רקע
אהרן דוד גורדון
בדרך לפראג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

ידידי!

מפתח דברי תוכלו לראות, כי האצטלא אינה הולמת אותי. חשבתי להתנהג בנימוס, כיאות לציר שלוח מארץ ישראל, או לחבר במשלחת של הפרולטריון (בלי ה"א הידיעה: של פרולטריון) בארץ ישראל, ולהתחיל, למשל: ‘גבירות ואדונים’! או לפחות ‘חברות וחברים’! אבל הנימוס וגם הנימוס הפרולטרי בכלל זה, הרי הוא מין גלידה קרה ומתוקה, ואני, כידוע לכם, קצת יותר מדי חם ולא מתוק כלל. והנה קרה לי מה שקרה לאותו בחור, שהיתה לו בכיס מעילו חמאה קרה כרוכה בנייר והוא שכח ועמד על יד תנור חם… ה’גבירות והאדונים' ביחד עם ‘החברות והחברים’, לא עליכם, נמסו, ובאין ברירה הוצאתי מנרתיקו את ה’ידיד' היהודי הישן והפשוט.

…ובכן: ידידי! לכתוב יש, כמובן, הרבה, והכל על דברים העומדים… אבל סליחה! על פי האמת אינני יודע, איפה הם עומדים. חשבתי, כמובן, לכתוב: ‘העומדים ברום העולם’. אבל שם ברום, יש כל כך הרבה עולמות, ספירות, היכלות, – ועתה בוא ובקש שם את הדברים, שאתה רוצה לדבר עליהם! ועוד דבר אגלה לכם בלחישה: מסופקני, אם יתנוני להיכנס שמה. הן משיצאתי קצת לאירופה, אף כי שמה לא באתי עוד, אני כבר רואה וראיתי, כמובן, גם קודם, כי האדם מתחיל מן המחלקה השניה. – ואני הרי הנני ברייה מהמחלקה השלישית או הרביעית: האם לא יתנהגו עמי שם, כמו שמתנהגים עם בריות כאלה, למשל, במסילת הברזל, באניות, בבתי המכס, בבתי ‘הגדולים’, שהן מוכרחות לבוא שמה וכו' וכו'? ובכן, אני מוכרח, לפחות לפי שעה, להסיח דעתי מהדברים העומדים ברום עולם. אתם, שולחי הנכבדים, בוודאי תתרעמו על זה ותהרהרו בלבבכם: מה זה עשינו! את מי שלחנו! את מי שאינו יודע להתנהג בנימוס, לעמוד במקום גדולים, לדבר בעיתו על דברים העומדים ברום עולם! אבל, מילא! בהדבר נעשה כבר, ובעל כרחכם תענו אמן. וכי מה יעשה אדם, כשדורכים לו על רגלו במקום הכואב לו ביותר ואומרים לו: סליחה! הכאב הרי כבר עושה את שלו, וכי יש בידי אדם זה ברירה שלא לסלוח? על כרחו, אם איננו טיפש, הוא עונה: אין דבר!

ובכן, נדבר לפי שעה על דברים, שאינם עומדים ברום עולם, על דברים שגם בריות מהמחלקה השלישית והרביעית יודעות איפה הם עומדים. כדאי לפעמים לאדם, ואפילו ל’ציר' או ל’חבר במשלחת‘, לדבר כבן תמותה פשוט, לשוחח שיחה קלה ואפילו להתבדח קצת. יודעים אתם, מי גילה לי רז זה, מי הביאני לידי בדיחות דעת כזאת? בצאתי מיפו הרי הייתי רחוק מבדיחות דעת, וכמעט שרציתי להסתלק מכל העניין של הנסיעה, לוּ מצאתי דרך ל’נסיגה אחורנית בכבוד’. אבל בדרך מלוד לקנטרה עמדתי רוב הדרך, ומפורט-סעיד (סרנו ללון לפורט-סעיד) לאלכסנדריה עמדתי כל הדרך על המפסעה של הקרון. שם נפגשתי פנים אל פנים עם ידידתי הישנה, עם זאת הבריאה הזקנה-צעירה, שקוראים לה מרת טבע, עמה אני מרגיש את עצמי תמיד טוב, בין בשעה שהיא עצובה ומרת רוח, בין בשעה שהיא סוערת, בין בשעה שרוחה טובה עליה והיא צוחקת. והפעם, בדרך מפורט-סעיד לאלכסנדריה, ביום בהיר אחרי ליל גשם, היה לבה טוב עליה מאוד. והיא צחקה ככל אשר היא יודעת לצחוק ותביא גם אותי לידי צחוק.

ואתם, ידידי, אל תחכו, כי אני אבוא לצייר לכם את פני ידידתי קו לקו, נקודה לנקודה, – גם זה עסק בשבילי! לא אבוא בעקיפין ולא אומר, למשל, כי בכדי לצייר דרושה פרספקטיבה ידועה, והיא, ידידתי זאת, יותר מדי קרובה לי. אומר פשוט את האמת הפשוטה: אינני יכול, אין לי הכשרון לכך, היא לא רק קרובה לי, כי אם פשוט בלי טענות ומענות, נכנסת לתוך נפשי ועושה שם כאדם בתוך שלו. אנחנו שנינו אז בבחינת נפש אחת, – ועתה צא וצייר את נפשך! כי גם אני ברגעים כאלה כאילו נכנס לתוך נפשה, חושב ומרגיש, ככל אשר היא חושבת ומרגישה. ואל תחשבו, כי יש פה גדולות, עמוקות, עליית נשמה וכדומה. הכל – רק לא זה. יש אולי מחשבה, הרגשה, יש כאב, יש גם קורת רוח, יש גם בדיחה וצחוק, ואם תרצו גם קצת השתובבות ילדותית, לכאורה, לא לפי גיל שנינו, – רק לא כובד ראש וגם לא קלות ראש. והעיקר – אין אומר ואין דברים.

הנה לדוגמה, מעין שיחה בין שנינו, אם לתרגמה ללשון האומר והדברים. אני הייתי בדרך כלל רק השואל והיא –המשיבה והמבארת. אני אוהב מאוד לשמוע את דיבורה – אם יש לקרוא לזה דיבור – כשם שאני אוהב להסתכל בפניה.

– האמת אגיד לך, גברת (טעם השם ‘גברת’ בפי הלא ידוע לכם), אני לא חשבתי לראותך כך פה, במצרים. מימי ילדותי ונעורי מימי החומש, האגדה והמדרש היתה מצרים בעיני סמל העבדות, האלילות והטומאה. מי מאתנו, בני ישראל, אינו זוכר מימי ילדותו את ‘מ"ט שערי הטומאה’, שהיה עמנו שקוע שם? ומי בדורנו לא שמע על דבר האירופיות המזויפה, על דבר הזוהמה והטומאה שבערי מצרים הגדולות? בכלל ציירתי לי את מצרים בצורת רצעות אדמה צרה, לוהטת משמש, מחוסרת מרחב, מחניקה את הרוח ושוללת כל אפשרות של מעוף. והנה אני רואה אותך, לתמהוני, משתרעת פה ברחבה, מגלה לפני מרחבים, שאין עיני רואות להם קץ, לבושה שמלת בד וירק, מקושטה בחורשות ועצים בודדים, מפוזרים ביד רחבה, כאילו ביד צייר מובהק. ובני אדם פה ושם שוקדים להוסיף לך לווית חן בעבודתם ובעמלם. וההוד וההדר ורוח הטהרה, כמעט הייתי אומר: רוח הקדושה השפוכה על פני כולך, –לא פיללתי! ומה הצחוק על פניך, בשעה שבקמטי שמלתך נעוצים פה ושם כפרים של בתי חמר עלובים, משכן העבודה הכשרה והעניות המנוולת והאכזרית; ועל שולי שמלתך – ערים פורחות מתוך העניות הזאת?

– צוחקת אני לכם, בני אדם, ילדים אתם בעיני, ילדים המכים את האבן, שהם נתקלו בה, בכל כוח ידיהם, עד שפוך דם. כואב הלב לראות מעשה כזה, אבל הרי הוא גם מצחיק, ואם אינך שטחי ביותר, הרי הוא מצחיק במידה שכואב. אכלתם מעץ הדעת טוב ורע, אבל גם הטוב גם הרע שלכם הם ילדותיים. יש בהם מטעם העץ שאכלתם, אבל טעם חיים אין בהם, חיי בובה חייכם, אליהם אתם נושאים את נפשכם ועליהם אתם נותנים את נפשכם, וחיים ממש אין להם חשיבות בעיניכם. ראה, הנה הרכבת, שאתה נוסע בה, מלאה בני אדם. ביניהם רבים בעלי דעה, בני דור הדעה שלכם, –ומה הוא הטוב בעיניכם? טוב לנסוע במחלקה הראשונה, לטעום טעם המושב והמשכב הרך והנוח, ההרחבה והאור שבקרון; לטעום טעם אותות הכבוד, שבני אדם ידועים מראים להם, ואותות הקנאה על פני בני אדם אחרים;לראות את עצמם כאילו הם באמת בני עלייה, ראויים באמת לכל הכבוד הזה ולכל הקנאה הזאת;להרגיש טעם לפגם כל שהוא במה שאחיהם, בני אדם כמותם, דחוקים וצפופים בקרונות כדגים מלוחים בחבית, וכדומה, מבלי להרגיש צורך כל שהוא בטעם אחר, במרחב אחר, באור אחר, מבלי להבין הבנה כל שהיא, כי לא כוחם ולא מוחם ולא נפשם, כי רק פרזיטיותם עשתה להם את כל הכבוד הזה. והנה אתה, ברייה מהמחלקה השלישית או הרביעית, עומד לך מחוץ לכל מחלקה ואין לך עסק אלא עם ברייה מהמחלקה הרביעית כמוך, שהרי גם אני ברייה מהמחלקה הרביעית כמוך ועוד יותר ממך. שהרי אני יש לי עסק תמיד עם כל מיני בריות עלובות, ואפילו עם כל מיני שקצים ורמשים, וכולם שווים בעיני, וגם אני בכלל זה. ועתה הגידה, הגידה לעצמך: מי טועם יותר טעם בנסיעה, לא רק טעם יותר יפה, כי אם גם יותר עמוק, מי חי יותר את הנסיעה, את כל המרחב והאור, את כל העולם והחיים, שהרכבת עוברת בהם: אם הם בני המחלקה הראשונה או אתה?

או הנה לך דוגמה אחרת, דוגמה מספירה, שרוב בני האדם רואים בה את הספירה העליונה של החיים שהם מבקשים. הן אני הייתי פה תמיד כך, כמו שאתה רואני היום, כמו שמעידים עלי הדברים, הנאמנים עליך בוודאי: ‘כגן ה’ בארץ מצרים‘, האם ידעו בני האדם מקדם, אלה שראו את עצמם כאילו הם עליונים שאין עליונים מהם, הפרעה"ים, שבנו את פיתום ואת רעמסס וכו’ וכו‘. – האם ידעו לטעום מפרי עץ החיים אשר בגן העדן הזה? הידעו לחיות את חיי העדן הזה לכל רחבם ועמקם? הם ידעו להפוך את גן העדן הזה לגיהינום לכל יתר בני האדם, ולעצמם הכינו גן עדן עליון, בצורת ערמת אבן, בצורת פירמידה, אשר עבדו בה עבודת פרך כל ימי חייהם מאות, אלפי בני אדם, ומי יודע למנות את מספר הנפשות, שאבדו בעבודה זו! ואני כמובן, צחקתי עוד אז על משובתם הילדותית והאכזרית כאחת, על קטנותם המתגדלת ועל טפשותם המתחכמת. והיום? היום צוחקים עליהם גם אלה שהנם לא פחות מהם ילדים שובבים ואכזרים, קטנים מתרברבים, טפשים מתחכמים, רק בצורה חדשה, שהם רואים בה את החכמה העליונה, וכו’. רואים הם החדשים האלה, כי גן העדן העליון של הראשונים, אינו אלא ערמת אבן, שאני, לפי שעה, עד עת קץ איני הורסת אותה כליל: יראו הרואים את קטנותם ואת טפשותם של בני עליון כביכול. רואים הם החדשים, כי העליונים הראשונים מונחים היום בבתי מוזיאום בארצות רחוקות לראווָה לכל מי שרוצה לראותם. כל חכמתם, גבורתם, גדולתם – הבל. אבל אינם רואים, אינם רוצים ואינם יכולים לראות, כי הם החדשים אינם עולים עליהם אף במשהו, וכי ממש מעשי הראשונים בידיהם. גם הם בונים להם גן עדן עליון בצורת ערמת אבן למתים חנוטים, שהם מעבידים בה בפרך בני אדם ומאבידים נפשות לא כמספר מאות ואלפים, כי אם כמספר מיליונים ועשרות או גם מאות מיליונים. את זה יכלו הכל לראות בימי המלחמה, ומי שעיניו פקוחות יכול היה לראות את זה תמיד, בכל עת ובכל שעה. – כללו של דבר: טיפשים אתם כולכם, בני אדם, ילדים שובבים, שלא כדאי אפילו ולא נכון ללמדכם בינה יתירה, שלא לפי כוח השגתכם, או לענשכם עונש גדול, שלא לפי כוח נפשיותכם. בדרך צחוק אלמדכם בינה ואייסרכם בשבט, כמו שמדריכים ומייסרים ילדים קטנים, עד אשר תגדלו ותהיו לאנשים יודעי טוב ורע, יודעים לחיות חיי עולם.

– נו, חביבתי! בזה כבר הגדשת את הסאה, זה כבר יותר מדי, אין לך, כנראה, שום הבנה, שום מושג בבני עליון של דורנו או של דורותינו החדשים. הם, בחכמתם העליונה ובנפשיותם התהומית, הרי מצאו וגם נמנו וגמרו כי אַת, במחילה מכבודך, טיפשה מאין כמוך. אמנם יפה אַת מאוד, יפה במידה שאין כדוגמתך, אבל גם פתיה במידה שאין כדוגמתך, פשוט אין לך אף משהו שֵכֶל, משהו הבנה. טבע עיוור, בריאה עיוורת הם קוראים לך. הם הרי חקרו וחוקרים אותך עד תכלית. גילו ומגלים את כל בניינך ואת כל חוקת חייך, ועושים בך ומכריחים אותך לעשות כל מה שהם רוצים, כל מה שהם מצַווים לך בחכמתם. ואיך תיוָואלי להזות, כי את תלמדינו בינה, תדריכינו, תורינו לדעת לחיות חיי עולם! ומה זה אומר: חיי עולם? איזה פטפוט ילדותי!

– הוא אשר אמרתי: טיפשים אתם כולכם, כל בני אדם, וגם אתה בכלל זה, מאמין אתה יותר לאחרים, למה שמחייבים מוחות יבשים ונפשות תלושות מכל קרקע, מגודלות במשתלה ביתית של חיי עיר, שמוחך מושפע מהם, מאשר לעצמך, למה שאתה חי אותו בכל ישותך, אשר גם מוחך יחייבוֹ, במידה שישתחרר מהשפעתם של אחרים. עיוורת אני, אין לי כל שכל, כל הכרה, ובעלי השכל, בעלי ההכרה עושים בי כל מה שהם רוצים, – ומאין להם שכלם, הכרתם? האמנם הם בשכלם בראו אותי? עושה אני בהם, בשכלם ובנפשם כאדם העושה בתוך שלו, רוקדים הם על פי החוטים הנעלמים, שאני מושכת אותם בהם, ככל אשר אני מושכת, ממש כבובות בבית חזיון של בובות, – ואני היא העיוורת, והם הפיקחים, המכירים, החכמים! היש לך טיפשות גדולה מזו? וטיפשותם זו איננה נותנת להם לחשוב אף רגע: אולי יש איזה שכל אחר, שכל ממין אחר, מבחינה אחרת בהחלט, ששכלם המצומצם אינו תופסו, אינו משיגו, שכל נעלם מכל רעיון, ולפיכך הוא לגבי דידהו, לגבי הכרתם המצומצמת, כאילו אינו?

– חכי, חכי! אבל בעצם הרי היא אחת: אם הכרתי אינה משיגה ולא תשיג לעולם את השכל הנעלם ההוא, הרי הוא בשבילי באמת איננו, – ומה לי אם אומר: שכל נעלם או: טבע עיוור, רצון עיוור, תנועה עיוורת וכדומה?

– אני לא אומר לך: הכר, דע, – אני אומר לך: חיה! כל הצרה היא לא במה שאכלתם מפרי עץ הדעת, כי אם במה שלא אכלתם מפרי עץ החיים, לא במה שלמדתם לדעת, כי אם במה שלא למדתם לחיות. החיים יְתֵרים על הדעת, על ההכרה ומפרנסים את ההכרה באורם הנעלם, כל עוד לא נפסק הקשר ביניהם, אבל במציאות הגלויה אין חיים בלי אורה הגלוי של ההכרה. החיים אינם שלטון השכל בלבד ולא שלטון הרגש בלבד, לא זה לחוד וזה לחוד אף לא חיבורם של שני אלה. החיים הם שניים שהם אחד: החיים הם יצירה. אם חפץ חיים אתה, חיה כך במציאות, כמו שהאמן היוצר חי ביצירתו. לא בחשבון מוחי יבש ולא בעיוורון רגשי, כי אם בנפשיות חיה עד התהום ומוארה באור ההכרה העליונה. הנה ראיתיך בצאתך מיפו ומלוד ואתה סר וזועף כילד שנכוֹנוּ לו שבטים. מה שאתם קוראים בלשונכם ספקות, ייסורים וכו' מעיקים על נפשך, כמו שאתם רגילים לאמור, בכוח נורא, כאילו הרים נפלו עליך. גיחכתי לך במקצת, גיחוך כל שהוא, כדי שלא להעליבך, ולו אמרתי לך דבר, לא היית מבין. ועתה ראה, הנה אני אומרת לך: בספקותיך ובייסוריך חיה! – – –

כך בקירוב היתה השיחה בינינו. מובן, כי מסרתי רק מקצת דמקצת, וגם טעם השיחה נפגם הרבה, ראשית, על ידי עצם הביטוי במלים, ושנית, את רוב הדברים כתבתי כבר באנייה. והים קורא לי בחזקה להתראות עמו ולשמוע מה שהוא מדבר. בינתים הוטב מצב רוחי, וגם המחשבה נטתה לצד אחר, עתה בעיני העיקר לא הוועידה ולא האיחוד, כי אם הצורך לראות בעיני ולחיות בנפשי את כל מה שנוגע לנו, את כל מה שעבודתנו בארץ תלויה בו. הדבר הזה, יש הרגשה, יתן לי יותר ממה ששיערתי מראש. מצד זה יש שאני מהרהר גם לנסוע לפולין וכו'. מובן, כי על נסיעה כזאת אין לדבר הרבה עד בואנו פראגה, עד ראותנו איך יפול דבר שם.

אחרי הדרך החיה הזאת, היתה אלכסנדריה, ברחובותיה ובמקומות שהיינו מוכרחים לבוא שמה, כעין עיתון הומוריסטי חי, עם קריקטורות חיות. מעניין היה לקרוא, מעניין היה, אולי, להביא קטעים אחדים, אבל די. בפעם הזאת אגמור במלים, שהובעו למעלה, שטעמן וכוחן לפי עומק החיים ותוקף הרצון: ­­­­בספקותיכם ובייסוריכם חיו!


  1. רשימה זו נכתבה בדרך נסיעתו לפראג, בשנת תר“פ, לוועידת היסוד של התאחדות ‘הפועל הצעיר’ ו‘צעירי ציון’. הוא קורא לה 'מכתב לא”י', לשולחי ואל אשר לא שלחוני, אל כל מי אשר יקבל ברצון דברי שלום ממני, וגם א"י בכלל זה – לכולם שלום וברכה!  ↩

המלצות קוראים
תגיות