רקע
אהרן דוד גורדון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

1

(הרהורים על החיים למראה חלל המוות)

‘טוב ללכת אל בית אֵבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו’ – אבל אני שואל שאלת תם: מדוע זה? מדוע זה יתן החי אל לבו רק בבתי אבל? האם אין החיים תובעים, האם אין כל רגע מהחיים וכל תופעה שבחיים, תובעים ‘יתן אל לבו’? האם אין כל מה שהעין נתקלת בו, כל מה שהלב קולטו, כל מה שהמחשבה תופסתו בכל רגע בתוך עצם החיים, – האם אין בכוחו של כל זה להרעיד את נימי הלב יותר מהמוות? כל החיים בכל צורותיהם, בצורת האדם, החי, ואפילו הצמח, מלאים מכאובים, צער, נוראות לאין סוף ולאין תכלית, – האם אין כל זה צועק אלינו בכל רגע ורגע בקול יותר מרעיש ויותר עמוק מקול דממתו של המוות? ולא פה ולא ברגע זה נתחדשה לי השאלה הזאת, – היא נתחדשה לי, יותר נכון נתבהרה לי, קמה עמדה לפני בכל הכוח ובכל הבהירות של שאלת-חיים גדולה ועמוקה לאין סוף על עצם הקבר החדש, מתוך עצם האבל אשר ראיתי והרגשתי, – ועדיין היא עומדת בבהירותה ובסודיותה. ראיתי את האֵבל עד סוף עמקו. ראיתיו בצורות שונות. ראיתיו בצורת שתיקה כבדה ועמוקה, וראיתיו בצורת התפרצות פתאומית משונה עד לשגעון. ראיתיו, ונשאלתי מתוך תוכי: ריבונו של עולם, הן האנשים האלה כל כך קשורים זה בזה, מאוחדים בקשר משפחתי כל כך אמיץ וכל כך חי, – ומדוע זה אין הקשר הזה מראה את כוחו במלוא מידתו אלא בשעת אסון? מדוע זה בשעות אחרות יש אפשרות לזה או לאחר מן האנשים האלה, מבני המשפחה החיה הזאת, לחשוב על דבר פירוד, על דבר עזיבת המשפחה החיה הזאת? או מדוע זה או אחר מהם, המדוכא בשעה זו עד לשגעון, נפרד, עזב? רגש משפחתי, רגש של אחווה כל כך עמוק, – היודעים הם להעריך ערך חמדה גנוזה זו? כמה שפע חיים וכוח חיים, כמה פיוס עליון ואור עליון היה הרגש הזה צריך ויכול, כמדומה לך, להשפיע עליהם. הן מתוך הקריאות הקשות והמרות ‘יוסף’, מתוך הקולות המטורפים מבלי שם, ובייחוד מתוך השתיקה הכבדה והעמוקה, רואה אתה, כי במובן ידוע יוסף זה לא מת בשעה זו, כי הוא חי בתוך תוכם של בני משפחתו אלה, – ומדוע זה אין כל בני המשפחה האלה החיים עמנו, חיים בכוח כביר כזה בכל עת ובכל שעה בתוך תוכו של כל אחד מהם? היודעים הם על פי האבדה שאינה חוזרת את ערכו של מה שיש להם? הידעו את זה לפחות בעת שזֵכר המנוח יעלה לשרשו העליון, למדרגה של זכר מאיר ומפייס? אם ידעו את זה, אם לאור הזֵכר הזה יראו מה שיש להם, הרי זה יהיה מצבת הזכרון היותר נהדרה, הציון היותר יקר לנפש המנוח! אבל היודעים בני האדם בכלל להעריך מה שיש לו ערך אמיתי של חיים? היודעים את זה השואלים: מה נותנת הקבוצה?

ומכאן –השאלה הלאה: מה יודעים אנחנו מהמוות? מה יוכל להיות נורא בשבילנו, בשביל צורתו הפרטית של כל אחד מאיתנו, לאחר המוות, לאחר שהצורה הזו תעבור מן העולם? בעוד שהחיים, – אוי, כמה הם נוראים! כמה הם נוראים בכל צורותיהם, אבל בייחוד בצורתם העליונה, האנושית, היודעת לתבוע כל כך הרבה, אבל אינה יודעת לגבות כלום, ועוד להפך, יודעת להשתקע בחובות באותה המידה שגדולות תביעותיה, או פשוט, היורדת למטה מצורת כל חי, במידה שאור ההכרה הזורח מתוכה מתגבר ועולה! הנעלם שבמוות מטיל עלינו אימה, – אבל הנעלם הזה, הרגשת הנעלם, הרי הוא בעצם בחיים ולא במוות: החיים רואים במוות איזה מעבר, שאין להם תפיסה בו. אבל האם זה מעבר לאפס מוחלט? האם זה מטיל אימה? יותר קרוב לשער, כי כשם שהכוח, האנרגיה, אינו כלה ואינו פוסק אף רגע, כי אם פושט צורה ולובש צורה, עובר מנוסח אחד של כוח לנוסח אחר, כך גם החיים אינם כלים ואינם פוסקים, כי אם פושטים צורה ולובשים צורה, צורת חיים מיוחדת, שונה מכל צורות החיים הרגילות והידועות, אבל בשום פנים לא שלילת החיים. והעיקר – כלום מציאות הרצון והחיים בעולם תלויה ברצונו ובחייו של אדם זה או אחר או אפילו של כל המין האנושי? מתוך החיים לא תצא, בן אדם, לא בחייך ולא במיתתך! ה’על כרחך אתה חי' הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר נורא ממה שמשערים אפילו ההוגים היותר גדולים. אולם, מצד שני, הרעיון הנורא הזה גופו על דבר הקיום הנצחי של עצם החיים וההתחלפות הנצחית של צורות החיים, – הסתירה הפנימית הנוראה הזאת גופה הרי היא הנותנת לחיים באותה הצורה הפרטית, שכל אחד מאיתנו חי אותה, הארה עליונה וקנה-מידה עליון. פה מתבהר לנו בבהירות חיונית, כי החיים בצורתם הפרטית אינם דבר נפרד ונבדל לעצמו, כי אם מאוחדים בפנימיותם הנעלמה איחוד שלם עם עצם החיים העולמיים. מתבהר לנו, כי חיי כל אחד מאיתנו בצורתם הפרטית אינם אלא כעין טיפה בתוך ים החיים, שכל כוחה הימי הוא במה שהיא מאוחדת איחוד שלם עם יתר הטיפות, וכל כוחו של הים הוא במה שהוא מצורף ומאוחד מכל הטיפות הפרטיות. זאת אומרת, כי החיים בצורפת הפרטית, במה שהם מאוחדים עם החיים העולמיים, כאילו כוללים בתוכם בצמצום לאין סוף, מה שהחיים העולמיים כוללים בהתפשטות לאין סוף. או במלים אחרות, יותר ברורות: ה’אני' הפרטי, במידה שהוא מרגיש או במידה שהוא חי בלי אמצעי, מלפני ההרגשה, את איחודו השלם עם כל ההוויה העולמית, כאילו כולל בתוכו בצמצום לאין סוף מה שה’אני' העולמי, אם נכון לאמור כן, כולל בתוכו בהתפשטות לאין סוף. שהרי על פי האמת אין בעולם הגדול – כלומר אין בשבילנו, בשביל כל אחד מאיתנו, זה אומר בשורה האחרונה – אין בכלל, לפי מושגנו על ‘יש’ ו’אין' – אלא מה שיש בעולמנו הקטן אנו – – –

(לא נגמר)


  1. על קברו של יוסף בוסל  ↩

המלצות קוראים
תגיות