א
לא המוות, כלומר לא החדלון מחיות, מטיל אימה, כי אם הייסורים הקשים, הנוראים של המיתה. מה שמעבר לגבול החיים אינו נכנס בחשבון החיים, – נכנסות בחשבון ההרפתקאות, שאין אתה רואה אלא את אימתן החשכה: עבירת הגבול.
ב
מצד אחד, הייסורים שבחיים, ומצד שני, הקטנות שבחיים – מה משני אלה קשה יותר? הקטנות היא אֵם הכיעור ואולי גם הזוהמה שבחיים; הקטנות ממלאה את כל חללו של העולם האנושי בכללו ובכל פרטיו. אתה מרגישה, במידה גדולה או קטנה, בכל יחסיהם של בני האדם, אין אתה בעצמך יכול להימלט ממנה, מאיזה גרגר מיקרוסקופי ממנה, המתגנב למרות רצונך לתוך כל יחסיך אל אחרים ואולי גם אל עצמך. האין היא קשה יותר, לפחות מקטינה ומחשיכה יותר את החיים מייסורים? בכל אופן שני אלה אין מהותם אחת, ואין משקלם שווה. ייסורים ממררים את החיים, ובכל זאת אולי כדאי עוד לחיות. גם טעם מר הוא טעם. אולם קטנות, כיעור, זוהמה, – איזה גועל, איזו בחילה! והרי כך הם החיים, ולא עוד אלא שמבלעדי אלה אין חיים, ומי שאינו יודע אותם לכל עמקם, אינו יודע את החיים לכל תהומיותם. הם כאילו ערוַות החיים, – אבל מה תעשה, והחיים מתייצרים ונולדים דווקא ממקום התורפה. האם כך יהיה לעולם? או אולי יש לזה תקנה? אולי יש עלייה לעצם מקום התורפה?
ג
הישארות הנפש. היש קיום לנפש האדם הפרטי לאחר מות גופו או אין קיום? השאלה הזאת העסיקה, אפשר לאמור, את כל בני האדם, השואלים דבר מה, וגם היום מעסיקה את רובם. (באיזה צורה שהיא. למשל, הרעיון על דבר החזרה הנצחית הרי הוא גם כן רעיון על דבר נצחיותה של הנפש הפרטית, רק בצורה אחרת).
האדם המשיג את הנצחיות, את אין הסוף שבמקום ושבזמן, שבכל חיי העולם, הרואה כי סוד עצם ההוויה הוא הנצח, בא בהכרח טבעי, הגיוני וחיוני כאחד, לידי המחשבה, כי הוא, האדם הפרטי, המשיג את כל זה, המביא את כל זה לידי גילוי הכרתי, הנוֹ גם הוא חלק מאותו הנצח, הנו כשהוא לעצמו, מאיזו בחינה שהיא, נצחי. אולם לוּ היה האדם, בשאלו על זה, משוחרר מכל נגיעה פרטית, שואף רק להשיג את האמת, את הנצח שבהוויה ושבו בעצמו, הרי הייתה השאלה נשאלת באופן אחר, יותר יסודי: ההיה קיום לנפשו הפרטית לפני היוולדו, לפני בואו לעולם בצורה פרטית? אז היה רואה ברור, כי אין נצחיות מתחילה בזמן, כי הנצחיות שהוא מבקש היא אותה הנצחיות, שהיתה בחיים ובהוויה לפני היוולדו ושתהיה בחיים ובהוויה גם לאחר מותו, ושהוא, בצורתו הפרטית, אינו אלא אחד הגלים המהווים אותה, את הנצחיות ההיא. אז היה מבקש את הנצח לא לאחר מותו, כי אם בעצם החיים. אז היו אולי החיים האנושיים מקבלים תוכן אחר וצורה אחרת. אז היה אולי כדאי לחיות וכדאי היה אולי גם למות.
אחד הגילויים של עריגתה הכמוסה של נפש האדם לנצחיות, היא השאיפה של רוב בני האדם, בייחוד של אלה שהיה רישומם באיזו מידה ניכר בחיים, להשאיר את שמם לזכרון בחיים לאחר מותם. האחד שואף להשאיר את זכרו בספרים שכתב, השני – ביצירות האמנותיות שיצר, השלישי – בתגליות המדעיות שגילה, הרביעי – במחשבות, רעיונות ודעות שהגה, החמישי – במעשים ובמפעלים שהוא עשה ופעל, וכן הלאה. העיקר הוא, כי כל זה יהיה די בולט וניכר ונושא לעולם שם בעליו עליו. להווי ידוע לכל באי עולם בכל הדורות והזמנים, כי בזמן זה ובמקום זה חי אדם זה, שחיבר, יצר, גילה, הגה, עשה, פעל זה וזה.
כמה זה פעוט! וכמה שטחי! כמה יוכל אדם פרטי, ויהיה הגדול שבגדולים, להישאר בזכרון הדורות בתור אדם פרטי ידוע, ניכר ובולט? לכל היותר דורות אחדים או מאות שנים אחדות. אחרי כן נשאר רק השם, שאין למי שהוא נפקא מינה אם נקרא בו אדם זה או אחר, שאינו בעצם אלא כעין שם מופשט לאישיות מופשטת, ולבסוף כשעוברים אלפים שנים, מיטשטש גם השם ומתחילים להטיל ספק בדבר, אם בכלל חי בזמן מן הזמנים אדם כזה, או אולי אין יצירתו אלא מפעל ציבורי-עממי. מי יודע היום, מי הם הומרוס, בוּדה, משה רבנו וכו'? מי יכול לציירם לנו בצורתם הפרטית, החיה, הממשית, לא המפשטת? האין מטילים ספק בעצם מציאותם? ואפילו מן הזמן שכותבים היסטוריה מדויקת, מי יכול לצייר לנו, מי יהיה במובן הזה אחרי עבור עשרות אלפים שנים ויותר? מי יזכיר אחרי עבור מאות אלפים, מיליון שנים את השמות קופרניק, שפינוזה, קַנט, טולסטוי וכדומה? ומהו מספר השנים האלה לעומת הנצח? הרי פחות מטיפה מן הים.
פה מתגלה שוב אותה הנקודה היסודית שבשאיפה זו לנצחיות, שהובררה למעלה. האישיות הפרטית אינה אלא גל עובר בים הנצח של החיים וההוויה. נצחי הוא באישיות הפרטית אותו הרושם הנעלם, החיוני, שהיא משאירה בחיים, במידה שהיא עוזרת להגברת הרוח המתחדשת והיוצרת שבחיים. מה שהיא משאירה בחיים לאחר מותה יוכל לפעול בחיים, רק במידה שהוא לא הספיק לפעול בחייה, שהוא לא הספיק להיקלט במוחות ובלבבות או שלא הספיק לצאת מנרתיקו. בדומה למי שמשאיר אחריו אשה הרה, היולדת רק לאחר מותו, או – במידה יותר רחבה – בדומה לאותם הכוכבים הרחוקים, שאורם מגיע אל הארץ רק לאחר שהם כבר כבו ואינם עוד מה שהיו, ושגם אורם זה סוף סוף יסוף ויכלה בזמן מן הזמנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.