עם הנץ החמה, על הסיפון בירכתי האנייה¹

יחידי, בודד, דומם. הים רועש, אבל אין רעשו בא להרעיש, להבליט דבר מה, לדבר בבהירות יתירה ובהטעמה מיוחדת. הכל כאילו ממוזג: השמיים, הים וגם רוח האדם, היושב לו בירכתי האנייה, בתוכם. אין מחשבה או הרגשה ברורה. המוח כאילו מהרהר או מדמדם, והלב דופק לתוך הים או מתוך הים ועם הים. מה פירושם של הדמדומים והדפיקות אינך יודע, אבל יש דבר-מה, דבר-מה שיש או יהיה לו פירוש. העיקר – המזיגה הזאת. החיים האלה או ההוויה הזאת. גם האנייה הזאת, הגדולה, היפה, הנקייה, הנוחה, הִנֶה כאילו בתוך המזיגה, כעין אבר מן החי, מן הים; כאותם הדגים ויתר הבריות אשר בתוך הים. ומה נאה היא ומה נוחה האנייה הזאת! גם במחלקה השלישית הכל כה נוח, יפה ונקי, ומה, כמדומה לך, חסר, שתהיה האנייה הזאת אומרת שירה, שירה על התמזגות רוח האדם ברוח העולם! היש לך מזיגה יפה מזו: גבורת הטבע העולמי – וכוח מעשיו של הטבע האנושי, של השכל והרצון האנושיים!

אבל מי בנה את האנייה הזאת? ידי מי? ידי מי עשו את כל העושר, אשר הושקע בבנין האנייה? הגם אותם האנשים, אשר כוחם ודמם הושקעו באנייה הזאת, חיים באותה ההרוָוחה, שנותנת האנייה לאנשים שלא עמלו בה, שבדרך כלל לא עמלו על שום דבר, לא יצרו ולא עשו שום דבר?

הנה לך קול-נחרה מהחיים האנושיים, הנה לך מראה, רבב מהרוח האנושית! ומה מכוער הקול, מה מתועב הרבב! כאילו רוח של טמטום ושל אכזריות, של קטנות, זיוף ושפלות שפוכה על כל האנייה הזאת, על כל מה שכל כך יפה, נוח, מרווח, נקי, מזהיר, מאיר.

והקול המכוער כאילו חודר גם לתוכך, והרבב המתועב כאילו דבק גם בנפשך, שגם אתה נהנה מההרווחה הגזולה הזאת, מהיופי המחולל הזה.

אנייה ‘אלואן’

 *

(לרגל ויכוח על השאלה, אם צעיר, שיש בידו לגמור בית ספר עליון, צריך לגמור וללכת לעבוד, או יותר מתאים לתביעת רעיוננו ברגע זה, שהוא יעזוב את הלימודים וילך לעבוד).

השאלה היא בעצם לא אם צעיר, שיש בידו לגמור בית-ספר עליון, צריך ללכת לעבוד, – השאלה היא אם רצוי, כי אדם עובד בעל כשרונות שכליים יהיה בעל השכלה עליונה או לא? מאחר שבזמננו אין בדרך כלל (מיוצאים מן הכלל אין להביא ראיה) להשיג השכלה עליונה מתוקנת כל צרכה מבלי לגמור קודם כל בית-ספר עליון, הרי תשובה חיובית על השאלה שלפנינו אומרת: רצוי, כי אדם עובד, בעל כשרונות שכליים, יגמור קודם בית-ספר עליון ואחר כך ילך לעבוד.

תשובה שלילית על השאלה הזאת מראה, עד כמה אין שרשיו של רעיון העבודה עמוקים או, עד כמה אין לו שרשים כלל במוחות ובלבבות. והרי כך משיב על השאלה הרוב הגדול או כך משיבים כמעט הכל, ביתר בהירות: הרי כך משיבה המציאות. לא רק שכמעט אין בעלי השכלה עליונה הולכים לעבוד ככל העובדים מתוך רעיון, אלא שגם צעירים, שמתחילה הקדישו את עצמם לעבודה, ורק על פי איזו סיבה הרגישו צורך ללמוד והלכו וגמרו בית-ספר עליון, אינם שבים עוד אל העבודה. האם אין זה אומר, כי כל רעיון העבודה וכל תנועת העבודה בקרבנו אינם אלא דבר שבתנועה ציבורית, שבזרם ציבורי, שבהיפנוז ציבורי? רעיון העבודה הרי בא לחדש, להרחיב ולהעמיק את החיים, להגדיל את אור החיים, להרבות את עשירות החיים, – ואיך, איפוא, ייתכן לשלול מן העובד או לצמצם בשבילו את אור הדעת, את הרכוש הגדול, שרכש השכל האנושי? לחתוך את גורלו של העובד להישאר בחשכת הבערות, בעניות הדעת או, לכל היותר, בדמדומי השכלה, וברכוש מדעי מצומצם, להפקיר את כל האור הרוחני הזה, את כל העושר האנושי הזה, למי שאינם עובדים, במידה גדולה פשוט לפרזיטים, – האין זו, מבחינה ידועה, שיבה לאותם החיים הפרזיטיים, שאנחנו אומרים לברוא אחרים תחתם?

מה שמעיד בייחוד על חולשת האחיזה של רעיון העבודה במוחות ובלבבות הוא – שבעלי ההשכלה העליונה (כמובן, בנשבעים לדגל העבודה הכתוב מדבר), שהם לכאורה יותר קרובים לספירת המחשבה העליונה או המחשבה המבקשת, השואפת להתחדשות, ליצירה, לא רק משלימים עם מהלך עניינים כזה, כי אם גם חושבים אותו לטבעי, לצודק. הדבר הזה מראה, כי פה דרושה מהפכה יסודית בכל אופן המחשבה המסור והמקובל. אופן מחשבה זה מתבטא, מבחינה ידועה, בפתגם הישן והקיים בעצם מבחינה זו גם בחיים של היום: ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה’, אין הבדל אם ממית עצמו באהלה של תורה, או ממית עצמו בעולם המעשה של תורה. החיים המבוקשים גוזרים: אין התורה, תורת החיים, חיה ויוצרת אלא במי שמחיה ויוצר עצמו עליה או על ידה. אבל מי שומע את קול החיים הזה? מי חושב או מי יודה, כי כך הוא קול החיים המבוקשים?

ומי יודע מה ילד יום? מי יוכל להגיד, כי מחר, אם יתחולל זרם נגדי לזרם העבודה, לא יסחוב הזרם ההוא את הנסחבים או את שהיו נסחבים היום בזרם העבודה?

ועוד דבר. האם לא הולכים ונבראים באופן כזה פה שני מעמדות חדשים מבין העובדים עצמם: עובדים פשוטים ועובדים אינטיליגנטיים תחת שני המעמדות הקיימים: בורגנים ופרוליטרים? ומי יוכל להגיד, כי במשך הזמן לא יגדל הניגוד בין אלה המעמדות החדשים ממש כניגוד של היום? ומי יודע, אם באופן כזה לא תתחדש המלחמת המעמדות רק בצורה הרבה יותר קשה, כי בקפיטל האינטיליגנטי הרבה יותר קשה להילחם מאשר בקפיטל חמרי, שהוא בעצם פרי העבודה של העובדים.

אלכסנדריה.

 *

מבית-הרחצה. אני מתבייש באשר אדם מטפל בי כל כך יפה, כל כך לכאורה אנושי, לא משום שאני אדם והוא אדם, כי אם מפני שאני משלם כסף. הן יש פה, בעיר וינה כל כך הרבה נצרכים, נצרכים להבראה, והנה הם נמקים בעוני ובחוסר כל, וגם ברעב ובקור, ואין בית-הבראה זה ואחרים מטפלים בהם, – ומטפלים בי, הזר לגמרי לאנשים האלה, ובדומים לי. יען מה? מה פה אַמַת המידה לבחירה? האמנם אנחנו יותר ראויים ליחס אנושי, יותר ראויים לסַפק על ידינו מה שתובעת האהבה או האחווה האנושית? – פשוט כפשוטו: אנחנו משלמים כסף. הנה מפני מה בחרו לטפל בנו ולא באחרים, אולי יותר זקוקים לכך ואולי גם יותר ראויים לכך. כמה זה מעליב לראות מעשים אנושיים, יחסים אנושיים לשם כסף! כמה היה זה יפה לוּ היה כל זה נעשה רק מתוך רגש אנושי טהור, וכמה זה מכוער, כשזה נעשה בעד כסף! אכן יש ויש לי להתבייש, להתבייש בעד עצמי ולהתבייש בעד כל האנשים האלה. היחס הלא ישר, במובן היחס של בעל מלאכה ישר אל כלי, למשל, –אל שעון שניתן לו לתיקון.

וינה, בית-הבראה ‘אליסבטינה’

 *

טולסטוי אומר במקום אחד, בדברו על המלחמה בדרום, במקום הטבע הנהדר מאין כמוהו: ‘בקרבה עם הטבע, אשר היפה והטוב (ההדגשה שלי) באים בו לידי ביטוי בבלתי אמצעיות מאין כמוה, היה צריך כל הרע לחלוף כלה מלב האדם’.

את היפה והטוב רגילים המשוררים והאמנים לבטא בנשימה אחת, ובפרט כשהם מדברים בטבע. אולם לאמיתו של דבר בא בטבע לידי ביטוי היפה, אבל בשום פנים לא הטוב. פרט אחד ממיליארדי מיליארדים: יושבת לה חתולה במסיבת גוריה ובתוכם עכבר חי, שהאם משחקת בו ומלמדת לבניה את תורת הצייד. כל תנועותיה של האם ושל גוריה מלאים נוי, כל הבעת פניהם, כל התמונה – הכל יופי. והכל על חשבון העכבר, הסובל ייסורים שאין להביאם לידי ביטוי! וכך הרי הוא כל הטבע. על פי זה אפשר לאמור, כי בטבע עם יופיו הכוזב מתאים מאוד לאדם לעשות מלחמה, לערוך מערכות יפות עם דגלים ועם מוסיקה ולגרום לחברו כל מיני מיתות משונות, כל מיני ייסורים, אשר רק מוח האדם עלול להמציאם.

אלכסנדריה, ד' טבת, תרפ"ב²

(מהרהורים ביום הכיפורים)

שואל אני את עצמי ושוקל בדעתי, אם יש עוד את מי לשאול: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו יום הכיפורים? (השאלה היא בעצם גם על ראש השנה, אלא שראש השנה אינו כל כך מיוחד במינו, אינו כל כך יוצא מכלל כל החגים והמועדים, בהיות לו עוד ערך חברותי בתור ראש השנה).

היה לעם יום מיוחד לחשבון הנפש עם עצמו בתור עַם ועִם בניו בתור בני עם, לביקורת חשבון החיים, להתמכרות שלמה לתביעות העליונות של הרוח האנושית. חדלו העניינים והחשבונות הפרטיים (התפילות או התחינות על פרנסה וכדומה מעטות מאוד ביום הכיפורים ובראש השנה),– העלו על הפרק העניינים והחשבונות הגדולים: הלאומיים, האנושיים, הקוסמיים. חדלה המחיצה שבין הפרטים והצטמצמותם איש איש בפרטיותו, – כל הפרטים מרגישים את עצמם בתור אברים בגוף אחד עליון, בעם אחד, בתור אישיוֹת-תאים באישיוּת אחת עליונה, הבאה לחַשב עם עצמה, עם חייה ועם עולמה. האישיוֹת הפרטיות, היחידים, גדלו והתעלו בעלייתה של האישיוּת העליונה, כמו שהאישיוּת העליונה גדלה והתעלתה בעלייתם של היחידים. וזה עיקר. היחיד בתור יחיד יכול לעשות לו את חשבונו עם עצמו בכל יום, או ביום שיימצא לטוב לפניו. פה – כמו בכל מפעל לאומי, בייחוד בכל עבודה דתית לאומית – חשובה העָצמה, שהאישיות הפרטית מרבה מתוך צירוף הכוחות; ההארה, הנשפכת עליה מתוך שפע החיים של האישיות העליונה; חשובה הנעימה האצילית, הנאצלת על הקול הפרטי מתוך התמזגותו בים הקולות של המקהלה העליונה, האנושית-קוסמית.

אינני שואל את עצמי, מאין מוצאו של יום הכיפורים, מה הייתה צורתו הקדומה. אינני שואל אם גם היום ובדורות הקרובים שקדמו לנו הבין כך רוב העם את יום הכיפורים. לפני – עובדה ואפשרות. עובדה היא, כי במשך דורות רבים היה יום, אשר העם כולו הקדישו לתשובה, לתפילה, לעבודה שבלב. והיתה אפשרות לבעלי הנפש שבעם לעשות את חשבונם חשבון עליון. ואני שואל: מה לנו, לאינם שומרים דת, מה לנו היום הזה?

שואל אני: האמנם אין היום הזה בשבילנו אלא נחלת העבר, שריד קדומים? האמנם אין לנו, בני דור הדעה, בעל המחשבה הבוקעת רקיעים, ההרגשה החודרת לכל הספירות והעולמות, הנוקבת ויורדת עד תהומי תהומות, מעוף הרוח הקומֶטי, שאין לפניו לא שביל ולא גבול,– האמנם אין לנו צורך ביום כזה, ודווקא בצורה לאוית¹? ואם היום הזה יחדל מהיות מה שהינוֹ וישוב להיות יום פשוט ככל הימים, האם לא תהיה זאת אבדה לאומית ואנושית גדולה, ירידה שאין אחריה עלייה לעם ישראל ולנו כולנו, בני העם הזה?

השאלה, בעצם, מתפשטת על כל המועדים וגם על הדת בכלל בתור ביטויה החיוני של רוחנו הלאומית, של נפשיותנו הלאומית, – מה לנו כל זה? מה לנו הדת?

האמנם גמרנו את חשבוננו עם הדת? האם התחלנו וגמרנו? האם ביררנו לעצמנו, האם שאלנו את עצמנו, מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? בייחוד מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית לנפש היהודי? האם שאלנו וביררנו, כמו שדבר יחיד במינו כזה צריך להיות נשאל ומבורר?

קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמַנו בו, נתנו את נפשנו עליו, כל הזמן שהיינו כלואים בתוך החומות, קרועים ומרוחקים מהעולם עם הוָויתו התהומית, מהאדם עם חייו הרחבים, העמוקים והעשירים. וכאשר נפלו החומות, כאשר הכרנו מקרוב את העולם ומלואו, כאשר התוַודענו מקרוב אל האדם וחייו, כאשר קיבלנו עם זה מה שמסרו לנו אחרים, – ראינו, כי אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת, מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב ונרקב, ומה, ועמקו של דבר, רק צורתו ניטשטשה או נפסלה, והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה?

בכוח הדת התקיימנו בכל משך ימי גלותנו הארוכה, ולא רק התקיימנו – בכוחה סבלנו, סבלנו רבות פעמים – גדולות, ובכוחה חיינו, אף חיינו רבות פעמים גדולות. האם דבר אפשרי, דבר שהדעת סובלתו הוא, שכוח כזה מרוקם כולו מתעתועי דמיון ושגיונות רוח של נפש נבערה, מבלי שיהיה בו כל גרעין יסודי קיים? האם די נבחנה ונשקלה בדעת, האם די מיוסדת בהגיון ובנפש האנושית הדעה המקובלת, כי באיבוד היסוד לאמונה העיוורת, אבד היסוד גם לדת, לרליגיה?

רואים אנחנו כי יש דת, ודווקא דת עמוקה ואצילית מאוד, שאינה עומדת על אמונה, ששוללת אפילו את האמונה באלוהים, – הלא היא דת בוּדה (כמובן בצורתה הבודהית, הטהורה, ולא בצורתה ההמונית, האלילית). הווה אומר, פה יש דבר מה, שאינו עומד על אמונה, שאינו תלוי באמונה.

מה שמערפל את הדבר הוא, כי בדת גלוי בעיקר הצד החיצוני, הצורה, ואין רואים את הצד השני, העיקרי. בדת ישנם שני צדדים: היסוד הנפשי, וביטוי בצורה ממשית בחיים. לכאורה הרי הם שני צדדים של דבר אחד.

(לא נגמר)

א

לא המוות, כלומר לא החדלון מחיות, מטיל אימה, כי אם הייסורים הקשים, הנוראים של המיתה. מה שמעבר לגבול החיים אינו נכנס בחשבון החיים, – נכנסות בחשבון ההרפתקאות, שאין אתה רואה אלא את אימתן החשכה: עבירת הגבול.

ב

מצד אחד, הייסורים שבחיים, ומצד שני, הקטנות שבחיים – מה משני אלה קשה יותר? הקטנות היא אֵם הכיעור ואולי גם הזוהמה שבחיים; הקטנות ממלאה את כל חללו של העולם האנושי בכללו ובכל פרטיו. אתה מרגישה, במידה גדולה או קטנה, בכל יחסיהם של בני האדם, אין אתה בעצמך יכול להימלט ממנה, מאיזה גרגר מיקרוסקופי ממנה, המתגנב למרות רצונך לתוך כל יחסיך אל אחרים ואולי גם אל עצמך. האין היא קשה יותר, לפחות מקטינה ומחשיכה יותר את החיים מייסורים? בכל אופן שני אלה אין מהותם אחת, ואין משקלם שווה. ייסורים ממררים את החיים, ובכל זאת אולי כדאי עוד לחיות. גם טעם מר הוא טעם. אולם קטנות, כיעור, זוהמה, – איזה גועל, איזו בחילה! והרי כך הם החיים, ולא עוד אלא שמבלעדי אלה אין חיים, ומי שאינו יודע אותם לכל עמקם, אינו יודע את החיים לכל תהומיותם. הם כאילו ערוַות החיים, – אבל מה תעשה, והחיים מתייצרים ונולדים דווקא ממקום התורפה. האם כך יהיה לעולם? או אולי יש לזה תקנה? אולי יש עלייה לעצם מקום התורפה?

ג

הישארות הנפש. היש קיום לנפש האדם הפרטי לאחר מות גופו או אין קיום? השאלה הזאת העסיקה, אפשר לאמור, את כל בני האדם, השואלים דבר מה, וגם היום מעסיקה את רובם. (באיזה צורה שהיא. למשל, הרעיון על דבר החזרה הנצחית הרי הוא גם כן רעיון על דבר נצחיותה של הנפש הפרטית, רק בצורה אחרת).

האדם המשיג את הנצחיות, את אין הסוף שבמקום ושבזמן, שבכל חיי העולם, הרואה כי סוד עצם ההוויה הוא הנצח, בא בהכרח טבעי, הגיוני וחיוני כאחד, לידי המחשבה, כי הוא, האדם הפרטי, המשיג את כל זה, המביא את כל זה לידי גילוי הכרתי, הנוֹ גם הוא חלק מאותו הנצח, הנו כשהוא לעצמו, מאיזו בחינה שהיא, נצחי. אולם לוּ היה האדם, בשאלו על זה, משוחרר מכל נגיעה פרטית, שואף רק להשיג את האמת, את הנצח שבהוויה ושבו בעצמו, הרי הייתה השאלה נשאלת באופן אחר, יותר יסודי: ההיה קיום לנפשו הפרטית לפני היוולדו, לפני בואו לעולם בצורה פרטית? אז היה רואה ברור, כי אין נצחיות מתחילה בזמן, כי הנצחיות שהוא מבקש היא אותה הנצחיות, שהיתה בחיים ובהוויה לפני היוולדו ושתהיה בחיים ובהוויה גם לאחר מותו, ושהוא, בצורתו הפרטית, אינו אלא אחד הגלים המהווים אותה, את הנצחיות ההיא. אז היה מבקש את הנצח לא לאחר מותו, כי אם בעצם החיים. אז היו אולי החיים האנושיים מקבלים תוכן אחר וצורה אחרת. אז היה אולי כדאי לחיות וכדאי היה אולי גם למות.

אחד הגילויים של עריגתה הכמוסה של נפש האדם לנצחיות, היא השאיפה של רוב בני האדם, בייחוד של אלה שהיה רישומם באיזו מידה ניכר בחיים, להשאיר את שמם לזכרון בחיים לאחר מותם. האחד שואף להשאיר את זכרו בספרים שכתב, השני – ביצירות האמנותיות שיצר, השלישי – בתגליות המדעיות שגילה, הרביעי – במחשבות, רעיונות ודעות שהגה, החמישי – במעשים ובמפעלים שהוא עשה ופעל, וכן הלאה. העיקר הוא, כי כל זה יהיה די בולט וניכר ונושא לעולם שם בעליו עליו. להווי ידוע לכל באי עולם בכל הדורות והזמנים, כי בזמן זה ובמקום זה חי אדם זה, שחיבר, יצר, גילה, הגה, עשה, פעל זה וזה.

כמה זה פעוט! וכמה שטחי! כמה יוכל אדם פרטי, ויהיה הגדול שבגדולים, להישאר בזכרון הדורות בתור אדם פרטי ידוע, ניכר ובולט? לכל היותר דורות אחדים או מאות שנים אחדות. אחרי כן נשאר רק השם, שאין למי שהוא נפקא מינה אם נקרא בו אדם זה או אחר, שאינו בעצם אלא כעין שם מופשט לאישיות מופשטת, ולבסוף כשעוברים אלפים שנים, מיטשטש גם השם ומתחילים להטיל ספק בדבר, אם בכלל חי בזמן מן הזמנים אדם כזה, או אולי אין יצירתו אלא מפעל ציבורי-עממי. מי יודע היום, מי הם הומרוס, בוּדה, משה רבנו וכו'? מי יכול לציירם לנו בצורתם הפרטית, החיה, הממשית, לא המפשטת? האין מטילים ספק בעצם מציאותם? ואפילו מן הזמן שכותבים היסטוריה מדויקת, מי יכול לצייר לנו, מי יהיה במובן הזה אחרי עבור עשרות אלפים שנים ויותר? מי יזכיר אחרי עבור מאות אלפים, מיליון שנים את השמות קופרניק, שפינוזה, קַנט, טולסטוי וכדומה? ומהו מספר השנים האלה לעומת הנצח? הרי פחות מטיפה מן הים.

פה מתגלה שוב אותה הנקודה היסודית שבשאיפה זו לנצחיות, שהובררה למעלה. האישיות הפרטית אינה אלא גל עובר בים הנצח של החיים וההוויה. נצחי הוא באישיות הפרטית אותו הרושם הנעלם, החיוני, שהיא משאירה בחיים, במידה שהיא עוזרת להגברת הרוח המתחדשת והיוצרת שבחיים. מה שהיא משאירה בחיים לאחר מותה יוכל לפעול בחיים, רק במידה שהוא לא הספיק לפעול בחייה, שהוא לא הספיק להיקלט במוחות ובלבבות או שלא הספיק לצאת מנרתיקו. בדומה למי שמשאיר אחריו אשה הרה, היולדת רק לאחר מותו, או – במידה יותר רחבה – בדומה לאותם הכוכבים הרחוקים, שאורם מגיע אל הארץ רק לאחר שהם כבר כבו ואינם עוד מה שהיו, ושגם אורם זה סוף סוף יסוף ויכלה בזמן מן הזמנים.

שואלים: היש עתיד לאדם? היש ממש בכל השאיפות האנושיות העליונות לחידוש החיים ולתיקון האדם? גם אני שואלה, את השאלה הזאת, רק בצוּרה אחרת, מיוחדת. לפני מרחף רעיון, אשר אם יתאמת, אם יש לו יסוד בטבע האנושי ובטבע העולמי, עומד לפני האדם עתיד גדול, מואר באור עליון כזה, שעוד לא שיער אולי כמוהו ולא חלם על כמוהו. אולם זו המבוכה: התוהו-ובוהו שבחיים האנושיים ובתרבות האנושית של עד היום אינה נותנת יסוד מוצק לשפוט, אם היא תוהו-ובוהו שלפני יצירה או שלאחר חורבן, אם רוח האדם באמת עולה למעלה או להפך, וכל רעיון של התחדשות האדם אינו אלא דמיון כוזב. ואני שואל: רעיון או הזיה?

וזה דבר הרעיון.

התייצרות רוח האדם, יש לחשוב, לא נגמרה עדיין, ואולי לא תיגמר לעולם. יצירת רוח האדם היא יצירה קוסמית (ואנושית) שאינה פוסקת, ובזה היא נבדלת מיצירת כל יתר בעלי החיים ועולה עליה. יצירות חדשות בספירת החי (וכן בספירת הצמח), הרי זה אומר יצירת מינים, סוגים, זנים חדשים של בעלי-חיים או של צמחים, אשר, לפי מידת חידושם, הם הולכים ומתרחקים מהמינים ששימשו להם דוגמא, מן הקצה אל הקצה, נעשים לאחרונה מינים מיוחדים לגמרי. לא-כן במין האנושי. פה המין האנושי גופו הולך ומתחדש ומתייצר הלאה והלאה, הולך ומתייצר מצדדים שונים וממעמקים שונים.

אולם היצירה הזאת, כפי שמראה לנו מהלך החיים האנושיים והתרבות האנושית, אין דרך פעולתה קבועה פעם אחת לעולם, כי אם דרכה להיות פועלת לפי צורך התחדשות היצירה. בתחילה, בראשית ההתייצרות, נוצר הכל ביחד, נוצר היסוד. באו לידי גילוי הכוחות האנושיים המיוחדים, הרגשים והכשרונות המיוחדים לטבע האנושי, או שבטבע האנושי הם מסוגלים להתפתח התפתחות מיוחדת ולקבל צורה מיוחדת.

נוצרה הצורה האנושית.

אולם מכאן ואילך דרך אחרת ליצירה זו. לא אכנס בחקירה על סיבתו של הדבר, – עובדה היא, כי מכאן ואילך, מאחרי שנוצרה הצורה האנושית, הלכה הרוח האנושית והתפתחה רק מצד אחד, מצד אותו הכוח, התופס את החיים וההוויה מצדם הגלוי, האובייקטיבי, מצד ההכרה. האדם הכיר יותר ויותר, ורק לפי מידת התפתחות כוחות ההכרה ולפי המידה התלויה בכוחות האלה, התפתחו גם יתר הכוחות הנפשיים. אולם אותו הצד של הטבע האנושי, הדבק בעצם הטבע העולמי בלי אמצעי, ששם מקום האינסטינקטים, הרגשים, האינטואיציה, אותו הצד של הרוח האנושית, התופס את החיים וההוויה מצדם הסובייקטיבי, הנעלם, – אותו הצד לא התפתח כשהוא לעצמו. ועוד להפך. כוחם של האינסטינקטים, של החושים והרגשים הפנימיים וגם של האינטואיציה הלך הלוך וחלש, במידה שגבר כוח ההכרה. האדם הלך ונקרע מהטבע ונתרחק מהטבע, שמידה שהכירוֹ. וכך נוצרו כל חייו וכל תרבותו בריחוק מקום מהטבע, ממקור החיים, ממקור כל הכוחות הקוסמיים, וממילא – גם האנושיים-הקוסמיים. וכך נוצרה תרבות עירונית.

יש לחשוב כי התפתחות ההכרה לכל צדדיה ומעמקיה ועמה גם התפתחות כל הכוחות הנפשיים הפונים אל הצד המוּכר של החיים וההוויה, דרשה, חייבה התרחקות זמנית כזאת מהטבע העולמי. ההכרה הרי היא השגת הפרטיות שבחיים ובהוויה. חלקה – הפרטים וכיוּלם. היא דורשת ריכוז בפרטים וסידורם וייחוסם ההדדי, עד כדי לברוא מהם את עולמה. אף אמנם היא לא מצאה יסוד מוצק לעולמה, עד שמצאה את הפרטים היותר קטנים, שאין לחלקם עוד – את האטומים. האדם, בכדי להשיג את הפרטים בכל דיוקם ואת צירופיהם וייחוסיהם ההדדיים בכל שלמותם, היה צריך, כנראה, קודם כל להשתחרר מאותה הערבוביה וההסתבכות של הכלליות, שהאדם הפרימיטיבי טבוע בה בטבע העולמי. האדם הפרימיטיבי טבוע בכלליות ועשוי לכייל הכל. ואפשר לאמר, כי ההיסטוריה של המטריאליזמוס או של חיפוש הדרך למהלכה של ההכרה הצרופה, אינה אלא ההיסטוריה של לימוד האדם את מחשבתו לעבור מדרך ההכללה אל דרך העסק בפרטים וצירופיהם ויחסיהם ההדדיים וכיולם. אף אמנם, את הדרך הנכונה למהלך ההכרה הצרופה מצא האדם רק מיום שנגלתה לפניו בכל בהירותה דרך ההסתכלות והנסיון. ומאז ועד היום, זה רק מאות אחדות, השיג בספירת ההכרה, המדע והטכניקה, מה שלא השיג במשך הרבה אלפים שנה קודם.

מה שהושג מצד זה ידוע. קודם כל – העשירות הגדולה של המדע, הטכניקה והמחשבה המדעית בכלל. עשירות כזאת היא לא רק רכוש גדול, אלא שבלעדיה לא היה האדם מגיע לאותה המדרגה שהגיע אליה, ואך לשווא יש מתאוננים על המדע, שהוא גרם להשחתת הרוח האנושית. שנית – האישיות הפרטית. שלא מצד זה של ההשתקעות בפרטיותם של החיים וההוויה, לא היה אולי האדם לעולם מגיע לאותו עומק השגת פרטיותו האישית, שבא אליה בזמננו. שלישית – באופן כזה נעשו הקשרים וההבדלים עם המרחקים בין הפרטים יותר גלויים וברורים, היחסים הציבוריים נעשו יותר שקופים ובולטים ודורשים יותר את תיקונם. בכלל כל מתבונן יראה מה שהושג מצד זה מן החיוב, ואין צורך לפרטו.

אולם, מצד שני, לא נעלם כמו כן מעיני המתבונן, כי כרבות האורות כן רבו הצללים. המתבונן רואה, כי פה פועלת התפתחות חד-צדדית של הרוח האנושית. השגת הפרטיות שבחיים ובהוויה לכל צדדיה ומעמקיה, התפתחה על חשבון השגת הכלליות, האחדות, ההתאמה העליונה של החיים וההוויה. החיים וההוויה כאילו נתפרדו לחלקים היסודיים, שאין ביניהם שום קשר חיוני, מהווה ומחַיה, פרט לקשר של הצירוף המיכני וכיול המפשט. החיים וההוויה נעשו לדבר מיכני, וכן גם רוח האדם היחסים בין בני האדם. כמעט אפשר לאמור, כי רוח האדם נהפכה למכונה, למכונה למחשבה ולהרגשה, להנאה ולצער. גם על זה אין צורך להתעכב הרבה, כי הדברים ידועים.

פה נולדת השאלה: היש לזה תקנה?

השאלה היא לא מצדם האובייקטיבי של החיים וההוויה: אם החיים וההוויה מסוגלים לתת לאדם יותר חיים ממה שהוא חי, אם יש בהם יותר תוכן ויותר אור ממה שהוא משיג. הלא ראינו, כי הדבר תלוי בעיקר בכוח האדם לקבל מה שהחיים וההוויה נותנים לו, בכוחו להשיג את החיים וההוויה. מצד האובייקטיבי, המיכני, מצד ההכרה אין החיים וההויה מושגים לו, אלא מצדם הגלוי, מצד פרטיותם וצירופם וכיולם. מצדם הסובייקטיבי, מצד פנימיותם, מצד עצם הכוח לחיוֹתם, להשיגם, ליהנות מזיוום העליון אין הם נותנים לו מצד זה כלום. השאלה היא מצדה הסובייקטיבי של הרוח האנושית: אם הרוח האנושית מסוגלת להתרחב, להתעמק, לגדול מצד כוחה, לתפוס את החיים והעולם תפיסת חיים יתרה על תפיסת ההכרה, להשיג את החיים והעולם מצדם הסובייקטיבי, המואר באור עליון, נעלם מאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה?

הרי גם זו שאלה וקושיה עצומה, הגיונית וחיונית כאחת, סתירה שאין דוגמתה: באה ההכרה הצרופה ועל יסוד חקירותיה בביקורת עצמה, בביקורת ההכרה, היא מסיקה מסקנה, כי בעצם החיים וההוויה העולמית אין שום דעה, שום שכליות, שום הגיון, שום אור מושכל, כי שם עיוָורון מוחלט. ומי הוא השופט, המוציא משפט מוחלט כזה? ההכרה האנושית. ובאיזה כוח הגיוני, שכלי? בכוח הגיונה ושכליותה של אותה ההכרה האנושית. נמצא, כי ההכרה האנושית, שאינה אלא אחד מגילויי ההוויה העולמית, השיגה לה באיזה אופן חשאי שכליות, הגיון, חוקיות, דעה, שאינם כלל במקור מחצבתה ולא בכל אותם הכוחות המהווים אותה. האין זה אבסורד?

האם לא יותר הגיוני ולא יותר מתקבל על הלב לחשוב, כי ההכרה האנושית המצומצמת משיגה רק שכליות מצומצמת, מפני שכוח השגתה מצומצם? הרי זוהי כל המבוכה בעולמו של האדם וכל הטרגיות שברוחו – שהשכליות שבהוויה העולמית אינה ממין השכליות של הכרתו, והרי היא, השכליות העולמית, לגבי דידיה, לגבי השגת הכרתו, סתומה וחתומה, נעלמה. היא לגבי דידיה או בבחינת שכל עליון, שכל נעלם מכל רעיון או בחינת עיוורון מוחלט. מכאן דעות שונות מן הקצה אל הקצה, יחס שונה מן הקצה אל הקצה אל החיים והעולם. מכאן – החושך והריקניות בעולמו של האדם.

פה מנצנץ הרעיון על דבר התפתחות רוח האדם מצד שני, מצד כוחו לתפוס את החיים וההוויה מצדם הפנימי, הסובייקטיבי. פה העיקר לפני האדם לא שכליות אחרת, כי אם תפיסה אחרת, לא תפיסת הכרה, כי אם תפיסת חיים. מכאן – אור השגה אחר. הדבר אינו בכל אופן בגדר הנמנע ההגיוני. החיים שלפני ההכרה הם לא רק כוח קוסמי גדול או צירוף עמוק לאין סוף של כל הכוחות הקוסמיים, כי אם גם כוח השגה גדול או יסוד כל כוחות ההשגה. פה מקור האינסטינקט, הרגשים, האינטואיציה. מצד ההגיון אין לגזור, כי אין התפתחות אפשרית פה, כמו שהיתה אפשרית מצד השגת ההכרה. אלא שהדרך היא פה אחרת והדרך עוד לא נמצאה. הן גם מצד השגת ההכרה עברו אלפי שנים עד שמצאו את הדרך הנכונה.

כל הקושי שבדבר הוא, שכאן הדרך להתפתחות אחרת בהחלט וגם הכוח הפועל אחר בהחלט. פה – לא דרך ההסתכלות והנסיון, כי אם דרך התשובה אל הטבע, אל החיים בתוך הטבע ועם הטבע, בעבודה וביצירה. והכוח הפועל, היוצר הוא פה לא האישיות הפרטית, כמו במדע ובאמנות, כי אם האישיות הקיבוצית - העם.

מובן, כי השאיפה להתפתחות הרוח מצד זה אינה באה למַעט את כוחה של התפתחות הרוח מצד ההכרה. להפך, פה צריכה להיות הפעלה הדדית עד לידי התמזגות לכוח אנושי-קוסמי עליון, היוצר חיים עליונים ואור עליון.

היינה כתב זמן קצר לפני מותו: ‘כבר לקחו מידה לארון ולנקרולוג בשבילי…’

ממני לא לקחו מידה (אני הרי אינני היינה), אבל אין צורך בזה. המידה ישנה בעין. דוגמה קטנה. אחרי מותו של מיכאל הלפרין כתב הסופר י"ר נקרולוג בצורה כזו: הוא אמר פעם על המנוח או למנוח, כי הוא משוגע (אינני זוכר בדיוק המבטא, אבל בקירוב כך), אבל לא במובן הפשוט ממש, כי אם במובן יותר מעולה. ביאר מה הוא המובן ההוא, ובאיזו צורה יפה באה במנוח לידי גילוי אותה המידה בעלת חיצוניות כל כך מוזרה ובעלת תוכן כל כך יפה. וכן הלאה. יצא נקרולוג לא גרוע, לא יותר מדי קר ולא יותר מדי חם, לא יותר מדי חודר לתוך נפשו וחייו של המנוח (על פי האמת – מי יכול לחדור?) ולא יותר מדי שטחי, ככל הנקרולוגים, והעיקר – די מחוכם, מחודד ויפה.

עלי אמר הסופר הזה, (אמר לי פעם), כי אני הנני מה שקורים ברוסית ‘יוּרוֹדיבי’. אבל גם כן במובן המשובח, באותו המובן, שגם דוסטוייבסקי וטולסטוי היו ‘יורודיבים’.

האין פה מפתח לנקרולוג מחוּכם ועמוק, עשיר ברעיונות נוצצים, ברשפי רגש מחוממים, של חדירה בלתי אמצעית לעומק חידת הנפש, החיים והעולם, ומה שחשוב בייחוד – תופש את העיקר בריכוז ובבהירות מאין כמוהם?

רק דבר אחד הייתי אומר לאותו הסופר ולאשר כמוהו: בעצם לא בשבילי, כי אם בשביל אותם ה’יורודיבים' הנשארים בחיים: בעם ישראל לא היו ואין ‘יורודיבים’. היו וישנם במדרגות שונות מהטיפוס של ‘הנביא, משוגע, איש הרוח’, אבל בין זה ובין ה’יורודיבים' אין שום דמיון כלל.

כל עצמו של ‘איש הרוח המשוגע’ הוא, כפי שאנחנו רואים אותו בצורותיו השונות מזמן קדום עד היום, – שהוא אינו יכול להשלים עם החיים הקיימים, אינו יכול להסיח דעת מהם לא בשירה או בזמרה, לא בתורה או בספרות, לא באמנות ולא בשפריר חביון של ה’אני' המלוטש והמגוהץ או המצוחצח והנאצל, או פשוט המצומצם, של עצמו, ואפילו לא בדת. חיים הוא מבקש ולא הסחת דעת מהחיים, חיים אנושיים או אנושיים-קוסמיים, חיים בצלם אלוהים, חיים לאין סוף. לפיכך, בצורתו הקדומה, בהיותו עוד תמים, מלא חיים, בן הטבע, הוא תובע בכל תוקף, תובע בשם אלוהים, ודבריו מלאים עוז, עומק החיים, וחוצבים להבות אש. הוא מעמיד את הכל על רצון האדם: אם האדם ירצה יהיה הוא טוב וחייו טובים.

כך היה הדבר נוהג, כל זמן שבני ישראל חיו על אדמתם, היו אנשים חיים, שלמים עם אלוהים ואדם, עם החיים והעולם. אחרת היא מעת שנקרענו מעל אדמתנו, מעת שהננו תלושים וכמושים, נבובי-חיים וקטני- רוח. בייחוד נשתנה הדבר בדורות האחרונים, מעת שאותו המקום המצומצם של חיים עצמאיים, שעוד נשתמר בין החומות, הולך ונחרב, ואנחנו בכלל, עם כל האדם, הוספנו חכמה ודעת על חשבון הרוח והחיים.

עתה אין עוד ‘איש הרוח המשוגע’ עז ברוחו, תקיף בדעתו, מלא כוח חיים ואש של מעלה, כאבותיו הקדמונים. הוא מלא התמרמרות ומכאובים על כל מראה עיניו, על כל מהלך חייו, מלא ספקות אם ישנה תקנה לאותו עולם התוהו המשונה שקוראים לו חיים אנושיים, לאותה הברייה המשונה שקוראים לה אדם. העיקר, אם יש או יהיה בבני-אדם רצון לתקן.

אבל באחת הוא דומה לאבותיו הקדמונים – שהוא אינו יכול להשלים עם הקיים, אינו יכול להסיח דעת מהחיים, ואין לו מפלט מהחיים, לא בשירה וזמרה, לא בספרות ואמנות ולא בשפריר חביון של ה’אני' המצומצם של עצמו. מה לי אסתטיקה, שירה, מה לי בלטריסטיקה, ספרות אמנות, מה לי יפי הרוח או אצילות הרוח, עליית נשמה של עצמו – חיים! חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם! החיים צריכים לאמור שירה, האדם צריך להיות יצירה חיונית, מהחיים אסור להסיח דעת אף לרגע,– ומה הן ספרות – הספרות היפה – והאמנות וכו' אם לא אמצעים להסיח דעת מהחיים ולברוח מהחיים לעולם של יופי, של מחשבה, שירה ויצירה? אסור לברוח, אסור להתעלם, – או חיים או מוות, מוות ממש! דבר שלישי אין.

ובזה גורלו הטרגי של ‘איש הרוח המשוגע’ של היום: אותו הקרקע המוצק תחת הרגליים, אותו הבטחון המוחלט, כי החיים וכן האדם לא רק צריכים, כי אם יכולים ומחויבים להיות מעולים, שהיה לאבותיו הקדמונים אין לו, ותביעתו הנפשית לא פחות תקיפה, עקשנית משהיתה אצלם. ואולי מתוך התנגשות וחיכוכים תמידיים בספקות, בסתירות, בשוויון נפש ובקלות-ההשלמה של הרוב הגדול ושל מאשרי הרוב, של סופריו, משורריו, אמניו, אולי היא עוד יותר נתחדדה ונתקשתה, אולי עד למין ‘אידעע-פיקס’. גם בעומק נשמתו חיה הוודאות המוחלטת, בלתי האמצעית, שאינה נשמעת לשום פילוסופיה, כי הכל תלוי ברצון האדם. אבל הוא רואה את רוב האדם ובא לכלל ספק, אם רוב האדם יש לו היכולת לרצות ואם הוא בכלל נוטה הרבה לרצות מה שיש לרצות. כל בניינו עומד על ספק: אולי אפשר לתקן, אולי עוד לא נגמרה יצירתו של האדם והוא צריך עוד להתגבר הלאה, בכיוון יותר נעלה. יסוד אחר מה’אולי' הזה אין לו, אבל בו, בה’אולי' הזה הוא מחזיק כמו בעוגן הצלה, ועליו הוא נותן את נפשו ביחד עם כל מה שיכול להסיח דעתו מהחיים ועם הכל.

כל זה מביא לידי כך, כי לעיתים, בשעות של חשבון החיים האובייקטיביים, החיים כמו שהם, והעיקר של חשבון הרצון הציבורי כמו שהוא, – בשעות כאלה הוא משוגע לא רק בעיני אחרים, כי אם גם בעיני עצמו. נדמה לו אז, כי כל מה שהוא דורש, כל רעיונותיו, המוצלחים לכאורה, שגם אחרים הודו בהם, אינם אלא פרזות, מליצות יפות, שוב בלטריסטיקה, אם כי בצורה משונה קצת. ואז מתעורר בו החשק לברוח, –לאן? – להשכיח את כל מה שאמר, לשרוף את כל מה שכתב, ולבקש פשוט את המוות או את הנירוַונה, לוּ היתה זו אפשרית.

נוח להם לבלטריסטים, למבקרים, לאמנים וכו', לפחות נוח להם להיות זהירים מפרזה, מזיוף כל שהוא וגם להיות אנשים נורמליים. אדם מצייר או מבאר מה שיש, כמובן, אדם בעל כשרון ואיש אמת. ואם הוא תפס את כל האורות והצללים של המצויר או המבואר, אפילו אם החשכה מרובה במידה כזאת, עד שכמעט אין אור כלל, אם לא אילו ניצוצות קלושים, שאין בהם ממש, – הרי הוא, הסופר, האמן או המבקר, עשה את שלו בכשרון ובאמונה.

לחשוש לפרזה, ליופי מזויף, לציור מטושטש, אין מקום. הקרקע מוצק וכל צעד בטוח.

אבל אם בא האדם ואומר: טוב, כך הם החיים, וכך הוא האדם. גם אני רואה את זה לא רק בציור, כי אם בעצם המציאות. אולי אתה רואה יותר, ואולי – מי יודע? אבל גם אני רואה די. אבל מה יועיל זה? תמונה יפה, יצירה אמנותית. אבל אני מבקש יופי, יצירה חיונית בעצם החיים ובעצם האדם, ואם שם אינם, ואם שם אינם יכולים להיות, הרי הם בבלטריסטיקה, באמנות וכו' רק מרגיזים אותי. הוא דומה במובן זה למי שמשקיף על פני אדם יפה דרך זכוכית מגדלת מאד: תחת לראות עוד פנים חלק, מצוחצח ויפה, שרטוטים נעימים, חזות נחמדה, הוא רואה גומות אדומות ומלוכלכות, חתיכת בשר אשר לא תואר לה ולא הדר וכן הלאה.

האמנות, הבלטריסטיקה, השירה, הדרמה וכו' אינם משנים ואין בכוחם לשנות בנפש האדם כלום, כמו שאין בכוח המוסר או הדת לשנות (לדת, במקום שכוחה בכלל גדול על הנפש, יש עוד איזה כוח של וֶוטו, אבל גם כן לא יסודי). מה שהם נותנים לאדם, הוא רגש של קורת רוח, של מרגוע, של הרגשה, כי עוד אפשר איך שהוא לחיות בעולם, –זאת אומרת דברים, אשר את נפש ‘איש הרוח המשוגע’ ידכאו כמעט עד לידי ייאוש.

ועוד מילים אחדות על הנקרולוגים, ההספדים וכו'. בני אדם רוצים לכבד את ההולך ולא ישוב. הרי הם צריכים להביא בחשבון, כי זה שהולך איננו עוד. כל מה שהיה ‘הוא’, עבר אל בית האוצר, אל בית היצירה העולמי, ונכנס בצירופים וביחסים כאלה, שאין לנשארים בחיים תפיסה בהם. לפניהם סוד עולמי, והם צריכים להתייחס אליו כאל סוד עולמי. ואם הם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתייחד לו כל אחד בפינתו, בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה במסתרים על גורלו של ההולך ועל גורל האדם בכלל. האם זה לא די?

כך הייתי נוהג, כיבדתי את כל ההולך בשתיקה, וכך הייתי רוצה שיתנהגו עמי. הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום. את נפשי הרי הם בין כך ובין כך לא ידעו. איך תדע נפש האדם, בכל אופן לא חולה רוח, אשר לא ייפלא ממך לראות בו ‘יורודיבי’ או מעין זה או בדומה לזה? לאחר שנה – מילא! זה כבר יהיה דבר שנתיישן. ידברו בי כמו שמדברים בדבר שנתיישן, למשל, כמו שמדברים במודה שעבר זמנה, או בשלג דאשתקד.

במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.