היינה כתב זמן קצר לפני מותו: ‘כבר לקחו מידה לארון ולנקרולוג בשבילי…’
ממני לא לקחו מידה (אני הרי אינני היינה), אבל אין צורך בזה. המידה ישנה בעין. דוגמה קטנה. אחרי מותו של מיכאל הלפרין כתב הסופר י"ר נקרולוג בצורה כזו: הוא אמר פעם על המנוח או למנוח, כי הוא משוגע (אינני זוכר בדיוק המבטא, אבל בקירוב כך), אבל לא במובן הפשוט ממש, כי אם במובן יותר מעולה. ביאר מה הוא המובן ההוא, ובאיזו צורה יפה באה במנוח לידי גילוי אותה המידה בעלת חיצוניות כל כך מוזרה ובעלת תוכן כל כך יפה. וכן הלאה. יצא נקרולוג לא גרוע, לא יותר מדי קר ולא יותר מדי חם, לא יותר מדי חודר לתוך נפשו וחייו של המנוח (על פי האמת – מי יכול לחדור?) ולא יותר מדי שטחי, ככל הנקרולוגים, והעיקר – די מחוכם, מחודד ויפה.
עלי אמר הסופר הזה, (אמר לי פעם), כי אני הנני מה שקורים ברוסית ‘יוּרוֹדיבי’. אבל גם כן במובן המשובח, באותו המובן, שגם דוסטוייבסקי וטולסטוי היו ‘יורודיבים’.
האין פה מפתח לנקרולוג מחוּכם ועמוק, עשיר ברעיונות נוצצים, ברשפי רגש מחוממים, של חדירה בלתי אמצעית לעומק חידת הנפש, החיים והעולם, ומה שחשוב בייחוד – תופש את העיקר בריכוז ובבהירות מאין כמוהם?
רק דבר אחד הייתי אומר לאותו הסופר ולאשר כמוהו: בעצם לא בשבילי, כי אם בשביל אותם ה’יורודיבים' הנשארים בחיים: בעם ישראל לא היו ואין ‘יורודיבים’. היו וישנם במדרגות שונות מהטיפוס של ‘הנביא, משוגע, איש הרוח’, אבל בין זה ובין ה’יורודיבים' אין שום דמיון כלל.
כל עצמו של ‘איש הרוח המשוגע’ הוא, כפי שאנחנו רואים אותו בצורותיו השונות מזמן קדום עד היום, – שהוא אינו יכול להשלים עם החיים הקיימים, אינו יכול להסיח דעת מהם לא בשירה או בזמרה, לא בתורה או בספרות, לא באמנות ולא בשפריר חביון של ה’אני' המלוטש והמגוהץ או המצוחצח והנאצל, או פשוט המצומצם, של עצמו, ואפילו לא בדת. חיים הוא מבקש ולא הסחת דעת מהחיים, חיים אנושיים או אנושיים-קוסמיים, חיים בצלם אלוהים, חיים לאין סוף. לפיכך, בצורתו הקדומה, בהיותו עוד תמים, מלא חיים, בן הטבע, הוא תובע בכל תוקף, תובע בשם אלוהים, ודבריו מלאים עוז, עומק החיים, וחוצבים להבות אש. הוא מעמיד את הכל על רצון האדם: אם האדם ירצה יהיה הוא טוב וחייו טובים.
כך היה הדבר נוהג, כל זמן שבני ישראל חיו על אדמתם, היו אנשים חיים, שלמים עם אלוהים ואדם, עם החיים והעולם. אחרת היא מעת שנקרענו מעל אדמתנו, מעת שהננו תלושים וכמושים, נבובי-חיים וקטני- רוח. בייחוד נשתנה הדבר בדורות האחרונים, מעת שאותו המקום המצומצם של חיים עצמאיים, שעוד נשתמר בין החומות, הולך ונחרב, ואנחנו בכלל, עם כל האדם, הוספנו חכמה ודעת על חשבון הרוח והחיים.
עתה אין עוד ‘איש הרוח המשוגע’ עז ברוחו, תקיף בדעתו, מלא כוח חיים ואש של מעלה, כאבותיו הקדמונים. הוא מלא התמרמרות ומכאובים על כל מראה עיניו, על כל מהלך חייו, מלא ספקות אם ישנה תקנה לאותו עולם התוהו המשונה שקוראים לו חיים אנושיים, לאותה הברייה המשונה שקוראים לה אדם. העיקר, אם יש או יהיה בבני-אדם רצון לתקן.
אבל באחת הוא דומה לאבותיו הקדמונים – שהוא אינו יכול להשלים עם הקיים, אינו יכול להסיח דעת מהחיים, ואין לו מפלט מהחיים, לא בשירה וזמרה, לא בספרות ואמנות ולא בשפריר חביון של ה’אני' המצומצם של עצמו. מה לי אסתטיקה, שירה, מה לי בלטריסטיקה, ספרות אמנות, מה לי יפי הרוח או אצילות הרוח, עליית נשמה של עצמו – חיים! חיים בכל מלואם ושלמותם, חיים גדולים, עליונים, חיי עולם! החיים צריכים לאמור שירה, האדם צריך להיות יצירה חיונית, מהחיים אסור להסיח דעת אף לרגע,– ומה הן ספרות – הספרות היפה – והאמנות וכו' אם לא אמצעים להסיח דעת מהחיים ולברוח מהחיים לעולם של יופי, של מחשבה, שירה ויצירה? אסור לברוח, אסור להתעלם, – או חיים או מוות, מוות ממש! דבר שלישי אין.
ובזה גורלו הטרגי של ‘איש הרוח המשוגע’ של היום: אותו הקרקע המוצק תחת הרגליים, אותו הבטחון המוחלט, כי החיים וכן האדם לא רק צריכים, כי אם יכולים ומחויבים להיות מעולים, שהיה לאבותיו הקדמונים אין לו, ותביעתו הנפשית לא פחות תקיפה, עקשנית משהיתה אצלם. ואולי מתוך התנגשות וחיכוכים תמידיים בספקות, בסתירות, בשוויון נפש ובקלות-ההשלמה של הרוב הגדול ושל מאשרי הרוב, של סופריו, משורריו, אמניו, אולי היא עוד יותר נתחדדה ונתקשתה, אולי עד למין ‘אידעע-פיקס’. גם בעומק נשמתו חיה הוודאות המוחלטת, בלתי האמצעית, שאינה נשמעת לשום פילוסופיה, כי הכל תלוי ברצון האדם. אבל הוא רואה את רוב האדם ובא לכלל ספק, אם רוב האדם יש לו היכולת לרצות ואם הוא בכלל נוטה הרבה לרצות מה שיש לרצות. כל בניינו עומד על ספק: אולי אפשר לתקן, אולי עוד לא נגמרה יצירתו של האדם והוא צריך עוד להתגבר הלאה, בכיוון יותר נעלה. יסוד אחר מה’אולי' הזה אין לו, אבל בו, בה’אולי' הזה הוא מחזיק כמו בעוגן הצלה, ועליו הוא נותן את נפשו ביחד עם כל מה שיכול להסיח דעתו מהחיים ועם הכל.
כל זה מביא לידי כך, כי לעיתים, בשעות של חשבון החיים האובייקטיביים, החיים כמו שהם, והעיקר של חשבון הרצון הציבורי כמו שהוא, – בשעות כאלה הוא משוגע לא רק בעיני אחרים, כי אם גם בעיני עצמו. נדמה לו אז, כי כל מה שהוא דורש, כל רעיונותיו, המוצלחים לכאורה, שגם אחרים הודו בהם, אינם אלא פרזות, מליצות יפות, שוב בלטריסטיקה, אם כי בצורה משונה קצת. ואז מתעורר בו החשק לברוח, –לאן? – להשכיח את כל מה שאמר, לשרוף את כל מה שכתב, ולבקש פשוט את המוות או את הנירוַונה, לוּ היתה זו אפשרית.
נוח להם לבלטריסטים, למבקרים, לאמנים וכו', לפחות נוח להם להיות זהירים מפרזה, מזיוף כל שהוא וגם להיות אנשים נורמליים. אדם מצייר או מבאר מה שיש, כמובן, אדם בעל כשרון ואיש אמת. ואם הוא תפס את כל האורות והצללים של המצויר או המבואר, אפילו אם החשכה מרובה במידה כזאת, עד שכמעט אין אור כלל, אם לא אילו ניצוצות קלושים, שאין בהם ממש, – הרי הוא, הסופר, האמן או המבקר, עשה את שלו בכשרון ובאמונה.
לחשוש לפרזה, ליופי מזויף, לציור מטושטש, אין מקום. הקרקע מוצק וכל צעד בטוח.
אבל אם בא האדם ואומר: טוב, כך הם החיים, וכך הוא האדם. גם אני רואה את זה לא רק בציור, כי אם בעצם המציאות. אולי אתה רואה יותר, ואולי – מי יודע? אבל גם אני רואה די. אבל מה יועיל זה? תמונה יפה, יצירה אמנותית. אבל אני מבקש יופי, יצירה חיונית בעצם החיים ובעצם האדם, ואם שם אינם, ואם שם אינם יכולים להיות, הרי הם בבלטריסטיקה, באמנות וכו' רק מרגיזים אותי. הוא דומה במובן זה למי שמשקיף על פני אדם יפה דרך זכוכית מגדלת מאד: תחת לראות עוד פנים חלק, מצוחצח ויפה, שרטוטים נעימים, חזות נחמדה, הוא רואה גומות אדומות ומלוכלכות, חתיכת בשר אשר לא תואר לה ולא הדר וכן הלאה.
האמנות, הבלטריסטיקה, השירה, הדרמה וכו' אינם משנים ואין בכוחם לשנות בנפש האדם כלום, כמו שאין בכוח המוסר או הדת לשנות (לדת, במקום שכוחה בכלל גדול על הנפש, יש עוד איזה כוח של וֶוטו, אבל גם כן לא יסודי). מה שהם נותנים לאדם, הוא רגש של קורת רוח, של מרגוע, של הרגשה, כי עוד אפשר איך שהוא לחיות בעולם, –זאת אומרת דברים, אשר את נפש ‘איש הרוח המשוגע’ ידכאו כמעט עד לידי ייאוש.
ועוד מילים אחדות על הנקרולוגים, ההספדים וכו'. בני אדם רוצים לכבד את ההולך ולא ישוב. הרי הם צריכים להביא בחשבון, כי זה שהולך איננו עוד. כל מה שהיה ‘הוא’, עבר אל בית האוצר, אל בית היצירה העולמי, ונכנס בצירופים וביחסים כאלה, שאין לנשארים בחיים תפיסה בהם. לפניהם סוד עולמי, והם צריכים להתייחס אליו כאל סוד עולמי. ואם הם רוצים לכבדו, אין לו כבוד אלא בשתיקה. יתייחד לו כל אחד בפינתו, בסתר נשמתו, יהרהר או יבכה במסתרים על גורלו של ההולך ועל גורל האדם בכלל. האם זה לא די?
כך הייתי נוהג, כיבדתי את כל ההולך בשתיקה, וכך הייתי רוצה שיתנהגו עמי. הרוצים לכבדני – יכבדוני בשתיקה. לפחות שנה אחת לא ידברו ולא יכתבו עלי כלום. את נפשי הרי הם בין כך ובין כך לא ידעו. איך תדע נפש האדם, בכל אופן לא חולה רוח, אשר לא ייפלא ממך לראות בו ‘יורודיבי’ או מעין זה או בדומה לזה? לאחר שנה – מילא! זה כבר יהיה דבר שנתיישן. ידברו בי כמו שמדברים בדבר שנתיישן, למשל, כמו שמדברים במודה שעבר זמנה, או בשלג דאשתקד.
במה שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי, כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.