“מנין הוא צץ פתאום?” קראה לינדה בתימהון.
גונן האפרתי ניגש אל החלון. איש זקן רכב במעלה המדרון על אופניים ישנים שמזוודה כבדה רתוקה אל ה”סבל" שלהם. בשארית כוחותיו, וברגליים רועדות ממאמץ, עשה בזגזג את כברת הדרך האחרונה שלפני ביתם.
רק אחרי שהשעין האלמוני את אופניו על גדר האבן, ראה מה שראתה לינדה מרחוק: רוכב האופניים היה אביו, יהושע האפרתי.
“האיש הזה יעשה הכול כדי להפתיע,” אמר גונן ולחץ על הזמזם קודם שהספיק הזקן לצלצל בפעמון.
לינדה שתקה. לולא הופתעה ממראה הזקן שבא רכוב על אופניים ממרחק רב כל־כך ודאי הייתה מביעה מורת־רוח ממנהגו של אביו להפתיעם בביקוריו בלי להודיע מראש, כאילו עודנו חיים בתקופה שבה חברי קיבוץ היו נאלצים להטריח את עצמם למזכירות כדי לטלפן. ואולם המחשבה שהאיש בן השבעים ושמונה רכב על אופניו מביתו שבעמק, המרוחק כמאה קילומטרים משם, הדהימה אותה כל־כך שלא יכלה להתרעם עליו על שהוא מתפרץ לרשותה ומתעלם מרצונה לגדור לעצמה רשות פרטית שאין הוא נכנס לתוכה אלא אם כן הוא מוזמן. היא הביטה בחותנה בעד החלון במבט שכולו השתאות: הלא מסע כזה יקשה אף על איש צעיר ובריא, ודאי וּודאי על אדם זקן וחולה.
אביו אמנם מסוגל גם לזה, כשהדבר נחוץ לו כדי להוכיח משהו או לצער מישהו, אמר גונן בלבו, ואף־על־פי־כן הניח שלא כדי להדהימו, להעמידו על טעותו, או לעורר את מצפונו, סיכן אביו את בריאותו, ואולי אף את חייו, במעשה סמלי מטורף כזה.
התשובה לפליאתם הייתה פשוטה יותר. וכשהסיע גונן את האופניים הישנים, שהיו לפנים שלו, אל תוך החצר, הביע אביו, בחיוך לגלגני על שפתיו המבוקעות, תמיהה על עצם ההשערה שיש בכוחו לרכוב על אופניים דרך ארוכה כל־כך.
כמובן שלא. אין הוא מן המתאבדים, גיחך. הוא נסע ברכבו של רכז הקניות עד הצומת שעל כביש חיפה, ורק משם רכב על האופניים.
“אבל גם זה משהו,” נאנח, “בייחוד הקטע האחרון. וחוץ מזה, אופניים היום זה לא מה שהיה פעם,” הוסיף בכובד ראש מעושה, “פעם היית דורך על הדוושה והם היו מזנקים, והיום…”
גונן חשש שלינדה התמימה, שאינה מבינה את ההומור של אביו, עלולה לומר כי לא ברכב האשם אלא בזקנתו, ולכן, כדי שלא לתת לו פתחון־פה ללגלג על הֵעדר ההומור המעיד עליה שהיא נטע זר במשפחתם, מיהר לשאול:
“מה יש במזוודה הזאת שהיא כבדה כל־כך?”
“כל מה שנחוץ לאיש זקן, שאין לו דרישות מרובות,” הצהיר אביו בשעה שנכנסו לחדר האירוח, וגונן הבין שבתשובה המתחמקת לשאלתו הסתמית כמוסה הפתעה נוספת, והיא שהעלתה את החיוך המסתורי על פני הזקן הערמומי.
כלום אינו יכול לומר דבר פשוט בלי נופך דרמטי? חשב במורת־רוח כששאל:
“מה אתה רוצה לומר בזה?”
“מה שרציתי לומר, זה מה שאמרתי,” השיב אביו, ואולם החיוך המתגרה רמז, שפיקח ממנו היה מבין דבר מתוך דבר.
“קרה משהו?”
“לא מציעים כאן לבן־אדם זקן ועייף לשתות משהו?” השהה אביו את תשובתו ולכסן אל לינדה מבט ידידותי שלא הדליק בעיניה שום ניצוץ של אהדה.
עיני אביו צומצמו למעין חרכי־ירי, שבעדם ריצדו רשפי אש, כשהודה ללינדה בתנועת ראש על מיץ התפוזים שהגישה לו. הוא לגם לגימות ממושכות ובלען אט־אט, כמתענג על המתח שזרע.
כך היה מאריך בשתיית המים בימים שהיה עומד באספת חברים ומדווח על עניינים פוליטיים חשאיים, נזכר גונן.
“מקבלים כאן גם ארוחת־בוקר?” שאל האפרתי ברוח מבודחת אחרי שרוקן את כוסו, ואחר־כך צחק בינו לבינו כתמה על רצינותם – כלום אינם רואים כמה משעשעת האמתלה שמצא כדי לדחות עוד קצת את תשובתו? – ורק כשיצאה לינדה למטבח ונשארו לבדם, סרה מעל פניו הארשת המבודחת.
“מה קרה? שום דבר מיוחד… הצטברות… בן־אדם מגיע למצב שהוא אומר לעצמו: עד כאן!.. אתה רוצה שאגיד לך הכול על רגל אחת? יהיה לנו די זמן לדבר אחר־כך.”
המשפט האחרון עורר דאגה בלב גונן. עד כה היו ביקורי הפתע של אביו, תמיד בדרך למקום אחר, קצרים וחטופים. האומנם הוא מתכוון הפעם לשהייה ארוכה? לינדה לא תסכים לגור עמו תחת קורת־גג אחת אלא זמן קצר בלבד.
“למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘יהיה לנו די זמן לדבר אחר”כך’?” שאל גונן.
“שלושה ניחושים,” השיב האפרתי.
ככל שהוא זקן יותר כך גוברת בו תאוות המשחק.
“אל תאמר לי שעזבת את הקיבוץ!” העלה גונן השערה פראית.
“מדוע שלא אומר? אם זה נכון – אומר. אני בהליכים," אמר האפרתי בבדיחות הדעת.
גונן נדהם. תחילה חשב שהזקן משטה בו – איש לא היה מעלה על דעתו שהאפרתי יעזוב את הקיבוץ, הרי זה כאילו הקיבוץ עזב את הקיבוץ – ואולם פני אביו העידו עליו שהפעם אין הוא סתם מתענג על מבוכתו. (כך נהג בו אביו לפנים, ולא חש כמה מעליב אותו הדבר. רק כשהיה אביו כועס עליו, ידע בוודאות שאינו מהתל בו).
“חשבת על התוצאות? אדם בן גילך אינו יכול לקום פתאום, לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.”
“מדוע אינו יכול? עיניך הרואות, יכול.”
“נניח שיכול, אבל מה פתאום?”
“לאיזו תשובה אתה מצפה ממני? אנחנו יכולים פשוט להתחלף: אתה תשאל אותי את השאלות ששאלתי אותך כשעזבת אתה את הקיבוץ, ואני אשיב לך את התשובות שקיבלתי ממך. זה יחסוך לנו הרבה זמן.”
לפחות לא אומר לו מה שאמר לי – "גרמת לי אכזבה עמוקה, בשבילי זה כמו חורבן הבית.” – אמר גונן בלבו.
“אני עזבתי בגיל עשרים וחמש,” אמר גונן בקוצר־רוח.
“אז מה, אחרי שבעים וחמש כבר אין לאדם דעה משלו?”
אביו נעץ בו מבט מתגרה. כל חייו היו רצופים התנצחויות מילוליות, בעיקר בשאלות פוליטיות, אך גם להתמודדויות של מה בכך היה מגייס את הכשרון להביס את יריבו בטענה ניצחת, לא תמיד ממין העניין, ובדרך כלל הייתה ידו על העליונה. ויכוח מעין זה היה מפיח בזקן רוח נעורים. “יש,” אמר גונן. “אדם בן עשרים וחמש יכול להתחיל מבראשית, אבל בגיל שבעים ושמונה…”
“אתה דואג לי או לך?” נעץ בו אביו מבט חוקר.
“לשנינו.”
“משהו נשאר מהחינוך שקיבלת,” אמר אביו. “לפחות אתה אדם ישר.” וכעבור רגע הוסיף: “אבל אל תדאג, לא אפול עליך למעמסה. אתקיים בכבוד מהפיצויים שייתנו לי.”
“איזה פיצויים?”
“מענק־עזיבה. היום לא יוצאים כמו שאתה יצאת, בכותונתך לעורך.”
“קיבלתי גם מצעים וזוג נעליים חדשות,” אמר גונן.
“היום מקבלים פיצויים שאפשר לחיות מהם בכבוד,” אמר אביו.
“בעניין הכבוד, תרשה לי לפקפק,” אמר גונן.
“אתה מפקפק בכל דבר. אני מתפלא שהגעת לכל זה,” אמר אביו ותנועת זרועו חלפה בבוז על פני הרהיטים הסקנדינביים, המנורות לנוי, הכונניות שמונחים עליהן חפצי־חן יקרי־ערך, הציורים שעל הקירות, וכל מה שנכנס למעגל שחגה אצבעו הנטויה, “אתה, עם הפקפוקים וההיסוסים שלך.”
“ואמא?” שאל גונן. “אמא מסכימה לעזוב את הקיבוץ?”
“אני מניח שלא,” אמר אביו בפנים אטומות.
“מניח?” קרא גונן. “לא שאלת אותה?”
“אינני שואל כשאני יודע את התשובה,” אמר אביו, משפט אופייני ליהושע האפרתי המתפלמס עם יריבים פוליטיים.
“כלומר, אמא תישאר שם לבדה?” אמר גונן במורת־רוח.
“אמא יש לה חיים משלה,” השיב אביו.
חיים משלה. חיים של אשה זקנה, חולנית, יהירה ומרת נפש, המבלה שעות ארוכות מול הטלוויזיה, לרוב בכעס על תכניות שאינן לרוחה. חברת קיבוץ ותיקה שאין לה חברים. בני גילה שומרים לה טינה על התנשאותה – היא מן המייסדים ואשתו של אחד מאבות התנועה – והצעירים נוטרים לה איבה בגלל קנאותה, קשיחותה ונטייתה העיקשת להטיף מוסר לכול. חיים משלה. בלי בנים ונכדים בחצר הקיבוץ, אחרי שגם צעיר בניה, הראשון שנשלח לטכניון לרכוש לו מקצוע שיביא תועלת לקיבוץ, סולל עתה כבישים בוונצואלה.
“אמא תמיד היו לה חיים משלה,” אמר גונן והטעים את דבריו כדי שלא יהיה אפשר לטעות באירוניה שבהם.
“אמך היא אשה עצמאית והיא לא זקוקה לאף אחד,” פסק אביו כאילו לא קלט את העוקץ, והמשיך: “יהיה לה נוח יותר אם לא יסתובב לה בין הרגליים איש זקן שמזמן אינה סובלת אותו.”
גונן שתק ותהה כיצד יפרש אביו את שתיקתו. אדם רגיש היה מכבדו על שאין הוא שש למוטט תירוץ חלש כל־כך, אך אביו אינו מדקי ההרגשה, אלא כשפוגעים בכבודו. לכן, כדי שלא יחשוד בו אביו שהוא פתי מאמין לכל דבר, המשיך באותו קול, שאין לטעות בכוונתו הסרקסטית: “יהיה לה נוח מאוד להיות לבדה בחדר כשיתקוף אותה כאב פתאום. תוכל לצעוק. איזה חירש יחוש מייד לעזרתה.”
אביו הביט בו בזעף. “אצלך הכול דרמטי כל־כך. היום זה לא מה שהיה פעם. היום יש טלפון ליד המיטה. כשהיא רק מרימה אותו הוא מזעיק את האחות.”
“אני רואה שסידרת הכול כדי שתוכל לעזוב אותה לעת זקנה.”
אביו נתן בו מבט מוכיח: “עכשיו אתה דואג לה? איפה היית כל השנים?”
“לי היא באמת לא הייתה זקוקה,” אמר גונן. “וחוץ מזה, לא אני ניתקתי את הקשרים. היא הייתה זו שהחליטה, כדי לעשות עליך רושם, שעזיבת הקיבוץ כמוה בהתנתקות מהמשפחה.”
“פתאום כואב לו הלב עליה,” אמר אביו, וכמו עייף פתאום מוויכוח שאין לו סוף העלה טענה ניצחת: “אתה הרי מימיך לא אהבת אותה.”
גונן השתדל להסתיר את שאט־הנפש שגרמה לו הטענה חסרת השחר. מנעוריו סלד מהצהרות אהבה. כל ימיו, נזכר בכאב, חיזר אחרי אהבת הוריו, שהוענקה כפרס על התנהגות טובה.
מופלאה אהבת בנים להוריהם אף מדרך גבר בעלמה, חשב גונן. אהבת בני־זוג, מוסכם שהיא על־תנאי. ילדים מצפים שיאהבו אותם בלי תנאי ונכווים כשהם מגלים שתובעים מהם להיות ראויים לאהבת הוריהם. בילדותו היה בלבו רוגז על אמו שלא העיזה לאהבו כשאביו לא מצאו ראוי. לא היה יכול לשאת את התבטלותה מפני אביו. היא החזיקה בערכים שהפקיד בעלה בידה ביתר קנאות ממנו – הוא הטיף להם בשליחות התנועה ב”החלוץ", במפלגה ובתנועה הציונית, והיא ראתה את עצמה כשליח התנועה בבית פנימה, מקום שם צפויה לחלוצים ותיקים הסכנה שייכנסו לנעלי־בית וישכחו את ייעודם – וקנאותה גבלה לעתים באכזריות רוחנית. לעולם לא ישכח את הרגע שהודיע לה את החלטתו לעזוב את הקיבוץ. בשיער פרוע ובעיניים אדומות אמרה לו כי תתאבל עליו כאילו הלך לעולמו. הוא הולך לעולמו שלו, אמר לה אז. והוסיף, כי עד כה היה סבור שרק חשוכים שבחרדים קורעים קריעה על בן שיצא לתרבות רעה, והנה נתברר שגם חילונים יכולים להיות קנאים חשוכים. ולא היה יכול להתאפק מלומר כי מי שמשווה את עזיבת הקיבוץ למוות הוא חצי מטורף. מטורפים אנחנו בעיניך?! צווחה בקול מחריד, והוא יצא מחדר הוריו ולא חזר אליו ימים רבים.
אחרי הדברים ההם לא דיברה עמו במשך שנים ארוכות. ורק אחרי שנולדו לו וללינדה בן ובת, ובביתם גדל גם המבוגר בנכדיה, בנם של לינדה ואבנר, אחיו הבכור שנהרג במלחמת יום־הכיפורים, שב ונקשר ביניהם איזה קשר רופף, שהוא יזמו, כדי שלא יגדלו ילדיו בלי סבתא. לימים חזרה בה מקנאותה ואף שיתפה אותו בהרהורי הכפירה שהיו לה כשיצאה לעבוד בסדום והשאירה ילדים קטנים בבית – איש לא ראה בזה הזנחה בימים ההם, סיפרה, להיפך, אמרו שהריחוק מן האם רק יחשל את אופיים – ואולם פצעי ילדות אינם מעלים ארוכה.
“את כל החיים שלה היא נתנה בשבילכם, וכולכם עזבתם אותה,” אמר אביו. “הגיע לה שתאהבו אותה קצת.”
גונן שתק. לא מגיע לאביו שידבר עמו על רגשותיו. לא יוכל להצהיר על אהבתו לאמו בלי שיישמע בקולו צליל מזויף. אך כיוון שחשש שההימנעות מדיבור תתפרש כהסכמה בשתיקה לנטישתה של אשה חולה ומרת נפש במקום שלא נותרו לה לא חברים, לא ילדים ולא נכדים, הוסיף: “זו ודאי לא סיבה שגם אתה תעזוב אותה לנפשה. אי־אפשר לבטח את האהבה, אפשר רק להבטיח שלא נתכחש לחובתנו לעזור לה אם תצטרך משהו מאתנו. בינתיים היא לא צריכה מאתנו שום דבר, אבל אתה…”
“אני לא משאיר אותה במדבר. אני משאיר אותה במקום שדואגים לה ומטפלים בה. מה אתה מוכן לעשות למענה?”
“כל מה שהיא תבקש ממני. היא, לא אתה,” אמר גונן.
“אתה אומר זאת כי אתה יודע שהיא לא תבקש ממך שום דבר.”
הוא תמה על אביו על שאינו חש, שבמשפט הזה העניק לה יתרון גדול עליו. היא גידלה אותם ואינה דורשת דבר. והוא, שכה מעט העניק לילדיו, אינו חדל מלתבוע אהבה והערכה. היא לפחות היו לה הרהורי כפירה כשנטשה את ילדיה ויצאה למלא חובה לאומית בסדום, ואילו הוא היה בטוח תמיד שכל מעשיו הרחק מילדיו חשובים לאין־ערוך מצרכיהם של ילדים קטנים.
מימיו לא התפנה להיות אב לילדיו. הבכור עוד זכה למנת אבהות קמצנית. ואילו הוא, גונן, לא זכה אף לזה. זמן קצר אחרי שנולד, נסע אביו לצרפת להקים שם סניף של התנועה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וכשקרבו הגרמנים ברח לאנגליה. כדי לתרץ את נטישת חניכיו לגורלם נאמר אז שהיו צריכים להחזיר אותו הביתה מפני שיש לו ילדים, ואולם נימוק זה נשכח כשקיבל עליו להישאר באנגליה – מטעמי חיסכון, חבל לשלוח לשם שליח מיוחד כשנמצא שם ממילא שליח בכיר של התנועה – והוא אף לא ביקר בארץ בין שליחות אחת לחברתה. באנגליה ישב שנתיים, וכשחזר קיבל עליו תפקיד בכיר במפלגה. בינתיים גדלו הבנים ויכלו לוותר על אב־צמוד, כלשון אחיו המנוח, וכששירת הוא עצמו בצבא לא ראה את אביו קרוב לחצי שנה. בין כה ובין כה לא היה להם מה לומר זה לזה. אביו, שמימיו לא אחז נשק ביד, היה מן הנצים. ואילו הוא, ששירת בסיירת מובחרת, החזיק בהשקפות יוניות. ואף מחלוקת זאת זרעה פירוד ביניהם. וכשנפגשו לא דיברו אלא על דברים שאינם חשובים לא לזה ולא לזה. רק כשעזב את הקיבוץ התעורר אביו להאציל עליו את סמכות האב שלו. ואולם כשלא עלה בידו להניאו מכוונתו “לנתק את השלשלת”, הטיח בו דברים קשים ומעליבים וכמו מחה את שמו מרשימת בני־הפלוגתא שיש טעם לדבר אליהם.
אחרי ניתוק הקשר שבינו ובין הוריו, בכל פעם שבא לחגוג עם חבריו מילדות אירועי משפחה שלהם נאלץ ללון בחדר המשפחה הזעיר של אבנר אחיו, ולינדה, אשת אחיו, מתנדבת מארצות־הברית שנשארה בארץ מפני שהתאהבה באבנר, ובקושי דיברה עברית, הייתה מארחת אותו בקיבוץ שנולד בו. וכשחלה ונזקק לטיפול, לא אמו אלא גיסתו סעדה אותו בחוליו.
“האוכל מוכן,” קראה לינדה מן המטבח.
עדיין אינה יודעת מה צפוי לה, חשב גונן בדאגה. וכשהעלה בדעתו את מפח הנפש שייגרם לה לכשתיוודע לה כוונת אביו להישאר בביתם – עד מתי? – ולגזול ממנה את מידת הפרטיות שגדרה לעצמה בזהירות ובעדינות, בלי לפגוע בזכויות הבעל והצאצאים, מיהר לטלפן למשרדו כדי להודיע שיאחר לבוא.
הוא תמה על אביו, שהניח את זרועו על שכמה של לינדה במחווה של הכרת טובה על ארוחת הבוקר הערוכה בטוב טעם ולא חש ברתיעתה מהמגע הידידותי. מי שכל חייו הם סדרה של מאבקים בלתי פוסקים ביריבים קשוחים, כנראה לא יקשה עליו להתנער מחצי האיבה שיורה בו, ונפגעת בעצמה, נפש רכה כלינדה.
“לכם ודאי יש הרבה מה לומר זה לזה,” אמרה לינדה. “ברשותכם, לא אצטרף אליכם. ממילא אני שותה רק קפה בבוקר.”
אביו אף לא ניסה לעכבה. “אנחנו תמיד יש לנו מה לומר זה לזה,” אמר, ובתנועת יד של בעל־בית קצר־רוח, המזרז את מגיש השירותים להניח אותו ואת אורחו לבדם, שילח אותה מן המטבח.
ואולם כשיצאה, לא פתח אביו בדיבורים אלא התמכר קודם כל לאכילה. רק אחרי שגמר את הסלט, וגונן ביקש למזוג לו עוד ספל קפה, יצא משתיקתו.
“תודה, מספיק אחד. זה לא טוב ללב,” אמר והניח את כף ידו על ספלו.
“מה העניינים? גם הבריאות זה לא מה שהיה פעם?” השתדל גונן לפתוח ברוח קלילה את השיחה הקשה הצפויה להם.
“הבריאות והאופניים זה כן מה שהיה פעם, אבל הקיבוץ לא,” אמר אביו, הרישא בהיתול והסיפא בכובד ראש.
ואז שאל גונן את אביו מה היה “הקש ששבר את גב הגמל”.
תשובה פשוטה לא קיבל. אביו, כנראה, עדיין לא גמר לנסח בדעתו את התשובה שהוא עתיד לתת לכל מי שישאל אותו את השאלה הזאת. הוא סיפר דברים מקוטעים, קצתם עובדות וקצתם רחשי־לב. הוא דיבר ברמזים שאינם מתקשרים זה עם זה, כדרך הישישים הסבורים שקשרי הזיכרון במוחם שלהם נקשרים גם בדעתם של בני־שיחם והם מתרעמים על מי שאינו יכול לעקוב אחרי נפתולי מחשבתם, ואולם אט־אט התחברו כל הרמיזות למסכת אחת, וגונן הבין שבאספת הקיבוץ האחרונה היה לאביו סכסוך קשה עם הצעירים המחזיקים בידם את “רסן ההנהגה”.
מהדברים המקוטעים הצטיירה תמונה ברורה: אביו קם לדבר וציפה להאזנה הדרוכה שהיה רגיל לה לפנים – חמישים שנה הוא מעין פוסק אחרון בעניין ערכי־הקיבוץ – ואולם הפעם אפילו לא הניחו לו לסיים את דבריו. הטיחו בו קריאות־ביניים לגלגניות אף נרגזות לפעמים, ואחדים צחקו ממש בקול רם בכל פעם שדיבר על ערכים או על עקרונות, כאילו עצם השימוש בביטויים האלה הוא מגוחך או מגונה. וכשהתרגז ומחה בתוקף רב כנגד ההתנהגות “הלא־חברית” הזאת, כך אמר, צחקו בפניו ודרשו ממנו לחוס על זמנם של החברים ולהניח גם לאחרים לדבר. ואז דרש מיושב־ראש האספה להגן על זכותו להביע את דעתו, והאיש הצעיר אמנם עשה זאת, אבל בשפה רפה למדי, עניין מעליב בפני עצמו, ואז צעקו לו מן הקהל שאינו מקופח כלל ואת דעתו כבר השמיע אינספור פעמים ועתה הגיעה השעה שיתחיל להקשיב גם לאחרים. הוא נעלב עד עומק נשמתו – מנין השנאה הזאת לאדם זקן שמילא תפקידים רבים וחשובים בתנועה? – וקרא במר לבו: “מה ערך יש לחיים בקיבוץ בלי האמונה בעקרונות נעלים, אשר גם אם אי־אפשר להגשימם לאלתר, יפים הם לכוון אליהם את חיינו לאורם?” ואז קרה הדבר החמור מכול: מספסלי הצעירים פרץ צחוק אדיר שיושב־ראש האספה לא הצליח להפסיקו. וגם אחרי שיצא מחדר האוכל במחאה לא חדל הצחוק המכוער ההוא.
כל הלילה לא ישן. בבוקר גמלה בלבו ההחלטה. הוא הלך למזכירות, בירר אילו פיצויים מגיעים לחבר ותיק העוזב את הקיבוץ, וכשנודע לו גובה הסכום, דבר שקודם לכן אף לא העלה בדעתו להתעניין בו, הזמין מקום במכוניתו של רכז הקניות, ארז את החפצים החשובים לו ביותר – "וכשאמרתי לה שאני נוסע אליך, אמך אף לא שאלה מתי אחזור, היא רק רגזה עלי שהערתי אותה בשעה כה מוקדמת” – ולמחרת בחמש וחצי בבוקר רכב על אופניו לשער החצר. רכז הקניות אפילו לא שאל אותו מה צורך יש לו באופניים מחוץ לחצר המשק – זקנים, כידוע יש להם שיגעונות – העלה אותו ואת אופניו על רכבו והסיע אותו עד למקום שביקש לרדת בו.
גונן, שנזכר במבט המחמיר שהיה נותן בו אביו כשבא והתלונן שהכו אותו או העליבו אותו – (“אז מה? אתה לא יודע להחזיר?” היה אומר לו. או: “מפני שצחקו ממך אתה נעלב? תצחק מהם!” ובחיוך חינוכי: "החיים אינם חגיגה אלא התמודדות. תלמד להחזיר מכה תחת מכה ועלבון תחת עלבון ויתרגלו לכבד אותך.”) – החזיר לו באותה המטבע: “מפני שצחקו ממך, אתה נעלב ועוזב את הקיבוץ? אתה! בגלל שטות כזאת!” “אתה יכול לומר ‘שטות’. אבל מי שהקיבוץ בשבילו הוא…” אביו לא סיים את המשפט, כנראה כבר לא היה בטוח מהו הקיבוץ בשבילו, “אינו יכול לראות איך הורסים את המפעל הגדול הזה ולהחשות.”
“מה אתה מועיל בזה שאתה הולך? יקימו לך את הסוכה הנופלת כדי שתחזור?” שאל גונן.
אביו נתן בו מבט חשדני: “אתה, אכפת לך בכלל אם הסוכה הזאת קמה או נופלת?”
“בניגוד למה שאתה חושב, לבי לא יתמלא שמחה אם המפעל הקיבוצי יתמוטט,” אמר גונן.
“חשבתי שאפילו תשמח,” אמר אביו.
“אז טעית. אבל נחזור אליך. כואב הלב שאחרי שנים רבות כל־כך אתה עומד מול שוקת שבורה… אל תחשוב שאיני מסוגל לתאר לי את ההרגשה של אדם שהקדיש את כל חייו ל… תנועה… ופתאום הוא צריך לוותר על הכול…”
“אינני מוותר, אני אתבע את כל מה שמגיע לי.”
“אני לא מדבר על הצד החומרי, אלא גם על… על… על הערך הסגולי של הקיבוץ כ…” אמר גונן, ולא מצא מלים לסיים את המשפט.
“עזוב את זה,” אמר אביו. “הרי אינך מאמין בכל הדברים האלה. ופתאום גם אין לך מלים… איזה מין משפטן אתה אם אינך יכול להוציא מפיך משפט שאינך מאמין בו? אז עכשיו תקשיב לי: יש לך ראש טוב, אבל את העולם ההפוך שלנו חדלת להבין. בקיבוץ הכול להיפך. אילו נשארתי שם הייתי מאבד אפילו את זכות הדיבור, ועכשיו, כשאני עוזב, אני מחזיר לעצמי את כל זכויותי.”
“איזה זכויות?” קרא גונן. “שיש להן ביטוי כספי? אבל מי יטפל בך אם חס וחלילה…”
“אני לא דיברתי על כסף. אני דיברתי על כבוד. הקיבוץ ישלם על הפגיעה בכבוד וגם פיצוי על כל השנים שעבדתי בקיבוץ בלי לקבל תמורה.” “אני רואה שהקיבוץ באמת השתנה, אם אתה מדבר ככה,” אמר גונן. “מה פירוש לא קיבלת תמורה? הרי חיית, אתה, וכולכם, ברמת חיים גבוהה יותר מהכנסותיכם, וגם חינוך הילדים היה ברמה…”
“החינוך היה באמת בזבזני, אם לשפוט לפי התוצאות…”
“אם ההישארות בקיבוץ היא המדד להצלחת החינוך, במשפחה שלך הכול בוזבז,” השיב גונן בעקיצה על עקיצה.
“אילו נשארת בקיבוץ ודאי היית מאלה החושבים שלא מגיע לי שום דבר,” אמר אביו, “וגם זה כישלון של החינוך שלנו.”
“מדוע שאחשוב כך?”
“מפני שלדעת חבריך אני, בעצם, לא עבדתי כלל. בזמן שהאחרים עבדו בפרך אני התרוצצתי בכל העולם ונהניתי מחיי. זה שכל השנים הייתי מנותק מהמשפחה, את זה אינם מביאים בחשבון…”
גונן גיחך בינו לבינו.
“אולי מפני שהחינוך החומרני לא הצליח להשפיע עלי, מקובל עלי שגם עבודת ראש היא עבודה, ואיני חושב שעובדי ציבור הם טפילים על גבם של עובדי כפיים. אבל כדי שלא יצחקו ממך הייתי מציע לך להודות שנהנית מן העבודה הציבורית, כמו שנגר נהנה ממלאכה מתוקנת, ולחדול להעמיד פנים שסבלת סבל כפול, גם מההתעסקות במלאכה כפוית טובה וגם מהניתוק מהמשפחה. ודאי שאין טעם להתאונן עכשיו שנתת את חייך לתנועה ולא קיבלת כל תמורה. קיבלת, וביד רחבה. גם כבוד וגם תגמול חומרי. אבל סטינו מהנושא. השאלה היא, אם התגובה שלך על העלבון שהעליבו אותך אינה מוגזמת. לא זכור לי שאתה מן הנעלבים ואינם עולבים.”
“אני העלבתי חברים? איך אתה יכול לומר דבר כזה! אולי דיברתי לפעמים בחריפות, אבל זה היה ויכוח אידיאולוגי, ולא…”
“גם הפעם היה זה ויכוח אידיאולוגי,” אמר גונן.
“הצחוק האידיוטי ההוא!”
“צורתו של ויכוח אידיאולוגי משתנה בהתאם לנסיבות. יש שהוא נעשה באגרופים קפוצים, ויש – בצחוק פרוע. אתה עצמך לימדת אותי, שבמאבק צריך אדם לבחור לעצמו את כלי הנשק המשרתים אותו בצורה הטובה ביותר.”
אביו נתן בו מבט חשדני, כמו תוהה אם לא הצטרף בזה הרגע למלעיגים.
“אתה צודק. ובמאבק הזה אני החלטתי להילחם בנשק שלהם,” אמר.
“זה יהיה נבון מאוד. שוב הביתה וצחק מהם.”
זיק של משובה ריצד בעיני אביו. “אני רואה שלא השתנית, כל דבר צריך להסביר לך פעמיים ושלוש.”
פתאום פרץ בצחוק. גונן לא הופתע מן הצחוק הזה, שהופיע לכאורה בלי סיבה. כך נהג תמיד כשנזכר בדבר־מה מבדח. קודם היה צוחק בינו לבינו, ורק אחר־כך מסביר למה צחק. וכשגבר אביו על צחוקו סיפר במה נזכר: כשהיה הוא, גונן, תינוק, שתה מי סבון מגיגית הכביסה שכיבסה בו אמו את לבניה הם וכשהשתעל פרחו מפיו בועות קצף צבעוניות.
גונן לא היה יכול להבין מה מצחיק כל־כך בדבר שגרם סבל לתינוק. ואולם עם זאת מצא בעיני אביו אהבה לאותו תינוק. הייתכן שאהב אותו קודם שהתאכזב ממנו? ופתאום התעוררה בו תמיהה: “אמא כיבסה את לבניה בגיגית? לא מסרה אותם למכבסה הכללית?”
“אמך השלימה עם עקרונות הקיבוץ כל זמן שלא נגעו בעורה. את התחתונים והחזיות היא כיבסה במו ידיה, על הדשא, ליד החדר,” אמר אביו, וכמו לא סטו מהנושא, המשיך: “כשאמרתי שאלחם בהם בנשק שלהם, לא התכוונתי לומר שאצחק מהם. כלל לא. התכוונתי למשהו אחר. ולכן אל תנסה אפילו לשכנע אותי לשוב לקיבוץ. שיהיה ברור. אני נשאר כאן.”
“כאן? ומה תעשה כאן? תשב כל היום בבית ולא תעשה שום דבר?”
“אתה דואג שאשתעמם? ודאי לא זה מה שמדאיג אותך. אז אל תדאג. אני לא בא בידיים ריקות ואני לא מבקש ממך לקיים אותי. אני מציע לך עסקה. כשתשמע את הסכום, תיפול מהכיסא.”
“לשם כך עלי לשבת קודם,” גיחך גונן שבאותו רגע עמד ליד הכיור ורחץ את הכלים. “נעבור לשם,” אמר, והזמינו בתנועת יד לחדר האירוח. “אתה צודק,” אמר אביו. “עסקים בסדר גודל כזה לא עושים במטבח.”
“את העסקים הגדולים ביותר סיכמתי ליד הבאר בעמידה,” אמר גונן והתיישב בכורסה. “ועכשיו נשמע את ההצעה המפתה.”
“אתה תמחה מעל פניך את החיוך העקום הזה כשתשמע את הסכום,” אמר אביו והבעה נזעמת של עלבון בפניו – האירוניה, לדידו, מותרת רק למי שבכיר מזולתו, וכל ניסיון של מי שצעיר ממנו להשקיף על הדברים מצדם הקומי נראה לו כפגיעה בכבודו – “ובכן, סכום הפיצויים שמגיע לי הוא…” אביו השהה את רגע הגילוי כדי להוסיף לו נופך דרמטי, “כמאתיים אלף ש”ח!” מבטו תבע במפגיע תגובה של פליאה: “היית מאמין שזה מה שאני שווה היום.”
יותר מכול הפליאה את גונן הנעימה שבה דיבר אביו על המהפכה שהוא עומד לעשות בחייו. מנהיג הפועלים הזקן דיבר על עזיבת הקיבוץ כאילו הדבר היחיד המרגש אותו בשעה קשה זו הוא גודל הסכום שיקבל כמענק עזיבה.
ומייד לאחר מכן החל איש־הקיבוץ הזקן לחשב חשבונות כדי לשכנע את בנו שכדאי לו לכנס אותו לביתו תמורת מענק העזיבה. הסכום כולו, הציע, ייכנס לחשבון בנק משותף וישמש אותו כל עוד הוא חי. דמי האשל ושאר הוצאות ינוכו מהחשבון מדי חודש בחודשו ויועברו לחשבונו הפרטי של הבן. ויש להניח, שלאחר מותו עוד יישאר בידי המשפחה המאמצת סכום נכבד למדי.
הנה, הוצאותיו לא יעלו על אלף ומאתיים שקלים לחודש, בלי ארנונה, חשמל, וכולי, שממילא משולמים. בחודש הבא ימלאו לו שבעים ושמונה, ואפילו אם יחיה עוד עשר שנים – הנס, או האסון, הזה ודאי לא יקרה, הוסיף בהומור מקאברי, לפי שסרטן הערמונית שעקרו מגופו ודאי יצוץ במקום אחר ביום מן הימים – הרי לא יעלו הוצאותיו בעשר השנים הללו על מאה ארבעים וארבעה אלף ש”ח. כלומר בידי מי שיקבל עליו לכלכל אותו מעתה ועד יום מותו, יישאר סכום של חמישים ושישה אלף ש”ח. ואחרי שתיאר אביו את הרווחים שיהיו לבנו מההסדר המוצע, הוסיף גם מלים אחדות על התועלת שתצמח לו עצמו. אמנם, היה יכול לקחת את הכסף הזה וללכת לבית אבות, אבל זקנים עולים לו על העצבים, ובביתו המרווח של גונן, יוכל להשתכן בלי ליפול למעמסה על בני הבית. ויש לבית הזה עוד יתרונות: הוא קרוב לתל־אביב, שבה נמצא הבית של מרכז המפלגה, הוא בסביבה כפרית, הנחוצה לו כאוויר לנשימה, ויש לו בו נפש קרובה. וכך, הוא יהיה מרוצה והכסף יישאר במשפחה.
גונן גיחך לשמע הביטוי נפש־קרובה. יום יבוא ויצטרך להעמיד דברים על דיוקם. אם אין אביו מנחש מה שיש לו בלבו עליו, סימן שאין דעתו מסוגלת לתפוס רגשות דקים ומורכבים. ואין טעם לנהל עמו שיחה אינטימית. הוא תהה אם אמנם מתכוון אביו לחיות מעתה ועד סוף ימיו ממענק־העזיבה שיקבל מן הקיבוץ. כשהצית לאביו סיגר, הרהר בדבר ומצא סתירה פנימית בין המשאלה להגן על הקיבוץ מפני מהרסיו ומחריביו מבית ובין התביעה לקבל פיצוי על שנות החיים שהשקיע בבניינו. הוא נזכר בנימוקים שנתן אביו כשהתנגד לתבוע מגרמניה פיצויים גם בעד הנזק לכאורה שנגרם לחלוצים שעלו מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באספת הקיבוץ שעסקה בשילומים מגרמניה דן ברותחים מי שביקשו לתבוע מממשלת אדנאואר גמול בעד השכלה שלא רכשו ונכסים שלא צברו. “רק מי שהיו בשואה זכאים לתבוע שילומים,” קרא בקול מורתח. “מי שמבקש פיצוי על מה שאיבד כביכול כשיצא חלוץ לפני המחנה להשתתף בבניין הארץ, יורק לבאר ששתה ממנה מים!” אז עוד קיבלו את דבריו בתשואות, אף־כי בסופו של דבר נתקבלה דעתם של אנשי המעשה, שהבטיחו להשתמש בכספי השילומים למפעלים חיוניים ולא להעלאת רמת־החיים.
ואולם גונן נמנע מלהעמיד את אביו על סתירותיו, הוא ביקש רק לדעת איך הוא מתכוון להיאבק בדור שלא ידע את יוסף בנשקו שלו, כמו שאמר קודם, כשהוא עצמו נמצא במקום מרוחק כל־כך מן הזירה שבה מתנהל המאבק האמיתי על עתידו של הקיבוץ.
“נניח שהחישוב שלך נכון,” אמר גונן לאביו כדי לרצותו. “אבל לא הייתי תולה בו לא את כבודך ולא את עתידך.”
“לא הייתי לוקח את הכסף הזה,” אמר אביו, עתה במעין התנצלות, “אבל זאת היא הדרך היחידה ללמד אותם לקח.”
“את מי?”
“אלה שלא מבינים שאי־אפשר לשנות את כללי המשחק.”
“ולכן אתה יוצא למלחמה נגד הקיבוץ?”
“אני לא נלחם נגד הקיבוץ, אני נלחם על נפשו של הקיבוץ,” אמר אביו בקול נרגש.
ההכרזה הזאת, שנאמרה בלשון שאבד עליה הכלח, נגעה ללבו. משמע, עזיבת הקיבוץ היא עוד ניסיון להכביד את המלאכה על מי שמבקשים להשתית את זיקתו של החבר לקיבוץ על יחסי קח ותן, שנזהרו מהם כל־כך בעבר. המענק, נטל כבד על הקיבוץ, המתקשה להחזיר את חובו לבנקים, יכביד על אנשי המהלך־החדש לממש את תכניתם. ובעקיפין, הוא נקמתו העצובה של בן דור המייסדים במי שאינם מכבדים אותו די צורכו.
“ובכן, החלטת לפגוע בכיסם?” אמר גונן.
בכוונה השתמש בביטוי העממי שיכול לרמוז על אופיו הנלעג של המעשה הסמלי, המבקש להיות מחווה הירואית אך יכול לשמש גם פתח מילוט להסתלקות מערכים. כלום אין אביו חש כמה מגוחכת מחאה זו נגד החומרנות, המזכירה התחסדות של כומר ישועי הגוזל מבני עדתו העניים את פרוטותיהם האחרונות כדי שלא יהיה להם במה לחטוא? מכל מקום מצא ברעיון הזה איזה היגיון פנימי: כיוון שהצעירים שהשתלטו על הקיבוץ משקיפים על ערכיו בעד נקב הגרוש – אם לנקוט לשון שהייתה מקובלת לפנים, בימים שהיה נטוש מאבק בין “אנשי התנועה” ו”אנשי המשק” – ייקח מהם את הגרוש.
“זו השפה היחידה שהם מבינים,” אמר אביו, בקול רווי איבת זקנים קשה.
לכעוס הוא יודע, אמר גונן בלבו, ותהה אם הוא יודע גם להצטער. כשנהרג אחיו הבכור היו עיני אביו יבשות וזועמות. שפך את חמתו על המפקדים, “שלא קראו נכון את המפה”, ולא התפנה לבכות.
“בסדר, אז תיקח את הכסף ותלך. אולי יבינו אותך ואולי לא,” אמר גונן והשתדל שספקנותו לא תהיה גלויה מדי ופוגעת, שכן פקפק אם אכן יעמיד הקיבוץ לרשותו את מלוא הסכום בבת־אחת. “ובזה נסתם הגולל על הקיבוץ? זהו. תם ונשלם הרעיון השיתופי? ומה הלאה? ואתה בטוח, שהצעירים האלה, אין להם בראשם אלא מחשבה אחת, כיצד להרוס את מפעל חייך? ואולי הם רוצים דווקא לקיים אותו בימים ששוב אינו ‘חוד החנית של ההגשמה הציונית’?”
אביו אף לא חש, שהשימוש במליצות הנושנות האלה, הנלעגות כשלעצמן, קורא לו ללכת עם הזמן ולא להתבצר בדעותיו הנטועות.
“הרעיון השיתופי לא רק שלא מת, אלא הוא נמצא עכשיו בראשית הדרך. אפילו אנשי המדע, שהיו רגילים לעבוד כל אחד במעבדה שלו, מבינים היום שאי־אפשר להתקדם בלי עבודת־צוות.”
“ומה אתה עושה כדי לקדם את הרעיון הזה? מטיל על הקיבוץ שלך, שמתחבט בבעיות קיום קשות, הוצאה כספית שאין הוא יכול לעמוד בה.” “אין לי בררה. זו הדרך היחידה ללמד אותם לקח.”
“זו שיטת ההוראה היחידה שאתה יודע?”
“אני אכתוב גם מאמרים בעיתונים.”
גונן פקפק בלבו אם יסכימו עורכי “דבר” לפרסם מאמרים ארוכים שיכתוב בלשון מיושנת חבר ותיק שעזב את הקיבוץ. העורכים הצעירים ודאי אף לא שמעו את שמו, ונפשם כבר עייפה מהתחשבות בבעלי זכויות מן העבר המציפים את העיתון במאמריהם.
“ואתה מאמין שהמאמרים האלה יחזירו אותם מדרכם הרעה?” שאל גונן.
הלשון המליצית הנלעגת, קיווה, תעקור מלב אביו את אשליותיו,
“אין לדעת. אבל מן הטבע אנחנו יכולים ללמוד שאסור להתייאש. הצמח מפיץ מיליונים של גרגירים מן האבקנים ורק מעטים מאביקים פרח פורח.”
“את המשל הזה אפשר להמשיל על כל בזבוז משווע… אני מבין שהמלים הן גרגירי האבקה שלך…”
“אתה יכול לצחוק, אני לא אוותר על המאבק רק מפני שאין לי ביטחון שאנצח בו. החיים הם מאבק,” הצהיר בהתרגשות. שריר דק רטט בזוויות פיו כשקם והחל לשוטט בחדר.
לפעמים קינא באביו על יכולתו לומר את הדברים הנדושים ביותר כאילו בזה־הרגע נבראו במוחו. כל הדיונים במרכז המפלגה היו לדידו מאבק הרה גורל.
אביו שוטט בחדר בפסיעות נמרצות, כמחפש את המלים שייטיבו לבטא את תרעומתו על הטון הלא־רציני שנקט בנו בשיחה על עניינים העומדים ברומו של עולם, וגונן תמה על חלוץ למוד־אכזבות כמוהו, המאמין שתהיה למאמריו הנמלצים, אם יידפסו, איזו השפעה על הצעירים, שלדידם הוא האשם בכמה ממחלות הילדות של הקיבוץ: הֵעדר סובלנות כלפי דעות חריגות, טעויות בחינוך־המשותף, וכן, יחס הבוז ל”נוטשים את המערכה", שעתה יפגע בו עצמו.
אגב שיטוט ניגפה כתפו של אביו בפסל ברונזה הניצב ליד הפסנתר, והוא הציץ פעם ופעמיים ביצירה המופשטת כתוהה מה היא מבקשת לתאר, וכמו הבין פתאום כמה מופרך הרעיון להציע הסדר כספי למי ששילם הון עתק תמורת חפץ ריק מתוכן, אמר: “אני מבטיח שלא אהיה עליכם למעמסה. תנו לי את החדר שבמרתף, ליד הגנן הפיליפיני, אוכל לעזור לו, אני אפילו איהנה מזה, אהיה שקט, בקושי תרגישו בי. לא ארד לסלון כשיש לכם אורחים. עשינו עסק?”
את המשפט האחרון אמר הזקן באירוניה, ועיניו הפיקחיות כמו לגלגו על הלשון המסחרית שנקט קודם, כאילו למד מגוש הברונזה המשונה שפגע בכתפו כי אין עוד טעם להעמיד פנים שבא להציע הסדר כספי. עזרה בצר לו בא לבקש, וכל הדיבורים “בענייני עסק” הם רק טקסים לשם כבוד.
“מצטער,” אמר גונן בעדינות ככל שיכול.
“סליחה!”
הצער והעלבון שראה בעיני אביו העירו בו רגשי חמלה קשים מנשוא. בברכה קידם את הזעם שנשקף מהן כעבור רגע – נוח לו עוקצו מדבשו. “מצטער,” שב גונן ואמר. “אני חושש שלא נוכל…”
“מותר לי לדעת מדוע?” קרא אביו בזעם ועיניו התיזו ניצוצות.
רגע האמת. גונן הצטער על שאין לו בררה אלא להפקיר את לינדה לזעמו של אביו, ואולם שוב לא יוכל לדחותו בקש. כל השנים נזקק לתירוצים מתירוצים שונים כדי להתנצל על היעדרה של לינדה מאירועי המשפחה, ואביו לא ניחש כלל מה בלבה. עתה יצטרך לומר בגלוי מה שלא הובן ברמז.
“אני חושש שלינדה לא תוכל לשאת זאת,” אמר בשפה רפה, כמו נקוט בפני עצמו שנאלץ להפקיר את סודה.
“לינדה? מנין לך? אתה אפילו לא טרחת לשאול אותה אם היא מסכימה,” אמר אביו בקול נסדק.
“אני לא צריך לשאול. אני יודע,” אמר גונן.
“לינדה? מה פתאום?”
“לא פתאום,” אמר גונן במורת־רוח, ותהה אם אביו באמת לא חש באיבה הנושבת אליו מלינדה.
“ממתי?” התרעם אביו.
אטימותו של האיש חריף השכל הממה את גונן. אביו באמת ובתמים האמין שלינדה חיבבה אותו כל השנים ותהה איזו רוח רעה עברה ביניהם, ששוב אין חברתו נעימה לה.
“מה כבר עשיתי לה?” תמה אביו.
והרי מימיהם לא הייתה ביניהם מריבה, הכריז. הלא כשהיו מדברים היו רק מתבדחים זה עם זה ברוח טובה ואף פעם לא קיימו שיחה רצינית, העיד על עצמו. האומנם משום שרק רוח של קלות דעת שרתה ביניהם תמיד היא נוטרת לו טינה? והרי לא מפני שהוא מזלזל בה נהג כך, אלא מפני שתמיד היא פונה אליו באנגלית והוא לא נוח לו לנהל שיחה רצינית באנגלית.
ובנעימה של ביקורת הוסיף: איך זה שאחרי שנים רבות כל־כך עדיין לא למדה עברית? לו רצתה הייתה לומדת. ותלה בגונן את האשם. היה צריך להבהיר לה שאי־אפשר לחיות כאן חיים מלאים בלי לדעת עברית. ואחר־כך קיבל גם על עצמו חלק מהאשם: היו צריכים, לינדה והוא, לקיים שיחת־נפש, למרות המחסום הלשוני. ומייד התנדב לעשות זאת. בו ביום, כשיֵלך הוא, גונן, לעבודה, ישבור את שיניו בלשון שאינו שולט בה ויפייסה.
נחוש בהחלטתו לחסוך מלינדה את שיחת־הנפש שעלולה להיגמר בכי רע, גמר גונן בדעתו לומר את הדברים שהסתיר מאביו עד כה. מוטב שישמע אותם מפיו, ולא מפי לינדה.
לינדה שומרת בלבה כאב ישן, רמז לו.
“כאבה כאבי,” התקומם אביו, שלהפתעתו הבין מייד במה הדברים אמורים. “כלום אשה מבכה את בעלה יותר מאב את בנו?”
היה זה רמז גס. אשה מתנחמת בנישואים שניים, ואילו אב־שכול אין לו מנחם לעולמי עולמים.
ואז נאלץ גונן לומר לאביו שלדעת לינדה היה הוא, יהושע האפרתי, יכול למנוע את מות בנו.
אביו הביט בו כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו: “איך? כלום אלוהים אני?”
בעל־כורחו סיפר לאביו מה שסיפרה לו לינדה אחרי מות אבנר.
אדמומית פשטה בלחיי אביו, וּוריד דק החל מרטט ברקתו. בעיניו הבהירות, שקודם עמד בהן מבט קנטרני, הבהיק ברק קר כעין הפלדה. אף־על־פי שגונן דיבר ברמזים הבין אביו שלינדה מאשימה אותו במות בנו.
“איך אפשר לומר עלי דבר כזה! הרי לא הייתה נפש בעולם שאהבתי כמו שאהבתי את אבנר. הלא הייתי מוכן למות תחתיו!”
גונן האמין לו – את אבנר אהב באמת; הוא הלך בנתיב שסלל לפניו – ואולם הוא הצטער על אביו שעדיין לא למד את חכמת השתיקה: משפט כזה אין אדם נבון אומר לבנו החי. אך גם בזאת האשים גונן את עצמו. לא היה צריך להיגרף לשיחה זו ועוד לומר דברים גלויים כל־כך. רגשותיה המורכבים של לינדה אינם עניין שיוכל להבהירו בדרך אגב כשהוא ממהר לעבודה. עניינים שברגש צריך להגיש במנות קטנות. יש להם גם קצב משלהם: מטמיעים בשורה רעה אחת והדעת מתפנה לכאב חדש. ואולם הרע כבר נעשה. ועתה יקשה עליו לתרגם את רגשותיה של לינדה ללשון שמבין שכלתן עיקש המסרב להודות בקיומן של נבואות־לב ותופעות שמחוץ לגדר הטבע. בוקר אבוד.
גונן הופתע גם מהרושם הקשה שעשה עליו וידוי האהבה של אביו. הוא ידע כל השנים שאביו העדיף את אבנר עליו ועל נבות, צעיר האחים, אף־על־פי־כן לא שיער שדברי אביו עשויים להכאיב לו כל־כך. בן־אדם, הגיעה השעה שתתגבר על רגשי הקיפוח של ילד קטן, אמר לנפשו. ואולם הוא לא יכול לשכוח את רגשי הקיפוח שהיו מנת חלקו בילדותו. יהושע האפרתי מימיו לא ידע להסתיר את רגשותיו, ודומה שלא ראה צורך בזה, כאילו רגשותיו הם משפט־צדק, וראוי שגם ייעשה וגם ייראה. לימים הבין גונן מדוע אהב אביו את אבנר יותר מילדיו האחרים. שכן נברא בצלמו. הוא היה מנהיג מלידה. השניים האחרים יצאו פחות מוצלחים. הם היו רכים, בעלי דמיון עשיר ואהבו לשחק עם ילדות. והמשפחה התפלגה: ילד אחד לאבא ושניים לאמא. כאילו התרשלה היא ביצירתם ולכן הוטלה עליה האחריות לעשות מהם בני־אדם. בנעוריו עשה כל שביכולתו כדי לזכות באהבת אביו. אף בצבא, שהיה זר לרוחו, השתדל להצטיין כדי לרצות את מנהיג הפועלים הקשוח, שהעריץ כל דבר שריח של צבאיות נודף ממנו. רק אחרי מות אבנר חדל לחזר אחרי אביו. וכמו עול כבד הוסר מעליו. כשמת אבנר התרחקו זה מזה עוד יותר. נישואיו ללינדה, שמונה חודשים אחרי מות אחיו, עוד העמיקו את הקרע. הוריו ראו בנישואים הללו מעשה שלא נועד אלא להכעיסם – עד כדי כך היו מוחזקים בעיני עצמם הציר שעליו סבים חיי צאצאיהם – ולא באו לטקס הנישואים, שנערך בבית־כנסת רפורמי ליד תל־אביב. הם כעסו עליו שהוציא את לינדה מהקיבוץ והרחיק מהם את הנכד היחיד שהיה להם בעת ההיא, ואמו אף הרחיקה לכת ואמרה שנשא את לינדה כדי לנקום בהם על הנידוי שנידו אותו כשעזב את הקיבוץ.
העמקת הקרע לא הכבידה עליו, ואת כעסם של הוריו היה יכול לשאת בלי שהדבר יעיק עליו ביותר. הצל היחיד שהעיב על אושרו היה החשד שקינן בלבו שאהבתה של לינדה אותו היא אהבה התלויה בדבר: היא לא רצתה להישאר בקיבוץ והוא פתח לפניה פתח לצאת ממנו; הוא היה ידידה היחיד, ולא יכלה למצוא לבנה אב טוב ממנו.
ואולם במרוצת הזמן גילה שבעיניה היה דווקא הוא, ולא אבנר, הגבר האיתן שהיא יכולה להישען עליו בבטחה גמורה. ואילו על אבנר מתחה ביקורת, מפני שחי בצלו של אב מחמיר שפסק לו ערכים וכללי התנהגות ומימיו לא העז לעמוד על דעתו. דמותו של אבנר, שבנעוריו היה לו מופת לחיקוי, פשטה צורה ולבשה צורה, ונאלץ להודות בינו לבינו שמימיו לא הכיר את אחיו. ואף־על־פי שלא היה לו נוח שלינדה מספרת לו על משכבו דברים ששמעה מאחיו על משכבם, עודדה לדבר עליו, שמא שתיקה עלולה להתפרש כביטוי לרגשי אשם כמוסים. לינדה דיברה בגילוי לב גמור, וכך נודע לו גם מדוע האשימה את אביו במות אחיו.
סיפור חייו של אבנר, שסיפרה לינדה, היה שונה ביותר מזה שהיה שמור בזיכרונו. שנים רבות הלך אבנר בנתיב שסלל לו אביו, אמרה, ולא ראה חיים יפים מחייו, המוקדשים למשימות הדור, ואהבות מזדמנות משמשות להם תבלין. אחרי שהכיר אותה ונשא אותה לאשה, מצא שיש גם חיים אחרים, המוקדשים למימוש ייחודו של הפרט ולטיפוח האושר הזוגי, והם לא פחות יפים מן החיים שמקריבים אותם למען מטרה נעלה. ואולם לא הרהיב עוז בנפשו לעזוב את הצבא בשביל לבנות משפחה. שנים לא מעטות התלבט אם הוגן הדבר לכפות עליה את החיים בקיבוץ, זרה להוריו ובודדה בין חבריו, שלא כיבדו את החשיבות שייחסה לפרטיותה, בעוד הוא עושה רוב זמנו בצבא, והכול מוקירים אותו, עד שהבין כי אין קיום למשפחה שבה אחד מאושר ואחד אומלל. ואז החליט לפרוש מן הצבא ולפתוח דף חדש בקיבוץ, בתקווה שיוכל לעזור לה להתערות בחברה שלא נקלטה בה. (לינדה לא יכלה לדעת שההחלטה הזאת נולדה גם מאכזבה מסוימת, שלא נגעה בה כלל – אבנר לא קיבל תפקיד ודרגה שהיה ראוי להם בעיניו – אך גונן לא סיפר לה זאת כדי שלא להפחית מערך ההחלטה ההיא.) ואולם, אבנר לא היה יכול לעשות צעד מכריע כזה בלי לדבר קודם עם אביו. הוא נסע לירושלים, שם שימש האפרתי בתפקיד ממלכתי כלשהו – לינדה אף לא התעניינה באיזה תפקיד – כדי להיוועץ בו. אביו, כך סיפר לה אבנר, נדהם: “עכשיו! כשבכל יום יכולה לפרוץ מלחמה?!” ואבנר שב הביתה והבטיח לה, לא לפני שהשביע אותה לשמור זאת בסוד, שיפרוש מייד אחרי המלחמה. לינדה לא העזה לומר במפורש שאביו גרם את מותו של בעלה, ואולם כך חשה, והדבר נתן אותותיו ביחסים שבינה לבין הורי בעלה, וחייה בקיבוץ נעשו קשים ומרים עוד יותר. וקרוב לוודאי שהייתה קמה ונוסעת מהמקום שבו הכול היטיבו לדעת ממנה כמה עליה להתאבל וכיצד גם לולא הציע לה להינשא לו.
אביו הצליח לא לחוש באיבתה, חשב גונן באירוניה. רגשותיה של לינדה לא היו מן הדברים שייחס להם אביו חשיבות כלשהי – בחורה לא יציבה, היום היא מרגישה כך ומחר לא כך – ואחרי שמחל לה על עזיבת הקיבוץ היה מרבה לבקרם ולא חש כלל שאין חברתו רצויה ללינדה. ואחרי שהחלו אף הם לבקר את הוריו בימי חג ומועד, לפי שהגיעו לכלל מסקנה שיש משהו לא טבעי בניתוק הילדים מסבא וסבתא, התבצרה בלב אביו ההרגשה שהכול נשכח ורוח של אהדה ופיוס שורה על כל המשפחה. ובמרוצת השנים, דווקא אחרי שלנכדים שוב לא היה עניין בסביהם, מצאו איזו נוסחה של קיום־ביחד, ואפילו אמו הייתה מבקרת בביתם, אלא שמעיניה לא נעלם מה שנעלם מעיני אביו, שמקבלים אותם מתוך הכרת חובה ולא בלב שמח.
אין תמה שנדהם אביו כל־כך כשהתברר לו שאינו רצוי לכלתו, ועוד יותר, כשנודעה לו הסיבה. ועתה יאשים אותה בצביעות – מדוע לא אמרה זאת קודם? – ודאי לא יחסוך ממנה שבט ביקורתו, חשב גונן ושב והתלבט אם יוכל לצאת לעבודתו ולהניח אותה אתו, טרף לזעמו של האיש היודע כל־כך לכעוס.
“לא הייתי מאמין, שכך היא חושבת!” הפר אביו את השתיקה הארוכה. “איך יכלה לשמור מחשבות כאלה בבטן במשך זמן רב כל־כך?”
אף־על־פי שרק קצת מן הדברים שאמרה לו לינדה סיפר גונן לאביו, והשתדל להציגם כעניין רגשי טהור, שגם אם הוא טעות מאלף ועד תו יש לקבלו כעובדה, חשד בו אביו שגם הוא סבור שהשיחה שבינו ובין אבנר ערב המלחמה היא שחרצה את גורלו, שכן לולא חשב כך ודאי היה עוקר את הטעות הזאת מלב לינדה.
אביו נעץ את הסיגר שבידו על דופן המאפרה במעיכה נחרצת, כמי שאיבד פתאום עניין בהנאות החיים הפשוטות, ואמר: “הבחורה הזאת פשוט לא מבינה איפה היא חיה. רעיון שכזה! או שהיא טיפשה מטופשת או שהיא מטורפת על כל הראש.”
“אתה מדבר על אשתי,” אמר גונן.
“זוהי מחשבה מטורפת,” אמר אביו, נכון לתקן את הניסוח אך לא את התוכן. “והרי תמיד עשיתם מה שרציתם; מה פתאום אני אשם בכול?”
גונן אמר שהביטוי “אשם” אינו יפה לכאן, אך אפשר שיש משהו בדברי לינדה, שהשקיפה על המשפחה מבחוץ, ולפחות שניים מבניה מוכרים לה אולי אף טוב יותר משמכירים אותם הוריהם. והרי לא יכחיש ששנים רבות חיו הבנים בצלו ואף־על־פי שהייתה להם תרעומת עליו על שהזניח אותם השתדלו לחקותו.
“הזנחה? על מה אתה מדבר? נסעתי להשתזף על שפת הים?!”
“זאת לא אמרנו,” הרגיעו גונן.
“עליך ודאי אי־אפשר לומר שניסית לחקות אותי,” אמר אביו. “עליך לא הייתה לי שום השפעה. אתה בכלל לא הקשבת למה שהיה לי לומר לך.” “הייתה לך השפעה רבה,” אמר גונן, וזכר שבתקופת השירות הצבאי שמצא עצמו תופס עמדה קיצונית, גברית, כמעט לא־אנושית, רק כדי שלא לגלות רכרוכיות שאינה יאה לבנו של מנהיג רדיקלי.
ואולם אף־על־פי שגונן דיבר אל אביו ברוח מפויסת לא הצליח לשכך את זעמו. עתה לבש זעמו צורה אחרת. הרוגז הגלוי נעלם, וארשת מבודחת, שלא היה אפשר לטעות באופיה הנזעם, צצה במקומו. וכשפתח ודיבר, שוב לא היה בקולו כעס, אלא רק אירוניה שקטה, נשק חד שנבחר בקפידה. דברי הבל רבים שמע בחייו, אמר אביו, אך לא ציפה לשמוע מפי בנו, בחור משכיל ונבון, בעל־מחשבות ואיש־מעשה כאחד, דברים נדושים כאלה. רק בקיבוץ, כנראה, הצליחו לגדל דור של אנשים צעירים המאשימים את הוריהם בכל כישלונותיהם.
“לא רק את ההורים, גם את הקיבוץ,” אמר גונן באירוניה.
אביו התעלם מהערתו והוסיף לדבר: הנה עוד מעט ודאי יאמר שהחיים בקיבוץ גימדו את אישיותו וסירסו את רגשותיו. והרי שניהם יודעים כי תחת מגפה הכבד של אבהותו הלוחצת גדל לתפארה משפטן ממולח וסנוב בשעות הפנאי, המתכחש לכל הדברים שהאמין בהם בנעוריו בלי להתיירא כלל מפני אבא. ואם ראה חובה בשעתו ללכת לקורס קצינים, הרי עשה זאת לא כדי לרצותו אלא כדי להרשים את בני־גילו, דבר המעיד על חולשת אופי ולא על כוח ההשפעה של האב. ועתה הוא מתיר לאשתו, בחורה אמריקנית, שאכלה בשר שמן כל ימי חייה, וחושבת שרעיונות הומניסטיים ורדיקליים הם קישוט נאה לצווארה של בחורה יפה, “לפסוק לו ערכים וכללי התנהגות”, כמו שאמר קודם. וזו קראה באיזה מקום על “מוטיב העקדה” – כל הרעיונות שבאפנה מגיעים אליה איכשהו – ומצאה שהוא מתאים גם ליחסים שבינו ובין בניו. הלא אילו התעמקה קצת בהיסטוריה של היהודים, שבדרך מקרה היא אחת מהם, הייתה יודעת שלולא “עקד” אותו אביו שלו על מזבח הרעיון הציוני ולולא נתן לו בלב כואב כסף לנסוע לפלשתינה, כי אז היה גם הוא עולה בעשן יחד עם כל בני משפחתו, מאה עשרים ושבעה במספר, והכול היה בא על מקומו בשלום – הוא לא היה נושא אשה ולא היה מגדל ילדים ולא היה מלמד אותם שאין אדם יכול לברוח מן האחריות, ובנו הבכור לא היה הולך למלחמה, ולינדה המעודנת לא הייתה צריכה לשמור בלבה שנים רבות כל־כך את השנאה ל”פנטים" האלה, הרוצחים את בניהם כדי לבנות לעצמם בית, והוא היה פטור מלהסביר לבנו היחיד שנשאר בארץ, מלא טינה לאביו מולידו, כי אותה “פנטיות” שנואה כל־כך לא הייתה אמונה אווילית באידיאולוגיה עריצה, אלא צורת הקיום היחידה שאפשרה להם להישאר בחיים בתקופה האכזרית ההיא, שבה יצאו לעבוד בשדה ולא ידעו אם יחזרו הביתה על רגליהם שלהם. וגם זאת עליו לדעת: לולא האמינו כי הם חלק מעניין גדול ומשנה פני תבל, היו מרובים המתאבדים מן הנרצחים בבתי הקברות של הקיבוצים והמושבים.
פתאום נתן בו אביו מבט רווי חמלה ואמר: “בן־אדם, מתי תהיו סוף־סוף אחראים לעצמכם? הרי כבר עברתם את החמישים. עד מתי הכול יהיה תלוי בנו? ממתי תתחילו אתם עצמכם להיות אשמים במה שקורה לכם?”
“מהיום אני מקבל עלי הכול,” אמר גונן.
“הקיבוץ הוא באמת מקום טוב להיוולד בו. אפשר להאשים אותו בכל חולשותיכם? אבל אתה? החינוך השיתופי לא הפריע לך להסתדר יפה גם בחוץ, והפנטיות שלנו לא הפריעה לך לראות תמיד את הצד השני של המטבע ולהביט על העולם בעיניים של בחורה אמריקנית… אבל נניח לזה. אני מבין, שהשורה התחתונה היא שאתם מגרשים אותי מהבית.”
“אנחנו לא מגרשים, אנחנו פשוט אומרים שהסידור הזה לא יעבוד… אנחנו לא נוכל… מסיבות מובנות…”
“כשאתה מגמגם אני יודע שאינך מרוצה מעצמך. וחבל לי עליך. אבל זה כנראה לא פשוט כל־כך להשליך אב זקן מהבית.”
גונן הציץ בשעונו.
“אם תוכל לוותר על המלודרמה, אודה לך מאוד,” אמר גונן בשלווה. “אני מוכרח ללכת. תוכל להישאר כאן כמה ימים, עד שנמצא סידור אחר.” “לא תיארתי לי שזאת תהיה קבלת הפנים,” אמר אביו ופניו האפירו.
“יש לי רק בקשה אחת: הבטח לי שלא תנסה לקיים ‘בירור חברי’ עם לינדה,” אמר לו גונן כשעמד לצאת. “חכה שאשוב.”
“אני יכול להשתמש בטלפון?” אמר אביו ביובש ולא הבטיח דבר.
“כמה שאתה רוצה ולאן שאתה רוצה.”
“תודה,” אמר אביו ולא הביט בו.
קודם שיצא לדרך עלה גונן לחדר השינה. לינדה שכבה על המיטה וקראה ספר. כשנכנס התרוממה על מרפקה ונתנה בו מבט שואל.
“הוא לקח חופשה ממושכת מן הקיבוץ ורוצה להיות כאן כמה ימים,” אמר לה. “אבל אל תדאגי. הוא לא יטריד אותך. הבטיח. כשאשוב מן העבודה אמצא איזה סידור. מבטיח.”
“אני אצא מהבית,” אמרה לינדה.
“זה יהיה מעליב,” אמר גונן.
“מותר לי לצאת לקניות, לא?”
“ודאי מותר, אבל זה יהיה שקוף מדי. הרי אינך מפחדת ממנו?”
“אני כן.”
“אם ירצה לפתוח בשיחת בירור, תאמרי לו שכואב לך הראש.”
“באמת כואב לי.”
“אז לא תצטרכי לשקר.”
“מה כבר אמרת לו?” שאלה בדאגה.
“מעט מאוד,” הרגיע אותה.
כל אותו יום לא היה יכול גונן להתרכז בעבודתו. בין לקוח ללקוח טלפן הביתה לשאול לשלומה של לינדה. הטלפון היה תפוס רוב הזמן. הוא חדל מזה רק מחשש שמא דאגתו לה מגבירה עוד יותר את פחדה חסר־השחר מפני אביו. מפעם לפעם גלגל במוחו את התשובות שעצר על לשונו בתום הנאום הסרקסטי שנשא אביו. הוא שינן אותן בדעתו והחליט לחדש את שיחתם מייד בשובו הביתה. יהיו אמנם רגעים לא נעימים, אך מוטב כך. הדברים ששמר בלבו העיקו עליו יותר מהדברים שאמר והתחרט שאמרם. כשיחדשו את שיחתם, גמר בלבו, יאמר לאביו כי לא רק אנשים פנטים הקימו “מפעלות גדולים”, היו מי שידעו לפסוע בדרך הקוצים הזאת בלי לרמוס כל מי שנגע בו הספק, וכי גם בשאלת ה”עקדה" עדיין לא נאמרה המלה האחרונה, וגם היום כל מי שמחזיק בדעות קיצוניות כופה על ילדיו לצאת למלחמה שאולי היו מעדיפים למנוע, וגם בשאלת החסך הרגשי של ילדים שאסרו עליהם לגנוח יש עוד מה להוסיף. הוא למשל. במשך שנים רבות היה מעיין הדמעות שבעיניו סתום ורק לאחרונה הבין שהבכי מטהר את הנשמה כחמצן את הדם, והמעיין שב ונבקע, ושוב אין הוא מתבייש לבכות.
הדאגה ללינדה לא חדלה להטרידו כל היום. כששב לפנות ערב הביתה מיהר להחנות את מכוניתו ונכנס לביתו דרך המוסך. הוא הופתע כשראה את לינדה עומדת רגועה ומפויסת במטבח ומכינה ארוחת ערב. והופתע עוד יותר כשראה את אביו עומד מול פתח המטבח ושניהם משוחחים זה עם זה בנעימות.
אביו השגיח בכניסתו קודם ששמעה לינדה את הרעש שהקים כשסגר מאחוריו את הדלת. חיוך דק מן הדק קיבץ קמטים זעירים בזוויות עיניו. “הכול מסודר, אתה יכול להוריד מהפנים שלך את הפרצוף־תשעה־באב הזה,” אמר אביו בקול חגיגי ונמרץ.
גונן נתן בלינדה מבט שואל, אך היא לקחה מידו את מקטורנו והיסתה אותו בתנועה מהירה של עפעפיה.
“הייתה לנו שיחה טובה מאוד,” המשיך אביו באותו קול חוגג ועירני. הוא שב והציץ בלינדה, אך היא רק נשקה לו על לחיו. אחר־כך פנתה אל אביו ואמרה: “תאכלו אתנו ארוחת־ערב?”
ועד שתהה גונן על לשון־הרבים שנקטה אמר אביו: “תודה על ההזמנה האדיבה. אבל אני חושב שאנחנו נעדיף לאכול בבית.”
“אנחנו?” תמה גונן.
“תיכף תראה,” אמר אביו, וכמו תזמן את האירוע, פתח את דלת הכניסה הראשית והתשובה לא איחרה לבוא.
האשה שעלתה במדרגות, מדלגת עליהן שתיים שתיים – אשה נאה בשמלה אוורירית המדיפה ריחות עדינים ובעיניה ברק משובה שהקשה עליו להעריך את גילה, בת חמישים ונראית מבוגרת או בת ששים ונראית צעירה – וחשב שהיא אורחת של לינדה כשראה אותה מחנה מכונית אמריקנית חדישה לפני הבית, באה לבקר את אביו ולא את אשתו. ולא יצא זמן מרובה ונתברר שהיא אחת מאותן “ידידות” של אביו, ששמען הגיע לאוזניו בעודו ילד אך מימיו לא ראה אותן.
“היא תשחרר אתכם ממני,” אמר אביו, בגאווה ובלי מרירות.
גם בעיני לינדה צצה הבעה של תימהון כשנכנסה האשה לבית. (בזמן שדיברה עמה בטלפון כדי לתת לה ציוני דרך, סיפרה אחר־כך, לא שיערה שהיא צעירה כל־כך). ואף־על־פי שיכלה האשה הנאה לנחש את התמיהה על הזיקה שבין בורגנית מטופחת בגיל העמידה ובין מנהיג פועלים ישיש, לא ניכרו בה כל אותות של מבוכה. היא בירכה את לינדה בתנועת ראש ומייד לאחר מכן פנתה אל גונן ואמרה לו בנעימה שופעת ביטחון: “אז אתה הבן? שמעתי עליך כה הרבה.”
ונהיה ברור שהיא ידידה ותיקה באמת, ולא סתם איזו מכרה מזדמנת, וכי חיוכי החיבה שהיא ואביו משדרים זה אל זה אינם רק ההנאה מן הפליאה שהצליחו לעורר, אלא הם ביטויים נאמנים של רגש אמיתי.
האשה עשתה פסיעה אחת לקראתו כמו בשביל להיטיב לראותו, וכממשיכה דיון שבינה ובין אביו אמרה: “כן, יש דמיון, אבל הוא הרבה יותר מעודן ממך.”
משפחתיות זאת לא הייתה לרוחו של גונן, אך הוא שמח לראות שלינדה מחייכת. סוף טוב הכול טוב, אמר בלבו, ונתן דעתו על המבטים שהגניבה לינדה אל האשה הזרה ולמד מהם שהמחשבה על אופיים של היחסים שבין הזקן ובין האשה הצעירה ממנו מעוררים בה פליאה, גיחוך ואף תיעוב כלשהו.
“אביך ג’דע, לא מייצרים היום גברים כאלה,” הוסיפה האשה לדבר, מתעלמת מלשון המבטים שבינו ובין לינדה.
צורת ההתיידדות המהירה וכן הסגנון הצברי הוסיפו מבוכה על מבוכתו, וגונן, אף־על־פי שהתאווה לומר לה שהפגנה כזאת של אינטימיות כלפי בנו של מאהבה אינה מעידה על טוב־טעם, אישר את דבריה בחיוך נבוך של ילד שנתפס בקלקלתו. על פני האשה צץ חיוך עדין לבבי כל־כך שמחל לה על דבריה האחרונים. הרכב שבאה בו, לבושה האלגנטי, ובעיקר מבטה הבהיר, הדורש טוב, שנח על אביו באהבה, הרחיק מדעתו את החשד המכוער, שקיבלה עליה לטפל באיש הזקן כדי ליהנות מכספי הפיצויים.
“טוב, אז עכשיו כולנו יודעים איפה אנחנו עומדים,” אמר אביו. “נתתי לך הזדמנות והחמצת אותה. עכשיו כל הכסף ילך אליה…”
“עזוב שטויות,” אמרה האשה. “תשמור על הכסף שלך לימים רעים.”
“בעינייך זה שטויות, לא בעיני. אני לא מתכונן לחיות על חשבון אף אחד.”
“טוב שלא אמרת על חשבון אשה. בסדר, שיהיה. בוא כבר,” אמרה האשה כשהיא מגחכת בלבביות.
“בסדר, הולכים,” אמר אביו, ובפנותו אליו הוסיף: “את האופניים תשמור אצלך. הם ממילא שלך. קיבלת אותם במתנה לבר־מצווה, אחרי שלמדת לעבוד על טרקטור. אז עוד קיוויתי שתהיה חקלאי.” ופתאום התעורר בעיניו זיכרון, הוא פנה אל האשה – מימיו לא התלבט אם יפה השעה לסיפור שעלה בדעתו – וסיפר כיצד הוביל את אשתו ההרה לבית החולים במשאית עמוסה בגרעינים ולאורך כל הדרך נשפכו גרעינים על הכביש, כמו סימני דרך, והם צחקו ואמרו הילד הזה יהיה פלח.
סיפר, וגעה בצחוק שעה ארוכה. אחר־כך השתעל ומחה דמעות שמחה מעיניו. זמן־מה הייתה שתיקה מביכה.
האשה הזרה התעשתה ראשונה: “נלך. סוף־סוף היה לו האומץ להודות שקיבוץ זה לא בשבילו. קצת מאוחר, אולי. אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא,” אמרה וזיק של גאווה התנוצץ בעיניה, כמו חיכתה ימים ארוכים לרגע שיתעייף מחיי־שיתוף ויסכים לחיות עמה בקומונה של שניים.
“הרעיון לא חדל להיות רעיון גדול, האנשים הם שנכשלו. אי־אפשר להגשים רעיון גדול עם אנשים קטנים,” הצהיר יהושע האפרתי בתוקף. “בוא, בוא, איש גדול,” אמרה האשה בחיבה והניחה את ידה על כתפו, “את זה כבר כולם שמעו מזמן.”
גונן נפגע מעט שדיברה על הקיבוץ בביטול כזה, כחוגגת איזה ניצחון אישי, ואולם חיוכה היה נעים ולבבי ולא הייתה בעיניה כל איבה לאנשים טובים אלה, ששנים רבות כל־כך נתבעה להעריצם וסוף־סוף קיבלה רשות לחדול מזה. חיוכה המקסים שיישר את הקמטים מסביב לשפתיה העדינות חשף שני טורי שיניים לבנות ושלמות, אשר משום־מה עוררו בגונן את המחשבה שאולי לא צריך לפחד כל־כך מפני הזקנה. בחפץ לב איחל לאביו זקנה נעימה בלי עלילות גדולות ושקרים מוסכמים. מה רע בזה שיקדיש שנים אחדות למימוש ייחודו ולטיפוח האושר הזוגי?
ואולם כשנזכר באמו נצבט לבו בכאב, כאילו שב ובגד באמו כששילח את אביו לבית אשה זרה, למות שם באושר ריק מחלומות, הרחק מן המקום שבו ידע חיים מלאים ורבי תהפוכות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.