במקום הקדמה    🔗

פעמיים גויסו “אנשי־רוח” נגד האיש המסוכן והמושמץ ביותר במדינת ישראל, ששמו דוד בן־גוריון. בפעם הראשונה היה זה בסוף 1960 ובתחילת 1961, כשפרופיסורים ואנשי “מן היסוד” עמדו פתאום על הסכנה החמורה הצפויה לדמוקרטיה בישראל מהרודן, שמשום־מה נבחר כראש־ממשלה וכשר־בטחון ועמד בתפקיד כחמש־עשרה שנה עד שהחליט בעצמו לפרוש מהממשלה באמצע 1963. בפעם השניה היה זה לפני הבחירות לכנסת הששית כשהוּחתמו פרופיסורים וסופרים על קטרוּג נגד “בן־גוּריון המבקש הכרעות שרירותיות בדרכים בלתי פּרלמנטריות”, והקיטרוּג התפּרסם בעתונים כמודעה על־ידי “המערך”; וגברת מלומדת אחת, החתומה אף היא על מודעת המערך, פירסמה בעצם יום הבחירות מכתב גלוי לד. בן גוריון ב“דבר” שבּו היא קובעת שאני “אחד האויבים הראשונים לחיי הדמוקרטיה של הארץ”. אין ה“דברים כהווייתם” מכוונים להתווכח עם “מגיני הדמוקרטיה” בישראל.

כאחד האזרחים הצופים לבית ישראל לא ראיתי עד עכשיו כל סכנה לדמוקרטיה בישראל. איני מעז לפקפק בידענותם ובכנותם של “אנשי הרוח” המתקוממים נגד הרודן המסוכן, ואין בדעתי לחטט בנפשם ולחבר פרקי פסיחואנאליסה כפי שעשה זאת הפרופיזור יהושע אריאלי, המחבר הנכבד של קונטרס “הקנוניה” שהופיע ערב הבחירות. אני עושה נסיון פרוזאי לאסוף העובדות הידועות לי, העשויות לשפוך אור במידה מסוימת על שלש “פרשיות” שהסעירוּ את הארץ בשנות 1954, 1960 ו־65–1964, ואולי עוד תוספנה להסעיר את הארץ גם בבאות.

איני מתימר לדעת כל העובדות, ולא כל הדברים שנודעו לי הגיעו לידיעתי בזמן התרחשותם. כמה דברים שנאמרו בשנות1–1960 על מאורעות 1954 נודעו לי רק בשנת 1964, וכמה מדברים אלה רק הגדילו התעלומה של מה שקוראים בשם “פרשת לבון”. אציין רק פּליאה אחת: מה פּשר השנאה העזה ששררה בין שני חברי הממשלה – פּנחס לבון ולוי אשכול – בשנת 1954? בסוף 1964 הגיעה לידי סטינוגרמה של ישיבת מזכירות מפּא“י מיום 16.12.60, בימים שבּהם שקד אשכול בכל מרצו וכשרו לטהר את לבון מאשמת ה”הוראה", ובה מצאתי דברי אשכול אלה: “יש פרשה אומללה וטראגית של לבון עם גולדה ועם אשכול ועם ספיר ועם שרת בימי היותו שר בטחון, פרשה מאד, מאד אוּמללה ומאד טראגית במובן החברתי ובמובן היכולת לשבת יחד מתוך אחריות. פּחות מכל חשבנו אז שכּך זה יהיה. נשאנוּ את הדבר בתוכנו, בעור שנינוּ. – אני רוצה להיות לגמרי גלוי. הוּא (לבון) שמע זאת ממני. אמרתי: אם לא יקרה נס עם לבון במערכת היחסים שהוא יוצר, אינני יודע איך אפשר להאריך ימים”. ואחר כך, בפנותו אל לבון, הוּא אומר: “היה דבר שנקרא ‘פּרשה’, והיא מתחילה מהיום הראשון שנכנסת לתפקיד כשר בטחון”.

אולם עוד ביום 2.2.55, במכתב התפטרות ששלח לבון לראש־הממשלה דאז (מ. שרת), שהעתקו נשלח גם אלי, מתמרמר לבון על חבריו בממשלה שלא ניסו כלל לדבר אתו, “כאלו היה חולה מנוּדה ואסור בנגיעה”, אבל היה רק אחד – אשכול – “שרצה לשוחח אתי, אך אתו דווקא אני לא רציתי לשוחח מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו”. עד כדי כך? ואיך נשתרבב באותה שנה, 5–1954, פ. ספיר ב“פרשה האומללה והטראגית של לבון עם גולדה ועם אשכול ועם שרת” – הלא ספיר לא היה אז כלל חבר בממשלה?

יש עוד כמה תעלומות בחומר שאספתי; אולם “פרשת לבון”, לדעתי, שייכת כולה אך ורק לעבר, ואין חשש שימי 1954 “יתחדשו” עלינו גם בבאות. ואלמלא החששות הכבדים לגבי עתידה של מדינתנוּ, שעוררוּ בלבי עיוות־הדין של שנת 1960 והשתלטות משטר של פּחד ורמיה בששה־עשר החדשים האחרונים – לא הייתי מטפל כלל ועיקר בכל הפּרשיות, ופחות מכל ב“פרשת לבון”, שלא העסיקה אותי כלל עד 1960.

עברנו, הקרוב והרחוק, חי בתוכנו ומהווה גורם גדול, ביודעים ובלא יודעים, בחיינו. אבל ככל בני העליה הראשונה והשניה (וכל אלה שבאו אחריהם) המניע הראשי המַנחה בחיי, ואשר ינחה אותי עד יומי האחרון, הוא חזון התמורה שעלינו לבצע מחר ומחרתיים, בדורנו ובדורות הבאים; וכל החיוב שנעשה בארץ משנת 1870 (ועוד לפני כך) ואילך היה מכוּון למחר הקרוב והרחוק. אבל כשם שכל מפעל חלוצי, יוצר, מחדש ומקדם אינו מצטמצם בגופו אלא מַפרה ומרחיב כושר היצירה בכללו, נוסף על תועלתו הבלתי־אמצעית, כך גם כל מדחה ועיוות עלול להוליד הידרדרות גוברת ויורדת. ואם אנו עדים עכשיו – מי שעיניו בראשו – למשטר של פחד ורמיה שהולך ומתגבר, אין זה אלא פרי נקיעת נפש “מנהיגים” מערכי אמת וצדק, שנתגלה לראשונה בעיוות־הדין של “ועדת השבעה” בשנת 1960. עבירה גוררת עבירה. הפחד מגילוי האמת על־ידי מסלפיה מוכרח להביא לידי ביזוי הצדק, ובמקום שירוּת לעם באה שׂררה, ושררה כמטרה מקדשת כל האמצעים, ואין קץ להידרדרוּת.

אולם אמונתי גדולה בכוח האמת ובחושי הצדק של עמנו. אין להיבהל מנצחון זמני של הכזב ואמניו. “אפשר להוליך שולל כל העם זמן־מה, אפשר להוליך שולל חלק מן העם כל הזמן. אי־אפשר להוליך שולל כל העם כל הזמן”, אמר גדול המדינאים במאה התשע־עשרה, לפני כמאה שנה.

כוונת הרשימות המכונסות בקונטרס זה היא לסייע לעמוד על האמת. איני סבור שאני איש שיש לו מונופולין על האמת. ולא הכל ידוע לי בוודאות גמורה. ואם שגיתי פה ושם – אהיה אסיר תודה לכל איש־אמת שיעמידני על משוּגתי.

כתבתי לחברי לאחר שהחלטתי להתפטר מן הממשלה בדצמבר 1960: “שיקוּלים ממלכתיים מכריעים בעיני כל השיקולים, והשיקול הממלכתי העליון, כפי שהוא נראה לי, הוא בטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה”. שיקול זה מחייב אותי לכתוב ולפרסם “דברים כהוויתם”.

“מדינאי, שהשלטון אינו בשבילו מטרה אלא אמצעי לשרת את עמו ואידיאל־חייו, חייב לבחון המסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כשרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד על־יד ההגה או יסתלק זמנית או לחלוטין”.

זה קטע ממאמרי שנתפרסם ב“ניו־יורק טיימס” ¹ בשם “מדוע לא שלטון ממושך”, לאחר שפרשתי בסוף 1953 מהממשלה בגלל מתיחוּת גדולה ומאמץ נפשי עצום, שחייתי בהם למעלה מעשרים שנה. ביום 2 בנובמבר 1953 סיפרתי לנשיא ישראל, ידידי וחברי יצחק בן־צבי, שאני עומד להתפטר מן הממשלה, כי קשה לי לעמוד במתיחות הנפשית שבה פעלתי מאז נזדמנתי כיו“ר ההנהלה הציונית עם הוועדה המלכותית הבריטית (“ועדת פיל”), ונתברר לי משיחה עם חברי הוועדה שדבר המנדט הבריטי – כלומר, הסיוע שממשלת אנגליה התחייבה לתת להקמת הבית הלאומי – נסתיים, ושום טענות משפטיות ומדיניות על התחייבות בינלאומית, גם אם הן צודקות, לא ישנו עובדה זו ולא יעמדוּ לנו. ומכאן ולהבא כל המדיניות הציונית מוכרחה להשתנות, ועלינו לחתור להקמת מדינה יהודית בא”י. הכרה זו נתעמקה בתוכי לאחר שהופיע הספר הלבן במאי 1929. באחד בחודש ספטמבר פלשה גרמניה הנאצית לפולין והחלה מלחמת־העולם השניה. בשמונה בספטמבר כינסתי את פעילי ה“הגנה” ואמרתי להם: “בעמדנו עכשיו על סף המלחמה עלינו להבהיר לעצמנו את הדרך בה נלך והמטרה לה נשאף. מלחמת־העולם בשנות 1918– 1914 הביאה לנו את הצהרת־בלפור; הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית. מטרתנו הפעם אינה יכולה להיות נוסחה, ולוּ תהא זו המשוכללת והאידיאלית ביותר; הפעם עלינו לחתור לקראת ביצועה של עובדה: עובדה של מדינה יהודית”. ומטרה זו הדריכה כל פעולתי מאז ועד 14.5.1948, ביום שבו זכיתי להכריז במוסיאון בתל־אביב (ירושלים היתה אז נצורה) על הקמת מדינה יהודית ששמה ישראל. גם ברל כצנלסון, שחלק עלי בקונגרס 1937, שבּה נידונה בפעם הראשונה הצעת הוועדה המלכותית על חלוקת א"י והקמת מדינה יהוּדית וערבית – ואני תמכתי במדינה יהוּדית, אם כי לא על יסוד הצעת הוועדה, וברל חלק על כך – הגיע בימי המלחמה להכרה בהכרח של מדינה יהודית לאלתר, ופירסם מאמר על כך בקובץ “בכּוּר” שהוציא לאור.

מאז הכרזת המדינה ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) עד סוף 1953 הוטל עלי להיות ראש־ממשלה ושר־בטחון במדינה היהודית המחודשת, אחרי חוסר עצמאות במשך 1813 שנים, מאז תבוסתו של שמעון בר־כוסיבא (בר־כוכבא).

“זה כשנה הרגשתי שאין אני יכול לעמוד עוד במתיחות הנפשית שבה אני עושה בממשלה”, כתבתי לנשיא המדינה, "ואמרתי: איני יכול ורשאי לעבוד. זו לא עיפות רגילה. להיפך, בצאתי לימים מעטים מעבודתי בממשלה איני מרגיש כמעט כל עייפות, ונדמה לי שאני מסוגל לעבוד כאשר עבדתי לפני עשרים או שלושים שנה, גם מבחינה גופנית וגם מבחינה נפשית. אבל יש, כנראה, גבולות שהוצבו, בכל־אופן הוצבו לי, למאמץ הנפשי שאפשר לעשותו. – הגעתי לידי הכרה מצערת, שאין לי ברירה אלא להסתלק מעבודה זו לשנה או לשנתיים או ליותר, אם איני מסוגל, עם כל רצוני הטוב (ונדמה לי שאיני חסר לגמרי הרצון הטוב), לעמוד עכשיו במתיחות הדרושה וההכרחית – ההכרח שלי להסתלק עכשיו מעבודת הממשלה טבוע אך ורק באי־יכלתי להתמיד במתיחוּת שאני עומד בה זה 17–16 שנה.

“היה דבר אחד שהכביד עלי במיוחד הסתלקותי: דבר הבטחון. בימי החופשה הממושכים שנתנו לי חברי בממשלה מתוך נדיבות־לב בשלושת החדשים האחרונים יכולתי להקדיש שבועות רצופים לבירור יסודי של בעיות הבטחון, מבנה צבאנו וצרכיו, ויצאתי מבדיקה זו מעודד ומורהב. מסרתי לממשלה דו”ח מפורט על בעיות הבטחון והצבא בשתי ישיבות מיוחדות שהוקדשו לכך. הצעתי תכנית פעולה לשלש שנים (שנתקבלה פה־אחד). מסרתי לך תמצית הדברים בעל־פה. בגמר בירורי בצבא מסרתי לכל אחד מחברי בממשלה על אי־יכלתי להמשיך בתפקידי, כאשר אמרתי לך בעל־פה. כן אמרתי לכל חלקי הקואליציה בממשלה, כי לפי הכרתי העמוקה יש לקיים הקואליציה ללא כל שינויים וללא כל זעזועים".

ביום 7 בדצמבר 1953 הגשתי בכתב לנשיא מכתב התפטרותי, ובאותו יום שידרתי לעם דברי פרידה:

אין מלים בפי להביע רחשי־לבי לעם על אשר נתן אמונו בי והטיל עלי שליחות נעלה והרת־גורל לעמוד בראש ממשלת ישראל מאז היותה. שקדתי על מילוי שליחות זו במיטב יכלתי, מתוך חרדת־קודש ואהבת־נפש, אבל איני מתיימר שנמלטתי משגיאות וכשלונות. בתום־לב אני יכול לחזור מלה במלה על דברי המשורר: “לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני” (תהלים קלא). ובניגוד לדעת כמה חברים וידידים, אני מאמין כי ממשלת ישראל בראשות חדשה תפגין ותקדם בגרותנו הממלכתית ויציבותנו הפנימית, המושרשת ברצון העם וביכלתו הקיבוצית. אמונתי ברצון העם וביכלתו היא ללא מצרים.

אתוודה: קשה עלי הפרידה מצבא־הגנה־לישראל – מבטח־עוז של המדינה ובית־יוצר להעלאת האדם ולליכוד העם בישראל.ראיתי התגבשותו הראשונה של כוחנו המזוין לפני עשרות שנים, בימי השלטון העותמני, כשיצאתי עם חברי לחרוש בשדמות הגליל עם רובה על השכם ושמרתי בלילות בכפר עברי בודד ונתקף; התהלכתי אתו כחייל במלחמת־העולם הראשונה בהיוסד הגדודים העבריים הראשונים בדורותינו; ליויתי צמיחתו המוצנעת של ארגון ה“הגנה” ועלילות גבורתו בתקופת המנדט הבריטי; טיפלתי בציודו ובהכשרתו לקראת הבאות, עם תום מלחמת־העולם השניה; זכיתי לעמוד בראשו כראש־ממשלה ושר־הבטחון, בזנקו מהמחתרת עם קום המדינה – כצבא־הגנה־לישראל, עומד בפני כל ארצות ערב ונוחל נצחונות מופלאים ביבשה, בים ובאויר; ובארבע השנים האחרונות הייתי צמוד במתיחות מתמדת להתארגנותו, להתאמנותו ולהזדיינותו המשתכללת ולמפעלו החינוכי והחלוצי בהכשרת נוער, בהשכלת עולים, במיזוג גלויות ובהקמת ישובי־ספר, ןקשה מאד מאד הפרידה.

קיבלתי סיפוק לא מעט בשירותי הממלכתי מתמיכת כל המיעוטים המוסלמים, הנוצרים והדרוזים בממשלות שזכיתי לעמוד בראשן. תקוותי חזקה שבמוקדם או במאוחר יקום שלום בינינו ובין שכנינו ותכרת ברית יהודית־ערבית לשקוד על הפרחת ארצות המזרח־התיכון לטובת כל עמיהן ולבצר השלום בעולם.

ביצענו בשלושת הדורות האחרונים מפעל־אדירים מהפכני: ליכדנו אבק־אדם מפוזר ונידח בכל רחבי הגולה לגרעין פורה ומפרה של אומה מחודשת, מעצבת עתידה בידיה־היא; בנינו בעמל־כפינו כפרים וערים במולדת הרוסה ומיותמת; נטענו כרמים ויסדנו בתי־חרושת; הקימונו משק לאומי כאשר לא היה לעמנו אף באחת מארצות־נדודיו; חישלנו וטיפחנו כוח מזוין עברי נאדר־גבורה, משיב מלחמה שערה ושוחר־שלום בלבו; הפחנו רוח־חיים בלשון־קדומים משותקת ונטושה; ושבטי הפלגה בלולי־לשון עשינו לעם אחד ושפה אחת לכולם, ותרבות עברית עתיקה לבשה עוז־נעורים; לא היה כפלא הזה בתולדות העמים.

נטלנו על עצמנו מאבק־איתנים משולש: מאבק עם עצמנו, עם טבע גלותי, הרגלים נפסדים ומבנה־חיים קלוקל של עם מחוסר מולדת, מפוזר ותלוי בחסדי זרים; מאבק עם טבע הארץ, שממתה, דילדולה והריסותיה בידי אדם ובידי שמיים; מאבק עם כוחות רשע וזדון בעולם הגדול, מקרוב ומרחוק, אשר לא הבין ולא רוצה להבין ייחודו וייעודו המופלא של עמנו, מאז דרכו רגליו על בימת ההיסטוריה בימי־קדם ועד ימינו אלה. ודורנו הועמד בנקודת־המוקד של מאבק משוּלש זה. זוהי זכותו ואחריותו הגדולה, ואין ערוֹך לגדלן.

בכל אחת משלש החזיתות הללו היו כשלונות והפסדים, אך לא ידענו רתיעה וכניעה, ומאבקנו הוכתר בנצחונות ובכיבושים אשר לא ידע עמנו מאז ראשוני החשמונאים. אבל המערכה לא תמה, ואולי היא עדיין בראשיתה. למען יהיה נצחוננו שלם – עלינו לדעת היכן מרכז־הכובד של המאבק ומהו הנשק העיקרי בו ננצח.

בימים אלה הופנו מבטינו לחזית הבינלאומית. אל נזלזל בזירה זו, ונעמוד דרוכים בתבונה ובעוז־נפש ובצדקת מפעלנו בפני שׂוטנים ותוקפנים באשר הם. אבל לא כאן החזית המכרעת: לא בחסדי זרים עשינו החיל אשר עשינו, אם כי לא נשכח לעולם כל עזרה ואהדה שהוגשה לנו בזמנים שונים; ולא נהיה כפויי־טובה לידידינו ולשוחרי־טובתנו בקרב העמים – והמה לא מעטים; אולם מפעלנו הגואל לא בא לנו מן החוץ. הוא נוצר עם גמול ההכרה בלב ראשוני חלוצינו, כי אין להשליך יהבנו על אחרים ואין לצפות לחסד לאומים, אלא שׂומה עלינו לבצע גאולתנו בעצם ידינו, ביכלתנו היוצרת, במאמצי עבודתנו, בגבורתנו הגופנית והרוחנית ובעצמתנו המוסרית. גורלנו ייחתך בחזית הפנימית, בחזית של כלל ישראל ושל כל יחיד בישראל.

ובאגרת ששלחתי באותו יום לצה"ל אמרתי בתוך השאר: ואם כי אני נפרד בצער רב מהצבא אשר כה אהבתי,אני נפרד בלב שקט ובטוח כי היסודות שהונחו בארגון הצבא ובחינוכו בארבע השנים האחרונות הם איתנים, ועמנו יכול לבטוח בנוער היקר שלנו ובמפקדיו הצבאיים. שלום המדינה והדרכת כוחות הבטחון, הסדירים והמילואים, נמצאים בידיים אמונות ונאמנות. מובטחני: צבא־הגנה־לישראל לא יכזיב. ביום 14 בדצמבר 1953 יצאתי את תל־אביב והשתקעתי בשדה־בוקר, ישוב חדש וצעיר, כחמשים קילומטר מדרום לבאר־שבע. שם חזרתי לעבודה חקלאית של שנותי הראשונות בארץ. אולם עבדתי רק ארבע שעות ביום. השאר הקדשתי לקריאה וכתיבה.

ב    🔗

בחדשים שקדמוּ לפרישתי מהממשלה נתרחשוּ כמה דברים שהסעירוּ במשך הזמן את הארץ והולידו כמה “פרשות”. בישיבת הממשלה ביום ז' באב תשי"ג (19.7.1953) ביקשתי מחברי חופשה לשני חדשים. אמרתי בסוף הישיבה לחברים: “אני מוכרח עכשיו לצאת לחופשה. איני יכול להמשיך. אני מציע ששר־החוץ (מ. שרת) ימלא מקום ראש־הממשלה בזמן היעדרי, והשר פ. לבוֹן (שר בלי תיק) ימלא מקומי כשר־בטחון”. הוחלט:

א) לאשר חוּפשת ראש־הממשלה לתקוּפה של חדשיים בערך;

ב) שר־החוץ ימלא מקום ראש־הממשלה, והשר פ. לבון ימלא מקום שר־הבטחון.

בשנת 1953 נתרבו ההסתננויות מירדן, שבחלקן נסתיימו ברציחות תושבי ישראל. ביום כ“ח סיון תשי”ג (11.6.1953) קראתי ישיבה יוצאת־מן־הכלל של הממשלה, לאחר דיון ממצה שנתקיים בוועדת־חוץ־ובטחון בדבר ריבוי מקרי ההתנפלויות מצד מסתנני הירדן, שגרמו בהלה גדולה בקרב תושבי ישראל שעל הגבול. מסרתי לממשלה: כשהמקרים היו בודדים וראינו הכרח להגיב במעשי־תגמול, עשינו זאת בכוח הצבא והודענו מיד בפומבי שמעשה־התגמול נעשה על־ידי צה"ל. בזמן האחרון, כשנתרבו ההתקפות, בייחוד על תושבי הגבול, החלטנו שתושבי הגבול יזוינו ומעשי־התגובה ייעשו על־ידיהם, ולא על־ידי הצבא. מעשי־התגמול הצליחו, וממשלת עבר־הירדן כלל לא התאוננה על מקרים אלה. ברור שגם מעשי התגובה על־ידי תושבי הגבול נעשים על־דעת משרד הבטחון ובעזרתו.

גם שר־החוץ (מ. שרת), שמדרך־הטבע היה רגיש במיוחד לתגובות האו“ם והמדינות השונות, חיוה דעתו כי “אין ממשלה זו גוזרת על עצמה להינזר מכל מעשי־תגמול, אלא ישנם מצבים וישנם שיקולים המחייבים להיזקק לנשק זה, שהוא לכל הדעות חרב־פיפיות, אבל אין לנו ברירה. אין אני נכנס לשאלה אם מעשי־התגמול יהיו בגושפנקה של צה”ל או בלי הגושפנקה של צה”ל. בין שני קצוות אלה יש מרחב לשינויי נוסח, אבל גם מרחב מספיק לשיקולים משותפים. אני יודע שבזאת אנו מסכימים שאם נתן מכה אחר מכה האוכלוסיה תיבהל ותחדל, אבל הכוונה צריכה להיות להכריח את השלטונות מהצד־שכנגד לנקוט אמצעים נמרצים לצאת במלחמה נגד הכנופיות, להטיל ענשים על הכפרים המשתפים פעולה, המסתירים אותם".

השר י. רוקח הביע דעתו כי “לכל הפעולה הזאת צריך להיות מטה משותף של הצבא, של המשטרה הרגילה ושל משטרת־הגבול”.

השר ד. יוסף: “אין דבר גרוע מאשר ליצור רושם במזרח התיכון שאנחנו מפחדים להגיב, שלא יקרה כלום לאלה שפועלים נגדנו”. השר פ. לבון הציע: “להסמיך ידי שר־הבטחון לעשות את הפעולות שיראה אותן כדרושות החל ביום־שני של השבוע הבא (שר החוץ הציע מקודם לדחות כל פעולה לארבעה ימים), זאת אומרת, שפעולות ייעשו אחרי עבוֹר הזמן שאותו ביקש שר־החוץ. ראש־הממשלה הודיע שבכל יום־ראשון ימסור דו”ח לממשלה – והצעת פ. לבון נתאשרה.

* * * * * *

כאמוּר, קיבלתי מהממשלה חופשה לשני חדשים. החופשה האמתית נמשכה מיום 20.7.1953 עד 25.8.1953. אבל כל זמני מיום 17.10.1953 הקדשתי לבדיקה אינטנסיבית ויסודית, עד כמה שיכולתי, של המצב בצבא וצרכי הבטחון לשלש השנים הבאות, כי היה לנוּ יסוד להניח שלפני 1956 לא יפתחו שכנינו במלחמה עם ישראל.

ביקרתי בכל בסיסי־ההדרכה, במיתקני הצבא ויחידותיו, נפגשתי עם פיקודי־המרחב – בצפון, במרכז ובדרום – עם חיל־האויר וחיל־הים, עם מפקדת גדנ“ע ונח”ל, עם המדור לחינוך והשכלה, עם חילות המודיעין, החימוש, האספקה וההנדסה, ודנתי על הבעיות השונות ועל מסקנותי והתרשמותי עם הרמטכ"ל ועוזריו.

כשהייתי בתמרונים שמעתי בראדיו רמאללה ביום 15.10.53 על התקפה ישראלית על כפר קיביה, שבה השתתפו כשש־מאות חיילים. שאלתי מיד את המפקדים שנוכחו בתמרון מה הדבר, והם אמרו שהודעה זו היא מגוחכת וחסרת יסוד.

ביום א' (18.10.1953) חזרתי לירושלם לישיבת הממשלה למסור דו"ח מבדיקת עניני הבטחון ומסקנותי, אולם הממשלה היתה עסוקה בשתי שאלות־היום: שאלת תעלת־הירדן, שדרכה התכוונו להוריד מימי הירדן לדרום ולנגב, ומקרה קיביה. בפתיחת דברי הבעתי תודתי לחברי הממשלה, שנתנו לי ברוחב־יד חופשה ולא הציקו לי שאשוב לעבודה. הייתי צריך לשוב לעבודה עוד לפני שבוע, אך העבודה שהייתי עסוק בה במשך שבעת השבועות האחרונים, ושאדבר עליה, לא נגמרה אלא אמש, בלילה. בתשובה לשאלת מ. שפירא אמרתי “בשבעת השבועות האחרונים טיפלתי בבירור שאלות הבטחון בלי קשר עם העניינים האקטואליים”. בענין מי־הירדן הייתי בקיא, ובאותו בוקר שלחתי חוות־דעתי בכתב לשגרירנו בוושינגטון, שהקראתי אותה לחברים, ולענין השני (קיביה) אמרתי: “אני הייתי בחופשה ואיש אינו חייב לשאול אותי אם לעשות מעשה־תגמול או לא. אילו נשאלתי הייתי אומר – לעשות”.

מה שהיה ידוע לי על מעשה זה היה מה ששמעתי מפי מ"מ שר־הבטחון, כי הפעולה הוצאה לפועל על־ידי תושבי יישובי־הספר. משה שפּירא פנה לשר־החוץ ואמר: “אני שואל את שר־החוץ: האם הוא לכל הפחות ידע על זאת, או זה היה לא ידוּע?” שרת ענה: “נודע לי ביום ג' לפנות ערב על הריגת האשה [היהודית] ושני ילדיה ועל תכנית התגובה. לא ראיתי הפעם להתנגד כאשר שמעתי שיהיה מעשה תגובה – אך למחרת בבוקר פניתי לשר־ הבטחון והבעתי דעתי נגד. הוּא אמר שישקול את הדבר”. פ. לבון אמר: “קיימת החלטה המוסרת לשר־הבטחון את הסמכות להחליט על מעשי תגובה. אם ידעו זאת האחרים או לא ידעו, זאת לא אגיד, כי אני עומד על בסיס הסמכות שניתנה לי על־ידי החלטת הממשלה”.

לוועדת־חוץ־ובטחון שנתכנסה אחרי יומיים (ביום 20.10.53) מסר לבון בנוכחות שרת על פרטי פּעוּלה:

“הפּעוּלה הוּצאה לפועל על־ידי תושבי הספר. בפעוּלה זו השתתפו כמאה אנשים בסך־הכל, לא כולם בהתקפה על קיביה. בהתקפה ישירה על קיביה השתתפו בסך־הכל כ־20 איש. יתר האנשים כנראה היו עסוּקים בחסימת דרכים, בהתקפות־משנה לשם הטעיה על כפרים סמוכים, וכיוצא בזה”.

לבון ושרת הציעו בישיבת הממשלה כי ראש־הממשלה יכין הודעה מטעם הממשלה, בתוכה גם ייאמר שהיה צורך להגיב בענין קיביה. ההצעה נתקבלה, ועל יסוד האינפורמציה שהיתה בידי מפיו של לבון הכינותי שידור לעם, שנתאשר על־ידי הממשלה, והדבר שודר ביום 19.10.53. השידור נתפרסם אז בעתוני הארץ.

על ענין קיביה התקיים ויכוח בכנסת מ־30 בנובמבר ועד 7 בדצמבר 1953. שר־החוץ מ. שרת אמר אז: “לא אוסיף דבר על מה שאמר בענין זה ראש־הממשלה בשתי הודעותיו, ששודרו באזני הציבור, בהן הסביר השתלשלות המאורעות והביע צער בשם הממשלה על דם נקי שנשפך במקרה זה ובכל מקרה אחר.”.

ביום 19.10.53 נתקיימה ישיבה נוספת של הממשלה, שבה, ובזו שלמחרתה (ביום 20.10.1953), הרצאתי על בירורי בענייני הבטחון, והצעתי 18 הצעות בתכנית־בטחון לשלש שנים; ההצעות נתקבלו פה־אחד על־ידי הממשלה. בתוך השאר היתה הצעה “למניעת ריכוז נוסף באזור תל־אביב ופיזור רציונלי של האוכלוסין למען חיזוק ירושלם, הפרוזדור, יישוב ערבות הנגב, הגליל והעיר נצרת”.

הוספתי להשתתף בישיבות הממשלה עד יום 6.12.1953 ועד בכלל, אם כי אחרי קבלת מסקנותי על תכנית־הבטחון לשלש שנים הודעתי לחברים שיש בדעתי לפרוש, והייתי בטוח שהקואליציה הנוכחית תוסיף להתקיים גם אחרי פרישתי. בקואליציה השתתפו ארבע מפלגות: מפא“י, ציונים כלליים, הפועל המזרחי, הפרוגרסיבים. למפא”י היו בממשלה זו תשעה חברים: ד.ב.ג., ל. אשכול, בן־ציון דינור, דב יוסף, פ. לבון, גולדה מאירסון (מאיר), פרץ נפתלי, בכור שטרית, מ. שרת; לציונים הכלליים היו בממשלה ארבעה חברים: פרץ ברנשטיין, יוסף ספיר, יוסף סרלין, ישראל רוקח; לפועל המזרחי שנים: י. בורג ומשה שפירא. לפרוגרסיבים אחד: פנחס רוזן. אולם לתמהוני נתגלו קשיים בהרכבת ממשלה מחודשת ולכן פניתי בישיבת הממשלה ביום כ“ט בכסלו תשי”ד (6.12.1953) בבקשה לתת לי חופשה החל מיום ב' (7.12.1953) עד שתאושר ממשלה חדשה בכנסת, כי אני רוצה מחר בבוקר להגיש התפטרותי לנשיא המדינה ולהיפרד ב“קול ישראל” מהעם, ועד הרכבת ממשלה חדשה ואישורה בכנסת אני מציע לקבוע את משה שרת כממלא־מקום ראש־הממשלה ואת פנחס לבון כממלא־מקום שר־הבטחון. קיויתי שלא אצטרך לבוא בבקשה כזאת. יש קואליציה של חמש מפלגות (גם פועלי־האגודה היו מצורפים לקואליציה), יש קווי־יסוד מוסכמים. העובדה שראש־הממשלה מתחלף לא היתה צריכה לעשות שום רושם, הייתי בטוח שניתנה כאן הזדמנות להפגין בפני כל העולם – ויש ערך רב לדבר – יציבות המדינה, וכי המדינה אינה תלויה בהרכב זה או אחר של הממשלה. קויתי שזה יסתדר בשנים־שלושה ימים. אבל לצערי אני רואה שזה נמשך ונמשך. אני רוצה ביום 8.12.1953 לעזוב את בית הממשלה בירושלם, ואהיה אסיר־תודה אם תאשרו שני דברים אלה – חופשה מיום ג' בבוקר ושני ממלאי־מקום".

לאחר בירור קצר אישרה הממשלה שתי הצעות ראש הממשלה: מתן חופשה עד לאישור ממשלה חדשה על ידי הכנסת, וקביעת שני ממלאי־מקום עד אז.

ביום א' בטבת תשי“ד (7.12.1953) הגשתי התפטרותי לנשיא וב”קול ישראל" נפרדתי מהעם, וביום 14.12.1953 יצאתי לשדה־בוקר והתישבתי בו, ואחרי ששה חדשים נתקבלנו, פולה ואנוכי, כחברי הקיבוץ.

ג    🔗

ימים אחדים אחרי השתקעותי בשדה־בוקר קיבלתי הזמנה להשתתף בישיבת הוועד־הפועל הציוני המתכנס בירושלים. עניתי שלצערי הרב לא אוכל לקחת חלק בישיבה זו, כי עלי להיות כאן (בשדה־בוקר), אולם אני מרשה לעצמי להעמיד לבירור שאלה שנראית לי כשאלת הקיום של התנועה בחוץ־לארץ, ונדמה לי שמן הרצוי לברר אותה הלכה־למעשה גם במוסדות הרשמיים של ההסתדרות הציונית וגם ברחבי התנועה, ביחוד בגולה, והשאלה היא:

האם תיתכן, אחרי קום המדינה, תנועה ציונית בלי חובת עליה אישית, ואם תתכן – מהו ההבדל, אם ישנו הבדל, כפי שסבורים כמה עסקנים ציונים בחו"ל, בין ציונות בלי חובת עליה לבין חיבּה למדינת־ישראל, המשותפת כמעט לכל יהודי באשר הוא: מהו התוכן הרעיוני והייעוד המיוחד של ציונות בלי עליה, ומהי החובה האישית המוטלת על ציוני מטעם התנועה שעל־פיה אפשר להבחין בין היות אדם ציוני לבין היותו סתם יהודי העוזר למדינת־ישראל?

לי כשלעצמי אין ספק שיש צורך בתנועה ציונית, עכשיו, לאחר קום המדינה הרבה יותר מאשר קודם, ולא אחת הסברתי נימוקי בענין זה, ולא אעשה זאת עכשיו; אבל בראותי מה עושים ומה לא עושים ציונים בחו"ל, ומה עושים יהודים אחרים שאינם נושאים שם הציונות בפיהם או בפנקס־חבר של איזו הסתדרות ציונית – אני מתקשה למצוא הבדל או סימן מובהק כלשהו ביניהם.

בלי ספק יש לכמה עסקנים ציונים ולהסתדרות הציונית בחו"ל זכויות רבות בעבר. אבל הציונות היא, לדידי, תנועה שפניה מועדות לעתיד, וזכות־אבות בלבד לא תספיק לקיום תנועה חיה. בלי שיהיה ברור לעם ולציונים עצמם מהו תכנו הרעיוני ויעודו המיוחד והמחייב של הדבר הנקרא בשם ציונות, ומהי החובה האישית המוטלת על חברי התנועה הציונית בתוקף הייעוד הציוני – אין כל תקוה ואפשרות שהציונות תהיה כוח מחנך, מדריך ומפרה בעם.

ההסתדרות הציונית ומוסדותיה עומדים בפני סכנה – וסימניה בולטים דיים כבר עכשיו – ליהפך למנגנון שדרכו עוברים הכספים שיהודים מכל הארצות מקדישים לבנין המדינה. איני יודע אם יש או אין צורך במנגנון זה, אבל קשה להניח שמנגנון זה ראוי לשם של תנועה גואלת, וספק גדול אם הוא יכול להאריך ימים ואם יביא איזה תועלת לעם בגולה או למדינת־ישראל. יש הכרח בהבהרה ובקביעה מוסמכת ומחייבת של תכנה או תכניה של הציונות, ותוכן זה מן ההכרח שיתבטא בחובות אישיות המוטלות על נושאי התנועה. אחרת תיהפך (או נהפכת) הציונות לשם שנתרוקן מתכנו, וכבוד עברה של הציונות מחייב למנוע דבר זה. עברו מאז הרבה שנים ולא ניתנה לשאלותי תשובה המתקבלת על הדעת. ומאמרי הראשונים שפירסמתי בשבתי בשדה־בוקר הוקדשו לבעיה זו.^[2]

ד    🔗

בימי שהותי בשדה־בוקר קיבלתי הרבה מכתבים, מאישים שאני מכיר ושאיני מכיר אותם, המביעים צער, ולפעמים גם ייאוש, על פרישתי מהממשלה. אפרסם כאן אחת התשובות ששלחתי למכתבים אלה. השולח היה ד"ר מ.ו.

שדה־בוֹקר, 23.12.1953

ד"ר נכבד. דבריך היקרים נגעו עד לבי, אם כי איני מסכים לכל הערותיך ושבחיך. במידה שיכולתי הסברתי נימוקי יציאתי מהממשלה. יש לי הכרה ברורה שמדינת־ישראל אינה עומדת על איש זה או אחר. אין אני גם שותף להרגשה הפסימית שלך ושל רבים בישראל על מצבנו הקשה ועל המשבר המוסרי. איני מתעלם מקשיים, וידועים לי – במידה ידועה לפחות – הצללים שבחיינו; אבל אני מכיר כוחות־היצירה הגדולים הפועמים בעמנו, ואני רואה הגדולות שנעשו במדינה בזמן קצר, ועוד ייעשו.

עליתי לארץ לפני ארבעים־ושבע שנים וכמה חדשים. בעלותי היתה לי מטרה צנועה מאד: להשתתף בעבודתי הגופנית בבנין המולדת. לצערי, הוטלו עלי במשך הזמן תפקידים ציבוריים, שהוציאו אותי מהעבודה היקרה לי, ושלשמה באתי ארצה, ואני שמח ומאושר כי עוד יש בכוחי לעבוד במדבר הנגב ולעזור לחבר צעירים וצעירות נפלאים שלקחו על עצמם משימה גדולה וקשה: להפוך מדבר לעדן. ואני רואה הזכות הגדולה להשתתף במפעל נועז זה.

בשם רעייתי ובשמי אני מודה לך על האיחולים הכנים שלך. אפשר לעזור לבנין המדינה לא רק בעמידה בראש הממשלה. אני נמצא יחד עם אנשים עליהם שר משוררנו הגדול ח.נ. ביאליק:

"יהי חלקי עמכם, ענוי־עולם, אלמי־נפש,

"צנועי הגות ועלילה,

“חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי־תפארת”.

בכבוד רב ובהוקרה, ד.ב.ג.

דברים שנתרחשו בשנת 1954 קיצרו ישיבתי בשדה־בוקר, הדברים במלואם נודעו לי רק בשנת 1960 ובשנת 1964. בשנת 1954 נודעו לי רק “רסיסים”.

אציין הדברים מהיומן שלי בשנת 1954.

ביום 14.6.1954 (שכבתי אז בבית־החולים בתל־השומר): באו אצלי מ. דיין, אֵפּי (מזכירו של פנחס לבון) ונחמיה (מי שהיה שלישי הצבאי). מהם נודע לי על קרע בין משה דיין ובין שר־הבטחון. ביום 17.6.1954 (בתל־השומר): שיחה ארוכה עם לבון על יחסיו עם הרמטכ"ל ומנהל משרד הבטחון. לבון הבטיח לי שהיחסים יסודרו.

13.7.1954, יום ג', י"ב בתמוז:

אחר־הצהריים הגיעו הנה שמואל דיין, קדיש לוז ומרדכי נמיר. היוזם – ש. דיין, אבל התיעצו גם עם הרבה חברים אחרים, טען נמיר: בציבור אין הרגשת בטחון. לא יודעים מה מצב הבטחון, מאוכזבים מהמשטר הפנימי.אין סמכות. אמנם חששותיו בשעת פרישתי נתבדו – אבל עכשיו הם עומדים להחמיר. כיצד ילכו לבחירות? בפנים אין נחת. לפי דברי י.י. יש גל של כסנופוביה בריכוז התימני בראש־העין. זה עלול להתפשט. דיין ולוז הוסיפו כהנה וכהנה.

אמרתי להם שהמצב החיצוני אינו מדאיג אותי כל־כך, אם כי ההתפתחויות באמריקה יש בהן כדי להדאיג. הכל תלוי במצב הפנימי. איני חושש לגמרי לגבאֵי ה“לנדסמנשפטים”. הפתרון אינו סידור יחסים – אלא רוח חדשה בעם. החידוש צריך לבוא מהנוער. אני שומע דעות שונות על הלך־הרוח בנוער. מסופקני אם מישהו יודע כל האמת, ואם יש להכליל, אבל ידעתי שיש נוער טוב. דפוסי הפעולה הקודמים אינם הולמים הצרכים החדשים. יש התאבנות בכל המסגרות. דרושה גישה חדשה. לא מפלגתית ולא צורתית – אלא מפעלים משותפים ללא מחיצה בין מפלגות וללא מחיצה בין צורות־התישבות וללא מחיצה עדתית. הממשלה לא תביא רוח חדשה. בכוח המדינה בלבד לא נעשה. דרושה התנדבות פנימית. ייתכן שהרבה נסיונות ייכשלו – הדבר עתיד להצליח. לא אשוב. התישבתי בשדה־בוקר – וכאן אשאֵר.

(בימי ישיבתי בשדה־בוקר טיפלתי בשלושה דברים: בתנועות־נוער, בגיוּס צעירי המושבים הוותיקים ללכת לחיות במושבי העולים החדשים, וביזמה להקמת “התישבות איזורית” – שתכלול גם מושבים וגם קיבוצים ללא הבדל מפלגות. בכרך ה של ספרי “חזון ודרך” נתפרסמו הרצאותי בשלש הסוגיות הללו: “העליה השניה והנוער בימינו” – שיחה במסיבת־נוער בבאר־שבע, ביום 10.3.1954; “קריירה או שליחות” בכנס תלמידי המחלקה השביעית והשמינית של בתי־ספר תיכוניים בשיך־מוניס, ביום 10.6.1954; על התנדבות צעירי המושבים הוותיקים למושבי עולים חדשים, “לישב העולים והשממה”, בכנס נוער המושבים בנהלל ביום 11.6.1954 (על מפעל זה כתבה ברכה חבס ספר מאלף בשם “תנועה ללא שם”; על “התישבות אזורית”, בכנס גרעיני התישבות באשקלון, ביום 4.12.1954.

28.7.1954 (בבית־החולים בתל־השומר) בא אצלי מ. נמיר. מתאונן על היחסים הקשים שבין שר־הבטחון והרמטכ"ל.

אחה"צ באו אשכול, זיאמה וגולדה. שוחחנו על היחסים במשרד־הבטחון. הצעתי לאשכול לשוחח גלויות עם פנחס. אשכול הבטיח. 24.8.1954: אחרי־הצהריים הגיע הנה (לשדה־בוקר) משה ד. סיפר על הוראה תמוהה של פ.ל. בשעת העדרו מהארץ. הפעולה נכשלה, והיו צריכים לדעת שתיכשל.

20.11.1954: בבוקר בא נמיר. נתרופף רגש הבטחון בשבועות האחרונים. החמיר המצב במדינה ובתנועה. יש חוסר סמכות וחוסר משמעת בממשלה, בהסתדרות, במפלגה.

25.1.1955: בא אצלי מ.ד. יש התקדמות רבה בצבא – גם בזיוּן וגם באימונים. אולם אי־האמון בממשלה גובר. הוא סבור שאם פ.ל. יישאר עוד כחצי שנה – יוכלו לסדר יחסים קורקטיים, אם כי מה שקולקל – אין לתקן. 27.1.1955: בא שאול. לדבריו יש לסלק את פ.ל. הוועדה (ועדת אולשן־דורי) אמנם לא מצאה ראיות משפטיות, אבל הרושם הברור הוא שהוא נתן הוראה. בצבא אין אמון אליו. יודעים שאין הוא אוהב הצבא. שאול מציע שאקבל משרד־הבטחון. סיפרתי לו על השיחה עם מ.ד. שלשום. הודעתי לו שהצעתו אינה באה בחשבון. אם כי הצבא הוּא הגוּף היקר ביותר במדינה, אבל יש בעיות חמורות של המדינה, והצבא אינו אלא חלק של המדינה. בלי שינוי האקלים המוסרי והמשטר במדינה – מי יודע מה צפוי לנו.

17.2.1955: בשמונה בבוקר בא הנה נחמיה. משה [שרת] ביקש ממנו לגשת אלי בהקדם ולמסור לי כי פ.ל. עומד על התפטרותו ועל הגשת טענותיו לממשלה ולוועדת־חוץ־ובטחון. שאול מסרב לקבל משרד־הבטחון, ואין קנדידט אחר. לפנות־ערב באו פתאום גולה ונמיר. משבר בבטחון. לבון הולך בהחלט, ואין איש. מציעים שאשוב. נפעמתי. החלטתי שעלי לקבל ולשוב למשרד־הבטחון. הבטחון והצבא קודמים לכּל.

18.2.1955: הבוקר הפתיעה אותי פולה, אמרה שעוד אמש בראדיו של שעה 23.00 הודיעו על מינויי למשרד־הבטחון. בבוקר התחלתי לקבל מברקי־ברכה – מהרב מימון, מ.שרת ועוד.

ביום ב', 21.2.1955, עליתי לירושלים. בארבע הייתי בכנסת ושמעתי את דברי ראש־הממשלה על צירופי לממשלה כשר־הבטחון. על התפטרות לבון אמר: “מר לבון הודיע אתמול בישיבת הממשלה את נימוקי התפטרותו, והם כי הוא לא ראה אפשרות להמשיך בתפקידו לאחר שהצעותיו לשינויים במבנה מערכת הבטחון לא נתקבלו על דעת ראש־הממשלה. הממשלה קיבלה את הודעת מר לבון על ההתפטרות ועל סיבותיה ונפרדה ממנו בצער”. אחר־כך ביקש את הכנסת לאשר את צירופי לממשלה כשר־בטחון. לא התקיים ויכוח, אלא כל סיעה מסרה הודעה. סיעות האופוזיציה – מפ“מ, אחה”ע, מק“י וחרות – הודיעו על התנגדותן לצירופי. יצאה מן הכלל אגודת־ישראל, שהיתה באופוזיציה והודיעה בכל־זאת ש”תצביע בעד צירופו של ב.ג. כשר־בטחון ותביע לו אמון בעקבה בחרדה אחרי הידרדרותו המסוכנת של מצב הבטחון במדינה, המטריד את מנוחתנו ועומד בראש דאגותינו". י. בן־אהרון, בהודעה כי סיעתו תצביע נגד צירופי, אמר בתוך השאר: “אנו דורשים שהאמת על פרשה חמורה זו לא תהיה גנוזה בחדרי־חדרים של מפלגה אחת. האחראים לבדם אינם יכולים להיות גם החוקרים וגם השופטים. לציבור שנתן ויתן את נפשו להגנת המדינה יש זכות לכך שנציגיו האחראיים ידעו את האמת והאמת כולה”.

ברוב של 74 נגד 22 ונמנע אחד (אני הייתי הנמנע) אושר צירופי, ומיד חתמתי על המהרת־אמונים כדין.

ה    🔗

כשהקשבתי לדברי ראש־הממשלה (מ. שרת) על סיבות התפטרותו של לבון, שמתי לב לניסוח דבריו. הוא לא אמר שלבון התפטר מפני “שהצעותיו וכו'… לא נתקבלו על־דעת ראש־הממשלה”, אלא שלבון אמר אתמול בישיבת הממשלה שזהו הנימוק להתפטרותו. למעשה שלח לבון מכתב התפטרות לראש־הממשלה עוד ביום 2.2.1955, זאת־אומרת 18 יום לפני הודעת לבון בממשלה על התפטרותו, והעתק מכתב זה הוא שלח גם לחברי־הממשלה ז. ארן, גולדה מאיר ולוי אשכול, ומשום־מה גם לי, לשדה־בוקר. העתק לא נשלח לשאר חברי הממשלה, אפילו לא לשאר חברי מפא"י בממשלה (בנציון דינור, דב יוסף, פרץ נפתלי ובכור שיטרית). מכתב זה נשלח אחר גמר חקירת ועדת אולשן־דורי בענין “העסק הביש” שנתעורר בשנת 1954.

במכתב זה כותב לבון לשרת, בתוך השאר: “מסרת חומר החקירה הנוספת (של אולשן־דורי) לשאול אביגור. עשית זאת למרות התנגדותי. במשך שתי החקירות שנמשכו שבועות רבים הוחזקתי במצב של מנודה, לא אתה ולא חבר אחר (פרט לאשכול שרצה לשוחח אתי, אך אתו דווקא אני לא רציתי לשוחח, מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו) לא ניסיתם לשוחח אתי, כאילו הייתי חולה מגונה, אשר יש השמח לקצו הקרוב ויש היוצא ידי חובתו במנוד־ראש. הייתי אסור בנגיעה. לי אסור לדעת מה אתם חושבים, טוענים, מאשימים. אני הייתי אובייקט לרחמים או לסילוק־חשבונות. המעניין בשבילי שבהתנהגותך ובהתנהגות חברים הוצאתם אותי באופן שיטתי ומכוּון מכּלל החבורה ומכּלל האחריות המשותפת. נהגתים בי כמו שנוהגים בפגע רע, שאין יודעים איך לסלקו במינימום של סיכון. התנהגות זו משחררת גם אותי משארית רגש חובה ואחריות הדדית. לא רק אתם חפשיים – גם אני חפשי, והנני בא להודיעך: אינני מוכן עוד להיות חבר לאנשים שחיסלו את חברוּתם אתי. הנני מודיע לך על התפטרותי מתפקידי כשר־בטחון וכחבר־ממשלה”.

הרבה דברים במכתב זה לא היו מובנים לי, בייחוד היה תמוה בעיני הפסוק על אשכול, שהוא היחיד שרצה לשוחח עם לבון, אך דווקא אתו לא רצה לבון לשוחח “מטעמים שאנשים מהוגנים אולי לא יבינו”. כשחזרתי לממשלה היו לי שיחות עם לבון – שיחות חבריות דווקא – אבל לא שאלתי אותו לפשר המכתב והוא לא דיבר אתי על כך.

בחזירתי למשרד־הבטחון קראתי המסקנות של ועדת אולשן–דורי (שהיתה ועדה פרטית שמינה לעצמו באופן סודי ראש־הממשלה, מ. שרת), האומרות: “בסיכומו של דבר הננו מצטערים שאין באפשרותנו לענות על השאלות שהוצגו לנו על־ידי ראש־הממשלה; אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי הוא (הקצין הבכיר) לא קיבל הוראות משר הבטחון (פ.ל.); עם זאת איננו בטוחים כי שר־הבטחון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו”.

היכרתי היטב והוקרתי שני אישים אלה (אולשן ודורי), ומכיון שהם לא הגיעוּ עד חקר האמת כוּלה – החלטתי בלבי לא לטפל ב“פרשה” זו. את פנחס לבון ראיתי צורך להנות מן הספק, והוספתי להתיחס אליו כחבר לחבר. ביחס לקצין הבכיר ראיתי צורך להחמיר – מפני הספק. הוא קצין במוסד הדורש אמון רב, והחלטתי שיש להעבירו לתפקיד אחר. דיברתי על כך עם הרמטכ"ל (מ. דיין), שביקר אצלי בשדה־בוקר ביום 20.2.55. זו היתה גם דעתו של ראש־הממשלה (מ. שרת). ולאחר שנכנסתי מחדש לעניינים במשרד־הבטחון – העברתי את “הקצין הבכיר” לתפקיד אחר.

לא ראיתי אז אפילו צורך לקרוא כל חומר החקירה שהיה לעיני אולשן–דורי. לא שאלתי את לבון ולא את שרת ולא שום חבר אחר בממשלה מה הוא חושב על “הפרשה” – ואיש מהם לא סיפר לי כלום ממה שידוע לו ומה שלא ידוע לו (רק בחדשים האחרונים של 1960 ואחר־כך התחלתי להתעניין ב“פרשה” מנימוקים שאסביר אחר־כך, ונודעו לי כמה דברים שלא היה לי כל מושג עליהם, וגם התפלאתי מדוע החברים שידעו זאת – חברים בממשלה בשנת 1954 ואחר־כך – לא מצאו לנחוץ לספר לי עליהם לאחר שנתמניתי מחדש לשר־בטחון, וגם לא לאחר שהייתי שוב לראש־ממשלה אחרי הבחירות לכנסת השלישית והקימותי קואליציה מורכבת מתשעה חברי מפא“י, שני חברי מפ”מ, שני חברי הפועל־המזרחי, שני חברי אחה“ע וחבר אחד של הפרוגרסיביים (ממשלה זו אושרה בכנסת ביום 3.11.1955 ב־73 קולות נגד 32 ושלושה נמנעים), והקואליציה הזאת החזיקה מעמד גם בכנסת השלישית וגם ברביעית, עד שהתפטרתי מהממשלה ביום 31.1.1961 בגלל עיוות־הדין של “ועדת־השבעה”. באופן זה לא טיפלתי מעולם ב”פרשת" לבון, כלומר “העסק הביש” של 1954, וזאת למרות הידיעות הכוזבות שנפוצו בכתב ובעל־פה, בשגגה ובזדון, שחלק לא קטן של הציבור מחזיק בהם עד היום – מחוסר ידיעה והודות לעתונים ולאישים שיש להם ענין בהטעיית הציבור. להלן אגיע לכך – כיצד התעוררה שוב “הפרשה” בחדשים האחרונים של שנת 1960. עד אז לא היה לי כל ענין, לאחר מסקנות ועדת אולשן–דורי, לעסוק במה שקרה ואיך קרה מה שקרה בשנת 1954, כשהייתי מחוץ לממשלה, ואילו חברי הממשלה בשנת 1954, שידעו מה שידעו, לא ראו צורך לספר לי מה שידעו, ואני לא שאלתים.

רק לאחר זמן רב הגיעו לידי מכתבים ששלח משה שרת לפ. לבון, כששניהם היו ממלאי־מקום, הראשון – מ“מ של ראש־הממשלה והשני מ”מ של שר־הבטחון בימי חופשתו, ומכתבים אלה שפכו קצת אור על היחסים ששׂררו בין פ. לבון ובין חבריו בממשלה.

במכתב מיום 14.8.53 כותב שרת ללבון: ביני לבין ראש־הממשלה ושר־הבטחון [ד.ב.ג.] נקבע נוהג של מסירת ההודעה מראש על כל מעשה תגובה רציני כלפי אחת הארצות השכנות ועל כל צעד נמרץ כלפי האוכלוסיה הערבית של המדינה. נוהג זה לא נשמר לגבי העוצר והחיפוש בטירה וכן לגבי הפעולות שבוצעו בליל 12 בחודש זה. – לכן עלי לבקשך להודיעני מכאן ואילך – מראש ובעוד מועד – על כל פעולה רצינת מהסוגים שציינתי, העומדת להתבצע על־פי הוראותיך או באישורך".

במכתב שני באותו חודש (ביום 19.8.53) כותב שרת ללבון: סירובך להשתתף בהתיעצות של חברים בממשלה מתמיה ביותר ויוצר בעיה חמורה מאד. אם הכוונה להביאני לידי התפטרות מתפקיד מ"מ ראש־הממשלה הרי אין דבר קל מזה… האם – בזה רצונך?

ביום 25.5.54 כאשר מ. שרת היה כבר ראש־ממשלה ולא מ“מ, וגם פ. לבון היה שר־בטחון ולא רק מ”מ, כתב שרת ללבון:

ענין הדיווח האישי אלי בענייני בטחון אינו פועל כשורה. – מתרחשים דברים שאינם מגיעים לידיעתי. – אני שומע הודעות בקול ישראל וקורא אותן אח“כ בעתונות מבלי שאדע את רקען האמיתי. הסדר הנכון היה מחייב כי אדע, אם רק אפשרי הדבר למעשה, את העוּבדות בטרם תופיע הגירסה הרשמית כלפי חוּץ. לכל הפחות עלי לדעת את העוּבדות. דומני כי אפשר סידור שיבטיח זאת, אבל יזמתו של סידור כזה היא בידיך”.

ו    🔗

ואם כי בשנות שירותי הקודמות (לפני פרישתי בסוף 1953), בייחוד לאחר קבלת חוק־שירות־הבטחון בספטמבר 1949, לא היה אף מקרה של חריגת קצינים מסמכותם (היו מקרים בודדים של עבירות אחרות, שהחשודים בהם נמסרו מיד לדין), והייתי בטוח שצבאֵנו מחוסן לגמרי מהמחלות שפקדו צבאות ערב בימים ההם ובימינו אלה (תפיסת השלטון וחוסר זיקה לשלטון האזרחי), הרי לאחר מה שקרה בשנת 1954 ראיתי צורך, עם כניסתי למשרד־הבטחון, לשלוח לרמטכ"ל הוראה זו:

1) אני רואה באמון המלא של העם בצבא נכס יקר. ערעור אמון זה הוא סכנה לבטחון ומכשול חמור לצבא, ואני מקווה שאתה וכל עוזריך תסייעו בידי להגביר אמון זה;

2) העם ונציגיו מן ההכרח שיהיו בטוחים בהחלט כי הצבא הוא זרוע־ביצוע של המדינה, ולא מכוון מדיניותה. מדיניות ישראל נקבעה על־ידי הממשלה והכנסת, ורק על־ידיהן;

3) חיילים ומפקדים חפשיים ככל האזרחים, והם יכולים להשתייך לכל ארגון חוקי במדינה, ואין השלטון הצבאי או האזרחי רשאי להגביל חופש מחשבתם ופעולתם האזרחית, מחוץ להגבלות החלות כדין על פעולות פוליטיות של חיילים;

4) אבל חיילים ומפקדים מקבלים מהמדינה אימונים וציוד וידיעות המיועדות לבטחון המדינה; אין אלה נכס פרטי של החיילים והמפקדים, ואין הם רשאים להשתמש בהם – לא באימונים, לא בציוד ולא בידיעות – אלא אך ורק לפי הוראות המוסדות המוסמכים ובידיעתם. כאן בהכרח שלטת משמעת קפדנית ללא סייג. חייל או מפקד שעושה באחד משלושת הדברים האלה כעושה בתוך שלו, מועל בשליחותו ועובר עבירה חמורה; כל מה שהמפקד נמצא בדרגה יותר גבוהה – האחריות שלו רבה וההגבלה יותר חמורה. ידיעות שקצין מקבל בתוקף תפקידו הצבאי – אין הוא רשאי למסור אף לידידו הקרוב ביותר והמהימן ביתר. איסור זה חל במשנה־תוקף על אנשי המטה. מי שאינו יכול לעמוד בסייג זה – מוטב לו שיסתלק מראש מתפקידו. מסירת ידיעות לאנשים בלתי־מוסמכים היא פשע לא קטן ממסירת נשק וחומר־נפץ לאנשים ציביליים שישתמשוּ בהם לצרכיהם הפרטיים או למעשי־פשע;

5) החייל כאזרח דינו ככל אזרח. החייל כחייל – עומד לפקודת המדינה ומוסדותיה המוסמכים, ורק לפקודתם, ונתון למשמעת חמורה;

6) יש צורך שהכרה זו תהיה נחלת צה“ל ונחלת העם כולו, על אף חילוקי־הדעות השׂוררים בעם בכל שאר העניינים. יש צורך חיוני כי בשאלת הבטחון ישלוט מכסימום של אחדות בקרב העם כולו, וגם אם יש שאלות שנויות במחלוקת אף בענייני בטחון, מן ההכרח שהעם כולו יהיה לו אמון מלא בצה”ל, כי צה"ל על כל פקודיו ומפקדיו הוא קודש אך ורק לבטחון ישראל ושלומו.

ידעתי כשר־בטחון, מראשית הקמת הצבא ועד פרישתי האחרונה מהממשלה ביום 16.6.1963 (מחוץ לתקופה שפנחס לבון היה ממלא־מקומי ואחר־כך שר־בטחון בערך 16 חודש), כי הצבא מתנהל לפי קווים אלה, ואני מניח שכך הוא מתנהג גם לאחר פרישתי מהצבא במחצית שנת 1963.

כשנמצא פגם בחייל או במפקד – והיו מקרים כאלה – הועמד מיד לדין. וכאשר שני אלופי צה“ל עשו משגה (בהודעת “קול ישראל” על גיוס כללי) הועברו שניהם מתפקידם, אם כי לא היה בהם כל חטא. המטה, בניגוד גמור לעדותו של מר לבון בוועדת אולשן–דורי (ואחר־כך, בשנת 1960, בוועדת־חוץ־ובטחון) ידע לשמור על סודות צבאיים. וכשגויס ערב מערכת סיני אחוז ניכר של מערך המילואים לא ידע איש (ולא ידע הבּיוּן האמריקני, שהתענין מאד בדבר) מהי תכלית הגיוס, ורק ראשי המטה וחברי הממשלה היו בסוד הענין. והסיפור של מר פ. לבון בוועדת חו”ב בשנת 1960, כי ל“מעשה הביש” בשנת 1954 קדם מעשה ביש דומה לו, היה עלילת שווא ששמע ממישהו או המציא בעצמו. הדבר נחקר על־ידי ועדת־חקירה ונמצא שאין שחר לעלילה.

ז    🔗

עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ“פרשת 1954”, ולי לא היה כל ענין בה. העניינים בצבא התנהלו בסדר לאחר שובי למשרד־הבטחון כשם שהתנהלו בסדר לפני פרישתי בסוף 1953. איש מחברי הממשלה, שהיו בממשלה בתקופת כהונתו של פנחס לבון כשר־בטחון, לא סיפר לי, כאמור, שום דבר ממה שנתרחש אז. ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע מסגן־אלוף אחד כי זויפו תעודות בצה"ל. כעבור שעות אחדות שלח לי רשימה מדברי אותו סגן־אליף שסודרה על־ידו. מיד הטלתי על מזכירי הצבאי, אלוף־משנה חיים בן־דוד, לבדוק הענין.

ביום 10.5.1960 הגיש לי אל“מ בן־דוד דו”ח מבדיקתו בתוספת חמישה נספחים – שיחה אם אותו סגן־אלוף שהזכיר לבון, עם רב־סרן אחד, עם סרן אחד, עם עוד סגן־אלוף אחד ועם אזרח מעובדי מערכת־הבטחון.

בימים ההם התנהל בבית־המשפט המחוזי בירושלים משפטו של “האדם השלישי”, שהיה מעורב גם ב“עסק הביש” בשנת 1954, אבל הפעם הועמד לדין על אשמות פגיעה בבטחון המדינה ונדון למאסר 12 שנה. משפטו החל ביום 29.7.1959, וביום 25.8.1960 קיבלתי מרמטכ“ל, רב־אלוף חיים לסקוב, קטע מפסק־דינו, שהרשיע אותו בדין. כמה פרטים מפסק־דין זה חייבו מינוי ועדת־חקירה. ביום 28.8.1960 נתתי הוראה לרמטכ”ל למנות ועדת־חקירה צבאית לחקור באופן יסודי רינוני הזיופים והעלמת מסמכים. ביום 12.9.1960 מינה הרמטכ“ל ועדת־חקירה, ומכיון שאני הודעתי לרמטכ”ל שבועדת־החקירה צריך להשתתף גם משפטן מובהק, פנה הרמטכ“ל לחבר בית־המשפט העליון, מר חיים כהן, וזה הסכים לשמש יו”ר הוועדה, ולשם כך קיבל דרגה צבאית של אלוף־משנה. ועדה זו, שלא מדעת, הולידה “פרשת 1960”, שגרמה לי שאתעניין ואבדוק עד כמה שאפשר מה קרה בשנת 1954 (מה שקראו בשם “פרשת לבון”) פרשה שעד אז לא היה לי כל צורך לחקור בה.

בשעת מינוי ועדת־חקירה על־ידי הרמטכ“ל לפי הוראתי – ועדה שנקראה בשם “ועדת כהן” – בילה מר לבון חדשי חופשתו באירופה. הוא שלח אלי את מזכירו אפי לדרוש לבטל ועדת־כהן. אמרתי לו: “זה לא עניינו. ועדה זו נתמנתה לפי הוראתי כשר־בטחון כאשר הגיעו אלי שמועות המחייבות חקירה”. כשלבון חזר לארץ בא אצלי ביום 26.9.1960 והציע לי, לבטל ועדת־כהן. סירבתי, ואמרתי לו שכשר־בטחון ראיתי חובה לעצמי למנות ועדה זו לברר חשדות נגד שני קצינים, אחד בשרות פעיל ואחד בשרות מילואים. אז ערער לבון על חיים כהן כיו”ר הוועדה, וסיפר לי שעוד בהיותו חבר בממשלה הציע לפטר את חיים כהן, שהיה אז יועץ משפטי לממשלה. אמרתי לו שאילו הייתי אז חבר בממשלה הייתי מתנגד להצעתו, כי חיים כהן הוא משפטן מובהק, אדם ישר ואזרח נאמן (כשסיפרתי אחר־כך טענה זו של לבון בממשלה העיר שר־המשפטים פנחס רוזן שאין זו אמת: לבון לא הציע כלל לפטר את חיים כהן). לבון הוסיף וטען כי חיים כהן הוא עכשיו חבר בית־המשפט העליון, ונשיא בית־המשפט העליון מר אולשן היה בראשית שנת 1955 בוועדת אולשן־דורי, והוא חושש שמר אולשן ישפיע על חקירתו של חיים כהן. או שחיים כהן יקבל השפעה של איש שאינו משתתף בחקירה, ואני בטוח שהוא ידון רק לפי המימצאים ולפי שיקול־דעתו הוא. אז הציע לי לבון שאני, כראש־ממשלה, אכריז שהוא חף מכל פשע ב“עסק הביש” וכי הוא לא נתן כל הוראה. אמרתי לו: “פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך, כי פירוש הדבר שאני מרשיע בזאת את הקצין הבכיר, ואני לא חקרתי ודרשתי מה שקרה בשנת 1954, ואיני מוסמך לכך, וגם אילו הייתי מכריז שאתה חף מכל פשע – אין שום איש חייב לקבל דברי, כי איני חוקר ואיני שופט”. לבון נפרד ממני בזעם. (אני מצטט דברים אלה מתוך מכתב שכתבתי לבתי שהיתה אז בלונדון, תשעה ימים אחרי השיחה עם לבון, ביום 5.10.1960).

בכל העתונים (ב“הארץ”, “הבקר”, “על המשמר”, “דבר”, “הצופה”, “למרחב”) הופיעה ידיעה מסולפת ומוטעית, כי ועדת־כהן נתמנתה לחקור מחדש העדויות שגרמו להתפטרות לבון מהממשלה בשנת 1955. העתון הראשון שפיסם בדותה זו היה “מעריב” ביום 25 בספטמבר, יום לפני הופעת לבון במשרדי. למחרת הופיעה ידיעה זו בכל שאר העתונים. הם גם הודיעו שלבון יבקר אצלי באותו יום. במאמר־המערכת של “מעריב” באותו יום (26.9.1960) נאמרו דברים שבשנה האחרונה עשה אותם עתון זה ללעג ולקלס: “אם ועדת חיים כהן נתמנתה כדי לקבוע את האמת והעובדות, ובמהירות לעשות צדק, ולטהר אווירת לחישות ולברר האשמות, ובהן הכבדות ביותר – תבוא עליה ברכה. אמון לא נקנה רק בבחירות ובהצבעות־אמון. הוא נקנה בראש־ובראשונה על־ידי הרגשת הציבור כי צדק נעשה במדינה הזאת, וכי בצמרת השלטון קובעים הטוהר והכוונה הטובה. את ההרגשה הזאת יש לחזק”.

למחרת ביקורו של לבון במשרדי הופיעו בעתונים גירסה משובשת ומסולפת של תוכן השיחה, ובעתון “מעריב” הופיע מאמר ראשי בשם “חובת הדיבור לראש־הממשלה”. כותב המאמר ידע מרוח־הקודש כי “המימצאים הנמצאים בידו [של ראש־הממשלה] דיים בהחלט לחסל פרשה זו מבחינה ממלכתית וציבורית. במידת האומץ לתיקון המעוות ולסילוק הגורמים האישיים שסיבכוה במזיד – תיבּחן המדינה. אנו מצפים לדברו של ראש־הממשלה”. אחרי “מעריב” החרו־החזיקו העתונים “למרחב” ו“על המשמר”. מכולם הגדיל לעשות עתון “חרות”: “גם בטרם עשתה ועדת־החקירה החדשה את מלאכתה – מצייצות כבר כל הציפרים מכל הגגות, שבתוך אותה המפלגה השלטת טמנו אנשים ידועים פח לרגלי חברם מר לבון ופרשו לפניו רשת כדי לסבכו בה”. “על המשמר” הודיע ביום 28.9.1960 כי “פ. לבון החליט להחרים את ועדת־חקירה שהוקמה על־ידי ראש־הממשלה לבירור פרשה סתומה, שגרמה בשנת 1955 להתפטרותו של פ. לבון. החלטתו זו של פ. לבון באה כנראה לאחר שבפגישת ב.ג.־לבון אמש [למעשה זה היה שלשום – ד.ב.ג.] לא הושג הסכם על חיסול הפרשה”.

לאחר שהענין התלקח בכל העתונים, ראיתי מחובתי למסור הודעה לעתונים שנתפרסמה ביום 3 באוקטובר 1960, ובה נאמר: אחרי פגישתי עם לבון ביום ב‘, 26.9.1960, הופיעו בכמה עתונים הודעות ופירושים מסולפים ומחרחרים שאין להם שחר מצדי לא נמסר לעתונים שום דבר על הפגישה, ואני מניח שגם לא מצד לבון, אבל מישהו החליט לבחוש בקדרה זו והמציא לכמה עתונים ידיעות כוזבות, בדויות ומסולפות על תוכן הפגישה. במה שקוראים “פרשת לבון” לא עסקתי. לא היה לי כל יסוד להאשים את לבון במשהו בתקופת שרותו במשרד־הבטחון, כפי שאמרתי ללבון בפגישתי אתו ביום ב’, 26.9.1960, איני רואה כל צורך וחובה לטהר אותו:

א) מפני שלא פסלתי אותו:

ב) אם מישהו פסל או ניסה לפסול אותו – אין טיהורו בסמכותי. איני חוקר ואיני שופט. לא הוצאתי משפט על מישהו, ופחות מכל על לבון, ולא אקח על עצמי להוציא משפט.

כשר־בטחון ראיתי מחובתי, לרגל חומר שהוגש על־ידי פ. לבון לפני כחמישה חדשים, ידיעות שהגיעו אלי תוך כדי משפטו כל איש מסוים בחדשים האחרונים, ובייחוד אחרי פסק־הדין, להורות לרמטכ"ל למנות ועדת־חקירה שתברר מהימנותם של קצין אחד בשירות פעיל וקצין אחד בשירות־מילואים. לא הצעתי ללבון להופיע לפני ועדת־חקירה זו, ולא עלה על דעתי דבר כזה.

אולם סיפרתי ללבון על הסיבות שהניעו אותי למנות ועדה כזו. ומסרתי לו, לפי בקשתו, את החומר שהיה בידי, ולא היה ידוע ללבון, שהניע אותי לחקירה זו. ונראה לי שיש לו הזכות לראות את החומר.

העתונים, אשר מתוך כנות ובקשת־האמת חרדים לשמו הטוב של לבון ומטפלים בפרשה זו – תבוא עליהם ברכה. אבל איני בטוח שכל העתונים בוחשים בפרשה מתוך נימוקים טהורים אלה. אין להאשים במישרין או בעקיפין גם אישים אחרים – והמדובר הוא על שני קצינים בצה"ל (אבל זה חל על כל איש), כל עוד לא הוכחה אשמתם. אני מניח שפחות מכל רוצה לבון בהגנה או בעזרה מסוג מפוקפק זה. מתוך חוסר־ידיעה או מתוך כוונת־זדון מערבבים כמה עתונים שני עניינים נפרדים:

1) “מעשה ביש” אחד שועדת־חקירה (פרטית), שנתמנתה על־ידי ראש־הממשלה בסוף 1954 (מר מ. שרת) לפי דרישת שר־הבטחון דאז, פנחס לבון, לא הגיעה בו לחקר האמת:

2) התפטרותו של לבון מהממשלה. על התפטרות זו הודיע ראש־הממשלה דאז בכנסת, ביום 21.2.1955, דברים אלה: “מר לבון הודיע אתמול בישיבת הממשלה את נימוקי התפטרותו, והם – כי לא ראה האפשרות להמשיך בתפקידו לאחר שהצעותיו לשינויים במבנה מערכת־הבטחון לא נתקבלו על דעת ראש־הממשלה”.

אין לי צל של ספק שראש־הממשלה דאז הודיע לכנסת הודעת־אמת. היו לי חילוקי־דעות פוליטיים עם מ. שרת בממשלה, אך מעולם לא היה לי,ואין לי עד היום, כל שמץ של ספק בהגינותו האישית ובדיבורו האמיתי של שרת, ואני בטוח שלא הודיע לכנסת דבר שאינו כולו אמת. כל חברי הממשלה דאז, וכל חברי ועדת־חוץ־ובטחון דאז, יודעים כי פנחס לבון הודיע גם בממשלה וגם בוועדת חו"ב אותה הודעה על סיבת התפטרותו, אלא ביתר־אריכות. בישיבת הממשלה אז נוכחו: ראש הממשלה (מ. שרת), ז. ארן, ל. אשכול, י. בורג, פ. ברנשטיין, ב. דינור, ד. יוסף, פ. לבון, ג. מאיר, פ. נפתלי, י. ספיר, י. סרלין, פ. רוזן, ר. רוקח, ב.ב. שיטרית, מ. שפירא, מזכיר־הממשלה – זאב שרף.

בוועדת־חו“ב אז נוכחו: מ. ארגוב – יו”ר, מ. אונא, בבה אידלסון, ש. בבה, י. בן־אהרון, ח. בן־אשר, ח. בוגר, י. הררי, י. כסה, א. לבנה, ד. ליבשיץ, ח. לנדוי, מ. נמיר, א. רימלט, י. ריפטין, מ. ב. ששון. חברי נשיאות הכנסת – ב. מינץ, י. קליבנוב, ז. שפר: מזכיר הכנסת – מ. רוזטי. נוכחו בישיבה גם שלושה שרים: מ. שרת, פ. לבון וי. סרלין.

וכל הכותב שלבון הודח מתפקידו – או שהוא כותב לא אמת ביודעים – יש כתבים כאלה – או שכותב דברים בלי לדעתם. עד היום איני יודע מה הם השינויים שהציע שר־הבטחון דאז במבנה מערכת־הבטחון [כאן טעה זכרוני: לאחר שובי למשרד־הבטחון בפברואר 1955 מסר לי לבון הצעותיו לשינוי מערכת הבטחון ], ומדוע לא קיבל אותם ראש־הממשלה דאז, אבל לפני צאתי ממשרד־הבטחון בסוף דצמבר 1953, ואחרי שובי בפברואר 1955, לא ראיתי צורך לשנות מבנה מערכת־הבטחון. איני יכול להגיד שמבנה מערכת הבטחון שלנו הוא אידיאלי – אין דבר כזה בעולם – אבל הוא יעיל ומתאים לצרכינו, לפי עניות־דעתי. לא אומר שלא ייתכנו במבנה זה כל תקלות – סוף־סוף בני־תמותה ולא מלאכים משרתים בצה"ל ובמשרד־הבטחון – אבל איני סבור שהמבנה הקיים בהכרח גורם תקלות.

לפני חמישה חדשים הגיש לי לבון חומר מסוים. בשבוע שעבר, לאחר שובו של לבון מחופש־מנוחה, נתקיימה שיחה בין שנינו לפי יזמתו של לבון, ביום ב', 26.9.1960. מכיוון שלבון לא אמר לי שיש לי הזכות לפרסם דברי השיחה – לא אספר עליה, אבל קראתי בעתונות שורה של סילופים על שיחה זו: וסילופים בכיוון מסוים אחד. כשם שלבון לא אמר לי שאני רשאי למסור השיחה לרשות־הרבים, כן לא אמרתי אני ללבון שהוא רשאי למסור השיחה לרשות הרבים. ואני מניח שהוא התנהג כמוני ולא מסר על שיחתנו שום דבר לעתונות.

אבל דברים אחדים כוזבים ולא מדויקים, שהופיעו בעתונות, עלי להכחיש: כבר נמסרה על דעתי מטעם משרד־ראש־הממשלה הודעה על תפקיד ועדת־החקירה שנתמנתה על־ידי הרמטכ"ל לפי הוראתי. ועדה זו אינה עוסקת במה שהעתונים קוראים בשם פרשת לבון, אלא בחקירת מהימנותם של שני קצינים בלבד, אשר חומר משפטי חייב בדיקתם, וכשר־בטחון עלי לדעת אם קצינים בצבא הם מהימנים או לא.

מכיוון שלבון היה סבור – ואולי בצדק – שחומר זה נוגע לו, מסרתי לידיו את החומר שהיה בידי בנידון זה. אולם לקצינים הנחקרים צריך לתת כל האפשרות להוכיח את צדקתם. זוהי הזכות האלמנטרית של כל אדם, אפילו של פושע. כלפי הגינות, צדק ומשפט – כל האנשים שווים. כשר־בטחון לא אסבול שבצה"ל ישרת קצין שאין ידיו נקיות, אבל גם לא אסבול שיעמידו קצין לעמוד־הקלון בלי הוכחות ובלי משפט.

ב“מעריב” מיום 25.9.1960 נדפסה כותרת באותיות קידוש־לבנה בראש הגליון, כי “ב.ג. ציוה לחקור מחדש את העדויות שגרמו להתפטרות לבון מהממשלה ב־ 1955”. אין שחר לדברים אלה. הידיעה שהופיעה בעתון “למרחב” ביום 28.9.1960 מאת סופר עלום־שם, כי פ. לבון אמר לראש־הממשלה ביום ב' “ועדה זו אינה מסוגלת להסיק מלוא המסקנות לגבי כל הנוגעים בדבר, ולכן עירער על הרכבה” – אינה “מדויקת”, איני בטוח שלבון אמר דברים אלה לסופר “למרחב”, כי בדברים המיוחסים כאן ללבון יש שני "אי־דיוקים:

1) ועדה זו נבחרה למטרה מוגבלת, כפי שפורסם רשמית, ומובן שדבר זה נאמר ללבון בשיחתו אתי ביום ב':

2) לא מטעם זה שפורש בעתון בא עירעור על הרכבה, אם היה עירעור כזה.

ב“ידיעות אחרונות” מיום 28.9.1960 מסופר כי “הביע מר לבון באזני ב. ג. בצורה חריפה אחת תביעתו הנושנת לטהר את שמו על־ידי הצהרה חד־משמעית”, איני יודע מניין יודע העתון מה דרש ממני לבון, ואני לא אאשר ולא אכחיש הסיפור על דרישה זו, אבל אומר בפומבי בכל הבהירות שמעולם לא האשמתי את לבון במשהו ולא מצאתי בו כל פסול. ואני מוקיר פעלו בתקופת שירותו הקצרה במשרד־הבטחון ועבודתו החשובה בהסתדרות, ואף־על־פי־כן איני רואה זכות לעצמי ל“טהר” שמו של מישהו: אם יש משהו או מישהו הזקוק לטיהור – רק בית־משפט זכאי ומוסמך לעשות זאת. בימים האחרונים ראיתי כמה כותרות בעתונים על “התנגשות” או “ריב” בין לבון וביני. לי הדבר לא ידוע. איני יודע אם הדבר ידוע ללבון, בכל־אופן ברור לי שלריב דרושים שני צדדים, ואני לא הייתי ולא אהיה אחד משני הצדדים. עורך “ידיעות אחרונות”, במאמר ראשי ביום 28.9.1960 כותב: “כשהוטלה על מר לבון ועדה שאין לו האמון הדרוש אליה, ספק אם היא תשיג את מטרתה”. כנראה לא ידע העורך הנכבד מהי הוועדה. היא לא “הוטלה על מר לבון”, אלא “הוטלה” (אם להשתמש בלשון העורך) על שני קצינים, ומסקנות הוועדה יובאו לידיעת הממשלה, ואם שר־המשפטים ויועציו יראו צורך בפעולה משפטית – יעשו זאת. לבון לא נשאל על הוועדה ולא היה צריך להישאל, כי אין הוא ממונה על שני הקצינים ששר־בטחון ראה חובה לעצמו, לאור נתונים מסוימים, לבדוק מהימנותם.

ביום 29.9.1960 הכחיש עתון “הארץ” בעצמו הידיעה שהופיעה באותו עתון מיום אתמול, כאילו משרד־ראש־הממשלה מסר הכחשה על מימצאים חדשים, שהובאו כאילו על־ידי מר פ. לבון לידיעת ראש־הממשלה. ביום 28.9.1960 מסר משרדי, לפי הוראתי, כאמור לעיל, הודעה על ועדת־חקירה שמינה הרמטכ"ל, אולם התוספת שהוסיף מר י. גינזבורג בעתון “הבוקר” מיום 29.9.1960 כי “על פירסום ההודעה הרשמית מטעם שר־הבטחון על מינוי הוועדה התנהל מאבק בין משרד ראש־המשלה ובין מר פנחס לבון” – אין לה שחר, משרד ראש־הממשלה אינו צריך להיאבק עם מישהו, כשהוא מקבל הוראה מראש־הממשלה לפרסם משהו בעתונות. ממזכירי הצבאי, שלו מסרתי ההודעה, לא שמעתי אף מלה אחת על כך שמישהו התנגד להודעה, ואיני סבור שפנחס לבון יתערב בענייני משרד־ראש־הממשלה.

בעתוני “למרחב” ו“ידיעות אחרונות”, מיום 29.9.1960 נאמר “כי שמעו מפי לבון שהמסמכים אשר הגיש לראש־הממשלה אינם נוסכים אור, אלא מטילים צל”. נראה שהכוונה למסמך שמסר לי לבון לפני כמה חדשים. לשם הדיוק – יש לציין כי בשיחה שהיתה לי ביום ב', ביום 26.9.1960 סיפרתי ללבון על מסמכים שאני קיבלתי בזמן האחרון – ולא ממנו – המטילים ספק במהימנותם של שני קצינים. משום כך הוריתי לרמטכ“ל להקים ועדת־חקירה, לבון ביקש לראות המסמכים האלה. ומיד קראתי את מזכירי הצבאי, אלוף־משנה חיים בן־דוד, וביקשתי ממנו למסור ללבון המסמכים, באשר נראה לי כי ייתכן והם נוגעים ל”ענין" שלבון מעוניין בו.

בעתון “למרחב” מיום 30.9.1960 נאמר: “ממקורות מוסמכים נמסר לסופר למרחב כי פ. לבון לא ביקש מעולם טיהור שמו על־ידי בן־גוריון, באופן שהוא – ד. ב. ג. – יכריז באורח חד־צדדי על רהביליטציה מעין זו. מה שפנחס לבון ביקש מב.ג. היה מתן אפשרות לבירור הפרשה במוסד פרלמנטרי מתאים, שהוא ועדת־חוץ־ובטחון”.

“המקורות המוסמכים” מסרו לסופר “למרחב” ידיעה כוזבת מתחילתה ועד סופה. כמו שאמרתי לעיל – איני רואה זכות לעצמי למסור דברי לבון אלי, כשם שאני מניח כי פ. לבון אינו רואה זכות לעצמו למסור דברי אליו, מבלי שכל אחד משנינו קיבל רשות זו מחברו. אולם הפיסקה שלבון ביקש ממני מתן אפשרות לבירור הפרשה בועדת חו"ב היא גם אווילית. אין לבון זקוק לרשות כזו ממני, והוא יכול לפנות על דעת עצמו לוועדת־חוץ־ובטחון בלי ידיעתי ובלי רשותי.

לבסוף, אני רוצה להגיד שאני מזדהה לגמרי עם דברי י. אלמוגי, שכל הענין הזה אין לו שום נגיעה למפא"י, במידה שאני מטפל בדבר זה – אני מטפל אך ורק כשר־בטחון.

ח    🔗

הידיעות המסולפות והכוזבות, שהופיעו כמעט בכל העתונים ובכיוון מסוים אחד, נתנו יסוד לחשוב שיש יד חרוצה המטפלת בדבר. שהיתי בימים ההם בשדה־בוקר, כדרכי בכל סוף קיץ, לכתיבת מאמר בשביל השנתון הממשלתי המופיע בתחילת השנה החדשה, עמדתי בחליפת־מכתבים על עניינים אלה עם פנחס לבון, עד שנולדו בלבי ספקות חמורים באמיתותו של איש זה – והפסקתי את חליפת־המכתבים. היה ביחס העתונות גם מעין שמחה־לאיד. עתוני רוב המפלגות שמחו על השלל שנפל בידיהם – האפשרות להשפיל ולבזות את המפלגה הגדולה האחת במדינה, שבלעדיה אי־אפשר להקים ממשלה. ובביזוי לקחו חלק לא רק עתוני האופוזיציה אלא גם עתוני הקואליציה. בחריפות יתירה הצטיין עתון “למרחב”. פנחס לבון נהפך לדגל האופוזיציה למפלגת־פועלי א“י, מפלגות “חרות” והציונים הכלליים דרשו גם לכנס את ועדת־חוץ־ובטחון לדון ב”פרשה" – והוזמנתי להופיע בוועדת־חו"ב ליום 2.10.1960.

ביום המיועד הופעתי בפני הוועדה. נוכח בישיבה גם שר־המשפטים מר פנחס רוזן. היו“ר הקבוע של הוועדה, מאיר ארגוב, לא היה אז בארץ, ובמקומו ישב ראש ה. ברגר. העדרו של היו”ר הקבוע גרם נזק לא קטן. ארגוב היה יו"ר מנוסה, שהכיר תקנות הכנסת ושמר עליהן בקפדנות ובתקיפות, ולא היה מרשה לחברי הוועדה. לחרוג מסמכותם. ברגר היה אדם ישר – אבל לא ידע היטב סמכות הוועדה ומגבלותיה.

היו“ר שאל אותי על טיב ועדת־החקירה (ועדת כהן) שמינה הרמטכ”ל, שעליה הופיעו כל מיני מעשיות ובדותות בעתונים. אמרתי מה שהודעתי לעתונים, כי הוועדה נתמנתה לבדוק מהימנותם של שני קצינים, אחד בשירות פעיל ואחד בשירות מילואים, הנחשדים בכמה דברים. אחדים מחברי הוועדה החלו לשאול אותי על ה“עסק הביש” של שנת 1954, ואם לדעתי שר־הבטחון נתן את הוראה או “הקצין הבכיר” עשה מה שעשה על דעת עצמו. אמרתי לחברי הוועדה: “בדיקת אשמתם או אי־אשמתם של אנשים – אני חושב שזה לא עניינה של ועדת־חו”ב. היא איננה ועדה משפטית. לדעתי זה ענין לאינסטנציה משפטית במדינה“. והוספתי: “זה ענין של שני אנשים שדיברו לא בפני עדים. אחד אומר כך, והשני אומר אחרת. אינני בטוח אם אפשר לברר זאת. לא הממשלה יכולה לעשות זאת, לפי עניות־דעתי, גם לא ועדת־חו”ב. זה לא תפקידה, אלא זה תפקיד של מוסד משפטי”. כשמר בדר מ“חרות” העיר: “אין דבר יותר איום מאשר כשאדם מרגיש שנעשה לו עוול”. עניתי: “אילו היה רק איש אחד מעורב בדבר – זה היה מקל בהרבה, אבל בענין זה יש שני אנשים, שאי־אפשר להגיד: אתה נקי ואתה פושע. זה הקושי שבּדבר”. בהמשך הוויכוח אמר מר בדר: “אדוני, לו היית מיד ממנה ועדה של שלושה שופטים – אז הייתי יותר שקט”. עניתי: “אני אינני ממנה שופטים”. מר בדר אמר: “מוטב שהדבר ייבדק כאן, אבל זוהי רק דעתי”. העירותי: “אני מעוניין לא פחות מחבר־הכנסת בדר שייצא צדקו של האיש שצודק, אבל זה ענין של בית־משפט מוסמך”. היו“ר הזמני מר ברגר, העיר: “הוועדה הזאת, כמו כל מוסד בישראל, יש לה סמכויות מוגדרות וברורות. דעתי היתה שבענין זה מחובתנו הציבורית לפתוח את מסגרות הסמכויות של הוועדה ככל־האפשר עד המכסימום האפשרי, אבל יש איזו מסגרת שאי־אפשר לפרוץ אותה סתם כך. יש תקנון לכנסת שלא הוועדה הזאת קבעה אותו, אבל הוא קיים”. ולאחר שבוויכוח התערבו גם מר בן־אליעזר מ”חרות" וגם י. חזן ממפ"ם, וטענו שיש כאן ענין של בטחון, אמרתי: “אני רואה שאתם רוצים לדון בענין משפטי. אני לא אשתתף בוועדה שעוסקת במשפטים. אינני איש־משפט, אבל אני יודע להבחין מה זה ענין משפטי ומה זה ענין בטחוני. כאן יש שאלה משפטית. יש שני אנשים: זה אומר כך, והשני אומר כך. אחד מהשנים יותר קרוב לי, אבל גם מי שאינו קרוב לי – ענין האמת מחייב כל אדם. זוהי בעיה משפטית, ולא בטחונית: אין כאן שום בעיה בטחונית לדעת מי אמר אמת ומי לא. פה כל השאלה היא שאיש אחד אומר: אני קיבלתי הוראה, והשני אומר: לא נתתי הוראה. זוהי כל השאלה. זוהי בעיה משפטית, בעיה בטחונית אין כאן”.

הייתי קצת תמה ששר־המשפטים, שהיה נוכח בכל הישיבה, לא התערב בוויכוח זה, שבלי ספק היתה לו משמעות משפטית.

תמהוני גדל עוד יותר כשעיינתי בסטינוגרמות של ישיבות ועדת־חו"ב – ונתקיימו בענין זה עוד אחת־עשרה ישיבות – וראיתי שהוועדה הזמינה ושמעה רק אחד הנדונים, את פנחס לבון, ולא ראתה כלל צורך להזמין ולשמוע הנדון השני – “הקצין הבכיר”, אם כי חבר הוועדה י. חזן דרש זאת שלש פעמים, וגם הסביר תביעתו בדברים כדרבנות. בישיבת הוועדה ביום 17.10.1960 אמר חזן:

אני חושב שבענין זה אנחנו מטפלים בשני דברים: בעיה אחת – אישית. באופן אובייקטיבי אני אומר: בעיה אישית של שני אנשים, כאשר אחד מהשנים צודק: או לבון, או “הקצין הבכיר”. זאת הוא בעיה רצינית מאד. אני חושב שמדינה שאינה נותנת את דעתה עד הסוף לגבי הצדק המגיע לאדם – פוגעת ביסודות קיומה, אז לאחד מהם מגיע צדק, או שזה זייף או שזה שיקר, ואני חושב שמדינה מתוקנת אינה יכולה לחיות על דמם של אזרחיה. אולם ועדת־חו"ב לא שמה לב לדברים אלה.

פנחס לבון הופיע בארבע ישיבות: ביום 4, 11, 17, ו־20 באוקטובר. מאז קמה ועדת־חו“ב עד הופעת לבון לא הודלף שום דבר מוועדת־חוץ־ובטחון, אלא פורסם מה שהיו”ר מסר לפירסום. עם הופעת לבון נפרצו כל הסכרים. כל מה שדובר בוועדה נתפרסם על־הרוב בסילופים. כשהופיע שרת לפני הוועדה ביום 17.10.1960 הגדיר “החידוש” במלים אלו: “בארץ התחוללה סערה, והסערה הזאת משתוללת עכשו בעתונות וברחבי הציבוריות הישראלית, לא עלה בידי לעקוב אחרי עתונות חוץ־לארץ, אבל לא ייפלא אם הדי הסערה הזאת נשמעים גם בחו”ל“. (ז. ארן מעיר: “שידורי התחנות הערביות עוסקים בדבר זה יום־יום”). שרת ממשיך: “מה שמתנהל עכשיו בארץ זה לא תהליך של בירור אלא זוהי חרושת של זוועות”. שרת לא פירש שם האיש שהפך דיוני ועדת־חו”ב לחרושת של זוועות. זאת עשה כעבור זמן־מה לוי אשכול. בישיבת מרכז־המפלגה ביום 4.2.1961, שבה דנו בדבר הופעתו והתנהגותו של לבון, אמר אשכול: “בהופעתו זו של לבון בועדת־חו”ב הוא זכה ליהפך שם לאבן־שואבת לכל עויני מפא“י”. ז. ארן, שהיה חבר בועדת־חו"ב בימי הופעתו של לבון בוועדה, אמר בישיבת המזכירות ביום 16.12.1960: “אני התפלצתי מדברי לבון בוועדת־חוץ־ובטחון”.

באותה ישיבה של מרכז המפלגה שבה דנו, על־פי הצעת אשכול, אם לבטל את המנדט של לבון למזכירות המפלגה, אמר שרת, אם כי התנגד להצעת אשכול: “הופעתו של לבון לפני ועדת־חו”ב זיעזעה אותי. יצאו מפיו דברים שהיו גרועים בהחלט, היו דברים שאומר עליהם שהיו מגונים. חלקי לא עם אלה שגומרים ההלל על כל פרשת פעולות לבון בהנהגת ההסתדרות. יש לי תרעומות עליו, תרעומות רציניות מאד, תרעומות על אפיין של הופעות מסוימות שלו, תרעומות על אופן דיבור, תרעומות על מישור של יחסי אישים ויחסי־חברים, ואולי עוד משהו“. את ה”משהו" לא גילה.

יום לפני זה אמר שרת במזכירות המפלגה: “לי היה חשבון חמור מאד עם לבון. וכל מי שחושב מהו חשבון חמור – הוא יכול רק למעט ולא להחמיר. אני את החשבון הזה סילקתי כאשר הוא התפטר מהיות שר־בטחון”.

כל הזמן תמהתי על העובדה למה דרש פנחס לבון מראש־הממשלה דאז, מ. שרת, הקמת ועדת אולשן־דורי, שהרי ידעתי התנגדותו העקשנית והעקבית לכל חקירה של “המעשה הביש”, עד כדי דרישת ביטולה של ועדת־כהן, שלא נתמנתה כלל לברר מעשה הביש, אלא מכיוון שאחד הקצינים שהועמד לבירור בוועדה זו היה מעורב במעשה הביש, חשש לבון שמא יגיעו גם לחקירת כל ענין “המעשה הביש”, רק לאחר שהגיעו אלי בשנת 1964, הרבה שנים לאחר “המעשה הביש”, פרטיכלים של דיונים שקיימה מזכירות המפלגה בדבר התנהגותו של לבון, נתברר לי כי בשנת 1954 דרש ראש־הממשלה דאז ועדת־חקירה משפטית – אבל לבון התנגד לכך. וזאת אמר משה שרת במזכירות המפלגה ביום 15.1.1961 (אני לא השתתפתי אז בישיבות המפלגה, כי הייתי בטבריה): “אילו אני תחת לבון, הייתי מכריז שאני בעד ועדת־חקירה משפטית. וזה לא יצא לפועל לא מפני שאני סירבתי, אלא לבון לא גרס זאת”. במה היה כוחו של לבון בשנת 1954 כל־כך גדול למנוע ועדת־חקירה משפטית: שראש־הממשלה דאז רצה בה?

כשחזרתי על־פי דרישת מ. שרת למשרד־הבטחון בפברואר 1955, לא סיפר לי זאת שרת, כמו שכל שאר החברים לא סיפרו לי דבר על מה שקרה בשנת 1954, וידעתי רק מה שקראתי על כך בעתונים – וכאמור, קראתי מסקנותיה של ועדת אולשן־דורי, ותו לא. רק עם התלקח הסערה באוקטובר 1960, לרגל הופעת לבון בועדת־חו“ב, התחלתי לעיין בכל החומר שעמד לרשותי, ולאט־לאט הובהרו לי הדברים ועמדתי על טיבו האמיתי של פנחס לבון, וגם נודע לי שמשלחת־השלושה שבאה אצלי ביום 13.7.1954 (ש. דיין, קדיש לוז ומ. נמיר) נשלחה מתוך התיעצות־חברים שכינס יוסף שפרינצק, אז – יו”ר הכנסת (קדיש לוז לא נוכח במסיבה זו), ושפרינצק אמר שיש לסלק “גורדוניסט” זה ממשרד־הבטחון.

ט    🔗

אחד הדברים הראשונים שקבע לבון בהופיעו ביום 4.10.1960 בפני ועדת־חו“ב הוא ש”זה מופרך מיסודו לטעון כי הענין הוא משפטי. – זה לא ענין של שקלת־וטרית בדרג של חקירות משפטיות. זה ענין לפלַנֶטה אחרת לגמרי, שהוא פחות או יותר חופפת את השטח שעליו חיה וקיימת ועדת־חוץ־ובטחון“. בדברים אלה היה עקבי מאז 1954, כשהתנגד לכך שהוויכוח שלו עם “הקצין הבכיר” – אם הוא נתן הוראה או לא – יתברר בוועדת־חקירה משפטית, כפי שציין שרת. כאן אציין רק כמה “אי־דיוקים” מדברי פ. לבון לפני הוועדה. בהופעתו הראשונה לפני הוועדה טען לבון שהוא לא ידע על הכשלון של “העסק ביש” אלא ביום 5 באוקטובר, חדשיים וחצי אחרי הכשלון. אולם ביום 26.7.1954 קיבל לבון מ”הקצין הבכיר" תזכיר כי הענין נכשל. על התזכיר ישנה חתימת־ידו של פ. ל. גם בוועדת אולשן־דורי הודיע לבון כי קיבל תזכיר בכתב־ידו של “הקצין הבכיר” על הכשלון – לא חקר מיד על יסוד איזו הוראה נעשתה הפעולה – שהרי “הקצין הבכיר” הודיע כי על־פי הוראה שקיבל משר־הבטחון נתן הוראה לעוזרו להפעיל את האנשים: ואם באמת “הקצין הבכיר” עשה הכל על דעת עצמו וגולל האחריות על שר־הבטחון – אין להבין מדוע לא העמיד אותו שר־הבטחון מיד למשפט, ומשפט כזה אפשר לסדר בדלתיים־סגורות, לבל יוודעו הדברים למי שאינו צריך לדעת.

הרמטכ“ל לא נמצא בארץ בחודש יולי, אולם כאשר חזר קיבל בכתב דו”ח מלא מ “הקצין הבכיר”, ובישיבת המטה ביום 1.11.1954 סיפר שהדבר נעשה לפי הוראת שר־הבטחון: ושוב – שר־הבטחון לא הגיב ולא עשה כלום.

ורק ביום 12 בדצמבר הזמין לבון את הרמטכ“ל ו”הקצין הבכיר" ואמר להם שייתכן שהם יוזמנו על־ידי הממשלה או ועדת־חו“ב לספר על “העסק הביש”, הציע להם להגיד שניתנו הוראות לתיכנון – אבל לא הוראות לביצוע, שר־הבטחון ידע ש “הקצין הבכיר” נתן הוראות לביצוע, בהישענו על הוראות שקיבל, לפי דבריו, משר־הבטחון, ונשאלת השאלה כיצד הדיח אותם לספר לממשלה או לוועדת־חו”ב כי ניתנו הוראות לתיכנון ולא לביצוע. מעניין שגם הרמטכ“ל וגם “הקצין הבכיר” לא קיבלו אז הדרכתו של שר־הבטחון – מה להגיד לממשלה ולועדת־חו”ב.

פ. ל. כמובן, לא סיפר אף מלה אחת בענין זה לוועדת־חו"ב. פ. לבון עמד אז באריכות על הדברים שהביאו אותי למנות ועדת־כהן, והעניינים עדיין נמצאו בדיון (להלן אמסור מסקנות ועדת־כהן בענין זה), ולא אעמוד עליהם כאן, וגם לא על ענייני “האדם השלישי”, שהועמד למשפט (לאחר “העסק הביש” ) ונדון למאסר 12 שנה.

אחר־כך התרעם לבון על ראש־הממשלה דאז (מ. שרת), שביקש ממנו עדות של המנהל־הכללי של משרד־הבטחון, ש. פרס, שהעיד בוועדת אולשן־דורי וראש־הממשלה דאז אמר לו ש“העד [ש. פרס] אינו מסכים שאני אראה את העדות הזאת”. בישיבות הבאות נתברר מדברי מ. שרת, שהופיע בוועדה, שגם דברים אלה “אינם מדויקים”. ביום 17.10.1960, כשהופיע מ. שרת לפני הוועדה, אמר בנידון זה שלא שמעון פרס סירב למסור ללבון העדות אלא מר אולשן, כי אולשן אמר שהבטיחו סודיות לכל העדים. לחיזוק דבריו סיפר שרת, שדברים אלה רשם אז ביומנו, ועל־פי היומן הוא אומר מה שהוא אומר (ישיבת ועדת־חו"ב מיום 17.10.1960, עמוד 6). שרת הוסיף שאינו מטיל האחריות על השופט אולשן, אלא הוא עצמו לא היה מוסר העדות, מתוך שיקולים ממלכתיים.

אחר־כך טען לבון נגד הודעתי “שיש שתי עובדות שאינן קשורות אחת בשניה: מסקנות הוועדה, והתפטרותו”. אני אמרתי זאת על יסוד דבריו של פנחס לבון בממשלה מיום 20.2.1955 ובוועדת־חו"ב מיום 21.2.1955 וגם על יסוד הודעת ראש־הממשלה דאז (מ. שרת) בכנסת ביום 21.2.1955.

יום אחרי הופעתי הראשונה בוועדת־חו“ב (כלומר, ביום 3.10.1960) התפרסמה בעתונות הודעה של פ. לבון, שלא נכון הדבר שהוא התפטר בפברואר 1955 מפני שראש־הממשלה לא קיבל הצעותיו לשינויים במבנה מערכת־הבטחון, אלא מפני הציגו לראש־הממשלה דרישה אולטימטיבית לפטר שני אנשים – מנהל משרד־הבטחון, שמעון פרס, ו”הקצין הבכיר“, מפני “ששום אדם המכבד את עצמו לא יכול היה, לאחר מה שקרה בפרשה המסוימת, להמשיך ולעבוד אתם בכפיפה אחת”. לא עברו ימים רבים ונתברר שגם הודעה זו של לבון לא היתה “מדויקת”. בהופעת שרת בוועדת־חוץ־ובטחון ביום 17.10.1960 הודיע שרת כי לבון לא דרש פיטורי “הקצין הבכיר”: “הוא לא דרש הוצאתו מהצבא, הוא לא דרש ביטול קצינותו, הוא דרש העברתו מהמטה לתפקיד אחר”. וכשהופיע אחר־כך לפני הוועדה ביום 20.10.1960 שאל מר ח. לנדאו את פ. לבון (בנוגע ל “הקצין הבכיר”): “אתה דרשת פיטורים או העברה מתפקיד?” ולבון ענה: “העברה”. פה מתעוררות שתי שאלות: איך זה מתישב עם סיפורו הראשון בהודעה לעתונות, ועם דבריו ש”שום אדם המכבד את עצמו לא יכול היה לאחר מה שקרה בפרשה מסוימת להמשיך לעבוד אתו בכפיפה אחת"? – הלא אילו גם מילא ראש־הממשלה דאז דרישת לבון להעביר את “הקצין הבכיר” לתפקיד אחר – היה לבון כשר־בטחון מחויב לעבוד אתו “בכפיפה אחת”? ומתעוררת שאלה עוד יותר חמורה: אם באמת היה לבון משוכנע ש “הקצין הבכיר” לא קיבל הוראה ממנו, וחרג מסמכותו, ועוד הטיל האחריות על שר־הבטחון בטענת־שקר שהוא נתן לו הוראה – מדוע לא העמיד אותו למשפט, כפי שהיה חייב לעשות (ובצבא מסדרים משפטים סודיים), ומדוע לא דרש לכל הפחות פיטוריו מהצבא? איך אפשר להשאיר בצבא קצין שחורג מסמכותו ועושה מעשה שמביא לאבדן חיי אנשים – ועוד מטיל האחריות בלי יסוד על שר־הבטחון – ללא משפט וללא הורדה־מהדרגה וללא פיטורין? כשר־הבטחון לא היה לבון זקוק כלל לראש־הממשלה כדי למסור את הקצין למשפט –סמכותו של שר־הבטחון מספיקה לכך.

ולמה סיפר לבון לממשלה ולוועדת־החוץ־והבטחון בפברואר 1955 שהוא התפטר בגלל סירובו של ראש־הממשלה לקבל הצעותיו לשינויים במערכת־הבטחון – וב־4.10.1960 אמר לוועדת־חו“ב שהצעותיו לשינויים במערכת־הבטחון (שהוקראו בישיבת אותה ועדה באותו יום) לא היו קשורות כלל וכלל עם התפטרותו? “עם ההתפטרות”, הוסיף, “היתה קשורה רק עובדה אחת – תביעתי להחלפתם של שני אנשים שלא היתה כל אפשרות שאני בתור שר־בטחון, בתנאים שנוצרו, אוכל להמשיך לעבוד אתם מתוך מינימום של יחסי־אמון הדדיים”. והדבר התמוה ביותר שחברי ועדת־חו”ב, שהיה להם נסיון של שנים בענייני בטחון, לא עמדו על ההונאה וחוסר־ההגיון בטענות “לא מדויקות” אלו של פ. לבון – לא חבריו של לבון במפלגה, ולא חברי שאר המפלגות. אמנם נמצא חבר אחד של הוועדה – א. רימלט – ששאל את לבון: “מדוע כשר־הבטחון הצעת לראש־הממשלה לפטר אחד מן הקצינים. האם זה לא בסמכות של שר הבטחון? לפטר מנהל־כללי – זה ענין לממשלה, אבל קצין גבוה – האם צריך הרמטכ”ל לפטר אותו, או ששר־הבטחון יכול לפטר אותו? מהו הנוהג במשרד־הבטחון?" על שאלה זו לא ענה לבון (עמוד 11 בישיבה של 11.10.1960). שאלה זו חזרה ונשאלה בנוסח אחר קצת – על־ידי מ. קול (עמוד 14), ואף היא נשארה ללא תשובה. הוא רק ענה על השאלה אם מסר את התביעה על פיטורי שני אנשים לראש־הממשלה דאז: “ברור שמסרתי”. כשברזילי שאל: “בכתב או בעל־פה?” ענה לבון: “אינני יודע, אבל זה לא חשוב, כי ראש־הממשלה מאשר את זאת” (עמוד 22, ישיבת 11.10.1960). זה היה לפני הופעת מ. שרת, שהכחיש זאת. לאחר כמה שאלות נוספות אמר לבון (עמוד 24): “מדוע דרשתי מראש־הממשלה להסכים לפיטורים ולא עשיתי זאת בעצמי? ביחס לקצין השני – לא יכולתי לעשות זאת בלי הרמטכ”ל, והדברים ברורים“. א. בן־אליעזר העיר: “לא ברורים” (עמוד 24), והצדק אתו. כשר־בטחון במשך חמש־עשרה שנה אני יודע ששר־בטחון נותן הוראות לרמטכ”ל – ואינו זקוק להסכמתו.

בישיבה של 17.10.1960 שאל מר בדר את לבון שאלה: “האם לא היה פרק דומה בשנת 1952?” ושאלה שניה: “בעתונות היה בזמן האחרון משהו על קיביה. הייתי רוצה שמר לבון יגיד לנו – אף על־פי שבכנסת הוא קיבל עליו, עד כמה שאני זוכר, אחריות מלאה על המיבצע – האם ידע על המיבצע, האם נתן אישור, איזה אישור נתן?”.

היו"ר ה. ברגר שאל: “האם מר לבון היה אז שר־הבטחון?”. י. סרלין (שהיה אז, בשנת 1953, חבר ממשלה) ענה: “נדמה לי שהוא מילא מקומו של שר־הבטחון שהיה בחופשה”.

אחר־כך שאל י. סרלין (עמוד 8): “האם בשיחתך עם שר־הבטחון שבא אחריך, כלומר עם מר ב. ג., בפברואר 1955, מסרת לו גם על תביעתך האולטימטיבית בזמנו לפיטורי הקצין ומנהל־המשרד? אם כן – למה לא העלית פרט זה במכתבך אלא אחרי־כן, כאשר העלית את השיחה כולה בכתב?”.

לשאלת בדר אם היה פרק דומה ב־1952 ענה לבון (עמוד 15): "אני חייב להגיד שאינני מכיר בפרטים פרק זה. אני ידע באופן כללי מאד, שאז נעשו דברים דומים לדברים שנעשו ב – – ".

כשר־הבטחון בימים ההם, שהיה בקיא בכל מה שקרה אז, אני יודע שזוהי עלילת־שווא. לא היה שום דבר הדומה במשהו ל “העסק הביש”. היתה זאת למעשה עלילה על כמה צעירים יהודיים – ולאיש מהארץ לא היה כל קשר לזה.

על שאלת סרלין ללבון – אם בשיחתו עם שר־הבטחון שבא אחריו מסר על התנאי האולטימטיבי שלו לפיטורי “הקצין הבכיר”, ואם לא, מדוע לא עשה זאת? – לא ענה לבון. במקום זה שפך חמתו “על מעשי־השחיתות של קצינים ופקידים במשרד־הבטחון” העוסקים בהדרכת העתונים בענין הפרשה, ובלשונו “במלאכת רכילות והפצת שמועות. אינני יודע את מספרם, אך אומרים לי שזה עשרות אנשים”. והוא המשיך: “מה זה עניינם של סגני־אלופים או רבי־סרנים או פקידים של משרד־הבטחון לעשות ימים ולילות בענין זה?” והוא הוסיף עוד: “יש לי חומר עוד יותר חמור ממה שאמרתי עכשיו, אני נמנע מלהביא את החומר הזה בפני איזה פורום ציבורי”. ואיש הוועדה לא שאל אותו על שמות ולא מה טיבו של החומר החמור, ומאיין קיבל אותו.

באותו יום (17.10.1960) אחר־הצהרים הופיע מ. שרת לפני הוועדה. הוא מסר לוועדה הטכסט של ההוראות שהוא נתן לוועדת אולשן־דורי, אבל לא סיפר מה שגילה אחר־כך במזכירות מפא"י ביום 15.1.1961 כי בעצם היתה צריכה להיות ועדת־חקירה, אלא לבון לא גרס זאת: ומכיון שאני לא הייתי נוכח בישיבת המזכירות, נודע לי הדבר, כאמור, רק בשנת 1964.

וכחודש לפני זה, ביום 16.12.1960, אמר אשכול במזכירות המפלגה (וגם פרוטוקול זה הגיע לידי רק בשנת 1964): “יש פרשה אומללה וטראגית של לבון עם גולדה ועם אשכול ועם ספיר ועם שרת מימי היותו שר־הבטחון, פרשה מאד, מאד מאד אומללה, ומאד טראגית במובן החברתי ובמובן היכולת לשבת יחד מתוך אחריות. פחות מכל חשבנו אז שכך יהיה נשאנו את הדבר בתוכנו, בעור־שינינו”.

ואחר־כך, בפנותו אל לבון, אמר: "היה דבר שנקרא פרשה, והיא מתחילה מהיום שנכנסת לתפקיד כשר־הבטחון – זאת אומרת: עוד לפני “העסק הביש”. אשכול היה מאז חברי בממשלה במשך שש שנים. הייתי שר־הבטחון וגם ראש־ממשלה, ולא שמעתי כל הזמן אף מלה על “הפרשה” שהתחילה מהיום שלבון נכנס לתפקיד של שר־הבטחון, “הפרשה המאד, מאד מאד אמללה ומאד טראגית במובן החברתי”.

בהופעתו בפני ועדת חו"ב ביום 17.10.1960 הכחיש שרת את דברי לבון כאילו פרס לא רצה שעדותו תימסר ללבון, כי הסירוב בא מצד אולשן, ומצד שרת, שרת ידע היחסים הגרועים שקיימים בין שר־הבטחון ובין הפיקוד, לאו דווקא עם קצין זה או אחר אלא עם הפיקוד הכללי. ובמצב הקיים הוא ראה התפטרותו של לבון כרע־במיעוטו.

מ. קול שאל את שרת אם היה פעם דיון בממשלה בראשותו של משה שרת, או התיעצות בין משה שרת ובין שר־הבטחון, על התכניות שדובר בהן בשיחות בין פנחס לבון ובין “הקצין הבכיר”. שרת ענה תשובה לאקונית: “התשובה – שלילית”. קול הוסיף לשאול את שרת: “אמרת שאילו היית מקבל את ההצעות של שר־הבטחון (פ. ל.) מיד היית בטוח שתתחיל התפוררות. האם במסגרת דבריך אלה לא היתה סכנה של התפטרות הרמטכ”ל? האם לא היה איום על־ידי הרמטכ“ל?” שרת ענה: “לגבי פרשה זאת לא היה איום – לגבי פרשת העובדות של אותם ימים – אני מתפלץ יום־יום על עובדות שיש בהן גרעיני־אמת שמתפרסמות והן מכוונות להשמצה והרעלה”.

רימלט שאל: “מתי נדון העסק בפעם הראשונה במוסד ממשלתי?” שרת: “אני חושב שזה היה בינואר”.

א.בן אליעזר שאל: “בהיותך ראש־ממשלה, לבון היה שר־הבטחון שנה וחצי. האם חשבת אי־פעם שיש לבקש שיתפטר מתפקידו?”.

שרת: “לא אוכל לענות על שאלה זו. ענין של יחסים בין ראש־הממשלה ושרים לא יכול להיות נושא החקירה”.

היו"ר ברגר פתח ועמד בכל ישיבה על הצורך לשמור על סודיות הדיון. בפתיחת הישיבה ביום 20.10.1950 אמר מתוך ייאוש שאינו יודע אם יש טעם רב לדבר שוב על הדבר שהוא חוזר עליו בכל ישיבה, שיש לשמור על הדברים הנשמעים בישיבה.

הערה זו לא הועילה ודברי הוועדה – בצורתם הנכונה ובסילופים – הוסיפו להתפרסם בעתונים.

הישיבה הששית, האחרונה שבה הופיע לבון, הוקדשה לשאלות ללבון ולתשובותיו. שאל בן־אליעזר: “מסרת שהיחסים בינך ובין פרס היו מתוחים, גם לא דיברתם ביניכם, וגם עשה מעשים בניגוד להוראותיך. כל זה לפני העסק הביש. מדוע לא דרשת התפטרותו של פרס לפני העסק הביש? כיצד יכולת לנהל העניינים במשרדך כשבראש המשרד עומד אדם שאינו ממלא הוראותיך? אמרת, ש’האפאראט' משתמש גם היום נגדך בהשמצות. מה הן העובדות? אמרת: יש בידך עוד תיק שלא הראית לאיש – מדוע אינך מוסר החומר הזה? כיצד מגיע אליך, כאזרח וכחבר־כנסת, חומר כזה?”.

לנדאו שאל: “האם אתה יודע מי מאנשי משרד־הבטחון עושה את המלאכה (השמצות נגד לבון)?”.

לבון ענה: “נניח שאני יודע. איני רוצה לדבר על שמות”.

לשאלת בן־אליעזר הוא עונה: “נכון שיש לי חומר שלא הראיתי לאיש, ואני לא מתכוון להראותו. אם יגיעו מים עד נפש, ייתכן ולא תהיה לי ברירה, אבל כל עוד אני יכול להיאבק על הענין באמצעים כשרים וטהורים, אני מעדיף לעשות את זאת”.

על השאלה – כיצד הגיע אליו החומר אמר: “ברור שלא אספר לכם”.

לשאלה מי עמד מאחורי הקשר נגדו, ענה: “לי ברור שהיה קשר של כמה קצינים לזיופים ולעדויות־שקר וכו', והיו אנשים שכאשר העגלה התחילה לזוז התחילו לעלות על העגלה”.

לבון חלק על דברי ראש־הממשלה (ד. ב. ג.), שנתפרסמו באותו יום, שעם איש־צבא צריך להחמיר יותר, ולכן העביר את “הקצין הבכיר” לתפקיד אחר, אם כי הבירור של ועדת אולשן־דורי נסתיים בתיקו. לבון אמר: “איני מקבל טענה זו. אני חושב שעם איש־ציבור צריך להחמיר יותר מאשר עם איש־צבא”.

על השאלה של ראש־הממשלה – מדוע לא מסר את “הקצין הבכיר” לחקירה לאחר שהודיע לו ב־26 ביולי על "הכשלון " – ענה לבון: “נדמה לי שהיום אני פטור מתשובה על שאלה זו”.

ועל שאלת ב. ג., ש“פיטורי מנהל־כללי יש להביא לממשלה ולא לראש־הממשלה בלבד”, ענה לבון: “אני משתומם על התמימות המשונה בשאלה זו. בוודאי שבסופו של דבר יש להביא את הענין לממשלה כולה. אבל מתי מביאים את זה לממשלה? כשאתה בטוח שראש־הממשלה תומך בזה. אם ראש־הממשלה לא תומך בזה, מה יש להביא לממשלה? איך אתה יכול להביא לממשלה? מה־פתאם העודף הזה של דמוקרטיה פרלמנטרית בשאלה זו?”.

כותב השורות הללו היה כחמש־עשרה שנה ראש־הממשלה, וחברים הביאו דברים לממשלה, בלי שהביאו תחילה לראש־הממשלה, ולא התעניינו מקודם לדעת אם ראש־הממשלה תומך בזה או לא. והרבה פעמים נתקבלו בממשלה דברים שראש־הממשלה לא תמך בהם, ולבון, כשהיה חבר־הממשלה, ידע זאת, וכן ידעו זאת כל חברי־הממשלה.

ולשאלת ראש־הממשלה (ד. ב. ג.), מדוע חיכה לבון עד הרגע האחרון, מדוע בהצעת השינויים במערכת־הבטחון ולא הביא את הצעתו לממשלה כולה – ענה לבון: “השאלה היא כפולה: מדוע חיכה עד הרגע האחרון, מדוע לא מסר ההצעות שוב פעם לממשלה כולה, אלא לראש־הממשלה בלבד? – אינני יודע”, אמר לבון, “אם יש פה לעג לרש, או מה יש פה באמת. אני ישבתי בממשלה, אחרים ישבו, יושבים בממשלה, ואינני מציע לעשות חקירה בענין זה – באיזו מידה שר־הבטחון וראש־הממשלה דהיום מביא שאלות בטחון להכרעת הממשלה כולה. אני אהיה צנוע ואגיד: הוא מביא לא יותר מאשר אני הבאתי, ועל־כל־פנים, אין לו זכות להתימר שהוא אדם שהיה מביא את השאלות לממשלה כולה, ואני האדם אשר הפרתי את הנוהג הזה שנקבע על־ידו לעולמים לביסוס הדמוקרטיה הישראלית”.

ספק אם בדברים אלה יש צניעות, אבל אין כל ספק שהאמת נעדרה מהם, כמו מהרבה דברים שהשמיע מר לבון באזני ועדת־חו"ב בימים ההם. חבר־הוועדה ז. ארן התרעם על נוסח דיבורו של לבון, אבל התוכן היה גרוע מהנוסח. והיו בוועדה אנשים שידעו שאין אמת בטענתו של לבון, כי היו חברים בממשלה כשהייתי לא רק ראש־הממשלה אלא גם שר־הבטחון.

י    🔗

כשהופיע לבון בימים הראשונים של אוקטובר 1960 לפני ועדת חו“ב והסעיר את הארץ ־־ב”חרושת הזוועות" – לפי הגדרת מ. שרת – ראיתי חובה לברר לעצמי, עד כמה שאפשר, מה באמת קרה בשנת 1954, ומה היה טיבו של “העסק ביש” ונסיבותיו, ובאיזו מידה ידעה הממשלה על כך, עיינתי בסטינוגרמות של ישיבות הממשלה במשך שנת 1954, ולא מצאתי אף דיון אחד ב“העסק הביש” – אם כי מסוף חודש יולי באותה שנה היו העתונים בארץ היו מלאים ידיעות מחרידות ומדאיגות. רק עם הקמת ועדת אולשן־דורי (כפי שהיה נדמה אז – לפי היזמה של פ. לבון, אבל כפי שנתברר לי בשנת 1964, מדברי שרת – רק כפשרה בין ראש־הממשלה דאז, מ. שרת, שרצה בוועדת־חקירה משפטית, ובין פנחס לבון ש“לא גרס זאת”) הובא הענין לממשלה בפעם הראשונה, ביום 11.1.1955: לא לכל הממשלה, אלא לוועדת־שרים לעניני־חו"ב. לאחר גמר דיוניה של ועדת אולשן־דורי הובא הענין לממשלה כולה. בישיבת הממשלה ביום 20.2.1955 הודיע לבון על התפטרותו, מתוך מתן נימוק, שהכחיש אותו בעצמו כעבור חמש שנים, כי ראש־הממשלה – “לאחר דחיית ההצעות מתוך נימוקים בוודאי שקולים” – לא קיבל הצעותיו “לשינויים רדיקליים במבנה מערכת־הבטחון כולה ובסמכויות ענפיה השונים. לאחר דחיית ההצעות, לא ראיתי אפשרות לעצמי להמשיך ולשאת באחריות לענייני בטחון המדינה, והודעתי לראש־הממשלה על התפטרותי”. כעבור רגעים אחדים, לאחר ששרת אמר לו כמה דברי תהילה, עזב לבון את הישיבה.

לאחר יציאת לבון אמר ראש־הממשלה (מ. שרת ): “התפטרותו של שר־הבטחון מיד עם הגשתה יצרה, לפי הכרתי, מצב חמור ביותר. זה שבועות שהתנהל ויכוח פנימי מסביב לבעיה זו, וזה שבועות שהוויכוח גלש והתפשט בצמרת הצבא, ובשורות העליונות של הקצונה”. י. ספיר שאל: מה פירוש המלה “פנימי”, ושרת ענה: “ביני ובין שר־הבטחון. אבל כל הבירור שהיה, שבו הופיעו קצינים – לדאבוני הרב לא נשארו כל הבירורים האלה סגורים באותה מסגרת שלה הם שייכים והפכו לנחלת הכלל – אני אומר: דבר זה יצר מצב חמור מאד בצבא, מצב של אכזבה, מצב של מרירות, מצב של אי־אמון, מצב של אי־בטחון פנימי. ואני ראיתי צורך עליון, ראשית למלא, עד כמה שאפשר מיד, את המקום שנתפנה, ושנית – למלא אותו כך שלא רק שהתפטרות זו לא תחליש, לא תערער את היציבות הפנימית בצבא, אלא תגביר אותה רב־יתר על מה שהיה קודם. אני חשבתי כי יש רק איש אחד שכניסתו לתפקיד זה תשיג את המטרה הזאת במלא היקפה ובמלוא הרושם, וזה האיש שהיה שר־הבטחון הראשון של מדינת־ישראל, שר־הבטחון אשר הקים את הצבא, אשר עיצב את דמותו, שהפיח בו את הרוח שכולנו רוצים לראות אותה שוררת בו. כמעט שלא היתה לי תקוה שהוא יקבל משימה זו, באשר בהזדמנויות אחרות דיבר אתי על כך והוא דחה את המחשבה הזאת לחלוטין”. י. ספיר שאל: “המחשבה על החזרתו למשרד־הבטחון?”.

שרת ענה" “כן”. לוי אשכול הוסיף: “גם בזמן התפטרותו דיברו אתו על כך”.

י. ספיר: “אחזור אל נקודה זו”. שרת: "בבקשה. אני אומר: היתה לי תקוה מעטה מאד כי הוא יסכים. אף־על־כי־כן, נוכח האחריות הממלכתית הרצינית ביותר, שהרגשתי אותה מוטלת עלי באותה שעה, חשבתי כי איני פטור מלעשות את הנסיון הזה, וביקשתי את שרת־העבודה, כי בעצמי לא יכולתי בשום־ואופן להיעדר מתל־אביב באותו יום, לקבל על עצמה את הטורח והמאמץ הרב – הן הגופני והן הרוחני – לנסוע בכל הדחיפות לשדה־בוקר ולמסור משאלתי זו לדוד בן־גוריון. אני מוכרח לומר: גל של אושר עברני כאשר שרת־העבודה חזרה ובפיה הבשורה כי דוד בן־גוריון נענה לתביעה הנמרצת שהופנתה אליו בשעת־חירום לצבא, ושנענה אליה מתוך התגברות על התנגדותו העמוקה ומתוך שיבוש כל התכניות שלו, אינוס הלך־רוחו, אלא שיש בזאת איזו יזמה מוסתרת של בן־גוריון והוא על־ידי כך סולל לעצמו את הדרך לחזור לשלטון.

"חברים יקרים, כולנו מכירים את בן־גוריון וכולנו מכירים את המצב ויודעים את נפשו. אילו היה ברצונו לחזור לראשות־הממשלה – כולנו יודעים שיכול היה לעשות זאת בריש־גלי, בלי להזדקק לשום תחבולות של סלילת דרך. הוא נענה לתביעה המוסרית שהופנתה אליו, אני סבור, מתוך אחריות מוסרית הרובצת עליו לבטחון המדינה, בתור איש שהשקיע בבנין הצבא יותר מאיש אחר בארץ, אולי יותר מכל האנשים האחרים: והוא השקיע בו מלהט חזונו, מיכלתו הממלכתית הכבירה: הוא נענה לתביעה זאת גם משום שהוא היה אחראי למינויים שנעשו עם גמר תקופת כהונתו, שהם עיצבו מסגרת הנהלת הצבא לאחר פרישתו מכהונתו.

"אני כשלעצמי הבעתי מקצת־במקצת מרחשי־לבי על גדלות האופי שהוא גילה. בצעד זה, גם בזאת שהוא הסכים לשוב לממשלה, שהוא היה ראשה, בלי להיות ראש לה, לתפקיד שני, לאחר איש אחד אשר בינתיים נמסרה לו ראשות־הממשלה.

נכון הדבר כי לפי החוק, כל זמן שלא נתמנה שר, הרי אותה שרות נמסרת ממילא לראש־הממשלה. אפשר לומר שלפי החוק אף לרגע אין חלל ריק. אני איני יודע אם בהסכמתכם המפורשת, אבל בהסכמה המפורשת של החוק במדינת־ישראל, אני הנני שר־הבטחון, ובעצם אפשר לומר שאני הנני שר־הבטחון מיום ה' אחה"צ ואשאר שר־הבטחון עד אשר תואיל הממשלה למנות שר־הבטחון חדש והכנסת תאשר הצעה זו או הצעה אחרת. אבל לא נתכוונתי לחלל ריק מבחינה פורמאלית, אלא התכוונתי לבעיית החלל הריק מבחינה מהותית, מבחינה מוסרית: אני ראיתי צורך לתת לצבא מיד זריקה חזקה מאד של בטחון־עצמי והרגשה שיש מרות, או תהיה עוד מעט, בעוד שעות ספורות, מרות מוסרית עליונה בצבא, אשר אין כיום מרות גבוהה ממנה בארץ, וזאת מתוך היחס של הצבא לאישים שונים. – – –

“אני מציע עכשיו לממשלה, בהרגשת עידוד פנימי רב לעצמי, את דוד בן־גוריון כשר־הבטחון לאישור, על־מנת שאוכל למסור בהתאם לחוק הודעה בכנסת על צירוף חבר חדש לממשלה מחר, עם פתיחת ישיבת הכנסת בשעה 4.00 אחרי־הצהרים”.

אחרי דיון פורמאלי קצר, הוסיף מ. שרת: “אני רוצה להוסיף, כי הודעתי בוועדת־השרים לענייני־חוץ־ובטחון, בישיבתה מיום ד' (16.2.55), כי בשלב ידוע שר־הבטחון הודיע לי על החלטתו להתפטר, אבל אני שכנעתי אותו שהוא צריך להמשיך בכהונתו. ביום ה' (17.2.1955) הוא הודיע לי כי התפטרותו היא מוחלטת: לא ראיתי לעצמי מנוס לא לקבל הודעתו זאת, והוא פירסם אותה”.

י. רוקח: "אני מציע שיהיה רשום בפרטיכל, שהממשלה רושמת לפניה את הודעת ראש־הממשלה בדבר התפטרות שר־הבטחון ".

מ. שרת: “זה מתקבל – אם החברים רוצים לומר משהו על המינוי או לטעון נגדו ביחס לנוהל זה, אני חושב שזוהי השעה לעשות זאת, ונעשה זאת – אני מקווה – בכל הידידות, אבל בכל גילוי־הלב”.

השר פ. רוזן: “האם עומדת השאלה אם להסכים למינוי של ד. בו־גוריון לשר־הבטחון – אני רוצה לתמוך בהצעה זו. בצבא נוצר מצב שנתערער האמון של הצבא. אם כך המצב הוא קשה מאד, וחמור מאד, וצריכים להביא לידי התאמה בין שר־הבטחון, או מי שיהיה שר־הבטחון, והצבא ואני לגמרי מסכים עם ראש־הממשלה שאין אדם כבן־גוריון שיכול לרכוש את אמון צמרת הצבא ולתקן את המעוות. כרגע זה יותר חשוב מאשר כל שיקול אחר. אני יודע היטב את הקו של בן־גוריון, ואי יודע כמו־כן שהממשלה יכולה לעבוד אתו על־פי הקו שאנו יודעים, ואני אפילו צריך לומר, פעם אמרתי זאת לראש־הממשלה, שלפי הכרתי אני בתקופת בן־גוריון שמענו יותר על המתרחש, נשאלנו יותר, והדברים הובאו לפנינו ביתר גילוי־הלב וביתר בהירות מאשר בתקופת לבון (ההדגשה שלי – ב.ג.). למשל, מה שאנו שמענו היום בהודעת שר־הבטחון: הוא דיבר על כך שבחודש יולי היו דברים מסוימים, אף איש לא ידע כל כך, לי לא ברור אם ראש־הממשלה ידע על זאת. כל מה ששמענו בהודעה זאת אנו לא ידענו – אבל מכל־מקום כל אחד אשר עבד יחד עם בן־גוריון, בין אם הוא הסכים לקו שלו ובין אם הוא חלק על הקו, יודה שבן־גוריון דיבר עם הממשלה, על־כל־פנים זה היה הרושם שלי, והוא שאל אותנו. אני חושב שאנו היינו יותר בעניינים מאשר בזמן האחרון”.

השר י. ספיר אמר: “אני צריך להזכיר נשכחות פה. אני מדבר מתוך דאגה לעניני הצבא. אם זכרוני אינו מטעה אותי, נפגשתי לפני כעשרה חדשים יחד עם חברי סרלין עם ראש־הממשלה בפגישה לגמרי פרטית והסחנו מהירהורי־לבנו על משרד־הבטחון, מתוך חרדה ודאגה שדווקא צירוף זה אינו מנבא טובות לענייני הבטחון. בערך כך היו הדברים, ייתכן שאיני מדייק בלשוני, אבל שאלתי, שאלנו את ראש־הממשלה בשיחה – כאשר אמרתי – מאד פרטית וללא כל פירסומים: אם כל העניינים ידועים לו, אם אדוני כשר־החוץ שליט בכל העניינים. אדוני אמר שאינו מתעלם מכמה אפשרויות במצב בנוכחי. אבל הוא הרגיע אותנו שיש לו שליטה מספקת על העניינים”.

הגברת ג. מאירסון: "אני חושבת שמה שלא יהיו חילוקי־הדעות על הנוהל או החרדה לעצם הענין, נדמה לי שבאופן הכי אובייקטיבי הממשלה צריכה לשבח, לפי דעתי היא מחויבת לשבח את מהירות פעולתו של ראש־הממשלה. – – ולוועדת־החוץ־והבטחון ועוד מלה אחת לברנשטיין – הוא אמנם אינו אומר זאת בשמו, הוא מבין את הרגשתו של בן־גוריון – שמישהו יחשוב שיהיה רושם כאילו זה היה מהלך מחושב. זאת אפשר להגיד, בצדק או שלא בצדק, על כל בן־אדם, אבל זה כמעט גרוטסקי כאשר אומרים זאת על בן־גוריון. בדיוק מצאו את האיש שמעניין אותו איזה רושם הוא עושה. כשהוא חושב שהוא עושה איזה דבר נכון, אין מעניין אותו הרושם. – "זה שהוא לא נשאר בבדידות – אולי מישהו היה רוצה שיישאר בבדידות בשדה־בוקר – אבל בן־גוריון בשדה־בוקר עסק בדברים ‘אסורים’, שבחורים ובחורות ייצאו לנגב וליישובי עולים, שידאגו קצת ליישוב הנגב. “ראש־הממשלה אמר שכאשר הטיל עלי את השליחות לנסוע לשדה־בוקר, הוא חשב שיש סיכוי של 10% שאני אצליח. אני מודה ומתוודה שאני חשבתי שספק אם יש אחוז אחד. אני מכירה את בן־גוריון שנים רבות, ולמדתי להעריך אותו ולהעריץ אותו. עוד לא היה רגע ש ב. ג. עלה למדרגה עליונה כזאת כמו ברגע זה, שאני ראיתי באיזה מאמצים הוא הסכים לצאת מ’הבדידות': אבל זה בן־גוריון, שידע שהמדובר הוא על הצבא, שהמדובר הוא על בטחון המדינה, והוא שבר את עצמו והסכים”.

השר מ. שפירא: “ישנם כנראה רגעים בחיי עם, בחיי ממשלה, שעליהם נאמר: ‘עת לעשות’, גם אם ‘הפרו תורתך’. אני חושב שזה היה אחד הרגעים הקשים בחיי כולנו – אני באמת משבח את ראש־הממשלה שבמהירות כזאת הצליח למלא את החלל הזה שנוצר אחרי התפטרותו של לבון. אני רוצה להגיד רק מלה אחת " בעבר היו חילוקי־דעות בינינו. אבל דבר אחד הרגשתי כאשר בן־גוריון היה שר־הבטחון – הייתי שקט למרות כל חילוקי־הדעות בינינו. ידעתי באיזה ידיים נאמנות ומנוסות הבטחון שלנו נמצא, על אף חילוקי־הדעות שהיו בינינו והיו גם הצבעות. סבורני שרק בימי בן־גוריון היו הצבעות כאלו. הוא ידע גם לקבל את ההתנגדות של הרוב להצעות שלו, וגם את הדין של הרוב (השר ד. יוסף: “בעניינים חמורים מאד”), הוא ידע לקבל את דעת הרוב בעניינים חמורים ביותר (ראה"מ מ. שרת: “בשבילו, על־כל־פנים”). כולנו זוכרים את זאת”.

השר י. רוקח: “גם אני מציע לאשר את כניסתו של מר בן־גוריון לממשלה כשר־הבטחון. אני אמרתי זאת לראש־הממשלה בלילה מתוך חצי־שינה. – בוועדת־השרים לענייני־חוץ־ובטחון הבעתי את רחשי־לבי, שאין אני רואה דרך ללבון להישאר שר־הבטחון. לא ידעתי כל מה שמתרחש – אני ראיתי שלא יוכל להמשיך את העבודה בממשלה זו”. אחרי דבריהם של עוד כמה חברי־ממשלה הוחלט פה־אחד לצרף את בן־גוריון לממשלה בתפקיד של שר־הבטחון, ולהביא את הצירוף לידיעת הכנסת.

 

מסקנות ועדת־כהן    🔗

יא    🔗

הופעת לבון בוועדת־חו״ב באוקטובר 1960 הביאה אותי לא רק לקריאת הפרטיכלים של ישיבות הממשלה באותם 15–14 החדשים שלא השתתפתי בממשלה (מדצמבר 1953 ועד פברואר 1955), אלא גם לקריאת כל החומר של אולשן–דורי וכל התעודות והמסמכים הקשורים ב״עסק הביש״. בינתיים קיבלתי ב־15 באוקטובר מימצאי ועדת־כהן, שאם כי לא נועדו להבהרת ה״עסק־הביש״, הרי הם הזימו כמה עלילות ושמועות־שווא שנפוצו באותם חדשים בציבור ובעתונות.

ועדת־כהן לא הספיקה ׳לגמור' כל חקירותיה בתקופת הזמן שהועיד לה הרמטכ״ל (עד 15.10.1960) ולא נגבו עדויותיהם של ארבעה מפאת היעדרם מהארץ. בנוגע לשתי שאלות עיקריות, הגיעו למסקנות הבאות:

א) האשמות והחשדות.הועלו מאז 1955 בדבר זיופי מסמכים ורישומים הנוגעים ל״פרשה". כפי הנראה לא עלה בידי איש להשיג חומר־הוכחה להאשמות ולהחשדות אלה. אנחנו הגענו לידי מסקנה שאותם הזיופים שנטענו אי־פעם על־ידי מישהו בפרשה הזאת – לא הוכחו, ואנחנו שוכנענו שהחשדות האמורים (פרט לענין אחד הטעון עוד בדיקה, כאמור להלן) לא היו מבוססים די־הצורך.

ב) ביום 19.7.1954 שלח ״הקצין הבכיר״ לרמטכ״ל, ששהה אז בארה״ב, מכתב כתוב במכונת־כתיבה, ובו שני דפים. בדף השני נמצאת פיסקה המתחילה במלים: ״לפי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה– –״. החשד שהועלה לפנינו היה שמכתב זה לא נכתב ביום 19.7.1954 אלא בתאריך מאוחר יותר – אם נכתב בכלל; או, לחילופין, בדף השני סולף לאחר־מעשה על־ידי הוספת אותה פיסקה שלא היתה מצויה בו במקורו.

הממונה על המעבדה המשטרתית לזיהוי פלילי, פקד אברהם חגג, חיוה לנו דעתו בכתב ששני הדפים של העתק המכתב הנדון הם בני גיל שווה, שהתאריכים הכתובים על הדף הראשון של המסמך הם התאריכים המקוריים אשר לא שונו, ושהם נכתבו על הדף הראשון, כשאותו הדף השני המצורף אליו כעת היה מצורף אליו בשעת כתיבת התאריך, ולא נעשה דבר כדי לשוות להעתק זה גיל קטן או גדול יותר מאשר גילו האמתי. העתק חוות־הדעת של המומחה המשטרתי מצורף לדו״ח זה.

לאור ראיות אלו – קובעים אנחנו כעובדה שמכתבו של ״הקצין הבכיר״׳ נשלח אל הרמטכ״ל ביום 19.7.1954, והכיל אותם שני הדפים אשר מהם מורכב ההעתק המצוי עתה בידינו, בלא שנעשה בהם שינוי כלשהו.

יב    🔗

בישיבה י״ג של ועדת־חו״ב, ביום 23.10.1960, הופיע ש. פרס. הוא קרא הסטינוגרמות של ועדת־חו״ב, שבהן האשים אותו לבון בכל מיני חטאים, ופרס הודיע שהוא ישיב לדברי לבון לא כפי שהופיעו בעתונות אלא כאשר נרשמו בסטינוגרמה. תחילה על עדותו בוועדת אולשן–דורי. ב־5 בינואר 1955 טילפן אליו מזכיר ועדת־השנים וביקש ממנו להופיע בפני הוועדה, בו־ביום לפנות־ערב. בבואו להעיד אמר לו היו״ר שעליו לשמור כל הענין בסוד כמוס, גם עצם מתן העדות. במשך חמש השנים שעברו לא ראה כלום מרישום עדותו, ואיש לא ביקש אותה ממנו. לפני מספר חדשים קרא לו ראש־הממשלה (ד.ב.ג.) וסיפר לו שפנחס לבון התאונן באזניו כי סירב להראות לו את עדותו. הוא אמר לב.ג. כי איש לא ביקש זאת ממנו. ב.ג. אמר שלבון גם מתאונן שהוא הלך והעיד בוועדה מיזמתו־הוא – הוא ענה שבא על־פי הזמנה. מאז לא שמע דבר עד שנודע לו כי בגלל עדותו תבע פנחס לבון פיטוריו ממשה שרת – בגלל עדות שלא קרא כלל; ומתוך הנחה בלתי־נכונה – שכאילו בעצמו יזם אותה, ומתוך עוד הנחה לא אמתית – שסירב להראותה ללבון. פרס שמח להיוכח מסטינוגרמה שלבון לא טען, כפי שסופר בעתונים, שהוא עצמו יזם את עדותו. אולם לבון טען כאילו העיד פרס על אופי. פרם הכחיש זאת. הוא ענה רק על שאלות הוועדה, ולא נשאל על אופי.

לבון דיבר בוועדה על קשר, על זיופים, על ביזבוזים, והעתונים קשרו האשמות אלו עם תביעת הפיטורין שהגיש לבון לשרת. בעתונות גם נוצר רושם כאילו הדמוקרטיה בישראל נתונה בסכנה, או היתה נתונה בסכנה. פרס קבע כי במשך 13 השנים שהוא עבד במערכת־הבטחון הכיר רוב הקצונה הגבוהה מאז הוקם הצבא, ולא שמע אף פעם מפי קצין עירעור על המשטר הדמוקרטי, או על מרותה האזרחית של הדמוקרטיה על הצבא – אלא להיפך, הוא ראה שיש הזדהות מלאה של הסגל המפואר של צה״ל עם משטרנו הדמוקרטי. הוא לא השתתף, ולא שותף, בשום דיון בדבר פיטורי שר־הבטחון, או התפטרותו של מר לבון, ולא נתבקש מראש־הממשלה דאז לחוות דעה, בענין זה. גם את הידיעה כי לבון דרש את פיטוריו כמנהל־כללי של משרד־הבטחון למד רק מהודעת לבון בוועדת־חו״ב בחודש זה. לבון גם אף פעם לא קרא לו להגיד לו שהוא רוצה להיפרד ממנו, דבר שהוא זכותו כשר־הבטחון. אבל פיטוריו אז, בפברואר 1955, היו.מתפרשים כאילו הוא קשור, עם ״הפרשה״, שלא היה לו אליה כל קשר – לא לפני המעשה, לא בשעת המעשה, ולא לאחר המעשה.

לבון התאונן שמשרד־הבטחון התעסק במבדוק הצף, שאינו ענין לבטחון. האמת היא שזו היתה מדיניותו הקבועה של שר־הבטחון שקדם למר לבון. בתכנית שהגיש לממשלה בתאריך. 18.10.1953 יש 18 סעיפים המגדירים תכנית ומדיניות הבטחון לשלש השנים הקרובות. תכנית זו אושרה על־ידי הממשלה, ונתקבלה גם על דעתו של מר לבון. בסעיף 10 של המסמך מדובר על ״היעזרות מכסימלית במשק האזרחי לאספקה, להובלה, לבנין ולייצור צבאי ולשאר שירותי הצבא״. בסעיף 16 מדובר על הצורך של ״הגדלת התעופה והספנות האזרחית״, ובהתאם לכך. תיכננו תכנית בת 4 סעיפים:

א) לתגבר התעשיה הצבאית שתייצר את התחמושת של צה״ל;

ב) לתגבר את המחקר הצבאי;

ג) להקים מכון לבדק מטוסים בלוד;

ד) להקים מבדוק צף בחיפה.

י. חזן שאל: ״את זה הכינותם כאשר מר בן־גוריון היה שר־הבטחון?״

פרס ענה:

בעקבות התזכיר – זו היתה התכנית. לא כל התכנית אבל התכנית הכוללת גם את המבדוק הצף. ברכישת מבדוק צף. החילונו לטפל עוד במלחמת־השיחרור; קנינו ב־1948, ובכספי משרד־הבטחון, מבדוק צף בארצות־הברית. זה היה מיושן ומכרנו אותו ללא הפסד כספי, ובשנת 1953/4 נתגלתה אפשרות לרכוש מבדוק צף כולו חדש, ולא רק על חשבון משרד־הבטחון. מבדוק זה שיחרר אותנו מתלות בשירותי הנמלים בחוץ־לארץ, שאליהם היינו שולחים אניות חיל־הים שלנו, ובעשרים בדצמבר 1954, חדשיים לפני התפטרותו, מסר שר־הבטחון בישיבת המטה, שדן על כך עם שר־התחבורה, ובהחלטות הישיבה, שנרשמו בידי מזכירו אפרים (אפי) עברון, נאמר: ״שר־הבטחון מסר כי שר־התחבורה מציע כי המבדוק יירכש ויופעל על־ידי משרד־התחבורה ומשרד־הבטחון במשותף, וישרת את הצי המסחרי וחיל־הים״; גם בתאריך 18.8.1954 נדון ענין המבדוק, וברישום של אותה הישיבה, שנעשה אף הוא. על־ידי מזכיר שר־הבטחון, נאמר: ״אושרה מחדש עמדתו החיובית של משרד הבטחון לגבי רכישת המבדוק״. מהו, איפוא, החטא של המבדוק, שלבון הזכיר בישיבת הוועדה ביום 11.10.1960: ״אם צריך לקנות מבדוק או לא – זה לא ענין למשרד הבטחון"; (עמ' 25).

לבון גם חלק בוועדה (ביום 17.10.1960 בעמוד 10) על מכון הבדק. הרעיון עצמו של מכון־הבדק נולד ב־1951; בשעת הביקור שערך מר בן־גוריון בארצות־הברית. הוא ראה מפעל כזה בקליפורניה, מנוהל על־ידי אנשי מח״ל [מתנדבים מחו״ל למלחמת הקוממיות] לשעבר, והוא הזמין אותם לבוא לארץ. הוא הטיל אז עלי לטפל בהקמת המכון. ב־ 17.8.1952 החליטה הממשלה בהחלטה מס' 560 על הקמת בדק למטוסים. טיפולי בענין זה היה לא רק מטעם שר־הבטחון כי אם גם מטעם שר־התחבורה דאז, מר פנקס. בידי נמצאים מסמכי הסכמה להקמת חברת ׳אל־על', ממשרד־התחבורה והמשרדים הכלכליים. התעוררו שלושה ויכוחים שונים: – מה יהיה אופי המכון, מה יהיו היחסים עם חברת ׳אל־על׳ מצד אחד ועם חיל־האוויר מצד שני, כיצד ינוהל המכון. לגבי אופי המכון היו מכסימליסטים [שגרסו] שמכון זה יהיה מסוגל ליצר גם מטוסי־אימון וגם מטוסי־קרב, והיו מינימליסטים שטענו שהמכון יהיה מין גרז׳ לתיקון אווירונים. לגבי ההנהלה היתה דעה שהיא תהיה בידי משרד התחבורה או משרד־הבטחון, או בידי שניהם גם יחד. היתה גם התנגדות נמרצת למינויו של מר אל שווימר כמנהל המכון, זה היה האיש שמנהל אותו עכשיו. אני הייתי מכסימליסט. מר פנחס לבון טען שקיימים שלושה מכוני־בדק. חוששני שהוא טועה. מספר מכוני־הבדק הוא כמספר שדות־התעופה. תלוי למה קוראים מכון בדק, כי.לכל טייסת בחיל־האוויר דרוש מכון־בדק לעצמה לתיקון בדרגים.נמוכים, ויש מכון־בדק מרכזי. הבדק יעשה השנה כ־2.5 מיליון שעות־עבודה שערכן הוא 18 מיליון לירות. מזה 2 מיליונים דולר ללקוחות בחו״ל; המשלמים עבור זה בדולרים. היתר – עבודות לחיל־האוויר, ל׳אל־על׳ ול׳ארקיע׳. – עוסקים אתנו מארצות־הברית, אנגליה, צרפת, מכל העולם בהנהלת מכון הבדק, המעסיק כ־2500 פועלים, משתתפים נציגי משרד־הבטחון, משרד־ האוצר, משרד־התחבורה, מסחר־ותעשיה, חיל־האוויר וצה״ל, ואין כל בעיה, לא של כפילות ולא של חיכוכים. זהו אחד המפעלים המפוארים של המדינה.

אחת ההאשמות הכבדות של מר פנחס לבון, שהיו לה הדים מרובים בעתונות: זהו פרלליסם מבזבז. האשמה זו של לבון היא דמיונית; לא אזכיר מנימוקי טעם טוב את שר־הבטחון העומד בראש מערכת־הבטחון 12 שנה מתוך 13 שנות קיום המדינה. אבל בין מנהלי משרד־הבטחון היו אישים כלוי אשכול, שאול אביגור, פנחס ספיר, אליעזר פרי, זאב שינד ז״ל, ואף אחד מהם לא היה מסוגל לראות את הפרלליסם המבזבז? מה אמר מר לבון? ״כל דבר שהיה בצבא היה לו מקביל במשרד הבטחון״, ובנשימה אחת הביא הדוגמאות הבאות: ״דוברות, כוח־אדם, משק, תקציב, וכן הלאה וכן הלאה״. לא אתווכח על ״כן הלאה״ אלא על־כל סעיף וסעיף.

דוברות–פרלליסם זה מבוטל אחרי 1955. שתי המחלקות.גם יחד מנו 10 עובדים בלבד. איחוד שתי המחלקות לא הביא אלא לחסכון של עובד אחד. כוח־אדם – נכון שקיים אגף כוח־אדם במטכ״ל, ואגף כוח־אדם במשרד־הבטחון. אבל תפקידם שונה – רק השם הוא אחיד. אכ״א במשרד־הבטחון מגייס את האזרח לצבא ומטפל בחייל שהופך להיות אזרח מחדש. הוא מגייס חייבי־הגיוס, מטפל בנכים ובמשפחות שכולות, ומכוון חיילים משוחררים לעבודה. אכ״א בצבא – מטפל בחיילים ובקצינים כשהם בשירות פעיל.

משק – בסיכום של שר־הבטחון הראשון מיום 18.10.1953, שגם לבון הסכים לו, נאמר: ״שיחרור הפיקוד הצבאי מדאגות משק וכסף ותשלומים וריכוזו באימון ותיכנון מלחמתי. העברת תפקידי משק ואספקה ותקציב לרשות אזרחית במשרד־הבטחון״. י. חזן שאל: ״מתי זה נקבע?״ פרס ענה: ״באוקטובר 1953, כשסקירה צבאית נמסרה על־ידי בן־גוריון לממשלה, ולבון היה ממלא־מקום שר־הבטחון״. דוגמה מזעזעת אבל לא נכונה הביא מר לבון מ״איזה מפעל לאופטיקה״. המפעל לא נרכש מפני התנגדות מר פנחס לבון, אם כי יש להצטער על כך, כי משרד־הבטחון הוא הצרכן הגדול ביותר במדינה למכשירים אופטיים. הם דרושים לו כעדשות לכוונות של מרגמות ותותחים, למצפנים, ולצרכי מחקר.

מלים. אחדות על הפרשה של א.מ.אקס הצרפתים. מצבו של צה״ל בשנת 1954 היה בכל רע. המצרים קיבלו טנקים בריטיים כבדים, העיראקים עמדו לקבל ציוד אמריקאי. המצרים כבר קיבלו צנטוריונים, לרשות צה״ל, עמדו שרמנים מיושנים. חיפשנו טנק חדש. לבסוף הסתמנה אפשרות לקבל הטנק הצרפתי החדש א.מ.אקס 13. הרמטכ״ל משה דיין היה בעד רכישתם. לפי סיפורו של לבון הוא נתן לי הוראה – על סמך דיון סודי עם מספר קצינים ללא ידיעת הרמטכ״ל– לעכב רכישתם ״לשבוע עד 10 ימים״, ולדבריו – הפירותי אמונו וסיפרתי זאת לרמטכ״ל. הדבר לא היה ככה, מכיון שזה נוגע לתחום אישי – לא אספר הגירסה האמתית. אם אמנם לבון רצה רק לעכב את הרכישה לעשרה ימים או לשבוע – למה היתה דרושה הקונספירציה? פשוט היה יותר להגיד לרמטכ״ל שיחכה 10 ימים. ברצוני רק להזכיר שבמיבצע־סיני עשו הא.מ.אקס עבודה ממדרגה ראשונה.

לבסוף – על דברי לבון שזוהי שחיתות שסגני־אלופים ורבי־סרנים ופקידים של משרד־הבטחון רואים לתפקידם לעסוק ברכילות. מי אמר לו זאת? מי הם האנשים? עם מי הם דיברו? מתי זה היה? היכן זה היה? על מה דיברו? האמנם אין עליו חובת הדיוק כשהוא מדבר על עשרות קצינים ופקידים משוללי זהות וכתובת? השיטה הזאת של השמעת האשמות כלליות ללא כתובת, ללא פירוט, ללא שמות, ללא בדיקה, היא שיטה מסוכנת וחמורה, ואני מוחה נגדה בכל תוקף. סגל עובדי משרד־הבטחון הוא מהנאמנים והמסורים ביותר שישנם במדינה.

יג    🔗

מעשיה אחת מכוערת, שסיפר מר פנחס לבון בוועדת־חו״ב ביום 17.10.1960, הוזמה רק בישיבה שלפני־האחרונה של הוועדה, ביום 3.1.1961, על־ידי שר־המשפטים פנחס רוזן.

מר יוחנן בדר, ששאל כמה פעמים את מר לבון שאלות מדריכות, הציג לו ביום 17.10.1960 שאלה זו: ״האם לא היו פעולות ומיבצעים בזמן היותו של מר לבון במשרד־הבטחון בלי אישור, ובעיקר בלי אישורו? בעתונים היה בזמן האחרון משהו על קיביה. הייתי רוצה שמר לבון יגיד לנו – אף־על־פי שבכנסת הוא קיבל עליו, עד כמה שאני זוכר, אחריות מלאה על המיבצע האם ידע על המיבצע, האם נתן אישור, איזה אישור נתן? וגם לגבי דברים אחרים – האם היו מיבצעים בלי אישור, אם היו?״

פנחס לבון התעלם משאלת מר בדר בענין קיביה, ונתן רק תשובה סתמית: "האם היו פעולות שנעשו שלא בידיעתי? היו פעולות שנעשו לא בידיעתי, והיו פעולות שנעשו לא בדיוק לפי ההוראות שנתתי; לא בניגוד להן, אבל לא בדיוק לפיהן״.

קשה להניח.שחברי ועדת־חו״ב לא עמדו בשעתם על ״המעשיות״ של לבון על הנעשה.במשרד־הבטחון והצבא – שלא היו בהן לא כנות ולא אמת – לאחר ששמעו את ההודעות וההבהרות של משה שרת, שמעון פרס ופנחס רוזן. בעתונות נמסרו בעיקר רק דברי לבון, וכל השאר – בסילופים. בעתונים גם נפוצה ידיעה שכאילו לבון דרש בשנת 1955 שתתמנה ועדת־חקירה לצורך חקירת המקרה המפורסם שזכה בינתיים לכינוי ״העסק הביש״, ומשה שרת, ראש־הממשלה דאז, הוא שלא רצה בוועדת־חקירה אלא מינה ועדה פרטית, ועדת־עזר לראש־הממשלה בלבד. ידיעה כוזבת זו נתפרסמה גם ב״הארץ״ – ולא לבון ולא שרת לא ראו צורך להכחישה, ורק בישיבת המזכירות של מפא״י ביום 15.1.61, לאחר ש״ועדת־השבעה״ של הממשלה פסקה את דינה לטובת לבון ואני הודעתי שזה עיוות־הדין ועלי בגלל זה להתפטר מהממשלה, סיפר משה שרת: ״אילו אני תחת לבון הייתי מכריז שאני בעד ועדתי־חקירה משפטית, וזה לא יצא לפועל לא מפני שאני סירבתי, אלא לבון לא גרס זאת״, וועדת־השנים, שמינה באופן פרטי ראש־הממשלה דאז, היתה מעין פשרה בין עמדת שרת ובין עמדת לבון. מאז קמה המדינה לא היתה סערה ציבורית, בישראל כבימי הופעת לבון לפני ועדת־חו״ב. יו״ר־הכנסת, מר קדיש לוז, הופיע ביום 26.10.1960 לפני הוועדה וניסה להוכיח שאין זה בסמכותה לחקור מי האשם ב״עסק הביש״ – אם מי שהיה בשנת 1954 שר־בטחון או ״הקצין הבכיר״. הוא אמר לוועדה:

אני רואה מתפקידי להביא לידיעתכם את אשר נאמר בחוק הכנסת, וגם בתקנון הכנסת. יש שני סעיפים הנוגעים לוועדות: סעיף 21 בחוק־היסוד – הכנסת – אומר: ״הכנסת תברור מבין חבריה ועדות קבועות, והיא רשאית לבחור מבין חבריה גם ועדות לעניינים מסוימים. תפקידי הוועדות, סמכויותיהן וסדרי עבודתן, במידה שלא ייקבעו בחוק, ייקבעו בתקנון״.

סעיף 22 אומר: ״הכנסת רשאית למנות ועדת־חקירה, אם על־ידי הסמכת אחת הוועדות הקבועות ואם על־ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה; סמכויותיה ותפקידיה של ועדת־חקירה ייקבעו על־ידי הכנסת. בכל ועדות־חקירה יהיו גם.נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי־הכוחות של הסיעות בכנסת״.

סעיף 13 בתקנון מדבר על תפקידיה וסמכויותיה של ועדה קבועה; סעיף (2) באותו סעיף אומר: ״הוועדה רשאית לדרוש מאת השר הנוגע בדבר הסברה וידיעות בענין שנמסר לדיונה או שנכנס לתחום תפקידיה והשר חייב בעצמו או על־ידי נציגו למסור את ההסברות או הידיעות המבוקשות״.

סעיף 12 (א־4) מגדיר סמכות ועדת־חו״ב: ״מדיניות־החוץ של המדינה, כוחותיה המזוינים ובטחונה״.

מכל זה ברור שאין לוועדה זו סמכות לחקור ולשפוט אם בשנת 1954 נתן שר־הבטחון, שאינו עוד בממשלה, הוראה או לא נתן; אולם הוועדה לא שמה לב לחוק־הכנסת ותקנון הכנסת, ומר בדר, שהזכיר בכל רגע שהוא משפטן, טען שוועדת חו״ב היא בית־משפט; וכשחבר־הכנסת גוברין ביקר את הוועדה שהיא עוסקת לא בעניינים המסורים לה, וכל דבריה מתפרסמים בעתונים בסילופים ובלי סילופים – טען מר בדד שבקורת זו היא ״בזיון בית־המשפט״. ומעניין שמר בדר זה לא נבחר אף־פעם על־ידי מפלגתו (״חרות״) להיות חבר קבוע בוועדת־חוץ־ובטחון. בדקתי כל השנתונים משנת תשי״א עד שנת תשכ״ה, ובכל שנתון יש רשימת חברי המפלגות בוועדות־חו״ב (וגם בוועדות אחרות); שמו של בדר לא מופיע אף פעם אחת, והוא בא לישיבות אלו שטיפלו ב׳׳פרשה״ – לפי דבריו, כחבר ״בית משפט״ – לאחר שלפני כל בירור פירסם ב״חרות״ שפרשת לבון היא ״דרייפוסיאדה״.

ומכיון שמר לבון התנגד כל הזמן לבירור משפטי בענין ״הפרשה״ שלו, ומשום כך גם התנגד לוועדת־כהן, אם כי היא נתמנתה לברר רק מהימנותם של שני קצינים (שאחד מהם היה מעורב ב״פרשה״), הודיע מר בדר, שנטל עליו להיות הסניגור של ״דרייפוס״ הישראלי בוועדת־חו״ב, ״כי יש לו ספק אם הציבור והעם והלאום וההיסטוריה יוכלו לקבל ברצינות המלצות הוועדה [ועדת־כהן] שמר לבון לא יופיע לפניה״.

לפי משפטן זה, לא החוק בישראל קובע סמכותה של ועדת־חקירה אלא השאלה אם לבון יופיע או לא יופיע בפניה (אגב: לא היה כל צורך שהוא יופיע בוועדת־כהן, ואמנם לא הוזמן כל להופיע).

בשעה ש״חרושת־הזוועות״ – לפי הגדרת שרת – הסעירה את הציבור בארץ, שמעתי ב״קול ישראל״ ששר־המשפטים מר פנחס רוזן אמר בישיבה של מפלגתו שענין זה צריך להיות ענין של ועדת חו״ב, והיתה לי שיחה אתו. אמרתי שיש שני סוגים של ענייני בטחון. יש ענין בטחון לפעול כך או אחרת בצבא, ביחסים עם השכנים, בציוד וכדומה. בענין זה יכולים להיות חילוקי־דעות בין שני אנשים הקרובים זה לזה ומאמינים. זה לזה – והמוסד המדיני המוסמך מכריע. אבל השאלה אם ״העסק הביש״ שנתרחש לפני שש שנים נעשה על דעת שר־הבטחון דאז, או על דעת ה״קצין הבכיר״ שחרג מסמכותו – שאלה זו טעונה בירור משפטי, ורק מוסד שיש לו סמכות משפטית והוא פועל לפי נוהל חוקי במשפט רשאי להכריע בו. ועדת־חו״ב לא נבחרה לברר בעיה משפטית, ואינה מוסמכת לכך.

בנידון זה עלי להזכיר דבר הקשור למקרה הטראגי של כפר־קאסם בשנת 1956. בעתון הקואליציוני ״למרחב״ הופיע מאמר שנכתב על־ידי חברי מחברי הממשלה, ובמאמר זה היה. רמז, לדעתי,: שלא דהאן ולא מלינקי ולא שדמי, שהועמדו למשפט, אלא אלוף פיקוד־המרכז, הרמטכ״ל ושר־הבטחון הם האחראים לאסון. הבאתי הדבר מיד לממשלה. כותב המאמר טען שלא עלה כלל על לבו לחשוד באחד משלושה אלה שהזכרתי. אמרתי לו שאני מאמין לו, אבל מדבריו, לדעתי, משתמע חשד, והקורא לא שמע הסברתו בישיבת הממשלה. ולא ידע כוונתו האמתית אלא הוא יקרא והוא עלול להתרשם כמוני. הצעתי לממשלה להטיל על שלושה חברים לבדוק אם למישהו מהנאשמים (שהועמדו למשפט על מקרה כפר־קאסם, יש חשד או טענה נגד אחד משלושת האישים שהזכרתי::מפקד פיקוד־המרכז, הרמטכ״ל; שר־הבטחון. נבחרה ועדה של שלושה; ולאחר בדיקה הודיעו שאיש מאלה שהועמדו למשפט אינו טוען שקיבלו הוראה ממפקד־המרכז, מהרמטכ״ל או משר־הבטחון. – היה רק ויכוח בין שדמי ובין מלינקי..מלינקי טען שקיבל הוראה משדמי לעשות מה שעשה. המשפט הכריע בין השנים ניקה את שדמי, אבל לא הוועדה הממשלתית. ועדה זו רק ביררה שאיש מהנאשמים לא טען שקיבל הוראה מאחד משלושה אלה. ב״עסק הביש״ המצב שונה. ״הקצין הבכיר״ אינו מכחיש שהוא נתן הוראה לפעולה, אבל הוא טוען שעשה זאת על־פי הוראות שר־הבטחון דאז. שר־הבטחון מכחיש זאת. נניח ששר־הבטחון הוא איש־סגולה ואדם גדול, אבל לגבי אמת וצדק כל האנשים שווי־זכויות, ולאדם הפשוט ביותר יש אותה זכות להוכיח צדקתו כלאדם בעל זכויות מרובות.

יד    🔗

כשבועיים אחרי הופעתו הראשונה של לבון בוועדת־חו״ב קיבל הרמטכ״ל, חיים לסקוב, מכתב מ״הקצין הבכיר״ שבו הוא דורש למסור לוועדת־חקירה משפטית הריב בינו ובין מי־שהיה שר־הבטחון בשנת 1954 בשאלת ״העסק הביש"״. הרמטכ״ל מסר את המכתב לי, כלשר־בטחון, ואני הגשתי המכתב לשר־המשפטים בישיבת הממשלה ביום 23.10.1960. אשכול שאל מיד: ״האם שר־המשפטים יהיה הפוסק?״ עניתי: ״הוא יכול למנות ועדת־חקירה, אבל לא בניגוד לממשלה. אני שאלתי דעת היועץ המשפטי, והוא אמר שייעץ לשר־המשפטים לעשות זאת. זה ענין של הגינות. רשאי אדם לבקש להגן על כבודו, אם כי בעיני ובעיני בן־אהרון יכול לבון להיות איש חשוב מאד, אבל כלפי החוק הכל שווים״. י. בן־אהרון העיר: ״זה לא הגיע למשפט, שום דבר של חוק לא היה פה״. עניתי: ׳״הקצין הבכיר׳ דורש ועדת־חקירה משפטית, שתוכל לקרוא עדים ותוכל לחייב להופיע, לברר אם הוא נתן הפקודה או לא.– אני מוסר זאת לשר־המשפטים״. י. בן־אהרון שאל: ״הוא הופיע בפני ועדת־כהן?״ עניתי: ״ועדת־כהן לא טיפלה בשאלה זו. מדוע אתה כל־כך רוצה שלא תהיה חקירה? – אם הרמטכ״ל מגיש לי תביעה שהוא קיבל מקצין, אני חייב למסור אותה לשר־המשפטים״. השר פ. רוזן אמר: ״לשר־הפנים ולשר־המשפטים יש סמכות למנות ועדת־חקירה. עוד לא קרה שבענין חשוב שר־הפנים או שר־המשפטים ימנה ועדה בלי לשאול את הממשלה״. העירותי: ״אתה צריד להביע דעתך״. רוזן ענה: ״לא אעשה זאת על דעת עצמי״. *לאחר שכמה חברים הביעו דעתם, אמרתי: ״לא יהיה סוף־פסוק עד שוועדת־חקירה תפסוק לפי החוק. לא יהיה סוף־פסוק גם אם ידחו הצעתו של ‘הקצין הבכיר’, יש עוד אזרח במדינה שידרוש ועדת־חקירה. זוהי ארץ של חוק״. מדברי חברים שדיברו אחרי הבינותי שהממשלה בעצמה תנסה לברר הדבר, ואמרתי: ״אני מבין שיש כאן חברים הרוצים שהממשלה תהיה שופטת כאן בחומר. אני מתנגד לזאת התנגדות מוחלטת. אין הממשלה יכולה לעשות עצמה שופטת – אני רוצה להגיד לחברים, מדינה זו היא גאוות העם היהודי – אני מתנגד בכל התוקף שהממשלה תקח עליה דבר שאין היא מסוגלת לעשות. רק ועדת־חקירה של יוריסטים יכולה לעשות זאת. יוריסטים שאין להם דעה ואין להם יחס לא לפלוני ולא לאלמוני, והם יודעים איך לנהל חקירה משפטית. אני רואה איך ׳החקירה׳ המשפטית מתנהלת בוועדת־חו׳׳ב. זוהי שערוריה שלא היתה עוד כמותה בישראל. אבל שהממשלה תעשה זאת – לזאת אני מתנגד. אני מתנגד שהממשלה תהיה החוקרת בענין זה״.

אשכול ענה: ״יכול להיות שהממשלה אינה חוקרת, אבל הממשלה בשום־שכל תגיע להכרה שהגיעה לסוף־פסוק״.

גיורא יוספטל שאל: ״אחרי ש׳הקצין הבכיר׳ דרש ועדת־חקירה – האם אין הענין סוב־יודיצה?״ – עניתי: ״עוד אין ועדת־חקירה, עוד לא שמענו משר־המשפטים שהוא ממנה ועדת־חקירה״.

מכיון שבאותה ישיבה היו עניינים דחופים. אחרים, לא הוחלט בישיבה זו דבר על תביעת ״הקצין הבכיר״ – והדבר. נדחה לישיבה־הבאה, ביום 30.10.1960. בינתיים, במשך השבוע, שמעתי שהחבר אשכול משדל את החברים שלא תקום ועדת־חקירה אלא ועדת־שרים תטפל בדבר. השתוממתי שאשכול לא ראה צורך לשוחח גם אתי, כראש ממשלה ושר־בטחון, בענין זה.

בישיבת הממשלה ביום 31.10.60, שלא נוכחתי בה, אמר אשכול: "אני רוצה שנעשה נסיון ונגמור את העניו בשלמותו, והייתי רוצה משהו. להבהיר. אמרנו שתהיה ועדת־שרים – – אבל לא תהיה ועדת־חקירה. כל זה יחכה לוועדת־השרים ולממשלה. בשיחות מוקדמות שהיו לי כמעט עם כל היושבים פה, עם כל המפלגות, הסתמן רצון למאמץ לאתר עד כמה שאפשר את הענין– – שידלתי אותם– – חברי.מפא״י בתוך ענין זה התחלקנו פה בהצעה 5 נגד 2״.

אני השתתפתי רק, בישיבת הממשלה ביום 30.10.60. בישיבה זו דנה הממשלה תחילה בעניינים דחופים אחרים, ולבסוף הגיעה לדיון בתביעת. ״הקצין הבכיר״. פתחתי בוויכוח ואמרתי:

אני לא אשתתף הפעם בהצבעה בענין זה, גם לא אשתתף בוויכוח לאחר שאבהיר דעתי. לפי דעתי, יש שאלה,אחת של העבר: ניתנה הוראה, או לא ניתנה הוראה? מי נתן הוראה? אני אומר ששאלה זו אפשר לברר רק על־ידי פרוצידורה משפטית, על־ידי.אנשים. אוביקטיביים, שיש להם סמכות חוקית לחקור עדים בשבועה, והמשקר – להעמיד אותו למשפט – –

עיינתי בחוקי־היסוד ובתקנון הכנסת. מה שעושה עכשיו ועדתי־חו״ב של הכנסת אינם עושים.בתוקף היותם ועדת־חוץ־ובטחון אלא סתם 19 יהודים טובים או לא־טובים עוסקים בדבר. כי הוועדה עוסקת רק במה שהיא מוסמכת על־פי חוק־היסוד ועל־פי תקנון הכנסת, לזאת אין היא מוסמכת – אני עומד עלי.

דעתי שיש להבחין, ביו שני דברים: איך לפעול מחר או מחרתיים בשאלה זו או אחרת של הבטחון. בענין זה יכולים להיות חילוקי־דעות בין אנשים הכי קרובים, הכי ישרים. על זה מחליט מוסד פוליטי. אבל על עניינים, אם צריך לברר מה שהיה – אני יודע רק ארץ אחת שבה החליט השליט איך לכתוב היסטוריה – אצלנו זה אי־אפשר. לבירור העובדה נקבעה בכל העולם הדמוקרטי פרוצידורה (משפטית), ואלה המעידים צריכים להעיד בשבועה, ואם יגידו דבר־שקר – יקראו אותם למשפט – אצלנו [בוועדת־חו״ב] עושים זאת בלי פרוצידורה משפטית, שם מותר להגיד שקר, שם אפשר להשמיץ קציני־צבא ואחרים. כשאדם אומר, ׳עשרות קצינים עושים דברים לא הגונים׳, היו״ר חייב לשאול אותו: 'מי הם?׳ אבל היו״ר לא שאל, והציבור נבוך ומבולבל. אני עכשיו לא אצביע – רק אנהל ישיבת הממשלה. מי שמבקש רשות־הדיבור יקבל.

השר י. בן־אהרון: “ההצעה שלך עוד לא נפלה”.

אני: ״זה בידיכם״.

י. בן־אהרון: ״מוקדם להתיאש״.

אני: ״לא אשתתף לא בדיון ולא בהצבעה״.

פתח בוויכוח שר־המשפטים, פ. רוזן: ׳״הקצין הבכיר׳ פנה לרמטכ״ל. הרמטכ״ל הפנה הבקשה לראש־הממשלה, וראש־הממשלה מסר לי מכתב זה לפני שבוע: ׳הקצין הבכיר׳ [בכל מקום שאני כותב ״הקצין הבכיר״ נאמר בישיבה שם ״הקצין״] מבקש מינוי ועדת־חקירה לפי חוק ועדת־החקירה, וכי בין הסמכויות שימסרו לה תצטרך ׳לקבוע אם ניתנה לי הוראה על־ידי שר־הבטחון דאז׳. ובעוד מקום הוא אומר: ׳מחוץ לדברים שנאמרו או נרמזו לגבי זיופים וכדומה הכרוכים ב״פרשה״ – נאמר על־ידי פנחס לבון כי לא נתן לי הפקודה לביצוע הפעולות. – – אמרתי והנני חוזר ואומר, כי ההוראות לביצוע הפעולות ניתנו על־ידי לפי ׳הוראה לכך מאתי שר־הבטחון דאז'. – שקלתי איזה זמן אם לראות ׳הקצין הבכיר׳ עצמו, לראות

אם יש לו חומר חדש. – לדעתי, אם אין בידו חומר חדש איני רואה טעם להיענות לבקשתו – אבל כל הענין הזה יהיה ענין לוועדת־השרים, שאני אציע מיד. לדעתי, צריכה ועדת־שרים לברר גם שאלה זו, לאחר שהיא תראה את כל החומר, היא צריכה לראות אם יש מקום לוועדת־חקירה, ובוודאי בשביל ועדת־השרים יהיה משקל גדול לדעת ראש־הממשלה בענין זה".

אני: ״ועדת שרים? אני לא אמרתי ועדת־שרים. אמרתי: ועדת־חקירה!״

השר.רוזן: "אם היא תמליץ על ועדת־חקירה?״

אני: ״לא אבוא בפני ועדת־שרים״.

השר רוזן: ״אני מציע שוועדת־שרים תראה את כל החומר, לא רק דו“ח ועדת־כהן כי אם גם דו”ח ועדת אולשן־דורי עם העדויות וכל הכרוך בזה. על־פי בדיקת החומר, שצריכה ׳להיות בדיקה קפדנית, תחליט אם לפי דעתה אפשר עכשיו לקבוע שהפרשה היא גמורה, למשל אחרי הודעת ראש־הממשלה דאז״.

אני: “מה הוא אמר?”

רוזן: ״הוא אמר שאילו ידע אז מה שהוא יודע עכשיו – בוודאי התכוון למימצאים של ועדת־כהן – הוא אינו אומר שזוהי הוכחה חותכת, אלא אמר: הוכחה כבדת־משקל״.

השר מ. דיין: ״הוא אמר: עדות כבדת־משקל״.

השר רוזן: ״הוא לא אמר: הוכחה חותכת; אז בוודאי משתמע מזה כי אז היה מזכה לגמרי את פנחס לבון. על־כל־פנים־דעתי היא זו (שרת הכחיש זאת במכתב אלי־.מיום 30.10.60, ראה עמוד 84).– – לי.באופן אישי לגמרי לא ברור אם נוכל.לסיים את הפרשה בלי ועדת־חקירה נוספת. אמרתי זאת כמה פעמים, אמרתי שלא אהיה שותף לאיזה דבר מעין זה, שכבר מלכתחילה יש בו ביטול הצעת ראש־הממשלה על ועדת־חקירה.– אני מציע ועדת־שרים, שלעת־עתה תחליט על הפרוצידורה, אבל יכול כמובן להיות שעל־ידי התרשמות מהחומר תקבע הוועדה שאפשר עכשיו לומר בענין זה את המלה האחרונה. אני מפקפק אם זה יהיה כך, אבל זה ייתכן״.

רוזן חזר בישיבה זו על מה שאמר עוד.בראשית 1955, כשרק שמע על ״העסק הביש״, כי אינו מעלה על הדעת שאדם כלבון יכול היה לעשות מעשה של ״מטורף ממש״: (רוזן לא שאל עצמו כיצד ייתכן ש״הקצין הבכיר״׳, שאף הוא אינו מטורף; יעשה מעשה כזה, וגם יחרוג משום־כך מסמכותו – דבר ששום קצין לא עשה מעולם). חברי־הממשלה י. בן־אהרון, פ. ספיר ולוי אשכול תמכו בהתלהבות בהצעת ״רוזן לוועדת־שרים. בנטוב הציע לתת לוועדת־חו“ב לדון בדבר. מ. שפירא שאל: ״אם ועדת־שרים תזמין אנשים: להעיד – התוכל להכריח אותם?״ אשכול ענה מיד: ״אם אתה שואל אותי, לא זו הכוונה”. בסוף הדיון העמיד ראש־הממשלה להצבעה הצעת רוזן; ש״תיבחר ועדת־שרים לעיון בחומר, אז תראה אם להביא זאת לממשלה או לא״.

בשנים־עשר קולות ושני נמנעים (בנטוב וברזילי) נתקבלה ההצעה. ראש־הממשלה

הודיע שלא ישתתף בהצבעה. מפני.סיכסוך עם בן־אהרון נדחתה בחירת הוועדה

לישיבה: מיוחדת של הממשלה: למחרת (31.10.1960) בשעה שלש אחה״צ. ראש־הממשלה הודיע לרוזן שהוא צריך להכין מחר תשובה לוויכוח שהתקיים בכנסת בשבוע שעבר על סקירתו ביום 24.10.1960 על שלש־עשרה שנות המדינה, ולא יכול להשתתף בישיבת הממשלה, וביקש ממנו שהוא ינהל הישיבה.

למחרת, בישיבה שלא השתתפתי בה, הוחלט כי ועדת־השרים שתעיין בחומר הנוגע לפרשה תמנה 7 חברים והם: פ. רוזן (יו׳׳ר), ל. אשכול, י. בן־אהרון, י. ברזילי, ב. מינץ, ב.ש. שיטרית וח.מ. שפירא.

טו    🔗

הישיבה הראשונה של ועדת־השרים נתכנסה ביום 3.11.1960 ונפתחה על־ידי שר־המשפטים, פ. רוזן, שחזר על הגדרת סמכותה של הוועדה ואמר: ״לעבור על החומר ולהגיד לממשלה מה, לדעתנו, צריך לעשות בעתיד״. בשלש־עשרה הישיבות הראשונות לא נרשמה סטינוגרמה מהדיונים, אלא רק סיכומים קצרים מהחומר שהוועדה עיינה בו. בישיבה השלישית של הוועדה (ביום 10.11.1960) ביקש השר מינץ לראות החומר הנוגע ל״קצין הבכיר״ במשפט ט. (כשנודע הדבר בשעתו לשר־הבטחון, ציוה לבדוק מחדש כל הענין, ונמצא שלא היה יסוד למשפט ולגזר־הדין). שר־המשפטים טען שאין לחומר זה שייכות לענין הנדון בוועדה, אך בכל־זאת הסכים להמציא לוועדה חומר זה.

בישיבה הרביעית (ביום 14.11.1960) הוחלט, על־פי הצעתו של בן־אהרון, לבקש מפנחס לבון מסמכים שלדעתו יפיצו אור על השאלה: מי נתן את ההוראה.

כשנודע לי אחר־כך שהחומר על ט. הוקרא בוועדה על־ידי אשכול, כתבתי לשר־המשפטים: ״נודע לי כי אחד מחברי ועדת־השבעה דרש לעיין בחומר של ט. וכן עשיתם. מכיון שאינני סניגורו של ׳הקצין הבכיר׳ לא איכפת לי שאתם מחטטים בעברו, אבל עד כמה שידוע לי לא הוטל עליכם דבר זה, ולא ביקשתם כל חומר על מעשי בר־פלוגתא של ׳הקצין הבכיר׳ – כלומר, על מי־שהיה שר־בטחון בשנת 1954. האין כאן איפה ואיפה?״

ביום 11.1.1961 קיבלתי תשובה ממר רוזן: ״לא הסקנו מסקנות מהתנהגותו של ׳הקצין הבכיר׳ בענין ט., לאחר שהזהרתי את חברי הוועדה לא פעם לא להיות מושפעים ממקרה זה, שקרה לפני 12 שנה ולא מנע בעדו להגיע לדרגה של קצין בכיר בצה״ל.

״הענין הגיע לוועדה בשתי צורות. מר לבון הגיש לנו. חוות־דעתו של העו״ד יעקב שפירא מיום 6.2.1955 על תפקידו של ׳הקצין הבכיר׳ בפרשה זאת. מר מינץ ביקש וחזר וביקש לראות את התיק בענין זה, אם כי הסברתי לו שאין בין משפט זה והשאלה שעמדה לפנינו ולא־כלום, ולבסוף ניתן לו מבוקשו – ואין בכך איפה ואיפה״.

לא ידעתי על מה לתמוה יותר: על התמימות או על הטעות בתשובה זו. שר־המשפטים מודה. שאין,חומר זה שייך לוועדה – והוא בכל־זאת מגיש אותו לחברי הוועדה. הוא אומר לחבריו שלא יהיו מושפעים – והוא סבור שבזאת תיקן את המשגה. לשם מה רצו חבריו לקרוא חומך זה? לשם בידור? אחד מחברי הוועדה – מר ב.ש. שיטרית – אמר לי בפירוש שחומר זה הוא־הוא שהשפיע עליו להאשים את ״הקצין הבכיר״.

בישיבה החמשית (ביום 17.11.1960) הודיע שר־המשפטים כי לבון ענה שאין לו מסמכים כאלה שלא היו לעיני הוועדות שחקרו את ״הפרשה״, וכי דיין רוצה להזים את.הסיפור שסיפר לבון בוועדת־חו״ב, אולם שר־המשפטים ביקש מדיין להמתין. פ. רוזן גם מסר לוועדה כי הודיע לעו״ד סלומון, המיצג את ״הקצין הבכיר״, כי בקשתו לוועדת־חקירה לא תידון עד שתמסור הוועדה דו״ח לממשלה, אולם העו״ד סלומון נתבקש להעלות על הכתב חומר חדש, אם יש לו חומר כזה. בישיבה השביעית (ביום 23.11.1960) הודיע שר־המשפטים כי, לדעתו, תוכל הוועדה לסיים את עבודתה באחת מהאפשרויות הבאות:–

1) תביא לפני הממשלה מסקנות לגוף הענין;

2) תבקש מהממשלה להורות לה לשמוע את לבון ואת ״הקצין הבכיר״ בוועדת־השרים;

3) תבקש לעצמה מעמד של ועדת־חקירה, כדי שתוכל להשביע את העדים;

4) תבקש מהממשלה למנות ועדת־חקירה בהרכב אחר.

במכתב ששלח לי שר־המשפטים ביום 20.11.1960 כתב: המסקנות של הוועדה תהיינה נוהליות בלבד. הוטל עלינו ליעץ למליאת הממשלה – לאחר שעברנו על חומר הפרשה – איך לקדם את בירור הפרשה לגופה, ואם בכלל לאחוז בצעדים נוספים לקידום בירורה. הצעתנו יכולה להיות אחת מאלה:–

1) להסמיך את ועדת־השבעה להסיק מסקנות לגוף הענין על־פי החומר שעברה עליו;

2) להסמיך את ועדת־השבעה להיות ועדת־בירור;

3) להסמיך ועדת־השבעה להיות ועדת־חקירה;

4) למנות ועדת־חקירה אחרת בלי שיתוף האופוזיציה;

5) למנות ועדת־חקירה אחרת עם שיתוף־האופוזיציה.

בהמשך המכתב הוא כותב: ״כאשר אשכול שידל את אחה״ע, מפ״ם והדתיים להסכים לע״ע להפסקת הדיונים בוועדת־חו״ב ולמינוי ועדת־שרים – היתה זאת הדרך היחידה לנסיון בעל סיכויים להחליף את הבירור בבירור יותר יעיל ומעשי מאשר היה בוועדת־חו״ב״.

משום־מה לא הבין שר־המשפטים כי בירור הפרשה בוועדת־חו״ב היה נפסק מיד אילו מילאה הממשלה דרישתו הצודקת של ״הקצין הבכיר״ למנות ועדת־חקירה משפטית, שתדון בריב בין מי־שהיה שר־בטחון.בשנת 1954 ובין ״הקצין הבכיר״.

בישיבה האחת־עשרה קוראים מכתב אל שר־הבטחון. מיום 8.11.1960.

הכותב.שלח לי העתק מכתבו מיום 10.1.55 ל״קצין הבכיר״ על שיחה שהוא קיים ביום 29.12.1954 עם שר־הבטחון דאז (פ. ל.) לאחר שובו מאירופה. במכתב זה הוא מספר בתוך השאר על שיחתו עם שר־הבטחון (פ. ל.):

הוא החל לחקור אותי על הפעולה של 2 ביולי ועל זו של 14 ביולי. הוא ביקש את דעתי, כאדם שמכיר את האנשים והתנאים שם, אם לא משונה הדבר שאנשים ביצעו פעולות אלו בלי הוראה. לשאלתי, ומה בקשר לפעולות שנעשו לאחר־מכן, השיב הלה כי זה בסדר. אך הפעולות הקודמות מעניינות אותו במיוחד.

הפעולות ששר־הבטחון דאז אמר כי ״זה בסדר" הן הפעולות אשר ״הקצין הבכיר״ הודה שנעשו על־פי פקודתו, בהתאם להוראה שקיבל משר־הבטחון.

המכתב השני של אותו איש מיום 8.11.1960 – זה שהוקרא בוועדת־השבעה – נשלח אלי כשר־בטחון, בימים שכל הארץ נסערה בגלל הפרשה ו״חרושת־הזוועות״ בוועדת־חו״ב. מכתב זה היה מעין תוספת למכתב ששלח ל״קצין הבכיר״ בשנת 1955, ובו כתב לי:

בשעה שנקראתי לשר־הבטחון [פ.ל.].לא היה ידוע לי דבר על הוויכוח בינו ובין ״הקצין הבכיר״. בפתיחת השיחה (ביום, 29.12.1954) עמדתי בפני התקפה קשה מצדו… הרגשתי היתה כי יש כוונה ״לשבור״ אותי, או להביאני למצב של התגוננות. מיד לאחר־מכן עבר מהתקפה להרגעה והתקרבות, בציינו העובדה ששנינו מההתישבות העובדת, ובעלי שפה משותפת.

שר־הבטחון. הדגיש תכונותיהם הגרועות של מפקדי, ואמר שאין לי מה לחשוש מפניהם וכי יעמוד לצדי. השר התחיל לחקור אותי על הפעולות ב – – תאריכיהן ואפיין. משך כל השיחה התרשמתי עמוקות כי הוויכוח בינו לבין ״הקצין הבכיר״ הוא – באם בוצעו פעולות אחרות לפני 23 ביולי או 22 ביולי. כלומר בתאריכים 2 ביולי ו־14 ביולי.

במלים אחרות, היה ברור לי משיחתי עמו ומדבריו כי הפעולות שבוצעו לאחר התאריכים 2 ביולי ו־14 ביולי ניתנו בהוראתו, אך הפעולות שלפני כן, כלומר ב־2: ביולי ו־14. ביולי; באם בוצעו.נעשו מבלי שהדבר יובא לידיעתו, וכמובן,: מבלי שתינתן ההוראה על־ידו.

בדו״ח שהודפס ב־10,1.1955 ונמסר ל"קצין. הבכיר״ – לא הרחבתי נקודה זו. גם כשהופעתי לפני ועדת־אולשן, לא היה ספק בידי כי הוויכוח הוא באם בוצעו פעולות לפני 23 או 22 ביולי.

מתוך העתונות, עם העלאת הפרשה לאחרונה; ועוד לפני הופעתי בוועדת־כהן, הבינותי להפתעתי, לראשונה, כי שר־הבטחון דאז מתכחש למתן כל פקודה [ההדגשה במקור]. בעדותי בפני ועדת־כהן התכוונתי להעלות נקודה זו,. אך אנשי הוועדה התנגדו כי אפתח הנושא, ודרשו כי אענה רק לשאלותיהם בלבד, אשר יתיחסו להתנהגותם של שני קציני צה״ל.

לא מצאתי, איפוא, דרך אחרת אלא להביא לידיעתך הפרטים הנ״ל. אני מוכן להופיע בפני כל ועדה שאדרש, כדי להבהיר פרטים אלה. בכבוד רב; (חתום).

ועדת־השבעה והיו״ר שלהם, ששלחו איש מיוחד לפריס לחקור עדים – באשר שר־המשפטים היה סבור שהם מסוגלים לשפוך אור על הפרשה – לא ראו צורך להזמין כותב המכתב הזה, שהיה בקיא בצדדים שונים של ״העסק הביש״. היו״ר, רוזן, אולי לא ידע להעריך תעודה רבת־משמעות זו, כי אינו קרוב לחלוצי החקלאות העובדת, שכותב המכתב הוא אחד מהם. אבל העובדה שאשכול, בן־אהרון וברזילי עברו על תעודה זו ולא שמו לב אליה – חידה היא. שר־המשפטים הודיע באותו יום (28.11.1960) שהטיל על. מזכיר־הממשלה להתקשר עם פ. לבון אם יש לו חומר כלשהו הנוגע לפרשה שהוא מוכן להעמיד לרשות הוועדה. ובאותו יום אחרי־הצהריים אמנם נתקבל חומר מלבון; אבל הפרטיכל הקצר אינו מפרש מה טיבו. אשכול קורא באותו יום מכתבו של העו״ד י. שפירא לפ. לבון מיום 6.2.1955; על הופעתו של ״הקצין הבכיר״ במשפט אחר. בישיבה השלש־עשרה, ביום 29.11.1960, קורא המזכיר את התדפיס הפוטוסטאטי של חוות־דעת המומחה המשטרתי; ״שהיתה בוועדת כהן שעל־פיה לא נמצא כל זיוף בהעתק המכתב של ״הקצין הבכיר״ לרמטכ״ל מיום 19.7.1955.

טז    🔗

החל מן הישיבה הארבע־עשרה של הוועדה, ביום 5.12.1960, יש כבר סטינוגרמה מלאה של דיוני הוועדה. באותו יום מודיע שר־המשפטים לחברי הוועדה שהיועץ המשפטי טס הבוקר לפריס לחקור את המזכירה ואת יורשו של הקצין הבכיר ואת ש.ו. בענין הזיופים שלא נתבררו עד הסוף בוועדת־כהן. על־פי החוק חלה חקירה זו על המשטרה, וזו היתה גם דעת היועץ המשפטי (מר האוזנר), אולם שר־המשפטים עמד על־כך שדווקא היועץ המשפטי יעשה חקירה זו, ולשם כך עשה אותו לשוטר.

באותו יום אמר שר־המשפטים שני דברים נכונים – אולם פעל בדיוק להיפך. הוא אמר: אני חושב שצריך להזמין את שרת, את לבון, את הקצין הבכיר, את קצין־המילואים. אחר־כך הוא אומר בתשובה לאשכול: ״לקצין הבכיר יש אינטרס מוצדק בוועדת־חקירה״ (עמוד 16). מדוע איפוא התנגד כל הזמן לוועדת־חקירה? מדוע לא עמד על כך שיזמינו את כל אלה שחשב שיש להזמינם?

בישיבה זו גילה שר־המשפטים שהוא גם מומחה לחקר־כליות־ולב. סוף־סוף עמד על הסוד הכמוס, מפני מה דרש ראש־הממשלה ועדת־חקירה ולא ועדת־שרים: ״מדוע הוא [ראה״מ] מעוניין בוועדת־חקירה? – כי הוא רוצה להופיע ולהישבע שהוא לא נתן את הפקודה״. לולא ראיתי זאת במו־עיני, שחור על־גבי לבן, לא הייתי מאמין שפנחס רוזן מסוגל לחריפות־מוח כזאת. אשכול, לעומת זאת, גילה טמירים: ״דיין אומר, או אמר לי, לפני איזה ימים, במסיבה של עוד עשרה אנשים, שהוא בטוח שלבון לא נתן ההוראה״.

רוזן שאל: ״בטוח, או כמעט בטוח?״

אשכול: ״הוא אמר בטוח״, ואחר־כך הסביר זאת: ״הוא קובל למה בשיחה שניה, כשאמרתי לו: ׳משה, אני מסכים אתך, אני במצב לא טוב, כשאני בוועדה ושמעתי זאת ממך, זה מעיק עלי כל הזמן. אני שואל אותך'. הוא לא אסר עלי ׳להגיד זאת, רק המשיך: ׳לבון לפני זה לא נתן הוראה, אולי אחר־כך נתן אישור׳״.

י. בן־אהרון מעיר: ״נוסח…״

ל. אשכול: ״אלה הדברים שרציתי להגיד׳׳.

כשקראתי עדות זו של אשכול בסטינוגרמה של ועדתי השבעה פניתי בכתב למשה דיין ומסרתי לו דברי אשכול מלה־במלה, וזו התשובה שקיבלתי ממנו:

אמרתי (באותה מסיבה), כי לפי השערתי החלו הפעולות… לא בגלל הוראות לבון, אלא בגלל סיבה אחרת, וכי השערה זו עלתה בדעתי רק בתקופה מאוחרת… אמרתי שלפי דעתי לבון נתן את ההוראה, אך עשה זאת בשלב מאוחר יותר (ז״א אחרי 14 ביולי), כלומר אחר שהפעולות החלו (ב־2 וב־14 ביולי). אותה מסיבה היתה בביתה של גולדה, ומבין המשתתפים זכורים לי: אשכול, גולדה, ארן, אלמוגי, איסר הלפרין ואנוכי. ייתכן שהיו גם אחרים.

במכתב שני שקיבלתי ממשה דיין בשנה שעברה (1964) הוא כתב לי: בפגישה שהיתה בביתה של גולדה בשנה זו, בפברואר 1964, חזרתי והבעתי את השערתי זו על השתלשלות ״הפרשה״ ואחר־כך מתן ההוראה על־ידי לבון. אמר פנחס ספיר שהוא שומע זאת בפעם הראשונה, ואז שיסע אותו אלמוגי ואמר כי את השערתי זו כבר הבעתי בפגישה הראשונה בביתה של גולדה ב־1960, וגם אז אמרתי את אותם הדברים, כלומר כי פעלו ללא הוראה, אך לבון נתן את ההוראה זמן־מה אחר־כך.

גם. אשכול בעצמו החל לפקפק אם אמנם דיין בדבריו באותה ישיבה (ביום 5.12.1960) אמר זאת. לאחר שב.ש. שיטרית הקשה על סיפורו של אשכול, אומר אשכול: ״אני מוכן למחוק את מה שאמרתי״ (בעמוד 28). השר י. בן־ אהרון: ״דיין לא אמר שלבון נתן הוראה״. השר ב. ש. שיטרית: ״גם המשיך להטיל ספק״.

לפני זה דיבר בן־אהרון. הוא אמר: ״יש רקע לדברים אלה, ואי־אפשר לשכוח זאת. אותה שאלה, אם לבון נתן ההוראה, היא אינה השאלה החשובה ביותר, אחרי עבור שנים, אבל לא חשוב מי שהציג שאלה זו בצורה זדונית, ולא מעניין אותי רק דבר זה,.אם כל הדבר מתחיל ב־17, ב־18 או ב־19 ביולי. הצעותי לכן: לדחות מחדש ענין הזמנת העדים, לדחות חידוש הבירור, נשמע מה יהיה לאחר שובו של האוזנר, לא נקרא עדים ואחר־כך עדים של כל אחד ואחד, אלא יסכם כל אחד מה הוא למד, ואז אנו נראה אם אנו עומדים בתחום אחד או לא״. לוי אשכול: ״יש הגיון רב בדברי בן־אהרון״.

וכאן אמר ב.ש.שיטרית: ״עם כל הסכמתי לדבריו האחרונים של שר־האוצר, שיש הגיון רב בדברי בן־אהרון, אני אומר מדוע אנו צריכים לשמוע אנשים ואת מי אנו צריכים לשמוע. נקח ועדת־אולשן. ועדת־אולשן הביאה שתי.מערכות עדים, אנשים שהופיעו בפניה, היא שקלה אלה נגד אלה, היא אמרה שיש ספק בדבר והביעה אותו. לאחר ששמענו משר־האוצר שדיין הוא אחד האנשים ששקלו את עדותו, מתוך עדותו הובע איזה ספק״.

אז אמר אשכול: ״אני מוכן למחוק מה שאמרתי״. באותה ישיבה (עמוד 21) אמר רוזן: ״הנוסח של ההחלטה [על ועדת־השבעה] הוא נוסח לא מדויק. דובר בממשלה על מסקנות נוהליות – – מסקנות כן, אבל בדיוק אותן המסקנות שאני מדבר עליהן״. המזכיר כ. כ״ץ: ״זאת אני יכול לאשר״. פ. רוזן: ״זאת אומרת, לא מסקנות מטריאליות. הענין הוא שבטרם נשמע אדם אחד, אנו צריכים לקבל על זה אישור נוסף מהממשלה, שאנו רשאים לעשות זאת. איני רואה כל קושי בזאת. קיבלתי פעם מכתב נרגש מראש־הממשלה, והסברתי לו שלא נעשה שום דבר בצורת חקירה או בתור ועדת־בירור. הסברתי לו מה בין ועדת־חקירה וועדת־בירור. בטרם נקבל הסכמה כזו מהממשלה לא נוכל לשמוע איש״. אשכול שואל: ״מה אנו עכשיו?״ השר רוזן: ״ועדת לימוד [עמוד 22]…

אם אנו אומרים: אנו צריכים לשמוע עוד אדם אחד, אנו נלך לממשלה ונגיד: אנו מוכנים להביא לפניכם. [השר אשכול: ״מה מוכנים אנו להביא?״] הוא הסכים לזאת לאחר שנאמר לו: בטרם נסיק מסקנה לגוף הענין – נבוא לממשלה ואנו נגיד לממשלה [השר אשכול: ״זה היה בישיבה?״] – זה היה גם בישיבת הממשלה״.

יז    🔗

היועץ המשפטי מר. האוזנר חזר מפריס, וביום 13.12.1960 הוזמן על־ידי מר פ. רוזן לוועדת־השבעה. מר האוזנר סיפר על שיחתו עם יורשו של הקצין הבכיר ומי שהיתה מזכירת ״הקצין הבכיר״. מקודם שוחח מר האוזנר עם יורשו של הקצין הבכיר, ואחר־כך עשה קונפרונטציה בינו ובין המזכירה. היורש אמר ששמע מהמזכירה בשנת 1955 שהיא עשתה שינוי באיזה מכתב. בשעת הקונפרונטציה היא הכחישה, שאמרה זאת. אחר־כך חקר אותה מר האוזנר במיוחד. ״שר־האוצר מכיר היטב את המזכירה. יחסה ל׳קצין הבכיר׳ הוא כמו יחס נערה בת 14 לכוכב־קולנוע נערץ. זה האיש הכי גדול שפגשה בחייה. יש תכונות מסוימות שהקצין הבכיר עולה בהן אפילו על אשכול. היא שונאת את לבון שנאה עזה. הוא היה מצווה לה לעתים לחכות בחדר־המדרגות; כאשר היה מכניס אותה לביתו היה אומר לה לחכות בפרוזדור, אף פעם לא הציע לה כיסא לשבת. היא בטוחה שלבון נתן ההוראה. כאשר שאלתי אותה מניין לה זאת, היא אמרה: לבון מסוגל לכל שקר, הקצין הבכיר אינו מסוגל לשקר״.

״היה ברור״, סיפר מר האוזנר, ״שלא אמרה לי ביום־הראשון האמת.״ לאחר שיחה לא־פורמלית ארוכה אמרה: טוב, אבוא מחר לשגרירות ואשלים העדוּת״.

י. ברזילי שואל: ״האם נתברר איך עשתה את השינוי?״ מר האוזנר: ״כל המכתב היא הדפיסה מחדש. – שאלתי אותה: ׳האם לא חששת שהאוריגינל יימצא, ואז אפשר יהיה להוכיח שזייפת?׳ היא ענתה, שכפי שהכירה את משה דיין ידעה שהוא ישמיד את האוריגינל – – כאשר היא אמרה זאת והדברים נרשמו היא היתה כל־כך שבורה ורצוצה, מלאה חרדה ודאגה – שהיה.פשוט ׳צער בעלי־חיים׳. לאחר שיש אחיזה לגמר החקירה, החלטתי לשלוח אותה לארץ. היא בארץ. החקירה צריכה להיעשות בדרכים רגילות שאני אדווח עליהן. טוב היה שהחקירה היתה בפריס. אני לא בטוח אם היו משיחים אותה בארץ. היתה התקשרות טלפונית עם עורך־דין סלומון.– אני נתתי לה הבטחה רשמית שלא תובא לדין עקב כל הפרטים. שתגלה. הואיל וברור שכאן דרושה עוד חקירה – צריך לחקור את קצין־המילואים ביתר־אריכות, צריך לחקור את הקצין הבכיר, גם לערוך קונפרונטציות – המשטרה צריכה לחקור בדבר. מסרתי למפכ״ל [המפקח־הכללי של המשטרה] עדויות אלו.

המכתב שלה מה־19 ביולי, שהמזכירה מודה שזייפה אותו – וביקשתי למנות קצין מתאים שיעסוק בהקדם בחקירת הפרשה מהצד הפלילי״. אשכול העיר: ״אילוּ לא ׳היורש של הקצין הבכיר׳, המזכירה לא היתה אומרת מה שאמרה״. מר האוזנר: ״זה עזר בוודאי, שיכולתי להפגיש את שניהם. תגיד בפניה, אמרתי לו, מה שאמרת לי – –״ היו״ר פ. רוזן: ״גם אני רוצה לשאול. בדו״ח המקוצר, התמציתי ששלחת אותו – לא נתתי אותו לקריאה, כי איני יודע אם הוא מוסיף דבר־מה – שם אתה כותב, לאחר שעשית קונפרונטציה ביניהם, הוא חזר באזניה על גירסתו והיא הכחישה; על כך יתר פּרטיוּת יש בעדות. אמר יורשו של הקצין הבכיר כי כעת, עקב אימוץ זכרונו, הוא אומר שייתכן שהמזכירה דיברה סתם על מסמך צבאי, לאו דווקא מכתב לרמטכ״ל. אולי פרט זה נגרר הנה בדרך אסוציאטיבית, לאחר מה שנודע. האם זה בדוק?״.

ג. האוזנר: ״זה ישנו.– – היה שינוי פיסקה. לא חקרתי אותה הלאה, שמו של לבון נזכר עוד הפעם באותה פיסקה. זאת השארתי לחקירה נוספת.– נראה שמקודם היתה פיסקה יותר ארוכה, שמו של לבון חוזר עוד הפעם בסוף הפיסקה. על זה צריך לחקור אותה״.

ב. ש. שיטרית שואל: ״רציתי לדעת אם היה לך רושם שהפעולות שנעשו היו לפי הוראת לבון, מה היה השינוי?״.

ג. האוזנר: ״קודם היה כתוב: בהמשך לשיחות שהתקיימו הכניסו את החבריא לפעולה. במקום המלים ׳בהמשך לשיחות׳, או מלים דומות, היא מחקה את המלים וכתבה ׳לפי הוראתו של לבון׳״.

השר ל. אשכול: ״היא מאמינה על לבון כל דבר אסור״.

ב. ש. שיטרית: ״מה הרושם שלך – שגילתה את כל האמת, או רק כדי לנגח את לבון?״

ג. האוזנר: ״לדעתי, לא גילתה כל האמת. היא גילתה ששינתה המלים במכתב, וזה נכון. אבל מי נתן לה המכתב לשנות, מי הכניס אותה בסוד הדברים, זאת לא אמרה״.

ב. ש. שיטרית: ״האם לא נשאלה למה היה השינוי?״

ג. האוזנר: ״היא אמרה: הבנתי שצריך להדגיש את חלקו של לבון. אני בטוחה שכך הוא, הוא נתן ההוראה״.

ב. ש. שיטרית: ״אמרת שהיא לא הודיעה לקצין הבכיר שהיא נדרשת לשנות דבר־מה יסודי, מהותי במכתב שלו. האם אתה יכול לתת הסבר לזאת?״

ג. האוזנר: ״אני לא מאמין לה״.

היו״ר פנחס רוזן: ״גמרת הפרשה שלו?״

ג. האוזנר: ״לא נתאשר שנעשו זיופים. חשד זה נתבדה. הוא אינו קיים. זה לא היה, דבר זה מאד חשוב, לפחות – בפני ועדת־חו״ב. שם טענו שהיתה עזרה לזיופים. לא זייפו שם שום חומר הנוגע לפרשה זו״.

השר לוי אשכול: ״מי הביא זאת?״

ג. האוזנר:.״זה דיוח לבון לבן־גוריון מפיו של…״

היו״ר פ. רוזן: ״אין לזאת שום הוכחה״.

השר ב. ש. שיטרית: ״האם נשאלה המזכירה מדוע היתה צריכה להדפיס שני הדפים? אולי זוהי שאלה שהמשטרה תדוש בה. האם נשאלה מדוע היתה צריכה להחליף שני הדפים, בו־בזמן שהשינוי לגבי ההוראה קיים בדף אחד בלבד?״…

השר לוי אשכול: ״זה ברור״.

היו״ר פ. רוזן: ״כדי שהמומחה שלך לא יגלה את השינוי״.

השר ל. אשכול: ״האם אתה חושב – האם יש חשיבות וענין להמשיך בחקירת המשטרה? מה יתן לעם־ישראל, לנו, לכל העסק הזה, אם. ימשיכו בחקירה?״

ג'. האוזנר: ״אני רוצה לדעת במידת־האפשר מה אפשר עוד לברר מה שהיא מסרה – אלו הן נקודות־אחיזה ממדרגה ראשונה לחקירה נוספת״.

השר ל. אשכול: ״הרי אתה יודע – כנראה שאני שייך לבית־הלל״.

השר מ. שפירא: ״אילו היית בכל דבר בבית־הלל – היה זה טוב״.

היו״ד פ. רוזן: ״אם אין שאלות נוספות – אשחרר את היועץ המשפטי. תודה רבה לך. ״

השר י. ברזילי: י ״אני מציע להביא לממשלה מסקנה:

א) לועדה נתברר שלבון לא נתן הוראה;

ב) לא נחוצה בענין זה ועדת־חקירה״.

השר י. בן־אהרון הוסיף: ״אנו גם איננו צריכים להיות ועדה מתמדת, שתשב ותחכה לכל פיסת־נייר שתסופק לנו. – אני מוצא בזאת נחמה ששר־בטחון בישראל, מי שלא יהיה, מי שלא היה, לא יכול היה ולא נתן מעולם הוראה כזאת – כי אילו באמת קרה ששר־בטחון בישראל נתן הוראה כזאת היה זה דבר שחור מאד, מי שלא יהיה שר־הבטחון. – לפני עומדת העובדה, בלי כל קשר עם המזכירה וכל מה שבא עם זאת, ששר־בטחון לא נתן הוראה כזאת, ששר־בטחון בישראל לא יכול היה לתת הוראה כזו. – יש לזאת היסטוריה. היה משפט ט. באמת הופעת ׳הקצין הבכיר׳ שם זו היא כמעט רפליקה מדויקת ממה שאנו ראינו עכשיו בהופעותיו בפרשה. – לדעתי, אני רואה בזה בענין זה מוטיב לגולל את הענין על לבון, ובזאת – אני קובע – היתה להם תמיכה ציבורית פוליטית מצד אלה שרצו להדיח אותו. הרבה זמן לפני שדברם בשל, נשמעה קריאה להדיח אותו (השר רוזן שואל: ״את מי?.״) – את לבון. – לכן נדמה שאנו הגענו לסוף הדרך כוועדה״.

השר אשכול אמר: ״אם אני מציג לעצמי השאלה וצריך לתת תשובה: לבון נתן הוראה או לא נתן הוראה, אני אומר: לא. – ברור לי שלבון לא נתן הוראה״.

השר שפירא שאל: ״אני לא מכיר את ׳הקצין הבכיר׳. אומרים עליו שהוא יהודי די פיקח, חרוץ, מפקד טוב. כשהוא הולך לעשות דבר כזה – הוא ישאל את עצמו:

אם אינני שואל את שר־הבטחון, ממה נפשך, אצליח בפעולה זו – ממילא זה יהיה על חשבונו של שר־הבטחון. אם הפעולה תהיה מוצלחת – כל הקרדיט לשר־הבטחון. אם הוא ייכשל – הוא לבדו יהיה אחראי למצב זה״.

היו״ר פ. רוזן שואל: ״מי?״

השר שפירא עונה: ״׳הקצין הבכיר׳. יהודי פיקח, כיצד הוא מגיע לדבר כזה – על שאלה זו קשה מאד לענות״.

השר פ. רוזן: ״לפני הוועדה מונחת בקשתו של ׳הקצין הבכיר׳ ושל העורך דין שלו להישמע על־ידי ׳הוועדה, כדי להוכיח לוועדה שלבון נתן את ההוראה. על זה צריך להחליט.– – הצעתי לשמוע קצין מסוים שכאילו היה נוכח כש׳הקצין הבכיר׳ בא מהשיחה עם לבון ואמר לקצין־המילואים שהוא עכשיו קיבל הוראה זו. אחר־כך אמרתי שאני רוצה לשמוע את דיין, המבקש שאנו נשמע אותו. גם אמרתי שיש ענין לשמוע את ׳הקצין הבכיר׳ ואת לבון, אולי גם את שרת. – לאחר־מכן קיימתי שיחה ארוכה עם בן־גוריון. קודם־כל דיוחתי לו על עבודת הוועדה. – ואני אמרתי לו גם־כן שנתעוררה השאלה, שאני עוררתי השאלה, אם לשמוע עוד אנשים או לא, אבל יש לי ספק אם לנו סמכות כזו. שאלתי: מה אתה חושב. על זאת הוא השיב: אני לא מתערב בעבודת הוועדה, אם אתם חושבים לנכון לשמוע עדים – לפי דעתי אתם יכולים לשמוע אותם״.

״– – עכשיו לשאלה: מאיזה אופן אינני יכול לשחרר את לבון לגמרי מאחריות? אני לא בנקל יכול לקבל ש׳הקצין׳הבכיר׳ היה נותן הוראה, אם לא הניח שמאחוריו עומד לבון. אני חושב שאפשר לקבוע שלבון לא נתן הוראה מפורשת, אבל השאלה היא אם אנו יכולים לומר להסברת הענין – לדעה הזאת הגיע אפילו אשכול באחת הישיבות – שהוא ודאי חשב שזה היה לפי רוח לבון, על־פי שיחות אקטואליות מוקדמות. עכשיו אני רוצה לומר לכם: הרושם שלי הוא שבענין זה אנו יכולים לשמוע עוד כמה דברים מדיין, כדי להבהיר נקודה זו; דיין דיבר אתי כמה פעמים – הוא רוצה לסתור מה שאמר לבון בוועדת־חו״ב, כדי להראות ששרר מצב של הפקרות, וכל אחד עשה על דעת עצמו.–הוא [דיין] רוצה אפילו להופיע בפני ועדת־חו״ב – אבל הוא גם־כן.אומר: אני מוכן להופיע בפניכם״.

השר מ. שפירא: ״אני בעד זה שנשמע אותו, הוא חבר הממשלה, אבל לא אחרים״.

השר י. בן־אהרון: ״אני ירא, אם אנו פותחים דלת…״

היו״ר פ. רוזן: ״אני הייתי רוצה בענין זה לשמוע את ׳הקצין הבכיר׳ – אני הייתי רוצה לשמוע את לבון בענין זה, וכמו־כן הייתי רוצה לשמוע את שרת״.

השר מ.ח. שפירא: ״את דיין צריך לשמוע״.

השר ל. אשכול: ״אתה רוצה שהכל יהיה בעתונות?״

השר פ. רוזן: ״אילו הבאתי לפניכם השאלה אם לשלוח את האוזנר לפריס – הרי לא שאלתי אתכם, שלחתי אותו״, ל. אשכול: ״זה לא מדויק״. השר,י. בן־אהרון: ״מהרגע הראשון דרשנו זאת״. השר ל. אשכול: ״מהישיבות הראשונות.שאלנו: מה בדבר,ארבעת האנשים הללו, מדוע לא חוקרים אותם?״

השר פ. רוזן: ״הם אינם ב׳תפקיד׳ הוועדה בצורה.כזאת– –״ השר ב. ש. שיטרית: ״הבעתי דעתי, באחת הישיבות הקודמות, שאני תומך ואיני זז מדעתי, אם היו״ר רוצה לשמוע שלושה־ארבעה עדים,. ואלה עדי־מפתח, יש לשמוע אותם״.

השר ל. אשכול: ״אני אמשיך להתנגד. אנו לא ועדת־חקירה״. השר ב. ש. שיטרית: ״אנו ועדת־בדיקה״. היו״ר פ. רוזן: ״אני מתנגד לגמור בכל מחיר. אני מבקש שנקיים ישיבה ביום־ו׳ בתל־אביב, אם אתם רוצים, ונזמין לישיבה את דיין. בישיבה האחרונה אמר שר־האוצר [ל. אשכול] שאמר לו דיין שלבון לא נתן ההוראה; למה זה הביא–שדיין הכחיש זאת בעתונות״.

השר ל. אשכול: ״היתה הכחשה? אולי קראתי, לא שמתי לב: אתה יכול למחוק מה שאמרתי, מה שסיפרתי״. היו״ר פ. רוזן: ״אני מציע שנקיים ישיבה ביום ו׳ ונשמע את דיין. אנחנו לא ועדת־חקירה, אנחנו בכל־זאת ועדת־בירור״.

השר ל. אשכול: ״אני,חצי הרוס. אני.מתנגד להזמנת.דיין. איני מבין. מדוע הוא ולא מישהו אחר. – אנו לא צריכים להרחיב את היריעה. אנו הופכים את עצמנו לוועדת־חקירה״.

השר י. ברזילי: ״אני מאד הייתי רוצה לשמוע את דיין, כי יש לי המון פניות לגבי דיין, מדוע נתן עצה שיבצר את עצמו על־ידי מכתב, מדוע לא הלך עד הסוף לברר אצל המזכירה,,מה היה השינוי, מדוע המשיך לדבר על אפיו של לבון והתכחש לדברים שאמר; יש הרבה שאלות. בכל־זאת, אני מוכן לוותר על תענוג זה. אם אתה רוצה לשמוע רק את אלה שאתה, אמרת: דיין, ׳הקצין הבכיר׳, שרת, לבון, זאת אומרת ברור, כי אם יופיעו סתירות בין לבון והמפתח יהיה בקצין־המילואים, ייאמר: קציו־המילואים, אחר־כך: המזכירה, ואנחנו הופכים לוועדת־חקירה – אתה לא יכול לפתוח הוועדה רק לעד אחד״.

היו״ר פ. רוזן: ״ועדת חו״ב רצתה לחקור את דיין״.

השר י..בן־אהרון: ״ועדת־החוץ לא היתה מגיעה למסקנה אחרת״.

היו״ר פ. רוזן: ״זה לא ברור. אם מסיימים: מי לא נתן מי כן נתן, זאת אומרת מי אחראי לכל הדבר – ועדת־חו״ב אף פעם לא חשבה להסתפק בחומר זה״.

השר י. ברזילי: ״אין אנו חייבים לספק – לא את ועדת־חו״ב ולא את הממשלה. אנו חייבים לספק את הסיכום שלנו. יש פרובאביליטי מכסימלית המתקרבת לוודאות״.

היו״ר פ. רוזן: ״נעשה הצבעה נסיונית [על שמיעת דיין]״. שלושה בעד, שנים נגד, אחד נמנע. בזאת נסתיימה ישיבה זו.

נתקיימו עוד שלש ישיבות. ביום 21,19,15 בדצמבר. בישיבה ביום 15.12.1960 פתח פ. רוזן ואמר: ״דיברתי עם דיין. הוא צריך למצוא דרך בה יהיה ידוע גם לוועדת־חו״ב שבענין אחד לכל הפחות לבון שיקר. ״לפנינו בקשה של עורך־דין סלומון להישמע בוועדה.– הוא אמר שהוא חושב שגם עכשיו טוב שנשמע אותו – הוא כבר שמע על השינוי בהעתק המכתב, שקודם היה כתוב ׳בהתאם לשיחות קודמות׳ או משהו דומה לכך, אולם זה לא מוכיח, לדעתו, שלבון לא נתן ההוראה״.

ברזילי התנגד מיד לשמיעתו. היו״ר פ. רוזן העיר: ״אם רוצים לברר הענין עד תומו צריך לשמוע אותו, ואולי צריך לשמוע עדים״. השר ל. אשכול: ״אני מצטער שאתה מציע זאת לנו. דיברנו על זאת כמה פעמים״. פתאום הודיע רוזן שהוא הכין כבר נוסח של מסקנות סופיות, וביניהן סעיף: ״הוועדה לא שמעה עדים. רוב הוועדה חיוה דעתו כי שמיעת עדים אינה בסמכותה״, ובראשית המסקנות הופיע פתאום נוסח חדש של סמכות ועדת־השבעה, לא זה שהודיע עליו שר־המשפטים בישיבה הראשונה של הוועדה (״לעבור על החומר ולהגיד לממשלה מה לדעתנו צריך לעשות בעתיד״), אלא נוסח חדש: ״הממשלה הקימה ועדת־משנה מורכבת משבעה שרים, אשר תעיין בכל החומר הנוגע לפרשה ותגיש מסקנותיה לממשלה״. בפתיחת הישיבה ביום 13.12.1960 הודיע היו״ר פ. רוזן כי… נחקר כאן. לבון אמר בוועדת־חו״ב שהוא,…, חתם על השיחה שקיים עם לבון, אבל השיחה לא חתומה על־ידי… הוא גם סיפר שהמזכירה העידה בחקירת המשטרה שהיא אמנם שינתה איזה מכתב – אבל אינה יודעת אם זה היה המכתב של 19 ביולי.1954 בישיבה האחרונה (21.12.1960) הביא שר־המשפטים לידיעת הוועדה שהמשטרה גבתה מהמזכירה עדות, ואחרי בירור חתמו החברים על המסקנות לממשלה ביום 25.12.1960.

יח    🔗

ועדת־השבעה ידעה כי חקירת המזכירה, שעל־פי הוראת היועץ המשפטי האוזנר באה לארץ, וכן גם חקירתם של עוד שלושה אזרחים ושלושה קציני צה״ל, נמסרו למשטרה, (הן נסתיימו ביום 26 בדצמבר 1960). ביום 12.12.1960 פנה מר האוזנר למפקח־הכללי של משטרת־ישראל.

הנדון: חקירות נוספות כ״פרשה״

בהמשך לשיחתנו [כך כתב מר ג. האוזנר] הריני ממציא לד רצוף לכאן את המסמכים הבאים:

1) דו״ח שלי לשר־המשפטים מתאריך היום;

2) הודעה מפיה של המזכירה,

3) הודעה של יורשו של הקצין הבכיר;

4) הודעה של אזרח עובד מערכת־הבטחון.

הריני לבקשך למנות קצין מתאים ובעל נסיון – לגמר החקירה של זיוף מסמך, היא האשמה העולה מדברי עדותה של המזכירה. האיש אשר המזכירה מיחסת לו אשמה זו, קצין־המילואים, נחקר כבר והכחיש אח האשמה. אני מצרף העתק מהדו״ח שהוגש בנדון.

אבקשך להפנות אלי את הקצין שתמנה למשימה הנ״ל, בכדי שאוכל לתת לו אינפורמציה נוספת שהיא דרושה לביצוע החקירה. אודה לך אם תראה את הדבר כדחוף ביותר.

בברכה, ג. האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה

ביום 26.12.1960 המציא מ״מ מפקד מצ״ח לראש אכ״א ״דו״ח מסכם לחקירה״.

הנושא: חשד לזיוף מכתב ״הקצין הבכיר״ לרמטכ״ל מ־19.7.1954.

וזו לשון הדו\״ח:

ביום 15.12.1960 הטלת עלי להשתתף ביחד עם משטרת־ישדאל –ניצב־משנה זאב מרגלית – בחקירת הנושא הנזכר לעיל. חלקי בחקירה היה לזמן קציני צבא, להשתתף בחקירתם, וכ״כ להמציא כל מסמך שיידרש בחקירת הנושא. במקום הזה אני מדגיש, שכל קציני צה״ל שנדרשו לחקירה. זומנו על־ידי, הופיעו ונחקרו, וכ״כ כל המסמכים שנדרשו מצה״ל – הומצאו והוגשו. אף דרישה לא הושבה ריקם. בתהליך החקירה נחקרו ונרשמו עדויות של:–

א) אזרחים.

ב) קציני צה״ל.

לפי הוראת היועץ המשפטי, מר גדעון האוזנר, ויתר נציב־משנה זאב מרגלית על זימונם של:

1) קצין צה״ל;

2) אזרח עובד־צבא.

הומצאו והוגשו המסמכים הבאים:

1) 2 העתקי מכתב מ־19.7.54 מהקצין הבכיר לרמטכ״ל;

2) דו״ח ועדת כהן (13 דפים);

3) העתק עדויות בפני ועדת כהן (20 דפים);

4) טופס צבאי;

5) תיק שוטף של לשכת הקצין הבכיר משנת 1954;

6) ארבעה אישורים טכניים.

אותרו והועמדו לרשותו של מר אלברט חגג, מומחה לזיהויים פליליים של משטרת־ישראל – 2 מכונות־כתיבה, שנמצאו בשימוש לשכת הקצין הבכיר במחצית השנה של 1954.

להלן בקיצור נמרץ תמצית העדויות המתיחסות לשאלה בנושא.:

1) המזכירה – נחקרה בחו״ל על־ידי היועץ המשפטי מר גדעון האוזנר בשני המשכים. לאחר שהתיעצה עם עו״ד סלומון וקיבלה ממר ג. האוזנר הבטחה בכתב, שלא תובא בפלילים עקב כל שינוי במסמכים שביצעה בענין הפרשה, מסרה שקצין־המילואים ביקש ממנה לשנות מסמך, כדי להדגיש שמר פנחס לבון הוא אשר נתן את ההוראה לביצוע.

לאחר שהוצג למזכירה, על־ידי מר ג. האוזנר, העתק מהמכתב של הקצין הבכיר לרמטכ״ל מ־19.7.1954, הצהירה שאינה זוכרת אם זה הוא אחד המסמכים שנתבקשה לשנות. בחקירה השניה על־ידי מר ג. האוזנר מסרה המזכירה שהמכתב מ־ 19.7.1954 הוא המכתב אשר הכניסה בו שינוי. היא מסרה שבמקום המלים ״לפי שיחות שנתקיימו״, או ״לפי הוראות שניתנו״, הכניסה מלים ״לפי הוראתו של לבון״, וזה על־פי בקשתו של קצין־המילואים.

המזכירה הדגישה שיש לה בטחון של 99% לגבי זהות המכתב של 19.7.1954.

בחקירה המשטרתית הראשונה ב־16.12.1960 העידה המזכירה, שלאחר שחשבה על העדות שמסרה למר ג. האוזנר במתח עצום התעורר בלבה ספק אם אמנם היה זה המכתב מ־19.7.1954 שבו בוצע השינוי [ההדגשה כמקור]. היא הדגישה שלאחר שהוצג לה, כעת, בחקירה המשטרתית, העתק המכתב מ־19.7.54 הספק קיים [כנ״ל].

המזכירה, בקונפרונטציה עם קצין־המילואים, עמדה על גירסתה שבין המסמכים שהאחרון נתן לה להדפסה היה איזה מסמך [כנ״ל], בו היתה צריכה לבצע שינוי שעליו העידה.

2) פקידה אחרת מסרה בחקירה המשטרתית שהיא טיפלה במכתב מ־19.7.1954 של הקצין.הבכיר לרמטכ״ל. המשפט, הפותח במלים ״לפי הוראתו.של לבון.״, נראה לה מוכר, ובהחלט יכול להיות שהיה קיים במכתב כאשר טיפלה בו בערך בשנת 1954 [כנ״ל].

3) פקידה נוספת – העידה בחקירה המשטרתית ששירתה ב־1954 כפקידה בלשכת הקצין הבכיר, אולם לא שמעה דבר על תיקון במכתב מ־19.7.1954, או במחברת מכתבים המועברים לשר־הבטחון מלשכת הקצין הבכיר.

4) קצין־המילואים הכחיש נמרצות בחקירה המשטרתית כאילו ביקש מהמזכירה לבצע שינוי במכתב של הקצין הבכיר לרמטכ״ל מ־19.7.1954. הוא הגדיר כאבסורד דרישה כנ״ל, הואיל ולא היה לו ענין בשינוי מכתב של הקצין הבכיר לרמטכ״ל.

5) ״הקצין הבכיר״ העיד שהעתק מכתבו מ־19.7.1954 לרמטכ״ל, שהוגש לוועדת אולשן–דורי, הינו העתק מהמקור, ודבר בתוכן המכתב לא שוּנה.

6) קצין צה״ל העיד ששמע מפי האזרח עובד־צבא ש״הקצין הבכיר״ הופיע בשעות ערב במשרדו וביקש תיקון במכתב שאת חלקו העליון והתחתון הסתיר בידיים. האזרח נחקר על־ידי היועץ המשפטי מר ג. האוזנר בחו״ל, והוא הכחיש את כל הסיפור הנ״ל. מאחר והקצין הינו בחזקת עד מפי עד, ועדותו לרוב מתבססת על הרגשותיו ומסקנותיו, אין ליחס לה חשיבות בפרט זה. היועץ המשפטי ויתר על זימונו של האזרח עובד־צבא ועלי חקירתו של מפקדו.

7) קצין צה״ל מסר ששמע מפי המזכירה שנתבקשה להחליף שני דפים במחברת שהכילה רישום דברי־דואר, מועברים מלשכת הקצין הבכיר לשר־הבטחון. היא לא אמרה על־ידי מי נתבקשה לבצע את ההחלפה. המזכירה בקונפרונטציה עם העד הכחישה את הגירסה הנ״ל.

8) אלברט חגג, מומחה משטרתי לזיהויים פליליים של משטרת־ישראל, ערך במשך יומיים בדיקות, והגיע לידי מסקנה שכל ההעתקים הקיימים ממכתב ״הקצין הבכיר״ לרמטכ״ל מ־19.7.1954 מהווים חטיבה אחת, והודפסו בבת־אחת באותו הזמן ובאותה מכונת־כתיבה. הוא זיהה את מכונת־הכתיבה עליה הודפס המכתב.

בהעתקי המכתב מ־19.7.1954 לא נמצאו שום עקבות לזיוף [כנ״ל].

המסקנות: אין בדעתי לקשור לראשה של המזכירה כתר של עד מהימן או לא מהימן, כי זה תפקיד של שופט ולא של חוקר, אולם איני מתעלם מהעובדה שהעדה הנ״ל סתרה בחקירתה המשטרתית את עדותה בפני היועץ המשפטי בנקודה המרכזית של נושא החקירה [כנ״ל]. בהתחשב עם העובדה שלא נמצא שום סיוע לעדותה, ולאור חוות־דעתו השלילית של המומחה לזיהויים פליליים – אני מסיק שלא קיימת הוכחה לזיוף כלשהו. בסיכום דעתי היא:.No Case [כנ״ל]. חתום – (מ״מ מפקד מצ״ח)

יט    🔗

וזוהי חוות־הדעת של פקד אלברט חגג מן המטה הארצי,.אגף החקירות (מחלקת זיהויים פליליים), מיום כ״ג תשרי תשכ״א (14.10.1960), יום לפני סיום חקירותיה של ועדת־כהן:

חוות־דעת של מומחה, שם המומחה חגג אברהם. דרגתו ותפקידו – פקד, קצין במעבדה של המחלקה לזיהוי פלילי, אגף החקירות.

אני החתום מטה נתבקשתי על־ידי חיים כהן לחוות דעתי המקצועית בשאלה דלקמן: בדיקת מסמך, שהתעוררה בקשר עם חקירה שהתנהלה על־ידי ועדת־חקירה לפי סעיף,537.

אני נותן חוות־דעתי זו במקום עדות בבית־המשפט, ואני מצהיר בזאת כי ידוע לי היטב שלענין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות־שקר בשבועה בבית־המשפט דין חוות־דעתי זו כשהיא חתומה על־ידי כדין עדות בשבועה בבית־המשפט.

פרטי השכלתי הם: 4 שנים בפקולטה למשפטים ופילוסופיה בקאהיר. לימוד מקצוע בדיקת כתבי־יד אצל הגרפולוג ד״ר הואנינו. קורס מדעי־המשטרה בנט־קולג׳, שפילד. השתלמות באנגליה וצרפת בשטח בדיקת מסמכים וזיופים.

נסיוני המקצועי: שנתיים אסיסטנט של מר או־רפרטי (Rafferty O') – המומחה לבדיקת זיופי־כספים בבנק הלאומי המצרי בקאהיר.

7 שנים אסיסטנט של ד״ר לוקס (Dr. Lucas) מומחה לקרימינליסטיקה – לשעבר מנהל מעבדות הזיהוי הפלילי בקאהיר. מומחה להשוואות כתבי־יד ובדיקת זיופים במעבדת מטה־משטרת־ישראל מאז מרס 1951.

חוות דעתי.

קיבלתי מראש אח״ק מעטפה ובה מכתב מתאריך 19.7.1954 המסומן ״סודי ביותר״, ״למכותב בלבד״, אל ד. בארה״ב. נתבקשתי לחוות דעתי על המסמך הנ״ל בשאלות כדלקמן:

1) האם נעשה דבר כדי לשוות למסמך זה גיל גדול או קטן יותר מאשר גילו האמיתי:

2) האם שני הדפים של המסמך הם בני גיל שווה;

3) האם התאריכים הכתובים על העמוד הראשון הם התאריכים המקוריים או האם שונו.

מימצאים.

1) המסמך הוא העתק בנייר־פחם כתוב במכונת־כתיבה עברית על שני גליונות בגודל פוליו של נייר זהה.

2) בשלב אחד (כנראה כאשר היה הנייר בלתי־מקופל) היו שני הדפים של מסמך זה מחוברים יחד במהדק של מכונת־חיבור בפינה הימנית העליונה, וכן על גבי סיכת־החיבור הזאת היה מהדק משרדי רגיל, אשר ייתכן וחיבר אל המסמך נייר נוסף. כן היו שני הדפים, וייתכן גם נייר נוסף, מחוברים בפינה הימנית העליונה בסיכה רגילה.

3) במצב שהמסמך תואר בסעיף 2 לעיל, נוקב לצרכי תיוק בצידו הימני ותויק לתוך תיק (ייתכן מטיפוס קלאסר). בתיק שהה המסמך תקופת־מה ושפתו השמאלית הצהיבה מהיותה גלויה לאור. הדף הראשון הצהיב יותר מהדף השני, אך סימני ההצהבה ניכרים גם בדף השני, אם כי במידה פחותה בחרבה, משום שכאמור היה הדף השני מוגן על־ידי הדף הראשון. הדף הראשון של המסמך נושא בפינתו השמאלית העליונה סיפרה 5 ומסביבה עיגול כתובים בעפרון אדום רך, כנהוג במיספור דפים בתוך תיק.

4) המסמך נושא בצדו השמאלי העליון של דף ראשון מספר תיק שנכתב בעט כדורי נובע (580/100) וכן תאריך 19, יתר הכתובים בעט כדורי נובע ועוד הערה מתחת לתאריך ״תיוק סגור" אף זה בעט של דף 1 באמצע המספרים 49/50 ומתחתיו המספר 1297, אף רישום זה כתוב בעט כדורי נובע. כל הרישומים האלה בעט כדורי נובע מאותו צבע.

5) בחלקו השמאלי העליון של גליון ראשון רשומה בעט כדורי נובע בלחץ חלש ההערה ״בוועדת־חקירה על ענין…״ וכו'. במרכז הדף רשום בעט כדורי בלחץ חלש ״לרישום״. הכתב הזה לא השאיר עקבות לחץ על הדף השני, ואפילו לא על עברו השני של הדף הראשון. הרישומים הללו כתובים בעט כדורי נובע מצבע שונה משל העט בו נכתבו הרישומים המתוארים בסעיף 4 לעיל.

6) בשלב אחר היו שני הדפים של המסמר בלתי מחוברים יחד ואז קופלו שני הדפים, כאשר הדף הראשון בולט קצת כלפי־מעלה ארבע פעמים, כלומר לחצי, לרבע, לשמינית, לחלק הששה־עשר. במצב כזה כנראה הוכנס המסמך אל תוך מעטפה, המעטפה נוקבה לצרכי תיוק, ותוך כדי כך נפגע המסמך בניקוב אחד של מכשיר־הניקוב, וכתוצאה יש עתה על כל דף של המסמך ארבעה חורים לארכו, וכן בכל דף פגיעה קטנה בשפה השמאלית.

7) כי הקיפולים וסימני הטיפול בשני הגליונות של המסמך הם תואמים, וכפי הנראה לעין–היוו מסמך אחד בתהליכים שונים של טיפול.

8) שני הגליונות של המסמך נכתבו באותה מכונת־כתיבה בהיות מכונת־הכתיבה במצב מכני ובתנאים שווים בעת כתיבת שני הדפים.

9) שני הדפים מודפסים בסידור הדפסה דומה מבחינת רווחים, שוליים, סגנון פיסוק, לחץ וכושר מקצועי.

10) בגליון הראשון של המסמך יש מחיקה ותיקון בשורה שלפני האחרונה, ואין סימן לכך שתיקון זה לא נעשה שלא באותו מעמד של הדפסת המכתב. בדף השני יש תיקון בשורה 13 שיל מלה אחת: ״תגיע״. תיקון זה נעשה בעת הדפסת המכתב, ושתי המלים הנוספות עד לסיום השורה 13 מודפסות קצת יותר גבוה מכל השורה כתוצאה מפעולת התיקון תוך כדי הדפסת המסמך.

11) לבד מתיקוני מלים הנזכרים. בסעיף 10 ותיקונים קטנים של אותיות המכתב– לא מצאתי כל עקבות של מחיקות מכניות או כימיות או אחרות, או תיקונים טכניים או כימיים אחרים בשני הדפים, בין בטכסט המודפס במכונת־כתיבה ובין בכתוב על הדף הראשון בעט כדורי נובע.

מסקנות.

1) לא מצאתי שנעשה במסמך הנ״ל על שני הדפים שלו דבר כדי לשוות לו גיל גדול או קטן יותר מאשר גילו האמתי.

2) לדעתי, שני הדפים של המסמך הם בני גיל שווה והיו נתונים יחד בתהליכי טיפול משרדי זהים.

3) התאריכים הכתובים על העמוד הראשון של המסמך הם התאריכים המקוריים אשר לא שונו. בחלק המודפס במכונת־כתיבה, לא נעשה כל טיפול וכל נסיון לשנותו, והוא.חלק אינטגרלי של המסמך כולו. החלק הכתוב בעט כדורי נובע הוא מקורי. ניכרת הלחיצה של כתיבתם מעברו השני של דף מס׳ 1 וכן על גבי מם׳ 2.

(חתום)

א. חגג,פקד

כ    🔗

כשקראתי חוות־דעת זו, לאחר שוועדת־כהן סיימה עבודתה ב־15.10.1960, פניתי למשטרה ושאלתי: מאין יודע המומחה (אלברט חגג) שכל העתקי המכתב לא הו‎‏ּדפּסו³ במכונה בזמן אחר, אלא דווקא ביום 19.7.1954, ומניין הוא יודע שבדף השני לא שונו מלים אחדות? הסבירו לי: הוא מצא מכונת־כתיבה שהשתמשו בה בלשכת הקצין הבכיר ביום 19.7.1954. הוא בדק כל שאר המכתבים והתעודות שנדפסו במכונת־כתיבה זו באותו החודש. כל מכונת־כתיבה משנה במקצת כתיבת אחת האותיות מזמן לזמן. הוא מצא שהשינויים שישנם בכל שאר המכתבים שנכתבו באותו זמן ובאותה מכונת־הכתיבה נמצאים בדיוּק גם בהעתקי המכתב של 19.7.1954 ומכאן למד שהתאריך הוּא נכון. ואשר לדף השני – בדק כימית אם נעשה איזה שינוּי במקור כשנכתבו המלים “לפי הוראת שר־הבטחון”, ולא מצא כל שינוי במכתב שאפשר לגלות באמצעים כימיים.

העדויות ששמעה המשטרה, ובייחוד הבּדיקה של המומחה לזיהויים פליליים, אלברט חגג, איפשרו לראש המשטרה להסיק “שלא קיימת הוכחה לזיוף כל שהוא” (ההדגשה במקור). אולם נשארה בלבי תמיהה על עדותה של המזכירה בפריס, שמסרה ליועץ המשפטי שאמנם שינתה איזה מכתב, וכשמר האוזנר הראה לה המכתב שלל 19.7.1954 אמרה שייתכן שזהו המכתב ששינתה. מבדיקת המומחה – וגם מחקירת העדים במשטרה בארץ – נתברר שבמכתב זה לא טיפלה כלל המזכירה. מהו, איפוא, המכתב ששינתה – כפי שאמרה בפריס להאוזנר? תעלומה זו התבהרה לי רק לאחר כשלש שנים, במחצית השניה של 1963, לאחר שפרשתי מהממשלה בכנסת המחמשית. על יסוד החומר הנוגע ל“פרשה” שבדק לפי הוראתי חגי אשד, בתעודות שנמסרו לו על־פי הוראתי מכל משרדי הממשלה, לאחר שהקמתי ממשלה חדשה בעקבות הבחירות לכנסת החמשית – נמצא כי הרמטכ“ל, לאחר שנעדר מהארץ מיום 11.7.54 עד יום 19.8.54, דרש בחזירתו מ”הקצין הבכיר" שימסור לו מכתב על התקלה. “הקצין” שלח לו ביום 1 בנובמבר מכתב ארוך, ובו היה פסוק: “לאחר סיום הישיבה נתבקשתי על־ידי שר־הבטחון להישאר, ובשיחה בינינו הועלתה מחדש הפעלת ־ ־ וכו‘. לאחר־מכן הודיענו שר־הבטחון להורות ־ ־ ־ לפעול וכו’ “. בקבלו מכתב זה דרש הרמטכ”ל לתת דו”ח קצר ובהיר יותר, ו“הקצין” שלח לו באותו יום מכתב יותר קצר. המכתב הראשון תפס 30 שורות, השני – רק 19. במכתב השני נאמר: "לאחר דיון שנתקיים אצל שר־הבטחון בנושא ־ ־ הורני שר־הבטחון להפעיל ־ ־ "

אחיזה לחקירה נוספת

ראיתי צילום שני המכתבים בחיבור שהגיש לי חגי אשד לאחר שפרשתי מן הממשלה, וזהו השינוי שסיפרה עליו המזכירה – שינוי כל המכתב. אולם במכתב של 19.7.1954 לא חל כל שינוי, כאשר הוכיחה הבדיקה של המומחה המשטרתי לזיהויים פליליים אלברט חגג, ורק במכתב של 19.7.1954 יש המלים “לפי הוראתו של לבון”. במכתב של 1.11.1954 נאמר תחילה “לאחר־מכן הודיעני שר־הבטחון להורות”, ובמכתב השני, המקוצר, נאמר: “הורני שר־הבטחון להפעיל” וכו'.

כשהאוזנר מסר בוועדת השבעה ביום 13.12.1960 על העדות של יורש הקצין הבכיר, סיפר שלאחר קונפרונטציה ביניהם, ולאחר שהמזכירה הכחישה סיפורו של יורש הקצין הבכיר, אמר האחרון להאוזנר כי “עקב אימוץ זכרונו – ייתכן והמזכירה דיברה סתם על מסמך צבאי, ולאו דווקא על המכתב לרמטכ"ל, וכי אולי פרט זה נגרר לידיעתו בדרך אסוציאטיבית לאור מה שנודע לו לאחר־מכן”. בכל־אופן, מר האוזנר, כמשפטן, לא היה כל־כך משוכנע, כמר פנחס רוזן, ממה ששמע בפריס מהמזכירה, ואמר לוועדה שזוהי “אחיזה לחקירה נוספת”, והביא את המזכירה לארץ, למען תיחקר פה על־ידי המשטרה, וחקירה זו הביאה לידי גילוי הטעות בדבר המכתב של 19.7.1954, שעליו נסמך כל־כך מר רוזן וגם ועדת־השבעה, גם לאחר שוועדת כהן קבעה העובדה, על יסוד חקירת המשטרה, שבהעתק המכתב של “הקצין הבכיר” לרמטכ"ל מיום 19.7.1954 אין כל זיוף.

חוות־הדעת הראשונה של המומחה המשטרתי ניתנה עוד לפני הקמת ועדת־השבעה, יום לפני גמר פעולתה של ועדת־כהן.

על־פי דרישת ניצב־משנה זאב מרגלית בדק אלברט חגג שנית את המכתב מיום 19.7.1954 – לאור חומר נוסף שנשלח אליו על־ידי מר זאב מרגלית – ועל־יסוד הבדיקות הנוספות הגיע למסקנה הקודמת ביום 17.12.1960, יומיים לאחר הבאת מסקנותיה של “ועדת־השבעה” לפני הממשלה.

לאור מאמר של מומחה אמריקני לזיופים בשם אורדווי הילטון בדק המומחה אלברט חגג בפעם השלישית את המכתב – וביום 9.1.1961 הגיש מסקנתו למטה הארצי: “המספרים הנ”ל תומכים בחוות־דעתי הקודמת בדבר היות שני הדפים של המסמך שבטיעון מודפסים בזמן אחד".

בתאריך 11.1.1961 קיבל אלברט חגג מידי ניצב־משנה מרגלית שני מסמכים נוספים, אחד מתאריך 12.7.1954 והשני מתאריך 16.7.1954, ולאחר בדיקתם ביום 12.1.1961 הגיע למסקנה: “המימצאים הנ”ל כולם מתאימים ומחזקים את חוות־דעתי הקודמות בנדון".

הבדיקה האחרונה עשה אלברט חגג לאחר שהוגש חומר נוסף, ביום 27.1.1961, וקבע: “המימצאים הנ”ל תומכים בהערכותי הקודמות ובחוות־הדעת שלי".

כא    🔗

לאחר שהעתונים פירסמו הודעה של משה שרת, שהיא כאילו נותנת ריהביליטציה לפנחס לבון, (ראה דברי רוזן בעמוד 61), שלחתי ביום 28.10.1960 המכתב הבא לשרת:

אני רואה צורך לכתוב לך, באשר היית ראש־ממשלה בתקופת כהונת לבון כשר־בטחון, השורות הבאות. הודעתך לעתונות לאחר פרסום מסקנות היועץ המשפטי, אם כי פורשה שלא כהלכה על־ידי כמה עתונים, נראית לי נכונה, אם כי אני אולי הייתי מנסח הדברים קצת אחרת. אבל איש איש וסגנונו.

ואם כי בשבועות האחרונים נודעו ונתבררו לי דברים שלא ידעתי קודם, עדיין איני יכול להגיד בלב שלם מי נתן ההוראה הפטלית (או ההוראות) ל“מעשה הביש”. בשבועות האחרונים, לאחר פגישת לבון אתי ולאחר־כל מה שקראתי בעתונים ובפרטיכלים של ישיבות חו"ב ועוד, נודעו לי דברים שלא ידעתי עליהם מקודם ועמדתי על תכונות אנשים שלא היו ידועות לי. ועדיין איני בטוח מי נתן ההוראות. אבל כשאני מנסה לנתח הידוע לי איך יכלו להיות הדברים, מהו הפשר הסביר לתעלומת הפרשה – הרי הדברים נראים לי כדלהלן: אם אני מניח שלא לבון נתן הוראה במפורש או ברמז, מתעוררת אצלי שאלה שאין להשיב לה תשובה: לשם מה וכיצד ייתכן שקצין לא ראשי בצבא יתן על דעת עצמו הוראה כזאת?

אני – שר הבטחון כל השנים, פרט לזמן שלבון היה ממלא מקומו, ואחר כך היה שר הבטחון באישור הכּנסת. ונדמה לי שאני מכיר הצבא ומנהיגיו לא פחות מכל איש בישראל. לא קרה בימי דבר כזה, ולא יכול היה לקרות. שום רמטכ"ל ושום קצין למטה מזה לא עשה אף פעם דבר כזה, ולא עלה על דעתו לעשות דבר כזה. לשם מה עשה זאת (הקצין הבכיר), אם נניח שהוּא עשה זאת? וכיצד העיז? זה לא היה יכול להוסיף פרסטיז’ה, כי הוא לא רצה ולא יכול לרצות שייחסו לו מתן הוראה כזו. לא היה אף פעם, עד כמה שאנו יודעים, ונדמה לי שאני יודע, תקדים כזה בצבא.

“מעשׂה ביש” וכיוצא בו

בימי לא נעשה אף פעם כל נסיון על־ידי קצין בכיר או לא בכיר לעשות שום דבר שיש לו משמעות מדינית כלשהי בלי רשותי המפורשת בכל מקרה ומקרה. וזה היה נחלת כל הצבא. ואני שואל: הייתכן הדבר כי (הקצין הבכיר) על דעת עצמו נתן הפקודה לעשות “המעשה הביש”? קשה לי מאד, כמעט אי אפשר, להניח זאת. לעומת זאת ברור לי עכשיו ללא צל של ספק שלבון שוחח עם (הקצין הבכיר) בחדשי ־ ־ ־ 1954 על מעשים כאלה. – ידוע לי ללא ספק שלבון דן עם (הקצין הבכיר) על פעולות מעין אלו שב“מעשה הביש”.

ברצוני בכל זאת לדון את לבון לכף זכות; אני מוכן להניח שלא נתן הוראה מפורשת (לקצין הבכיר) לצוות על “המעשה הביש”, אלא דיבר אתו באופן כזה ש(הקצין הבכיר) יכול היה להניח שזה רצונו של שר הבטחון. ורק לאחר שהמעשה נעשה והתוצאות האיומות נתבררו – ניער לבון כפיו מענין זה. כמו כן נאמר לי כי בעדויות בפני “ועדת השנים” יש עדות (עד היום לא קראתי כל התיק) כי לבון רצה עוד בחודש דצמבר להביא לידי נוסחה מוסכמת עם הקצין הבכיר על “הפּרשה”.⁴ ולכן אם ברצוני למצוא איזה קורטוב של הצדקה ללבון, והייתי רוצה לעשות זאת גם עכשיו, לא על חשבון הרשעת הזולת ללא הוכחות מספיקות, אני מוכרח לבוא לידי מסקנה (לא כעד, כי לא ראיתי בעיני ולא שמעתי באזני שום דבר שיש בו משום הוכחה משכנעת) כי כמעט אין להעלות על הדעת שקצין גבוה בצה"ל יעשה מעשה זה על דעת עצמו אלא אם קיבל הוראה משר הבטחון, או היה לו יסוד מספיק וסביר לחשוב שזה רצונו של שר הבטחון. ברור לי ללא ספק שלבון רצה לעשות מעשים גרועים עוד יותר לפני “מעשה הביש”, מעשים שלא עלו על דעת איש בצבא או במשרד הבטחון, ואיש כמ.ד. התנגד לכך בכל תוקף.

– כך נראה לי הדבר. ייתכן שוועדת־חקירה בעלת סמכות משפטית כחוק, שמוסמכת לחקור עדים בשבועה, וכל העדים שתדרוֹש – תגיע לחקר האמת, ייתכן שלא. איני ידוע. – ראיתי חובה לעצמי להגיד לך זאת, לאיש שהיה ראש ממשלה בימים ההם ואשר בישרו אין לי כל ספק, ראיתי חובה להגיד את אשר בלבי.

בברכה,

ד.ב.ג.

קיבלתי משרת תשובתו מיום 30.10.60: אני מודה על מכתבך מיום 28 ח"ז שקיבלתי אתמול. ביחס להודעתי שנתפרסמה בעתונות: ־ אני מסכים כי הודעתי פורשה כהחלטית, בעוד שלמעשה היא מסויגת, ולא בסייג אחד אלא בשני סייגים.

אשר לניתוח שאתה עושה לגבי המסיבות המקיפות את תעלומת ה“הוראה”, הריהו בכללו נכון בעיני, ובמיוחד הנני רואה כנכונה את המסקנה שאתה מגיע אליה. – בעצמי אמרתי כדברים האלה – בכתב, לעצמי באותם הימים, ובעל־פה, באזני חברים מסוימים, אז ועתה. כמה מהעובדות שאתה מסתמך עליהן במכתבך היו חדשות בשבילי, אך לעומת זה ידועות לי גם עובדות שלא הזכרת ־ ־ מ. ש.

כב    🔗

“ועדת השבעה” הביאה מסקנותיה לממשלה חודש ועשרה ימים לאחר גמר פעולתה של ועדת־כהן, כשלפניה כבר היו המסקנות של בדיקת המשטרה ומסקנות ועדת־כהן, שאין כל זיוף בהעתק המכתב של הקצין הבכיר מיום 19.7.54. במסקנות נאמר: סעיף

1. הממשלה הקימה ביום ט' בחשון תשכ"א (30.10.60)⁵ ועדת־משנה מורכבת משבעה שרים (פ. רוזן – יו"ר, ל. אשכול, י. בן־אהרון, י. ברזילי, ב. מינץ, ב. ש. שיטרית, מ. ח. שפירא) “אשר תעיין בכל החומר הנוגע בפרשה ותגיש מסקנותיה לממשלה”.⁶

מסקנות ה“שבעה”

1. ועדת השרים קיימה 19 ישיבות. הוועדה עיינה בחומר הבע: א) דו“ח של ועדת אולשן־דורי, אשר לפי הגדרתה עסקה בשאלה אם “הקצין הבכיר” נתן הוראות לפעולה על דעת עצמו, או כפי התגוננותו, אם ההוראות שניתנו על־ידו היו על־דעת שר־הבטחון”. ב) דו“ח של ועדת־כהן, אשר ביררה את השאלה אם קצינים בכירים של הצבא מסרוּ בקשר הזיופים והעלמת מסמכים. ג) קטעים מהפרטיכלים של המשפט אשר התנהל נגד “האדם השלישי” בבית־משפט מחוזי, הנוגעים לענין. ד) פרטיכל סטינוגרפי של הבירורים בוועדת־חו”ב של הכנסת בכל הנוגע לענין. ה) דו“ח של היועץ המשפטי לממשלה על המימצאים של ועדת־כהן. ו) דו”ח של היועץ המשפטי לממשלה על חקירת ארבעה אנשים, שלא הופיעו בפני ועדת־כהן, ואשר על חקירתם המליצה ועדה זו. ז) הפרטיכלים, העדויות ומסמכים אחרים בקשר לדו“חות הנ”ל.

2. הוועדה לא שמעה עדים. רוב הוועדה חיוה דעתו כי שמיעת עדים אינה בסמכותה.

3. ואלה הן מסקנותינו, כפי שהן נובעות מהחומר שהיה לפנינו.

4. כידוע הגיעה ועדת אולשן־דורי, זמן קצר, באופן יחסי, לאחר האירועים המהווים את הפרשה, לסיכום סופי זה: “אין לנו אפשרות לומר אלא כי לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת, כי הקצין הבכיר לא קיבל הוראות משר־הבטחון. עם זאת איננו בטוחים כי שר־הבטחון אמנם נתן את ההוראות”.

5. בהגיע ועדת אולשן־דורי למסקנה זו קבעה הוועדה כי פעוּלות מסוּימוֹת “נשארו בגדר תעלומה”. הכוונה לפעולות שבוצעו לפני התאריך שבו, לפי טענת “הקצין הבכיר”, הוא קיבל הוראה להפעלת הפעולות מלבוֹן. ועדת אולשן־דורי לא ידעה, מה שנתברר לפני ועדת־כהן, כי עדים שנחקרו על־ידי ועדת אולשן־דורי בדבר פעולות אלו שיקרו לפניה וכן גם בבית המשפט. מסקנה זו יוצאת גם מדין־וחשבון כתוב בידי קצין־המילואים, שבו מיוחסות גם הפעולות שבוצעו לפני תאריך ההוראה על־ידי “הקצין הבכיר” למבצע הפעולות בכללותן.

6. לפני ועדת אולשן־דורי הסתמך “הקצין הבכיר” על מכתב שנכתב ימים מספר לאחרי התאריך שבו, לפי גירסתו, קיבל את ההוראה להפעלת הפעולות מלבון, ובו, לפי ההעתק שהגיש לוועדה, פיסקה המתחילה במלים “לפי הוראתו של לבון הכנסנו לפעולה את…”

7. חקירת היועץ המשפטי העלתה שהמלים “לפי הוראתו של לבון” לא היו מצויות במכתב המקורי. לפי דברי מקבל המכתב המקורי, הושמד בהיותו בחו"ל מסמך זה על־ידו מטעמי בטחון. בענין זה שמע היועץ המשפטי הודעה מפי האדם אשר העתיק את המכתב המקורי. מתנהלת עכשיו בנדון זה חקירה משטרתית, אולם לצרכי הבירור של ועדת־השרים מספיק לקבוע, שקיימת עילה סבירה להניח כי הודעה זו היא נכונה, וכי “הקצין הבכיר” הגיש את ההעתק המזויף לוועדת אולשן־דורי כהוכחה כי קיבל הוראה לפעול מלבון.

8. לאמוּר לעיל יש לצרף מסקנת ועדת־כהן, הנקראת על־ידה מסקנה “בלתי־נמנעת”, כי הוראות שנתן קצין המילואים כבר בסוף מאי 1954 “לא היו הוראות־קשר בלבד” ושהפעולות המדוברות “אמנם בוצעו על־ידי אנשינו”.

9. לפי טענת “הקצין הבכיר” הוא קיבל מלבון הוראה ברוּרה לפעול בשיחה שהתנהלה ביניהם לפי דבריו בלי נוכחות עדים, בזמןמ מסוים במקום מסוים. המדובר הוא בהוראה לפעול, ולא בשיקולים ובהרהורים. טענת לבון היא: להד"ם. לאור כל המימצאים הנוספים הנמצאים עכשיו בידינו והיו לפנינו – אין לנו אמון בגירסתו של “הקצין הבכיר”. יתר על כן, מוכיחות העובדות שהוראות לביצוע פעולות, שיצאו ממשרדו של הקצין הבכיר, קדמו לתאריך שאליו מסמיך “הקצין הבכיר” את קבלת ההוראות מלבון.

אנו קובעים, איפוא, כי לבון לא נתן את ההוראה, שעליה מסתמך “הקצין הבכיר”, וכי מעשה “עסק הביש” לא בוצע בידיעתו.

1. עלינו להוסיף כי “הקצין הבכיר” אף פעם לא השמיע הנחה, כי ההוראה לפעול ניתנה על־ידי אדם אחר מלבד לבון, ובכל החומר שהיה לפנינו אין אחיזה לטענה מעין זו.

2. לבסוף עלינו לציין כי התרכזנו בדו"ח זה בשאלה אחת בעיקר, והיא אם “הקצין הבכיר” קיבל את מלבון את ההוראה לפעול. לא עסקנו ואין אנו קובעים מסמרות בשאלות אחרות, אשר ועדת אולשן־דורי וועדת־כּהן לפעמים נגעו בהן, כגון שאלת המדיניוּת הבטחונית הכללית בשנת 1954, שאלת הניהול בשנה ההיא (לרבות שאלת הזיופים והעלמת מסמכים) ושאלת ליקויים מסוימים אחרים, שהיו קיימים בתקופה ההיא, ואשר מקורם היה בין היתר בחוסר תיחום ברור של הסמכויות והאחריות בדרג הגבוה. אלה הם נושאים אשר בירורם אינו עשוי להביא לשינוי מסקנתנו בענין הפרשה כאמור בסעיף 10. אנו בדעה, איפוא, שיש לראות את בירור הפרשה כנגמר וכמסוכם. לא האמנתי למראה־עיני

3. נושאים הקשורים בבעיית הבטחון ומבנהו כיום הם עדיין ענין לדיון בממשלה ובוועדת חוץ־ובטחון של הכנסת, לפי סמכויותיהן.

חתומים: פ. רוזן – יו"ר, ל. אשכול, י. בן־אהרון, י. ברזילי, ב. מ. מינץ, ב. ש. שיטרית, ח.מ. שפירא.

כ' בטבת תשכ"א (20.12.1960)

קראתי מסקנות אלו יום או יומיים לפני שהובאו לממשלה בישיבתה מיום 25.12.1960, ולא האמנתי למראה־עיני, ובייחוד נדהמתי לראות חתימת פ. רוזן, שר־המשפטים, על תעודה זו. קודם־כל לא הבינותי כיצד נשתנתה פתאום הסמכות של ועדת־השבעה, מהנוסח שרוזן הודיע לוועדה בישיבה הראשונה, ואשר חזר עליה בישיבת הוועדה ביום 5.12.1960, לאחר שגם כתב לי במפורש ש“מסקנות הוועדה תהיינה נוהליות בלבד” – ופתאום כאן נוסח שונה על סמכות הוועדה, ולא מסקנות נוהליות, אלא פסק־דין “נגמר ומוסכם”, שאין להרהר אחריו.

הפליאה אותי גם ההודעה בסעיף 3, כי “הוועדה לא שמעה עדים”. הפליאה היתה כפולה: הם אמנם לא שמעו עדים, שרוזן דרש כמה וכממה פעמים שיש לשמוע אותם, כגון “הקצין הבכיר”, משה דיין, שרת ועוד, ובהצבעה נסיונית היה הרוב בעד זה – ואף־על־פי־כן מנעו אשכול, בן־אהרון וברזילי שמיעת עדים אלה, שמא יעידו נגד לבון. אולם למעשה שמעה הוועדה עדים – כי יו“ר הוועדה שלח, בלי שזה היה בסמכותו, את היועץ המשפטי, בניגוד לדעתו, לחקור עדים בחו”ל, שהיוּ עלוּלים להעיד לטובת לבון. ואחד מחברי הוועדה – לוי אשכול – העיד מרצונו הטוב, באזני הוועדה, כי שמע מדיין שלבון לא נתן הוראה. הוא מסר עדות על דברי דיין בוועדה, אם כי התנגד להזמנת דיין כעד, כאשר דרש זאת יו"ר־הוועדה. אמנם דיין הזים “עדות” זו, ואשכול ביקש למחוק דבריו בענין זה מן הפרטיכל (ביקש זאת פעמיים!). ומסקנת הוועדה העיקרית – (סעיף 8) – נוסדה על עדות שהביא מפריס מר האוזנר, אם כי היועץ המשפטי חשב שעדות זו אינה אלא אחיזה לחקירה נוספת, והחקירה נעשתה, והיא העלתה בּדיוק ההיפך ממסקנת הוועדה – כי לא היה זיוף בהעתק המכתב מיום 19.7.1954. זו גם היתה הכרעת ועדת־כהן, ובוועדת־השבעה ביום 5.12.1960 אמר שר־המשפטים: “אני כאן סומך על המימצאים של ועדת־כהן, כאילו הם מימצאים של בית־המשפט כבר לאחר עירעור, זאת אומרת שאני מקבל זאת, כאילו אין אנו צריכים להרהר אחריהם”.

מקריאת הפרטיכלים של ישיבות ועדת־השרים לעניני חוץ־ובטחון ביום 16.2.55 (מיד לאחר שנודע לממשלה על ועדת אולשן־דורי), ידעתי שמאז היתה לשר־המשפטים דעה קדומה שלבון לא נתן הוראה, בניגוד לעמדת אולשן־דורי שפסקו ש“לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת ששר הבטחון לא נתן הוראה”.

עוד בישיבה ההיא (16.2.1955) אמר רוזן: “בישיבת הממשלה אני אמרתי שברור לי ששר־הבטחון אין עליו אחריות בענין זה. אמרתי זאת, כאי אני באמת הנחתי שאדם כל־כך פיקח כמו לבון לא יכול להיות מעורב בדבר, שאני אז בישיבת הממשלה הגדרתי כדבר אידיוטי ממש” – ולא העלה על לבו את השאלה אם הקצין הבכיר" הוא אידיוט כזה לעשות דבר בלא רשות, אשר אם יצליח ייזקף לזכות שר־הבטחון, ואם ייכשל – יביא לידי הדחתו, או למשהו גרוע מזה. וגם בישיבת ועדת־השבעה ביום 5.2.1960 חזר על דבר זה: “אני צריך לומר שאני כמעט בטוח, אני מלכתחילה הייתי כמעט בטוח, שלבון לא נתן הוראה”.

גם י. בן־אהרון טען עוד לפני קביעת ועדת־השבעה שהוא אינו יכול להעלות על הדעת שלבון יעשה דבר כה טיפשי כ“עסק הביש”, ולא שאל את עצמו – מדוע זה יעשה “הקצין הבכיר”, שגם הוּא אינו אידיוֹט, דבר כה טיפּשי, ומצדו – גם יותר מסוּכן? לא פחות מזה היתה תמוהה בעיני עמדתו של לוי אשכול, זה שרק תשעה ימים לפני הגשתן של המסקנות לממשלה אמר במזכירוּת מפלגתו (ביום 16.12.1960): “יש פרשה אומללה וטראגית של לבון – מימי היותו שר־בטחון – פרשה מאד, מאד, מאד אומללה, ומאד טראגית במובן החברתי ובמובן היכולת לשבת יחד מתוך אחריות”, ואחר־כך, בפנותו אל לבון, אמר: “היה דבר שנקרא ‘פרשה’, והיא מתחילה מהיום הראשון שנכנסת לתפקיד כשר־בטחון”. כיצד נודע לו פתאום שהאשם ב“פרשה” הוא “הקצין הבכיר” – ולא לבון?

תמוה ממאד היה בעיני סעיף 6. הוועדה קראה את מכתבו של האיש שהוא אולי הבקיא ביותר והנאמן ביותר בענין שנקרא “עסק הביש”, והוא סיפר שאמנם לבון חקר אותו רק על מה שקרה לפני 2 ולפני 14 ביולי, ומכאן היה ברור לו שהפעולות שנעשו אחרי 14 ביולי נעשו בידיעת לבון ובהוראתו. ובחומר שהיה לפני ועדת־השבעה היה ברור שהמעשים לפני 16 ביולי נעשו ללא הוראה. ולגמרי לא מדויקת המסקנה השמינים, כי חקירת היועץ המשפטי העלתה שהמלים "לפי

הסתמכוּת על להד"ם

הוראתו של לבון" לא היו מצויות במכתב המקורי. היועץ המשפטי אף פעם לא הסיק מחקירתו מסקנה זו בפני הוועדה, אלא טען שחקירתו בפריס היא “אחיזה” לחקירה נוספת, והחקירה הנוספת, שנעשתה לפי עצת היועץ המשפטי, הגיעה למסקנה הפוכה מזו שהגיעה אליה ועדת־השבעה, וּועדת השבעה – בכל אופן, היו"ר שלה – כבר ידע זאת, ואין לכך כל רמז במסקנות.

חברי ועדת־השבעה ידעו כי עוד בדצמבר 1954 הציע לבון לרמטכ“ל ול”קצין הבכיר" להגיד למממשלה או לוועדת־חו“ב, כשיוזמנו אליה, כי ניתנו הוראות לתיכנון ולא לביצוע. לבון ידע עוד ב־26 ביולי כי ניתנו־הוראות לביצוע על־ידי הקצין הבכיר (הטוען שפעל לפי הוראות לבון). כלום לא היה בהצעת לבון לרמטכ”ל ול“קצין הבכיר” משום הדחה־לשקר?

במסקנה 10, שהיא המסקנה הראשית של הוועדה, נשענו “השבעה” על להד“ם של לבון. השבעה קראו עדותו של לבון בוועדת־חו”ב. האם לא עמדו על “המעשיות” המרובות של לבון בוועדה זו, שהוזמו על־ידי שרת, שמעון פּרס, ועל־ידי שר־המשפּטים עצמו? מה, איפוא, ההסתמכות הזא על להד"ם? שמעתי המסקנות ושמעתי ההסברה של שר־המשפטים למסקנות – והייתי נדהם.

שר־המשפּטים פּתאום הפך את ועדת־השבעה כוועדת־עירעוּרים כביכול על המימצאים של אולשן־דורי, כי לבון עירער על המימצאים האלה. שר־המשפטים כמשפטן לא דייק כאן. לבון אף פעם לא דרש בירור משפטי, רק הקצין הבכיר דרש זאת, והממשלה – על־פי שידוליו של אשכול, או על־פי הצעתו של שר־המשפטים – דחתה תביעה זו.

שר־המשפטים קבע סמכות ועדת־השרים כוועדת־לימוד – בשעה שהסביר לחברי הוועדה שהם רשאים להסיק רק “מסקנות נוהליות ולא מסקנות מטריאליות” – איך פתאום נעשתה הוועדה כביכול כוועדת־עירעורים?

במסקנות נאמר שלא ראו צורך לקרוא עדים. זה לא כל־כך מדויק. שלחו איש מיוחד לחקור עדים, וּועדת־שרים זו לא נבחרה להמשיך ועדת־כהן. האנשים שוועדת־כהן לא הספיקה לחקרם היו צריכים להיחקר על־ידי המשטרה.

שר־המשפטים עצמו דרש כמה פעמים לשמוע עדים: את “הקצין הבכיר”, את שרת, את דיין ועוד. מ. ח. שפירא, ב. ש. שיטרית תמכו בו. השאר סירבו מחשש שעדותם תערער האמון בלבון, ואולי – מה שיותר גרוע – מפחד גילוי האמת.

הלא עוד בשנת 1954 התנגד לבון, לפי עדותו של שרת, לוועדת־חקירה משפטית, “וזה לא יצא לפועל לא מפני שאני סירבתי, אלא לבון לא גרס זאת” – כפי שסיפר על כך משה שרת, כאמור. היועץ־המשפטי נשלח לחקור את יורשו של הקצין הבכיר על המכתב ששלח לו, שבּו העיד כי לבון הודה במרירות שהקצין הבכיר הוציא מפיו את ההוראה – אבל לא חקרו איש אחר, שהיה מסוגל לשפוך אור אולי יותר מרבים על כל מעשה הביש ויחסו של לבון – כפי שהיה מובן מהמכתב ששלח לי ונקרא באותו יום בוועדת־השבעה.

ועדת־השבעה קראה הסטינוגרמה של ועדת־חו“ב וידעה שלבון לא אמר האמת בדבר דרישתו לפיטור. “הקצין הבכיר”, השמיץ עשרות קצינים, סגני־אלופים ורבי־סרנים, וסירב למסור שמותיהם כשחברי ועדת־חו”ב דרשו זאת ממנו. על השמצה זו של לבון נשאלתי בכנסת על־ידי חה"כ ש.ז. אברמוב ביום 2 בנובמבר 1960:

בעתון “דבר” מיום 14 באוקטובר 1960 התפרסם ראיון מיוחד עם מר פ. לבון, בו הוא אמר, בין היתר, את הדברים הבאים:

“אם יש היום אנשים במערכת־הבטחון, ויש אומרים עשרות, העוסקים בעבודה גדולה אחת – להפיץ שמועות ורכילויות, ל’עבּד' עתונאים ולהשפיע על חוגים שונים, נשאלת השאלה: האם זהו תפקידם? בשביל זה מקבלים משכורת מקופת המדינה?” מאחר שבעתון הנ"ל או בעתון אחר לא הופיעה הכחשה להאשמה חמורה זו אבקש את כבודו להשיבני:

1. האם נכונה ההאשמה הנ"ל?

2. אם כן – מה דעת כבוד שר־הבטחון לעשות כדי לסלק תקלה זו ולהבטיח שלא תחזור עוד?

3. אם לא נכונה האשמה זו, ואין הדברים הנ"ל אלא הוצאת־לעז על מערכת־הבטחון – מה בדעת כבוד שר־הבטחון לעשות נגד מוציא לעז זה?

עניתי בכנסת ביום 23 בנובמבר 1960 (דברי־הכנסת, כרך 30, ע' 308):

1. הדובר המצוּטט אמר במקום אחר דברים עוד יותר קשים על עשרות סגני־אלופים ורבי־סרנים ופקידים של משרד־הבטחון, העושים לילות כימים ועוסקים ברכילות והפצת שמועות בפרשה זו. וכאשר נדרש הדובר להגיד מי הם האנשים ענה: “אינני מוכן לדבר על שמות”. משום כך איני רואה בהאשמות מסוג זה ממש ואחריות כלשהי. להציע חוק לשון הרע

2. עובדי משרד־הבטחון הם מהעובדים הנאמנים והמסורים ביותר בקרב עובדי־המדינה, כי הם יודעים שהם משרתים את הצורך החיוני ביותר של העם. אם מישהו יביא לי האשמה מסוימת נגד איש מסוים או אנשים מסוימים בקרב עובדים אלה – אחקור הדבר בכל חומר הדין, כאשר אני עושה בצה"ל.

3. פניתי ליועץ המשפטי של הממשלה אם יש לקרוא בעלי דיבור מסוג זה למשפט על הוצאת דיבה. והיועץ המשפטי ענה לי, שבכל מקרה שלא ניתן לזהות איש מסוים שהדיבה חלה עליו אין הדברים בגדר הוצאת שם רע במובן החוק שלנו, והיועץ המשפטי של הממשלה בא לידי מסקנה שיש להציע לכּנסת חוק חדש בענין לשון הרע כדי “לשים קץ להפקרות השׂוררת בזילזול בשמו הטוב ובכבודו של האזרח”. לבון סיפר בוועדת־חו"ב על ביבוזים במשרד־הבטחון והדברים הוזמו, וחברי ועדת־השבעה קראו זאת.

הוועדה הסיקה מסקנה שהעתק המכתב מיום 19.7.54 זויף. בחקירת המשטרה ובמסקנות ועדת־כהן נקבע שלא היה בהעתק זה כל זיוף. מסקנות ועדת־כהן קדמו למסקנות ועדת־השבעה, וחקירת המשטרה נמשכה גם אחרי ועדת־השבעה. מדוע אמר אשכול, חבר ועדת־השבעה, שסירב כל הזמן להזמין העדים שדר אותם שר־המשפטים – לא בוועדת־השבעה, אלא במזכירות מפא“י במעמדו של פ. לבון ביום 16.12.60 – ימים אחדים לפני שחתם על מסקנות ועדת־השבעה: ־ “היה דבר שנקרא ‘פרשה’, והיא התחילה מהיום הראשון שנכנסת לתפקיד כשר־בטחון”. ובאותה ישיבה הוסיף: “אני רוצה להיות לגמרי גלוי. הוא [לבון] שמע זאת ממני. אמרתי: אם לא יקרה נס עם לבון – במערכת היחסים שהוא יצר – אינני יודע איך אפשר להאריך ימים”. הוא לא סיפר זאת ב”ועדת־השבעה", ולא בממשלה שישב בה יחד עם לבון בשנת 1954. ואם החלה “פרשת לבון” לפני “העסק הביש” – כי לבון נכנס לתפקיד כשר־בטחון ב־25 בינואר 1954, הרבה חדשים לפני “העסק הביש” – מדוע שתק כל הזמן, ומדוע התנגד בתוקף כזה לשמוע גם הצד השני – “הקצין הבכיר” שאותו האשים בחריגה מסמכותו ובעלילה על שר־הבטחון דאז – אם באמת היה כל־כך בטוח שלבון לא נתן הוראה?

הייתי שש שנים שר־בטחון לפני לבון, ושש שנים לאחר לבון, ושום קצין בזמני – בכיר או לא בכיר – לא חרג מסמכותו ולא נתן הוראות לפעולה, מסוכנת או בלתי־מסוכנת. קרה משהו עם משמר־הגבול בשנת 1956 בכפר־קאסם – והם העומדו מיד למשפט על־ידי. אבל לא היה אף מקרה ש“קצין בכיר” זה – והוא שירת בימי היותי שר־בטחון לפני לבון – חרג מסמכותו, או שפנה אלי לא באמצעות הרמטכ“ל או סגן־הרמטכ”ל.

מדוע הוסתרה מהממשלה בראשית 1955 הסיבה האמיתית של התפטרותו – או, יותר נכון, פיטורי – של לבון? גם שר־המשפּטים זכר והזכיר כי איסר הראל (הלפּרין), ראש מוסד־הבטחון, אמר עוד בשנת 1954 שהוא ראה את לבון כאיש בלתי־יציב וממש מסוכן במידה כזאת שהוא הלך אל ראש־הממשלה דאז (מ. שרת) ואמר לו שצריך להחליף אותו. מתוך צער וכאב ראיתי בנוהל של ועדת־השבעה משוא־פנים וחצאֵי־אמת, ובמסקנות – היעדר אמת וצדק. לא חשדתי אז שהדבר נעשה בזדון. לא יכולתי להעלות על דעתי שחברים אלה, שעם רובּם עבדתי הרבה שנים, עשו עיוות־דין ביודעים, אבל לא ראיתי לעצמי כל אפשרות להיות שותף לעיווּת־דין, גם אם נעשה מתוך שיקוּלים מוּטעים (לאחר־כך נתברר לי – מחומר שלא קראתי ולא הכרתי עד אז – שהיה בנוהל ובמסקנות משהו גרוע משיקוּל מוטעה), ואמרתי לחברים: "החלטתם מה שהחלטתם, יש מסקנות, בממשלה יש חוק אחריות משותפת, איני יכול להיות שותף לאחריות זו, לא למינוי הוועדה, לא לנוהלה ולא למסקנותיה.

אסיק מזה מסקנה, המסקנה היחידה שאני חייב להסיק – אסתלק". ומכיון שלפני כן קיבלתי מהחברים חופש לששה שבועות – קמתי מיד לאחר אָמרי זאת ועזבתי את הישיבה.

משתי סיבות לא יכולתי להתפטר מיד. עמדתי ימים אחדים לפני הקונגרס הציוני ולא רציתי להעמיד הקונגרס בפני משבר ממשלתי; היתה גם אי־הבנה בינינו לבין הממשלה האמריקנית בגלל ענין חמוּר מסוּים, והייתי מחויב לישר ההדורים.

אולם בסוף חודש ינואר 1961 הייתי כבר חפשי והגשתי התפטרות לנשיא. כתבתי לנשיא המדינה לאמור:

בזאת אני מתכבד להודיעך כי אני מתפטר מחברותי בממשלה. אני עושה זאת בצער רב. ייתכן כי אזרחים רבים, ולא רק מחברי מפלגתי שנתנו בי אמונם, יראו צעדי זה בדאגה. וגם לא קל לי להינתק ממעשים חשובים בעיני שאני עוסק בהם הרבה שנים ומתכניות שאני עומד בתחילת ביצוען. אולם הכרתי הממלכתית אוסרת עלי לשאת באחריות ההחלטה שהממשלה קיבלה ביום 25 בדצמבר 1960, באשר החלטה זו נוגדת אָשיות הצדק חוקת־היסוד של המדינה, אם כי אין לי ספק שחברי קיבלו אותה בתום־לב ובהנחה שרק הצדק לנגד עיניהם.

מכתב־התפּטרוּת לנשׂיא

חוק האחריות המשותפת מחייב כל חבר בממשלה לשאת באחריות החלטותיה ומעשיה, גם אם הוא בעצמו התנגד להם. ואמנם כמה פעמים קיבלו חברי הממשלה החלטות שלא הסכמתי להן, וקיבלתי דין הרוב ונשאתי באחריות. אולם באותה ישיבה קיבלה הממשלה החלטה שמצפוני אינו יכול להשלים אתה, ואין לי מוצא אחר אלא להתפטר. אמרתי לחברים באותה ישיבה כי בדעתי להסיק המסקנות, אבל שני עיכובים זמניים מחייבים לדחות התפטרות. עיכובים אלה הוסרו עכשיו – ואני מתפטר.

ההחלטה המדוברת היא אישור מסקנות “ועדת־השבעה” שנבחרה בישיבת הממשלה ביום 30 באוקטובר 1960. לא השתתפתי בהצעה על החלטה זו, כשם שלא השתתפתי בהחלטה על קבלת המסקנות ביום 25 בדצמבר 1960, כי לי היה ברור שאם יש צורך לברר השאלה, שנקראה בשם הפרשה (ושאלה זו הסעירה את הציבור זה חדשים אחדים לרגל גורמים שלא אעמוד עליהם פה), יש לברר אותם לפי נוהל חוקי בפני בית־משפט או בוועדת־חקירה משפטית, והשאלה היא: אם שר־הבטחון בשנת 1954 (מר פנחס לבון) נתן הוראה מסוימת לקצין בכיר לעשות פעולה מסוימת שהביאה לאבדן חיי אנשים, או הקצין הבכיר חרג מסמכותו ופעל על דעת עצמו. בבירור משפטי זה יש לתת לשני הצדדים אפשרות שווה להביא עדים או תעודות, אם רואים צורך בכך, וכל צד חוקר הצד השני חקירת שתי־וערב, ובית־משפט מוסמך מוציא פסק־דינו.

בבירור שאלה זו עמדה דילמה קשה ואכזרית. או שדברי שר־הבטחון דאז נכונים, והקצין הבכיר אשם, או שדברי הקצין הבכיר נכונים ושר־הבטחון עשה מה שעשה ונושא באחריות הפעולה. זהו כלל מקובּל, שמוטב לזכות עשרה אשמים מאשר להרשיע איש אחד חף מפשע. למען זכּות חשוּד אין מן הצורך להוכיח בראיות משכנעות למעלה מספק המתקבל־על־הדעת שהחשוד חף מפשע, אולם למען הרשיע חשוּד, הכרח להוכיח בראָיות משכנעות למעלה מספק המתקבל־על־הדעת שהחשוד אשם.

התנגדתי להקמת ועדת־השבעה. דעתי היתה שאם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת בשנת 1954, ומי מהשנים אשם ומי זכאי, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך, לפי הנוהל הקבוע בחוק, ולא על־ידי זיוף פוליטי בניגוד לחוקי המדינה.

כשהשבעה הגישו מסקנותיהם לממשלה ביום 25 בדצמבר 1960 והממשלה אישרה אותן ברוב־דעות ־ בלי השתתפותי בדיון – אמרתי לממשלה לאחר ההחלטה שאני אמנם בטוח כי החברים עשו מה שעשו בתום־לב, למען האמת, אבל המסקנות הן פסוּלות, כי הן מזכּות אחד מהשנים ומרשיעות את השני, מבלי חקירה משפּטית, מבלי שמיעת הצדדים. בכל מדינה בנויה על חוק, ולא על עריצוּת ועל שרירוּת, יש הזכות לכל אזרח שלא ירשיעו אותו בלי בית־משפט מוסמך, בלי שמיעת הצדדים ובלי חקירת שתי־וערב.

והרשעת אזרח בלי משפט מוסמך ובלי נוהל חוקי – היא פגיעה קשה בחוקת־היסוד של מדינה דמוקרטית ובזכות־היסוד של האזרחים. זהו גם תקדים מסוכן לעתיד.

מסע ההשמצה שאורגן נגדי בחדשים האחרונים על־ידי מי שאירגן – באסיפות, בעתונים, בוועדת־חוץ־ובטחון ובכּנסת – לא פגע ולא נגע לי. הדמוקרטיה בישראל יקרה לי לא־פחות מלכל אזרח אחר בארץ. ודמוקרטיה פירושה בין השאר גם מדינת חוק וגם הפרדת רשויות: רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שיפוטית. התפטרותי עכשיו מהממשלה באה מתוך צו מצפוני ומתוך חרדה לחוק ולצדק במדינה.

נאמר לי שאני עלול לשגות. ידעתי זאת בעצמי מיום שעמדתי על דעתי, וידעתי שגם אחרים עלולים לשגות, ובמקרה האחרון ברור לי, לצערי, שהם טעו, ואני נפרד מהם בידידות ובהבעת תודה על האמון ששׂמו בי בשבתנו יחד בממשלה.

כג    🔗

לאחר שהודעתי בישיבת הממשלה ביום 25.12.60 שאני לא יכול עוד להישאר בממשלה והדבר נודע, הציפוני רבים במבול של מכתבים שאסור לי להסתלק מהממשלה, זה יהיה אסון ממלכתי וכו'. שלחתי מכתב למזכירות המפלגה ביום 30.12.60:

למזכירות המפלגה שלום וברכה.

מכיר אני התלבטויות החברים בשעה טרופה זו. ולא מעט התלבטתי גם אני עד שהגעתי למסקנה סופית ונחרצת. בהערות שמסרתי לממשלה בישיבתה האחרונה, לאחר שקיבלה החלטה בדבר מסקנות “ועדת השבעה” – סיימתי לחלוטין חלקי בבירורים שנעשו (ואולי עוד ייעשו) לרגל פעולת שר־הבטחון בשנת 1954. כל הידיעות שהופיעו בעתונים על תביעתי או תנאים שהצגתי לחברים – הן בדויות.

השיקוּל הממלכתי העליון

הודעתי לממשלה שאיני יכול עוד להיות שותף לאחריות החלטתה, וזוהי החלטה סופית מצדי, לפי גזירת מצפוני. חובתי למדינה עשיתי במיטב יכולתי כשהייתי בממשלה וכשלא הייתי בה, ועשה זאת גם להבא. שיקוּלים ממלכתיים מכריעים בעיני כל שאר השיקוּלים, והשיקוּל הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא בטחון המדינה טוהר מצפון מנהיגיה.

לא התעלמתי ולא אתעלם מצרכי המפלגה והתנועה, ואוסיף לשרת אותה במלוא יכלתי. אראה משגה חמור ונזק רב למפלגה אם חברים יעשו משהו לא למען האמת וטובת המדינה, אלא למען השאיר אותם בממשלה. איני איש צנוע, אבל אני משוכנע ויודע כי המדינה והממשלה אינה תלויה בשום איש יחיד, ויהיה מי שיהיה. לאָשרנו יש לנו בממשלה צוות של חברים רבי־פעלים, מוכשרים, נאמנים ומסורים, ואני מכיר לפחות שנים־שלושה חברים שיוכלו בכבוד ובכשרון לקחת מקומי בממשלה. אחד מאלה הוא עכשיו מחוץ לממשלה, ואני אשמח לראותו שוב בממשלה.

תעשו הכל למען ליכוד המפלגה. במידת יכלתי אתן לכך כל עזרתי. תימנעו עכשיו מכל דבר שיכול להכניס פילוג או פירוד־לבבות. כאזרח אני רוצה לסייע במיטב יכלתי לפיתוח הנגב ואיכלוסו, ולמשיכת נוער חלוצי ואנשי־מדע־ורוח מהגולה לארץ, ואהיה מאושר אם חברים בממשלה, בסוכנותת ובמפלגה יסתייעו בי לשם דברים אלה.

לא אלמן ישראל. אני פורש מהממשלה בלי כל טינה ורוגז ותרעומת. חלקתי על דעת חברים, אבל אני מוסיף להוקיר אותם ולהאמין בהם כמקודם. מותר להם לחשוב אחרת משאני חושב, ולפעול לפי דעתם־הם. אין שום יחיד רשאי להטיל דעתו על חבריו באמצעי־לחץ. אני לא עשיתי זאת אף פעם ולא אעשה זאת גם עכשיו. ניסיתי לשכנע, וזוהי אשמתי או חולשתי שלא הצלחתי בכך. ולחברים יש הזכות המובנת מאליה לפעול לפי דעתם־הם. אנו תנועה דמוקרטית, ושום אדם לא יעשה בה כאדם העושה בתוך שלו.

בשלמות מפלגתנו ובטהרה תלוי במידה לא מעטה גורל המדינה. אני בטוח שתדעו לשמור על שני דברים אלה גם יחד.

בברכה,

ד. בן גוריון

לפני זה – ביום 27.12.60 – כתבתי לאשכול, לאחר ששלח ללי מכתב בדרישה שאשאר בממשלה: “לא אלמן ישראל, ויימצא ראש־ממשלה ויימצא גם שר־בטחון (אני בטוח שזה לא יהיה לבון), ואם כי קשה לי מאד, מאד מאד, ל”בלוע" מזכירותו הכללית של פ.ל. בהסתדרות – כי יקרה לי ההסתדרות – איני קבלן לטוהר ציבורי, ואם חברינו, שפּסלוּ את לבון לפני שש שנים, משלימים עם היותו מזכיר ההסתדרות – איני רואה זכות לעצמי לעורר פרשה חדשה.

־ ־ פרצה פרשה חמורה, ואינך רשאי לדרוש ממני לענות אמן לדבר שמקומֵם כל הוויתי כשר־בטחון. ידעתי היטב דעתי מראשית הפרשה – לא היית מחויב להתחשב בדעתי – אבל אינך יכול לדרוש ממני לקבל דרכך".

גם משה שרת, שלבו היה מר על שהרחקתיו ממשרד־החוץ ביוני 1956, פנה אלי ביום 25.1.61 במכתב חברי שלא אתפטר מכהונתי. בתשובה לו בּיום 27.1.61 כתבתי בין השאר:

“־ ־ לא אתן יד, ולוּ באופן פאסיבי, למשגה הנורא שעשו רוב חברי בממשלה מתוך כוונות רצויות. אני מאמין באמת. היא תופיע – אהיה מוכן, אם יוטל עלי, להקים ממשלה חדשה, אבל מתוך חופש מלא להילחם על גילוי האמת. – אני מאמין בכוח האמת, היא חזקה מכולנו, והיא תטהר האווירה ותוסיף כבוד למפלגה ותחזק את המדינה. אבל מלאכה זו אעשה כאשר אתפטר מהממשלה – זה לא תלוי במעמדו של לבון. אפילו אם לבון יפוטר – אגיש התפטרותי. כי לא אשׂא באחריות המשגה האיום שעשתה הממשלה, ואף רגע אחד לא קשרתי הישארוּתי או צאתי מהממשלה במעמדו של לבון, אלא במעששה חברַי בממשלה שאיני יכול לשאת באחריותו”.

עלי להוסיף כאן דבר שהגיע לידיעתי רק בשנת 1964, אם כי הדבר התרחש ביום 19.10.1960 – לפני מינוי ועדת־השבעה. נתקיימה באותו יום ישיבת מזכירות־המפלגה שאני לא השתתפתי בה (משום־מה גם לא ידעתי על קיומה).

נוכחו בישיבה זו: י. אלמוגי, אבא אבן, ב. אילן, ז. ארן, ל. אשכול, א. בקר, ע. גוברין, שרגא נצר, ח. סורוקה, מ. סורקיס, פ. ספיר, ב. שיטרית, י. שמחוני, י. שפירא, מ. שרת, מ. דיין, ז. הרינג, א. חושי, ג. יוספטל, ישראל ישעיהו, י. כסה, א. מויאל, מ. נמיר (אלה חברי המזכירות). נוכחו גם עמי אסף וש. פּרס. י. אלמוגי (כמזכיר המפלגה) ישב ראש.

זה היה בימים כשהארץ נסערה כבר מהופעת פ. לבון

“מוֹסדוֹת ממלכתיים וּמשפּטיים”

בוועדת חו"ב, ימים אחדים אחרי גמר פעולתה של ועדת־כהן (שמסקנותיה עדיין לא נתפרסמו ברבים), אבל כשלא היה עדיין כל רעיון על ועדת־שרים לדון בפרשה. המזכיר י. אלמוגי אמר: "עכשיו אני רוצה להביא לפני המזכירוּת הצעות, שנראה לי ונראה לאשכול ונראה לעוד כמה חברין שהן צריכות ןלהתקבל פה אחד, ועם ההצעות האלה ללכת הערב לישיבת המרכז.

ביקשתי משָׁרת להשתתף בישיבה. עיניכם הרואות כי הוא משתתף בה. בן־גוריון הבטיח לבוא בשעה 7.00 לישיבת המרכז ולמסור הודעה לחברי המפלגה בישיבת המרכז. – אני מקווה שבּישיבה זו לא יהיו חילוקי־דעות על ההצעות שאני אביא, ואז נוכל לסיים מחר את הישיבה ותהיה לנו עוד אפשרות – לאשכול ולי – להיפגש עם בן־גוריון עוד לפני ישיבת המרכז – ואלה הן ההצעות:

א. מזכירות מרכז מפלגת פועלי א"י מאשרת מחדש את עמדתה, כי הפרשה הקשורה בהתפטרות הח' לבון צריכה לבוא לידי מיצוּי מלא של הדין והצדק במוסדותיה הממלכתיים המתאימים של המדינה.

ב. מזכירות המרכז פונה אל חבריה־שלוחיה להצמיד את הדיונים לפרשה בלבד, ולשמור בהם על רמה עניינית וחברית.

ג. מפלגת פועלי א"י קוראת לכל חבריה לגלות אורך־רוח וסבלנות, תוך אמון ובטחון בגילוּי הצדק ותוך המשכת חיינו המפלגתיים כתיקונם.

ד. מזכירות המפלגה מטילה על הח' לוי אשכול לטפל ביחסים הפנימיים והחבריים בבירור הפרשה.

אלו הן ארבע ההצעות".

עמי אסף: אני מציע לומר “מוסדותיה הממלכתיים והמשפטיים”, כי ברגע שאתה אומר ממלכתיים פירושו שוועדת־חוץ־ובטחון־צריכה לעסוק בפרשה.

ג. יוספטל: בסעיף הראשון אני חושב שצריך להיות ניסוח ברור – מה ששייך למוסדות ממלכתיים. אני מציע לומר כי המפלגה חוזרת מחדש על עמדתה, שלחקירת הענין מוסמכים רק המוסדות המשפטיים של המדינה.

י. אלמוגי לג. יוספטל: מה שאתה רוצה ישנו כאן בניסוח חיובי. אקרא עוד פעם את הסעיף הזה: “מזכירות מרכז מפלגת פועלי א”י מאשרת מחדש (כי זו היתה העמדה שלנו) את עמדתה, כי הפרשה הקשורה בהתפטרות של הח' פנחס לבון צריכה להגיע לידי מיצוי מלא של הדין והצדק במוסדות הממלכתיים והמשפטיים המתאימים של המדינה."

מ. דיין: אני הייתי אומר “במוסדות ממלכתיים ומשפטיים מתאימים”.

אלמוגי: זה אפשרי.

הצעת אלמוגי התקבלה.

אלמוגי הוסיף: מיד לאחר ישיבת המזכירות, שאני מקווה שלא תהיה ארוכה, אשכול ואולי עוד יחד אתי נבוא עם ב.ג. בדברים עוד לפני ישיבת המרכז.

בערב נתכנס המרכז. אני הייתי הדובר היחיד, ובהתחלת דברי אמרתי: “לא הייתי בישיבות המזכירות היום ולא אתמול, אחרי־הצהריים. שמעתי את ההחלטות רק עכשיו. אילו הייתי בישיבת המזכירות הייתי מוסיף להחלטות פיסקה אחת ‘במוסדות בעלי אופי משפּטי אובייקטיבי’”.

אחר־כך סיפרתי על פרישתי והמחקר בענייני הצבא והבטחון שקדם לפרישה, ומה שקרה בשנת 1954, והעמדה שנקטתי אחרי קריאת מסקנות ועדת אולשן־דורי, עד שהגעתי לוועדת־כהן ופנייתו של לבון אלי – לתת לו ריהביליטציה – ומאיזה טעם סירבתי, וסיימתי בדברים אלה:

אילו היה ענין שלפני הוועדה ההיא עמד לחקירה רק איש אחד, והוועדה היתה אומרת: “לא הגענו לחקר האמת” – אז האיש זוּכה מהספק והענין נגמר, והייתי אומר, לא כשופט אלא כאדם: “הוא כשר בתכלית־הכשרוּת”.

אבל פה היו שני אנשים, ונדרשתי לזכּות את חברי וידידי – כלום אני יכול להגיד במצפון נקי: “זה אמר שקר, וזה אמר אמת?” לשניהם יש אותה הזכות, שניהם אנשים שווים. לזה יש קריירה זו ולזה קריירה אחרת, אבל כלפי האמת שניהם שווים. ואתמול, בישיבה היחידה שהייתי במזכירות, אמרתי שהאמת בעיני קודמת למפלגה – איני מאמין שטובת המפלגה יכלה להיות מנוּגדת לאמת – לצערי יש מצב כזה שאי־אפשר לנקות את שניהם, יען כי אם האחד צודק – השני לא. לכן רציתי להעמיד את החברים על:

א) מה היא הבעיה: ניתנה הוראה על־ידי שר הבטחון דאז, או הקצין שיקר ופעל על דעת עצמו?

ב) בענין זה צריכים לחתור לאמת. כלפי האמת כל האנשים שווים. יש להם אותן הזכויות. דברים אלה שאמרתי פה – אם אדָרש אומַר בכּנסת, אומַר לעם.

י. כסה הודיע שיש חולקים עלי, אבל היו"ר לא הרשה כל ויכוח והאספה נסתיימה.

 

שינוּי לדרישת לבון    🔗

כד    🔗

עליי לציין כי הגעתי לפרטיכל זה במקרה, ורק בשנת 1964, כשעיינתי לרגל עניינים אחרים לגמרי ביומני בחודש אוקטוב, קראתי מה שרשמתי ביום 20.10.60:

אלמוגי כפה עלי אתמול השתתפות בישיבת המרכז שנתקיימה בשבע בערב. מבלי דעת סוּדר שאני אהיה הדובר היחיד (ורשומה תמצית דברי). כשגמרתי, בּיקש מישהו שאלה. לתמהוני לא הרשה היו“ר (אלמוגי). קמה מהומה. בינתיים הגיש לי דיין פתקה, שההחלטה שאלמוגי הודיע עליה שנתקבלה במזכירות (לא הייתי בה) פה־אחד – אינה מדויקת. לא הוחלט שהענין צריך להתברר במוסד ממלכתי מתאים אלא במוסד ממלכתי־משפטי. הראיתי הפתקה לאשכול ושאלתי אם זה נכון. אמר שיסביר אח”כ. זה הכניס אותי למבוכה. פניתי לאבן וזה אמר שהלך מהישיבה לפני קבלת החלטה. על־ידו ישב עמי אסף, בעל ההצעה שנתקבלה. הראיתי לו הפתקה – ואמר שזה נכון, בהצעתו דובּר על מוסד ממלכתי־משפטי וכך נתקבל, אלא שלאחר הישיבה מישהו שינה. אמרו לו שהשינוי בא על־פי דרישת לבון. הבעתי תמיהתי לאשכול, וזה אמר יכַנס המזכירות לדון בדברי. סירבתי להשתתף בישיבה זו – ונסעתי הביתה.

כשקראתי דברים אלה ביומני ביקשתי ממזכיר־המפלגה הפרטיכלים של ישיבות המזכירוּת והמפלגה בענין זה – וקיבלתי אותם. מהם נודעו לי דברים שלא יכולתי להעלות על הדעת לפני כן, והרבה דברים סתומים נתבהרו לי.

באותו יומן (20.10.60) רשמתי:

אחר־כך באו אשכול, זיאמה, ספיר, אלמוגי, משה דיין ועוד מישהו. אשכול וזיאמה סבוּרים שאם משה [שרת] יודיע כי אילוּ היה רואה אז החומר של חיים כהן לא היה מקבל מסקנות השנים ביחס ללבון – יסתפק בכך לבון, ויחדל ממה שהוּא עושה, והם מפני זה רוצים ללכת למ. ש. ולדבר אתו על כך. אמרתי להם – שיעשו מה שיעשו אבל לא בשמי, לא על דעתי ולא בּהסכמתי.

בין הפרטיכלים שקיבלתי ממזכיר־המפלגה היה גם פרטיכל ישיבת המזכירות, שכונסה באופן מיוחד אחרי ישיבת המרכז שבה דיברתי אני (19.10.60).

מספר אלמוגי: קיבלתי טלפון מהח' לבון שאמר: “אתה אמרת שההצעה נתקבלה בערך על־ידי כל הגורמים. בהצעה זו נכתב ‘מוסדות ממלכתיים ומשפּטיים’. בהצעה המקורית המלה ‘משפּטיים’ לא היתה”. אמרתי: נכון, המלה ‘משפטיים’ לא היתה בהצעה המקורית. ואז טען הח' לבון: “אם זה לא היה בהצעה המקורית, מדוע צריך להוסיף זאת? זה אינו מוסכם, זה איננו בשמי”. אמרתי לו: “מה זה משנה”, והוספתי מה שאמרתי במזכירות, שלדעתי מוסדות ממלכתיים – כולל משפטיים. הוא אמר: “אם זה כולל, מדוע להוסיף, במיוחד שעל כך לא דובּר?”

חזרתי למזכירות, ושם היו שני חברים מוועדת־הניסוח. שאלתי: מה עלינו לעשות? אמרו, אם זה המצב, נשאיר את הנוסח בלי המלה “משפטיים”, ואז קראתי את הסעיף הראשון בלי המלה “משפטיים”.

י. כסה: אני הסתפקתי בתשובתך שזה מוסכם. את נוסח הסעיפים האחרים הראה לי הח' נמיר, וקיבלתי אותם.

מ. נמיר: אני באתי אחרי שנתקבלו ההחלטות, איחרתי לבוא. כאשר באתי לא היה ויכוח על המלה “משפטיים”, אלא על סעיף 2, כּיצד לנסח אותו, ולסעיף 2 בחרו בוועדת־ניסוח שהיתה מורכבת החבּרים: גוברין, כסה ואנוכי. אנו ניסחנו סעיף 2, ובסעיף 2 אינה מופיעה המלה “משפטיים”. אינני מחווה דעה על המלה “משפטיים”. היתה ועדת־ניסוח מיוחדת לסעיף 2. ועדה זו לא טיפלה במלה “משפטיים”.

היו"ר י. אלמוגי: אנו יכולים לעשות כרגע מה שאנו רוצים. נרצה להכניס את המלה “משפטיים” נכניסנה; כאשר עירערו על אי־הכנסתה של מלה זו, מיד אמרתי שתהיה ישיבת מזכירוּת.

פ. לבון: לא באתי לישיבת המזכירוּת וּלישיבת המרכז, לא בלל אי־החשבת־מוסדות אלה אלא מפני שחסתי על עצמי וגם על כבוד המסיבה, כי לא הייתי בטוח שאם אשתתף בישיבות אוכל להגיד מה שיש לי להגיד בצורה, נגיד, מרוסנת. לא אשאֵר גם עכשיו, אבל לאחר ששמעתי את הוויכוח עד עכשיו, חשבתי לנכון לבוא לכמה רגעים כדי להגיד לחברי המזכירוּת דברים קצרים אחדים.

הבוקר היו אצלי החברים אשכול ואלמוגי ודיברו על הרבה דברים. דבר אחד לא היה מוסכם. אבל היה מוסכם שהענין, במידה והוא נוגע לי – ואני מבדיל בין הענין הנוגע לי ובין הענין הנוגע לקצינים, שעשו או לא עשו דברים מסוימים – אינו ענין להליכים משפטיים. כאשר הודיעו לי שבּמזכירוּת הוחלט להוסיף את המלה “משפטיים”, אני ראיתי זאת כהפרת־אמונים. איני יודע לשם מה מדברים עם חברים, את הנוסח בכלל לא ראיתי. לא דיברו אתי על נוסח. אבל על נקודה זו לא היו כל חילוקי־דעות ביני ובין אשכול ובין אלמוגי. ואם מותר לי לצטט את הח' אשכול, הוא אמר לי בשיחה פרטית זו, שאילו היה במקומי לא היה בשום פנים־ואופן מסכים לכך' ששאלה זו תבורר בדרך של הליכים משפטיים.

‘זיכּוי’ ויהי – מה…

אחר גמר נאומו של לבון (הוא דיבר עוד על יחסו לראש־הממשלה ועוד) אמר אשכול: היה יותר טוב אילולא באת ואילו לא אמרת מה שאמרת.

* *

דברים אלה לא השאירו בלבי עוד כל ספק – מה שהתברר עוד מוועדת־השבעה ומחומר שקראתי עוד לפני כן – ש:

1) לבון נלחם מהרגע הראשון – עוד בימי היות מ. שרת ראש הממשלה – נגד בירור משפטי בענין שבינו ובין “הקצין”;

2) אשכול התנגד לפני שר המשפטים, פנחס רוזן, לוועדת־חקירה כשדרש זאת הקצין הבכיר, וידע לשדל את חבריו שהענין יישאר אך ורק בוועדת־שרים, ואם כי זמן רב שר־המשפטים לא קיבל דעתו של אשכול, והיה סבור שהוועדה היא רק לבירור הנוהל שיוצע לממשלה – היה הוא האיש שבעזרת י. בן־אהרון, י. ברזילי ומינץ (בניגוד לדעת מ. ח. שפירא ושיטרית, וזמן רב בניגוּד לדעת פ. רוזן) הביא לידי כך שהוועדה תקבל מסקנות “מטריאליות”, כפי שהגדיר זאת רוזן, והתכלית העיקרית היתה – לזכּות בכל האמצעים את פנחס לבון – אם כי, לפי דברי אשכול עצמו, “התחילה הפרשה ביום שלבון נכנס לתפקיד של משרד־הבטחון”.

ומשום כך סיפר לחברי הוועדה, ובעיקר לרוזן ומ. שפירא – שרצו יותר מכל שאר חברי הוועדה לטפל בדבר באופן הגון וצודק – כי בעצם ראש־הממשלה (כלומר: אני) בעד ועדת־השבעה, ואקבל דינה של הוועדה.

לאחר שאני הודעתי בישיבת הממשלה ביום 25.12.60, לאחר ששר־המשפטים הביא מסקנות ועדת־השבעה, שאני מסתלק ועזבתי את הישיבה, אמר פנחס רוזן: “אני אמרתי שאם ראש־הממשלה אומר בצורה נמרצת: תהיה ועדת־חקירה – נפסיק עבודתנוּ. אני יודע שחבריו הקרובים לו ביותר רצוּ למנוע בכל מחיר”.

גם מ. ח. שפּירא טען ש“חבריו הקרובים ביותר שלו אמרו שלא” – ואין ספק שהוא התכוון בכך לל. אשכול, שבּצדק חשב אותו אז לחבר הקרוב לי ביותר, ואמנם רק בשנת 1964 נודע לי ממאמר שפירסם רוזן ב“הארץ” וב“דבר” שביום שאני לא השתתפתי בישיבת הממשלה, ב־ 30.10.60 (כי הייתי עסוּק בהכנת תשובה לוויכוּח שהתקיים בשבוּע הקודם על הרצאתי בכנסת), בא אשכול לרוזן ואמר לו “שאני בסדר”, כלומר אני בעד ועדת־שרים.

ואין פלא שאשכול הצטער על הדברים שאמר לבון בישיבת המזכירות ביום 20.10.60, כשאני לא נוכחתי בישיבה, כי אשכול אמר לו בשיחה פרטית שגם הוא לא היה מסכים, אילו היה במקום לבון, ששאלה זו תבורר בדרך של הליכים משפטיים. זה היה שלושה ימים לפני שבאה התביעה של הקצין הבכיר על ידי הרמטכ"ל ועל ידַי לשר־המשפּטים – בישיבת הממשלה ביום 23.10.60.

כה    🔗

“חרושת הזוועות” לא הצטמצמה בארץ. בן הלפרין, פרופסור באוניברסיטה של ברנדייס בבוסטון, פירסם בירחון אנגלי, שנוסד על־ידי פועלי־ציון בארה“ב, במחברת שהיתה מוקדשת ליום הולדתי השבעים־וחמישה, מאמר בשם “מפּאי הצעירה”, שבו הקדיש רוב דבריו לקיטרוּגים הנשמעים בארץ נגד ב.ג. נגד מפא”י ובעיקר נגד “צעירי מפא”י" כגון משה דיין ושמעון פרס, שחטעו ב“ביצועיסם”.

טענות כאלה נגד ב.ג. ומפלגתו בשלמותה נשמעו, לפי דבריו, כרגיל בארץ כל השנים. הדבר שנתחדש הוא שעכשיו יש קבוצה חדשה המשמיעה בקורת זו. המנהיגים בקבוצה זו הם משורות אינטלקטועלים של מפא“י עצמה או תומכיה הבלתי־מפלגתיים – אישים שאינם מצטרפים לשלטון המדיני של המפלגה, אבל ערכם רב בגלל תמיכתם המוסרית שאינה תלויה בדבר, כגון פרופ. רוטנשטרייך, דב סדן, ומי שהיה עורך ה”אידישער קעמפפער" באמריקה (שבועון של פועלי־ציון), שלמה גרודזנסקי; וכעובדה המאפיינת דרכו של ב.ג. הוא מציין “עובדה” זו, שבארץ לא שמע עליה איש:

“ועדת־שרים החליטה, לאחר בחינת הראיות שנתגלוּ, כי לבון נאלץ להתפטר בשנת 1955 ע”י תעודות מזויפות ועדוּת־שקר בשבועה, ולכן דורש המצפון שהוא יטוהר מכל חשד אפשרי של אשמה. לכך השיב ב.ג. (בראותו במימצאי הוועדה אתגר אישי) כי מצפונו הוא [הדגשה במקור] לא יכּנע לגזר־דין המתואר על־ידו כמשוא־פנים, עיוות־דין ומיוסד על חצאי־אמת".

כתבתי לבן הלפרין, שידעתיו כאיש ישר מאד, בין השאר: אתה כותב:

כּרוּז הפּרוֹפיסוֹרים

אילו קראת מסקנות ועדת־השרים שנתפרסמו בעתונות ולא שאבת כל האינפורמציה שלך מ“קבוצת האינטלקטואלים במפא”י המערערת על הנהגתו החריסמטית של ב.ג.“, לא היית כותב בדותה מגוחכת זו. לא היתה כל בדיקה של מניעי התפטרותו או פיטוריו של לבון. לבון התפטר בפברואר 1955 – לאחר ששימש שר־בטחוֹן יותר משנה, מבלי לדבר עם ראש־הממשלה דאז, מבלי לדבר עם המנהל הכללי של משרד־הבטחון ועם הרמטכ”ל דאז ומבלי למסור אף פעם דו"ח לממשלתו מפעולתו, והוא התפטר מפני שדרש מראש־הממשלה דאז, משה שרת, שיפטר את המנהל־הכללי של משרד־הבטחון, שמעון פרס, ויעביר קצין אחד ממשרתו למשרה אחרת, ושרת סירב לעשות זאת, אם כי לבון הודיע שאם לא – יתפטר.

שרת בחר בהתפטרות לבון מאשר בקבלת האולטימטום של לבון. והממשלה ידעה זאת, והדברים רשומים בפרטיכלים של הממשלה.

בן הלפרין ענה לי בין השאר: אני מרגיש שבּמאמרי, במקום שהופיע, לא רק שחֶלק על דרכו בכמה מובנים, אלא גם עלול היה לפגוע בו. לא היתה לי כל כוונה לפגוע במישהו, ומשום מקום לא בכבוד החבר דוד בן־גוריון. אם טעיתי בצורת או בסגנון דברי עד כדי פגיעה בו, צר לי מאוד ועלי לתת כופר־מעשר. – אהיה אסיר־תודה לכבודו על כל עזרה שיושיט לי להכיר את הדברים התלויים במחלוקת בינינו – את כולם בלי יוצא מן הכלל – על מנת שמשפטי יהיה לא רק משפט כן, אלא משפט שעברה עליו בקורת.

איני יודע – וגם לא שאלתי את בן הלפרין – מי המציא לו את הבדותא על סיבות פיטוריו או התפטרותו של לבון, אבל אין ספק שהיא יצאה מהארץ, אם כי בארץ לא העז איש לפרסמה, מפּני שכל קורא היה יודע שזוהי בדותא זדונית ואוילית. אולם גם הארץ לא שקטה. נמצאו אנשים שלחשו לציבור כאילו אני מאיים בהתפטרות כדי להדיח את לבון ממזכירות ההסתדרות מיד נמצאו ארבעה פרופיסורים באוניברסיטה הירושלמית – יעקב טלמון, יהושע פראוור, א. אורבך ונתן רוטנשטרייך – אשר גייסוּ מספר חבריהם שפּירסמוּ ביום 30.12.60, חמישה ימים אחרי קבלת מסקנות ועדת־השבעה, כרוז בכל העתונים “למען טוהר האווירה והחזרת האמון”, שבו נאמר, בין השאר:

החברה הישראלית עובר עליה משבר־אמון. חלקים גדולים של דעת־הקהל נוטים להאמין שפעולתם התקינה של המוסדות המוסמכים והנתונים לבקורת הצבור משתבשת והולכת.

אזרחים רבים נחרדים להתלקחות הפולמוס והסכסכנוּת ורואים בהתגודדוּת בין המנהיגים לא מחלוקת לשם שמיים ומלחמה על עקרונות, אלא מאבק על עמדת־כוח. ורב המיוחד הכּאב שהגילוּיים הללוּ אינם פוסחים אף על תחוּמים שיאה להם הכרעה מצפּוּנית.

איש מהפרופיסורים החותמים על הכרוז לא ראה את הדבר הפשוט: המשגה שנעשה על־ידי חברי־ממשלה שנטלו לעצמם סמכות שאין להם, והחליטו לפסוק דין בריב של שני אנשים – שזה תפקידו הבלעדי של מוסד משפטי. ואילו נעשה דבר פשוט ומחויב זה – לא היה הציבור כלל עוסק ב“פרשה” אלא היה מקבל פסק־דינו של מוסד משפטי כסיום סופי של ה“פרשה”. מקורבי פ. לבון לא הסתפקו בכרוז הראשון, שהיה במידה ידועה סתום ומופשט, ונתפרסם כרוז שני בשם “אנשי־הרוח” כי הדמוקרטיה בישראל היא בסכנה. נערכו גם הפגנות של סטודנטים בירושלים:

בקריאות: ד.ב.ג. – חזוֹר לשדה־בוקר.

בעצם ימי הסערה, שבראשה התיצבו שני פרופיסורים, נתן רוטנשטרייך ויעקב טלמון, התכנסה מזכירות מפלגת פועלי א"י ביום 12.1.61. (השתתפו: י. אלמוגי, אבא אבן, ב. אילן, מ. ארגוב, ז. ארן, א. בקר, מ. ברעם, ע. גוברין. מ. דיין, ז. הרינג, ג. יוספטל, י. שמחוני, י. שפּירא, ש. פּרס).

ע. גוברין הביא בשם ועדה שנבחרה יום לפני זה (11.1.61) – בהרכב החברים ישראל ישעיהו, ז. ארן, מ. נמיר, י. קרגמן, שרגא נצר וע. גוברין – הצעה זו:

1. מזכירות המפלגה והנהלת הסיעה בכנסת מחליטות להטיל על ועדה מיוחדת לבחון דברי פנחס לבון בפני ועדת־חוץ־ובּטחון בענין ה“פרשה” לאור הטענות שנשמעו נגדו במפלגה.

2. כן תבחן הוועדה הופעות ציבוריות אחרות במפלגה שנתלווּ לבירור הפרשה.

3. הוועדה תציע מסקנותיה והצעותיה למכירות המפלגה. בהתנגדות שני קולות נתקבלה ההצעה ע"י כל שאר הנוכחים. לוועדת־הבּוחן נבחרוּ: גולדה מאיר, בבה אידלסון, עמי אסף, מאיר ארגוב, בכור שלום שיטרית (היה הכרה לבחור לוועדה רק חברי הממשלה או חברי ועדת־חו“ב, שיש להם הסמכות לקרוא את הסטינוגרמות של ועדת־חו”ב), ועדת־הבוחן לא נתאספה כלל לאחר שגולדה מאיר סירבה להשתתף בה.

כו.    🔗

באותו יום נתקיימה ישיבת מרכז־המפלגה ובה הרצאתי על הופעתו של לבון בוועדת־חו"ב, בשם “האמת קודמת לכל”. דברי נתפּרסמוּ באותו יום בעתוני־הערב, ולמחרת בעתוני־הבוקר.

סיפּרתי על חליפת־המכתבים האחרונה שלי עם פנחס לבון ביום 10.10.60, על הופעתו המזעזעת של לבון בוועדת־חוץ־ובטחון, עמדתי על התנגדותו העקשנית של לבון כל השנים – החל משנת 1954 וגמוֹר בשנת 1960 – לכל חקירה משפטית בענין ה“עסק הביש”, ואמרתי: "אולי יש לו יסוד מספיק לפחד מפניה. אבל מדוע שללה ועדת־השבעה דרך החקירה המשפטית, שכּן היא עשויה לגלות את האמת ולמנוע איפה־ואיפה?

אם כי אני בטוח בישרם של חברי ועדת־השבעה, אני הייתי מוכרח לקבוע בדאבון־לב כי שיטת פעולתם מן ההכרח שתביא לידי משוא־פנים, עיוות־הדין וחצאי־אמת". ציינתי כי “צה”ל במשך שנות שירותי מאז נתקבל חוק־שירות־הבטחון – לפני כהונת מר לבון כשר־בטחון – היה נאמן בהחלט עלי שלא יעשה דבר על דעת עצמו.

ולא היה אף קצין בכיר אחד שיפעל בלי הוראה. כל דבר שהיה טעוּן דיוּן והחלטה, הוּבא לדיוּן הממשלה. חברי ועדת־השבעה שהיוּ אז יחד אתי בממשלה יודעים זאת לא־פחות ממני, ואינני יכול להעלות על דעתי כי בזמן פרישתי בסוף 1953 נשתנה הצבא לרעה".

לחברי מפלגתי ביום 30.12.60 ציטטתי מה שכתבתי:

“הידיעות שהופיעו בעתונים על תביעות או תנאים שהצגתי לחברי – הן בּדותות; שיקולים ממלכתיים מכריעים בעיני כל שאר השיקולים. והשיקול הממלכתי העליון, כפי שנראה לי, הוא בטחון המדינה וטוהר מצפון מנהיגיה”. באמצע דברי נכנס פ. לבון לאולם שבו התכנס המרכז, ובגמרי לדבר קיבל רשות הדיבור. הוא לא סתר אף עמדה אחת שקבעתי בדברי, אלא טען למה אני מטפּל בכלל בדבר ולמה לא הודעתי שהוּא לא נתן הוראה לאחר ש“לפי מיטב הכרתי היו בידי ראש־הממשלה אז אסמכתאות מספיקות לכך”.

היו רק הערות מעטות שלו שדרשו תגובה, אבל שרת הציע להפסיק הישיבה לאחר דבריו של לבון, ותגובתי הקצרה לדבריו פירסמתי בעתוני ביום 15.1.61 בכותרת “להעמיד דברים על אמיתם”.

כאמוּר, הגשתי לנשיא התפטרותי ביום 31.1.61. מהמון הפּניות של חברים ולא חברים שלא אסתלק מהממשלה, היתה אחת שהכבּידה לא במעט את התפטרותי. וזו היתה פנייה של “המועצה הציבורית להנצחת החייל”. בשמה פנו אלי ביום 11.1.61 אבות ואמהות שכּולים: ראוּבן מס, שמעון קוּשניר – יו"ר המועצה, חבריה: ראובן אבינעם, פנחס אבישי, רבקה גובר, הניה גרינפלד, שמואל דיין, סלבה כספי, שלמה כינרתי, שלמה לביא, אברהם קליר, אברהם שבט ויהודית שמחוני. הם כתבו:

נסערים ונבוכים אנו מתהלכים בימים אלה כשבּלבּנו מכרסמת הדאגה שאתה, קברניט האומה, עומד לנטוש ההגה.

בינה ולהגיגינו ולרגשותינו בפנותנו אליך כיום הזה, ולא בשמנו בלבד כי אם בשם אלפי הבנים אשר נתנו נפשם באהבה למען מדינה זו שאנו חיים בתוכה ושאתה עומד בראשה. קולם עולה אלינו וצועק: אל תתנוּ לו לנטוש את ספינתנו היקרה.

במצב זה אין אנו רשאים לחשוֹת, ואנו דורשים ממך להמשיך במשימתם־משימתנו לביצורה של המדינה בהנהגתך כראש־הממשלה וכשר־בטחונה. פנייה זו זיעזעה אותי, כאילו שמעתי באזני קולות בניהם שנתנו נפשם באהבה למען המדינה. אולם לא יכולתי להתנכר לעול מצפוני ולהיות שותף לאחריות על עיוות־דין שנעשה על־ידי חברי – דווקא בענין הצבא, והגשתי בבוא הזמן מכתב התפטרותי לנשיא.

כז    🔗

בחמשת השבועות שעברוּ מקבלת מסקנוֹת ועדת־השבעה ועד התפּטרוּתי לא קיבלו כנראה חברי ברצינוּת הוֹדעתי שלא אשאר בממשלה. היוּ מהם שהודיעו שהם יתפטרו – כדי למנוע התפטרותי. אבל אף אחד מהם לא התפטר למעשה, ומכּיון שהם לא נתכוונו לכך ברצינות – התיחסו גם להודעתי שלא ברצינות. חברים אלה, כמובן, אהבו את המדינה, דאגו לעם – אבל הדבר היקר, שקבע אצלם הכל, היה המפלגה, טובת המפלגה, שלמוּת המפלגה, הצלחת המפלגה. זה היה טבוע בדמם עשרות־שנים, אצל הצעיר פחות, אצל הקשיש יותר, אבל כולם פתחו בפעולתם הציבורית לפני קום המדינה – ומושגיהם והרגליהם הציבוריים עוצבו בעסקנוּת מפלגתית, וכשקמה המדינה היתה גם זו כמובן אובייקט לפעולתם, אולם המרכז כבר היה קבוע: המפלגה. המדינה היתה אחד מעסקי המפלגה, ומעל לכּל – עמדה המפלגה. לפני רוב החברים עמדה הדאגה למשבר המפלגתי. אם היה כשלון ממלכתי בוועדת־השרים או לא – זה כמעט לא העסיק את החברים. השאלה היתה להבטיח אחדותה של המפלגה, משמעתה ומעמדה במדינה.

עוד לוועידה השמינית של המפלגה (במאי 1956) הצעתי ב“ציוּני דרך” כי “המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי־מסויגת לצרכים, לערכים ולייעודים של העם, המדינה והמעמד העובד ומילוי השליחות ההיסטורית של שלושה אלה, להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי א”י כשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי ישראל, המדינה והעם. ורק נאמנות מתמידה זו תקבע ותבטיח מעמד של המפלגה גם להבא". איש לא התנגד להנחה זו, אבל היחס הפנימי לא השתנה. במרכז, אצל העסקנים, נשארה עומדת המפלגה. וגם אלה שהיו סבורים שוועדת־השבעה עשתה משגה ופעלה שלא־כדין היו סבורים שלא כדאי בגלל זה “לבלבל את המוח” ולעורר ויכוחים וסיכסוכים במפלגה, בייחוד לאחר שכּל שאר המפלגות, מתוך נימוקים שונים, התיצבו כחומה סביב לבון.

ונמצאו דווקא שלושה מעוזריו הקרובים של לבון בוועדה המרכזת של הסתדרות, שנפגעו קשה מהופעתו של לבון בוועדת־חו"ב, והרגישו כיצד לבון משתמש במנגנון של ההסתדרות בשביל ניפּוח “האנטי־פרשה” שלו, והגישו ביום 22.1.61 למזכירות המפלגה את התפטרותם. אחד היה זאב און, חבר תל־יוסף. הוא כתב במכתב התפטרותוֹ:

עם ההתפתחויות וההסתבכויות שבאו עלינו ב’פרשת לבון', הריני רואה לעצמי כחובה ציבורית ומוסרית להגיש לכם את התפטרותי מחברוּת בוועדה המרכזת של ההסתדרות. ברוחב־לב רציתי בטיהור שמו של החבר פנחס לבון, בהסתמכי על סיפור־המעשה, ששמעתי עליו בראשונה מפיו בראשית שנת תשכ"א. ההתדרדרות התלולה שהוגלשנו לתוכה במדינה, בהסתדרות ובמפלגה – לאור הודעותיו ועדויותיו של החבר לבון – משמיטות את הבסיס של נשיאה בעול ובאחריות משותפת להנהגת ההסתדרות בשם המפלגה.

י. חסקין, חבר ותיק של “הפועל הצעיר” כפנחס לבון – שרק אחרי התאחדות “הפועל הצעיר” עם “אחדות העבודה” בשנת 1930 נכנס למפלגה החדשה שקמה אז בשם מפלגת פּועלי א"י – כתב למזכירות המפלגה:

אין באפשרותי להמשיך לכהן כחבר הוועדה המרכזת של הוועד־הפועל בהנהגתו של הח' פ. לבון, ואני מודיע לכם על התפטרותי. הנימוקים אוכל למסור בע"פ.

יהודית שמחוני, חברת קבוצת גבע ואמו של האלוף אסף שמחוני, שנפל במערכת־סיני, כתבה למזכירות:

הנני מחזירה בזאת את המנדט שלי כחברה בוועדה המרכזת של הוועד הפּועל ומבקשת לשחררני בהקדם מתפקיד זה. הערכתי את כובד הנימוקים אשר הביאו את הח' לבון לבקשת צדקתו. בכל לבי התפללתי לזיכּויו. היו לי גם סיבות אישיות להכרת־תודה לו על היחס והאמון שנתן בי, ולא קל היה לי להגיע לידי מסקנות, אבל לא יכולתי להזדהות עם הדרך בה הוא הלך (שלא לצורך, לדעתי) במערכתו. לא קיבּלתי את הממדים המסוכּנים של היריעה אשר פרשׂ מאבקו לצדקתו, ואינני יכולה להשתחרר ממסקנות הדבר.

עלי לומר בכל גילוי־הלב שאבד לי האמון האישי בכשרו של ח' לבון לשאת באחריות עליונה לענין, וזו הנדרשת ברגעים הקשים של מבחן אישי, וביכלתו להבחין בין המותר והאסור במאבק ציבורי.

אינני מתימרת לראות בדעתי זו צדק מוחלט ומיצוי הענין לכל שלביו, אבל כזאת היא דעתי, ולאחר שהגעתי אליה עורער בשבילי היסוד שעליו מתבססת הסמכות המוסרית הציבורית של ח' לבון, ומילוי התפקיד בוועדה המרכזת תחת הנהגתו הפך למעמסה שאין ביכלתי להרימה.

במכתב שני מיום 25.1.61 כתב ז.און למזכירות המפלגה: בתשובה למכתבי מיום 22 דנא, על התפטרוּתי מהוועדה המרכזת, קיבלתי ב־24 דנא מכתב על החלטת המזכירות התובעת מהחברים שהתפטרו להמשיך בתפקידיהם, וכי המזכירות תדון באחת מישיבותיה הקרובות בענין. עלי להודיעך כי המפנה החד והאווירה שנוצרה בבית הוועד־הפועל על־ידי הח' פ.לבון תוך יום אחד, כלפי, וכנראה גם כלפי יתר שני החברים שהתפטרו, מקשים מאד הישיבה בבית הוועד־הפועל תוך מילוי התפקיד בשקט ובנאמנות, אפילו לתקופה קצרה. התפטרותי, שנימוקיה פירטתי במכתבי, מחייבת אותי לבצעה הלכה־למעשה. הנני נאלץ על כן להודיע כי באופן נפשי לא אוכל למלא את תביעת המפלגה. אעזוב את בית הוועד־הפועל בימים הקרובים ביותר ואחזור לביתי בתל־יוסף.

כח    🔗

ביום 27.1.61 נקראה ישיבת המזכירות לדון על ההתפטרויות, אבל באותו יום נתקבל מכתב מלבון האומר: “היות וחליתי בשפּעת לא אוכל לצערי להשתתף בישיבת המזכירות המתכנסת היום. לכן אבקש לדחות את הדיון בסעיף ‘המתפטרים’ לישיבה הבאה”. ונתקיימו שתי ישיבות המזכירות: אחת באחד בפברואר – יום אחרי הגשת התפטרותי לנשיא המדינה, ואחת ביום 3 לפברואר.

עד שהגיעו לידי פרטיכלים אלה, כשלש שנים אחרי המעשה, לא ידעתי מי היה היוזם ל“הדחת” לבון ומתי נולדה היזמה. גם מהפרטיכלים לא כל־כך ברור הדבר בדיוק, אבל כנראה זו היתה היזמה של אשכול. הוא היה נוכח בישיבה ביום 1 של פברואר, שבּה נתקיים הוויכוח בין שלושת המתפטרים מהוועדה המרכזת (און, חסקין ויהודית שמחוני) ובין פ. לבון. בישיבה השניה היה רק בּחלקה, בסופה. בישיבה דוּבּר בפעם הראשונה על כך כאילו אני תולה הישארותי בממשלה בהדחתו של לבון. איני יודע מי המציא בדותה זו (שלא לומר עלילה זו): לאשכול ולעוד חברים אחדים אמרתי דעתי השלילית על לבוֹן, אבל לא תליתי אף פעם חברוּתי בממשלה בשאלת לבון, ולאשכול כתבתי בפירוש ביום 27.12.60 – כשהוא דרש ממני במכתב שלא אתפטר, ועניתי לו מה שעניתי – הוספתי שאיני רואה הזכות לעצמי לעורר פרשה חדשה של התפטרות לבון. אולם בישיבות המזכירות בימים הראשונים של פברואר – שלא השתתפתי בהן – דיברו כבר כמה חברים על כך שיש קשר בין התפטרותי ובין עמידת לבון בראש ההסתדרות, אם כי במכתב התפטרותי, הבהרתי, במלים שאינן מניחות כל ספק, שזו באה אך־ורק בגלל עיווּת הדין שנעשה לדעתי על־ידי ועדת־השבעה. אני הייתי בעד ועדת־הבוחן שהוחלט עליה במזכירות, וגם שלחתי מכתב למזכירות שגם אני מוכן להופיע בפני הוועדה אם יש טענות כלשהן על הופעתי־אני בעניינים המעוררים חילוקי־דעות במפלגה.

אולם הדבר נתפשט בציבור, גם על־ידי אנשים שהאמינו בכך בטעות וגם על־ידי אנשים שרצו בכוונה להטעות את הציבור ולקומם אותו נגדי, והללו הצליחו במידה רבה, כפי שאפשר היה לראות מגילויי־הדעת של אנשי־הרוח, במרכאות ובלי מרכאות, בענין זה בימים ההם. בישיבת המזכירות ב־3 בפברואר 1961 היו לשני חברים, מהחברים המעוּלים במפלגה, עמדות נמרצות ומנוגדות זו לזו: ז. ארן עמד בכל תוקף נגד “הדחת” לבון ממזכירוּת ההסתדרוּת, ושאוּל אביגוּר עמד ברותו התוקף בעד. עמדת־ביניים – ולדעתי, עמדה־צודקת – נקט ח. צדוק. הוא אמר:

אני חושב שאי־אפשר לחלוק על זה שלמפלגה הזכות המלאה להרחיק שליח שלה במוסד – אני חושב

שלמפלגה מותר גם לומר שבּין שני מוסדות, מבּחינת האינטרס הממלכתי, מוכרח להיות תיאום, ואם אין שפה משותפת בין האנשים העומדים בראש שני המוסדות האלה – המפלגה זכותה להכריע שהיא מוותרת על אחד מן השנים. – המקום המתאים להחלטה כזאת הוא המזכירות והמרכז. אבל הם משווים לענין אופי של חריצת־דין, אם הולכים בדרך של גינוי, אי־אמון, הדחה – אז לעניוּת־דעתי המוסד המתאים זה לא המזכירוּת על 40 חבריה, בוודאי לא המרכז על מאות חבריו, ובוודאי לא המרכז שהוא פועל בצל התפטרותו של בן־גוריון [אגב, דבר שלא אמרתי אף פעם לשום איש! – ב.ג.] אני חושב שחריצת־דין של רמת ידיים, בלי דיון יסודי, בלי בדיקה יסודית, על יסוד קטעי דברים, על יסוד פרסום בעתונות – חריצת דין כזאת יש בה מן העיוות.

בנקודה אחרונה זו אני תמים־דעה עם דבריו של צדוק. וכך אמנם הוחלט לכתחילה במזכירות שתקום ועדת־בוחן – לבחון הופעות לבון בוועדה וגם הופעות חברים אחרים – ואני הבעתי רצוני להופיע בפני ועדה זו. אבל ועדה זו לא הופעלה מפּאת סירובה של גולדה.

צדוק הוסיף ואמר:

אני הייתי בחו“ל בזמן שפרצה הפרשה [בשנת 1960]. כאשר חזרתי ולמדתי קצת את הענין, חלקתי על לבון בכמה וכמה דברים. אני חושב שבן־גוריון צדק כשהוא סרב לתת ללבון רהביליטציה בלי חקירה נוספת. אני חושב שלבון שגה ביחס לוועדת־כהן או לשופט כהן. אני חושב שוועדת־חו”ב היא אולי המקום הפחות מתאים לחקור פרשה כזאת. כמשפטן יש לי בקורת קשה על מסקנתה ועל עבודתה של ועדת שבעה, עם כל הכבוד שאני חולק לכל חבריה ובתוכם לשר־המשפטים [פ. רוזן]. אני חולק על לבון, שמוסד משפטי פחות עדיף לבירור כזה ממוסד ציבורי. אבל אם מתוך הרצון הבולט לסיים את הפרשה הגיעה המזכירות לעיוות־דין, אני אומר שאם מוציאים דין, אם מגנים, מדיחים, אז רק אחרי בדיקה של מוסד שיפוטי ולא בהרמת ידיים של מאות אנשים. יש בית־דין של המפלגה, יש מוסד לבקורת. אני יודע שאשכול מציע את ההצעה שלו אחרי לבטים קשים, אלא שהוא מגיע למסקנה בכנוּת, שאין למפלגה דרך אחרת. – כאחד מן החברים אני מרשה לעצמי להגיד שבן גוריון אינו רשאי לדרוש להדיח חבר, ויהיו חטאיו אשר יהיו, והדרישה הזאת נוגדת את הלקח שבן־גוּריון מלמד אותנו כל הזמן ועד מכתב התפטרותו.

אני תמים־דעה עם ההנחה האחרונה שבּדברי ח. צדוק, ואילו הייתי באותה ישיבה הייתי בלי ספק תומך בדברי צדוק. אבל גם הוא כנראה הוטעה על־ידי מישהו כאילו אני דורש הדחת לבון בדרך שהלך והציע אשכול. הבעתי דעתי השלילית על לבון לאשכול, גם בעל־פה וגם־בכתב, אבל אף פּעם לא הצעתי לו לעשות מה שהוא עשה במרכז המפלגה, יום אחרי ישיבת המזכירות שבה דיבר ח. צדוק. השולל בתוקף עמדת אשכול, היה, כאמור, ז. ארן בישיבה זו של המזכירות (3.2.61). הוא אמר:

אני מתנגד להצעתו של אשכול, וגם אינני מידה בה אבנים. הוא בוודאי יזם את זה לפי מצפונו. אינני מקבל הצעה זו. לא מגיע ללבון להדיח אותו. בעד עבודתו בהסתדרוּת – בוודאי לא ולא. ובמידה שהוּא חטא בענין זה, וחטא קשות – זה דורש בירוּר.

לעומתו אמר שאול אביגור: בנסיבות אלו אני מצטרף ללא כל סייג להצעתו של אשכול. פירושו של דבר, שלבון, בנסיבות הנוכחיות, אינו יכול ליצג את המפלגה כמזכיר ההסתדרות. רק זה ולא יותר. אני מצטרף רק לענין זה ללא כל סייג. – אני יודע עוד פרשות שבּשום אופן לא הסכמתי לא רק למה שהוא עשה כי אם לאיך שהוא עשה – הוא חרץ את דינו על־ידי הופעתו בוועדת־חוץ־ובטחון. – אני מקווה שהצעתו של אשכול תתקבל, ובכל־אופן אני אצביע בעדה בכל מקרה ובכל מסיבה.

לבסוף הצביעו: בעד הצעת אשכול 28, נגד 11, נמנעוּ 2. למחרת (4.2.61), כידוע התקיימה ישיבת המרכז. הוחלט שידברו שנים־שנים. ל. אשכול וגיורא יוספטל דיברו בעד הצעת אשכול, נתן רוטנשטרייך ומ. שרת – נגדה. ההצעה כפי שנוסחה במזכירות הובאה למרכז היתה:

“בנסיבות הקיימות במדינה ובתנועה לא יוכל פ. לבון לכהן בשם המפלגה כמזכיר ההסתדרות”. הצביעו 260 חברים. בעד ההצעה הצביעו 159, נגד – 96, נמנעו 5. בנאומו בישיבת־מרכז זו תיקן אשכול סיפור שסיפר לפני כן – וחזר עליו גם אחר־כך – על הסכמתי כביכול ל“וועדת השבעה”. ואלה הדברים שאמר אשכול בישיבה זו של המרכז:

בן־גוריון היה נגד כל סידור־ביניים או כל בירור אחר או סידור אחר, אם לא על־ידי ועדת־חקירה משפטית. טעמיו ונימוקיו אתו. בכל־אופן, אני כל הזמן הרגשתי שאינני עומד על משמר מאד פרינציפיוני בטענה נגד ועדת־חקירה משפטית. אפשר, במצבים מסוימים, להציע הצעה זאת או אחרת, ולמצוא נימוקים מדוע יכולה להיות הצעה אחרת. אבל לטעון באמת בתוקף או בהגיון שזה לא דמוקרטי או לא חברי או לא אנושי – זה קצת קשה לטעון. ואם נאבקתי על כך שדבר זה יכול להסתיים בוועדת־השרים, בייחוד כשההצעה הזאת לא באה יותר ממני אלא מפי שר־המשפטים, הרי קבענו בממשלה, בניגוד לרצונו ובניגוד לדעתו של בן־גוריון, ועדת־שבעה

. הצטערתי צער רב לקרוא ב“דבר” – שפּירסם מחרת ישיבת המרכז פרטיכל מלא מישיבה זו – כמה מדבריו של שרת, לא מפני שלא הסכמתי להם, אלא מפני שלא היו נכונים. היו לי חילוקי־דעות מדיניים לא פעם עם שרת, ובשנת 1956, כשהחמיר מאד מצב הבטחון הגעתי למסקנה מצערת שלא אוכל להיות יחד אתו כשר־החוץ בממשלה, ואמרתי זאת בכּנסת, ביום 19.6.56, לאחר שהודעתי על התפטרותו של מ. שרת. אמרתי:

"לאחר שענייני הבטחון במדינה החריפו באופן יוצא־מן־הכלל, וגם נתרבו סכנות מדיניות—חוּץ יותר מאשר מקודם, הגעתי לידי מסקנה כי עכשיו יש הכרח לטובת המדינה שתהיה התאמה מלאה – עד כמה שזה אפשרי מבחינה אנושית – בין משרד־החוץ ובין משרד־הבטחון, ונחוצה עכשיו הנהגה אחרת למשרד־החוץ.

יש הכרח בהתאמה מכסימלית בין שני משרדים אלה, חוץ ובטחון, המטפלים לאמיתו של דבר כמעט בדבר אחד. בשנים כתיקנן אין מדיניות־החוץ מתרכזת אך ורק בבעיות הבטחון; לא כן עכשיו – יש הכרח לדעתי שתשרור הרמוניה בין המבצעים בשני המשרדים שעניינם הוא אחד" (“דברי הכנסת”, כרך 20 עמוּד 2067). אוּלם כל ימי, מאז הכרתי את שרת כשלמדנו יחד אוניברסיטה התורכית בקושטא לפני מלחמת־העולם הראשונה, הכרתיו כאיש אמת ואציל־רוח שלא רבים כמותו. אבל גם הוא כנראה הוטעה, על־ידי מישהו, כאילו התפטרותי מהממשלה קשורה באיזה אופן או תנאי שהוא עם “הדחתו” של פ. לבון.

הוא אמר:

ידוע מה קרה: איש אחד, ותהי חשיבותו הנעלה ביותר, אבל איש אחד; חבר אחד בתוכנו, ויהי האח הגדול של כולנו, אבל חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות; ואם לא יסולק, אז החבר ההוא יסיק מזה מסקנות [אני מדגיש המלים שאינן נכונות.

– ד.ב.ג.], ואני עוד אינני יודע איזה מסקנות. זו ורק זו היתה העילה [כנ“ל] ואל יכחיש זאת איש. זוהי נקודת־המוצא של השלב החדש בסבך, ורק לכן אנוּ יושבים פּה, בישיבת מרכז זו, על מנת להחליט [כנ”ל].

היה איש אחד בישיבת המרכז שידע שמ. שרת טעה והוטעה בנקודה זו – והיה צריך והיה מוסמך להכחיש זאת בוודאות גמורה, אבל משום־מה לא עשה זאת אם כי דיבר עוד פעם אחרי דברי שרת, ולא עוד אלא שאמר דברים שאפשר היה לפרשם כאילו אישור טענתו של שרת. האיש הזה היה לוי אשכול.

מ. שרת כנראה שכח חליפת־המכתבים בין שנינוּ כשמונה ימים לפני ישיבת המרכז. ביום 28.1.61 שלח לי מכתב שבו הפציר בי “למנוע את ההתפוררות במפלגה ולעצור את תהליך ההתמוטטות המוסרית והפנימית במדינה” ולקום ולהודיע “כי אתה מסיים עד־מהרה את חופשתך וחוזר למלא תפקידך כראש־הממשלה ללא כל תנאי, כי אינך דורש סילוקו של שום חבר ממשמרתו, כי אתה מסתפק במה שאמרת, מותח קו ועובר לסדר־היום”.

עניתי לו ביום 27.1.61:

לצערי איני יכול להסכים לך, אם כי כמוך אני אמנע מכל דבר שיביא להתפוררוּת המפלגה והתמוטטוּת מוּסרית במדינה. אני אוּלי אסיים חופשתי בעוד עשרה ימים, אבל בשובי אגיש התפטרותי מהממשלה, כאשר אמרתי לממשלה, לאחר שאושרו מסקנות השבעה והעניקו לי חופשה לששה שבועות. אתפטר מהממשלה, כי יש חוק של אחריות קולקטיבית, ולא אוכל לשאת באחריות זו לאחר שהממשלה, בלי כוונה רעה, עשתה לפי הכּרתי ומיטב ידיעתי מעשה אשר לא ייעשה: הפכה עצמה לבית־משפט ופגעה באחד היסודות של דמינה דמוקרטית, בה יש הפרדה גמורה בין השלטון האכסקוטיבי ובין הסמכות המשפטית. אושרו מסקנות שיש בהן עיוות־דין וחצי־אמת ועוול צועק השמיימה. מדינה זו לא תעמוד על חיפוי פשע, סירוס האמת ועיוות דין. ואני לא אשתתף באחריות זו שיש בה עירעור היסוד המוסרי של קיומנו. – אין לי כל ספק ביחס ללבון. אנו מבזים הדבר היקר ביותר שיש בארץ, פרט למדינה, אם אנו מניחים אותו לעמוד בראש ההסתדרות.

כראש ממשלה או חברה איני אלא אחד ממאות־אלפי חבריה, וכחבר אחד אעשה חובתי להסתדרות ואגן על כבודה. אבל לא אלחץ, ואין בידי כל אמצעי־לחץ, וגם אילו היו – לא הייתי משתמש בהם. לא השתמשתי מעודי באמצעים אלה, ויאמרו “אנשי־הרוח” מה שיאמרו. – אבל לא אתן יד, ולוּ גם באופן פאסיבי, למשגה המוסרי הנורא שעשו רוב חברי הממשלה. – אני מאמין באמת, היא תופיע. כרוזים של אנשי־רוח וסטודנטים לא ישתיקו אותה. גילוי האמת, אם האמת היא כפי שאני רואה אותה – לא יביא להתפוררות מפלגה, אלא להיפך – אהיה מוכן, אם יוטל עלי, להקים ממשלה חדשה, אבל מתוך חופש מלא להילחם על גילוי האמת. אני מאמין בכוח האמת, היא חזקה מכולם, והיא תטהר האווירה ותוסיף כבוד למפלגה ותחזק המדינה. אבל מלאכה זו אעשה כאשר אתפטר מהממשלה. על התפטרותי הודעתי במלים ברורות באותה ישיבה בה אושרו מסקנות השבעה.

זה לא תלוי במעמדו של לבון. אפילו אם לבון יתפטר או יפוטר אגיש את התפטרותי, כי לא אשא באחריות המשגה האיום שעשתה הממשלה. ואף רגע אחד לא קשרתי השארותי או צאתי מהממשלה במעמדו של לבון, אלא במעשה חברי הממשלה, שאיני יכול לשאת באחריותו.

כט    🔗

ואמנם הגשתי התפטרותי ארבעה ימים לפני ישיבת המרכז, שאליה הביא אשכול הצעתו על “הדחת” לבון.

הנסיונות להקים ממשלה אחרי התפטרותי לא הצליחו, והיה הכרח להקדים הבחירות. בישיבה האחרונה של הכנסת הרביעית, ביום 24.7.61, עירער שר־המשפטים פ. רוזן, על אמירתי שאין תוקף להחלטת הממשלה בדבר מסקנות ועדת־השבעה. באי־כוח על הסיעות בכנסת, פרט למפא“י, תמכו בעירעור של שר־המשפטים, וחבר־הכנסת י. בר־יהודה הכניס שתי הצעות בשם כל הסיעות פרט למפא”י, שהודיעה שלא תשתתף בוויכוח זה לא בהצבעות.

1. הכנסת קובעת כי התפטרות הממשלה והתפטרות ראש־הממשלה אינן מבטלות את החלטות הממשלה.

2. בהתאם לכך, החלטת הממשלה על מסקנות ועדת־השבעה מיום 25 בדצמבר 1960, אשר נמסרה לוועדת־חו“ב ונרשמה על־ידה ביום 18 בינואר 1961, שרירה־וקיימת. ההצעות נתקבלו ב־54 קולות, כשסיעת מפא”י אינה מצביעה כלל.

ביום 2.11.61 הצגתי, לאחר הבחירות לכנסת החמישית, את הממשלה החדשה בפני הכנסת. בתשובתי למתווכחים עמדתי על השאלה שעורר מר פ. רוזן בישיבה האחרונה של הכנסת הרביעית: אם יש תוקף להחלטת הכנסת והממשלה על המסקנות ועדת־השבעה. הסברתי מדוע הייתי חייב להתפטר אחרי קבלת המסקנות ועדת השבעה בממשלה שעמדתי בראשה, והוספתי: כמה מלים נוספות לענין חוק והחלטה. הכנסת היא ריבונית, אבל צריך לדעת למה היא ריבונית.

הכנסת אינה ריבונית לפסוק הלכה אם איוב נברא או לא נברא. גם אם תחליט הכנסת פה־אחד שאיוב לא היה ולא נברא, יכול כל יהודי להגיד: אני אומר שאיוב היה ונברא, או להיפך. לגבי מה שהיה בהיסטוריה, אם היה זה לפני אלפיים שנה, או אם קרה לפני שמונה שנים או לא קרה – אין סמכות משפטית לא לממשלה ולא לכנסת להחליט על כך. אין ערך לקביעה שלה. אם לי ידוע אחרת – אינני חייב להאמין למה שאומרים לי. יש דברים שסוֹברניוּת הכנסת איננה חלה עליהם. היא חלה על חקיקת חוקים; על קביעת מדיניות; אילו מסים נשלם; האם תהיה מלחמה או לא תהיה; האם יש לסול כבישים או לא; האם יש לפתח את הנגב או לא; היא איננה מוסמכת לכתוב היסטוריה. גם הממשלה איננה מוסמכת. ואין הממשלה מוסמכת לשפוט בריב של שני אנשים. החוק מסמיך לכך רק מוסד אחד: המשפט.

חנן רובין (מפ"ם): איפה זה כתוב?

ראש־הממשלה, ד. בן־גוריון: בכל מדינה תרבותית יש הבחנה בין הרשות המבצעת ובין הרשות השופטת.

חנן רובין (מפ"ם): איפה זה כתוב בחוק הישראלי? ראש־הממשלה: אין חוק על שופטים ומשפטים? כלום אתה רשאי לשפוט מפני שלא כתוב שלחנן רובין אסור לשפוט? החוק צריך לפרש מי רשאי לשפוט – ולא מי שאינו רשאי. כלום אין בית־משפט בישראל? כלום אין החוק קובע איך שופטים בין שני צדדים? כלום אין החוק מגן על כל איש וקובע שאין להטיל עליו אשמה ללא משפט? זה אחד היסודות של משטר, לא רק דמוקרטי, אלא של כל משטר הגון באופן מינימלי. יש אבחנה בין אכסקוטיבה ובין בית־משפט. אכסקוטיבה שוקלת: להטיל את המס או לא להטיל את המס; לקבוע מס־קליטה או לא לקבוע מס־קליטה. היא מעיינת מה הם הצרכים של העם, והיא קובעת ובאה אל הכּנסת. הכּנסת מאשרת – אז יש מס־קליטה, ואם לא – אין.

מנחם בגין (תנועת־החרות): שר־משפטים הקודם לא הבין מה שאתה אומר?

ראש־הממשלה: שאַל אותו. לכן יש פרוצדורה משפטית אם רוצים לברר איך היו העובדות, כששני אנשים חולקים זה על זה – או זה פושע, או זה פושע. וכאשר ממשלה, שעמדתי בראשה, עשתה מעשה בניגוד לאָשיות זכויות האדם, התפטרתי למען הביא לידי התפטרות הממשלה כולה. ואני גאה על מה שעשיתי, ושום החלטה של הכנסת אין בכוחה לתת תוקף לפגיעה באָשיות המשפט, וּודאי שהכנסת אינה מוסמכת לקבוע מה היו העובדות בשנת 1954, שאפילו לא ניסתה לברר אותן.

זה היה לפני הצבעת־האמון לממשלה שהצגתי בפני הכנסת. הייתי כמעט בטוח שמישהו מהאופוזיציה – ואולי מישהו מהקואליציה – יקום ויערער על דברי, שריבּונותה של הכנסת אינה כוללת קביעת עובדות שהתרחשו בעבר, ושאין גם, כמובן, סמכות כזו לממשלה, ושריב בין שני אנשים הוא עניינו של בית־משפט בלבד.

לתמהוני לא עירער אף חבר־כנסת אחד על דברי אלה, וברוב של 63 נגד 46 הוּבּע אמון לממשלה שעמדתי בראשה. הייתה אצלי החלטה לפרוש מהממשלה ביום־העצמאות החמישה־עשר של המדינה, היינו במאי 1963. אולם כמה אירועים שנתרחשו אז עיכבו פרישתי, ורק בישיבת הממשלה ביום 16.6.63 יכלתי להודיע לחברי שמטעמים אישיים אני פורש מהממשלה. הודיתי לחברי הממשלה, ולכל אלה שהיו חברי הממשלה מאז קום המדינה, על האמון ההדדי ושיתוף־הפעולה, שהיו לברכה למדינה, והבעתי תקוותי שאלה יימשכו גם להבא. ביקשתי מחברי הממשלה שיתנו לי חופש עד שתוקם ממשלה חדשה, ובקשתי נתמלאה.

באותו בוקר קיבלתי תשובתו של הגנרל דה־גול על המכתב ששלחתי לו בדבר הסכנה החדשה לישראל מהפדרציה המשולשת – מצרים, עיראק וסוריה – שהוקמה לפני כמה שבועות, ואחד מסעיפיה הוא להשמיד את ישראל. תשובת דה־גול היתה ידידותית כמו של בעל־ברית נאמן, ומסרתי תכנה לממשלה.

ל    🔗

עוות־הדין של חברי הממשלה הקודמת הדריך את מנוחתי, כי ראיתי בטוהר המוסרי של מוסדות המדינה שלנו תנאי לקיומנו. ולמען הביא את הדבר לבירור משפטי שיתקן את המעוות ראיתי צורך לבדוק בדיקה מעולה ומדוקדקת, עד כמה שאפשר, כל פרטי “העסק הביש” משנת 1954, וכל החומר שהיה לעיני ועדת־השבעה והחומר שהם לא ראו.

פניתי לעתונאי מכּר, חגי אשד, שיעזור לי בעבודה זו, ועוד בהיותי ראש־ממשלה ושר־בטחון נתתי הוראה לכל המוסדות הממלכתיים שיש בידם חומר הנוגע בעקיפים או במישרים ל“פרשה” – להעמידו לרשוּת חגי אשד. עבודתו נמשכה יותר משנה; אולם מטעמי בטחון אי־אפשר לפרסם רוב החומר, ומסרתי ספרו לצנזוּרה הצבאית, והיא אמנם מחקה יותר מהחצי. הגילוי החשוב ביותר בשבילי היה פתרון התעלומה של עדותה של המזכירה, שמסרה למר האוזנר, ועל־פי דרישתו של מר האוזנר נחקרה בארץ על־ידי המשטרה.

מי שהיה יועץ משפּטי (מר האוּזנר) היה יותר זהיר לאחר ששמע עדוּתה של המזכירה בפריס ממי שהיה אז שר־המשפטים (מר פ. רוזן). אחרי חקירה מיגעת, שנמשכה כמה ימים, הודיעה המזכירה למר האוזנר שהיא אמנם שינתה פסוק באחד המכתבים, וכשמר האוזנר הוציא את המכתב מיום 19.7.54 ושאל אותה אם זה המכתב ששינתה – ענתה בחיוב, אם כי לא בלי היסוס. מר האוזנר ראה בכך “אחיזה ממדרגה ראשונה לחקירה נוספת”, ואמנם הטיל את החקירה הנוספת על המשטרה, כחוק. לשר־המשפטים דאז (מר פ. רוזן) נראתה ההודאה של המזכירה בפריס כסופית ומכרעת.

בארץ חקרה המשטרה את המזכירה פעמים אחדות. בכל פעם הודתה המזכירה שהיא שינתה מיסמך כדי להדגיש במלים מפורשות את מתן ההוראה על־ידי לבון, אבל אינה זוכרת בוודאות איזה מיסמך שינתה, ומה בדיוק היה השינוי. המכתב ניתן לה להדפּסה על־ידי קצין המילוּאים.

בעדותה הראשונה במשטרה (15.12.60 ) אמרה: “לפי מיטב זכרוני במיסמך תיקנתי במלים, ולא על־ידי מתיחת קו, שהשר לבון הורה לפעול. הדגשתי זאת, כלומר הדגשתי מילולית דברים שהיו למעשה כתובים במיסמך”. היא אמרה עוד: “הבעה שעמדה היתה הוכחת אחריוּת של שר־הבטחון לפעולות שנעשו, והשינוי שהייתי צריכה לבצע, ושביצעתיו, היה להגדיש עובדה זאת. אני זוכרת שאמנם ביצעתי שינוי כלשהו במיסמך”. בעדות שניה במשטרה (18.12.60) אמרה המזכירה: “אינני זוכרת איפה, מתי וכיצד ביקשוני לתקן את המסמך שלאחר־מכן תיקנתי. כל מה שאני יודעת שמאז השיחה עם יורשו של הקצין הבכיר, בה אמר לי שעתה הוא מבין מדוע שלחו אותו…., חשתי שעשיתי משהו שלא־כשוּרה. אז התחלתי לשאול את עצמי שאלות רבות שתשובה להן לא היתה לי. בתוך־תוכי קשרתי את הערתו של ‘היורש’ למעשה תיקוּן המיסמך שביצעתי”. המזכירה אמרה בעדותה שהשינוי היא ביצעה על־פי הוראת קצם המילואים.

מר האוזנר כשחקר את המזכירה בפריס לא ידע שיש עוד מכתב אחד מ“הקצין הבכיר” לרמטכ“ל, ולא מיום 19.7.54 אלא מיום 1.11.54, ולא מכתב אחד אלא שניים. זה היה לאחר שובו של הרמטכ”ל מארצות־הברית. הרמטכ“ל ביקש מ”הקצין הבכיר" שישלח לו בכתב מה קרה. הקצין שלח לו מכתב ארוך, והרמטכ“ל דרש ממנו לשלוח לו דו”ח קצר ובהיר; ואז שלח לו מכתב שני, שבּו היה הפסוק “הורני שר־הבטחון”.

שני המכתבים האלה הדפיסה המזכירה על־פי הוראת קצין־המילואים. באחד בנובמבר 1954 מסר הרמטכ"ל בישיבת המטה על “העסק הביש” לפי מכתבו השני, המקוצר, של הקצין הבכיר.

שר־הבטחון דאז לא היה נוהג להשתתף בישיבות המטה, ורק מנהל־לשכתו, אפרים (אפי) עברון היה נוכח. אפי מסר למחרת לשר־הבטחון מה שהרמטכ"ל סיפר בישיבת המטה, ולבון ביקש את הסטינוגרמה של הישיבה, וגם העתק מכתבו של “הקצין הבכיר” מיום אחד בנובמבר, שבו היו המלים “הורני שר־הבטחון”.

כשקראתי בחיבור של חגי אשד את שני המכתבים האלה, הארוך והקצר, מיום 1.11.54, ואת שינויי הנוסחה שחלו בהם – וקראתי את הבדיקה של המומחה לזיהויים פליליים על המכתב מיום 19.7.54 הובהרה לי ללא צל של ספק פרשת עדותה של המזכירה בפריס ובארץ, כי פוענחה החידה: לא נעשה כל זיוף ושינוי במכתב מיום 19.7.54, ונעשה שינוי במכתב שהיה חתום עליו הקצין הבכיר מיום 1.11.54, כי באותו יום נדפסו שני מכתבים על אותו ענין, כשהמכתב השני מחזיק 100 מלים פחות ויש בו הפסוק “הורני שר־הבטחון”.

אין פלא שהמזכירה לא זכרה בדיוק פרי השינוי שנעשה לפני שש שנים – אבל זכרה ששינתה משהו על הוראת שר־הבטחון, ואין ספק שבדיקת המומחה המשטרתי אלברט חגג נתנה התוצאות הנאמנות והברורות. ומכיון שמר האוזנר לא ידע על שני המכתבים מיום 1.11.54, הושיט למזכירה – לאחר שהודתה לפניו שאמנם שינתה משהו בנוגע להוראת שר־הבטחון – את המכתב מיום 19.11.54. והמזכירה – מתוך היסוּס – מה אמרה – כן, זהוּ השינוּי, אם כי במכתב של 1 בנובמבר נמצאוּ המלים “הורני שר הבטחון” ובמכתב של 19 ביולי – המלים “לפי הוראתו של לבון”.

אבל מר האוזנר היה די זהיר ולא קיבל את ההודאה המהססת של המזכירה כהוכחה סופית, ודרש חקירה נוספת ע“י המשטרה בארץ, והחקירה לא היתה לשווא. ונוספה לכך עדותה של הפּקידה, שמסרה בחקירה המשטרתית שהיא טיפּלה במכתב של 19.7.54 ששלח “הקצין הבכיר” לרמטכ”ל.

גם קצין־המילואים הכחיש נמרצות בחקירה המשטרתית כאילו ביקש מן המזכירה לבצע שינוי במכתב של “הקצין הבכיר” מיום 19.7.54, וּועדת־השבעה נחפזה להכריז ש“קיימת עילה סבירה להניח” כי העתק המכתב מיום 19.7.54 הוא מזויף – אם כי לפניה היתה מונחת כבר חוות־דעתה של ועדת־כהן, שבהעתק המכתב מיום 19.7.54 לא נעשה כל שינוי. גם האוזנר עצמו, בשובו מפריס, סיפר לוועדת־השבעה כי לאחר שהמזכירה הכחישה את הסיפור של יורש הקצין הבכיר, אמר הלז ליועץ המשפטי כי “עקב אימוץ זכרוני – ייתכן והמזכירה דיברה סתם על מיסמך צבאי, ולאו דווקא על המכתב לרמטכ”ל, כלומר המכתב מיום 19.7.54, וכי “אולי פרט זה נגרר לידיעתי בדרך אסוציאטיבית לאור מה שנודע לי לאחר־מכן”. גם ההסתמכות של ועדת־השבעה על חקירת היועץ המשפטי – שהעלתה כי המלים “לפי הוראתו של לבון” לא היו מצויות במכתב המקורי – הרחיקה לכת מדבריו של היועץ המשפטי עצמו.

היועץ. המשפטי עצמו, שחקר את המזכירה, לא הסיק מסקנה נמהרת כזו, אלא טען שחקירתו היא רק נקודת־אחיזה לחקירה נוספת, ולא נקט את הסגנון התקיף והנחפז של ועדת־השבעה שהבירור הוא “נגמר ומסוכם”. כאשר קבלתי חיבורו של מר חגי אשד ומסרתי אותו לקריאה לאחד משופטי בית־המשפט העליון, אמר לי – לאחר שקרא החיבור בעיון רב – כי עתה הוא משוכנע כי אמנם לבון נתן את ההוראה. אני אמרתי לו שאני לא משוכנע עדיין, אבל אין לי כל ספק שמסקנות ועדת־השרים אין בהן מתוֹם.

לא    🔗

בעודי מעיין בספרו של חגי אשד ובודק את מקורותיו – בא אצלי עו"ד שעבד אתי עוד בימי מלחמת־הקוממיות בתפקיד של משפטן, מר א. חוטר־ישי, וכששאלתי אותו “מה את העושה כאן בשדה־בוקר?” אמר לי כי מאז פורסמו מסקנות ועדת־השבעה וקרא מכתב התפטרותי לנשיא – שבּו חלקתי על סמכות הוועדה, נוהלה ומסקנותיה – אינו מוצא מנוחה לנפשו, והוא רואה חובה לעצמו לעזור לי להוציא לאור משפט־צדק, והוא מוכן לסייע לי במאבקי על האמת והצדק.

הזמנתי אותו לחדר־עבודתי בצריף שלי והגשתי לו החומר שיש בידי בסוגיא של ועדת־השבעה. אני המשכתי בעבודתי־אני עד חצות, וחוטר־ישי בעבודתו עד חצות. נפרדתי ממנוּ ונכנסתי לחדר־המיטוֹת שלי.

כשקמתי בבוקר ושבתי לחדר־העבודה שלי בשעה שבע התפלאתי למצוא כבר את חוטר־ישי יושב אל שולחנו וממשיך בעבודתו. שאלתי: “למה השכמת כל כך?” אמר לי שהוא לא זז משולחן־עבודתו כל הלילה. תמהתי, הסביר לי שהוא רגיל לעבוד לפחות שני ימים בשבוע כל הלילה.

ברצונו היה לעיין בכל החומר שיש בידי בענין הפרשה ולנתח פעולת ועדת־השרים מבחינה משפטית. שאלתיו כמה זמן יידרש לו למחקר זה. אמר: 3 – 4 שבועות. כעבור שבועיים הגיע לשדה־בוקר עו"ד שני, חברו ושתפו של חוטר־ישי – מר י. טוניק. התברר שעיונם דרש יותר זמן, קרוב לשלושה חדשים.

קראתי ניתוחיהם המשפטיים, ואמרתי להם שהם משכנעים אבל אני מפקפק אם ממשלה זו תסכים לבקורת משפטית על מעשה ועדת־השבעה. אמרו לי שניהם שהם מכירים את היועץ המשפטי של ממשלת אשכול. הוא משפטן מובהק ואיש בעל־מצפון, והם בטוחים שאם החומר שבּידי יגיע אליו יעמוד בכל תוקף על בירור משפטי. אמרתי להם שמבחינה משפטית אני מקבל דעתם, אבל אני מכיר את חברי הממשלה ואיני בטוח כלל כי המצפון והבּקיאוּת של היועץ המשפטי יחייבו את הממשלה הזאת לתיקון עיוות־הדין.

קמתי ונסעתי לירושלים ונפגשתי עם ראש־הממשלה. סיפרתי לו על עבודת חגי אשד בריכוז כל החומר העובדתי סביב “העסק הביש” והניתוח המשפטי החרוץ והקטלני של שני עורכי־הדין, שעבדו חדשים אחדים מתוך התנדבות, ושמתוך החומר ברור שוועדת־השבעה פגעה באמת ובצדק, ואני מציע לו אפוא שהוא, ראש־הממשלה, ידרוש בירור משפטי מפני שיש עירעוּר מרוּבע:

1) על סירוב הממשלה להיענות לדרישה של הקצין הבכיר, הנאשם על־ידי מי־שהיה שר־הבטחון, שהענין יימסר לוועדת־חקירה משפּטית.

2) על הפּגיעה בהפרדת הרשוּיות, והסמכות שהממשלה נטלה לעצמה להיות שופטת בריב בין שני אנשים.

3) על הנוהל המשובּש שנקטה בו ועדת־השרים.

4) על המסקנות של הוועדה, שלדברי המערערים אינן עומדות בפני בקורת האמת. ראש־הממשלה היה אחד מוועדת־השבעה. אמרתי לו: אם בית־המשפט ימצא שהוועדה פעלה כדין – הרי תזכה הוועדה, וצידקתה תוּכח. אבל אם בית־המשפט ימצא שפעולת הוועדה לא היתה בסדר – הרי אין זה אלא משגה, וראש־הממשלה בעצמו, שהיה חבר הוועדה, דרש הבירור המשפּטי. אבל אם אני אביא הענין למשפט ויימצא כי הוועדה לא צדקה – תהא זו פגיעה ביוקרתו של ראש־הממשלה, שהיה חבר הוועדה.

ראש־הממשלה ענה לי:

תן לי לחשוב בענין זה. הסכמתי, כמובן, וכעבור שבוע שוב באתי לפני ראש־הממשלה – ושאלתיו מהי החלטתו. ענה לי בשלילה. אמרתי: אם כך, אני אדרוש משר־המשפטים ברור משפטי.

צירפתי לחיבורו של חגי אשד, ולניתוח המשפטי של העו“ד חוטר־ישי וטוניק, סיפור מגעַי־אני, כאזרח פּשוט בשנת 1954, ואחר־כך כשר־הבטחון וראש־הממשלה, עם הפּרשה של שנת 1954, ועמדתי המתנגדת כראש־הממשלה באוקטובר 1960 למינוי ועדת־השבעה – ואחר־כך למסקנותיה. וכל החומר הזה הגשתי ביום 22.10.64 לשר־המשפטים, ד”ר דב יוסף, וליועץ המשפטי של ממשלת ישראל, מר מ. בן־זאב, “בתביעה למינוי ועדת־חקירה מורכבת משופטי בית־המשפט העליון לבדוק את סירוב הממשלה למנות ועדת־חקירה משפטית, כאשר דרש הקצין הבכיר הנאשם, ומינוי ועדת־שרים של שבעה במקום זאת, ואם נוהלה של ועדה זו, ומסקנותיה, תואמים האמת, הצדק וחוקי המדינה”.

כעבור שבוּעיים, ביום 6.1..64 נתפּרסמה חוות־הדעת של היועץ המשפּטי, מר מ. בּן־זאב, שנמסרה לשר־המשפּטים, ד"ר דב יוסף. על סקירתו של מר חגי אשד כתב היועץ המשפטי: סקירה זו היא בבחינת מחקר היסטורי־עובדתי של מאורעות השנים 1954 – 1960, והוא סובב על שני צירים מרכזיים:

א. נסיון לשחזר את האירועים בשנת 1954.

ב. ניתוח התנהגותם של האנשים שלקחו חלק באירועים אלה בשנת 1954 ובשנים שלאחר־מכן, עד לשנת 1960 ועד בכלל.

עבודתו של מר אשד הוכתרה בשם “מי נתן את ההוראה”, ואכן היא חותרת בעקביות ובהתמדה למתן תשובה על שאלה זו. התשובה שאליה הגיע מר אשד, לאחר ניתוח כל החומר הרב שהצטבר בענין זה, היא כי ההוראה ניתנה על־ידי פנחס לבון. ובסכמו את נימוקיו הוא אומר: “… פרשת לבון נסתיימה מבלי שניתנה תשובה לשאלה – מי נתן את ההוראה, לאחר שמסקנות ועדת־השבעה קבעו מי לא נתן את ההוראה. לאור העוּבדות הרבות החדשות שנתגלוּ בפרשה לאחר סיומה הרשמי, אפשר בנקל להניח בוודאות כי התשובה לשאלה זאת יכולה להימצא בנקל, אם אכן תיערך חקירה משפטית בנושא זה. לפי כל העובדות הידועות היום, כפי שתוארו לעיל, אפשר לקבוע כי פנחס לבון נתן את ההוראה עליה הסתמך ‘הקצין הבכיר’, ואשר אותה הוא הגדיר בשני מכתביו אל הרמטכ”ל – האחד מיד לאחר מתן ההוראה ביום 19.7.54 והשני ביום 1.11.54".

היועץ המשפטי מוסיף ואומר:

לזכותו של מר אשד ייאמר שאין הוא מציג את הנחותיו ומסקנותיו הנ"ל כחריצת־דין סופית, והוא עצמו מצביע בהמשך דבריו (בעמוד 252) על “חקירות הטעונות השלמה”.

נמצא שמטרת עבודתו של מר אשד היא להוכיח כי, לפחות לכאורה, קיימות הוכחות למכביר, ביניהן גם הוכחות שנתגלו לאחר שוועדת־השבעה סיימה את עבודתה והגישה את מסקנותיה, שיש בהן כדי לערער את מסקנת ועדת־השבעה בדבר זיכּויו של מר לבון ממתן ההוראה לקצין הבכיר ב־16.7.54. ואכן, רק מזווית זו יש להסתכל על עבודתו של מר אשד ולהעריך את תרומתו לבירור הענין. “ולדעתי”, אומר היועץ המשפטי, “הוּא הצליח להשׂיג את המטרה הנ”ל".

על חוות־דעתם של עורכי־הדין חוטר־ישי וטוניק אומר היועץ המשפטי: אם עבודתו של מר אשד היתה מכוונת בעיקר לערער על מימצאיה של ועדת־השבעה מבּחינה מטריאלית, הרי חוות דעתם של ה"ה חוט־ישי וטוניק מהווה בעיקרה בקורת על סדרי עבודתה של ועדת־השבעה והפרוצדורה שהיא נקטה. אכן, אין להתעלם מכך שזוהי בקורת קשה למדי, והאשמות המוטחות בה הן לא פחות מאשר אשמות של חריגה מסמכות, דעה־קדוּמה והכוונת עבודת הוועדה והראָיוֹת שהוּבאוּ בהתאם לדעה זו, מניעת השמעת עדים מהוּתיים חשוּבים ומניעת ראָיוֹת רלבנטיות אחרות מהוועדה, שהיו עשויות לשנות את התמונה מן הקצה אל הקצה, עיוות־דין ומשוא־פנים כלפי אחד הצדדים.

… לזאת יש להוסיף כי הוועדה סירבה לשמוע את הקצין הבכיר עצמו, וכן סירבה לאפשר לעורך־דינו להופיע ולהשמיע בפניה את טענותיו, ובכך פגעה, מצד אחד, בזכותו של אדם להופיע ולהתגונן בפני אשמות המוטחות כלפיו, ומצד שני, צימצמה באופן מלאכותי את שטח הבירור שהתנהל על־ידה.

… ועדת־השבעה התעלמה מהעקרונות האמורים וניהלה את עבודתה מבלי שים לב לסייגים כלשהם המתחייבים על־פי כללי הצדק הטבעי ועל־פי כללי ניהול תקין של דיון מעין זה.

… נשאלת השאלה: האם צרכי הבירור של ועדת־השרים היו צרכים מיוחדים ושונים מאשר הצורך לברר את האמת לאמיתה? “דעתי היא”, אומר היועץ המשפטי, "כי הקביעות העובדתיות של ועדת־השבעה לא היו עומדות במבחן אילו הן היו מועברות תחת שבט־בקרתו של בית־משפט בישראל".

היועץ המשפטי מציין במאמר מוסגר, “כי ליועץ המשפטי לממשלה אין סמכות למנות ועדת־חקירה, וכי הפנייה אליו בבקשה זו הנה מיותרת”. והוא מסיים את דבריו בפסוק זה: יש מקרים שבהם מסרבת האמת לצאת לאור, יש והיא יוצאת תוך עיוותים קשים, אך יש גם והיא צפה ועולה כלאחר־יד, באורח מקרי ובזמן בלתי־צפוּי. תהיה אשר תהיה הכרעת הממשלה – להחייאת הפּרשה או לגניזתה – עליה להביא בחשבון כי ייתכן ועדיין לא תיאמר בה על־ידי כך המלה האחרונה.

שר־המשפטים, ד"ר דב יוסף, מסיים את חוות־דעתו במלים אלו: יש מקום למנות עדת חקירה לפי פּקודת ועודת חקירה 1921 כדי לערוך חקירה שלמה, מקיפה וממצה בכל הענין של “העסק הביש” ולקבוע מי היה אחראי לו, ואם שר־הבטחון דאז או מישהו אחר נתן או לא נתן הוראה לביצועו, ואם הקצין הבכיר פעל או לא פעל על דעת עצמו ללא ידיעת השר.

לב    🔗

חוות־דעת היועץ המשפּטי עשׂתה רושם בקהל, גם בקרב חברי המפלגה, ורבים דרשו כינוס מוסדות המפלגה – המזכירות או המרכז – לדון בדבר. סוף־סוף נתכנסה המזכירות ביום 11.12.64, אולם “הצמרת” לא ראתה בעין יפה כינוס המזכירות שתדון בתביעת חקירה משפטית על מסקנות ועדת־השבעה, שבּוּקרו קשות על־ידי היועץ המשפטי, ובתחילת הישיבה הודיע מזכיר המפלגה: הענין שלשמו נתכנסה המזכירות הוא אחד העניינים הרציניים והחמורים שאנחנו עומדים בפניהם בימים אלה, ומשום כך ביקשה הלשכה לבטל את ישיבת המזכירות על־מנת שתהיה לה אפשרות להיפגש עם עוד חברי־ממשלה [בלשכה משתתף ראש־הממשלה, ל. אשכול] ולמצות את הענין כדי להביא אותו בפני המזכירות, או אם יהיה צורך בכך, בפני המרכז. רצון הלשכה להביא את סיכומיה המוסמכים של המפלגה". (הוא לא פירש מי יקבע “סיכומיה המוסמכים של המפלגה”). היה ידוע שראש־הממשלה, כדרכו, משדל, באופן אישי ופרטי, חברים שיתנגדו לוועדת־חקירה, והיה כנראה חשש שהמזכירות תנקוט עמדה “בלתי רצויה”.

דב יוסף הגיב: “אני מציע כי נפזר את המזכירות. אין לה כל ערך. אין ללשכה סמכות שהיא לוקחת לעצמה. כאשר קוראים לישיבת מזכירות, צריכים לקיים אותה”. מ. דיין הציע “כי הלשכה תבוא לכאן ותביא את הנימוקים מדוע היא מציעה לדחות את הישיבה”. טכסיסים אלה למנוע דיוּן במוֹסדות נבחרים במפלגה, ובמקוֹם זה לשדל באופן פרטי חברים שיאשרו מהלכיו של ראש־הממשלה – גם בעניינים שאינם כלל ענין ממלכתי אלא מפלגתי טהור, כמו ביטול החלטת המרכז ביום 4.2.61 על נטילת מנדט המזכירות הכללית בהסתדרות מפנחס לבון – זו היתה המצאתו המקורית של לוי אשכול במכתבו הידוע לקבוצת “חולדה” כדי לפייס סיעת “מן היסוד”, שאורגנה על־ידי פ. לבון ונתן רוטנשטרייך. אשכול ישב לילות וימים לשדל חברים שהרגיש בהם שהם ניתנים לפיתוי, ולאחר שהשיג הסכמת מספר חברים בעלי־השפעה, שלח על דעת עצמו מכתב לקבוצת חולדה שהחלטת המרכז מיום 4.2.61 פקע כוחה ואינה קיימת עוד, מבלי להביא את הדבר למרכז המפלגה.

מזכיר המפלגה, ר. ברקת, שלא־במתכוון גילה הטעם למה הלשכה עומדת על דחיית ישיבת המזכירות: “הענין הוא כל כך מסובך וכל כך חמור, שנראה היה לחברי הלשכה – כי טוב יהיה אם תינתן ללשכה אפשרות להיפגש עם עוד מספר חברים ולברר את….” אחד החברים סיים בשבילו את המשפט: “לשדל אותם”.

י. אלמוגי (שהיה עוד אז שר השיכּון והפיתוח בממשלה) אמר: אני חושב שהמאטריה שאנחנו דנים בה עכשיו היא מאד גורלית, ולכן אני חושב שהתנועה צריכה להחליט ולא רק עשרה – אחד־עשר שרים, עם כל הכבוד להם.

ל. אשכול העיר: כאשר קמים חברים בישיבת הממשלה ובמקשים לדחות את הסיכום – בוודאי דוחים זאת.

ד. בן גוריון: אני לא מציע לדחות או לא לדחות ישיבת הממשלה, זה לא בסמכות המזכירות. הממשלה קובעת זאת. אני רק רוצה לדעת אם ישיבה זו של המזכירות מתקיימת או לא. [ושאלתי שאלה לענין]: האם היה אף מקרה אחד, במשך כל ימי הממשלה מאז שנת 1948 ועד היום, אם נבחרה ועדה ממשלתית על־מנת לדון בין שני חברים המאשימים אחד את השני. בשנת 1955 ובשנת 1960 ידע אשכול כמוני כי הריב הוא בין שני אנשים, אחד מיוחד גדול, שמאחוריו עומדת כל העתונות, ואחד לא מיוחד, רק חייל. האחד האשים את השני. האחד אמר שהשני עשה דבר על דעת עצמו, בלי רשות, ואילו השני אמר: “אתה נתת לי את ההוראה ואתה מתכחש לה עתה”.

שאלתי אם היה מקרה אחד שוועדה ממשלתית דנה בענין כזה. שאלתי זאת את חבר הממשלה י. בר־יהודה, והוא ענה: “השאלה הופנתה אלי, כנראה מתוך טעות בכּתובת, ולא עלי להשיב עליה”. לא היתה כאן טעות בכתובת, כי הוא שטען כי היו ועדות כאלה בימי. [הוא אמנם לא היה יחיד, רבים חזרו על טענה זו, כנראה מתוך אי־ידיעה]. בחדר זה נמצא רק חבר אחד של ועדת־השבעה, והוא לוי אשכול, והייתי ורצה שהוא יתן תשובה, אם הוא יודע דוגמא כזאת. והשאלה הזאת תישאל. אני קובע כי לא היה דבר כזה מים קוּם המדינה ועד היום. ופתאום קמה ועדה ממשלתית, מתוך נימוקים שאני יודע אותם ואיני רוצה לעמוד עליהם פה, ועושה את עצמה לשופטת ואומרת: זה סוף פסוק – שר המשפטים אמר באותה ישיבת ממשלה, כי סמכות כזו למנות ועדת־חקירה יש לשני שרים, לשר־הפנים ולשר־המשפטים. אני לא הייתי לא שר־הפנים ולא שר־המשפטים. – הוּצעה ועדת־שרים.

לא היה מקרה כזה בהיסטוריה של המדינה הזאת.

אין מקרה כזה בתולדות כל העמים ההגונים, מלבד במשטרים של היטלר וסטאלין. אמרו לי כי הם יבררו רק הנוהל. ביחס לכך, יש לי מכתב שר־המשפטים, כי הוועדה הזאת לא תוציא שום מסקנות לענין אלא מסקנות נוהליות ולא יותר. לפתע־פתאום, ב־25.10.60, הופיעו לא מסקנות נוהליות אלא “מטריאליות”. במשך חמש שנים זכיתי להשמצה ממושכת, ולא איכפת לי; כשם שאינני מתפעל מהשבחים שחולקים לי – איני נפגע מההשמצות. אבל אני מאמין שבלי צדק ואמת אין ערך רב לערכים אחרים, ומכל ההיסטוריה היהודית למדתי שסוד קיומנו בתנאים שאף עם אחד לא עמד בהם – הוא איכותנו העליונה, קודם־כל איכותנו המוסרית, לא של כל יחיד ויחיד – אלא של הכלל היהודי, ועכשיו של מדינת־ישראל.

מספרים עכשיו שאני חייבתי את ועדת־השרים ואמרתי “תבוא עליך ברכה”. אבל קיימים פרטיכלים של ישיבות הממשלה שבהן אמרתי ההיפך, וכאשר הייתי משוכנע שחברי־הממשלה עשו מעשה אשר לא ייעשה – התפטרתי מהממשלה. עכשיו יש ששואלים אותי: מדוע לא התפטרת קודם? מדוע לא אמרת שתתפטר כאשר בחרו בוועדת־השבעה? ברצוני שהחברים יידעו שמעולם לא איימתי בפיטורים למען שיכנוע חברי. כאשר לא שמעו לדעתי, קיבלתי דעת הרוב בתשעים אחוזים. אבל היו מקרים שלא קיבלתי – והתפטרתי, כשזה התנגד למצפוני. אם הרוב אומר דבר שאני יודע שאינו אמת, ואומרים זאת בשם הממשלה, ממשלת ישראל, הרי זוהי סכנה למדינה. זה אינו במצע. לא עלה על הדעה לכתוב במצע שהממשלה לא תשקר.

חשבתי אז שעשו משגה בתום־לב. על אחדים מחברי השבעה אני בטוח גם עכשיו שעשו זאת בתום־לב. לא אשקוט ולא אנוח עד שהכתם הזה יוסר מעל ממשלת שיראל. לא יהיה סוף־פסוק, לא יועיל אם הסיעה תחליט מה שתחליט. לא יהיה סוף־פסוק – עד שהמשפּט יוציא דבר האמת והצדק.

סורקיס: לשם מה יש לקיים דיון. האם זה יחייב את כולם, או לא?

ד. בן־גוריון: אין בכלל שום החלטה [של המפלגה] שתחייב. מפלגה זהו ארגון של רשות ולא של חובה. כאשר המדינה מחליטה, זה מחייב. לה יש כוח־כפייה.

י. קורן: יימצא חלק שיחשוב אחרת.

ד. בן־גוריון: משפט זה סוף־פסוק. בית־המשפט שפט את אהרונצ’יק. “השומר הצעיר” לא היה מרוצה ונידון ישב בכלא. בעם הזה מאמינים לבית משפט. כאשר בית־המשפט העליון פוסק משהו – הענין נגמר, בין אם אתה מסכים לכך או לא. אבל פוליטיקאים אינם שופטים, ולא נהגו כשופטים. לכן לא היה סוף־פסוק. אני הלכתי לאשכול לפני שהגשתי החומר לשר־המשפטים. הוא לא קיבל עצתי. אני מצטער על כך שאני הייתי מוכרח לפנות לשר־המשפּטים. פניתי אליו (לאשכול) בשבוע שעבר במכתב, אם כי כבר הייתי כמעט מיואש שהוא ישים לב לדברי. כשאמרתי במרכז־המפלגה שהמפלגה עומדת על סף התמוטטוּת – לא אמרתי זאת כדי להפחיד מישהו, אלא מפני שאני רואה זאת. באו אלי חברים לשדה בוקר לדבר על לבי שאפסיק, כי יש סכנה שהממשלה תתפורר – לא קיבלתי נימוק זה. אני בטוח שיש במפלגה אנשים שאמת וצדק יקרים להם. לא קראתי בשום מקום שהעולם עומד על זיוף, שקר ועוול. קראתי שהעולם עומד על צדק, אמת ושלום.

מכיון שדוחים את הישיבה, וחברים רוצים להתיעץ, ואני לא אהיה שם – רציתי שתדעו מהי עמדתי. אני רוצה שיידע אשכול, ויידעו האחרים. החומר שהוגש על־ידי אשד הוא רק חלק מהחומר. עכשיו, לצערי הגדול, מצאתי גם חומר מפלגתי, וחשכו עיני כאשר ראיתי שמחקו את המלה “משפטיים” מהחלטה על מיצוי הצדק במוסדות ממלכתיים־משפטיים – כי כך דרש לבון. עמי אסף המנוח הציע מוסדות ממלכתיים משפטיים, וזה נתקבל פה־אחד. אבל לבון אמר “לא!” ונקראה ישיבה מיוחדת, שאני לא השתתפתי בה, והחליטו למחוק את המלה “משפטיים”. יש לי הכרה עמוקה שבּלי רצון רע, אלא מתוך שיקולים מוטעים, החברים שעשו את המעשה בוועדת־השבעה המיטו קלון על ישראל. הבירור לא יישאר בתחומי הארץ. כבר עכשיו הוא לא נמצא בתחומי הארץ. זה לא ענין מפלגתי. הוא לא יישאר בתחומי המפלגה. הענין המפלגתי האחד היה להעמיד חבר בפני ועדת־בוחן על “חרושת הזוועות” – וגם זה נתבטל.

יש לי מכתבים מאשכול ומשרת כי אסור לי להתפטר, זה יהיה אסון. אמרתי להם כי המדינה אינה עומדת על איש אחד, על אף אחד מאתנו. אני מאמין בכך גם היום. אבל אם אזרח משוכנע כי נעשה משגה הגורם נזק חמור מאוד למדינה – הוא חייב להתריע על כך.

המפלגה יקרה לי לא פחות מאשר למישהו אחר, אבל העם וקיומו תלוי בטוהר המדינה. ואם אעמוד בפני ניגוד בין שני דברים אלה – לא אהסס אף רגע, ואלחם למען טוהר המדינה. לא תועיל כאן שום החלטה של הממשלה – מותר לאזרח לחלוק על הממשלה.

ז. ארן העיר אחרי דבר אלה: בדרך־כלל, לאחר ששר־המשפטים הודיע את דעתו המסתמכת על חוות־דעת היועץ המשפּטי, אני בעד זה שהענין יוכרע על־ידי חברי הממשלה.

ד. בן־גוריון: אני לא בעד הדעה הזאת.

ז. ארן: בפני הממשלה הובאו שתי מסקנות. המסקנה האחת היא של היועץ המשפטי – לא לטפל בענין ועדת־השבעה, שזאת תביעתו של בן־גוריון – הצטרף לכך שר ־המשפטים גם־כן, ואמר שלא צריך לטפל בכך.

דב יוסף (שר המשפטים): אני לא הצטרפתי. אני אמרתי את דעתי.

ז. ארן: הוּא [שר־המשפּטים] מציע ועדת־חקירה למאורעות שנת 1954. נניח שמתכנס מרכז־המפלגה ומחליט להטיל על חברי הממשלה להצביע בעד זה שמציע שר־המשפטים, ולפי זה צריכים חברי המפלגה בממשלה להצביע – הם זה יתקבל על־ידי בן־גוריון?

ד. בן־גוריון: אני סומך ידי על הצעת שר המשפטים. אחרי דיונים של אשכול וחברים אחרים, אמרה סנטה יוספטל: מכל הדברים הקשים שמענו שמחתי רק על משפט אחד, והוא של בן־גוריון, שאמר שאם הממשלה תחליט לקבל את המלצת שר־המשפטים לחקור את ענין הפרשה של 1954 – הוא מקבל את ההחלטה הזאת כהחלטה מחייבת.

ל. אשכול שואל: ואם המפלגה לא תסכים לשר־המשפטים?

סנטה יוספטל: המפלגה תדון ותחליט.

ד. בן־גוריון: נשאלתי אם אני מקבל את הצעת שר־המשפטים. אמרתי שכּן. אני מסכים בהחלט למה שאמרה סנטה יוספטל, אבל לא עם הפירושים שמישהו נותן. המדובּר בהצעת שר־המשפטים כפי שהיא.

לג    🔗

למחרת, ביום 12.12.64, שוב נתקיימה ישיבת המזכירות. אשכול הודיע שהתיעץ עם עצמו ועם חברים נוספים, חברי הממשלה, והגיע לכלל מסקנה שהצעה זאת (כנראה התכוון להצעת שר־המשפטים) אי־אפשר לבצעה ויחד עם זאת לקיים ממשלה – לקיים חברים שלנוּ בממשלה וממשלה בכלל.

בישיבה זו דיבר גם מ. דיין (שר־החקלאות). הוא הציע שייקרא מרכז ויביע דעתו ויהיה דיון בענין זה לפני ישיבת הממשלה – עד כמה שאני יודע ישנם לפחות שני חברים שאמרו שיצביעו בעד הקמת ועדת־חקירה. החלטה עלולה לקבוע לא רק גורלה של הממשלה – חברי המפלגה שלנו בממשלה מחולקים בדעותיהם, הם ברוב גדול נגד הקמת ועדת־חקירה.

ד. בן־גוריון סיפר בקיצור מה קרה בממשלה בשנת 1960 כּשהוא היה ראש־ממשלה, ומדוע ראה חובה להתפטר, ומה עשה בשביל ריכוז ובדיקת כל החומר, ולמה ואיך מסר כל החומר לשר־המשפטים וליועץ המשפטי וקרא חוות־הדעת של היועץ המשפטי, שאינו פּרו־לבון או אנטי־לבון, ואינו פּרו־קצין או אנטי־קצין, וגם אינו בעד מפלגה זו או אחרת, והוא הוציא פסק־דין חמור על ועדת־השבעה. הוא איננו שופט, הוא רק יועץ משפטי, אבל הוא איש נייטרלי שאין לחשוד בו. ובהמשך דברי אמרתי:

לאחר שקראתי זאת וראיתי מה שלא עושה ראש־הממשלה הנוכחי, שאני מכיר אותו בערך 45 שנה, כחבר קיבוץ, חבר דגניה, כאיש הגדודים וכאיש האיחוּד – אני יודע מה הוּא עשה אחר־כך כחבר המרכז החקלאי, כחבר מחלקת־ההתישבות בהנהלה הציונית, כאשר עבד במשרד החקלאי, וכשר־האוצר, אני יודע מה הוא עשה לקליטת עולם ולבנין הארץ. אלה דברים ידועים. אבל הוא נכשל בענין חמור מאין כמוהוּ, ענין הפוגע בכבוד המדינה, כי לא ייתכן שממשלה תעשה דבר שעשתה הממשלה הקודמת שאני עמדתי בראשה. לא היה מקרה כזה בשום מקום, בשום מדינה דמוקרטית. – אני חושב שכבוד המדינה הוּא חיוּני באופן מיוּחד לישראל, ישראל איננה כמו פקיסטן שיכולה להיות מדינה מושחתת. לה יש 100 מיליון תושבים, ואין שום מדינה רוצה לבלוע אותה. איש איננו מאיים על קיומה – היא יכולה להיות מדינה מושחתת, כמעט כל הארצות באסיה הן מושחתות.

אבל עיוות־דין הוּא שחיתוּת, גם אם הוּא נעשה מתוך נימוּקים טובים. אני יודע שהנימוקים היו טובים. רצו להפסיק את השערוּריה בוועדת־חוץ־ובטחון, שאחד כינה אותה בשם “חרושת־זוועות” ושני בשם “פלצוּת־לב”. הם עשוּ דבר שלא נעשה על־ידי שוּם ממשלה הגוּנה בעוֹלם, ולא ייתכן שממשלת ישראל תעשה זאת.

ראש־הממשלה, שהיה אז חבר בממשלה, לא קיבל את דעתי. הוּא חלק עליה, וזו זכותו. אבל לאחר שהוא קרא מה שכתב גם היועץ המשפטי, שאיננו מעורב בענין ואיש איננו יכול לחשוד בו שהוא רוצה לרשת אותו, כמו שכמה עתונים מיחסים למי־שהיה ראש־ממשלה – לאחר שקרא מה שכתב היועץ המשפטי, שהוא איש נייטרלי, שהוא אדם הגון, כי לולא כך לא היו לוקחים אותו לתפקיד זה, ואינני יודע מתי נתקבל [קריאה: שנה וחצי], חשבתי בלבּי שכּמו בכל מדינה שיש בה הכרה ממלכתית, כן גם כאן ראש־הממשלה יתפטר, לאחר שגם איש נייטרלי ומשפטן הגיע למסקנה של קודמו בתפקיד ראש־ממשלה, שהיה כאן עיוות־דין. הדבר הראשון שהוא היה צריך לעשות הוא – להגיש את התפטרותו מהממשלה. מיד בקראוֹ הוא היה צריך להגיש התפטרות. בגלל דברים יותר קלים התפטרו שרים. אבל הוא לא עשה זאת. זו זכותו.

ייתכן שהוא רחוק מזה שהוא עשה משגה, והוא חושב שהכל בסדר, שהיועץ המשפטי אינו מבין מה הוא מדבר, ששר־המשפטים אינו יודע מה הוא סח, שאני לא יודע מה אני סח, ששני אנשים אלה הם פטפטנים. זוהי זכותו. ברגע שעל־פּי עצתו והפצרתו הממשלה תסרב לעשות מה שמציע שר־המשפּטים, אני מודיע (ואין לזה חשיבוּת, אני אחד משני מיליון תושבים וזה לא משנה הרבה) שאני לא מוסיף לראות באשכול הנציג שלי. זה לא יגרע ממנוּ כלוּם. אני לא אראה בו נציגי. מצאתי לנכון להודיע זאת כאן, בטרם אבסס ואנמק זאת. המזכירות החליטה לכנס למחרת ביום 13.12.64 את מרכז־המפלגה.

לד    🔗

בישיבת המרכז פתח אשכול: אנחנו נמצאים עכשיו במצב שדורשים מאתנו להקים ועדת־חקירה, לאחר שהיתה ועדת־השבעה ולאחר התוצאות של ועדת־השבעה. דורשים מאתנו להקים ועדת־חקירה על דברים שנתרחשו לפני 10 שנים. אני מלא בטחון – אמרתי זאת לחברים בודדים, אמרתי זאת כאשר ישבנו עם 5 חברים בהתיעצות, ואני אומר זאת קבל־עם, גם אם תכתשו אותי במכתש יותר לא אגיד – שאנחנו פותחים קופסת־פנדורה של שרשרת אסונות. זה לא ייגמר רק בענין הזה, ולא ייגמר בבּירור הזה. אנחנו 15 שנים הבאות עשויים לטפל בבירורים של 15 השנים המפוארות, הטובות, היפות שעברו עלינו.

ובסוף נאומו אמר: עכשיו אני אגיד לכם, חברים (ואני השארתי את זה בכוונה לסוף): לא תהיה ממשלה – לא תהיה ממשלה – אם אני ארשה לעצמי עם החברים שלנו, שהם חברי המפלה, ואצביע בממשלה בעד ועדת־חקירה. אני לא הייתי באותו זמן בישיבת המרכז, אבל עוד באותו ערב הביאו לי הסטנוגרמה של דברי אשכול והחברים שדיברו אחריו.

אחרי דברי קרגמן ואלמוגי, דיבר משה שרת: גישה משפטית אינה יכולה להכריע כלל בענין זה–היה ענין 54 ושכחו, נגמר ונדם, ולפתע־פתאום בשנת 1960 עורר לבון את הענין. אני חושב שכבר מותר לי להיות עייף עם ההדגשות של אי־הזדהותי עם פנחס לבון בדברים שונים וגם בדברים אלה, אבל מי חושב שבין 54 ו־60 לא קרה כלום–אינו יודע מה הוא סח.

בין 54 ו־60 קרו דברים, וזה שלבון עורר את הבעיה ב־60 זו לא היתה רק סיבה. זו היתה תולדה, ומי יודע לאיזה מסקנות היא תביא לגבי אנשים שמילאו תפקידים באותה שנה. גם סטינוגרמה של דברי מ. שרת הביאו לי אותו הערב – ונדהמתי מדברי שרת האחרונים. אחרי 1954 אני הייתי בממשלה: בשנת 1955 כשר־בטחון, אחר־כך, לאחר הבחירות לכנסת השלישית ביום 26.7.55 גם ראש־ממשלה (החל מיום 2.11.55 עד 16.6.63). האמנם קרו בשנים אלו דברים (ומשה שרת הפסיק שירותו בממשלה ביום 18.6.56) שיש סכנה בגילוים – ואני לא ידעתי?

ידעתי היטב מה נעשה כל השנים האלה–החל מחזרתי למשרד־הבטחון ביום 21.2.55 עד פרישתי מהממשלה ביוני 1963. ידעתי היטב מה נעשה במשרד ראש־הממשלה כל שנות שירותי במשרה זו. מלבד סודות בטחוניים, שלא הגיעה שעתם להתגלות בפומבי – לא קרה שום דבר שיש להסתיר מחקירת שופטים. מה הם איפוא הדברים ששרת דאג והדאיג, או פחד והפחיד, במילים “מי יודע לאיזה מסקנות היא תביא לגבי אנשים שמילאו תפקידים באותה תקוּפה?” ומה הפחד של אשכול מפתיחת “קוּפסת פּנדורה”?

ידעתי שפנחס לבון, בהופיעו באוקטובר 1960 בפני ועדת־חו"ב, איים בתיק סודי, וידעתי כי בשנת 1954 היה משה שרת כראש־ממשלה כותב מכתבים לפנחס לבון ומתאונן למה אינו יודע כל מה שנעשה במשרד־הבטחון – מבלי שזמן רב לא קיבל עליהם אפילו תשובה–ולבסוף נוסדה מעין ועדה מצומצמת, לא רשמית, של חמישה חברים (מ. שרת, פ. לבון, ל. אשכול, ז. ארן וגולדה מאיר) שדנו בענייני משרד־הבטחון, ללא ידיעת שאר חברי הממשלה (בתוכם גם ארבעה חברי מפא"י–ב. דינור, דב יוסף, פ. נפתלי וב. שיטרית–שלא ידעו כלום, כמו שאר חברי הממשלה של סיעות הקואליציה). וממכתב ההתפטרות ששלח פ. לבון לראש־הממשלה דאז, והעתקו שלח גם לי (וגם ל ל. אשכול, ז. ארן וגולדה מאיר), הבינותי שהיחסים בין לבון ובין אשכול היו קשים ביותר, עד שלבון התאונן במכתב אל שרת שחבריו לא רוצים לדבר אתו, פרט לאשכול – אבל אתו לבון לא רוצה לדבר “מטעמים שאנשים הגונים לא יבינו זאת”.

מה הם הפחדים של אשכול ושרת, ומה פשר הפּיסקה האחרונה שבה גמר שרת את נאומו באמרו: “אני יכולתי להקדיש פסקה כבדת־משקל לענין האמת שתובע אותה מי שתובע. אני לא אעשה זאת”. ברור שבזאת שרת התכוון אלי. וכבר אמרתי בהזדמנות אחת, כשהוזמנתי לפני חדשים אחדים לארגון־נוער דתי לדבר על בעיות המדינה, ואחרי נאומי היו שאלות שעניתי עליהן, ובתוכן היתה שאלה אחת עוֹינת: אם אסכים לוועדת־חקירה שתחקור כל פעולותי כשר־בטחון וראש־ממשלה – מאז קום המדינה. וחידת “קופסת פּנדוֹרה” של אשכול, והפחדים של מ. שרת “לגבי אנשים שמילאוּ תפקידים באותה תקופה” – נשארו חידה בשבילי.

כשקיבלתי הסטינוגרמות של נאומי אשכול ומשה שרת, החלטתי לגשת לישיבת המרכז ולומר דברי. פה אמסור דברי בתמציתם, מלבד הדברים במרכאות שהם מועתקים מלה־במלה מהסטינוגרמה. נשמעוּ פּה ושם נימוקים נגד המסקנה של שר־המשפּטים, האיש האובייקטיבי הראשון שטיפל בחומר שהגשתי לו:

1) התפטרות ראש־הממשלה,

2) אי־אפשר לברר דברים שקרו לפני עשר שנים, 3) יתחילו בחקירות, ומי יודע לאיזה מסקנות יגיעו לגבי אנשים שמילאו תפקידים משנת 1954 עד 1960.

נזכר פה ענין ג’ול אנסטר. אילו הייתי ראש ממשלה – ושר־המשפטים היה מדייק ואומר לי שגם לראש־ הממשלה יש הסמכות למנות ועדת־חקירה, ולא רק לשר הפנים ולשר המשפטים, כפי שאמר (בטעות, כנראה) מר פ. רוזן בישיבת הממשלה ביום 30.10.60 – הייתי מיד ממנה ועדת־חקירה בענין אמסטר, ללא כל פחד, והיה הרבה יותר טוב שהענין יהיה ידוע לכולם, בדיוק כאשר נודע לי לאחר חקירת איסר בארי בשנת 1948 או 1949. ואשר לי לעצמי – “על כל חטאַי שאני חטאתי – אני מסכים שתהיה ועדת־חקירה מהרגע הראשון שהייתי לראש־ממשלה (והרגע הראשון היה 14 במאי 1948) ועד שפרשתי ב־16.6.63”.

ואשר להתפטרות ראש שממשלה – לדעתי (ואמרתי זאת במזכירות) עליו, בכל אופן, להתפטר. כשהפצירו בי לאחר 25.12.60 שלא אתפטר – אמרתי: לא אלמן ישראל, והמדינה לא עומדת עלי. איני חושש להגיד שהמדינה לא עומדת גם על לוי אשכול. ולדעתי הוא חייב להתפטר אחרי חוות־דעתו של היועץ המשפטי.

ואין זה נכון שאי־אפשר לברר דברים שקרו לפני עשר שנים. מ. שרת זכר היטב ב־1960 וב־1961 מה שקרה ומה שלא קרה ב־1954. במכתב אלי מיום 6.3.61 כתב:

“דאגתי לסתור את ההנחה שנתפסו לה עתונים וחוגים שונים [ואני יכול להוסיף: גם מר פ. רוזן – ד.ב.ג.], כי אילו נודע ב־1954 מה שהוברר ב־1960 לא היה לבון נאלץ להתפטר. להיפך, שקדתי ליצור ולתקן את הרושם – האמיתי, כמובן – כי היו להתפטרות סיבות משלה, וכי נפלו דברים חמורים אשר קוֹלרם היה תלוי בלבון, והם שחייבו את התפטרותו. נוסח זה נקטתי לפני ועדת־חו”ב ב־17 באוקטובר 1960, במאמרי ב“דבר” ב־21 באוקטובר, בהודעתי לעתונים מ־25 בו, ואחרון־אחרון בנאומי בישיבת המרכז ב־4 לפברואר 1961. בנאום זה אמרתי ביחד להתפטרותו ב־1955:

‘אינני חושב שהדבר הוא סוד לרבים כי חל סבך חמוּר ביחסים ביני לבין פנחס לבון כאשר אני הייתי ראש־ממשלה והוּא שר־בטחון. חל סבך אישי מאד מאכזב, מאד מצער וחמור מאד. וסבך אישי זה לא נגרעת ממנו השפּעה על התפּטרוּתוֹ של לבון מתפקיד שר־הבטחון כאשר הוא התפטר’. אם שרת זכר. בשנת 1961 הסיבה מדוע נאלץ לבון להתפטר – אין ספק שהוּא זוכר אותה גם היום.

והרמטכ“ל משנת 1954 רצה להופיע לפני ועדת־השבעה ולספר מה הוא יודע על לבון משנת 1960 – אבל לוי אשכול וי. בן אהרון ומ. ברזילי סירבו לשמוע אותו. אבל הוא סיפר סיפורו בישיבת הממשלה ביום 25.12.60, כשהובאו לפני הממשלה מסקנות ועדת־השבעה, והוא היה חבר הממשלה, ולא יכלו עוד לסגור את פיו. ואני קיבלתי מידי מזכירי הצבאי, אלוף־משנה חיים בן־דוד, עדותו של הרמטכ”ל מ. מקלף, על הוראה חמורה שנתן לו לבון בהיותו ממלא־מקום שר הבטחון, ומקלף ראה סכנה חמורה בהוראה זו, ומתוך איום שיפנה לממשלה – ביטל לבון את ההוראה.

אני לא שמעתי מפי שרת המלים “קבר־אחים” – כתוצאה הכרחית של חקירת הדברים משנת 1954 – אבל רבים מהנמצאים כאן שמעו זאת. חוּלל שמם של עשרות קצינים, סגני אלופים ורבי־סרנים, והמחלל לא רצה לקרוא בשמות כאשר נדרש. האם בגלל זה בלבד – לטהר שמם של קצינים – אין מן הראוי לחקור ולברר הדברים? אומרים שיש עוד “פרשיות”. אשכול ראש־ממשלה ושר־בטחון זה שנה־וחצי – אני מניח שלא היו בזמנו “פרשיות”. אבל אני הייתי כחמש־עשרה שנה ראש־ממשלה ושר־בטחון – ואני רוצה שכל “פרשה”, אם היתה כזו, תיחקר, אומרים לי אמסטר, איסר בארי – בבקשה, יחקרו. מדוע זה ראש־ממשלה, שהיה חבר ועדת־השבעה, כל כך מפחד מבדיקת הממצאים של ועדת־השבעה? מהו הפחד מ“קופסת פנדורה”?

אשכול ציטט בלעג מה שאמרתי על פקיסטן. אבל אני חוזר על כך. אין ישראל מדינה כפקיסטן – השחיתוּת בפקיסטן לא מסכּנת קיומה, אבל לנו יש הרבה אויבים שרוצים להשמידנו, ויש לנו מעט ידידים. מניין נובעת הידידות? מהכוח העצום שלנו? מהעושר הרב שלנו? יש כבוד לישראל, מכּבדים ההסטוריה שלנו ואת המעשה שעשינו בארץ. אם יתברר שבּמדינה זו אין טוהר מוסרי ואין צדק, ומתוך פחד שמישהו יתפטר וישלימו עם עיוות־דין של שרי ממשלה – זהו כתם מסוכן למדינת ישראל, ויש למחותו, לנקותו.

לא הייתי רוצה שיהיה משבר בממשלה. אני רוצה שהממשלה תמשיך הלאה. אבל בתנאי שיתוקן המשגה הזה, והוא יתוקן על־ידי ועדת־חקירה. טוהר המדינה יותר חשוב מכל דבר אחר – אבל אם גם יהיה משבר, כדאי שיהיה משבר ובלבד שטוהר המדינה ישוקם – וטוהר המדינה זהו קודם־כל טוהר ממשלתה.

היה לי ויכוח עם שני עורכי־הדין שהתנדבו לעזור לי. הם טענו לאחר שבדקוּ כל החומר: לא ייתכן שלא תהיה ועדת־חקירה. יש ראיות כאלוּ על עיווּת־דין שמוכרחים להקים ועדת־חקירה.: אני אמרתי להם לפי ההגיון המשפטי – הצדק אתכם, אבל אני מכיר חוסר ההכרה הממלכתית של חברי, והם לא יתנו להקים ועדת־חקירה.

אשכול טען למה לא הכנסתי בפרוגרמה של הקואליציה לכנסת החמישית סעיף של ועדת־חקירה. מטעם פשוט שידוע היטב לאשכול: הקואליציה הזאת נוסדה על קווי־היסוד של הממשלה הקודמת (מהכנסת הרביעית) – ולא היתה לה כל פרוגרמה חדשה. אבל עכשיו יש חוות־דעת היועץ המשפטי של הממשלה הזאת, של ממשלת אשכול. כלום אין זה מחייב – לא במובן הפורמלי, אלא במובן המוסרי־המדיני? את דעתי נגד ועדת־שרים לא רציתם לקבל גם בכנסת הרביעית, כשהייתי ראש־ממשלה, אבל בשאלה של עיוות־דין אי אפשר לזלזל בדעת היועץ המשפטי ובדעת שר־המשפטים.

יכול להיות שאני בודד [קריאה: אתה אינך בודד!] – לפי העתונות, בכל אופן, נראה שאני לא רק בודד אלא מנוּדה. אין דבר זה מדאיג אותי. עשיתי עד היום חובתי למדינה – ועשיתי כשהייתי לא פעם במיעוט קטן וגם השמיצו אותי, וזה החל עם הקמת המדינה – אמשיך בין שאהיה בודד או לא.

לו    🔗

אחרי דיבר דב יוסף, שר המשפטים, ואמר: ב־1954, כאשר קרה העסק הביש, הייתי חבר הממשלה, ולא ידעתי מה קרה, יתר חברי הממשלה לא ידעוּ מה קרה. נשאלתי עתה: למה פתאום היום אתה מוצא שיש לערוך חקירה? כי רק היום, כאשר קיבלתי את החומר הזה, נודע כל מה שיש לדעת כדי שאפשר יהיה לבוא למסקנה אם צריכה להיות חקירה או לא.

החומר הוגש לי על־ידי מי שהיה ראש־ממשלה, והייתי צריך להתיחס לזה ביתר־חרדה. אני ישבתי ולמדתי את החומר מא' עד ת', באופן יסודי ביותר. היתה זאת חובתי לעשות כן. ואם כי הממשלה אינה מחויבת לקבל את דעתי, אבל כמו לשר־החוץ בענייני־חוץ ולשר־בטחון בענייני בטחון, כך גם לשר־המשפטים בענייני משפטים יש ערך מיוחד, לדעתי.

שרת אמר שאחרי עשר שנים אין אפשרות לברר הדבר. אם אקח לדוגמה שאיש רצח מישהו והרוצח נתגלה כעבור 10 שנים – מעמידים אותו למשפט ולא אומרים איך יוכלו השופטים לברר ולהוציא פסק־דינו. יכול להיות שבית־המשפט לא יצליח לברר הענין עד־תומו ולהגיע למסקנה נכונה, אבל להגיד שבגלל זה אין לחקור את המקרה – אין לזה יסוד.

לפי החוק יכולתי בעצמי להקים ועדת־חקירה, מבלי לשאול את הממשלה, אבל חשבתי שזה יהיה לא נכון מצדי, כי לענין זה יש גם משמעות מדינית. אשכול אמר שהייתי צריך לשאול לדעתו של פ. רוזן. זה לא נכון. נניח שרוזן היה אומר לא. איני מחויב לקבל דעתו, אם החומר שבידי מצדיק, לדעתי, ועדת־חקירה.

ועדת־השבעה מודה שלא שמעה עדים. זה עצמו מחייב. והעיקר, שענין זה לא רק ענין בין שני אנשים, זה ענין ממלכתי. אנשים החולקים זה על זה (שר־הבטחון דאז והקצין הבכיר). פנחס ספיר טען כי שר־המשפטים והיועץ המשפטי אינם המשפטנים היחידים בעולם, הוא קרא בשמם של עוד משפטנים. במקרה שניהם היו תלמידי, והם באמת משפטנים טובים. אבל היועץ המשפטי ואני קראנו את החומר – והשנים האלה כשהביעו דעה לא ידעו על מה הם סחים. היועץ המשפטי אמר: “טיבו ומשקלו הציבורי של ‘העסק הביש’, על כל מה שהסתעף ממנו, חייב מאז־ומתמיד חקירה ממצה במלוא הסמכות וההיקף שהחוק מאשר”.

מיד ביקש אשכול רשות הדיבור ואמר: “חברי דב יוסף! הרי על דעת המקום ועל דעת הממשלה ועל דעת המפלגה ועל דעת הכנסת – הוקמה ועדת־שרים במקום ועדת־חקירה”.

שמעתי ונדהמתי: ועדת־שרים הוקמה על דעת הכנסת! חשבתי שיושב־ראש הכנסת, או חברי־הכנסת אחרים שהיו נוכחים, יעידו שהכנסת אף פעם לא החליטה על הקמת ועדת־שרים במקום ועדת־חקירה – אבל איש מהם לא אמר כלום. אז אני שאלתי: “היתה החלטת הכנסת?” ולתמהוני ענה אשכול: “כן!” לא האמנתי למשמע־אזני, ושוב שאלתי: “מתי היתה החלטת הכנסת?” ואשכול ענה: “היתה החלטת כנסת־זוטא. הכנסת טיפלה בענין על־ידי ועדת־חוץ־ובטחון, שהיא לעניינים בטחוניים כנסת־זוטא”. אבל גם זאת לא היתה אמת: גם ועדת־חוץ־ובטחון מעולם לא החליטה על ועדת־שרים במקום ועדת־חקירה. היא בעצמה טיפלה בדבר, ובשעה שהיא טיפלה בדבר, החליטה הממשלה על ועדת־שרים בניגוד לדעתי.

אשכול המשיך: “אני חייב לומר שאני בדקתי את הדברים – עם עורכי־דין אובייקטיביים. בבדיקה זו, על כל דבר ניתן הסבר וניתנה תשובה. אפילו על הדבר האומלל של בדיקת המכתב, אם הוא מזויף או לא. בענין זה ישנם 3־4 דו”חות של המשטרה. התברר שלא מומחה לבדיקת מכונות־הדפסה אלא גראפולוג בדק את המכתב. התברר שהגרפולוג אומר שזו הפעם הראשונה שהוא בודק את הדבר לפי איזה שיטה של פרופיסור מסוים בארה"ב.

מספיק להשוות דברים אלה של אשכול. עם חוות־הדעת של המשטרה, שציטטתי במלואה בפרק יט. לדעתי, אשכול הוטעה על־ידי מישהו, ולא קרא בעצמו את חוות־דעת המשטרה, או סיפר ביודעים דבר שאין בו אמת; כשם שאמר: “על דעת־הכנסת הוּקמה ועדת־שרים במקום ועדת־חקירה”. לא הייתי מעלה על הדעת שראש־ממשלה יטעה ככה חברים שהקשיבוּ וויכוח בישיבת המרכז.

ואשכול הוסיף: “מי יילך למשפט – 7 שרים? על דעת כל הקהל? – לא, על זה צריך בדחילו־ורחימו, בדרך־ארץ רב ובפחד גדול – תחשוב היטב בטרם שאתה מוביל אותי למשפט”. ביודעים או שלא־ביודעים הביע אשכול במשפט זה יחסו לאמת, לצדק, למשפט – לעצמוֹ.

אחר־כך מסר אשכול ב“דיקנות” שלו דברי האוזנר שחקר את “העדה הזאת” (המזכירה). “הוא הגיע למסקנה ברורה לאחר שתים או שלש שיחות שהעדה הסבירה היטב שהיא שינתה את המכתב”. שכח אשכול, או העלים ביודעים מהשומעים, כי האוזנר לא הגיע למסקנה ברורה" אלא ראה צורך בחקירה נוספת, ועל־פי הוראתו נעשתה החקירה בארץ – והוברר בדיוק ההיפך ממה שסיפר אשכול.

אשכול “לא דייק” בדבריו. הוא אמר שעל דעת הכנסת הוקמה הוועדה. שאלתי מתי היתה החלטת הכנסת? אמר “כנסת־זוטא”, ועדת־חו“ב. האין הבדל בין כנסת ובין ועדת־חו”ב? אחר־כך דרש אשכול דרך־ארץ לשר־המשפטים הקודם (פ. רוזן). שר־המשפטים הקודם הוטעה על־ידי אשכול שסיפר לו כאילו אני הסכמתי לוועדת־שרים. כשסיפרו לי זאת אחרים עוד בשנת 1960 לא רציתי להאמין, עד שלפני חדשים אחדים קראתי זאת בחתימת פ. רוזן, שאשכול בא אליו ביום 31.10.60 – כשאני לא הייתי נוכח בישיבת הממשלה – לומר לו ששוֹחח אתי על ועדת־השבעה והכל בסדר.

אשכול פסל את חקירת המשטרה. הבודק הוא כביכול רק “גראפולוג”. או שלא קרא החומר – ושמע ממישהו מעשיה זו, או שקרא (וידע שהוא מומחה לזיהויים פליליים) והעלים זאת בכוונה משומעיו.

לבסוף שאל אותי אשכול: מדוע לא עשיתי חקירה בשנת 5 –1954? אני הייתי אז שר־הבטחון – למה הייתי אני צריך לברר במשפט מה קרה בשנת 1954? מר פ. רוזן היה אז שר־משפטים, ואשכול היה אז חבר־הממשלה, מדוע לא הפנה את התביעה לשר המשפטים אז? בשבילי נתעוררה השאלה רק בשנת 1960 – כשהקצין הבכיר דרש חקירה, בגלל “חרושת הזוועות” שלבון הקים בוועדת־חו"ב, ואז אמרתי שלא יהיה סוף־פסוק אלא אם הענין יבורר במשפט, ולא על־ידי הממשלה, שאין לה כל סמכות משפטית, כי רק אז הופנתה אלי התביעה מהנאשם הנוגע בדבר.

לז    🔗

המשך הישיבה של המרכז נדחה למחר, ולפני סגירת הישיבה ביקשתי מהמזכיר לקבל הסטינוגרמה ורשימת חברי המרכז כדי להמציא להם הערותי לדברים שאמר אשכול בישיבה זו ובישיבות קודמות.

אולם הישיבה של מחר (14.12.64) נתבטלה, באשר אשכול הודיע שהוא עומד להתפטר. במכתב־ההתפטרות, שנתפרסם ביום 15.12.64, כתב אשכול:

לפי מיטב הכרתי לא תצמח כל תועלת ממשית מחקירה של ענין שהתרחש לפני עשר שנים. איני רואה טעם למנות ועדה לחקר ההיסטוריה, ומה־גם שמסקנותיה, אפילו תגיע אליהן, אינן בגדר פסק־דין שאין עליו עירעור. רואה אני לעומת זאת נזק פנימי וחיצוני למעמדה של המדינה וליוקרתה, אם נמשיך ונתעסק בחקירות כאלה. הכרתי היא כי רובּם המכריע של חברי־הממשלה אינם מוכנים לקבל את הצעתו של שר־המשפטים (“למנות ועדת־חקירה כדי לקיים חקירה שלמה, וממצה בכל הענין של ‘העסק הביש’”) – – – על כן מצאתי לנכון להודיע הערב לממשלה בישיבתה המיוחדת, על התפטרותי.

באותו יום שלחתי מכתב לכל העתונים (שנתפרסם ביום 16.12.64): “אם ההתפטרות באה כדי למנוע ועדת־חקירה – אמשיך במלחמתי על הטוהר המוסרי של המוסדות העליונים של המדינה, גם אם אהיה בודד ומבוּדד”. במכתב התפטרותו התעלם אשכול מהעיקר: מהטענה של עיוות־דין שנעשה על־ידי ועדת־השבעה ומחוות־הדעת החריפה של היועץ המשפטי בממשלת אשכול. “כלל גדול הוא במשפט שלנו”, קובע היועץ המשפטי, "כי פגמים פרוציסואליים אין בהם כדי לבטל דיון ומסקנות, אם לא נגרם בעטיים עיוות־דין. אך אם נגרם עיוות־דין – ויותר מזאת, אם נפגמו בהליכים כל שהם, בין בדיונים שיפוטיים ובין בדיונים מעין־שיפוטיים, עקרונות הצדק הטבעי – רואים את הדיוּנים כבטלים וכלא היוּ.

מתוך המסקנות שהוגשו על־ידי ועדת־השרים לאישור הממשלה אנו למדים כי הוועדה לא שמעה עדים. רוב הוועדה חיוה דעתו כי שמיעת עדים אינה מסמכותם. בכך מעידה הוועדה על עצמה שהיא נמנעה מלפעול כפי שניתן היה לצפות מגוף שנטל על עצמו לברר שאלה השנויה במחלוקת, שהיא ביסודה שאלה של עובדה. – לסוף יש להוסיף כי הוועדה סירבה לשמוע את ‘הקצין הבכיר’ עצמו, ובכך פגעה מצד אחד בזכותו של אדם להופיע ולהתגונן בפני אשמות המוטחות כלפיו, ומצד שני צימצמה באופן מלאכותי את שטח הבירור שהתנהל על־ידה". לאחר שהיועץ המשפטי מביא שורה של הוכחות משפטיות ועובדתיות לטענתו העקרונית הזאת, הוא ממשיך:

"בכך, ועדת־השבעה, כפי שנראה על־פּני הדברים, התעלמה כנראה מהעקרונות האמוּרים, וניהלה את עבודתה מבלי שים לב לסייגים כלשהם המתחייבים על־פי כללי הצדק הטבעי ועל־פי ניהוּל תקין של דיוּן מעין זה… "ונשאלת השאלה האם צרכי הבירור של ועדת השרים היו צרכים מיוּחדים ושונים מאשר הצורך לברר את האמת לאמיתה?.. “על יסוד דברים אלה – דעתי היא כי הקביעות העובדתיות של ועדת־השבעה לא היוּ עומדות במבחן אילו הן היוּ מועברות תחת שבט־בקרתו של בית־משפּט בישראל”.

ביקורת חמורה זו של היועץ המשפטי לממשלת אשכול, המטילה ספק גם באמיתות המסקנות של ועדת השרים וגם בצידקתן – ראש־הממשלה שהתפטר כאילו התעלם ממנה לגמרי במכתב־ההתפטרות ובהופעתו בכּנסת ובמרכז המפלגה. עוד בישיבת המרכז מיום 11.11.64 טענתי: “מה הפחד מפני הצדק? אם באמת הכל בסדר [בוועדת השרים] – המשפט בישראל נאמן עלינו. אם יימצא ששגיתי – הוא יאמר שאין יסוד לטענותי. אם יימצא שצדקתי – צריכים לקבל את הדין ולא למנוע הופעת הצדק והאמת”. הנימוק היחיד שהיה לאשכול נגד ועדת־חקירה הוא שזוהי “פתיחת קופסת־פנדורה” (בנאומו במרכז ביום 13.12.64).

משום כך שלחתי ביום 17.12.64 למזכיר המפלגה המכתב הבא: אבקש למסור לחברים הנאספים הערב בישיבת המרכז וסיעת הכנסת הדברים הבאים: מכיון שהתפטרותו של הח' לוי אשכול השיגה מטרתה העיקרית – מניעת דיון חפשי והכרעה חפשית בדבר ועדת־חקירה – לזמן־מה, איני רואה כל צורך ותועלת בביטול שעות הערב, ולא אשחית דברים על אוזן לא־שומעת. אבל, כפי שהודעתי במכתבי שנתפּרסם אתמול בעתונים, אמשיך במאמצי ללא הפוגה לגלות מלוא האמת, אשר נפגמה ב“וועדת השבעה”. וכרוזים והפגנות של “אנשי־רוּח”, השמצות וסילופים של עתונים, ואפילו לא הפצרות כנות של תמימי־דרך, שאינם תופסים כל המשמעוּת המדינית־הגורלית של חובתנוּ לשמור על הטוהר המוּסרי של מוסדות המדינה העליונים – לא יזיזוּ אותי אף כמלוא הנימה ממילוּי חובתי למדינה ולעם, ואני בטוח כי האמת תופיע והצדק ייעשֹה.

לח    🔗

במפלגה ובעתונות החריף הוויכוח על ועדת־החקירה. הרוב במפלגה והעתונים ברובּם התיצבו מאחרי ראש־הממשלה השולל החלטית וסופית כל חקירה – בין ב“עסק הביש” של 1954 ובין בעיווּת־הדין של “ועדת־השבעה”.

מאז הופעת לבון בוועדת־חו“ב בחודש אוקטובר 1960 התיצבו כל המפלגות (מחוץ למפא"י) לימינו של פנחס לבון – וההסברה לכך נתן אשכול בעצמו בישיבת המרכז ביום 4.2.61: “בהופעתו זו של לבון בוועדת־חו”ב – הוא זכה ליהפך שם לאבן שואבת לכל עוֹיני מפא”י – הוא הפך לאבן שואבת והתרכזו סביבוֹ כל דורשי־רע למפא"י.

בקרב חברַי פּעל הפּחד מפילוג פנימי. אחד מסופריו הקבועים של “דבר” כתב שורת מאמרים על “הפרשה” המחייבים ועדת חקירה – אולם “דבר” סירב להדפיס המאמרים, והם נתפרסמו בעתון “הבוקר”.

רוב העתונים ערבבו, בשגגה או בזדון, שתי הפרשיות: “פרשת לבון” משנת 1954 – שלא טיפלתי בה, מפני שבשעת־מעשה לא הייתי כלל בממשלה, וכשהוחזרתי למשרד־הבטחון כשר־הבטחון ביום 21.2.55 ידעתי על מסקנת ה“תיקו” של ועדת אולשן־דורי ולא התעניינתי יותר בדבר; ופרשת “ועדת־השבעה” מאוקטובר 1960, שהוקמה בניגוד לדעתי כשהייתי ראש־ממשלה, וזאת לאחר שרוב הממשלה דחה דרישת “הקצין הבכיר” למינוי ועדת־חקירה, שהגיעה אלי מהרמטכ"ל ואני מסרתיה לשר המשפטים, ובמקום זה מונו שבעה שרים להיות שופטים בריב בין שני אנשים – סטייה חמורה בעקרונות הצדק ומעקרון תחוקתי של הפרדת הרשות המחוקקת והמבצעת, שהן רשויות מדיניות שיש להן מתנגדים, מן הרשות השופטת, שהיא רשות משפטית ומקובלת ונאמנה על כל העם.

באסיפה שנתקיימה עם ראש־הממשלה בפתח־תקוה בתשעה בפברואר 1965 אמר אשכול לפי הדו"ח של “דבר”:

“בן־גוריון – שהקים בתקופת כהוּנתו יותר מעשרים ועדות־חקירה – מדוע לא הקים את ועדת־החקירה (בענין הפרשה) בעת כהונתו הוא?” והוא הסביר מדוע הוא מתנגד לתיקון העיוות של “ועדת השבעה” בהביאו ראיה מראש ממשלת הפועלים באנגליה, הרולד וילסון, שהתנגד לחקור פרשת סואץ מימי אנתוני אידן (בימי “מערכת סיני” שלנו בשנת 1956) מתוך נימוק “כי מי שיושב ודן על העבר לא מגיע לדיון על העתיד”. בטיעון זה גילה אשכול אי־הבנה כפוּלה:

1. מעולם לא הקימותי ועדת־חקירה לדון בריב בין שני אנשים, אם כי הקימותי כמה וכמה ועדות ממשלתיות לבירור עובדות הדרושות לממשלה בטרם תנקוט פעולה פוליטית או אדמיניסטרטיבית. ועדת־החקירה המשפטית היחידה לענין זה שהוקמה בתקופת כהונתי, מטעם הרמטכ"ל, הוסמכה על־ידי, כשר־בטחון, כשקיבלתי ידיעות (שנתבררו אחר־כך כבלתי־מוכחות) על אי־מהימנותם של שני קצינים – אחד בשירות פעיל ואחד בשירות־מילואים. זו היתה ועדת־כהן, שפנחס לבון דרש ממני לבטלה, מתוך חשש שמא תגיע לחקר “העסק הביש” לגופו, גם זו לא היתה ועדה לשפוט בריב בין שנים, אלא לבדוק החשדות שהובאו לגבי שני קצינים.

2. הפעולה הצבאית הבריטית בסואץ היתה מעשה פוליטי, שנעשה בזמנו על דעת הממשלה המוסמכת ועל דעת הפרלמנט, ולא היה בו כל עיוות־דין ופגיעה בזכויות של מישהו אלא שיקול־דעת מדיני, נכון או לא נכון, שהוא בסמכותה המלאה של הממשלה (הממשלה והפרלמנט). ולא כן “ועדת השבעה”, שהוקמה בהרכב שר־המשפטים, שר האוצר (ל. אשכול) ועוד מספר שרים – בניגוד לתביעה ה מוצדקת של קצין נאשם שדרש בירור בינו ובין המאשים (מי שהיה שר־בטחון פ. לבון, בשנת 1954). כשהבאתי דרישתו לשר־המשפטים – אמר זה בישיבת הממשלה כי לשני שרים יש סמכות למנות ועדת־החקירה הנדרשת, שר־הפנים ושר־המשפטים, אבל מפני חשיבות הדבר לא יעשה זאת בלי ידיעת הממשלה. רק כעבור שלושה חדשים, לאמר שהתפטרתי במחאה על עיוות־הדין של ועדת־השבעה, כתב לי מר רוזן מכתב ובו הודיע לי שגם לי היתה סמכות למנות ועדת־חקירה.

ועוד טענה אחת היתה בדברי אשכול באסיפה בפתח־תקוה: אני פניתי באוקטובר 1964 לשר־המשפטים וליועץ המשפטי בדרישת בירור משפטי (על־ידי שלושה שופטים של בית־המשפט העליון) – לא בריב שבין מי־שהיה שר־בטחון בשנת 1954 ובין הקצין הבכיר, אלא בעיוות־הדין של ועדת־השבעה, הפגיעה הקשה של ועדה זו באמת ובצדק, שאני ראיתי בה סכנה חמורה למעמד המדינה ועתידה. בענין זה הסכמתי לדברים שאמר שרת במרכז־המפלגה ביום 4.2.61 כשדנו בדבר הצעת אשכול “להדיח” את לבון ממזכירות ההסתדרות: “אם יש חברים המחליטים לפי פחד”, אמר אז שרת, “ולא לפי השיקול אם זה צודק או לא, הם צריכים לדעת שהם מתחייבים בנפש המפלגה לאורך־ימים והם צריכים לפחוד מתוצאות הדבר. הם צריכים לדעת שבטווח קצר יש הבדל בין טובה מעשית ויסוד מוסרי. בטווח ארוך אין הבדל כזה, ואנו צריכים לעשות את החשבון לטווח ארוך”.

רק מלה אחת הייתי משנה בדברי מ. שרת אלה. במקום "מפלגה, הייתי אומר “מדינה”, כי אין טעוּת גדולה מזיהוי המפלגה עם המדינה, בייחוּד אם מדובר על פעולת חברי־ממשלה. ודווקא נאום זה של אשכול באסיפת חברים בפתח־תקוה עירער בקרבּי לגמרי (ספק בכך נולד בלבי עוד לפני זה) האמון בהבנה ובתפיסה הממלכתית של אשכול ובכשרו לעמוד בראש הממשלה. עבדתי עם אשכול קרוב לשתים־עשרה שנה, מאז הכנסתי אותו לממשלה השלישית שהצגתי לפני הכנסת ביום 7.10.51 כשר החקלאות־ופיתוח ועד שפּרשתי מהממשלה ביום 16.6.63, והצעתי לחברים למנותו כראש־ממשלה. נתקלתי במפלגתי – וכמובן גם במפלגות אחרות – בהתנגדות לכמה צעדים לא־פופולאריים שעשיתי מתוך צורך ממלכתי; אשכול לא היה בין המתנגדים האלה, והיה לי יסוד להניח שגם הוא, כעוד כמה חברים בממשלתי, חוֹנן בגישה ממלכתית. התנהגותו בהקמת ועדת־השבעה זרעה בי ספק כלשהו בתחושותיו הממלכתית, אבל רק התנהגותו העקשנית, לאחר הגשת דרישתי לבירור משפטי של מעשי ועדת־השבעה, עירערה בי לאט־לאט האמון בתפיסה הממלכתית שלו.

“הפחד מפתיחת קופסת־פנדורה”, הזילזול בערכי האמת והצדק וחוסר־הבחנה בין חילוקי־דעות בענין מדיני או צבאי לבין ענין משפטי מובהק, שאין לממשלה כל סמכות וזכות לטפל בו – הוכיחו לי שאדם זה, שיש לו כמה כשרונות וגם כמה תכונות אנושיות נעימות, נעדר תחושה ותבונה ואחריות ממלכתית, משתכּר מחנופּת עתונאים, אינו רואה אלא הצעד הראשון שהוּא עושה במצב הנתוּן לשם “טיוח” מצב לא־נעים, אבל אינו מסוגל כלל לראות התוצאות של צעדו, ואינו נמנע מלהגיד דברים שאין בהם אמת, אם זה דרוש לו בשביל לתרץ שגיאות ועיוותים שעשה במעשים קצרי־ראות. הגעתי לצערי לידי מסקנה שאין לו התכונות המוסריות והממלכתיות הדרושות לראש־ממשלה. ויש לו תכונות שאינן הולמות איש המשמש ראש־ממשלה.

לט    🔗

במזכירות המפלגה שנתכנסה ביום 25.11.64 עמדו להחליט על תכנית “המערך”, ומכיון שלא יכולתי להשתתף בישיבה זו, שלחתי למזכיר המפלגה ביום 24.11.64 מכתב שנקרא על־ידו במזכירות. במכתב זה אמרתי: עומדים להגיש לכם תכנית של הח' י. גלילי האוסרת על מפלגת פועלי א"י למשך חמש שנים לכל הפחות, לתת ידה לתיקון משטר הבחירות הנפסד, המפצל את העם, מוריד כבוד הדמוקרטיה ושולל מהאזרח הזכות העיקרית שיש לו במשטר דימוקרטי אמיתי – להכריע בשאלת הרכב הממשלה.

תכנית זו קוראת לחברינו ולכל נאמני המפלגה להצביע בעד רשימה אחת להסתדרות, מתוך ידיעה שמיד אחרי הבחירות רשאית רשימה אחת זו להתפלג, ואם הרוב ברשימה לא יקהל דעת המיעוט (של אחה"ע), יכול המיעוט להצטרף לשאר המיעוטים ולהצביע כגד רוב הרשימה, ואולי גם להכריע אותו. יש אמנם סעיף בתכנית על הידברות, אבל להידברוּת לא דרושה כל הסכמה מראש. כי בכל מקרה יכולות שתי סיעות או שלש או ארבע להדבר ולהצביע יחד, כפי שאנו רואים לעיתים תכופות בכנסת.

אם לא שמירה על יקרת ראש הממשלה, שהתחייב לקבל תכניתו של י. גלילי, מצדיקה הסכמה לתכנית י. גלילי, יש, לפי מיטב הבנתי, רק נימוק אחד לטובת תכנית זו: הפחד של כמה חברים להפסיד הרוב שלנו בהסתדרות, ואולי פחד זה הוא לא פחד־שווא, אבל איני סבור שתכנית י. גלילי הנקראת בשם “מערך” (שם מפוקפק מאד) תגדיל מספר המצביעים בעד המפלגה, והקולות שיימשכו לאחה“ע (ובלי ספק יש כאלה, אולי פחות מאשר בבחירות הקודמות) יעמדו לרשותה הבלעדית של אחה”ע לפי תכנית י. גלילי, והם יצטרפו לקולות שלנו רק אם נבחרינו יקבלו את דעת המיעוט, כמו שמציעים לנו לקבל דעת אחה"ע לתקופת “המערך” בשאלת משטר הבחירות בארצנו, שאין כמוהו בשום ארץ אחרת לרוֹע. ועלי להסביר אולי מדוע אני זוקף כל התכנית לזכותו של י. גלילי~. ~

1. מפני שהיא רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהתכנית הנועזת של י. בן־אהרון.

2. מפני שאין היא פרי יזמתו של חברנו לוי אשכול, כי עד שיחותיו עם י. גלילי לא שמעתי ממנו אף פעם – ונדמה לי כי איש לא שמע זאת – שהוא יוזם איסור על תיקון משטר הבחירות, או ארגון רשימה משותפת שתתפלג אחרי הבחירות לשתים.

אני יכול להבין, אם כי בקושי, נימוקיו של י. גלילי בהתווית תכנית זו. אני מכיר היטב את גלילי, ואני מוקיר אותו כאחד החלוצים הדגולים של הקיבוץ המאוחד, שעשה רבות למען ההגנה ולמען היחידה המעולה ביותר בארגון ההגנה (פלמ"ח) לפני קום צה“ל. ולא רק הוא, הקיבוץ המאוחד כוּלו יש לו זכויות היסטוריות גדולות בהקמת ישובים חלוּציים לכל אורך הארץ, ואני אהיה האחרון להקל בהן ראש. אבל איני מתעלם גם מהצד השני ש המטבע: הכיתתיוּת הצרה שלו, שהביאה לידי פילוג המפלגה שהקימונו יחד, והפילוג נעשה בסיסמה של איחוד־פועלים כללי; אחר־כך בא הפּילוג של הקיבוץ המאוחד גוּפא, וגם זה בשם מטרות נעלות של מונוליטיוּת, ולבסוף בא פּילוג מפּ”ם, ואף זה לא מתוך רוע־לב אלא למען “יציאת משבי” (כפי שטען י. טבנקין).

אין גלילי חייב לקחת בחשבון המכה הקשה שתכניתו תוריד על מפלגת פועלי א“י. אני בטוח שהוא לא התכוון לכם אלא לטובת כל התנועה. גם בפילוג המפלגה, הקיבוץ ומפ”ם לא התכוון להרע, אלא להיפך; ואין זו חובתו של י. גלילי לראות התוצאות האומללות שתכניתו תביא למפא"י: היא תהרוס כבודה שלמותה, היא תערער האמון שרבים מטובי הפועלים ואנשי־הרוח רוחשים לעברה המפואר והמבורך, ואין גלילי חייב לדאוג לכבודה ושלמותה של מפלגתנו, או לאמון שהיא נטעה בלב רבים. אולם כחבר המפלגה, מאחד מרבבות חבריה, אני רואה חובתי לציין הבאות:

1. אין כל סמכות למזכירות לקבל החלטה האוסרת על המפלגה לתקן משטר הבחירות, שהטיפה לכך במצעה בכנסת ובעתונות הרבה שנים.

2. בתכנית של י. גלילי אין כל נסיון להמעיט ולצמצם הכיתתיות של אחה“ע, אלא מתן גושפנקא של מפא”י לכיתתיות זו; ומפא"י דגלה כל הימים באחדות בתנועת־הפועלים החלוצית בארצנו, ולא תמיד בלי הצלחה ובאפס־מעשה;

3. תכנית גלילי אולי תרים קרנה של אחה"ע (ואני מפקפק גם בזאת), אבל בלי כל ספק תוריד כבודה של תנועת הפועלים בעם, ובראש־וראשונה תוריד כבוד הגדולה במפלגות הארץ, כי הציבור יראה בקבלת תכנית י. גלילי לקחת ברצינות מצעיה ודבריה של מפלגה זו.

לא אביע כל דעה בענין היקרה של ראש־הממשלה – אם יש ענין כזה. אני מכיר לפחות שני ראשי־ממשלה בישראל שדנו עם חבריהם כשווים עם שווים. אם המעשים יש לדון לגופם, וכוונה טובה אינה גורעת מהנזק המוסרי והמדיני של תכנית פגומה או מזיקה.

לא עמדתי במכתבי על דבר שהיה ידוע לכל החברים, שגם בקווי־היסוד של הממשלה בכנסת הרביעית וגם בקווי־היסוד של הכנסת החמישית היה סעיף מפורש של הממשלה הקואליציונית (ובכל אחת מהממשלות האלו השתתפו נציגי אחה"ע), כי “בשאלת שיטת הבחירות יש לסיעות חופש מלא”, באופן שאנחנו לא כפינו על אחה“ע תמיכה בשינוי משטר הבחירות, אבל גלילי הצליח לכפות אל אשכול דעת סיעתו נגד שינוי משטר הבחירות, בניגוּד למצע שלנוּ. גם בבחירות לכנסת החמישית, היה שינוי משטר הבחירות אחד מעקרונות מצענו, אולם גלילי ידע היטב נפש שותפו ממפא”י – לשם מה נחוּץ לו המערך.

צר לי לציין כי חששותי כולם נתקיימו. המערך לא היה שלב לאיחוד – אלא לפילוג. לא להגברת כוחה של מפא“י בהסתדרות, אלא לירידתה. מרוב מוחלט של 55% ירידה למיעוט בדרגה של 35%, ובקושי רב יש לה יחד עם אחה”ע קטע־אחוז למעלה מ־50%. ומעכשיו תהיה תלויה לגמרי בחסדי אחה“ע ומפ”ם, ותהא נאלצת להיגרר אחרי המדיניות האנטי־ממלכתית של שתי סיעות אלה. בישיבת המזכירות, כשאשכול לימד זכות על “המערך” בהסתדרות, חזר על דברים ששמע ממני לפני שנים רבות כאשר אמרתי: “רבותי, תבינו גם לנפשו ורוחו של המיעוט”. ומשום כך אמנם הכנסתי סעיף בקווי־היסוד של הקואליציה בכנסת הרביעית והחמישית כי “בשאלת הבחירות יש לסיעות חופש מלא”. ודורש כשרון רב לסילוף, או אמונה רבה בטימטום השומעים, כדי לפרש דברי אלה שחופש מלא יש רק לסיעות הקטנות אבל לא לסיעה הגדולה, וזו דווקא חייבת להתכחש לעמדתה המוצהרת ולקבל דעת מיעוט. אולם בהונאת השומעים אין ראש הממשלה רואה כל פגם. וכשהצגתי לאבא אבן שאלה, אם ייתכן הדבר שבאנגליה יאמר לא רק ראש־ממשלה אלא גם חבר־ממשלה אחר לחבריו לא־אמת ויישאר על משמרתו – בחר לא לענות; כמובן: מתוך לויאליוּת לראש־הממשלה. ואני יכול להעיד שהוּא לוֹיאלי לא רק לראש־ממשלה זה דווקא. כשאני שללתי ועדת־השבעה ומסקנותיה בגלל עיווּת־הדין סירב גם אבא אבן לאשר המסקנה, אבל כשדרשתי תיקוּן עיווּת־הדין על־ידי מסירת הענין לבירור משפּטי – שוּב תמך אבא אבן בראש הממשלה בסירובו לברר האמת ולעשות הצדק. העובדה שבינתיים התחלפו ראש־הממשלה לא פגעה בנאמנותו לראש־הממשלה… ולאחר שאשכול פסק ש“המערך” מוליך לאיחוד – קבע גם אבא אבן שהמערך הוא צעד לקראת איחוד.

מ    🔗

לפני ועידת המפלגה (שנתכנסה ביום 16.2.65) שלח אשכול מכתב לצירי הוועידה (המכתב נתפרסם בעיתוני־הערב ביום 15.2.65) וסיפר שהצעת “ועדת־שרים” לדון בפרשת לבון היתה לא שלו אלא של שר־המשפטים. נכון הדבר שבישיבת הממשלה ביום 30.10.60 העלה שר־המשפטים הצעת ועדת־שרים, אבל שבוע לפני זה – בין 23 ו־30 באוקטובר – שידל אשכול חברים למנות ועדת־שרים ולא ועדת־חקירה משפטית, ועל כך יש לי עדות בכתב משר־המשפטים, שאשכול שידל חברים למנות ועדת־שרים, כי רק בדרך זו אפשר להוציא הדיון המסעיר מוועדת־חו"ב.

לא אקח על עצמי להכריע למי יש זכוּת “הקופּירייט” של ועדת־השֹרים, אם לרוזן או לאשׁכול. כשאצטרך להכריע אם להאמין לדברי מר רוזן או לדברי אשכול – אבחר להאמין לפנחס רוזן, כי רק מפי אשכול שמעתי דברים שידעתי ללא צל של ספק שאינם אמיתיים. אבל אשכול הוסיף במכתבו מלים אלה: “כל טיפולי היה בידיעתו ובהסכמתו של החבר בן־גוריון”, והוא מוסיף עוד ואומר: “בן־גוריון אמנם לא קיבל מלכתחילה את דרך הטיפול ע”י ועדת־שרים, אבל השלים אתה".

מעשיה זו של אשכול מופרכת על־ידי דברי אשכול עצמו, שכנראה שכח אותם, כי הם נאמרו קרוב למעשה, וארבע שנים לפני מכתבו של אשכול לצירי הוועידה: במרכז המפלגה, ביום 4.2.61, אמר אשכול (אני לא נוכחתי בישיבת המרכז, ואני מצטט בהסטינוגרמה שנתפרסמה אז במלואה ב“דבר”):

“בן־גוּריון היה נגד כל סידוּר־ביניים או כל בירור או סידוּר אם לא על־ידי ועדת־חקירה משפטית. טעמיו ונימוקיו עמו. בכל אופן אני [כלומר: אשכול] כל הזמן הרגשתי שאני עומד על משמר מאד מאד לא פרינציפיוני נגד ועדת־חקירה משפטית… לטעון באמת או בהגיון שזה לא דימוקרטי או לא חברי או לא אנושי – זה קצת קשה”.

דברים אלה נאמרו 4 ימים לאחר פירסום מכתב התפטרותי לנשיא המדינה, שבו כתבתי: “התנגדתי להקמת ועדת־השבעה. דעתי היתה שאם יש צורך ואפשרות לברר מה קרה באמת בשנת 1954, ומי מהשנים אשם ומי זכאי, יש לעשות זאת אך ורק במוסד משפטי מוסמך לפי הנוהל הקבוע בחוק, ולא על־ידי גוף פוליטי”. אבל איש שיכול לספר למרכז־המפלגה ש“ועדת־שרים” ולא ועדת־חקירה הוקמה “על דעת המקום ועל דעת הכנסת” יכול לספר כל דבר בדוי שנחוץ לו באותו רגע.

אבל כלום איש שרגיל לספר לציבור ההיפך מן האמת, רשאי לשמש נציג המדינה וראש ממשלה? כאשר הצגתי שאלה זו בישיבה מפלגתית לאבא אבן, ענה עליה בשתיקה כאמוּר. איני יודע אם אבא אבן התכוון בשתיקתו זו להצדיק הדברים שפירסם ב“דבר” ביום 18.2.65: “אני סבור כי חובתו היסודית של שר היא להגן על החלטותיה ופעולותיה של הממשלה שהוא נמנה עם חבריה. לא כל שכן בהיות הממשלה וראשה מותקפים באשמה של אי־החשבת האמת”.

באיגרת לצירי הוועידה כתב אשכול: “שמונה גופים שונים טיפלו בשאלה[כלומר: “מי נתן הוראה]”. אין שחר לדברים אלה. בשאלה זו טיפלה רק ועדת אולשן־דורי בראשית 1955, והגיע לתיקו, וּועדת־השבעה – ועיותה את הדין, כפי שקבע היועץ המשפטי בממשלת אשכול, לאחר שעיין בכל החומר שהגשתי לו בענין זה. ועדת־כהן, שאני מיניתי – לא טיפלה ב”שאלה" מי נתן הוראה, ושום ועדת־חקירה משפטית לא טיפלה בשאלה זו. אשכול למד מפי אבא אבן את האימרה של מדינאי אנגלי: “אם יושב ההווה בדין העבר – יאבד את העתיד”. כלום אין בתי־משפּט באנגליה יושבים בדין על העבר? תפקיד שופטים הוא אך־ורק לדון על העבר – כי כל ענין שמוגש למשפט הוא על מעשה שהיה, או שלא היה. אין תפקידו של בית־משפט לעסוק בעתיד – זהו תפקיד הממשלה, וזהו עיוות הדין של ועדת־השבעה ואדריכליה הראשי, לוי אשכול, שלקחו על עצמם שלא כדין, בניגוד לחוק ולכל תביעות האמת והצדק, לשפוט בריב בין שני אנשים והוציאו פסק־דין שלא היה עומד במבחן בית־משפט בישראל, כפי שקבע בצדק היועץ המשפטי של ממשלת אשכול.

רחשי הלב העמוקים המדריכים אותו הביע אשכול במרכז־המפלגה ביום 13.12.64, כשדיבר נגד ועדת־חקירה וענה לשר־המשפטים: “מי ילך למשפט? 7 שרים? על דעת כל הקהל? לא! על זה צריך בדחילו־ורחימו; בדרך־ארץ רב ובפחד גדול – תחשבו היטב בטרם שאתה מוביל אותי למשפט”. אשכול היה האיש שהעסיק את חבריו במשפט על העבר, ולא נשמע לדברי ראש־הממשלה בימים ההם, שאמנם לא ציטט את צ’רצ’יל ולא חזר על פתגמיו של אבא אבן, אלא עמד בתוקף ובחריפות על כך שדיון בריב בין שני אנשים הוא ענין למוסד משפטי ולא לחברי־ממשלה.

מא    🔗

אשכול, שהוּא עכשיו גם שר־הבטחון, לא התחשב אפילו בכבוד הצבא, דבר שעליו עמד היועץ המשפטי בחוות־דעתו על החומר שהגשתי לו. היועץ המשפטי עמד לא רק על החובה, הטבעית והמובנה, לגלות את האמת, שסולפה במסקנות ועדת־השבעה, אלא הבין שגם כבודו של צה“ל דורש זאת ואלה דברי היועץ המשפטי בנידון זה: “יש להעמיד קודם־כל את השאיפה הטבעית והמובנה לגלות את האמת ואת העובדה שהוכחות חשובות נתגלו לאחר מסקנותיה של ועדת־השבעה – ולא פחות מכל הדברים האלה חשובה בם השאיפה להסיר מצה”ל את הכתם שהוטל עליו, בעקיפין, עקב מסקנות ועדת־השבעה, כי פעולה צבאית בעלת משמעות מדינית עליונה, שעלתה בחיי אדם, בוצעה ללא הוראות וללא ידיעת הממשלה או שר הבטחון”. ורק תמימים או מיתממים יכולים להתעלם מהמסקנה שבה מסיים היועץ המשפטי חוות דעתו: תהיה אשר תהיה הכרעת הממשלה – להחייאת הפרשה או לגניזתה – עליה להביא בחשבון כי ייתכן ועדיין לא תיאמר בה על־ידי כך המלה האחרונה. אשכול וחבריו אינם מבינים כי “סוף־פסוק” יגיע אך־ורק אם מוסד משפטי מוסמך ידון ויחליט בדבר, ויחדלו אז הוויכוחים והאסיפות והמאמרים והמריבות והדיונים בעתונים בענין זה. לא מוסד מדיני ולא מוסד מפלגתי, ואף לא הטלת פחד על חברי המפלגה “שאם לא אשכול – אז בגין” – לא יפסיקו את התביעה לתיקוּן עיווּת־הדין של שבעה שרים ואשכול בתוכם, ולשווא מנסים להסביר לציבור כי “יש לנו בעיות בטחון וחינוך וכלכלה ופיזור אוכלוסיה”. איש אינו מציע כי הצבא, הפרופסורים או פקידי־הממשלה, אפילו לא חברי־הממשלה, אלא אך־ורק שלושה או חמישה שופטים נאמנים – ובתי־המשפט שלנו נאמנים על כל העם – הם, ורק הם, יבררו סופית השאלה ויפסקו, פסק־דינם יתקבל על דעת כל העם, והוויכוח ייפּסק. בוועדת־המפלגה בסוף פברואר שנה זו הסברתי דעתי מדוע עיוות־דין זה של מוסד ממשלתי כל־כך חמור בעיני, ואיני מתפעל לגמרי אם אומרים אנשי את“א (“אישים תומכי אשכול”) שמתגייסים על־ידי “המערך”, ואפילו אומר זאת ראש־הממשלה בכבודו־ובעצמו, כי “אין העם רוצה בחידוש הפרשה”. איני רוצה כלל וכלל בחידוש הפרשה אלא בסיומה ובחיסולה הסוֹפי – ו”הפּרשה" בעיני היא אך ורק עיווּת – הדין של “ועדת־השבעה”. כי איני מאמין שמישהו “מחזיק את העם בכיסו” ויודע מה רוצה העם. לא אשכול ולא אני יודעים מה רוצה העם ברגע זה, ולכן קוֹבע אצלי מה ששֹכלי ומצפוני אומרים לי שהוא רצוי לעם, ואני משוכנע בכל נימי נפשי שלעמנו יש צורך חיוני בכך שבארצנו ישלטו אמת וצדק. אשכול הכניס לממשלתו את המשפטן חיים צדוק, אמנם לפי־שעה למשרד כלכלי. צדוק פירסם ביום 6.12.64 מאמר (שאמנם איני תמים־דעה עם כל דבריו) שבו אמר: כאשר הממשלה תדון בתביעתו של ד. בן־גוריון [להקמת ועדת־חקירה] (תביעתי היתה לא ועדת־חקירה – אלא שלושה שופטים מבית־המשפט העליון) תהיה ודאי לפניה חוות־דעת משפטית של היועץ המשפטי על המעמד, הנוהל והמסקנות של ועדת־השבעה. לדעתי על הממשלה “לרשום לפניה” חוות־דעת זו לפרסם אותה לידיעת הציבור. דעתי אני על “ועדת השבעה” היתה תמיד בקרתית. עוד ביום 2.3.61, בישיבת מזכירות מפא"י בהשתתפות הנהלת הסיעה בכנסת, אמרתי: "כמשפטן יש לי בקורת קשה על מסקנתה ועל עבודתה של ועדת־השבעה" [ההדגשה שלי – ד.ב.ג.]. עם כל הכבוד שאני רוחש לכל חבריה ובתוכם לשר־המשפטים מר רוזן – אני משער שחוות־דעתו של היועץ המשפטי, שהוא משפטן מובהק, אינה יכולה שלא להיות בקרתית, לגבי הנוהל, וכתוצאה מזה – לגבי המסקנות, של ועדת־השבעה. אני חושב שהממשלה חייבת “לרשום לפניה” חוות־דעת זו, גם אם יהיה בה כדי להצביע על פגמים בעבודת ועדת־השבעה ולגרוע ממשקל המסקנות שאליהן הגיעה. היועץ המשפטי לא נקט עמדה אם למנות ועדת־חקירה משפטית לחקירה מחודשת, כי לגבי שאלה זו אין מעמד ליועץ הממשלתי. אבל שר־המשפטים יש לו מעמד כזה, והוא דרש “חקירה מחודשת, שלמה, מקיפה וממצה בכל הענין של העסק הביש”. אבל ראש־הממשלה התנגד לכך, והסביר במרכז־המפלגה כי פירוש הדבר “פתיחת קופסת־פנדורה” – זאת אומרת: פחד אשכול מגילוי האמת. “פחד זה של ראש־ממשלה צופן בחובּו”, אמרתי בוועדת המפלגה, “סכנות חמורות להידרדרות במדרון מוסרי – שקשה להפריז בסכנתו לעתיד המדינה”. והסברתי בוועידה מדוּע.

מב    🔗

בוועידת־המפלגה ביום 17.2.65 אמרתי: אני למדתי מההיסטוריה העברית, הנמשכת זה ארבעת אלפים שנה, מתולדות האבות והנדודים במדבר, ימי השופטים וימי המלכים, בתקופת בית ראשון ושני; מנדודי עמנו לאחר הריסת עצמאותנו ועד חידוש עצמאותנו לפני כשבע־עשרה שנה, ובייחוד בשנים המעטות מאז מלחמת־הקוממיות ועד היום הזה, שהגורם המרכזי בעמידתנו, כשהיינו תמיד מועטים מול מרובים – כי אנו המעט מכל העמים, כפי שנאמר בספר דברים (ז. 8–7) – וראינו זאת במלחמת־הקוממיוּת בדורנו, שהדבר האחד והיחיד שנתן לנו עוז לעמוד בפני צרינו ומנַדינו, בארץ ובגולה, בימי־קדם ובימינו אלה – ואני מאמין בכל לבי שכך יהיה גם בעתיד – הוא יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי. ורק אם נדע לשמור על יתרון זה ונגבירוֹ בלי לאוּת וניזהר מכל פגיעה חמורה וקלה בו, נצליח לעמוד ולבצע יעודנו: שמירת בטחוננו ושלומנו, קיבוץ גלויות במידה מכסימלית, הפרחת השממה ויצירת משק נושא את עצמו בכפר, בעיר ובים, עיצוב חברה חדשה על יסודות של חירות, שותפות ועזרה הדדית, ללא אפליה וניצול הזולת, ביצור מצבנו בזירה הבינלאומית, והיותנו לכוח מושך לא רק ליהדות־המצוקה אלא גם ליהדות־הרווחה במידה גדלה והולכת, ולהיות “לברית־עם ולאור גוֹיים”, כחזון נביאי ישראל. ואין זו מליצה בפי אלא אמונה עמוקה שממנה, אני מאמין, כולנו ביודעים או בלא יודעים, שאבנו ונשאב כוחנו לבצע המשימות הגדולות והחמורות העומדות לפנינו, כי אנו עדיין בראשית מלאכתנו, ועוד רחוקה הדרך למנוחה ולנחלה.

בהקמת המדינה היהודית ובקיומה מילא נצחונו של צבא־הגנה־לישראל תפקיד מרכזי ומכריע, אבל שרשי יניקתו של הנצחון זה הם בעליונותו המוסרית והתרבותית של עמנו בארץ ובעולם.

כבר כתבתי לפני חמש־עשרה שנה בשנתון הממשלתי כי “אילו נדרשתי למצות כל ההיסטוריה היהודית במלים אחדות הייתי אומר זאת בשלש מילים: איכוּת מוּל כמוּת. כי רק בסגוּלותיו המוּסריות והאינטלקטוּאליות אין העם היהודי הקטן נופל מהגדולות שבאומות, ומשום כך אני כל כך חרד לטהרם המוסרי של מוסדותינו הממלכתיים. אני שותף לכל החברים החרדים לאחדות המפלגה ושלמותה, אבל חברים רבים שוכחים שאין המפלגה מטרה לעצמה. בכל אופן, אין זו דעתי. לקראת ועידת המפלגה באוגוסט 1956 פירסמתי “ציוּני־דרך”, ובסעיף הראשון קבעתי דעתי והכרתי כי “המפלגה אינה מטרה לעצמה. צרכיה, תועלתה ומעמדה אינם זכאים להכריע בקביעת דרכה. רק נאמנות מלאה ובלתי־מסויגת לצרכים, לערכים ולייעודים של העם, המדינה והמעמד העובד, ומילוי השליחות ההיסטורית של שלושה אלה, להלכה ולמעשה, הקנו למפלגת פועלי א”י כשרה ומעמדה כמדריך העומד בראש פועלי א”י. ורק נאמנות מתמידה זו תקבע ותבטיח מעמד זה של המפלגה גם להבא".

זו היתה דעתי ואמונתי מאז קמה המדינה, ועל־פי הכרה זו פעלתי כל ימי היותי ראש־ממשלה ושר־בטחון. ונדמה לי שזו היתה דעתה ואמונתה של המפלגה, אם לא כולה, על כל מאה־אחוז חבריה, הרי בלי ספק של רובּה המכריע. דברים שנתארעו בזמן האחרון מערערים בי בטחון זה. אמת וצדק נעשו בפי רבים מלים בטלניות וסיסמאות מלוגלגות. לא האמת קודמת לכל, אלא הכיסא קודם לכל. לא הצדק קובע אלא הפחד מהתפטרות הממשלה. איני סבור שהעם חייב להשלים אם עיוות־דין מתוך פחד זה. אין אני העם ואיני מדבר בשם העם. אבל כיהודי היודע מהו סוד כוחו של עמנו, אני מודיע במלים הברורות ביותר: אם אעמוד בפני ברירה – גילוי האמת או שמירה על כיסא הממשלה – אני בוֹחר בגילוי האמת.

אם עלי לשלם בעד המשך הממשלה מחיר עיוות־דין – אני כאחד האזרחים לא אשלם מחיר זה.

אחד החברים, שאני רוחש כבוד רב לישרו ולהגינותו, אמר באסיפה אחת שהריב שלי על השלטת הצדק והאמת אינו אלא מחלוקת אישית ומדינית. אם החבר הזה סבור שבסוף ינואר 1961 התפטרתי מהממשלה מפני שיש לי ריב אישי, אין בדעתי וברצוני להוכיח לו טעותו. אולם מכיון שחבר יקר שני, שעבדתי אתו בהנהלת־הסוכנות ובממשלת־ישראל, פה אלי ימים אחדים לפני התפטרותי בתביעה כנה ונרגשת שלא אעשה זאת, אקרא לפניכם עיקרי תשובתי; זה היה החבר משה שרת, שאני מקווה שיוכל עוד הרבה שנים להתהלך ולפעול מתוך בריאות שלמה.

הוא כתב לי: “ואם רצונך להתעלות בעיני הציבור בארץ והעם כולו, למנוע את התפוררות המפלגה ולעצור את תהליך ההתמוטטות המוסרית הפנימית במדינה – כי אז תקום ותודיע, כי אתה מסיים עד־מהרה את חופשתך [הייתי אז בחופש בטבריה] וחזור למילוי תפקידך כראש־ממשלה ללא כל תנאי, כי אינך דורש סילוקו של שום חבר ממשמרתו, כי אתה מסתפק במה שאמרת, מותח קו ועובר לסדר־היום”.

לצערי הרב לא יכולתי לקבל עצה זו, שבלי ספק נבעה מתוך חרדה כנה לא רק למפלגה אלא למדינה. וביום 27.1.61 (ארבעה ימים לפני התפטרותי) עניתי לו:

"אין לי כל ספק כי מה שאתה אומר אתה אומר בכנוּת ובלי שום פנייה, אלא לשם תועלת המדינה והתנועה, כפי שהיא נראית לך. לצערי איני יכוֹל להסכים לך, אם כי כמוֹך אמָנע מכל דבר שיביא להתפוררוּת המפלגה והתמוטטות מוסרית במדינה. אני אולי אסיים חופשתי בעוד עשרה ימים, אבל בשובי אגיש התפטרות מהממשלה – כאשר אמרתי לממשלה לאחר שאושרו מסקנות ועדת־השבעה, והעניקו לי חופשה לשבעה שבועות. אתפטר מהממשלה, כי יש חוק של אחריות קולקטיבית. ולא אוכל לשאת באחריות זו לאחר שהממשלה, בלי כוונה רעה, עשתה לפי הכרתי ומיטב ידיעתי מעשה אשר לא ייעשה: הפכה עצמה לבית־משפט ופגעה באחד היסודות של מדינה דמוקרטית, בה יש הפרדה גמורה בין השלטון האכסקוטיבי ובין הסמכות המשפטית. היא אישרה מסקנות שיש בהן עיוות־דין וחצאי־אמת ועוול צועק השמיימה.

"מדינה זו לא תעמוד על חיפּוי שקרי סירוס־האמת ועיווּת־דין, ואני לא אשתתף באחריות זו, שיש בה עירעור היסוד המוסרי של קיומנו. “לא אתן ידי, ולוּ גם באופן פאסיבי, למשגה המוסרי נורא שעשו רוב חברי הממשלה. – אני מאמין באמת, היא תופיע. כרוזים של ‘אנשי רוּח’ וסטודנטים לא ישתיקו אותה. גילוי האמת – אם האמת היא כפי שאני רואה אותה – לא יביא להתפוררות המפלגה, אלא להיפך. – אהיה מוכן, אם יוטל עלי, להקים ממשלה חדשה, אבל מתוד חופש מלא שלי להילחם על גילוי האמת. אני מאמין בכוח האמת, היא חזקה מכולם, והיא תטהר האווירה ותוסיף כבוד למפלגה, ותחזק את המדינה”.

דברים אלה אמרתי בתשוּבה למשה שרת. בנאוּמי בוועידת המפלגה גמרתי בדברים אלה: עלינו לשקוד בהתמדה ובלי לאוּת על העלאת יתרונה המוסרי והאינטלקטוּאלי של המדינה – כי רק באלה נעמוד נגד אויבינו, נגד פּגעי הטבע ונגד מורשת הגלוּת המפוררת, המפרידה והמפצלת. ועלינו להוכיח לעם בארץ ובתפוּצוֹת שאנו נאמנים לתביעות שאני תובעים מאחרים, באשר קודם־כל אנו תובעים אותן מעצמנוּ, ואחדוּתנוּ תיתכן, תגבר ותתרחב אך־ורק אם תבּנה על אדני האמת והצדק וערכי המוּסר. כמה חברים התווכחו אתי, ביניהם גם משה שרת ז"ל, שבא לוועידה על כיסא־גלגלים. דברי התשובה שלי סיימתי בדברי אלה:

אני אסיים בהערה בענין גילוי האמת. שמעתי שיש בענין זה פחד. שמעתי זאת גם מפי הח' משה שרת וגם מפי הח' אשכול. אחד אמר “קבר־אחים” ואחד אמר “תיבת־פנדורה”. בענין זה אין לי פחד, אני אלחם בעד גילוי האמת, גם אם יוציאו אותי מן המפלגה, ובכל האמצעים שיעמדו לרשותי".

מג    🔗

כידוע הצביעו רק 40% של צירי הוועידה בעד התביעה של ועדת־חקירה, ביניהם גם שנים מחברי הממשלה. אולם רוב של ששים אחוזים אישר עמדת אשכול, שאין להרהר אחרי מעשי “ועדת־השבעה”. כמה מאנשי המיעוט ראו בהצבעה זו הצלחה מפתיעה, כי לא הניחו שאחוז גדול כזה יעז להצביע נגד הממשלה. האמת היא שחדשיים לפני הוועידה היה נראה לי שאני בודד ומבוּדד בעמדתי.

בנאום־הנעילה אמרתי: בוועידה זו, ולצערי גם זמן לא מועט לפני הוועידה, היו גילויים מדאיגים, מצערים ומכאיבים, היו אפילו תופעות מדהימות. אבל היו גם גילויים מעודדים. קול האמת והצדק לא נדם, לא נפחד גם לא נחלש, כפי שחששתי. עלי גם להוסיף שלא כל החברים שהתנגדו הם אנשים המתנכרים לטוהר המוסרי. האמת היא שלא כולם יודעים העובדות, ולא כולם הבחינו עדיין בגודל הסכנה המוסרית. ההצבעה הוכיחה שרק מיעוט, אבל לא מיעוט מבוטל וחסר־אונים, עמד עד הסוף, בעוז, בעקשנות ובנאמנות, על שמירת האמת והצדק. – אמונתי בכוח האמת לא נחלשה אף לרגע גם כששמעתי אישים מדברים בשם העם, כאילו העם נתון בכיסם. האמנתי כל ימי בכוחו המוסרי של העם היהודי. ולא־פחות מזה בכוחה של האמת, ואם האמת מאחרת לפעמים להופיע, מובטחני שבסופה בוא תבוא, ותתגלה במלוא עוּזה.

האחדות חשובה מאד, אבל אחדות שרירה־וקיימת רק כשזו אחדות יוצרת ומחדשת, בנויה על ערכי מוסר ויצירה. – כולנו רוצים בליכוד מכסימלי של העם ובאחדות תנועת־הפועלים והמפלגה, אבל מאבק למען אמת, צדק וערכי־התקדמות של החברה, חירותה והתעלותה המתמדת, אינו סובל כל רתיעה מפני איזה כוח שהוא, והוא חייב להימשך, והוא יימשך גם בארצנו, עד נצחונו המלא, ורק אז תובטח אדות יציבה ואיתנה, הבנויה לא על פחד ועיורון, לא על תועלת חולפת של אישים אלא על צרכים היסטוריים של העם והמין האנושי כולו, על נאמנות לערכי תנועתנו שהביאה אותנו עד הלום.

* * * * * *

אולם ההידרדרות המוסרית של הנהגת המפלגה לאחר הועידה “התקדמה” בצעדי־ענק. הנהגת הרוב, ז"א הצמרת המפלגתית בממשלה, אירגנה למעשה תומכיה כסיעה והשגיחה שבמוסדות המפלגה – בלשכה, במזכירות ובמרכז – לא יקבל “המיעוט” נציגות מתאימה, וחברים שהעיזו לדבר נגד הצמרת נפסלו בכלל. לא ראיתי עוד כל טעם להשתתפותי במוסדות המפלגה בלשכה, במזכירות ובמרכז.

נתברר לי שהדברים מוכרעים בין כך ובין כך ב“צמרת”, והרוב עונה אמן. נאסר על הסניפים לדון בשאלות שלא היו רצויות לצמרת, או חששו כי הסניפים עלולים לקבל בהן החלטה בלתי־רצויה.

כשבאו אצלי בחדרי אפריל – מאי ש.ז. חברים וסיפרו לי על הנוהג החדש שהונהג בהרכב מוסדות המפלגה, אמרתי לחברים שאני משתכנע יותר ויותר שהמפלגה שהייתי בה חבר מיום קומה אינה קיימת עוד. בקרב ראשי המדינה אין גישה ממלכתית; המפלגה, בעצם, נהפכה לעדר. הדבר מתחיל בשליחת המכתב לחולדה על ידי אשכול בלי כל סמכות ממרכז־המפלגה, אלא אחרי שידול חברים “מקורבים” – ולכן לא אקבל על עצמי שום מינוי מהמפלגה, וגם הודעתי לחברים שלא אצביע בעד אשכול כראש־ממשלה, באשר נתברר לי, לצערי, כי אין לו התכונות הדרושות לראש־ממשלה ויש לו תכונות שאינן הולמות ראש־ממשלה.

ביום 14.5.65 נתפרסמו ב“דבר” דברי אשכול במזכירות המפלגה, כי “יש דברים שהאיש הזה שאתו עבדתי בממשלה 12 שנה לא היו בסדר אצלו, אבל הוא איננו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו, וכבוד 50 השנים, ואף למעלה מ־50 שנים, לא אטפל בזה. אבל אתמול אמר האיש הזה: ‘איש כזה שמפחד מאיזו תיבת פנדורה’. והרי את ‘האיש הזה’ רק עכשיו הוא הציע כראש־ממשלה. והוויכוח בינינו בענין לבון וכל הקשור בו נמשך כבר שנים”.

ידעתי שאין לסמוך על דברים שמתפרסמים בעתון, וביקשתי ממזכיר־המפלגה הסטינוגרמה של ישיבת המזכירות מיום 13.5.65, וראיתי שהדברים שציטטתי למעלה הם מדויקים – לקוחים אות־באות מהסטינוגרמה. מהסטינוגרמה נוכחתי שאמנם מזכיר המפלגה ר. ברקת ביקש מהמזכירות להצטרף לדעת הלשכה כי הסניפים אינם מוסמכים לדון בענייני הממשלה בלי החלטה של המרכז, בייחוד אין להם רשות לדון מי יעמוד בראש רשימת המפלגה להסתדרות או לכנסת.

אחרי דברי שני חברים אחרים, אמר אשכול: אני מרגיש שאני חייב להגיד למזכירות כמה משפטים בקשר לדברי חבר אחד שעבד אתי 12 שנה בממשלה, ואולי גם לפני זה – ואני יודע שהחבר הזה מדבר מאחורי גבי, גם בנוכחותי, דברים שלמען כבוד מפא"י, עברה וההוֹוה שלה אני רוצה להיזהר בדברים. במידה ואני יכול להבין לשפוט, הרי זה נובע מכך שאני לא השלמתי ולא הסכמתי לכוף את ראשי, לכרוע ברך, וזה נאמר כבר לפני כמה שנים, לפני איש אחד, גם כשהוא לא צודק.

זה התחיל מהענין של חקירת ענין לבון, ואינני צריך להגיד פה לחברים הללו, כי רובּם היו באותם הימים, שאני על כתפי נשאתי את האסון הזה, לפי רצונה ודרישתה הלוהטת של המפלגה. ואם אין בה מוגי־לב – ואני תובע מהם שעכשיו, מחר, יקומו ויגידו, אם לא בשמם אזי בשליחות העם, לא אף אחד – זה משמח, ואולי גם לו אין אומץ־לב, ואולי עוד אזכיר אותו אחר־כך. עלי לומר שהחבר הזה מתרחק מן האמת בטענוֹ ובאומרוֹ שמרכז המפלגה, או איזה שהוא מוסד מפלגתי, החליט להדיח את לבון לעולמים מתפקידיו. הייתי רוצה שזה פעם יירשם, מה שהחליט המרכז, יירשם וייחקק הדבר באותיות־אש, וראוי הדבר שבאותיות־אש יירשם בדברי־ימי תנועת־הפועלים ומפלגת הפועלים.

ההצעה שנתקבלה במזכירות היא להציע למרכז להחליט – כי “במסיבות הקיימות בתנועה ובמדינה, לא יוכל פ. ל. לכהן בשם המפלגה כמזכיר ההסתדרות”. ולבון קם למחרתו, באותו שבוּע, בישיבת הוועה“פ והתפּטר מתפקידוֹ. ואני יודע איך חברים היושבים כאן נחנקו בהחלטה הזו בוועה”פ, כאשר היו צריכים להסביר ולהחליט את ההחלטה הזאת, אבל את ההצעה הזאת אני, לוי אשכול, נשאתי על כתפי, כי חשבתי כי זו טובת המפלגה, ושלבון חטא למפלגה. – ואלוהים יודע שנצליתי על גחלים עד שהגעתי להציע את ההצעה הזאת. לא הייתי תובע לעצמי את ה“טיטל” הזה לעולמים במין דבר כזה – באותו ערב נאמר:

ברוך שקם מנהיג בישראל, נתגלית כמנהיג ברגע קשה וטראגי לתנועה. הוחלט לא יותר מזה. שאול אמר לי אז: אף מלה לו יותר, רק זה. בתנאים הנתונים לבון לא יוכל למלא אותו תפקיד אשר מילא. אפשר היה להחליט דבר אחר. לא החליטו דבר אחר. החבר הזה, שעבד אתי 12 שנה, לוקח לעצמו זכות אוזורפטורית מן הרגע הראשון לומר שמישהו החליט אחרת. שום מפלגה ושום מוסד לא החליט אחרת, ומי שתובע זכויותיהם של מוסדות חייב לדעת, ואתם חייבים לדעת ואינכם יכולים לשתוק.

עברו שנים ובתקופה האחרונה החליטו להשמיע זמירות חדשות, והחבר הזה אומר: למה באמת הדיחו את לבון? אני הייתי נגד הדחת לבון [כאן באות כמה מילים מחוקות בדיו] והוא אמר: “כתבתי מכתב למשה שרת”. מה עושה הקב"ה? יש אצלי המכתב של משה שרת: אף רמז־ברמיזה ואף צל־צלן של רמז בענין הזה. אז בכלל אינני מבין: הוא לא הדיח, הוא היה נגד.

מד    🔗

כאן אני מפסיק דברי אשכול לפי הסטינוגרמה, להעיר הערות אחדות על דייקנותו של אשכול בדבריו לחברים. מובן, כמדומני, מדברי אשכול, “שהחבר שעבד עם אשכול 12 שנים בממשלה” זהו כותב השורות הללו. “החבר הזה”, כפי שאשכול קורא לו, לא ביקש אף פעם מאיזה איש שהוא “לכוֹף את ראשו, לכרוע ברך”, אבל “מליצה” זו אפשר לסלוח לו.

ואולם זוהי בדותא שאני טענתי אי־פעם כאילוּ הוחלט להדיח את לבון לעולמים מתפקידיו, ומשום כך היה מכתבו של אשכול לחולדה לא־בסדר. טענתי במכתב לאשכול נגד מכתבו לחולדה, וטענתי היתה שהיה חייב להביא השאלה למרכז, אם משום־מה רצה לבטל תקפה של החלטת המרכז, ולא היתה לו רשות לעשות זאת על דעת עצמו, כי על־ידי כך הוא הופך את המפלגה לעדר. אבל לא עלה על לבי להגיד שנתקבלה החלטה “לעולמים”, או לא לעולמים. הבדותא השניה היתה בדבר המכתב לשרת. לפי אשכול “עזר לו הקב”ה" ומכתבי לשרת נמצא גם אצלו, והוא קובע: “אף רמז־ברמיזה, ואף צל־צלו של רמז בענין זה” (כלומר: בענין לבון). מכתב זה, כמובן, נמצא גם אצלי.

מכתבי זה בא כתשובה למכתבו של שרת מיום 25.1.61, שבו הפציר בי “למנוע את התפוררות המפלגה ולעצור בעד תהליך ההתמוטטות המוסרית הפנימית במדינה ולחזור למילוי תפקידי כראש־ממשלה ללא כל תנאי”. בתשובתי מיום 27.1.61 הסברתי מדוע איני יכול להיות שותף לעיוות־הדין של השבעה, והוספתי בסוף מכתבי: “זה לא תלוּי במעמדו של לבון, אפילוּ אם לבון יתפטר או יפוטר – אגיש התפטרותי, כי לא אשא באחריות המשגה האיום שעשתה הממשלה, ואף רגע אחד לא קשרתי הישארותי או צאתי מהממשלה במעמדו של לבון, אלא במעשה חברי הממשלה”.

– ולשווא נשא הפעם אשכול את שם הקב“ה. ונכון הדבר שאני לא הדחתי. ולא הצעתי לשום איש להדיח, אם כי שללתי בתכלית־השלילה את האיש לבון, מאז הופיע כאשר הופיע בוועדת־חו”ב, אבל הסכמתי לעמדת המזכירות, שהחליטה להעמיד אותו בפני ועדת־בוחן מפלגתית על דבריו בוועדת־חו"ב. עכשיו ימשיך אשכול בדיבורו: נאמר אתמול: “אדם כזה, שמפחד מ’תיבת פנדורה', לא יעמוד ימים רבים ליד הגה המדינה, גם אם איזה מרכז־מפלגה יבחר בו – גם עם איזה מרכז יחליט”.

כך נאמר אתמול. אתם מבינים שאינני עומד ומבקש על נפשי שתבחרו בי כראש־ממשלה. אבל עובדה היא שאתם שלחתם אותי, כאשר העם לא רצה באותו איש בראש־ממשלה – אינני רוצה לדבר עכשיו לא על “תיבת־פנדורה” ולא על “קבר־אחים”, ושוב בגלל כבוד המפלגה. מי אמר זאת? איך נאמרו הדברים? אינני רוצה לעמוד על כך עכשיו. אני אפילו אינני רוצה להגיד שאני מניח – ואתם תסכימו אתי – שיש דברים שהאיש הזה שאתו עבדתי בממשלה 12 שנה לא היו בסדר אצלו, אבל הוא איננו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו וכבוד 50 השנים, ואף למעלה מ־50 שנים, לא אטפל בזה, והרי את “האיש הזה” רק עכשיו הוא הציע כראש־ממשלה. והוויכוח בינינו בענין לבון וכל הקשור בו נמשך כבר שנים. אגב, חיפּשתי באינציקלופדיה מה היתה תיבת־פנדורה. האמנם לא קפצו עלינו נחשים ועקרבים מהתיבה הזאת? האם מעט נחשים ועקרבים קפצו עלינו?

ובכן, נתברר לי כי הדברים שהופיעו ב“דבר” – על דברים “שלא היו בסדר אצלי” כשאשכול עבד אתי 12 שנה, ואין אני מגלה הכל, אבל אשכול, מפני “כבוד כולנו”, אינו “מגלה הכל” ואינו רוצה לטפל בזה – אמנם נאמרו מלה־במלה כפי שהופיעו ב“דבר”. במכתב ששלחתי למרכז־המפלגה ביום 2.6.65 ציטטתי דברי אשכול על “הדברים שלא היו בסדר אצלי”, והוספתי:

אני דורש בכל תוקף מלוי אשכול, שיגלה לעם בישראל כל הדברים שלא היו בסדר אצלי (אני מניח, שכל אחד מבין שה“איש הזה”, כמו “אותו האיש”, בדברי אשכול – כוונתו ד. בן־גוריון). אם יש בו שמץ של הגינות ואחריות על מה שהוא מדבר בפני עשרות חברים במזכירות והוא באמת יודע שהיו דברים אצלי, כראש־ממשלה או כשר־בטחון, לא בסדר – עליו לפרסם הדברים לכל העם: כי עשיתי עבודתי כראש־ממשלה וכשר־בטחון, ולא כשליחו כידידו או כחברו של לוי אשכול, והעם זכאי לדעת מה הם הדברים. אל יעמיד אשכול פנים של “שומר כבוד עצמנו” אלא יפרש, ולא רק לחברי המזכירות, אלא לעם כולו – כל הדברים שלא היו בסדר אצלי. זוהי חובתו. לאחר שמסר זאת בסודי־סודות לעשרות חברי המזכירות, יגלה הכל, כי אם הוא שליח נאמן – הוא חייב להגיד לעם מה שידוע לו, ולא להסתפק ברמזי השמצה במזכירות המפלגה. אם לוי אשכול יודע על פשעי כראש ממשלה ושר־בטחון, הוא נדרש להביא אותם בהקדם האפשרי לכל העם – אם בכנסת או בעתונות – בחתימתו.

באותו מכתב עמדתי על עוד “אמת” אחת של אשכול. כתבתי: בישיבת המזכירות אמר אשכול: “עובדה היא שאתם שלחתם אותי, כאשר העם לא רצה באותו איש כראש־ממשלה”. “אותו איש”, אם אינני טועה, הוא אני עבדכם. לעומת זאת אמר חיים צדוק בישיבת המרכז מיום 30.5.65: “בן־גוריון פרש לפני שנתיים מרצונו החפשי, איש לא כפה עליו הפּרישה. פרישתו הדהימה את המפלגה ואת העם”. מי, איפוא, אמר בענין זה אמת ומי לא אמת: שר־המסחר־והתעשיה או ראש־הממשלה?

בקשר עם דברים אלה מתעוררת השאלה: מתי נודע ללוי אשכול כי “העם לא רצה באותו איש”: לפני אסיפת־העם בבאר־שבע, שבּה הודיע אשכול שאם בן־גוריון מוכן לשוב לראשוּת־הממשלה הוא בכל רגע מוכן למסור את השלטון לידיו בחזרה – או לאחר אסיפה זו, שנתקיימה זמן קצר לפני ועידת המפלגה? אם לפני האסיפה – איך הוא יכול להחזיר ראשוּת־ממשלה לאיש העם לא רוצה בו? אם לאחר אסיפת באר־שבע – מאין נודע לו הדבר שלא ידע עליו בשעת פרישתי? אשכול לא ענה על שאלותי, לא אישר ולא הכחיש את דבריו המזכירות המפלגה.

מה    🔗

עלי לציין כי נמצא חבר אחד באותה ישיבת המזכירות – אהרון בקר, מזכיר ההסתדרות, אשר אמר:

“אני בצער רב שמעתי כמה משפטים של אשכול לגבי בן־גוריון. אינני מציע כל הצעה, אבל אני רואה צורך להביע את צערי על כמה מן המשפטים”.

אולם דברי אשכול הועלו בכנסת ביום 23.6.65. חברי –הכנסת מנחם בגין הכניס הצעה לכּנסת להקים ועדת־חקירה על־פי סעיף 22 לחוק־היסוד – הכנסת, כדי לחקור “הדברים שלא היו בסדר”, לפי דברי ראש־הממשלה, בימי כהונת קודמו. יו"ר הכנסת נתן רשות־הדיבור למציע, וחבר־הכנסת מ. בגין אמר:

ביום ז' בסיון הובאו לידיעת הצבור הדברים הבאים: “יש דברים שהאיש הזה שאתו עבדתי בממשלה שתים־עשרה שנים לא היו בסדר”, אבל הוא איננו מגלה הכל, משום כמה נימוקים, והעיקר: “משום כבוד עצמנו וכבוד חמישים השנים, ואף למעלה מחמישים שנים, לא אטפל בזה”. – נשער בנפשנו שסיר דוגלס יום מודיע כי בימי כהונתו של מר מקמילן היו דברים שלא בסדר והוא, כלומר מקמילן, איננו מגלה הכל.

האם לאחר הודעה כזאת היה הפרלמנט הבריטי עובד לסדר־היום עליה, או לא היה דורש, ללא הבדל סיעה, בכל תוקף לדעת מה היו הדברים שלא היו בסדר, לפי עדותו של ראש־הממשלה המכהן?

וראש־הממשלה המכהן היום איננו בעל תפקיד ממשלתי חדש. באותן 12 השנים המוזכרות על־ידו הוא כיהן כחבר הממשלה, ודווקא כחבר ממשלה מרכזי מאד, בעיקר כשר־האוצר. בדיעבד הוא מגלה לנו שאצל קודמו היו דברים שלא היו בסדר, והוא – קודמו – איננו מגלה הכל. אני משער ששר־האוצר, במשרתו ותפקידו המרכזי בממשלה, יכול היה – בוודאי חייב היה – לדעת אלו דברים לא היו בסדר שתים־עשרה שנים. אז הוא החריש.

היום הוא אומר שהיו דברים שלא בסדר. התמיהה תהיה: מדוע אז שתקת, מה אשכול הנכבד? לפתע, בשנת 1965, אתה מגלה שהיו דברים אצל קודמך שלא היו בסדר, קודמך איננו מספר עליהם?

ההנמקה של ראש־הממשלה משום מה איננו רוצה לטפל בדברים שלא היו בסדר, היא למען כבוד עצמנו, מאחר והוא דיבר במוסד של מפלגתו – אין לפרש את הדברים אלא כך: שלמען כבוד המפלגה, שהוא עומד בראשה, הוא איננו מטפל בדברים שלא היו בסדר, בימי כהונת קודמו. כבוד המפלגה בענין ממלכתי כל כך חמור יכריע?

– רק בגלל כבוד המפלגה לא תדע הכנסת מה היו הדברים ההם, שלא אדם מן הצד, אלא שר־האוצר במשך שנים רבות וראש־הממשלה דהיום מעיד שהם לא היו בסדר? מאחר שראש־הממשלה עד היום מיאן לפרט את הדברים, אל אף קריאתו הדרמתית של קודמו הטוען להשמצה – אין אנו יכולים אלא להציג שאלות:

למה התכוונת, מר אשכול הנכבד, באמרך שבימי קודמך היו דברים שלא היו בסדר" – אדוני היו"ר, תחקור הכּנסת ותדע!

ראש־הממשלה ושר הבטחון ל. אשכול ענה: “אישי היו”ר, כנסת נכבדה, לא הודעתי שום הודעות בשום מקום, חבר־הכנסת הנכבד מר בגין. המדובּר הוא בקטע הנאום בישיבה סגורה של מזכירות מפא“י, קטע שהובא שלא ברשותי מתוך סטינוגרמה שלא הגהתי אותה ואינני אחראי לה”.

אשכול כנראה שכח שסטינוגרמה זו נתפרסמה למחרת כמות־שהיא בעתון “דבר”, ביום 14.5.65, ששה שבועות לפני שהשאלה הועלתה בכנסת, והשאלה הועלתה בכנסת שלושה שבוּעוֹת לאחר שאני דרשתי בפומבי מאשכול שיפרש מה הם הדברים שלא היו בסדר. ואם אמנם אשכול לא אמר הדברים שנרשמו בסטינוגרמה ונתפרסמו למחרת מלה־במלה כדבריו – האם לא היה לו זמן לתקן או להכחיש מה שנתפרסם בשמו בעתון “דבר”?

אולם אשכול בתשובתו בכנסת ביום 23.6.65 הוסיף: “אגב, דברי לא נסבו כלל על התקופה של כהונת חברי בממשלה” והציע “להוריד את ההצעה מסדר־היום”, וברוב קולות הקואליציה הוסרה, כמובן, ההצעה מסדר־היום בכנסת, לאחר דברי ה“אמת” של ראש־הממשלה באזני נציגי העם.

מו    🔗

ביום 25.6.65 שלחתי מכתב אל מזכּיר המפלגה, ראובן ברקת, כי "אני תובע למשפט־חברים את חבר הלשכה, המזכירות והמרכז, לוי אשכול, על עלילה שהעליל עלי בישיבת מזכירות־המפלגה ביום 13.5.65, לפי הסטינוגרמי הרשמית שקיבלתי ממך, ובה כתבו: – – – [כאן באה הציטטה על הדברים “שלא היוּ בסדר” אצלי].

"כשקיבלתי ממך סטינוגרמה זו וקראתי דברי־עלילה אלה, פירסמתי ב’דבר' רשימה בשם ‘הערות והבהרות’ (הדברים נדפסו ביום 6.6.65); בה פירסמתי כמה דברים מדברי לוי אשכול שהשמיע במזכירות ביום 13.5.65, ובין השאר גם הציטטה המתיחסת ‘לדברים שלא היו בסדר אצלי’ כשהייתי בממשלה, ודרשתי להגיד לעם כל הדברים שהוא מחפּה עליהם ‘משום כבוד עצמנו’. עברו יותר משבועיים, ולוי אשכול לא נשמע לתביעתי. לא הכחיש שאמר דברים אלה, ולא הגיד מה היו הדברים שלא היו בסדר שאני מסתיר אותם, או בלשונו של אשכול, ‘אני לא מגלה הכל’, ושהוא, לוי אשכול, מתוך ‘שמירה על כבוד עצמנו’, אינו רוצה לטפל בכך.

האם זהו המושג של ‘כבוד עצמנו’ של לוי אשכול, להטיל בפני ציבור של עשרות אשמה כללית על איש שהיה כמה שנים ראש־ממשלה ושר־בטחון, ואחר כך להתחמק מאחריוּת על דברי־דיבה בנימוּק של ‘כבוד עצמנו’? מי הוא ‘עצמנו’ שעל כבודו שומר, כביכול, לוי אשכול" "קראתי הסטנוֹגרמה של הוויכוּח בכנסת בענין זה מיום 23.6.65. אין בדעתי לעמוד על התחמקותו של לוי אשכול מאחריות על דבריו שאמר במזכירות המפלגה.

הוא לא טוען שהסטינוגרמה שמה בפיו דברים אשר לא אמר, אלא שהוא אחר־כך לא שינה את הסטינוגרמה, או, בלשונו שלא ‘הגיה’ אותה. אבל הוא לא ‘דייק’ בדבריו כשאמר בכנסת כי דבריו במזכירות, שעליהם נסב הויכוח, ‘לא נסבו כלל על התקופה של כהונת חברי בממשלה’. במזכירות הוא דיבר אך ורק על תקופת כהונת ‘חברי’ בממשלה, כי הוא דאג במזכירוּת לפרש ולדייק ‘שיש דברים שהאיש הזה, שאתו עבדתי בממשלה 12 שנה, לא היו בסדר אצלו, אבל הוא איננו מגלה הכל’.

"לאשכול אולי היה נחוץ תירוץ מתחמק להסיר הצעת מנחם בגין מסדר־היום, ואין זה ענייני אם התירוץ שלו מספּיק או לא. “אבל הוא השמיע דברי השמצה באזני עשרות חברים של מזכירות המפלגה, והדברים נתפרסמו מלה־במלה ב’דבר'. והוא לא העז עד היום להכחיש הדברים או למלא דרישתי – להגיד מה הם הדברים שלא היו בסדר אצלי. – ואני תובע אותו על השמצה פומבית זו למשפט־חברים של המפלגה, או שיביע צערו על השמצת־חבר ללא יסוד, או יפרש ויוכיח היסוד להשמצתו”. אשכול סירב להופיע במשפט־החברים והמשפט לא יצא לפועל.

אחרית דבר

בערב יום הבחירות לכנסת, בליל 1.11.65, כתבתי מכתב לחבר שאול אביגור: יש לי צוֹרך מוּסרי וחברי לכתוב לך הדברים הבאים לאחר שסיימתי הערב נאומַי האחרונים לפני יום הבחירות.

לא היתה בארץ מערכת בחירות מכוערת כזו אף פעם, ומשׁום כך החלטתי בלבי שבאספות שלי לא אתווכח עם אנשי מפא“י ולא עם מפלגה אחרת, ולא אזכיר אפילו שמה של רפ”י, אלא אביע ואסביר דעתי על בעיות המדינה, ואני שמח שלא יצאתי מגדרי זה אף באספה אחת, ועשיתי זאת מפני שידעתי שהמערכה האמתית שעלי לנהל היא לא תוך כדי מלחמת הבחירות אלא לבוחריה, ותהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה – מדינת ישראל היא בסכנה גדולה, בסכנה מוסרות הגוררת אחריה סכנה מדינית. ואם כי אני יודע שאתה מאנשי את“א, כמו רוב חברי מפא”י, אבל אני בטוח שאתה אינך אליהו סחרוב, ואיני מעלה על דעתי שבעיות מוסריות של מדינה לא יעסיקו ולא יטרידו אותך. ואני יודע שיש עוד חברים במפא"י שלא איבדו לגמרי החוש הממלכתי היהודי, והמלחמה שעלי לנהל למען טהרה המוסרי של המדינה תתחיל רק לאמר הבחירות, כשכּל המפלגות היריבות תקצורנה פּרי “נצחונותיהן”. וגם אם אצטרך שוּב לעמוֹד בוֹדד ומבוּדד אעשה כמלוא יכלתי וחובתי לישראל לשחרר אותה מהמשטר שהשתלט עליה.

עד כמה גדולה סכנת המשטר ראיתי בנתינתך יד ללוי אשכול לנסיון ראשון להפוך מוסדות הבטחון לכלי־שרת במלחמת בחירות ולשמירת הכּיסא שלו, ולא הרגשת מהו הדבר האיום שאתה עושה. אולם לא נתערערה בי אמונתי בך ובאחרים שכמותך, שסוף סוף תכירו בסכנה שבּעירעור הטוהר המוסרי של מוסדות המדינה ובהעמדת האינטרס המפלגתי והאישי למעלה מהאינטרס הממלכתי. אינני שולל האפשרות ש“המערך” יחד עם מפ“ם ומפד”ל יוכלו להקים ממשלה, אבל יש לי אמונה עמוקה בחוש המוסרי של עמנו, גם בקרב ותיקים וגם בקרב עולים חדשים.

גולדה חרצה משפט על אנשי רפ“י שהם־הם אנשי “טמני־הול” שעליהם דיברה בביקורה אצלי בשדה־בוקר לפני ועידת המפלגה שזכיתי להיות מוּצא מתוכה, וגולדה עשתה אתי חסד שהוציאה אותי מכּלל אנשי טמני־הוֹל, שנתרכזו כוּלם ברפ”י. אני לא קיבלתי אז הערכתה של גולדה, שמפא“י היא טמני־הול מהמאה התשע־עשרה (בשיחה ההיא בשדה בוקר היתה כל המפלגה בפי גולדה טמני־הול), וגם איני סבור שכּל אנשי רפ”י הם צדיקים גמורים.

– אבל אני עוּדדתי בראותי שיש אלפי חברים – בעיר, במושב, בקיבוץ, בקרב אנשי־מדע – שחרדתי לטוהר המוסרי של המדינה הוא חרדתם, ואיני מניח שכּל החברים שנשארו במפא"י הם מושחתים, ולא התיאשתי מהתקוה שגם הם יראו המדרון המסוכן שבו מתגלגלת מפלגה זו מתוך עוורון ממלכתי, מתוך השפעת הפחד והרמיה ומתוך דבקות נבערת בעקרון של “הכרעת הרוב”.

איני אופּטימי יותר מדי להניח שעיניך ועיני חברים שכמותך ייפקחו במהרה. הכיעור שבו ניהל “המערך” את מערכת הבחירות בוודאי לא נעלם לגמרי מעיניך (אם כי אולי כמה פרטים אינם ידועים לך), והשלמת עם כך, כי המטרה מקדשת את האמצעים, והמטרה היא – שלטון אנשי “המערך”. אולם אני מאמין שעיניך ועיני חברים שכמותך ייפקחו ויראו ההידרדרות המוּסרית של אנשי המערך. בכל אופן, אוקיע לעיני כל העם משטר הפּחד והרמיה; עמנוּ אינו מושחת ואינו מטוּמטם, ואני בטוח שהעיניים ייפקחו לראות התהום שלתוכה מתגלגלת ממשלת מפא"י – וישראל לא תיהפך למדינה ליבטינית.

בב"ח

ד.ב.ג

ועדת־השנים (אולשן־דורי) קרא שר הבטחון (פ.ל.) לרמטכ“ל ול”קצין הבכיר" ואמר להם: “היות וייתכן שתיקראוּ לממשלה או לוועדת חו”ב על ‘העסק הביש’, נסכים בינינו על נוסח משותף מה לומר להם. תאמרו שניתנו הוראות לתכנון, אך לא לביצוע“. השנים סירבו לקבל “עצה” זו, גם שר המשפטים, מר פנחס רוזן, יו”ר “ועדת השבעה”, אישר במכתב ל“הארץ” מיום 28.12.60 דבר זה.