רקע
זאב ז'בוטינסקי
רעיון היובל
זאב ז'בוטינסקי
תרגום: אלמוני/ת (מרוסית)

1

סברה רוֹוַחַת היא: שרשי הסוציאַליזם נעוּצים במקרא; אך אין הדבר מדוּיק כל־צרכו. ודאי, המקרא מלא מחאה סוציאַלית, משׂטמה לאותו סדר חברתי המאפשר לעשיר לחיות חיי־רוָחה על חשבון סבלו של הרש. אך הסוציאַליזם איננו מחאה בלבד: הסוציאַליזם הוא תכנית קונקרטית למתן פתרון לבעיה הסוציאלית בדרך החוק, ותכנית ממין כזה דווקא, שאינו מצוי במקרא. לעומת זאת, מצויה גם במקרא תכנית קונקרטית למהפכה סוציאלית (או ביתר דיוק תרשים של תכנית כזאת); אך התכנית ההיא, לא זו בלבד שאינה סוציאליזם, אלא הרעיון המונח ביסודה נוגד לסוציאליזם מן הקצה אל הקצה. התרופה המקראית לקלקלה הסוציאלית, שמה “שנת היובל”; מדובר בה בספר ויקרא, פרק כ"ה. ההבדל היסודי לבין הסוציאַליזם הוא הבדל בין שיטה הבאה לתקן את הרעה לבין שיטה הבאה לקדם את פני הרעה.

הסוציאליזם הריהו נסיון לקדם את פני הרעה הסוציאלית: תכנית למשטר חברתי ממין כזה, אשר אחת ולתמיד, ובתוקף עצם קיומו, ימנע אי־שויון בחלוקת הנכסים. משיִכּוֹן המשטר הסוציאליסטי על אָשיות מוצקות, תעלם עצם הבעיה הסוציאלית לפי תפיסתנו כיום. האנושוּת תהא מאורגנת ארגון כזה, ששום אדם פרטי לא יוכל לרכז בידו נכסים מרוּבּים. כשם שלא יצוּיר לצבוֹר אויר, כך לא יצוּיר בימים ההם לצבּוֹר עושר. מכאן אי אתה למד שהמדינה תהא משלמת שכר שוה לפרופסור ולחוטב־עצים בעד עבודתם, ולוּ רק מטעם זה, שעבודת המחשבה דורשת תנאים מסוּימים של שקט ונוֹחוּת, שאינם צורך הכרחי לחוטב־עצים. דרגות של שכר (כמו ברוסיה הסובייטית) יוכלו להיות דבר קבוע במשטר הסוציאליסטי, ולא תחבולה זמנית בלבד. יתר על כן. מותר להניח, שבענפי־עבודה אחדים, התלויים בשאר־רוּח והיוצאים מגדר הרגיל, יהא התשלום נקבע בימים ההם מחוץ לדרגה: רוֹמַן מוצלח, למשל, תגיע תפוצתו למליון טפסים, ומחברו “יתעשר”; או “יתעשר” פסנתרן גאוני, שיערוך מַסע־קונצרטים על־פני מחצית העולם (אמנם, לא מן הנמנע הוא שהרדיו יירש את מקום אולם־הקונצרטים והספר כאחד). אך כל אלה פכים קטנים הם. כי הבעיה הסוציאַלית, אין מקורה בכך שפלוני שיחק לו מזלו והוא מצא בים פנינה גדולה. הצרה תתחיל משעה שיחליף פנינה זו בחלקת־אדמה גדולה, או בבית־חרושת בן עשר מכונות, וכך תשיג ידו לקנות את עבודת שכניו בזול ולמכור את פירותיה ביוקר. הסוציאליזם עוקר סכנה זו בהפקיעו אחת לתמיד את כלי הייצוּר ההמוני מתחוּם הקנין הפרטי.

התכנית המקראית אין לה כל דבר משותף עם שיטה פּרוֹפילאַקטית זו, המונעת מלכתחילה כל אפשרות של אי־שויון סוציאלי, של ניצול, של התחרות ומאבק כלכליים. המקרא מבקש לשמור על החופש הכלכלי, אך הוא גם בא לתקנו על־ידי מיני סייגים וסַמים־שכנגד. הסייגים שבמקרא, קצתם (אלה דווקא שאינם מרחיקים לכת) ידועים לכל. העיקרי שבהם — “ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך”. ועוד מצוַת פֵּאָה: “ובקצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר, ולקט קצירך לא תלקט… לעני ולגר תעזב אותם”. ועוד מצוַת המעשׂר — “קודש לה'”. אלה הזרעים, שבמרוצת הדורות צמחה מהם כל אותה השיטה המורכבת שבימינו, שיטה של הגנה סוציאַלית, של עזרת־גומלים חברתית, של הטלת מס על העשירים לטובת העניים. ודאי, אין לה ולסוציאליזם ולא־כלום, אם־כי רבים מבין החוקים הכלולים בה נחקקו ונתגשמו בהשפעתן הישירה של המפלגות הסוציאליסטיות; כל אלה אינם אלא תיקונים למשטר החופש הכלכלי; את עקרון החופש אין הם מקפּחים. — אך מבין התיקונים, שהמקרא קובעם למשטר החופש הכלכלי, הנה המרחיק־ לכת ביותר, המהפכני שבכולם רק מעט ידוע הוא בעולם.

הבה נזכיר את הניסוח הניתן במקרא לרעיון שנת־היובל: “וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש, ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. וקדשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם” ויקרא, כ"ה, ז’־י')ח הוכרח אדם למכור את אחוזתו כדי לסלק חוב, ולא השיגה ידו לגאול אותה — תשוב אליו אחוזתו בשנת היובל ללא דמי פדיון. הוא הדין בביתו של אדם פרט לבית־מושב עיר חומה, וכן, “כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבד בו עבודת עבד. כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבד עמך. ויצא מעמך, הוא ובניו עמו, ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב” (שם, שם ל“ט–מ”א).

זהו בערך כל מה שנאמר במקרא על שנת היובל; ואף־על־פי־כן, הרי כאן לפנינו תנופה נועזת להפליא של מחשבה ריפוֹרמַטורית. בעצם, הרי זה נסיון לקבוע עקרון המחייב מהפכות סוציאַליות לעיתים מזומנות.

עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות “אחת לתמיד”, ואילו מהפכת היובל — זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתם מזומנות. על־פי התכניות שמקורן באידיאַל הסוציאַליסטי, ייקבעו באחד־הימים סדרי־צדק בבעלוּת הקרקע (או בכלל, סדרי־צדק סוֹציאַליים), ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כל־שהם. על־פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על החופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להאָבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה ונצחון, להראות יזמה ולהכשל בה או להצליח. חופש זה יוגבל על־ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד (או ביתר דיוק: מערכת סייגים שלמה) פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פּאַת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, יגבה מעשר כ“קודש לה'”; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירושם קביעת גבול וסדר לשעות־העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המסים הסוציאַלים למיניהם. הסייג השני, או ביתר־דיוק: הסם־שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן־חורין; שוב מתכונן שיווי־משקל; הַתחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.

יש מקום לשאול, אם דבר זה טוב מן הסוציאליזם או גרוע ממנו; אך נסיח נא דעתנו לרגע משאלה זו. לפי שעה, העיקר הוא לקבוע שכאן — ניגוד גמור לסוציאַליזם. הרעיון בדבר הפיכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, הריהו נסיון לתקן את הרעה, לא לקדם את פני הרעה. אדרבה, רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאָבקו נא בני־אדם, יפסידו ויזכו. מן הצורך רק לרפּד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מדי: “ריפוד” זה, הרי אלה יום השבת, פּאת שדה, מעשׂר, כל אותם האמצעים הרבים והשונים אשר בעזרתם שוקדת המדינה למנוע את האפשרות שיהא הניצול מגיע עד כדי מציצת־דם, והעוני — עד כדי חוסר־כל. ומפרק לפרק נשמעת בזירה שריקת השופט: המנצחים והמנוצחים חוזרים אל המקום, ששם התחילו במאבקם, וניצבים בשורה אחת שכם אל שכם. ומפני כך דווקא, שהמאבק עתיד להמשך.

מה עדיף, קידום פני הרעה או תיקון הרעה — שאלה נושנה היא. מתעוררת היא בלבה של כל אֵם, כל עוד ילדיה רכים בשנים: מה עדיף — לרפא אותם אם יצטננו, או לא להרשות להם לצאת החוצה, למען לא יצטננו? משהגיעו הבנות לפרקן, לובשת השאלה צורה חדשה: מה עדיף — לא להרשות להן לטייל עם בחורים בלי השגחה, או להסתכן באפשרות שאיזה ענין־אהבים יסתבך עד כדי להצריך אמצעי תיקון נמרצים? או, בקנה־מדה ממלכתי: מה עדיף — צנזורה מוקדמת או אמצעים שימנעו את חופש הדיבור מלרדת לדרגת ניבול־פה? איסור של הפגנות בחוצות, או קבוצת שוטרים בקרבת־מקום, למקרה של מהומות? ובדרך־כלל, מה עדיף: הרכבת חיסון מפני כל המחלות כולן, או רופאים ובתי־מרקחת? יש אומרים, אילו אפשר היה להרכיב לאדם חסינות מפני כל המחלות האפשריות שבעולם, היה נהפך לגולם גמור. אין לי ידיעה בחכמת הרפואה, ולא לי לחוות דעה על כך, אולם…

לוּ הייתי מלך, מחדש הייתי את פני ממלכתי על־פי תורת היובל, ולא על־פי תורת הסוציאַליזם. כמובן, קודם־כל צריך הייתי למצוא יועצים חכמים ולהטיל עליהם לתכן תכנית מפורטת על יסוד הרמז שבמקרא. אותו הניסוח הבלתי־גמיש, הקדמון, הילדותי, אינו ניתן למימוּש בחיינו המורכבים; וההיסטוריונים, מהם מטילים ספק אם בכלל היו בני־ישראל מקיימים את מצוַַת היובל בימי־קדם, ואולי נשארה מצוָה זו מבראשונה בבחינת הלכתא למשיחא. אך כל ספרי החוקים והמשפטים שבעולמנו זה, כלום מועטים בהם הדברים שלא נתממשו ב? גם את חרבותינו עדיין לא כיתתנו לאתים; אך יבוא יום ויקום חזונו של ישעיהו. הלכתא למשיחא אינה פסק־דין של מות. יש והיא סימן לאידיאל אמיתי. מושיב הייתי חכמים ומטיל עליהם לפתח את הרמז שבמקרא ולתרגמו ללשון ימינו. עורך הייתי צו אל ועדה זו, ובו כתוב לאמור: הרעיון בדבר מהפכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, מהפכת שעם זאת הן מצוַת החוק — הואילו־נא לסגלו אל תנאֵי ה הכלכליים בימינו. ושימו־נא אל לב: התקופה של חמישים שנה, שנקבעה במקרא, אינה מן הפרטים החשובים, יכולים אתם לקבוע תקופות־ביניים אחרות. יתר על כן: יכולים אתם לוַתר בכלל על הסימן הכרונולוגי, ולהחליפו בסימן של תכליתיות. למשל, תוכלו לקבוע שה“יובל” חל בשעה שימליץ על כך איזה מוסד בעל סמכות מיוחדת לצורך זה, כגון בית־נבחרים, סינאט, מועצה עליונה של איגודים כלכליים, או, אפשר, משאל־עם ברוב־דעות פשוט או מאוּיך, ככל שתמצאו לנכון. ה“הפיכות” יחולו אז, בערך, בשעות של משברים חריפים וממושכים — והוא הוא מה שדרוש. העיקר — תהי־נא תכניתכם מקדשת, אחת לתמיד, את חוקיותה של אותה תופעה הקרויה כיום מהפכה סוציאלית; תהי־נא נוטלת ממושג זה את טעם־הלוָאי האיום של אלימות ודם, גם תהי הופכתו לדבר תקין, לחלק מחוקת המדינה, בדומה (למשל) לכינוס של אסיפה לאומית יוצאת־מן־הכלל לשם בדיקת סעיפיה של חוקה זו — לאמצעי, שאף אם יוצא הוא מגדר הרגיל, ואין לקבלו בלי החלטה חגיגית מיוחדת, הנה קבוע הוא ומנוסח במלואו מראש. וכן הואילו־נא לשקול ולבדוק, כיצד תשפיע הגשמת עיקרון זה על המחזור הכלכלי הרגיל, וביחוד על אותו הבסיס של חיי המשק ששמו אשראי. באותו פרק בספר ויקרא תמצאו דין, ששויו של שדה יהא נקבע “במספר שני תבואות” אחר היובל, כלומר עד “הפיכה” הקרובה. ודאי אין די בכך, ואם יבוטל הסימן הכרונולוגי, יהא הדבר אף שלא מן הענין; אולם, אם תבחרו בקו־מחשבה זה, תעמוד לכם חכמתכם ולמדנותכם למצוא את התיקונים הדרושים כדי לשמור על חיוּתו של יסוד האשראי. ובכן, שקלוּ־נא את הענין בדעתכם והורוּנו את הדרך; אך הניחו־נא לכל אדם בממלכתנו לחיות, לייצר, לסחור, להמציא, לשאוף, לחתור אל מטרתו ללא צנזורה מוקדמת — ובאותה שעה גם לדעת, שמפרק לפרק יבוא היובל, ויועבר שופר תרועה בכל הארץ, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה.

אלא שאין אני מלך. להיפך, הריני בן לאותה השכבה החברתית אשר בעצם שמה היה למלת־גידוף: הבוּרגנות. יתרה מזו: רבים הבּוּרגנים המַכּים על חטא, ואני אין חלקי עמהם. אין אני מכה על חטא כלל ועיקר. לדעתי, כל אותה התרבות שהיא נשמת אפינו, הריהי כמעט כולה פרי המשטר הבוּרגני ופרי דפוסיו הקדומים ברומי, ביון, בישראל, במצרים; ומאמין אני: משטר זה הריהו בעל גמישות וכושר־התמתחות לאין־גבול — מסוגל הוא לקלוט מנות עצומות של תיקונים סוציאַליים, ועם זאת לשמור על יסוד מהותו. לבי סמוך ובטוח, שהמשטר החברתי, המכוּנה בוּרגני או קאַפִיטאַליסטי, יכונן בהדרגה של אמצעים שתעביר מן העולם את תופעת העניות, כלומר את ירידת השכר למטה מן הרמה של אכילה לשובע, של היגיינה וכבוד־עצמי; אלמלא תקציבי ההזדיינות, היה הדבר ניתן להתגשם בארצות רבות גם כיום הזה. יתר על כן: אם אמת היא שבדומה לכל יצור חי, מפריש גם המשטר הבוּרגני מיני רעל בתוכו, וכך מביא על עצמו פעם בפעם זעזועים בלתי־נמנעים — כי־אז מאמין אני, שבכוחו לא רק לסבול זעזועים אֵלו בלי להתערער, אלא אף לכלול אותם בתוך שיטתו: להקנות לבדיקות, שיהא בודק את עצמו, צורה של חוק, ולהכניס בהן סדר של קבע, להבטיח לעצמו אפשרויות אין־ספור של השתכללות בשלבי הפיכות סוציאַליות החוזרות ונשנות, הפיכות קבועות מראש, מחושבות, מתוּכננות, ואגב — ללא שפיכוּת־דמים. קיצורו של דבר, אני מאמין לא רק ביציבותה של השיטה הבורגנית, אלא גם בכך שבאופן אובייקטיבי צפוּנים בחוּבה הזרעים לאידיאַל סוציאַלי מסוּים: אידיאל במובנו הרגיל, כלומר חזון שכדאי לחלום עליו וללחום למענו. אמנם, בימינו עדיין לא היה חזון זה לקנינו הנפשי של שום אדם, אך עובדה זו אינה מוכיחה ולא־כלום: היו ימים, כאשר גם הפרולטריון לא הרגיש בנפשו פנימה שום אידיאַליזם סוציאַליסטי. החברה הרומית של ימי הקיסרות נכספה בלא ספק לאידיאלים חדשים; אך אלמלא שאוּל התרסי, לא היתה אירופה מכירה את הנצרוּת עוד כחמש־מאות שנה. המילה בּוּּרגן היתה למילת־גידוף, הבוּרגנות כובשת פניה בקרקע, מבקשת סליחה על עצם קיומה; ובכל זאת נוטה אני לחשוב: בוא יבוא מַרכּס חדש ויכתוב שלושה ככרים על האידיאל שלה, ואפשר, לא “הקאַפּיטאַל” יהיה שמם, אלא “היובל”. ומן־הסתם יוָלד האיש במוסקבה.

לפעמים מהרהר אני בלבי: הסוציאליזם יש לו התלהבות וחולמים, והוא הוא, אפשר, עיקר כוחו. אך אותה השקפת־עולם, שרעיון היובל נראה בעיני כסמלה, מעלה חזון, שכוחו גדול עוד יותר למשוך אחרין נפש חולמת. שום סוציאליסט אינו כופר בכך, שאם־כי בקומוּנה העולמית יאכלו בני־אדם לחם לשובע, הנה יחיוּ חיי שעמום: רק שאלות רוח ומדע יסעירו את הלבבות (ולי נראה, שעתידות נועדו בימים ההם לחידת־התשבּץ), אך המרירוּת שבאי־השלמה, במעפל, זו המרירוּת האמיתית, המשכּרת המרוממת, תסתלק מחיי אדם לעולמים… אכן, כבר הפליא המשורר הרוסי נאַדסון לתאֵר דבר זה או מעין זה; וכמובן, אין מתחשבים באֶסתטיקה כשבאים להעביר את הרעב מן הארץ. אבל גם חזון החברה הבנויה על־פי תכנית היובל, — גם הוא כולל את סילוק הרעב; אלא שנשארת כאן ההרפתקנות כולה שבמשחק ובמאבק, הרומנטיות כולה שבזינוק וברדיפה, הקסם כולו שבחופש הקפּריסה היוצרת; והעיקר, נשאר אותו דבר שהסוציאליזים נשבע לעקרו מן השורש, ושבלעדיו, אפשר, אין כדאי גם לחיות — הסיכוי הנצחי של הפיכה, היסוד הווּלקאַני בחיי החברה; כר־פעולה, לא כר־מרעה.


  1. “רעיון היובל”: המקור (ברוסית): המאמר Белый перелелבקובץ Causeries, פאריס 1930 המקור (ברוסית): המאמר Белый перелелבקובץ Causeries, פאריס 1930  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!