¹

א    🔗

גם בלי להיות מארכסיסט, יכול אדם לקבל עקרון מארכסיסטי, לאמור: הגורם העיקרי בכל החזיונות ההיסטוריים, הרי זה מצבם של אמצעי הייצור. אולם, בפי המרכסיסט הרגיל, “אמצעי הייצור” פירושם אך ורק האמצעים החמריים: פטיש של אבן בעידנים הטרום־היסטוריים; מכונה של ברזל בימינו. וכאן טעות בידו. על צד האמת, הללו אינם אמצעי הייצור החשובים ביותר. בטרם עשה האדם את הפטיש הראשון, הצטרך לשקול במחשבתו, מה חפצו ליַצר ומה חסר הוא לשם כך, ואחר הצטרך להמציא במחשבתו את הפטיש. העיקר כאן — ה“מחשבה”. מבין כל אמצעי הייצור, הנה האמצעי העליון, הראשון והחשוב ביותר הוא המנגנון הרוחני שלנו.

אולם, כל גזע הוא בעל מנגנון רוחני שונה. הדבר אין לו כל שייכות אל השאלה, אם בכלל קיימים גזעים “טהורים”. ודאי, כל גזע הוא “מעורב”, ואף אנו היהודים כך — אולם התערובת שונה היא. בכימיה, שתי מנות של מימן ומנה של חמצן נותנות ביחד את המים; אך שתי מנות של מימן ושתי מנות של חמצן נותנות ביחד נוזל שונה לגמרי, שאין לשתות ממנו, אך אפשר להפוך בעזרתו גברת כהת־שער לבהירת־שער. יסודות התרכובת שהגזע היהודי נוצר מהם, והפרופורציה שעל־פיה נתערבו זה בזה, אינם שוים לשל האיטלקים או לשל האנגלים, ועוּבדה זו דיה להביא לידי השוני, האירים הם תערובת, וגם הסקוטים כך, אולם ההבדל בפסיכיקה, כלומר במנגנון הרוחני, עצום הוא, אף־על־פי שכאן “יסודות התרכובת” כמעט זהים, — אלא שנתונים הם בפרופורציה שונה. וטיבו של “המנגנון הרוחני” תלוי ב“גזע”: כוח השכל, נטיה חזקה יותר או חלשה יותר לבקש דרכים חדשות, הנכונוּת להשלים עם המצב הקיים או ההעזה הדוחפת להמציא המצאות, העקשנות או, להפך, האופי שמתעייף עם אי־ההצלחה הראשונה. אמצעי־הייצור העליון הריהו בעצמו מוּצר של ה“גזע”.

זוהי סבת הדבר שכל גזע בעל יחוד מפורש שואף להיות ל“אומה”, כלומר שואף ליצור חברה נפרדת, ששם צריך כל דבר להיות “בצלמנו כדמותנו” — צריך להתאים לטעמה המיוחד, להרגליה המיוחדים, למעלותיה ולמגרעותיה המיוחדות. כל דבר ודבר: הלשון, הכלכלה, המבנה המדיני, ובקיצור — ה“תרבות”. כי “תרבות לאומית” אין מהותה מצטמצמת בספרים ובמוסיקה, כמו שידמו רבים. תרבות לאוּמית הריהי סך־הכל של כל המנהגים והמוסדות וצורות־ה של העם. הדייקנות, השוררת בכל דבר אצל הגרמנים, או נטיתם של הרוסים לעבור מקיצוניות אחת אל קיצוניות אחרת, “או תמוז או טבת” — גם דבר זה שייך לתרבות הלאומית. החלק החשוב ביותר ב האנגלית אינו כלל וכלל שכּספיר: זוהי אותה סגולה שאפשרה להם ליצור את השיטה הפרלמנטרית ואת בית־הדין של מושבעים, בטרם שאלו זאת מהם עמים אחרים. דבר שאוּמה שואלת מחברתה, אין הוא אותו דבר עצמו: בקרב כל גזע לובש הדבר השאוּל צורה שונה — למשל, אותה השיטה הפרלמנטרית שהיא בעלת אופי מיוחד באנגליה, הריהי בעלת אופי שונה לגמרי בספרד או בצרפת. אין זאת אומרת שהדבר “טוב יותר” בקרב עם אחד ו“גרוע יותר” בקרב משנהו, אולם שונה הוא.

אפשר וכל זה חל על הכלכלה עוד יותר מאשר על הענינים המדיניים. הכלכלה היא “לאומית” במלוא מהותה: הבריות שוכחים זאת, מפני שרואים הם שתהליכי ה הכלכליים שוים בכל ארץ וארץ. אולם התהליכים הדומים מלוּוים לעולם הבדלים עצוּמים בצורות, במנהגים, במיני המזג. צרפת ואנגליה הגיעו שתיהן לדרגה גבוהה של אינדוסטריאליזציה, ושתיהן משתמשות באותן המכונות עצמן; אך דַיו לאדם לשבת שנים אחדות בשתי ארצות אלו, והנה יוָכח לדעת שתהום פעורה בין כל שיטותיהן בתחומי הפעילות הכלכלית.

כל גזע בעל יחוד מפורש שואף להיות לאוּמה, כלומר ליצור לעצמו סביבה כלכלית, פוליטית ורוחנית, ששם יהא כל פרט ופרט נובע מ“מחשבתו” המיוחדת, ולפיכך גם יהא תואם ל“טעמו” המיוחד. סביבה כזו יוכל גזע מסוים להקים רק בארצו שלו, ששם הוא בעל־הבית. על כן ישאף כל גזע וגזע להיות למדינה. כל אחד ואחד: גזע פלוני שואף ביתר שאת, מפני שיש בו ה“עקשנות” הדרושה לכך, גזע פלמוני — במידה חלשה יותר, מפני שחסר הוא את כוח־ההתנגדות; אך באורח אינסטינקטיבי חפץ הוא בכך, מפני שרק במדינתו שלו ירגיש ש“נוח” לו, ובכל מקום אחר ירגיש ש“לא נוח” לו — לא נוח, אפשר, לא רק לו לעצמו, אלא לפעמים לשכניו, שהם בעלי־הבית.

ב    🔗

הדוגמה הבולטת ביותר לחוק האומר, שכל “גזע” מבקש תמיד לחיות בסביבה שהוא עצמו יצר אותה בהתאם ל“אמצעי־הייצור” הפסיכיים המיוחדים לו, — הרי אלה היהודים. ההיסטוריה שלנו ראשיתה, לפני שלשת אלפים שנה ומעלה, בחיפושים אחרי ארץ משלנו; וכיום חוזרים אנו ומחפשים ארץ, ושוב אותה ארץ עצמה.

אולם שאיפתנו נצחית ל“ארצנו שלנו” מתבטאת לא רק ב“ציונות” זו, למן דור המדבר ועד החלוצים. אם נסתכל יפה יפה, נראה שאיפה זו עצמה בכל התופעות העיקריות של תולדותינו בגולה: הן בחיינו הכלכליים, הן ביחסנו כלפי המסורת הדתית, ואפילו בארחות חיי היום יום שלנו עד עצם היום הזה.

בשעה ששונא ישראל מוכיח אותנו על שהננו סוחרים בעיקר (לעיתים קרובות יאמר אפילו: מלוים ברבית), נוהגים אנו להשיב: אין זו אשמתנו— אתם לא הנחתם לנו לעסוק בשום מלאכה אחרת. כנגד שונא ישראל, אפשר ותירוץ טוב הוא; מבחינה היסטורית אין זו אמת. העוּבדה ההיסטורית הגדולה, — העוּבדה שעד לפני זמן לא רב עסקנו באמת רובנו במסחר, וימים רבים מלאנו באמת את התפקיד העיקרי בפיתוח מחזור־הכספים והאשראי בקרב כל עמי התרבות, — אינה כלל וכלל תופעה “כפויה” עלינו: מקור הדבר ברצוננו שלנו ובבחירתנו שלנו. הדוגמה הראשונה לכך מצוּיה עוד במקרא. כאשר באו אחיו של יוסף לשבת במצרים, יעצם לומר לפרעה שרצונם לעסוק בגידול בהמות, “כי תועבת מצרים כל רועה צאן” — מפני שהמצרים אינם עוסקים במלאכה זו. היתה זו עצה פקחית, מטעם כפול: ראשית, לא תטילו עליהם את אימת ההתחרות; ושנית, הנה לכם פנת משק מובדלת, אשר שם תוכלו ליצור מנהגים משלכם, לחיות נאותים לכם במעט או בהרבה, ושלא להתקל במצרים על כל צעד ושעל. וזוהי העצה שהיהודים נהגו על־פיה גם בנדודיהם בגולה בזמנים מאוחרים יותר: “תועבת מצרים” אין פירושה בכל עת, ש“המצרי” מואס בדבר באמת: לעיתים קרובות מאד אין הכוונה אלא זו, ש“המצרי” עדיין לא בגר למילויו של תפקיד כלכלי מסוים, עדיין לא פיתח בנפשו את מיני־הכושר או את הידיעות הדרושים לכך. לפיכך, באותם הדורות, כאשר כבר קם בעולם הצורך במשק־כספים המשתרע על פני כדור־הארץ כולו, אך עדיין לא נמצא בקרב העמים מספר מספיק של אנשים מתאימים לתפקיד זה, בחרו היהודים ב“תועבת מצרים” זו דווקא. רק בזמן מאוחר הרבה יותר ומסבות אחרות לגמרי, הוטל אמנם איסוּר על היהודים לעסוק במלאכות אחרות; אולם בתחילה בחרנו בדבר בחירה חפשית. חיי הכלכלה שמשו בידינו, בפשיטות, כאמצעי להתבדלות לאומית, כתחליף לחבל־ארץ משל עצמנו.

ג    🔗

כדבר הזה קרה גם את המסורת. כל מאות־השנים של הגלות נחשבנו לעם שאין שני לו מבחינת היחס השמרני כלפי הדת: הנוצרים נתפלגו לשלוש כנסיות גדולות ועשרים קטנות, המוסלמים — לשיעים ולסוּנים. אך בקרבנו אין אפילו “כתות”. מה מקור הדבר? כל עוד ישבנו בארצנו, לא היינו כלל וכלל “שמרנים” כל כך. ההיסטוריה הדתית של הזמנים ההם הריהי היסטוריה של תנועה מתמדת, של התפתחות, של התחדשות. בפרק־הזמן בין ראשית הרעיון המונותיאיסטי, שקשורה באברהם אבינו, ובין ה“יהדות”, בצורה שלבשה בימי מלכי החשמונאים האחרונים, עברה המחשבה הדתית הישראלית דרך שלבים שונים — משה רבנו, הנביאים, תורת כוהנים. וגם כתות היו לנו בימים ההם — למן “בני בית רכב” הקדומים ועד האיסיים המאוחרים; אף הנצרות לא היתה בראשונה אלא כתה יהודית. אולם לאחר השואה הלאומית פוסקת קלחת זו מלרתוח. הרוצה לפרוש, יוצא מכלל ישראל ומשתמד, אך בתוך היהדות גופה קיימת מסורת אחת בלבד. החריפים בחז“ל, בתנאים, באמוראים, מאמצים את מוחם לחשוף כל תג כמוס שבמסורת, מתווכחים, מתנצחים, מתלהטים, לפעמים גם רבים זה עם זה, — אך אין הדבר מביא לידי הסתעפות פנימית, לידי התפלגות לכתות; ההתפצלות העמוקה ביותר שנתחוללה, ר”ל החסידות, אינה פחות אדוקה ביחס למסורת מן — הגאון מווילנא. מנין בא שינוי כזה? כיצד קרה הדבר שאותו עם אשר בארצו שלו היה, מבחינה דתית, העם חסר־השקט ביותר על פני כדור־הארץ, עם אשר בכל דף ודף של כתבי־הקודש היה מכעיס את קונו בנטיותיו האנטי־אוֹרתוֹדוֹכּסיוֹת, — כיצד ומפני מה קרה הדבר שעם כזה היה פתאום לדוגמה ולמופת לאדיקות הקפדנית וחסרת־התנועה ביותר?

מפנה שגלה מארצו שלו, ודתו היא שנשארה בידו כאמצעי חזק ביותר ל“בדד” את עצמו ממגע יָתר עם העמים שמסביב. משעה שהולך לאיבוד ה“מבַדד” הטבעי ר"ל הטריטוריה הלאומית, עושים מכל דבר ודבר תחליף לטריטוריה, וביחוד מאותו אמצעי כביר של הפרדה אשר שמו מסורת דתית: אך לשם כך מן הצורך שתהא המסורת חסרת־תנועה בהחלט. האדם חי על האדמה, והגדול באסונות בשבילו היא רעידת אדמה; וכאשר המסורת היא “חלקת האדמה” היחידה שלו, אסור שיניח בה מקום לרעידה קלה שבקלות. הדבר שאפשר לו להסכים לקיומו, הדבר שאפילו יעמול בו במלוא חריפות מוחו, הרי זה — להעלות מתוך המסורת מומנטים “מבדדים” מרובים ככל האפשר. הוא מטיל על עצמו מאות מנהגי כשרות מסובכים; קשה לעמוד בהם, ביחוד לדלת העם, אולם העם עומד בהם בקדושה, מפני שהם “מבדדים” את היהודי מסביבתו, מסייעים בידו ליצור לעצמו ולוא רק אשליה בדבר צל צלה של סביבה משל עצמו: אם מדינה אין לו, יהי נא לו לפחות תחליף של מדינה.

ומין תחליף כזה של מדינה היה גם ה“גיטו”, הרובע היהודי המובדל. אף כאן אין זו אמת, שמבראשונה,דחפו" אותנו לתוך הגיטו. בתחילה יצרנו בעצמנו גיטו בכל עיר ועיר; רק כעבור מאות־שנים רבות, ומסבות אחרות לגמרי, סגרה הרשוּת הגויית את שערי הגיטו בבריח. אפילו בימינו יוצר לו כל עם גיטו במקום ששם רוצה הוא ולוא רק באשליה להיות “עם יושב על אדמתו”, ואינו חפץ להתקל בזרים על כל צעד ושעל: לא רק היהודים בניו־יורק, אלא אף האנגלים בשאנחאי.

כך שמר היהודי על קיומו בגולה, בהפכו על ענף מענפי חייו לאמצעי של בידוד: מבודד מבחינה כלכלית, על־ידי שבחר לו בכל עת בתחום כלכלי ששם עדיין אין הגויים מרובים; מבודד בידוד כפול, על־ידי שויתר על כל רביזיוניזם ביחס למסורת, ובתוך המסורת גופה הטעים במיוחד את המומנטים המבדדים; מבודד בידוד משולש תודות לגיטו. הדבר עלה לו במחיר של מלוא הרוחב שבחיי ציבור ויחיד, של מלוא התנופה שבהם; אך את המחיר שלם במנוחת־נפש ובחפץ־לב, ובלבד שיהא הגזע יכול לחיות את חייו בסביבה משל עצמו, ולוּא גם צרים מאד; לנשום אויר חברתי משל עצמו, ולוא גם בריאה אחת.

ד    🔗

לעיתים קרובות שואלים: מפני מה הציונות חזקה כל־כך בימינו, כאשר ה“שלמות” היהודית הישנה כבר נפגמה במידה כה ניכרת; מדוע לא יכלה לפרוח במאות־השנים הקודמות, כאשר כל יהודי היה עדיין באמת ציוני בכל לבבו ובכל נפשו?

הסיבות שונות הן, אך הנה עיקר הסיבה: הגיעו הימים ונתנפצו ה“תחליפים” הישנים, ה“מַבדדים” המלאכותיים; ומפני כך קם הדחף אל הבידוד, דחף טבעי ובלתי־מנוצח, והתחיל מבקש ברוב מרץ את המַבדד האמתי, הממשי, של הקיום הלאומי — ארץ מיוחדת.

בראשונה נתנפץ המבדד הכלכלי: ההתפתחות הכלכלית הכריחה סוף סוף את ה“מצרי” להדחק בהמוניו לתוך המקצועות ה“יהודים”. בלשון המדע, פירושו של דבר: במזרח אירופה קמה בורגנות עצמית, לא־יהודית. והיהודי אינו מבודד עוד מבחינה כלכלית. לאחר מכן באה התפוררותו של ה“גיטו”, של הרובע העירוני הסגור: במידת־מה עקב ההשקפות החדשות על החירות ועל השויון, אך בעיקר מפני שהכלכלה החדשה אינה סובלת שום חוגים סוציאליים מובדלים: כשם שהיא הורסת את חומות ה“כפר” הגויי וסוחפת את תושביו העירה, כך בדיוק — ואף ביתר קלות — הורסת היא את חומות ה,גיטו“. ושתי תופעות אלו, המכריחות את היהודי להשתתף בחיי הסביבה הזרה ובהלך־מחשבותיה, החלישו גם את ה”מבַדד" השלישי, החזק שבכולם: המסורת חסרת־התנועה, וביחוד תכנה מבחינת מנהגי הדת, שבעבר ניצב כקיר בינינו לבין שכנינו ושותפינו, אפילו הקרובים ביותר. מעורטל, נתון ללא שום מחיצה למשב כל רוח זרה, נשאר היהודי לפתע בתוך הרחוב הזר. בראשונה — ביובל השנים הראשון — אפילו מצא הדבר חן בעיניו, או האמין בלבו שהוא מוצא חן בעיניו. אך בסופו של דבר, הריהו ניצב כיום מול העולם ומחפש את המַבדד: ארץ מיוחדת.

ולוא גם בשל קוצר השעה. כל עוד האמין ש“הדבר מוצא חן בעיניו”, לטבוע במצולות הרעש והעושר והיופי של סביבה זרה, — הנה יש ויש מקום לשאול, אם באמת היתה זו “התבוללות”. כל עם שהיה מדוכא זמן רב, פותחת התנועה הלאומית בקרבו בתקופה של “התבוללות”. לפני שבעים שנה היו כל המשקיפים משוכנעים, שהצ’כים “מתגרמנים” והולכים; ורק לפני שלושים שנה בערך, היו רבבות הודים צוחקים ל“תרבות לאומית עצמית” ושרים שירים אנגלים בלבד: אך התוצאה היתה ממין אחר לגמרי; וכיום רואים אנו: מבחינה היסטורית אובייקטיבית, אין שלב כזה של התבוללות אלא פסיעה ראשונה לקראת ההתעוררות הלאומית. ימים רבים ישב עם במרתף; לפתע סוחפים ה את בני העם הזה החוצה, וכופים אותם להאבק על קיומם בכלי־הזין החדשים של התרבות המודרנית — אך עדיין אינם שולטים בכלי־זין אלו, וקודם כל עליהם ללמוד, וללמוד יוכלו רק מפי זרים. הם מתנפלים ממש על הלימוד מפי זרים, בהתפעלות ובהתלהבות, ומבחוץ (או אף מבפנים) נדמה שכאן ראשיתה של “התבוללות”, ושעוד מעט והעם כולו יחדל להיות: אך משלמד הדור הראשון להשתמש בשיטות־ה החדשות, הנה קם מיד דור שני ומתחיל לתרגם את התרבות הזרה ללשונו שלו (לשון השפתים או לשון הלב); והאחרית היא — הרפובליקה הצ’כסלובקית, ומחר אפשר, הריפובליקה ההודית.

רבותי: כשם שאפיה המיוחד של כלכלתנו בגולה, ומנהגי הכשרות שלנו, ואף הגיטו, לא היו אלא צורות שונות של “ציונות” נצחית, כך בדיוק לא היתה ההתבוללות היהודית אלא שלב משלבי התחיה הלאומית, פסיעה בדרך מציון אלי ציון.