עם הדין-וחשבּוֹן הראשוֹן / משה בילינסון

ועדת המנדטים אשר ליד חבר הלאוּמים דנה בּפּעם הראשוֹנה על המצב בארץ-ישׂראל וקבעה עמדה בּנידוֹן זה. והרוֹשם הוּא – שהדין וחשבּוֹן איננוּ לטוֹבת עניננוּ.

בּאוֹפן פוֹרמלי מעטים בּו הדברים הטעוּנים תיקון. נכוֹן הדבר שממשלת-המנדט נטלה על עצמה שתי חוֹבוֹת – להצעיד קדימה את בּנין הבּית הלאוּמי היהוּדי ולשמוֹר על האינטֶרסים והזכוּיוֹת של תוֹשבי ארץ-ישׂראל. נכוֹן הדבר, שעל הממשלה הוּטל לקיים שיווּי משקל בין שתי החוֹבוֹת ומצב זה מוּכרח לעוּרר לפעמים אי-שׂביעת-רצוֹן בּקרב שני המעוּנינים בּדבר. נכוֹן הדבר, כּי הערבים הנם רוֹב התוֹשבים בּארץ וכי העוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים למדי להתישבוּת תיכף ומיד לאחר כּניסתם לארץ. אוּלם דוקא משוּם שהועדה הקדישה את תשׂומת-לבה לדברים הפוֹרמליים בּעיקר, מתגלה הלך-רוח לא טוב ששׂרר בּה. תכוּנה מיוּחדת של תנוּעתנוּ היא, כּי אם רוֹאים אוֹתה ראִיה רציוֹנַלית בּלבד, מתוֹך הגיוֹן טהוֹר ובּאוֹפן פוֹרמַלי, הרי היא יכוֹלה להירָאוֹת לפעמים כּמוּזרה ועוֹמדת בּניגוּד למה שקוֹראים פּוֹליטיקה ריאלית. למעשׂה, לעוֹמקה של האמת, אשר בּה אינה שלטת נוּסחת המספרים ההגיוֹנית, תנוּעתנו היא הצוֹדקת שבּתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת והסוֹציאליוֹת – למרוֹת העוּבדה, שהערבים הנם הרוֹב בּארץ, ולמרוֹת העוּבדה שהעוֹלים היהוּדים אינם מוּכשרים להתישבוּת בּרגע עלוֹתם לארץ. לא תמיד קל לוֹ לזר לחדוֹר אל היוֹפי הטמיר ואל הצדק שבּתנוּעתנוּ – יש גם יהוּדים שאינם רוֹצים ואינם יכוֹלים להבין זאת. וּמשוּם כּך אין להאשים את הועדה בּיחס של זדון אלינוּ, צריך לציין, שהועדה דחתה בּאוֹפן נמרץ כּל נסיוֹן מצד מתנגדינוּ להקשוֹת על מהוּתוֹ של המנדט, וציינה עוֹד פּעם, כּי אין לערער על תכלית של המנדט – בּית לאוּמי יהוּדי בּארץ-ישׂראל.

אין אנוּ רוֹצים להיכּנס בּפוּלמוּס עם הועדה בּדבר העוּבדוֹת הבלתי מדוּיקוֹת והארת העוּבדוֹת הבּלתי נכוֹנוֹת שנכללוּ בּדין-וחשבּוֹן, בּעיקר על ההקבּלה המסוּלפת בּדבר הרוֹב הערבי בּארץ לעוּמת המיעוּט היהוּדי, בעוֹד שההקבּלה הנכוֹנה היא מחצית מיליוּן הערבים מוּל מיליוֹני היהוּדים שהנם ארצישׂראליים בּכוֹח. אוּלם יוֹתר חשוּבה לנוּ השאלה: מדוּע השתלשלוּ הדברים כּך וּמה יש לעשוֹת כּדי למנוֹע בּעתיד מכּוֹת מעין אלה בּּמוּבן המדיני והמוּסרי.

יאמר, וּכבר אמרוּ: עסקנוּ יוֹתר מדי בּעבוֹדה כּלכּלית וּפחוֹת מדי בּפּוֹליטיקה.

יאמרוּ, וּכבר אמרוּ: תזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל הציוֹני לא חוּבּר כּראוּי, הועד הפּוֹעל לא דאג להמציא ידיעוֹת מספיקוֹת לועדה.

מה זאת אומרת פּוֹליטיקה? – אסיפוֹת, כּרוּזים, מאמרים, נאוּמים, הפגנוֹת? עשׂינו זאת למדי בּשנים הראשוֹנוּת להצהרת-בּלפוּר, ולמרוֹת הכּל זכינוּ אז להפסקת העליה ולספר הלבן של צ’רצ’יל. אחרי המלחמה ראה העוֹלם הרבה תנוּעוֹת-מחאה – ואף גם גדוֹלוֹת מאלה אשר בּיכוֹלתנוּ לערוֹך – קהוּ העצבּים והתרגלוּ אליהן ואין אמוּנה בּהן. עלינוּ להיוֹת כּנים; אנוּ עצמנוּ איננוּ מאמינים בּהן יוֹתר. כּשאנוּ קוֹראים בּעתוֹנים, כּי בּוַרשה או בּניוּ-יוֹרק “מחוּ” ו“הפגינוּ” יהוּדים בּאספוֹת של אלפים, - האומנם מאמינים אנחנוּ שעל-ידי כּך נעשתה הציוֹנוּת לממשוּת חיה לאנשים הללו, אשר בּגללה הם נכוֹנים להביא קרבּנוֹת? ודאי, בּכוֹח לחץ פּוֹליטי אפשר להשיג דבר מה – אוּלם רק לזמן קצר, עד אשר יוַכח העוֹלם אם מאחוֹרי השאוֹן הזה עוֹמד רצוֹן-אמת לבּנין אוֹ לאו. - -

התזכּיר של הועד הפּוֹעל הוּא בּאמת פּגוּם, אוּלם לא רק האֶכּסקוֹטיבה אשמה בּפגימוֹתיו. אין ספק, שהיהוּדים עשׂוּ עבוֹדה כּבּירה בּארץ-ישׂראל, אבל כּאן בּאים המִספּרים וּמכריעים: בּמשך ארבּע שנים, מ –1920 עד 1923, נכנסו להתישבוּת על-ידי ההסתדרוּת הציוֹנית 1400 איש, 350 איש לשנה. המספּרים הללוּ, המצוּינים בּתזכּיר, גרוּעים בּשבילנוּ מכּל חתירוֹתיהם של מתנגדינוּ, מהשׂנאה לישׂראל. מכּל הליקוּיים שבּעבוֹדה האינפוֹרמַטיבית וּמכּל העבוֹדה הפּוֹליטית, ויתכן שבּין חברי הועדה יש גם מי שיוֹדע, כּי השנה הנוֹכחית תהא נעדרת כּל התישבוּת חדשה, כּי הרי שנה של “התבּססוּת” היא, אילוּ יכוֹלנוּ להביא בּתזכּיר לא מספּר של 1400 כּי אם 14000 אוֹ 140000 מתישבים, כּי אז בּלי ספק הטוֹן של הדין-וחשבּוֹן שוֹנה לגמרי, וטוֹן זה עלוּל להשתנוֹת בּעתיד רק תחת הרוֹשם של מספּרים אחרים אשר יבטא בּאוֹפן ממשי את רצוֹנם של היהוּדים לבנוֹת את הארץ.

יתכן, שיש תוֹעלת לדבּר עם ממשלת המנדט בּטון אחר, מזה שבּתזכּירוֹ של הועד הפּוֹעל. אבל לא זאת היא התעוּדה. עלינוּ לעשׂוֹת הכּל כּדי לגלוֹת מקוֹרוֹת-עבוֹדה חדשים בּארץ. ואל יהוּדי הגוֹלה עלינו לדבּר בּלשוֹן אחרת; ולא על דבר עמדתוֹ המפלגתית של סמוּאל ולא על דבר הצוֹרך בּפעוּלוֹת מדיניוֹת – אמנם גם זה יאמר בּהזדמנוּת, אוּלם עלינוּ להיזהר מלהגזים בּכך, למען שהפּסיביוּת היהוּדית לא תמצא לה מקוֹם להסתתר מאחוֹרי סמוּאל. זהו אשר עלינוּ להגיד בּעיקר: פּה, בּארץ-ישׂראל, ישנה האפשרוּת היחידה ליהוּדים לקוּם ולחיוֹת חיי-כּבוֹד חדשים. ואת האפשרוּת היחידה הזאת, אשר אוּלי לא תחזוֹר עוֹד פּעם, אנחנוּ מעמידים בּסכּנה, משוּם שאתם נוֹתנים לנוּ את היכוֹלת ליַשב רק 350 איש בּשנה בּעוֹד שצריך להגדיל את המספּר הזה עשרוֹת מוֹנים. ואם אַתם חוֹשבים על ציוֹנוּתכם בּאמת וּבתמים, על תצטמצמוּ בּהחלטוֹת מחאה, אך הביאוּ קרבּנוֹת ממש להבטחת הבּית הלאוּמי בּעתיד; רכּזוּ לעבוֹדה הזאת, לכל הפּחוֹת בּשנים הקרוֹבוֹת, את כּל מרצכם; אין זוֹ השעה להשקיע את כּוֹחוֹתיכם לא בּמוֹסדוֹת-החסד אשר לכם וּבמריבוֹתיכם הקטנוּניוֹת, ואפילוּ לא בּמכּסיקוֹ וּבקרים ואף לא בּאבטוֹנוֹמיוֹת בּתוֹך הארצוֹת. כּל זה ישׂגשׂג אם המקלט היהוּדי יעמוֹד על אשיוֹת מוּצקוֹת; כּל זה יהפך לאבק – כּשם שקרה כּבר כּמה פּעמים בּתוֹלדוֹתינו – אם המקלט היהוּדי ישאר רק חלוֹם בּארץ-ישׂראל. בּכם תלוּי הדבר שהחלוֹם יהפך למציאוּת.

וּכדי לדבּר בּלשוֹן כּזאת ליהוּדי הגוֹלה מתוֹך תקוה להצלחה, עלינו להוֹכיח להם, כּי בּארץ-ישׂראל ישנה האפשרוּת החיצוֹנית, המדינית, לקלוֹט יהוּדים. עלינוּ להיוֹת חדוּרי הכּרה, שעם בּיטוּל הגבלוֹת העליה – האחריוּת לה היא על ההסתדרוּת הציוֹנית. כּי ארץ-ישׂראל אינה יכוֹלה להחשב סתם ארץ, לא בּמוּבן הכּלכּלי, לא בּמוּבן הלאוּמי ולא בּמוּבן המדיני. ואם לא הממשלה, הרי ההסתדרוּת הציוֹנית תצטרך לקחת עליה את הדאגה לסידוּר העליה. הדאגה לסידוּר החמרי וּבמוּבן ידוּע גם המוּסרי, היא הכרחית גם כּדי למנוֹע השפעה רעה מארץ-ישׂראל על התנוּעה בּגוֹלה, בּמקרה שמתוֹך איזה סיבּה שהסידוּר הזה לא יעלה יפה. על כּל פּנים, עלינוּ לעמוֹד על דרישת העליה והיא צריכה להיוֹת המטרה הקרוֹבה של עבוֹדתנוּ המדינית, וּביחוּד פּה בּארץ. כּל זמן שהדרישה הזאת לא נתמלאה, כּל עוֹד העליה מתנהלת לפי מידוֹת חיצוֹניוֹת ולפי המחאוֹת על סכוּמי-כּסף – שאינן מתאימוֹת למבנהוּ הכּלכּלי של העם ואינן הוֹלמוֹת את צרכי-הבּנין בּארץ; כּל עוֹד סידוּר העליה נתוּן בּידי מכוֹנה ממשלתית שאין בּה ההרגשה של התמוּרוֹת והחליפוֹת בּשוּק העבוֹדה – אין בּיכוֹלתנוּ לדבר עם היהוּדים בּגוֹלה בּלשוֹן בּרוּרה וישרה, בּלשוֹן של דרישה.

למען הגשם את דרישתנוּ זוֹ כּלפי הממשלה, יכוֹל הלחץ הפּוֹליטי להביא איזה תוֹעלת; ולא עוֹד, אלא שבּעצם תביעה זוֹ יש הוֹכחה, כי בּנין-הארץ הוּא בּאמת ענין-חיים לכל היהוּדים וההסתדרוּת הציוֹנית חייבת לקבּל על עצמה את האחריוּת לעליה. שני הגוֹרמים – בּנין-הארץ על-ידי היהוּדים וּתנאים פּוֹליטיים מוּקדמים – עוֹמדים בּיחסי גוֹמלין. אוּלם עלינוּ להתחיל בּדבר הראשוֹן. ולפיכך את האשמה של אי-הצלחתנוּ נוֹשׂא לא מדיני זה אוֹ אחר, כּי אם הכּוֹח המזוּין הבלתי-מספיק של היהודים.

היהוּדים צריכים לבנוֹת, וצריך שתינתן להם הערוּבּה שבּעבוֹדת-בּנינם לא יתקלוּ בּקיר בּרזל. אם התנאים האלה יתמלאוּ – כּל דין-וחשבּוֹן לא יהיה מסוּכּן לנוּ.

א' כסלו תרפ"ח (25.11.27)