רקע
משה בילינסון
אי אמון

אי אמוּן / משה בילינסון


אם נבקש את התשוּבה לפּרוֹבּלימה המענינת אוֹתנוּ עתה בּיוֹתר: מדוּע כּה נחלש המרץ הציוֹני, מדוּע אין עוֹנה לזעקת הארץ לא בּמחנה הציוֹנים סתם ולא בּין העסקנים הותיקים, אשר קשרו את חייהם בּמפעל הציוֹני ואשר אין לחשוֹד בּקרירוּת לבּם, - הרי את התשוּבה אפשר לנסח במלה סכמַתית אחת: אי-אמוּן. כּבר מזמן, אוּלי זה שנים מספר, הוֹלכת וּמתגברת בגוֹלה הציוֹנית, וּבגוֹלה היהוּדית בּכלל, ההרגשה המהוּפכת מזוֹ שציינה את התקוּפה שבּאה מיד לאחר המלחמה; הוֹלך וּמתגבר אי-האמוּן בּמפעל הארצישראלי. ואין אנוּ מדבּרים עתה על אי-אמוּן בציוֹנוּת. בּעקבוֹת המשר שלנוּ מתחזק כּמוּבן גם אי-אמוּן זה, אוּלם אלה שנוּגעוּ בּוֹ עוֹזבים את המחנה. אוֹתנוּ מענין כּרגע אי-אמוּנם של הציונים, לא בּארץ-ישראל אלא בּמפעל, לצוּרוֹתיו וּלשיטוֹתיו. מחלה זוֹ אוֹכלת לא רק ציוֹני סתם אלא גם בּעסקן הציוֹני, אוֹתוֹ איש התעמוּלה הציוֹנית אשר עליו מוּטל התפקיד להוכיח לזוּלתוֹ ואין הוֹכחה בּּפי אדם, אשר אמוּנתוֹ אינה שלימה, ומשוּם כּך לפנינו פּרוֹבּלימה רצינית מאד וּבה תלוּי גוֹרל עבוֹדתנוּ בגוֹלה בּעתיד הקרוֹב; איך נחזק את האמוּן הרוֹפף, איך נשיב, קוֹדם כּל, לעסקן הציוֹני את האמוּנה שהיתה לוֹ?

את הסיבּה העיקרית לאי-האמוּן יש, כּנראה, לחפּש בּאשליה אשר בּה ניגשוּ ציוֹני הגוֹלה למפעל הארצישׂראלי בּשנים הראשוֹנוֹת שלאחר המלחמה,. לרבּים נדמה היה אז, שבּנין הארץ השוֹממה הזאת יכוֹל להתגשם בּתקוּפה קצרה, בּקפיצה גדוֹלה אחת, ולא היה בּרוּר להם, מי הם הכּוֹחוֹת הנפשיים והגוּפניים וּמה היא ההתאמצוּת הכּספית הדרוּשים לכך. שוֹרש האַשלָיה היה בּאי-הבנת התהליך החברתי המוּרכּב והממוּשך הכּרוּך בּהקמת יסוֹד חמרי לחברה חדשה. ועל אַשלָיה זוֹ נוֹספה, בּיחוּד לפני שלוֹש-ארבּע שנים, אַשלָיה אחרת, אשר יסוֹדה בּאי-ידיעת הארץ ותנאיה המיוּחדים. זוֹ העלימה מעיני היהוּדים את דברי העברת העם היהוּדי לחיי-משק עצמיים, לחיי עבוֹדה, וראתה את ההגשמה בּשינוּי המקוֹם, אשר אינוֹ דוֹרש שוּם שינוּיים מכריעים בּאוֹרח החיים וּבשיטת העבוֹדה. שתי האשליוֹת הללוּ יחד הביאוּ לידי הציפּיה והדרישה המוּגזמת והמוּפרזוֹת, אשר ארץ-ישראל עמדה בּהן, וּבאוֹתוֹ רגע התחילה הירידה ללא מעצוֹרים, - וּבא אי-האמוּן.

לכאוֹרה, היינוּ יכוֹלים לראוֹת בּהשתחררוּת מן האַשלָיוֹת תהליך הכרחי ואפילוּ רצוּי, תהליך של הבראה. ואוּלם, כּיון שההבראה הזאת היתה לאי-אמוּן משוּם שלא מצאה לה מעצוֹרים, לא מצאה רֶגוּלַטוֹר בּדעת-הקהל המאוּרגנת, - הרי יש כּאן סכּנה, גם אשמה. האין זוֹ חוֹבה לשמוֹר את ההמוֹנים מן האַשלָיוֹת, אשר הם עלוּלים להיכּשל בהן – וביחוּד המוֹני-ישראל המצפּים לגאוּלה? ויש בּהם לראוֹת מראש לאיזה תוֹצאוֹת עלוּלה להביא ההבראה מן האַשלָיוֹת, אם ניתן לה ללכת בּ“דרך הטבעית” שלה.

מיד אחרי המלחמה היה קל ונוֹח בארץ-ישׂראל, והבּנין התקדם בצעדי ענק – כּך אמרה האינפוֹרמציה הציוֹנית הרשׂמית. שמים וארץ היו מוּכנים לקבל כּל יהוּדי ויהוּדי הבּא הנה – וכּל יהוּדי שבּא הֵנה היה מלא מסירוּת ומרץ וידיעת הבּנין. עד היוֹם הזה הוֹלכת התעמוּלה של הקרנוֹת שלנוּ בּדרך האשלָיה הזאת, המעוֹררת תקווֹת מוּגזמוֹת וּמביאה אכזבוֹת. ואחר כּך בּאה תקוּפת “הרֶקלַמה”. הארץ העניה היתה לפתע פּתאוֹם לארץ הזהב – וּבּמידה ידוּעה היתה גם לרקלמה זוֹ גוּשפנקא רשמית, אם לא של קרנוֹת הרי של חברוֹת למכירת קרקע. האמת הטרגית על הארץ הזאת נאמרה רק בּעתוֹנוּת העבוֹדה וגם בּה היה העוֹקץ הוֹלך ונקהה, וזעיר פּה זעיר שם הוֹפיעה גם אַשלָיה אחרת, אשלָיה של החברה המבוּססת כּוּלה על צדק ושויוֹן והניתנת להיוַצר בּמהרה בּימינוּ. ומכּל אלה יחד בּאה הציפיה התוֹבעת עתה את עלבּוֹנה, ומשוּם שאין אפשרוּת לספּק את התביעה וּמשוּם שאדמת הארץ אדמה קשה היא וזהב אין בּה, משוּם שהקמת החברה – החברה המבוּססת על קרקע - אינה כּיבּוּש צבאי הנעשה בּשנה-שנתים, אלא היא ממוּשכת לדוֹרוֹת, משוּם שגם בּתוֹך החברה הזאת יש עוֹד לערוֹך מלחמה קשה וארוּכּה עד שישׂתרר בּה שויוֹן וצדק – נשתנתה התמוּנה, וּמימין וּמשׂמאל אין שוֹמעים אלא התמרמרוּת ורוּגזה, מכּיוּן שהארץ לא נבנתה בּעשׂר שנים, אין רוֹצים לראוֹת גם את היסוֹד שהוּקם בּאמת, עד לבּיסוּס המוֹשבוֹת הפּרטיוֹת היתה לחוֹבבי ציוֹן הסבלנוּת לחכּוֹת עשׂרוֹת בּשנים, וּלגבּי משקי הפּוֹעלים גם חמש שנים הנן תקוּפה הצריכה להיוֹת מספּיקה לקוֹנסוֹלידציה שלמה, וּמשוּם שזוֹ טרם בּאה, אין רוֹצים לראוֹת גם את העבוֹדה ההתישבוּתית הענקית שנעשׂתה בּמשך חמש השנים הללוּ. ואוֹתוֹ הדבר יש לראוֹת לגבּי כּל ענפי-העבוֹדה בּארץ, ולא רק העבוֹדה שנעשׂתה על-ידי ציבּוּר הפּוֹעלים אלא גם על-ידי האיניציאטיבה הפּרטית. גל של פַּסיביוּת מוּגזמת – הרי-אקציה הטבעית לאוֹפּטימיוּת מוּגזמת – עוֹבר על הציבּוּריוּת הציוֹנית, וּבּוֹ הסיבּה העיקרית (מחוץ לסיבּוֹת הצדדיוֹת הראוּיוֹת לניתוּח מיוּחד) לאי-האֵמוּן המתפּשט עתה בּחוּגים כּה רחבים.

אי-אֵמוּן זה הנהוּ תוֹפעה ציוֹנית-חוֹלנית, שצריך לבקש לה תרוּפה, ולא כּל כּך לגוֹרמים הצדדיים של המחלה, כּמוֹ לגוֹרם העיקרי: אי-הבנה של התהליך החמרי, החברתי והסוֹציאלי אשר הוּא בּנין ארץ-ישׂראל; אי-ידיעת הארץ וּתנאיה, יתכן, שמחלה זוֹ לבשה כּבר פּה ושם צוּרוֹת חמוּרוֹת כּאלה, עד שלריפוּי היסוֹדי יש להקדים מה שקוֹראים ברפוּאה “ריפּוּי הסימנים”, כּלוֹמר הסרת הסימנים החיצוֹניים של המחלה. אם אנשי הגוֹלה, העוֹמדים בּראש התעמוּלה הציוֹנית וּבראש איסוּף האמצעים, יגידוּ בּגלוּי, שכּדי ללחוֹם בּאי- האמוּן המהרס של עבוֹדתם, יש להם צוֹרך בּשם פּלוֹני בּהנהגה הציוֹנית אוּ בּאקט דמוֹנסטרטיבי אלמוֹני מצד הציבּוּר, יש בּגבוּלוֹת ידוּעים להתחשב עם הלך-רוח זה. ואוּלם צריך שיהיה בּרוּר, כּי אין זה ריפּוּי יסוֹדי, כּי כּל האמצעים הללוּ הנם רק בּחינת הסרת הסימנים החיצוֹניים, תרוּפה שמשתמשים בּה כּשהשעה דוֹחקת. החוֹבה האמיתית המוּטלת עתה על התנוּעה הציוֹנית והיא אחרת לגמרי, והיא – חינוּך ציוֹני. יש צוֹרך בּאוֹמץ לב כדי לקדם את פּני הרעה. יש צוֹרך לעמוֹד בּתוֹקף וּבכל כּוח ההכּרה הפּנימית נגד גל הפסימיוּת, שאינוֹ אלא פּרי אי-הבנה ואי-ידיעה. יש צוֹרך לחשׂוֹף לפני הגוֹלה את כּל האמת הטרגית של ארץ-ישׂראל, אשר יסוּרים בּה ואוּלם גם תקוה וּבטחוֹן בּה. יש צוֹרך בּבּיאוּר וּבהסבּרה, היוֹם וּמחר, בּהתמדה, בּלי עייפוּת וּבלי ויתוּרים, של התהליך המיוּחד בּמינוֹ, אשר הוּא העברת העם היהוּדי לחיי עבוֹדה. צריכים אנוּ לעקוֹר מן הלבבוֹת את האגדה על “דיקטטוּרת העוֹבדים בּארץ-ישׂראל”, וּלהעמיד את הדברים בּגלוּי-לב גמוּר על אמיתם. אוּלם חייבים אנוּ לנטוֹע את ההכּרה, כּי תמיד ישאר העוֹבד בּמרכז הבּנין הלאוּמי, שהיהוּדי בגוֹלה, והציוֹני אף הוא, יבינוּ, שכּאן לפנינוּ הכרח אשר אין להמנע ממנוּ, שהדבר מוּנח בּטבע הבּנין הלאוּמי של הארץ הזאת כּארץ יהוּדית. ושוּם שינוּי בּהרכּבה האישי של ההנהגה לא יוֹעיל לנוּ הרבּה כּל עוּד החנוַני וּבעל-התעשׂיה הפּעוּט לא יבינוּ, שעליהם לבוֹא לארץ הזאת דרישוֹת וּבסגוּלוֹת אחרוֹת לגמרי מאשר ללוֹנדוֹן או לניוּ-יוֹרק.

שאלת אי-האֵמוּן הנה שאלת החינוּך הציוֹני. הדבר הזה הוא כּמוּבן הרב יוֹתר קשה מאשר שינוּי בּהנהלה, כּיון שהוּא דוֹרש שינוּי יסוֹדי, בּכל עבוֹדת התעמוּלה וההסבּרה הרשׂמית והבּלתי-רשׂמית של התנוּעה הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה. ואוּלם מוֹצא אחר אין – והצעוֹת אחרוֹת הבּאוֹת לרפא על נקלה הנן בּבחינת “הסרת הסימנים”, העלוּלה, אם נסתפּק בּזה, להביא לידי אשלָיוֹת חדשוֹת, כּלוֹמר, לאכזבוֹת חדשוֹת. ואין אנוּ חזקים עד כּדי שנוּכל להרשוֹת לעצמנוּ את המוֹתרוֹת של גל-אכזבה אחד חוֹלף וגל-אכזבה שני הבּא בּמקוֹמוֹ. הפּרוֹבּלימה רצינית ואין להסתפּק בּפתרוֹנה השטחי וה“פּוֹליטי-פּרלמנטרי”.


י“ג ניסן תרפ”ז (15.4.1927)

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!