על נושא זה — מבוא לתורת המשק — נמצאו בעזבון שני מקורות: כתב־יד באנגלית, (כנראה תקציר לסדרת־הרצאות על אותו נושא) וחיבור בעברית, שנתפרסם בשני המשכים בכתב־העת “המצוּדה” (לונדון 1938). כאן נמסרים שני המקורות גם יחד, משום ההבדלים שביניהם במידת הפירוט ובהרצאת־הדברים.
החיבור העברי מכיל הערה כתובה בידי זאב ז’בוטינסקי בקשר לטרמינולוגיה, (ר' עמוד 206), שגררה אחריה בהמשך החיבור שינוי בשתי האותיות הסמליות, שעליהן סובב הרעיון היסודי של המסכת כולה.
מבוא 🔗
המחבר אינו בקי בספרות החדישה על בעיות כלכלה וחברה. בימי עלומיו, לפני שנים רבות כמובן, ידע לרכוש לו בתחום זה את הציוד הממוצע של חניך־אוניברסיטה ממוצע; אולם מני אז לא היה סיפק בידו לעקוב אחרי התפתחותו של ענק־מדע זה. אף־על־פי־כן, אינו סבור שליקוי זה הריהו באמת מכשול חמור בדרכו. העובדות היסודיות של רקמת התופעות החברתיות בעולם של זמננו ידועות לכל הקורא בעיתונים; הלמדנות תוכל להוסיף פרטים, שלפעמים חשובים הם בפירוש, אך אין בידה להפריך את תמציתן של עובדות־ה הכלליות ורבות־הממשות, שכל צופה בר־דעת מבחין בהן יפה. אשר למסקנות שינסה אחד הצופים להסיקן מן העובדות ההן ולהעלותן על הכתב, הנה ערכן יהא תלוי בעיקרו בכוח־משפט של אותו מחבר. אפשר ויעלה חרס בידו, אך מכאן אי אתה למד שעצם הנסיון היה דבר בלתי־נכון מצדו.
הדעות הבאות לידי ביטוי במסה זו אינן מקוריות. קרוב לודאי, שיכול היה אדם לחבר את הקונטרס הזה בשלמותו על־ידי שהיה מצרף ומדביק יחד קטעים שונים, המובאים מלה במלה מתוך כתביהם של סופרים בעלי שם מכבר, שרבים מהם נחשבים לקלאסיקונים, אלא שאותם הקטעים, ממין מיוחד הם; אלה הם המקומות שהסופרים הקלאסיים ראו שם צורך “להסתייג” בנקודות מסוימות: הם ציינו שקיימות תופעות שניות־במעלה, הנראות כסותרות לתורותיהם, ותרצו אותן בהסתייעם באמרה הנוחה “היוצאים־מן־הכלל אשר מאשרים על הכלל”, — ובקצת מקרים אולי גם כפו את היוצאים־מן־הכלל הללו להיות תואמים לסכימה הכללית. והריני טוען: לעיתים קרובות כללו אותן ההסתייגויות דווקא את העובדות היסודיות והמכריעות באמת, לא “יוצאים מן הכלל” אלא, להפך, את עיקרי הנתונים שבמצב־הדברים; ונתונים אלו, הם הם שיש לבנות עליהם משנה כלכלית וחברתית חדשה, לאור מהלך־ההתפתחות בשנים האחרונות.
במיוחד אמורים הדברים בקארל מארכס. זה כבר הפך להיות למעשה “קלסיקוֹן”, המקובל במדה רחבה ביותר מבין כל אותם הקלאסיקונים שהשפיעו בפועל על; והמסקנות של מסה זו יתפרשו מן הסתם כמכוּוָנות בעיקרן נגד תורותיו המיוחדות, אף־על־פי שאין זו כלל וכלל כוונת המחבר לאמתה. להפך, רוצה הייתי להזהיר את הקורא מפני האפנה של השנים האחרונות — מפני האנטי מרכסיזם בסיטונות.
משנות הטבועות בחותמה של גאוניות פילוסופית אמיתית, נפלה בחלקן זכות־יתר אחת: אפילו לאחר שכל קביעותיהן המפורשות הוּזמו על־ידי חקירתם או נסיונם של הדורות המאוחרים, הנה המשנה גופה שומרת באופן־מה על מלוא ערכה כמיתודה לחקר האמת. אם אין טעות בידי, זוהי מנת־חלקה של תורת דרווין. גם ה“חוקים” שנקבעו על־ידי מארכס, רובם הוּזמו בינתים, כגון התיאוריה שהערך מבוסס על העבודה, ריכוז ההון, פרוליטריזציה של ההמונים, המבנה המעמדי של החברה, “אי־הכושר” של הקאפיטליזם לוַסת את הייצור ואת חלוקת הנכסים וה“מאטריאליזם” התמים ללא שיווי־משקל. אולם המארכסיזם כמיתודה של חקירה — הגישה הדיאלקטית אל באור ההיסטוריה, הקשר בין התופעות ההיסטוריות לבין כלי הייצור — כל זה עודנו מועיל ובעל־ערך במידה ניכרת. ומצדי אין גם כל התנגדות לכך שנקודת־המבט, הבאה לידי ביטוי בספר זה, תוגדר כפסיכו־מארכסיזם או כמאטריאליזם פסיכו־היסטורי.
כורח ומשחק 🔗
פעילותו של כל יצור חי, תכליתה בכל עת לתת סיפוק לצורך מסוים; אולם המושג של צורך כולל שני יסודות שונים מעיקרם ובלתי־תלויים זה בזה בהחלט: כורח ומשחק.
תינוק בעריסתו, כשהוא מניע את אבריו או מוציא מפיו קולות שונים, נשמע לשני דחפים שונים. עתים מתכוון הוא לבקש מזון או להתאונן על אי־רוָחה פיסית; עתים, “סתם” ינענע את רגליו, או יגרגר ויהמה. שתי צורות אלו של פעילות באות כתגובה לצורך מסוים, אך במקרה הראשון, הרי זה כורח, ובשני — משחק. הבדל אפיני הוא: התינוק בוכה כשהוא עושה מעשה מן הסוג הראשון (כּ), וצוחק במקרה השני (שֹׂ).
בלי להתאמר כלל בדייקנות מוחלטת, אפשר לומר שהמעשים מן הסוג (כּ) הריהם בעלי אופי של התגוננות: האורגניזם מבקש לו מגן מפני סכנת הכחדה שלמה או חלקית; זהו מין מאבק למען המינימום הביולוגי היסודי של שׂרידה־ב. המעשים מן הסוג (שׂ) הם מעשי תוקפנות; אינם תנאי הכרחי באמת לשרידה־ב (תינוק יכול לגדול בחיתולים) — כאן ה“צורך” הוא ממין שונה: זהו הדחף להפיק הרבה מן הכוחות ומן האפשרויות הצפונים באורגניזם, להרחיב את תחום ה, להשיג מיני־סיפוק שאפשר לוַתר עליהם בלי סכנת כלָיה, אלא שיש בהם כדי לתת לאורגניזם תוספת סיפוק מעל למינימום ההכרחי.
הגירוי (כּ) נתון באורח בלתי־נמנע בפעילותו של כל בעל־חי ושל כל צמח. הגירוי (שׂ), יש לחשוב שהוא מצוי בתחומים של בעלי־חיים בלבד; אפשר וקצתם אף אינם יודעים אותו, אם כי ניתן לשער שאפילו האורגניזמים הנמוכים ביותר של רכוכיות יש להם איזה מין פעולת־משחק. על כל פנים, לא תמיד אפשר להתחקות בקלות על נוכחותו של הגירוי (שׂ) בפעילות של כל בעל־חי. הדבוֹרים והנמלים, למשל, מעוררות את תשומת־לבו של הצופה כיצורים הנשמעים אך ורק לחוק של כורח גרידא והזרים לכל מאמץ “בלתי־הכרחי” מן הסוג (שׂ). מצד אחר, אין ספק שתנועותיו של פרפר בלתי־תלויות הן לעיתים קרובות בכל קשר עם היותו ניזון או נס מן הסכנה, ומתבחנות כדבר שהאדם היה קורא לו שעשוע גרידא או אספורט. קוף מוציא בלי ספק הרבה יותר מרץ ל־ (שׂ) מאשר ל־ (כּ). אשר לכלב, הנה הדעת נותנת שלא רק נטיתו להשתעשע, אלא אף עצם הערצתו לאדם, נכונותו להשליך נפשו מנגד למען אדונו (דבר שאינו “הכרחי” כל עיקר, כי הכלב יכול לשרוד ב בהצלחה גמורה ללא כל אדון) — כל אלה הן תופעות מן הסוג (שׂ) במובנו העמוק יותר, שנדבר עליו עוד מעט.
אולם פעילותו של האדם היא היא התחום, ששם תופש הגירוי (שׂ) מקום מכריע באמת. אפילו בשלבי הציביליזציה הנמוכים ביותר — הבּוּשמֶנים, הגמדים במרכז אפריקה, הטוֹטא־וֶדים, — מוציא האדם את רוב מאמציו לרדיפה אחרי דברים, שאין להם שייכות לשום כורח של התגוננות לשם שרידה־ב: הוא יודע קישוט, זמר, חגיגה. כל דבר בציביליזציה האנושית שאינו בבחינת תגובה ראשיתית לאינסטינקט היסודי של שמירה־עצמית, אין למיינו אלא כ“משחק”: למן ההתחלות הראשונות של מותרות גשמיים ועד השירה, הדת, ורובו של מה שקוראים מדע.
העובדה, שיצור חי אשר אינו עושה מעשים מן הסוג (כּ), עלול להכחד, בעוד אפשר לו לשׂרוד ב ללא כל מעשה מן הסוג (שׂ), – עובדה זו אין פירושה שתפקידו של (כּ) בפעילותה הקיבוצית של האנושות, יתר חשיבות לו מלתפקידו של העקרון (שׂ). להפך, ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדות של (שׂ) לעומת (כּ). אשר לזמנים החדשים, הנה ניתוח משים־לב יעלה בלא ספק את העובדה הבלתי־מעורערת, שהאנושות התרבותית מוציאה מאמץ רב יותר לאין־שיעור ליצירת מצרכים ותנאים לשם מתן סיפוק לדחף של משחק, מאשר ליצירת מצרכים ותנאים הדרושים לעצם השרידה ב. אפשר לומר בדייקנות כמעט מוחלטת: בדרך כלל, הציביליזציה הריהי בעקרה פריו של הגירוי (שׂ), ורק במדה מועטת מאד — יציר־כפיו של הכורח. בני־אדם נטולי הגירוי (שׂ) לחלוטין, היו אוכלים בשר חי, היו ישנים על הקרקע במערות, לא היו יודעים שום ריקוד, ואף לא פֵטיש או בלשון אחרת: היו ירודים מן החיות ושוים לצמחים.
הבחנה זו היא, כנראה, מה שנוהגים לציין בדיבור הרגיל במונחים של צרכים “חמריים” ו“רוחניים”. אמנם הגירוי (כּ) שרשו בגוף בלבד, ויוכל לבוא על סיפוקו רק בעזרת דברים הניתנים למישוש. אולם הגירוי (שׂ) אינו בשום פנים רוחני גרידא. בדוגמה שהבאנו, תנועותיו וגרגורו של התינוק בעריסה מכוּוָנים בבירור לקראת מין כזה של סיפוק, אשר אף־על־פי שאינו הכרחי כל עיקר לשרידה־ב של הגוף, הריהו בעל אופי חמרי לחלוטין. צורותיו הגבוהות־יותר של המשחק, הריהן כמובן “רוחניות” טהורות או כמעט טהורות; הן באות לכלל ביטוי בזמרה, בתפילה, בבקשת פתרונים לבעיות מופשטות. אך הדעת נותנת שהקו המשותף, הן לצורותיה “החמריות” של הפעילוּת (שׂ) והן לצורותיה ה“רוחניות”, הוא זה: ה“המוקד” של כל הדחפים מן הסוג (שׂ), אין מקומו בקיבה או בעצבים של העור, אלא באותו עצם ללא גדרים ברורים, ששמו נפש (psyche).
כדי לעמוד על מלוא חשיבותו של העיקרון (שׂ) בחיי האנושות, צריך קודם כל לתת ספר־כריתות להוראה הלכּסיקולוגית של המלה “משחק”, המעלה על הדעת שעשועים קלים, משהו פוחזני ובלתי־רציני. במובן הניתן למלה כאן, והוא (אם מותר לומר כן) מובנה המדעי האמיתי, משחק הריהו כל מאמץ המכוּון לקראת מטרה כל־שהיא מעבר למינימום הביולוגי של שרידה־ב; וברור, שמטרות אלו נודעת להן לעתים קרובות חשיבות או רצינות יתרה.
ליתר בירור, הבה נביא כמה דוגמות של משחק במובן מורחב זה. דוגמה טיפוסית אפשר למצוא באותה התופעה דווקא שרגילים לראותה בעיקרה כפריו של “כורח מטיל אימים”, של לחץ חמרי גרידא: כוָנתי לתופעת הנדידה. לפני שלושים שנה בערך, כאשר כניסת המהגרים לאמריקה היתה חפשית, אפשר היה לראות, בכל אחד מן המחוזות גדושי־האוכלוסים של מזרח אירופה, את הניגוד הבא: שני שכנים, עניים במד השוה, שניהם נטולי כל תקוה לשפר את מצבם במקום, — אך בסופו של דבר, רק אחד מהם הלך לאמריקה, בעוד אשר שכנו נשאר במקום מגוריו. ברי וגלוי: ברוב המקרים ממין זה, ההבדל מקורו בעובדה שהראשון מבין שני השכנים, היה טבוע בו דחף חזק יותר להעשיר את ספירת חייו ולהרחיבה, לטעום את טעמו של שינוי, של נועם המרחקים, של הרפתקה; בלשון אחרת, מה שהמריצהו להגר, היה הגירוי (שׂ).
כל מה שמכנים אנו הרפתקה, במובן השפל ביותר או הנעלה ביותר של המלה, שייך לסוג (שׂ), אפילו כשמטרת ההרפתקה חופפת במקרה לאינטרסים ה“חמריים” של יחיד או של קיבוץ. ההרפתקה של ואסקו דא גאמא או של קולומבּוּס היתה משחק גרידא: כמיהה למעשה־גילוי, כלומר משהו נתוק בהחלט מן הכורח הביולוגי או ממין אחר; והאופי של משחק, המציין את שתי ההרפתקות, אינו נפגם כל עיקר מן העובדה המתלוה, — מן העובדה שהתגליות ההן היו לברכה למסחר. למותר להצביע על הדוגמה של אבירים משוטטים ועל כיוצא בה, שהרי אָפים ה“בלתי הכרחי” של חזיונות כאלה גלוי לעין; ברצוני רק להטעים שהשם הנכון, המתאר את מלוא מהותן של כל התופעות מסוג זה, הוא משחק, אותו מין עצמו של משחק כשל תינוק המנענע את רגליו או כשל פראים הרוקדים במעגל.
מה שקוראים פעילות רוחנית, הרי זה משחק גרידא. הקשר בין פולחן דתי לריקוד ידוע כל צרכו; אולם, אפילו התעלומה הכמוסה במעמקי נפשו של הנביא, תעלומת חתירתו אל האמת הריהי מסוג אחד עם כמיהתו של קולומבוס למעשה־גילוי ממין אחר, — ושתי אלה אפשר להעמידן ביסודן של השתדלותו של התינוק להשיג את אצבעות רגליו. השירה והמדע שייכים לסוג זה עצמו. הפעילות הפוליטית למיניה, לרבות את קידוש־השם של חלוצי מהפכה, כל־כמה שמוצדק הוא על־ידי המצוקה ה“חמרית” שהם שואפים להעלות ארוכה לה. — מקומה בסוג זה עצמו.
קרוב לודאי שמבין השאיפות מסוג המשחק, הטיפוסית ביותר, היא אותה השאיפה דווקא הנחשבת ברגיל לחמרית ביותר: כוָנתי לצבירת עושר. התאוה לרוב זהב, הריהי בלי ספק בעלת צביון רוחני בולט ביותר מבין כל התאוות שאדם יכול לצייר לו בדמיונו. התשוקה לגור בארמון, ששם לא ישתמש בעליו לעולם בשלש ידות מן המקום העומד לרשותו, תשוקתו של אדם לרכוש לו טירות ונחלות, אשר ספק אם יבקר שם פעמיים בימי חייו, — כל זה פירושו מתן סיפוק לדמיונו של אדם לא לצרכיו החמריים. השיא של משחק רוחני ממין זה הוא הקמצן. ארפּאגוֹן, סקרוּג', או הרוסי פּלוּשקין, חיי מחסור חמרי, ה“מַניה” שלהם קרובה במינה לגמרי לשל מאסף־עתיקות חובב (למשל), ורק המוּשׂא של תאוַת־האיסוף שונה בשני המקרים.
צרכים הכרחיים ומותרות 🔗
בימי־הקדם הטרום־היסטוריים הרחוקים ביותר מן הסתם היתה תקופה ראשית, כאשר באמת חי האדם כשהוא נשמע אך ורק לדחפי־ההתגוננות של הכורח הגלמי כמות שהוא. אחרי כן בא רגע, ובהיסח־הדעת הניח האדם לנתח בשר חי להחרך, אולם הצטרך לאכול אותו, וכששם אותו לתוך פיו, מצא שבעצם טוב הבשר. או אפשר, כשתעה מן הדרך חזרה אל קרקע־האבן שבמערתו, הצטרך לישון על הדשא ומצא שהוא רך. אם במקרה היה האדם ההוא מחונן בדמיון, בהתחלות של הגיון וביזמה (בלשון אחרת, מה שהיינו קוראים כיום גאון), אזי בפעם השניה חזר על נסיון זה מדעת, קלה באש את בשר־המאכל אשר לו ופיזר עשב במערתו. שכניו שנתאספו מסביב כשהם תמהים על התנהגותו המוזרה, קראו לדבר “מותרות”, בתחילה מתוך שנאה ותיעוב, אחר מתוך קנאה, ולבסוף התחילו מחקים אותו; ומקץ דורות אחדים, בשר צלוי ויצוע רך היו להרגל, והעדרם של מותרות אלו נחשב ל“חיי צער”. ודאי, בתודעת האדם עדיין לא נטשטשה העובדה שזהו צער ממין מיוחד, ואינו נורא כל־כך כחוסר מזון; אף־על־פי־כן, כבר היה האדם נכון שלא לחוס על מאמצים יתרים לשם רכישת המותרות הללו, וגם להשליך נפשו מנגד בהגינו עליהם מפני שכן המתנכל לגנבם. ה“מותרות” מיום אתמול קנו להם מעמד מכובד של אחד מצרכי־החיים ההכרחיים, והתשוקה אליהם הטילה את מרותה על האדם במדה השוה לכל צורך ראשוני ויסודי.
קרה מקרה, ובתו של האדם הקדמאי ההוא שרטה את לחיה; נשארת שרטת, והילדה קבלה את הכינוי “בעלת שרטת”. כידוע אף בימינו יש ויתגאה ילד על חבורה או על צלקת בפניו; וכך היה הסימן ההוא בהדרגה למין אות לרום־ערכו של מי שזכה לו. ילדה אחרת (“גאון”) חתכה את לחיה במתכוון, וכך נולד הגירוי של קישוט — כלומר תופעה פסיכית טהורה, השייכת בבירור לסוג (שׂ), — גירוי חזק עד כדי כך, שמקץ זמן מועט היתה כל אשה נכונה לסבול כאב למענו, ובלשון אחרת: להקריב למענו את האינסטינקט היסודי של שמירה־עצמית.
בימינו, גם האביון בבני־אדם לא יעלה על דעתו לאכול בשר חי או תפוחי־אדמה חיים. כדי להתגונן מפני הקור לא ישתמש בסתם חתיכת ארג או עור, אלא רוצה הוא שתהא גזורה ותפורה, ולא בצורת שק ובו חורים, אלא בצורת מעיל ומכנסים. אין הוא ישן על גבי הרצפה, ואף לא על גבי שטיח, אלא על גבי מטה; מושבו אינו ארגז, אלא רהיט בעל תבנית מיוחדת, הקרוי כסא. כל אחת מן ההמצאות הללו נמנית כעת עם הצרכים ההכרחיים הפשוטים ביותר של קיום מניח את הדעת; אולם היה זמן, כאשר כל אחת מהן נולדה כדבר של מותרות.
בתוך סכום המצרכים שהם “הכרחיים” בשביל האדם בימינו — לרבות אותם המצרכים שהם חמריים גרידא, — הנה כל יסוד שהוא בבחינת צורך ראשיתי ממשי, זה כבר ניטל מקומו על־ידי שכבה עבה של “מותרות”. לא נגזים, דומני, אם נאמר שכבר בימינו עסוקה החרושת בעולם כולו, כדי 90% ממנה, בייצור של יסודות שהם בבחינת “מותרות”, ורק כדי 10% בהספקת דברים הכרחיים ממש — אותם הדברים שבלעדיהם לא יוכל האדם לשרוד בחיים. בחקלאות, בלי ספק, לא נמצא פרופורציה מפתעת כל־כך בין שני סוגים אלו; אולם אפילו כאן, שטח הקרקע, ההון והעבודה, המוקדשים לגידול של קנה־סוכר, של תפוח־זהב, של טבק או פרחים, מסיגים יותר ויותר את גבולו של אותו חלק משלשת הגורמים הללו המוקדש לגידול של מיני־דגן, על אף העובדה שהיה היו נסיכים ומלכים שמעודם לא חלמו על מיני־נועם כאלה.
כל דבר של “מותרות”, אפילו הוא חמרי לחלוטין, אינו אלא פסיכי. אמת, רבות מבין צורות המותרות היו זה כבר להרגלי גוף: לעיתים קרובות בטוחים אנו שבלעדיהם היינו נכחדים, כמו בלי מזון או בלי מגן קור. אך אין זו אלא אשליה: המפונק שבמוּלטימיליונרים, אילו נקלע לאי השומם של רובינסון קרוּזוֹ, היה שורד בחיים, אם רק איש צעיר הוא ובריא. מבחינה זו, הרגלי־גוף שלנו אין להם שרשים עמוקים בגוף עצמו; מקור כוחם של המותרות הוא בדמיוננו בלבד. פעילות־הייצור של חברת האדם שוקדת בדרך זו יותר ויותר על מתן־סיפוק ל“צרכים” פסיכיים גרידא: אם נרצה לנקוט בלשון צינית, נוכל לכנותם “קפריסות”, שאמנם עתיקות־ימים הן ובעלות שרשים עמוקים, ובכל זאת קפריסות הן בעצם מהותן; פילוסוף גרמני, הנעזר בכושר המופלא של שפתו להביע את הדברים במידת־דיוק מיותרת לגמרי, יכול היה להמציא את המונח "Wahl־Bedürfnis” — צורך שנבחר מתוך שרירות־דעת.
לתכלית הדיון שבספר זה, דיינו לציין שהמלה “מותרות” אפשר להשתמש בה (הדבר ברור) במובן יחסי ובמובן מוחלט. “מותרות” במובן היחסי, הרי זה מושג הקשור בתנאים השונים של מקום, של זמן ושל מעמד: בשביל כושי מארץ בֶּצ’וּאנא זוג נעלים הוא דבר של מותרות, והוא מתגאה בו מאד מאד, ואילו לאיש־עסקים משיקאגו, אפילו מכונית אינה בבחינת “מותרות”, ואשתו דורשת ממנו שיקנה מכונית שניה, מפני שבאמת אי־אפשר לה בלעדיה. כל אימת ששומעים אנו את המלה “מותרות” מובן בהחלט, המושג המדעי של “מותרות”, כולל כל דבר אשר גם בלעדיו יכול היה רובינסון קרוזו לשרוד בחיים בהצלחה גמורה: לא רק המכונית והנעלים, אלא אף השולחן, הכף, ובדרך כלל 90% מן הדברים המצויים במשכנות־העוני הקודרים ביותר.
מאטריאליזם פסיכו־היסטורי 🔗
ההיסטוריה (כך נותנת הדעת) אינה פריו של הגורם האידיאוֹני האחד והיחיד, כדעתו של הגל, וגם לא של הגורם החמרי האחד והיחיד כדעתו של מארכס: ההיסטוריה הריהי פריה של פעולת־הגומלים בין שני הדחפים היסודיים, הבלתי־ תלויים זה בזה, (כּ) ו־ שׂ), אשר לשניהם שרשים בטבע האדם במדה שוה. שני הדחפים מסתרגים ומשתזרים בכל עת זה בזה, בכל עת פועלים ומגיבים זה על זה; כן קיימות תופעות של גבול, ששם שני הגירויים מעורבים ודבוקים זה בזה. ועוד, אין ספק שהדחפים הנשמעים לגירוי (שׂ) מתממשים ביתר קלות באותן התקופות, כאשר מופרע שיווי־משקלם של המוני אדם, מחמת הקשיים הכלכליים, הפועלים מצדם על הגורם (כּ). וכך (אם כי עודני מטיל ספק בדבר), אפשר ואחד המלומדים יצליח באמת להוכיח שאפילו מסעי־הצלב, כל אחד ואחד מהם, פרצו רק לאחר קציר דל עד כדי שואה; אך קביעת עובדה כזו לא יהא בה משום פנים כדי לטשטש את האופי (שׂ), המציין את מסעי־הצלב במדה צרופה ובולטת. מצד אחר (והדבר חשוב הרבה יותר), הנה הז’אקרי (מרד האיכרים בצרפת במאה הי"ד), מרד פּוגאצ’וב ברוסיה, המהפכה הבולשבית, אף־על־פי שבאו בלא ספק כתוצאה של גורמים מן הסוג (כּ), מעידים הם יחד עם זאת על עוצם קיומם של גורמים פסיכיים, של ההתלהבות למען מלכות האמת והצדק עלי אדמות, שהיא הביטוי האפיני ביותר לגירוי (שׂ).
אך בעיקרו של דבר, כל אחד משני גורמי־היסוד שבהיסטוריה פועל מתוך אי־תלות מוחלטת במשנהו. לעיתים קרובות מאד קיימת סתירה בולטת בין כיוונו של “המשחק” לבין תביעותיו החיוניות והגלויות ביותר של ה“כורח”. הנה דוגמה מזמננו: התנועה האירית הלאומית מתעלמת בקשיחות מן האינטרסים הכלכליים החיוניים של רובו המכריע של העם האירי, הוא מעמד האכרים; והאכרים, אף־על־פי שנהירה להם עובדה זו וכבר מתחילים הם להרגיש בעוקצם של אמצעי־התגמול האנגלים, הנה מוסיפים הם תמוך במר דה־ואלירא בנקודה הנוגעת אך ורק לפראזיולוגיה פוליטית, וללא שום חשיבות מעשית בשביל חירותה של אירלנד. דוגמה אפינית עוד יותר, הרי זה הנסיון ההיסטורי של הכתות הדתיות במאות־השנים של אי־סובלנות, וביחוד תולדות היהודים בתפוצה: כאן רואים אנו והנה כל האינטרסים של שמירה־עצמית חמרית מוּבאים קרבן ברב עקשנות, על־ידי שלשלת־דורות ארוכה, למען עקרונים מופשטים2
אין לך דבר בטל וחסר־שחר יותר מן הנסיונות התמימים לחשוב את “הגורם החמרי” כאחראי לבדו, או בעיקר הדבר, לתופעות כגון ההתפשטות של הנצרות או של האיסלם, או של תנועת־התחיה, או אפילו של מהפכה סוציאלית גדולה, תהא זו המהפכה הפּוּריטנית באנגליה של קרוֹמוול, או הצרפתית או הבולשבית…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות