רקע
דוד פרישמן
מכתבים על הספרות: מכתב ראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים : מ. ניומן ‬; תשכ"ה-תשכ"ט 1968

ידידתי הנחמדה!

חן הוצק בשפתך, השפה העברית, אשר בחרת לדבר אלי במכתבך האחרון, אשר לא פללתי לראות ראיתי; אכן יש אשה אשר למדה את שפתנו לא לבעבור התיפּות, כי־אם לשמה! ואני את אשר עם לבבי לא אכחד ממך, ידידתי הנחמדה, כי מתנגד הייתי תמיד לאחיותינו הלומדות שפת עבר, ולא האמנתי מעודי כי יש אשר תוכל אשה ללמוד את השפה הזאת בתמים ובלב שלם, וכי טהורות תהיינה המחשבות אשר הביאו אותה ללימוד הזה. אל־נא תקצפי עלי, ידידתי, על הדברים אשר אומר אליך, כי כל העם מקצה יודע את הסוד הזה: הנשים אוהבות להתקשט ולהתיפּות, ותהי להן גם שפת עבר כאחד הקשוטים ההם! הנשים אוהבות לדעת ולהודיע כי יפות הן, ותהי להן גם הידיעה בשפתנו לאחד מן הדברים המביאים אותן למטרתן זאת! הנשים אוהבות להיות עגבניות – מה שקורין בלעז קאָקע“ט – והנה הן עושות מעשה עגבנוּת גם במעט השפה העברית אשר הן קוראות! אם נתן אלהים חן ושכל טוב לאשה, אם לחיים יפות ומלוא הפּה שנים לבנות נתן לה, אם עינים ועפעפים גדולות ברא לה וים של תכלת בתוך העינים ההן, או אש שחורה על גבי אש שחורה ערך בהן, אם שערות הבּר אל קדקדה כרקמת חוטי־הזהב או שחורות כנוצות כנפי־עורב, אז תתגאה האשה כל היום בעולם שכולו שלה, ואת המראה התלויה אל הקיר תשאל ערב ובוקר וצהרים: “הן יפה אנכי – האין זאת?”. ואם מעט לה כל המתנות הטובות האלה, אז תתלבש גם בטלית חדשה ותתקשט במעט שפת עבר אשר קנתה לה בחנותו של אחד המורים, ואחרי־כן תצא ברחוב העיר וכל איש אשר תמצא בדרך יהיה לה למראה, לשאול אותו גם הוא: “הן יפה אנכי, הגידה ואל תכחד, האין זאת?, – אין זאת! – הדבר הזה איננו יפה ולא מצא חן בעיני מעולם! את לימוד שפת עבר לא חשבתי מעולם על המינים היפים, כי־אם על המינים המועילים, ולכן לא יסכון ולא יתאים לעולם עם ה”מין” אשר אין כחו אלא ביופי ואשר את המועיל לא יחפוץ להבין ולהרגיש! שפת עבר – אמרתי תמיד – כלי־גבר הוא, ולא יהיה כלי הגברים על האשה, כי ביום קחתה לה את הכלי הזה וחדל להיות כלי והיה לשמלת אשה, כמו הקורסֶט והטיוּרנוּרה וריקמת סטין־די־ליאון, אשר תשים האשה על בשרה ולבשה אותם, ועמדה כל היום לפני המראה אשר על הקיר, וחשבה וחזרה וחשבה את כל אשר יאמרו הבריות ביום ראותם אותה ברחובות העיר בתכשיטיה אלה, אשר נקרא שמם “ידיעת שפת־עבר” – ולא רק בלימודי השפה העברית תעשינה הנשים כדבר הזה, כי־אם בכל הלמודים אשר יש בהם תועלת ולא יופי, וגם חכמת־הרפואה, אשר הן מרבות ללמוד, לא תהיה לנו לרפואה, כי־אם למחלה, כי לא תלמד האשה לעצמה, כי־אם לאחרים. פעמים רבות התבוננתי ומצאתי, כי איש ואשה אם ידברו על דבר הלימודים אשר הם לומדים, אז יאמר האיש “אנכי למדתי”, והאשה תאמר “אנכי למדתי”; האיש יטעים את המלה “למדתי”, והאשה תטעים את המלה “אנכי”; האיש יודע ומרגיש כי הלימוד עיקר אצלו, והאשה אין כחה אלא באנכי. – האם יחר בי אפך, ידידתי הנחמדה, על כל אלה?

אכן לא אשכח את הרושם הרע אשר עשתה בנפשי אחת הלמדניות והחכמניות האלה, אשר מצאתי במקרה בבית אחד מרעי. אני באתי הביתה הציגה אותי לפניה ותקרא את שמה באזני. אנכי לא ידעתי כי רעה נגד פני וגם לבי לא הגיד לי – איך יכלתי אפוא לדעת כי שומעת היא את שפתנו? מה האות אשר ישים אלהים על מצח אשה כזאת למען דעת כי הפלה אותה לו וכי עלינו להבדיל בינה ובין יתר הנשים אשר ברא גם אותן בטובו הגדול? האם “שוא נא” או “דגש חזק” יחרות האל על הפנים האלה למען יכיר אותם כל מוצאם ולמען ידע לכרוע לפניהם על ברכיו? – ובכן לא היה פחד לנגד עיני ואדבר את דברי כפעם בפעם, ובמקרה נגעו הדברים גם אל החברה “כל ישראל חברים”. ופתאום לפתע והנה הנערה פונה אלי ואומרת: “האם את חברת כל־ישראל חברים “בפריז” אתה חושב?” ובמלת “בפריז” בטאה את הב' בשו“א, כדין וכדת. – את אשר עניתי לה ברגע ההוא לא אזכור, ואולם זכור אזכור כי לגועל־נפש היתה לי הנערה עם כל דקדוקיה ושואי”ה ופאי“ה, ואז קללתי בלבי את הדקדוק ואת השואי”ן הנעין ואת כל הפאי"ן הרפין, וגם את כל הלמדניות וכל “הפוזמקאות של תכלת”, כאשר יקרא להן הלועז, לא נקיתי ברגע ההוא. – הוי אלי, אלי! אם כחל ושרק לא תמצאנה עוד נערותינו די צרכן, אם פּודר־די־ריז לא ישׂפוק עוד להן לזרוק אותו על פניהן, אז תקחנה להן את הלימודים ואת השפה העברית להוסיף מן הצבעים האלה על צבע פניהן!

האם הרעותי לך, ידידתי הנחמדה, והכאבתי את לבך בכל הדברים המרים האלה?

גם לי ולנפשי הרעותי, ואת לבי אני הכאבתי! משנות דור ודור היתה לנו האשה לחידת עולם, וכאשר נוסיף לחקור לדעת את תכונת רוחה כן תהיה מבוכתנו. יש אשר יזרח השמש והקוים המתוקים ירדו לפנינו, להצהיל לב ולשמח נפש, ויש אשר לב הותל יטה אותנו לשלוח יד ולאסוף את הקו האחד בחופנינו, ואף חשוב נחשוב כי אספנו אותו, והיה בפתחנו את ידנו וראינו כי אספנו ריק – כן יהיה גם משפט האשה! אם יבוא אחד־הסופרים וכתב לנו ספר על האשה, וכל נגע ופצע וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות ימצא בה – אז נאמין לו ונדע כי אמת הגה רוּחו ובאמת דבּר אלינו. ואם יבוא השני וכתב ספר על האשה גם הוא, וכל טוב וחסד וכל חן ושכל טוב וכל נועם וכל עדן וכל מיני סגולות ומעלות טובות ימצא בה – אז נאמין לו כרגע גם הוא, ונדע ונרגיש בנפשנו כי אמת היתה בפיו. ולא זאת בלבד, כי עוד גדולה ממנה מצאנו: אחד הצרפתים יחשוב למשפט, כי אחרי כלות הסופר לכתוב את ספרו על האשה ואחרי דבּרו עליה תועה ככל אשר היה עם לבו, יש אשר ישוב ויקרא את כל הכתוב, ופתאום יאמר: שגיתי, ושב וכתב את ספרו שנית ודבּר על האשה טובות מהחל ועד כלה; אז יש אשר ישוב לקרוא גם את הכתוב האחרון, והנה – משגה היה אתו, ורעיון יעלה בלבו לכתוב ספר חדש; וכן יקרא ויכתוב, ויכתוב ויקרא עד אין קץ – ובכל עת יצדק במשפטו. אכן חידת־עולמים תהיה לנו האשה בכל מעלותיה וחסרונותיה! התאמיני לי גם את, ידידתי הנחמדה, באמרי אליך כי ניחמתי כי כתבתי? התאמיני לי, כי אחרי שובי ואחרי קראי את הדברים אשר דבּרתי, והנה רואה אני כי שגיתי"

שגיתי! לו תקומנה אחיותינו ולמדו את השפה העברית, כי אז יסדנו לנו את ספרותנו מוֹסד מוּסד, ואז היתה תקוה גם לנו! כי אז לא אמרתי עוד “תועלת” לבד ללימודי שפת עבר, כי־אם קראתי להם גם “יופי”! תבאנה־ נא אחיותינו ותלמדנה, תלמדנה־נא כאות נפשן, תלמדנה בראשונה לשם נוי ולשם קישוט לבד, תלמדנה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה תבאנה לשמה, ומלאה הארץ דעה, ולמדו גם בנינו וילדינו אחרינו, כי מה אנחנו חסרים עוד בספרותנו, אם לא ידי נשים עדינות וענוגות אשר תוכלנה לחנוך לבנינו? מה אנחנו דורשים, אם לא אִמות עדינות תטענה בלב בנינו באצבעותיהן הרכות את האהבה לשפתנו ואת תורת לאומנו?

בלב הבנים הרכים תעשינה תושיה רק ידי נשים רחמניות. על מרבדי הערש הרכים שוכב הילד ואזנו שומעת שירה נעימה, אשר קולותיה קולות אלהיו ואותה לא ישכח עוד לנצח, והקולות הנעימים ההם חרוּתים על לבו תמיד. על כפים נישא הנער ועל ברכים יאמן, ואל אזנו נגעה שירת־הגיון אשר שרה לו אמו העבריה בשפתה. גם אני לא אוכל לשכוח את שירי־ההגיון אשר שרו לי בעודני ילד קטן, ובכל עת זכור אזכור אותם! והיה כאשר רע עלי המעשה תחת השמש, ואזכרה את השירים ההם, ושב ורפא לי…

הלא תדעי אותם גם את, ידידתי הטובה? הלא יבין לבך גם הוא את שירי־ההגיון ההם? – בין שושנים ישבתי באחד הימים ואבט בהן, והנה:

קֶרֶן אוֹר יָרְדָה מִמְּרוֹם הָרָקִיעַ.

עֵת שָׁרוּ צִפֳּרִים. עֵת יוֹנִים נָשָׁקוּ;

וֶאֱלֵי גַן־שׁוֹשַׁנִים קַו אֶחָד הִבְקִיעַ

וַיִגַּע אֶל אַחַת – וּשְׁנֵיהֶם דֻּבָּקוּ.


וַיֶאֱהַב הַקַּו הַשוֹשַנָה הָאַחַת,

וַיֵּרֶד מִמְּרוֹמָיו יוֹם יוֹם אֵלֶיהָ;

אָז יִּשַּׁק יוֹם יוֹם לָהּ, אָז יִשַּק בְּנַחַת,

אַף יִשַּק בָּעֹז לָה – עַד חָוְרוּ עָלֶיהָ.


וּשְנֵיהֶם אִיש אָחִיו חָמְדוּ אָהָבוּ…

אָז בָּאוּ הָרוּחוֹת מֵרָאשֵי הַשְּׁפָיִם;

וְחֶרֶש הִתְלַחְשוּ. הִתְחָרְשּוּ, נָשָבוּ –

עֲדַת הֹלְכֵי רָכִיל הֵם, פֹּשְׂקֵי שְׂפָתָיִם?


וּדְבָרִים לֹא־הָיוּ הָרוּחוֹת סִפֵּרוּ,

וּמַעֲשִׂים לֹא־נַעֲשׂוּ, עַד אֵיבָה יָשִיתוּ

בֵּין אִיש וַחֲמוּדָתוֹ, עַד מָדוֹן עוֹרֵרוּ,

וּבְלִבּוֹת הַשְנַיִם אֵש קִנְאָה הִצִּיתוּ.


מִנִּי אָז לֹא בָא עוֹד הַקַּו מֵרָקִיעַ,

מִנִי אָז לֹא שָכַן הָאוֹר עוֹד עָלֶיהָ –

וּלְבָדָד אָז רֹאשָהּ הַשּׁוֹשַנָּה תָנִיעַ,

עַד נָבְלָה, קָמֵלָה, עַד נָפְלוּ עָלֶיהָ.


אז דברתי אל לבי: “עס איזט איינע אַלטע געשיכטע אונד בלייבט דאָך איממער ניי, אונד וועם זיא יוסט פּאַססיערט, דעם בריכט דַאס הערץ ענטצוויי”.

חולם אנכי, אבל החלומות ייטיבו מאד לאדם בימים הרעים האלה, והם יהיו לנו לערי־מקלט, לנוס בהן בכל עת אשר צר לנו מסביב – ובנינו ואחינו יזכרו את הקולות הנעימים ההם, ובעת צר להם וחלמו גם המה וטוב להם. והיה כי תקומנה אחיותינו ובנותיו לעזור לנו ולעדור עמנו יחדו, אז נוכל לבנות את הבנין אשר יקראו לו “הספרות היפה” לטוב לנו ולבנינו!

לוּ כמוך, ידידתי, תהיינה יתר אחיותיך, כי עתה יוּסד הבנין היפה הזה! במכתבך הנעים תשאלי מעמי להגיד לך כפעם בפעם את משפט הספרים החדשים היוצאים לאור, ואני הנני נותן את שאלתך כאשר שאלת, וכפעם בפעם אבקר על פניך את הספרים ההם למען תדעי, וישמע העם בדברי עמך. הנה מונחים עתה על שולחני ספרים שונים, אשר קראתי בימים האחרונים, ואגיד לך את משפטם. מכתבי זה הראשון היה לי כעין “הקדמה”, ובמכתבי השני אחל את מלאכתי, והיו לי שירים לראשית המלאכה.

ידידך

ד. פ.

פטרבורג, 1887.

המלצות קוראים
תגיות