דְּבָרִים אֲחָדִים / דוד פרישמן

המכתבים האלה, הנתונים פה לפני הקורא בקֹבץ אחד, נכתבו בזמנים שונים במשך עשרים וחמש שנה ויותר. מובן מאליו, כי דברים שנכתבו במשך עת ארֻכּה כזו במצבי-רוח שונים אי-אפשר שיהיה ערכם שוה. יש בהם הרבה שעדין טל של שחרית שוכב עליהם, יש בהם גם-כן שהקול היוצא מהם אינו עדיין קולו של איש שנתבשל כל צרכו, ויש בהם גם כאלה שֶׁכָּל מלה ומלה מהם היא ספורה ומדודה ושקולה. אבל המחבר לא מצא לנכון לשַׁנות במכתבים האלה מן המטבע שטָּבע בהם בראשונה והניח אותם כמעט כמו שֶׁיָּצאוּ מתחת עטו. יהיו-נא הדברים לעיני הקורא כמו שהם, ואם יַלדות היתה בי – הלואי שלא תְבַיֵּש פעם זקנותי את ילדותי. בכל אֹפן אַל-נא אתיַפּה ממה שהייתי. לוח-שגיאות לדפים ראשונים של ספר-החיים הוא אפשר השגיאה היותר גדולה.

לכל-הפחות נחמה אחת יש לי: בכל הזמנים השונים האלה גם-יחד היו לבי ופי שוים. אם דברתי דבר שלא כהוגן או שלא כצורה, באמונה ובתָם לבי דברתיו. הרוח הנוהג אותי היה תמיד רוח אחד.

ד.פ.

ורשה, אוקטובר, 1913.

ידידתי הנחמדה!

חן הוצק בשפתך, השפה העברית, אשר בחרת לדבר אלי במכתבך האחרון, אשר לא פללתי לראות ראיתי; אכן יש אשה אשר למדה את שפתנו לא לבעבור התיפּות, כי־אם לשמה! ואני את אשר עם לבבי לא אכחד ממך, ידידתי הנחמדה, כי מתנגד הייתי תמיד לאחיותינו הלומדות שפת עבר, ולא האמנתי מעודי כי יש אשר תוכל אשה ללמוד את השפה הזאת בתמים ובלב שלם, וכי טהורות תהיינה המחשבות אשר הביאו אותה ללימוד הזה. אל־נא תקצפי עלי, ידידתי, על הדברים אשר אומר אליך, כי כל העם מקצה יודע את הסוד הזה: הנשים אוהבות להתקשט ולהתיפּות, ותהי להן גם שפת עבר כאחד הקשוטים ההם! הנשים אוהבות לדעת ולהודיע כי יפות הן, ותהי להן גם הידיעה בשפתנו לאחד מן הדברים המביאים אותן למטרתן זאת! הנשים אוהבות להיות עגבניות – מה שקורין בלעז קאָקע“ט – והנה הן עושות מעשה עגבנוּת גם במעט השפה העברית אשר הן קוראות! אם נתן אלהים חן ושכל טוב לאשה, אם לחיים יפות ומלוא הפּה שנים לבנות נתן לה, אם עינים ועפעפים גדולות ברא לה וים של תכלת בתוך העינים ההן, או אש שחורה על גבי אש שחורה ערך בהן, אם שערות הבּר אל קדקדה כרקמת חוטי־הזהב או שחורות כנוצות כנפי־עורב, אז תתגאה האשה כל היום בעולם שכולו שלה, ואת המראה התלויה אל הקיר תשאל ערב ובוקר וצהרים: “הן יפה אנכי – האין זאת?”. ואם מעט לה כל המתנות הטובות האלה, אז תתלבש גם בטלית חדשה ותתקשט במעט שפת עבר אשר קנתה לה בחנותו של אחד המורים, ואחרי־כן תצא ברחוב העיר וכל איש אשר תמצא בדרך יהיה לה למראה, לשאול אותו גם הוא: “הן יפה אנכי, הגידה ואל תכחד, האין זאת?, – אין זאת! – הדבר הזה איננו יפה ולא מצא חן בעיני מעולם! את לימוד שפת עבר לא חשבתי מעולם על המינים היפים, כי־אם על המינים המועילים, ולכן לא יסכון ולא יתאים לעולם עם ה”מין” אשר אין כחו אלא ביופי ואשר את המועיל לא יחפוץ להבין ולהרגיש! שפת עבר – אמרתי תמיד – כלי־גבר הוא, ולא יהיה כלי הגברים על האשה, כי ביום קחתה לה את הכלי הזה וחדל להיות כלי והיה לשמלת אשה, כמו הקורסֶט והטיוּרנוּרה וריקמת סטין־די־ליאון, אשר תשים האשה על בשרה ולבשה אותם, ועמדה כל היום לפני המראה אשר על הקיר, וחשבה וחזרה וחשבה את כל אשר יאמרו הבריות ביום ראותם אותה ברחובות העיר בתכשיטיה אלה, אשר נקרא שמם “ידיעת שפת־עבר” – ולא רק בלימודי השפה העברית תעשינה הנשים כדבר הזה, כי־אם בכל הלמודים אשר יש בהם תועלת ולא יופי, וגם חכמת־הרפואה, אשר הן מרבות ללמוד, לא תהיה לנו לרפואה, כי־אם למחלה, כי לא תלמד האשה לעצמה, כי־אם לאחרים. פעמים רבות התבוננתי ומצאתי, כי איש ואשה אם ידברו על דבר הלימודים אשר הם לומדים, אז יאמר האיש “אנכי למדתי”, והאשה תאמר “אנכי למדתי”; האיש יטעים את המלה “למדתי”, והאשה תטעים את המלה “אנכי”; האיש יודע ומרגיש כי הלימוד עיקר אצלו, והאשה אין כחה אלא באנכי. – האם יחר בי אפך, ידידתי הנחמדה, על כל אלה?

אכן לא אשכח את הרושם הרע אשר עשתה בנפשי אחת הלמדניות והחכמניות האלה, אשר מצאתי במקרה בבית אחד מרעי. אני באתי הביתה הציגה אותי לפניה ותקרא את שמה באזני. אנכי לא ידעתי כי רעה נגד פני וגם לבי לא הגיד לי – איך יכלתי אפוא לדעת כי שומעת היא את שפתנו? מה האות אשר ישים אלהים על מצח אשה כזאת למען דעת כי הפלה אותה לו וכי עלינו להבדיל בינה ובין יתר הנשים אשר ברא גם אותן בטובו הגדול? האם “שוא נא” או “דגש חזק” יחרות האל על הפנים האלה למען יכיר אותם כל מוצאם ולמען ידע לכרוע לפניהם על ברכיו? – ובכן לא היה פחד לנגד עיני ואדבר את דברי כפעם בפעם, ובמקרה נגעו הדברים גם אל החברה “כל ישראל חברים”. ופתאום לפתע והנה הנערה פונה אלי ואומרת: “האם את חברת כל־ישראל חברים “בפריז” אתה חושב?” ובמלת “בפריז” בטאה את הב' בשו“א, כדין וכדת. – את אשר עניתי לה ברגע ההוא לא אזכור, ואולם זכור אזכור כי לגועל־נפש היתה לי הנערה עם כל דקדוקיה ושואי”ה ופאי“ה, ואז קללתי בלבי את הדקדוק ואת השואי”ן הנעין ואת כל הפאי"ן הרפין, וגם את כל הלמדניות וכל “הפוזמקאות של תכלת”, כאשר יקרא להן הלועז, לא נקיתי ברגע ההוא. – הוי אלי, אלי! אם כחל ושרק לא תמצאנה עוד נערותינו די צרכן, אם פּודר־די־ריז לא ישׂפוק עוד להן לזרוק אותו על פניהן, אז תקחנה להן את הלימודים ואת השפה העברית להוסיף מן הצבעים האלה על צבע פניהן!

האם הרעותי לך, ידידתי הנחמדה, והכאבתי את לבך בכל הדברים המרים האלה?

גם לי ולנפשי הרעותי, ואת לבי אני הכאבתי! משנות דור ודור היתה לנו האשה לחידת עולם, וכאשר נוסיף לחקור לדעת את תכונת רוחה כן תהיה מבוכתנו. יש אשר יזרח השמש והקוים המתוקים ירדו לפנינו, להצהיל לב ולשמח נפש, ויש אשר לב הותל יטה אותנו לשלוח יד ולאסוף את הקו האחד בחופנינו, ואף חשוב נחשוב כי אספנו אותו, והיה בפתחנו את ידנו וראינו כי אספנו ריק – כן יהיה גם משפט האשה! אם יבוא אחד־הסופרים וכתב לנו ספר על האשה, וכל נגע ופצע וכל תקלה וכל קטטה וכל מיני פורעניות ימצא בה – אז נאמין לו ונדע כי אמת הגה רוּחו ובאמת דבּר אלינו. ואם יבוא השני וכתב ספר על האשה גם הוא, וכל טוב וחסד וכל חן ושכל טוב וכל נועם וכל עדן וכל מיני סגולות ומעלות טובות ימצא בה – אז נאמין לו כרגע גם הוא, ונדע ונרגיש בנפשנו כי אמת היתה בפיו. ולא זאת בלבד, כי עוד גדולה ממנה מצאנו: אחד הצרפתים יחשוב למשפט, כי אחרי כלות הסופר לכתוב את ספרו על האשה ואחרי דבּרו עליה תועה ככל אשר היה עם לבו, יש אשר ישוב ויקרא את כל הכתוב, ופתאום יאמר: שגיתי, ושב וכתב את ספרו שנית ודבּר על האשה טובות מהחל ועד כלה; אז יש אשר ישוב לקרוא גם את הכתוב האחרון, והנה – משגה היה אתו, ורעיון יעלה בלבו לכתוב ספר חדש; וכן יקרא ויכתוב, ויכתוב ויקרא עד אין קץ – ובכל עת יצדק במשפטו. אכן חידת־עולמים תהיה לנו האשה בכל מעלותיה וחסרונותיה! התאמיני לי גם את, ידידתי הנחמדה, באמרי אליך כי ניחמתי כי כתבתי? התאמיני לי, כי אחרי שובי ואחרי קראי את הדברים אשר דבּרתי, והנה רואה אני כי שגיתי"

שגיתי! לו תקומנה אחיותינו ולמדו את השפה העברית, כי אז יסדנו לנו את ספרותנו מוֹסד מוּסד, ואז היתה תקוה גם לנו! כי אז לא אמרתי עוד “תועלת” לבד ללימודי שפת עבר, כי־אם קראתי להם גם “יופי”! תבאנה־ נא אחיותינו ותלמדנה, תלמדנה־נא כאות נפשן, תלמדנה בראשונה לשם נוי ולשם קישוט לבד, תלמדנה שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה תבאנה לשמה, ומלאה הארץ דעה, ולמדו גם בנינו וילדינו אחרינו, כי מה אנחנו חסרים עוד בספרותנו, אם לא ידי נשים עדינות וענוגות אשר תוכלנה לחנוך לבנינו? מה אנחנו דורשים, אם לא אִמות עדינות תטענה בלב בנינו באצבעותיהן הרכות את האהבה לשפתנו ואת תורת לאומנו?

בלב הבנים הרכים תעשינה תושיה רק ידי נשים רחמניות. על מרבדי הערש הרכים שוכב הילד ואזנו שומעת שירה נעימה, אשר קולותיה קולות אלהיו ואותה לא ישכח עוד לנצח, והקולות הנעימים ההם חרוּתים על לבו תמיד. על כפים נישא הנער ועל ברכים יאמן, ואל אזנו נגעה שירת־הגיון אשר שרה לו אמו העבריה בשפתה. גם אני לא אוכל לשכוח את שירי־ההגיון אשר שרו לי בעודני ילד קטן, ובכל עת זכור אזכור אותם! והיה כאשר רע עלי המעשה תחת השמש, ואזכרה את השירים ההם, ושב ורפא לי…

הלא תדעי אותם גם את, ידידתי הטובה? הלא יבין לבך גם הוא את שירי־ההגיון ההם? – בין שושנים ישבתי באחד הימים ואבט בהן, והנה:

קֶרֶן אוֹר יָרְדָה מִמְּרוֹם הָרָקִיעַ.

עֵת שָׁרוּ צִפֳּרִים. עֵת יוֹנִים נָשָׁקוּ;

וֶאֱלֵי גַן־שׁוֹשַׁנִים קַו אֶחָד הִבְקִיעַ

וַיִגַּע אֶל אַחַת – וּשְׁנֵיהֶם דֻּבָּקוּ.

וַיֶאֱהַב הַקַּו הַשוֹשַנָה הָאַחַת,

וַיֵּרֶד מִמְּרוֹמָיו יוֹם יוֹם אֵלֶיהָ;

אָז יִּשַּׁק יוֹם יוֹם לָהּ, אָז יִשַּק בְּנַחַת,

אַף יִשַּק בָּעֹז לָה – עַד חָוְרוּ עָלֶיהָ.

וּשְנֵיהֶם אִיש אָחִיו חָמְדוּ אָהָבוּ…

אָז בָּאוּ הָרוּחוֹת מֵרָאשֵי הַשְּׁפָיִם;

וְחֶרֶש הִתְלַחְשוּ. הִתְחָרְשּוּ, נָשָבוּ –

עֲדַת הֹלְכֵי רָכִיל הֵם, פֹּשְׂקֵי שְׂפָתָיִם?

וּדְבָרִים לֹא־הָיוּ הָרוּחוֹת סִפֵּרוּ,

וּמַעֲשִׂים לֹא־נַעֲשׂוּ, עַד אֵיבָה יָשִיתוּ

בֵּין אִיש וַחֲמוּדָתוֹ, עַד מָדוֹן עוֹרֵרוּ,

וּבְלִבּוֹת הַשְנַיִם אֵש קִנְאָה הִצִּיתוּ.

מִנִּי אָז לֹא בָא עוֹד הַקַּו מֵרָקִיעַ,

מִנִי אָז לֹא שָכַן הָאוֹר עוֹד עָלֶיהָ –

וּלְבָדָד אָז רֹאשָהּ הַשּׁוֹשַנָּה תָנִיעַ,

עַד נָבְלָה, קָמֵלָה, עַד נָפְלוּ עָלֶיהָ.

אז דברתי אל לבי: “עס איזט איינע אַלטע געשיכטע אונד בלייבט דאָך איממער ניי, אונד וועם זיא יוסט פּאַססיערט, דעם בריכט דַאס הערץ ענטצוויי”.

חולם אנכי, אבל החלומות ייטיבו מאד לאדם בימים הרעים האלה, והם יהיו לנו לערי־מקלט, לנוס בהן בכל עת אשר צר לנו מסביב – ובנינו ואחינו יזכרו את הקולות הנעימים ההם, ובעת צר להם וחלמו גם המה וטוב להם. והיה כי תקומנה אחיותינו ובנותיו לעזור לנו ולעדור עמנו יחדו, אז נוכל לבנות את הבנין אשר יקראו לו “הספרות היפה” לטוב לנו ולבנינו!

לוּ כמוך, ידידתי, תהיינה יתר אחיותיך, כי עתה יוּסד הבנין היפה הזה! במכתבך הנעים תשאלי מעמי להגיד לך כפעם בפעם את משפט הספרים החדשים היוצאים לאור, ואני הנני נותן את שאלתך כאשר שאלת, וכפעם בפעם אבקר על פניך את הספרים ההם למען תדעי, וישמע העם בדברי עמך. הנה מונחים עתה על שולחני ספרים שונים, אשר קראתי בימים האחרונים, ואגיד לך את משפטם. מכתבי זה הראשון היה לי כעין “הקדמה”, ובמכתבי השני אחל את מלאכתי, והיו לי שירים לראשית המלאכה.

ידידך

ד. פ.

פטרבורג, 1887.

הודה לי, מנגן! אם לא גנבת…

(שירי נער, דף 23)

ידידתי הנעימה!

ספר־שירים מונח היום על שולחני, אשר לולא שפתו הנשחתה ולולא חטאותיו הרבות בשמוש הלשון ובדקדוקה ולולא עוד נגע אחד אשר מצאתי בו, כי עתה מצא חן בעיני מאד מאד – כי אוהב אני מאד את שירי ההגיון ונפשי יודעת מאד כי מהם תקותנו תצא לימים הבאים; והיה בהיות שירים כאלה לבני־הנעורים, והם ימצאו בם את משאת־נפשם, אשר חזו להם המה, ואת דמיונותיהם וחלומותיהם, אשר חלמו להם המה כפעם בפעם, ואהבו בני־הנעורים האלה את השפה אשר תשים לפניהם שירים כאלה, שהם יוכלו להיות להם לתפלות בעל־ פה. אבל הפעם הזאת לא שמחתי על השירים המונחים לפני, אף כי מלאים הם הגיונות רבים ויש אשר יקחו את לב הקורא – והכל משום הנגע האחד אשר אמרתי! כי נכון הייתי לסלוח למשורר על כל חטאותיו אשר עשה בלשון ודקדוקה, ורק על הנגע האחד ההוא לא אוכל לסלוח לו.

הידעת, ידידתי, השירה מאין תמצא?

המשורר יהודה ליב גורדון אומר: מעין המחשבה ומקור שיר וזמר הוא “בבטן המלאה” – והוא בר־סמכא בענינים כאלה; משוררים ובעלי־סברה אחרים אומרים: השירה היא מתת־אלהים, מה שקורין “הכנה טבעית” – וגם הם יודעים באין כל ספק את אשר הם מדברים; ועוד משוררים ובעלי־סברה אחרת ישנם, האומרים: אין לנו צורך כלל בכל אלה, ולא בכח האכילה ולא במתת־אלהים תלוי הדבר, ורק אם יבוא איש ויקח ממשוררים אחרים וישים בכליו, מה שקורין בפשטות “גנבה”, והיה לאל ידו להוציא ספר־שירים לאור – ובאין ספק יודעים גם האנשים האלה היטב את אשר הם אומרים. וגם אני, לפי עניות דעתי, נוטה מאד לדעת האחרונים האלה ורואה אני את דבריהם, שכל איש ואיש יוכל לקחת שירים מכל הבא בידו ולחבר אותם אחד אל אחד בחוברת אחת ולקרוא את שמו עליהם ולהדפיסם בדפוס ר' יצחק גולדמן בורשה ולהוציאם לאור ולהיות – למשורר; ועל הדברים האלה הנני להביא ראיה, והראיה איננה בת שתים־שלש מלים, כי אם ספר שלם אשר בא לידי, ושמו “שירי נער”¹.

המחבר אשר לפנינו הוא איש צעיר לימים, כאשר פיו ענה בו וכאשר יכיר כל מבין בסימני־נערות. ובדבריו “אל הקוראים” יספר לנו, כי השירים הם “מעשה ידי בעצם אביב ילדותי”, אשר אז היתה לו בת שירתו “הצעירה ורפת־כח, כמגדל עז בו ירוץ איש נכאה ונשגב אחרי כל התלאה (?) אשר מצאתני בשומי בים דרך ובמים עזה נתיבה…” מובן הדבר מאליו כי גם את שלש הנקודות האלה כותב המחבר, ואנחנו אשר נתפלא לראות נער צעיר ורך כזה בוחר לו עבודה קשה כזאת, עבודת מלחים ותופשי־משוט, בעת אשר היה יכול לבחור עבודה קלה מזו, עבודת הישיבה בבית־הספר, אנחנו נוסיף לקרוא לאמר: “מאז (מאז היותו בעצם אביב ילדותו) עד היום (אחרי עצם אביב ילדותו) חלפו כארבע שנים” – תקופה גדולה וארוכה מאד, האין זאת? והיה בעשותנו חשבון מדויק ובחברנו את המספר הנודע “כארבע שנים” אל המספר הנעלם “בעצם אביב ילדותי” ונאמר “X + כארבע שנים”, לא יצא לנו בכל אופן סכום של שנים הרבה מאד, ואז נבין כי המחבר עודנו רך וצעיר מאד. ואולם גם הנעשה עם המחבר אחרי התקופה של “כארבע שנים” יספר לנו במו פיו: איך בא לורשה, איך נודע לאחדים מסופרינו הנודעים, איך הללו המה את שירי עלומיו ובפיהם אמצוהו להוציאם לאור “אף כי שירים רבים יותר טובים ונעלים, על ענינים יותר נכבדים ועולים בערכם רב מאד על אלה בתום מחשבתם וזוך שפתם, יש אתי בכתובים, אשר אי”ה יראו ג“כ אור בקרב הימים” – ואחרי־כן: איך הוא מקוה, כי מעתה נהיה ידידים, “ולא לעתים רחוקות אפקדכם בשירי שפת עברית אשר נאהב ונכבד כלנו” וכו'. ובזכות זה יבוא הגואל!

סימני־נערות – האין זאת, ידידתי? וכמעט לא תהיה עוד תשוקתנו אל הספר הזה, אחרי קראנו דברים כאלה, ולא נקוה עוד כי פה דובר את אלה יפיק גם מרגליות. אבל אנכי במקרה עברתי גם על פני גליונות אחדים מגליונות הספר הזה, ואת אשר לא פללתי למצוא מצאתי: מרגליות רבות מונחות בתוך האשפה! אמת היא כי השפה נשחתה עד מאד ושגיאות הלשון רבו כמעט בכל שורה ושורה, ואולם יש אשר נמצא ציורים יפים ומעלות־רוח והגיונות־לב והשתפכות־הנפש ויתר כל הדברים היפים אשר יקחו את לב הקורא ההולך לבקש שירי־הגיון. האפשר הדבר כי האיש אשר אחרי ככלות לו “כארבע שנים” דבר דברי־רוח, ולפני התקופה הזאת, בעודו “בעצם אביב ילדותו”, כתב דברים נעלים כאלה? – ואולם כאשר נוסיף לקרוא כן תגדל מבוכתנו: יש אשר נדמה בנפשנו כי לא בפעם הראשונה נקרא את הדברים האלה, ויש אשר נחשוב, כי כבר התהלכנו פעם אחת ברחובות האלה ועברנו על־פני הבתים האלה, וכל המראות וכל הציורים אשר תראה עיננו לא מוזרים לנו כיום הזה. עוד אחת מעט – והנה כבר יש לאל ידנו לחרוץ גם את המשפּט הנכון! אז נבוא עד דף 23, מקום שם נקרא את החרוז היקר:

הודה לי, מנגן! אם לא גנבת…

ושחוק קל יעבור על שפתינו, ובדממה וקול נענה גם אנחנו אחריו: הודה לי, מנגן, אם לא גנבת!

ידידתי הנחמדה! אלמלא הייתי כותב אליך בשפת קודש וכתבתי באחת מן השפות הלועזיות, הייתי יכול להשתמש במלה אחרת ודברתי עמך על־דבר “פּלאגיאט” אשר מצאתי, ואולם עתה, בדברי אליך עברית, לא אוכל להשתמש במלה אחרת בלתי־אם בפעל “גנוב” ובשם “גנבה”, ואת, ידידתי, תסלחי לי על כל אלה ולא תביאיני במשפט על חטא שחטאתי לפניך בבטוי שפתים. הלא אך “יהודי” אנוכי!

אך רב לי. הנני פותח את גליונות הספר, הנה השיר הראשון! שם השיר הזה “אהבה ראשונה”:

את הקסם אשר לכד נפשי בנוער,

לאשר חמד לבי בראשון הפעם(?),

בכל חום האהבה, בכל רוך התואר

בכל תהום הרעיון, בכל אש הדם(?)

זה ימים ושנים אתאמץ לשכוח,

לקרוע מלבבי לתן לו מנוח.

למצוא ללב אחרת מטרה(?)

אם גם בת ארץ… לאהב בשניה(?) וכו' וכו'.

החרוזים רעים מאד, האין זאת? ואולם רעים מהם שבעתים החרוזים הבאים אחריהם!

יודע אני, כי הישרה עקשתי בשומי לפניך היום דברים כמו אלה, אבל האמיני לי, כי עוד לא הגדתי אף החצי. בכלל, אם נקרא את ספר־השירים הזה, לא נלך לבטח דרכנו אף רגע אחד, ואף אם ברגע הראשון לא נדע עוד מי ומי המשורר הדובר מתוך השיר האחד או השני, בכל זאת נדע אל נכון, כי שירים זרים אנחנו קוראים, ורק כח זכרוננו בגד בנו לפי שעה. אכן שחוק הוא לראות, כי יבוא המחבר גם לעשׂר את התבן, ועל שנים או שלשה שירים הוא מזכיר גם את שמות יולדיהם, והיה בעינינו כאיש אשר לו טלית שכולה גנבה והוא בא ואומר לנו: רבותי הציציות אינן שלי והן לקוחות מאותו החסיד שבאו ציציותיו וטפחו לו על פניו! – זאת ועוד אחרת: על־פּי הספר נוכל לשפוט בבירור, כי אין החבר יודע בלתי־אם את שפת רוסיה לבד, אחרי כי בכל הספר לא מצאנו שיר לקוח ממשוררים אחרים בלתי־אם ממשוררי רוסיה – ואמנם לשום בכלי אשר יכיל 48 דפים יותר מאשר שם בו המחבר, לא יוכל אף אמן רב־מג!

על דבר השפה ושגיאותיה הרבות אין לי לדבר דבר, כי רבות הן מספור.

ובכן, ידידתי הנעימה, זה החלום אשר חלמנו! חלום נעים היה לנו, כי שירי־ההגיון יביא לנו איש־עברי, והיו לנו ולבנינו לברכה בעת צר, והנה ראו עינינו את אלה.

אכן יודע אני היטב, כי מדת דין קשה מאד אני מותח הפעם על המחבר, ואולי הרבה יותר מגמול ידיו ישולם לו, כי אולי יש תקוה לאחרית המשורר הזה והעטרה שאני מעטר לו אינה הולמתו יפה, ואולם הלא תדעי, ידידתי, את כל לבי: אני כשלעצמי מתעב מאד את כל מיני גנבה ואביט על דברים כאלה כעל דברים שאינם יפים כלל. צר לי מאד על איש צעיר לימים אשר נראה בו גם איזה סימני כשרון, והנה הצעד הראשון שהוא עושה בספרותנו הוא צעד שלא כהוגן. ראשית דבר, אשר נשאל מאת המשור, הוא רוח ישרה.

ובכן: הודה לי, מנגן, אם לא גנבת גם את החרוז: “הודה לי, מנגן, אם לא גנבת!”. לפי שעה לא אדע עוד את מקורו.

היי שלום, ידידתי הנעימה, וסלחי לי על כל הרעה אשר הרעותי לך היום כי הוגעתי אותך על שוא. אכן יש יום ואני אתקן את כל המעוות!

והנני ידידך הנאמן

ד. פ.

פטרבורג, 1887.

ידידתי הנחמדה!

דגים אין לי לשום היום על השולחן אשר ערכתי לפניך, כי־אם סרטנים; אבל במקום שאין דג – יאמרו הבריות – יהיה הסרטן לדג, ועל־כן גם נפשי בתקותי כי לא תבואי במשפט עמי, אם אין לאל ידי לתת לך בלתי־אם את אשר אמצא. מזוינו מעטים ורעים תמיד, ידידתי, ואין לנו היכולת ואין לנו הבהירה לזרות ולהבר כאוות נפשנו ולברור לנו רק את הטוב לנו, ועל־כן עלינו לקחת מן המוכן ככל אשר נמצא, מסרטנים ועד דג.

הן ספורם מונחים לפני היום על שולחני, ואת תאמרי בלבבך: בלי־ספק השחיתו המחברים את אשר עשו, וספרים אינם עשוים כהוגן ואינם מתאימים עם חוקי הטעם הטוב ועם מלאכת־המחשבת ועם יתר המשפטים שמנו החכמים בכתיבת ספורים, ועל־כן קורא אני להם סרטנים תחת דגים – ואולם משגה עמך, ידידתי. לו כזאת עשו, כי עתה יכולתי לבוא אליהם ולאמר: אדוני, כזאת וכזאת עשיתם, לכן הרעותם; כזאת וכזאת יורונו החכמים, ואתם לא עשיתם ככל החוקה הזאת, לכן לא הטיבותם לעשות; כזאת וכזאת נוטלים עליכם החכמים בעלי־הטעם, והיה ביום עשותכם כדבר הזה, והיתה פעולתכם רצויה. – אבל לא זה הדרך ולא זאת העיר, ידידתי! ספרנינו המעטים עם הספרוניות הדלה אשר עשו להם עודם רחוקים מכל הדברים האלה כרחוק ירושלים מפּטרבורג, וגם דבּר לא נוכל עוד באזני האנשים הטובים ההם על־דבר חוקים ומשפטים, וכי יש טעם ומלאכת־מחשבת, וכי הסופר אשר לא יעשה את מלאכתו על־פּי כל החוקים ההם והיתה מלאכתו רמיה. את, ידידתי הנעימה, הלא משוט בארץ ומהתהלך “בעולם הגדול” תבואי אלינו, ולכן יש אשר תדמי בנפשך כי עולמנו הקטן נוהג גם הוא כמנהגו של העולם הגדול, אשר בו ישבת. ואַת בבתי־שכיות־החמדה הסתופפת ובבתי־אוסף התמונות התלוננת, ובראותך ציור חדש או פסל חדש ותקומי ותבחני אותם למען דעת העשוים הם על־פּי החוקים והמשפטים אשר ידעת אם לא? היצא החושב ידי־חובתו במלאכתו אם לא? ולכן גם בבואך אלינו, אל האוהל הקטן, אשר נטינו לנו, הבאת עמך את חוקיך ואת משפטיך הנכוחים ההם ותאמרי אלינו: הגישו־נא אלי את ציוריכם ופסיליכם וספריכם למען אבחנה אותם. אבל, ידידתי! אם אגיש אני אליך היום את הציורים המשוחים על הדגלים העשוים למען הילדים ליום שמחת תורה, או את ציורי המן ובניו וזרש אשתו הנדפסים בספרי מגלת אסתר אשר לנו, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי משפטיך וחוקיך הנכוחים”, האם לא תתני בשחוק קולך? אם אגיש לפניך היום את צלמי הארי ואת הדוב ואת הנמר אשר עשו לנו בחורי בתי־המדרש ליפּות בהם את ארון־הקודש, או ציורי “שויתי” עם כל צעצועיהם היקרים העשוים עד להפליא, ואומר אליך: “שפטי־נא לי את אלה על־פּי החוקים שבהם נשפוט גם את מעשי חושבי אירופה ואמניה”, האם לא תאמרי אלי: משוגע? אם אגיש לפניך היום את ספּורי המעשיות בדבר “אלי־בבא וארבעים השודדים”, ואומר אליך: “שפטי לי את אלה ומדי אותם בקנה־המדה אשר נמוֹד את מעשי דיקנס ושפּילהגן וטולסטוי”, האם לא תאמרי אלי: ידידי, אין כוחך אלא בלצון?

ידידתי! לא את “אלי־בבא וארבעים השודדים” אנכי נותן לפניך היום, כי־אם ספור אחר, הנדפס בקבוצת ספורי־אהבים שונים, אשר קרא אותה המחבר בשם הכולל “אגודת רמונים”, והנה לפנינו היום הספור הראשון בשלמותו¹. כפי הנראה, עשה המחבר בספורו זה את כל אשר היה בכוחו לעשות, עשה אותו שלשה חלקים, הרבה בו “מעשיות” עד לאין מספר, הביא אל תוכו אהובים ואהובות אחדות, כתב בראש כל פרק את החקירות מן המין הידוע, כמו על התקוה (כי היא טובה מאד או כי היא כוזבת) ועל האהבה (כי היא מתת־אלהים וכו') ועל ההצלחה (שהיא – להבדיל – כמו שחוק הקרטים) ועל אהבת הכבוד (שהיא מילתא דשכיחא) ועל כל יתר השמות המופשטים ושמות המקרה הנמצאים בכל ספרי־המלים הטובים. ובכדי להוציא מלבם של מבקרים רבים, השואלים לפעמים: “ומה המוסר היוצא לנו מכל אלה?”, הוסיף המחבר בכל פרק ופרק גם דברי־מוסר הרבה, אשר אם נקרא אותם ומצאנו שני דברים: א) כי נתחיל לגהק ולפהק; ב) כי שמורות עינינו תאחזנה תיכף ומיד ונישן לאלתר, הכל לפי הקורא ותכונת רוחו. ומלבד כל אלה כתב גם הערות אחדות לספורו, – ומה לו אפוא לעשות עוד לספורו ולא עשה?

מובטח אני, כי הספור הזה עשוי לפי רוח המון הקוראים ולפי טעמם ומשאלותיהם, והם לא יבקשו יותר מעם המחבר. אבל האם נכון הדבר, כי ירד סופר אל המון העם עד הדיוטה התחתונה אשר להם כדי לעשות את רצונם? האם לא יותר טוב ויותר הגון, כי יעלה אליו סופראת המון הקוראים עד המדרגה שהוא עומד עליה, והוא יקריב להם את קרבנותיו לרצונו הוא? – אמת היא, כי המון הקוראים לא יבקשו מעם הסופר בלתי־אם “מעשיות” וגם “מעשה בג' אחין” או “מעשה בבן־מלך ובת־מלכה” או “מעשה בז' קבצנים” יהיה תמיד לפי רוחם וטעמם. אבל מה יעשה המספר אם אנשים כמוך, ידידתי הנעימה, יבואו לתהות על קנקנו? מה יענה אם ישאלוהו: מה עשית?

מה עשיתי? ספור עשיתי! – טוב הדבר, אבל היש לספורך זה איזה יסוד של תורת־המידות? היש לו איזה יסוד של תורת־הנפש? האם בא לפתור איזו שאלה משאלות החיים? האם בא והעביר לפנינו איזה אנשים בשעה שהם נתונים בתוך תנאים ידועים ושאינם ידועים מתנאי־החיים, והמחבר נותן לנו פתרונים, למען נבין את דרכם ואת מעשיהם שהם עושים בשעה כזאת ואת יחסם זה לזה ואת טבעם שהוא מטביע בם לפי ההכרח ולא לפי בחירתו? או האם עזב המחבר את כל אלה, ואין אצלו עיקר בלתי־אם היופי לבד, ולכן עשה את אשר עשה רק לשם מלאכת־מחשבת, והציורים אשר לפנינו נאים הם, יפים הם, ורוח שירה וזמרה מרחף על פניהם ומרהיב את עין הרואה ולוקח את לבו?

המחבר אשר לפנינו יש לו מושג זר מאד מתורת־המידות, ועל־כן ידמה בנפשו כי יצא ידי חובתו, אם ידרוש לפנינו דרשות של מוסר השכל בכל עת ובכל שעה שהוא מוצא לטוב לפניו, ולא יבין, כי דברים כאלה יהיו למשא על הקורא, וכי עלינו לקחת מוסר וללמוד את תורת־המידות לא במקום שהוא נותן אותה כעין הוספה, כי־אם מתוך המעשים הנעשים לעינינו ומתוך החיים שעליו להראות לנו נדע מכל נפשותיו הרבות בלתי־אם את שמותיהן ואת חיצוניותן, ולא נבוא אליהן פנימה לדעת את תכונתן ואת רוחן ובמה נבדלה אשה מרעותה. המחבר אשר לפנינו לא יעסוק בשאלות החיים ולא יבוא לפתור לנו פתרונים בהויות העולם, ועל־כן אין לו מטרה ואין לו תכלית אשר אליה יחתור לבוא ואשר אליה יוכל גם הקורא לשאת את עינו. המחבר אשר לפנינו לא ישים לב אל החיים ואל תנאיהם ולא יזכור כי עושה אדם את מעשיו בהכרח על־פּי השתלשלות הסיבות, ועל־כן יכול הוא לעשות עם “אנשיו” כאדם העושה בתוך שלו; פעם ישים בפיהם דברים כאלה ופעם כאלה; פעם יצוה אותם לעשות מעשים טובים ופעם מעשים רעים, והכל במקרה נעשה, והנפשות תהיינה בידו כעין כרפס, אשר הרשות בידו לטבול אותו פעם בחרוסת ופעם במי־מלח – הכל לפי רצונו, ואיש לא יוכל למחות בידו. המחבר אשר לפנינו לא ידע מה זה יופי ומה זה ציור ומה זה רוח שיר וזמרה, ועל־כן לא יבין לבנות את ביתו ולא ידע את מלאכת הגזרה והבניה, והרי הוא עושה ספּור בתוך ספור וספור בתוך ספור, ובתוך הספור הזה עוד ספור אחד, ועוד אחד בספור האחרון ההוא, והכל בכדי להרבות בגליונות; ובראותו כי עוד לא עלה בידו להיות כדי חלק אחד, יוסיף עוד מקרים ומאורעות ומעשיות אחדות, עד מלאת לו, למשל, 100 דפים או 102 דפים, כמספר אשר עלה במחשבתו תחילה לתת לכל חלק וחלק; ויען כי לא יבין, כי יש גבולים לציור ויש לו מסגרת סביב, וכי על הצייר לעשות משהו שלם, לכן לא נתפלא בקראנו פעמים רבות בספר הזה, כי “הגבור” יגלה לנו את דעתו שהוא, לכאורה, יוכל לספר לנו עוד דברים רבים מאד, ורק כי גדל ספורו מאד ולא יהיה מוכר־ספרים או מדפיס אשר יקנהו וידפיסהו ילך ויקצר וכו'. האם נוכל לבוא עם בעל ספור כזה במשפט? וגם רוח שיר וזמרה יותר מדי לא נוכל ליחס למחבר אשר דברים כמו אלה יכניס אל תוך ספורו פנימה וטעמו הטוב לא יטפח על פניו.

אם תקחי לך, ידידתי הנעימה, את הספור הזה לקרוא בו, וראית, כי לא ידע ה' שייקוויטש אשר המספּר ספורים ממין זה עליו לבחור לו ענין לענות בו, והענין הזה יהיה לו למרכז, ומן המרכז הזה יצאו הסעיפים אל כל העברים, והסיבות והמאורעות והמעשים יסתעפו וישתלשלו מן הנקודה התיכונה ההיא, והנפשות תהיינה נלכדות ונאחזות אשה ברעותה – את אלה לא ידע ה' שייקוויטש; ועל־כן בחר לו עבודה קלה מזו: יספּר לנו ספורים בודדים ורבים מאד, ספּור בצד ספּור, וספור בצד ספור, ומובן מאליו, כי הדבר הזה הוא מן הדברים שאין להם שעור, וכי באמת יכול היה כל מחבר, שיש לו מעט דמיון, לכתוב לנו לא רק שלשה חלקים, כי־אם גם עשרה או עשרים חלקים, לולא המדפיס האכזר שעומד לו לשטן בדרך. ה' שייקוויטש לא יעשה לו מרכז ולא יבנה את בנינו סביב, כי־אם לוקח חוט ארוך וחורז עליו את חרוזי־מעשיותיו ככל אשר יעלה על החוט, פלוני בצד פלוני ופלוני בצד פלוני, ועל כן לא ימצא לפניו דרך אחרת וטובה בלתי־אם לצוות על נפשותיו לספר את תולדות ימי חייהן, וממילא מובן, כי מקרים ומאורעות ומעשיות לא יחסרו עוד, עד תום מאה דפים, כאותו חסיד שמברך בלילה עוד פעם אחת ברכת “שהכל”, בכדי להשלים מאה ברכות.

והמעשיות והמקרים והמאורעות האלה אינם חדשים; הכל באופן ידוע נעשה, הכל מן המוכן והמזומן אצל כל אחד ואחד, ופעמים רבות בקראנו שורה אחת נדע אל נכון מה יהיו הדברים הבאים בשורה שלאחריה, ידוע נדע, האוהב, “מחויב” לדבר באזני אהובתו כזאת וכזאת, וכי הצפור “מחויבת” לזמר בעיר דוקא ברגע הזה, וכי הסופר “מחויב” לנקד שלש נקודות המקום פּלוני דוקא ולהפסיק את הדבור באמצע. האם נבקש טל חיים בספור אשר כזה האם נבקש טל תחיה בקרב נפשות אשר כאלה?

הן תזכרי עוד, ידידתי, את כל השעשועים השונים אשר נשים לפני ילדינו הקטנים לשחק בהם. יש אשר יביא האב לבנו הרך בית קטן העשוי גזרי־עץ, והגזרים האלה כרותים ומהוקצעים היטב ומסומנים לסימניהם, הגזר האחד יהיה למסד והשני לטפחות, השלישי לגג והרביעי למפתן, החמישי לחלון והששי לדלת וכו', עד תום כל החלקים. והילד ילמד את ידיו ויתרגל בעבודה להניח את גזרי־העץ בסדר ידוע, איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, עד כלותו את הבנין ועד ראותו את הבית העומד לפניו על תלו, – ככה יהיו גם המסַפּרים האלה. המה לוקחים כפעם בפעם את גזרי העץ העשוים לדבר, ומניחים אותם איש על פני אחיו, איש על פני אחיו, והכל יעשה בסדר ידוע ובאופן שאין לשנות ממנו, ובכלות סדור גזרי־העץ, והנה – ספור לנוכח עינינו. האם נוכל לקרוא לבית כזה בנין?

אם תחפצי, ידידתי הנחמדה, לבוא אל תוך בית־גזרי־עצים אשר כזה, שהוא עשוי לילדים קטנים לשחק בו, הנני ואביאך אל חדריו פנימה. הטי־נא לי את אזנך, ואספר לך את ספור־המעשה אשר ישים המחבר לפנינו:

נערה עבריה, בת איש עשיר מבני הדור הישן, נהפכה מעט מעט ותהי למשכלת ותאהב מאד את הדבר הנודע הנקרא “השכלה”. ומובן מאליו כי אָהבה גם את אחד המשכילים. אכן גם זה מובן מאליו, כי בהגיע עתה, עת דודים, לא נתן אותה אביה לאיש המשכיל לאשה, ואדרבה, הביא לה חתן כלבבו הוא, והוא, כמובן, בזוי־מראה ומתועב ומגואל וחולה בחלי־נופלים וכו‘. ויהי בלילה, בעת החופּה, ותעלם הנערה ותברח ותמלט, ותלך מדחי אל דחי ומכפר לכפר ומעיר לעיר. ותהי “תועה בדרכי החיים”, כנהוג. ובאחרונה עזבה את דתה וכו’ וכו' – ותהי לנדחת.

זה הוא עיקר המעשה בספור “הנדחת” אשר כתב לנו ה' שייקוויטש.

הכזה יהיה לספור בן שלשה חלקים? – תשאלי, ידידתי הנעימה. – האם במעט מעשה ופעולה כאלה נוכל לעשות מטעמים רבים כאשר עשה לנו המחבר?

ומדוע לא, ידידתי? – הנערה “הגבורה” מתחלת לספר לנו את תולדותיה ודברי־ימי חייה מיום גיחה מבטן אמה, ואגב אורחא תספּר לנו בקצרה גם את תולדות אביה ותולדות אמה; וכיון שתגיע לאותו פרק אשר שלח לה אלהים את אחד המשכילים להיות למחיה לפניה ולאהבה איש את אחיו, אז יתחיל גם המשכיל לספּר את תולדותיו, ומאליו מובן, כי גם הוא יתחיל מיום גיחו מרחם אמו, והוא לא רק את תולדותיו ואת תולדות אבותיו יספּר לנו, כי־אם גם את תולדות אבי־זקנו ודודיו ודודותיו ובדרך העברה יספר לנו גם תולדות איזה אנשים אשר בא עמם במגע ומשא במשך ימי הבלו, וכן יספּר, ויספּר עוד, עד כי יראה המשכיל לפתע פתאום כי כבר השלים את מספּר הגליונות של החלק השני, ואז מובן מעצמו, כי ישמע קול דופק על הדלת, כנהוג, והמספּר יאָלם דום – והתולדות עם תולדות תולדותיהן עד סוף כל התולדות יתמו ויחדלו.

מובטח אני בך, ידידתי הנחמדה, כי עפעפיך הבוחנות יכירו על־נקלה אשר קנא המחבר קנאה גדולה בסמולנסקין ובספרו “התועה בדרכי החיים”, ועל כן התאמץ לעשות כמוהו. ובמקום שלקח לו סמולנסקין זכר “תועֶה בדרכי החיים”, בסג“ל תחת העי”ן, לקח לו המחבר הזה נקבה “תועה בדרכי החיים”, בקמ“ץ תחת העי”ן, ויעש לו את הספור. והנה טבע המין מחייב, כי הזכר עלול יותר להיות תועה ולהיות נע ונד בארץ, כי תנאי חיים כאלה שכיחים באיש יותר מבאשה, ועל־כן יהיה הזכר יותר ראוי ויותר הגון לפני המחבר לעשות בו מיני ספורים כאלה; ואולם ה' שייקוויטש לא יכול עוד גם הוא לקחת את קרבנו מן הזכרים, אחרי כי כבר הקדימהו אחר, ועל־כן אנוס היה לבקש עזר כנגדו מעזרת הנשים, ורק בראותו כי האשה לא תתן לו חומר די ספוקו, הלך וחבר אליה גם איזה זכר, אשר גם הוא יאריך בדרוש מאד מאד ויספר את תולדותיו ומאורעותיו ומעשיותיו באריכות יתרה מאד, עד כי על־פי שניהם גם יחד יקום ספור שלם. ואולם המנוח סמולנסקין היה בעל כשרונות רבים, ואצל ה' שייקוויטש לא נמצא את הכשרונות ההם, ועל־כן אין חיים ביצוריו ובציוריו; ורק את החסרונות הרבים אשר נמצא בספורי סמולנסקין אותם נחל ממנו, והחסרונות האלה יראו לעינינו במידה מרובה מאד: שיחות ארוכות יותר מדי, בטלנים ודברי־בטלנות רבים מאד, מיני חקירה בראש כל פרק ומיני פילוסופיה על התקוה ועל השמחה, על החיים ועל המות, על האהבה ועל הכבוד וכו', שאין בהם כל רעיון חדש ואשר כל איש יודע אותם כאשר נדע את הזמירות והניגונים מן האופירות הידועות על־פי תיבות־הניגונים אשר בעליהן יסובבו בהן את חוצות העיר לנגן לפני חלונותינו בחצרותינו ובכל מקום אשר הם עומדים ותיבותיהם בידיהם. – האם לא לגועל־נפש יהיו לנו דברים כמו אלה?

הרשיני־נא, ידידתי, ואנסה לצאת בעקבות המספר בדרך אשר בחר לו בספורו, ואשים לפניך גם מעט מן המאורעות והמעשיות אשר אוהב אותם ה' שייקוויטש מאד מאד:

הנערה, ושמה חנה, מתחילה לספּר את תולדותיה בשעה שהיא שוכבת על המטה אשר לא תרד עוד מעליה, והיא גבורה ואמיצת־לב וכל הרואה אותה יכיר כי היא נערה á la “קוֹזק”. עיר מולדתה היא “חשכות”, והיה לאות כי שם לא נמצא עוד המין הנקרא השכלה. אבותיה, חיים כספי ואשתו בתיה, אנשים רעים וחטאים מאד, ובתם המשכלת תראה לנו את כשרונותיה הרבים לחרף ולגדף את הוריה, כדת וכדין. וליתר תוקף ועוז יודע המחבר לברוא לו גם איזה נער, והוא יתום נעזב וקרוב למשפחת כספי, ואותו יקחו אבות חנה אל ביתם באהבה גדולה וברחמים רבים, ואחר אשר נצלו את אמתחתו ויגזלו את כסף ירושתו, יחלו לענותו ולהתעלל בו, כנהוג אצל המחברים, עד כי יברח הנער ויעזוב את דתו ויהי באחרית ימיו שוטר משוטרי הפּוליציה. בין כה וכה והנערה חנה הולכת הלוך וגדל, והיא הולכת לשוח בשדות ומוצאת שם את המשכיל המורה־לשונות, ששמו יעקב רמון. וממילא מובן, כי מחבר בקי ורגיל לא יעזוב שעת־כושר כזאת, ועל־כן יכניס אל לב המשכיל את הרעיון הגדול: בוא, ראה וקדש! המשכיל עושה את שלו והמשכלת עושה את שלה – והנה אהבה גדולה, כדין וכדת, אז ילמד ה' רמון לאהובתו מרת חנה את ה“השכלה”, עד שתדע את השפה העברית ואת מאמרי חז“ל ואת השפה הצרפתית וכדומה; ויען כי אין נוהגין בעלי ההשכלה ללמוד השכלה בימות־החמה ובימות־הגשמים על פני השדות תחת שמי ה', לכן יברא המחבר תיכף ומיד גם סנדלר אחד ששמו שלום מבין (מפני שהוא יודע “להגיד מבינות” על כל דבר ודבר), ובבית הסנדלר הזה יועדו הנאהבים והנעימים כפעם בפעם. אז יבוא רעיון בלב המחבר לעשות עוד פרק אחד: והנה חלום. חנה חולמת חלום נורא, כי בא חתן מן החוץ, והוא מבני הדור הישן, ואבותיה חוגגים את חתונתה, ותיקץ, ותתפעם רוחה, הכל כנודע. ואולם באמת יבוא גם בהקיץ מחותן אחד לראותה, ושמו רבי אשר פרחי, אשר “זקן צהוב אשר כבר החל לכרות ברית את לבן” סובב את לחיו, והיא מוצאת חן בעיני המחותן הזה, והם כותבים את “התנאים” בשעה מוצלחת. אולם השעה לא היתה מוצלחת, כי פתאום נפתחה הדלת והאפיקורס יעקב רמון בא הביתה, והוא גילה את הסוד. כי בנו בכורו של המחותן הזה הוא משכיל גדול ואפיקורס, ולפיכך הוא פּסול במשפחתו, ובנו הצעיר, המיועד להיות חתן לחנה, הוא נגוע ב”מחלת חולי־נופלים". אבל אבות חנה אינם משגיחים בדבר הזה, וחנה תהיה לכלה. – בין כה וכה ואנחנו רואים, כי המחבר בא בין המצרים ואינו יודע במה ירבה את פרקיו, ועל־כן יבקש עצות, ורעיון יבוא בלבו להביא את חנה אל ביתו של רמון, ולשׂוּם דברים בפי רמון לספּר את תולדותיו; ורמון, כפי הנראה, איננו שונא את האריכות, ועל־כן יוכל לעשות חסד עם המחבר ולמלא בספורי תולדותיו את שלישית החלק הראשון ואת מלוא החלק השני. אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך תזכור חנה לחזור על דבריו אות באות, ואיך לא תשכך את כל השיחות ואת כל הדברים אשר יצאו מפי רמון במשך ימי הבלו, ולא תשכח גם את כל הדברים אשר דברו באזני רמון כל האנשים שבאו עמו במגע ומשא מאז היותו ילד ועד היום הזה, ואולם אין מקשין על מחבר ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך עצר רמון כח לספר ספורים רבים כאלה בין לילה אחד, ואיך היתה לאל ידו להעביר את כל אלה לפני אהובתו בדיוק נמרץ, אות באות ומלה במלה, ככל אשר דבּר הוא באזני אחרים וככל אשר דבּרו אחרים באזניו, – אבל אין מקשין על כותב ספורים; אמת היא, כי אנחנו לא נבין איך נערה תמימה כחנה ערבה את לבה לבוא אל ביתו של איש צעיר לימים ולהיות שם כל הלילה עד הבוקר, ובאירופה הלא נוהגין “להביט אחרי אשה כזאת האהלה” ולחשוד אותה במה שאין בה או במה שיש בה, אבל אין מקשין על הטעם הטוב של עושי ספורים בישראל. – יהיה איך שיהיה, המשכלת באה אל ביתו של המשכיל ללון שם הלילה, והוא ישב לפניה על השולחן, ואחרי־כן “העביר את ימינו על מצחו, כמו רצה להסיר את הצעיף מעל פני העבר”, הכל כנודע, ואחרי־כן התחיל לספּר את תולדותיו.

מעשה בג' אחין ובירושה וכו' ואחד מן השלשה ימות ועזב אחריו אלמנה ויתומים, ושני האחים עושקים את חלק הירושה של האלמנה ויתומיה. הכל כנהוג; ולא עוד, אלא שכופין את האלמנה עד שתחתום על שטר חוב ותעיד על עצמה כי כבר קבלה את חלקה. האלמנה והיתומים חותמים, ורק הבן השלישי והקטן לא יחתום. וממילא מובן, כי הנער השלישי של האלמנה הזאת הוא – יעקב רמון. ובספּר רמון את הדברים האלה באזני אהובתו חנה, לא ישכח ללמד אותה גם תורה וכללי־חיים, ולהגיד לה למשל: “מקרה בני־אדם בדרכי החיים היא כמקרה המשחקים בקרטים אם תעמוד ההצלחה לימין האחד יאירו הקרטים הטובים לו פנים ובלי מעצור ימלא כיסו זהב, וכמעט תסתיר הצלחתו פּניה ממנו, אז יאבד בלי הרף את כספו”. (ח"ר, דף 97). כללים ודברי־חכמה כאלה אינם יקרים במציאות בתוך הספר הזה, ויש תקוה כי הקוראים יחכמו מאד בהרבותם לקרוא דברי־אמת כאלה. אכן המשכיל יעקב רמון לא יסתפק בכמו אלה, ועל־כן יבקש לו מעשיות ומאורעות מן החוץ, שהם, לכאורה, אינם נוגעים כלל לנו ולספורנו. ואולם שחוק קל יעבור על שפתינו בספּרו לנו כלאחר־יד גם מעשה בבחור אחד שאהב בתולה אחת, והרי הוא מבקש מלפניה להועיד לו מקום להראות לו איש את פני אחיו, ושני הנאהבים נועדים יחדו ביער תחת השיחים, כדין וכדת. אבל, ידידתי הנחמדה! התמצאי את חידתי ותגידי לי את הזמן אשר בחר לו המחבר לראית־פנים זאת? הלא תשחקי אם אומר לך, כי את זמן החורף בחר לו; ואת שוי־נא לנגד עיניך את התמונה הזאת: בחור ובתולה עומדים ביער תחת אחד השיחים באחד מימי החורף והשלג הולך הלך וירוד, והקרח הולך הלך וגדול, והם מדברים על־דבר ההשכלה ועל־דבר אמור הקטן ועל יתר הקהילה הקדושה. האם לא תצחקי, ידידתי, על דמיון המחבר העצום? אבל המאורע הזה הלא הוא רק מאורע הבא מן החוץ, שאיננו נוגע אל עצם הספור, ועל־כן יוכל המשכיל רמון לעבור על־נקלה מן המקום הזה והלאה, ולהודיע אותנו כי עזב את עיר מולדתו, ויסע אל עיר מגורי דודו, וממילא מובן, כי אם מצא “מציאה כשרה” ברחוב העיר, ולבסוף נתגלה הדבר, כי אחד מבעלי־הונאה השליך את המציאה ארצה במרמה, כדי לתפוש אותו בלבו ולסבב אותו בכחש ולהוציא במרמה מצלחת רמון את מעט הכסף אשר היה בידו – הכל כאשר לכל, כמו שנדפס בספורים הגדולים של המספּרים הגדולים בצרפת. בין כה וכה והמחבר רואה, כי כבר מלא החלק הראשון, ועל־כן רואים אנחנו פתאום, כי האיר הבוקר, ורמון יפסיק את תולדותיו באמצע, וחנה תשוב לבית אבותיה ואיש לא ידע בצאתה ובבואה, הכל כמו שנכתב בספורי “אלף לילות ואחד” – והחלק הראשון תם.

אם תדעי לך, ידידתי, את דרך המספּרים האלה ואת טעמם, הלא תביני על־נקלה, כי עליו להתחיל את החלק השני בשעה שהנערה חנה ישנה, והיא חולמת חלום נורא. והמחבר המרבה בחלומות, יעשה גם הערות לספורו, ובהערותיו יגיד לנו, כי לא יחיד הוא במינו וכן גם מאפּו וסמולנסקין כתבו חלומות בספוריהם, ועל כן עשה גם הוא כדבר הזה. בין כה וכה, וכבר נודע האמת לאבות חנה, כי עוגבת בתם על האפיקורס; אולם חנה באה עוד הפעם אל ביתו של רמון, ללון שם עוד לילה אחד, ויעקב רמון מוסיף לספר.

אבל ירא אנכי ידידתי הנחמדה, כי נבול תבלי גם את וגם אני, אם אוסיף עוד לצאת בעקבי המחבר. תולדות יעקב רמון מלאות מעשיות ומאורעות שאינם נוגעים כלל אל עצם הספּור, והגוזמאות וההפלגות רבות מאד מאד, בכדי לתפוש את המון הקוראים בלבם. מובן מאליו, כי בספור כזה לא יחסרו המעשיות בדבר שטרות מזויפים ומלשינות וחברת גנבים וישיבה בבית־הסוהר וכו' וכו', – עד שיראה המחבר פתאום, כי כבר מלא החלק השני עד מספּר הגליונות שחשב לו מראש, ואז ישמע פתאום קול איש מתדפק על הדלת, והנה כבר האיר הבקר, ויעקב רמון כבר בא עד קצה ספורי תולדותיו, וחנה שבה לבית אביה, ואביה מכה אותה באכזריות גדולה, הלך והכה, עד אשר יתם החלק השני.

החלק השלישי בתחלתו: חנה חולה ושוכבת על מטתה בחדר גדול, ופּוקחת עיניה ושואלת: “איה אנכי?”, הכל: כנהוג בין המחברים ושומעת, כי רמון ברח מפני חמת אביה. ואביה שכר בכסף אשה אחת, אשר באה לפני חנה להגיד לה כמשיחה לפי תומה כי יעקב רמון הוא בעלה; ובכן רואָה כי נפלה בפח וכי כזב לה יעקב וכו'. בין כה וכה הגיע יום חתונתה עם בנו של המחותן רבי אשר פרחי. ממילא מובן, כי גם שר פולני ושמו מליניצקי בא מן הכפר לראות בחתונת נערה עבריה, ואז תאמר חנה אל רעותיה הסובבות אותה:

“לכו לכן, אחיותי, עוד מעט ואבוא גם אנכי אחריכן”.

“ומדוע לא תלכי ברגע הזה?” שאלתני אמי.

“רוצה אני לקרוא את התחינה, אשר נתנה לי המתפללת זלדה־טויבה, העשויה בעד הכלות לפני חופּתן”.

ובהיות חנה לבדה בחדר, תברח עם השר הפּולני אל אחוזתו אשר בכפר. שם תראה הנערה עולם חדש, שם תראה "סביב לשולחנות עשויות (עשוים) משיש לבן ישבו שרים רבים וישחקו בצחוק הקארטים, (כמדומה לי שמנהג הוא לצחק בקלפים על פני שולחנות ירוקים), ושם החלו הפלפולים על־דבר האמונות והדעות ועל־דבר התמורה והיציאה מדת לדת. בראות חנה כי אין מפלט, תתמלט מן הארמון בחצות הלילה ובורחת מן הכפר על־פי נסים á la מונטה־כריסטו. מכפר לכפר ומעיר לעיר היא הולכת ונוסעת, עד כי תבוא אל העיר יקב, ושם תהיה לתופרת בבית אחת התופרות. ואחרי־כן תלשין גברתה אותה אל השוטרים ושוטר אחד יבוא להביא אותה אל בית הסוהר, כנהוג, ומובן מאליו, כי השוטר הזה הוא – הבחור שלמה שהיה בילדותו בבית אביה, ואחרי־כן ברח משם ויעזוב את דתו ויהי לשר עשרות. דעת לנבון נקל, כי השוטר הזה יאבה אותה, ואחרי־כן ינעיל וילביש ויאכיל אותה, כנהוג בין הגבירים, ואחרי־כן ידבר על לבה, ואחרי־כן תראה גם חנה, כי טוב מאד לפניה לקחת נקם מאת אביה, ואחרי־כן תעזוב גם היא את דתה. אז יבא לפתע גם יעקב רמון, והוא נעשה בין כה וכה לעשיר רב ועצום, כי ירושה גדולה נפלה בחלקו, והמחבר יחד עם הגבורה חנה, בראותם כי אין דרך לצאת מן המבוכה הזאת, גומרים בלבם להגיד להשוטר שלמה־סלמון, שיביא לה ארסניק למען העכברים, כנהוג, וחנה אומרת לשתות סף רעל, כנהוג ומובן מאליו, כי אמה מתה ואביה הוכה בשיגעון, והמחבר ינקד פה נקודות על פני שורות אחדות והספור כמעט תם.

ידידתי! ראי, הנה אני אומר “כמעט תם” ולא “תם”, כי פתאום לפתע בא המחבר אחרי הנקודות אשר עשה, והוא מוסיף לנו עוד שורות אחדות. התמצאי את החידה לדעת את אשר עשה לנו המחבר עתה?

בלי־ספק השמיע המדפיס באזניו את דעתו, כי בני־ישראל לא יקנו ספור כזה על־דבר עבריה נדחת, ובלי־ספק מצא המחבר, כי טוב לסופר בישראל בימים האלה לגעת, אם מעט ואם רב, גם אל רעיון ישוב ארץ־ישראל, ועל־כן רואים אנחנו אחרי הנקודות לפתע פתאום כי אומרת לנו חנה: משטה אני בכם! עורבא פרח! לא הייתי לנדחת ולא הייתי לאשה לסלמן השוטר ולא שתיתי סף רעל, כי־אם נסעתי עם יעקב רמון אל הארץ הקדושה, ושם הייתי לעבריה נאמנה, ויעקב קנה כברת ארץ וכו' וכו'.

האם תתפלאי, ידידתי הנחמדה, על אחרית־דבר זה אשר בחר לו המחבר לפתע פתאום? התמצאי, כי כדבר הזה יוכל לעשות רק הסופר אשר לא על־פּי השתלשלות הסיבות יעשו יצוריו את מעשיהם, כי־אם על־פי רצון המחבר ומעלות רוחו ונטיותיו?

זה הוא “הספור”!

רב לי, ידידתי! אין לי לדבר דבר ואין לי להוסיף עוד על הדברים האלה, כי עיניך הלא תראינה את הדוגמאות הקטנות ששמתי לפניך, והבינות את הדרך אשר הלך ה' שייקוויטש בספורו, ולכן שפטי־נא את ולא אני.

אכן עוד לי מלים אחדות על־דבר שפת המחבר בספורו זה. כפי הנראה, יודע הוא את לשון־הקודש היטב ומשתמש בה על־נקלה ובלי כל יגיעה יתירה; ורק שגיאותיו בדקדוק הלשון רבות מאד, וכמעט בכל דף ודף נמצא לשון־זכר במקום לשון־נקבה ולשון־נקבה במקום לשון־זכר, או שני נסמכים לנושא אחד, או נסמך עם ה' הידיעה, או פועל עומד במקום יוצא ולהפך. וכן נמצא בו מבטאים רבים שהם לפי רוח ז’רגון כמו: “בגדיו הנצחיים” (תכריכים) “ההרים מתחת העיר”, “רבים שאלו גם את מבינתו על החתנים”, אם שמו המהולל לא צוה", “מתנחמים על השידוכים אשר עשו”, “העשירים יביטו על סוכניהם מבעד אצבעותיהם”, “נפל בבור שמן”, “בעיניו הגדולות מדד אותי מכף רגלי ועד קדקדי”, “השליך מבט” – ועוד רבים כאלה.

שאי־ני לי, ידידתי היקרה, אם הכברתי מלים יותר מדי או אם המעטתי מן השעור הראוי.

והנני ידידך הנאמן

ד. פ.

פטרבורג, 1887.

ידידתי הנחמדה!

פה על ההרים ירווח לי. יערות ביהם כבר החלו לפחת בי נשמת חיים חדשים ומימי הטפל, השוטפים בתוך הבקעה אשר מתחת, כבר החלו לשטוף מקרבי בשאון קולם את מחלתי הזעומה ואת מרתי השחורה ואת חלומותי הרעים ולטהר אותי מכל הרוח הקשה אשר דבקה בי בכל הימים האחרונים. עתה הנני בריא אולם, הנה דמי עורקי יסערו בי לנטלני ולנשאני ממקומי, הנה גידי בשרי ישורגו ויעובתו מתחת לעורי, הנה און ועצמה ימלאו בּתי נפשי – ואני חש ומרגיש כי שב אני לאיתני הראשון וכי כוחי יגדל ויעצם מרגע לרגע ואני חזק ואמיץ כבראשונה. ויש אשר תצלח עלי גם תשוקתי הראשונה והעצומה, לקום ולהרוס, לעקור ולשבר ולמַגר, וכל קרבי בי ישאפו למלחמה. ברוך המקום הזה!

ומן המקום הזה אנכי כותב אליך את הדברים האלה.

ויש אשר אדמה בנפשי, כי אך חלום רע הציק לי בכל הימים והשנים האחרונים האלה – האם זה תמול היו ונעשו כל הדברים אשר היו ונעשו בינינו, או האם באמת כבר עברו שבע שנים מני אז?

שבע שנים! על אם הדרך אשר עם אבן־האזל שם נפרדנו איש מעל אחיו; שם יריתי ביום המעשה את חצי האחרונים אשר נשאתי עמי בתוך תליי, שם בכינו איש על צוארי רעהו ונלך איש איש לדרכו – ומני אז לא יספנו עוד לראות איש את פני אחיו, ומני אז עברו שבע שנים תמימות.

אך אין דבר, ידידתי! מה לך תבכי? רב לי כי סוף־סוף שבתי. שובי־נא גם את וסורי אלי הלום, חלצי את נעלי־המשי אשר ברגליך, ידידתי, ושבי־פה על ברכי, ואני אדבר את דברי כפעם בפעם ואת תפקחי את אזניך הקטנות והנחמדות ותשמעי, תני־נא אותי ואראה: העוד אדומות וצחות האזנים האלה כמראה השושנים? הן נעים הערב וצח מאד ודממת קודש מסביב, וההרים הגדולים והרמים, העוטרים אותנו מסביב, רוחצים את ראשיהם בתכלת הרקיע הפרוש עליהם מלמעלה – ואני מה רבו ומה עצמו הדברים אשר לי לספּר היום באזניך!

דמי עורקי סוערים בי, וגידי בשרי ישורגו ויעובתו, ואון ועצמה ימלאו כל בתי נפשי, וכל קרבי בי תרועת מלחמה – אכן נפלא הדבר, כי המנוחה והדממה אשר מסביב לי, הן הן אשר עוררוני הפעם למלחמה.

ואני למלחמה – כי הדברים אשר לי לספּר באזניך היום הם דברים על־אודות ספרותנו העבריה.

מדוע תתני בשחוק קולך לשמע המלה “ספרות”? הן גם אני אשחק כמוך, ידידתי, הן כמוך גם אני אבין ערך ספרות כזאת. ידעתי: לו גם יהיה המבקר בעל לב טוב ואיש חנון וסלח כאלהים, ולו גם יעמוד מליץ טוב להפוך בזכות הספרות כאברהם אבינו, גם אז יהיה משפט הספרות כסדום ועמורה. העוד תזכרי, ידידתי, את המראה בהיות, אברהם עומד לפני האלהים ומבקש מלפניו רחמים על סדום ועמורה? – אולי יש חמישים צדיקים בתוך הספרות? “אם אמצא חמישים צדיקים ונשאתי לכל הספרות בעבורם!” אולי יחסרון חמשה מן החמישים? “לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמישה!” אולי ימצאון שם ארבעים? “לא אעשה בעבור הארבעים!” אולי שלשים? אולי עשרים? אולי עשרה? – הוי אלי, אלי, הן אין לך אף אחד! בספרותנו היפה אין גם סופר אחד, אשר נוכל להגיד עליו, כי הוא זה, ואשר נוכל לשאת בעבורו לכל הספרות, לו גם היינו כאלהים יודעי טוב וחנינה; את כל הדברים האלה אנכי יודע כמוך, ידידתי, ורק בעל־בטחון ובעל־תקוה אנכי לימים הבאים, ולכן אין אנחנו בני־חורין להבטל מן העבודה כליל, אולי נוכל להיטיב ברב או במעט.

הן תזכרי את הימים אשר החלותי לדבר באזניך על־דבר הספרות בפעם הראשונה? אז כתבתי אליך על ספרי השירים ועל ספרי הספורים אשר נראו בקרבנו בימים ההם, ואת שמעת ולא האמנת לשמע אזניך, ולא האמנת בכלל, כי יש גם לנו מין דבר הנקרא ספרות, ואני הייתי בעיניך לחולם חלומות. היתכן כי למעשי נערות כאלה יקרא ספרות? – את, ידידתי, אשר הסכנת להתלונן תמיד בהיכליך הרמים והנשאים, את התמת באצבעותיך הדקות והלבנות בעד אפך הקטן והנחמד בכל עת אשר הבאתיך להתהלך עמי בתוך האהלים הדלים והרעים אשר נטענו אנחנו בספרותנו, לבלתי יעלה הריח הרע באפך. את, אשר הסכנת להסתופף כל שנותיך בבתי שכיות־החמדה ובחדרי אוסף הסגולות היותר מפוארות אשר בערים הגדולות ולראות יום־יום את הציורים ואת הפסילים ואת כל פלאי חרושת־המעשה ומלאכת־המחשבת, אַת עקמת את שפתיך האדומות והיפות למראה כל ה“ציורים” או ה“פסילים” אשר בני־ישראל עושים, ולא הבינו איך יוכלו האנשים האלה לקרוא בשמות הגדולים ההם גם את ציורי המן ומרדכי במגלת אסתר או ציורי ארבעת הבנים ועשר המכות בסדרי ההגדה או פסילי הארי והדוב והנמר והברדלס אשר בציורי ה“מזרח” שלהם. אַת, אשר כל ימיך הסכנת לקרוא בספרי מבחר המליצים והחוזים והמשוררים הגדולים אשר בשני חלקי העולם, את לא הבינות איך יוכל איש לקרוא בשם ספרות גם את כל תעלולי הספרנים והכתבנים אשר נראו בקרבנו. אכן הנה התקופה הישנה ההיא כבר חלפה וחדלה, ותקופה חדשה הנה באה לנו! הספרות החדשה כבר חלצה את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה.

אמת היא, נעלים חדשות לא שמה גם עתה עוד על רגליה והיא הולכת לפי־שעה יחפה – אבל רב לנו כי שלפה את נעלי־הילדים! עתה לא יכתבו עוד בספרות הזאת שירים ומליצות רק לשם שירים ומליצות לבד, עתה לא יכתבו עוד חרוזים בעלי שורות קצרות, אשר היתרון האחד והיחיד שלהם הוא שהם בני י“א תנועות ומלעיל, עתה, למשל לא יכתבו עוד כשירי X ואחוזת מרעיו. ואם יש אשר יקום עוד לפעמים איש ויכתוב כאלה וכאלה, אז רק את נפשו הוא חובל, כי יהיה לצחוק. הסופרים, וכן רוב מן הקוראים כבר החלו להבין כי התוכן הוא הוא העיקר; על השירים לפעול ולעשות רושם בלבנו, אם על־פּי הדמיון העז שבהם ואם על־פּי משא־ומתן, אשר יושם לפנינו בעוז ובכוח ובהדר. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו ספורים ומעשיות לבד, עתה לא יספּרו עוד לנו דברים זרים ונפלאים רק בכדי להלהיב את הדמיון ולטשטש את המוח והלב, עתה לא יכתבו עוד ספורים כספורי שמ”ר (“הנדחת”) או מעשה בג' אחין ובארבעים שודדים, ולא יעתיקו עוד מעשיות של אייז’ן סי ואלכסנדר דיומאַ, ואם יש אשר יקום עוד לפעמים איש ויכתוב כאלה וכאלה, אז רק את נפשו הוא חובל, כי יהיה לצחוק. הסופרים, וכן רוב הקוראים, כבר חדלו להבין, כי על המספּר לשים לפנינו העתק מגוף החיים; אם שהסופר ישא ויתן בשאלה אחת משאלות החיים והחברה, ואם שהנפשות תהיינה פשות אשר על המספּר לבאר לנו את הלך רוחן ואת מתכונתן ואת השתלשלותן לרגלי המקרים והחיים הסובבים אותן, ואם שהספור יהיה לכל־הפחות ספור, אשר באין לו יתרונות אחרים, יש לו יתרון מיוחד על־ידי מה שצורתו תופשת אותנו בלבנו על־פי מלאכת־המחשבת שבה היא נעשית. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו מליצות, מליצות על השמש והירח והאביב ואחד־עשר הכוכבים, ואם יבוא בעל הפיליטון ויכתוב לנו את חזון לבו למטה מן הקו שבמכתב־עתי, אז עליו לקחת את לבבנו על־ידי מה שיבין לשוחח אתנו בקלות נמרצה וברוחב־לב ובבדיחות־דעת, בין שהענין אשר הוא עוסק בו הוא ענין כבד, ובין שהוא ענין קל מצד עצמו. עתה לא יכתבו עוד בספרותנו מאמרים אך לשם מאמרים בלבד, והפובליציסטן הבא לכתוב, עליו לדעת מראש להגביל ולגדור את הרעיון וההשקפה שהוא בא לשים לפנינו באותה השאלה אשר הוא עוסק בה. ובכן נמצא: ספרותנו כבר חלצה את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה, הדבר הזה מן הצד האחד הוא פסיעה גדולה לפנים.

אבל אותו הדבר בעצמו מצדו השני הוא פסיעה גדולה אחורנית. וזה הוא מה שאמרתי, כי ספרותנו הולכת לפי־שעה יחפה. אמת היא, כי חילצה ספרותנו את נעלי־הילדים אשר היו ברגליה, אבל עם הנעלים האלה חלצה גם את הילדות עצמה ואת תמימות־הילדות ואת כל מה שהיה לא באמתיות ובלי כל אמצעים מלאכותיים. תעלולי הילדות של ספרותנו היו לכל־הפחות מקוריים, עכשיו שבגרה היו פניה פנים מזויפות, שאין להן עצמיות ואוריגינאליות, אפילו כגודל העדשה. סופרינו צתוך תקופת־הילדות היו עצם מעצמינו ובשר מבשרנו, וסופרינו עכשיו הם זרים, אשר רק התאכסנו בקרבנו לפי־שעה וכל מעשיהם שהם עושים הם מעשים של חיקוי. סופרינו אז – אמת היא – עשו מעשי־ילדות, אבל הילדות הזאת היתה טבעית, מקורית, אוריגינאלית ובאה מן הלב והכילה תמיד צ"ט חלקים של תמצית ויהי בה תמיד איזה גרעין או תוך; ועכשיו כל המעשים הנעשים בספרותנו, אף כי יש להם חלק גדול של בגרות וכוח ידוע של התבשלות, אינם בלתי־אם על־פּי דוגמאות מן החוץ, ואין לספרותנו עתה צבע מקורי אפילו פחות מכזית. יש אשר אנחנו מוצאים, כי צעירי סופרינו מביטים על סופרי הדור האחרון בשאט־נפש ובעין של חמלה. איזה ערך יש בעיני הצעירים האלה לכל אותם הגוטלוברים והצווייפלים והפינים ודומיהם? לאיזו תכלית חיו על פני האדמה, לפי השקפת הצעירים האלה, כל אותם המאפּויים והלבנסונים? מה יתנו ומה יוסיפו להם אפילו המובחרים שבמובחרים, הלא הם כל אלה הגורדונים והסמולנסקים ודומיהם? כל האנשים האלה, לפי השקפת הצעירים האחרונים שבאחרונים, הבינו לכל־היותר לכתוב רק “עברית” צחה ונמרצה ולחבר פסוק אל פסוק ולרקום עליהם מליצה מלמעלה! הבינו לכל־היותר לכתוב רק “חקירות” ממין ידוע ודברי עיון ויתר הדברים הנאמרים בכובד ראש ואשר אין בהם ולא כלום! הבינו לכל היותר לכתוב רק שירים על האביב ועל הירח ולכתוב ספורים על־דבר אמנון ותמר, שאין בהם כל “רוח חיים”, ועל־דבר בחורי־הישיבה, שאינם כלל מן הישוב ומן העולם הגדול, הבינו לכל־היותר לעשות רק שירים על־דרך המחקר והפילוסופיה שירים כמו “החמלה” או “הדעת והמות”, או לכל־היותר שירים שהם טובים ונעלים בהיותם כתובים עברית ואשר יחדל מהם כל כוחם אם נבוא להעתיק אותם לשפה אחרת! ככה יהיה משפט כל אותם הסופרים אשר מבית־המדרש הישן. אבל הם, הצעירים והחדשים, הלא נעלים הם על כל מעשי הנערות האלה כהעלות השמים על הארץ! הם השליכו מעליהם כבר את עבותות השפה עם הסלסול והדקדוק גם יחד, ואדרבא, כל הכותב עברית נכונה, אשר יש בה עוד מעט מרוח השפה, או אשר תתאים עוד מעט עם איזה כלל מכללי־הדקדוק, הרי זה לו רק סימן לעניות הדעת; הם, כשהם כותבים עוד עברית, אינם כותבים אותה מפני שהיא אצלם דבר אשר בא לידם במקרה, ואין כל ספק בלבם כי כך היו יכולים לכתוב גם באיזו שפה אחרת את כל מה שהם כותבים, לו רק הביא אותם המקרה לידי השפה האחרת ההיא לא לידי השפה העברית! הם, החדשים, הלא כותבים רק דברים שיש להם ערך מיוחד מצד עצמם, וזה האות, כי רבים מהם נעתקים גם ללשונות אחרות! הם, החדשים, הולכים ביחד צעד בצעד עם סופרי כל הספרוּיות שבזמננו, והם הלא ידבקו בכל שעה ושעה עם השיטה היותר אחרונה המרחפת לפי־רגע בעולם הספרות באירופה; הם כותבים “אטיודים פסיכולוגיים”, הם מנחילים לבני דורם “פסקי הלכות של כוחות נפש האדם”, הם מציירים “ציורי הטבע”, כמו שהוא, הם מזמרים זמירות־הנפש ושירי השתפכות־הלב, הם עוסקים בשאלות המחרידות באותה שעה את חללה של אירופה כולה, הם אינם נופלים במאומה מכל יתר הסופרים באירופה והם יודעים בכל שעה ובכל רגע לקרא בשם את השיטות היותר אחרונות אשר נתחדשו בתוך יתר הספרוּיות, את שיטות הריאליסטים והנטורליסטים והדיקדנטים והסימבוליסטים והאוקוּליסטים, – כאלה וכאלה הן ההשקפות של רוב הסופרים האחרונים שבאחרונים.

כן הוא, ידידתי! הסופרים החדשים האלה אינם מבינים ואינם מרגישים כלל, כי כל אחד ואחד מאותם הסופרים של בית־המדרש הישן היה לו באצבעו הקטנה כשרון יותר גדול מכל אשר להם כולם גם־יחד! הם אינם יודעים, כי הראשונים, בכל רוח־הילדות ובכל מעשי־הנערות שלהם, היו ילדים גדולים, תחת אשר הם, בכל בגרותם והתבשלותם, אינם בלתי־אם אנשים קטנים. הם אינם מבינים ואינם רואים, כי הראשונים היו בעלי צורה מדויקת ומסוימת, אשר רשמיה היו ניכרים בכל פינה שפנו, ואם עשו מעשי־נערות, היו מעשיהם מעשים שיש בהם לכל־הפחות איזו עצמיות ומקוריות, תחת אשר הם אינם בלתי־אם קופים, המחקים את כל מה שהם רואים אצל יתר סופרי אירופה, ואין בהם כל עצמיות וכל מקוריות ורשמיהם מטושטשים ומבולבלים מאד, עד כי לא תכיר אותם אפילו תפיסת עינו של תלמיד־חכם מובהק. היום קרא פלוני באיזה ספר מספרי אחד הסופרים הכוללים, והרי הוא בא ועושה כמוהו – לא שהוא מעתיק ממנו, כי־אם שהוא עושה כמוהו – ומחר יקרא אלמוני את הספר ההוא ועשה גם הוא כמוהו, והדברים האלה יהיו נקראים באיה עונג ויטעמו לחיכּנו, ורק כל עצמיות ומקוריות לא ימצאו לנו, והן הן הלא העיקרים, אשר בהם יבדלו הסופרים החדשים והאומנים במלאכת־מחשבת מן הסופרים ההדיוטים שאין בהם רוח. הם אינם מבינים עד כמה שפוך רוח־חן ידוע על כל דברי הצווייפלים והגוטלוברים ההם ואינם רואים ואינם מסוגלים כלל להכיר את החוט של חסד המתוח על כל שירי הלבנסונים ההם ואינם מרגישים, כי עולם שלם של שירה עמוקה ותהום מלאה יופי צפונים בתוך ספּורי המאַפּויים האלה, וכי הם, הצעירים והחדשים, גם אם אלף שנים יחיו לא יצליחו להשיג אפילו את החלק היותר קטן מכל היתרונות הנעלים ההם. הם אינם מכירים, כי הראשונים, לו היו ולו התפתחו באיזה זמן מאוחר מעט ועל־פּי תנאי־חיים אחרים, כי אז היו לשם ולתהילה, תחת אשר הם, החדשים, לו חיו הם על־פי תנאי החיים אשר בהם היא הראשונים נתונים, כי אז היו להדיוטים גמורים אשר אין בהם כל רוח וכל מעלת נפש; הם הצעירים, אינם בלתי אם עבדים נרצעים לחמודות היותר אחרונות והם מחקים כקופים את כל מה שמצאו אצל זולה וג.ד. מופּסן, אצל וירלין ומֵלרמה או אצל בליבטרוי וטובוטי, אצל באהר ובירנבוים וכל יתר גבורי מכתבי־העתים “דיע געזעללשאַפט”, ובעשותם את תעלוליהם אלה אין להם אפילו קורטוב של רגש וטעם להרגיש ולהבין, כי כל מה שנאה לאנשים צרפתים ואשכנזים אינו נאה לנו, שהם רשאים ואנו לא. הצרפתים ההם, אם עוסקים הם בתעלולים כאלה, הרי עוסקים הם בהם רק אחרי שכבר מלאו את כרסם הרבה עשרות שנים מעדנים אחרים ואחרי שכבר סעדו את סעודתם כהוגן, והמטעמים האלה יהיו אצלם כעין קינוח־סעודה, אבל אנחנו אשר זה אך החילונו לעשות ואשר לא אכלנו ולא טעמנו עוד עד היום הזה כל־מאומה, האפשר הוא כי נחל מיד עם האפיקומן הזה, למלא בו את הבטן הרעבה, באופן שלא יטעם עוד אחרי־כן לחיכנו כל מאכל בריא?

שיטות הריאליסטים והנטורליסטים ואחריהן שיטות הדיקדנטים והסימבוליסטים בידי סופרי עברית – הלא הן רק שכין ביד ילד! הן גם בהראות השיטות האלה בקרב סופרי צרפת ורוסיה יניעו אחריהן רבים ראש ולא יאבו האמין, כי יש להן באמת איזו זכות להיות ולהתקיים, ואולם האנשים האלה לכל־הפחות הם אנשים שנתבשלו, ויש בהם אנשים גדולים ובעלי כשרונות נפלאים באמת, ומה שנאה ויפה לבעלי כשרונות נפלאים באמת, לאנשים כמו זולה וטולסטוי, אינו נאה ויפה לאנשים קטנים וגמדי־רוח, שאינם יכולים לברוא ולהוליד איזה דבר, ואשר לכל־היותר הם מבינים רק לחקות ןלעשות את מלאכתם על־פּי דוגמאות. הלא תזכרי עוד, ידידתי הנחמדה, את האגדה אשר שמענו פעם גם שנינו על־דבר מיכל אנג’לו? – מיכל אנג’לו היה היותר גדול בין כל החרשים עושי תבנית פסל עד היום הזה, ותאות היצירה היתה גדולה וחזקה בו כל־כך, עד שלא היה יכול לנוח מעבודה אף רגע אחד, והיה מוכרח תמיד לקחת מרגע לרגע איזה חומר אל תוך כף ידו וללוש ולגבול אותו בלי הרף, עד כי בהיסח הדעת ובלי כל כונה יצאה מתחת ידו כפעם בפעם איזו צורה או תמונת פסל. פעם אחת הלך לשוח, הוא ואחד מרעיו, וכאשר תקפה עליו תאותו ללוש דבר־מה בידו וכל חמר לא היה לו, עמד ולקט מעל פני האדמה מלוא הכף דומן והיה לש וגובל אותו פעם בכה ופעם בכה, ובלי שים לב יצאה מתחת ידו תמונת־פסל שלמה וכלולה. והנה אמת היא, כי הפסל הזה היה מעשה־ידי אמן, פסל אשר רק יד איש כמיכל אנג’לו תוכל לעשות כמוהו, אבל – ריח צחנה היה עולה ממנו עם כל זאת! זה הדבר אשר דברתי: אם אנשים כזולה וטולסטוי עושים לנו פסילים מן הדומן, אז לכל־הפחות רואים אנחנו לפנינו מעשה ידי אמנים וחרשים גדולים להפליא, והדבר הזה יהיה לנו לשילומים תחת הריח הרע העולה באפנו, אבל אם אנשים גמדים ושפלים, שאין להם חוש וטעם, באים ועושים לנו מעשים כאלה, אז אין לנו מהם בלתי־אם הריח הרע בלבד.

סופרינו הראשונים עשו מעשי־נערות – האם איש אשר רק יש לו מעט מוח בקדקדו יכחיש את הדבר הזה? אבל לו רק הניחו להם! לו רק הניחו לספרות הזאת להתפתח בדרך טבעי ולהשתלשל ממדרגה למדרגה ומצורה לצורה, אז מובטח אני כי מעט מעט היתה גם לנו איזו ספרות כהוגן. אבל עכשיו, כשהפסיקו את ההשתלשלות הזאת בחוזק־יד באמצע, עכשיו שלקחו את הילדה הקטנה והלבישו אותה את השמלה הארוכה ושמו על אפה את בתי־העינים ונתנו בידה את תיבת הטבק וקשרו על ראשה את המצנפת עם הקשורים הירוקים כאשר תלבשנה כל הזקנות, עכשו מוצאים אנחנו את ספרותנו והנה היא ילדה קטנה מצד זה וזקנה בלה מצד זה, ולא נתפלא עוד כלל אם רואים אנחנו בספרותנו בבת־אחת מעבר מזה מעשי־ילדות, שכמוהם נמצא רק אצל ספרות העומדת עוד במדרגה היותר שפלה, ומעבר מזה נמצא בה את כל השיטות האחרונות שבאחרונות, שכמותן אין אנו מוצאים בלתי־אם אצל ספרוּיות העומדות במדרגה היותר אחרונה; מעבר מזה ספורים בתבנית ספורי שמ"ר, אשר גם נפש הקורא היותר פשוט כבר תקוץ בהם, ומעבר מזה רשימות וסקיצות ושירים על־פי המודה האחרונה שבאחרונות, אשר גם הקורא היתר קיצוני עוד יבעט בהם; ובכן רואים אנו ברור כי לספרותנו תחסר כל התפתחות וכל השתלשלות טבעית, וכל הנעשה בה לא נעשה רק על־ידי אמצעים מלאכותיים.

רק התקופה הראשונה, תקופת הילדות שבספרותנו, היתה טבעית והתפתחה והשתלשלה מעט מעט ובדרך טבעי. ואם גם בתקופה זאת מוצאים אנחנו אצלה מעט הבלים יותר מאשר נמצא אצל יתר הספריות אפילו בשעה שהיו עומדות עוד גם הן על הפרק הזה, אז הסיבה לחזיון הזה היא פשוטה מאד, והיא: הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין, כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל, האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבּור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מחויבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חוקות־הממשלה, ומתנהלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש, והרי הוא נחשב לטפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא ניתן בלתי־אם ליחידי סגולה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר. אבל לא כן היה אצלנו העברים. אנחנו, אשר את שפתנו העברית לא התנחלנו כאשר התנחל האשכנזי את שפתו לדבּור ולכתיבה, ואשר אם למדנו אותה, למדנו רק כעין חכמה יתרה או כעין לוקסוס מיוחד, אנחנו, אם אך הבין אחד ממנו לכתוב מעט או הרבה בלשון הקודש מיד החליף את המושגים – את מושג כשרון הכתיבה, שהוא כשרון כללי לכל אדם בן־תרבות, במושג הכשרון הפרטי, הכשרון הספרותי, הנתון אך לאחד מאלף, ומכיון שהוא יודע לכתוב, כלומר, לטבול את עטו בדיו ולסדר מלים עבריות על הגליון, היה גם לסופר, לסופר הכותב וסופר בפרהסיה, ולכן לא יפּלא כלל אם בספרותנו, גם בשעה שעמדה עוד במדרגה היותר ראשונה, נראו בה גם אז הבלים הרבה יותר מאשר נראו אצל הספרוּיות האחרות בהיותן עומדות עוד גם הן באותה המדרגה.

אולם הימים הראשונים בכל מגרעותיהם הרבות ההן היו טובים שבעתיים מן הימים אשר לנו עתה, כי הקולות אשר שמענו היו קולות טבעיים והצורות אשר ראינו היו צורות בולטות ומסוימות; ובכלל נראה, כי עוד בימי הדור האחרון היו אחדים בספרותנו אשר עצרו כח להיות לראשים ולמורים ולעמוד בשורה הראשונה, והיו מקבצים עדר תלמידים על סביביהם והיו מנהיגים אותם. אבל עתה נשתנו פני הדבר הזה. לפנים היה לנו שקל אחד תמים של כסף, ועתה יש לנו תחתיו מאה פרוטות של נחושת, המקשקשות כל היום בקופּה של ספרותנו. הראשים השנים או השלשה, אשר היו לנו, חדלו, ותחתיהם היה כל סופר וסופר לראש בפני עצמו, ובכל מקום אשר שם יעמוד איזה סופר, שם יהיה גם קיר המזרח, ותמלא ספרותנו פתאום רק מולי"ם ועורכים ורידאַקטורים. וגם בכל הדבר הז\ה בכלל אין אנו רואים בלתי־אם את הסגולה הכללית אשר בה הצטיינו בני־ישראל מעולם. בני־ישראל אין להם אפיפיור ואין להם כהן העומד בראש ואין להם איש אשר יאמינו בו אמונה שלמה ואשר יחשבו עליו באמת, כי מוכשר הוא לצאת ולבוא לפניהם. כל ישראל רבנים, כל ישראל יודעים את התורה, כל ישראל למדו – ואיך אפוא יהיה עוד איש אשר יעבדו אותו ואשר יתנו אותו ללכת לפניהם? וגם בספרותנו אי־אפשר הוא כי יהיה איש אשר יהיה לעינים ליתר אחיו ואשר תורתו תעשה תלמידים. כל אחד ואחד בונה את הבמה בפני עצמו, ועל־כן אנחנו רואים בתוך הספרות כי התורה כתובה בה יריעות יריעות, ובין היריעות האלה אין כל חבור, וקשור, עד שהשיטות היותר מתנגדות זו לזו משתמשות ביחד ומשתמשות בערבוביה. בפינה זו מעשי־נערות ובפינה זו גשמיות שאין עוד למעלה ממנה, מעבר מזה שירים על האביב ועל הירח ומעבר מזה זמירות זרות אשר תהיינה לזרא באף כל בעל־טעם, זמירות על־פי שיטת וירלין ואחוזת מרעיו. הספרות אשר לנו לא התפתחה מתוך עצמה, והיא אינה בלתי־אם טלית שאולה.

אצל יתר הספריות אנחנו מוצאים תקופות הבאות זו אחר זו, בחרות אחרי ילדות ועמידה אחרי בחרות וזיקנה אחרי עמידה, באופן שאנחנו יכולים להגביל היטב בין תקופות ההתחלה ובין תקופת הקלסיציסמוס, בין תקופת הרומנטיקה ובין תקופת החדשים וכו' וכו', וכל תקופה ותקופה מתבשלת היטב, וכאשר תגמול, אז תעבור מן העולם ותבוא אחריה התקופה הקרובה אליה; אולם אצלנו? אצלנו אין גבולים ואין תחומים, ואנחנו רואים בקרב ספרותנו את כל התקופות השונות והמתנגדות האלה בבת־אחת, ומשפט ספרותנו כמשפט הציורים, שאדם רואה באחד מבתי הפנורמה: ברגעים מעטים יעברו לפני עיניו ציורי כל המלחמות שנלחמו בני־אדם במשך הרבה מאות שנים.

ואוי לו למי שיש לו זכרון טוב ובשעה שהוא קורא את ה“חדשות” אשר כתבו לנו סופרינו במשך חמש השנים האחרונות הוא זוכר ויודע את כל המקורות אשר משם שאבו את כל אלה! אכן אוי, אוי לו יותר אם ברגע קראו את כל אלה אינו זוכר את המקורות כל אחד ואחד ביחוד, ורק יודע הוא ברור, כי את כל הקולות האלה כבר שמעה אזנו שבע ושבעים פעמים, אבל ידו תקצר מהראות את ה“גנבה” תכף ומיד, אחרי כי כל הדברים האלה נתחברו מקולות בודדים, הקול האחד ממקור מזה והקול השני ממקור מזה; רק קולות קולות בודדים. – – –

הלא ידעת את המשא אשר נשא אחד הסופרים על מיני הנגינות השונים ועל עדת המחקים?

הטי־נא אזנך, ידידתי, ושמעי: קולות כבירים עולים אלינו מחדר המנגינות, קולות המלאים אש תשוקה והתלהבות, תאוה ומשובה נצחת, קולות המלאים מרי כבית המרי, קולות המלאים משקל זר ופרוע ומזכירים לנו את חיי־הצוענים ובכל אלה מוסכים הקולות האלה בקרבנו רוח תוגה חרישית ומכאוב אשר לא נדע שחרו – האם לא תכירי את המקור אשר משם לוקחו הקולות האלה? – הלא הם המחולות האונגריים של ברהמס, ואם גם ישַנה איש את פניהם אלף אלפי פעמים הלא נכיר עוד בהם את המקור הראשון!

הטי־נא אזנך ושמעי, ידידתי הנחמדה: קולות המלאים מתיקות והשתפכות הנפש, קולות המלאים קסמים וכל אוצרות חלומות הרומנטיקה, קולות המזכירים לנו ליל־תכלת ונוגה ברק ירח הפרוש על ערבות שדה נעזב. על פני השמים תעופינה עבים קלים הקרועות לשנים־עשר קרעים; שני פרשים אבירים רוכבים בסוסים דוהרים, אשר אש מנחיריהם תאכל, הפרש האחד חי והפרש השני אינו בלתי־אם שלד מת הרוכב בסוס ומובא עתה אל המקום אשר משם לא ישוב עוד – התדעי את קולות הדמיונות והחלומות והרומנטיקה האלה? קולות שופּין הם, ואם גם ישַנה איש את פניהם אלף אלפי פעמים הלא נכיר עוד בהם את המקור הראשון!

הטי אזנך ושמעי, הנה קולות חדשים עולים עתה באזנינו: קול שחוק ומהתלות לעג ובוז לכל העולם הסובב אותנו מן הקצה אל הקצה, קול שחוק אדיר ופרוע האומר לשטוף בלעגו את כל הקולטורה, אשר עשינו לנו בזעת אפינו ואשר עליה כל גאותנו, ועיני הדמיון אשר לנו רואות על סביבינו את המעשים בכל יום בכל פשטותם ובכל פניהם הגסים, והם הם אומרים ללבוש צורה של הדרת־קדש ושל גאוה וכבוד ועוז בטעם הקדמונים, ועוד מעט וראינו את אחד הבנקירים מגבורי הבורסה אשר לנו לובש צורה של אחד מגבורי טרויה – האם לא תכירי כרגע את אופנבך? האם לא תכירי כרגע, כי כל המנגנים בסגנון הזה לא יתנו לנו בלתי־אם את אשר שמעו מאופנבך?

עוד הפעם עולים קולות כאלה באזנינו: הנה חיי הגוים הקדמונים בצורה חדשה, בצורת חיי בני אירופה הנוכחית! הנה משובת חיי בני־יונה עם כל תעלולי תשוקת התענוגות והוללות! היכלות רמים ומשתים ושמחות, אורות האלקטריות ופרחים ושושנים, שמלות משי ואטון די ליאון, נשים חשופות גרון וזרועות לבנות וערומות, יריעות חטובות צבעי זוהר ונוגה ורפידות רבות כעין הארגמן או התכלת, מזרקי יין שמפּניה ופינה מסותרה לשני אנשים מתחבאים, לזכר ולנקבה – מי לא יכיר את מחולות הולס של שטראס? מי לא יכיר את יסודותיהם גם אם אלף אלפי פעמים ינתן להם פנים אחרות?

וכמשפט עולם הנגינות הן יהיה גם משפט עולם הספרות. בשמענו את הקול “החדש” היוצא מפי איזה סופר, וידענו כרגע בסגנונו של מי הוא מתנבא ברגע הזה, ולפעמים נדע לכוון בדיוק גם את הספרים אשר בם יקרא הסופר ההוא באותה שעה, ואשר הם הם הסבו לו כי יכתוב בעת ההיא כך וכך. לפני שנים אחדות לא ידעו עוד סופרינו מה זה “פיליטון” – אז בא הסופר הראשון אשר נטע את נטע־השעשועים הזה בשדה אשר לפנינו, ויבחר לו את “השיחה הקלה”, מה שקורין בלעז ‘קוֹזרי’, ובמעט חידוד ובמעט רוח ובמעט תבונות ודעת עשה את מטעמיו אלה, לשאת משא על כל ילדי־יום ועל כל המעשים הנעשים מסביב לו, והמין הזה מצא חן מאד בעיני הקוראים. מיד החלה תקופת הפיליטונים, וכל הסופרים מן הקצה אל הקצה היו לפיליטוניסטים, אם שהיה להם איזה כשרון למלאכה זאת ואם שלא היה להם כל כשרון כלל וכלל. אבל גם אלה שהיה להם כשרון־יד למלאכה זו, האם לא כרגע נכיר בהם את אשר קראו ואת מי הם מחקים? ראי, ידידתי: הנה x כותב היום את הפיליטון אשר לו – אהה! היום קרא את שפּיטצר, היום קרא את ויטמאן והיום את “בּוקווה” והיום את “פּרוס” והיום את אלברט וולף ואת י’ול י’נין וכן נדע ונכיר יום־יום את הפיליטון אשר קרא אותו סופר במכתב־עתי אשר בא במקרה לידו ואשר יאמר לעשות כמתכונתו – ורק שאין לזה כח עצמיות וכל אוריגינליות. לפני שנים אחדות לא ידעו עוד סופרינו מה זאת “סקיצה” או “אסקיז”. אז בא הסופר הראשון ובמעט כשרון ובמעט מלאכת־מחשבת וטעם טוב הוכיח לאחיו דבר “חדש”, כי יש אשר נוכל לציר בתוים מעטים תורה שלמה ותמימה, באופן אשר לא הצבעים המלאים יכלכלו את הצורה, כי־אם השרטוטים והקוים לבד. מה עשו סופרינו? התאמיני אם אומר לך, ידידתי, כי לפתע פתאום נתך עלינו מבול של סקיצות כאלה, אשר לא חדל עוד עד היום הזה? כל העדה הגדולה והנוראה, בין שנמצא בה איש אשר יש לו איזה כשרון למלאכה זאת ובין שנמצא בה איש אשר אין לו כל כשרון כלל וכלל, כולם עשו לנו סקיצות ורשימות וקוים ותוים ועוד ועוד, והמגפה הזאת לא חדלה עד היום הזה. ואם נקרא את אלה אשר כתבו לנו אותם הספורים, שיש להם איזה קורטוב של כשרון, אז נכיר כרגע מבטן מי יצא הקול – אויה! היום קראו את דודה, היום קראו את ג.ד. מופסן, היום את טשיחוב והיום את סינקיביטש וכדומה; ורק שאין בהם כל אוריגינליות אפילו כזנב־הלטאה. הנה שמועה שמעו הסופרים האלה, כי גדולי סופרי־אירופה בכתבם אתה ספורים, כותבים הם רק חקירות פּסיכולוגיות – ולפתע פתאום ניתך עלינו מטר של חקירות פּסיכולוגיות וכל העם מקצה לקצה היו לחוקרים פסיכולוגיים, והפסיכולוגיה שלהם פּסיכולוגיה דקה מן הדקה. פּסיכולוגיה יבשה וצנומה, הכל כמו “אצלם” להבדיל, ורק שאצלם לקחו להם הסופרים איזו שאלה הדורשת באמת עיון וחקירה ואשר בהפתרה יפתרו לנו מראות רבים מן החיים, ואצלנו בחרו לנו סופרינו על־פי־רוב ענינים אשר לא יתנו ולא יוסיפו לנו. הנה חקירה דקה מן הדקה על־אודות הלך־המחשבות של איזה פרעוש המרקד על מצח איזו אשה היושבת על איזה ספסל בגן הזכסי בורשה באיזו שעה ידועה ביום ידוע! הנה עיון עמוק בדבר השתלשלות כוחות הנפש של איזה כלב נובח, ומה הגיע לנו לו היה הכלב הזה מן המדברים ובאיזה אופן היה הכלב הזה פותר אז את פתרונות שאלת החיים והחברה! הנה משא ומתן היורד ונוקב עד התהום בדבר איזו שפחה חרופה ובדבר “המלחמות הפנימיות” שנלחמה השפחה הזאת בנפשה בשעה שנפצה לרסיסים קערה עגולה העשויה חרס, והיא, ביראתה מפני גבירתה, היתה מוכרחת לקנות מכספה קערה אחרת תחת המנופּצה, ורק שהקערה החדשה לא היתה עוד עגולה כי־אם עגולה וארוכה גם יחד כתבנית הביצה! וכל ההבלים האלה נחקרים באמת בעיון הרבה ובשקידה נפלאה והכל יעשה בדיוק נמרץ ועל־פּי חשבונות הנדסיים – ולא עוד, אלא שאפילו ההבלים האלה אינם מקוריים והם גם אינם בלתי־אם מעשה חקוי. זה הוא משפט הסופרים על־פּי הדוגמאות היותר חדשות; וכמשפט הזה יהיה גם משפט השירים. נושאי השירים כשהם לעצמם אינם שוים אפילו בטפת הדיו הנשפּך בשבילם, ואין בהם כל דבר אשר יהיה ראוי לשים אליו לב, כי־אם הצורה לבד, והצורה הזאת גם היא הן לא שלהם היא, כי־אם עשויה על פי דוגמאות ידועות. אם איש בקי מעט או הרבה בספרות הכוללת יקח ספר־שירים כזה לתוך ידו, והיה אם רק עבור יעבור רגעים אחדים בין הדפים, אז יקרא בכל רגע ורגע: הנה כן! הלא קרא המשורר הזה היום את שירי הפרא במדבר אונגריה, את אלכסנדר פּיטיפי, ואתמול קרא את שירי אדגר פּו האמריקני ושלשום את שירי פול וירלין הצרפתי, ושיריו הלא אינם בלתי־אם הד קול של השירים האלה! ויש אשר המשוררים יעשו עוד רעה גדולה מזו, כי לקוח יקחו להם לדוגמה גם את היינה. כן, ידידתי, לא טעות סופר לפניך בזה, כי אני באמת קראתי עתה בשם היינה. האם תתפלאי, ידידתי הנעימה? האם לא תביני איך יוכל עוד איש לעשות כדבר הזה? האם תאמרי בנפשך, עד כמה החוצפה דרושה לאיש אשר יבוא לחקות גם את היינה בשעה שעליו לדעת, כי בימים האלה גם הילד המוטל עוד בערש כבר יודע את המשורר הזה בעל־פה, והרי הוא כאילו גנב איש אשה מחיק בעלה ומביא אותה לבעלה זה בעצמו למכרה? ואולם הדבר הזה אמת הוא! היינה הוא העצם בגרונם של כל משוררינו יחדו, בהיינה יבואו ובהיינה יצאו, בהיינה ישכבו ובהיינה יקומו, ואני עוד אמצא לי חזון למועד להעביר לפניך את משפט המעשים אשר נעשו בספרותנו עם היינה זה. על כל צרה שתבוא ושלא תבוא תמצאי אצל סופרינו את היינה. אכן מחלת הדור היא!

והיוצא לנו מכל אלה? היוצא לנו מכל אלה הוא, כי כל מה שכותבים סופרינו היום וכתבו אתמול ויכתבו מחר, כל אלה גנובים הם עמהם לא חלילה גנבה ממש, כי־אם חיקוי. וזה לנו לאות עד כמה פחותה עוד המדרגה אשר עליה עומדת הספרות העברית כיום הזה. כיום הזה אין לנו עוד אף סופר אחד הנותן לפני קוראיו את עצמיותו, ואם גם נמצאו בנו שנים־שלשה בעלי־כשרונות באמת, אבל אין בנו כל כשרון בורא, אשר יוכל לברוא מעצמו ולהוליד יש מאין; אולי רק את אברמוביץ נוכל להוציא מן הכלל הזה, שהוא היחיד אשר יש לו עצמיות מיוחדת ואשר יברא מעצמו. החזיון הזה עלול למסוך בנו רוח תוגה, אולם החזיון הזה אמת הוא וכל הפילפולים שבעולם לא יוכלו להזיז אותו ממקומו. הספרות אשר לנו, על־פי מקרים ידועים שמקורם במקום ובזמן, הולידה לנו בשנים האחרונות איזה דברים קטנים, אשר יכול נוכל להגיד עליהם כי לא רעים הם ואשר יכול נוכל לקרוא אותם בקראנו דברים כאלה גם באיזו ספרות אחרת, ואולם הדברים האלה, אף כי לפי תכנם הם חדשים, אך לפי צורתם ולפי רוחם אינם בלתי־אם מעשה חיקוי.

זאת היא הספרות אשר לנו – הספרות היפה.

ועל הספרות הזאת אמרתי לחוות את דעתי מעת לעת ומפקידה לפקידה, אולי אוכל להועיל ברב או במעט. ואת, ידידתי הנחמדה, אם תרשיני, הנני ואדבר את דברי כפעם בפעם באזניך ואשים לפניך בזה את כל הספרים החדשים הבאים לידי.

ידידך הנושק את קצות אצבעותיך

ד. פ.

קרלסבד, 1895.

ידידתי הנעימה!

איש בשורה אנכי היום. ברכת שלום אני מביא אליך הפעם מאת שני חמודיך, מאת היינה ובֶּרנה. אכן ידעתי עד מה אשמח נפשך, ידידתי, בבואי היום לספּר באזניך, כי שני הגבורים האלה אינם עוד זרים לקהל הקוראים העברים. אך אל־נא תחשבי למשפט כי באו אנשים ויעתיקו כיום הזה את ספרי היינה ובּרנה לשפת עברית, וזה דבר כל החרדה הזאת. לא! לו היה כדבר הזה, כי עתה לא נגשתי היום אליך בשובה ונחת ולא דברתי עוד את דברי מלה מלה, כי־אם במרוצה וחפזון הייתי נכנס אליך פתאום והייתי קורא: לבשי בגדי תפארתך, ידידתי! נצא במחול, ידידתי! העלי נרות בחלונותיך, ידידתי! כי יום גדול, יום נצחון לנו היום ואולם לעת־עתה לא היה עוד ככל הדבר הזה, ולפי שעה רב לנו אם נעשה הצעד הראשון, ובּרנה והיינה אינם עוד שמות זרים לקוראי שפת עברית –

תולדות היינה ותולדות בּרנה כתובות עתה בלשון עברית לקוראים עברים – ויען כי הספר אשר בו אדבר הפעם הוא הטוב והנבחר מכל הספרים אשר יצאו לאור במשך השנים האחרונות בספרותנו באותו מקצוע שחציו יפה וחציו מדעי, לכן אחל בו עתה את מלאכתי.

עוד בשנת תרל"ו הוציא אלעזר שולמן את החלק הראשון מספרו זה לאור, אשר בו ספּר לנו את “תולדות היינריך היינה”, וכבר אז הראה לנו את כוחו הרב וכי ספרו יוכל להתחרות ולעמוד בשורה אחת עם הספרים היותר טובים אשר נכתבו על היינה אפילו בלשון אשכנז. כל החומר הרב, אשר אספו חוקרי תולדות היינה מאז ועד היום ההוא, כולו היה גלוי וידוע לפני הסופר העברי הזה, ובהיות ספרו כתוב אחרי שטרודרטמן וקרפּלס ודומיהם, לכן מצאנו תמיד בכלל דבריו גם את דבריהם, וגם הרבה יותר מדבריהם. והמלאכה הזאת לא מלאכה קלה היא; וביחוד תכבד המלאכה הזאת, יען כי על האיש העושה אותה להיות מצד אחד איש יודע ומבין הרבה ובעל עיון וסברה, לבעבור יחקור וידרוש, ומצד השני עליו להיות בעל טעם ספרותי ויודע פּרק בשיר ומליצה, לבעבור יבין לשיחות הרוחות העולות מלפני המשורר, ושני התנאים האלה אצל איש אחד הוא דבר היקר מעט במציאות; והדבר היקר הזה הוא הוא אשר מצאנו אצל שולמן – ועתה הנה הביא לנו שולמן את החלק השני מספרו ההוא¹.

ידידתי! את יודעת את כל רוגזי ועוצבי בכל פעם אשר עלי לדבר בדבר סופרים עברים, וביחוד אם הם באים גם לקמט את מצחם לקמטים ולהיות לחוקרים בעלי עיון ופלפול, והם מתאמצים לגנוב את לב הקוראים התמימים והפשוטים בהתנפלם עליהם בלהגם הרב ובמראי־מקומותיהם הגנובים ובבקיאותם כביכול ובכל תועבותיהם ולגלוגיהם הרבים והעצומים, וכן להפך, את יודעת גם־כן עד כמה אני חולק כבוד לאיש אשר אמצא כי באמת למד ושנה איזה דבר, יהיה מה שיהיה, ויודע את הענין אשר לפניו, ובפרט עד כמה אני מכבד בלבי את כל איש אשר עבד איזו עבודה בתמים ובכובד־ראש ואשר יש לו ידיעות באמת – אבל הפעם הזאת לא אך שאני חולק כבוד לאיש הזה אשר לפני, כי־אם שאני מביט אליו בתמהון ובהשתוממות. אמת היא, הספר הזה לא כמציאה הבאה בהיסח־הדעת בא לי הפעם; אנכי תמיד ידעתי כי איש כשולמן יביא לנו את היותר משובח; ואולם עם כל זה יסף הפעם על התקוה אשר קויתי ממנו והגדיל על המחשבה אשר חשבתי עליו. בקיאות גדולה כזו אצל איש היושב מחוץ למחנה והוא רחוק מתחומם של אותם הסופרים העושים את המלאכה הזאת לשמה, הוא מן החזיונות אשר איש כמוני לא יבין לבאר אותם לעצמו היטב. ולא אך בקיאות בספרות בכלל הראה לנו שולמן הפעם, כי־אם עוד יותר מזו: גם כל ספרות מכתבי־עתים בכלל, וכן ספרות מכתבי־העתים היוצאים יום־יום גלויה וידועה לפניו, וכל מאמר גדול או קטן הנוגע אם מעט ואם הרבה אל המקצוע שהוא עוסק בו היה לנגד עיניו; את כולם קרא, ובכולם השתמש ומכולם למד את כל הנחוץ לעינינו. אכן מראה נפלא הוא! איך אפוא ימצא איש היושב בקיוב, שהיא רחוקה מן המחנה, לדעת לא רק את כל הספרים החדשים והרבים ההם ששולמן מזכיר אותם אלינו, כי־אם וגם את כל הקונטרסים הגרועים והפחותים, אשר בן־לילה היו ובן־לילה אבדו ואשר בחושך באו ובחושך הלכו ואשר גם האנשים שמעשיהם בכך והם יושבים בחו"ל, ששם בית הפבריקציה של אלה, אינם יודעים את כולם?

כזה וכזה משפט החומר אשר בו עשה שולמן את ספרו – ואולם גם בדבר תוכנו כמעט לא שגיתי וידעתי מראש את אשר יביא לנו ואת הדרך אשר יבחר ללכת בו בבואו לספּר לנו את תולדות ברנה; כי יודע אנכי את השקפותיו של החוקר הזה עוד מימי ספרו הראשון על היינה, ועל־כן ידעתי מראש כי לא כמחשבותי תהיינה מחשבותיו. הן אמת הדבר, כי לא מן הנמנע הוא אשר המחשבות האלה אינן כלל מחשבות, מחשבות שבמוח, כי־אם דברים של הרגשה, דברים שבלב; לא מן הנמנע הוא, כי רק מרגישים וחשים אנחנו איש איש אחרת – אבל איך שיהיה, באים אנחנו סוף־סוף כל אחד לידי השקפות אחרות. מר־נפש ושבע עמל ורוגז אנחנו רואים את שולמן זה בצאתו למלחמה על ההשכלה הברלינית, באש ובברקים הוא נשפט עם כל העדה הרעה והחטאה אשר היתה בימים הנוראים והרעים ההם, והרעה היותר גדולה היא, כי מתאמץ שולמן תמיד לצמצם את העולם כולו רק עד כדי ד' אמות של היהדות, והוא מתאזר להכניס את כל העולם הגדול ההוא אל תוך הרשות הקטנה הזאת, ומתוך השפופרת האחת והקטנה שהוא חוגר לפי־שעה על עיניו הוא רואה ומביט בכל מקום ומקום רק דבר אחד – את עם ישראל לבדו. הזאת היא הנקודה אשר עליה יצליח איש בבואו לציר חיי אנשים כהיינה וברנה, שאחד מן הסימנים היותר מובהקים שלהם הוא סימן הכולליות והקוסמופוליטיסמוס שהיה טבוע בתכונת רוחם?

הרשיני, הרשיני־נא, ידידתי, לדבר הפּעם מלים אחדות על־אודות אותו הדבר שאנחנו קוראים לו “השכלת ברלין”. הדבר הזה רובץ כאבן מעמסה על לבי זה ימים ושנים רבים, ואם לא אגול את האבן הזאת מעלי והיה בי מום.

המלחמה כנגד ההשכלה הברלינית היתה לי לתועבה ולגועל־נפש מיום ראיתי את עקבותיה הראשונים בשדה ספרותנו, או עוד קודם לזה, מיום שנגלו פניה עוד בארץ אשכנז. בראשונה דמיתי, כי אך צחוק עושים להם כל האנשים הטובים ההם המדברים בה, ולא הבינותי מעולם איך אנשים חכמי־לב יוכלו לחשוב אפילו רגע אחד באמת ובתמים בכל הענין ההוא ואיך יוכלו לאסור את המלחמה בכובד־ראש ובאמת ואמונה ובלי צחוק על שפתיהם. אכן ברבות הימים ראיתי, כי לא מצחקים הם. עוד הפעם מנדלסון ועוד הפעם מנדלסון! אבל בשם ה', האם לא ידעו האנשים הטובים ההם את המשל בדבר העז אשר אחז הנער בזנבה? סלחי־נא לי, ידידתי, על המשל הזה, שהוא המוני ופשוט מעט יותר מדי: העז בברחה מפני הנער משכה אותו אחריה, והנער צועק בקול גדול: “אמי, העז מושכת אותי אחריה בחזקה!”, ואמו עונה אותו: הרפה מן הזנב ואז יונח לך! אלי, אלי, הרפו־נא גם אתם מן הזנב אשר החזקתם בו לרצונכם; וברגע הזה לא תהיה לכם עוד סיבה לצעוק כל היום כי העז מושכת אתכם אחריה! מי בקש מידכם ליחס למנדלסון דברים כאלה וכאלה, בעבור היות לכם אחרי כן טענה כי הדברים ההם דברים משחיתים הם? מי פקד עליכם לעשות את האיש הזה לאב, לאבי ההשכלה הברלינית, לבעבור היות לכם אחרי־כן הטענה הנוראה, כי הבנים בנים משחיתים הם וההשכלה רעה מאד? מי צוה אתכם לקחת איש תמים ויושב־בית, אשר בעצם ובעיקרא אין לו כל יחס על כל החזיונות ההם מסביב לבעבור היות לכם אחרי־כן תביעה אליו, כי לא טוב היחס ולא טובים החזיונות? אנכי, למשל, לא הערצתי ולא הקדשתי את מנדלסון מעודי ולכן לא באתי כלל לידי נחיצות להוריד אותו אחרי־כן משאתו; אנכי לא בראתי לי מעודי עגל מסכה, אשר אקרא לו “השכלה ברלינית”, ולכן לא באתי כלל לידי נחיצות לטחון אותו אחרי־כן עד דק; אנכי ידעתי תמיד, כי רוח גדולה וחזקה, רוח חדשה ונוראה עברה בימים ההם על פני כל הארצות והעמים, ולכן לא יפּלא בעיני עד מה כי צררה הרוח הזאת בכנפיה גם איזה שבט מעט ודל אשר יקרא לו ישראל; ונהפוך הוא: לו כדבר הזה לא היה, אז רק אז הייתי משתומם ומתפלא מאד, משום שהחזיון הזה היה נראה אז בעיני כחזיון היוצא מן הכלל וכדבר העומד למעלה מן הטבע.

ידידתי! נניח־נא, כי איש זר ונכרי אנכי, אשר לא אדע דבר מכל הדברים האלה ואשר לא ידעו אותו אבותי ואבות אבותי מתמול שלשום. נניח־נא, כי איש יפּני אנכי, אשר השכלת־אירופה אינה ידועה לו אפילו למשמע אוזן, וממדינת יפּניה באתי ועל־פּי מקרה החלותי ללמוד אצל רבותי שבאירופּה, והם השכילו אותי בכל חכמה ומדע, וביחוד בחכמת ידיעת דברי־הימים, ואני עובר מפרק לפרק ומתקופה לתקופה. עובר אנכי את דברי־ימי הריפורמציה, עובר אנכי את פרק ימי האנציקלופדיסטים בצרפת, עובר אנכי את דברי־ימי הכפירה הוולטריאנית, עובר אנכי ובא עד לפני ימי המרד הגדול (ואת שם ישראל לא ידעתי מעולם ושמעתי אותו רק כלאחר־יד בין שמות שבטים אחרים קטנים ורבים), וכן אני רואה את אש הלהבת הגדולה אשר אחזה פתאום בארבע כנפות כל הארץ, וכן אני שומע את יללת הרוח הנוראה, רוח הכפירה ההולכת ונשמעת מסוף העולם ועד סופו, וכן אני רואה את הארון השחור ואת הנרות הדולקים ואת התכריכים הלבנים ואני יודע כי בא יום הנורא והאחרון לכל אמונה מעשית ולכל המנהגים המצווים ולכל מעשה עבודת הקודש; ואז הן מן הנמנע הוא כי אנכי (האיש היפּני) לא תחשק נפשי לדעת את הפעולות וההשפעות אשר פעלו והשפיעו כל הדברים הגדולים והנוראים ההם גם על השבטים והכתות הקטנים אשר בכל הארצות השונות, ואז אדרוש ואראה, והנה כאשר חשבתי מראש כן היה: הרוח הגדולה ההיא צררה בכנפיה את כל גויי הארץ – אם רק היה להם איזה מגע־ומשא עם התנועה הכללית אשר באירופה – וכאשר התנודדה אדמת אירופה מימין לשמאל וממעלה למטה התנודדו עמה גם כל העמים והגוים והמשפחות והשבטים הנמצאים עליה, וגם כל החיה והבהמה וכל העץ והאבן וגם כל צמח למינהו התנודדו עמה, דבר לא נעדר – האם איפוא הייתי משתאה אז לו ראיתי כי בתוך התנועה הגדולה הזאת התנועעו עם אירופה גם איזו אלפים של איזה שבט הנקרא ישראל? או להפך, האם לא הייתי משתאה ומשתומם עשרת מונים יותר – לו מצאתי, כי איזה אלפי אנשי ישראל אלה נשארו כמו שהיו והם היו היחידים אשר לא התנועעו?

ואיזה יחס – שואל אנכי – יש איפוא למנדלסון עם כל החזיון הזה? מנדלסון היה איש יודע ומבין הרבה, מנדלסון היה סופר כללי. מנדלסון היה “דער בילדעהויער דער דייטשען שפּראַכע”², אשר לא רבים הבינו לכתוב אשכנזית צחה ומתוקנה כמוהו, מנדלסון היה פילוסוף שהבין את כל פילוסופי דורו ואת הקודמים לו ובא והבינם גם לאחרים, מנדלסון היה היהודי הראשון בזמן ההוא שנכנס לפני ולפנים של הספרות הכללית והיה משמש שם בכהונתו הגדולה שנים הרבה, מנדלסון היה איש אשר בהיות הוא איש יהודי במקרה ואני גם אני איש יהודי במקרה ועל־כן אתפאר בו, כאשר אתפאר גם־כן למשל בנכדו פליקס מנדסלון־ברתולדי על ה“זמירות בלי מילים” ועל ה“סימפוניות” של אַ־דור ושל אַ־מול ועל האורטוריות “פוילוס” וגם “אליהו”, שהניח לנו לסגולה, אף כי אין לאיש הזה כל יחס עם עצמיותו של ישראל; או כאשר אתפאר בדורי ברופאים היהודים בנדיקט ופוליצר; או כאשר אתפאר במאת יהודים אחרים המפוארים והמהוללים בעולם הכלל; או כאשר הייתי מתפאר גם כן לו במקרה היו גם וירחוב והלמהולץ אנשים יהודים – אבל איזה יחס יש למנדלסון עם התנועה הגדולה שהיתה בימיו באירופה ועם “ההשכלה האירופאית”, אשר רק חלק קטן ממנה הוא גם אותה ההשכלה עם הכפירה שאתם קוראים להן “ההשכלה ברלינית”? המרד הגדול בצרפת הוליד אפיקורסים קטנים בכל גבול וגבול, המחאה הגדולה, שערכו בני העולם הגדול כנגד כל ישן וכנגד כל יש, הולידה גם מחאות קטנות כאלה בכל זוית וזוית, ואין לך זוית אפילו היותר קטנה שלא חדר אליה הרוח ההוא – וזה כל הדבר.

כן הוא, ידידתי! שולמן מתאמץ לגייר את כּל החזיונות הכוללים ההם, עד שיתיהדו ועד שיהיו נראים רק מן הנקודה האחת ההיא, מן הנקודה של היהדות, ולכן אנחנו רואים בו כי הוא עושה ככה גם עם ברנה. אמת היא, שולמן מראה לנו כשרון גדול וחריצות נפלאה במלאכתו זאת, אשר לא רבים יחכמו לעשות אותה כמוהו – אבל האם בא עם השקפותיו אלה גם לכלל אמת? ברנה היה אדם גדול ויהודי קטן – ואיך איפוא יחשוב איש בלבו, ולו גם יהיה איש בעל כשרונות רבים כשולמן, כי יצלח בידו להכניס ולצמצם את כל הגדולה ההיא בתוך הזוית הקטנה והצרה של יהדותו המעטה אשר היתה לו לברנה? שולמן מתאמץ להכשיר את הטרפה למען יטעם ברנה הפושע גם לחך אנשים עברים – אבל האם לא הרגיש כי צד ההיתר שבברנה הוא לכל־היותר רק צד מלאכותי, תחת אשר צד האסור שבו הוא הצד הטבעי, וכל מי שאין לו אצטומכה ליהנות מן המאכלות האסורים, עליו למנוע עצמו מלטעום את המטעמים האלה בכלל? האם לא הרגיש, כי בעשותנו את ברנה למין “ויש לישב בדוחק”, אז אבד ממנו כל טעמו וכל עיקרו? שולמן מתאזר לבקש אצל ברנה בכל מקום ומקום רק את הנקודה היהודית שבו – אבל דברים כאלה היו־טובים, לו בא שולמן לכתוב לנו איזה מאמר או איזה ספר “ברנה בתור יהודי”, ואולם לא כן בבואו לספר לנו את תולדות ברנה הכללי, כי אז אין לו כל הצדקה לבחור לו רק את הנקודה האחת, את נקודת היהדות שבו, שהיא לכל־היותר אינה בלתי־אם חלק אחד ממאה ממנו, ואת יתר צ"ט החלקים שבו, שהם חלקי ברנה היותר מצויינים והיותר מסוימים, לא יפקוד ולא יערוך אותם לפני קוראיו. אם באים אנחנו לספר תולדות ברנה בתור יהודי, אז יש בספרות הכוללת הרבה אחרים גדולים וטובים ממנו בפינה זו, הראויים יותר לאותה אצטלה, ורב לי אם אזכיר בזה למשל רק את גבריאל ריסר, תחת אשר אנחנו שואלים את ברנה לראותו באותה פינה אשר שם לא הניח עוד כמותו ואשר שם אין אחרים כאלה הגדולים וטובים ממנו. אנחנו שואלים לראות את ברנה האדם הגדול ולא את ברנה היהודי הקטן. אנחנו שואלים כי תראה אלינו צורתו של אותו ברנה אשר נלחם לנו את מלחמות החרות והגאולה מאין עוד כמוהו ואשר שנים או שלשה כמוהו לא היו עוד לעולמים עד היום הזה. — נניח־נא, למשל, כי נפוליון הגדול נולד במקרה על ברכי אָב יהודי, ולו היה שולמן הביאוגראף שלו, האם גם אז מצא את עצמו מחויב להעביר לפּני קוראיו את נפוליון רק בתור יהודי ולגייר את המלחמות אצל הפירמידים ואת מלחמת מארינגו ואת מלחמת אוסטירליץ ואת כל יתר מעשי תוקפו וגבורתו?

בנוהג שבעולם כל ביאוגראף חובב חיבה יתרה את האיש שהוא בא לספּר את תולדותיו, ולבו מלא על כל גדותיו אהבה וכבוד ותפארת ועוז לאלוהיו ההוא, והוא יורד ונוקב עד מעשי כל יום ויום ועד עלילות כל פרק פרק של גבורו, וחופשׂ את כל זויותיו ובודק את כל חוריו וסדקיו — ואם באים אנחנו למוד בקנה־מידה זה את שולמן, אז יש אשר יתגנב אל לבנו איזה חשד, כי הוא אינו חובב כלל באותה החיבה היתרה את גבורו זה, ולכן לא התאמץ כלל לראות את כל אלפי הצדדים שבו, והוא רואה בו רק את הצד האחד, הנחוץ למלאכתו. ספרו אינו עושה כלל רושם על הקורא כאילו היתה ביאוגראפיה לנכח עיניו, כי־אם כאילו לפנים התנפל איזה חצוף על ברנה להוכיח כי חרף את מערכות ישראל וזה שולמן האיש בא ומוכיח בחכמה ובתבונה רבה את ההיפך, ובמקום שתקצר ידו להוכיח, שם הוא בא ומראה לנו לכל־הפחות את הסיבות אשר הסבו לו בדבר הזה להיות כזה וכזה, וככה יקבל ספרו רק צורת איזו אפּולוגיה, אשר על־פי מקרה יש בה גם רשימות ביאוגראפיות. הן גם את תולדות היינה כתב לנו שולמן זה, אבל בספרו על היינה לא צמצם עוד את חוג מבטו כמו שהוא עושה עתה עם ברנה. את היינה, אף כי בכל מאות שיריו לא שר לנו בלתי־אם שנים או שלשה שירים הנוגעים מעט גם לישראל, את היינה זה הבין שולמן לשומו לפני קוראיו בתור אדם שלם, בתור אחד המשוררים היותר גדולים בכל זמן ובכל אומה ובכל לשון; את היינה אהב; בהיינה הראה לנו אותה החיבה היתרה שהזכרתי למעלה, אבל לא כן בברנה: בברנה ניסה שולמן את כל כוחו הגדול, או, לכל־הפחות, את רוב כוחו, לבקש בו רק את היהודי, ועל־כן יצאה מתחת ידו כעין ביאוגראפיה, והיא גם היא נעשתה רק בת צד אחד.

ברנה בתור יהודי! שולמן עשה בזה את אשר עשה לפנים היינה בעצמו עם שקספיר, בבואו גם הוא לטהר שרץ בק"ן מליצות יפות ולהוכיח, כי מכל הנפשות הפועלות בחזיון “הסוחר במווינציה” רק שיילוק הוא האחד הצדיק והנדיב, ויתר האנשים אשר שם הם רעים וחטאים, נבזים ושפלים, ואינם שוים אפילו את הרוק שבפי שיילוק לבעבור יירק בפניהם. בקראנו את הדברים ההם, אז רק אז נראה את הכוח הגדול והנפלא של היינה, אשר בסגנונו המיוחד ובמליצותיו הנשגבות ובכוח פיו הוא מצליח להטות את לבנו להאמין למשפטו החרוץ, ורק המוח הקר יענה את כחשו בפנינו והוא ורק הוא יעיד לנו כי אך במקסמים עיוור היינה את עינינו והוא לא כן, וכי זה שיילוק האיש הוא באמת חיה רעה וטורפת ופניו פני רוצח העומד במדרגה היותר שפלה, ויתר הנפשות הפעולות הן אנשים שאינם טובים ואינם רעים יותר מכל יתר האדם. והנה גם בקראנו את משפטי שולמן על ברנה בתור יהודי, אז נשמע לו רגע אחד ונחריש ונשתאה ולבנו בקרבנו יתענג וכל קרבינו יטו אחריו כפלגי מים, ורק המוח, זה החומר השחוף והקר, יבעט בכל אלה ויתקומם בנו לנגד כל המשפטים ההם. אכן גם שולמן בעצמו הראה לנו, כי הרגיש פעמים הרבה את הרוח האמתי אשר היה מסוך בקרב איש כברנה, ויבן היטב, כי "כל התעוררות לבו לטובת עמו ומקורו היתה רק התעוררות לב כביר ונדיב כאחד, אשר לא יכול ראות עוול בעיניו, ועל־כן התעורר מאד בראותו העוול הנעשה לעמו ושפלונו על לא חמס בכפיו, ומעיו המו לו בכל עוז (דף 156). כן הוא! אני מצדי הנני בטוח, כי לו היה ברנה נולד נוצרי ואביו נוצרי ואבי־אביו ואבות־אבותיו ואחי־אבות־אבותיו לוא היו נוצרים מעולם, כולם מהחל ועד כלה, גם אז היה דובר על עם ישראל ככל הדברים אשר דבּר עתה, דבר לא נעדר. הן ככה אנחנו מוצאים, כי בסגנון כזה הוא מדבר לא רק על ישראל, כי־אם גם על כל יתר השבטים הנרדפים בימיו ועל הפליטים אשר באו פאריזה, אף כי לא היה כלל בן לאחד מאותם השבטים, וכן הוא מדבר בסגנון ההוא על כל העשוקים והרצוצים אשר תחת השמש. בפירוש אומר ברנה באחד ממאמריו: “לא אדון לכף זכות את היהודים או את הנוצרים באשר הם יהודים או נוצרים, כי־אם באשר הם בני־אדם, שהם נולדו להיות בני־חורין”, ואת הרעיון הזה יכפיל וישלש בפנים שונות ובסגנונים רבים במקומות הרבה מאד בספריו. וכן נודע גם משפטו החרוץ על גבריאל ריסר, אשר יזכיר לנו גם שולמן (דף 154), כי יכתוב ברנה אל ידידתו האשה וואהל הידועה לאמר: “את החוברות של ריסר תשלחי־נא אלי, כי כל אשר קראתי מדבריו עד כה יעיד על איש בעל כשרון רב. אבל מכתב־העתי אשר לו שגגה גדולה הוא. כל החפץ לפעול פעולתו בעד היהודים, עליו להתאמץ לבלי הוציאם מחוץ להכלל. הן זה הוא פועל ידי אויביהם, אך למען השחיתם. איזו תועלת יש במכתב־עתי מיוחד ליהודים? לאוהביהם אין חפץ בו, ואויביהם לא יקחוהו ביד. למען הושיעם באמת, דרוש הוא לאחד יחד את חפצם עם זכויות ודרישות החופש הכללי וכו'. אני דברתי למענם בכל עת בעוז רגש, כאשר עיני רואות, יחפוץ ריסר בקיום הלאומיות של היהודים. אבל לאומיות היהודים כבר שקעה באופן נחמד ונשגב; היא היתה ללאומיות כללית”. — ואיך איפוא נוכל עוד אחרי דברים ברורים כאלה להתאמץ להביט על ברנה דוקא מנקודת היהדות אשר לו?

שולמן התאמץ לעשות את ברנה ליהודי כשר, ואולם כאשר יראה בעצמו כי מעשי ידיו טובעים לעיניו וכי הרבה מאמרים במכתבי ברנה באים ומטפחים לו על פניו ומוכיחים לו את ההיפך, אז הוא בא ואומר עליו: “אך להעמיק חקר במקורו ולבוא עד תכלית ערך לאומיותו ולהתבונן אל קורותיה ותוצאותיה ולדעת את אשר אתה באמת — הנה לא אלה היו דרכיו ומעלליו” (שם, 156), אבל בשם אלהים! הדברים האלה הלא אינם בלתי־אם מליצות, רק מליצות לבד, ואני בשום אופן לא אוכל להדר פני מליצות ולקום מפני מילים יפות, אשר אין בהן בלתי־אם סודות ורמזים ותעלומות חכמה. מה פשר המליצה “העמק חקר במקור”? מה באור המלים “ביאה עד תכלית ערך לאומיות”? מה הוראת הניבים “התבוננות אל קורות לאומיות ותוצאותיה”? — אנכי, למשל, הנני יהודי נאמן, אנכי הנני איש לא גדול ולא קטן, איש אשר יבין את כל מה שיקרא ואשר יחקור את כל מה שיבין לבעבור הבין גם את סיבתו; אנכי, למשל, עשיתי את אשר ישאל שולמן ממנו, כלומר: העמקתי חקר במקורי, באתי עד תכלית ערך לאומיותי, התבוננתי אל קורותיה ותוצאותיה וידעתי את אשר אתה באמת – או יותר טוב: לא אנכי, כי־אם הוא, שולמן בעצמו, אין כל ספק בעיני, כי העמק העמיק וגם בא וגם התבונן וגם ידע – ודברים פשוטים כאלה אשר הוא ואני ועוד חמישים כמונו יכולים לעשות ולהבין להשיג, האותם לא יוכל לעשות ולא יבין ולא ישיג איש בעל דעה צלולה וחריפות יתרה וכשרונות רבים כברנה? האם לא אלפי פעמים הראה אותנו עד כמה גדול היה החוש ההיסטורי שלו? ואם תמצא לומר: ברנה זה מן הנמנע הוא שהוא יוכל להבין ולהשיג היטב את אשר אנשים כמונו מבינים ומשיגים, משום שספרות ישראל בכלל היתה עיר סגורה לפניו, אז אשאל: ואנחנו? אנחנו, אשר יודעים אנחנו כבר את ספרות ישראל, האם באמת אנחנו יודעים איזה דבר ואנחנו מבינים את “תכלית הערך” ואת “אשר אתה באמת” ואת כל יתר הדברים מן המין הזה? הבתום־לבב ובנקיון־כפים יכול נוכל להניח איש איש את כף ידו על לבו, והאם לא נעשה שקר בנפשנו ברגע אשר נאמר לפתות איש את רעהו ולהתאנות לו ולהביא ביד חזקה אמונה בלבו למען יאמין כי יודעים אנחנו באמת איזה סוד? הידע איש כשלמה מימון, שהוא איש אשר מלא כרסו בש"ס ופוסקים וידע את ספרות ישראל באופן נעלה מאד ויצא לתרבות רעה רק אחרי־כן, הידע הוא את הסודות ההם? הידע מנדלסון בעצמו, שהוא, אם גם אין לי אמונה יתרה בידיעתו התלמודית והפוסקית, בכל־זה היה לכל הדעות בר־אורין וידען גדול, הידע הוא את סוד הלאומיות שלנו ואת אשר עם היהדות באמת? הידע הוא למצוא לו איזה נתיב ברגע אשר באה הרוח הגדולה והזיזה אותו עם ביתו ועם מזוזותיו ועם חלונותיו מן המקום אשר הוא שם ותהפוך את כל אלה משורש? – לא, לא, ידידתי! נט־נא כמעט רגע הצידה, נחבא־נא חדר בחדר ונסגור את הדלת אחרינו, ואז אגיד לך בלחישה גם את זאת: כל העמקת החקר במקורנו, כל הביאה עד תכלית ערך לאומיותנו, כל ההתבוננות אל קורותיה ותוצאותיה וכל הידיעה אשר אתה באמת, כל אלה הם קבוץ של דמיונות יפים, אשר בכל אופן דרוש להם גם מעט אמונה, ומשפטם בעיני כמשפט כוּתונת המלך באחד מספורי האגדות של אנדרסן: כל איש ואיש היה מתבייש מפני רעהו להגיד כי לא ראה דבר, אחרי כי בזה יעיד על עצמו שהוא סכל ורע־מעללים, ולכן איש לאיש הגיד, כי ראה במו עיניו את הכוּתונת אשר ילבש המלך, ורק ילד קטן פשוט ותמים, אשר לא ידע עוד כי בושה היא להודות על האמת, הוא הרהיב עוז בנפשו להגיד בפה מלא, כי אמנם ערום המלך ואין כל כוּתונת על בשרו – את הכוּתונת אשר לא ראו עיני איש כברנה, אותה לא נראה גם אנחנו, ורק נכלמים אנחנו איש מפני אחיו, ולכן אומרים אנחנו תמיד, כי עינינו רואות ונפשנו יודעת איזה דבר.

אלה הם עיקרי הדברים, אשר היו לי לדבר הפעם בכל הנוגע לספרו זה של שולמן, ואת, ידידתי, הלא עיניך הרואות, אין אנו מחולקים בלתי־אם בחלוקי־דעות ובשינוי־השקפות על ימי־הדור ועל אנשים יחידים, ואת, אשר ידעת אותי ואת שיחי וכי אינני נוח להתפעל על נקלה, את תכירי בי כרגע ותביני עד כמה יגדל הכבוד שאני חולק בלבי לאיש הזה, ואולי רק מרוב הכבוד שאכבד אותו בלבי, מפני שהראני כי סוף־סוף נמצאים גם אצלנו אנשים חכמי־לב ויודעי־משפט, אולי רק לזאת אני מדקדק עמו כל־כך בדברים שאחרים – עמי־הארצות – רשאים ולא הוא. איש כמוהו, אשר בכל פינה שהוא פונה יראה לנו את שכלו הזך ואת טעמו־הטוב ואת ידיעתו הרחבה, איש כמוהו הוא בבחינת תלמיד־חכם שאסור לו להיות אפילו רבב על בגדו, ולכן החובה עלי להיות נדון עמו גם בדברים שאינם כלל מן העיקר ואשר כמעט לא שמתי אליהם לב לו מצאתים אצל אחר. הנני מדבר הפעם על־אודות צורת הספר.

החלק הראשון בדבר תולדות היינה עולה גם בצורתו על החלק השני הזה. החלק השני הזה מעורבב הרבה מאד, ויש אשר נמצא, כי סופו נעוץ בתחילתו ותחילתו נעוצה בסופו ושניהם נעוצים באמצע, וכן להיפך, כי אחרי אשר יכלה שולמן את פרקי התקופה האחת ומתחיל את פרקי התקופה השנית או השלישית, יערבב עוד גם בהם דברים רבים השייכים אל התקופות הקודמות או אל המאוחרות, ובאופן כזה הוא מוכרח תמיד לכתוב “מלואים”, ואחרי־כן יכתוב מלואים למלואים, ואחרי־כן השמטות, ואחרי־כן השמטות להשמטות, ואחרי־כן תקונים וכדומה. באופן כזה אנחנו רואים, כי אחרי שהביא ציונים חדשים בפעם שנית, ואחרי שכבר גמר למשל את פרק ה“פתגמים”, הוא מוכרח לכתוב עוד הפעם פרק אחד בשם “פתגמים”, ואחרי שכבר כתב את ה“הערות”, למשל, על־אודות מנדלסון ופרידלנדר, הוא מוכרח לכתוב עוד הפעם הערות, למשל, גם־כן על־אודות מנדלסון ופרידלנדר; וככה יעשה הספר הזה עלינו רושם כאילו היה נכתב ציונים דיונים, מגילות מגילות, פרקים פרקים, יריעות יריעות, והמחבר לא מצא לו מועד לחבר את כל החומר הרב הזה, את הציונים והמגילות והפרקים והיריעות, ולעשות לנו דבר אחד שלם. ספרו על היינה הוא דבר שלם; שם ערך וסדר את כל החומר אשר לקט וישם את כל דבר ודבר על מקומו הראוי לו, ואולם בספרו על ברנה, אשר בו, כמדומה לי, לקט חומר הרבה יותר מאד מאשר שם אצל היינה, פה רואה הקורא את החומר הרב מוּנח לפניו קמצים קמצים, גבנונים גבנונים, חמרים חמרים, וכל אלה עודם תוהו ובוהו – ורק רוח אלהים מרחפת על פניהם. אבל מדי דבּרי בחומר הזה אנוס אני עוד הפעם להגיד לך עד כמה אני משתומם לבקיאותו הרבה ולידיעתו הרחבה של המחבר הזה. אנכי, שוטה שבשוטים, אנכי האמנתי תמיד, כי חומר רב כזה מצוי רק לאנשי חו"ל, שהם יושבים כל היום ואצבעותיהם מלוכלכות בדיו וכל מעשיהם בכך. ואולם יען כי הספר הזה איננו רק ספר עיוני בלבד, המלא חקירות וידיעות, כי־אם גם ספר אשר ראשו ורובו נעוצים באותו המקצוע שבספרות אשר אנחנו קוראים לו “ספרות יפה”, לכן הרשיתי לעצמי לדבר דברים אחדים גם על צורתו. גם הצורה, אף כי כשהיא לעצמה אינה ולא כלום, יש לה ערך מיוחד בספרים כאלה.

והנה עוד לי דברים אחדים לדבר בספר הזה, ואולם הדברים האלה כמעט שאינם מעלים ואינם מורידים, כי נוגעים הם על־פי־רוב רק אל פליטות הקולמוס או אל שגיאות הדפוס אשר רבו בספר הזה, באופן שלא תספרנה מרוב. לפליטות הקולמוס אני חושב למשל את השגיאה שלקח המחבר את הנבחר ליווי (הוא ליווי־קולבה, ובשמו השלם וילהלם ליווי, חברו של יקובי ולסקר), והחליף אותו בנבחר השני ליווי (ובשמו השלם: לודוויג ליווי, שנבחר זה רק בשנת 1878), בעל חרושת־המעשה, הנודע לאיש מצותו של אהלוורדט (דף 130). לטעות הדפוס אני חושב, למשל, את המבטא “אמנות הצבאות” (דף 115), אשר בה יסמן המחבר את שיטות הצאבאטיסמוס, בשעה שחוקרינו בדורות התיכונים וגם אבּן תבון כתבו את המילה הזאת תמיד כמשפטה “צאבה”. כן גם לא אבין מדוע יתלוצץ המחבר בבן־דוד על־דבר פלפולו והתפלספותו על־אודות השאלה: “מדוע תמצא בעינינו היפה־פיה חן יותר מהמכוערה?” (דף 117), והשאלה הזאת הלא היתה לענין אשר ענו בה גם פילוסופים אחרים הגדולים וטובים מבן־דוד, ובעלי האסתטיקה עוד מתחבטים עליה עד היום הזה, וגם היתה השאלה הזאת לענין לפני הרבה מן הפסיכופיסיולוגים האחרונים שבאחרונים. עוד לפני שנים אחדות, בהיותי יושב לפני רבותי בבית האוניברסיטה, הואיל מורי הפרופסור לפילוסופיה ליפּס לבאר לי מדוע תמצא היפה־פיה חן בעיני יותר מהמכוערה. ואני שחקתי בנחת, ובערב בשבתי על־יד ידידתי הבינותי וידעתי היטב מדוע מצאה היפה־פיה חן בעיני יותר מהמכוערה. גם התלוצצות המחבר בדבר, בקורת “הביבליאה” אינה מובנת לי כל צרכה. הן אמת היא, יודעים אנחנו כולנו, עד כמה חטאו ופשעו, שנו והעוו כל ה“מבקרים” בתעלוליהם וכל הנערים בקוניקטוריהם, אשר באין להם מוח בקודקודם הם באים ועושים לנו בקרות לספרי התנ"ך ואולם כל איש חוקר באמת הן לא ישכח אף רגע אחד עד כמה עלינו להודות לאנשים כמו איכהרן די וטה, רוזנלמיר, אוואלד, בלק, רייס ודומיהם, ועד כמה הועילה לנו הבקורת האמתית לספרי הביבליה. יודע אנכי ברור, כי בעצמו של דבר אין גם המחבר הזה חושב אחרת מאשר אחשוב אני, ורק שהוא לא בירר את דעתו כל צרכו, ועל־כן יוכל בנקל לתת מקום לטעות בדבריו. – אכן את אשר לא אבין באמת הוא, כי ברגע אשר נחוץ למחבר להביא אותות ומופתים לאחד ממשפטיו, אז לא יבחין הרבה בין בר־סמכא ובין שאינו בר־סמכא כלל, והוא לוקח מכל הבא לידו, ולפעמים יצין לנו מיני קונטרסים שונים, אשר גם הם וגם מחבריהם בן־לילה היו בן־לילה אבדו. ככה יציין שולמן, למשל, גם את המחבר בן־בלי־שם עושה הקונטרס המזוהם “דער ענטלארווטע מאָסעז מענדעלסזהן” ומעיד עליו, כי מצא בו גם דברי־אמת. אכן כשרון מיוחד דרוש לאיש, כי תשיג ידו למצוא בקונטרס במתועב ההוא גם דברי אמת!

ואולם כל הדברים האלה מעטים ודלים כל־כך, עד שאינם כדאים לאבד בשבילם אפילו טפה אחת של דיו. דבר אחד ברור בעיני: לו היו לנו עשרה ספרים כספר הזה אשר כתב לנו שולמן, כי אז היתה לנו עוד תקוה מן הספרות העברית. יקומו־נא סופרינו ויכתבו לנו ספרים, יכתבו־נא לנו ספרים אשר לא תהיינה לי עליהם טענות ותביעות יותר מאשר לי עתה אל הספר הזה, יכתבו־נא לנו ספרים אשר ערכם הפנימי לא יקטן מערך ספרו של שולמן, ואז אגיד לכם כי חיה תחיה הספרות העברית.

זה משפט הספר בעיני.

היי שלום, ידידתי הנחמדה, וזכרי לפעמים גם את ידידך מרחוק, את,

ד.פ.

קרלסבד, 1895

ידידתי הנחמדה!

בפטרבורג היה הדבר, זה לי כעשר שנים. אז עורר אותי אחד מרעי על מנדלי מוכר־ספרים, כותב הספורים בשפה המדוברת, ואני, אודה ולא אבוש, כי השם הזה היה כמעט כמו זר לי בעת ההיא. ומה איפוא אכסה ממך ואיפּה את הדבר הזה בעיניך, יחידתי? ילדות, רק ילדות היתה בי אז לחשוב את השפה המדוברת לאי־שפה ואת ספרותה לאי־ספרות ואת סופריה לאי־סופרים. אשר לא לכבוד הוא לאיש מכבד נפשו להיות לו עסק עמהם. יצחקו־נא הנערים האלה בסוסי־עץ, אשר עשו להם, יכתבו־נא גם הם, יעשו־נא להם מין ספרות גם הם, אבל אנכי הלא דם התכלת של הספרות העברית נוזל בעורקי, אנכי מיוחס הנני, כביכול אריסטוקרט, ואיך איפוא אתחתן באנשים האלה בסתר המדרגה? ואולם פּתני רעי ואפת ואקח ואקרא – הלוא רק קרוא אקרא, ואין בזה משום חתון.

ולעולם לא אשכח את היום אשר קראתי בו את הספור “די קליאַטשע”. הוי אל אלהי ישראל, מי הוא זה מנדלי מוכר־ספרים זה?

וכאשר יספתי לקרוא כן יספתי להשתומם. הנה זאת לי הפעם הראשונה אשר אמצא בספרותנו איש שברור בעיני בתכלית הבירור, כי לו היה אוחז בידו מצבוע תחת העט ולו היה בוחר לו חתיכת בד תחת הניר, כי אז בודאי ובודאי היו יוצאים מתחת ידו ציורים שהצייר היה לוקח בשבילם איזה פרס של כבוד בהיותו עורך אותם לעיני רואים באחד משערי המערכות. ואת הדבר הזה אינני אומר בדרך השאלה כי־אם במובנו העיקרי. הנה איש לפנינו העושה לנו, לא בצבע כי־אם בדיו, ציורים קטנים ונחמדים מעין אותם הנקראים ציורי מין, “ג’נר” בלעז, כאחד מתלמידי בית־המדרש של ארץ־השפלה בימי המאה הי"ז. ועד כמה יודע מנדלי זה את טבע היהודים ואת תכונתם ואת חייהם! אין תנועה מתנועות הנוף של היהודי שתהא נסתרת מנגד עיניו, ואין מחשבה ממחשבות הלב של היהודי שתהא נעלמת ממנדלי זה, ולו גם יעלים אותה היהודי בקמט בתוך קמט שבלבו. אמת היא, כי גם הוא איננו “מספּר”, כלומר, איננו מספּר באותו מובן שיבין כל מי שמלא את כרסו במקרא ספורים בלשונות אחרות, ואולם עשרה ספורים, וגם מן הטובים, נכון אנכי לתת בכל פעם במחיר דף אחד הכתוב בידי מנדלי זה. הן רבו בקרבנו בשנים האחרונות מספּרים, ובהם גם בעלי כשרונות רבים, ואולם אחד הוא לנו מנדלי זה, שיש לו כשרון בורא, באופן שהוא כותב דבר שלא היה עוד ועד כמה מרוח השירה האמתית נמצא במספּר הזה, שהוא מוצא תמיד לעורר את רחשי לבבנו ואת רגשותינו! ועד כמה נמצא בו מן הסטירה האמתית, שסימניה המובהקים הם שחוק בשפתים ודמעה בעפעפי העין! ועד כמה מן הנעימות יש בו, שהוא יודע לשעשע אותנו ואנחנו לא ניעף ולא נלא בחברתו עד עולם! ויש אשר יספר לנו מנדלי זה, ואני אשב ואַקשיב, והוא יוסיף לספּר, ואני אוסיף לשבת ולהקשיב, ולא איעף ולא איגע בכל העת אשר גם הוא לא ייעף ולא ייגע; ויש אשר אדמה שאָבי־זקני יושב לפני, אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת ואשר לוּמד בנסיונות הרבה, ואשר דעת העולם ודעת בני־האדם הן אוצרו, והוא מאחרי התנור בין־הערבים ביום חורף משמיעני את קולו ופותח את אוצרו הטוב ומספּר לי בנעימות מעשיות אשר, אמת היא, שאין להן אותו האופן ואותו הסדר שהתרגלתי בהם בבית־הספר ושצוו אותי רבותי עליהם, ואשר בכל אלה הם לוקחים את לבי ולא תשבע נפשי לשמוע אותן.

אז שמעתי ואדע, כי מנדלי מוכר־ספרים זה איש סופר הוא מסופרי העברים הראשונים, הלא הוא שלום־יעקב אברמוביץ, אשר עוד לפני ימי דור אחד כתב לנו את ספרו “האבות והבנים”, אשר גם בו כבר מוצאים אנחנו איזו סימנים המעידים על כשרון מיוחד, אלא שהסימנים האלה רפוים עוד מאד, ואחרי־כן נעלם ולא נראה עוד בגבולות הספרות העברית.

ולעולם לא היה יכול אדם לעשות לי נחת־רוח וסיורפריז גדול יותר מזה שעשה לי מנדלי מוכר־ספרים ביום שהחל לכתוב את ספוריו גם עברית. אז קראתי את ספורו “בסתר רעם”, אשר לא בא לידי גמר, ואחרי כן קראתי גם את יתר ספוריו הקטנים, אשר כתב לנו מאז ועד עתה, “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “בימים ההם”, וכן “בישיבה של מעלה”; וכל הספורים האלה, אמת היא, אינם כלל ספורים – לכתיבת “ספורים”, כפי הנראה, תחסר לאברמוביץ המידה הנפרזה של רוח דמיון – ואולם, למה זה לא אַגיד לך את משפטי מיד? ציורי המין האלה הם הטובים והנבחרים מכל הספורים הגדולים עם הקטנים אשר נכתבו לנו עד היום הזה. מנדלי מוכר־ספרים זה איננו עוד בבחינת איש צדיק תמים בדורותיו, שעליו יאָמר, כי בדורותיו היה צדיק ולא בדורות אחרים, כי הוא היחיד לנו, אשר מובטח אני בו שהיה לו איזה ערך מיוחד גם בכל ספרות וספרות.

ידידתי! שוי־נא לנגדך את תמונת מנדלי זה אשר יצר לנו אברמוביץ: הנה איש יהודי שיהדותו נכרת מתוך כל מעשיו ומחשבותיו, מתוך כל תנועותיו והליכותיו, מתוך כל דבריו שהוא מדבר וגם בהחרישו, איש יהודי שמצחו מצח מקומט וחוטמו חוטם מעוקל וזקנו זקן חד וצהוב שכבר נזרקה בו גם שיבה מעט, והוא איש מוכר־ספרים, אשר לו גם סוס ועגלה, ונוסע ממקום אל מקום ומעיר לעיר אל כל תפוצות ישראל בארצו הרחבה, ופיקח הוא ובר־אורין ותמים עם אלהים ואנשים, ויודע הוא לחווֹת דע על כל ענין וענין תחת השמש ולסדר את דבריו בנעימות ידועה ובהלצה יפה, ונפש עדינה ולב חם לבריה זו, שתהא רואה את הטבע מסביב, באופן שברגע הראשון נכיר מיד כי יש בבריה זו מעין טפּוס של משורר. זה הוא מנדלי. ואולם מנדלי זה הוא טפּוס כולל של כל היהודים ביחד – אכן גם המעשה הזה כשהוא לעצמו מראה לנו כבר חריצות וכשרון מלאכת־מחשבת במידה יתרה, שעלתה ביד אברמוביץ ליצור צורה שתהא לצורה קימת בכל ספוריו, באופן שהיהודי הזה יהיה מוכשר ועלול לכל מקום ולכל זמן שהמספּר צריך להם. אצל כל צרה שתבוא ואצל כל שמחה שתהיה, בבית ובחוץ, בברדיטשוב, ולהבדיל, באודיסה ובורשה, אצל יהודים כשרים ואצל משכילים, בבית־המדרש ובבית איזה קומיטט של ועד עברי, בכל מקום ומקום, ובכל ענין וענין – תמיד יהיה מנדלי מוכשר וראוי למלא את מקומו כהוגן. באופן כזה היה מנדלי לצורה קימת בספרות העברית, כמו שהיה “וויפּפכען”, למשל, לצורה קימת בספרות האשכנזים, או כמו שצורות אחרות היו לצורות קימות בספריות שונות; לא עוד, אלא שצורת היהודי הזה היה גם צורה כוללת לכל העם, כעין טפּוס מקובץ. מנדלי זה פיקח הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את פיקחותו שם אנחנו מוצאים גם את שטותו בצידה; מנדלי זה תמים הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את תמימותו שם אנחנו מוצאים גם את ערמתו בצידה; מנדלי זה ישר הוא, אלא במקום שאנחנו מוצאים את ישרו שם אנו מוצאים גם את תרמיתו בצדו; מנדלי זה יש בו צד גדול של שירה וזמרה, אלא שעם השירה והזמרה אנחנו מוצאים בו גם פרוזה יבשה ונוראה עד לחרדת־נפש – כל אלה הם סימנים מובהקים ומסויימים, סימנים כוללים, של כל יהודי בכלל. העלה על לב אברמוביץ קודם ליצירתו את הנפש הזאת, שסופה להיות לצורה קימת לכל ספוריו גם יחד? הנתן אל לבו, כי עליו יהיה להביא את הנפש הזאת פעם לתוך חברה זו ופעם לתוך חברה זו, פעם לעיר קטנה ופעם לעיר גדולה, פעם בין משכילים ופעם בין יהודים כשרים, פעם בכה ופעם בכה, הכל לפי הענין שיהיה לו צורך בו לפי כל שעה ושעה? ההיה סמוך ובטוח, כי יספיק לו מנדלי זה לצייר על פיו את כל המון היהודים לכל שנוייהם וחליפותיהם? האם לא עלה כל ספק בלבו, כי סוף־סוף יגיע איזה ענין לידו, שמנדלי זה לא יסכון לו עוד להיות לו למרכז, כזכוכית־שורפת זו שקולטת מן האור את כל הקוים? – אולי, ידידתי, אולי לא שם אברמוביץ כלל את לבו לכל הדבר הזה בראשית יצירתו את הטפּוס הזה, ואולם מובטח היה בו שמנדלי, משום שהוא יהודי, מטבע הדבר הוא שיהיה מוכשר לו גם להבא לכל ספור וספר לאותו הענין שיהיה לו צורך בו. זה הוא הכוח לאיש חרש וחושב!

ועתה, ידידתי, קחי־נא לך את הספורים הקטנים אשר נקבתי את שמותיהם למעלה וקראי אותם – מה תמצאי בהם?

יש אשר תשתוממי רגע אחד בלבך; אמת היא, כי מוצא הוא חן בעיני מאד מאד, אבל במה גדול כוח האיש הזה? אי אפוא כוחו, אשר אומר עליו ואשר אוכל להראות עליו באצבע כי הוא זה? – לא בספורי מאורעות ומעשים מסובכים ומשולבים ומרוקמים יפה יפה יקח את לבך, כי על־פי־רוב אין בספוריו כל משא ומתן, והם פשוטים כל־כך, עד שאם יבוא איש שאין לו הכשרונות המיוחדים של הסופר הזה, אז לא יעשה בהם ולא כלום! לא בטפּוסיו שהוא בוחר לו יתפוש אותנו בלבנו, כי הטפּוסים הם פשוטים בתכלית הפשטות, והם אנשים אשר תראה אותם עיננו בתחום מושב היהודים על כל פסיעה ופסיעה! וגם לא הצורה היא הנותנת את חן הסופר הזה בעיני כל קוראיו, כי גם הצורה אצל הסופר הזה פשוטה כמעט יותר מדי, כי בוחר לו תמיד בצורת “מדבר־בעדו”, שאיש אחד בשם עצמו יספּר תמיד את אשר יספר, וגם הדברים בעצמם אינם מתובלים בדמיונות וברוח שירה יתרה במובן שרוב הקוראים מדמים להם את השירה – ובכל אלה יודע אנכי נאמנה, כי רק אם קרא תקראי שתים שלש דלתות בספורים הקטנים ההם, ואמרת: רק איש חרש וחושב הוא האיש הכותב ככה!

המאורעות פשוטים כל־כך, עד שאלפי אנשים יעברו עליהם ולא יראו בהם כלום. – הנה איש יהודי הולך לתפילת ערבית במוש“ק ושב לביתו בהרחבת נפש ובהנאה משונה, כדת לכל יהודי כשר ונאמן במוש”ק, והירח יקר הולך ברקיע השמים, והיהודי הולך וחושב על־דבר פרנסתו ומזמר בלכתו את הזמר המיוחד והנחמד לנפשו, ופתאום, מדי לכתו הלוך וקרב לביתו, והנה העז גועה, החלונות שבורים, הנוצות עפות השמימה… וזה כל הספור (“בסתר רעם”). הנה שני אנשים בעלי־מלאכה, אחד יהודי ואחד פולני, נוסעים במרכבה במסילת־הברזל, והיהודי, כמובן, מטופּל באשה ובבנים ששה או ששה־עשר – מי ימנה מספּר לזרע יעקב? – ואין לו אפילו שיורים של קב חרובין לפרנסתו, ורק שהוא מן “האביונים השמחים”, והוא מספּר בבדיחות־דעת מעט מן המוצאות אותו לרגלי האנטיסמיטיסמוס במדינת גרמניה, ואיך שהורה את רעהו הרצען הפולני את האומנות הנקיה לרעוב ללחם מתוך הרחבת הנפש, היא האומנות שהיהודי יודע אותה מלידה ומבטן בלי כל לימוד והכנה – והיה גם החומר הזה לספּור (“שם ויפת בעגלה”). או: שני אנשים יהודים, שני טפּוסים אשר כל איש מקרבנו יודע אותם, אחד איש מיחידי־הסגולה, חכם־לב, מתון, יועץ שהכל פונים אליו לשמוע מפיו עצה, ואחד איש הדיוט קופץ בראש ונוטל גדולה לעצמו בעדתו; והרשע מכתיר את הצדיק, ועושה את התל שהכל פונים אליו לתל עולם – והיה גם זה לספור (“לא נחת ביעקב”). או: שני אנשים יהודים, יהודים לכל פרטיהם ודקדוקיהם, יהודים במלבושיהם ויהודים במעשיהם ובכל דבריהם, והם שמעו את שמע הקולוניות וכי פקד ה' עמו לתת להם נחלות שדה וכרם מעבר הירדן או בגבולות הרי־החשך או קצת סמוך להם, ובכן עזב המלמד את רצועתו והמוכר־ספרים את חבילות ספריו, כי פיקחים כמותם הבינו מיד שהם הם האנשים המוכשרים והמסוגלים לעבודה הזאת, ומה להם אם כבר באו מעט בימים ואם לא ראו עוד עבודה ומחרשה אפילו בחלומם, הלא יהודים הם, והנה הם באים אל הפקיד בעיר הגדולה הממונה לחלק את הנחלות לכל דורש, לקחת להם גם הם את אשר מגיע להם – ולא יותר (“בימי הרעש”). הנה סופר עברי בעל דעה צלולה והשקפות ישרות נושא דע על העניין אשר לפניו, וגם זה יהיה לאברמוביץ לחומר לעשות בו (“בימים ההם”). או: בורשה בימי הבהלות ליהודים מזדמנים לפונדק אחד – עד גבי התקרה מתחת לגג – אנשים עברים מכל פנות העם, משכיל וחסיד, בעל־הבית ועני, ליטאי ופולני, חכם ואשכנזי, ועוד ועוד, ובשעה זו נמצא אצלם רוח אחד ולב אחד (“בישיבה של מעלה”), ובלי ספק עוד יבוא המספּר להראות לנו את המטבע גם מעבר השני, בשעה שכל אלה יושבים בישיבה של מטה, והנגף חדל, אז בודאי יד איש תהיה באחיו ולשון איש ברעהו, והיתה קנאה ותחרות, מריבה ושנאה ואיבה וקטטה עד עולם.

ובכל־זאת גם המאורעות מאורעות נפלאים הם, והטיפוסים טיפוסים נפלאים, והצורה צורה נפלאה – וכל אלה רק בכוח איזה דבר, שנקל לו יותר להרגישו מאשר נוכל לגדור אותו על־פי איזה גדר מוחלט.

מנדלי מוכר־ספרים בעצמו מנסה לבאר לנפשו, מדוע לא תמצא ידו לכתוב לנו ספרים באותו סגנון שכל סופרי אומות־העולם כותבים, והרי הוא אומר: “לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכסין ואסטרטיגין ובעלי־מלחמות לא היינו; על יעלות חן כעדי־ראיה על דם אחרים במלחמת־שנים לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי־ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משׁחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני־אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינם אצלנו, ובמקומם יש לנו חדר ומלמד וריש־דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעירא, טפלא ונשיא, יבמות ועגוּנות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי־חדשים ולימים נוראים, בטלנים וגבאים, מקוּבלים וקופות של צדקה, כל מיני פּורענויות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת־רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם; חיים שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש – – – אבל כנגד זה יש להם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהוא כרום זלות לבני אדם, וחכמי־האכילה מהדרין עליה ואוכלין אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל שבחם –”¹.

וגם בספוריו אנחנו מוצאים אותו הדבר שיש בו בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו, והטעם המיוחד הזה הוא העושה את המאורעות הפשוטים למאורעות נפלאים, ואת הטפּוסים הפשוטים לטפּוסים נפלאים, ואת הצורה הפשוטה לצורה נפלאה – מרירות זו שבחיים. כמדומה לי שסופר זה סקר סקירה עמוקה בתהום החיים, ואולי סקירה עמוקה מעט יותר מדי, ועל כן לא ינוח עוד לבו לעולם, ועל־כן פגה אמונתו לעולם, ועל־כן שגור על פיו תמיד אותו הזמר המר המלא יגון עולמים, אשר ירעיש את נפשנו עד היסוד בה. ראי, הנה הוא מצחק – אבל יש מצחק כבמדקרות חרב והצחוק יורד עד חדרי בטננוּ ואינו מניח עוד לנו לישון. “לא נחת ביעקב” קרא מנדלי שם לאחד מספוריו, ולא נחת ביעקב הוא גם־כן הקול היסודי של כל שורה ושורה שכתב מנדלי זה. היהודי הנאמן הזה רואה את הוריו ואינו בוטח בחייהם ואינו מאמין באחריתם הטובה ובגבורתם הנפלאה ובמעלותיהם הטובות של איש הרואה את העולם בכלל שחור על־גבי שחור, והוא גם את עמו יאהב וגם את האדם יאהב, ורק שהוא פטריוט המתאבל על חורבן עמו ומטיל ספקות בכוחו. אכן מוצאים אנחנו בו בפינה זו מעין מה שמצאנו אצל טורגיניב. טורגיניב ראה את העולם הגדול ואת אשר מסביבו ויתבונן אל כל המעשים הגדולים שהם עושים יום יום ואל כל ההמצאות הנפלאות שהם ממציאים כפעם בפעם ואל כל החדשות הרבות שהם מגלים מעת לעת, ויקטן בעיניו פתאום העם הגדול אשר מקרבו יצא, וגם כל הדברים הרבים היוצאים בקולי קולות מפי הלאומיים שבעמו לא עצרו כוח להשקיט את סערת לבבו. אז יתאר לנו טורגיניב במקום אחד את הרוח הנכאה אשר לבשה אותו בהיותו בא אל אחד משערי המערכות הגדולות, אשר כל עם ועם הראה שם את כוחו בחרושת־המעשה אשר עשה, והוא הרגיש פתאום מה קטן ומה דל החלק אשר הביא עמו גם הוא לאוצר ההמצאות של האדם בשדה האינדוסטריה, ובמרירות יוסיף: “ואנחנו לא המצאנו דבר זולתי את הרצועה!”; וכעין זה או מן הדומה לו אנחנו מוצאים גם אצל המספּר העברי. ויש אשר בשכב מנדלי זה על מטתו בלילה, ומאיזו סיבה שתהיה לא יראה שינה בעיניו, ולבו יחשוב מחשבות על כנסת ישראל ועל מהותה ועתידותיה ועל כל מעשיה שהיא עושה באותה שעה שכל העולם רועש ומנסר גלגל חמה ברקיע, אז מי יודע אם לא יאמר אל לבו: ואנחנו לא המצאנו דבר זולתי את ההיתר־עיסקא! ובהביטו אל היהודי המשול כחרש הנשבר, אז מי יודע אם לא במרירות יקרא: גם תינוק בן־יומו אצל אומות־העולם יש לו חיים אף באצבעו הקטנה יותר ממה שנמצא בכל רמ“ח האברים ושס”ח הגידים של כנסת־ישראל כולה! אצל כנסת־ישראל בכסלון “הילדות דבר יקר הוא. ילדי כסלון ילדים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומין על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי־זקן ואינם פרים ורבים, והילדות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות. ילדים בלי ילדות הוא מחזה־עצוב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל־נפש ורגשי רחמים כאחד!”² – כמה מן המרירות שפוכה בדברים האלה! הנה הוזה חדש, אשר בכאוב לעמו יכאב גם לו, והוא מקונן, לא על הכותל המערבי אשר במרחקי ארץ־המזרח, כי־אם על הכותל המזרחי הזה, העומד באמצע ארץ המערב. או אז ישתפך מקרבו זה לעגו הנורא האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום, והוא סורק את עמו במסרקות של ברזל!

ומנדלי זה משורר הוא, משורר ככל אשר יוכל איש יהודי להיות – ולא יותר. לא יפי־הטבע והדר־היקום מסביב יקחו את לבו, כי איזה יחס יש לו לאיש יהודי ולמראות הטבע והיקום ואי מזה ידע אותם? והיה אם יאמר לך איש, כי אברמוביץ מצייר גם את הטבע ואת הדר השדה והעיר, אל תאמיני לו. הן אמנם יש כי תמצאי בספוריו ציורי שדה וטבע, המיית קול היער, רוחות מתלחשים, צפרים אומרות שירה, נגוהות בוקר, זהב קסם בין־ערביים וכאלה. ואולם כל אלה אינם בלתי־אם פרפראות לבד, ואם ישתמש אברמוביץ בהמון צפרים ובאילנות שונים יותר מחבריו, אז אין זה אלא משום שהיה עסוק בלמודי תולדות הטבע והצומח מעט יותר מחבריו, ולכן מצוים הם גם למלאכתו יותר ממה שהם מצוים אצלם, ובהיותו איש בעל טעם, לכן יודע הוא גם־כן להטעים את הדברים באופן יפה מאד; ואולם בטבע היהודי הוא שיהיה מתחיב בנפשו בשעה שהוא אומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה! ומה שבטבע היהודי, הוא גם בטבע מנדלי, ומה שבטבע מנדלי הוא גם בטבע אברמוביץ, ולכן אי־אפשר הוא שתהא שירתו מעין זו שקורין הלועזים שירה דסקריפטיבית. אבל שירה לירית נמצא אצל מנדלי זה הלוקחת את לב כל שומע, שירה כמין השתפכות־הנפש, כמין המון לב כמין געגועים, באופן שלבו מלא תמיד הרהורים והגיונות והשקפות, וההשקפות האלה לא תהיינה השקפות של מוח, כי־אם השקפות של לב. מנדלי רואה איזה דבר, ומיד הוא נעשה תפוש במזמותיו, והלב – לא המוח – מתחיל להתפלסף ולדמות דמיונות ולהגות הגיונות ולהרהר הרהורים, וכל אלה הם פרי לב עמוק המלא שירת־עולמים. אכן זה הוא הדבר אשר בו ילכד לבבנו, כי ראה נראה לפנינו איש יהודי לכל משפטיו וחוקותיו, איש אשר שמו מנדלי, או יותר טוב, רבי מנדלי, ורבי מנדלי זה בעצם וראשונה הוא לץ גמור, ואולם נפש לו ולב לו וגעגועים לו שהם מצוים רק אצל יחידי־סגולה. אכן בהיות זה הטיפּוס המקובץ של כל היהודים יחדיו, לכן אות הוא כי עצם השירה הלירית הזאת מצויה אצל כל יהודי ויהודי.

ידידתי! במקום אחר ובלשון אחרת כבר נסיתי פעם לקבוע את רשימות פני מנדלי מוכר ספרים זה, ואחרי־כן ניסו גם אחרים לתאר את תוי הפנים האלה, ואולם הדברים היותר נאמנים והיותר קולעים אל המטרה הם הדברים אשר דבּר מנדלי בעצמו על נפשו, הלא תקראי את הדברים בספורו, בקומו הוא וחברו המלמד רבי ליב והשליכו איש איש את עסקיו בקבציאל ובאו למדינת הים לק“ק שיחור, לפתוח שם את פיהם ליונים הצלויות שתהיינה עפות מאליהן אל תוך הפה, ומנדלי יושב באכסניה ותוהה על דמיונותיו וחלומותיו הריקים. “פעמים הרבה – יאמר – הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן־זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם, מנצחין ומקנטרין זה את זה תמיד; כשזה בוכה זה שכנגדו שוחק, ומה שאחד משבח חברו מקנה. מנדלי אחד – שוטה, מאמין כפתי לכל דבר, וכשרואה בני אדם מתנאים לפניו בדבּורם ונימוסם, הוא אומר שתוכם כברם. כל שיחה נאה כלפי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מזומנים לעשות עמו בעת צרה טובות גדולות. וכנגדו מנדלי השני – פיקח וערום מנחש, והוא מקטני אמנה ויודע שלא כל מה שנוצץ הוא זהב ולא כל המראה טלפיו הוא כשר, בזמן שתכפו הצרות ודחקה השעה בקבציאל, היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודן יחידי, כאחד המגבאים בחודשו. הוא נתן דעתו לעניין הקולוניות ויצר לו בדמיונו חיים חדשים לעת זקנה, ככלות כחו; הוא קפץ ומכר את סוסו ומאס בעסק הספרים, נעשה שותף לרבי ליב המלמד והפליג עמו למדינת הים, לבקש שם את מזלו, ולא היה מסופק אפילו רגע אחד שבכוח ידו של השם יתברך ובממונם של ישראל ימצא לו מנוחה. אבל עכשיו, בק”ק שיחור, עלה לגדולה מנדלי הפיקח והתחיל מטפּח על פניו של מנדלי השוטה ולפרוש לו בפרוטרוט כל פשעיו והיה מכעיס ובא עליו בקושיותיו: יהודי רצוץ ותש שכמותך, איך מלאו לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו שאינם לפי כוחו ולפי ימי חייו? וזקן אחרי בלותו, איך מילד עצמו וחוזר לימי נעורותיו? לאן אתה הולך? למה אתה נושא נפשך לקופה של צדקה ומפסיד בזה לאחרים, שהם כדאים והגונים לכך ויכולים לפעול ולהביא תועלת לעולם יותר ממך? עצל, למה תשכב בבטלה ומה לך פה באכסניה? – כל זמן שטענותיו היו מעין אלו, היה השוטה שלי שומען ומרכין ראשו, ואינו משיב דבר אלא לפעמים מפני הכבוד; אבל כיון שזה היה מטיל ספק אף ביהדותו ומוכיח בראיות, שאף בענין זה שוה הוא, גם יראתו ואהבתו, גם תמימותו וכל צדקתו אינן כלום אלא הזיה ורמאות, ואינו מתכון בהן לשם שמים, אלא למנת־שכר וטובת־הנאה – מיד נתמלא השוטה שלי חימה והתחיל מתרעם בקולי קולות: הגם לפני ולפּנים בדתי אתה בוקע ונכנס? להסתכל בחדרי בטן וקרב אתה מבקש? לגלות סוד ולקטרג שחולין היא חיבת־הקודש והאהבה אך בדבר תלוי? לא אדוני, לא אתן לך רשות לעשות מעשים כאלה! – ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרין ומסרטין זה את זה כתרנגולים, וקולם הולך ומזעזע את מוחי”³ – זה הוא מנדלי, זה הוא היהודי הכפול, זה הוא כמעט כל יהודי ויהודי!

אכן זה הוא כוחו של מנדלי, שהוא כל היהודים נבלעים בו ויש בכל יהודי ויהודי צ“ט חלקים של מנדלי כזה, והכל־זה כל יהודי מהיהודים אשר יש לו מגע־ומשא עמהם יש לכל אחד ואחד צביון מיוחד, שעושה אותו משונה מחברו. וכך מעביר הסופר הזה לפנינו את כל טיפוס וטיפוס של היהודים היושבים בתוך התחום. הן גם סופרים אחרים בעלי כשרונות רבים וגדולים, למשל סמולנסקין, העבירו לפנינו אנשים יהודים; ואולם אם נתבונן למשל, אל גבוריו של סמולנסקין ומצאנו, כי היו תמיד אנשים זרים ונפלאים (גדעון, שמעון, יעקב־חיים, ישעיהו ועוד, והנפשות היו אצלו נפשות שנכר בהן כעין אונס וכפיה ושנבראו מתוך איזה מבוקש, ובבואו להעביר לפנינו את הצורות הידועות ביותר לכל איש יהודי, כמו רב, מגיד, ראש־ישיבה, שדכן, מלמד, בחור מבחורי־הישיבה, היה מוכרח לכתוב דפים הרבה עד שנעשתה תמונתם בולטת מעט, ולפיכך חסרה עבודתו על־פי־רוב כל אומנות וכל מלאכת־מחשבת; מה שאין כן אצל אברמוביץ. יצוריו של אברמוביץ טבעיים כל־כך, עד שדי לו לשרטט רק שנים שלשה שרטוטים והנה פנים ידועים לפנינו. ועד כמה יודע הוא את הנפשות שהוא מצייר ואת המון כל האנשים האלה עם שיחותיהם וכל תנועותיהם בכל רמ”ח אבריהם ושס"ה גידיהם! ועד כמה הוא מבין לצייר לפנינו ציור במעט מילים.

התרשיני, ידידתי, להעביר לפניך בזה מעט מן הציורים ההם?

הנה ציור: יהודים רצים דחופים ומבוהלים אצל בית נתיבות־הברזל עם צרורות קטנים וגדולים בידיהם ועל שכמם – האם לא ראו עיניך את המראה הזה, ידידתי, בבית־נתיבות־הברזל בברדיטשוב? האם לא יעלה על לבך כרגע זכרון בית־נתיבות־הברזל הוינאי בורשה לפני מועד חג הפסח או לפני הימים הנוראים? – וביניהם נשים מתבוססות בכרים ובכסתות, גם עוללים ויונקי־שדים בוכים, וכולם דוחקים זה את זה והודפים בצד ובכתף ומטפסים ועולים במסירות־נפש על ידיהם ועל רגליהם בסולמה של העגלה ממדרגה השלישית, בשביל לכבוש שם מקומות לישיבתם ביד חזקה וכו‘, וגם מנדלי מוכר־ספרים מסובל במטלטלין וכלים מכלים שונים וגם הוא מטפס וכורע וקורס בציבור וכו’, ובספּר מנדלי את הדברים הפשוטים האלה, שכמעט אין בהם ולא כלום, והנה הטיפה המרה התלויה בעטו יורדת גם היא ונופלת על הנייר שהוא כותב עליו, והרי הוא מוסיף: “ובאותה שעה שאנחנו היהודים זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה, שמא ידמנו אחר חס ושלום, ומביטים בפני הממונים על העגלות בבקשה ובתחנונים, כאילו נסיעתנו שם היא חסד חינם ומידת הרחמים מצידם, – שאר הנוסעים מאומות־העולם מטיילים בעזרה לפני בית הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון בשנית או בשלישית ויכנסו לתוך העגלות בשובה ונחת וכל איש על מקומו יבוא בשלום”⁴.

הנה ציור אחר: איש־יהודי נוסע עם מנדלי בקרון בימות־החמה ומזיע ומקבל הנאה משונה מזיעתו, כחוק לבן־ישראל: “הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה בצהרים, עוף לא פורח, שור באחו לא גועה, היער לא מזדעזע וחריות של עצים לא מתלחשים, אלא כל העולם שותק ומחריש והוא (הנוסע) השתטח על פניו כמותי, והזיע – זה טעם טעם של זיעה טובה בימיו”⁵. השורות האלה הן מן היותר לא־שכיחות אצל מנדלי, שהרי הוא בא לצייר גם את הטבע מבחוץ; אבל עיקרו של דבר הלא הוא היהודי המזיע, שמקבל הנאה משונה מזיעתו. “הזיעה היא אחת מן הסגולות של ישראל”, יאמר מנדלי במקום אחד, וכל איש מישראל טועם בזה “מעין תענוג של זיעה על האצטבה העליונה במרחץ בערבי שבתות”.

או האם ראו עיניך, ידידתי, פני יהודי פיקח ובקי במילי דעלמא ומעורב עם הבריות ומקבל את כל אדם בסבר פנים יפות, אשר מעולם לא סח שיחה בטלה, ודבריו מעטים ושנונים, וכל אנשי הקהל משכימים לפתחו ובאים להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם ומתנם? הראו עיניך איש כזה? ואיש כזה היה בנימין, הוא בנימין אשר “היה מכלל היהודים האלו, שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה ומתוך רשמי צורתם ניכר צור מחצבתם הטהורה, המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי־עולם עתיקי־יומין שירדו מגדולתם – בני אברהם, יצחק ויעקב נכבדי־ארץ, נקובי ראשית הגויים!”⁶. הציור הזה לא עלה יפה ביד אברמוביץ, כי איננו בולט בשלמות, ואולם כוח נעלה לסופר הזה לצייר מעט מחיצוניותו של איזה איש, ואנחנו נבין כרגע את פנימיותו. בכל פעם אשר אקרא את הדברים האלה, אזכרה את דודך, ידידתי, הוא האיש אשר אותו כבדתי מכל איש ואשר אהבתיו עוד בהיותי נער קטן, ותמונתו נצבת לנגד עיני רוחי גם עתה בכתבי את הדברים האלה: המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניו ועל מצחו הגבוה יש בו איזה רמז נסתר.

ועד כמה יודע מנדלי זה את יהודיו ואת הלך רוחם ומחשבותיהם! הנה ליב המלמד (“בימי הרעש”) שמע את דבר הקולוניות, ואינו יודע בבירור מה זו, והרי הוא עוזב את עסקי־חדרו והולך לכרך גדול שבמדינות־הים. “מצד ליב המלמד לא היתה שום מניעה להסתפח אל אחת הכהונות בעולם המסחר, איזו שתהיה, תהיה לה בחנות ממין פרקמטיה זו או ממין אחר, באחד מבתי חרושת־המעשה וכיוצא באלה, למאי נפקא מניה? היהודי מוכשר לכל דבר, ובלבד שיהיה לו מזל. ברצות ה' גם המטאטא יורה כחץ – אמרי אנשי”⁷. או: ר' ליב המלמד עובר ברחובה של עיר על פני אסם של תבואה ובני־אדם עומדים וזורים שם חטים, עמד וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה היטב, כאדם שנוטל לדוגמה ומסתכל בה, כדי לשער עד כמה הוא שוֹויה. באותו רגע קפץ ובא יהודי ושאל את ר' ליב: “חטים אתה מבקש”? לקנות חטים באת? הנה אתי מקום, שאפשר לקנות שם בזול. אני סרסור. ר' ליב נענע בראשו, וחטמו נתעקם עקימה זו, שבה אתה שומא לאו. ובאמת לא הרהר ר' ליב בלבבו ולא עלה על דעתו לקנות חטים. “ולמה חפן? משום שהיה חושב עצמו לאיש־אדמה, כביכול, ותבואה הרי היא מענינו, לפיכך כשנזדמן לו כרי של חטים בדרך הלוכו לאחוזת־נחלתו, נתן עיניו בהם, בשביל שיהא לו פתחון־פה לאחר זמן לומר בחטים בקי אני, ברוך השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך לתורת אחרים”⁸. האם לא תראינה עיניך בזה יהודי שלם בכל גופו ונשמתו?

או: שני יהודים, ר' מנדלי ור' ליב, נכנסים לביתו של לועז אחד. הפרוזדור מלא אנשים וכו‘, זה נכנס לחדרו וזה יוצא, וכולם ראשם מגולה. אז בא הרגע הנורא גם לר’ מנדלי ור' ליב להסיר את הכובע, מי יודע אם לא בפעם הראשונה בכל ימי חייהם. “השם יתברך יודע, כמה קשה היתה לנו הסרת הכובע מעל ראשנו, שהיה מכוסה כל הימים, לרבות הלילות, משעת יציאתנו מבטן לאויר העולם; אבל אנחנו היינו אנוסים על־פּי הדבור; השמש שעמד בפתח לא התיר לנו את הכובע ואסר לנו גם הירמולקי. ובאותה שעה היינו כעומדים ערומים במרחץ, ועמידתו של רבי ליב המלמד היתה זרה ומשונה כל־כך, עד שהפכתי את פני, שלא לראותו בשעת קלקלתו”⁹. כמה מן התכונה היהודית יש בכל אלה!

אך הנה תמונה אחרת: בחדר באכסניה שוכב ר' ליב על מטתו פרקדן, ור' מנדלי בא החדרה ומוצא אותו “שקוע בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחטמו הארוך והמעוקם כשופר, ואני מסתכל בו לאור הנר הדולק לפני ומודד את כל אבריו בעיני. גופו, כביכול, משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר” – התזכרי, ידידתי, צורה זו של איש יהודי? – “הידים, קנים דקים וצנומים וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין, הפנים אינם אלא חורבה; לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל הטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארובת העשן עומדת על הבית שנפלה בו דליקה ונשרף גגו, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדובלל – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו” – ומנדלי זה עומד ומסתכל בבריה זו, והנה נפקחו עיניו פתאום והוא רואה ומבין – “הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה ההיא וכמה גדול כוחו של ה”פועל" הזה! מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר שאינו ראוי לו? אבל מיד ראיתי חובה זו לעצמי: ואתה מנדלי מה ראית לשטות זו?¹⁰ הנה זאת תמונת העם הנבהל והנחפז שנתרחק ממקומו ורוצה לעסוק בדבר שאינו ראוי לו, וכל אחד ואחד יעיר למוסר חברו, ואינו יודע כי קורה זו תלויה גם בין עיניו.

וכך יצייר לנו מנדלי צורת איש־יהודי בתנועותיו ובהלוכו ברחובה של עיר: ר' ליב מטיל ברחוב העיר עם מטרוניתא לימינו ולועז משמאלו וכו‘, המטרוניתא, פניה פני להבים, דוחפתו מזה, והלועז דוחפו מזה, "ור’ ליב המלמד מהלך ברגש, שפתותיו רוחשות, מוליך ומניע אצבעו ודוחק את שניהם בשתי זרועותיו. שולי קפּוטתו מתבדרין ופורחין אילך ואילך, וזוג רגלים מלובשין תחתונים מפרכסין ונראין מבחוץ"¹¹. או: היהודי רץ. “ריצת רגלים זו הליכה היא וכו', היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו… הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקשקשין, העורקים מזדעזעין, המוח דוחק – והרגלים רצות”¹². ועוד פעם, אחת ניסה מנדלי לצייר לנו את היהודי בכל חושיו: “בשעה שעין אחת הולכת ורואה למעלה, השנית משוטטת ופונה למטה; זו הולכת אל דרום וזו סובבת אל צפון. אוזן אחת שומעת הדבּור כאן והשנית קולטת מן האויר מה שידובר שם. וכנגד זה החוטם, שהוא אחד, עושה שתי שליחות בבת־אחת: מלבד שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנועע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאילו סרסור הוא לשאר החושים ומסיע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש. די לו להפה באמירת “אי” וראש מלין, בנפיחה ושריקת־שפתים, ויצא ידי חובתו. ואלמלי נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כוח בפה להסביר מהותם בהוגן כמו החוטם. מעקימתו האחת בנפיחה משונה היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה”… וכן: “הידים עסקניות הן, עוברין וממשמשין בטיסה אחת בכל אברי הגוף, בין בגוף בעליהן ובין בגוף של אחרים, דוחפין אותך מפנים ומאחור ונכנסין ברשות זקנך ופאותיך ומטעימין ומפרשין לך את הדבּור ברמיזות האצבעות”¹³.

זה כוח למנדלי! בשרטוטים אחדים הוא מצייר לפניך תמונה ועל־פי־רוב אינו מצייר בלתי־אם את חיצוניותה, אלא שמתוך החיצוניות הזאת אדם מבין כרגע גם את הפנימיות, שהחיצוניות גוררת אחריה את הפנימיות בתוך מחשבותיו של הקורא. הקורא רואה את החיצוניות הזו וזוכר מיד, כי כך וכך היא פנימיותה של הנפש אשר לה חיצוניות כזו. – אכן רואים אנחנו, שהחיצוניות חביבה מאד על אברמוביץ, ובשעת כתיבתו הרי הוא רואה בעיני רוחו את הצורות שהוא מצייר והן עומדות לפניו. כל העולם שלו חי וקים לפניו, חי וקיים בקרבו, וצורותיו יש בהן מעין מלאכת פסל. אכן לא היה עוד כמותו בישראל איש עושה פסל ומסכה, אלא שהוא יודע גם את טעם הקורא העברי, אשר פסל וצורה בולטת תועבת נפשו, ולכן בעצם ידו יקלקל את החוטם של הצורה אשר לפניו או יעשה בה חריץ בּידיו.

ומין אוריגינליות אנחנו מוצאים בסופר הזה שקשה מעט להגדיר את מהותה. הן הענינים שהוא בוחר לו לספוריו הם ענינים שמצד עצמם אין בהם ולא כלום, וגם הנפשות נפשות פשוטות הן כמעט יותר מדי, וגם בציירו אותן לפנינו, לא יעמול לתפוש את הקורא בלבו על־ידי אמצעים ופרפראות מן החוץ, אלא שהוא שופך במעשי ידיו את כל נפשו ואת כל עצמיותו. אם תקראי שתים־שלש שורות היוצאות מתחת יד הסופר הזה, ולא תמצאי את שמו בצידן, ורק שאת יודעת את דרכו ואת תכונתו, אז תכירי כרגע למי הן. ואולי פועל אברמוביץ את פעולתו עלינו גם בזאת שמנדלי שלו הוא המתאר והוא המתואר כאחד, ואין בין היהודי בכלל ובין מנדלי בפרט ובין אברמוביץ בעצמו ולא כלום. אבל איך שיהיה, נרגיש תמיד, כי לא על־פי דוגמה יכתוב הסופר הזה ולא יחקה איש.

ובכן: לא תעלומות נפש ולא סתרי חקרי פסיכולוגיה דקה מן הדקה ישים לפנינו, ובכל־זאת פּסיכולוג הוא אלף פעמים יותר מכל אלה הכותבים ספורים על־פי פסיכולוגיה לשמה, כי הוא אינו אוהב להתחכם ולערוך בעצמו שאלות מדומות בדבר הנפש ומעמדה ובהשתלשלות כוחותיה כדי שיהיה לו לבקש פתרונים, כי־אם עושה את כל אלה כלאחר־יד, בבלי ידיעה ברורה קודמת למעשה. מנדלי אינו עוסק בכתיבת חקירות פסיכולוגיות לשמן – היודע היהודי היושב ברחוב היהודים ועוסק בפרנסה לשמה מה זו פסיכולוגיה? ומנדלי הלא יהודי הוא, ואברמוביץ בעצמו הלא מין מנדלי הוא, הכותב בשביל מנדלים שכמותו, ועל־כן לא יכתוב לנו חקירות פסיכולוגיות בנטילת ידים ובאמירת “הריני מוכן ומזומן” קודם לכתיבה, כי־אם מצייר לנו את הנפש על־פי דרכו. מנדלי אינו משגיח לחוקים ולדינים בדבר הקומפּוזיציה של ספוריו – היודע היהודי היושב ברחוב היהודים ועוסק בפרנסה מה זו קומפּוזיציה? ומנדלי הלא יהודי הוא, ואברמוביץ בעצמו הלא מין מנדלי הוא, הכותב בשביל מנדלים אחרים, ולכן לא יעשה דבר, כי־אם יספר כמו שיספּר, ובכל־זה ספורו מלא חן, והוא דבר שלם העשוי כתיקונו. מנדלי אינו לוקח לו “יסודות” לספוריו וספוריו אינם כלל ספורים – היש לו עסק ליהודי שברחוב היהודים ולהבלי אומות־העולם כאלה שהוא מבטל אותם בלבו? היהודי אינו עושה כלום, אלא מדבר בעלמא, והדברים יש להם תמיד מקור ותוכן ומטרה, ויש להם תמיד “בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו”, והיהודי ומנדלי ואברמוביץ הלא הם דבר אחד. הנוכל לשאול, כי יהודי בעל זקן חד ואדום, אשר חטמו מעוקם כשופר, ומצחו מקומט, ישים לב לפסיכולוגיה ולקומפּוזיציה ולדינים וחוקים ויסודות וכדומה? ולכן אין עוד בקרבנו מספר כמותו שיהא אוריגינלי בכל, ולכן זה הוא הדבר אשר יפליא את הסופר הזה מכל יתר המספּרים אשר לנו!

אך אם כה ואם כה, מרגישים אנחנו תמיד כי איש חכם – ולא מתחכם – אשר עינים בהירות לו החודרות לתוך העולם ואשר דעה ישרה לו ואשר לב חם לו דובר אלינו ומספּר באזנינו את אשר לא יוכל עוד לכלוא בקרבו. אכן זה הוא הדבר; מנדלי לא יספּר משום שהוא צופה לעמו, לא יספּר משום שהוא יודע את היהודים ואת חייהם יותר מחבריו, לא יספּר משום שיחפוץ להועיל, לא יספּר משום איזה מטרה שתהיה, כי־אם יספּר משום שכל העולם לא נברא בשבילו אלא כדי לספּר והרי הוא לא יכול בלתי־אם לספּר ולספּר. זה הוא החרש האמתי! מלאכת־המחשבת תהיה לו לעיקר, והצורה תבטל את החומר, והחרש לא יתן לנפשו שום דין וחשבון, כי־אם ימלא תעודתו. ולו גם יעיד לך אברמוביץ בעצמו, כי כותב הוא לאיזו תכלית – אַל נאַ תאמיני לו, ידידתי, כי רק את נפשו הוא משלה, והוא לא כן. אברמוביץ בחן ובדק הרבה, ורוחו בקרבו לא הניח לו עד אם נתן לפנינו את כל מה שנפשו מלאה ממנו, והוא מניף את שוט לעגו על כל המעשים הנעשים, ואולם בעצמו לא יאמין כי הועיל יועיל. את הדלות ברחוב היהודים ראו עיניו, דלות־הגוף ודלות־הנפש ודלות כל היקום אשר מסביב ליהודים ההם, ולבו התעורר, והטבע חנן אותו את הכשרונות הדרושים, והרי הוא בא ומספּר ולועג ושוחק ובוכה.

ואף גם זאת: כשם שנפלא הסופר הזה בכל מה שהוא כותב, כך נפלא הוא גם בלשונו ובסגנונו, שכמעט אי־אפשר הוא לחקות אותו גם במקצוע זה, כי עצמיותו של הסופר נתונה ומסורה לנו גם בסגנונו. מין בהירות ומין דיוק את מוצאת בלשונו שאין כדוגמתם; אין לו מלה יתרה או מלה חסרה בכל מה שהוא כותב, ובכל־זאת גם יופי וגם ברק ללשונו. יש אשר נראה אצלו עשירות של מלים, עד שכמעט אינו נופל בזה גם מיל"ג, ואלם בזאת הוא עולה עליו, כי המלים מכוונות תמיד אל הרעיון ומתאימות יפה יפה. אבל עם כל זאת יש בלשונו גם צעצועים ופטורי־ציצים, ואיננה יבשה וחסרת־לח, כי יש אשר ימצא הקורא איזה ניב של מקרא או של תלמוד, אשר הסופר לא ישתמש בו בהשאלה, כי־אם במובנו העיקרי, ועל־ידי זה יהיה לניב הזה כעין חידוד, כמו שנפש הקורא העברי אוהבת מטעמים כאלה. על הלשון הזאת אמר אחד המבקרים, שהיא ראויה להיות למופת למספּרי ספּורים. אבל ינסו נא אחרים לחקות את הסגנון הזה, הלא לא כל הרוצה לבוא וליטול יבוא ויטול!

זה הוא מנדלי.

ואת, ידידתי, אל־נא תבואי עמי במשפט, אם בקראך את מכתבי זה תמצאי גם בי חלק גדול ממנדלי כזה, כי איש־יהודי אנכי, ולולא יראתי כי אז אמרתי: מי יודע, אם בבקשי בתוך חגוי לבך, לא אמצא גם שם מנדלי קטן כזה, אשר לא יכולת גם את להשמידו.

האם לא כן, ידידתי?

ואני הנני עבדך המתפאר בך.

ד.פ.

קרלסבד, 1895.

ידידתי!

בטרם נגשתי לעשות את המלאכה הזאת, לכתוב אליך כפעם בפעם מכתבים על־דבר הספרות, התפללתי תפלה קצרה ואמרתי לאמר: רבונו של עולם! אם באמת כך גזרה היא מלפניך לקצר את ימי שני חיי עבדך על־ידי מה שנתת לו עין רואה ואוזן שומעת וחך טועם, ואם באמת כך מנויה וגמורה היא אצלך לעשותני לאיש מדון ומריבה כל היום על־ידי מה שמסרת ביד עבדך את המטאטא הגדול לטאטא ולהשמיד את הדומן הרב מן הרפת הגדולה, אשר בלשון־מליצה יקרא לה “ספרות”, ולהסיר את האבק מעל פני החפצים המעטים והטובים אשר עוד נשארו לנו לפליטה אז הנני מבקש מלפניך אחת משתי אלה: הקרה־נא לפני עבדך רק ספרים רעים או רק ספרים אשר לא תהיה לי כנגדם שום טענה ומענה! תן־נא לפני עבדך רק בעלי מומים מצויינים ובולטים ונראים לעין או רק סופרים בעלי כשרונות מסוימים ומובהקים; הזמן נא לפני עבדך רק ענינים שחטאותיהם נראות ומפורסמות ואשר ימשמש אותן באצבע גם האיש המוכה בסנורים או רק ענינים אשר מעלותיהם גלויות וידועות אפילו בסקירה הראשונה! אבל, אם אהבתני מעט, אדוני ובוראי, אז שמרה־נא נפשי מזאת האחת: אל נא תשם לפני עבדך ספרים וסופרים וענינים אשר בהשקפה הראשונה הם נראים כאילו יש בהם כשרון או כברק איזה כשרון ואשר באמת אין בהם ולא כלום! הלא ידעת, אלהי ורבוני, כמוני, ובלי ספק עוד הרבה יותר ממני, את הקהל הנכבד אשר לפנינו: הקהל הזה במצאו לפניו איזה דבר טוב, אז ישמח עליו מאד מאד, ורק לא ידע לנתח אותו ולהפרידו ליסודותיו לבעבור יוכל לברר לנפשו על מה מצא הדבר ההוא חן בעיניו, ואם יבוא איש מבקר לעזור אחריו ולבאר לו את הענין אשר לפניו על־פי מושכלות ידועים ועל־פי מופתים חותכים אשר מקוריהם בחכמה ובחשבון, אז שבעתים תגדל שמחתו. כן גם אם יושם לפני הקהל ההוא איזה דבר רע בהחלט, אז ישום וישרוק ויהמה עליו בכל־פה, ורק נפשו לא תדע על מה היה לו הדבר ההוא לגועל נפש, ואם יבוא המבקר ויגיד לו את אשר לפניו, אז שבע ביום תברכנו נפשו. ואולם יש אשר גם כזה וגם כזה לא יהיה. יש אשר ימצא בין הסופרים “בעל־מלאכה” טוב, אשר יבין לעשות את מלאכתו באומנות ידועה ובכשרון־יד אשר בו יצטיין כל פועל ופועל, באופן שיצליח לגנוב את דעת הבריות ולתפוס את הקהל הפשוט בלבו, עד כי יאמינו כי באמת הושם לפניהם בזה איזה דבר שיש בו ממש. והנה בשעה שהמבקר, מיד אחרי עשותו איזה בחינות ונסיונות, מכיר כרגע את בעל דברו ורואה ברור את כל האמצעים שבהם השתמש ושבהם הצליח לגנוב את דעת הבריות, באותה שעה אין קהל הבריות הזה יודע ומבין עוד כל־מאומה והוא מאמין עוד באמונה שלמה, כי רק בעל כשרונות נאמנים הוא האיש המדבר אליו הפעם – ואז רע הענין אשר נתון לפני המבקר לענות בו, כי מלאכה גדולה וכבדה תהיה לפניו הפעם, עד אשר יצליח לברר את המושגים ולזכך את המשפטים ולהוציא דין אמת לאמתו. בעלי כשרונות לחצאין הם הם אשר מהם נשקפה תמיד הסכנה היותר גדולה לכל ספרות וספרות.

ידידתי! אם יש עוד אנחה באוצר האנחות אשר לך, אז האנחי־נא עמי בפעם הזאת – כי תפילתי לא נתקבלה. רוב הסופרים אשר עמדו לנו בשנים האחרונות היו מבעלי החצאין ההם, אשר בסקירה הראשונה הם נראים כאיזה דבר שיש בו ממש, ואשר באמת אין בהם ולא כלום. וימים אשר כאלה הם ימים רעים מאד מאד לאיש המבקר, ומלאכתו מלאכה גדולה וכבדה.

וכך איפוא איך נואלתי ליחל אף רגע אחד כי תפילתי תהיה מתקבלת? תפילה כזאת יכולה היתה להתקבל לפני עשרים שנה או גם לפני עשר שנים, בשעה שספרותנו היפה היתה מוטלת עוד בחיתוליה ואומניה ושומריה היו ילדים בעצמם, ילדים תמימים וטהורי־לב, בשעה ההיא עוד יכולים היינו לקוות מסופרינו איזה דבר בהחלט, אם שיהיה להם כשרון או כשרון־מה ואם שלא יהיה להם כל כשרון כלל, אחרי ששני החזיונות האלה גם־יחד היו אצלם חזיונות טבעיים, אבל איך נוכל לקוות עוד לדבר כזה עתה? איך נוכל לבקש דברים כאלה מסופרינו, אשר רובם אין בגרונם אפילו הכרה אחת טבעית ועצמית ואשר רוב מעשיהם אינם בלתי־אם מעשים מחוקים, שאין כל יחס בינם ובין הסופר ואורחות חייו ומשפט נפשו ועצמיותו? איך נדבר דברים כאלה באזני סופרים אשר רוב ספוריהם ושיריהם ורשימותיהם ומאמריהם ופיליטוניהם – מובן מעצמו כי כונתו רק אל הטובים המוצאים חן בעינינו – אינם בלתי־אם קיא אשר יקיאו הסופרים לעינינו מכל אשר קראו אתמול ושלשום? (הן תאמיני לי, ידידתי, לפי שעה למשפט הקשה הזה עד אם אמצא חזון להוכיח אותו לך לעת מצוא גם על־פי מופתים!).

ואם יש עוד אנחה באוצר האנחות אשר לך, ידידתי, אז האָנחי־נא עמי מרה עוד הפעם, על כי דברים מרים כאלה אנוס אני לדבר אליך באותה שעה שמונח על שולחני ספר של שירים ליריים. שירים ליריים! שירי אהבה! הוי אלי, אלי, עד כמה התפללתי אל העת הזאת וכמה יחלתי אל הימים אשר יקומו גם לנו משוררים בעלי שירי־הגיון והשתפכות־הנפש ואשר יהיו גם לנו שירי־אהבה, שהם יהיו כעין סדור תפילה או כעין מחזור לכל השנה ביד בני־הנעורים, אשר בהם יתפללו ובהם ישפכו שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובתולותינו בכל עת צר להם בלבם פנימה ובכל־רגע אשר המון מעיהם יגבר עליהם, והיינו גם אנחנו ככל המון בית הגוים מסביב; עד כמה קויתי אל הימים אשר יחדלו משוררינו לשיר על היונה ההומיה ועל הצפור בכלוב ועל הבת רומניה השדודה ועל גלוּת החל ולא יהיו להם רק שירי עברי, כי אם גם שירי אדם – ועתה כאשר באה העת הזאת, עתה אחרד ואסוג אחור ומעמקי לבי אקרא: מי יתן ושבו אלינו הימים הראשונים הטובים מאלה! אז היו למשוררינו רגשות טבעיים, ועתה אין לרובם בלתי־אם רגשות גנובים; אז היו משוררינו אנשים טבעיים, ועתה היו לחברי־גנבים… כן, ידידתי, לא טעות סופר היא!

אכן פה מקום אתי, ידידתי, לעשות כמדפיסי התלמוד במודעה רבה שלהם ולהודיע, כי בכל מקום שאשתמש במכתבי אלה במלים “גנב”, “גנבה” וכו' אין הכונה בלתי־אם לגונב גנבה ספרותית, והמלים האלה מצויות אצלי רק בשביל שאינני יודע להעתיק כהוגן את המושגים “פּלאַגיאַט”, “פּלאַגיאַטאָר”, וכו'. ובכן ואמרתם: חברי־גנבים!

הראשונים לא ידעו – ועל־כן גם לא יכולנו לשאול מהם דבר, אבל החדשים הלא מתהללים שבע ביום, כי יודעים הם שבע חכמות ושבעים לשון, ויודעים הם גם את מקור כל שירה ואת תכליתה ומטרתה – היכול יוכלו האדונים הרמים והנשאים האלה להגיד לי בכלל מה זאת שירה? היוכלו להגיד לי ברור מה זאת מלאכת מחשבת? היודעים הם איך יולד דמיון בקרב לב האדם ואיך ינחיל את הדמיון ההוא אחריו לזולתו? הינסו לברר להם רגע אחד מה זה דמיון כזה ומה משפט הרושם שהוא עושה על זולתו ומה תכלית רושם כזה או מה אחריתו?

אל תיראי, ידידתי! רחוק הדבר ממני להרחיב הפעם את דבורי על השירה ועל מלאכת־המחשבת ולהגביל פה את מושגיהן לכל יסודותיהן ומשפטיהן על־פי ההנחות המדעיות המפורסמות, כי ירחבו הדברים יתר מדי, ורק בקצרה אחזור פה על עיקרי הדברים, והעיקרים האלה גלויים וידועים הם לכל מבין, כי מימות לוטצה, וואוּנדט ותלמידיהם בעלי הפּסיכו־פיזיולוגיה היו הדברים להנחות יסודיות ולמפורסמות.

באיזה אופן יקבל האדם הכרה וידיעה בפנימיותו מן המראות והמעשים אשר מחוצה לו? – כל המראות החיצונים עושים רושם על העצבים של השטח העליון אשר בגוף ועל האברים הפנימיים, ומיד שיקבל אחד העצבים רושם כזה (למשל: עצב־הראות מקבל רושם כל־ידי האור, עצב־השמע על־ידי גלי האויר, עצבי־העור על־ידי נגיעה, עצבי־האברים הפנימיים על־ידי מה שיתהוה בהם איזה שנוי חימי וכו' וכו') מוליך העצב את הרושם ההוא עד התא אשר בקצה אותו העצב, שהוא מגיע עד תוך קליפת המוח השחופה, ואותו התא משתנה על־ידי זה בשינויים חימיים, ואחרי־כן ינחיל התא את הרושם ההוא לכל התאים השכנים הקרובים אליו, והתאים האלה אשר בתוך קליפת המוח השחופה הלא הם הם מקור כל מחשבה והגיון, וקשורים הם איש אל אחיו על־ידי נימים של עצבים. – כל רושם אשר יגיע אל אחד התאים האלה, אשר בתוך קליפת המוח, מוליך עמו שמה כפעם בפעם זרם חדש של דם, שהוא יהיה למזון לאותו התא להאכיל ולפרנס ולתת לו כוח חדש. התא יפריד את חמרי המזון ההוא ליסודותיהם והוציא מהם את הכוח העצור בהם, והכוח יפשוט את צורתו וילבש צורה חדשה והיה לכוח של דמיונות ותנועות נפש ומחשבות. ברור הוא בעינינו, כי הפעולה הזאת היא פעולה חימית. אך באיזה אופן ועל־ידי מה תהפך איפוא פעולה חימית והיתה בנו לידיעה ברורה ולהכרה? – הדבר הזה הוא אחד מסתרי היצירה ולא נדע על אודותיו בלתי־אם השערות לבד, ולכן לא נתעסק בו פה, כי רב לנו אם ידענו את העיקר, שהדבר הזה כן הוא. המראה החיצון עושה רושם על העצב, העצב מוליך את הרושם אל המוח, והרושם מוליד בקרב המוח דמיון של אותו המראה והדמיון מוליד התפעלות או התרגשות־הנפש או תנועת־הרוח, וכדומה מאותם השמות הנרדפים. והנה האיש הבריא בריאות־הגוף ובריאות־הנפש ועצביו ואבריו עושים את פעולתם באמונה, הוא מקבל את הרשמים של המראות החיצונים כהוגן, וכל חולה ובעל־מום, אשר פעולת עצביו ואבריו וכוחות נפשו אינה פעולה נאמנה, הוא מטיל מומים גם בכל הרשמים שהוא מקבל, באופן שהרשמים האלה לא יהיו ניכרים כלל או שיהיו לכל־הפחות מטושטשים ומטומטמים והנפש לא תמלא מהם. ובנוגע להרשמים עצמם נראה, כי כל מי שגדול מחברו במעלות כוחותיו וסגולותיהם ופעולותיהם, הוא גם מסתכל ורואה הרבה והוא נוח גם לקבל רשמים יותר מחברו; ולא עוד, אלא שבכוחו גם להנחיל את הרשמים ההם אחריו ולתת מהם גם לזולתו. החרש והחושב והמשורר, למשל, הם אנשים אשר על־פי סגולותיהם המיוחדות בבנין מוחם הם נוחים לקבל רשמים בכלל יותר מבני־אדם פשוטים; ולא עוד, אלא שהם מוכשרים לעורר כפעם־בפעם את הרשמים ההם בעצמם וגם בקרב זולתם, כי אחרי שקיבלו את הרשמים עושים הם פעולות, אם פעולות מוחשיות (אצל החרש והצייר וכו') ואם פעולות רוחניות (אצל המשורר והמנגן וכו') שתכליתן לעורר אותם הרשמים שקבלו בעצמם גם בלב כל רואה ושומע את פעולותיהם הם. למשל: החרש יוצר־פסל מקבל רושם מאחד המראות שראו עיניו בתוך הטבע, והרושם הזה היה גדול כל־כך, עד שהוליד במוחו דמיונות והתפעלות הנפש, ואז קם ויעש פסל, והפסל הזה מוליד בלב הרואה אותו גם־כן את הרושם ההוא בעצמו שקיבל החרש על־ידי המראה החיצוני שראו עיניו, ויש אשר עוד יגדל הרושם היוצא מן המקור השני ויעלה על הרושם היוצא מן המקור הראשון, אחרי שהמראה המחוקה פה על־ידי הפּסל קיבץ וליקט את החלקים היותר־מפוזרים אל נקודה יותר קטנה. וכן הדין גם עם המשורר: המשורר מקבל רושם חזק על־ידי אחד המראות שראו עיניו בטבע, ונפשו התפעלה כל־כך, עד שקם ויחקה את המראה ההוא על־פי החרוזים שכתב על הגליון, באופן שהקורא את החרוזים יקבל אותו הרושם בעצמו שקיבל בראשונה המשורר; ולא עוד, אלא שהרושם ההוא, היוצא מן המקור השני, יעלה לפעמים בתוקפו גם על הרושם היוצא מן המקור הראשון, כאמור. ומה יוצא לנו מן הדבר הזה? מן הדבר הזה יוצא לנו כי למלאכת־המחשבת חלקה הבריאה מעלה יתרה שכם אחד אפילו על מראות הטבע מעצמם; כי בשעה שאדם פשוט עובר על מראות הרבה שבטבע ואינו רואה ומסתכל בהם כלל. או שרואה ומסתכל בהם ורק שאינו מקבל על־פיהם כל רושם מיוחד, מפני שאינו מסוגל לכך, באותה שעה בא החרש, שהוא, לרגלי כוחותיו וסגולותיו המיוחדים, רואה ומסתכל ומקבל רשמים הרבה בכל מקום ומקום, והוא מוסר את רשמי המראות ההם על־פי דרך מלאכותו – כלומר, על־פי מלאכת־מחשבת שלו – לכל אדם ואדם, באופן שיבינו גם הם את המראות אשר בראשונה לא ראו אותם כלל, או אשר לא שמו אליהם לב. נמצא כי מלאכת־המחשבת ביד חרש היא כמין זכוכית־שורפת הקולטת את הניצוצות המפוזרים ומקבצת אותם לנקודה אחת, למען אשר גם יתר בני־האדם, שהם בלי הזכוכית ההיא לא היו רואים כלל, יראו ויקבלו רשמים.

זאת תורת מלאכת־המחשבת – אך מה תורת השירה, שהיא חלק אחד מחלקי מלאכת־המחשבת – אך מה תורת מלאכת־המחשבה המזויפת?. מה משפט האנשים שעצביהם וכליהם וכוחות נפשם אינם פועלים את פעולתם באמונה, והם בעצמם אינם מסוגלים כלל לקבל רשמים יותר מחבריהם הפשוטים, ורק נדחקים הם לעלות גם הם לדוכן בין יתר הכוהנים? אנשים כאלה מן ההכרח הוא שירעו וישחיתו יותר מאשר ייטיבו! והוא ברור מאד: אנשים כאלה רק מטשטשים ומטמטמים את מוחם ואת לבם של בני־האדם, על־ידי מה שנותנים לפניהם דברים שאין בהם ולא־כלום ושהם מתאמצים להטות דוקא את לבם להאמין כי באמת נתון נתנו לפניהם דבר־מה; אנשים כאלה לא רק שאינם עוזרים לו לאדם להכיר את הטבע שהוא נתון בתוכו, כי־אם שהם מבלבלים גם את מעט המושג הברור שכבר היה נקנה אצלו מלפנים; אנשים כאלה, משום שעצביהם חלשים ומלאים מומים והם מתאמצים דוקא ודוקא לעבוד עבודה שאינה לפי כוחם ושהגיעו אליה רק על־פי איזה מקרה, סוף־כל־סוף מוכרחים יהיו לבלות באחריתם באחד מבתי־אוסף המשוגעים או באחד מבתי־החולים – כאשר כן באמת הורו והוכיחו לנו על־פי מספּרים רבים מחוקרי הנפש ומן הרופאים המצויינים בעת האחרונה! אנשים כאלה אשר כל דמיונותיהם ומחשבותיהם, חזיונותיהם ותנועת נפשם, התפעלותם והתרגשותם אינם בלתי־אם גנובים ומזויפים ואשר לא נמצא לעולם כל רעיון חדש וכל ציור חדש ואשר – בהיותם משוררים – לא נמצא אצלם אפילו מלה חרוזה אחת העשויה בצורה חדשה ואשר כל דבריהם אינם בלתי־אם צלצול מלים ושורות גנובות, אנשים כאלה אין להם כל זכות להיות, והאיש האוחז באזנם ומוציא אותם החוצה רק חסד הוא עושה עם בני־האדם!

וספרותנו, ידידתי, הנה מלאה בזמן האחרון את מין האנשים האלה באופן מבהיל ומחריד מאד!

אכן הרבה בקשתי לי בין המון האנשים האלה וספריהם איזה ספר אשר סימניו יהיו בולטים כל־כך, עד שיהיה ראוי לי למלאכה שאני צריך לה, ועתה מאושר הנני, כי תמצא ידי לשום לפניך את היותר טוב והיותר משובח שאנחנו מוצאים בספרותנו במקצוע זה. המשורר אשר לפנינו הפעם הוא באמת לויתן קטן בין כל דגי־הרקק שבצלוחית המים הנקראת אצלנו ספרות, והוא גבוה מכל חבריו כגבוה השמים מן הארץ, ועל־כן הוא הוא המוכשר לי למלאכתי יותר מכולם, באופן שהוא יהיה לי לכלי־חפץ נעלה מאד, להראות בו באצבע על המושג גנבת־דברים וחקוי ועל המושג צלצול־מלים ועל המושג שירה מזויפת. המשורר הזה הוא מאלה אשר רגילים אנחנו לקרוא אותם בסקירה הראשונה בשם “בעלי כשרונות”; ובאמת אין לכחד, כי תשעה קוראים בקראם את שיריו יאמינו כי משורר אמתי לפניהם, ורק העשירי לא יבהל על פיו לשפוט על־פי צלצול המלים לבד ובחן ובדק את השירים על־פי הפרדה והרכבה ומצא את אשר עליו למצוא.

ובכן: שם הספר אשר לפני היום הוא “העוגב”¹.

והספר ספר קטן מאד, בן גליון אחד, אשר יכיל 32 עמודים קטנים כחצי כף איש, ועל כל עמוד ועמוד שורה קטנה, אשר תחזיק על־פי־רוב לא יותר משני בתים בני ארבעה חרוזים והספר נדפס “בתכלית היופי” ותמונת המחבר בראשו, ומספר הדפים נסמן מתחת לכל עמוד מלמטה ולא מלמעלה, הכל כמו שנוהגים בחו"ל — את כל אלה אני מזכיר בזה במפורש, משום שתאות החקוי כבר נכרת גם בחיצוניותו של הספר.

אמת היא, כי שלשה דברים יפליאו אותנו מיד, עוד בטרם נחל לקרוא: א) הידיעה שידענו, כי המחבר היה נוהג בגנבת דברים גם במקומות אחרים עוד לפני זה; ב) הריקלמה הגדולה שנעשתה לספר זה בטרם הושם לפנינו; ג) והתמונה אשר בראש המחברת. – בנוגע לטענה הראשונה אמת היא כי לא כתב המחבר הזה עד כה בלשון עברית בלתי אם מעט מאד, ואולם בשפת יהודית המדוברת הוא אחד מבעלי־הבתים החשובים, שהרחיב את גבוליו אל כל רוח ורק שהקורא בעין פקוחה ובלב מקשיב לא מצא אצלו מעולם רעיונות חדשים או ציורים חדשים, וגם הצורה שהוא לובש בה את מעשי־ידיו היתה צורה אשר כבר מישמשו בה אלפי אצבעות. אינני אומר, כי כל מה שכתב העתיק מלשון אחרת ולא הגיד את המקור אשר משם לקח, כי לו כזאת עשה, אז הלא היינו יכולים להראות באצבע על הגנבה ולחתום את הענין בשתים שלש מלים; ואולם הוא עשה רעה גדולה מזו: כל מה שכתב לא לקח ממקור אחד, כי־אם ממקורים רבים, שורה אחת מזה ושורה אחת מזה, מלה אחת מן האחד ומלה אחת מן השני, חרוז אחד מספר פלוני וחרוז אחד מספר פלוני, באופן שהמבקר לא יוכל לבוא ולהראות באצבע; כזה ראית וקדשת או כזה ראית וגנבת! ואשר בכל־זה הוא יודע נאמנה, כי המלאכה אשר לפניו מלאכה זרה היא, אשר איש אחר עשה אותה ולא המחבר שלפניו – ורק לעתים נמצא אצלו גם גנבה שלמה, אשר כל איש יאמר כי היא זאת! אם נקרא למשל את הספור “פערפרוירען געוואָרען”², אשר כתב לנו ה' פּרץ, אז נכיר כרגע את מקורו אצל המספּר הרוסי טשחוב, המתאר לנו את השליח ההולך בדרך באחת מערבות רוסיה הרחוקות ותועה בישימון בליל חושך וקרח נורא, והוא חולם חלומות נעימים וחש עתידות לנפשו, ובבוקר ימַצא מת שוכב בתוך השלג הנורא; וכן נזכור גם את ספורו של סינקיביטש “ארגניסטא ז' פעניקלי” (ספרי סינקיביטש, חלק העשרים), אשר שם יעביר לפנינו המספֹר את המנגן התועה בלילה בשלג בתוך שדה וחולם חלומות נעימים בדבר אהובתו אשר יקחנה לו לאשה אחרי עלותו לדוכן של המנגן אשר בכפר פניקלי הסמוך, ובבוקר ימַצא חלל בשדה בתוך השלג. ואולם כל קורא מבין יבין, עד כמה מן הזרות נמצא בזה, שהמחבר לוקח את השליח ועושה אותו לאיש יהודי. אכן טבע הדבר מחייב כי יכבד מעט יותר מדי לקחת שני ספורים ולערוך ספור מול ספור, למען אשר יוכח כל איש בעצמו באיזה אופן מלאכה כזאת נעשית כי ירבו הדברים, ועל־כן אסתפק במועט מזה ואבקש לי רק את אחד השירים לערוך אותו עם מקורו יחדו. אחד מן השירים היותר אחרונים, אשר כתב ה' פּרץ בשפה המדוברת ואשר אשר בא לידי באחד מן השבועות האחרונים, הוא השיר "די נאַכט־וואַכטער³ (אַ פרוּם רבּיניש ליעדעל")⁴, אשר נדפס בקונטרס הז’רגוני “פייל און בויגען”⁵ המשורר אומר בשירו זה להטיל ארס בכל הרבנים, והרי הוא דן אותם בסטירה עוקצת, בשימו דברים בפיהם לאמור, שהם השומרים על העם לבלתי יחדור אליו כל זיק אור, והם מיישנים את העם ומצוים אותו לסגור את עיניו היטב, אחרי שהם הם השומרים לראשו והם הם הלא ישגיחו עליו, כי תערב עליו שנתו, והם הם יכבו את כל אור ואור ברגע בואו לחדור אליו, וגם יעשו בחכמה, כי יארך להם הלילה, ולא יבוא בוקר עד עולם. הרשיני־נא, ידידתי, להביא בזה את הדברים⁶, כי הענין צריך להם:

"אַ נאַכט – אַ מחיה! דאָס נאֶכטיל איז טייער!

נור היט אייך פאַר פייער! היט אייך פאַר פייער!

נור נישט געקאָכט און געזאָטען!

פערשלאָסען די פענסטער, די טהירען און טהוירען,

פּערמאַכט אויך די אויגען, פערשטאָפּפּט אויך די אוירען.

און שלאָפט אייך ווי גאָטט האָט געבאָטען!

"און קאאנט איהר נישט שלאָפען, נו ליגט כאָטש בעריהט

און הארט ווי די פלעדערמויז זינגט זיך איהר ליעד –

ווי פרום און האַרציג און טהייער!

און ווארט איהר נאָך קולות, געוואַלדען, געלאֶכטער,

צי קללות – זייט רוהיג, מיר זעננען די וואֶכטער

און היטען אייך אַללע פאַר פייער!

"פערשאָלטען זאָלל ווערען ווער אַנדערש פערשטעהט,

ווער בלאָזט אָן אַ פייער און ריהרט די טראָמפּייט,

וואָס האָבען געשריגען, געלאַכט!

מען וועט אין גיהנם די לייבער זיי דרעשען

און דָא וועללן מיר לעשען און לעשען!

געטריי וועלל' מיר דיענען דער נאַכט!

"מיר וועלל מיר דאוונען און בעטען און קניען,

און גאָטט דער רבונו של עולם וועט ציהען

אַ וואלקן אַ שווערען ווי בּליי

אַ איבער אייך אללע – אָה, גאָטט וועט אונס הארען!

ער וועט נאָך פערלעשען די לבנה, די שטערען…

און איהר וועט אייך שלאָפען געטריי!

"און מיר, וועלל' מיר רופען נאָך פעסטער, געטרייער,

נור היט אייך פאַר פייער, נור היט אייך פאַר פייער!

נור שאַ! קיין גערויש! קיין געלאכטער!

קיין ליכטעל אין מוח, קיין פלאממעל אין הארץ,

און פרוס זאָלל זיין! רוהיג און טויטלעך און שוואַרץ

מיר זענען, מיר זענען די וואֶכטער!!"

אם נסיר מתוך השיר הזה את הפרזות היתרות והמכופּלות הרבה פעמים (באופן שבכל ארבעת הבתים האחרונים לא נמצא אף צל של רעיון חדש יותר מאשר מצאנו בבית הראשון), את המלים המכופּלות מעט יותר מדי (כמו: מיר לאשען אונ לאשען אונ לאשען וכו‘, נור היט אייך, נור היט אייך וכו’ מיר זענען, מיר זענען וכו'), את המבטאים שאין להם כל ענין לכאן (כמו: נישט געקאָכט אונ געזאָטטען), את המבטאים הזרים ( כמו: ריהרט די טראָפּייט וכו' בעטען אונ קניען וכו‘, שלאָפען געטריי וכו’), את הדברים שאינם נכונים בעצם וראשונה (כמו: די פלידערמויז זינגט זיך איהד ליעד וכו' מפני שהינשוף אינו מזמר כלל), ואם נביט בכלל רק על הרעיון המונח ליסוד לשיר הזה, אז יצא לנו שיר טוב באמת. אבל הבי־נא, ידידתי הנחמדה, ואשים לפניך בזה גם את המקור אשר משם לקח המשורר את כל השירה הזאת, הלא הוא שירו של שמיסו “דאס נאכווכטער־ליעד”. שמיסו שופך קיתון של לעג על היזואיטים ועושה אותם לשומרים, אשר ישמרו על האור לבלתי יחדור איזה זיק ממנו אל העם:

"האֶרט, איהר העררן, אונד לאסט אייך זאַגען,

וואס דיע גלאָקקע האט געשלאגען:

געהט נאך הויז אונדז וואהרט דאס ליכט,

דאסס דאם שטאאט קיין שאדען געשיכט (געשיעהט),

לאָבט דיע יעזואיטען!

הארט, איהר העררן, וויר ברויכען הייטע

גוטע, ניכט געלעהרטע לייטע;

זייד איהר אוונמאל דאך געלעהרט

זאָרגט, דאסס קיינער עם ערפאהרט.

לאָבט דיע יעזואיטען!

הארט, איהר העררן, זאָ זאָלל עס ווערדען:

גאָטט אים היממעל, וויר אויף ערדען,

אונד דער קאניג אבזאלוט,

ווענן ער אונדזערן וויללען טוט.

לאָבט דיע יעזואיטען!

זייד איהר העררן, עם ווירד אייך פראָממען

פאָן דען גוטגעזיננטען פראָממען;

בלאזע יעדער, וואס ער קאנן,

ליכטער אועס אונד פייער אן.

לאָבט דיע יעזואיטען!

פייער, יא, צו גאָטטעס עהרען,

אום דיע קעטצער צו בעקעהרען

אונד דיע פהילאָזאפען אויך,

נאָך דעם אַלטען, גוטען ברויך.

לאָבט דיע יעזואיטען!

"הארט, איהר העררן, איהר זייד געבאָרגען,

געהט נאך הויז, אונד אָהנע זאָרגען,

שלאָפט דיע לאַנגע, ליעבע נאַכט,

דענן וויר האַלטען גוטע וואַכט.

לאָבט דיע יעזואיטען!

הנה הרשיתי לעצמי, ידידתי, לשום פה לפניך את שני השירים גם יחד, מלה במלה, כי רק על־פי הדבר הזה אוכל להפיץ אור על הדרך ועל האופן אשר המחקים עושים את מלאכתם בקחתם מזל זרים והם טוחנים בבית־הרחיים שלהם שנית את הקמח שכבר נטחן. כל עין רואה תכיר, כי רעיון אחד וגם רוח אחד וגם סדור אחד לשני השירים, ויש אשר גם פתגמים ושורות שלמות דומים יחדו, ורק בחרוזיהם הבודדים (שהם על־פי רוב אותן המגרעות שמניתי למעלה בשיר הז’רגוני) נבדלים הם איש מאחיו. כפי הנראה לא נתן המשורר הז’רגוני את לבו היטב להבין, כי עיקר הרעיון הוא לכבות את האור (הדעת) ולהצית את האש (קנאה ושנאה), כאשר יוכיח גם המוטו אשר הביא שמיסו בראש שירו מדברי בּרנז’י, האומר: “נכבה את הנרות ונצית את האש”; ובכלל אנחנו רואים, עד כמה לא שם לב להבין את ההבדל הרב אשר בין הרבנים שלנו ובין היזואיטים שלהם, בין החסידים שלנו ובין ה“פראָמע”⁷ שלהם – אבל לפי־שעה רב לנו ראינו את הדרך ואת האופן, אשר בהם עושים הסופרים ההם את המלאכה, בשימם בכליהם דברים שאינם שלהם.

וכן הדבר גם בנוגע לטענה השנית. המודעה במכתבי־העתים, לבשר את דבר צאת הקונטרס הזה לאור, אומרת: נדפס בתכלית היופי וכו‘, מחירו וכו’; השירים הנפלאים האלה, אשר מימות היינה לא נשמעו עוד שירים כאלה, יהיו לאבני חן ולאוצר כל יקר בספרותנו, וכל קורא יתפלא על הכוח האדיר שבשפתנו להוליד שירים נשגבים כאלה“. ודברים כאלה, ועוד שבעים ושבעה יותר מהם, נמצא אחרי־כן גם בתבנית הקדמה להמחברת בעצמה. הן אמת היא, כי תחת הדברים האלה המעירים גועל נפש או צחוק ולעג לא היה חתום שם המחבר בפרוש, כי אם שם איזה מדפיס או מו”ל, אבל עם ישראל מבין דברים כאלה. עם ישראל שהבין כי ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד, ההוא לא יבין, כי להבדיל אלף אלפי הבדלות, נם משורר ומו"ל ומדפיס אינם בלתי־אם כנופיה אחת ושלושתם הם שמות־נרדפים למושג אחד? – וכן היה הדבר גם בנוגע לטענת השלישית בשביל התמונה. בנוהג שבעולם, מחבר שנעשה בהמשך שנים הרבה לילד־שעשועים של הקהל הקורא וספריו נדפסים בהוצאות רבות, אז בא המדפיס באחת ההוצאות המאוחדות ועושה נחת־רוח לעדת הקוראים, החפצים לדעת את בן־שעשועם זה פנים אל פנים, ונותן לפניהם את תמונתו; אבל מחבר אשר טרם נודע עוד שמו בין הקוראים ואשר מלבד איזו שבלים בודדות ודקות באחד מכתבי־העתים לא הביא עוד לעדתו כל־מאומה ואשר זה רק החילו לעשות ואשר זאת מחברתו הראשונה, והיא גם היא אינה בלתי־אם קונטרס קטן ודל בן גליון אחד, – אם מחבר כזה נותן את תמונתו בראש “ספרו”, אז לא נוכל בלתי־אם לתת בשחוק קולנו, ואיך שיהיה לא נוכל ליחס עוד לאיש כזה טוב־טעם, כאשר רגילים אנחנו ליחס לכל אדם העוסק במקצוע של מלאכת־מחשבת.

אך הנה הספר. ראשית דבר תעשה עלינו רושם לא טוב השפה הנשחתה, אשר נמצא בו. לא אדבר כלל בנוגע אל הסגנון וכי על כל חושב ואָמן לדעת אשר גם הלשון היא חלק אחד מן היופי, והיופי, לכל הדעות, הלא הוא עיקר גדול מן העיקרים המונחים ליסוד לכל שירה ושירה; לא אדבר כלל בנוגע לטוב־טעם, אשר נחוץ לכל סופר וסופר לדעת את ההבדל בין לשון המונית ובין לשון ספרותית, וכי ביחוד מוטל על המשורר לסגל לו לשון אשר מלותיה תהיינה מובהקות ומזוקקות שבעתים ומנופּות בשבע נפות והמבטאים יכילו כוח ועוז והסגנון יעשה גם מצד עצמו רושם ושריטה עמוקה בלב הקורא, אחרי כי יש הבדל גדול בין זה שכותב מכתב לחברו בדבר איזה מסחר ומשא־ומתן וטוען אותו חטים או מודה לו בשעורים ומודיע אותו בדרך־אגב, כי בעזרת השם הוא בקו הבריאה, והוא פורש גם־כן בשלום זוגתו מרת פּסי שתחי' וכו' ובין זה שבא לפעול על לב הקורא על־ידי היופי ובוחר לו לתכלית זו לשון של שירה – לא אדבר כלל בנוגע לכל הדברים האלה; דברים כאלה אנחנו יכולים לשאול מאיש הכותב לכל־הפחות על־פי דקדוק הלשון וחוקות השימוש. אבל איש שגם האורתוגרפיה של הלשון מוטלת עוד אצלו לפּעמים בספק, איש המחליף בסדר זכר בנקבה ונקבה בזכר ואינו יודע את לוח־הפעלים ואת משפט־הנטיות כהוגן ומחליף את הזמנים ומשנה את שימושם בכל־רגע ורגע וכותב ז’רגונית במלים עבריות – אם איש כזה אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לדון בדבר הלשון ויופיה. אם יש לך סבלנות מעט, ידידתי, אז הרשיני־נא ואערוך בזה איזו דוגמאות מן הלשון אשר בה יכתוב ה' פּרץ שירים בעברית. בין המליצות הז’רגוניות והגרמניות הכתובות במלים עבריות אחשוב מליצות כמו אלה: “נעורה שושנת לבבי” (צד 4), “נעורו כל חלומותי” (שם), בין הזלזלים יפוח" (צד 9 – מי יפוח?) “נקרעה אנחת שירתי” (צד 17), וכדומה: בין השגיאות האורתוגרפיות אחשוב מלים כמו: “חרס”, “חרסי” (צד 15 – במקום חרש, חרשי), “ימסו אסירי” (צד 13 – במקום אסורי), וכדומה; שגיאות בנוגע לפרוש המלים כיצד? “שפריר השאר” (צד 11 וצד 16 – כפי הנראה, חושב המשורר את המלה שפריר למין צבע), “בלי כובד” (צד 32 – במובן של משקל או של משא), וכדומה; לשגיאות בשמוש הלשון אחשוב שגיאות כמו: “ותחדור יריעות” (צד 18 – במקום ותחדור ליריעות) “הגאה הנהר” (צד 19 – שם התואר לפני שם־העצם), “בּהלו נרה על ראשי” (צד 24 – נטית הפועל לזכר ונטית השם לנקבה), “משוֹהם וכדכד רגשותי” (שם – שני נסמכים לנושא אחד), “נכבה” (צד 26 – במקום כבה), “תהמיי” (צד 27 – במקום תהמי), “מי הוא קרן האור, קרע ויחדור בין…” (צד 29 – במקום היא, קרעה ותחדור אל… “תשיחנה” (צד 30 – במקום תשחנה), “באדמדם בוקר” (צד 31 – הסופר משתמש בשם־התואר לתכלית שם־עצם בנסמך ומנקד אותו שלא כראוי), וכדומה; ושגיאות כנגד חוקות הנקוד כיצד? “ירובו”, “יזובו” (צד 16 – שתי מלים דומות במבטאיהן לתכלית החרוז – אבל מה יעשה המחבר אם ינקד איש כמשפט ויקרא את המלה הראשונה, “ירבּו” ואת המלה השנית "יזוֹבוּ וצלצול כל החרוז הזה יעוף כאבק פּורח?), “עליו” (צד 17 – במקום עליו, ורק שהמלה הזאת מוחרזת על המלה “גליו”), “נעכר” (צד 19 – במקום נעכּר), וכדומה. כזאת וכזאת היא הלשון אשר בה יכתוב המשורר הזה את שיריו. אבל מי ישים עוד בימינו לב אל דברים קטנים כאלה? הן דור של סופרים חדשים קם עתה בספרותנו, והוא בראש חוצות הלא יתהלל כל היום, כי איננו יודע את השפה. ידיעת השפה היתה פתאום לסימן של אדיקות ופסיעה לאחור, ואי ידיעתה היתה סימן של חרות ושל כשרונות מיוחדים; כל מה שהסופר העברי ממעט בימינו לדעת את השפה, הוא גדול מחברו ברוחו החדשה. מובן מאליו, כי השקפה כזאת נולדה רק במוחם של אלו אשר מצד כשרונותיהם הדלים ומצד יכולתם המעטה לא היה באפשריותם ללמוד אפילו מעט אלף־בית כהוגן

אבל לא על השפה אני דן ביום הזה. עיקר הדבר הלא הם השירים כשהם לעצמם!

הנה השיר הראשון, והוא כעין “הקדמה”. הלא תקראי עמי את ארבע השורות האלה, ידידתי?

"בהשבר לבבי בקרבי כחרשׂ,

את בשרי בשני נשאתי:

ובשפה לה (!) זרה עתה תשתפּך

ותקונן שירתי!"

הלא זה שיר של היינה! – נקרא ברגע הראשון, ומאד מאד נתפלא אחרי־כן בראותנו, כי שיר כזה מלה במלה, לא נמצא אצל היינה, ובכל זאת לא נוכל להשמיד עוד את הרעיון מקרב לבבנו, כי רק העתקה מאותו השיר אשר ישים אותו גם היינה כעין “הקדמה” לקובץ שיריו “לירישעס אינטערמעצצאָ” לאמר:

מיינע קוואַל אונד מיינע קלאַגען

האָבּ איך אין דיעס בוך געגאָססען;

אונד ווענן דו עס אויפגעשלאַגען,

האָט זיך דיר מיין הערץ ערשלאָססען".

ורגע משנהו נאמין, כי הוא העתקת השיר:

"אונד אַלס איך אייך מיינע שמערצען געקלאַגט,

דא האַבט איהר געגאהנט אונד ניכטס געזאַגט;

דאָך אַלס איך זיע ציערליך אין פערזע געבראַכט,

דאַ האַבט איהר מיר גראָססע עלאָזשען געמאַכט"

ורגע שלישי נחשוב, כי הוא העתקה משיר שלישי להיינה, וברגע הרביעי נזכור שיר רביעי להיינה – אכן זאת הרעה! המשוררים המחקים אינם מעתיקים מלה במלה, כי־אם לוקחים את הרעיון או את הדמיון או את ההגיון או את האופן והצורה אשר לאחר ועושים “במתכונתו”, ובנוגע לצבור המלים הבודדות הם צוברים שורה אחת מן השיר האחד ושורה שנית מן השיר השני וכורכים אותן ביחד, וככה כמעט תקצר ידנו ממצוא אחרי־כן את המקור באותו אופן שנוכל להראות אותו גלוי ונראה לעין כל. האנשים האלה גונבים מגדנות ומטעמים טובים ואוכלים אותם בעל־פה ואחרי־כן יקיאו אותם לעינינו, אחרי שהאצטומכא שלהם לא עכלה אותם; והנה הכל יודעים היטב את חמרי המזונות המוקאים האלה ואת מראהם הראשון, ורק שהם קבלו עתה צורה זרה ומשונה ונעשו לטריה גסה, המעוררת בנו גועל־נפש! אם נקרא שירים כאלה בצורתם החדשה, אז תקצר ידנו לפעמים מהראות באצבע על המקור אשר משם לוקחו, ורק הרגשה פנימית תעיד בנו, כי כדבר הזה כן הוא. הרגשה דומה לזו היתה לי רק פעם אחת, והסיבה היתה פרוזאית מאד. לפני שנים אחדות גונב ממני בברלין מעילי העליון ואני הכרתיו אחרי־כן בידי איש זר, ואולם הזר הזה משח בין כה וכה את המעיל בצבעים אחרים, וגם השחית אותו הרבה על־ידי מה שהצבעים ההם היו גסים ועזים מאד, ואני קצרה ידי מהוציא את הגנבה מתחת ידו, כי לא עמד לי להוכיח כי מעילי הוא. כל קרבי בי ידעו, כי לא המעיל, וגם השופטים ידעו בלבם, כי כדברי כן הוא, ואולם כל זאת לא הועילה. – והנה כל הדברים האלה נאמרים רק בנוגע לרגע הראשון, כי רק ברגע הראשון יש אשר נוכל להאמין כי השיר שלפנינו הוא שיר של היינה, אחרי כי צלצול המלים ונעימות המשקל וההגיון היסודי הם על־פי היינה, ואולם אם ברוח משפט ננתח את השיר לנתחים ולא נתן להשלות את נפשנו על־ידי צלצול מלים ומשקל ערב לאוֹזן ועל־ידי הגיון הלב, אשר ביסודותיו לקוח הוא מתוך שירי היינה, ונחל לבקש בשיר ההוא גם איזה רעיון, אז נוכח כרגע, כי שגינו, אחרי כי דברי רוח כאלה לא נמצא בשירי היינה לעולם. היינה נותן לפנינו תמיד, מלבד צלצול־מלים נעים ומלבד נעימות משקלו הידוע, הערב לכל אוזן, ומלבד הגיון לב היוצא מתוך ההתרגשות בהיות הנפש במצב ידוע, – מלבד כל אלה נותן לנו היינה תמיד גם איזה רעיון. היינה, בכתבו לנו שירה קטנה בת ארבע שורות, מחלק אותה על־פי־רוב לשני חלקים ועורך בהם לפנינו משפט והפוכו, מה שקורין תיזה ואנטיתיזה, באופן ששתי השורות הראשונות מניחות לפנינו את המשפט ושתי השורות האחרונות מניחות לפנינו את הפוכו. ואולם מה נמצא בשיר הקטן הזה, אשר לפנינו עתה? אם נחסר מן השיר הזה את צלצול מליו, הנעים לאוזן, שהוא אינו שלו, כי־אם של היינה, ואם נחסר ממנו גם את הלך הדמיון היפה, המתגנב אל לב כל קורא, שהוא גם הוא אינו שלו, כי־אם של היינה, מה נמצא לפנינו עוד? האם נמצא איזה רעיון (משפט בן שני חלקים) גם בזה שיאמר לנו איש, כי כאשר נשבר לבבו קרבו כחרש נשא את בשרו בשיניו (על יופי המליצה של נשיאת הבשר בשנים ועל מקומה הנכון בשירים ליריים דוקא, לא אדבר כלל), ואולם אחרי־כן – התשמעו? – אחרי־כן תשתפך ותקונן שירתו בשפה הזרה לאותה הנפש שבשבילה נשבר לבבו! היש איזה יחס וקשר בין שני המשפטים האלה? היש איזו שיכות בין הלב הנשבר כחרש לפנים ובין השירה המשתפכת בשפה זרה עתה? הלא רק צלצול מלים!

צלצול מלים – זאת היא הרעה היותר גדולה אשר הולידו שירי היינה מאז ומעולם! ולא רק בספרות העברית שהיא האחרונה לכל המחנות, כי־אם ברוב ספריות אירופה וגם בספרות גרמניה בעצמה הולידו שירי היינה את הרעה הזאת. עוד בשנות העשרים⁸, כאשר רק נראו שירי היינה הראשונים על פני חוץ, וכבר אז קמה מחנה גדולה של מחקים אשר חקו אותו בכל הנוגע למשקלו לאופן של מלאכת חרוזיו; שטינמן, ה. אנזלמי, הרמן שיף ועוד אחרים ורבים הדפיסו במכתבי־עתים ובחוברות מיוחדות שירים אשר ברגע הראשון האמין כל קורא כי שירי היינה הם, וביחוד ראוי לשום לב אל השירים המחוקים אשר נדפסו בספר השנתי “וועסט־דייטשער מוזענ־טלמאנאך פיר 1824”⁹, אשר רבים האמינו עליהם באמת כי היינה כתב אותם, ואשר בקראנו אותם נשתומם למראה עינינו ועל כשרון יד האנשים ההם, אשר הבינו והצליחו לחקות את המשורר בכל חיצוניותו וצורתו וסגנונו, ואשר רק המבקר לבדו יכיר את אשר לפניו, בהיותו חודר גם לפנימיותם של השירים ההם. אין משורר בכל הארץ אשר יקל לנו לחקות אותו, כמו היינה – מובן מאליו כי רק בחקוי חיצוני אני מדבר. כמדומה לי, אם נקח את שער המפתחות לשירי היינה, אשר בו נדפסה תמיד השורה הראשונה של כל שיר ושיר כעין דבור המתחיל, ונקרא את השורות המתחילות האלה על הסדר, אז יש אשר גם הן תוכלנה לעורר בלב הקורא הפשוט דמיונות וחלומות ולשפוך עליו רוח לירית במדה ידועה, אף כי באופן כזה ברור הוא, כי לא הרעיון עשה בזה את פעולתו, כי־אם צלצול המלים לבד. ואולם צלצול המלים הזה במשקל ידוע די הוא להתגנב על־פי הנעימות השפוכה בו אל תוך האוזן ומן האוזן אל תוך הלב ולנענע אותנו ואת רגשותינו בנעימות אחת הנה ואחת הנה ולהביא את נפשו לידי מצב ידוע. נמצא: כי לא הרעיון ולא תוכו של השיר עושים בזה את הרושם על לב הקורא התם והפשוט, שאינו בעל בחינה יתירה, כי־אם צלצול המלים והמשקל לבד. ומתוך שהמשקל הזה ערב ונעים כל־כך, וכל אחד ואחד, אם רוחו איננו גס ביותר ואם רק יש לו איזו חריצות במלאכה הזאת, יוכל לחקות אותו בנקל, לכן לא יפלא בעינינו, אם נראה עד כמה אלפי אנשים חיקו את היינה, אם בידיעה ואם שלא בידיעה. סגנונו של היינה היה לירושה לכל אשכנזי, ומן האשכנזי באה הירושה גם אל יתר גויי הספרות באירופה. “ביי דער האָהען צוכט – יאמר אחד המבקרים האשכנזים היותר מפורסמים, – וועלכע אונזערע ליריק זייט אַנדערטהאַלב יאהרהונדערטען ערפאהרען האט, ליענט איין גאנץ אננעהמבארער ריים־קלינגקלאַנג יעדעם דייטשען אים בלוטע. ער איזה איהם דאַס אַנגעבאָרענע, איינע ערבפאהיגקייט, דיע מאַן דורך דיע אַבטשאַמונג פאָן דייטשען עלטערן ערלאַנגט אונד דערען זיך יעדער גימנאַזיסט, יאַ יעדער עטוואַס געבילדעטע האַנדווערקסבורשע בעוואוסט ווירד. ניכט זאָלכע געדיכטע צו שרייבען איזט איין פערדיענסט, זאָנדערן דעם נאַטירליכען דראַנגע צו איהרער ניעדערשריפט צו ווידערשטעהען. אייניגע דער מיטלייפער אין דער לירישען הערדע האבען זיך פיר איהרע נאכאפפונג דאָך מינדעסטענס אַנדערע מוסטער געוואהלט אַלס דען כוויגען היינה”¹⁰. לעולם לנצח נצחים רק היינה ועוד הפעם היינה! מגפה היא אשר פרצה בארץ ואשר דבקה אל כל איש ואיש; כל נער ונער מסוגל בימינו לכתוב חרוזים ברוחו של היינה – אבל הן לא בזאת יתהלל עוד איש בימינו, ורק בזאת יתהלל, אם לא יכתוב כמוהו ואם יעצור כוח לכבוש את יצרו זה ברגע אשר יתקוף עליו. אם נער בן י"ב שנה יעסוק זמן ידוע בקריאת שירים ליריים הכתובים במשקל ידוע, אז, אם רק יש לו אוזן שומעת קול נגינה ואם רק יתרגל מעט במלאכה זאת, מובטח אני בו כי תמצא ידו לכתוב שירים – מובן הדבר מאליו, כי על־ידי זה יכול האדם לסגל לו רק את מלאכת צלצול־המלים באופן ידוע, אבל לא את רוח השירה. אכן מתפלא אני, כי עד היום הזה לא קם עוד איזה ממציא להמציא מין שיטה כשיטות הידועות על־פי אולנדורף ללמד את בני־הנעורים “לקרוא, לכתוב ולגנוב” בשלמות, במשך ששה חדשים, שירים la á היינה – כי אז הצליח כל חרש, שוטה וקטן לעשות גם הוא בנקל שירים "אשר מימות היינה לא נשמעו עוד שירים כאלה וכו' וכו', ולא היה חסר להם עוד דבר בלתי־אם לשום גם את תמונתם בראש קונטרסיהם, לבעבור היות מעשה “העוגב” שלם.

צלצול־המלים הוא הרעה היותר גדולה – לפני שנים אחדות העירני הסופר סוקולוב על איש “בדחן” בורשה (אם לא אשגה, נקרא האיש ההוא בפי כל בשם “נח בדחן”) אשר היו קוראים אותו אל כל חתונה וחתונה להראות שם את נפלאותיו, כי כוח מיוחד היה לאיש הזה לבטא בשפתיו לשונות שונות, באופן אשר השומע יאמין כי לשון נכריה תשמענה אזניו, בעת אשר האיש ההוא באמת לא דבר כל לשון נכריה ורק לגלג בשפתיו איזו הברות זרות על־פי טעמי נגינה ידועים. באופן כזה היה מדבר צרפתית, עד כי השומעים האמינו כי באמת ידבר אליהם בשפת צרפת, אף כי האיש לא דיבר מעודו בשפה הזאת, ורק בחר לו הברות תכופות זו אחר זו על־פי חתוך הדבור של הצרפתים; וכן עשה גם ללשון איטלקית, וכן עשה גם ללשונות נכריות אחרות. ויש אשר שמע אותו איש אשר הבין את אחת הלשונות הנכריות ההן, והוא גם הוא האמין ברגע הראשון למשמע אזניו, כי מדבר האיש את השפה הזרה במהירות נפלאה, ורק כאשר נסה לדבר עמו בשפה ההיא פה־אל־פה, אז נוכח וימצא, כי סגל לו הבדחן רק קולות והברות שהיו דומים בטעמי נגינתם לאותה הלשון, ואותה הלשון בעצמה לא ידע – זה הוא הדרך אשר בו ילכו גם רוב “משוררינו”. הקהל הגדול, שאינו מבין בלשון משוררים, מאמין, כי אוזנו שומעת קול שירים, ורק האיש היודע את הלשון הזאת, הוא יודע ומבין, כי רק קולות והברות תשמענה אוזניהם וכל תמונה אין.

אלה הן ההערות המעטות, אשר אנוס הייתי להעיר לך, ידידתי הנעימה, על הפתיחה הקטנה לשירי המחברת שלפנינו, ועתה חכי־נא ונבוא אל השורה הראשונה:

"יחד עם כל הנצנים

נעורה שושנת לבבי;

וברן ככבי בוקר וערב

השתפכה גם שירת עוגבי;

ובהשמיע קולו הזמיר וכו' (צד 4)

הלא זה היינה! – נקרא גם הפעם ברגע הראשון, ובפעם הזאת לא שגינו הרבה, כי בקחתנו לנו את השיר הראשון של קובץ השירים הנקרא “לירישעס אינטערמעצצאָ” אָז נמצא שם באמת כדברים האלה:

"אים וואונדערשאנען מאָנאַט מאַי,

אַלס אַללע קנאָספּען שפּראנגען,

דאַ איזט אין מיינעם הערצען

דיע ליעבע אויפגעגאַנגען.

אים וואונדערשאנען מאָנאַט מאַי,

אַלס אַללע פאגעל זאַנגען", וכו' וכו'.

מובן הדבר מאליו, כי גם בזה לא נמצא העתקה, מלה במלה; המעיל אשר נגנב נמשח בין כה וכה בצבע חדש, שלא תכיר אותו עין הרואה תיכף ומיד, ואולם פלא הוא אשר עשה המשורר העברי בשירו זה, כי צלצול־המלים מטמטם את מוחו הוא בעצמו, עד שלא הרגיש כלל את אשר הוא מוציא מפיו, וכי השורה האחת אין לה דבר עם השורה ההולכת לפניה. בסוף השיר הזה הוא אומר: “ועת נרדם הטבע מסביב, נעורו כל חלומותי”, שהוא דמיון יפה כשהוא לעצמו, מפאת שיש בו משפט והפוכו (הוא לקוח מאת היינה ממקום אחר!), ואולם פה אין לו כל מקום, אחרי כי השיר מדבר דוקא בטבע שהתעורר לתחיה (התעוררות הנצנים, התעוררות הכוכבים, התעוררות הזמיר) ומסיים בטבע שנרדם מסביב – האין זה אות עד כמה לא הרגיש ועד כמה לא חש האדם הזה בנפשו את מראות הטבע שהוא מצייר ושהוא אומר להנחיל את הרושם אחריו גם לזולתו?

אחרי זה נקרא את השירה השנית (צד 5): “רק כוכב אחד יגיה חשכי” – יאמר המשורר – “ואם תעבור עננה לכסות את כוכבי, אז יקפא בי דמי ויחשך לבבי”. – היינה! – נקרא, ואף אמנם נמצא את הציור הזה אצל היינה פעמים אין ספורות, ואולם מובן מעצמו כי היינה לא ירכיב שני דמיונות רחוקים כאלה, דמיון הענן על הכוכב ודמיון קפאון הדם, שאין להם כל שיכות כלל זה לזה ואשר בהרכבתם תצא מהם רק פרזה זרה, כי היינה מרגיש בהרגשה טבעית את כל מה שהוא מוציא מפיו והוא רואה בשעת הכתיבה בעיני רוחו את כל הציורים שהוא מצייר לפנינו; וכן מובן מעצמו, כי היינה לא יסתפק בציור גרוע כזה לבד, לעשות בו שיר שלם, אחרי שציור כזה הוא פשוט יותר מדי ואין בו די כוח לעשות רושם על הקורא, ולכן יקשור אל הציור הזה עוד איזה ציורים אחרים, אשר רק על־פי חלופיהם והשתלבותם יהיו לשיר אשר די כוח בו לעורר בלבנו הרגשה והתפעלות. – רב לי אם אזכיר פה את שירו של היינה המתחיל: “אין מיין גאַר צו־דונקלעס לעבען, – שטראַהלטע איינסט איין זיססעס בילד; – נון דאַס זיססע בילד ערבליכען, בין איך גאנצליך נאַכט־אומהילט”.

הנה השיר השלישי (צד 6): “תעלומות כוכבים ושחקים” – יאמר המשורר – “אגלה בעיני יפתי וכו' ולנוגה ברק עיני התכלת אראה עד סוף כל הדורות”. – הן הנקל היה לי גם עתה לקרוא בשם היינה ולגלות את תעלומות הכוכבים והשחקים האלה באחד משיריו, כי באיזה דף משירי היינה לא נמצא את הדמיונות והציורים האלה? – הן הנקל היה לי לצין בזה, למשל, את השיר אשר שם יספּר לנו היינה, כי “הכוכבים עומדים זה אלפי שנים ברמה בלי נוע ומביטים איש לאחיו באהבה, ושפתם שפה יפה ונעלה עד מאד, ורק אין איש בכל הפילולוגים אשר יבין אותה; ואולם הוא, המשורר, למד ויבן אותה, ואת ספר הדקדוק של השפה הנפלאה הזאת מצא כתוב בפני אהובתו” – וכל איש יודה, כי השיר הזה, אשר בדמיון היסודי שלו הוא דומה אל השיר העברי שלפנינו, נעלה עליו אלף אלפי פעמים ברוחו העז וביפי ההלצה הנעימה המרחפת עליו. אבל כמו כן הייתי יכול לצין פה עוד שירים רבים ואחרים משירי היינה, לבעבור הראות, כי שורה אחת לקוחה מזה ושורה אחת מזה. אך רב לי!

הנה השיר הרביעי (צד 7):

"מצחך הזך לי רקיע,

יהלו שם כוכבי עיניך;

בלעדך – צלמות כל חלדי,

כי שמשי – הצחוק על שפתיך!

את אורי, את חיי, בלעדך

אני רגב (רגב!) בין רגבי אדמה;

כי אך מנגהות עיניך

נפשי בסתר נרקמה

את חלדי, את אורי וכנורי

בלעדך גם (?) זמירות לא אנעים;

כי כל חלום חיי ושירי –

הקסם על שפתי שושנים".

השיר הזה יוכיח לנו למדי כי עני המשורר שלפנינו בדמיון ובציורים, זאת היא הפעם הרביעית שהוא משתמש באותו החומר שהשתמש בו גם בשלשת השירים הקודמים בפעם הרביעית הוא מדמה את עיני יפתו לכוכבים וכו', ולא יוסיף לנו על זאת כל ציור וכל דמיון חדש! הנני מניח את כף ידי על לבי והנני נשבע בנקיטת חפץ זה, כי אין לי דבר אל האהובה כי אינני חושד חלילה את האהובה שמצחה איננו רקיע ועיניה אינן כוכבים והצחוק על שפתיה איננו שמש ושפתיה בעצמן אינן שושנים; וכן אני נשבע בנקיטת חפץ, כי מאמין אנכי גם־כן, שהאוהב יהיה בודאי ובודאי לרגב וגם לרגב בין רגבי האדמה בלעדי אהובתו, וכי אהובתו היא חלדו ואורו וכנורו וחלומו ושירן וחיין ועוד ועוד – אבל כמו כן הנני נשבע בנקיטת חפץ, כי יש סברה גדולה אשר בציורים האלה כבר השתמשו באיזה זמן מן הזמנים עוד איזה אלפי משוררים אחרים שקדמו לו! בנקיטת חפץ אני נשבע, כי הציורים האלה, מתוך שהיו לרשות הרבים והם עולים על שפת כל לשון, כבר היו מעט לזרא באף הקורא ולגועל־נפש לכל איש שיש לו מעט טעם בחכו! בנקיטת חפץ הנני נשבע, כי כיום הזה כבר יודע גם המשרת בבית אחד הגלבים לכתוב מכתב אל אהובתו, שהיא רקחה או שפחה חרופה, ולהגיד לה, כי עיניה אינן כלל עינים, כי־אם כוכבים, ומצחה אינו כלל מצח, כי־אם רקיע, ושפתיה אינן כלל שפתים, כי־אם שושנים, וצחוק פיה אינו צחוק־פה ממש, כי־אם שמש, ונשמתה אינה כלל נשמה, כי־אם רקמה מקרני הירח או השמש או גרם אחר מגרמי השמים, ושני נחיריה כתאומי צביה הם משה ואהרן! האם בעבור זה נתן על ראש משרת בית־הגלבים כזה את כתר המשוררים? הן בימינו כבר היה הדבר הזה לאחד מן המפורסמות, כי על המשורר לשמור את נפשו באיזה אופן שיהיה מביטוים וציורים שהיו להפקר ולהרגל לכל אדם והבטוים והציורים ההם הלא גם מימי היינה ועד עתה – זה לנו יותר משבעים שנה – כבר חדל להיות להם אורח בספרות! הן בלי ספק יודע גם הסופר הזה כמוני, כי המשורר, אם אין בכוחו לשוּם לפנינו איזה תוכן חדש, עליו לכל־הפחות לשום לפנינו איזה זיק של דמיון חדש או איזה צל של ציור חדש או אפילו מלה חדשה או צורה חדשה! מובטח אני, כי משוררנו זה, אם יקרא את אחד משירי המשוררים בגליציה על השמש והאביב והירח, אז ישחק וילעג להם ולאולתם על אשר לקחו להם את האביב ואת צבאות השמים בחכירה, באופן שכל שומר נפשו אנוס להרחיק את עצמו מהם; ואולם אם הוא בעצמו בא למלא את אזנינו בצלצול־מלים בדבר כוכבי עינים ושמש שפתים ושפתי שושנים, אז לא ירגיש ולא יעלה על לבו עד־כמה כבר יעורר איש גועל־נפש בימינו בכל הפרזות הריקות והנבערות ההן, שאין בהן כל רגש וכל תנועת נפש וכל עצמיות! הן גם היינה שם לפנינו דמיונות כאלה לפני יותר משבעים שנה, אבל אם נשים לב אל עוז הדמיון וטהרת רגש ועוצם המבטא ואש התאוה אשר בחרוזים ההם, המדמים את עיני אהובתו אל כוכבי השמים, אז יחרד לבבנו בקרבנו עוד כיום הזה להמיית הרוח הגדולה והחזקה הזאת, עינינו תראינה עד כמה גדול האיש הזה מכל נערי הגלבים ההם עם אהובותיהם ושפחותיהם, אשר גם להן כוכבים ושמשות ושושנים. ורק אז יש אשר תתעורר פתאום תשוקה בלבנו לירוק בפני כל האנשים הקטנים האלה, המרהיבים עוז בנפשם לטמא בפיהם את כל הקודש הזה הקדוש לנו! התזכרי עוד, ידידתי, את החרוזים הנשגבים מן המין הזה אשר שר לנו היינה?

אן דיע בלויע היממעלסדעקקע,

וואָ דיע שאנען שטערנע בלינקען,

מאכט, איך פּרעססען מיינע ליפּפּען,

פּרעססען ווילד אונד שטירמיש וויינען".

"יענע שטערנע זינד דיע אויגען

מיינער ליעבסטען, טויזענדפאלטיג

שיממערן זיע אונד גריססען פריינדליך

אויס דער בלויען היממעלסדעקקע".

"נאך דער בלויען היממעלסדעקקע,

נאך דען אויגען דער געליעבטען,

העב' איך אנדאכטספאָלל די ארמע

אונד איך ביטטע אונד איך פלעהע":

האָלדע אויגען, גנאדענליכער,

אָ, בעזעליגט מיינע זעעלע,

לאססט מיך שטערבען אונד ערווערבען

אייך אונד איירען גאַנצען היממעל!"

"אויס דען היממעלסאויגען דראָבען!

פאללען ציטטערנד גאָלדנע פונקען

דורך דיע נאַכט, אונד מיינע זעעלע

דעהנט זיך ליעבעוויט אונד וויטער".

"אָ, איהר היממעלאויגען דראָבען!

וויינט אייך אויס אין מיינע זעעלע,

דאסס פאָן ליכטען שטערנעטרהאנען

איבערפליעססעט מיינע זעעלע"¹¹.

הן גם בחרוזים האלה היו עיני האהוב לכוכבים ברקיע שמי התכלת – אבל, כמדומה לי, שהחרוזים האלה מכילים רגש חזק יותר מעט מאשר נמצא אצל המשורר העברי עם המצח הזך אשר היה לו לרקיע ועם כוכבי העינים ועם שמש הצחוק ועם הזמירות אשר לא ינעים עוד, איידי דאתינא להכי וכו‘! כפי הנראה, לא ירגיש ה’ פרץ כלל את אשר הוא מוציא מפיו ולא ידע שהוא משמיע רק דעות־רוח באמרו: “בלעדך גם זמירות לא אנעים”, שהוא נראה כאילו חשב את הזמירות בין הדברים היותר גרועים, אשר אפילו אותו, את הדבר הגרוע הזה, את הזמירות, לא יעשה עוד עתה, אחרי שהוא עתה “בלעדה”. על המבטא הגרמני “כל חלום חיי”, הנמצא בשיר הזה, לא אדבר דבר.

ובכן אנחנו באים אל השיר שאחרי זה (צד 8):

לא אבא אל ביתך, יפתי,

כי שם רגעי אשרי נוראים(?)

כי לא אור פּניך וחסדך

מפלסת (?) את בין הבאים;

את את לבבי קורעת,

ומחלקה לכל את הגזרים

ולמה זה אטבע בדמי

ואעבור עוד(?) בין הבתרים?

צלצול נעים! האין זאת? אבל איה פה רעיון או ציור או גם דבור מליצי? הנה איש אומר אלינו, כי ירא הוא לבוא אל בית אשה פלונית; יען מה? יען כי היא לא תפלס אור פנים וחסד, לא רק לו, כי־אם לכל “הבאים”. ובאיזה אופן היא עושה את המעשים הנוראים האלה, אשר לא יעשו? הלא באופן זה! מיד בבוא איש אל תוך חדרה היא קמה וקורעת את לבבו ומחלקה לכל את הגזרים גזר אחד לאיש, גזר אחד לאיש, עד תום כל הגזרים להיות ביד כל אחד ואחד מן הבאים; וחלוקת הגזרים היא באמת מעשה רע מאד, והאשה העושה זאת בודאי ובודאי תהיה לבסוף “ארורה” גדולה, והחותך חיים לכל חי הוא ישמור וינצור את כל איש יהודי מצרה כזאת, גם כל משורר יוכל לראות את עצמו כאיש מאושר וצולח אם “סחורה” כזאת לא עלתה בחלקו, כי היא בודאי היתה ממררת את שארית ימיו, ומי יודע אם לא היתה מונעת אותו חלילה גם מכתיבת שירים; הקטן הדבר כי בקץ ימי המאה הי“ט עוד תמצא אשה אשר תקרע לבבות ותחלק לכל – כן, לכל! – את הגזרים? ואולם גם המשורר, – כפי הנראה, הוא חכם ויודע את כל זאת מראש, ולכן גם הוא אומר בלבו: מה לי ולצרה הזאת? ובקול הוא אומר: “למה זה אטבע בדמי ואעבור עוד בין הבתרים?”… האמת נתנה להאמר: באיזה אופן תשיג יד המשורר, שהוא הוא אותו האיש אשר בתור לבתרים, לעבור אחרי־כן בכבודו ובעצמו בין הבתרים ההם – את זאת לא אדע ולא אבין היטב. אפשר על־ידי להטים ומעשי כשפים ר”ל; הלא גם על הרמב“ם ז”ל היו אומרים, כי בתר אדם קטן לבתרים והניח אותו אל תוך צלוחית ומשם היה צומח האדם הקטן מאליו; וגם המעשה של רבא ור' זירא הלא ידוע למדי. ואולם דבר אחד אנחנו רואים ברור, והוא: עד כמה יד צלצול־המלים מגעת, שעל־ידי צלצול־מלים אדם יכול לפטפט שמונה שורות שלמות ולעשות אותן כמין שיר, אף כי אין בכל השורות האלה רעיון אפילו פחות מקוצו של יו"ד. אכן לא טוב עשות האדם לבדו שיר ולעזוב מעט קט את המקור הנאמן, את היינה! כפי הנראה, רק המליצה הביבלית “עבר בין הבתרים” היא היא שהולידה בלב המשורר את “הרעיון” לכל השיר הזה; ואולם גם המליצה הזאת, עם כל פשטותה ודלותה, לקוחה גם היא, אחרי כי כבר השתמשו בה באופן דומה לזה גם רבי יהודה הלוי וגם רבי אברהם אבן עזרא.

אם נקרא את השיר הסמוך לזה (צד 9) המתחיל:

"קומי ונצא השדה,

נשב על גבעה רעננה;

שם אני מושל יחידי

תחת(?) כף רגלך הקטנה!

אז יעלו על לבנו כרגע חרוזי היינה, באמרו:

"קאָניג איזט דער הירטענקנאַבע,

גרינער היגעל איזט זיין טהראָן וכו'

אין דען אַרמען מיינער קא’נגין

רוהט מיין קאָניגסהויפּט זאָ ווייך,

אונד אין איהרען שאנען אויגען

ליעגט מיין אונערמאססליך רייך!"

אך מובן מעצמו, כי לא נמצא אצל היינה ציורים כמו “תחת כף הרגל הקטנה, שם הוא המושל היחידי”, וכן לא נמצא, כי יכפיל היינה איזה ציור אשר כבר השתמש בו וישלש וירבע אותו עד לגועל־נפש, כמו שעושה המחבר שלפנינו, בהכפילו את אשר כבר אמר למעלה פעם ושתים ושלש וחוזר על הדברים האלה גם פה ואומר כי “אהבתו תפרח בין שושני האביב”. על יתר צלצולי־המלים ועל שגיאות־הלשון נפסח־נא הפעם.

אך הנה השיר הבא אחרי זה (צד 10), והוא נכתב בסגנון פּזמון או קרובץ, לאמר:

“את אכזריה”?

את רחמניה!

וכנגה השחר

כן זכה ונקיה…

יען “מות בזדונך”?

אַך חיים ברצונך;

ועוד טרם תחטאי,

כבר נרצה עונך!

הושיטי כפּיך,

האירי פניך;

אַל יועם מדמעה

טל ארות (אורות!) עיניך!

הושיטי כפּיך

האירי פניך,

ןמאושר אנכי

בין כל חלליך…

ראשית־כל עלי להעיר בנוגע לשיר הזה, כי סימני־השאלה וסימני־הקריאה וסימני־ההפסקה וסימני שלש הנקודות שייכים למחבר בעצמו. ובכן: המחבר שואל: את “אכזריה”? בתמיה! ומשיב: לא! את רחמניה! וכו' ואחרי־כן חוזר ושואל: יען “מות בזדונך”? בתמיה! וגם פה יענה המחבר בעצמו: לא, אלף פעמים לא! אף חיים ברצונך! וכו' ואחרי כן הוא עוזב את הדרך לדורון ולמלחמה ובוחר רק את הדרך לתפלה, וכך הוא מתפלל: הושיטי כפיך, האירי פניך וכו' ואחרי־כן עוד הפעם: הושיטי כפיך, האירי פניך וכו' והשיר מגיע לקצו. – הפעם הזאת, גם אם לא אגיד, יבינו כל הקוראים, כי השיר הזה איננו לקוח משירי היינה. והנה בשיר הזה, בנוגע לנעימות החרוזים ואש הרעיונות ויופי המלים וחלקת הצורה, יוכל המשורר להתחרות עם מבחר משוררי גליציה מימות “כוכבי יצחק” ועד היום הזה, ואולי עוד יעלה עליהם. השורות האחרונות מן השיר הנחמד הזה, כפי הנראה, מצאו חן בעיני המשורר כל כך, עד שמצא לנחוץ להכפיל אותן.

הן גם את כמוני, ידידתי, כי יבצר ממני להביא בזה את כל חרוז וחרוז עד תם כל הקונטרס ולשים לפניך כפעם בפעם את הערותי בצדם, כי ירחב המקום מאד. ומה גם כי אני לכשעצמי לא האמנתי בראשונה ולא עלה על לבי לבקר את המשורר הזה ואת שיריו לכל פרטיהם, ורק בחרתי אותו לי לכלי חפץ להעיר פה ושם על הדברים הנחוצים לי לעניני; ואולם הלא ידעת, ידידתי: עם האכילה תבוא תאות האכילה – ואני כאשר החלותי כן אמרתי: אוכל־נא אותו בכל פה! ואולם ירא אנכי, כי כאשר אוסיף, אז תקצר בך רוח סבלנותך ולא תוסיפי עוד לשמוע לי, ועל־כן אקצר נא ואשים לפניך בזה רק את אשר יעלה המזלג במקרה, אף כי צר לי מאד אשר לרגלי הדבר הזה אנוס אהיה להעלים עין ממקומות רבים אשר רק חמודות המה לכל איש מבקר.

בשיר האחד (צד 11) אנחנו קוראים כי “הנערה” היא תמונת השמלה(?) המועפה ביעף (?) אל חדרו וכי הוילון (?) מעל לקווּצותיה עשוי ערפלי נוגה – ואת, ידידתי, הלא תאמיני לי, כי הרבה עמלתי לצייר לי את תמונת פני הנערה הזאת, ויהי מה! הנערה היא השמלה – אך מה זאת השמלה? אור לדעת הקדמונים והרד"ק ויתר המפרשים, או אלקטריות לדעת האחרונים וסופרי “המגיד” וחברת “שפה ברורה”; התמונה עפה “מועף ביעף” (פסוק הוא בדניאל); התמונה לובשת וילון מעל לקווּצותיה, כלומר: יריעה (וגם יוכל היות, כי הוילון הזה פרוש על החלון, ורק לא אבין באופן הזה את היחס אשר בין הוילון ובין הקווצות); הוילון איננו וילון פשוט כיתר הוילונים של כל ימות השנה, כי־אם וילון עשוי ערפילים, וגם הערפילים האלה אינם ערפלים פשוטים כיתר הערפילים המלאים אֵד וקיטור, כי־אם ערפלי נוגה – ואולם המשורר שלפנינו, כפי הנראה, הוא איש בעל עצבים קשים, ולכן לא יסתפק כלל במעט הדברים הנוראים האלה, אשר ערך לפנינו פה, כי־אם עוד יוסיף אליהם כאלה וכאלה: התמונה תענוד לראשה כזר את רסיסי הטל אשר על הפרחים – זר עשוי רסיסי טל־פרחים! הקטן דבר כזה בעיניכם? התמונה לובשת שמלה על שפריר השאר (כלומר על אוהל הבשר!); השמלה אשר תלבש התמונה על אוהל הבשר עשויה רקמה מקרני הירח, כידוע וכנהוג אצל כל המשוררים; ונשמת אף (?) התמונה מבעד(?) לשפתי השני דומה לריח האביב עם בשמיו, גם כן כידוע וכנהוג אצל כל המשוררים מאז ומעולם – והנה את כל הדברים האלה יוכל כל איש להבין אם מעט ואם הרבה, וביחוד אם יעמול מעט בחכמה ובתנובה ובזעת־אפים, ורק זה חדש הוא, כי נשמת אף (כלומר חוטם!) של הנערה היא מבעד לשפתי השני, החטם מבעד לשפתים הוא באמת חדוש נפלא, אשר לא בכל יום נוכל לראותו, ואני הייתי מיעץ למשורר להביא את הפלא השמיני הזה אל היכל הפּנופּטיקום של קסטן בברלין ולהראותו לכל בא במחיר חמשים פּפּאֶניג.

ובצלצולי־מלים ובפתפותי־ביצים כאלה יערוב איש את לבבו להטות לב אנשים תמימים לבעבור יאמינו כי שירים לנגד עיניהם? ההשמיע האדם הזה לאזניו מה שפטפט בשפתיו?

בשיר אחד (צד 13) יספר לנו המשורר, כי “בחלומי ימסו אסירי (אסורי!), חפשי אני כערבי במדבר, הסואן בדממה (?) להשקיט את סערת ללבי! – כעל כנפי נשרים אעופה, כי קלה כנשר סוסתי; עמק וגבע (וגבע!) תגמא להשקיט את סערת לבבי –המדבר כאב ירחמני; ושמה במרומים כוכבי ישפוך על ראשי טל אורות, להשקיט את סערת לבבי! – אך יגזול את שנתי מעיני השחר, כי יפקוד את נוי, אז איקץ ואתי אסוני, ולא תשקוט עוד סערת לבבי!” – השיר הזה, ידידתי הנחמדה, נותן לי מקום להראות לך את האמצעים אשר בהם ישתמש המחבר בעשותו שיר. ראשית־דבר מניח אני, כי כל ישראל בחזקת כשרות וכן גם המחבר הזה לא היה עוד אסור באסורים מעודו; כן גם מניח אני, כי המחבר הזה, בהיותו איש יהודי פשוט ולא מן האנגלים המשוגעים, המבלים כל ימי חייהם בנסיעות, לא היו עוד מעולם במדבר ערב, ועוד גם זאת אני מניח, כי המחבר הזה, בהיותו יהודי כשר הקורא בתורה “אַל ירבה לו סוסים”, לא היה לו גם הוא עוד סוס מעודו, חוץ מן הפּגזום אשר ירכב עליו ואשר צוה אותו בלי ספק: לא יהיו לך סוסים אחרים על פני! ואי מזה אפוא באו כל הדמיונות הזרים האלה אל לב משורר עברי? הלא אך על־פי הקריאה הנפרזה בספרים ובשירים שונים! הקריאה הנפרזה הביאה אותו לידי שעמום והשעמום הביא אותו לידי חקוי. המחבר מצא אצל המשוררים, כי מדברים הם על־פי רוב בדבר האסורים, ויהי גם הוא לאסור; המחבר מצא אצל המשוררים מדבריות, ויהי גם לו מדבר; המחבר מצא אצל המשוררים סוסים, ויהי גם לו סוס – ואנחנו, אם נסרס מעט את השיר אשר לפנינו, אז נמצא בודאי אחד לאחד את כל פסוקיו ואת מקוריהם אשר משם לקוחו. “בחלומי ימסו אסורי”, פסוק הוא בהיינה; הערבי במדבר הסואן בקול רעש והמולה (המחבר קרא לקול רעש והמולה “דממה”!) על סוסתו הקלה כנשר, ציור הוא הלקוח מתוך השיר הפולני הנודע “הערבי במדבר” (כמדומה לי, שהשיר הזה נעתק לעברית גם על־ידי יוליאן קליאצקו, בעל “הדודאים”, וגם על־ידי מיכה יוסף לבנזון); הבית האחרון הוא של היינה בשני מקומות שונים. הלא תזכרי עוד את חרוזי היינה במקום האחד, באמרו: "דאָך קאָאָמט דיע מאָרגענזאָננע, צערפליעססט’ס (האושר) וויע אייטל שוים), ובמקום השני הוא אומר: “איך וואָכטא אויף אונד איך וויינטע נאָך לאַנגע ביטטערליך”. –עד כמה מהרגשה אמתית וטבעית יכולה להיות בשיר כזה, יבין כל איש מעצמו, ואולם אנחנו רב לנו אם ראינו באיזה אופן המלאכה נעשית אצל המחקים.

בשיר הסמוך לזה (צד 14) אנחנו שומעים מפי המחבר את הדברים אשר כבר התרגלנו בהם למדי. הלא תביני, ידידתי? – היא, אהובתו, נטעה בלבו את השושנה, אך “פתאום שח ראש השושנה – ותאבל, ותבול לעד – כי את הסבות את עיניך – ויומי לנצח אז רד!” עד מתי עוד יכפיל המשורר את הציור הזה פעם אחר פעם בקונטרס קטן בן גליון אחד? על מקור הציור הזה בשירי היינה כבר העירותי אחת ושתים ליתר תוקף ועוז אביא בזה עוד ציון אחד;

וואָ איך בין, מיך רינגס אומדונקעלט

פינסטערניסס, דאָ דומפף אונד דיכט,

זייט מיר ניכט מעהר לייכטענד פונקעלט,

ליעבסטע, דיינער אויגען ליכט.

מיר ערלאָשען איזט דער זיססען

ליעבעסשטערנע גאָלדנע פּראַכט,

אבגרונד גאהנט צו מיינען פיססען —

נימט מיך אויף, אוראַלטע נאַכט!"

בשיר שאחרי זה (צד 15) יספּר לנו, כי קדרו שמים כחרס (בודאי כונתו לחרש!) וכי “חיש גם את עיני יכסו חרסי (בודאי כונתו לחרשי! אדמה, ובטפות מרות יבכיו עתה העבים על שברי, ובדמעות קרות תבכינה אז עיני היפה אל קברי”. – עד כמה פעמים כבר השתמשו משוררים בכל אומה ולשון בציור הזה לא אדע לספור, ומובן מעצמו כי דמיון כזה או מן הדומה לו נמצא גם אצל היינה. התזכירי? – “אונד ווענן דו שטריבסט, זאָ ווילל איך – וויינען אויף דיינעם גראב”, ובמקום אחד: “די פרויען אונד בלומען וויינען – עס וויינען אם היממעל דיע שטערנע”.

הנה עוד שיר אחד (צד 17), ובו נמצא את המליצה הגנובה, כי “אנחת שירתו הנקרעת(!) ממיתרי הנבל תעבור על עמק וגבע, ויענו הפרחים אחריה; והחבצלת אחותה(?) חורו מבושת פניה!” והנה לא אדון פה עם המשורר על האנחה חייב לקרוע דוקא (כשהייתי עם־הארץ אמרתי: משורר כזה מותר לקרעו כאנחה!) ורק, אעיר, כי בשעה שהקורא העברי לא ידע כלל אל מי ירמוז המשורר במלת “אחותה”, ולמרות כל הגיון ישר יהיה מוכרח להניח, כי אחותה של החבצלת היא האנחה, בשעה זו הקורא היודע את שירי היינה יבין כרגע את אשר לפניו. כי הלא כה דברי היינה במקום אחר, בספרו לנו, כי על כנף־עננים ישא עמו את אהובתו עד מרחקי שדות נחל גיחון, אשר שם גן נטוע אל מול נוגה הירח המתהלך לאט ושם פרחי הלוט יחכו עד אשר תבוא אחותו הנחמדה. או גם במקום אחר: “עס פליסטערן אונד שפּרעכען דיע בלומען – און שויען מיטליידיג מיך אן –; זיי אונזערער שוועסטער ניכט באזע, – דו טרויריגער, בלאַססער מאַנן”!

עיף אנכי, ידידתי, ועל־כן אמהר־נא לכלות את דברי בקצרה.

בשיר האחד (צד 20) יספר לנו המשורר, כי “כבו שמים ומאורות הפרחים הורידו ראשיהם, וחול ואפר (ואפר!) בלי חמלה תשב הסערה עליהם”. עליהם? הסערה תשב חול ואפר על הפרחים וגם על השמים והמאורות? – על תוכן השיר הזה בכלל ועל היוצא לנו מן התוכן הזה הנני מעיר אותך, ידידתי, ביחוד, ואת קחי את השיר הזה וקראי אותו עד תומו.

והנה מעבר לדף הזה מוצא המחבר לנחוץ לספּר לנו עוד פעם אחת בשיר מיוחד, כי אהובתו היא השמש וכו' – אכן ירא אנכי, כי המשורר הזה יש בכוחו לחזור על הרעיון הגדול והחדש, כי האהובה היא השמש, לכל־הפחות פעם אחת בכל יום ולכתוב לנו מדי יום ביומו שיר על האהובה הדומה לשמש, באופן שישים לפנינו שס"ה שירים כאלה בכל שנה פשוטה, ובשנה מעוברת – עוד יותר מעט.

אך הבי, אנסה־נא לציין בזה עוד שיר אחד (צד 23) בשלמותו:

"ככבי בשורה, ככבי בוקר,

ככבי תקוה רחמניה!

אתכם תחפּיר אך השמש

שמש תאוה נהיה!

אך בחלוני אל תרונו (תרנו!),

כי יומי לא יפוח!

צללי נפשי לא ינוסו

ואת תקותי נשא רוח!"

צלצול־מלים הנעים לאוזן אם מעט ואם הרבה – האין זאת, ידידתי? אבל – הנחוץ גם איזה רעיון בשיר אם לא? ואם תמצאי לומר נחוץ, אי אפוא הרעיון בשיר הזה? האם רק תדבקנה השורות אשה אל אחותה, או האם עלינו לבקש בהן גם איזה פשט? ואם תמצאי לומר גם פשט, מה איפוא הפשט של שמונה השורות האלה? נראה־נא! המחבר יספר לנו, כי איזו שמש, שהוא קורא לה “שמש תאוה נהיה”, היא רק היא תעצור כח להחפיר את כוכבי הבשורה ואת כוכבי הבוקר ואת כוכבי התקוה הרחמניה! אבל מה־זאת “שמש תאוה נהיה”? נניח־נא, כי חפץ המחבר להגיד לנו, כי כל הבשורות והתקוות הטובות לעתיד לבוא הן כאין וכאפס מול תאוה אחת שאדם מלא אותה, ואולם באופן הזה איזו שייכות יש בין הבית הראשון של השיר ובין הבית השני? בבית השני קורא המחבר פתאום (לפי הענין נראה, כי הוא קורא אל הכוכבים): “אך(?) בחלוני אל תרונו!” והנה “אך” זה אינו בא אלא למעט, ואולם מה ימעט? לא אדע! ובכלל: מדוע לא ירונו הכוכבים בחלונו, אם שמש התאוה הנהיה תחפיר אותם? לא אדע! המחבר בעצמו נותן טעם לדבריו ואומר כי (!) עוד יומי לא יפוח! וגם צללי נפשי לא ינוסו! והנה את המליצה הזאת במקורה הראשון: “עד שיפוח היום נסו הצללים” נבין, אבל מה פּרושה של המליצה הזאת במקום הזה? לא אדע! ובכלל מה לתבן הזה? שהמחבר דש בשתי השורות האלה, עם הבר שהביא לנו בשורה הראשונה של הבית השני? לא אדע! והמשורר הנה בא ומוסיף לנו עוד שורה אחת: “ואת תקותי נשא רוח!” איזה קשר יש בין השורה האחרונה הזאת ובין שלש השורות ההולכות לפניה או בינן ובין כל הבית הראשון? לא אדע! ישמיע־נא המשורר בעצמו לאוזניו מה שפטפט בשפתיו; הלא כה דבריו: רק שמש התאוה הנהיה עוצרת כוח להחפיר את כוכבי הבשורה ואת כוכבי הבוקר ואת כוכבי התקוה הרחמניה, ואולם בחלונו אל־נא ירונו הכוכבים האלה, כי א) עוד צללי נפשו לא ינוסו, ב) ויומו לא יפוח ג) ואת תקוותיו נשא רוח. – הנה זה כוח לצלצול מלים, שאדם יכול לפטפט איזה דבר בצלצול נעים לאוזן וכל תוכן לא יהיה בו!

אכן יגורתי כי כבר יגעת מעט, ידידתי, ולכן רק בקצרה אעיר עוד, כי אחרי החרוזים האלה באים חרוזים (צד 26) הכתובים קצתם ברוחו של גיתה וקצתם ברוחו של היינה בשירו הנודע “פראַגען”, וכי המליצה: “או האדם לו בורא אלים בצלמו, כמוהו”? או היא לא נולדה בלב המחבר והיא ידועה ונשתנתה ונאמרה כבר זה אלף אלפי פעמים. אז אבוא גם עד השיר “התמורה” ואעיר, כי טעות היא ביד המחבר בחשבו כי “תמורה” היא לשון נקבה מן המלה “תמר” והוא לא ידע את פירוש המלה הזאת, שהיא מין פטורי ציצים; וכן אעיד, כי החרוזים: “ולמרגלותיך – את ראשי הכואב אניח” (צד 27), לקוחים מאחד משירי היינה (“אָ, מיין גנאדיגעס פרייליין, ערלויבט – מיר קראַנקען זאָהן דער מוזען, – דאאס שלוממערנד רוהע מיין זאנגערהויפּט – אויף איירעם שוואַנענבוזען!”); וכן אעיר גם על המליצה היפה הכתובה עברית צחה: “פּרש בשלומך ירח” (צד 29); וכן אעיר גם על המליצה המחוכמה: “או נפלא לראות איש מת אשר לו תקות חיות, ומה גם בימינו, אשר פלאות לא יעשו עוד בארץ” – ובזה אשים קץ להערותי המעטות.

זה משפט הקונטרס הזה.

ואַת, ידידתי, הלא ידעת כי לא הקונטרס הזה היה לי לעיקר, כי־אם כל המין כולו ורק שהקונטרס הזה עולה באמת שבעתים בערכו על כל יתר מיני השירים במקצוע זה, לכן תפשתי בו, והנה – זה הוא החלום אשר חלמנו ואלה הם פתרוניו! חלום נעים חלמנו, כי יקום גם בקרבנו נביא או חולם חלומות נעימים וערבים, אשר ההגיונות והדמיונות יקירו ממעמקי לבו הטהור, והיו גם לנו שירי־הגיון ושירי־אהבה, אשר יתרפקו אליהם בני־הנעורים, במצאם בהם כל משאת נפש וכל דבר אשר יניע ויחריד את הלב בהיותו הומה ובל ידע מה, והנה בא זה היותר טוב והיותר משובח ויבא לנו שירים כאלה, שירים אשר אין בהם בלתי־אם חקוי וזיופים: הצורה מזויפת, הלשון מזויפת, והתוכן מזויף. כי המכאובים אינם מכאובים אשר תחוש אותם הנפש, כי־אם מכאובים מזויפים, וגם הגיל והששון אינם גיל וששון הנובעים מן הרוח ההומיה, כי־אם גיל וששון מזויפים, וגם השתפכות הלב אינה השתפכות הבאה מן הקרב, כי־אם השתפכות מזויפת, וגם הרגש אינו רגש נאמן, כי־אם רגש מזויף, וגם המראות והציורים אינם מראות וציורים אשר יראה המשורר בעיניו או אשר ראה אותם באיזה זמן מן הזמנים ואשר חש בנפשו את הרושם שעשו עליו, וכן גם הקולות אינם קולות אשר ישמע המשורר באזניו וישמיע אותם אחרי־כן לאזנינו, כי־אם מראות וציורים מזויפים וקולות מחוקים!

אך, מיך טאדטעט איהר געזינגע

פאָן ערלאָגנען ליעבסשמערצען!

(היינה)

ומי בעל־נפש אשר לא תמות נפשו בקרבו למשמע קולות מזויפים ומחוקים כאלה? הלא טובו מהם עשרות מונים שירי־הילדות, אשר שרה לנו ספרותנו לפנים, שירים על האביב ועל השמש והירח, שירים על היונה ההומיה ועל הצפור בכלוב, שירים על החמלה ועל הדעת והמות, כי השירים האלה לכל־הפחות היו באים ממקור־לב ולא היו מזויפים ומחוקים. בימים הטובים ההם הן לא לקחו עוד את היותר קדוש לנו, את האהבה וישימו אותה לתועבה ולגועל־נפש!

עוד בפתח דברי נסיתי להוכיח, כי יש אשר יוכל איש לפעול פעולות שונות על לב זולתו גם בצלצול־המלים לבד, וגם במושב רֵעים נסיתי לאמת את הדבר הזה על־ידי מופתים מיד אחרי בוא הקונטרס הזה לידי, כי אמרתי: אם יקח איש מתוך ספר “העוגב” חרוז אחד מדף וחרוז אחד מדף השני וידבק אותם יחדו ויקרא אותם תכופים באזני רעהו, אז גם אז יעשו באוזן השומע רושם במדה ידועה. הנני לוקח בזה, למשל, ארבע שורות, שורה אחת לדף, שורה אחת לדף, מדף 6 ועד 9, קורא אותן ביחד:

לא אבא אל ביתך, יפתי,

קומי ונצא השדה

שם תעלומות ככבים ושחקים,

שם מצחך הזך לי רקיע!

וכדומה לי, כי גם ה“שיר” הזה, מפאת ה“רעיון” הרצוף בתוכו, איננו נופל ברב או במעט מרוב יתר ה“רעיונות” אשר בתוכן כל השירים האלה – זה הוא הכוח לצלצול־מלים! והשומע ישמע את צלצול המלים האלה, ואם אין לו שקול דעת מיושבת ורוח־משפט וכוח־בחינה, לבלתי תת כי צלצול מלים לבדו ימשול בדמיונותיו ובנפשו, אז מובטח אני כי יאמין אמונה שלמה אשר רק “משורר נשגב” השמיע באזניו את השירה הזאת. זה הוא הדבר אשר אמרתי למעלה: צלצול־המלים היא הרעה היותר גדולה אשר בספרות השירים – ומה גם בספרותנו. הקהל אשר לנו כרובם כן אינם בני בחינה ומשפט, וביום שמעם צלצול מלים השקולות במשקל ידוע, הערב לאוזן, אז יאמינו כי שירים נתונים לפניהם. הקהל הזה לא יוכל לדעת, כי שורה אחת לקוחה מזה ושורה אחת מזה, הקהל הזה לא יבין, כי עשה המשורר את מעשה הספר “תקון ליל־שבועות”, שגם הוא מחובר רק פסוק אחד מזה ופסוק אחד מזה ואשר רק מרוב הרגל ירוץ בם הקורא ולא ירגיש עוד כי הפסוקים המחוברים האלה אין להם בעיקרם כל רעיון וכל המשך, ולכן כאשר יקרא הקהל מין “תקון” כזה, והאמין כי קורא הוא בשירים. ומה גם אם יקרא הקהל הזה את אשר יכריז המחבר על עצמו בהקדמתו – אם בעצמו ואם במסירת הקולמוס להמדפיס, אחת היא לנו – לאמר: כי כל הבוכים ומתאבלים בלי הפוגות על מות יל“ג ימצאו די נוחם בהעוגב הנפלא הזה, אשר הוא נותן לפניהם וכו' וכי אין לשער את גודל היקר ואת החן והיופי, ההוד וההדר, הנועם והעוז הנשקפים מכל חרוז וחרוז מחרוזיו וכו' וכי לשון כל מו”ל תקצר ועט כל מדפיס דל להביע כמו את הדר תפארתם ואת חמדת רוחם הנשגב וכו' וכי הוא אחד מאלפי רבבה אשר ה' קורא להם בני־יחידי וכו' וכי ספרו יעשה על המבינים רושם אדיר וחזק, רושם אשר לא ימחה עד עולם מקרב לבם ובכל תוקף התפעלות לבם והשתוממות נפשם יכרעו ברך למחברתו על רוח החן ממעל והכשרון האלהי אשר בקרבו ושבהם הוא נבדל ונפרד, מרום ונשגב משאר בני־תמותה וכו' וכי הניצוץ האלהי השוכן בקרבו הוא יעשה את המשורר לבן אל מות ולקנין עדי עד למין האנושי וכו' וכו'. – דברים יפים, דברים מחוכמים, האף אין זאת, ידידתי? ומה גם אם נאמר אותם על איש שהוא לכל־היותר אינו בלתי־אם איש משכיל, שיש לו מעט חריצות וכשרון־יד לחקות ולחזור ולהשמיע את אשר השמיעו אלפי אחרים לפניו – זה הדבר אשר דברתי: האנשים בעלי־הכשרונות לחצאין הם אשר מהם נשקפה הסכנה היותר גדולה לספרותנו!

הנה עשיתי את המוטל עלי: הנה כתשתי את הסופר הזה במכתש, אולי תסור ממנו ספרותנו.

ואת, ידידתי הנחמדה, אם יש לך עוד אנחה אחת באוצר אנחותיך, אז האנחי־נא עמי מרה על תקותנו אשר היתה לאפס, כי קוינו ליום הטוב אשר יהיו גם לנו שירי־הגיון, שירי־אהבה, שירים ליריים, והנה — העוגב!

ידידך המתאבל עמך

ד. פ

קרלסבד, 1895.

ידידתי היקרה!

מראש אגיד לך, כי כיום הזה מצאתי לי ספר אשר לא אשים אותו לפניך בלתי־אם בתור דבר זר נפלא, מה שקורין קוריוזום בלע"ז, ולא אכחד ממך, כי לולא ראיתי את הספר הזה במו עיני ולולא אחזתי בו בידי ולולא משמשתי בו באצבעותי, אז לא האמנתי כי מסוגל מוחו של אדם להוליד דבר כזה.

בלי ספק קראת גם את, ידידתי, את אשר כתבו מכתבי־עתים שונים באירופה ואמריקה בדבר המשוררת הגדולה פַּטִי, בספּרם, כי אחד מן המנתחים המפורסמים פנה במכתב אל המשוררת וישאל מאתה כי תמכור לו את גרונה לאחר מותה, למען תמצא ידו לעשות בו את נתוחיו ולבעבור דעת ולבעבור הוכיח במה גדול כוח הגרון הזה להוציא מתוכו את כל הקולות המתוקים והנפלאים אשר הוציא. ואולם אני לוּ באתי לקנות גם אני ולו חפץ גם המחבר אשר לפנינו למכור, כי אז לא קניתי ממנו דבר בלתי־אם את מוחו, לבעבוּר חקוֹר ולבעבוּר גלות את כל הנעשה במוח כזה ובמה כוחו גדול להוליד דברים כדברים האלה אשר לפנינו.

והמחבר הזה איננו חלילה מחבר פשוט, איננו מחבר העוסק בחקירות ובדברים שלמעלה מן הטבע, שאנחנו היינו יכולים להחליט כי הם הביאו אותו לידי שעמום; המחבר הזה איננו עוסק בפלפולים ובבאורי־המקראות, שהם היו יכולים לעשות אותו לבטלן שאינו יודע בהויות העולם; המחבר הזה איננו עוסק בהמצאות ובמעשה “מניעים תמידיים”, שהם היו פוטרים אותו מלשום לב גם לדברים שיש להן איזה ערך בעיני אנשים פשוטים כמונו – המחבר הזה עוסק דוקא ודוקא במקצוע של הספרות היפה, וגם במקצוע זה בחר לו את הענין היותר נכבד, את הספור, והספר אשר לפנינו עתה הוא ספור בן שני חלקים¹.

אכן הספור הזה איננו כלל ספור, כי־אם “מעשה”! העוד תדעי, ידידתי, מה זה “מעשה”? מעשה בגזלנים ובשודדים וביערות ובמדבריות ובמערות ובשטרות מזויפים ובשוטרים מזוינים ובאיש יהודי שנעשה שר בית־המשפט באמריקה ובקרל אחד ובפרנץ אחד ובבנקירים אחדים – עד כי תסמר שערת בשר אדם חלש למקרא דברים נוראים כאלה. והכל לקוח מן החיים, והכל נתון לפנינו בתור ציורים ותמונות ממחזות החיים בעת ההוה – כאשר יבטיח אותנו המחבר הנכבד בעצמו. האמת נתונה להאָמר, כי אין בכל הספור הזה אף בן־מלך אחד ואף בת־מלכה אחת, מלבד שם איזה מלך קטן ודל על פני הדף האחרון ואולם בדרך־כלל לבי נוטה מעט לחשוד את מחברנו כי לא כל הגזלנים והשודדים והמדבריות והקרלים והפרנצים הם שלו, ומי יודע אם אחדים מהם לא לקח לו מתוך ספוריו של שמ“ר הכתובים בלשון המדוברת. אכן מצטער אני לעת כזאת, כי אינני בקי מיוחד בספוריו של שמ”ר ולא אדע להערות את המקור היטב.

ותקטן כל זאת ממנו, והנה נתן ה' למחבר הזה גם לשון למודים ויעש אותו למליץ! המליצה הצחה אשר בה יכתוב המחבר הנכבד את ספורו, היא בעצמה הלא שוא את מעט האגורות אשר שלמתי במחיר ספרו – ולפי זה נמצא כי תוכן הספור כשהוא לעצמו יעלה לי בחנם ובאפס כל מחיר. אמת היא, כי נמצא לפעמים שגיאות כנגד חוקות הלשון, עד שהשורה האחת תכיל לפעמים שגיאות יותר ממספר המלים אשר לה, אבל מי ישים לב לדברים קטנים כאלה; רב לנו, כי ידענו אשר המחבר הוא מורה לילדי ישרון בוילנה, ובלי־ספק יש לו מין דקדוק מיוחד ומין דרכי־לשון מיוחדים, אשר בהם ילך ובהם יוליך את ילדי ישרון בוילנה זה מאז, ואין כל צדקה לאנשים זרים כמונו להתערב בעניניו הפרטיים ולהוגות אותו ביד חזקה מן המסילה אשר סלל לו בעצמו. הלא כל איש חפשי ברוחו וכל הישר בעיניו אותו יוכל לעשות. אבל בנוגע למליצתו אין מי אשר יכחיש כי הוא מליץ נפלא! ואם לא תאמיני לי, ידידתי, אז הרשיני־נא ואשים לפניך בזה את ראשית הספור, למען תראי במו עיניך ונוכחת. הלא זה ראשית דבריו:

“באחד לחודש זיו, בבוקר לא עבות, עפעפי השחר נפקחו בתכלת כפת השמים, מאורי אור הקטנים יאספו נוגהם ואל מעונותם ירבצון (כלומר: מאורי אור הקטנים ירבצון אל מעונותם!), פני הכוכבים נפלו, יסוגו אחור ויפנו דרך להמלך הנאור, הוא השמש אשר כחתן יוצא מחופּתו, עוטה אור כשלמה (פסוק הוא מן התפלה “ברכי נפשי”!) וקרנים מידו לו (כלומר: וקרנים מידו, מיד השמש, לו, להשמש!) להאיר לארץ ולדרים עליה (פסוק הוא מתפלת שחרית!). בהדר גאון עזו יופיע על כל מחשכי ארץ, יחד שאת פּני האדמה ומשביע לכל חי רצון (הרשי־נא, ידידתי, להעיר לך אוזן, כי לפי־דעתי מתפלל המחבר הרבה מאד, ולכן שגורים בפיו כל הפסוקים הרבים האלה מן התפילות!). אין עוד מעטה האבל אשר העטה הסתיו השב (כלומר: הסתיו השׂב! בלי"ס לשון נופל על לשון!) את השדות והכרמים. מן החדר לא תבוא עוד סופה, רוח סערות בחמה לא בקעו להרעיש ארץ ומלאה! – פלגי מים לא יקדרו מני קרח. מפאתי קדים מעדנות (כלומר: מעדנות; והיא מלה בתנ"ך, כאשר יוכל כל איש אשר יש קונקורדנציה בידו לראות ולהוכח!) יגיח השמש ותקופתו על קצות השמים, ונהורא עמיה שרא (כלומר: ונהורא עמיה שרא!) על פני היערות, ומנוגה נגדו עבי שחקים עברו, הגבעות גיל יחגורו, בכל מקום ירונן ירועע, מטוב התולדה החדשה כל פנים נהרו, ועננה הרת התוגה ספה תמה לקול התור אשר נשמע בארץ, כנף רננים נעלסה שבה לשמח לבותינו במנגינה נעימה ברון יחד כוכבי בוקר (אף כי אנחנו ידענו, כי כוכבי הבוקר האלה כבר נפלו פניהם ויסוגו אחור ויפנו דרך להמלך הנאור, הוא השמש וכו' וכו'!) הצפרים מצפצפות בקול נעים ומשמיעות לרגעים: צוף! צוף! (כלומר "צוף, צוף!): האח! מתוק האור לעינים מדבש ונופת צופים (כי גם העינים אוהבות ללקק דבש ונופת צופים – את זאת לא ידית בלתי היום!), פלגי אורה “יצופו” מבין ערפלי טוהר על כל הבריאה כולה, להשיב רוח נכאה ולהפיח רוח חיים בעצמות היבשות! הצפרים העפות האלה תדלגנה תקפצנה מענף לענף באין מפריע, יתרועעו אף ישירו, נדבות ה' יתנו בסוד שיח בעלי־הכנף (כלומר: הצפרים מתנות בסוד בעלי־כנף, שהם גם הם צפרים!). הארץ תתהפך כמו חומר חותם (כלומר: כמו חומר חותם, שתי מלים בתנ"ך ונמצאות בכל קונקורדנציה!) בשלל צבעים רקמה, פרחים מרהיבי־עין יתנוססו על כל תלמי שדה, אגלי טל יראו בגביעיהם כאבני ספיר ביפעת זהרן וישימו קטורה באף כל עובר. גם כבוד היערים חדש עמם כאשר חדשה התולדה את פני האדמה, העצים יעשו ענף, ישלחו פרות, דליותיהם יתפתחו. בהוד והדר, הענפים ילבשו עלים ירוקים מחמדי־עין, המעטה ציצים ופרחים יעטה הארז (ומקום הספור הוא וילנה ושם הלא ארץ מולדת הארזים, כידוע!) וזכרו כיין הלבנון (כלומר: וזכרו כיין הלבנון!) גם האלון עוטה גאה וגאון ויתפאר בזרי הפרחים (כלומר: בזרי הפרחים! כפי הנראה, העצים בוילנה זה הוא מנהגם מאז להצמיח פרחים אשר יקולעו מאליהם להיות לזרים!), אשר לא אצלה הטבע גם ממנו העץ בלתי עושה פרי”…

עיף אנכי מעט, ידידתי, אבל ההתחלה הזאת איננה רעה כלל, האין זאת? אפשר הדבר, כי את, ידידתי, תזעפי עלי מעט על־דבר הציון הארוך הזה, אשר הרשיתי לי לשום פה לפניך, ואני, אני לא יכולתי למשול ברוחי ולמנוע את הטוב הזה ממך, אחרי כי מליצות יפות כאלה בבת־אחת לא קראתי זה עדן ועדנים, מימי דורות “המאספים” הראשונים ועוד לפני אלה, והפליאה היותר גדולה היא, כי המחבר הזה איננו בן דורם של המאספים ההם או בן אחד הדורות שהיו עוד איזו מאות שנה לפני המאספים, כי־אם איש החי עתה בימינו ובדורותינו, ואת מליצותיו אלה הדפיס בשנת תרנ“ד – מובן מעצמו, כי כונתי בזה אל שנת תרנ”ד של האלף הששי.

אך עתה אעזוב־נא הדרך הזה, ואם תרשיני, ידידתי, אז הנני ואשים לפניך בזה את עצם הספור;

ובכן: מעשה בשתי נערות. האחת יפה והשנית גם היא יפה, האחת בת עשירים והשנית גם היא בת עשירים, האחת משכלת והשנית גם היא משכלת, ורק שנבדלו אשה מרעותה בשמותיהן, כי האחת נקראה חנה והשנית רוזליה. מובן בעצמו, כי זו שנקראה חנה, שהוא שם ביבלי, היו “נטועים גם על תלמי לבה שתילי אהבה לדתה ואמונתה, שפתה וארצה”. וזו שנקראה רוזליה, שהוא שם של חולין, היתה בת של “ברכי העת החדשה” אשר שפת קדשנו זרה לה ואת דברי ימי עמנו הנפלאים לא ידעה“. חנה לבושה “בגדים פשוטים, אבל נקיים ומגוהצים”, הכל כידוע, ורוזליה לבושה “מחצלות כלילות יופי”, לפי המודה האחרונה בפּריז היא באמת סרח עודף בת ד' אמות מרובעות בדיוק, לא אדע אל־נכון, והנני סומך בזה על ידידנו המחבר; ואולם בנוגע לענין אחד לא אדע אם טוב אעשה בסמכי עליו. המחבר הזה מודיע אותנו, כי בגדי החמודות של רוזליה “מצאו מסילות בלבב כל עובר וביותר בלב האצילים והשרים להעלותם על שפת לשונם”. ובאמת מלאכה נפלאה היא המלאכה הזאת כי יוכלו בגדים, בגדים ממש, בלי כל כשוף, לסול להם מסילות דרך הפה ומשם אל תוך הלב של כל עובר ולעלות משם אחרי־כן על שפת הלשון אשר בתוך הפה! אך אין מקשין על המעשה. רב לנו כי נדע אשר שתי הנערות הולכות לשוח, ורוזליה “תשליך מבטי עינה על כל סביבותיה”, ואחרי־כן מתחילות השתים להתוכח בויכוח גדול. רוזליה אומרת על עצמה, כי היא דומה אל חבצלת השרון (ואני בעניות דעתי חשבתי תמיד כי נערה שאינה יודעת שפת עברית אינה יודעת כלל להשתמש בשתי המלים האחרונות האלה!) והנה החכמה שוחרת למוסר אזנה על־דבר אשר תשים כל מעיניה בבגדים חדשים; רוזליה לועגת לרעותה על כי רק יראת ה' שיחתה כל היום, וחנה, כמובן מאליו, תהיה למליצה ישרה להמליץ דברי יושר על היתום הקטן הזה הנקרא אלהים; רוזליה תשפוך את כל חמתה על הספר “צאינה וראינה” וספר “תהלות ישראל” וס' “נחלת צבי” ועוד ועוד, “וריח התלונה נודף מתשובתה”, וחנה עונה תמיד “בענות צדק”, הכל כידוע; ולא עוד, אלא שתוכיח, כי ספרים הרבה קראה בשפת הארץ, “ובכל־זה לא טעמה טעם מתוק לחך כמו שתרגיש בנפשה העונג והעדנים” בקראה את ספורי “צאינה וראינה”. אך זאת היא בת־ישראל כשרה אשר שפתים תשק! אך רוזליה הארורה, ימח שמה, היא עקשנית גדולה והיא באחת כי בגדים יפים הם מטרת החיים, “ומה לנערות אשר עלינו להתאזר עוז ולבקש תחבולות במה לתפוש את בני הנעורים” (בלי־ספק יודע המחבר החכם הזה, כי כך היא דרכן של נערות לדבר כדברים האלה אשה לרעותה!) מה עשה הקב”ה? הזמין למקום ההוא “דרור אחת צפור יפה אף נעימה, בעלת גונים שונים בשלל צבעים רקמה”, ויבא הציד “ויפרוש רשתו לתפשה חיים”. וישלח ידו בקנה־רובה ויור “פעם אחת ולא שנה” והדרור “כרעה נפלה” וכו' – ובכן: חפץ הציד לתפוש את הצפור בעודה בחיים, אך תוך כדי רגע חזר מדעתו ויור בקנה־רובים והדרור כרעה (בלי־ספק על ברכיה) ותפול! ואז קראה חנה כמנצחת: הראית? העוד תקשי ערפך? הלא יפי־מראָה ונעים־קולה המה היו בעוכרי נפשה! ובכן ברור הדבר כשמש – ואולם רוזליה הארורה ימח שמה עוד תקשה את ערפה. נערות כאלה אפילו בעמדן על פתחו של גיהנום ורואות שם דרור אחת צפור יפה וכו' אינן חוזרות בתשובה! שוב מה עשה הקב"ה? הזמין לאותו מקום קפוד אחד וארנבת אחת וכלבים אחדים; הקפוד נמלט בחסד עליון הגומל עליו ולא אונה לצדיק זה כל און ולא היה טרף לשני הכלבים, ואולם הארנבת לא נמלטה והכלבים שסעו אותה ותהי טרף לשניהם “ולא נודע כי באה אל קרבם”, הכל, להבדיל, כמו אצל הפרות של פרעה, וחנה קוראת כמנצחת: ועתה? העוד תקשי ערפך? הקפּוד נמלט, משום שהוא בריאה נמאסה מלאה מחטים, והארנבת נלכדה משום שהיא בריה יפה! ובכן ברור הדבר עוד הפעם כשמש – ואולם רשעים ורוזליות וכל כּת דלהון אפילו בראותם אלפי קפודים וארנבות וכלבים אינם חוזרים בתשובה! ולכן שבו שתי הנערות הביתה תפושות בשרעפיהן וכו'.

זה הוא הפרק הראשון. אבל אל־נא תחשבי, ידידתי, כי אעצור כוח ללכת אחרי המחבר פסיעה בפסיעה, לבעבור שים לפניך אם מעט ואם הרבה מדבריו, כי ירחק הדרך יותר מדי. רק בעמדי על הפרק הראשון הרחבתי את הדברים כמעט, כי חפצתי לשום לפניך מושג ברור, למען תדעי את האופן הנחמד אשר על־פיו עושה המחבר הזה את מלאכתו, ואולם מזה והלאה רב לי אם אעביר לפניך את עיקרי הספור לבד, ומכל יותר החמודות אשר אפגוש בדרך אעלים את עיני – לפצעי ולחבורתי.

ובכן: שתי הרעיות, חנה בת יהונדב אבן־שהם, הסוחר בעצים, ורוזליה בת יהוריב שטיינהארץ, המחזיק חנות־כסף, הלכו בפעם שנית לשוח, ותבאנה היערה, אשר שם “נחתו כל חיתו יער ותבא החיה במו ארב והצפרים עפו לקניהן”, ותמצאנה שם “עלמה יפה כלבנה”, והיא שמה חבל על צוארה “ותעל על ספסל ותאבה להדקהו” (בלי־ספק מנהג הוא בוילנה, כי כל נערה היוצאת היערה להתלות על העץ לוקחת עמה ספסל!), ואולם מובן מאליו, כי לא בצעה את זממה, כי לו בצעה אותו, כי אז לא היה עוד למחברנו לספּר דבר; וגם זה מובן מאליו, כי המלאך המושיע הוא חנה, אשר רצה בחפזה “ותכרות את החבל מאחריה ותפול ארצה”. דעת לנבון נקל, כי שם הנערה החדש הוא אליזבטה וכי פרנץ אחד היה לפנים אהובה ויבגוד בה, והיא הכירה רק עתה את יצר לבו הרע, וכי (“המורה אבן־שהם, אשר היה בבית אבותיה העשירים”, היה הצדיק ואולם מה תעשינה נערות אחרי כרתן מן העץ נערה תלויה בחבל? שמא תאמרי, מפרכסות ומטלטלות ומרפדות אותה עד שתשוב לתחיה? לא! אולי נערות אחרות היו עושות כך, אבל לא נערות כרוזליה וחנה. חנה, כמובן מאליו, מתחילת תיכף להתפלפל עם אליזבטה אם יש תורה קדושה לישראל ואם אין, ורק כאשר תארך העת מאד מאד עד תום הויכוח, תקום חנה “ולקחה אותה בזרועותיה ותובילנה הביתה”, ורק אז מוצא המחבר לנחוץ לספר לנו, כי הלכה “בפיק ברכים ובשברון מתנים”, הכל כמו שנדפּס בתנ"ך, וכמעט פתחה את הדלת התעלפה, הכל כנהוג, ואחרי־כן התעלפה גם חנה, ואחרי־כן באו הוריה ושלומיאל אחיה החדרה וכו‘, ואחרי־כן באו רופאים וכו’ ואחרי כן נהפך הבית לשדה־בוכים וכו' חנה התעודדה מעט וכו' אבל אליזבטה שכבה כבול עץ וכו' – ומה אחרית כל אלה? אחרית כל אלה היא פשוטה מאד: שלומיאל אחי חנה נקשר אל אליזבטה “בעבותות אהבה עזה כמות”, ומקץ שבועות אחדים חדלה אליזבטה לשכב כבול עץ ולהתעלף, ונהפוך הוא, כי שבה מעט מעט לקו הבריאה, והכל לרגלי “המנוחה השאננה בבית”, כנהוג אצל כל המספּרים, ורק לא עצרה עוד כוח לספּר את קורותיה, גם־כן כנהוג אצל כל המספרים, ולכן יבוא המחבר בעצמו למלא את החסרון הזה לקוראיו והוא אומר בפרוש “ואמהר לספּר להם טרם יהיה העוז והכוח לה לספר וכו' כיד ידידתי הטובה עלי על־דבר תולדותיה ותולדות בית אביה דבר לא נעדר” – לץ הוא, חי נפשי כי לץ הוא אדוננו המחבר הזה, ואנחנו לא ידענו!

ובכן: נעזוב־נא כמעט קט את בן־המלך ונבוא אל בת־המלכה.

איש היה בברלין ושמו יורם מי־זהב וכו‘, הונו ורכושו עלה לרבוא רבבות וכו’ בית־מסחרו בשטרות המדינה רחב ונסב על כל אפסי ארץ אשכנז ויגיע גם עד שערי ארץ החדשה וכו' ויהי נודע בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים ובעוד שמות־נרדפים אחרים כאלה בתור “בעל אוצרות וסוחר בשטרות המדינה הגדול בתבל”. בלי־ספק יודע ידידנו המחבר היטב מה הוא סח וכי אלה הם הסימנים, אשר על־פיהם נסמן את מעשי הסוחרים הגדולים! ולא עוד, אלא שיורם זה היה איש אשר “על־פיו יחנו כל השטרות בארץ אשכנז ויקבלום בסבר פנים יפות, ועל־פיו יסעו בכובד־ראש ואין שם לבו לחמלה עליהם לאספם הביתה”. ואולם אין אור בלי צל – אומר המחבר –: בנים לא היו ליורם ולאשתו עתליה, ככל חנהוג. ולבסוף מקץ שנים רבות, גם־כן כנהוג אצל כל המחברים החשובים, נשתנו, פני הדבר פתאום. מה עשה המחבר שלנו? נתן הריון לאשה הנכבדה מרת עתליה ותלד בת יפה כחמה וברה כתרצה, ויקראו את שמה אליזבטה “אחר שם אִמו” (בלי ספק כך ראוי להיות על־פי דקדוקו של מורה לילדי ישורון!) וכו‘, והיא היתה מבחר שעשועיהם וכו’ וגם שעות רבות פנה יורם מעסקיו ויבלה אתה בשמחות וגיל וכו‘, וכאשר השיבה לו מלה אחת בשפה אנגלית בלע אותה כבכורה בטרם קיץ וכו’. האמת נתנה להאמר, כי על־פי הסגנון הנמרץ שישתמש בו המחבר אין איש יודע אל־נכון אם בלע יורם כבכורה בטרם קיץ את המלה האחת האנגלית או אם בלע רק את אליזבטה, ורק לפי הענין נראה כי לא אליזבטה היא הנבלעת כבכורה, ויש לנו על זה עוד אותות רבים, אם ירצה השם, בהמשך הספור. ואף גם זאת יודיענו ידידנו המחבר, כי אליזבטה זאת לא דברה “גם מלה אחת משפת עמנו” ולא ידעה גם אִם ממעי יהודה יצאה", ובשביל הדבר הזה מדבר אתה המחבר קשות ומשמיע אותה דברי־מוסר, היורדים חדרי בטן. תבוא עליו ברכה! ואולם אליזבטה באה לבית־הגימנזיום (ובכן יש גם גימנזיום לנערות בברלין ואנחנו לא ידענו!) “והמפקד הראשי פקד אותה במטבעות זהב (פלאי פלאים! הכל כמו ברוסיה, ורק יושבי ברלין בעצמם אינם יודעים עוד כי כן יעשה גם במקומותיהם) ביום עמדה במסה לפני סוד המורים הראשים בבית מדרש הגבוה” (כלומר, בבתי מדרש הגבוה – ובלי ספק יודע הידען איזו שיכות יש לנערה היוצאת מבית־ספרה ולסוד המורים הראשים בבתי מדרש הגבוה!) ואחרי־כן עשה יורם משתה גדול, להראות “כל כבוד עשרו ותפארת גדולתו”, הכל, להבדיל, כמו אצל אחשורוש; ואת, ידידתי, הלא תאמיני ותביני, כי המחבר הזה הוא האיש היודע לתאר לנו משתה בבית אחד הבנקירים לכל פרטיו ודקדוקיו ויודע להגיד לנו גם את משפט המחולות ומשפט כל המעשה אשר יעשו הבחורים והבתולות, ורק לפעמים יש עוד אשר יתגנב חשד מעט אל לבבנו לחשוד אותו כי לא כל הימים בילה האיש הזה בבתי־בנקירים בהיות משתה. – והנה שם אל המשתה נקרו גם שני בני אצילים, אחד פרנץ ואחד קרל, ופרנץ זה הוא “חוטר מגזע היינריך” (מסופּקני מאד אם תמצאי את הגזע הזה בס' היוחסין של גזעי אצילי אשכנז לגוטהא!), וכך הוא מנהגו מימים ימימה לעגוב על עלמות ולצוד אותן למדחפות. מובן מעצמו, כי בעת המשתה יושב פרנץ נוגה ושחוח ומלא מרה־שחורה וקרל קורא אליו: “דאגה בלב איש ישיחנה” (בספרים שלפנינו גורסין אפילו ישחנה, ואולם חזקה על מורה לילדי ישרון!) אמר החכם (רק פלא הוא לראות עוד כמה יודעים אלה הקרלים בברלין להשתמש בפסוקי כתבי־הקודש!) וכו‘, “ואולי יש תקוה כי על־ידי מועצות שנינו תעופה בבוקר תהיה” וכו’ (זאת לי הפעם הראשונה אשר לא הבינותי את מליצת המחבר העמוקה על בוריה!) ופרנץ שומע לו ומגלה לו, כי אוהב הוא את העלמה מי־זהב, היא אליזבטה, ואולם לא אהבה ישרה יאהב אותה, כי־אם אהבה עקומה – הלא כבר תביני, ידידתי! וקרל – הוי חכם ערום כשועל! – יתן לו עצמה, כי יארב לנערה ביער, אשר שם תלך לשוח יום־יום, ושם יתנפל עליה וכו' הכל כנהוג. דעת לנבון נקל, כי אליזבטה בעצמה חשקה נפשה בעלם בן החוטר מגזע היינריך ותצג אותו לפני אביה, ואביה מה יעשה? אביה יניס כרגע את המזכיר מנהל־החשבונות אשר לו בבית־מסחרו ותחתיו יקח את פרנץ בן החוטר, להיות לו למנהל ולרואה־חשבונות, ואולם עוד בעצם הלילה ההוא יועדו שני אנשי־האון, פרנץ וקרל יחדו באחד מבתי המרזח ושם יתיעצו על צפונותיהם וידברו על שיטת האנטיסמיטים ועל שיטת האנרכיסטים, ואת ידידתי, גם בלתי אגיד לך הלא תביני, כי הדברים דברים מחוכמים מאד, אשר רק מוחו של מחבר חכם כמחברנו יוכל להוליד כמוהם; ולבסוף יגלה פרנץ את דעתו, כי לא רק שהוא אוהב את בת יורם, כי־אם שהוא שונא את יורם משום שהוא יהודי, והוא, פרנץ בן החוטר, בהיותו אנטיסמיט ואנרכיסט גם יחד, גמר בלבו להשמידו ולהאבידו, ולכן כבר הלשין עליו לפני שר השוטרים, כי נמצאה בידי יורם מכונה לזייף את שטרות המדינה, והוא, פרנץ בן החוטר, כבר הכין לו מכונה כזאת ויסתירנה בפנה מסותרה תחת הרצפה אשר בבית יורם, הכל כנהוג מתמול שלשום, ואף גם זאת, כי בראשונה ישלח בלילה שני אנשים נוכלים, את בוקי ואת בלע, אל בית יורם וימסור להם מפתח אשר יכין מבעוד־יום, והם יריקו את כל האוצרות אשר בבית הבנקיר ויביאו את האוצרות אליו, והוא יחלק אותם חלק כחלק לו ולקרל, ובזכות זו יעמוד קרל לימינו, להושיע לו בין עצי היער בהתנפלו על אליזבטה. ורק דאגו אחת עוד בלבו, כי בבית יורם ישנו עתה מורה לשפת רוסיה, איש צעיר לימים ושמו אבן־שהם, ואותו הוא ירא, פן “יקלקל את כל עצמו”, כי המורה הזה ערום הוא כנחש, והוא, פרנץ, שמע מאחורי הפרגוד בדבר העלם הזה עם אליזבטה “ובתתו לה להבין” (עין בספר “מגלה טמירין”; כך כותבים רק המורים לילדי ישורון) את מעללי אנשי־הזדון וכל נכלי הערומים וכו' – ואולם פרנץ יקוה, כי סוף־סוף יכריע את המורה העברי הזה תחתיו.

ובכן מובן הדבר מאליו, כי הפרק החדש מתחיל: בלילה ההוא נדדה שנת אליזבטה וכו' רעיונות מבהילים ומחזות איומים וכו' “ובהמרותם תלן עינה כל הלילה” (כלומר: ובהמרותם תלן עינה כל הלילה – פסוק הוא באיוב!) וכו' ותקם ותקח את אמתה מעכה ותלך אל היער הקרוב. אל העיר. – ידידתי! אני יודע את ברלין ואת מבואיה ומוצאיה, וגם את היערות הקרובים והרחוקים ידעתי, אבל את האמת אגיד לך, כי הרבה עמלתי ולא מצאתי את החידה ולא אדע באיזה יער המחבר הזה מדבר, אחרי כי יספר לנו אשר ביער ההוא נמצאו גם חיות טורפות ודורסות, כמו זאבים ודובים ואריות, ואולי גם נמרים וברדלסים, וכן יספּר לנו, כי האנשים אשר יבואו שם יתעו מני דרך בחשכת היער בין הסבכים העבים ועלו בתוהו ויאבדו – אכן מעשה נורא הוא אשר תסמר שערת כל בשר לשמעו, וכל זה ביער הקרוב לברלין! – והנה בהיות הנערות ביער ושני אנשים מתחפשים באפר (פרנץ וקרל) התנפלו עליהן פתאום בערמה גדולה, והאחד (פרנץ וקרל) התנפלו עליהן פתאום בערמה גדולה, והאחד (פרנץ) אמר לחלל את כבוד אליזבטה, וגם בצע כמעט את מזימתו, לולא נגלה ברגע הזה המורה אבן־שהם בפתע פתאום ויפול אל תוך הספור כנופל מן הגג ונתקע בדבר אחד, וממילא מובן, כי נלחם עם אנשי־האון מלחמת תנופה “וישבר מלתעות עול”, ובין כה וכה נמלטו הנערות לנפשן, ורק מרוב הבהלה תעו ביער כל היום ותאבדנה דרך וכו‘, ואבן־שהם גזר על ימין, ככתוב בתנ“ך, ואחר־כך גזר על שמאל, ככתוב גם־כן בתנ”ך, וכו’ ואחרי־כן נלאה ידו (אולי יותר טוב: נלאתה?) “וישם אל המרוצה פניו” וכו' ועיף ויגע בא העירה וכו‘, ושם הוגד לו, כי עליו לשבת כרגע באניה ולברוח לאמריקה, אחרי כי בין כה וכה ויורם קם משנתו וימצא כי בלילה הורק ארון האוצר אשר לו ויחשוד את מיכאל אבן־שהם, ובכן ראה הגבור הזה כי טוב לו גם בזה לשום אל המרוצה פניו, ויקם ויברח ארצה אמריקה. ויורם ואשתו מהיטבאל (יסלח־נא לי המחבר אם ארשה לעצמי להזכירנו כי למעלה קרא אותה בשם עתליה!) יושבים בין כה וכה ומתופפים על לבותיהם על בתם היחידה אשר אבדה ביער ואשר בלי־ספק רק חיה רעה אכלתה הכל כמו אצל יעקב אבינו ויוסף הצדיק, ופתאום בא שר־השוטרים הביתה ויצו למשרתיו לחפש את הבית בנרות (כלומר – כך הוא מנהגם של השוטרים מעולם!) וכו’, ונשברה הרצפה ומפנת הבית הוציאו מכונה גדולה לשטרות בעלי חמשה ועשרים רו"כ (אכן זאת היא הרעה, כי המזיפים שטרי־המדינה באשכנז אינם עושים מרקים, כי־אם רו"כ!) וכו' והשוטר שיחרוֹ למוסר על כי איש כמוהו סוחר ממדרגה הראשונה (בלי־ספק יודע ידידנו המחבר מה הוא סח וכי לא רק ברוסיה, כי־אם גם באשכנז ימצאו סוחרים בעלי מדרגות!) וכו‘, ויובילו אותו ארבעה שוטרים בחרבות שלופות אל בית־הכלא וכו’, הכל כידוע מתוך יתר הספורים אשר מן המין הזה. בין כה וכה ושוטרים אחרים חפשו את כל היערות למצוא את עקבות מיכאל אבן־שהם המורה ולא מצאו, ורק מצאו מציאה אחרת בהיסח הדעת, הלא היא אליזבטה השוכבת ביער ומתעלפת וכו‘, ויובילוה העירה “חצי חיה וחצי מתה” (צר לי, כי לא הואיל המחבר לבאר בפרוש איזה החצי החי ואיזה היה המת!) וכו’. והנה ברוב ההשתדלות שהשתדלה הנערה לטובת אביה “הועילה לאמר לאסיר פקוח” (בלי ספק כונת המחבר היא לספּר לנו, כי הוציאו אותו לחפשי!) אך להשיבו לכבודו הראשון קצרה ידה וכו‘, ויורם העתיק מושבו לבית נמוך, “צר מעון” (“בחצר זילבערבלאַט, מספר 1866” –החצר הזאת והשם הזה והמספר הזה בעיר ברלין הם מן הדברים שראוי לשום אליהם לב!), וישבע ריש וכפן וגם לחם צר ומים לחץ לא היו להם וכו’, הכל כנהוג גם בין יתר המספרים; ואליזבטה ברחה על נפשה ותסע ארצה רוסיה, אל העיר אשר שם יושב גם המחבר בעצמו ומורה לילדי ישרון, “להשתכר שמה למשרתת” (כך בודאי ראוי לכתוב על־פי דקדוק הלשון של המורים לילדי ישרון!) בבית נדיב אחד, ואבותיה חשבו כי טבעה בנהר – ואולם אנחנו הלא ידענו, כי באה בשלום לוילנה ונכנסה שם לבית העשיר אבן־שהם, אשר שם גם חנה יושבת, וכי שלומיאל אחי חנה דבקה נפשו בה לאהבה אותה.

אבל גם אנכי, ידידתי הנעימה, לא כוח אבנים כוחי כי אומר לשאת ולסבול את כל אלה ולהעביר לפניך את דברי הספור הזה אחד לאחד עד תמו. מובן הדבר מאליו, כי מחבר כמחברנו הטוב לא יתן כי הצדקים יאבדו חלילה בצדקתם וקרן הרשעים תרום כראַים, ולכן כל אשר אך מעט מוח בקדקדו יבין כי הכל נשתנה לטובה. בקצור נמרץ: יורם ואשתו, אחר שסבלו צרות רבות, אשר “ילא כל עט סופר להביע אותן כמו”, ואחרי שהיו להם פלפולים ווכוחים רבים בינם לבין עצמם על־דבר הדת והלאומיות והחנוך וההשכלה ועוד איזו מאות דברים טובים כאלה (חושד אנכי מאד את האנשים הנכבדים ההם, שגנבו בעזרת המחבר מאמרים אחדים מתוך “המליץ”, והם היו להם למקורים נאמנים לפלפוליהם!), באה להם התשועה בפתע פתאום, כי שלומיאל מוילנה בא, ויבא להם כסף, ויקח אותם אחר כבוד, כנהוג בין הגבירים וכו‘, והכל משום שאהב את בתם. אכן מובן הדבר מאליו, כי גם העלם הזה לא יצא לדרך ולא בא מן הדרך כאחד האדם – כי לא מחבר כמחברנו, הכותב ציורים ותמונות דוקא ממחזות החיים בעת הזה, יתן אותו לנסוע נסיעות פשוטות ויפטור אותו בלא־כלום. בהיותו בדרך, אחרי ראותו את פני יורם וביתו בברלין ויהי להם למושיע, והוא אמר לשוב לוילנה אל אהובתו, ויתע ביער, וימצאוהו השודדים, הלא הם קרל ופרנץ החוטר מגזע היינריך, ואחרי־כן מצאוהו שודדים אחרים, אלה הם בלע ובוקי, וינצלו אותו ויקחו את כל אשר לו ויכוהו מכות אכזריות ויאמרו להמיתו “ולבלעו חיים”, ואולם באותו הרגע עצמו, כשעמדו השודדים לבצע את אשר החלו, נגלו לפתע פתאום פני אנשים שוטרים בעיר, ויברחו השודדים על נפשם ויעזבו את שלומיאל לבדו. שמא תאמרי עתה בא מועד כי שב שלומיאל בשלום לביתו והכל על מקומו בא בשלום? לא! הלא “שלומיאל” הוא, אשר יקראו לו שלימזל בלע"ז! שלומיאל נתפש בכף והשוטרים חשדו אותו כי מורד במלכות הוא, ויאסרוהו באזיקים; אכן דעת לנבון נקל, כי בבואו עד הגבול השקה את השומרים משקאות חריפים, וימלט ויברח ויבא לאמריקה; וממילא מובן, כי מיד בבואו לאמריקה, והוא כמעט דרך על המפתן אשר לארץ הקטנה הזאת, וימצא שם כרגע את שאר בשרו, את מיכאל אבן־שהם בן דודו, אשר ברח גם הוא עוד בראשית הספור, ומיכאל זה נעשה בין כה וכה, כמובן מאליו, לשר גדול ונכבד, אשר חרב מצומדת אל ירכו, וגם לקח בירושה מאת איש זר אוצרות רבים, אשר לא יספרו מרוב, אוצרות קורח, והוא עומד לכהן באמריקה בתור שר־המשפטים, ואולם כל איש יבין, כי עתה קמו השנים האלה ויסעו ארצה רוסיה, למען ישימו קץ ואחרית לכל הספור. – בין כה וכה ואליזבטה וחנה יושבות ומתאבלות, וביחוד תתאבל אליזבטה על בחירה רצתה נפשה, על שלומיאל חתנה, אשר – לפי דעתה – נקטף בלא עתו, והיא חושבת, כי חיה רעה אכלתהו ביער, וכו’ וכו' – ופתאום והנה חדשה בעיר, כי באו שני אמריקנים צעירים לימים, אשר ימשכו אחריהם את עיני כל בני העיר ובנותיה. גם בלתי אגיד הלא יבין כל איש, כי רוזליה, אשר אותה ידענו מראשית הספור, יושבת עוד בבתוליה ומחכה בכליון עינים ליום אשר יבוא גואל לה; ובשמעה כי באו שני אמריקנים קמה כרגע ותעש “נשף חשק” ותשלח “כרטיסים” אל שני האמריקנים “להתכבד (כלומר שהם יתכבדו ולא היא!) לבוא על ראש שמחתה ביום הולדתה” (בלי־ספק יודע המחבר החכם, כי כך הוא דרכן של הבתולות, לחזור אחרי הגברים ולקרוא לאורחים זרים אשר באו העירה ואשר לא ידעו אותם מתמול שלשום!), ואנחנו נניח נא את הלולב מתוך ידינו ולקחנו לנו את ההושענא; כלומר נעזבה־נא את רוזליה והלכנו אל האורחים הנכבדים, “למען התנכר עמהם” (בלי־ספק כך ראוי להיות על־פי דקדוק־הלשון החדש!), מובן מאליו, כי האמריקנים העשירים עשו רושם גם על השודדים, על פרנץ וקרל ובוקי ובלע (איך באו פתאום גם ארבעת הגבורים האלה מגבורי הספור עירה וילנא דוקא, לא אבין היטב – אין זאת כי באו לשבת במחיצה אחת עם המחבר, להשתחוות לפניו ולהגיד לו: “אָנו שודדיך ואתה מחברנו!”), והם אמרו לארוב להם בלילה ולהכותם נפש; ובהיותם כולם אל המשתה, והאמריקנים כבר הכינו מבעוד־יום ז’נדרמים אשר יסבו על הבית, אז קם מיכאל על רגליו ויקום את נקמתו מרוזליה הארורה, באמרו אליה קבל עם, כי היא נערה זקנה (כן יאבדו!), והז’נדרמים באו הביתה ויאסרו בכבלים את פרנץ ואחרי־כן את קרל ואחרי־כן את בוקי ואחרי־כן את בלע (עוד הפעם: כן יאבדו!). פרנץ וקרל הובאו ברלינה, כנהוג, ושם “הוקיעו אותם לעיני השמש כמרימי יד במלך” – והכל נעשה על־פי חוקות אשכנז הידועות, כידוע, – בוקי ובלע התחיבו “לעבודת פרך כל ימיהם” – גם־כן על־פי חוקות אשכנז הידועות, כידוע, – וגם יתר הרשעים נשלחו לארץ גזרה וכל הונם ורכושם נתן לאליזבטה וכו‘. ופה גם המחבר בעצמו לא יוכל עוד לעצור ברוחו והוא קורא בקול גדול: “כן יאבדו כל הרשעים!” – אך האם תדמי בנפשך, ידידתי, כי בזה תם הספור? לא! מיכאל שר המשפטים בא ברלינה “ויתיצב לפני המלך בתור שר המשפטים”, ויתנהו לדעת (כך כותבים, בלי־ספק, מדקדקי וילנה המורים לילדי ישרון!) כיד חכמת המשפטים הטובה עליו", כי שקר טפלו עליו הזדים הארורים וכו’, ואחרי־כן השיב המלך ליורם את כל רכושו והונו אשר לקחה ממנו הממשלה וכו' ואחרי־כן לקח לו מיכאל לאשה למזל־טוב ובשעה מוצלחת את חנה, ואחרי־כן לקח שלומיאל לו לאשה גם־כן למזל־טוב ובשעה מוצלחת את אליזבטה, ואחרי־כן ראתה רוזליה “ותשפך לארץ מררתה” ובאין משען ומשענה “עמדה למשרתת למיכאל אשר אספה לביתו ברחמיו הרבים” וכו' (הקורא ימצא פה קורת־רוח רק עד החצי, יען כי נתן את רוזליה למשרתת רק בבית מיכאל ולא נתן אותה גם בבית שלומיאל, שגם הוא יש לו תביעה עליה מצד הספּור ומצד היושר!), ואחרי־כן נסעו כולם לאמריקה וכו‘, ואחרי־כן נולד למיכאל בן ושמו חננאל, ולאליזבטה – כמובן מאליו נולדה בת ושמה תרצה וכו’ ואחרי־כן הביאו השנים את ילדיהם אלה במסורת הברית, כלומר “השתדכו איש עם אחיו” וכו'. וכל קורא נבון יבין מדעתו, כי גם חננאל זה וגם תרצה זאת כשיגיעו לפרקם יראו זרע ויולידו בנים ובנות, ועוד הפעם יבין כל קורא נבון מדעתו, כי גם הבנים והבנות האלה יולידו בנים ובנות, ועוד ועוד, עד סוף כל הדורות – ובזכות זו יבוא הגואל.

זה הוא ה“ספור! זה הוא הספור הכתוב על־פי מחזות החיים בעת ההוה!”

והיפה מכל זה הוא, כי בראש הספר הזה נמצא גם הסכמה בתור “מכתב תהילה”, כתובה ביד סופר החותם בשם “יצחק ראבינאָוויץ איש קאָוונאָ” (אם לא אשגה כותב האיש הזה גם שירים!), והמבין הגדול הזה מתאונן מאד, כי “קשה (צ"ל קשי) יומו גרשהו מגן עדנו” ולא היה ספוק בידו לשום עין בכתבי המחבר וכו' ואולם חזקה על חבר כמותו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכו‘) כי ברכה בו ושפתו זכה וטהורה וכו’ “כאשר הראיתי לדעת מהפרקים האחדים שקראתי בהיותי בווילנא ואזני מלין תבחן (הוי מה נפלאה אוזן זו!) ומצאתי ספורך כשר לפני וראוי לראות אור” וכו' –

את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה מי יתן וראיתי ונתחתי ובדקתי אותם באותו רגע שהמלאכה נעשית! רק את אופן המעשה, אשר יעשה בקרב הלב של האנשים האלה מי יתן וראיתי, למען דעת איך יקראו ואיך יכתבו ואיך יחשבו יצורים כאלה! – את, ידידתי, הלא תצחקי ותאמרי בלבבך: ומה בכך? מי יואיל להביט על דברים כאלה בכובד־ראש? כל קורא וקורא הן יראה וימצא כרגע אשר רק איש מוכה־אלהים, איש חולה מחלת־הנפש, כותב את הספור הזה; איש שאינו יודע לא את העולם ולא את בני האדם, איש שאינו רואה ואינו שומע ואינו יודע מה זה ספור ולאיזו תכלית יכתב ספור, איש אשר מלא את מוחו המטושטש בקריאת ספורים בלשון ז’רגון על־דבר שודדים ומרצחים ויערות ומערות ובני־מלכים ובנות־מלכים ואוצרות אמריקה וכו' והם העבירו אותו גם על דעתו הקצרה, שעוד נותרה לו לפליטה מעט, ובהיותו נואל להאמין, כי יודע הוא לכתוב בלשון הקודש, משום שהוא בלי־ספק מלמד העוסק במקרה בלמוד שפת־עבר, מצא חובה לנפשו להעתיק את כל המעשיות הנוראות האלה אל הלשון שהוא קורא לה לשון הקודש – אבל המראה הזה, ידידתי, הוא מראה מעציב מאד! הן האיש הזה חי בין אנשים, ואיך איפוא אפשר הדבר, שלא העיר עוד איש את אזנו עד היום הזה על מהותו ועל משפטו? איך אפשר הוא, כי לא חמל עוד עליו איש עד היום הזה להגיד לו, כי מוחו מטושטש וכי אין לו כל כשרון לחשוב כהוגן אפילו את המחשבה היותר פשוטה וכי טוב יעשה כי יניח את המלאכה הכבדה הזאת, את מלאכת ההגיון המסודר, הדרוש לכתיבת ספורים, לאנשים שנוצרו לכך, והוא יעסוק במלאכה אחרת וקלה, אשר לא נחוצה לה מלאכת הגיון מסודר במדה מרובה כזאת, למשל במלאכת העגלונים או במלאכת הרצענים וכדומה? איך אפשר הוא שלא הוכיח לו עוד איש עד היום הזה, כי לא רק שאין לו כל צדקה לעמוד במקום שסופרים עומדים, כי־אם שהוא מטמא את הספרות גם אם רק נגוע יגע אליה בקצה אצבעו הקטנה, וכי חמס ושוד הוא אם איש כזה יאמר להיות אפילו מלמד לילדי ישראל? – הוי אלי, אלי! איש כזה וסופר – הן מה אנכי שואל מעם האדם? האם שאלתי חלילה, כי כל בני־האדם יהיו סופרים? הלא רק, כי כל הסופרים היו בני־אדם, ועכשיו כשאני מוצא איש שאינו בן־אדם כלל, והוא עוד יהין לעלות ולהיות לסופר, אז מובן הדבר מעצמו, כי על כל איש ואיש להזהירו לבלתי היות לו עוד שום יחס ושום קשר עם הספרות ולמנוע אותו לבלתי ירד עוד אל המחנה עד עולם. החוצה, החוצה לכו, כל נגוע וכל אידיוט וכל איש שמוחו מטושטש במידה מרובה כזו! כי למה נחטא בנפש ילדינו ובנינו הצעירים, אשר יבואו לקרוא וימצאו ספורים כמו אלה! הלא בעצם ידינו נשקה אותם את הרעל!

ידידך מרחוק

קרלסבד, 1895.

ד. פ.

ידידתי!

סלחי לי, אם לא על הספרות היפה אדבר אליך הפעם, כי־אם על הספרות אשר לה קוראים מדעית. מעט ציונים ומראי־מקומות וסימני־מספר לא יוכלו להזיק לך בשום אופן. התמורה בחיים והיציאה מן הרגילות מועילות מאד להתפתחות הנפש. לעולם יהא אדם מתאקלם ומתרגל לכל אויר ואויר – כך הורה אותנו זקננו. הספר שאני בא לדבר עליו היום באזניך הוא ספר קונקורדנציה¹.

לפני מונחת החוברת הראשונה של הספר: ארבעה דפים בתבנית גדולה. הדף האחד הוא שער הספר, שני דפים מכילים את ההקדמה, והדף הרביעי הוא התחלת עצם הספר. ואחרי כי בטבעו של ספר כזה מונח, כי בנוגע לאופן המלאכה, אין החלק שונה מן השלם, לכן היכולת בידינו לשפוט על הספר מיד.

האמת אגיד לך, כי בכל פעם ופעם, זה לי שנים אחדות, כשמונח לפני ספר קונקורדנציה ואני מסתכל בו, מתמלא לבי מיד רגשי־כבוד ודרך־ארץ אין־קץ למחברו. סיבת הדבר היא, כי פעם אחת נזדמן לי לראות בעיני את המלאכה מדי אשר נעשתה ובעוד שהיתה על האָבנים. מי שלא היה בעצמו בבית־המלאכה ולא ראה בעיניו דבר זה ולא ראה באיזה אופן המלאכה נעשית, לא ראה עבודה מימיו ואינו יודע מה זו עבודת־ענקים. האיש המקדיש עצמו לעבודה כזו, ובלבד שהוא עושה באמונה, הוא גבור – גבור אשר לו די אומץ־לב להמית את עצמו על עבודתו ולהקריב את חייו לה לקרבן. גבור כזה ראיתי פעם בעיני, ולבי מלא רגשי כבוד ודרך־ארץ אין־קץ לזכרו. סלחי לי, ידידתי, לא אוכל לעבור מזה עד אם הצבתי לו ציון לזכרון.

הדבר היה בליפסיה לפני שנים אחדות. בית־המלאכה היה ברחוב “קווערשטראַססע”, נומר 4, והגבור עובד היה – ד"ר שלמה מנדלקרן. במשך ירחים אחדים, שישבתי אז בליפסיה, הייתי מבקר בביתו כמעט יום־יום. די היה רק להביט אל פני האיש, למען דעת מה היתה עבודתו לו. גופו, שהיה לפנים בריא ואיתן, נעשה צנום וכחוש, ולחייו, שהיו לפנים מלאות, נעשו צומקות ושוקעות. כבר אז ניכר היה בעיניו איזה זיק של אש זרה, מעין האש שאנו מוצאים לפעמים בתוך עיניהם של בני־אדם אשר דעתם זחה עליהם וסופה להיות נטרפת. והדבר הזה לא יפּלא: יותר מעשרים שנה היה האיש עסוק במלאכה אחת והשקיע בה את כל מוחו ואת כל כוחו; יותר מעשרים שנה עבד ועשה בה יום־יום כעשרים שעה. לפעמים, כאשר כבר עלה על משכבו בלילות ומלה אחת באה פתאום וטפחה לו על מוחו, או באה איזו נקודה שלא היתה במקומה וזעזעה את מיתריו, היה קם ולובש שנית את מעילו ושב אל שולחן עבודתו, האיש הזה היה גבור. האיש הזה עשה דבר קטן: ברא לנו קונקורדנציה עברית וארמית, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים – הלא היא הקונקורדנציה אשק קרא לה “היכל הקדש”.

וגם את התנכי“ם שלו, אשר בהם השתמש לצרכי עבודתו, עודני זוכר, וביחוד אני זוכר את התנ”ך הקטן אשר כל אות ואות ממנו היתה מוקפת עגול עשוי בעט־עופרת בצבע ידוע, אות ועגול מסביב, וכל עגול ועגול בצבע אחר; אדם ותכלת וירוק ושחור, התשמעי? כל אות ואות! התדעי את מספר האותיות בתנ“ך – התנ”ך הזה קנה לו שם, לא רק בליפסיה בין מכרי האיש, כי־אם גם הרחק הרחק מחוץ לגבולות המקום ההוא. לאיש הקובץ דברים יקרים או לאחד מן הממונים על בתי־המוזיאות הייתי נותן עצה לרכוש לעצמו את התנ"ך המסומן ההוא, והיה גם לעד לדעת על־פיו עד כמה עבודת־אדם מגיעה.

ואני זוכר את מנדלקורן בשבתו לפני פעם אחת ומעשן פּפּירוסה אחרי פּפּירוסה והתרגשות עצביו גדולה מאד, והוא מספּר לי בחפזון ובתנודה רבה את תולדות עבודתו. הדבר היה פשוט: מחשבה באה בלבו, לכתחילה, לקחת איזו קונקורדנציה – נניח, את המעולה שבהן, את זו של בוקסטורף עם תקוני בּיר – ולהדפיס אותה בתקונים ומלואים. חפץ היה להוסיף עליה רק עוד את כל מלות השמוש והיחס, שאותן לא הביאו הקונקורדנציות הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל מלות הגוף למיניהן ולנטיותיהן, שגם אותן לא הביאו הקודמות; וכן גם חפץ היה להוסיף רק עוד את כל השמות העצמיים הפרטים, שגם אותם לא הביאו הקודמות. ואולם כשנגש אל המלאכה, והנה פלצות: כל הקונקורדנציות הקודמות – ואף זו המעולה שבהן – אינן שוות ולא כלום. מלאות הן שבושים וטעויות לאלפים; אין אף דף אחד שלא תהיינה בו שגיאות לעשרות; אם שנשמטו פסוקים שלמים, ואם שמראי־המקומות, הן בסימני הספרים והן בסימני הפרשיות והפסוקים, אינם נכונים, ואם שתבות לאלפים חסרות לגמרי, ואפילו אלו שאין להן אח במקרא, ואם שהפסוקים מובאים מקוטעים ומבולעים באופן זר כל־כך שהם מביאים לידי צחוק. כן גם הסדר שהחזיקו בו הקונקורדנציות הקודמות, אינו אותו הסדר המקובל בישראל, כי־אם סדר כתבי־הקודש בהוואולגטא. מלבד אלה מלאות הן אלפי שגיאות כנגד המסורה ושגיאות כנגד דקדוק הלשון, ועוד אלפי שגיאות כאלה. אז נסה לתקן, ואולם – קשה עתיקא מחדתא. ובכן בא לידי גמר לעשות קונקורדנציה חדשה, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים. אמר ועשה. אמר – פעם אחת, ואולם עשה – יותר מעשרים שנה. כן יצאה הקונקורדנציה “היכל הקדש”, אשר כמוה לא היתה עוד מעולם…

כן זוכר אני גם את זאת: פלוגתא קטנה ביננו בדבר השם שאמר לבחור בשביל הקונקורדנציה שלו. הוא הזכיר לפני את המלה “מתאימות”. חפץ היה להעתיק בדיוק את המלה הלטינית “קונקורדנציה” לעברית, ותצא לו המלה העברית “מתאימות”. אני התנגדתי לו ואומר, כי יותר מדויק יהיה אם יעתיק את ההוראה הזאת בשם “התאמה”, ואולם הוא החזיק בדעתו, באמרו, כי טוב יותר “מתאימות”, משום שמלה זו נמצאת בכתבי־הקדש. לבסוף, אחרי שנים, חזר מן השם הזה לגמרי ויקרא לספרו שם “היכל הקדש”; ואולם בהקדמתו לספרו זה (P.IX) הוא מזכיר עוד את השם הישן, שהיה חביב עליו, וקורא לקונקורדנציה, בשעה שהוא מזכיר מלה זו בפעם הראשונה, בשם ספר “המתאימות”.

ואז, כשהייתי מבקר בביתו ורואה ובוחן בעיני את עבודתו ומתפלא על כל אלפי האמצעים והתחבולות שהמציא לו ועשה על פיהם את מלאכתו, אז כבר הגיע מנדלקרן עד לעבודת ההגהה של הספר. אחדים מן הגליונות המסודרים של הספר (כמדומה לי, האות פ"א) היו מונחים על שולחנו, והוא, וגם אחדים מרעיו, שהם אנשים חכמים ומלומדים מפורסמים, עשו את ההגהה, בהזכירי פה את המלה הגהה, עוד תרחפנה בי עצמותי רגע אחד. הגהה כזאת לא ראיתי עוד מימי. כמדומה לי שהגהה זאת נעשתה חמש שנים רצופות. וגם הדבר הזה מובן היטב: אחרי כי ספר כזה בדרך כלל נכנס בחוג אותם הספרים שעליהם אומרים “לא חכמה, אלא מלאכה” – אף כי גם מצד החכמה מן המוכרח הוא שהעוסק בו יהיה מומחה, פילולוג, אורינטלי, ביבליוגרף, לקסיקוגרף וכו' וכו' – הנה מובן הדבר מאליו, כי אחד התנאים היותר עיקריים לו, היא ההגהה המשובחת, המדויקת בתכלית הדיוק. מי שלא ראה את מנדלקרן מדי עשותו את ההגהה, לא ראה עובד נאמן ודיקן זריז מימיו. מכונה שלמה התקין לו, אשר על־פיה עבד ואשר על־פיה עזרו לו חבריו במעשה ההגהה. עודני זוכר את חזות פניו, בשעה שבאר לי את אופן מלאכתו. שלש נקודות תחלה ואחריהן הפסוק – כונתן כך וכך; הפסוק תחלה ואחריו שלש נקודות – הכונה היא כך וכך; נקודה – כך וכך; נקודה מפסקת – כך וכך; נקודה ביחד עם נקודה מפסקת – כך וכך, וכן עוד סימנים לעשרות. אני הבטתי בפניו וראיתי את האש החשודה שבתוך עיניו. העובד הנאמן הזה היה לו די אומץ־רוח להמית את עצמו על עבודתו, ולא רק על כלל עבודתו, כי־אם גם להיות נהרג על פחות משוה נקודה. – רק באופן כזה היה הדבר אפשר שתהיה עתה בידינו קונקורדנציה שלמה בתכלית השלמות, אשר כמוה לא היתה עוד לעולמים ואשר אחריה לא תהיה.

כי איך זה תוכל להיות אחריה עוד טובה ממנה? יכול אדם לבוא אחרי מנדלקרן ולמלא רק עוד איזו מילואים, למשל, תקון איזה שבושים, שסוף־סוף אין אדם חי יכול להתמלט מהם, או יכול אדם לבוא אחריו ולהוסיף רק עוד איזה הוספה (מנדלקרן בעצמו בהקדמתו מזכיר את הנוספות והמלואים שהיו בדעתו ושגם חברם, נוספות שאינם נוגעים לגוף הספר ושיכולים להיות לספר בפני־עצמו, אלא שהמדפיס, בראותו כי רחבה כמות הגליונות יותר מדי, לא אבה לקבלם) – אבל בנוגע לעיקרו של הספר, לצביונו ולבנינו, דבר אי־אפשר הוא כלל, שיוכל אדם לבוא ולהוסיף עליו עוד.

ואני לא הוספתי עוד לראות את מנדלקרן מני אז. העבודה למצוא מדפיס לספר כזה, גם היא לא היתה עבודה קטנה. על המדפיס היה להשקיע בעסק זה עשרות עשרות אלפי מרק וגם מצא מנדלקרן לצרכו זה את המולי"ם הידועים פייט ושותפו. ההדפסה ארכה כמה שנים: ההגהה, כאמור, וגם הידור הדפוס הם מן העיקרים בספר כזה. – לבסוף נתפרסמה אותה עבודת־הענקים שאין כדוגמתה, והיא באמת שלמה בכל וכלולה בהדרה.

ואולם מנדלקרן בעצמו הזקין ללא עת. עבודה כזאת אינה מתשת כוחו של אדם, כי־אם קובעת את הנפש לגמרי. נשמתו פרחה ונכנסה לספרו. האוצרות הבלומים שהיו במוחו נתבלבלו ונטרפו. לפני שנתים ימים הובא לעיר וינה והושם בבית־המשמרת לחולי־רוח, עוד פעם התחזק ויצא, ואולם כוחותיו לא שבו אליו עוד. לפני ירחים אחדים מת בארץ נכריה, גלמוד ובודד וערירי.

ככה מת העובד הנפלא הזה, אשר לא רבים ראיתי כדוגמתו. האיש הזה המית את עצמו באהלה של התורה ושל הנביאים והכתובים; האיש הזה הקריב את עצמו קרבן על מזבח עבודתו, קרבן ממש. יהי זכרו ברוך!

* * *

עתה הנה מונחת לפני על שולחני החוברת הראשונה של קונקורדנציה חדשה: ספר המתאימות, ערוך ויוצא על־ידי ל. רבינוביץ.

לא אכחד כי כעין בולמוס של תשוקה אחז אותי לראות את הספר החדש הזה, מיד כששמעתי את שמו; והדבר הזה לא יפּלא: השתוקקתי לראות קונקורדנציה אחרי זו של מנדלקרן. ומה גם כי השם, ספר המתאימות, העסיק מעט את מוחי. השם הזה כאמור, היה ידוע לי מתוך משאי־ומתני עם מנדלקרן, וכן גם מתוך ההקדמה לספרו.

ואני לוקח את החוברת והופך בה.

רבונו של עולם! האוכל להאמין למראה עיני? הלא זאת היא הקונקורדנציה של ד"ר שלמה מנדלקרן!

החדוש האחד, (כלומר לא חדוש, כי־אם החזרת העטרה לישנה. אחרי שכך היו רוב הקונקורדנציות שלפני זו של מנדלקרן) הוא, שאחרי שסמן מנדלקרן את המקומות בתנ"ך בלשון רומית וקרא לבראשית גנזים וכו' באה הקונקורדנציה “החדשה” והחזירה שוב את הסדר הישן וכתבה את מראי־המקומות בעברית וקראה לגנזים בראשית וכו'.

ואני לוקח לי את ההקדמה וקורא בה, ועוד הפעם: רבונו של עולם! האוכל להאמין למראה עיני? הלא גם ההקדמה לקוחה כולה (לא, חלילה, מלה במלה, כי־אם בתכנה) מאת מנדלקרן. אמרי מה שתאמרי, ידידתי, פקח ביותר איש כזה אינו לכל הדעות שבעולם. בא אדם ולוקח לו את הקונקורדנציה של חברו – מוטב; דבר כזה נוגע אל היושר שבלב; ואולם בא אדם ולוקח לו גם את השם, מצא אצל חברו, ולא די לו בזה, והנה הוא לוקח לו גם את ההקדמה, שמצא אצל חברו, – דבר כזה, אמרי מה שתאמרי, אינו מעיד על פקחות יתרה. אם יש בין הקוראים הנכבדים מאד איש אשר יבוא מחר להדפיס שנית את הקונקורדנציה של מנדלקרן או של רבינוביץ, הייתי יועץ לו, שלכל־הפחות יבחר לו שם אחר וזר לגמרי ומן ההקדמה יסיח את דעתו מכל וכל.

מנדלקרן בהקדמתו אומר לנו, כי “אחד המיוחד בין החבורים המועילים וכו' הוא באין־ספק ספר המתאימות (קונקורדנציה)”, והאדון רבינוביץ בהקדמתו אומר לנו גם־כן מלה במלה, כי “אחד הספרים הכי נחוצים לכל יודע ספר בישראל הוא ספר הקונקורדנציה – ספר המתאימות בכתבי הקדש”. מנדלקרן מספּר לנו את תולדות הקונקורדנציות ואת השנוים אשר עברו עליהן מיום הבראן ועד היום הזה, וגם האדון רבינוביץ עושה ככה. – אכן, ידידתי, כמדומה לי שיותר טוב אעשה אם אערוך בזה את שני הסגנונים איש אל מול פני אחיו, והיו העינים רואות.

מנדלקרן כותב:

“הראשון אשר אזן ותקן קונקורדנציה לכה”ק בשפת רומי לתרגום הרומי של הירונימוס, הוא התרגום הנודע בשם וואלגאטא, היה החכם הידוע די סנטא קארא בשנת 1244 לסה“נ וכו‘. חבור כזה להוואלגאטא חבר ועשה גם הכהן פאטר ארלוטו בשנת 1290 וכו’. וכל מגמתם היה רק להועיל לעסקי הכנסיה הקטולית ולעשות את הספר לכלי־חפץ לעניני וכוחי הדת והאמונה וכו‘. ויהי כראות החכם הפילוסוף האלהי ר’ יצחק נתן (פה כותב מנדלקרן הערה ומודיע כי “נתן הוא שם משפחתו, וכי בדפוס הראשון וכו', נאמר מרדכי נתן, וע”כ חשבו קצת שהוא שם המחבר וכו', ולדעת האחרונים מדרכי טעות דפוס") וכו' וגמר אמר להעתיקן ולהמציא כמוהו בלשוננו וכו‘, ותהי ראשית המלאכה שנת ה’ קצ”ח וכו‘. את הספר ערך על־פי סדר כתבי הקדש בהוואלגאטא הזר ומוזר לאחינו בני־ישראל וכו’. (ובהערה מביא מנדלקרן את סדרם בהוואלגאטא" “הח”ת, יהושע, שופטים וכו'); השרשים באר עברית".

ומנדלקרן מוסיף על זה:

“הפעלים והשמות באו בערבוביא וכו'; כל מלות השמוש והיחס עזב, לפי “שאין להם ענין עומד בפני־עצמו”, גם את הארמית שבכה”ק לא הכניס אל תוך ספרו, ואת מלות הגוף ושמות עצמים פרטים לא זכר כלל".

ועוד מוסיף מנדלקרן ומספר:

“יצאו לאור וכו'; הוצאה שניה באסיליא 1556; הוצאה שלישית וויניציא 1564 עם הוספות ותקונים; הוצאה רביעית באסיליא 1569; הוצאה חמישית שם שמ”א 1581".

וגם האדון רבינוביץ כותב:

“מתחלה חברה הקונקורדנציה בידי החכם הפילוסוף האלהי רבי (מרדכי) יצחק נתן (ופה כותב גם ה' רבינוביץ הערה ומודיע, כי "בשערי איזה הוצאה בא בטעות השם מרדכי וכו' השם הנכון ר' יצחק וכו') מפני שבידי חכמי הנוצרים מצא וכו‘, היא הולגטה אשר תרגם הירונימוס וכו’, למען יהיו להם לכלי חפץ לוכוחי האמונה והדת וכו'. בשנת קצ”ח החל להעתיקו ובשנת ר“ח כלה ויקרא שם חבורו בישראל “נאיר נתיב”, ומפני שהיה העתקה מהקונקורדנציה הרומאית לארלוטו וכו‘, לכן ערך את ספרו על־פי סדר כתבי הקדש בולגטה והוא: חמשה חמשי תורה, יהושע, שופטים וכו’. את השרשים באר עברית”.

וגם ה' רבינוביץ מוסיף:

“לא באו כל הפעלים והשמות וכו‘, כי אם בערבוביא, גם נשמטו המלות וכו’ “שאינן מורות ענין עומד בעצמו” וכו' הארמית שבכתבי הקדש לא הביא אל תוך ספרו, שמות עצמים פרטים לא זכר”.

וגם ה' רבינוביץ מוסיף עוד ומפר:

“נדפס הוצאה שניה, בסיליא 1556; הוצאה שלישית, ויניציא 1546 (עם הוספות ותקונים), הוצאה רביעית, בסיליא 1569; הוצאה חמישית, בסיליא 1581”.

ופה ידידתי, מכיון שנזכרה המלה בסיליא, יבוא, בנוסחתו של המסון רבינוביץ, חדוש שהוסיף הוא כולו מדליה, לאמר: “נאמר, דרך אגב, כי כבר בשנים קדמוניות וכו‘, ויכלכל את ביתו וכו’. בשנת ה' רע”ו החל חבורו היתה בסיליא מקום מוכשר להפיץ אור תורה ודעת שפת ציון בישראל, ופעולת בסיליא בשנים האחרונות לקרת את ישראל לשפתו, שפת ציון, ידועה לכל". – מאליו מובן, כי פה, בהקדמה לקונקורדנציה, הוא המקום הנכון לרמוז אל הקונגרסים שהיו בבסיליא ולהראות סימני התחבבות למפלגה חביבה. אבל האם יכול אדם בימינו לצוד בתחבולות כאלה אפילו את העכברים?

ומנדלקרן הולך ומספר:

“עוד בטרם נקבע הספר “מאיר נתיב” בדפוס, הואיל גם המדקדק ר' אליהו הלוי אשכנזי, המכנה בחור, ברומא, לחבר קונקורדנציה עברית לבקשת תלמידו וידידו החשמן (קרדינאל) אגידיו די ויטרבו, אשר נקב לו שכרו משלם וכו' ויכלכל את ביתו וכו' בשנת ה' רע”ו החל חבורו ונשלם בשנת רפ“א, הלא הוא ס' “הזכרונות”, כ”י הגנוז בגנזי ספרי המלך במינכען, אשר היה לנגד עיני ואשר אזכירהו לפעמים בהערותי לספרי זה.

ועוד מוסיף מנדלקרן ומספר:

“לברר הדברים והשמות” וכו' ובהערה יוסיף: “עוד תועלת אחת: שיהיה הספר טוב לענין הקבלה” וכו'.

ואחרי זה מוסיף מנדלקרן:

“את הספר הזה וכו' חבר בוויניציא מהדורה שניה במצות תלמידו ציר צרפת גיאורגי די סלווא, הוא ההגמון (בישאף) די לא בור שהוציא עליו כסף וזהב הרבה, והשלימו בשנת רצ”ו וכו' על המהדורה הזאת וכו' הלא היא ס' זכרונות, ששלח לפאריס להדפיסו ועדיין הוא מונח שם כ“י בבית עקד הספרים הלאומי”. ובהערה יוסיף: “מן הס' הזה הוציא לאור הח' ב”ג (בער גאלדבערג) ז“ל בשנת תרל”ה בפרנקפורט דמיין רק כ“ה עמודים על השמינית”.

וגם ה' רבינוביץ הולך ומספר:

“טרם נדפס הספר “מאיר נתיב” וכו' בקש החשמן אגידיו די ויטרו ברומא מאת רבו וידידו המדקדק הגדול רבי אליהו בן רבי אשר הלוי אשכנזי, המכונה בשם רבי אליהו בחור (יש להעיר, כי ה' רבינוביץ יודע היטב לסרס ולהפוך את הכתוב; אם מנדלקרן עושה את זה לנושא ואת זה לנשוא, עושה הוא להפך – משום סגולה), לחבר קונקורדנציה עברית והחשמן לא קמץ בהוצאות אליהו בחור לעסוק בחבּוּרה מבלי לדאג לביתו. והנה בשנת רע”ו החל את חבורו ובשנת רפ“א גמרו, והוא ספר הזכרונות” וכו' שנמצא באוצר ספרי המלך במינכן".

וכן מוסיף גם ה' רבינוביץ עוד ומספר:

“רבי אליהו בחור בחר לו בעריכת ספרו דרך לעצמו וכו' שבו יכולים להשתמש בתור ספר שרשים וכו' נכבד הוא גם לענין הקבלה”.

ומוסיף גם ה' רבינוביץ:

“בקש מרב אליהו בחור תלמידו הגדול חכם המדינה ציר צרפת גיאורגי די סלוה די לאבור לעסוק במהדורה שניה. וגם עין תלמידו זה לא חסה על כסף רב לחבור הספר שנשלם בשנת רצ”ו. “ספר הזכרונות” מהדורה שניה נשלח לפריס להדפיסו והוא מונח בכתב־יד בבית אוצר הספרים הלאומי גם היום; ורק חוברת אחת וכו' נדפסה בשנת תרל“ה בפרנקפורט דמיין על־ידי החכם דוב־בער גלדברג (“ב”ג") והחוברת תכיל רק כ”ח עמודים בשמינית".

כמדומה לי, ידידתי, שהשינוי האחד העקרי, שאנו מוצאים חלופי הגרסאות האלה, הוא, שמנדלקרן כותב בתחלה ב“ג ואחרי־כן בשני חצאי־לבנה בער גאלדבערג, והאדון רבינוביץ עושה להפך: כותב תחלה דוב־בער גאלדבערג ואחרי־כן בשני חצאי־לבנה ב”ג, גם זו לטובה.

ומנדלקרן מוסיף ומספר לנו:

“בשנת 1621 הוציא לאור ברומא וכו' מאריס די קאלאזיא קונקורדנציה וכו‘, עברית ורומית וכו’. מעשהו ותכונתו כמעשה הספר “מאיר נתיב” וכו'. נדפס שוב בקעלן 1646, בלונדון 1648 וברומא 1657”.

אחרי כן – מוסיף מנדלקרן ומספר:

“בשנת 1632 הוציא לאור בבסיליא הפרופיסור יאהאנן (יוחנן) בוקסטארף את הקונקורדנציה שחבר, ושאחז בה דרך רא”ב וכו‘. הבאור העברי הקצר וכו’ לקוח מספר “מאיר נתיב”. ובהערה יוסיף מנדלקרן: "בקונקורדנציה של בוקסטארף ביחד עם “תהו והבל נסיכהם”, “שקר החן והבל היופי”, בא גם: “והבל הביא גם הוא” וכו'.

וגם ה' רבינוביץ יודע לספר לנו:

“כעבור ארבעים שנה וכו' יצאה ברומא קונקורדנציה עברית רומאית למריוס די קלוה בתכניתו של הספר “מאיר נתיב” והיא יצאה בארבע מהדורות בשנות 1621, 1646, 1648, 1657”.

ומוסיף גם ה' רבינוביץ לדעת ולספר לנו:

“קונקורדנציה מצויה יותר וכו' הוציא הפרופיסור יוחנן בקסטרף, בסיליא 1632. הבאור העברי הקצר וכו' לקוח הוא מן הספר “מאיר נתיב” וכו‘. די להזכיר כי בתור שם עצם כללי וכו’ בא יחד עם שקר החן והבל היופי והבל הביא גם הוא”.

העוד עומד רוחך בך, ידידתי, להוסיף ולשמוע? או האם רב לנו בזה אשר הראיתי עד כה? – כמובן, מנדלקרן מהקדמתו הולך ומספּר את תולדות הקונקורדנציות בעמים ובישראל עד היום הזה ועד בואו הוא עם הקונקורדנציה שלו; ואולם אני, את האמת אגיד לך, לא הלך לבי הפעם אחרי הדברים ההם, כי תשוקה חדשה מלאה עתה את כל חדרי לבי: מה יעשה האדון רבינוביץ, ואיך יעשה את הדבר, בבואו עד לאותו רגע שעליו יהיה להזכיר בשם את “היכל הקדש” ולדבר דברים אחרים על מחברו שלמה מנדלקרן? אמרי מה שתאמרי, לא טוב להיות הורג נפש בסתר ולשבת אחרי־כן במסבת רעים ולהיות מוכרח לדבר במנוחה על הנפש ההיא כאילו לא נעשה דבר.

ואולם ראי נא! האדון רבינוביץ אינו מזכיר את השם “היכל הקדש” ואת השם שלמה מנדלקרן כלל וכלל!! היתכן דבר כזה לאיש, אשר בהזכירו על־הסדר את יתר הקונקורדנציות, הוא מזכיר תמיד את שמות המחברים ואת מקום ההדפסה ואת שנת ההוצאה הראשונה או גם השניה והשלישית, או גם הרביעית והחמישית?

הידעת את אשר עשה? – הן כל אשר הזכרתי עד כה כאין הוא, אם אשוהו את הדבר אשר הרשה לעצמו האדון רבינוביץ עתה. הרבה מיני אחיזת־עינים ראיתי בימי חיי הבלי, אבל לאחיזת־עינים כזו, שאנחנו מוצאים פה לפנינו עתה, אפילו בילאקיני הידוע לא היה מוכשר בכל יום ויום. האדון רבינוביץ עושה דבר קטן: מציין איזה ספר, שהוא קורא לו “היכל שלמה”, ומזכיר אותו כמה פעמים וחולק עליו. – היכל שלמה?! אבל רבונו של עולם, ספר כזה הלא אינו כלל במציאות בכל העולם! מובן מעצמו, כי בשעה שמציין איש ספר שלא בא לעולם, אי־אפשר לו להזכיר את שם המחבר ואת מקום ההדפסה ואת שנת ההוצאה, אף כי לפי סדר הענין דבר זה נחוץ. אבל התביני את אשר עשה? עשה דבר קטן: לא היה לו די אומץ־רוח להזכיר את ספרו של שלמה מנדלקרן “היכל הקדש”, וגם לא היה בו די אומץ־רוח לבלתי הזכיר אותו כלל וכלל, ועל־כן לקח לו את המלה “היכל” מן השם “היכל הקדש” ואת המלה “שלמה” מן השם שלמה מנדלקרן, ויצרפן למנין אחד, ויצא לו “היכל שלמה” ובלבו אמר: ממה־נפשך, אם לא יתפשוני, הן טוב עשיתי לנפשי כי לא הזכרתי לא את “היכל הקדש” ולא את שלמה מנדלקרן ואם יתפשוני, הלא עוד תשובה בדבר, כי לחצאין רמזתי על־פי השם “היכל שלמה” גם לשם הספר וגם לשם מחברו. – ואת זאת עשה לעין השנש איש מן הישוב בשנת ה' אלפים תרס“ג, או כאשר יכתוב איש יהודי זה, בשנת אלף תתל”ד לחורבן.

הוי חורבן! חורבן!

מוחל אני להאדון רבינוביץ את יתר הדברים בהקדמתו, שהוא חולק כביכול על “המעולה שבקונקורדנציות, היכל שלמה”, ומגיד את “דעתו” אם נגזרו המלים העבריות משורשים ואם קדמו השמות לפעלים וכו‘. בנוהג שבעולם, איש שאינו מומחה לדבר ואין לו עסק מיוחד בחקרי הלשונות ואינו פילולוג לשמה ואינו אורינטלי לפי למודיו, איש כזה אינו מתערב בענין כזה שאינו שלו. כפי הנראה, אין האדון רבינוביץ יודע כלל, כי בענין הזה כבר נדפסה ספרות שלמה, וכי יש מימינים ויש משמאילים, וכי אל “דעתו” אין מחכים כלל, וכי דעתו אינה מכרעת כלל. דבר כזה, סלחי לי, הוא גם־כן אחיזת־עינים קצת. ואולם אחת עלי עוד להזכיר פה: האדון רבינוביץ חולק על “היכל הקדש”, או כפי שהוא קורא לו, “היכל שלמה”, על מה שההיכל מביא את המלה “תאונים” בשורש “און”, שהבאת המלים לפי שורשן הכריחה אותו, את האדון רבינוביץ, להדפיס קונקורדנציה חדשה, וכך הוא אומר: “המעין הבינוני, החפץ למצוא “תאונים”, לא ילך לבקשה ב”און“, ובאות ת”ו במקומה לא ימצאנה כי איננה". ואולם ה’ רבינוביץ, יסלח נא לי, הואיל לדבר הפעם לא לגמרי אמת, כי אמנם כן, נמצאה המלה הזאת גם באות ת"ו, אלא ששם נאמר כי שורשה “און”, ועל המעין לבקשה בשורש זה.

וכל זאת היא רק ה“הקדמה”. הלא תרשיני, ידידתי, לשום לב עתה גם אל גוף הספר, כלומר, אל אותו הדף הראשון של הקונקורדנציה המונח לפני.

מנדלקרן מתחיל אָב ומעתיק אותו ומאריך בהוראותיו, ובין יתר הדברים הוא כותב: “הוראתו הראשונה על האב המוליד ביחס אל יוצאי חלציו וכו‘, והוסב אחר־כך גם אל האב הזקן, אבי האב או האם וכו’ ועל ראש המשפחה או השבט וכו' לממציא דבר חדש, למורה ויועץ, לאדון ופטרון, למנהל ומכלכל”. – והנה בא ה' רבינוביץ, כמובן, בקצור וכותב גם הוא: “אב שרש אבה (?) ז' א) והמוליד ביחס אל יוצאי חלציו; ב) אבי האב או אבי האם; ג) ראש המשפחה; ד) מורה, יועץ ומנהל; ה) אדון; ו) ממציא וראשון לדבר חדש”.

ובזה אנחנו באים אל גוף המלאכה.

כבר אמרתי לך למעלה, כי ספר כזה בעיקרו אינו חכמה אלא מלאכה. פסוק אחרי פסוק מן התנ"ך יכול כמעט כל אחד לציין; ואולם העיקר הוא דיוק ההגהה בציון כזה. אחת מן המעלות היותר משובחות של קונקורדנציה של מנדלקרן היא ההגהה המצוינת. ההגהה אצל מנדלקרן, כאמור, נמשכה, כמדומה לי, ליותר מחמש שנים. היש איזה ערך למלאכה, אף־על־פי שתהא נעשית אלף אלפי פעמים בדוגמתו של מנדלקרן, אם ההגהה לא תהא נמשכת, כפי הנראה, גם עד לחמשה רגעים? הנה לפני רק דף אחד ­­­­­– התאמיני לי כי בדף האחד הזה נמצאו שיבושים וטעיות והשמטות ומגרעות של דיוק לעשרות?

מיד משנתחיל, וכבר בשורה הרביעית הנה נשמט פסוק אחד לגמרי: חסר בערך “אָב” הפסוק: “מטה מטה לבית אב (במדבר י“ז, י”ז). אחרי זה מעט, בערך “לאָב”, נשמט עוד פסוק אחד לגמרי, והוא: “ואני אהיה לו לאב (דהי“א כ”ח, ו)”. ­– תחת: עין תלעג לאב (משלא ל', ט"ו)”, צ“ל: משלי ל, י”ז; – תחת: “וחם הוא אבי כנען (בראשית ט, י"ח), צ”ל: בראשית ט, כ“ב; – תחת: “לולא אלהי אבי”, צ”ל: “לולי”; תחת: “אחי ובית אבי (בראשית מ“ה, ל”א), צ”ל: בראשית מ“ו, ל”א; – תחת: “לא כן אבי (בראשית מ“ד, י”ח), צ”ל: (בראשית מ“ח, י”ח); – תחת: “כי כלתה הרעה מעם אבי (ש“א כ, י”ב)”, צ“ל: ש”א כ, ט; – תחת: “ואבי דוד לא ידע (שמואל ב' ב, ל"ג)”, צ“ל: מלכים א' ב, ל”ב; – תחת: “אתה ד' אלהי ישראל אבינו (דה“י כ”ט, י)”, צ“ל: דה”י א' כ“ט, י; תחת:”שלום לעבדך אבינו“, צ”ל לאבינו; – תחת: “נכסוף נכספת לבית אביך”, צ"ל: נכסף נכספתה. – ומלבד אלה עוד גם נקודות ומתגים וקוים לאין מספר, אשר בעיני מנדלקרן היו לעיקרים שלמים, ואשר המדפיס החדש נהג בהם קלות ראש וישמיטם לגמרי או, מה שגרוע מזה, הציגם שלא במקומם הנכון.

וכל־זה בדף אחד, ולא רק דף כל־שהוא, כי־אם מיד בדף הראשון! היכול אדם לשער את מספר השגיאות והשיבושים אשר יהיו באופן זה לספר שיחזיק “כשלש מאות גליון”?

כך עלתה לקונקורדנציה של מנדלקרן, בשעה שהיא נעשית במתכונתו ורק שאינה נעשית בהגהתו של אותו מנדלקרן ­– היש אדם שיוכל ללמד זכות על מעשה כזה?

בבית הקברות הצנטרלי בוינה מונחות עצמות מנדלקרן בירכתי בור. האיש הזה יונח עתה מעצבו ומרוגזו ומכל עמלו הרב. בחיים לא ידע נחת; לא ידע כי־אם עבודתו יום ולילה ואת מעט הלחם אשר ביקש לביתו. על עבודתו הקריב את נפשו באומץ־רוח, על עבודתו המית את עצמו, במלוא מובן המלה, על עבודתו נטרפה דעתו, אשר היתה לפנים צלולה וזכה, ועל עבודתו זאת מת בלא־עתו על אדמת נכר, נעזב ושומם וערירי…

לנפשות כאלה עושים ציונים בעמים, על קברות אנשים כאלה מקימים מצבות, ידות וזכרונות, עם אנשים כאלה גומלים חסדים שונים של אמת, ומי שהוחיר מן המועד ולא עשה להם כזאת בחייהם בא ועושה אחרי מותם.

ואנחנו?

ציונים ומצבות וידות וזכרונות וחסדים של אמת אין אנחנו עושים. בקרבנו יבוא איש לעיני השמש ומחלל את שם המת וגם עוד אחרי מותו ומזלזל בעצמותיו ומנבל אותו בקבר.

ולא איש מן השוק עושה בקרבנו מעשה כזה, כי־אם איש שקבל איזה חנוך והתיצב בראש ענינים צבוריים ועורך גם מכתב־עתי לישראל. בכל־אופן יהיה דבר כזה גם לחידה פּסיכולוגית בעיני; איך אפשר הדבר, כי אדם שנפשו מתוארת במקצת מן המקצת יכול להחליט ברוחו ולמצוא עוז בקרבו פנימה לעשות דבר כזה ולבו לא יהיה סולד עליו ונפשו ההומיה תניח לו אחרי־כן לישון במנוחה?

הלא סוף־סוף יש בעולם, מלבד ספר הקונקורדנציה, גם ספר המידות!

האין זאת, ידידתי? והנני מכבדך

ד.פ.

ידידתי!

הבקורת מה היא?…

מין זה של שאלות, וביחוד כשהן באות בנשימה החטופה ובאותו הטמפּו הקצר של “אחת, שתים, שלש ­– ודי”, מביא אותי לפעמים לידי גיחוך קצת. בעצמו של דבר עוד עלינו להכיר טובה בשביל זה, שאין השואלים שואלים ממנו את התשובה על־גבי כרטיס של פוסטה, יש שאלות, שבעיני הבריות הן פשוטות וקלות כל־כך, עד שלכאורה אין אתה חסר דבר אלא שתשלח ידך ותקח לך מעל־גבי הגזוזטרה את ספר־המלים שלך או את הלקסיקון של ברוקהויז בהוצאת עפרון ותעין שם ותתן תשובה מוחלטת ומסוימה ומדויקה בנשימה אחת.

מקבל אני ז’ורנל גרמני בשם “בקורת הבקורת”, וז’ורנל זה מוקדש כולו, למן הדף הראשון ועד האחרון, לשאלה זו. צר לי עליהם, על העוזרים העלובים של ז’ורנל זה! עמלים הם זה שבועות וירחים בזעת אפם (הז’ורנל כבר הגיע עד לחוברתו השמינית) ומטפסים ועולים ומטפסים ויורדים ומגששים את הקירות ומתיגעים לבאר לנו, מה זו בקורת. ואת היוצא מכל עמלם הלא תביני בלי־ספק. כמספר העוזרים של הז’ורנל, כן מספר הדעות הנשמעות שם על־דבר הבקוֹרת, ומובן מאליו כי הדעות הללו מתנגדות זו לזו. אילו הייתי צריך עוד לאיזו מופת, כי הבקורת היא דבר שאי־אפשר לגדרו באופן מדעי ואי־אפשר להדקו לתוך פּאראגראפים נאים ואי־אפשר לעשותו למין מדע על־פי פורמולה מסוימה עם כללים – אז הנה המופת היותר טוב הוא הז’ורנל הזה עם כל מאמריו מתחילתו ועד סופו.

ובקורת ­­­­­­­­­­­­­– בא האחד ומוסר לנו את הפזמון שלו בחפזון – בקרות, רוצים אתם לדעת דוקא ברור ומסוים ומדויק ומוחלט מה זו בקורת? הא לכם: בקורת – זהו נתוח. לוקחים את מפעלו של האמן ומפרידים אותו ליסודותיו, עצם לעצם וחלק לחלק, וכך מכניסים אותו לגרדום. נוטל המבקר את הדבר, והוא חייב לחלקו, לגזרו, לפרקו, להדיקו, לבקעו, להפרידו וכו‘,וכו’; חיב המבקר לתת תחילה דין־וחשבון של כל חלק וחלק ביחוד, ואחר־כך את סך־הכל של הדבר בשלמות. אלא מה? רוצים אתם לצאת ידי חובתכם במלים יפות, באש פּלדות של אפוריסמים, בקולות וברקים של טמפרמנט, בנגוהות אורים של מעלות רוח, ברוח שירה של נשמה משתפכת, רוצים אתם לכתוב את רגשות ואת רחשי לבכם? לא, אחי! דברים אלו אפשר שהם סחורה יפה לנערות האוהבות את קרני הירח ולנערים הלומדים בגימנסיות. אבל אנחנו, אנשים שנתבגרו ונתבשלו, אנחנו שואלים מן המבקר שיתן לנו את לוח־המספרים של כל דבר ודבר ויראה לנו את החבור ואת החסור. שואלים אנחנו, שיבוא וינתח. השומעים אתם? ינ־ת־ח!

אי לך? – צועק השני וממלא פיו צחוק על כל אותה התורה של אופן הנתוח. – אומרים אתם נתוח? נתוח זהו מלאכה בשביל כותבי מודעות; הכתבן היותר פּשוט, המודיע חדשות מעירו, מבין מלאכה זו גם־הוא. מספּרים יבשים! איזה ערך יש להם למספרים יבשים בדברים של אמנות? דבר שבאמנות אינו מין דבר שיכול אתה לבתרו כמו שאתה מבתר את בשר השור ועושה לך ממנו את הביפשטקס. בדבר שבאמנות אתה מוצא רוח, ואת הרוח אתה מוכרח להרגיש, ובחשבון אי אתה יכול להביאו. יש לפעמים בדבר שבאמנות איזה עצם נסתר שאין לו תפיסה כלל ואי אתה יכול להביעו במלים. והלא הבקורת בעצמה אינה אלא אמנות גם היא. הבקורת היא רק צורה אחת של אלפי הצורות שהאמנות מתלבשת בהן; אופן אחד מאלפי האופנים שלה. כל זמן שלא נבוא לידי מדרגה זו להבין, שהבקורת היא אחד מן החלקים העיקריים של הקולטורה האמנותית, לא נוכל לבאר לעצמנו, שבעצם אין היא באה אלא בכדי לברוא לנו בעולם הקולטורה “ערכים חדשים”…

והשלישי בא: – רבותי! רק אַל־נא אַמרים גבוהים ונפוחים ורק אל־נא אותו המין שקורין פילוסופיה! והלא המעשה פשוט מאד: היות שאמנות אינה אלא דבר שבטעם והיות שהטעם סוף־כל־סוף אינו אלא דבר שבמודה והיות שהמודה בשורה האחרונה אינה תלויה אלא בשעשועי הרצון של הקהל ­ – היום הוא אוהב בת־ידים רחבים ומחר בתי־ידים צרים, – נמצא שהמבקר הראשי הוא תמיד הקהל. מה לי כל החכמות שלכם? הקהל אינו משוגע; הקהל נוטה על־פי האינסטינקט שלו אחרי איזה דבר. אם רוצים אתם לדעת אל־נכון את שויו של איזה דבר חדש, אז עליכם לצאת ולראות אם קבל אותו הקהל ואם לא. הקהל הוא מודד־הרוח להליכות רוח־הזמן.

פּרדון – צועק עוד אחד בטוב־טעם, וכל שומע מרגיש מתוך דבריו שכבר הוא אדום כולו מרוב כעס – מה אתם מזכירים לי פה את הקהל? הקהל הוא בהמה פשוטה, ולא יותר! כך היה הדבר תמיד וכך יהיה תמיד. צאו וראו אם יודע הוא אפילו פעם אחת בין ימינו ושמאלו! אדרבא, והלא הדבר הוא להפך: יושבת לה איזו עלמה מתוך הקהל הנחמד שלכם ומסתכלת בחזיון החדש שמשחקים בבית־התיאטרון, וכבר היא רוצה לתת בשחוק קולה וכבר היא רוצה להכות כף אל כף מרוב הנאה, ואולם אמה הנבונה, שהיא אשה זהירה תמיד מאד, מושכת לה בשרוולה ולוחשת לה באזנה: חכי עוד קצת! יכולה את חס־ושלום לתת את־עצמך לשחוק! עלינו לראות תחילה מה יכתוב לנו מחר עתון־הבוקר שלנו! – בקצור, לא הקהל הוא שיש לו מחשבה והשקפה, אלא אנחנו, הסופרים בוראים את ההשקפה, והקהל, אותה הבהמה הגסה, אינו אלא מעלה גרה את אשר שמע ואת אשר קרא. הקהל הוא מין גרמופון, ומה שאנחנו דברנו לתוכו, אותו הוא חוזר ומגיד לנו!

רב־לנו – קורא החמישי – כבר הגיעה השעה שנדבר דבר על־אודות הבקורת האמתית! המבקר האמתי אינו בא לעולם, בכדי לבאר לנו איזה מפעל או איזה ספר, אלא בא, בכדי לבאר לנו את עצמו הוא. אותו המפעל או הספר אינו בשבילו אלא אמתלה או הזדמנות יפה, והוא רק רוצה לבאר להקוראים את יחוסו הוא לאותו המפעל. העיקר לו הוא העצמיות שלו, ה“אני” שלו.

והששי בא ומברר לנו אותו הרעיון במלים יותר ברורות: בעצמו של דבר הרי העסק שהאדם עוסק באיזה מפעל או איזה ספר הוא מן העסקים שיהיו על־פי־רוב לעול ולמשא, אנחנו הלא יודעים מה זה עול ומשא; עוד וולטיר הורה אותנו: “כל מיני כתיבה שבעולם טובים ויפים מאד, חוץ מאותם שיהיו לעול ולמשא”. ואולם האינטריסה האמתית מתחילה רק אז, כשאנחנו מתחילים לדבר על־אודות עצמנו. אוסקר ויילד אומר: “כל המדבר על־אודות אחרים, יהיו דבריו על־פי־רוב לעול ולמשא; כל המספּר על־אודות עצמו, זה יקח כמעט תמיד את לב השומע”. ובכן: ספר זה שכתב פלוני אינו בא לעולם אלא בכדי שתוכל לבאר על־פיו את עצמך…

והשביעי אומר – והשמיני אומר – והתשיעי – האם יכול אני לזכור איפוא ולמנות פה את כל ההבלים ואת כל החכמות שכבר נאמרו ונשמעו על־דבר הבקורת? ועתה הנה את באה, ידידתי, כמו מן הסערה פתאום, ושואלת אותי “הבקורת מה היא?” ומחכה את לתשובה קצרה ומרצה על רגל אחת!

הבקורת מה היא?… ולו גם אין לי שום אפשרות לתת לך תשובה נמרצה ומסוימה על־פי פּאראגראפים של פורמולה ידועה – לכל־הפחות הייתי רוצה שמכל אותם הדברים המטורפים, הרבים והשונים, נכיר דבר אחד מוחלט ומסוים שאין לזוז עוד ממנו: בענינים של בקורת אי־אפשר לעבוד על־פי כללים קבועים, משום שכללים קבועים כאלה אינם כלל במציאות.

עוד גם זאת בתור דבר צדדי: "מאחרי שהאוביקטיביות בכלל אי־אפשרית לגמרי בדברים של בקורת, הרי ברור כי בדברים כאלה העיקר לנו הסוביקטיביות. בקורת זוהי ההרגשה היותר סוביקטיבית ויותר עצמית שבעולם – כמו האמנות בעצמה.

נתוח – טוב מאד, אתם שואלים נתוח. ואולם שימו־נא אל לבכם והגידו אתם בעצמכם: האם איפוא הנתוח הוא דבר אוביקטיבי? ואם לא שונה ונבדל הנתוח של האחד מן הנתוח של השני? האם לא ינתח כל אחד רק לפי ה“אני” שלו והאם לא יראה ולא ישמע ולא ירגיש זה אלא מה שהוא רואה ושומע ומרגיש? וכשבא השני ומנתח לנו אותו הדבר עצמו, האם לא יצא לנו רק זה שאותו השני יכול לראות ולשמוע ולהרגיש? – אמנם כן, יכול אני להודות לכם, כי יש מין נתוח בענינים של אמנות, ואולם כשאנחנו מזכירים את זה, אז לכל־היותר אנחנו מכונים בזה לאותה המלאכה האמנותית של ההפרדה, בתור הפך למלאכה האמנותית של ההרכבה. הכונה בזה היא, שהאמן היוצר, זה שעושה לנו את המפעל האמנותי, עושה את מלאכתו באופן סינתיטי, והאמן המבקר בא עושה גם הוא גם את המלאכה הזאת אחריו באופן אנליטי. בכל אופן שהוא אין זה אלא קבוץ מלים. ואולם בעצמו של דבר, איך זה יכול לעלות על דעתו של אדם, כי “לנתח” ולהעריך ולעזור אחרי האמן לברוא “ערכים חדשים” יכול זה שאין לו חוש דק של השגה וחושים דקים מאד של הרגשה ותפיסה דקה מאד בשביל כל מוחש ומורגש, בכדי לחוש ולהרגיש אחרי האמן ולעזור אחריו בבנין העולמות, בד בבד כאותו האמן היוצר בעצמו? – עד לערפלי הסודות של העולמות, שמעבר למפתן ההכרה, אינו יורד המחט המורה שביד הפרופיסור עם כלי־המראה על־גבי חטמו ואינו מגיע עד לשם אזמל הבקורת של השכל הקר. מדברים אתם על־דבר נתוח. ואולם נתוח זה אינו דוקא אותה המלאכה של רבותינו בבתי־הגימנסיום, בשעה שהיו לוקחים את הומירוס האהוב שלנו או את פושקין ואת לרמנטוב והיו מבתרים אותם לשבעים בתרים והיו מפוררים את כל חרוז וחרוז לפרורים דקים והיו מטעימים וממתיקים אותם לנו. אלהים ישמרנו!…

וכן גם כל יתר מיני הבקורת – אותה הבקורת האומרת שבמפעל אמנותי יש רוח ואת הרוח אינם קובעים בחשבון, ואותה הבקורת השואלת ממנו שנסגיר את כל הממשלה העליונה ביד הקהל, ואותה הבקורת מן הצד השני שמבטלת את הקהל לגמרי, ואותה האומרת שהמפעל האמנותי אינו אלא אמתלה והעיקר הוא המבקר ועצמיותו וכל יתר מיני הבקורת הנזכרים פה או שאינם נזכרים פה – האם לא כולם יחד הם רק המבטא אחר לאותה המחשבה שבקורת אינה אלא סוביקטיביות והעיקר הוא עצמיותו של המבקר?

ועל יסודם של כל הטעמים הללו ביחד, כשאת, ידידתי, תבואי ותשאלי ממני שאלה קצרה, ותדרשי שאתן לך תשובה במעט מלים מה זו בקורת, אז אכלול את תשובתי במלים המעטות האלה: שבעיני ולי טעמי אין הבקורת כולה אלא עצמיותו של המבקר. חיב המבקר להיות מין עצמיות מיוחדת, מין “אני” בולט. יהי־נא המבקר הלז מה שיהיה ואיך שיהיה – ובלבד שתהיה לו עצמיות מיוחדה; יהי עמו הצדק או גם לא יהיה עמו הצדק כלל וכלל – ובלבד שהגיד לנו איזה דבר גדול.

ועל־כן אחרי כל האמור בזה, לא יפלא עוד בעיניך אם תראי, שאין אני יודע במקצוע זה דבר, שאתעבהו ואשקצהו יותר ואצטער עליו יותר משאני מתעב ומשקץ ומצטער למראה אותה האוביקטיביות המצוחצחה תמיד ואותה ההשתדלות שמשתדל אדם להיות אוביקטיבי. מי שאינו עצמי עד למדרגה עלובה זו, שהוא יכול להיות אוביקטיבי, זה יקום ויהיה לרצען אוביקטיבי ויעשה לנו סנדל אוביקטיבי, ואולם לתוך המקדש של האמנות אין אדם זה רשאי לכנוס, כי שם אין לו מקום. ומי שאומלל עד למדרגה זו, שהוא יכול לשאול “יושר” שאינו עצמי, זה יקום ויעשה מה שיעשה, יהיה לאדם הגון ולמגיד מישרים, ואולם עם הבקורת לא יהיה לו שום עסק. – “ערכים חדשים” נבראים רק על־ידי בני־אדם שעצמיותם חזקה מאד, וקולטורה – וכן גם בקורת – לא באו לעולם אלא כדי לברוא ערכים חדשים.

ולפעמים באים אותם בני־אדם עם צל של מגן־דוד כשר בפניהם ועם הפזמון הישן בשפתיהם והם שואלים בתור אנשים כשרים ובתור חובבי־אדם ובתור בעלי־בתים הגונים, שנתחיל בכל פעם ופעם ב“אדון נכבד” ונסיים ב“רגשי כבוד”. אי לקופים האלה? מה לי סבלנות? מה יושר? מה צדק אוביקטיבי? – זה לנו יותר מתשע־עשרה מאות שנה שדרש לנו האחד את הדרשות האלה, ואת אשר הגיע לעולם בשביל זה הלא ידענו: התורה הזאת היא שהחריבה כמעט כל קולטורה ואת בני־האדם עשתה לעבדים. התחילה הסדרה של ה“אדונים הנכבדים” וחללו של כל העולם נמתלא ב“רגשי כבוד” – ובין כך וכך כמעט שחדל לגמרי ערכו של ה“אני”. יש שאני שמח יותר על בקורת נהדרה מחוצפה, צינית ולא־צודקת של עצמיות אמתית, משאני שמח על מאמר כשר וצודק ואוביקטיבי ומהוגן ו“מדעי” ומלא דרך־ארץ ויצא בלחש ונכתב ביד בעל־הבית של הז’ורנל הבא בתור מבקר. כן הוא: העצמיות אינה צודקת. היא אינה יכולה להיות צודקת – מפני שהיא עצמיות (כלומר: מפני שהיא אינה אוביקטיבית). ואולם כל המחנה הגדול של אותם המבקרים הכשרים וההגונים והצודקים, אותם המבקרים על־פי “ואהבת לרעך כמוך” – אדרבא, הגידו אתם בעצמכם – האם הביאו אלה את הקולטורה הלאה אפילו כדי פסיעה אחת ואם פעלו אלה איזו פעולה כל־שהיא ואם בראו אלה אפילו בריאה של משהו?…

באים הם ואומרים: חיב אדם להיות בלי פניה צדדית ובלי נגיעה בדבר. אבל השומעים הם באזניהם מה שהם מפטפטים בשפתם? בלי פניה ובלי נגיעה יכול להיות רק המת! – ראו־נא: אהבה לאמן ולמפעלו (אהבה גדולה, עיוורת, מלאה פניות ונגיעות) מצדו של אדם בעל עצמיות תהיה על־פי־רוב לא־צודקת; אבל ערך גדול וכביר מאד הלא יהיה לה. שנאה (שנאה עיוורת, עצומה ולא־מוגבלת) תהיה על־פי־רוב לא־צודקת; ואולם כשהיא באה מצדו של בעל עצמיות אמתית, אז תברא לנו ערכים חדשים, וגם צורות תמצא לה אשר המבקרים הנכבדים מקהל בעלי־הבתים שלנו לא יראו כמוהן אפילו בחלום. שואל אני מעם המבקר, שתהיה לו אהבה אמתית ושנאה אמתית, ואז רשאי הוא להיותצודק וגם לא צודק – דבר זה אינו נוגע עוד אלי.

ידידך

ד.פ.

ורשה, 1906.

ידידתי!

מרוב דברים אשר בלבי אין אני יודע במה אחל, הנני בעיני כאיש הנכנס לחנות עושה מורי־שעות, והוא, מרוב מטולטלות מתנועעות ומתנודדות וגלגלגים הומים ורועשים ופעמונים הולמים ודופקים, איננו יודע את אשר לפניו ומה השעה הנכונה.

ואולם זוכר אני עתה לילה אחד בבית התיאטרון. גם את היית עמי, ואנחנו ראינו את פוסרט בתור אריאל אקוסטא – ורגעים אחדים בלילה ההוא לא אוכל לשכוח עוד. התזכרי?

הנה האקט הרביעי. אוריאל אנוס על־פי הרבנים לבטל בפיו את כל אשר הוא מאמין בלבו, ועליו לחזור בתשובה בבית־הכנסת בפני כל הקהל; זרמות החיים חזקו ממנו והם שטפו עליו ויאלצוהו לבוא ולהתרפס ולהתודות ולהודות, כי כל אשר הורה בספרו אינו בלתי־אם שקר, וכי הרבנים אמת ותורתם אמת וכל מעשיהם אשר עשו ואשר יעשו רק אמת הם וצדק. נפשו בקרבו יודעת מאד, כי הוא הצדיק והם החנפנים, ואולם הנה אמו העיוורת, הגוססת על משכבה וממליטה את נשימותיה האחרונות, הנה יהודית תאות נפשו, אשר לא יוכל לגשת אליה כל עוד לא הוסר מעליו חרם הרבנים, – והוא קם ובא ועושה את אשר לבו לא יתננו לעשות. בברכים כושלות עולה פּורסט את המעלות אשר עם הבמה, ובידו הקלף אשר עליו כתוב נוסח הודוי. הנה הוא עומד על הבמה וקומתו כפופה מאד; מראהו כאיש זקן, ורק שערותיו שחורות. עיניו נמקות כעיני גווע, ובשפתיו אין טפת דם. קולו אינו רועד, אבל כמעט גם השמע לא ישמע. אכן אם שמע איש את הקול הזה, הן לא ישכחהו עוד לנצח! כפתי השלג קר נפלה כל מלה על לב השומע. והוא עומד וקורא אות באות את הכתוב על פני הקלף. התזכרי? – “וביחוד, כן הוא קורא, שנאתי את עמי. כל הרדוש לו בזיתי. בתאוה עשיתי את כל אשר התורה אוסרת. ובמקום אשר קצר השכל להוכיח במופתים את זדון לבי, שם קראתי לי את הלעג לעזרה, ואכתוב ספר אשר רוח השטן דברה בו – ארורה היד אשר כתבה את הספר ההוא – יד כזאת לא תשוב גם מפני רצח אם – – כזב ושקר כל הדברים אשר להם קראתי מקור שכל, והמים אשר אמרתי להשקות את הצמאים לא היו בלתי־אם מים מתוך הרהטים המושמים לפני החיה האסורה לנו מדור דור – – את דברי נביאי האמת זיפתי רק מאהבתי את השקר”… ובדברו תמעדנה קרסוליו פתאום, והוא מתעלף, והרבנים תומכים בו ואולם בקול מלחשים מלה אחרי מלה, מלה אחרי מלה, הוא קורא אחרי־כן את הדברים האחרונים אשר על פני הקלף, ובכל זאת תשמע כל מלה מקצה הבית ועד קצה הבית; ובהמליטו מפיו את הדברים, כי נכון הוא לעשות תשובה ולכרוע על מפתן בית־הכנסת ארצה, וכל איש אשר יעבור ירמוס עליו ברגלו – אז זוכר אני רק את האחת, כי אמרת לי אשר קר לך פתאום, ואני נתתי לך את מעילך המונח לפניך להתעטף בו. ופתאום – ופתאום אנחנו רואים אותו, והוא נהפך כלו לאיש אחר בן־רגע. לפנינו עוד איש מלא כוח־עולמים, אשר כוחו אתו לקחת בכף ידו האחת תבל כולה ולהפוך אותה כקערה. קומתו זקופה מאד, עיניו בוערות, שערותיו פרועות, וקולו – את הקול הזה לא אשכח עד יומי האחרון. כל הבית רעד תחתיו בקראו: “שמעו! ובכל אלה נוע תנוע! נפלו, סלעים, מעל לבי! את, לשוני, היי חפשית! שכלי האסיר, התנשא בכוח כשמשון לפני מותו! בזרועי אפרפר את עמודיכם – המנגן העיוור יודע פתאום בלבו כי הוא הוא הגבור המזמר על מכאוביו לבעבור הרקיד אתכם בזמירותיו! עוד רק הפעם אניע את תלתלי שערותי ואקרא: כל הדברים אשר קראתי מעל הקלף – שקר הם וכזב! הבנרות הכהים האלה תחשיכו את אור השמש? הוי זבובי־יום הנולדים בליל־קיץ וכאפס יאבדו במרחבי עולם! חופש אנכי קורא לכם מכל העול הישן! רק השכל יהיה האות אשר לאמונה! טוב לבקש אלים חדשים מהיות עבד לאלים העתיקים ולקלל עמהם יחדיו תחת התפלל!”

התזכרי עוד את כל המחזה הנורא הזה? התזכרי עוד?

וזכר המחזה הזה לא ימוש היום מקרב לבי. למה אכחד ממך, ידידתי? כמתעורר פתאום מתרדמה גדולה כן אנכי היום בעיני. הנה אני מעביר את ידי על עיני ופוקח אותן בחזקה ושואל: מה־זה היה פה? ואני לא אבין את אשר נעשה בי. הן רק עוד מעט ואחרים היו מצליחים לנסוך עלי את רוחם הם ולדכא בי את רוחי אני, והיו מישנים אותי והיו שולטים ברצוני ודובבים את שפתי ככל אשר חפצו. למה אכחד ממך, ידידתי? הזמרים החדשים באו. בראשונה נלחמתי, התנגדתי, התקוממתי; ואולם אחרי־כן חדלתי. הסביבה, ההשפעה, תנאי החיים – כל אלה עשו את פעולתם. יכול אדם להיות חזק מצור, ואולם הטיפה הבאה אחרי טיפה נוקבת את הצור, ומה גם אם יבואו זרמים שלמים. אולי באמת אני הוא הטועה, אולי באמת כבדה אזני אני ואינני שומע את קול העת. הן אומרים: עת חדשה באה, ספרות חדשה נעשתה, כשרונות חדשים נתגלו, אלים חדשים נתעלו, ועל פתחי שעריהם עומדים פקידים חדשים הממונים על פרסומן ועל הכרזתם ונגינות חדשות בידיהם. אני לעצמי אינני מבין בטיב כל המשלים החדשים ההם – ואולם הלא כולם קוראים, צועקים, מרעישים, והקהל – זו הבהמה הגסה אשר בינה יתרה לא היתה לה מעולם לדעת בין ראשה ובין רגליה – קורא, צועק ומרעיש אחריהם. כוח הסוגסטיה איננו כלל דבר קטן. ולא עוד, אלא שהם מכריחים אותי בעל־כרחי לענות אחריהם אמן ולקרוא ולצעוק ולהרעיש גם אני, ואם לא, והביאו את דבתו ואמרו: “זיקנה יש כאן!”. דבר כזה יכול להזיק לפעמים לאיש צעיר לשידוכים, ידידתי. ואני בראשונה נלחם, נלחם ומתנגד – ואולם באחרונה תרפינה ידי ואחדל. מה כוחי לעומת ההמון הרב הזה? והחיים מרים כל־כך, והמעטים היודעים חנפנים כל־כך ומוכנים לכזב, והרבים הנבערים תמימים כל־כך והולכים אחרי המעטים כבהמה בשדה, וכל המעשה רע כל־כך, עד שמביא לידי גועל־נפש, ואחרי־כן לידי בטלה, ואחרי־כן לידי שעמום. ואז באה אותה התקופה שאדם מיאש את לבו, ועושה את לבו, ועושה את מעשיו כעושה מתוך החלום. ובשעה כזו, שאינה לא יום ולא לילה, עולים עליו הפלשתים ההם ואוסרים אותו בעבותים ומנקרים את עיניו ומסדרים לפניו את נוסח הודוי אשר עליו לקרוא באזני קהל ועדה, להתודות, כי כל הדברים אשר דבר עד היום ההוא אינם שוים אפילו פחות משוה נקודה, וכי דעותיו אשר השמיע עד היום ההוא אינן שוות אפילו פחות משוה רוח נושבת, וכי השקפותיו אשר התהלל בהן עד היום אינן שוות אפילו פחות משוה גרגיר־חול, תחת אשר דבריהם הם ודעותיהם הם והשקפותיהם הם אמת וצדק. הלא הם עתה המושלים בכיפה, להם נתנה הספרות והם מורידים בה מלכים מכסאותם וממליכים בה מלכים יום־יום את אשר ימצאו חן בעיניהם. – ועל הבמה עומד האיש וקורא מעל הקלף ועושה את כל מה שכפאו אותו השרים הללו ומתודה על כל חטאיו אשר חטא עד עתה ומודה בכל האלים החדשים אשר הרכיבו לפניו, ולבו בקרבו חלל. ופתאום – –

שמעו: ובכל־אלה נוע תנוע! בקול גדול ההולך מסוף הספרות ועד סופה אשאג את הדברים האלה! בפרזות לבד, אשר בדיתם מלבכם, לא תוכלו לי! העינים, אשר אמרתם נקרנו אותן, מיטיבות לראות! האלים, אשר בדיתם מלבכם, כאבק יזורו לכל רוח בנפוח בהם נשמת איש! ואם גם אלף אלפי פעמים תוכיחו לי, כי בא הקהל הגדול הזה אחריכם ורקד לפניכם – אני הוא היודע במה משכתם את הקהל הגדול הזה אחריכם ואיך דבר כזה “נעשה”! אם גם אלף אלפי פעמים תוכיחו לי כי “סופרי כל מכתבי־העתים” מן הקצה אל הקצה מודים ומהללים ומשבחים וקוראים קדוש קדוש – אני אני הוא היודע איך מסדרים את הדברים לפנים מן הקלעים ואיך גדולות כאלה תאורגנה בסתר! ואם גם אלף אלפי פעמים תשכרו עלי סופרים טהורי־לב וטהורי־אצבעות לכתוב עלי ולהפיל עלי חתית על־פי נערה יום־יום – דברים כאלה אקרא במנוחת־נפש אחרי הסעודה בכדי להרבות את כוח העכול! הנה “דעת הקהל” מכריעה אותי – אבל את דעת הבהמה הגסה הזאת כבר בטלתי בלבי עוד בהיותי נער בעל־מצוה, כי ידעתי עוד אז את ערכה! אני הוגה ואני מרגיש – ואת אשר לא אמצא על־פי הגיון ואת אשר לא אמצא על־פי הרגשה, אותה לא תוכלו בשום אופן להכניס לתוך לבי בחזקה על־ידי מה שתאימו עלי ועל־ידי מה שתשטפוני באמרים ריקים! אנכי אבקר ואבחן – ולא עוד אלא בשעה שאתם צריכים לכל הקהל הרועש, די לי אני אם עשרה אנשים בודדים ומחרישים יוכחו על־פי דברי וישמעו ויבינו!

לא, לא, לא! לא לי לחזור בתשובה והתודות על־דבר! לכם, לכם לחזור בתשובה, לכם לקרוע את לבבכם ואת גליונות הניר אשר מלאתם ולקרוא באזני כל: חטאנו; חטאנו שלא מדעת, אבל על־פי־רוב חטאנו מדעת! גדלנו את השקר ואת החנופה, פקחנו על עריסותיהם בעודם רכים עד שנתבשלו, הפיצונו אותם ברבים ונרעיל את לב ההמון. ימים טובים היו לפני עשרים או לפני שלשים שנה, כי אז החלו לבקר באמת את כל דבר ולהפיל את האלילים ולהשמיד את האוטוריטטים, ועתה הנה באנו אנחנו והחזרנו את כל אלה כבראשונה; היו ימים טובים ובספרותנו החלו לבער את ה“ידיד” ואת ה“הסכמה” ואת “שיר התהילה” של ה“ידיד” לפני הספר, והנה באנו אנחנו וביד חזקה אנו עמלים להחזיר את כל אלה כשהיו; מחזירים את כל אלה, אמת היא, בצורה יותר יפה ויותר מתקבלת על הטעם: תחת ה“ידיד” המצאנו את ה“מר”, תחת ה“הסכמה” המצאנו את המבוא לספרו של מר – לא “ידיד” – המחבר, ותחת “שיר התהלה” אנחנו כותבים את “צורתו הספרותית”, ואולם החנופה חנופה היא באיזו צורה שתהיה! הן לא מבקרים עוד אנחנו, כי־אם מכריזים ומפרסמים! ימים טובים היו בהתחלת שנות הששים; אז נשבה רוח חדשה וחזקה, אז היו אנשים צעירים אשר האמינו בדבר טוב ואשר היה להם הרצון הטוב, ואז החלו להתרגל במלאכה לנתח את כל דבר ולשפוט, אף כי הצורה היתה עוד צורה פגומה מכל צד, והנה באנו אנחנו והחרמנו את כל זאת וסגלנו לנו סגנון של אמרים, אמרים יפים ונעימים, אמרים שהצורה שלהם מושכת יותר את הלב, ואולם הבקורת הנאמנה בעצמה חזרה וחדלה. – כאלה וכאלה עליכם להתודות, אם רק זיק אחד של רצון טוב עוד יש בלבבכם ואם באמת אתם חושבים לטובה עם ספרותנו העתידה.

הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יאמרו להכריח איש הוגה ומרגיש, שיאמין בעל־כרחו, כי ה“לשון” אשר עשו להם בעת האחרונה היא לשון? כוח ההוגה אשר בי אומר לי, כי חוקים איתנים יש ללשון אשר אי־אפשר הוא כלל שיהיו משתנים מיום ליום על־ידי כל כרתי וכל פלתי, וכל זיגוד וכל טוביה, וכל כתבן וכל ספרן, וכוח המרגיש אשר בי אומר לי, כי יש עוד דבר הנקרא “טעם”, וכי לא צבור של מלים לבד, ולו גם תהיינה מדויקות בתכלית הדיוק, עושה לשון ללשון; הדיוק אינו עוד כל עיקרה של הלשון, כי יש לכל לשון גם עוד איזה דבר הנקרא “רוח” ויש לה גם עוד איזה דבר הנקרא “יופי”, והם אינם נקנים אלא למי שמרגיש; אי־אפשר הוא בשום אופן שלשון של שוק תהיה הלשון של ספרות; עוד יש בלשון גם איזה אצילות, איזו רוממות, איזה דבר המסור רק לבעלי־הטעם ולא לאדם מן השוק. הכשוק עשו את ספרותנו? – הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יעיזו להכריח איש הוגה ומרגיש שיאמין בעל־כרחו כי חרוזים מלוקטים, דמדומי דמיונות, זרות בסדור המלים, פסוקים מפוסקים באמצע הם עיקרים של שירים? כח ההוגה אשר בי יורני, כי עלי לבקש בכל אלה גם הגיון, ואם אין בם הגיון אז אינם ולא כלום, וכוח המרגיש אשר בני יורני, כי עלי לבקש בכל אלה גם יופי, גם טעם, גם דבר אשר יניעני וינידני ומה הוא לא אדע. האם עלטה לבדה ישימו לפנינו ואנחנו לה נקרא רוח לירית? – הוגה אני ומרגיש אני – ואיך איפוא יתפארו בלבם כי יצלח להם לפתות איש הוגה ומרגיש שיאמין כי הבא וכותב חצאי שורות, רמיזות שאינו מבוררות, מלה ונקודה אחריה, מלה ונקודה אחריה, שורות אחדות מלאות תוים וקוים, הפסקות בשעה שאינן מן הצורך ולפיכך אינן אומרות כלום, וכבר עלתה בידו לכתוב את “הספור הקטן”? למה לי הצורה היפה החיצונית, הגם שהיא עשויה כולה מודרנית, אם ריקה המסגרת ואין בה כלום? אתמול בערב הייתי באיזה בית־שעשועים ושמעתי בדחן מזמר על הבמה ניגונים מתוך אופּירות ידועות הלוקחים את הלב, ורק שהוא בחר לו לאותם הנגונים מלים ודברים ריקים שאין להם שום ענין עם עצם הנגינה; למשל, את הדברים: “עוד מעט ואילך אל הריסטורציה¹ ואוכל שם ביפשטיקס אַ לא נלסון במחיר רובל ועשרים וחמש קופיקות” זמר לפנינו בניגון ידוע מתוך “אאידה”, ואת המלה האחרונה “קופיקות” השלים בקול גדול כעין הגבוהה. האם הנוסחאות והצורות על־פי דוגמתם של ספורים ידועים יכסו על החסרון של עצם הספורים?

ידידך

ד.פ.

וורשה, 1900.

ידידתי!

“את קול הבשורה אנכי שומע, ואולם האמונה חסרה”. מעל פני הגגות מצפצפות הפרגיות אצלנו את השירה: מהלך חדש, מהלך חדש, מהלך חדש – אבל איה ההולכים? מביט אני ימין ושמאל ומבקש… הוי האמונה! הן את כל אשר לי הייתי נותן, לו רק יכלתי להאמין. התחשבי, כי נעים גורל איש, להתעבר בכל עת תמיד ולהיות אנוס לפרוש מן הצבור?

ותקטן ממני כי האמין לא אוכל, והנה עוד באה הידיעה הברורה והיא הנוקרת בי כיתוש. כי, לצערי, יודע אני לא רק את המליצה אשר בספרותנו החדשה בגלוי, כי־אם גם את הפרוזה אשר לה מאחורי הפרגוד בסתר. ולכן בשעה שאנשים באים ומדברים גבוהה על כל צד ועל כל הנפלאות, ובשעה שהם משליכים כפתים על כל צד וכל פאה את המלים “מהלך ישן”, “מהלך חדש”, “זקנים וצעירים” בשעה זו רוחי בי תבוק ואני עומד ושואל: האם עיוורים האנשים האלה? האין הם רואים כלל? הוי אלי! לוּ רק לא יהיה זה “המהלך האחרון”…

הכל הולך לבית עולמו; היגיעות האחרונות נעשות – והללו אומרים שירה. ירא אני מאד, כי הדור הבא אחרינו לא ימצא עוד לנחוץ כלל להתפלל, אם ישן ואם חדש. אכן נורא יהיה הפתרון!

ולכן ידידתי, פרוזה אדבר אליך היום; חשבונות וספרות – אולי יבין העם יותר בדברי אליך.

כי לא מפי איזה פרופיסור הממונה על הספרות עלינו לקחת תורה, כי־אם מפי הממונה על הקופּה באיזה מבתי־המסחר לספרים עברים; לא את המלומד הבקי בזרמות הספרותיות עלינו לשאול, כי־אם את הפקיד המפקח על הפנקסים באחד מבתי־הוצאת־הספרים אשר לנו. למה נעשה שקר בנפשנו? למה לנו כל הקומידיה הזאת? התדמו כי על־ידי מה שנרמה את עצמנו נועיל לגוף הענין?

ורשה היא המטרופולין למסחר־ספרים העברי. ואולם כמה סופרים נמכרים עתה ליום? כמה מוכרי־ספרים מתפרנסים עוד בימינו במשלוח ידם זה? הן חדל מסחר־הספרים העברי (ספרי השכלה ודומיהם) כמעט לגמרי! לפני עשרים או גם לפני עשר שנים עוד היה נמצא איזה “משוגע” אשר היה קונה איזה ספר; בעת ההיא עוד היה אותו המנהג היפה, שמוכרי־הספרים היו באים לפעמים לבית־הפוסטה לקבל מכתבי־כסף והשולחים מערי־השדה היו מזמינים ספרים. ואולם עתה, שאלו־נא ויגידו לכם: המין האחד ויחיד שיש לו עוד איזה מהלכים בשוק המסחר הוא ספר־הלמוד. האב העברי רואה עוד נחיצות לדאוג למזונותיו הרוחניים של בנו, ואולם היוצא מן הסוג הזה ומעלה – חס ליה לאבא דזרעא. ללוקסוס, ועוד ללוקסוס ממין זה, אין לאדם מישראל שום צורך. שקל אחד היה לו בצלחתו, אשר היה מוציא לספרים; אבל את השקל הזה הוא נותן עתה לדברים אחרים שבקדושה, ולכן אם את צרורו הרוחני הוא ממלא במקצוע אחר, שוב אין לו כל סיבה לשוב ולמלא אותו גם באופן שני. את שלו כבר עשה, ואת חובתו כבר יצא שתי פעמים, ובשני אופנים אין דואגים לנשמה. – אכן אם את פי מוכרי־הספרים ההם נשאל, וענו ואמרו: הפרנסה המעטה, שהיתה לנו לפעמים, נכרתה מפינו; את הפרנסה הזאת לקחה ממנו אותה התקנה החדשה שהתקינו, בהקימם בתי־הוצאת־ספרים חדשים; הלא יש לנו עתה “אחיאסף” ו“תושיה”. – אבל היודע גם את אלה ואת הנעשה אצלם מאחורי פרגודיהם ולפנים מקלעיהם, הלא יחרד ויתפלץ. אין קונה ואין חותם. החברות ההן עושות את שלהן ומוציאות, ואולם גם הקהל העברי עושה את שלו ואינו מכניס. מכיון שרואים מנהיגי החברות ההן, כי ההוצאה האחת לא הצליחה ולא הביאה את אשר קוו, מיד הם ממהרים להדפיס איזה ספר שני, אולי ימלאו את הבור הראשון מחוליתו של השני; מכיון שהם רואים, כי מכתב־העתי אשר הם מוציאים אינו מכניס להם גם את מחיר הניר, מיד הם ממהרים להוציא מכתב־עתי שני, אולי הכנסותיו של זה תמלאינה את הוצאותיו של זה; מכיון שהם רואים, כי מאתים ספרים לא יועילו, באים הם ומנסים דבר במכתב־עתי לילדים, אבל עד מתי תעמוד להם טקטיקה כזאת, את אחד הקבלנים ידעתי, שכך היה מנהגו: היה “מקבל” את חכירת מכס־הבשר בעיר האחת; לא ראה ברכה בזו, היה “מקבל” קבלנות שניה בעיר שניה, בכדי להרפא על־ידה ממכותיה של הראשונה; לא הצליחה גם זו, היה מקבל את השלישית בעיר שלישית, וכן את הרביעית ואת החמישית, ואם היו שואלים אותו: מה תהיה אחרית כל אלה? היה עונה: הן רק אדם אני, בינתים יכול אדם למות…

ובשעה שאני בינתים יכול ויודע את כל זאת, ובשעה זו מרקדים לפנינו ברחובות כל היום בשמחה ובצהלה ןקןראים: מזל טוב, מזל טוב! יש לנו ספרות ככל הספרויות שבעולם! עם אנחנו עם ספרות ככל גוי וגוי! מהלך חדש, מחהלך חדש, מהלך חדש! – ואז אני פורש לקרן־זוית בלחץ לבי. הספרות זוחלת על גחונה ועוד בה כמעט רק הנשמה, ואלה שם מבחוץ יודעים פתאום כי יש לנו מהלך… למה לנו כל הקומידיה הזאת? למה נעשה בתינו תיאטראותינו?

ולכן נכרתה האמונה מקרב לבי, ולכן אתם רואים אותי תמיד מתנגד בכל־פה לאותו הכרוז היפה שיש לנו ספרות, ולכן נבצרה ממני לזמר גם אני עם המזמרים. אנא לא מליצה ידענא ולא פרוזה ידענא, אנא חשבון ידענא. האם על־ידי מה שנרמה את עצמנו, תצא מזה תועלת לגוף הענין? מוטב שנסיר את המסכה ונרים את הצעיף, ומי שיש אומץ בלבו להוסיף ולזמר גם אחרי כל זה, יבוא ויזמר… על־ידי מה שנסתתר מתחת למחסה־המטר לא יחדל המטר.

כן, ידידתי! זוהי הפרוזה הארורה של ספרותנו מאחורי הפרגוד שלה – ואולם לפיה יהיו גם פניה מחוץ.

האם באשר אין לנו קהל, אין לנו ספרות? או להפך האם באשר אין לנו ספרות, אין לנו קהל? – שאלה זו אינה ענין לכאן. בכלל אני מוצא, כי השאלה בדבר הסיבה והמסובב טשטשה את מוחם של פילוסופים יותר גדולים ממני. אני רק אשתדל להוכיח, כי גם אותו “המהלך החדש” לכשעצמו, שאחרים מכריזים עליו, אצלנו אינו אלא פרזה ריקה.

כי ספרות אשר תנאיה החמריים הם אותם שאמרתי, אי־אפשר לה כלל שיהיה לה איזה מהלך, יהיה איזה שיהיה. ספרות כזו אינה יכולה לגדל סופרים שמספרם יהיה עולה למעלה מעשרה, רב לנו אם נשים לב לעובדה זו: מכתב־עתי אחד לנו היוצא אחת בחודש; הסופרים הארבעה או החמשה העוזרים בעבודתם למכתב־העתי זה ידועים לנו. ובכן עוזבים אנחנו את מכתב־העתי החדשי הזה ופונים אל מכתב־העתי היוצא אחת בשבוע, והנה עוד הפעם אותם הארבעה והחמשה לנוכח עינינו; עוזבים אנחנו גם את זה ונוטלים מכתב־עתי היוצא יום יום והנה שוב אותם הארבעה והחמשה; מניחים אנחנו מתוך ידנו גם את זה ולוקחים איזה מאסף או את ה“לוח” היוצא אחת בשנה, והנה גם פה אותם מיודעינו הישנים; ולא עוד, אלא שמכתב־עתי חדש בשביל ילדים מתחיל לצאת, והנה שוב אותם היחידים, אותם המעטים, אותם “טובי סופרינו”. אילו היה נהוג אצלנו גם בנוגע לדברי ספרות כמו שהוא נהוג בברכת חתנים, שלא לברך עד שיהיו בקרבנו “פּנים חדשות”, מסופּק אני מאד אם היינו באים בכלל לברך. – וגם את אלה עוד עלינו לחלק לשנים או לשלשה חלקים ולהחליט, כי החלק האחד נוטה אחרי המהלך הישן, והחלק השני – אחרי המהלך החדש, והחלק השלישי – נושא פנים לכאן ולכאן, כנהוג. האם לא צחוק ילדים אנחנו עושים לנו?

אמת היא, תנועה גדולה נראית כעת בכל ספרות וספרות מקצה אירופה ועד קצה אירופה. ה“מהלך החדש” היה למלה מלאכותית, לדבור המתחיל אצל כולן. הרעש והקולות והלפידים עולים מכל מקום. ספרים לעשרות נכתבים, מאמרים למאות נדפסים, ויותר משכותבים ספרות, כותבים עתה על הספרות. דבר זה הוא תמיד סימן לא טוב לספרות. ואולם אם באים אנשים ואומרים להכניס בחזקה את המלחמה הזאת גם בשערינו, אז עלינו רק לשחק. לנו אין אותו העבר של ספרות יפה, לנו אין אותם התנאים המחייבים מלחמה כזו ונותנים לה זכות הויה. מלחמה על פני שטח של ארבע אמות ובין חצי מנין אנשים ולעיני קהל של חמש מאות איש – מלחמה כזו טובה לילדים. אם יאמר לך אדם: הים הגדול יפה מאד וביופיו לקח את לבי – האמיני לו, אבל אם יביא לך אדם מעט מים בקיתון אשר שאב מן הים, וממך ישאל כי תתפלאי על יפיו של זה – שפכי לו את הקיתון על פניו; אם יאמר לך אדם: גדול ונהדר השימביראזו והוא בהדרו החריד את לבי – האמיני לו, אבל אם יביא לך אדם מעט גרגרי חול אשר גרד באצבעותיו מן ההר, וממך ישאל כי תכרעי לפני הדר הגרגרים האלה – השליכים אל פניו. גם את דבר “המהלך החדש” אנכי מבין בכל גדלו ובכל הדרו, אבל לא אם יבוא אדם והביא אותו אלינו בכלי מתוך ספרות אחרת ולא אם יביא אלינו ממנו מעט חול אשר אסף בחפניו.

בשעה שנפטר ביסמרק מלפני מלכו וילהלם השני, והמלך הצעיר השתמש באותה המליצה, כי הימים הראשונים יפלו והוא יוליך מעתה והלאה את עמו מהלך חדש (“נייער קורס”), אז לא עלה על לב איש, כי המליצה הזאת תהיה במהרה לאות־דבּור גם לגבורי־העט. ואולם באכנז ובספרותה יש לדבר כזה זכות של קיום, וכן בארצות האחרות שקבלו ממנה. הכשרונות הגדולים שהיו לעמי יושבי הארצות ההן ספו; אנשים גדולים באמת אינם נולדים עוד יום־יום ככמהים ופטריות; התקופה הגדולה חדלה – ותחת הגדולים באו הרבה קטנים, וסופרי מכתבי־העתים מבקרי הספרים וכותבי הריצנזיות עושים את שלהם – הכל במהירות הקיטור, הכל במרוצה אלקטרית: בבוקר הם מנשאים את האחד והוא נעשה ל“מהולל”, בערב הם מפילים אותו והוא נעשה כאחד האדם, וממחרת היום כבר נשכח האיש ואין עוד זוכר את ה“מהולל” ואת שמו. בדור זה של ריקלמה ובעזרת זאת המכונה היותר גדולה בעולם שנקראה “מכתבי־עתים”, לא יכבד כלל להיות מהולל בן־רגע, וכן לא יכבד כלל לשוב ולהיות נשכח במהרה. כשם שכל “סיזון” צריך למודה חדשה בנוגע למלבוש ולכלי בית, כך צריך הסיזון גם לבגדים ספרותיים חדשים, וכשם שאין דואגים בנוגע למלבוש ולכלי־בית שיהיה החומר בר־קימא, כך אינם דואגים גם בנוגע לספרות לדבר של קימא. הספרות היתה למין אינדוסטריה – והכל בחפזון, והכל במהירות הקיטור והאלקטריה. לכן לא יפלא כי החלה האדמה להתנודד תחת רגלי העומדים עליה וכי חדל להיות להם מעמד וכי הטובים שבהם התחילו לבקש. התחילו לבקש תוכן חדש, צורה חדשה, איזה דבר חדש שבעצמם אינם יודעים עוד מה הוא. וגם הצדקה יש להם בבקשם, כי מרגישים הם בהכרח שדבר חדש בוא יבוא, ולכן לא יפּלא כלל אם נתפתח אצלם אותו המושג אשר הם מסמנים אותו – הגם שאין זה מדויק כל צרכו – בשם ה“מהלך חדש”. כל זה אצלם. אבל אצלנו! אצלנו! אנחנו עם סופרינו הספורים באצבעותינו – האם לא צחוק ילדים נעשה לנו?

אם ירד אליהם אחד מקרבו ובא אל יערת הדבש אשר להם ולקק מכל הבא לידו ולא עכל היטב, ולקח את ניטשה ואת כל התלוים בו, וחזר והגיד לנו בחפזון ובחצאי־פסוקים את אשר הבין ואת אשר לא הבין, והכל בשם עצמו, ושנים־שלשה קוראים לפניו: הושענא, הושענא – הזה הוא מהלך חדש? – אם הלך האחד ממנו ומלא את כרסו משיריהם, ושב וזמר לפנינו את אשר בא אל לבו ואת אשר לא בא, והמסכים הולך לפניו והמבקר הולך אחריו וקוראים: גאון, גאון – הזה הוא מהלך חדש? ואם את הלשון נשבּר ונמגר, ואם את יופיה נתעב ונשקץ אותה בעיני כל קורא, עד כי לא יוכל עוד איש לקחת ספר עברי לתוך ידו – הזה הוא מהלך חדש?

לא, ידידתי! אין לנו צעירים כלל, צעירים אנשי לב ורוח, אשר אש תבער בקרבם ואשר עצביהם יחרדו באמת על כל אמת ועל כל קודש ועל כל יופי, אשר קנאה תבער בגידיהם לקנא קנאת כל נשגב וכל נעלה – כי אילו היו לנו צעירים כאלה ולא “צעירים” במרכאות כפולות, כי עתה לא עמדו מנגד, בראותם ספרות הולכת את מהלכה האחרון וידיהם בצלחת בגדם.

ידידך

ד.פ.

ורשה, 1900.

ידידתי!

על־דבר ביאליק את אומרת, עלי לכתוב אליך, הנני, גברתי, אין דבר קל מזה. בשתים שלש מלים הייתי יכול להגידו לך: ביאליק הוא המשורר היותר חשוב שיש לנו עתה. אבל במה הוא כך? איך הוא כך? מובן מאליו, כי זהו כבר ענין אחר לגמרי. אין דבר קשה מזה; ביחוד לי. יכול הייתי לכתוב לך בקלות נמרצת על־דבר שבעים ושבעה קטנים ומדוע הם קטנים כל־כך, מלכתוב על־דבר ביאליק ומדוע הוא גדול מהם ת“ק מיל. אגב קשה דבר כזה לא רק בנוגע לביאליק, אלא במגע לכל משורר אמיתי. הגעי בעצמך: אדם הולך ואוחז לו את הפרפר ועושה לו את ל”ב הפּרושים שלו, בשעה שעיקר יופיו של זה הלא הוא בזה ובאותו רגע דוקא שהוא מרפרף ומפרכס הנה והלום ומעלה ומטה וכל יד אין אוחזת בו. או לכי ולכדי לי בין אצבעותיך קו של אור ובארי אותו לעיני כל העולם על־פי מלים מתוך איזה ספר־מלים ואמרי מה הוא ואיך הוא וכיצד הוא רוקד פעם כך ופעם כך וכיצד הוא טוב ומצליף לעינינו פעם למעלה ופעם למטה – וזהו אותו קו של אור. ואולם בעצמו של דבר אין הענין קשה בפעם הזאת מצד זה, אלא משום שעל־דבר ביאליק הרבו כבר כל־כך לפטפט. האחד הפטיר בשפתו איזו מילה, ומיד נעשתה אותה מלה לפרזה עומדת, ומיד באו אחרים וחזרו עליה ישר והפוך בלי שום מחשבה – ובין כך וכך כבר הספיק המשורר להיות מסומן על־פי אטיקיטה ידועה עם נומר¹ ידוע! בכדי לכתוב על־דבר ביאליק, היינו מוכרחים לפשוט מעליו תחילה את כל הסמרטוטים של־ניר אשר בהם חתלו אותו. הייתי מוכרח לכתוב קודם־לכל מה שביאליק איננו – והרבה הרבה ביאליק זה איננו.

ראשית־לכל, אין ביאליק זה אותו הנביא, שהם אומרים ועד כמה עטרו לו עטרה זו, הלא ידעת. שאלי את אחרון שבנערים, ובלבד שהוא קורא קצת עברית ויש לו עסק קצת עם שירים וקרא שנים־שלשה ממאמרי הבקורת, שאלי אותו: מה זה ביאליק? ואני נכון לתת מאה כנד אחד אם לא יענך: “ביאליק? אה, אותו ביאליק! הלא זה המשורר־הנביא!”, כי כך הלא כתוב בכתב המטריקה² שהפוליציה של הליטרטורה³ שלנו נתנה לו וזהו הנוסח של הקמיע עם הנומר המסודר שתלו לו בצוארו. ואולם ביאליק הוא כל מה שאתם רוצים, ורק נביא איננו. אדרבא, ביאליק הוא ההפך הגמור מן הנביא. ביאליק הוא אמן – אפשר האמן הראשון בצביון חשוב ומצויין שהשירה העברית זכתה לו. ואמן – כלומר, זה שהסימן העיקרי של הפּואיזיה שלו הוא בעצם וראשונה הצורה האמנותית – זהו לכתחילה ההפך היותר גדול מן הנביא, אשר סימנו העיקרי של זה הוא העדר האמנות מכל וכל.

כמו־כן אין ביאליק זה אותו המשורר של הצער והזעם, כפי מה שהפרזה המתהלכת הכריזה עליו ברחובות. ועד כמה הוא ידוע בכנוי זה, הלא ידעת. שאלי את הילד שהגיע לסעודת־החמש שלו: נער, נער! מי הוא זה משורר הצער והזעם? והוא בודאי יענך: ביאליק! ובכל זה אין ביאליק זה כלל וכלל מה שאומרים פה. מילא צער – כל יהודי הוא בחזקת צער. ואולם זעם, ביאליק – וזעם! אותו המשורר המתוק עם אותם הקולות וחצאי־הקולות הרכים, אותו הענוג והרך עם אותו הרוך של רוחות צפרירים, אותו האשף המלא חן עם הכשפים המאליפים שלו ועם תרפ"ט חוטי החן והנועם של קוסמת נחמדה המשוכים עליו. אותו האקרובט של הלשון, העושה לנו את להטיו הנפלאים עם אותה הקוקיטוריה⁴ המתוקה של נערה שחורה ונאוה ועם אותה הגרציה מלדה ומבטן של פּריזית אמתית, בקצור, אותו המשורר, שפעם הוא לוקח את לבבנו באיזה ברק של מלה ופעם באיזו תנועה גרציוזית שהוא עושה כמו כלאחר־יד ופעם בצליל קול שחוק עלז כצליל זוג של כסף ופעם בניד־עפעף מלא קסם הלוקח את הלב שבי, וזה – בעל־זעם! הא לך איש זועם! די לו לאדם להיות רואה את ביאליק רק פעם אחת, אותו האדם עם הפנים הרכים והלבנים ועם אותה הכבדות הבאה מתוך לב טוב וכיצד הוא מתנועע לכל רוח מרוב שחוק לשמע כל הלצה קלה ריקה, בכדי להבין את האבסורדיות שבעלילה כזו. לא, אִמרו לכם מה שתאמרו, יהודי כזה איננו נביא, ובעל־זעם על־אחת־כמה־וכמה לא. יותר קרוב אל האמת, שהוא אותו הטפּוס הנצחי של הנשמה הרכה והכואבת, הנשמה המודרנית, עם הגעגועים הנצחיים בקרב הלב ועם הנטיה המסוימת להיות צר צורות אמנותיות – ואולם בעצם אין בן־אדם זועם זה יכול להקציף אפילו זבוב על גבי־הכותל.

וגם אין ביאליק זה אותו “המשורר הלאומי”, לפי הנוסח שקבעו בו. לסופר הלאומי חסרה לו הפּתיטיות, הדקלמטוריות, למשורר הלאומי – הפרזה, הפּוזה הג’סטוס. לאומי הוא ככל אחד ממנו, כמוני, כמוך, כמאות אחרים מקרבנו; בעצם של דבר – כמו שכל יהודי מרגיש מוכרח להיות. המוטיב העממי עם התוכן העברי אינו אצלו אלא מקרה כמו כל אחד ממנו, כמו אצלי, אצלך או אצל מאות אחרים כמונו; מכיון שנולד ונתחנך וחי באטמוספירה זו, המקיפה אותנו בהקיץ ובחלום, והוא מצטער, כמוני, כמוך, כמאות אחרים מקרבנו, והוא הלא משורר, לכן נעשתה לו צרת־היהודים לחומר, כמו שנעשה לו לחומר החורף לשירי־החורף הנהדרים שלו והשמש – לשירי־האור הרבים והתמידים שלו, וכמו שנעשה לו לומר הקיץ, העיר, הברֵכה, הכאב והאהבה – לא פחות ולא יותר. ואולם משורר לאומי? לאומי באותו מובן שמבינים דבר זה אצל עמים אחרים? לאומי, למשל, כמו שהיה שנקרדורף או ארנדט או דירולד? ועוד הרבה כיוצא בזה אין ביאליק זה; ואולם אני פה אין לי עסק עם קטנות.

רואה אני חובה לעצמי לחזור קודם־כל לאותה העלילה בנוגע לנביאות. הדברים כבר הגיעו עד לידי כך, שהיה בקרבנו אחד מן הסופרים וזה כתב, כי אילו היה מוצא בספר הביבליה בין הדפים היותר טובים של הנביאים היותר טובים איזה דף משירי ביאליק, לא היה עומד עליו אף רגע אחד והיה מניח, שגם הדף הזה הוא חלק מן הביבליה. – כך דומה וכך מקביל הוא לאותם הדפים שם. מלה יפה, מלה חזקה, מלה רועשת היא המלה הזאת – ורק אמת איננה. אין לך פגיעה־בכבוד גדולה מזו, כך בנוגע למשורר מודרני מן הצד האחד וכך בנוגע לספר הביביליה מן הצד השני! לא, ידידתי, אני מצדי כבר מוכרח להגיד לך את ההפך: אילו קרה לי מקרה להפך, שהייתי מוצא בין שירי־ביאליק דף אחד מן הביבליה – ואת הביבליה לא הייתי יודע עוד כלל וכלל (הן בימינו הכל אפשר!) – בחיי ראשי אני נשבע: אותו הדף הייתי מכיר תיכף ומיד. הייתי מכיר אותו באבי־אבות־הטבעיות שלו, בהעדר האמנות שלו מכל וכל, באותה התכונה של הפרצים האלמנטריים והפראיים שלו. כך בנוגע לתוכן וכך בנוגע לצורה, באותו האופן, האופן הטבעי והפּרימיטיבי שלו בכל נטיה ונטיה, באותו הטפּוס הקדום שלו שלפני כל קולטורה. זהו מן הצד האחד. ומן הצד השני – אילו קרה לי מקרה, שהייתי מוצא את הדף של ביאליק בין דפי הביבליה: חייך, שהייתי מכיר גם אותו כרגע. הייתי מכיר אותו בעיבודו האמנותי, הנעשה עד לידי קיצוניות, במלאכת הלטישה הדקה של כל אבן ביחוד. במעשה החטיבה המדויקה של כל מלה וכל אות וכל נקודה, באומנות הפּתוח הדק של כל חרוז וחרוז, באופן הסילסולים השונים וההקצעה החלקה של כל בית ובית, במעשה הרדוד היפה, בצרוף המלים והשורות והבתים, בקיצור, הייתי מכיר אותו על־פי האמנות שלו – ובכן איפוא: בכל אותם הסימנים הרבים והשונים שהם הפּרודוקט של תקופה מאוחרה הרבה מאד בשעה שכבר היתה לנו קולטורה ספרותית.

אכן פלא הוא עד כמה אין להם לבני־אדם חרדת־קדוש בפני ספר הביבליה האדיר והגדול מן הצד האחד ובפני פלאי האמנות מן הצד השני, שהם באים ומערבבים לנו כלאחר־יד את המושגים האלה. הביבליה! עד כמה כבר הגעתי את מוחי האומלל לבוא עד תכונתו של סוד הקסם הנפלא הטמון בה, ועדיין אני עומד לפני הסוד הגדול. יש שם מין התפרצות של כוח פראי ואלמנטרי, מין יכולת של תקיפות אכסטטית, מין העדר־אמצעיות של טבע, מין פתאומיות וגודל של פּראות, מין דבר למעלה מן החשבון ומן האדם, מין גדלות אנושית ועולמית בבלי דעת ובלי כונה תחילה. האם מונח כל־זה בתוך המלה? האם בהרכבת המלים? האם בין המלים? – אין אני יודע. איך כל זה נעשה כך, אין אני מבין, ואם אנסה לחקות את זה באיזה אופן שיהיה, אז יהיה המעשה מעשה של אמנות, ואפשר שתהא לפעמים אמנות גדולה מאד, ואולם ביבליה לא תהיה. אין אני רוצה לדבר כלל על חלק גדול של הפרקים בישעיהו, על פרץ הכוח האדיר והעתיק שבאיוב, על עוז המלה ועל הציור שבפרקים רבים בירמיהו, על הפסוקים המלאים אלמנטריות פראית שבספרי יחזקאל ותרי־עשר, על הטון הטבעי והמרעיד־לב שבאחדים מפרקי תהלים; אדבר־נא על ספר פשוט וקטן: על ספר “דברים”. והלא גם ההרצאה האפּית הזאת, אותה ההרצאה הנכאה ויגעה ורועדת, חציה מילודיה וחציה מים נוזלים לאט ובנחת ובנעימות וכמו מתוך איזה יעד מלא קסמים הנשכח מאלהים ומאדם, וכל זה בסגנון של לשון הפשוטה בתכלית הפשטות וכמעט בלי שום ציור ותמונה, – והלא גם אותה ההרצאה אין דומה לה בכל ספרות העולם, ועד כמה של תגיע האמנות למדרגה גבוהה, את ההרצאה ההיא לא תחקה, ואם תחקה, והיתה זו, אמנות גדולה, ואולם ספר “דברים” לא יהיה זה. הביבליה! כשאני שקוע לפעמים במחשבות ומהרהר בדבר הביבליה, אז יש שתוקפים אותי רעיונות נפלאים ומשונים. למשל כך. אומרים כי יש לילה אחד בשנה שהשמים מתבקעים, ואז, כשהאדם שואל לו איזה דבר מאלהים, אז תנתן לו שאלתו כרגע. בלילה כזה, למשל, כשתעלה על לבי המחשבה לשאול להיות משורר גדול – נניח שאשאל להיות הינריך היינה – אז מובטח אני שהייתי יכול להיות אותו היינה כרגע. האין אתם מאמינים לי? הלא הדבר פשוט מאד. השמים היו רק צריכים להיות נבקעים ואני הייתי רק צריך לדבר כך: אלהים שבשמים! תן לי כך וכך רוח, כך וכך חוש של יופי, כך וכך חוש של לשון ושל אמנות, כך וכך לצון, כך וכך עוז של רגש, כך וכך דעת וידיעות, כך וכך חוש של צורה ויצירה, כך וכך הבנה של טבע וכו' וכו' – ובן־רגע הייתי יכול להיות אותו היינה. כלומר: יודע ומכיר אני בדיוק את היסודות, שמהם נעשה היינה כזה, ולכן לו רק יהיו לי אותם היסודות כמו שהיו לו, שוב אין לי עוד שום מניעה להיות כמוהו. ואולם לו עלתה המחשבה על לבי לחפוץ להיות אחד מאנשי הביבליה, למשל, ישעיהו, והשמים היו נבקעים לנוכח עיני תשעים ותשע פעמים: בפה פעור לרוחה הייתי עומד וכל דבר לא היה מועיל לי. לא הייתי יודע מה עלי לשאול, כי אינני יודע את היסודות הדרושים לדבר כזה ואינני יודע איה הסוד של קסמיהם הנפלאים ובמה הוא. ואינני יודע שהוא דבר הנמצא בין השורות. המלה לכשעצמה אומרת: לא בי הוא – ומה הוא לא אבין. כדבר הזה קרה לי רק עוד בנוגע לחלק גדול מספרי שקספּיר. וכן גם בנוגע לשירי הומירוס, הגם כי שירי הומירוס אלה כבר יש להם איזו צורה של אמנות; יש להם ההקסמטר. בנוגע לשקספּיר לא ידעתי גם פה, איה הכוח שלו הנפלא כל־כך. המלה היחידה אינה אצל העיקר, הפסוק היחיד אינו גם־כן העיקר, התוכן בעצמו אינו גם־כן העיקר – ורק יש שם איזה כוח נפלא הטמון בכללו כולו. איני יודע גם אצלו, איה הקסם של הרוח ובמה הוא. דבר כזה אנו מוצאים בימינו ובדורותינו רק עוד במקומות בודדים אצל איבסן ובפסוקים ספורים אצל ניטשה – ביחוד בשעה שהוא יוצא מחוץ לעצמו והוא שוכח אמנות וצורה, מקום וזמן ואת ההכרה הברורה, ואיזה רוח דובר מתוכו. ואולם בכלל עלינו לדעת, כי דבר כזה הוא כמעט חזיון אי־אפשר בתקופה מודרנית. ועוד גם שעלינו להניח, כי בעצם כבר נעשה נביא כזה במלה הכתובה לאיש רק ונוח לבריות לפי ערך, תחת שבחיי יום־יום שלו היה בודאי טבעי וסוער ופּרימיטיבי שבעתים ככה. איש כזה הוא איש של יכולת, איש בעל טבע גדול ורחב, איש מבני־הענקים. וגם לו היה מן האפשר שאיש כזה יהיה בימינו, אז אולי לא יהיה דבר כזה ליתרון כלל לאנשי הדורות שלנו, כי־אם לחסרון. התקופה המודרנית אין לה עוד – וגם אינה צריכה עוד – נביאים באותו מובן; התקופה שלנו יש לה – וגם צריכה היא – אמנים, שהם הפּרודוקט של תקופה קולטורית. זוהי דרך של התקדמות. אין עושים עוד בזמננו רושם על האנושיות על־ידי העדר־האמצעיות, על־ידי כוח טבעי איתן; אנו צריכים בימינו את הדבר האמצעי ביותר: את האמנות. יכול אתה עוד לפעמים לתפוש אותה, את האנושיות הזאת, רק על־ידי גרוי של נשמה ואמוציונות מתוך רגש, על־ידי תנועה ותנודה מתוך הכרה וחשבון, על־פי רשמים חזקים של הרוח והנשמה. יש לנו בשבילה בזמננו האמן.

ועתה הנה הם באים ואינם חפצים להבין את כל זה והם לוקחים לנו איש כביאליק, שכל עיקרו הוא האמנות, ועושים אותו לנו לנביא. ואולם נביא הלא הוא איש של כוח טבעי איתן, איש שטבעו שלו הוא חזון בלתי־רגיל בנוגע למדת־גדלו, איש מבני־הענקים גם בחייו הפרטיים ואיש מבני־הענקים גם בחייו הצבוריים, ולכן יש לו נביאות אמתית ויש לו זעם אמתי ויש לו קשיות־עורף לאומית אמתית – ואמן הוא איש מפונק וענוג, פּרודוקט של תקופה מפונקת וענוגה. והרע מכל זה הוא שבן־אדם יליד זמננו הוא רפה וקל ומאמין חיש לכל דבר, והמשורר בעצמו הוא רפה וקל ומאמין חיש לכל דבר, והוא מאמין גם־כן מה שאומרים לו, כי הוא מתנבא והוא זועם והוא נעקש בלאומיותו, והוא יושב תיכף לשולחנו וכותב לנו זעם ולאומיות ונביאות, נביאות בלי מדה ובלי סוף. ביאליק התנבא לנו בעת האחרונה מעט יותר מדי, ומיום ליום הולכות הפּרודיות שלו על הנביאות הלוך ורפה, ובין־כך הוא נוטש במדה הגונה את האמנות של הפּואיזיה האמתית שלו. אלהים הטוב יסלח להם ולו על העון הגדול!

ונפלא הדבר, כי דוקא אותו הרפה ביותר אצל ביאליק, אותו העשוי בידים, מצא חן בעיניהם יותר מכל הפּואיזיה האמתית, הרכה, המתוקה שלו. ונפלא הדבר, כי מוצאים חן בעיניהם דוקא אותה ה“הנביאות” ודוקא אותו ה“זעם”, ואין להם עינים כלל לראות אצלו את אלפי הווריאציות של קסמי־האור ואת ההבנה הנפלאה לכל חזיון שבטבע ואת ההבנה לאלפי תנודות ורחשים של אויר הנעשים חרש ואת הנשמה הלירית החרישית, ששירי ביאליק האמתיים מצוינים בהם. ואולם ביאליק אינו אדם של תקיפות וכוח, לא בחייו הפרטיים ולא בחייו הצבוריים, ולכן אין דבר זה גם במעשיו הספרותיים; ויען כי אינו תקיף ובעל־כוח, לכן אינו גם נביא, ויען כי אינו נביא, לכן אין לו גם זעם לאומי באותו מובן. ביאליק אינו נביא; לכל־היותר כתב לנו – מלבד דברים רבים ואחרים – גם איזו פּרודיות על נביאים עם הזעם ועם הקצף שלהם. אבל כמו שנדפס באמשטרדם אינו אמשטרדם. יען כי אינן אלא פּרודיות, לכן אין הן עושות עלינו רושם ואין הן מחממות אותנו ואת נשמתנו. פרודיות על הנביאים כבר כתבו גם רבים אחרים לפניו; די לי להזכיר את שתי הפּרודיות היותר גדולות ויותר חשובות שבעולם: את הברית החדשה ואת הקוראן – וגם הן אינן עושות עלי רושם עמוק ביותר, וביחוד אין הן מחממות את נשמתי. קוראים אנו את הנביאות אצל ביאליק ומשתוממים לאומנות הלשון שלו, משתאים אנו לראות עד כמה חדר המשורר לתוך הרוח של הלשון ולתוך סגנון הנביאים, מתפלאים אנו לאותו החקוי של הזעם, שהוא כמעט “כמו שנדפס” – ואולם את כל אלה אנו שוכחים חמשה רגעים אחרי הקריאה. מתחיל אני לקרוא בנגון המיוחד ובפּטוס הדרוש:

"את רצפּת האש מעל מזבחך זרה הלאה, הנביא,

ונטשתה לנבלים" (דבר);

קורא אני:

"אכן גם זה מוסר אלהים ותוכחה רבה,

אשר תתכחשו ללבבכם" (מוסר אלהים);

מקריא אני על־פי כל כללי הדיקלמציה:

"קראי לנחשים ויעבירו זעמכם עד קצה הארץ.

כי הנה הוטלתם אל מדבר" (קראו לנחשים)

– ואני משתאה ומשתומם רגע אחד ליופי הלשון ושלוב חוליותיה (הגם שלשון זו היא מעט יותר מדי צחה וישרה מדוקדקת יפה יפה ועשויה על־פי “תלמוד לשון עברי”, מהיות לשון של ביבליה), ואולם כרגע אני מכיר במה שלפני וכי בכונה קודם למעשה כותב לי אותו הכותב את סגנון הנביאים (סגנון של נביאים בשנת 1907!), ויען כי מכיר אני בכונה זו הבאה במחשבה ובידיעה ברורה, לכן עושה עלי הדבר רושם תמוה ואין לי עוד שום הנאה, ואני מגיד לאותו ביאליק האמתי, הטוב מזה שבעתים, במקום שאין הוא מחקה, אלא שהוא הוא בעצמו, ואני מתחיל להתגעגע לאותו המשורר האמתי, הטוב מזה שבעתים. למה זה איפוא לו להיות האחרון בעיר נכריה, אם יכול הוא להיות הראשון בכפרו שלו? למה לו לאדם להתהלל במיליונות מזויפים, אם יכול הוא להיות גביר חשוב, שיש לו משלו עושר במדה יפה והגונה?

ואולם הסכנה בכל הדבר הזה היא, כי הרעה כבר החלה לגמול גם פרי: ביאליק כבר הספיק להקים תלמידים. שורה שלמה של משוררים צעירים וחדשים ורעננים כבר לקחו אותו להם למופת, וכל המעשה ההוא כבר התחיל להיות אצלם “מלאכה”. כל אחד ואחד מהם חושב, שלא יצא חס־ושלום ידי חובתו, אם לא יכתוב לנו איזה דבר “חזק”, איזה “שיר של כוח”, איזה דבר " אַ לאַ נביא". התחילה עתה אצלנו סדרה שלמה של “כוח”. הלא על־כן הם כולם אנשים רפים ודלים ואין להם שום כוח־המעצור. רב לי כי אזכיר פה את שניאור הנחמד שלנו. אין הוא מסתפק עוד בכתיבת שיריו הקטנים והרעננים והנחמדים ומלאים חיים ושאון וטל בוקר ולח של עולם ירוק, אלא הוא מוצא כבר את עצמו מחויב לכתוב לנו “מעשי בראשית”; הלא כתב ביאליק את “מגלת האש”. ביאליק חוטא ומחטיא!

כל מה שהוא עשוי בידים אינו עלול לעשות רושם ולחמם. נפלא הדבר, עד כמה דוקא אותם השירים הגדולים והחזקים והנכבדים, אותם שירי־הכוח הרחבים והאיתנים שעשה לנו ביאליק, מניחים אותי בלי רושם. “דבר” ואותם מיני “מוסר אלהים” ואפילו אותם “מתי מדבר”, ובפרט אותה “מגלת האש” שהמלאכה שלה בולטת מעט יותר מדי, ואפילו החלק היותר גדול של אותו “משא נמירוב”; בן אדם פשוט אני ואין לי צורך במודד־המעלות למוד על־פיו את חריפותו של הספּירטוס; שותה אני ממנו מלוא לוגמי, והרי אני יודע. רבים מאותם השירים אין שום חובב־ביאליק אמתי יכול לקרוא בבת־אחת עד תומם והם נעשים לו לעול והוא מפסיק באמצע, ורק משום שהם של ביאליק, לכן יתאמץ ויקרא אותם להלן.

לעומת זה עושים עלי רושם ומחממים את נשמתי השירים האמתיים של ביאליק, שם במקום שביאליק אינו המחקה הקטן של הגדולים, אלא הגדול שבמשוררי הענינים הקטנים.

ד.פ.

ורשה, 1908.

ידידתי!

בשבילך הלא יהיה הדבר נכבד ביחוד: ספר עברי מונח על שולחני היום, אשר כתבה אותו אשה. הספר נקרא בשם “קובץ ספורים”, ושם הסופרת היא: אֵם כל חי. הספורים הם ספורים קטנים, בני שלשה וארבעה דפים: תאור טפּוסי נשים, ורק נשים. אמנם על הספּורים האלה בעצמם אין אני חפץ כלל לכתוב אליך. בהקדמתה אומרת הסופרת: “בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של “מפליא לעשות”, של “חודר לב אשה”, הננו מרגישות יחד עם זה, כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צעדנו וגעגועינו”. ובכן: חלוקת העבודה גם במקצוע זה! – טוב. חפץ אני לעשות נחת־רוח לסופרת, ולכן אני מניח אפילו את כתיבת הבקורת של הספורים הללו לאשה, עד שתבוא זו ותכתבנה. הלא אדם מנומס אני. אין אני חפץ כלל לדחוק את עצמי לרשות שאינה שלי ולהיות שם אותו הזר, אשר ידו ממשמשת בעולם ובצער ובגעגועים, שסוף־סוף אין הוא יכול להבינם. נשב־נא זכרים בזוית זו ונקבות בזוית זו. הלא גם במקצוע ה“מודה” הונהגה חלוקה זו: חיטים־זכרים תופרים בשביל זכרים וחיטים־נקבות בשביל נקבות. מובן מעצמו, כי אין דבר זה נוגע כלל, שלפעמים יפתח לו גם חיט מן הזכרים מגזין של מודות בשביל נשים, או להפך. אם יקום לפעמים איזה שקספּיר או אפילו איזה גואי די מופּסן או מרסל מירבו, ויכתבו ויתנו לנו טפּוסי נשים עם עולמן וצערן וגעגועיהן – מהיכא תיתא! אין אנו הנשים נועלות דלת בפני שום תופש־עט. אבל העיקר הוא, שהנשים, אשר סוף־סוף רק בידן נמצא המפתח הנכון, תפתחנה לנו את דלת קודשי־הקודשים של לב האשה. “כל עוד – אומרת הסופרת בהקדמתה – לא תקחנה אלו (הנשים) חלק בה (בספרותנו), תהיה ספרותנו מדולדלת”.

בכל־זאת, ידידתי, ובכל־זאת! איזה בר־תמליון מלגלג יושב בסתר לבי ולא יתן אותי להאמין אמונה שלמה, כי זו היא הדרך הנכונה. לא שמתירא אני, כי לא תפתח לנו כלל אותה הדלת המסותרה, אלא מתירא אני, כי היא תכתוב ותכתוב, ואנחנו הגברים לא נבין לעולם דבר, משום שאין אנו מבינים את לשון האשה…

ובזה אני בא עד לעצם הענין, שעליו חפצתי לדבר היום באזניך דברים אחרים.

לשון האשה – זהו חלק מיוחד לגמרי של הפילולוגיה. חלק אשר שום פרופיסור לא עמד עוד עליו. לומדים אנו סינית, סנסקריטית, טטרית, לומדים אנו אספּרנטו, לומדים אנו אפילו אותה הלשון הזרה והקשה שמדברים וכותבים בה אחינו יושבי ארץ־ישראל וקוראים לה עברית, עם דגש בבי“ת ודגש בתי”ו, ורק את הלשון שמשתמשים בה מלאכי־השרת שלנו: אמותינו ואחיותינו ונשינו ובנותינו, אותה אין אנו לומדים. והלשון הזאת היא הלשון הנחוצה לנו מכל, כי היא לשון הנפשות החביבות לנו מכל נפש, אשר יש לנו עסק עמהן עשרים וארבע שעות בכל יום. היו אותה הפילולוגיה הנפלאה! זה לי הרבה שנים אשר יעסיקני הרעיון הזה: מי יודע, אם הצרה הגדולה אשר על סביבינו היתה גדולה כל־כך אילו עלתה המחשבה על מוחנו באיזה זמן מן הזמנים, כי באמת מדברים שני המינים בשתי לשונות שונות וכי אפשר מאד שלא היו בני־האדם סובלים כל־כך, אילו הבינו, שכשם שהם מגדלים את בניהם ונותנים ללמד אותם חשבון וגיאוגרפיה והיסטוריה וטריגונומטריה, כך חובה עליהם לתת ללמד אותם בעוד מועד, שיבינו את הלשון שבפי האשה, לטוב להם כל הימים. מובן מאליו, כי אין כונתי פה אל הלשון במובנה הלינגויסטי, אלא שנלמד, כי מלה, שיש לה בפי הגבר הוראה זו, יש לה בפי האשה לפעמים הוראה אחרת לגמרי, ופסוק, שפּרושו בפי האיש הוא כך וכך, כשהוא יוצא מפי האשה מלה במלה, כמו אצלו, נעשה פּרושו אצלה לפעמים שונה לגמרי מן הקצה אל הקצה. לכאורה מדברים שניהם בלשון אחת. הוא אומר “הן” והיא אומרת “הן”; אלא שבשעה שהאשה אומרת “הן”, אין אנו יודעים מה הוא ואם לא נתכונה ב“הן” שלה לומר לנו “לאו”, וכן אין אנו יודעים, אם פּרושו של “הן” זה לפני הצהרים הוא זה, שיש לו אחרי הצהרים, ואם, כשהיא אומרת אותו לנו בימות־החמה, יש לו אותה המשמעות, שיש לו בימות־הגשמים. את כל־זאת עלינו ללמד את בנינו בבתי־הספר, כשאנו רוצים, שהצרה הגדולה אשר על סביבינו תמעט מעט, למה לנו סנסקריטית? למה לנו יפּנית? את לשון האשה עלינו ללמוד!

יושב אני אל השולחן ומולי יושבת אשה. ומזמן לזמן היא פונה אלי באיזה דבר. פתאום אני שומע: “היטיבה־נא ברצונך ותן על־ידי את הכוס העומדת קרובה לך”. אני ממהר ונותן לה את הכוס. ואולם האשה נתרגשה פתאום. אני הייתי קאוואליר מקשיב, והיא התרגשה. ברור, כי טעיתי פה איזה טעות, ברור, כי היא לא חפצה כלל את הכוס, כי־אם איזה דבר אחר, ואני לא הבינותי, ברור, כי פרושה של כוס, ודוקא באותה מסיבה ודוקא באותו רגע, אינו כלל כוס. ואתה לך וחוד מה ביקשה! האם ביקשה, כי אענה אותה: “אבל גברתי! למה לך לשתות יין עתה, ולחייך הלא פורחות כשושנים גם בלי יין”? אם האם חפצה, כי אומר: “אבל גברתי! הלא רפת־כוח את, ולא יין יועיל לך, כי־אם עליך לנסוע קצת אל גדות הריבירה” או האם שאלה כי בהושיטה את כף ידה אגיד לה: “אבל גברתי! הלא טבעת חדשה על אצבעך, ואני לא ידעתי כלל, כי קנית לך ברילינאטים חדשים”? – לך וחוד. ברור רק זה: את הכל חפצה, ולא רק את הכוס, ואני, שנתתי לה כוס, חטאתי כנגדה ועשיתי מדחה, ולה יש אפוא הצדקה להתרעם עלי. ואם אמור אומר אליה: “מדם, דרשת מידי זה עתה את הכוס, חי אני כי דרשת!”, אז תאמר לי, כי לא דרשה כלל, חי נפשה כי לא דרשה – וגם בזה תצדק. כי הן באמת לא דרשה אותה כלל, וגם המלים אשר דברה בשפתיה לא באו כלל עד לידי ההכרה שלה ואין היא מחויבת כלל לזכור אותן. ואם עמוד אעמוד על דעתי ואחפוץ להזכיר אותה מלה במלה אשר דבּרה, אז תתן אותי למכזב ולמתעמר בה ולהולך עמה בטרוניה – וגם בזה תצדק. המלים לכשעצמן אין להן פה שום ערך, אלא הכונה, ואת הכונה לא הבינותי. בקצור, היא הצדיקה ואני החוטא; ולא עוד, אלא שאדם גם אני והולך בקטנות ודורש מלים וחצאי־מלים.

תאמרו כי מדבר אני לגנותה של האשה? – לא, את כל אלה אני אומר לשבחה של האשה, ורק לשבחה. מוצא אני בזה מעין מידה של צניעות. רגילה האשה להצניע את גופה. כל בשרה הוא אצלה סוד גדול – שלשה חלקים קטנים מן הגוף אפשר שעוד תתרצה להפקידם לעת־מצא לעין זר, אבל בשום אופן לא תתרצה להראות לזר אפילו את החלק היותר קטן של אחת ממחשבותיה האמתיות. המלה אינה לעולם התוכן האמתי של מחשבתה. האשה משתמשת במלה, כשם שהיא משתמשת במבט־עין, בשחוק על שפתיה, בטואליטה על בשרה – הכל באופן מוחלט ומדויק, אלא שהוראותיהם של כל אלו שונות ונוטות מן המובן הנהוג. האם כבר ראינו כי תשתמש אשה במצנפת, בכדי שתכסה בה את ראשה? כי תשתמש במחסה־משמש, בכדי שיסוך עליה מפני החום? כי תשתמש במורה־שעות, בכדי שתדע מה השעה? כי תשתמש בנעלים, בכדי שלא תלך יחפה? ומדוע זה דוקא בנוגע למלה נדרוש, כי תשתמש בה, בכדי להשמיע אותנו על־ידיה את מחשבתה האמתית, כמו סוחר מרחוב גנשה¹ שבשעה שהוא אומר לחברו: “מוכר אני לך עשרים חתיכות קמילוט של היינצל”², הוא אומר כך, משום שבאמת מכר לו עשרים חתיכות כאלה?…

האשה היא מין מימוזה, צמח שמתכוץ ומתקפל וגוע בשעה שתגע בו אצבע, ופעמים הרבה גם כשיגע בו רק מבט־עין לבד. כל האינסטינקט של האשה הוא, להסתתר ולהתחבא ולהתלבש מסוה על־פני מסוה. ואיך זה נוכל לדרוש ממנה, מאותה הבריאה הסנסיטיבית, מאותה מלאכת־המחשבת המתחבאה והנכלמה, כי תוציא אלינו את הנסתר שבעתים מבשרה: את מחשבותיה?

ואם בשיחה כך, על־אחת־כמה־וכמה בכתיבה. אי לנו אשה, שכתבה מעודה מכתב פרטי, כשם שכותב אותו האיש? התחשבו כי היא יושבת אל השולחן כמוהו ולוקחת לה גליון של ניר וטובלת את העט בדיו וכותבת אות אחרי אות על־פי הדיקטנדה, שיורו אותה מחשבותיה, והיא שמחה כמוהו, בשעה שהיא רואה, כי הצליחה לבטא את המחשבות האלה בדיוק, למען אשר תוכל למסרן לתעודתן? הוי על התמימות הזאת! מכתבה של האשה, בשעה שהיא כותבת אותו אל איש, אם אינו בא להיות למסוה לכל מה שהיא חושבת באמת, אז לכל־הפחות הוא בא להיות לצעיף. ואולם האיש המקבל אותו, אם רגיל הוא אצל מכתבים כאלה ואם הוא בבחינת מרגל־חרש פסיכולוגי, אז יבין לקרוא אותו. לא אל המלים ישים לב, אלא אל הטון שלו. הטון יהיה מלא חיבה, בשעה שעל האשה יהיה להסתיר איזו בגידה או נטיה לבגידה. הטון יהיה מלא איומים, בשעה שיהיה עליה להעלים איזה פחד שהיא מפחדת. הטון יהיה מלא מנוחה ורוח קר ושויון־נפש, בשעה שהכותבת תמצא לנחוץ להשביח את הקולות והסערות אשר בלבה – ואחרי כל אלה לא יועילו כל הכללים הטובים האלה ולא כלום, אם האיש המקבל את המכתב יהיה נוגע בדבר מעט יותר מדי.

ואם בכתיבת מכתבים כך, על־אחת־כמה־וכמה בכתיבת־ספרים. ספרים הכתובים ביד אשה, אפשר שבאמת יגלו את כל התעלומות אשר בסתר הלב הזה, ואולם דבר אחד ברור: אנחנו הגברים לא נראה את התעלומות ההן, יען כי לא נבין את הלשון.

אבל אם נלמד את הלשון ההיא, אם נדע, למשל, מה פּרושו של “הן” לפני הצהרים ומה פּרושו אחרי הצהרים, מה פּרושו של “תן לי את הכוס” בימות־החמה ומה פּרושו בימות־הגשמים, מה אומרת לנו האשה בהחרישה ומה היא רוצה להעלים ממנו בדברה, אז אפשר מאד, כי בכתוב לנו אשה איזה ספור, יותן לנו באמת מקום להבין אותו העולם ואותו הצער ואותם הגעגועים אשר ככה חשקנו להבין אותם.

ד.פ.

ורשה, 1908.

ידידתי!

מאז הבוקר הומה היום באזני מזמור־שיר אחד קטן של ביאליק ולא ירפה ממני. דבר זה יקרה את הקורא לפעמים. כזבוב מטריד ידבק אחריו איזה חרוז ויחזור אליו רגע אחר רגע. זה אלפי פעמים כבר היו המלים עד שפתי:

"היה איש –

וראו: איננו עוד…

קודם זמנו

מת האיש הזה

ושירת חייו

באמצע נפסקה"…

ואחרי־כן תבאנה עוד המלים: “וצר מאד! הן כנור היה לו, נפש חיה וממללה”, ובאחרונה עוד גם קריאה זו: “וגדל מאד מאד הכאב!” – כמו זבוב מטריד דבק אלי החרוז ומרגע לרגע הוא חוזר.

והדבר לא יפלא. אתמול בלילה הפכתי מעט יותר בדפי המכתבים של שלום אש. אחדים מספוריו הקטנים ופרקים אחדים מתוך “אַ שטעדטעל” שלו נתנו לי עוד הפעם אותו התענוג האסתיטי, אשר יתן אותו רק הטלנט אשר ברכו אלהים. כמה צנועים הספורים ההם וכמה נשמה יש בהם! את שווים של הספורים והפרקים ההם לא יקלקל עוד אפילו שלום אש בעצמו. אלפי דרמות גרועות ומאות חזיונות רעים לא יועילו לו לגזול ממנו את אשר נתן לנו כשרונו. אלפי “עתות משיח” ומאות “אלהי נקמות” ו“שבתאות צבי” ו“אמנונים ותמרים” ו“יחוסים” ועוד פנקסי־מסחר כאלה לא יועילו לו כלום. אלא מה? עצב גדול תוקף אותנו לפעמים. “היה איש – וראו: איננו עוד”. ניצוץ צנוע וחרישי וזך האיר בלבו, אותו הניצוץ שאין כוחו אלא בקודשי־הקודשים מתחת לכפּות, הוא לא הבין איזה אוצר יש לו. כשרון ענוג היה לו – וידים גסות. בידים הגסות האלה הוציא את הכשרון הענוג הזה אל השוק. השוק מצא חן בעיניו יותר מן העבודה הווסטלית, לשבת דומם ולשמור על האש. נזיד עדשים של חיי־שעה מצא חן בעיניו יותר מחיי־עולם. למה לו חיי־עולם? למה לו כשרון? הלא טוב יותר להחליף את האור הגנוז והעניו הזה באותו התוף הגדול הרועש כל היום ונותן כבוד מיד. אותו ה“כבוד” כבר האביד כשרונות, הגדולים יותר מכשרונו של שלום אש. אין האנשים האלה יודעים כלל, מה שוויו של כבוד בימינו אלה, ימי בתי־הפבריקות של ניר הנקראים עתונים. בכוח הקיטור ובכוח האלקטרי עובדים כיום הזה בפבריקות האלה ועושים את הפרסום, בשעה שהעסק דורש את הדבר. מובן מאליו, כי מלאכה פזיזה כזו לא תארך ימים רבים. לפנים היה מהולל “אני”, ואולם עתה לא יפלא כלל בעיני, אם יאמר איש: “כל היום, מאז הבוקר, הייתי מהולל, ובערב – לא ידע עוד איש את שמי”. אין האנשים האלה יודעים, מה שוויה של תהילה בימינו אלה, ימי הריקלמה והאינטרויו והמסחר ב“סבורניקים”¹ והמסחר בחזיונות בבתי־התיאטראות. רצונך, אדוני המו“ל, או רצונך, אדוני הרידקטור, שפלוני ופלוני יהיה למפורסם, רצונך שיהיה למפורסם עד יום ט”ו לחודש זה? הדבר יעלה לך במחיר כך וכך, ואתה היה בטוח, כי אינטרויואים וריצנזיות וביוגרפיות וריקלמות לא יחסרו! צריכים הסוחרים הנכבדים האלה לתכלית העסק שלהם לאיזה כשרון רך וחדש, לאיזה שם חדש וזר, לאיזה צמח אכסוטי ומשונה בטעמו, והם יוצאים וצודדים להם את הנפשות הקלות והפחותות. כמו שהסוחרים ב“סחורה חיה” צודדים להם את שלהם. הוי, נשמות קלות ומאמינות! ואתן האמנתן, כי את טובתכן דורש הסוחר וכי לכן ולנפשכן כיון בתתו לכן את הדורון הראשון ואת כרטיס־האניה ובתתו לכן את הריקלמה ואת ה“תהילה”. מובן מאליו, מי שתכונתו מוצקה מתיצב בפניהם והציל את נפשו ונמלט עם כשרונו, ומי שתכונתו חלשה, מאמין ומוכר את תומתו ונופל ברשתם, והכל משום אותה הריקלמה שהם עושים לו – לזמן ידוע. אחד מגבורי ספורו האחרון של ארטור שניצלר, “דער וועג אינס פרייע”, אומר, מה ענין “בעריהמטזיין”² אצל ענין “טאַלענט?” שני דברים שונים הם. “טאַלענט” לחוד ו“בעריהמטזיין” לחוד. הסוחרים הנכבדים ההם מתחילים בזה, שהם נותנים לקורבנם האומלל איזו טנטימה. הלביא לקק דם. שלום אש לקק טנטימה. כל באיה לא ישובו, ואפילו אם עולה היא במחיר כל הנשמה וכל הכשרון. מה לו עוד לשלום אש כשרונו? מה לו עתה, אם בידים הוא ממית את הניצוץ שבלבו? מקרה של אבוד עצמו לדעת הוא עתה מן המקרים בכל יום. עין פרק “חדשות היום”. פלוני אבד עצמו לדעת. מי ישים לב עוד לדבר כזה? לכל־היותר, אם הוא אחד ממיודעיך, תאמר אחד ושתים: “וצר מאד! הן כנור היה לו” – לאחר זמן לא תזכור אפילו את שמו…

והאיש הזה, מלבד הדרמות והחזיונות הגרועים, שעשה לשם עסק ושגם בהם תועים ומהבהבים ניצוצות בודדים של כשרון, הן סוף־סוף נתן לנו פעם את הספורים הקטנים והמצוינים ואותם הפרקים הנחמדים של “אַ שטעדטעל”!

איזה רושם – שואלת את, ידידתי, – עשה עלי “ענין אַש” החדש עם הסקנדל החדש שלו? כמעט שהניח אותי כל הדבר בלי רושם כלל. מילא אש וסקנדל – כמעט שאי־אפשר עוד לצייר לעצמי את זה בלי זה. בכל־מקום שאש גולה, סקנדל גולה עמו. נעשה אש ל“אנפאן טעריבל” של ספרותנו. והדבר לא יפּלא: אדם שקלות דעתו מגיעה עד למדרגה זו, שאינו מכבד את כשרונו ומבקש להיות נדחק לתוך מאורעות־היום דוקא, אי־אפשר שלא יגע יום־יום באיזה חוג זר, ונגיעה תוליד סיכסוכים והתנגשות. וכי מה ענין כשרון של אדם לירי אצל מילה? וכי מה ענין חוזה חזיונות מלאי־נשמה אצל פוליטיקה של מפלגות, באחת מערי גליציה, עד שיהא מוכרח לקבל מכת־לחי? וכי מה ענין סופר מרחוב היהודים, שאינו יודע רוסית ואינו מבין כמעט מה שמדברים, לחתום את שמו ביחד עם שמותיהם של איזה אנשים רוסים תחת איזו מחאה בעתונים כנגד איזה ענין פנימי אינטימי, ענין של־בית או ענין של־משפּחה, הנוגע רק לאותם הרוסים? מי שבא עד למדרגה זו, לבלתי הרגיש עוד את כל הגיחוך שבמעשים כאלה, מי שכדאי לו לטמטם את כשרונו ולסרסו עד כי לעשותו לעָקר, והכל בכדי לקנות לו עולם לשעה אחת, שוב אין זה מפליא אותנו אם יהיה שמו מחובר יום־יום לאיזה סקנדל חדש. כבר התרגלתי כל־כך לחזיון זה, עד שבראותי את שמו של אַש בעתון, אני מחכה לאיזה וי־ו־ החבור, שיבוא אחריו: “שלום אש ו–”. אם אקח היום איזה עתון לתוך ידי, לא אתפלא כלל, אם אמצא למשל: “שלום אש ו– השאלה הסרבית”, “שלום אש ו–הציר הדרומי”, “שלום אש ו–פורישקביץ ו–מדם פילוספובה ו–מכת לחי”, “שלום אשַ ו–בקיעות הפסחא שלהם על־ידי הסינוד הקדוש”. כל מיני וי"ו–החבור שבעולם, ורק לא “שלום אַש ו–ספור קטן, חדש וטוב”. אצל אדם, שנדחק בחוזק־יד ובמסירות־נפש להכנס לכל תחום ותחום הנותן פרסום לרגע, אין חזיון כזה מפליא ביחוד.

איזה רושם שואלת את, ידידתי, – עושה עלי שאלת האנטיסמיטיות בקרב האינטליגנציה הרוסית, שנתעוררה עתה לרגלי פזיזותו של אַש? האמת אגיד לך: אין שום רושם כלל וכלל. מה לי אם מעט אנטיסמיטיות יותר או מעט אנטיסמיטיות פחות? הן לא שאלה אקדמית היא, שפתרונה תלוי בכתיבת איזה תריסר של מאמרים. אם יאמר פלוני הסופר: יש בזה אנטיסמיטיות, ואם יאמר השני: אין בזה – עצם הדבר לא ישונה על־ידי־כך אפילו כמלוא נימא. לא על־ידי מלים, לא על־ידי איזה “הן” או איזה “לא” משתנה הפצע העמוק והמשריש, שימיו שנות אלפים. ואותו הפצע המכאיב – פצענו הוא ולא של זרים, ולא על־ידי סופר הכותב את מאמרו בשביל עתונו, בשעה שהוא אוחז בידו סיגרה טובה, תבוא הישועה או יבוא הקלקול. אפשר שהאינטליגנטים ההם הם אינטליגנטים עם אנטיסמיטיות, ואפשר שהם אינטליגנטים בלי אנטיסמיטיות. אפשר שבאיזו זוית מסותרה של אינטליגנציה זו נרדמת אותה האנטיסמיטיות והיא בעצמה לא ידעה, ואפשר שבשעה שהתגרדו בה קצת התעוררה החיה הרעה ותצא עתה לאויר העולם, ורק שיש כאלה שמכירים בה ומודים עליה ויש כאלה שאינם מכירים בה ואינם מודים עליה. כל זה הלא טבעי ופשוט כל־כך. בינינו לבין עצמנו: מדוע בעצם לא יהיו אנשים העומדים סוף־סוף מן החוץ אנטיסמיטים קצת? אם יש “תחום־מושב” חמרי בשביל איזו מיליונים של בני־אדם, מדוע לא יהיה בשבילם גם “תחום־מושב” רוחני? אם יש פּספּורט חמרי, שכתוב בו “חוץ ליהודים”, מדוע לא יהיה גם פּספּורט רוחני, שכתוב בו “חוץ ליהודים”? – הרי הדבר פשוט: אם היהודי מתגנב להתגורר באיזה מן המקומות האסורים, זה בתור מתקן מורי־השעות וזה בתור מסדר־האותיות וכו' מוטב; יהודי כזה לא יוכל להזיק הרבה. אם יבוא גם הסופר היהודי לעתון הספרות הרוסית כמתגנב, אם בתור כותב שורות ואם בתור עושה מאמרים ואם בתור עוזר מן הצד, יהי אלהיו עמו; סופר כזה לא יוכל להזיק הרבה. אבל אם הוא בא חפשי לרוחו לגמרי והוא עושה כאדם העושה בתוך שלו והיה לבעל־בית ובעל־דעה גמור, בודאי ובודאי שיש כאן לחוש קצת. ומה גם שהשאלה היא גם שאלה של פרנסה, שאלה של קונקורנציה פרופיסיונאלית. ומה גם אם האיש הבא אינו בעל טקט מיוחד ונוגע בבוהן ידו העבה במקומות שאין לגעת בהם. ומה גם אם הוא מתחיל ללקק קצת ומגלה על־ידי־זה תכונה יהודית יותר משמינית שבשמינית. ומה גם אם הוא נעשה פתאום לרוסי יותר מן הרוסי ומתערב בעסקיהם הפנימיים – הוא, שגם את שפתם אינו יודע ואינו שומע. כל זה הלא טבעי ופשוט כל־כך. וכל זה, כאמור, אינו עושה רושם כלל. העיקר בשביל כל הענין הזה הוא סוף־סוף שלום אַש כשהוא לעצמו. כשם שבשאלת המילה לא היה לי עסק עם גוף השאלה, מילה או לא מילה, ורק צר היה לי על אש, כך גם עתה, הן כנור היה לו, נפש חיה וממללה", ואלה כָלים ואובדים לעינינו ואין מציל. רבונו־של־עולם! איך זה נפקח לאומלל הזה עינים, לבעבור יראה את כל הגיחוך שבמצבו אשר בחר לו?

שלום אַש, זה הענוג והרך בספוריו – וזה נעשה פתאום ל“גבור”. זה האיש עם הקול הרפה השרוי בדמעות, אשר כוחו לא הספיק לו אפילו לברוא גבור בשביל דרמה כתובה ויעזבהו בדרך – וזה נעשה פתאום ל“גבור”, ל“גבור היום” “לוחם” ויש לו עסקים עם שאלות של יום. הא לך “גבור”! זה שלום אש שלנו, זה אשר טפּחנו ורבינו אותו – הא לך פתאום איש רוסי! האם לא יבין אש כלל את כל הצד של גיחוך שבדבר זה?

ועוד יש הבדל בין אותו אַש ובין איש כוולינסקי ודימוב! האנשים האלה סוף־סוף הם סופרים רוסים, הכותבים רוסית. ואם אין יהדותם בולטת במקרה על־ידי חטמם או על־ידי סימנים אחרים, הלא סוף־סוף אפשר שיחשבו אותם לסופרים רוסים, אבל אַש, אַש – והוא דוקא האדם הרוסי, שיש לו פתאום עסקים עם “טולסטוי חברי” ועם “טשחוב חברי” ועם “גורקי” סתם. בכל המאורע האחרון, שאירע לו לאַש, העסיק אותי כפעם בפעם רק הרעיון האחד: רבונו של עולם באיזו לשון בעצם דיבר אַש באותה המסיבה של הסופרים הרוסים ואיך נשא את נאומו הנלהב וכיצד ידע מה שענו לו? – האין אַש מרגיש כלל, באיזה מעמד הוא עומד?

לו הייתי אח לשלום אַש, אח בכור ומיומן, שקולו נשמע, כי אז הטיתיו הצידה ודיברתי אליו כאשר ידבר רק אח לאחיו ולא סרתי מעליו עד שהיה מבין אותי. הייתי מסביר לו, מה זו ברלין ומה זה דירקטור של תיאטרון בברלין ומה זו ריקלמה ולאיזו תכלית עושים אותה ומה זה מאמר בעתון זה או בעתון זה ולאיזו תכלית כותבים אותם ומה זה בימינו כבוד, שהיום ישנו ומחר כבר נמחה כולו כעב. את הכל, את הכל הייתי מסביר לו, ואחרי־כן הייתי אומר לו: אחי! וכי כדאי בשביל הבלים כאלה לאבד את הכשרון היפה, שנתן לך אלהים? – יותר לא הייתי אומר לו. אפשר עוד רק שהייתי אומר לו: שובה, שובה אלינו, אולי לא עבר עוד המועד…

אבל שלום אַש אינו שומע. בראותו, כי הרחיק ללכת, נשא אחרי כל המעשים “הנוראים” ההם את נאומו הנלהב, אשר בו אמר להוכיח, כי בעצם רחוק הוא מהיות שוביניסט יהודי…

אתמול בבוקר הייתי פה באחד מבתי־המלון, המשרת עמד במסדרון ובידו איזה נעל אשר שף בה ויגהץ אותה ויעש לה ברק. ציירי נא לעצמך: את הנעל הזאת השליך ביום שלפניו איזה אדון על ראש אותו המשרת, ועתה הוא עמוד ומגהצה.

ד.פ.

ורשה, 1908.

ידידתי!

כשאני מביט על ספרותנו הקטנה והענוגה, אשר גודלה כגודל ה, ספרות זו העושה עלי תמיד רושם של ברלוק הקשור אל שרשרת מורה־השעות לשם נוי או של פיגורה של גיפּס¹ העומדת על־גבי כרכוב התנור לשם צעצוע, נזכר אני בעל־כרחי בסן־מרינו, באותה הריפּובליקה הקטנה מכל הריפּובליקות שעל פני האדמה, שעם כל זאת יש לה כל מה שיש בים ויש ביבשה ואין חסרה שום דבר מכל הדברים העושים מדינה למדינה. ריפּובליקה זו עם 86 הקילומטרים המרובעים שלה ועם 7816 האוכלסים שלה (ואם אכניס בחשבון זה גם את הולד האחרון, שנולד אתמול, יש לה 7817 אוכלסים!), ריפּובליקה זו יש לה סנהדריה גדולה של ס' וסנהדריה קטנה של י"ב, יש לה שני קפּיטנים שליטים, אחד גדול ואחד קטן, יש לה בודז’ט של הכנסות ובודז’ט של הוצאות, יש לה דאגות ויש לה פּוליטיקה, יש לה סודות ויש לה דיפּלומטיה, יש לה מיניסטרים ויש לה שוטרים, יש לה צבא עומד של 950 איש, יש בצבא נשיאים ויש ראשים ויש גינירלים עם פקידים, עד שכמעט אין מקום עוד לאיש חיל פשוט; יש כזה שמחויב לצוות ויש כזה שמחויב להקשיב, יש מורד ויש בית סוהר, יש שאחד מורד יושב בבית־הסוהר ויש שאחד שומר על הדלת, אלא שאם במקרה אין לאיש־צבא פשוט פּנאי להיות השומר, אז מוכרח איזה מיניסטר או איזה גינירל לקחת את הטרדה הזאת עליו; יש יושב־ראש ורק שלפעמים אין מי שיש מאחור, יש מחלוקות ויש קטטות ויש פורענויות, יש מפלגות, יש ימין ויש שמאל, יש ממשלה ויש אופּוזיציה. בקצור: מדינה היא ככל המדינות שבעולם לכל פרטיה ולכל דקדוקיה, אלא כשאנחנו מביטים עליה, אנו מתחילים בעל־כרחנו לצחוק. למה אאריך, ידידתי? גם ספרותנו היא ספרות ככל הספרויות שבעולם, עם כל הפרטים ועם כל הדקדוקים, אלא כשאנחנו מסתכלים בה, אנו מתחילים לצחוק קצת, אם נחפוץ ואם לא נחפוץ.

לא היתה ספרותנו כביכול חסרה עוד שום דבר, אלא שתקום ותנהיג אצלה גם אותה המודה הנהוגהה עתה בכל ספרות וספרות, המודה של “זקנים” ו“צעירים”!

עומדים כביכול גם אצלנו צעירים לעומת זקנים ונלחמים כביכול. הוי לקומידיה זו, שמצחקים לפנינו ערב ובוקר וצהרים באותן המלים “צעיר ו”זקן“, בלי שים לב לדעת מה זאת! אין לך שום ציור, ידידתי, עד כמה ממהרים אצלנו “להזקין”. סופר כותב עשר או חמש־עשרה שנה, עוד לא יבש כהוגן החלב שעל גבי שפתיו, אלא מכיון שהספיק איזה חדש לבוא אחריו ולדחוק את עקביו, הרי כבר נעשה זה לזקן, סופר בן שלושים, או בן שלושים וכמה, כבר מושיבים אותו לתוך “מושב הזקנים” הספרותי שלנו. נראה, שהמלה “צעיר” נעשה למין תואר של כבוד למי ששיך אל ה”חברה"; נעשה למין קונטרמרקה², הנותנת לאותו חבר את הזכות, להיות יוצא ונכנס בתוך אותה החברה חופשי לרוחו בכל שעה משעות היום, מבלי שישאל אותו איש לזכותו גם מצד כשרונו. ואולם אם עומד אחד מחוץ להמחנה והוא אוהב רק את עבודתו על־גבי שולחן־העבודה שלו ואין לו פנאי ואין לו גם אותו כוח הסבלנות לסבול את כל הפרזות הריקות ואת כל השיחות הריקות ואת כל המליצות הריקות על־דבר התחיה והפריחה וההתחדשות של ספרותנו הנפלאה, אז יש להם לאותם בני־האדם עצה מה לעשות ליוצאי־דופן כזה; אומרים עליו בקצור נמרץ שהזקין וטובעים על גבו את הסטמפּל³ עם המלה “זקן”. אמת, מבין אני היטב, שיש לפעמים איש בן שבעים והוא עודו צעיר, ולעומת זה יש בן שלושים והוא כבר זקן – כנגד זה אין לי שום טענה; דבר זה אפשר ואפשר. ואולם הגועל מתחיל רק עם זה, כשאני רואה, שאין כל הענין הזה שוב אלא מעשה־להטים, שעשוע של מלים, מין חלוק על כבודים ועליות, שמחלקים אצלנו הגבאים של הספרות שלנו למי שהם רוצים. בתוך ספרויות אחרות מתחיל הכשרון המהוגן רק עם שנת השלושים, עד שנת הארבעים הוא הולך ומתפתח, מכאן ואילך הוא הולך ומתבשל, הולך ומתבשל, ומראה לעולם את נפלאותיו. לעומת זה אצלנו, שהכל שם אינו אלא פראזה עשויה ונבובה, מכיון שהגיע סופר עד שנתו השלושים ומה־גם הארבעים, מיד עומדים עליו מניחים את הנוצה על־גבי פיו, סותמים עליו את הגולל ומשליכים אותו אל גבי הגרוטואות ושברי־הכלים. כשרון וצעיר קוראים אצלנו רק למי ששנותיו עשרים או לכל־היותר עשרים וחמש. לפעמים רואים אנו אצלנו את החזיון המעציב, שסופר שיצאו לו מוניטין, מכיון שנעשה עיף, וזקן, והוא מתירא שמא ירק ויוצא מתוך המודה הדרושה, הולך הוא ונותן את עצמו להיות רתום אל העגלה הגדולה של החברה הוא דוהר ברגליו וצוהל בקולו ועושה העויות משונות ביחד עם כל הנערים – וכל זה רק בכדי להשיג למועד השנה החדשה את התעודה עם הסימן “צעיר”.

הרשיני־נא, ידידתי, לסמן פה לפניך את המושגים של צעיריות ושל כשרון. מה זה בעצם צעיריות? מה זה כשרון?

הצעיריות והכשרון דומים כל־כך זה לזה, עד שכמעט עלולים הם להיות מוחלפים זה בזה. לפעמים אין אנו רואים לפנינו אלא צעיריות, שרירות־לב רעננה, אש פלדות של ראות צעירה – ואנחנו טועים ומאמינים שיש לנו עסק בזה עם כשרון. בעצם כל איש צעיר הרי הוא כשרון. כשיבוא אלי איש צעיר עם צרור שיריו ועם גליונות ספוריו, ואפילו כשהם מוצאים חן בעיני, עוד השאלה במקומה עומדת, אם יש לי עסק פה עם כשרון או רק עם צעיריות. אפשר כשתעבורנה חמש ושש השנים הראשונות, הקצף הסוער של ימי־הנוער יחלוף, הסאון והרעש של הדם השובב יקום לדממה, – אפשר, אומר אני, שמכל זה לא יותר לנו שום שריד ופליט. הלא זה הסוד, שאנו רואים, כי “כשרונות” רבים כל־כך, אשר נתנו לנו תקוות גדולות עד לשמים, חזרו והיו לבני־אדם פשוטים כשהגיעו לשנת השלושים; האנשים האלה לא היה להם שום דבר אלא אש־פּלדות של ימי־נוער, ואנחנו טעינו וחשבנו כי זהו כשרון, ואולם מכיון שחדלה האש המתעה, לא נותר דבר. אם רואים אנו כשרון, שמוצא חן בעינינו, עלינו לחכות תמיד עוד חמש ושש שנים, עד שנוכל להחליט ולומר כי כך הוא. אמנם יש לפעמים, כי גם אחרי שחדלה האש, המוליכה שולל, לא יחדלו בני־אדם אלה מן המלאכה; שהרי בין כך וכך התרגלו באומנות זו ויש להם מלאכת־יד ואינם חפצים להודות לעצמם שכל חייהם אינם אלא טעות. – אבל לעומת זה, מה־זה כשרון אמתי? כשרון אמתי הוא זה שאינו תלוי כלל במספר השנים, אלא הוא עולה ועולה משנה לשנה והוא מתפתח ומשתלם מעשרות של שנים לעשרות של שנים. הוה אומר, מין כשרון, שהטמפּרמנט שלו אינו נחלש מקץ חמש או עשר השנים הראשונות, אלא להפך, הולך ונעשה חזק ועצום יותר; בקצור, מין כשרון, שיש לו המתנה האלהית להיות נשאר צעיר זמן רב מאד, זמן ארוך עד בלי קץ. אלמלי הייתי אומר למצוא בשביל שני המושגים הללו איזו פורמולה קבועה, הייתי אומר כך: צעיריות – זוהי הסגולה להיות כשרון למשך חמש או שש שנים, וכשעובר הזמן הזה, עוברים גם שניהם; כשרון – זהו הכוח להיות ולהשאר צעיר עד שנת השבעים. אדם שהוא כשרון אמתי, אי־אפשר כלל לומר עליו שהזקין. ואם יש שאנו רואים כי הזקין באמת איזה אדם גדול, שהפליא אותנו זמן ידוע בכשרונו, אז אין זה אלא מחלה, כאלפי מחלות אחרות הבאות על האדם במקרה. ובכן, ידידתי, שמרי לך את הכלל: צעיריות זוהי הכשרון למשך עת קצרה; כשרון זהו צעיריות לנצח־נצחים.

הניסו פעם הפּטפּטנים שלנו, המרבים כל־כך לפטפט על הצעיריות ועל הזיקנה, להתעמק רגע אחד במובן המושגים האלה? וכשהם מחלקים את הכיבודים שלהם על ימין ועל שמאל, ונותנים לזה את שם־הכבוד “צעיר” ולזה את שם הגנאי “זקן”, היש להם איזה דמיון קל, עד כמה הם עושים את עצמם לצחוק בעיני זה היודע ומבין את הדברים והתעמק בהם?

כלום אין ספרותנו חסרה עוד שום דבר, אלא שתתעסק גם בקומידיה זו של חזון הזקנים והצעירים! הכל, ברוך־השם, כבר יש אצלנו, כידוע, ואין אנו חסרים עוד שום דבר אלא מודה זו! הצעירים שלנו וצעירי הצעירים שלנו וניניהם ונכדיהם כבר הרבו להביא לנו חדשות רבות כל־כך, כידוע, עד שאנו יכולים להרשות לנו לוקסוס זה לותר על הזקנים! סן־מרינו זו, שיש לנו, פשיטא שאנו יכולים להרשות לעצמנו לחלק עוד גם את המעט הזה לפלוגות ולפלוגות של פלוגות ולסעיפים ולסעיפי סעיפים!

והנני, ידידתי הצעירה, ידידך הצעיר

ד.פ.

ורשה, 1910.

מִכְתָּב שִׁבְעָה־עָשָׂר

ידידתי!

הח­ֹדש האחרון היה, בלי עין־הרע, חֹדש שהברכה מצויה בו: מצֻין היה בחגי־יובלים רבים. מקדם ומאחור, מימין ומשמאל נשא אלינו הרוח יום־יום מזמורים וקולות־תרועה של איזה חג־יובל. בן־יהודה בירושלים חגג את חג־יובלו, יהל“ל בקיוב חגג את חג־יובלו, א”י פאפירנא בפלוצק חגג את חג־יובלו. הסופר בעתונים, שנמסרה בידו אותה המלאכה להיות עומד ומברך את כל אחד ואחד במאמר מיֻחד, לא היה כלל סִפּוק בידו להסיר רגע את הפרַק השחור מעל בשרו ואת הרביד הלבן מעל צוארו; עוד זה מִתְיַבֵּל­ – וזה בא. האנשים של העתונות, כמובן, היו בעלי הברכה הראשונה. ואולם דבר כזה פועל תמיד את פעולתו עד כדי הַדְבָּקָה מאיש לאיש. רואות העדוֹת והחברות והאגֻדות, ומיד באות גם הן, רואים יחידים ואנשים פּרטיים, ומיד באים גם הם. כפקעת של שלג מתגלגלת הברכה אחר־כך ובאה מן העיר אל הערים ומן הערים אל העירות ומן העירות אל הכפרים ועד הבחור האחרון שבכּפר האחרון. גם הבחור האחרון חושב, שאינו יוצא ידי־חובתו, כל־זמן שאינו שולח לאיזה עתון את הטלגרמה של הברכה שלו. דבר זה רואים אנו תמיד בשעת כל חדוה, ולהבדיל, בשעת כל אסון – עד שהיה מעשה באחד הימים האחרונים, כי בחור כזה בא לידי טעות קטנה ושלח ברכת־יובלים לשם סופר שזה עתה מת. ואולם אין דבר, אדוני הבחור, יובל או מָוֶת ביני ובינך מה הוא, ובלבד שהכוָנה היתה רצויה. אַל יפול לבך עליך, טעות כזו אינה מעלה ואינה מורידה את כבוד ידיעותיך. רואים אנו סוף־סוף עד כמה הספרות חביבה על העם…

מודה אני על האמת: אני לכשעצמי מביא אותי כל חג־יובל לידי עצבות ומרה שחורה. נדמה לי תמיד, כי “העם” מסלק בחפזון את חובו לאותו הסופר החוגג, כאומר לו: טול וצא, טול וצא, ובלבד שלא אוסיף עוד לראות את פרצופך; אנחנו כבר עשינו את שלנו, ואתה מצדך עשֵׂה גם אתה את שלך – וַחֲלוֹף; אנחנו כבר עשינו אותך למהֻלל, מכאן ואילך כבר יכול אתה להיות נשכח לנצח־נצחים. ואולם מצד השני, כשאנו רואים את בעלי־החג בעצמם, רגש של חמלה כובש את כל זויות לבבנו. האנשים הדלים והריקים האלה – מה יש להם עוד בחייהם אם לא מעט היובל הזה. אַל־נא תֵרע עיננו בהם. יאכלו־נא הענוים האלה לכל־הפחות פעם אחת סעודה מספקת ויִשְׂבָּעו. נחת אחרת לא היתה להם, ונחת אחרת, מסֻפּקני מאד, אם תהיה להם. הנה דור חדש עולה ובא, דור מוֹדֶרְנִי מאד, דור סורר ומורה, ואני יָרֵא את הרגע אשר יבואו אלה ויאמרו: מה לנו ולאותם “המלמדים” הזקנים? – יָרֵא אנכי מאד את האידיאלים החדשים…

איך שיהיה, חגי־היובלים הוחגו, ואין בודקין, בשעת שמחה, בשעה שבעל־יובל עובר לפני התבה ואומר: “ברכו”, הדין נותן, כי הקהל עונה אחריו: “יתברך”. בשעה כזו אין שום אדם מן הישוב שואל ודורש לזכיותיו של זה ואינו שוקלן במאזנים. ואולם עתה, אחרי שפסקה כבר ההמולה הגדולה והשאון קם קצת לדממה, הלא יכולים אנו לתהות קצת על קנקנו של כל אחד ואחד.

הראשון במעלה הוא בן־יהודה. מי הוא זה – אַתְּ שואלת – בן־יהודה?

בעצם יש לנו שני בן־יהודה. הרעה הגדולה היא רק בזאת, כי אצלנו מחליפים את האחד בשני, ובשעה שכל מעריצי תחית הלשון העברית בתור לשון של דבּור מעריצים ומרוממים את זה שברא להם את הדבּור העברי במסירת נפשו, בשעה זו הם נוטלים לתוך צרור זה גם את זה שהסב בבריאתו זו גם רעה לא מעטה.

בן־יהודה, במדה שאָנו מדבּרים באותו האיש שעשה את הלשון העברית ללשון של דבּור, הוא אחד האנשים היותר נפלאים שיש לנו בזמן הזה. מכיון שהוא אדם בורא וממציא, יש בו אותה התכונה שאנו מוצאים על־פי־רוב אצל הבוראים והממציאים: מין עקשנות או מין פנַטיסמוס עד כדי שגעון. חֵרֵש הוא לכל שחוק אשר ישחקו עליו, עִוֵּר הוא לכל לצון אשר נפשו שוּמה למטרה לו, והוא עובר והולך פסיעה אחרי פסיעה, פסיעה אחרי פסיעה, עד שהוא בא למחוז חפצו. איש כזה, יותר ממה שהוא נחשב מצד המעשה שעשה, הוא נחשב מצדו הפסיכולוגי; מין “גבור” הוא בשביל איזה רומן. עתה, מקץ שלשים שנות עבודה, כבר אנו רואים כלי שלם ואין החזיון מפליא עוד. ואולם לא כן בהתחלתו: כל מעשה ומעשה שעשה, מן המוכרח היה לשימו לשחוק. בא איש לפני שלשים שנה והביא עמו את המחשבה הזרה והנפלאה, לעשות את הלשון העברית ללשון של דבּור. מובן מאליו, כי השומעים שחקו. כל־זמן שאתה כותב “מאמר” בענין כזה, אין זה ולא כלום, אבל כשאתה אומר להגשים דבר כזה בפֹעל, הרי אין זה אלא שגעון. ואולם האיש הזה בעצמו לא שחק. ראשית לכֹּל החליף את שמו פֶּרֶלמן בשם בן־יהודה והשתדל, כי גם בחייו יום־יום יהיה נקרא בשמו העברי. אלמלי היה מצליח, שיהיה נקרא כן גם בפספורט שהוא מקבל מן הפוליציה ברוסיה, בודאי ובודאי שהיה מאֻשר. אחרי־כן החל לדַבּר עברית גם בבית וגם בחוץ. מובן מאליו, כי השומעים שחקו. ואולם האיש הזה אסר על נפשו כל מלה שאינה עברית. דִבּר אל כל איש, אם שהבין ואם שלא הבין, עברית. בא לחנוּת לקנות ודִבּר עברית, נפגש עם מי שאינו יהודי ודִבּר עברית, עלה בעגלת טרמוֵי ודִבר עברית ושאל את הבּילט שלו מן הפקיד בלשון עברית ונתן לו רובל ודרש את העודף מן המחיר בלשון עברית. השומעים שחקו – והוא הלך לדרכו הלאה. לקח לו אשה וחִיֵּב אותה לדַבּר עברית. גם האהבה שלו, כמובן היתה עברית. הבן הראשון שנולד להם יָנק את ההברות העבריות עם חלב אמו; הילד הזה היה הראשון אשר לשון־האֵם שלו היתה עברית. מובן מאליו, כי מאחרי שהבית הזה נגע בבית אחר, שפך את רוחו גם עלה זה. מעט מעט קמה סביבה קטנה של דוברי עברית. והסביבה היתה מעט מעט למחנה שלמה, והמחנה היתה מעט מעט לאֻמה קטנה אשר כל אישיה דוברים עברית – עברית חדשה. מעט מעט פרץ הדבּור הזה גם החוצה, ותאות החקוי עשתה גם היא את שלה. בין כך וכך באה שעת התחיה, ומכל עבָרים התחילו לדַבּר עברית – ואת כל זה עשה איש אחד.

ואת האחד הזה מחַיבים לרומם ולהעריץ כל אלה אשר הדבּור העברי נחשב בעיניהם לעִיקר העיקרים של תחית האֻמה. מין כח אלמנטַרי, כח עִוֵּר שאינו נותן לעצמו שום דין וחשבון, היה באיש ההוא; חֵרֵש היה לכל שחוק; עִוִּר היה לכל לצון, ובלבד שיגיע למטרתו. מין עקשנות הוא, מין כּח של מסירות־הנפש או של קִדוש־השם, אותו הכח אשר בו הצטַינו כל־כך גם אבות־אבותיו. בימינו עתה היו אנשים כאלה ליקרי המציאות – אנשים שיכולים לקדש את השם בשביל איזה רעיון זר ונפלא שבלבם והם נכונים לתת את נפשם להיות נקראים גם משֻׁגעים. אלמלא היה איש כזה, לא היו כיום הזה דוברי־עברית. אם יש יום וחלום התחיה יבוא, אז מובטחני, כי צלם האיש הזה יָעֳמַד בהיכל החדש אשר יִבָּנה.

ואולם בן־יהודה זה יש לו עוד צד שני. לרגלי הבריאה אשר ברא את לשון הדבּור, היה מוכרח לברוא גם מלים חדשות – והוא איש אשר לא הכין את נפשו מעולם למלאכה זו; היה מוכרח לברוא מלים חדשות, אף־על־פי שלא היו לו הידיעות הרבות והעמֻקות הדרושות לזה. בִּן־לילה אין אדם נעשה בעל־לשון, ואפילו אם יעסוק באלפי ספרים, קדמונים וחדשים. ביחוד דרוש לדבר כזה איזה חֵך טועם, איזו אֹזן בוחנת, איזה חוש של משורר, אשר יאמר תמיד מה מֻתָּר ומה אסור לעשות; משורר אחד יעשה תמיד במקצוע זה יותר מאלפי בעלי־מלאכה. ואולם בן־יהודה בא וישב אל השלחן ולקח את העט בידו והחל “לעשות” לשון. אותה האגדה בנוגע למניחי־הלשון לא היתה בעיני בן־יהודה אגדה כלל, והוא בעצמו היה למניח־לשון כזה. ויש אשר לא חס על הסינטקסיס, שהוא נשמת כל לשון, לא חמל ולא הרגיש, כי יש ללשון גם איזה יפי ואיזה זֹהר ואיזה חן. לא יָדע, כי כל מה שנאה ללשון־שוק אינו נאה ללשון־עתון, וכי כל מה שנאה ללשון־עתון אינו נאה ללשון־ספרותית. הוא הביא לעולם זה, לעולם הלשון, מין דימוקרטיות, שאין שום יפה־רוח יכול לעמוד במחיצתה: מדה אחת לכל. למה לנו שושנים, אם יש לנו, ברוך השם, תפוחי־אדמה? אם תשאלו את המחדשים, במה מוצא חן בעיניהם “בּרַם” יותר מ“אמנם” ו“כאן” יותר מ“פּה” ו“כך” יותר מ“כה”, מסֻפּקני מאד אם יתנו לכם תשובה מספיקה; מלים אלה יש להן בעיניהם מין דימוקרטיות יתרה, מין חֵרות, מין הסבה על הסדר בלילי פסחים. אם תאמרו אליהם: כשיאמר אדם “מְשֻׂחָק” על דבר המעורר שחוק, הלא תצרום מלה זו את אזנינו, ואולם אם יאמר “מגוחך”, ארמית תחת עברית, כבר אין לנו כלום לבניָן זר ומשֻׁנה כזה. – מדוע? מדוע לא יאמר גם “מְבֻכֶּה” על דבר המעורר בכי? – מסֻפּקני מאד אם יֵדעו להשיב אתכם איזו תשובה כהוגן. כן החל בן־יהודה לחבּר גם מלון מדעי – מלאכה הדורשת לגופה אקדמיה שלמה של חוקרים וזמן של מאה שנים, והוא הלך ועשה דבר כזה בעצמו, יחידי, במשך של איזו שנים. אבל הלשון היא מין דבר שיש לו חֻקים קבועים; אחרי זמן ידוע היא חוזרת ומבדילה מקרבה את כל הגופים הזרים המתנגדים לרוחה ואת כל הזוהמה והחלאה שהדביקו אליה. דבר זה ראינו כבר גם אצל העברית שלנו זה כמה וכמה פעמים. אם בקי בן־יהודה קצת בספרות הנוגעת במקצוע זה, הלא ימצא בעצמו לזה ראיות לעשרות. לשון אינה נעשית, ואם מחדשים דבר, אז החדוש נעשה רק ברוחה של אותה הלשון הצריכה לאותו חדוש.

כשחוגגים את חג יובלו של בן־יהודה, יוצר הדבּור העברי, מוטב שישכחו את בן־יהודה זה, את מניח הלשון.

ואולם נבוא־נא אל בעל־היובל השני – אל יהל"ל.

תקופה שלֵמה חוזרת וקמה לתחיה בהזכירנו את השם הזה: י“ל גורדון ופרץ סמולנסקין ביחד עם “השחר” מתעוררים לעינינו מקברותיהם – ועמם מתעורר גם חלק גדול מילדותנו. יהל”ל היה, במובן־ידוע משורר־החצר של “השחר”. בקצר־רוח היו מחכים אז לאיזו חוברת חדשה של “השחר”, אפשר שימצאו בה שיר חדש של יהל“ל, כמו שהיו מחכים בימינו לאיזו חוברת חדשה של “השלח”, אפשר שימצאו בה שיר חדש של ביאליק. אז היה יהל”ל חביב הקהל־הקורא. הלא היה זה המשורר של “כשרון המעשה”! האם דבר קטן הדבר הזה? השאלה הסוציאלית בחרוזים עברים! שאלת־הפועלים כֻּלה בי"א תנועות ודוקא מלעיל! דבר זה היה האידיאל אז…

דורנו הצעיר אינו יודע עוד את העת ההיא, ולכן אינו יודע את יהל"ל. אידיאלים חדשים קמו לנו וגם גבורים חדשים. ואולם אם יִשַל אדם את נעלי־הילדים מעל רגליו, אַל־נא ישליכן מעל פניו ככלי אין־חפץ בו; אם חובב הוא את ילדותו, יטמין־נא גם אותן לזכרון. בשעתן היו אלה לפי מדת רגליו. מי יערוב לנו, כי אנחנו והאידיאלים שלנו הם הם המלה האחרונה וכי דור יבוא לא יאמר גם לנו את אשר אנחנו אומרים לדור ההולך לפנינו? “גם הוא ראה גֻלגֹלת אחת שצפה על פני המים… על דאטפת אטפוך… וסוף מטיפיך יטופון”… השירה הזאת היא שירת עולמים!

לשלשה דורות עָבַד יהל“ל את עבודתו. זקנינו ימצאו בו את המשורר המשכיל, אשר נתן להם את הספר “שפתי רננות” ואשר גם שירי־אהבה לא חָשַׂך מהם; אבותינו יזכרו לו את שיריו ב”השחר" ואת כל העֹנג אשר נתן להם באותם החמרים שהיו מוֹדֶרנים לשעתם; ואנחנו נזכור לו את חסד נעורינו בכתבו לנו את המאמרים הראשונים אחרי הרעמים הראשונים ויעורר בנו את הרגשות הראשונות של הכרה לאֻמית… ואולם מי אשר עָבד לדורו, עָבד לדורות רבים אחריו!

ועוד לנו שלישי – אברהם־יעקב פאפירנא.

בקול דממה חרישית חגג זה את חגו, וכמעט אשר לא חָדר הקול החוצה – ואולם אם יש איש אשר היה כדאי ליום־טוב כזה, הנה זה האיש. האיש הזה נתן לנו, זה לנו יותר מארבעים שנה, קונטרס קטן בשם “קנקן חדש מלא ישן”, ויהי לַאֲבִי הבקֹרת בספרותנו החדשה. אפשר שהקנקן החדש הזה נעשה ישן גם הוא בהמשך הימים, אפשר שהבקֹרת נתפתחה ונשתלשלה מאז אצלנו ותקבל צורות אחרות לגמרי, ואולם העיקר הוא ההתחלה. האיש הזה היה המתחיל; ולא עוד, אלא שהתחיל באותה שעה, שהספרות החדשה שלנו לא ידעה עוד שום דבר חוץ מן המליצה – והסכנה היתה גדולה. קודם לו היה רק אורי קוֹבנר לבדו ב“חקר דבר” וב“צרור פרחים” שלו; ואולם אורי קובנר זה לא בא לבקר, כי־אם נתן את האות למלחמה. המבקר הראשון בספרותנו החדשה היה פאפירנא. רבותיו היו בילינסקי, טשרנישבסקי, דוברוליוּבוב ופיסאריב; מבית־המדרש הזה יצא, ויכונן לו את בית־מדרשו הוא. כשאנו קוראים את “עולם התהו” של לילינבלום, אנו מכירים את השפעתו.

אם יש איש, אשר היה כדאי ליום־טוב, הנה זה האיש. יֵדע־נא גם דורנו, כי היה איש אשר התחיל…

ועתה, ידידתי, עלינו לחכות אל בעלי־היובלים החדשים. עוד מעט ויבואו!

רואים אנו סוף־סוף עד כמה הספרות חביבה על העם…

והנני ידידך

ד. פ.

ורשא, 1910

ידידתי!

בימים האחרונים התחיל שוב בעתוננו המשא־ומתן בדבר העצה היעוצה לנו זה מכבר, ליסד בקרבנו מין אגֻדה של סופרים עם קֻפּה של סופרים בצדה, ושוב נשמעו אותן הטענות ואותן השאלות, שכבר נשמעו בינינו פעם, ושאליהן ינֻפּצו על־פי־רוב תחבולות כאלה. מה־זה בעצם סופר? מי זה בעצם סופר? האפשר ל“חברה” של סופרים, סופרים סתם, כשם שאפשר לחברה של חַיטים, סנדלרים, אופים, בעלי־עגלות ודומיהם? היש לספרנות (“חכמת הכתיבה”) מין התחלה ומין סוף של עונת־לִמוד, הנותנת את הזכות לאדם לומר, שאתמול “למד” מלאכה זו והיום נעשה “פועל” ומחר יעָשה “אומן”? אצל נער, שלמד את מלאכת הגלבים, אנו מוצאים את שלש המדרגות הללו; הנוכל למצוא אותן גם במקצוע־מלאכה זה, שנקרא ספרות? היש גבול, גבול מסֻים, בין זה, שנותן לאדם את הזכות להיות נקרא סופר, ובין זה, שאינו נותן לאדם זכות זו? – השאלה, כפי שאתם רואים מטורפה קצת. עוד שופנהויער ישב על מדוכה זו, כתש ולא העלה כלום. בכלל, אותה ההשקפה, שהספרות היא מין פרופיסיה וחבריה יכולים להיות מין חברים של “אגֻדה פרופיסיונלית”, צריכה עדָין עיון גדול. הנער ששלח אל העתון ידיעה מעירו כי המקוה נשרף, והידיעה נדפסה, הוא סופר ­– אלא שניטשה הוא גם־כן סופר. אלה שעמלים בזעת אפים ט“ו שעות ביום וממלאים את גליונות העתונים בידיעותיהם וחדשותיהם ומאמריהם הנחוצים, החשובים לאותו יום מאד מאד ואשר עליהם אנחנו חַיבים להם לפעמים תודה גדולה, בודאי ובודאי שהם סופרים, ולא עוד, אלא שלפעמים הם סופרים רבי־פעלים מאד ומזכי־רבים – אלא שביאליק הוא גם־כן סופר, אף־על־פי שבמשך עשר שנים לא כתב אפילו את חלק המאה ממה שכותבים אותם הסופרים לפעמים במשך שבוע אחד. סוקרטס הוא סופר גדול מאד, ויש לו אפוא בלי שום טענות ומענות הזכות להיות נמנה בין החברים של אגֻדה ספרותית, אף־על־פי שמעולם לא כתב בעצם ידו אפילו שורה אחת וכל מה שהורה לא הורה אלא בעל־פה ותלמידיו כתבו מפיו – אלא שעוזר בלוּשטֵּין, שכתב איזו מאות רומנים, הוא גם־כן סופר, אף־על־פי שנתן לעולם פחות הרבה משנתן אותו סוקרטס. וגם המלֻמדים, שאין ספריהם עיקר להם בתור יצירה ספרותית, אלא טפל לגבי מקצוע־המלאכה שלהם, הם סופרים, וגם הרבנים, כותבי ספרי השו”ת וספרי הדרוש לאלפים, הם סופרים. או הנחשוב לסופרים רק אלה החיים על ספרותם, ואת אלה שאינם חיים עליה לא נחשוב? אבל באֹפן זה הלא עלינו להוציא מכלל הסופרים את יוליוס קיסר ואת פרידריך הגדול ואת ביסמרק, בעל ה“זכרונות” המצֻינים, ואת ביקונספילד, בעל “טנקרד” ו“אנדימיון”, ואפילו את הרמב“ם עם ה”מורה" שלו, ולהבדיל גם את מאפו עם “אהבת ציון” שלו, שכל אלה לא היתה ספרותם פרנסתם.

האם הכתיבה היא אֳמָנוּת או אומנות? ואיה הגבול? איה מַתחילה הספרות ואיה היא גומרת? מי יש לו הזכות להיות נקרא סופר ומי אין לו? העוד יבוא הזמן, שאדם ידפיס על־גבי כרטיס־הבקוּרים שלו את המלה “משורר”, כשם שאחרים מדפיסים את המלים “אומן של חַיטות”, ופניו לא יאדימו?

אניח־נא את כל החקירות הללו, שסוף־סוף אין להן פתרונים מסֻימים, ואדַבּר הפעם רק על הספרות בתור פרנסה – כלומר: על המשורר בתור בעל־מלאכה. ענין זה מביא לפעמים את האדם החושב לידי עצבות קצת…

הספרות בתור פרנסה, בתור מלאכה, בתור מקור ללחם – הן הכל אפשר, ולכן אפשר גם זה. אבל בעצם אין הַפֶּגַּזּוּס היותר חזק עוצר כח, שירכבו עליו כל היום, מן הבקר ועד הערב. אפילו סוס פשוט לא יאריך ימים רבים באֹפן שכזה. ולכן מנהג היה בעולם מאז, שהסופר היה לו תמיד איזה עסק פרטי, שעליו היה חי. האחד היה רופא – ודרך אגב כתב לנו איזה “מורה נבוכים” ואיזו “יד החזקה”; השני היה לוטש אבנים טובות – ומן הצד כתב לנו איזו “אתּיקה” ואיזו “מסכתא תיאולוגית־פוליטית”; השלישי היה מיניסטר (בכל־אֹפן גם זו היא פרנסה לא רעה כלל!) – ובשעותיו הפנויות עשה לנו את “טנקרד” ואת “דוד אלראי”. ובעצם כך הדבר נוהג עד היום הזה. האחד מפקח על מסחר של תֵּה – והוגה דרך־אגב וחוקר ומתפלסף וכותב לנו את הפילוסופיות שלו; השני מנצח על בית־דפוס – וכותב לנו לפעמים מן הצד שירים נפלאים; השלישי (למשל: אני בעצמי!) עובד בקביעות את עבודתו בשביל עתוניו וגוזר על ימין ועל שמאל וכותב על ימין ועל שמאל – וכשיש לו פנאי קצת מעבודתו זו, הוא כותב לפעמים גם איזה דבר ספרותי באמת. אבל הפואיזיה בתור פרנסה?… שופנהויאר אומר: “אדם שמקבל על עצמו את הקבלנות להיות חי על מה שנותנות לו המוּזוֹת, נראה בעינַי קצת כמו נערה שמבקשת לה את פרנסתה על ידי יָפְיָהּ”. – אם יש לפעמים איש, שיש לו מַעין של פנטסיה, אשר לעולם לא ייבש, והוא בטוח, שלא יכזב נחלו זה ולא יעלה לנצח בתֹהו ויאבד בערֵמות חול – מהיכא תיתי, ינסה־נא איש כזה ויצליח. יוצאים מן הכלל אנחנו מוצאים בכל מקצוע ומקצוע. אלא שיסמוך אדם לכתחלה, בעודו עלם צעיר הבא לבקש לו תעודה של פרנסה בחיים, על מעין כזה, שהוא לא יכזב לנצח ולא יעלה ולא יאבד לעולם בתֹהו, – דבר זה נראה קצת כאילו בא אדם לקחת לו אשה ולבנות בית על תקוה זו, שיזכה בודאי בגורל של לוטריה.

מה־זאת ספרות? מה־זאת שירה? מובן מאליו: אם זו אינה אלא מלאכה לבד, אז הכל טוב ונכון. אבל בעצם הלא דבר זה אחר לגמרי. המשורר – זהו האדם כשהוא לעצמו. במדה שהוא אדם משֻׁנה ובלתי־מצוי ביותר, במדה זו תהיה גם הפואיזיה שלו משֻׁנה ובלתי־מצויה ביותר. ונגד האדם המשֻׁנה והזר הזה עומד על־פי־רוב האדם המצוי והפשוט, האדם שאנו קוראים לו בעל־בית, בתור מתנגד תמידי, ולפעמים גם בתור שונא – ועוד אנו חפצים, שאדם זה יבין אותו, את המשורר, וישַׁלם לו מכיסו, תחת כל ה“בזיונות” ו“העלבונות”, שהוא מבזהו ומעליבהו על־פי־רוב! כי זאת עלינו לדעתי: המשורר, זה האמת, סובל על־פי־רוב תחת האגרופים של האנשים הפשוטים בהיותו שטוח על מטת־סדום של החיים ולפעמים, כשהאזִקים מתחילים להציק מעט יותר מדי והברזל מתחת לרגלים נעשה לוהט קצת יותר מן השעור, אז יֵהָפך המשורר, זה האמיתי, לפרא־אדם וישפוך את זעמו ואת מכאוביו על כל הנצב לו לשטן בדרך והוא “מבזה” ו“מעליב” – הנוכל לדרוש, כי יעשה את אלה במחיר וכי הם יהיו המשַׁלמים לו? ובכלל: הנוכל לדרוש, כי יעשה את אלה יום־יום, כך וכך שעות, עד שתספיק לו מלאכה זו לפרנסה לו ולביתו? – זה שכותב ומשורר, משום שאינו יכול לכבוש את עצמו, המשורר לשמה, זה יודע ברור, כי על דלתה של הפואיזיה כתובים אותם הדברים, שהיו כתובים על דלת הגיהנום של דנטי: “הַנַּח בחוץ את כל תקותיך!”, וכשהוא נכנס שמה, אין הוא חושב עוד על־דבר אומנות ופרנסה ולחם… ולהכָּנס שמה היה מוכרח!

ומה שאני אומר כאן על־דבר השירה, שהיא הצורה היותר נאצלה שבספרות, יכול אני לומר בעצם על כל הספרות בכלל. בעצם לא היה אדם רשאי לקחת עט בידו, אם לא שרעיון לוהט ממלא את כל נשמתו ודוחק אותו ביד חזקה ונוגש בו בעריצות עד שיביע אותו. אבל כשסופר מוכרח לבדוק תחלה בחורים ובסדקים ולבקש: “על מה עלי לכתוב היום, בכדי למַלא את תֹּכן הפיליטון שלי ולהשלים על־ידי כך את מכסת ההכנסה שלי לשבוע זה?”, אז, כמובן, טוב יותר אלף אלפי פעמים אם לא יכתוב כלל וכלל ואם אדם כזה בכלל לא “יעָשה” סופר. כי במדה שאדם כזה חוזר והולך וחוזר לבקש לו חֹמר במדה זו נעשית לו הכתיבה יותר ויותר למלאכה, עד שלבסוף לא תעמוד עוד אומנות זו על מדרגה יותר גבוהה משעומדת אומנות האֲפִיה של חלות לחם, או שאפילו עד למדרגה זו לא תגיע. אֲפִיַּת חלות־לחם היא לכל־הפחות מלאכה טובה ונחוצה, תחת אשר כתיבתו של מאמר רק לשם שלש הפרוטות לכל שורה היא מלאכה גרועה ולא־נחוצה! מזון מזֻיף הוא בשביל הרוח, שבעצם הוא מזיק יותר מן הלחם האפוי מן הקמת הנבאש והמזֻיף.

ובכל־זה הגיע הדבר עד לידי כך, שבין מאה סופרים אנו מוצאים תשעים ותשעה בעלי־מלאכה! ואפילו בעלי־מלאכה הם אינם – כי גם מעט כתיבה זו עולה להם בזעת־אפים ובעבודת־פרך. יודע אנכי אנשים, הנחשבים על אומנות זו וחיים על עטם, ובכל־זה מציקה להם תמיד אותה המחשבה האחת והיחידה: “אֵל אלהי הרוחות! מָה אכתוב?”. הסופר האמתי יש לו תמיד אוצר של חֹמר מן המוכן, עד שאפילו אם יחיה שתי פעמים שבעים שנה, לא יספיק לגמור ולכתוב את כל אשר יעסיק את רוחו – ופה עומדים בני־אדם ומתאוננים, כי אין להם מה לכתוב; ולא עוד, אלא שהם סופרים על־פי אומנות!

ואלה הם החבֵרים של הסופרים האמתים, ובעיני הקהל ובעיני עצמם הם נחשבים לסופרים גם הם! מדוע? מה לו לאיש כזה ולאנשים ההם? ואם “סופר” כזה אינו ראוי אפילו למלאכה גרועה זו של הכתבנות ונשאר טובע ברפש, הגידו־נא: המוטלת עלינו החובה ליסד קֻפּות של ספרים ואגֻדות של סופרים בכדי לעזור לאדם כזה בצרתו?

אַל־נא תכניסו כונה זרה לתוך דבָרי: אינני מתנגד לדבר טוב ולמתּן נדבות ולהבאת תמיכות. השכור המתגולל בביבים של שופכים ומתגושש עם צרותיו ופורעניותיו, ולוּ כבר יָרד עד הדיוטה התחתונה, לא נמנע את עצמנו מן הרחמים עליו ומנדבה בשבילו; ורחמינו אלה ילכו ויגדלו שבעתים, כשנשמע כי היה זה לפנים סופר, אדם עם מחשבות גדולות וגֵאות לעתיד, ורק שהלך מדחי אל דחי ונפל בלא־עת ועל־ידי מקרים שונים ואכזרים הגיע עד הרפש. ואולם הלא יש בקרבנו גם אנשים אחרים לגמרי; בקרב המשפחה שלנו ותחת כסות־העינים של הספרות עובדים גם יצורים ממין אחר לגמרי. ואם נשמע בזמן מן הזמנים, כי יש איש, בזוי־אדם, שבעטוֹ כִזב והלשין, את האלהים גִּדף ואת הדֹמן הֵרים על־נס בשכר איזו פרוטות, עד שלבסוף לא היה ראוי אפילו למלאכה גרועה זו – התתן לו ה“ספרנות” שלו גם אז את הזכות עלינו? ואני חשבתי: להפך! להפך!

מה היא ספרות? – חי אני, לא מעט הכתיבה לבד היא הספרות, בין שהיא נעשית על־נקלה ובין שהיא נעשית בזעת־אפים ובעבודת־פרך, כי־אם יש בה עוד יסודות אחרים לגמרי! הכתיבה לבדה, כשהיא לעצמה, אינה ולא־כלום; מַתחילה הספרות רק בזה, שהסופר הוא מין עצמיות, ומשום שהוא עצמיות, ומשום שיש בו איזה דבר הבוער בנשמתו, ומשום שאותו הדבר הבוער בנשמתו דוחק אותו ונוגש בו ואינו נותן לו מנוחה עד שיביע אותו, לכן הוא סופר. על־פי־רוב הוא האדם היותר נאצל והיותר טהור – אף־על־פי שעל־פי מדת האתּיקה הזלה של בני־האדם הפשוטים יכול לצאת דוקא, שהוא אדם גס ונבל וחדל־מוּסר ומזיק. אין אנו יכולים לדרוש, שיהיה לאדם הפשוט חוש־שמיעה דק בשביל המוסיקה המתֻקנה ליחידי־סגֻלה. אבל בכל אֹפן אין די לו לאדם, שהוא יכול לטבול את עטו בדיו ולהעביר את העט הזה על־גבי הניר, בכדי שיהיה נחשב בין הסופרים, אלא שעליו להיות חוץ מזה מין חזיון, מין דבר מיֻחד ובלתי־מצוי, מין עצמיות – והכתיבה באֹפן זה אינה שוב אלא האמצעי המוכרח, בכדי לבטא על־ידו את כל אלה. הכתיבה בעצם אינה אלא חזיון־צדדי ואחד מאלפי הסימנים השונים והרבים, שהעצמיות נכּרת על־פיהם.

ואולם, רבונו של עולם, מי זה לא ידחוק עצמו כיום הזה עד מתחת לִכְסות־עינים זו ומי לא יחשוב עצמו במשפחה זו? על־יד האחד האמתי אנו מוצאים כפעם בפעם תשעים ותשעה מזֻיפים!

וכלם הם חבֵרים, וכלם הם סופרים, וכלם הם באים להיות נמנים לאומנות אחת ולהתחבר לאגֻדה אחת! שמ"ר ואמיל זולא – שניהם הלא עשו את מלאכתם באותם האמצעים המשֻׁתפים לשניהם: בעֵט שמחירו פרוטה ובדיו ועל־גבי ניָר!

טוב, מסכים אני בכל לבי למוסד אגֻדה של סופרים – אלא שהייתי רוצה, כי על־יד הדלת יֵשב איזה מלאך, כמו, להבדיל, בשמים, ואת הטובים ישלח אל גן־עדן ואת הרָעים אל הגיהנום. או האם לא נשגיח כלל בסופרים ובמי שאינם סופרים ורק נעזור ונושיע ונתמוך ביד כל מי שידרוש עזרה ותשועה ותמיכה? גם השמש, להבדיל, נוהגת כך: שופכת היא את קרניה על הכל יחדו, על הטובים ועל הרעים, על סופרים ועל מי שאינם סופרים. קְרנים מיֻחדות בשביל זה שהוא בעל כשרון אין לה.

ידידך

ד. פ.

ורשה, 1912

ידידתי!

בעת האחרונה היתה לי הזדמנות לקרא הרבה על־אודותי. מה אכחד מִמֵּך? היו בין הדברים לפעמים גם איזה דברים, שבאו עד הלב ועוררוני לידי מחשבות. הכריחוני להגות בי קצת ולפשפש במעשי. מתוך אותם הדברים עלה אלי קול של תוכחה מאהבה, כי בדברי הבקֹרת שלי הייתי עוסק על־פי־רוב לא בעצם הדבר, אלא בנפש של המחבר. לא הייתי אובייקטיבי כל צרכי, אלא הייתי סובייקטיבי. המבקר מחֻיב להיות לא אישיי, אלא דבריי. לא המחבר מחֻיב להיות לו העיקר, אלא החבּור – ועוד ועוד דברים כבושים ומתוקים ונחמדים וברורים ויפים כאלה.

מה? אישיי הייתי? מחֻיב מבקר להיות דבריי? הן אין כל הענין חסר עוד כלום, אלא שיוסיפו: מחֻיב מבקר להיות דבריי, משום – שדין מפורש הוא, הכתוב בסעיף פלוני ופלוני בדף פלוני ופלוני בשלחן־הערוך להלכות הבקֹרת!

ואולם הלא זה כל הדבר, שלועג אני לכל הדינים המפורשים ולכל הסעיפים ולכל השלחנות־הערוכים ולכל אלה שחִבּרו אותם! הלא זה כל הדבר, שאומר אני, כי כל הענין לכתחלה הוא טעות וכי כבר הגיעה השעה לשום קץ לכל אותן ההשקפות העתיקות והריקות והנבערות שכבר נתיַשנו יותר מדי, ולכל אותו האֹפן של בקֹרת בטעמו של בעל־בית מהוגן, שקבלנו איש מפי איש ומעולם לא נטלנו לנו את הטֹרח לבדוק קצת אחריהם ולהעמיד את ערכם הנכון על־פי אמתתו. ירושה היא לנו כל־זאת מתקופה של קדמונים, וקדמונים אלו, אַל־נא יהיה דבר זה לגנאי להם, לא יָדעו בעצמם מה שהם מורים לנו, ובין כך וכך נכנסו הדברים לתוך המסורה ונעשו מעט מעט לקֹדש קדשים. לא, אדונָי! דְּבָריוּת אין בעולם בכלל. יש אישיות, ורק אישיות. דבריות אין בעיני אלא אויר, ולהשיג אני יכול רק מה שהוא אישיי. יש לי עסק עם המחבר ולא עם הדבר שלו, כי את הדבר שלו אני מבאר לי הרבה פעמים רק על־פי מהותו העצמית של המחבר. דבר ספרותי אינו בעיני אלא מעט דיו על־גבי ניר, והוא מקבל את ערכו רק כשיש מאחוריו איזה אישיות. ואם יש שיקשה עלי איזה דבר באותה הדיו השפוכה על־גבי הניָר, אז חובה היא לי לפנות לי אל אישיותו של המחבר ולבאר לי על פיה את הרמב"ם הקשה. כשקורא מבקר איזה שיר או איזו פּואיזיה מודרנית הכתובה פּרוזית או איזו סקיצה, והם סתומים בעיניו, ולבאר אותם הוא יכול רק על־ידי זה, שיחַקר וימצא, כי המחבר הוא כך וכך וחייו הם כך וכך וכי אתמול, למשל, עשה זה כך וכך ואת זה וזה הניח ולא עשה, ואותו המבקר יעבור על כל אלה ולא יגע אליהם – אז אין מבקר כזה אלא הדיוט העושה את מאלכתו רמִיָּה. דיו וניָר שָׁוִים פרוטה, והעִיקר הוא האישיות של המחבר וכמה מאותה האישיות הניח באותה הדיו שעל־ידי הניָר – וכאן אתם באים ואומרים לי: את האישיות עלי לעזוב באשר היא שם, למען־השם רק אל־נא אגע באישיות, והעִיקר יהיה לי רק הדבר: הדיוֹ שעל־גבי הניָר!

כן, גם דבר זה הלא אפשר הוא. אפשר הוא לפעמים. שהדבר לכשעצמו יספיק לי ולא אהיה זקוק בשבילו לשום אמצעי מן הצד. ואולם אז מן המוכרח הוא, שהדבר יהיה “דבר”, דבר בולט ושלום ומלא וְכָבֵד ומדַבּר־בעדו. ואולם מה נעשה לספרות כספרותנו אנו, בלי עין־רעה, שהדבר כשהוא לעצמו אינו עוד על־פי־רוב ראשון לראשונים ועליון בעליונים ומצֻין במצֻינים והעִיקר לפי־שעה הוא עוד רק אותה האטמוספרה שמסביב ואותה הכנופיה ואותה החבריא ואותה האישיות ממש ואותה הביצה שממנה אפשר שֶׁיִבָּקע באיזה זמן מן הזמנים גם איזה אפרוח?…

במאמרַי – אומרים לי – עסקתי יותר מדי בעניניו של המחבר ולא בזה מה שכתב. צר לי, כי אין דבר זה אמת; אִילו היו הדברים דברי־אמת, הייתי שָׂמֵחַ מאד במעשי. זה מה שכתוב אינו לפעמים אלא חלק קטן, קטן מאד, מזה שאחד־הסופרים עושה; ואולם חוץ מה שהוא כותב, הן הוא משפיע הרבה פעמים גם על־פי אלפי אפנים אחרים של פעולתו הצבורית – והאם אין אני רשאי להכניס פעולה צבורית לבקֹרת? כשבשר־ודם פשוט, לא סופר, נעשה לעסקן צבורי, אז אני מדבּר בפרהסיה על עסקניותו. אם מינסטר הוא, אני מדַבּר עליו ועל מיניסטריותו. אם רב הוא, אני מדבּר עליו ועל רבניותו. ורק אם אותו העסקן הצבורי הוא אגב־אורחא גם סופר, אין לי עוד הרשות לדבּר בזה שהוא עושה ופועל בצבור? האם הכתיבה לכשעצמה היא כבר מין שיר־המעלות בשביל יולדים ממחנה העסקנים הצבוריים, כדי להיות להם לשמירה מפני כל בקֹרת בנוגע למעשיהם בפרהסיה? ואם איש כבּיסמרק פעל לא על־ידי מה שכתב, אלא על־ידי עסקנותו הצבורית, האם דבר זה כבר הוציא אותו מכלל בקֹרת? ואם איש כפּוּרישקיביץ, להבדיל, אינו מחַבּר, אלא דפּוטט של הדומה, שיש לו השפעה בלי שעוּר כלל, האם עלי לשום יד לפה ולהחריש בנוגע לכל מעשיו?

אֹמַר־נא את האמת שלי: יש בנו סופרים, שהם בעלי אישיות או עצמיות חזקה למדי, ועל־ידי אישיותם או עצמיותם הם פועלים אלף אלפי פעמים יותר על קהל ידוע משהם פועלים על־ידי כתיבתם. יודע אני כאלה גם בין היותר מפורסמים שלנו, ולא עוד, אלא שאני חושד באלה, שפרסומם זה יותר משהוא בא להם על־ידי ספרותם, הוא בא להם על־ידי עסקנותם. השפעתם בתור אדם גדולה אלף אלפי פעמים יותר מהשפעתם בתור סופרים – אלא שהעומדים מרחוק ואינם יורדים לעמקו של הדבר, חושבים כי השם הגדול בא להם לרגל ספרותם. יש שסופר כזה נעשה למורה־דרכו של הדור הצעיר – כַּוָנתי, של הדור הצעיר של הסופרים. דור של סופרים חדשים מתחנכים על ברכיו. נבראת האטמוספרה ידועה. נעשה “חדר” מיֻחד. נעשה “רבי” ונעשים “חסידים”. והסופרים הצעירים יש להם סיסמא ואינם יודעים מה הוא. הולכים הם וחולמים, הולכים הם ובוראים אמָנוּת כביכול, הולכים הם ובטלים ונעשים בטלנים מודרניים, הולכים הם ו“עושים” פּואיזיות ו“”עושים" שירים ו“עושים” סקיצות. דור צעיר של סופרים דבק בו רעל מַמאיר ונתהוו בעלי־מומים. בידיעה שלֵמה ובכונה תחלה הומת כל מין של פכחות ושל דעה צלולה. כל שאיפה נאמנה הבאה מן הלב חדלה. הקדושה נעשתה שוב למושלת בכִפה. על כל פסיעה ופסיעה אין אנו רואים אלא עבודת אלילים ספרותיים חדשה ועתר ענן קטֹרת ובמות, שכּל אחד ואחד בונה לעצמו. והשקר הלך הלוך וגדול והחנופה היתה ללחם־החֹק יום יום. כל אחד היה לפסל, אשר אליו יסגדו, כל אחד היה למין “אַל תּגע בי”. ואם יבוא איש מן הצד וישתאה לכל המראה וישאל מאת הגבורים האלה איזו לגיטימַציה לגבורתם – והקימו כלם קול פחדים: “הנה בא השולל! הנה בא המחרף והמגדף! הנה בא זה, שחִלּל את הקֹדש תמיד ומחללו גם עתה ויחללוֹ עד נצח! הלא זה אשר לא ידע אפילו את העיקרים היותר יסודיים: שחַיב מבקר לעסוק בעצם של דבר, ולא בזה שעשה אותו, חַיב מבקר להיות אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, חַיב מבקר להיות אישיי ולא דבריי, וחַיב מבקר לדעת, שרק המחבר הוא העיקר ולא החבּוּר”!

ובכל־זה אפשר מאד, שאותה השלילה שלי ואותם החרפות והגדופים שלי ואותו חלול־הקֹדש שלי ואותו חֹסר־הידיעה שלי, שחסרתי לדעת, כי העיקר הוא החבּור ולא המחבר, הם הם שיביאו אותנו סוף־סוף לידי איזו התחלה של גֹדל אמתי.

שלך

ד. פ.

ורשה, 1913.