יחי ראש העיר – וִיו לֶה מֶר! / קומדיה סַטִירִית מאת ל. בְּלַאנְגֶ’ה / מצרפתית לעברית: זאב אלבלינגר

מידי דן אלמגור

 

מערכה א'    🔗

(הבמה מחולקת לשלושה חלקים שוים. במרכז כל חלק עומד שולחן מכוסה בד ירוק, בחזית הבמה צועד אדם עטוף מעיל ארגמן, כובע נפולאון על ראשו והוא נואם):

צועד אנכי… צועד אנכי… רגלי נושאות אותי אל עברי קו הרקיע… מעלה… מעלה…שם.. למטה, רואה אני אנשים כגמדים, כנמושות הולכות על שתים. הנה – חברי למועצה: אַלְבֶּרְט, זֶ’רוֹם, נוֹרְבֶרט ובֶרְטראן, מתהלכים עטופים בחשיבות מצחיקה, ביוהרה, באיוולתם… אלה הם פרנסי העיר… נכבדיה… דואגיה.. אבותיה... מי הם ומה הם, אם לא ליצנים מסכנים, הנמשכים בחוטים סמויים, כבקרקס היריד. אלה – המוגבלים בלב ובשכל… אלו קטני הבנה וצרי מוח.. אלו המטומטמים, הרוצים להשוות את עצמם אלי… פֶּר אוֹזֶ’ה, ראשם.. מנהלם.. מדריכם.. אלי.. אל האיש, שעליו הוטל לתקן את כל מה שאלו עוללו באיוולתם… אני האיש.. שכל טכסיס קל שבקלים עליו להפשיט כזונה במערומיה, טרם יבינוהו.. ללמד אותם לצעוד צעד אחר צעד, כתינוקות, כדי שיוכלו להתקדם.. אל האיש, החייב להסביר לחסרי כשרונות ויצורים מנופחים מחשיבותם אלו את הפשוט שבפשטות את הקטן שבקטנים… למשוך אותם בציצית ראשם, בקסמי דברי, עד שיתחולל הנס ויגיעו להחלטה איזושהי… חא! חא! חא!.. החלטה של המועצה... כל הכבוד לחברי המועצה! לבני זנונים אלה! כן. זה גורלי המר… לשאת על כתפי את כל העיר ונציגיה המכובדים.. בחכמה, בתבונה.. במיעוט עצמי.. בהכנעה..

עוד יתנפחו אלה לפתע ויראו את עצמם ראויים לרשת את מקומי… את תפקידי… את מעמדי… את משימתי, שאלהים ורק הוא בחר בי לבצעה, כשליחות עלי אדמות. הוא ולא הבוחרים. אלו כבשות תמות, צאן ישו הקטן, שכל ראשם בבקבוק היין ואשת השכן. אני הוא ולא אחר, החייב להיות להם לראש, לפה ולישבן. כן, לישבן. שיספוג מהלומות מאלה שלמעלה.. מֵהַגוּבֶרנמַן.. מֵהדֶפַרטְמַן.. מכל נכבד, שחשקה נפשו להלקותני בכל עת ובכל שעה.. ומאלה שלמטה.. מכל תושב, שפיו גדול כשער הכבוד.. מכל שיכור מחשיבותו המדומה.. מכל יחפן.. מכל נואף.. ומכל אינטרסֶנט, שחוצפתו גדולה מנעליו. כן. זהו גורלי ונושא אני אותו כיעוד.. לטובת הכלל, כי בעיר זאת אני הגורל.. אני אלוהים.

(סוף המונולוג)

 

מערכה ב'    🔗

(באמצע האולם עומד שולחן ישיבות ארוך, מכוסה בד ירוק ועליו פרחים באגרטלים. משני צדדיו – ארבעה כסאות וכסא מוגבה מאחורי השולחן, עבור היו"ר. מימין, שולחן קטן וכסא עבור המזכיר. על הקיר האחורי, משמאל, דגל צרפת ובפינה הימנית – דלת).

המזכיר ברטו – (ניכנס אדם, מעל לחמישים, ממושקף, תיק עבה מתחת לזרועו, סוחב את רגליו, שם את התיק על השולחן הקטן, מסיר את מקטורנו, תולה אותו על הקולב שבקיר ונשאר בכתיפיות. הוא מוציא ממגרת שולחנו זוג שרוולים שחורים ולובשם לאט על ידיו. רוטן:)

הא לך חגיגה ועוד ביום שבוע רגיל! (מחקה את ראש העיר) “השמעת? בשעה ארבע בדיוק תיפתח הישיבה החגיגית! שתהיה שם עם כל הניירת המזופטת שלך! אם אינך רוצה לקבל בעיטה בישבן”. הא לך לשון של דיפלומטים אל משרת ציבורי כמוני, מזכיר עיריית בוזיאן, בכבודו ועצמו.. בושה! חרפה! כלימה! (דופקים בדלת. המזכיר מיישר את הכתפייות ומחליק על שערותיו הדלות). יבוא!

לואיז – (הדלת נפתחת ונכנסת אשה, למעלה מארבעים, שמנה, לבושה שמלה רחבה וארוכה עם שני סלים בידיה) ערב טוב, מֶסְיֶה מזכיר!

המזכיר – ערב טוב לך, מַאדם לואיז! מה יש לך שם בסלים?

לואיז – בקבוקים. (מורידה את הסלים על הרצפה). בקבוקי יין ממרתפו של מֶסְיֶה ראש העיר. זה עתה, הביאם אַרמאן, בנו, וצווה לקשט בהם את השולחן.

המזכיר – לקשט?… אפילו לטעום לא יתן לנו מיינו, הקמצן הזקן!

לואיז – לאו דוקא, מֶסְיֶה המזכיר! הפעם תשתו ותשתו. אַרמן רמז לי, שעלי לאסוף את הבקבוקים הריקים ולהחזירם לו. את היתר הוא יסדר אתך. כך הוא אומר.

המזכיר – (צוחק) יסדר.. אפשר לחשוב, שיינו טוב משל אחרים. פשוט יותר היה לקחת אותם בבִּיסטרו, המסבאה של אנטואן ולא להטריח את בנו של הוד מעלתו. אשלם לו את מחיר הַבִּיסטרו.. לא.. את המחיר הסיטונאי. לשתות יכול כל אחד על חשבונו ובביתו ולא על חשבון העירייה. לא די לנו בזה, שהוא נוסע כל יום בכרכרתו של ויזֶ’ט הזקן.. מביתו לעירייה ומהעירייה לביתו.. כמו הדוכסית.. שכח להתהלך.. כאילו נולד בארמון אֶלִיזֶה..

לואיז – פוי! הן ראש העיר הוא. כל אחד חייב בכבודו ואתה מדבר עליו, כאילו היה..

המזכיר – ראש העיר! ראש העיר! נבל זקן ובטלן! אלמלא אני, המשרת באמונה זה למעלה משלושים שנה בעירייה ושעלי ועלי בלבד מוטל כל העול הכבד, לא היה איש מכל אלה הרברבנים, חברי העיריה, מוצא את ידיו ואת רגליו בכל אלה הדברים. ולא די להם בכך, שעושה אני את עבודתם, הפכו אותי למשרתם.. לילד רץ שלהם (נגש ללואיז ומנמיך את קולו), לאמיתו של דבר, טרוד אני יותר בעסקיהם הפרטיים מאשר בעסקי העירייה. חסר עוד, שאדאג להם ואספק להם בחורות צעירות..

לואיז – אמור, מֶסְיֶה המזכיר, האין זה מַאלהֶרֶה, האין זה מצב אומלל? הנה גאסטון בעלי, עובד כל היום כחמור. מהבוקר עד הערב בעגלתו.. פועל נקיון של העירייה.. ועליו להתחיל תמיד את יומו מביתו של ראש העיר. פקודה מפורשת. גאסטון שלי, יודע מאיזה צד מרוחה הפרוסה.. לא טפש הוא.. הוא ממלא את עגלתו כולה מאשפת בית ראש העיר. קופסאות.. בקבוקים ריקים.. פחים.. חביות שבורות.. ונייר עטיפה, שאפשר לעטוף בו את מחצית העיר. תגיד אתה מֶסְיֶה המזכיר, מאין כל זה? המכולתניק מתלונן, שראש העיר אינו קונה אצלו כלום, אבל כלום ממש. יינו בא לו מכרמיו, לחם אופים בעצמם, הבשר – מחזיריו שבחוותו והיתר – שולחים לו.. מימין.. משמאל ומהמרכז.. הדוכסית.. המפקחים.. הסוחרים.. הפקידים..

המזכיר – הפקידים? כלום חושדת את בי, מַדאם לוּאִיז שאנכי מורח את ידיו…

לואיז – חס וחלילה! שאלהים יסלח לי! אתה מֶסְיֶה המזכיר, אינך זקוק לכך. אני זוכרת אותך במשרה זאת מיום שנולדתי.

המזכיר – (באי-רצון) אַלור.. אַלור.. אל תגזימי.. (מחליק על שערותיו) כה זקן אינני…

לואִיז – זהו פַסון של דיבור. אתה עוד גבר נאה.. בגילך. מתפלאת אני תמיד, על שלא התחתנת שוב אחר מות אשתך. לַה פוֹבר.. שאלוהים ישמור את נשמתה. הלכה לעולמה, המסכנה. יודעת אני, שלא מעט אלמנות לטשו עין אליך וחיכו למלה ממך.. לכבוד היה להן הדבר.. אשת מזכיר העיר..

המזכיר – (מוציא ראי קטן מכיסו האחורי ומסתכל בעצמו בהנאה). למען האמת.. הירהרתי גם אני.. ולא פעם. אלא, שהאלמנות הללו.. איך לאמר זאת..

לואיז – אינן מִפְּרֵמְיֶיר זֶ’נֶס.. מעלומים הראשונים.. גבר כמוך עוד ראוי..

המזכיר – (מחביא את הראי ועושה תנועת ביטול) אֶט! מוטב לא לדבר על כך..

לואִיז – (נתפסת בבהלה) עלי לערוך את השולחן וטפשה כמוני עומדת ומפטפטת. (רצה לשולחן, מעמידה חמישה בקבוקי יין באמצע השולחן, כוס ליד כל כסא וכוס גדולה יותר ליד מקומו של ראש העיר. היא צועדת אחורנית ומסתכלת במעשי ידיה. נשמעים צעדים. היא אוספת את שמלתה, לוקחת את הסלים ומסתלקת מן האולם).

כולם – (נכנסים: אַלבֶּרט, זֶ’רוֹם, נוֹרבֶרט ובֶּרְטַראן. ארבעה גברים חסונים, לבושים בצנעה ומגבעות על ראשיהם). ערב טוב מֶסְיֶה המזכיר! (מסתכלים בשולחן ובקיר).

אַלבֶּרט – הו! הו! משקה.. דגל.. כיד המלך..

בֶּרטרַאן – כיד הַרֶפִּיבלִיק, אדוני, חבר המועצה. אינך חי בתקופת לוּאִי הארבעה עשרה. לדידי.. כפי שאומרים.. “אין יותר שִׁיק מֵהַרֶפִּיבלִיק!”

אַלבֶּרט – אני על היין דיברתי ואתה מייד עם הסַאקרֶה רֶפִיבְּלִיק שלך. נטעם קצת ממנו ונראה במה מכבדים אותנו עבור עמלנו. אפילו את הַסיֶסט של אחר הצהרים לא נתנו לסיים. “בשעה ארבע בדיוק! צוו של ראש העיר!” האזנתי משנתי.. הפעמונים לא מצלצלים.. לא שריפה ולא אסון.. גם המכשפה הזקנה.. הדוכסית.. חיה עדין.. ובכן, מה הבהלה? מה תאמר זֶ’רום, דגל.. יינות…

זֶ’רום – שאל את המזכיר. משלמים לו, שידע את הכל.

נוֹרבֶּרט – אמת.

המזכיר – גם אותי הבהילו. “אל תשכח לקחת את הניירת” אמרו לי, כאילו הייתי מורה כפרי..

בֶרטרַאן – אל תיעלב בֶרטו. בדֶמוקרַאסִי – הנייר חשוב מאדם. כפי שאומרים: “מי שאינו רשום, לא יקבל כלום!”

נוֹרבֶרט – אמת.

אַלבֶרט – אתה עם ה“אמת!” שלך. כמו תוכי, אפשר לומר, שהזקנה שלך..

בֶּרטרַאן – הנח לו. גם שלך אינה ממעטת בדיבור. נורברט שלנו הוא אזרח ממושמע, שותק ואינו פותח את פיו, סתם ככה, כמוך. דרושה משמעת בעם ועוד יותר ממשרתי ציבור. כפי שאומרים: “כל פטפוט מביא שטות!”

אַלבֶּרט – אתה עם הפתגמים שלך. עבד נרצע של הַרֶפִּיבְּלִיק והדֶמוֹקרַאסִי. הן הכל ולהן מגיע הכל. כאילו לא אנחנו הַרֶפִּבלִיק שלך, לא מאתנו היא מתפרנסת ולא לנו היא חייבת הכל. אלה שבשלטון – אנו העלינו אותם. בלעדינו – כל זה מושג ריק.. כמו חבית בלי יין. את הפה צריך דוקא לפתוח, אחרת..

בֶּרטרַאן – את הפה מותר. אדרבא! אבל לא את הַגֶל.. הלוע.. הברז..

נורבֶּרט – אמת.

זֶ’רום – אתם השנים, עם הַרֶפיבלק והאנטי רֶפיבליק שלכם. עוד מעט תיפתח הישיבה ואין אנו יודעים כלל מה הסיבה לכל החגיגיות הזאת. רק תזמורת מכבי אש חסרה כאן. דבר, בֶרטוֹ! מה כל השמחה הזאת?

המזכיר – (מתעטף בסודיות) אסור לי למסור את סודות העירייה ואסור לי להפר את אמונו של ראש העיר.

אַלבֶּרט – תגיד, שאינך יודע כלום, אוכל עפרונות שכמוך!

בֶּרטרַאן – בלי סודות אין דֶמוֹקרַאסִי. לכולם יש סודות. נחכה בסבלנות ונראה.

נוֹרבֶּרט – אמת.

אלבֶּרט – (באי סבלנות) דַי דוֹנק! אמור נא בֶּרטוֹ. האין ראש כרוב שלך חייב אמון גם לנו? לנו, חברי המועצה? האין אתה יושב כאן על אחורך בהסכמתנו? יכולים אנו לחמם לך את הישבן…

המזכיר – (בהססנות) דבר אחד אולי אוכל לגלות לכם. אם כי נאסר עלי בפקודה מגבוה..

כולם – דַבֵּר! שומעים אנחנו!

המזכיר – לא הייתי רוצה, שיאמרו..

כולם – לא יאמרו! דַבֵּר בן אדם!

המזכיר – אתם מבינים.. שרק לכם.. אתם חברי העירייה.. ולכם זכות לדעת..

כולם – יודעים! פתח פיך!

המזכיר – היין הזה בא ממרתפו של מֶסיֶה, ראש העיר.

כולם – וזה הכל?

המזכיר – יותר אסור לי להגיד.

זֶ’רום – שמע בֶּרטוֹ. אל תעשה צחוק מאתנו. שהיין אינו ממרתפך – ידוע לנו, כי אין לך מרתף אחר, מאשר זה, שהנך גר בו, עכבר ניירות. אם לא תפתח את פיך, אבל ככה.. אתה מבין אותי..

המזכיר – (בבהלה) הוא הובא הנה ע"י אַרמאן, בנו.

כולם – וזה הכל?

המזכיר – (בעקשנות ובקול בכייני) מה אתם רוצים ממני? אסור לי, אז אסור.

אַלבֶּרט – (מחקה אותו) “אסור לי להגיד”. כאילו רואה אתה משהו מחוץ לפַאפֶרַסִים שלך, ארבע עינים! אפילו את הזבוב על הקיר אינך רואה, חתיכת עוור.

בֶּרטרַאן – אם אסור לו, אסור לו. משמעת – זה קו רצוי אצל פקידינו כמו שאומרים: “משמעת אינה מגרעת”.

נוֹרבֶּרט – אמת.

אַלבֶּרט – אפשר להשתגע מכם. עומדים אנו כמו טפשים, איש אינו יודע דבר.. השולחן ערוך כמו לסעודה.. הדגל של הַרְפִּיבלִיק (מצדיע בגיחוך) מכסה את הקיר ואפילו הגולם הזה (מצביע על המזכיר) נמצא פה מוכן עם תיקו המעוך ושרווליו הנצחיים וכל מה שידוע לנו, הוא – מאיזה מרתף בא היין. בואו ונטעם לפחות ממנו ונראה אם המפלצת הזקנה פֶּר אוֹזֶה הנכבד, לא שם רעל לתוכו. הוא מסוגל לכל. הוא איננו מחבב אותנו כלל וכלל. דורכים לו יותר מדי על היבלות.

המזכיר – (רץ לשולחן ומגן על הבקבוקים בגופו) אַוֶה, לא! אל תגעו בו! עבור היין משלמת העירייה. יש גם להחזיר את הבקבוקים הריקים..

אַלבֶּרט – עוד סוד יצא מן השלפוחית הזאת. מלה – פרנק זהב. אם תמשיך בקצב זה, תוכל גם אשתו הרזה של אַרמאן שלך, היורש עצר, להיכנס להריון. רק הבוקר ראיתיה, שטוחה כקרש. ראשה יותר בוידויים אצל הכומר, מאשר באבהבים עם אַרמַאן שלה. זו – אם תלד פעם, יהיה זה דג מלוח ולא ילד. גם הכומר זקן מדי, כדי..

בֶּרטרַאן – אתה, אל תנבל את פיך! אמנם, גם אני אינני חסיד גדול של השוטר בשמלת נשים השחורה, שוטר המוסר, ולו היתה ידו על העליונה..

אַלבֶּרט – ומי מנבל את פיו עכשיו?

זֶ’רוֹם – די, לֶה גַאר, הבחורים! (שומעים צעדים מהירים מתקרבים) לֶה ווּאַלַה! הנה, הזקן!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (נכנס גבר נמוך קומה, בעל כרס, לבוש הדור. זורק את מגבעתו למזכיר, התופס אותה באויר ותולה אותה על הקולב) ערב טוב, ידידי! ערב טובּ מֶסיֶה המזכיר (בתנועה רחבה) נא לשבת!

אַלבֶּרט – אמור נא, פֶּר אוֹזֶ’ה..

פֶר אוֹזֶ’ה – (מיתמם) מה?

אַלבֶרט – נו.. כל החגיגיות הזאת.. יין.. דגל.. הארבעה עשרה ביולי עבר מזמן. חשבנו, שהעלו אותך לפְרַזִידַאן של הַרֶפִיבלִיק לפחות..

פֶּר אוֹזֶ’ה – עוד לא. עדין.. אולי גם זה יבוא פעם.. אתם יודעים.. שויון המסים – שויון הזכויות..

אַלבֶּרט – (שורק שריקת נתפעלות) הה! הה! התיאבון בא עם האכילה.

זֶ’רוֹם – (מביט על הבקבוקים) והצמאון עם השתייה..

נוֹרבֶּרט – אמת.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (קם) מה שעלי לומר לכם הפעם, ידידי וחברי לשלטון המוניציפאלי, זוהי הפתעה מפוצצת וזכות גדולה לעירנו. כידוע לכם, אין עירנו מבורכת בכוח משיכה, בעל חשיבות מיוחדת לזרים. אין לה לא הרים, לא אגמים, רחוקים אנו מהכביש הראשי, ממסילת הרכבת, אפילו נהר עלוב אינו עובר בתחומנו. אין לנו אפילו, מה שיש לאחותנו הגדולה המאומצת, תל-אביב, גשר ירקון לתפארת. עובדות אלה ועניות הנוף שלנו, מדריכות את מנוחתי יומם ולילה. אמנם, טוב לנו עם החמש מאות נפשות של עירנו היקרה ואין אנו חסרים מאומה. ובכל זאת… העולם מתפתח מסביבנו. יש המנסים לטפס על הירח, בכל מקום מקימים מגרדי שחקים, שגובהם עולה אפילו על גובה מגדל כנסייתנו. בונים רכבות מעל ובעומק האדמה. כזה הוא רוח הזמן. לא עומדים בעולם על מקום אחד. ואנו.. שקועים פה בחיי מרגוע ובטלה. שום דבר לא קורה פה ושום דבר לא נעשה פה, שגם על אזרחינו היקרים יפורסם דבר או חצי דבר בעתונות המדינה. הדבר דרוש לנו ובדחיפות, כדי שגם זרים ישמעו עלינו, ירצו לבקר בעירנו, לפתח את עושרה, לקשט אותה מקצת שבמקצת, בכדי שנוכל להיות גאים בה כפי שהיא גאה בנו, בכם חברי העיריה ובי, עבדכם הצנוע.

נוֹרְבֶרט – (בהתפעלות) ביֶין דִי! פה מפיק מרגליות!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (משתחווה בחיוך רחב) תודה. ובכן.. סטריליות זאת, אדישות זאת.. חוסר מעשה זה.. מדאיב אותי יותר ויותר. במה שגינו? מה לא עשינו למענה? ומה חסר לה?

אַלְבֶּרְט – נכד בריא. זה מה שחסר לך, פֶּר אוֹזֶ’ה! שישחק על הברכים..

בֶּרטרַאן – הצדק אתו. בדֶמוקרַאסִי כולנו שוים. אולי נוכל לעזור לך?

זֶ’רוֹם – ברצוני לדעת מתי כבר יפתחו סוף סוף את הבקבוקים. מכל דבריך היפים, ניחר גרוני.

בֶּרטרַאן – כפי שאומרים: “כוסית טובה לעולם חובה”.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מרצין) לא ידידַי. רואה אני, לצערי העמוק, שדאגתכם אינה נתונה כלל לתושבי עירנו היקרים ולטובת עירם. עבודה זו משאירים אתם לי, לדואגה היחידי..

אַלְבֶּרְט – דואגה.. שמואגה.. מדבר אתה כבר רבע שעה, מתנפח כבלון, מלעיט אותנו בפטפוטים על העיר היקרה, התושבים היקרים.. עוד מעט תדבר על החזירים היקרים, הסוסים היקרים והתרנגולות היקרות..

בֶּרטרַאן – טוט! טוט! טוט! אפילו אם הצדק אתך, אַלְבֶּרְט, פֶּר אוֹזֶ’ה הנהו ראש העיר וברֶפִּיבְלִיק שלנו ראש העיר הוא כעין.. פרֶזִידַאן.. ומגיע לו הכבוד..

אַלְבֶּרְט – (מתפרץ) וכי לא צרפתים אנחנו? וכי לא תושבים אנחנו? וכי הוא נולד בה יותר מאתנו? שידבר דברים לענין ולא מילים יפות מהעתון..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מהסה אותם בתנועת ידים) יהי כן. אומר לכם בקצרה. הצלחתי, לאחר משא ומתן מייגע, שגזל ממני כל רגע פנוי, המיועד, כפי שידוע לכולכם ולכל העיר הזאת, למנוחה, אחר העמל הרב, שנופל בחלקי לשאת את העול הכבד ואת האחריות המתישה של הדאגה לטובת התושבים..

אַלְבֶּרְט – (מחקה אותו) היקרים.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בחגיגיות) להקים בית מלון (כולם משתוממים). כן. בית מלון אמיתי ממש בעירנו. מעתה, יוכל כל המבקר בה, ללון בה, לבלות בה, לראות גם בלילה את חמודיה…

אַלְבֶּרְט – חמודותיה, רצית לומר. באיזה דֶקוֹלְטֶה / מחשוף, פֶּר אוֹזֶ’ה? ואולי בביתך אתה? כדי שההוצאות תפולנה על העיריה ואתה תגרוף זהב!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (למזכיר) מֶסְיֶה המזכיר! נא למחוק מהפרוטוכול! (לאַלבֶּרט) לא, אַלְבֶּרְט! הצלחתי לשכנע את האלמנה וַיוֶט, להפוך את החדרים להשכרה שלה למלון, שייקרא מהיום והלאה “לֶה הוֹטֶל דִי בוֹן לִי”, “מלון המיטה הטובה”. כבר שלחתי לה ע"ח העיריה שלט מפואר באותיות זהב, מאירות עינים.

אַלְבֶּרְט – ראשית כל, תפוסים כל ארבעה החדרים, זה שנים, ע"י הרווקים המושבעים שלנו ואין מקום לזרים. אולי במיטתה של האלמנה… “לֶה הוֹטֶל דִי בוֹן לִי”.. אתה צריך לדעת יותר ממני, פֶּר אוֹזֶ’ה, לאחר כל המשא ומתן המייגע בשעות הפנאי, חוטא זקן שכמוך..

בֶּרטרַאן – חוק זה חוק! המונופול מגיע לרווקים. יש להם וותק..

זֶ’רוֹם – האלמנה גם היא ותיקה.. יש מקום לכולם..

פֶּר אוֹזֶ’ה – בושה לכם! אתם מתלוצצים על חשבון אלמנה מסכנה. הייתי אצלה מספר פעמים וחקרתי היטב את הדברים..

אַלְבֶּרְט – אם הזקנה שלך אינה מתנגדת, שיהיה לך רק לבריאות!

בֶּרטרַאן – ראש העיר חייב לדאוג לכולם. גם לאלמנות.

פֶר אוֹזֶ’ה – (מסמיק מכעס) האלמנה וַיוֶט היא אשה אדוקה ומבקרת תכופות בכנסיה..

אַלבֶרט – שתדרוש הנחה מִדמי הוידוי, מחיר סיטונאי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתעלם מההפרעה) דיברתי עם הדוכסית, עם הגַראד שַמפֶּטר, השוטר הכפרי שלנו, עם הרופא ועם הרוקח. כולם בדעה אחת, שהקמת בית מלון בעירנו..

אַלְבֶּרְט – היקרה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (ממשיך לדבר) תוסיף מוסד תרבותי, אולי היחיד שיש לנו בעירנו ותרבות, כפי שידוע לכולכם, הוא הבסיס לקיומנו בעולם כאומה מפורסמת ועליה גאוותנו, כעם הנבחר על ידי הגורל..

בֶּרטרַאן – זהו! גדולת הַרפִּיבלִיק! עם נבחר! בראבו מֶסיֶה ראש העיר! מלאכה נאה עשית וכולנו גאים על כך.

זֶ’רוֹם – בראבו, גם אני! מלון זה יוסיף צביון ומשיכה לעירנו, הדלה באַטרַקסיון. בהתחשב עם התפוסה המלאה כל השנה של החדרים ע“י הרווקים, רצוי היה בכל זאת, ופה מדבר אני כאחראי לתרבות בעיר זאת, להוסיף ולעשות. לא להסתפק בשלט, שעצם מסירתו למלון, היא הוכחה למירצך, כוח המצאתך, ולדאגתך הכנה לצרכי ציבורנו. מודה אני לך בשם כולנו ומקוה.. שתעשה כל מאמץ אפשרי, כדי להשיא את הרווקים לבנות המקום וע”י כך יתפנה מקום גם לזרים, כדי שיוכלו אף הם להנות מהמיטה הטובה. אני לכשעצמי מעמיד לרשותך את שלוש בנותי, המחכות, זה יובל שנים, להזדמנות כזאת.

אַלְבֶּרְט – אתה מעמיד אותן או משכיב אותן? זה אולי יהיה עבור ראש העיר מאמץ רב מדי..

זֶ’רוֹם – אין לך הבנה אַלְבֶּרְט, בכל מה שנוגע לטובת הכלל. זז משהו אצלנו, זו ראשית, זה אות..

אַלְבֶּרְט – אם מדברים באות, מציע אני עבור שניכם אות לֶג’יוֹן דוֹנְנֶר, אות לגיון הכבוד, כיאה..

בֶּרטרַאן – למה לא אות לגיון הזרים למיטה הטובה?

פֶּר אוֹזֶ’ה – חשבתי על כך. חשבתי. בדעתי היה לפתוח במלון משרד שידוכין ובעזרת פרסומת מתאימה בעתונות ייתכן ותבוא הצלה לרבות מהבנות, המיועדות להישאר בתולות זקנות, אם הצעירים ימשיכו לעזוב את העיר אחר שרותם הצבאי ואם אנו, נציגי הציבור, לא נבוא לעזרתן.

נוֹרבֶּרט – אמת.

אַלְבֶּרְט – גם אתה, נוֹרבֶּרט, רוצה לבוא לעזרתן? אתה יכול רק לשכב עם מַדַאם לַה וֶרִיטֶה, גברת האמת. עד שתוציא הגה מפיך, נצטרך לקבור את כל הבתולות הללו.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (דופק על השולחן) די! (ממשיך בשקט) הבעיה העיקרית, שעדין עומדת לפנינו, היא – איך נודיע לעתונות. שהרי בלי פרסום יחסר הַאֶפֵקט הדרוש. בעירנו אין עתון ומסופקני אם יבא הנה עיתונאי מפריז, כדי לרשום את הפרטים ולצלם את המלון בשעת הטקס המפואר של חנוכת המלון, שיתקיים מחר, בשעה שמונה בערב. אנו, שליחי צבור, מוזמנים לסעודה אצל האלמנה וַיוֶט לאחר הטקס.

אַלְבֶּרְט – זאת חתיכת עבודה! כך אני מבין יוזמה מוניציפאלית! לפחות ידוע לך פֶּר אוֹזֶ’ה, מה יאכילו אותנו? מרק הבצל של הרווקים לא יספק אותי.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהתפארות) בעצמי בחרתי את התפריט והיינות ממרתפי הפרטי..

המזכיר – במחירי הביסטרו.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (למזכיר) אל תחשוש, ברטו. הפעם ייעשה הדבר ע"ח האלמנה. הכל סודר אתה.

בֶּרטרַאן – האלמנה? תצטרך להוציא מקברו את בעלה המנוח, כדי שיעזור לה לשלם עבור כל זה. בקושי מפרנסת את עצמה, המסכנה.

פֶּר אוֹזֶ’ה – אל דאגה! אמרתי, שהכל סודר. יש לנו בעיריה קרן אלמנות ומזמן לא מת אף אחד מהתושבים. הצטבר קצת כסף בקרן.

זֶ’רוֹם – אם הזאב שבע והכבשה שלמה, למה לא נטעם ונשתה כוסית ע"ח הסעודה העתידה?

פֶּר אוֹזֶ’ה – נשתה ונשתה. אל חשש. אצלנו, הצרפתים, אין מעמידים בקבוק יין על השולחן, אלא במטרה אחת ויחידה והיא – לרוקנו. אלא ש..

זֶ’רוֹם – אני מת מצמא ואתה באלא..

פֶּר אוֹזֶ’ה – עת לעשות ועת לשתות. עדין המלאכה מרובה לפנינו. עוד לא פתרנו את בעיית העתונות. הצילומים יוכנו על ידי פראנסואַ, הצלם. אנכי אדאג שכולנו נופיע בהם בכל הדרנו, כראוי לנציגי ציבור חשובים כמונו.

בֶּרטרַאן – ובכן, מה הבעיה? יש לשים את הצילומים במעטפה ולשלחם לפַארִי-סוּאַר, ללֶה מוֹנְד או יודע אני מה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בצער) רואה אני, בֶּרטַראן יקירי, שלא ירדת לסוף דעתי. מי יערוב לנו שלא יזרקו את הצילומים לסל המערכת? להם, בּמֶטרוֹפוֹל, יש אירועים כאלה לאלפים. יש להסביר להם את חשיבות הדבר למעננו ולמען כל צרפת.

בֶּרטרַאן – אולי הצדק אתך. עתון חייב להגיש לקוראים על כל הנעשה ברֶפִּיבלִיק. גם לקבל ידיעות מהימנות ומוסברות היטב. אין אנו חיים בתקופת וֶרסַיי עם שליח דואר על סוסים, הרצים בין מלכים, נסיכים ואהובותיהם. דעתי כדעתך, מֶסיֶה ראש העיר. ברטוט, פה, ינסח הסבר לצילומים כרוח הכתיבה הטובה עליו.

המזכיר – מוכן ומזומן! מודה אני לך מֶסיֶה בֶרטרַאן, עבור דעתך הטובה עלי ואכתוב כמיטב יכולתי, כדי לא להכזיבכם. לא לחינם כותב אני תזכורות ודוחים לכל הַדֶפַרטַמֶנְטִים זה למעלה משלושים שנה, בנעורי, ניסיתי את כוחי גם בשירה..

אַלְבֶּרְט – פואמה לשרוול השחור.. דו"ח לירי על עניני הביוב לאור הירח..

בֶּרטרַאן – שיר אהבה לשולחן הכתיבה.. כמו: “גם אם ליבי יבש, אוהב אני אותך כאש”.

זֶ’רוֹם – רואה אני אותך בכל ארבע עיני, הוי לואיז החמודה!

פֶּר אוֹזֶ’ה – רואים אתם? רואים אתם? מוטב, שנשאיר אותו לדוחים שלו. פרט לזאת.. אין דומה עדות קריאה לעדות שמיעה. הדבר חשוב לנו במיוחד והם, בפריז, יכולים לעשות מאתנו מטעמים כאלה, שלא ינעמו לנו כלל וכלל. לצחוק יעשו אותנו בעיני הבריות.. לא נוכל להרים את עינינו..

אַלבֶרט – ייתכן.. הכי זול יהיה אם בֶרטוֹט יסע ויסביר במקום כרוח הפיוט הטוב עליו.

פֶּר אוֹזֶ’ה – אין אני מוכן לסמוך על פיוטו. הוא גם איננו רֶפרֶזֶנטַטִיבִי / יצוגי למדי ובפריז לא ירצו לדבר אתו כשיראוהו. כל הָאֵפֶקְט עלול לרדת לטמיון, דרוש פה אחד, שמבין את הענין על בוריו. את הערך העצום של המאורע לעירנו, לדֶפַרטְמַאן ולצרפת כולה.

נוֹרבֶּרט – אמת.

אַלְבֶּרְט – יסע אחד מאתנו. פריז! הוי פריז! עיר האורות! עיר העכוזים המסתובבים כטחנות רוח! מוכן אני בכל רגע לנסוע.

בֶּרטרַאן – אתה? המשמיץ הנצחי? פרט לזאת, קל דעת אתה וחוששני שרק בעזרת משטרת הפריצות נמצאך שם. אבל אני, הנאמן לדֶמוֹקרַאסִי, ואחראי לתרבות..

זֶ’רוֹם – חושב אני, שהאדם היחידי, שעליו לנסוע – הוא פֶּר אוֹזֶ’ה בכבודו ועצמו. הוא הממציא, הוא המבצע והוא ידע להסביר את הכל. זמן רב לא נשאר לנו עד..

פֶּר אוֹזֶ’ה – סֶה סַא! זהו! שמח אני, שחוש האחריות הציבורית שלכם מעלה אותכם על הדרך הנכונה. מגיע לי גם חופש אחר המאמץ העל-אנושי ועמלי הרב בענין מלון זה. אלא.. שבזמן האחרון.. מצב בריאותי אינו כפי שהיה ולכן..

זֶ’רוֹם – אם כל כך קשה לך..

פֶּר אוֹזֶ’ה – רגיל אני להקריב את עצמי לטובת הציבור. לא אוכל להטיל משימה נכבדה כזאת על שכם אחד מכם. לכן אסע עם הזקנה שלי..

אַלְבֶּרְט – זאת.. תהיה לך לעשר פיות ולא לפה. היא גם תשמור עליך מפיתויים של עיר היפהפיות. (באירונייה) אולי תיקח אתך גם את בנך, אַרמַאן?

פֶּר אוֹזֶ’ה – גם על כך חשבתי. אַרמאַן יסע עם אשתו. צריך להביא את המסכנה לרופא. אולי יעזור הוא במקום, שאפילו הכומר נכשל עד עתה. (נאנח). בימים אלה, שהילודה ירדה במדינתנו עד כדי להוות סכנת כלייה על עמנו, יש לעשות הכל כדי להחזירה לקדמותה. אחרת תאבד צרפת את כל תפארתה ותעמוד חסרת אונים מול העמים הבַרבַרִייִם שבשכנותה. אתי יתחשבו בכל מקום. אולי אפילו הפרֶזידַאן יבוא לעזרנו. מי יודע..

אַלבֶרט – אולי תיקח גם את החותנת כמלווה? ירח דבש בלי חותנת אינו ירח דבש.

פֶּר אוֹזֶ’ה – זה רעיון! רעיון נפלא! גם נפוליון לקח אתו למלחמה את החותנת, כדי שלא תסית את העם נגדו בהעדרו מֵהַקַפִּיטַאל. תמיד היית אַלְבֶּרְט, הידיד הקרוב לי ביותר והמבין לרוחי. ראש דיפלומטי לך, אַלְבֶּרְט. עוד תגיע לגדולות.. אולי תירש אי פעם את מקומי אפילו..

אַלְבֶּרְט – אם כבר לרשת את מקומך, יכול אני להתחיל מֵהַמֵטרֶס שלך. טובת הציבור היא טובת הציבור. ומה באמת יהיה עליה, בשעה שאתה, תתהולל בפריז? התפקיד אותה לפיקוחו של בֵּרטוֹט הקטן שלנו?

פֶּר אוֹזֶ’ה – אמצא שם צעירות ממנה. פרט לזאת, אין להטיל על קופת העירייה הוצאות מיותרות.. מצווים אנו לחסוך עד כמה שהדבר ניתן בידינו.. אסור להפריז..

זֶ’רוֹם – הגיע הזמן לשתות לכבוד הנסיעה, הצלחתה והמאורע החשוב. בֶּרטוֹ, מלא הכוסות!

בֶּרטרַאן – ואיה הכוס של בֵּרטוֹט? זה לא יהיה דֶמוֹקרַאטִיק אם אנו לבדנו..

פֶּר אוֹזֶ’ה – מישהו מאיתנו חייב לשמור על המוסר. יהיה זה גם משגה להרגיל אותו להוצאות ע"ח העירייה, ללא הנמקה מיוחדת. משרת ציבור חייב לדעת לשמור על מקומו. הבה נרים הכוסות.

כולם – וִיו לֶה מֶר! יחי ראש העיר!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מפנה את גופו לדגל) אל נשכח את מולדתנו בשעה חגיגית זאת. וִיו לַה פרַאנס! תחי צרפת!

כולם – (מצדיעים) תחי צרפת! וִיו לַה פרַאנס!

(גמר מערכה ב')

 

מערכה ג    🔗

(חדר משרד הפנים בפריז. בקיר הפנימי, משמאל, שולחן כתיבה עם טלפון ומימינו על הקיר תמונת נשיא צרפת. כסא מסתובב מאחורי השולחן ושני כסאות מלפנים. על הקיר השמאלי במרחק קטן משולחן הכתיבה – מפת צרפת גדולה. לאורך הקיר הימני, כמה כסאות ובתחילתו דלת כניסה. על הכסא המסתובב יושב פקיד ורושם על הנייר, שלפניו. נכנסים: פֶּר אוֹזֶ’ה ואשתו. האשה מתיישבת על אחד הכסאות שלאורך הקיר ונשענת על המטרייה שלה. פֶּר אוֹזֶ’ה מתקרב עם חיוך רחב אל הפקיד ומושיט לו את ידו)

פֶּר אוֹזֶ’ה – (אל הפקיד) אתה, תיאודור לוֹרֶה?

לוֹרֶה – בשבילך – מֶסיֶה תיאודור לוֹרֶה. (מתעלם מהיד המושטת) מי אתה?

פֶּר אוֹזֶ’ה – פֶּר אוֹזֶ’ה, ראש עיריית בוּזַיאן.

לוֹרֶה – בוזִיאן… בוניאַן.. ווּאַיוֹן.. הבה נראה.. היכן היא?

פֶּר אוֹזֶ’ה – על יד מוֹטרֶל..

לוֹרֶה – סַה מֶה נֶה דִי רְיֶין! אין לי כל מושג..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (ביוביאליות) איך זה? אתם, לֶה גַאר של מיניסטֶר הפנים אינכם מכירים את היישובים?

לוֹרֶה – יש יישובים ויש יישובים. אף אחד לא יכול לדרוש מאתנו שנכיר כל סַאקרֶה פַאטֶלֶן.. כל חור נידח במדינתנו הגדולה.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (נעלב) בוּזיַאן איננה חור נידח. זאת עיירה נכבדה וחשובה..

לוֹרֶה – (באירונייה) אם היא כל כך נכבדה כדבריך, אנא, הראה לי אותה על המפה.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתקרב למפה, מוציא וחובש את משקפיו, מחפש בעיניו וממלמל לעצמו) בוּזיַאן.. בוּזיַאן.. זה לא זה.. בּוּסִינְיון.. בּוּנמַרשֶה.. בּוֹרִיקַא.. (מוציא מטפחת אף ומנגב בה את הזיעה). גַדוֹלִין.. זֶ’ה נֶה פֶה פַא לַה טרוּבה.. איני מוצא אותה.. אין לי נסיון במפות.. האותיות קטנות ואינני רגיל.. אולי אתה..

לוֹרֶה – (מוציא מהמגרה רשימת היישובים ומעיין בה) אהא.. בוּזיַאן.. דֶפַארטְמַאן דֶה לוּאַר.. 500 תושבים וזה הכל. אין לה לא תעשיה.. לא מסחר וגם לא אובייקטים לתיירות.. הגד לי מֶסיֶה ראש העיר של בוּזיַאן.. מה כל כך חשוב בעיירה שלך?

פֶּר אוֹזֶ’ה – פוּר דִיר לַה וֶרִיטַה.. לאמיתו של דבר.. היא לא היתה חשובה בעבר, אבל בעתיד וזה בקרוב ביותר..

לוֹרֶה – אך בעתיד.. זה לא שייך לי.. תפנה אל המחלקה של תכנון העתיד..

פֶּר אוֹזֶ’ה – הייתי שם והם פנו אותי אליך. הם אמרו שאתה האדם המטפל ב..

לוֹרֶה – שלחו.. שלחו.. ותמיד אלי.. כל טרדן וכל נודניק שולחים האדונים הללו אלי. אל הדֶפַרטמַאן של קַה-פֶארדִי.. מחלקת המקרים האבודים. מכנים אותנו בקיצור: “לֶה בִּידֶט”. אתה יודע מה זה “בִּידֶה”?

פֶּר אוֹזֶ’ה – פַאטלֶן או לא פַאטלֶן, אנחנו חלק של צרפת, לַה גרַאנד אֶ אַיללִיסטר פרַאנס.. המפוארת.. ומגיעה לנו אם לא יראת כבוד, לפחות תשומת לב כלשהי. בין אם חשובים אנו בעיניך או לא. אין אתה רשאי לזלזל בנו. אלמלא אנו, הקטנים, לא היה בכלל מה לעשות במיניסְטֶר.

לוֹרֶה – (בכעס) סַא וַא! מספיק ודי! מגיע לך, מגיע לו, מגיע לכולכם. אנכי רק פקיד נמוך במיניסְטֶר הפנים, נמוּך מדיי, בכדי שיטילו עלי כל צרה צרורה..

מַדַאם אוֹזֶ’ה – (נעלבת) לפחות.. מֶסיֶה, חייב הנך לשאול מה רצוננו..

לוֹרֶה – מי את בכלל? מה את מתערבת בענינים של המיניסטֶר?

פֶּר אוֹזֶ’ה – זאת מַדַאם אוֹזֶ’ה, אשתי.

לוֹרֶה – אוֹוַה! לֶה פְטִי גַאר! המסכן הקטן! האם אתה סוחב תמיד אתך את המַדַאם, סליחה, את אמא אוֹזֶ’ה לכל מקום, אליו אתה הולך?

פֶּר אוֹזֶ’ה – (במבוכה) לא.. לא תמיד.. אבל נסיעתנו הראשונה לפריז..

מַדַאם אוֹזֶ’ה – (בכעס) מה אתה אִימבֶסיל כמוך, עוד מצטדק בפניו?

פֶּר אוֹזֶ’ה – (משתיק את אשתו) טֶה טוּאַ זַ’אנט! אל תתערבי! (אל לורה) הצדק אתה. אתה באמת לא שאלת עדין מה רצוני.

לוֹרֶה – (בבוז) לאדוני יש בכלל רצון? אלמלא הספחת הזאת, לא היית פותח את פיך.

פֶר אוָזֶ’ה – יש לי בקשה קטנה וצנועה..

לוֹרֶה – רק זה לא! אני מכיר את ראשי העיירות הללו ואת תביעותיהם. זה מתחיל כרגיל בבקשה קטנטונת וצנועה.. רק מקצת שבמקצת תשומת לב ונגמר ב.. בדרישות, תביעות, חקירות ובדיקות וריצה, הגוזלת את זמנם של עשרה דֶפרטַמֶנְטִים. אינני מעונין וסֶה טוּ! בַּסטָה! די!

מַדַאם אוֹזֶ’ה – מֶה סֶט אִימפּוֹסְסִיבל! הדבר פשוט לא ייתכן! זה שלושה ימים, שאנו מתרוצצים מפקיד לפקיד ומכתתים את רגלינו ואחד שולח לשני. בעלי זקוק לעצה. השמעת? לעצה בלבד..

לוֹרֶה – לעצה? אינני יועץ. פקיד אני ומי שזקוק לעצה יפנה לכומר.

מַדַאם אוֹזֶ’ה – אם זה ככה.. נפנה למִינִיסטר דה לֶינטֶריֶיר, לשר הפנים בכבודו ועצמו. למה לנו להתעסק עם פקידונים עלובים, המשפשפים את מכנסיהם עשרות בשנים מבלי לעשות דבר. ראו נא מי צוחק ולועג לנו! נלך לשר ונברר את הענין. בוא פֶּר אוֹזֶ’ה! אין לנו מה לעשות פה עם הַפֶנאַן, העצלן הזה. לחרפה לנו לדבר אליו. בא.

לוֹרֶה – (בלעג) ולמה לא לפרֶזִידַאן של הַרֶפִּיבלִיק? הוא ממש משתוקק לראות כפריים כמוכם.. ממש מת להיות עם כמוכם. לו יש דוקא הרבה זמן. בין טקס לטקס פנוי זמנו לכל מיני ארחי פרחי. זה מוסיף לו פופולריות אצל העם. אתם דרושים לו כאויר לנשימה. בינינו ובין עצמנו.. למה לא.. אדרבא! נסו את מזלכם. אם בזבזתם שלושה ימים כדי להגיע אלי, מה בעיניכם שנה תמימה עד שתגיעו אל מֶסיֶה לֶה פְּרֶזִידַאן. העיירה תעמוד על מקומה, כפי שהיא לבטח עומדת מאות בשנים גם בלעדיכם. פֶּר ומַדַאם אוֹזֶ’ה. מכירים אנו את העיירות הללו…

מַדַאם אוֹזֶ’ה – אז נפנה לחבר הפַּרלְמַאן שלנו. הוא בטח לא..

לוֹרֶה – חא! חא! חא! למאַמבר דֶה פַּארלמַאן שלכם.. אין מי שיצחק.. מַאמבר דֶה פַּארלמַאן של בוזיַאן הנכבדה והחשובה.. דרך אגב, מה שמו של חבר הפַּארלמַאן שלכם?

מַדַאם אוֹזֶ’ה – (מסתכלת בבעלה) נו.. אמור לו! די לי בלעג שלו. אמור לו כבר..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (חושב וחושב ואומר בהססנות) טַאיֶירַאן.. נדמה לי..

לוֹרֶה – כל הכבוד! דג יותר שמן לא יכולת לדוג. ולא סתם חבר הַפַּארלמַאן אלא דוקא הפּרֶזידַאן בכבודו ובעצמו של הַאַסַסַאמבּלֶה נַסיוֹנַל… בית הנבחים הלאומי, דיפלומט ומִינִיסטר לשעבר.. בקיצור אישיות..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתיישב על יד שולחן הפקיד) אמרתי לך..

לוֹרֶה – יש רק דבר קטן ביותר. אני חושש שלא תוכל להיפגש אתו..

פֶּר אוֹזֶ’ה – למה? האם.. נסע לחוץ לארץ? זה כמובן חוסר מזל, אבל..

לוֹרֶה – לא.. הוא נמצא דוקא בארץ. תושב קבוע ונכבד אלא, שהבעיה שדוקא אותך..

פֶּר אוֹזֶ’ה – זאת לא בעיה. ראש העיר זה לא סתם אזרח..

לוֹרֶה – בודאי.. בודאי.. לא לזאת התכוונתי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ובכן, מה הבעיה? איש כטַאיְירַאן..

לוֹרֶה – (בעצבות) כמובן, אבל הגד לי פֶּר אוֹזֶ’ה! לא יכולת לבחור לעצמך מת יותר טרי? ידידך, טַאיֶיראן, מת בשנת 1838 ומאז הוא נשאר מת ומסופקני אם הוא במצבו העכשוי יסכים להיפגש אתך.

מַדַאם אוֹזֶ’ה – (לבעלה) גולם! אִידיוֹ! יַגנוֹרַאן! עם הארץ! בער!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בכעס) אם זה ככה ואתה עושה צחוק ממני בעיני אשתי, אני אפנה למֶסיֶה לֶה דִירקטֶר גֶ’נֶרַאל. (לאשתו) קומי, נלך!

לוֹרֶה – (בבהלה) אֶן מוֹמַאן! רגע! זֶ’ה ווּ דֶאמַאנד פַּארדון! אנא סלחו לי! (יוצא מאחורי כסאו ומתקרב ביד מושטת לפֶּר אוֹזֶ’ה ומציג את עצמו) תיאודור לוֹרֶה, אַ ווֹטר סֶרבִיס! לשרותך אדוני. שבו בבקשה! אולי בכל זאת אפשר יהיה לעשות משהו בשבילכם.. רגע.. (מקמט את מצחו) פֶּר אוֹזֶ’ה מבוזיַאן.. אה! פֶּר אוֹזֶ’ה הידוע.. למה לא אמרת זאת מלכתחילה?

מַדַאם אוֹזֶ’ה – הן הוא אמר לך ואתה אינך, אלא לועג לו על הזמן. ווּ ווּ מוקֶה דֶה לוּאִי..

לוֹרֶה – ווּ קוֹמפְרֶנֶה, הן תביני, שבפרוֹפֶסיוֹן שלנו, כפקידים, ממלאים אנו אחר ההוראות ובהוראות כתוב במפורש, שאין לנו להתעסק עם כל אזרח ואזרח, הבא לבזבז את זמננו, זמן היקר למדינה. האזרח – כתוב שם, הוא יצור אַמבֶּטַאן, טרדן, שאינו יודע מימינו ומשמאלו ושכל שאיפתו ומטרתו הן לעבור על החוק, להתחמק מתשלומים, להרבות עבודה למשרדים וכמובן.. רוּספֶּטֶה.. להקים שערוריות על כל מה בכך, על כל שטות גמורה. לא נוצר האזרח, אלא כדי להפר את מנוחתנו, לערער את שלוותנו ולגרום לנו רוגז וצער. זה מין חיה רעה, שמצווה עלינו לרסנה, בטרם תתחיל להזיק. יש להם, לאלה המכנים את עצמם אזרחים, מין מושגים מסולפים על חשיבותם.. חא! חא! לא אנו החשובים, אלא, העלובים הללו. אזרחים..

פֶּר אוֹזֶ’ה – כל זה מובן, אבל..

לוֹרֶה – לא. לא. זה לא נוגע לכם. אתם אנשים חשובים באמת ומוכן אני לעזור לכם בכל דבר. רק תבקשו..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתיישב מחדש) אֶה בְיֶין! ניגש לענין. ובכן, לא באתי בשום בקשה פרטית חלילה, ואינני מחפש פרוטקציה, דִי פיסטון, כמו אחרים בודאי. זה כשלושים שנה, שהנני ראש עירייה ועוסק למען המולדת, לטובתם של אזרחינו היקרים יומם ולילה..

מַדַאם אוֹזֶ’ה – סֶה לַא וֶרִיטֶה! יומם ולילה.. עדה אנכי..

לוֹרֶה – (בגַלַנטיות) קשה לי להאמין שפֶּר אוֹזֶ’ה מזניח אשה נחמדה כמוך אפילו למטרה הנעלה של צורכי ציבור. בגילך, אַ וָוטר אַז', את מַדַאם, יפהפיה ודיסטֶנגֶה מאוד מאוד ואילו הייתי במקום בעלך לא הייתי חולם אפילו על בזבוז מרץ וזמן על עבודה ציבורית כאשר יצור חמוד כמוך נשאר גלמוד בין ארבעה הקירות. הבה ונסתפק בכך שהמסכן עובד יומם ולילה, סליחה יומם בלבד.. הן צרפתים כולנו. חא! חא! חא!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהתפעלות) אין כפריזאים למחמאות.

לוֹרֶה – זה בדמנו.

פֶּר אוֹזֶ’ה – יודע אני.. יודע.. עיר נפלאה פריז.. ובכן נשוב לנושא שלנו. כל מה שרציתי, היה קצת פרסומת לפעולה חשובה, שנעשתה בעירנו. ממש מפעל כביר של הקמת מלון גדול לאזרחים, לתיירים, לזוגות צעירים לירח הדבש שלהם וכו וכו וכו.. כמובן, שמדובר במלון מודרני, עם כל הנוחיות (קורץ עין לפקיד) והיינו רוצים ש..

לוֹרֶה – זה הכל? סַא סֶט אֵין בַּאגַאטֶל! זה דבר פעוט בחיי! כל העתונים עומדים לרשותך, אדוני, בחר באחד מהם ואני אעשה את היתר. העתונים, מבין אתה, אוכלים ממש מידינו ומוכנים לכל פקודה. לא לחינם מתפארים אנו, שאין כעתונאי לבלוע כל צפרדע שתוגש לו. בלעדנו, אין להם כל זכות קיום. אנחנו מספקים להם את הכל. את הידיעות, את המאורעות, את הרכילות, את כל ההוקוס פוקוס, שהם מדפיסים. כמובן בתוספת מליצות, כיד הרוח הטובה השוררת עליהם. בזאת אין אנו מתערבים. שיבושם להם, לכתבים הללו. המסכנים צריכים גם כן לעשות חיים ולהרויח את לחמם.

פֶּר אוֹזֶ’ה – אבל הם יכולים אולי לסלף קצת את העובדות ואזי אנה אני בא? אולי מוטב שאני..

לוֹרֶה – (ברצינות וקפדנות) לא, אדוני! העתונות אינה קיימת כדי לתאר את הנעשה במדינה. היא רק כלי שרת לפוליטיקאים ואלה מצידם סומכים עלינו, על הממשלה. יד רוחצת יד. ככה זה בעולם. סֶה לַא וִי. יודעים הם היטב ללכת בתלם. אל פחד ואל חשש הקל שבקלים. סמוך עלי. אעשה לעירך החשובה והנכבדה את השרות הקטן הזה. אתה, קח את הגברת החמודה שלך ולך לבלות בקַפיטאַל. לבקר את נפלאותיה. רק שים לב ובל תתפתה על ידי אחת הגארס.. נו אלו, המטיילות על הטרוֹטוּאַרים. המדרכות הן הכי מסוכנות. חא! חא!

בשבילך, ידידי היקר, קיימים מוסדות מכובדים. בהם תמצא את כל האליט. העילית של החברה, של נכבדים כמוך.. פקידים בכירים, בעלי תעשיה ואפילו ראשי ערים ומיניסטרים. הייתי נותן לך כמה כתובות מענינות אלא, שחרד אני מפני המדאם שלך. היא עוד עשויה לשבור את המטרייה שלה על קרחתי. מפחד אני מפניה נורא.

פֶּר אוֹזֶ’ה – גם אני.. גם אני.. אשת חיל..

לוֹרֶה – זהו זה. אל דאגה. עם שובך הביתה תמצא את הכתבה ואין לי כל ספק, שתהנה ממנה. לא נקמץ במחמאות והפעם בעיקר לך ולחוכמתך. אמנם גם לזוגתך יש חלק נכבד במה שהשגת, אבל, לפחות למראה, אסור לנו להודות בכך. הזכרים המנצחים! (לוחץ את ידיהם ומלווה אותם עד הדלת. הם יוצאים והוא נופל לתוך כסאו ומנגב את הזיעה מפניו) אוף! לֶה סַאל וַיללַאז’וּאַ! הקרתנים הללו! סמרטוטרים! ישר את מסיה לה דירקטר זֶ’נֶרַל. לא אחרת. אפילו הפוֹרטיֶיה, השוער שלנו לא היה מסכים לדבר אתם. לא כתוב בשום סעיף, שמחובתנו, לפנק את האזרח, לחלק לו מחמאות ולחייך לאשתו המפלצתית. זה מגעיל אותי.. אבל.. מה לעשות? גדולתה של צרפת דורשת שנהיה אדיבים לאזרחיה המחורבנים.. לה סַיטוּאַיֶין!

 

מערכה ד'    🔗

(אותה במה כמו במערכה ב', פרט לדגל על הקיר. נכנס המזכיר בֶּרטוֹ עם חבילת עיתונים בידו, ניגש לשולחנו ומעיין בקדחתנות בעתונים)

המזכיר – אַנפֶן! סוף סוף מצאתיה. (קורא ומהמהם) המ.. המ.. לא רע.. לא רע לגמרי.. (הדלת נפתחת ונכנסת לואִיז עם מטאטא בידה)

לואִיז – בקר טוב, מֶסיֶה המזכיר! יום יפה לנו היום..

המזכיר – (ממשיך לקרוא בעתון. לבסוף מוציא עפרון מכיסו ומסמן מסביב לכתבה) (מרים את ראשו ורואה את לואִיז) מה אמרת?

לואִיז – (בקול רם) בוקר טוב, מֶסיֶה המזכיר! מה אתה מעיין בעתון? שוב רצחו איזה קלושר? המסכנים… ולומר, שישנם אנשים, שכלל לא איכפת להם אם אין להם דירה, אשה טובה, ילדים..

המזכיר – לומר את האמת.. אין חייהם כה מסכנים, כפי שאת מתארת לך. להתחמם כל היום על שפת הַסֶן, לא לעבוד, לדוג דגים ולישון באויר נקי..

לואִיז – מתחת לגשר, עטופים בסמרטוטים אלה (מצביעה על העתונים) בקור ובחום.. לי.. זה לא אומר כלום.. ההיית רוצה לחיות כמוהם, מֶסיֶה המזכיר?

המזכיר – (בבהלה) חס וחלילה! מדבר אני על החיים הטובים, ללא עול משפחה.. ללא תלות באף אחד.. לַה לִיבֶּרטֶה קוֹמפלֶט. החרות הנפלאה!

לואִיז – אבל זו הפקרות! הממשלה צריכה לעשות משהו בנידון..

המזכיר – אשה את.. לא מסוגלת להבין זאת..

לואִיז - אתה רוצה לומר לי, שהיית רוצה לחיות כמו אלה…

המזכיר – אלהים ישמור! כמו אלה הַווּאַיוּ, היחפנים, המסכנים הללו, כפי שאת אומרת, לא זאת חשבתי..

לואּיז – אהא! הבנתי! לַה לִיבֶּרטֶה קוֹמפלֶט! היית רוצה להתמזמז ככה פרו-פרו.. כמו..

המזכיר – מה אתך? האם אני נראה כזה בעיניך?

לואִיז – תודה לאל! ראיתי משהו בעיניך ש..

המזכיר – לא לזאת התכוונתי. פשוט.. איך לומר זאת.. להיות מישהו אחר.. להתהלך ברחובות עם מקל עם גולת זהב, כמו דאנדי.. בלי דאגות, לבוש הדור.. בלי השרוולים השחורים.. עם כובע קש על הראש כמו.. כמו מוריס שֶבַליֶה, להשתחוות לימין ולשמאל לכל אשה יפה.. לכל.. גבר בעל שרשרת זהב על כרסו.. להיות בעולם אחר.. כזה.. שדומה.. ל.. לגן עדן. (בעצב) רק לחלום, כי רחוק הוא ממני.. רחוק גם ממך, לואִיז המסכנה.. לַה פוֹבר..

לואִיז – אתה מֶסיֶה המזכיר, אל תקח אותי לטיולים שלך בגן עדן. זה חטא ככה לדבר ועוד אתה..

המזכיר – אשה את. לא מסוגלת להבין זאת. רגילה את לעבודה כמוני. לחיים אַספֶּקטים שונים. הגידי בעצמך – מה יש לי מכל עמלי, שאני משקיע בעירייה עלובה זאת את כל ימי חיי? בֶּרטוֹ פה בֶּרטוֹ שם!.. עבדות ולא יותר! ואם חלילה לא דופק דבר מה.. מי אשם תמיד? כמובן, שאני. הכל יוצא לראשי. “זה בגלל העצלן הזה!”.. “זה בגלל הטפש האידיו הזה בֶּרטוֹ”.. “מזמן היה צריך לפטרו. אין כל תועלת ממנו ואין כל תועלת מלהכניס משהו לראשו הסתום”. הנה מה אני.

לואִיז – אל תדבר ככה על עצמך. הן יודעת אני מי אתה. מזכיר העירייה – זה כבוד.. כבוד גדול..

המזכיר – חא! חא! כבוד.. אם פעם ביובל עורכים סעודה לכבוד העירייה, סעודה דשנה.. את מי מזמינים? את ראש העיר ואת חברי המועצה.. האדונים. לאדון המזכיר, החייב לרשום כל שטות הנאמרת באולם זה, הנשען על שולחן רעוע זה מהבוקר עד הערב – משאירים את הכבוד לשרתם. “דאג לכל בֶּרטוֹ! שלא יחסר דבר, בֶּרטוֹ! תדאג שלאנשי התזמורת תוגש שתייה, בֶּרטוֹ!” ואיפה אני? מה אני? מטאטא.

לואִיז – ואני? כלום איני עובדת עירייה זה שנים רבות? מנקה.. רוחצת.. מאבקת.. לא היה מזיק לאדונים אלה, לו היו מזמינים גם אותי. לה דֶמוֹקרַאסִי! לֶגַאלִיטֶה! השוויון המהולל.. ולאחר ככלות הכל – במה טובים אלה מגאסטון שלי? פועל נקיון של העירייה. אלמלא הוא, היו אוכלים אותם ואת רכושם העכברושים מזמן. אבל כשבא לסעודה.. הרי הם.. האדונים.. האלוהים. לֶה בּוֹן דְיֶה.. להם ורק להם מגיע הכל.. (מחקה) "רוצי מהמטבח לשולחן ומהשולחן למטבח לעזור לאלמנה וִיוֶט. עוד מתפלאים שיש קומוניזם בעולם.. (מנמיכה את קולה) ועוד אומרים שכל זה על חשבון העירייה..

המזכיר – רק זה? וכל הנסיעה של הוד מעלתו והפמליא שלו לפריז.. הוא ואשתו וכלתו ובנו ואפילו החותנת הזקנה.. המכשפה.. ואני.. כשאני מזדקק זה שנים לזוג שרוולים שחורים.. אלה משופשים כנעל ישנה ובושה להתהלך בהם, אומר ראש העיר: (מחקה) “לחסוך – זה העיקרון שלנו, ברטוט יקירי. זה, שאיננו חוסך – סופו שיעבור על הפתחים. לפי החסכון מכירים אדמיניסטרציה טובה. החסכון – זהו העקרון המקודש ביותר של עובד ציבור. כספי האזרח אינם הפקר, ברטוט!” אבל כאשר הענין נוגע ל..

לואִיז – האין זה חטא, מסיה המזכיר? הם, כולם דומים, המלוכלכים.. און ססקנט.. כולנו עובדים כחמורים בכדי שאלה.. (הדלת נפתחת ונכנס ראש העיר)

פֶּר אוֹזֶ’ה – (ניגש בצעד נמרץ לכסאו) בוקר טוב, מֶסיֶה המזכיר! בוקר טוב, לואִיז! יום יפה לנו היום, יום גדול בתולדות עירנו. (למזכיר) ההיצצת כבר בעתונים?

המזכיר – ביֶין סִיר! בטח, מֶסיֶה ראש העיר! הנה הם פה כולם (מגיש את העתונים לראש העיר) אפילו סימנתי את המקום. צילום מצויין. מֶסיֶה ראש העיר נראה בו מחייך כמו הפרֶזידַאן בשעת קבלת אורחים. חברי המועצה מטושטשים קצת. זו אשמת הצלם פרַאנסואַ. אולי כדאי להחזיר לו את הצילום. יעשה אחר..

פֶּר אוֹזֶ’ה – לא כדאי. הם לא חשובים. העיקר, שרואים אותי ואת השלט המפואר.

המזכיר – האלמנה וִיוֶט.. גם היא כמעט ולא רואים אותה כלל..

פֶּר אוֹזֶ’ה – האלמנה? גם היא אינה חשובה ביותר. היא משרתת רק את הסימבול.. מהוה כעין סמל הקידמה.. הקידמה, שלא פסחה לשמחתנו ולאשרנו על עירנו היקרה. כי הקידמה – זה העיקר. בלי קידמה ניראה ככל העיירות שבסביבתנו.. עלובות.. אפורות.. שיגרתיות. מה את חושבת לואִיז?

לואִיז – לבטח מֶסיֶה ראש העיר! אין הם יכולים להשתוות אלינו. אין להם ראש עיר כמוך ואין להם הדינמיט..

פֶּר אוֹזֶ’ה – הדינמיות, לואִיז היקרה. הדינמיות. יפה אמרת. את כלל לא כל כך טפשה כפי שחשבתי. גאסטון שלך יכול להתגאות בך..

לואִיז – הוא? וכי רואה הוא בי יצור אנושי? האוכל והמיטה וזה הכל.

פֶּר אוֹזֶ’ה – סֶה מַאלהֶרֶה! זה אסון העם! אין רואה הוא יותר רחוק מחוטמו. עדת מטומטמים.. (מהרהר ומחייך לעצמו) זה דוקא הטוב בעם הזה. קצת פחות פקחות וקצת יותר משמעת.

המזכיר – דרוש לו בכל זאת קצת שכל, כדי שיבחר לו ראשי ציבור מתאימים.

פֶּר אוֹזֶ’ה – לבחור? אתה מצחיק אותי בֶּרטוֹ. כלום העם בוחר במנהיגיו? אין לו כל דעה בזה. אילו היה חפשי לעשות ככל העולה על רוחו, היה בוחר בכל שיכור, בכל בעל פה גדול, שאינו יודע מימינו לשמאלו. אן אִיגנוֹרַאן! היה בוחר בבור ועם הארץ. ככה זה! גם לא יכול להיות אחרת, כי העם מאמין שקול העם כקול שדי. השלטון נתון בידיו.. חא! חא! חא! את העם צריך ללמד, בֶּרטוֹ. להדריך.. קאז’ולה.. לשעשע.. לשכנע.. כדי שיבחר לו מנהיג כמוני ואז יוכל הוא בבטחון קוֹמפלֶה להשאיר את הכל בידים אמונות.. שנוצרו לכך.. כלום חושב אתה בֶּרטוֹ..

לואִיז – אבל יש הרבה אנשים חשובים בעירנו.. לה זִימפוֹרטַאן.. כמו.. הרוקח.. הרופא.. המורה, בעל המכולת.. הכומר וגם אלה אינם..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אינני אומר שאינם חשובים. כל מקצוע חשוב וטוב שישנם כאלה. אבל, הם אזרחים בלבד. גם את, לואִיז, אזרחית וביניהם ובין עצמם – הם שווים. זאת היא רוח הַדְמוֹקרַאסִי, ירושת הַרֶבולוּסיוֹן, המהפכה הצרפתית. אולם אי אפשר להשוות את אלו אלי. המנהיג קובע מה טוב ומה רע עבור האזרח. ככה תמיד היה וככה תמיד יהיה. אחרת ייהרס העולם.

לואִיז – ישמור אלוהים!

פֶּר אוֹזֶ’ה – סֶה סַא! זהו! הבינות? ועתה מֶסיֶה המזכיר.. נשמע מה כותבים עלינו שם בעתונות הַמֶטרוֹפּוֹל.

המזכיר – (מרים את העתון לעיניו) לֶה וואַלַא! הנהו! (קורא) “באחת העיירות הנידחות, רחוקות מאם הדרך, שאיש לא שמע עליהן מעודו ובקושי ימצאה על מפת צרפת, קם מאורע כביר, שקשה להעריכו בקנה מידה ארצי. בעיירה בּוּזיאַן, דִפאַרטְמאַן לוּאַר, הקימה העירייה בית מלון מפואר, שישמש מקום אירוח לאורחים, הרוצים לבלות בתחומיה. מלון זה – אינו אלא, ראשית שרשרת מעשים נועזים, שראש העיר שלה פֶּר אוֹזֶ’ה, שני משמאל, מתכנן לבצע בקרוב. אותו גבר נמוך קומה, חסון ובעל מראה מכובד, על ידי מירצו ללא ליאות ורוח הצרפתית, המקוננת בקרבו, פעל ויפעל רבות לשם האדרת גדולתה של צרפת, שבניה נתנו לעולם את האחווה, החירות והשיוויון”.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מוחה דמעה במטפחתו) זה קול צרפת. מה תאמרי לוּאִיז?

לוּאִיז – (מנגבת אף היא את עיניה) אני.. נרגשת כולי.. רוצה אני לבכות משימחה (בורחת מהחדר).

המזכיר – (בהססנות) האין זה קצר מדי? לאחר ככלות הכל, לאחר כל ההוצאות המרובות.. חברי המועצה אולי.. לא יראו בעין טובה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אתה ססֶפטיק.. ספקן אתה מלידה, ברטו. יש להם לעתונים לכתוב על הרבה דברים יותר חשובים מהמלון המחורבן הזה. יש להם לה גרַאנד פּוֹלִיטִיק, עניני עולם, ואם הקדישו לנו כתבה שכזאת, מה ערך להוצאה זעירה לעומת העובדה, שזו הפעם הראשונה, מאז השריפה הגדולה של מחסני תבואה של פִּיטֶה המנוח, וגם זה קרה בעודני ילד, עלינו בסערה על דפי העתון החשוב ביותר באימפריה. כל ראשי העיירות בסביבה יתפוצצו מקנאה. כל ההוצאות היו כאין וכאפס לעומת דברי השבח שהעתון מפזר ביד רחבה עלי ובגללי נותן את הכבוד לכל התושבים.

לוּאִיז – (מכניסה את ראשה וקוראת) מֶסיֶה הכומר! (נעלמת)

פֶּר אוֹזֶ’ה – הכומר? איזו הפתעה! (נכנס הכומר, גבר רזה, זקן, בבגדי כהונה שחורים ומרופטים. ראש העיר קופץ ממקומו ומושיט את שתי ידיו לכומר) אך מֶסיֶה הכומר, מוֹן שֶר פֶר, אבינו הטוב, איזו רוח טובה הביאה אותך אלינו?

הכומר – (לוחץ את ידו של ראש העיר) בוקר טוב מֶסיֶה ראש העיר! בוקר טוב בֶּרטוֹ

פֶּר אוֹזֶ’ה – לכבוד לנו.. לכבוד לנו.. זה עידן ועידנים לא בקרת במשרדי.. כמובן, אחר הכנסיה המפוארת ייראה לך משרדי כה צנוע ואפסי. כי איך אפשר להשוות את עבודת קודש שלך לפעולות חילוניות, שאם כי כולן, כל כוונתן היא לטובת הציבור. אולם, מבקש אני סליחה ממך. שב אבי, שב בבקשה. מה הביא אותך תחת צל קורתנו הצנועה?

הכומר – המ.. למעשה.. איך לומר.. נו.. באתי בענין המלון..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהתפארות) קראת בעתון? באת לברכני על הצלחתי העצומה?

הכומר – לאו דוקא.. לאו דוקא..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אֶה ביֶין! אינני מבין..

הכומר – באיצטלא שלי, כאיש אלוהים, רואה אני קצת אחרת את כל הענין. אם תרשה לי.. אתם החילונים.. נתפסים לעתים.. מתוך רצון טוב.. אינני מפקפק בדבר לרגע.. אחרת, אי אפשר להבין זאת.. סוף סוף, אתה לפחות, אדוני ראש העיר אינך ילד.. גם מעמדך החשוב..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אהה! אני מתחיל להבין.. אתה חושב, שהפרזנו בפרסומת..

הכומר– גם זה.. גם זה.. ההפרזה אינה מעידה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ההפרזה – זו מעלת השולטים וגם זכותם. בינינו ובין עצמנו.. גם הכנסיה הקדושה אינה מזלזלת בפרסומת, כשיש לה צורך בה ומשתמשת אפילו בעתונות לשם כך. כל מאורע הקטן ביותר מקבל גיבוי מגבוה.. וכאשר אני אומר “מגבוה”, אינני מעלה על לשוני.. את השמים.. הכניסה שמה מיועדת רק לצדיקים כאמור.. אלא, השימוש בעתונות.. לשם שמים.. די נרחב ואיש אינו מתרעם על זאת..

הכומר – יתכן.. יתכן.. אינני מכחיש זאת.. אלא שכמובן.. המטרה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בצחוק יוביאלי) מקדשת את האמצעים. חא! חא! חא! לוֹיוֹלַא הצדיק..

הכומר – לא לזאת התכוונתי. ברצוני לומר.. שעלי, ככוהן העיר הזאת לדאוג לשלווה הרוחנית של צאן מרעיתי.. זאת אומרת.. למוסר. זה אולי גם תפקידנו העיקרי.. לא תרצה הן לגזול אותו מידינו ולקבל אותו על עצמך, אדוני, ראש העיר. אם הסכמתי לעצום עין לעובדה שארבעה רווקים גרים בכפיפה אחת.. המ.. ואנשים הם אנשים.. נשמות חלשות.. גם אני מודה בזאת.. הרי עשיתי זאת אך ורק למען האלמנה וִיוֶט, אשה חסודה, קתולית טובה, ובת מסורה לכנסיה. אלא עתה.. עם כל הרעש מסביב לענין.. הסעודה נאמר.. הדשנה מדי.. ואולי גם העליזה מדי.. כן.. הגיעו אלי שמועות.. התזמורת.. הקהל הרב.. הבדיחות.. הליצנות.. לא אומר חלילה.. הוללות.. איך לומר.. זה פוגם במקצת. כל דוגמה.. כל סיסמה.. כל רעיון אפילו.. אם לא שומרים על המסגרת של המוסר.. סר טעמו וריחו.. איך שהוא נעשה המלון הזה, שעד עתה לא ראו בו כל דופי.. המ.. למרכז.. די מפוקפק. ומי יודע..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהתלהבות של מתגושש) להיפך! להיפך! מֶסיֶה הכומר! המוסר הוא באדם ולא בבנין ואם מישהו מן האזרחים.. נאמר בפשטות.. מתפתה לדבר עבירה.. הן כל העיר, על מגרשיה הריקים, גינתה ופינות סתר שלה עומדים לרשותו.. אם לא יומם.. הרי לפחות בלילה וחלילה לו לבוא למקום מפגש פומבי כמו מלון כדי.. איך לומר זאת.. לחטא במקצת. וכפי שאמרת בעצמך, אבי היקר.. מתחת לגג של אלמנה מכובדת וצנועה וחסודה כמַדַאם וִיוֶט.. לא יתכן.

הכומר – בכל זאת נודף מהמלון.. אולי לא בצדק.. איש כהונה אני איך לי לדעת.. איזה שהוא ריח של הפקרות או.. נאמר חשש של אפשרות להפקרות.. במידת מה. הן תסכים אדוני ראש העיר ש..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בתקיפות) אינני מסכים! חושב אני וזאת בכל הכנות.. שמטרת מלון.. האחת והיחידה – היא ללון בו. כך נהוג בכל העולם וסמוך עלי, איש החברה הגבוהה, שמכיר אני היטב את העולם. זה יומיים, שחזרתי מפריז והתארחתי באחד המקומות האלה, שאתה כה משמיץ אותם.

הכומר – מטרת מקום – היא מה שרואים בה ולא למה שהיא משמשת למראית עין. בל נהיה פַאסֶטיֶה.. בל נתבדר בדיבורי סרק. אנו, שנינו, יודעים.. שמן הרגע, שחדרים להשכרה הופכים למלון ממש, עלול הוא להכשיל גם.. אנשים נשואים.. שחשקה נפשם לאו דוקא באשת חיקם ואלו.. יתכן ויבואו למלון בכוונות.. איך לומר.. בלתי רצויות..

פֶּר אוֹזֶ’ה – כמובן.. אין אנו שוטרי המוסר ואל לנו להתערב בזכויות הפרט המקודשות ע"י הקונסטיטוציה. בית מלון איננו כנסיה ולא נכנסים אליו כדי להתפלל או להתוודות. במידה מסויימת, מסכים אני מֶסיֶה הכומר. אולם לנו, כמוסד חילוני וציבורי אין לחשוד בכשרים ועוד פחות לעמוד על כוונותיהם הנסתרות. נוּ סוֹם פַא לֶה בוֹן דְיֶה.. לא מוכנים אנו לשחק את האלוהים. גם הוא עוצם לעתים עין על מעשים שנעשים.. אם לא בפרהסיה.. כמובן. מה לעשות? כולנו קצת חוטאים… די לנו שמתערבים אנו בדברים רבים ולאמר את האמת.. רבים מדי. חרות האזרח היא זכותו ואסור לנו לגזול מחרות זאת אפילו נימה יותר. היום בנקודה בנאלית זאת ומחר בדברים אישיים חמורים. לאן נגיע אם..

הכומר – (ממהר) זהו! אֶקזַאקטמאַן! ירדת לסוף דעתי. ובכן.. עם כל הצער שעשוי אני לגרום לך, ראש העיר יקירי, עלי לעמוד בתוקף על ביטול.. כל העסקה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (נדהם) מה רצונך לומר?

הכומר – (בתקיפות) בשם הכנסיה תובע אנכי ממך להוריד מייד את השלט ולהחזיר את המצב לקדמותו. סטַאטוּס קווֹ אַנטֶה!

פֶּר אוֹזֶ’ה – היה לא יהיה! לא אוכל לעשות זאת וגם לא אעשה! אנו חיים בארץ חופשית והכנסיה לא תכתיב לי מאומה! פרט לזאת, הפרסום נעשה כבר ובעתונות הַמֶטרוֹפוֹל. לא נוכל להישיר מבט כלפי האזרחים שלנו.. כלפי כל הפקידים בדֶפַארטמַאן, כלפי..

הכומר – (קם) זאת החלטתי. עוד הערב אצלצל לבישוף ולהגמון. מובטחני, שדעתם כדעתי.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (ביאוש) אבל..

הכומר – אין אבל! הכנסיה קובעת. אם רוצה אדוני להלחם בה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (המום. מושך באוזנו בעצבנות ומחכך בגרונו. מהרהר רגע, מחליק על סנטרו וצועק למזכיר) בֶּרטוֹ! לך לבִּיסטרו הקרוב והבא לנו בקבוק יין משובח, אבל משובח, אמרתי. ובל תשכח להביא שתי כוסות. (בֶּרטוֹ יוצא בריצה). (אל הכומר) אל באפך, אבי! סוף סוף ידידים אנו וכל ימינו חיינו בשלום. לאַדמִינִיסטרַאסיוֹן והכנסיה. לא פעם שחקנו אִין פַּרטִי דֶה וִיסט ולא כוסית אחת הפכנו תוך כל השנים הללו. גם מטרתנו משותפת. הכל לגבר! רציתי לומר.. הכל לאזרח! אגב, שמעתי שגם אתה, מֶסיֶה לֶה קִירֶה, איש בעל מרץ להפליא ובכל זאת, כאיש אלהים יש לך חולשות..

הכומר – חולשות? הכנסיה היא אמי, אשתי ובתי.

פֶּר אוֹזֶ’ה – בדיוק! אתה בכל זאת אנושי, מֶסיֶה הכומר. אנושי כמונו.. בשר ודם כמונו. מביקורי האחרונים בכנסיה.. נוכחתי, שאין אתה דואג לאמך, אשתך ובתך. כפי שכיניתה אותן. והיא מזדקנת מֶסיֶה לֶה קִירֶה! מזדקנת.. הקירות לא טויחו מזמן, התקרה היפה שחורה מפיח הנרות הדולקים, הַוִיטרַאז’ים המהוללים מלוכלכים למדי ופה ושם גם מפוצצים קמעה והמדרגות לאַלטַר, למזבח אדוני, מצבן ירחם אלוהים. באחד הימים ישבור מישהו את מפרקתו, יפצע אחד המאמינים את ידיו ורגליו וכל האשמה תיפול עליך..

הכומר – עניים אנו. אין לנו כסף לשיפוצים. זה עשרות בשנים לא קנינו דבר לכנסיה. גם בגדי כהונתי מרופטים. אולם מקבל אני על עצמי, כנוצרי אמיתי, את הדין. בפני ישו אבינו אין לנו מה להתבייש. גם הוא נולד באורווה ולא התהלך עלי אדמות בבגדי תפארת.

פֶּר אוֹזֶ’ה – בכל זאת סֶה מַאלהֶרֶה! מצב אומלל, שאין לשאתו עוד. גם אנו איננו עשירים ביותר. חיים ממיסי התושבים והתושבים, ככל התושבים, שוכחים לשלם ובכוח קשה לגבות מהם. סוף סוף גם מועד הבחירות מתקרב ומי ילך ויריב אתם? בכל זאת, בל תאמר מֶסיֶה הכומר, שדואג אני רק לצרכיהם הגשמיים. הגיע אולי הזמן, אומר אני, שנראה לי שאומנם הגיע.. לעשות מאמץ ולעזור לכנסיה. לאחר ככלות הכל, זה גם ביתנו. ביתנו הרוחני. גם בית רוחני חייבים לשפץ, כדי שיקבל צורה נקיה יותר, חגיגית יותר, מכובדת יותר. כראוי לכנסיה של עיר כשלנו.

הכומר – (בעינים מושפלות) נכון. עושים אנו כל מה שהוטל עלינו.. אבל..

פֶּר אוֹזֶ’ה – וכי אין אנו, הבעלים, מעריכים זאת. הן לא את החטאים שלנו, הגברים, מביאות נשותינו הנה. את חטאיהן הן. ואם המחילה לא תמיד מביאה את החוטאת לחרטה אמיתית, הרי גם תרופת הרוקח אינה מביאה תמיד את התועלת הדרושה. החטא הוא כמו המחלה. הפחד מפני התוצאות עוזר יותר מהרופא בעצמו. וכי אין אנו אסירי תודה עבור האמונה, שיש מי שמשגיח ממרום על החוטאים..

הכומר – אמת ונכון. כשם שהרועה דואג לצאנו, חייב הצאן לדאוג לדירו.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (טופח על גבו של הכומר) שועל זקן אתה מֶסיֶה הכומר! שועל זקן! לא לחינם היתה הדיפלומטיה נתונה בידיכם, הכומרים. רִישֶליֶה.. מזזרין….מלכי צרפת הבלתי מוכתרים. הבה ונעשה.. לא נאמר עסק.. פוי! הן אין זה לכבודנו.. האין זאת? פשוט הסכם קטן שבקטנים.. מין קוֹנקוֹרדַט, כפי שאתם מכנים זאת. מה דעתך, מֶסיֶה הכומר?

הכומר – וכי יודע אני.. אם מותר לי.. אובד עצות אני.. המוסר חשוב אפילו מהדת.. כי בלעדו, אין יראת שמים..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ובכן, כמה דרוש לך, מֶסיֶה הכומר?

הכומר – (מגמגם) הייתי מסתפק בכ.. עשרים אלף פראנק. לימדונו להסתפק במועט..

פֶּר אוֹזֶ’ה – עשרים אלף פראנק? הן זה הון תועפות! זו הוצאה עצומה לעיר עניה כשלנו.

הכומר – הוצאה לשם שמים איננה הוצאה, אלא הכנסה. צאן מרעיתי ידע להעריך זֶ’סטַה שכזאת. האמן לי, מֶסיֶה ראש העיר שככה זה. קול שדי זה גם קול בוחר. הא? והבמה שלנו, כשהיא מקושטת דַיָה, עושה אפילו יותר ממה שדורשים ממנה. כל זה שרות ועבור שרות (פותח את הידים)..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אמנם קשה הדבר. (נאנח) אבל עסק זה עסק. (נכנס המזכיר עם בקבוק יין ושתי כוסות ומוזג בשתיהן. יוצא)

הכומר – (מרים כוסו) וִיו לֶה מֶר! יחי ראש העיר!.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מרים כוסו) וִיו לֶאגלִיז! תחי הכנסִיָה! (לוחצים ידים והכומר יוצא). העורב! העלוקה! עוד מעט וקיבלתי שבץ.

המזכיר – (מכניס את ראשו בדלת) איזה מֶסיֶה מפריז רוצה לראותך, מֶסיֶה ראש העיר.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בלאות) מה רצונו? מי שלח אותו?

המזכיר – אינני יודע. רק אתך רוצה הוא לדבר, אדוני.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהתעוררות) הכנס אותו מייד! אבל מייד, גולם שכמוך! (המזכיר יוצא)

הזר – (נכנס לאולם גבר גבוה ורזה, קאסקט על ראשו, חולצה פתוחה ומעיל ארוך ומרופט. נעמד בפתח)

פֶּר אוֹזֶ’ה – (ניגש אליו כשידו מושטת) ברוך בואך! שמעתי שבאת מפריז..

הזר – (נכנס לאולם ואחריו וִיוֶט נרגשת ועצבנית. הזר מתעלם מהיד המושטת ואומר קצרות): לַאווּאַזיֶה, מפריז.. מהאיגוד המקצועי של עובדי בתי המלון..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ליניוֹן? אלי?

הזר – (בריתחה) איפה אתה חושב שאתה חי, מֶסיֶה ראש העיר? על הירח! האינך יודע, שאפילו על חור נידח זה חלים חוקי הַאִיניוֹן? וכי כל עובדי בתי מלון, אפילו מחורבן כשלכם, חייבים להיות חברים באִיניוֹן ובעלי כרטיס של עובדי הַאִיניוֹן? וזאת הגברת.. מה שמה.. מתנפלת.. עלי כחיה טורפת. האם צרפת זאת פה או איזה מוזאמביק מֵהַטֶרִיטוּאַר השחורה? מה אתם חושבים לכם לכל הרוחות!

האלמנה וִיוֶט – האני אשא כרטיס? הכזונה אני לעת זיקנה בעיניך?

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתפרץ) בוֹן דְיֶה דִי בוֹן דִיֶה די בוֹן דִיֶה! אלהים הטוב והמטיב! החסרים אנו משוגעים, שישלחו לנו ספֶסִימֶנִים כמוך מפריז? פרחח שכמותך! באת להקים שערוריות אצלי, ראש העיר של בוּזַיאן.. פאר הדֶפַּארטמַאן.. אילו עוד היית מהממשלה, הייתי מבין. יש להם ארחי פרחי מיותרים בכל משרד ויש להעסיקם בכל מיני בריקוֹלאז', בעיסוקים של מה בכך, דֶה קוֹן פִיסטוֹנְנֶה.. אברים פרוטקציוניים.. אבל מאיזו אִיניוֹן שמִיניוֹן? הסתלק מכאן, כל זמן שיושב הנני, אחרת.. אאלץ לקרוא לגַארד שַאמפֶּטר, השוטר היחידי שלנו, שיוציאך בכוח.

האלמנה – ככה! תן לו את הטיפול! מֶסיֶה ראש העיר.

הזר – (מתיישב בחוצפה ומסתכל בראש העיר) אֶ בֶן! ובכן, אתה הנך ראש העיר החשוב, אֶקְסַלאנס, ואני, הפרחח מֵהַשמִיניוֹן? (תופס את סנטרו של ראש העיר בידו ומקרב את פניו לפני ראש העיר) אילו היית סתם מעביד, אחד מאלה המקשקשים בלשונם מרוב עושר – הייתי מרסק אותך לרסיסים וזכר לא היה נשאר ממך. ככה.. (משיב ידו ונושב בה) פיו! כנראה שפה, בפַאטֶלֶן נידח זה, לא רק שהַרֶבוֹלִיסיוֹן לא חדרה מעולם, אלא שחיים כאן עדיין עם מושגים שמלפני המבול. לא שמעת, מסכן שלי, מעולם, על הַאִיניוֹן הכל יכול? המוסד, שכל המיניסטרים רועדים בפניו, על הממשלה בתוך הממשלה ומעל לממשלה? אתה, תולעת מסריחה של מקומצ’יק, מעבר להרי החושך, רוצה לפתוח במלחמה עם האדיר שבאדירים.. הַאִיניוֹן..? לא די לך בכל העיסקות השפלות, בבור שופכין זה, הקרוי בוּזיַאן והינך מעיז להעליב בגסות נציג של עובדים, בא כוח של אחת מהאגודות המקצועיות הכבירות ביותר, זו של עובדי בתי המלון? (דופק על מצחו) או שהינך אֶן אֶימבֶסִיל קוֹמפלֶה או פשוט אוביֶקט.. מועמד.. לבית חולי רוח..

האלמנה – אלוהים שלי! איך הוא מעז? איך הוא מעז? ועוד למֶסיֶה ראש העיר..

הזר – (אל האלמנה) את, סגרי את פיך! לא שואלים אותך. מה עושה את בכלל בבית המלון?

האלמנה – וכי מה זה ענינך, אֶספֶס דֶה דֶגוּטַאן! נתעב שכמוך!

הזר – (בגסות) אינני שואל אותך כמה פעמים ביום שוכבת את עם אלה הרווקים המצומקים שלך או שמא את עושה גם שרות חוץ.. אם כי.. לפי גילך.. מי היה מתפתה.. מבלי לדבר על מראך.. אֶן וְיֶה טַאבלו.. גם כן יפה-פיה.. כל מה, שמעוניין אני לדעת..

האלמנה – אַה! לֶה סַאלוֹ! המלוכלך!

הזר – הפסיקי את ההעוויות שלך! אין זה מצחיק אותי. אני, את טובתך דורש ומוטב שתעני לי. מה את עושה כל היום? ובכן.. קדימה לַה וְיֵי! הזקנה!

האלמנה – (מגמגמת) אני? קמה מוקדם מאוד בבוקר, אוֹ פְטִי ז’וּר, עוד בטרם יצאה השמש.. מעמידה מים לרחיצה וגילוח עבור הבחורים ומכינה עבורם ארוחת בוקר..

הזר – ואחר כך?

האלמנה – אחר הארוחה רצה אני לשוק, לקניות, מכינה ארוחת הצהרים, מנקה.. רוחצת ומאבקת את החדרים..

הזר – ואחר כך? דַבּרִי אשה!

האלמנה – אחרי ארוחת הצהרים.. אני מכבסת עבורם.. מגהצת ומתקנת את הלבנים ואת הגרבים.. הכל עד ארוחת הערב..

הזר – על מה שאת עושה אחר ארוחת ערב אני עוצם את העינים. יש לי לב טוב ורק בהתחשב עם גילך, זקנתי, מוכן אני לעשות רבות למענך. כמובן.. אם תסכימי להיות חברה בַּאִיניוֹן ולשלם את התשלום עבור כל השנה, החל מחודש ינואר. כי הן לא תעלי על דעתך, שנשלח אליך גובה כל חודש למקום המחורבן הזה. כתמורה – אוכל אני להשתדל, אני מדגיש להשתדל ולהשיג לך דרגה של מנהלת בית מלון, תשלומים נוספים עבור כל שרות ושרות, תשלום מיוחד עבור שעות נוספות במחיר כפול, דמי כוננות במחיר מרובע.. ודמי שתיה כחוק של 10%. אולי נמצא איזה שהן תוספות שלא מניתי עכשיו אבל כרגע.. זהו זה!

האלמנה – הן המלון שייך לי! אני לַה פרופריֶיטֶר.. בעלת המלון! ומי, ישלם לי על כל זה.. שאמרת?..

הזר – בעלת המלון? לַה סַאל בּוּרז' וּאַז? מנצלת? אויבת מעמד העמלים! לפי ההסכם עם הסינדיקט של בעלי בתי המלון, אין בעל מלון רשאי לעבוד במלונו הוא. במקרה של הפרת ההסכם – עליו לשלם לַאִיניון 10% מכל הכנסותיו השנתיות, כקנס.

האלמנה – אני אשלם לך? אֶספֶס של זבל כמוך!

הזר – תשלמי ועוד איך תשלמי!

האלמנה – בקושי אני מפרנסת את עצמי.. גם כן מלון.. אלמלא הרווקים, טובי הלב, הייתי מזמן פושטת יד.

הזר – (ממשיך בשקט) אחרת עליך להוריד את השלט ולהסתפק בחדרים שכורים בלבד וכקנס לשלם לַאִיניוֹן מס שנתי בגובה של 5%, שתדעי גם את טוב לבי, למרות שאינני רווק, מכל ההכנסות כדמי טרחה עבור הפיקוח על ביצוע ההסכם..

האלמנה – משכירה אני חדרים זה עשר שנים, מאז מת בעלי מֶסיֶה וַיוֶט, מנוחתו עדן, ללא כל שלט שמֶלֶט.. כל העיר יודעת זאת, שאל את מי שתרצה.

הזר – וכי מי אמר לך לתלות את השלט?

האלמנה – (מצביעה על ראש העיר) הוא.. מֶסיֶה ראש העיר..

הזר – ראש העיר או ראש חמור! אם הוא צווה עליך לעשות זאת – הוא ישלם את הכל, חביבתי. הַאִיניון אינו מרשה לעשות צחוק מעצמו ועוד לשלוח נציג כמוני אֶקספרֶה למקום מרוחק כזה. היה לא יהיה! בנו לא משחקים! הוא ישלם וישלם..

פֶּר אוֹזֶ’ה – האני אשלם? קדחת!

הזר – תשלם סבא, אפילו אם תצטרך למכור את השעון המוזהב שלך.

פֶּר אוֹזֶ’ה – ואתה תכריח אותי לשלם? זה.. מעניין מאוד.. מכירים אותי בעיר זאת. לקבל – אַוֶוק פלֶזִיר.. ברצון רב, אבל – לשלם? לא ושוב פעם לא! ואתה, חתיכת מטורף מפריז תאלץ אותי לשלם לַאִיניוֹן המזופט שלך? לעולם לא! השמעת פרחח בן פרחחים? אמרתי “קדחת” ותקבל קדחת.

הזר – מישהו יצטרך לשלם. אם לא אתה, אזי כל הפועלים בעיר זאת, ניקח מהם מס מיוחד ע"ח הקנס, שנטיל על עיר זאת.

פֶּר אוֹזֶ’ה – קוֹם סַא.. ככה נדמה לך.. לה קוֹנטרִיבִיסיוֹן.. מס עובד?

הזר – פַארפֶטמַאן! בדיוק כך.. לה קוֹנטרִיבִיסיוֹן!

פֶּר אוֹזֶ’ה – ואתה מאמין לרגע שמישהו בעיר זאת ישלם לך סֶנט שחוק אחד עבור שרות, שלא קיבל? אינך מכיר את בני עירי. לא.. לא הם..

הזר – זאת תשאיר לי. יש לנו האמצעים הדרושים.

פֶּר אוֹזֶ’ה – המשטרה? (צוחק) הייתי רוצה לראות את הגַארד שַאמפֶטר הזקן שלנו, הולך מבית לבית לגבות את הקוֹנטרִיבִיסיוֹן. חא! חא! חא! אתה תאכל לפני זה את הקאסקט המלוכלך שלך.

הזר – מי סומך על המשטרה? הללו לוקחים את המחצית לעצמם ועוד דורשים שיתנו להם פרסים עבור טרחתם. יש לנו דרכים אחרות, מודרניות, אַבסוֹלִימַאן חדישות. שביתות, השבתות, שערוריות, בתי משפט לעבודה, הפגנות “ספונטניות” ויש לנו גם חברה שיודעים גם לאיים וגם לקיים. סמוך עלינו!

פֶּר אוֹזֶ’ה – אם אתה כה בטוח בעצמך – וַא זִי! אדרבא! נראה אותך! נסה את השיטות החדישות שלך ואם תצליח – לפחות אלמד דבר מה לעת זיקנה. זה יכול להיות מעניין ומועיל לגיזבר שלנו, המקבל שבץ במקום מסים לקופתנו.

הזר – יהא ליבך סמוך ובטוח, שישלמו עד הפרוטה האחרונה.

פֶּר אוֹזֶ’ה – אם אלה ישלמו – יהיה זה סוף העולם.

הזר – לא סוף העולם, אלא סופך אתה. כן. סופך כראש העיר הזאת.

פֶּר אוֹזֶ’ה – האומנם? אַלֶלה זִי! הראה את גבורתך! זה שלושים שנה שאני מחזיק את כל האזרחים של עיר זאת בכיסי ואתה מעיז לאיים עלי שאלו..

הזר – זה פשוט מאד. רק מוגבל בשכל, כמוך, אינו רואה זאת. המשלמים – הם אזרחים כמוך וכמוני והיטב יחרה להם הדבר, שבגלל השטויות שלך יהיו נאלצים לשלם או לסבול צרות צרורות מֵהַאִיניוֹן. יום הבחירות קרוב. הא! מֶסיֶה ראש העיר! יש לנו יותר כסף מאשר לך, כדי ללחום על קולות הבוחרים ויכולים אנו יותר ממך, הרבה יותר ממך להבטיח, אפילו אם אין בדעתנו לקיים את ההבטחות. ביטול מסים קוֹמפלֶה! דירה מרווחת לכל המשפחה.. פנסיה בגיל ארבעים, כל עוד כוח ב.. אתה יודע כבר מה.. בילוי נעים ע"ח העיריה בליווי תזמורת, בידורים שעדין לא שמעו עליהם ועוד ועוד. אתה יכול לנשק לקולותיהם, כי לא תראה אותם יותר בחייך. מה דעתך, פיקח שלי?

פֶּר אוֹזֶ’ה – (שותק. שקוע במחשבות. מתעורר ומדבר בהססנות)

ייתכן.. השד יודע.. אולי הצדק אתך.. אולי באמת לא עשינו די למען הפועלים המסכנים הללו. אומנם פרנסתם בדוחק, אפילו מסים אין אנו לוקחים מהם כמעט.. מעט שבמעט.. וזה חסר לנו בקופת העירייה. חסר מאוד. סוף סוף, סך הכל 500 נפשות ומחציתם – מחוסרי אמצעים. הגובֶרנמַאן, אלה שלמעלה, אוטמים אוזנים. לא איכפת להם כלום. תסתדר! תסתדר! רק מאתנו בל תדרוש! הכומר – גם הוא עלוקה. לא תתן לו – יסגור את ארונות הוידוי ויצאנו כולנו חוטאים. (במרירות) ואתה עוד עם הקוֹנטרִיבִיסיוֹן..

הזר – (בקול מרגיע) הַאִיניוֹן, מבין אתה, אינו עומד דוקא על הכסף. כסף יש לנו די והותיר. העיקר – שהמון העמלים יראה שאנו עומדים לצידו נגד המנצלים למיניהם, בין שקיימים ובין שלא קיימים. לבחוש בקדרה, זקני, אין טובים מאתנו. סַא סֶה לַה גרַאנד פּוֹלִיטִיק! ובל תחשוב ידידי, שחשבון שוא זה. הבחירות – בן מבחן גם לנו. גם אנו זקוקים לקולות עבור הפארטי, המפלגה המהוללת שלנו. גם לנו אסור לאבד את השלטון.

פֶּר אוֹזֶ’ה – מבין אני, מבין. כל אחד דואג לעצמו. זה לגמרי נַאטִירֶל.. טבעי ואנושי.. ומה אוכל לעשות למענך? הן כסף, לפי דבריך, יש לכם די והותיר..

הזר – (טופח על ברכו של ראש העיר) אלה הם דיבורים! יכול ויכול אתה.. כמובן.. אם רצונך בכך.. והמדובר.. רק ברצון טוב.. אין אנו משתמשים בלחץ, כדי לכפות על מישהו..

פֶּר אוֹזֶ’ה – יודע אני… יודע אני..

הזר – במקום להתפאר במלון הסמרטוטי “כאות לקידמה וגדולת צרפת”.. רואה אתה, גם אנו קוראים עתונים.. יכול אתה להקציב לנו שטח יפה, במקום מרכזי, על יד העירייה, לבית איניונים שלנו. למשרד, למועדון ולאולם פגישות. אנו דוגלים באֶגַאלִיטֶה.. בשויון לכולם. אדרבא! יבואו שמה מצעירי העיר, יקלטו קצת חכמת חיים. לה פרוֹפַאגַאנד.. התעמולה.. זה דבר נכבד מאוד. ולחברים זקוקים אנו תמיד. ואתה מֶסיֶה ראש העיר, תשמש דוגמה לראשי העיירות בסביבה. ראש העיר הליברלי והמתקדם הראשון בֶּדפַּארטמַאן, הדואג לנוחיות ולבידור להמוני העמלים. איך זה נראה לך? האם לא לזאת שאפת כל הימים? אמור בעצמך.. אבל בהן צדקך..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אבל מה לי ולכל זה? הן ידוע אני דוקא כמתנגד לפארטי המהוללת שלכם.. יושב אני כיום בועדה, הדנה איך לרסן את התיאבון שלכם, איך להכניס לכם מקלות בין הגלגלים.. איך להכשיל אותכם בבחירות הבאות.. ואתה רוצה, לא פחות ולא יותר, שאני אופיע כפאטרון שלכם.. כידידכם אהוב נפשכם.. שאעשה וולט פַאס פתאומי, מימין לשמאל..

הזר – כבר היו דברים מעולם. בפוֹלִיטִיק אין שום דבר יציב.. לעבור מצד לצד יודע כל חתול ומה רע בזה, בּוֹן דִיֶה, שידברו עליך פעם גם טובות? הסתובבתי די בעיר בכדי לעמוד על טיבך. אנו הַאִיניוֹן לא משאירים שום דבר למקרה, חוקרים הכל מראש ויודעים הכל מראש. איך שתרצה, זקני..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ונאמר.. שאוותר פעם על כבודי ושאסכים להצעתך.. כלום הכל תלוי אך ורק בה? חברי המועצה יתנגדו. המגרשים במרכז העיר מיועדים לשוק חדש, לבית ספר, למשרדי השלטון המקומי. אולי יסכימו, אם כי גם זה בספק גדול.. לעשות זאת באיזו פינה שקטה, רחוק מהבתים.. לזאת אולי אוכל לשכנעם.. אולי..

הזר – (פושט את ידיו) הורדת השלט מעל למלון והַקוֹנטרִיבִיסיוֹן או מגרש במרכז העיר. איך שתרצה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – יהי כן.. וכי מה יכול אני לעשות? אתה שם לי את הפִיסטוֹלֶה אל המצח.. שוד באמצע היום! עדים השמים, שלא ברצון הסכמתי.. לא לפי רוחי הענין.. אלא.. מה לעשות?

הזר – (מוציא מכיסו בקבוק קוניאק קטן עם שתי כוסיות, מוזג לתוכן מן הנוזל ומגיש כוסית אחת לראש העיר) אוף! היתה זאת חתיכת עבודה! אגוז קשה אתה.. ייפח רוחך! אבל אתה בחור כהלכה ומבין ענין. בוא ונשתה להסכם (מרים את הכוסית) וִיו לֶה מֶר! יחי ראש העיר!

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מרים גם את הכוסית שלו) וִיו לִאיניוֹן! תחי הַאִיניון!

(סוף מערכה ד')

 

מערכה ה'    🔗

(הבמה כמו במערכה ג'. האולם ריק. נכנס ראש העיר, קד קידה קלה לעבר שולחן הישיבות ופותח במונולוג)

פֶּר אוֹזֶ’ה – בוקר טוב, ידידי! בוקר טוב, בֶּרטו! (מוריד את המגבעת ורוצה להעיפה, אולם לפתע נעצר, ניגש לקולב ותולה עליו את כובעו. ממשיך במונולוג). לא אטריח אותך, בֶּרטו יקירי. חרד אני לכבוד עובדי המוסד הזה, המוסד הייצוגי, שנבחר בקולות האזרחים בבחירה חופשית, בלתי משוחדת. אני ואתה, ברטו, משרתי הציבור היקר הזה ואין לנו להתעלות זה על זה. לַה.. לַה.. מֶסיֶה המזכיר (כאילו טופח על גב מדומה) חרות זה חרות! (מתיישב על כסאו ומשפשף את ידיו בהנאה) עלי לבשר לכם, שותפי לדאגה, שותפי לעול הכבד, שותפי לאחריות כלפי אזרחינו היקרים, בשורה טובה ומשמחת. שרשרת המפעלים הנועזים, כפי שמכנה זאת עתון הַמֶטרוֹפּוֹל, הולכת ונמשכת. לא! אל תחשוש, אַלבֶּרט! אינני מתכון לנסוע שנית לפריז. החלטתי החלטה גורלית, שעלי, בגילי, להסתפק באשתי ובידידתי. עד מאה ועשרים! אומר אתה בֶּרטרַאן, שבגילי די לי באחת בלבד? ייתכן והצדק אתך. אינני עומד, כפי שידוע לכולכם, מעולם על דעתי, דעת יחיד. מוכן אני לשמוע עצה טובה מכל אחד ובמיוחד, מכם, חברי למועצה זאת. אלא שרואה אתה בֶּרטרַאן, הַמֶטרֶס, זהו גם כן מוסד צרפתי ואולי החשוב מכולם. לא! אין זו בעיה של מוסר. את המוסר נשאיר לכומר ולכנסיה. הם שומריו החוקיים. הַמֶטרֶס דרושה לצרפתי להשלמת חיי המשפחה, כפי שהגולף דרוש לאנגלי. כן, נוֹרבֶּרט! אתה מסכים אתי, שהמשפחה – היא היא היסוד החשוב ביותר של העם. אולם, את האחריות הכבדה של התא המשפחתי, עמוד התווך של כל צרפת, אין להטיל על אשה מסכנה אחת. זה לא לפי כוחותיה. לכן, אנו הצרפתים, המצאנו פטנט זה של חלוקת המשימה הזאת בין שתי נשים. האחת – לבית, מטבח וילדים והשניה – לדֶטַאנט.. למרגוע נפשי ורוחני.. האנגלים, רואה אתה, ז’רום יקירי, בחרו בגולף, כי המקל המהולל הזה מסמל עבורם את אשתם הרזה והקרה. אבל אנו, שנתנו לעולם את החרות, את הלִיבֶּרטֶה הגואלת, חייבים לשמש לו דוגמה של טֶמפֶּרַמַאן.. של מזג חם ויוצר. סבלנות אַלבֶּרט! אל תתרגז! הנה וניגש אני לענין.

ובכן, ידידי, קראתי למֶסיֶה הכומר, ונזפתי בו קשות על שהכנסיה שלנו מוזנחת מאוד ושכל התענוג הרוחני של שהייה באוירת אמונתנו הנעלה, נפגם בגלל המצב העלוב של כנסייתנו. יודע אני, בֶּרטרַאן, יודע, אין אתה, כרפובליקאי מובהק, בין המבקרים (אָססִידִיאֶ) הנאמנים ביותר בכנסיה ולדידך יכולה חורבה זאת להתמוטט כליל. גם אתה, אַלבֶּרט, אינך חסיד גדול של הכומר. יודע אני. אולם, אשתך ואשת בֶּרטרַאן מבקרות בה ולנו, הגברים, חשוב מאוד מאוד, שנשינו יקדישו את זמנן הפנוי לכומר, במקום להקדישו לנו. פחות צרות, פחות ריב ופחות מפח נפש. גם אם הוא נותן להן את הַאַבסוֹליסיוֹן, את המחילה, ביד רחבה ולדעתי ברחבה מדיי, אמת, נכון נוֹרבֶּרט? הרי החטאים, שהן חוטאות נמצאים תחת פיקוח טוב, פיקוח שומר המוסר ופסקי דינו, שאין עליהם ערעור. זה מוריד עול כבד מראשנו ותארו לכם, את השערוריות שזה חוסך לכולנו. איך לומר זאת? החטא חודל להיות חטא והופך לדבר שיגרתי, שאין לתת עליו את הדין יום יום.

ובכן, הגעתי עדי החלטה, שכדאי, רנטבילי ורצוי לתמוך במוסר אפילו אם זה יעלה לעירייה היקרה שלנו אין בַאבַאטֶל.. סכום אפסי של 20,000 פראנק. בזיל הזול זֶ’רוֹם! אל תפתח את פיך, אַלבֶּרט! עשה לפחות פעם בחייך את חשבון טובת הכלל! סוף סוף, הכנסיה מהווה ומשמשת מדורות כמקום המפגש היחידי שיש לאזרחים. כל חילופי דברי הרכילות נעשים במקום קדוש זה ובזאת אין לזלזל כלל וכלל. אך על כך עוד אדבר בהמשך דברי. נכון בֶּרטרַאן, יודע אני, בּוֹן דִיֶה, שאין אתה רואה בעין טובה הוצאת כספי הציבור על כנסיה ושאינך מעריך די את הכנסיה, כמקום מפגש, בו, האזרח בן החורין כבול בהבלי דת והדעה והשליטה לכומר בלבד. פַארדִי! גם אני מרגיש איזו מועקה בבקרי שם.. לא. לא אַלבֶּרט, לא בגלל הַמֶטרֶס. כולנו חוטאים ובהנאה אפילו, הייתי אומר. כמובן, לא מדובר פה על מין בֶּרטוֹ שכזה. הַסֶקס מתבטא אצלו בתזכורות ודוחים. סוף כל סוף, אין הוא אלא פקיד, כלי שרת. אין לו גם זמן להתעלס. כל העירייה על ראשו.

אבל אנחנו, וכולל אני בזאת את כל האזרחים היקרים, איננו יכולים להסתפק בפגישות ארעי בכנסיה ואפילו בביסטרו. היין משיב לב אדם וגורם לקלות דעת וזה כלל וכלל לא רציני. יש דברים העומדים ברומו של עולם, בעיקר, בזמנים קשים אלה, כשהאימפריה מתמוטטת, כשהפוליטיקה חובקת זרועות עולם וכשכולנו נתונים בפחד מתמיד מפני מלחמות נוראות – דוקא עתה, דרוש לנו מקום להחלפת דעות, מין אולם ציבורי רחב ידים, בו נוכל להתווכח, להקשיב לקול העם, לוֹוקס פוֹפוּלִי ולעמוד על תלונותיו ורצונו. מקום פרטי וציבורי כאחד. אַבסוֹלִימַאן אוביקטיבי וחפשי כאחד.

כפי שאמרתי קודם לכן, הדאגה לנוחיות הציבור – היא ראשית דאגתנו ואזרחים ידונו אותנו לכף חובה או לכף זכות אך לפי מעשינו בלבד. לכן, הזמנתי, כן אַלבֶּרט, זו היתה יוזמה שלי, אולם עשיתי זאת גם בשמכם, ביודעי את דאגתכם הכנה לטובת עירכם, עירי היקרה, את נציג הַאִיניוֹן. הדבר קשור במלון, כמעשה בראשית שאנו מתפארים בו כולנו, והצעתי לו את אחד המגרשים הריקים שבסביבת העירייה. בתנאי שיקים עליו מבנה שישמש מועדון ואולם פגישות לכולנו. בעיקר דואג אני לצעירי עירנו, המבלים את מרבית זמנם בדברי הבל ובאהבהבים במקום להקדיש תשומת לב לבעיות בוערות ואקטואליות כבוחרים פוטנציאליים שבעתיד.

המועדון, כידוע, משמש כביתו השני של כל אנגלי, בו הוא מבלה, סועד את ליבו, ועושה אפילו את הַסיֶסט של אחר הצהרים, אם אשתו ממררת לו את החיים. ואנו, שזכותנו גדולה משל האנגלים בדאגה למשפחה, פשוט חייבים, לעלות עליהם גם בזאת. עלינו להוציא מידיהם את הנשק המגוחך הזה של עליונות הפרט ולהוכיח לעולם, שיוזמה – זהו עיקרון צרפתי פַּאר אֶקסֶללאנס. לכן, גם לא רציתי לחקות אותם בהקמת מועדון פרטי, כעין חנות עלובה למספר מצומצם של אגואיסטים, אלא, דגלתי באֶגַאלִיטֶה, בשיוויון לכל ודאגתי, שהמבנה ייבנה ע"י הַאִיניוֹן של עובדי בתי מלון, על חשבונם ולהנאתנו.

למה דוקא במרכז העיר, אַלבֶּרט? אֶה בִּיֶין! הוא, הנציג של הַאִיניוֹן החשוב הזה רצה להסתפק באיזה מקום צדדי. הן, לאחר ככלות הכל, שייך הַאִיניוֹן למפלגה, שאין אנו חברים בה וגם לא מחסידיה הנלהבים. אני הוא זה, שעמדתי על כך שהמוסד שייבנה, יהיה פאר לעירנו וחשיבתו אינה קטנה מחשיבות הכנסייה להבדיל, ולמה זה יקופח כבודו? הצלחתי, לאחר שיכנוע רב להשפיע עליו שהמבנה יוקם דוקא במרכז, בשכנותנו.

יודע אני, בֶּרטרַאן, יודע, אבל תאמין לי, שאתה חושד, כרגיל בכשרים. המפלגות הדימוקראטיות שלנו אינן חוששות מדבר פעוט שכזה, שכאילו ניתן הבוחר האינטליגנטי והמסור שלנו לשיכנוע על ידי נשף ריקודים בחסות הַאִיניוֹנִים. להיפך! דעתי, שיש להם, לאִיניוֹנִים, סגולה מיוחדת במינה של ליכוד מסביב לאִידֶאָה, לרעיון, למחשבה. הייתי אומר.. ליכוד לשם שמים.. אמנם לא שמים שלנו.. אבל טועה, מי שחושב, שאפשר להימלט מהשטן. לֶה דיַאבל, השד בכבודו ובעצמו, הוא גיסו של הכומר ואם הם מסתדרים ביניהם, מה אנו, בשר ודם פשוט שניפול פתאום טרף לצפרניו?

רואה אני לפי פרצופיכם, שלא השתכנעתם די. יש לכם, כרגיל חששות וספקות, יסורי מצפון ותולעת האי בטחון מכרסמת בליבותיכם. אבל כל זה יעבור. הן סומכים אתם עלי, שכל מעייני בטובת הפרט בלבד, אין לי מחשבה תחילה או סוד שהעלמתי מכם. כל כולי ניתן אני לבקורתכם ורשאים אתם לדון בכל דבר בדיעבד, כפי שהַדֶמוקרַאסִי תובעת.

אתה מתנגד בכל תוקף, בֶּרטרַאן? ווּאַיוֹן! הבה ונראה אם רשאי אתה, כנציג של מיעוט שבמיעוט לכפות את דעתך עלינו. זה גם לא הוגן! עלינו, על הרבים! על הנציגים האמיתיים של האזרחים, שנתנו בנו ובנו בלבד את אמונם. מה? גם דעתך אַלבֶּרט, כדעתו? סַא סֵה אֶן פֶה דֶה טרוֹ! זה כבר עובר כל גבול! האם לא אני הוא, שהצעתי אותך למועצה? זה לא נכון – אמרת? אֶספֶּס דֶנגַרא! כפוי טובה שכמוך! גם אתה זֶ’רוֹם מצטרף לאופוזיציה? פַארדִי! זה נורא מצחיק! למי בכלל דרושה הסכמתכם? אני מקבל על עצמי את הכל, את כל האחריות, את כל הסיכון וגם את כל הַקרֶדִי, השבחים וכתר התהילה.

השמעתם? דעתכם חשובה בעיני כקליפת השום! אתם סתם דחלילים, שהציבור האינפנטילי הושיב כאן כדי לקיים קווֹרום, כדי שהחלטותי תהיינה חוקיות ותקבלנה את הגושפקנה של דעת הציבור ותו לא.

(מוציא מכיסו כבע נפוליון וחובש אותו לראשו) אני הקובע! אני השליט! אני הכל יכול.. סה סא! זהו! פה, אני הַבוֹן דִיֶה, אלוהים הטוב ומטיב! (פונה לשולחן הקטן של ברטו) בֶּרטוֹ! רשום בפרוטוקול שההצעות שלי נתקבלו פה אחד!

(סוף מערכה ה')

 

מערכה ו'    🔗

(חדר עבודה של ראש העיר בביתו. בקיר הימני – שולחן כתיבה רחב עם כורסה ליד הקיר ושניה ממולה. על יד השולחן, מימין, טלפון על הקיר. ליד הקיר הפנימי, באמצע, שולחן קטן עם שני כיסאות מצדדיו ואגרטל פרחים עליו. בקיר השמאלי – דלת כניסה לחדר העבודה ויותר רחוק – דלת שניה לחדר שינה.)

פֶּר אוֹזֶ’ה – (נכנס בצעדים בטוחים, מתיישב בכורסתו על יד הקיר ומתעמק בעתון ערב, שהוציאו מכיסו. נשמעת דפיקה הססנית בדלת הכניסה) אַנטרֶה! יבוא!

בֶּרטוֹ – (נכנס לאט ומסתכל לצדדין) בּוֹן סוּאַר! ערב טוב מֶסיֶה ראש העיר! אדוני הזמין אותי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (שם את העתון על השולחן) כן. קראתי לך. התקרב.. שב!

בֶּרטוֹ – (מתקרב, מהסס לפני הכורסה ונעמד ליד השולחן מימין, כשפניו לקהל.)

פֶּר אוֹזֶ’ה – (לא שם לב לעמידתו של ברטו. בקול רם) ובכן, בֶּרטוֹ, קראתי לך בשעה מאוחרת זאת כדי להתייחד אתך ולדון על השינויים הרבים שיחולו בעירנו היקרה. שינויים מפתיעים וחשובים מאוד מאוד ולאמיתו של דבר, זקוק אני לך ולעזרתך. כיד ימיני, כעוזרי הנאמן, כאיש הליברלי, שמילא תפקידים נעלים בעירנו..

בֶּרטוֹ – נכון, אדוני.

פֶּר אוֹזֶ’ה – יאמרו מה שיאמרו, התושבים, הפקידים בדֶפַּארטמַאן וחברי המועצה.. אין איש בעירנו שעשה גדולות כאלה במשך כל ימי חייו לטובתם, בוותרו בנדיבות לב על כוחותיו, זמנו ובריאותו, כמוך. ותהיה דעתם כשתהיה.. אני לפחות למדתי תוך עבודתנו המשותפת במשך שנים כה רבות..

בֶּרטוֹ – שלושים שנה בסן קרִיסטוֹבַאל השנה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – להעריך אותך על נכונה, את מרצך.. את מסירותך.. את נאמנותך..

בֶּרטוֹ – זאת מה שאמרתי תמיד..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ובכן, ידידי, ראוי הנך לחלוטין שאכניסך לפני ולפנים של כל המאורעות שיתרחשו בקרוב, כי כידיד נאמן לך, אין לי סודות בפניך ומובטחני שתתייצב לימיני בכל דבר.

בֶּרטוֹ – (בהתלהבות) כמובן מֶסיֶה ראש העיר. בכל לבי ומאודי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ידעתי.. ידעתי.. ובל תחשוב, ברטו יקירי, שאין אני מכיר לך תודה עבור.. איך אומרים זאת.. שותפות הגורל שלך.. עבור הטיית שכם ברגעים הקשים, שעברו על שנינו במשך התקופה של עבודה פוריה לטובת הציבור היקר.

בֶּרטוֹ – נכון. כל מלה אמת..

פֶּר אוֹזֶ’ה – זהו! ובכן, עליך לדעת כראשון מכל אזרחי העיר הזאת את מה שעשוי להתרחש בקרוב. אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת תקופה חדשה ושינוי פני עירנו היקרה לשנינו. לא עוד תימשך היא להיות פַאטֶלַן מוזנח או כפי שכתבו העתונים “מקום, שקשה למצאו על המפה”. עתה, לאחר הקמת המלון המפואר, במיוחד הודות לשלט, ניגש לשיפוץ הכנסיה ולהקמת בית תרבות לצעירים במרכז העיר. וזה הכל, הודות לדינמיות שלנו, לרוח החיה, מורשת הַרֶבוֹלִיסיון הצרפתית, שנתנה לעולם את התרבות ואת הַסִיבִילִיזַסיוֹן. אנחנו העם הנבחר והמעולה מכל העמים. אנחנו העם, היחיד בעולם, השומר על גחלת התרבות האנושית הדואג לקידומה והאדרתה. לא נחוס על אף מאמץ..

בֶּרטוֹ – (מפסיקו) יסלח לי, מֶסיֶה ראש העיר.. הכסף הזה.. נו.. את כל ההוצאות הללו.. אנו מקבלים לבטח מפריז.. לאחר ביקורך המוצלח.. לאחר ששכנעת אותם.. את האדונים בדֶפַּארטמַאן.. באמת נפלא! נהדר! יוצא מהכלל! שמך, מֶסיֶה ראש העיר, אם תרשה לי להחזיר לך את המחמאה, מובטח לנצח כראש העיר הגדול ביותר שהיה אי פעם לבוזַיאן.. פאר תולדות העיר..

פֶּר אוֹזֶ’ה – מפריז? ההשתגעת? האדונים הללו מהדֶפַּארטמַאן, יתנו למין חצי עיר חצי כפר, כשלנו, מענקים? יצאת מדעתך, בֶּרטוֹ. רואים שכוחך בפוליטיקה אינו רב ביותר..

בֶּרטוֹ – אהה! אהה! בפוליטיקה.. אני מבין.. זאת אומרת.. שהמפלגה השלטת.. נו.. איך קוראים לה.. זו שלנו.. יש להם כסף רב.. לא לחינם יושבים בממשלה.. ובעצם למה לא? מה בעיניהם עצם עלובה, שיזרקו לבוּזיאַן.. רק יוסיף להם פרסום.. שיהיו בריאים! ברַאבו מֶסיֶה ראש העיר!

פֶּר אוֹזֶ’ה – אבל אין לי כל פִיסטוֹן, שום פרוטקציה.. אינני קרוב לשום צלחת.. אינני מכיר שום דֶפִיטֶה, אין לי מהלכין בשום חלונות.. לא גבוהים ולא נמוכים.. אילו היה חי טאייראן..

בֶּרטוֹ – אבל הוא מת מזמן..

פֶּר אוֹזֶ’ה – זה גורל כל הגדולים.. מתים מזמן.. ולרוב דוקא כאשר אתה זקוק להם..

בֶרטוֹ – סֶה וְרַה! אמת ויציב.. ככה זה תמיד.. זה עצוב באמת.. אז גם מהם אין סיכוי? ואני חשבת כבר..

פֶּר אוֹזֶ’ה – טִי אֶ פוּ! חסר דעה אתה קוֹמפלֶטִית! לאחר שלושים שנה של שרות מוניציפלי, חייב היית כבר לדעת שרק אֶן אֶמבֶּסיל גמור יכול לקוות לישועה כספית מהמפלגה.. אלו יתנו.. אם יתנו בכלל.. פרורים עלובים לערים כמו מַרסֶייל, לִיוֹן ויודע אני מה? למרכזים גדולים, עם בוחרים רבים, היכולים לצעוק, להתרעם, להפגין, לעשות שערוריות ובעיקר.. כשיש להם נציגים בפַּארלמַאן. אבל אנו עם 500 נפשות.. הגד נא בֶּרטוֹ, האם נכנסה במשך כל ימי שרותך בעירייה פרוטה שחוקה מאיזו שהיא מפלגה? האם ביקר אי פעם אחד מהאדונים הללו בעירנו, בכדי לעמוד על טיבה, מצוקתה, צרכיה ואפרוריות חייה? אותם אדונים שהַטִירַאד, הנאומים הנפוחים ומשעממים שלהם ממלאים את דפי העתונות, כדי להוסיף להם פרסומת חינם, כל אלו עסוקים, ידידי, בקאנניבאליזם הדדי. זאב אוכל זאב, כלב נושך כלב וחתול שורט חתול.. מבלי לדבר על חיות אחרות כגון השועלים הפיקחים, והצבועים הפוליטיים שעלו לגדולה. דאגותיהם – לעצמם בלבד, לאינטרס שלהם, לבני לוויתם, לקרובים, למכרים ומחניפים למיניהם. מה אנו, שיתנו את דעתם עלינו? כמה מאות חדלי אישים, פרולטריון חקלאי ומסחרי, שכל הכנסותיו השנתיים לא ישביעו את התיאבון הזללני של אלה שבשלטון..

בֶּרטוֹ – ובכן? מאיפה ניקח..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בכעס) מה ניקח?

בֶּרטוֹ – נו.. את הכספים להוצאות מי יכסה? אהה! הדוכסית.. איך זה לא חשבתי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (באירוניה) הרעיון גאוני.. חא! חא! חא! אין לי כל התנגדות עקרונית לעצם הצעתך. סַא סֶה פַא מַאל! בחיי! יש לך ראש על הצוואר..

בֶּרטוֹ – חא! חא! חא! בֶּרטוֹ זה בֶּרטוֹ!

פֶּר אוֹזֶ’ה – אלא..

בֶּרטוֹ – אלא שלא נאה לך לבקש ממנה.. סוף סוף אתה ראש העיר.. אלך אני אליה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – לא זה. אין זו שאלה של בושת פנים. לא פעם שמעת מפי עליה ואפשר לומר..

בֶּרטוֹ – אהה! היא מעמידה תנאים מסויימים.. אולי רבית גבוהה? ערבויות? זמני פרעון?

פֶּר אוֹזֶ’ה – גם זה לא, לאמור את האמת – מוכן אני לקבל כל תנאי.. למכור אפילו את נפשי לשטן, רק כדי שלא אצטרך להתייצב בפני חברי למועצה עם הַגֶל, הפה הגדול שלהם וגסותם הכפרית.

בֶּרטוֹ – ובכן, מה הקושי? תן לי מכתב אליה ואני…

פֶּר אוֹזֶ’ה – הדוכסית.. בחיי.. אדם משונה אתה, בֶּרטוֹ. כל השנים, שהינך חי בעיר הזאת וניזון יחד עם יתר התושבים מפי האגדה על עושרה המופלג וליבה הנדיב של המיליונרית המסתורית. המשקיע טוב הלב שכל כולו מסור רק לפילנטרופיה ומוכן לבוא לעזרה בכל רגע. לא זו בלבד, שאין לה מאום, פרט לטירתה ומרכבתה, שאחזקתן עולה הון תועפות, הנשלח לה על ידי קרוביה העשירים, אלא, שנוסף לזאת, קשוח ליבה כמו מגדל אַייפֶל, פלדה חלודה אך מוצקה. אני יצרתי את האגדה הזאת, ששימשה לי כעין דחליל (בצחוק). המליונרית האדוקה המפילה את חיתתה על התושבים העניים והמרודים, הדמות הרמה, שביעת השנים, הנשענת על מקל עם גולת זהב, שליבה פתוח לכל דורש.. אם העיר, הדרה באולימפוס, על הגבעה, שיש להתייחס אליה ביראת כבוד כלאלוהים. זאת היתה משענתי כל הימים ואפילו אלו, חברי המועצה הגיבורים, עשו בתחתוניהם כל פעם, שאיימתי עליהם, שאביא את הדבר בפני הדוכסית הכל יכולה ונכנעו מייד. חא! חא! חא! אין מי שיצחק..

בֶּרטוֹ – ובכן, מי?

פֶּר אוֹזֶ’ה – ובכל מי מה?

בֶּרטוֹ – ברצוני לומר.. מי ישלם עבור שיפוץ הכנסיה והקמת המועדון? הן הסעודה לכבוד המלון ותשלום עבור השלט, הוריקו את הקופה עד הַסֶנט האחרון..

פֶּר אוֹזֶ’ה – למעשה, אין לדאוג למועדון. האיגוד המקצועי של עובדי בתי המלון קיבל על עצמו לבנותו על חשבונו ועל אחריותו. אמנם דרש מגרש במרכז העיר, בשכנות עם העירייה, אבל לא היתה ברירה והסכמתי.

בֶּרטוֹ – (בהתרגשות) אבל ידוע לך, מֶסיֶה ראש העיר, שהמגרשים נקבעו לבית ספר, ל..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בביטול) יודע אני, יודע. בין כה וכה לא נבנה עליהם שום דבר במשך עשרות השנים הבאות. אחרי – לֶה דֶלִיז', אפילו המבול. כל התכניות הגרנדיוזיות האלה שימשו לנו לשם מליצה שדופה ותו לא. קיבלנו אותן מהמועצה שקדמה לנו ונורישן לאלה, שיבואו אחרינו. סוף סוף יש להשאיר משהו גם לנכדים, שיפעלו גם הם. מה שמדאיג אותי – זהו הסכום, שהבטחתי למֶסיֶה הכומר. לחץ אותי אל הקיר, הנוכל הזקן.. איים בבישוף, בהגמון, באפיפיור ויודע אני מה.. לכן נאלצתי להסכים. לא יכולתי לסרב לו.

בֶּרטוֹ – להסכים.. לסרב.. מאיפה ניקח? ו.. ו.. ו.. כמה הבטחת לו?

פֶּר אוֹזֶ’ה – 20,000 פראנק. אִין בַּאגַאטֶל.. מה זה בשבילנו?

בֶּרטוֹ – (בחרדה) אִין בַּאגַאטֶל? הרי זה כל תקציבנו השנתי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ובכן מה?

בֶּרטוֹ – מה ובכן מה? הקופה ריקה ואתה מֶסיֶה ראש העיר..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בצעקה) ריקה! ריקה! וכי זה עניני לדאוג לכספים? לשם זה אתה קיים.. מפתחות הקופה בידיך אדוני המזכיר והגיזבר! עליך לדאוג.. נותן אני בך את כל האמון..

בֶּרטוֹ – (מורט שערותיו) אמון.. שמימון.. מאמון אין לחלוב כסף. 20,000 פראנק! הוי ישו! מאיפה.. מהיכן?

פֶּר אוֹזֶ’ה – (טופח לו על הגב) זה ענינך, ידידי היקר. אתה תמצא מוצא. אפשר לסמוך עליך. תפתח איזה צרור, ששמת בצד, תוציא מהגרב, מאיזה דופן כפול של מגירה.. מאיזה מקום שתרצה..

בֶּרטוֹ – (ביאוש) אבל אין לי לא צרור ולא דופן כפול..

פֶּר אוֹזֶ’ה – וַא זִי! תחולל איזה נס..

בֶּרטוֹ – (בצעקה) נס.. לַה גרַאנד לוֹטֶרִי נַסיוֹנַאל! מליון פרנקים בפַּיס.. וזה עוד בזמן שרוב התושבים חייב כסף לקופתנו ואין לקבל מהם אף פרוטה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – חייבים כסף? ככה אתה מנהל את הענינים? לשם זה מיניתי אותך לגיזבר? אנחנו נעמול קשה והפארזיטים הללו ייהנו משרותים חינם? שיבוא סוף לדבר! תגבה מהם בכוח.. בעיקולים, בבתי משפט.. במאסרים.. במשטרה.. אין לסבול עוד מצב פרוע זה! עשה הכל בכדי שהכסף יזרום.. שלא נישאר דחוקים כאשר נדרשת מאתנו אִין בַּאגַאטֶל של 20,000 פראנק. השמעת?

בֶּרטוֹ – את מי.. ממי.. אל מי?

פֶּר אוֹזֶ’ה – מה אתה מיתמם? כמובן מן התושבים ופרוֹנטוֹ.. ללא היסוס.. בשיכנוע בפה ואם לא – אזי בכוח..

בֶּרטוֹ – בכוח, אלי! זה לא נעשה אצלנו מעולם.. זה פשוט בלתי אפשרי.. זה לא ילך בשום אופן..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אז אתה תלך! אין בלתי אפשרי באַדמְינִיסטרַאסיוֹן. חוב לעירייה – זה חוב קדוש ומקודש. הוא בא לפני המכולת.. לפני הַבִּיסטרו.. לפני חברת החשמל ואפילו לפני דמי הווידוי לכומר.

בֶּרטוֹ – אבל אלה, הפוֹבר בוּגר, המסכנים.. מהם אי אפשר לסחוט אפילו גרוש. אין להם מיותר. אולי מהחנונים.. מבעלי הַפרוֹפֶסיוֹן.. מהבנקים, מבעלי האחוזות..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אתה רואה בֶּרטוֹ, שאם מוחך מתחיל לעבוד, הרי יש תוצאה לדבר. תתחיל ממי שתרצה.. הכל נתון בידך..

בֶּרטוֹ – לא אעשה אפליה מֶסיֶה ראש העיר! אני מבטיח לך.. אגבה מכל התושבים. יהא מה שיהיה. אין זה אשמתי, אם כל אלה שכחו לשלם את מיסיהם. הן, אתה בעצמך, מֶסיֶה ראש העיר, לא שילמת זה שנים אפילו פראנק אחד לקופתנו, מסים עבור השרותים, החוה, הבית, הכרם.. אם מכל התושבים..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אני אינני “כל התושבים”. אני, זה דבר אחר לגמרי.. לי מותר.. קווֹד לִיצֶט יוֹבי.. אני אבי העיר הזאת ודואגה היחידי. פרט לזאת.. מגיע לי עבור יין הכיבודים..

בֶּרטוֹ – יין הכיבודים – אלו פרוטות ואתה חייב..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אל תזלזל בפרוטות, בֶּרטוֹ. כל מיליון מתחיל מפרוטות. עכשיו, לרגל האירועים החדשים נשתה ונשתה והחוב יקטן. אולי אבטל את הכרכרה ואת החיסכון הזה תזקוף על חשבון חובי. אוֹן וַא ווּאַר! איך שהוא נסתדר..

בֶּרטוֹ – ואפילו אצליח באיזו דרך שהיא, במה שאינני מאמין, לגבות קצת כסף כדי לשלם דמי קדימה למֶסיֶה הכומר.. מה יאמרו חברי המועצה? בעיקר.. אַלבֶּרט.. נוֹרבֶּרט.. זֶ’רוֹם.. הם יאכלו אותי חיים. ועוד עבור שיפוץ הכנסיה המחורבנת הזאת.. שונאים הם את הכומר שנאת נפש, לועגים לו, מבטלים אותו, מבזים אותו, ועכשיו.. פתאום השיפוץ.. הם לא יעברו על כך בשתיקה.. מכיר אני אותם.. יפוצצו את העיריה.

פֶּר אוֹזֶ’ה – וכי ממתי שאלנו בעצתם? אני ואתה..

בֶּרטוֹ – (בבהלה) אותי אל תכניס אל עסק ביש זה.. אדם קטן אני.. הדום לרגליהם..

פֶּר אוֹזֶ’ה – אתה שֶף של המזכירות והגיזברות וגזבר ומזכיר אַן שֶף. היה פעם גבר, בֶּרטוֹ. תראה להם מי פה..

בֶּרטוֹ– זֶה פֶה פַּה! לא! חלילה לי! אין לי כל אומץ לב. סמרטוט אני בלבד. סמרטוט שלך וסמרטוט שלהם.. נושא כלים וחומר ללעג ולקלס. לא, אדוני! אין אני רוצה להיות גיבור ושותף לכך. ההם לא ישתקו. יקוממו את כל העיר נגדך. מקטן עד גדול. צרפתי.. ומתן כסף.. לא היה ולא יהיה.. יגרמו לך שבץ הלב, ירעיפו עליך עלבונות, ידרסו אותך במגפיהם.. יכסו אותך בקסקטים שלהם.. ישתו את דמך..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (קופץ מכורסתו) די! מספיק! זַ’אן אֶ מַארר! עכבר הניירת שכמותך! פחדן עלוב! אֶספֶּס דֶאן רֶגוֹנפֶלה! נאד שהתרוקן! שלד עצמות עלוב! אם אינך מוכן לקוֹאוֹפֶּרַאסיוֹן.. לשיתוף פעולה אתי – אעשה זאת בעצמי.. לבדי. אני פֶּר אוֹזֶ’ה, אין פחד בליבי מפני הנפשות הקטנות הללו, המאוסות והמכונות לצערי.. לצערי העמוק ביותר – חברי המועצה. שיתנגדו! שיקפצו מעורם! שיקימו שערוריות!.. אדרבא! אבטל את המועצה ואשלוט לבדי.. פֶּר אוֹזֶ’ה לֶה גרַאנד! יחידי כמו.. נאפוליון.. כמו לואי הארבעה עשרה.. לא אכנע לדעתם של חדלי אישים, שכל תפקידם הוא – לשים מקלות בגלגלים ולסבוא את ייני הטוב ביותר ממרתפי חינם.. אני אהיה הדיקטאטור.. השולט.. ולפי מוצא פי בלבד ייקבע הכל. המלך הכל יכול.. הענק הגאה.. לֶה זַ’אן!

בֶּרטוֹ – ומה תאמר מַדַאם אוֹזֶ’ה? אשתך, יטרידו אותה ברחוב.. יחרימו אותה בחברה.. ישפכו עליה קיתון של שפכים..

פֶּר אוֹזֶ’ה – (בהססנות) מַדַאם אוֹזֶ’ה.. זַ’אנֶט? (שם אצבעו על פיו) ש.ש.ש. (קם מהכיסא וניגש על בהונות רגליו לדלת חדר השינה, פותח בזהירות את הדלת, אור נכנס מחדר השינה, מציץ לאט לאט, קופץ אחורנית, סוגר את הדלת בזהירות, מוריד את נעליו, חוזר בגרביו לכורסה ועולה עליה מהצד, כדי שלא תחרק. עושה סימן בידיו לבֶּרטוֹ, שיתיישב על ידו. כשזה רוצה להתיישב בכורסה, כועס עליו ומצביע על הכיסא, העומד על יד השולחנון ומדגים בידיו איך על בֶּרטוֹ להרים בזהירות את הכיסא, ללא רעש. בקול נמוך) אני כבר אעשה את כל הדרוש ואתה.. שמור על לשונך. אל תקשקש ואל תרכל כאשה זקנה..

בֶּרטוֹ – (נעלב) וכי אנכי..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ש.ש.ש. לא אמרתי כלום. כל מה, שמוטל עליך, זה – לקרוא לישיבת המועצה מחר, בשעה תשע בבוקר ולדאוג, שיבואו כולם, עד אחד. השמעת? ועתה, לך ובשקט..

בֶּרטוֹ – (בקול רם חוזר על ההוראות) לקרוא לישיבה לשעה תשע בבוקר ולדאוג ש..

פֶּר אוֹזֶ’ה – ש.ש.ש. גולם! לא רצוי שזַ’אנֶט תשמע. עלולה היא לפתוח את פיה ולבלוע אותי.. להקים שערוריה ולתלוש את שערותי. היא ממש נוראה כאשר תכעס. שומע אתה, הכל חייב להיות סֶקרֶה שֶבסֶקרֶה. אל תוציא הגה. יודע אני, שאפשר לסמוך עליך. שומר סוד אתה וידיד ותיק..

בֶּרטוֹ – (בחוצפה) ותיק כן, אבל ידיד.. אני מוותר על הכבוד הזה..

פֶּר אוֹזֶ’ה – חכה! נבל שכמותך. כאשר אכריז על הדיקטטורה (מציץ בפחד לדלת חדר השינה) יבא גם סופך סקרִיב.. עט משומש ללא נפש ורוח..

בֶּרטוֹ – היזהר, פֶּר אוֹזֶ’ה, שלא יפשטו ממך את הַבּרִיצֶ’ס הגדולים! אלה חברי המועצה, אינם פחדנים כמוני והם ינקמו את נקמתי. לא עוד תיסע על חשבון העירייה בכרכרה כמו קוֹמט, רוזן דֶה לַה פוֹמפ, ולא עוד תמכור את היין המזופט שלך במחירים מופקעים על חשבון התושבים העלובים. לא עוד תתהלך כאווז נפוח, שכולם חייבים להוריד את הקסקטים בפניו. סופך יבא לפני סופי.

פֶּר אוֹזֶ’ה – (מתרומם בכורסה למחצה) צא! עבד נרצע! בטרם אשבור את גולגלתך. (בֶּרטוֹ יוצא בריצה) (ראש העיר נופל חזרה לכורסה ומכרסם את ציפורניו בכעס) מחוצף! עז פנים! אוחז עט עלוב! זוג שרוולים משומשים! דֶגֶנֶרַאט! (הטלפון מצלצל. הוא קם מהכורסה בעצבנות ושואל בקול נמוך) כן. הלו! מי מדבר? זאת את, זַ’אנֶט? מאיפה את מדברת? מה? מאַנטוּאַנֶט? זה בלתי אפשרי! יִדיוֹ! לא, אינך יִדיוֹ. הן לפני כמה דקות ראיתיך יושבת בכסא לפני שולחן הטוּאַלֶט.. בחדר השינה.. מה? אני חולם? לא. איני חולם. אומר לך אפילו באיזו שמלה ישבת.. בזו הפרחונית הורודה, שקנית בפריז. מה? את תלית את השמלה על הכסא לאחר הגיהוץ! מוֹן דִיֶה.. אלוהים! איזה אֶמבַּסִיל אנכי! לא. לא כלום, שֶרי. פשוט טעות אופטית. חא! חא! לא. אל תדאגי. עדין הזיקנה לא העבירה אותי על דעתי. מתי תחזרי? בשעה תשע? לא. לא אהיה בבית. יש לי ישיבה חשובה. כן יקירתי. ישיבה חשובה מאוד. חא! חא! אנחנו הגברים, עם הישיבות שלנו. אל תחשדי בכשרים. נכון. אבל מה לעשות? איש ציבור זה איש ציבור.. רצית להיות מַדַאם לַה מֶר וחייבת את לסבול במקצת. לך כל הכבוד ולי העבודה הקשה. קוֹם סַא! סֶה לַה וִי! נשיקה גדולה עבורך, שרי, ונשיקה קטנה לאנטואנט. תמסרי לה, אני סומך עליך, את נשקנית חמודה. לא. אינני חנפן. על כל פנים אם הנני חנפן, הרי חנפן אני שלך, פרטי אבסולימאן.. א ווֹטר דִיספּוֹזִיסיוֹן אֶקסקלִיזִיב.. רק לשרותך גבירתי; בגילנו זה הרבה. לאו כל אשה זוכה בכך אצלי. להתראות, שֶרי, אוֹ רֶבואַר! (שולח נשיקה דרך הטלפון ומנגב את הזיעה במטפחת) כן. סֶה לַה וִי! איזה חיים!

(סוף מערכה ו')

 

מערכה ז'    🔗

תמונה א'    🔗

(הבמה כמו במערכה ב'. בֶּרטוֹ יושב על יד שולחנו ורושם על גליון ארוך שמות ומספרים, הלקוחים מתוך ספר החשבונות, הנמצא משמאלו. נכנסים ארבעה חברי המועצה)

כולם – בוקר טוב, בֶּרטוֹ! (בֶּרטוֹ אינו עונה, שקוע בעבודתו)

זֶ’רוֹם – מה הוא רושם בחריצות כזאת בגליון?

אַלבֶּרט – לבטח את שמות כל הבתולות הזקנות, כדי שיוכל להתייחד עם הרשימה בלילות.

בֶּרטרַאן – אולי הוא מעתיק בדיחות ישנות, כדי שיהיה לו מה לספר לידידתו היקרה, לוּאִיז?

זֶ’רוֹם – כדאי לגשת ולראות.. זה נורא מסקרן אותי.. חריצות כזאת.. (מתקרב אל בֶּרטוֹ וקורא מעל לראשו) בַּרטוֹלֵי אַנדרֵי – 125 פראנק.. זֶ’רמֶן מוֹרִיס – 227 פראנק.. זִ’ילבֶּר אַנטואַן – 300 פראנק.. לשם מה רושם אתה כל זה, בֶּרטוֹ? הן הספר תמיד אתך ויכול אתה להציץ בו להנאתך..

בֶּרטוֹ – (מבלי להרים את ראשו) זאת רשימת התושבים, החייבים עבור מסים לעירייה.

זֶ’רוֹם – זאת רואה אני. אבל לשם מה רושם אתה? זאת שואל אני.

בֶּרטוֹ – פַארדִי! בשביל לגבות מהם.

זֶ’רוֹם – אני מבין.. אני מבין.. אבל מה הבהלה? מה ראית פתאום את הכורח לגבות מהם דוקא עכשיו? הן אינך הולך באמת לגבות כל זה מהמסכנים האלה..

בֶּרטוֹ – המסכנים.. המסכנים.. אנו המסכנים! ומהיכן נשלם למֶסיֶה הכומר את ה- 20,000 פראנק, לשיפוץ הכנסיה? ממכירת העפרונות שלי?

אַלבֶּרט – (שורק) 20,00 פראנק? ההשתגעת? מי אמר לך..?

בֶּרטרַאן – מי ציווה עליך?

זֶ’רוֹם – מי החליט? מי הסכים?

נוֹרבֶּרט – אמת. מי?

בֶּרטוֹ – (פותח ספר פרוטוקולים, מדפדף וקורא מתוכו) בישיבת המועצה מיום 27 לאפריל השנה..

זֶ’רוֹם – רגע.. רגע.. בֶּרטוֹ! היום ה-28.. ז. א. שאתמול היה ה-27.. אומנם אשתי קוראת לי אֶמבֶּסִיל, אבל אינני מטורף עד כדי כך, שאשכח, שלא השתתפתי בשום ישיבה אתמול.

אַלבֶּרט – גם לי יש אַלִיבִּי. כל היום שיחקתי בבלוט בביסטרו. יש לי עדים על כך ועוד איך..

בֶּרטרַאן – ואני הייתי כל היום בכרם. מי, לכל הרוחות, רשם בספר הפרוטוקולים שטות כזאת?

בֶּרטוֹ – אני.

כולם – אתה? הירדת מדעתך?

אַלבֶּרט – (ברשעות) לסלף פרוטוקול? לזייף חתימות? ואתה עוד מודה, עוד מעיז לספר לנו שאתה הוא..

בֶּרטוֹ – חלילה לי! כלום אני.. מיוזמתי אהין לעשות זאת?

כולם – אם לא אתה ולא אנחנו ובכן מי? דבר שוטה שכמותך!

בֶּרטוֹ – הבוקר הודיע לי ראש העיר, סליחה.. מֶסיֶה ראש העיר.. שארשום בפרוטוקול את ההחלטה שהוחלט עליה בישיבה מתמול. על תשלום של 20,000 פראנק לכנסיה, לשם שיפוצים. עוד הוסיף מֶסיֶה ראש העיר, שארשום שההחלטה נתקבלה פה אחד.

אַלבֶּרט – פיו הקדוש! פה אחד של הגאון הזה..

זֶ’רוֹם – פַא פּוֹסִסיבל! לא ייתכן כדבר הזה. איש לא החליט על כך.

אַלבֶּרט – איש לא שמע על כך, איש לא דן בזאת.

בֶּרטרַאן – איש לא שמע, איש לא החליט ואיש לא הצביע..

נוֹרבֶּרט – אמת. איש.

זֶ’רוֹם – תמחוק מהפרוטוקול ודי, בֶּרטוֹ! השמעת?

בֶּרטוֹ – לא אוכל. פקודה היא פקודה. מתמיד רושם אני מה שמֶסיֶה ראש העיר מצווה עלי. הוא ורק הוא. ציווה עלי לרשום – רשמתי. יצווה למחוק –אמחוק.

אַלבֶּרט – ואנו מה בעיניך, לַה מֶרד? טנופת סתם?

בֶּרטוֹ – (בבהלה) חלילה! אתם אנשים חשובים.. זֶ’ה נֶה דִי ריֶין! לא עלי לדון על נכבדים כמוכם.. אבל..

אַלבֶּרט – אבל מה? נובר בניירות כמוך?

בֶּרטוֹ – (בתחנונים) אבל אתם צריכים להבין.. ספר הפרוטוקולים – הוא הספר.. קודש קודשים.. אני אחראי לו בכל.. בגופי.. בנפשי.. בבריאותי.. ואת הפרוטוקולים רושם אני תמיד מפי מֶסיֶה ראש העיר. תמיד. ככה זה כל השנים. סֶה סַא לַה טרַאדיסיוֹן.. מסורת מדורות. (בקול בכייני) הן לא תרצו שלעת זיקנה יפטרוני מעבודתי בגללכם.. הפרוטוקול – זה ענין ביני ובין ראש העיר. ז. א. הוא אומר ואני רושם. מלה במלה. הוא חותם ואני אחראי לביצוע הפקודות וההחלטות. סֶה קוֹם סַא לאַדמִינִיסטרַאסיוֹן. וככה נוהגים בכל המקומות ובכל השנים. סידרי בראשית.. אפשר לומר. אם יש לכם טענות – הרי לא אני הכתובת הנכונה. אני רק פקיד.. הדום רגליכם..

אַלבֶּרט – אתה עושה את עצמך או אתה באמת אינפאנטילי שכזה. מדבריך יוצא: שאומנם אנשים חשובים ונכבדים אנחנו וטוּ סַא.. אבל הקובע הוא הזקן והוא בלבד. האין זאת?

בֶּרטוֹ – סֶה לַה וִי! ככה זה בחיים.. ומי אני, שנטפלתם אלי?

אַלבֶּרט – (קופץ ממקומו) איפה הַקרִימִינֶל הזה?

בֶּרטרַאן – הַססֶלֶרַה.. הפושע.. הנוכל הזקן?

זֶ’רוֹם – איפה התרח המטורף הזה? 20,000 פראנק! זה הון!

בֶּרטרַאן – ולמי? למכור אותנו בלי ידיעתנו לשטן השחור הזה.. לאויב הַרֶבוֹלִיסיוֹן.. למשרת המשטר הישן המנוון? סקאנדל! הון כזה לשונאי הַרֶפִּיבלִיק!

זֶ’רוֹם – (לברטו) אינני מבין.. בחיי! הזקן.. מה שנאמר עליו.. אבל טפש איננו.. רחוק מזאת.. אם הוא הסכים לשלם סכום עתק כזה, לבטח קיבל משהו כתמורה מהכומר.. משהו בעל ערך.. משהו שיהיה שוה את הכסף הרב הזה..

בֶּרטרַאן – הסתכל, בֶּרטוֹ, למען השם, בספר הפרוטוקולים. אולי יש שם הסבר כלשהו, איזה..

בֶּרטוֹ – (פותח את הספר ומעיין בו) לא. אין כל הסבר. אבל יש עוד סעיף שני..

אַלבֶּרט – סעיף שני? איזה אסון חדש, לכל הרוחות, המיט עלינו האשמדאי הזקן הזה שוב?

זֶ’רוֹם – תפסיק ליילל! שיקרא! קרא בֶּרטוֹ!

בֶּרטוֹ – (קורא) כמו כן הוחלט פה אחד למסור לַאִיניוֹן של עובדי בתי המלון מגרש רחב ידים על יד העירייה לשם הקמת בית לאִינְיוֹנִים בעירנו. זה הכל. (סוגר את הספר)

כולם – (נדהמים ומתקבצים על יד בֶּרטוֹ. חוטפים את הספר מידיו לאחר קרב בכוח, קוראים שוב ושוב וזורקים את הספר על הריצפה. בֶּרטוֹ קופץ, מרימו ומנגב בשרוולו, בטרם יחזירו למקומו)

זֶ’רוֹם – ברטו! אתה מסתיר מאתנו דבר מה. אני מזהיר אותך, ברטו. נראה בך שותף לעבירה ונתלה אותך יחד עם פֶּר אוֹזֶ’ה על יד הכנסיה המשופצת. דבר, פחדן שכמוך! מגרש לאיניונים המחורבנים ועוד על יד העירייה… לאיניונים, השנואים עלינו כספחת.. בית למפלגה העויינת מתחת לאפנו.. היה לא יהיה! על גופנו! השמעת?

בֶּרטרַאן – סוס טרוֹיַאנִי לתוך מבצר הַדֶמוֹקרַאסי..

אַלבֶּרט – בוגדים! נוכלים! מכרו אותנו לכנסיה ולאִיניוֹן! יפח רוחם! ואתה בֶּרטוֹ, נתת את ידך לעסק מפוקפק זה.. לענין מטורף זה. בחיי! נרסק אותך! נעשה ממך אומצות.. נשבור לך את כל העצמות.. עד אחת.. מה יש לך להגיד בטרם נעשה בך לינץ'? בטרם נוציא לך עין אחר עין מכל ארבע עיניך הסומות? דַבֵּר! אחרת..

בֶּרטוֹ – באלוהים וכל הקדושים.. ביושר ושנות ותק שלי.. ב

זֶ’רוֹם – (ברשעות) בלוּאִיז היקרה שלי..

בֶּרטוֹ – אינכם מאמינים לי.. אבל אינני יודע דבר. גם לי בא כל הענין כהפתעה.. גם אני אינני מבין למה ומדוע. איש לא שאל בעצתי. אל תעשו לי עוול.. חף מפשע אני.. מכל פשע..

זֶ’רוֹם – אז מה אתה שותק, אידיוט? מחוק ודי, אומרים לך..

בֶּרטוֹ – (בעקשנות) רשום – זה רשום! אני רק מזכיר ובעל משמעת.. ממלא פקודות..

זֶ’רוֹם – האם אתה מסכים לכל הטנופת הזאת? האם גם דעתך כדעת הַמֶסיֶה ראש העיר שלך?

בֶּרטוֹ – בשום אופן לא! אני התנגדתי ואתנגד תמיד. אבל אני..

זֶ’רוֹם – אבל אתה גם אזרח.. אזרח כמונו.. אחד משלנו..

בֶּרטוֹ – (במרירות) משלנו.. כשהיין מופיע על השולחן, בֶּרטוֹ נשאר צמא, כדי לשמור על המוסר. כשעורכים סעודה שמנה עם תזמורת ועם זלילה – שומר בֶּרטוֹ על התזמורת, כדי שלא תישאר צמאה חלילה.. כשנותנים למישהו מכם איזו עדיפות.. איזה מענק אפילו איזו מילה טובה, נשאר בֶּרטוֹ על המשמר, כדי לסדר הכל וכדי לרשום כהלכה.. אחרת.. אבל, כאשר מסתבכים העיניינים ונעשים לא לפי רוחכם, אדונים נכבדים, רוצים כולם להטיל עלי את האחריות.. את כל האחריות.. “אחד משלנו”! אין מי שיצחק.. אזרח כמונו.. פקיד הייתי ופקיד אהיה. לא אני המחליט ולא אני המוחק. ווּאַלַא!

זֶ’רוֹם – (פונה לו עורף) חתיכת מעוקר! אין מה לעשות אתו.

בֶּרטרַאן – הצדק אתו. רשם – לא בו האשם. ימחוק – זה נגד החוק!

אלברט – מה אנו מבזבזים את זמננו על הַקרֶטֶן הזה? בואו, נחפש את הזקן. אני אעשה ממנו מטאטא קרח.

בֶּרטרַאן – ואני.. אטחון אותו לגרגירים ואת הגרגירים אפזר לפני המלון של המיטה הטובה.

זֶ’רוֹם – ואני אעשה ממנו אַפֶרִיטִיף ואשפוך אותו על ראשי הַכומר והַאִיניוֹן המחורבן. בואו!

לוּאִיז – (נכנסת מבוהלת) אוי לי! ראש העיר..

זֶ’רוֹם – איננו פה. גם אנו הולכים לחפשו ו..

לוּאִיז – הוא מת! הוא מת! קֶל מַאלהֶרר! איזה אסון נורא!

כולם – (בתדהמה) מת? (מצטלבים) מתי? איך? איפה?

לוּאִיז – כן. טוּט אַ פֶה מת. איננו. הבהילו את הרופא ואת מֶסיֶה לֶה קִירֶה, אבל אחרו את המועד. מת ללא רופא וללא סַאקרמַן.. משחת קודש, המסכן. אומרים שזה היה לב. והוא היה קוֹסטוֹ.. גיבור ממש.. כה חביב על כולם.. כה חכם.. כמו.. מלך. מקבל מכולם ואומר בוקר טוב לכולם. את אזרחית – אמר לי שלשום. מי יכול היה לחשוב.. שתוך זמן כה קצר.. כאילו..

זֶ’רוֹם – איפה הוא כעת?

לוּאִיז – הביאוהו לביתו, לֶה פוֹבר. אומרים שההלוויה תתקיים בשעה עשר, המסכן.

זֶ’רוֹם – בֶּרטוֹ, הזמן קצר. אתה תישאר פה, תכתוב נאום הספד ותעבירו אֶקספֶּרה לרדיו פַרִי. אנו נצא לבית המנוח ונחזור בעוד כשעה. אני אכין את הכל ואתה תדאג לנאום (יוצאים כולם. בֶּרטוֹ מוציא גליון חדש, מיישר את השרוולים וכותב בקדחתנות. לאחר שסיים, הוא אוסף את ניירותיו, מכניס את הספרים למגירה ויוצא בריצה מהאולם).

תמונה שניה    🔗

(נשמע הד צעדים רבים. הדלת נפתחת. נכנסים לאולם הישיבות חברי העירייה, בנשאם אלונקה ועליה תמונה גדולה של פֶּר אוֹזֶ’ה. אחריהם צועדת לוּאִיז עם דגל הלאום, עטור סרטים שחורים לאות אבל. שמים את התמונה בטקס חגיגי על כיסא ראש העיר ומשעינים את הדגל אל הקיר. כולם מתיישבים על מקומותיהם הקבועים ולוּאִיז נשארת עומדת על יד הדלת, כמנהגה. נכנס בֶּרטוֹ עם מכשיר רדיו בידיו. הוא שם אותו על השולחן הקטן, מסובב את הכפתור ונותן לכולם אות לקימה. כולם קמים. מהמכשיר בוקעת מנגינת מרש אבל ואחריה קול המשדר:)

הקול – פה רדיו פַּרִי! זה עתה נודע לנו על האבידה הגדולה לכל האומה, עם מות ראש עיריית בוּזיַאן, פֶּר אוֹזֶ’ה הַאִיללִיסטר, האיש המהולל, שעל פעילותו הברוכה לטובת עירו ותושביה קראתם כולכם לבטח רק לפני ימים מספר בעתונות. לא זו בלבד, שהוא הקים בחייו מפעלים כבירים וחשובים שישארו כמוֹנִימַאן נצח, כמצבת זכרון למרצו הרב ויוזמתו הרב גונית אלא, שהפעם, הלך לעולמו אדם, שהיה אהוד ואהוב על כל תושבי העיר, כאב רחמן, מיטיב וללא משוא פנים. תופעה כזאת הולכת ונעשית נדירה מיום ליום ולכן, על העם כולו להתאבל על מותו בטרם עת, בטרם הספיק להגשים את תוכניותיו הגראנדיוזיות, עליהן חלם יומם ולילה. לא היה לנו העונג והכבוד להכיר אישית את האזרח המופלא הזה ולכן נסתפק בהשתתפות בצער המשפחה, מועצת העיר בּוּזיַאן ותושביה, בשם כל המדינה.

את דיברי ההספד על המנוח מטעם משרד הפנים ישא מֶסיֶה תיאודור לוֹרֶה, מזכיר המחלקה למקרים אבודים, שהכירו אישית ושסייע למנוח רבות במשך הקריירה הארוכה שלו. דברי מר

תיאודור לורה – " פֶּר אוֹזֶ’ה, אם מותר לי לקרוא לאדם גדול זה בשמו, עשה ממבט ראשון רושם של.. זעיר בורגני טיפוסי, כמוהו, כרבים מאותם האזרחים שהיגיעו לשיא הגשמת שאיפותיהם, הודות לערמומיותם ומרפקים וכרטיס המפלגה הרצוי, והפכו בחייהם לראשי עיירות, מה שנתן להם את הזכות להתדפק על דלתות המִינִיסטֶר החשוב שלנו. האיש, היה למעשה אדם נבון, צנוע בהליכותיו וברצון שמע בקול יועצים, שרצו אך ורק את טובתו. ממגע די חולף אתו, כי בסך הכל ביקר פעם אחת ויחידה במשרדי, נוכחתי, שלפני איש דגול, שאפשר לסמוך על הבטחותיו, כפי שאפשר לסמוך על טעמו. עדות לכך יכולה לשמש אשתו, מַדַאם זַ’אנֶט אוֹזֶ’ה, שעשתה עלי רושם בל יימחה של אשה, היודעת לעמוד לימין בעלה ברגעים הקשים ועם זאת לשמור על דמות של אשה אלגאנטית ומושכת, של אשה, שלמרות שעברה מזמן את סף הגיל המסוכן, עדין מלאה היא חן ואֶספרַי, שני אלמנטים המציינים לטובה את האשה הצרפתיה, הבלתי שיגרתית. יהא זיכרה אתנו. אמן!

את דברי הערכה על המנוח מטעם העירייה יביא מֶסיֶה אַנדרֶה בֶּרטוֹ, מזכיר העיר, יד ימינו וידידו הקרוב ביותר של המנוח וכמובן.. איש סודו. בבקשה, מר בֶּרטוֹ:

קולו של בֶּרטוֹ – בּוּזיַאן, דֶפַּארטמַאן לוּאַר פַראנס. לכבוד מֶסיֶה ראש העיר ז“ל, הנידון – הספד. אדון נכבד! בתשובה לבקשת משרד הרדיו, פַרִי, מיום 28 לאפריל, השנה, הנני מתכבד להודיעכם, שאומנם עבד הנ”ל במחיצתי, כראש העיר שמונה עשר שנים, ארבעה חדשים ו–17 ימים אֶקזַאקטמַאן. אני מצהיר בהן צדק, שהכרתי את הנ"ל היטב וראוי הוא לחלוטין שאמסור בישיבה זאת את כל הפרטים עליו. ובכן: – נולדתי לפני חמישים ושתים שנה להורי, פיֶיר וסֶסִיל בֶּרטוֹ. כבר בנעורי, ניבאו לי, שאגיע לגדולות ואכן, לאחר שלושים וארבע שנים של עבודה מסורה ונאמנה בעירייה, עליתי מתפקיד של נער שליח ופקיד קטן למעלה ודרגה של המזכיר הראשי היחידי בעירייה ולפקיד הראשי והיחידי באַדמִינִי-סטַראסיוֹן. אלו השנים, שהקדשתי לעבודתי לטובת העיר הזאת, עברו עלי כחלום ליל קיץ, כרגע בנצח הנצחי ועבודתי זאת ניחמה אותי על אובדן אשתי האהובה, מרת אַנטוּאַנֶט, נשמתה עדן.

כעובד ציבור, יודע אני, שכל החיים אינם אלא, סאלדו לזכות ולחובה, ולצערי מצאתי, אחר עיון מדוקדק בספר החשבונות, שאכן – טעיתי. כן. אני בֶּרטוֹ, הדייקן, הנושם מספרים ושכל חיי אינם אלא, מספר אחד גדול, טעיתי. אני מודה ומתוודה והסליחה אתכם, רבותי.

מֶסיֶה ראש העיר, שבנוסף לתפקידו הרם בעירייה, לא בז לקטנות וסיפק ממרתפו הפרטי יין לכל הכיבודים והחגיגות, שאני השתתפתי בהם כשר המשקיף בלבד, קיבל בטעות עבור יינו את מחיר הַבִּיסטרוֹ הרגיל, מבלי שיילקח בחשבון, וזאת אומר אני לצערי העמוק והכנה, הניכוי מהמחיר של עשרה אחוז של דמי השתיה, המקובלים במסבאות ושל חמישה אחוז, דמי הובלת היין, שהובא, כרגיל, על ידי בנו של המנוח, אַרמַאן.

הבאלאנס הוא, אדוני הנכבד, דם המוח של הנהלת חשבונות תקינה ולכן, עלי לחייב את חשבונו של הנ"ל בשבעה פראנקים וחמישה סו, שיורשיו יצטרכו להחזיר לקופת העירייה תוך שלושים יום, אם אין ברצונם לשלם קנס פיגור של עשרים אחוז וריבית חוקית של 13%. מה שיהווה תוך שנה זאת תוספת של שני פראנק ותשעה סֶנט ועל ידי כך יגדל החוב לתשעה פראנק ושבעים וארבע סנט בתאריך של 31 לדצמבר השנה.

כל זה, פרט, כמובן, לחוב הגדול של למעלה מ- 10,000 פראנק, שהנ"ל נשאר חייב עבור מסים, שלא שילם, מיום שנבחר לראש העיר הזאת.. הזכרתי זאת, היות ונראה לי, שזו זכותם הבלתי כתובה של כל נבחרי העיר, פקידיה, פרנסיה וכל באי ביתם, שעליהם להקפיד על האחרים ולא על עצמם, בהיותם טרודים כל ימיהם בדאגה לטובת הציבור.

אבל, החוב איננו הכל. גדולה ממנו החובה, כדיברי מֶסיֶה לֶה קִירָה.. ואמנם מדובר הפעם על החובה כלפי המשפחה, החובה כלפי העיר, החובה כלפי צרפת כולה, מולדתנו האהובה. אין אדם בעיר זאת כולה, שיכחיש, שאני מלאתי חובה זאת בכל מאה האחוזים ועדים לכך התיקים העבים של רשימות, דוחים וחשבונות, עדה הקופה, שניהלתי אותה בתבונה רבה כמעט עד הזמן האחרון ורבבות התביעות לתשלום מסים, ארנונות, מים, ביוב, קרנות ומוסדות צדקה רבים.

אולם, גם פֶּר אוֹזֶ’ה ז“ל ידע את חובתו. הוא התייחס אלי כאל יועצו הטוב ביותר, שמר אתי על כל הסודות, ערך לפי מוצא פי את כל הפרוטוקולים, שמע בקולי ועזר לי לנהל את עניני העיר הזאת על מי מנוחות. כפי שאומר הפתגם הצרפתי העתיק – שאין אדם יודע את ליבו, אם אין הוא יודע את לב הַמֶטְרַס שלו”. סליחה! מַיל פַארדוֹן! מי אני, שבצניעותי הרבה אעיז להטיל דופי באישיות כזאת? תמיד דיברתי עליו טובות ולכן ראוי אני שאתאבל עליו פרוֹפרמַאן, עם כל הכבוד, שאני חייב לו. לפי כל סעיפי ההתנהגות שבספר החוקים המוניציפאליים, פַּארַאגרַאף 1237, מתכוון אני לתקנה, שהעירייה חייבת לרכוש לעובדה הנאמן והמסור כל שלוש שנים זוג שרוולים שחורים חדשים. אני מבטיח שאשא אותם גם כסמל של אבלי הכבד ובכך אחסוך לעירייה, שקופתה ריקה לחלוטין, דמי סרט שחור על דש בגדי ומסביב לכובעי. אלה שני השרוולים ישתלבו יפה בבנין זה, שאני שומר הגחלת שלו. במותי, אצווה, שיקברוני בהם ואז אוכל למצוא את מנוחתי עדן. אמן! בכבוד רב ובתודה מראש, בֶּרטוֹ, המזכיר.

(כולם מפנים את פניהם אל צילומו של ראש העיר, מצדיעים וקוראים: “וִיו לֶה מֶר! יחי ראש העיר!” אחר כך פונים לקראת הדגל וקוראים: “וִיו לַה פרַאנס! תחי צרפת הנצחית!”)

סוף המערכה

 

אפילוג    🔗

(בית קברות. יושבים על האדמה שני קברנים וביניהם עומד בקבוק יין, ממנו הם לוגמים לפי תור ולסירוגין)

קברן א' – גם הוא הלך.. הַקוֹסטוֹ.. החסון מכולם..

קברן ב' – אֶן ליוֹן.. אֶן ורֶה ליוֹן.. ארי ממש..

קברן א' – רבים עברו דרך ידינו. אבל.. מי האמין.. שגם הוא..

קברן ב' – כן. חבל עליו..

קברן א' – חבל על כולם..

קברן ב' – דִי דוֹנק! מה אתך? אם כולם יחיו לנצח, מה יהיה על פרנסתנו? מן החיים קשה לחיות..

קברן א' – האם עליו פרנסתנו? המשפחה לא תשלם סֶנטִים. הם אומרים, שהוא היה מִינִיסִיפַּאל.. רכוש העירייה.. סליחה נכס העירייה.. ושמגיע לו כבוד זה.. חינם אין כסף..

קברן ב' – אז תשלם העירייה.

קברן א' – זו? בעירייה אומרים, שזה אֶן אַקט פַּטריוֹטִיק.. שזה לכבוד נחשב לנו לקבור איש אִיללִיסטר שכזה. איש כה מפורסם.. כזה נכבד.. כזה חשוב.. אֶן הוֹננֶרר! עוד מעט אתחיל לבכות.. עוד ידרשו מאתנו עודף..

קברן ב' – אז למה לנו כל העסק הזה? שיקברו אותו חברי העירייה. הם בריאים כסוסים ואת כל הימים הם מבלים בבִּיסטרוֹ או אצל נשי שכניהם. אומרים אפילו.. זה לא סוד.. כולם אומרים.. שאם הוא מת.. הזקן.. אשמתם היא.. הם ירדו לחייו ושתו את דמו. שיקברו אותו אחר מותו.

קברן א' – אולי הצדק אתך. שלנו – זה לא עסק מכניס. לגמרי לא. אבל המקצוע שלנו – הוא מקצוע נכבד וקל. חופרים וקוברים, חופרים וקוברים. מי ימסור מקצוע כה קל ומהנה לארבעה פֶנֶאן האלה, לחסרי מעש ובטלנים כמותם?

קברן ב' – והיין, שהם שתו בשעת הישיבות בכל שנות כהונותם. אפשר למלא בו את מחצית הקברים שחפרנו. וכל זה על חשבוננו.. אוֹ קוֹמפט דִי פוֹבר בּוּגר.. ע"ח מסכנים כמונו..

קברן א' – אומרים.. שהם נסעו על חשבון הציבור גם לפריז. כל אחד לפי תור ולוּאִיז רומזת אפילו.. שלא נסעו בגפם.. לא אלה..

קברן ב' – אתה משער לעצמך מה שהם עשו שם.. לא הייתי משאיר לפיקוחם ילדה בת שלוש.. הנבלות..

קברן א' – ולשמוע אותם מתפארים בבִּיסטרוֹ, היית חושב, שכל העולם על ראשיהם. איל סֶסקֶנט, המסכנים. עמלים מהבוקר עד רדת הלילה והכל לטובת הכלל.

קברן ב' – לוּאיז מספרת.. היא מקשיבה מאחורי הדלת.. שפרט לבדיחות גסות ודיברי הוללות, אין האדונים הללו עוסקים בדבר בשעת הישיבות המהוללות שלהם. לֶה קוֹנ-סֶיֶה מִינִיסִיפַּאל.. היועצים.. חברי העירייה.. אבות העיר.. מיטיביה..

קברן א' – גם בלעדם היתה עירנו יכולה להתקיים כמות שהיא.. עניה.. מלוכלכת.. משעממת.. אפילו בית זונות הגון אין בעירנו. אפילו לזאת לא דאגו אבות העיר הזאת.. בני הזנונים..

קברן ב' – וזו.. זַ’אנֶט.. האלמנה הטריה.. המסכנה.. תצטרך להוציא כסף על שמלות שחורות. שמלות אבל. והיא דוקא אִין אַוַאר.. קמצנית, שקשה למצוא כמוה. בידה סו – זה אוצר גדול.. עוד איש לא הוציא ובקלות ממנה.. אִימַאזִ’ין טוּאַ.. רק העלה על הדעת.. שמלות אבל.. קֶל פוֹרטִין! הון תועפות תצטרך להוציא עתה..

קברן א' – היא תוציא? היא תוריד את הסוּטַאן השחורה מגבו של הכומר ותעשה לעצמה שמלה ממנה. הרי זה כומר שלה ושל אשתו של אַרמַאן, בנה.. אם כי עד היום לא עזר לה מאומה עם כל התפילות ויודע אני מה..

קברן ב' – זה לא אשמתה, המסכנה. עם דג מלוח כזה כמו אַרמַאן, אפילו תרנגולת לא היתה נכנסת להריון..

קברן א' – נכון. מה שנחוץ לשכזאת – זה איזה קברן כמונו, שכוח לא רק בידיו אלא בעיקר במותניו..

קברן ב' – למעשה.. אין צריכה זַ’אנֶט הזקנה להתאבל על הזקן.. שתתאבל הַמֶטרֶס.. הפלגש שלו.. זו חיתה חיים משוגעים עד עכשיו ו..

קברן א' – חיים משוגעים? טִי אֶ פוּ.. ירדת מדעתך לגמרי.. הזקן שלנו היה מוציא עליה כסף? הוא? כל אשה, שהיה צובט לה את הישבן, זה היה כבוד בשבילה.. ראש העיר בכבודו ועצמו.. בידו ממש.. תארי לעצמך.. אלמלא היה לה, לַמֶטרֶס, קצת עבודה מהצד, היתה מתה מרעב. לא הוא, שיפרנס את מישהו.. לא! לא הוא!

קברן ב' – אתה יודע, גַאסטוֹן, שאולי.. אולי דוקא טוב, שהוא מת עכשיו..

קברן א' – וכי מה היה לו למהר? הַבּוֹן דִיֶה היה מקבל אותו בכל עת. לוּאִי – אִיל אֶם לֶה זֶמפוֹרטַאן.. אין כאלוהים לנכבדים הללו. הוא אוהב אותם ממש.. כאשר אחד כזה מת, עושים לו לַה פּוֹמפ, לַה גרַאנד פּוֹמפ.. כל הפעמונים מצלצלים, כל העתונים מורחים הרבה דיו וקצת מכל זה מגיע גם לאלוהים.. הן הוא השתדל קצת. אבל, כאשר אחד מאתנו מתפגר.. אפילו הכומר ממהר בקבורתו..

קברן ב' – רק רעות אנו מדברים בכולם. הפכנו לעורבים ממש..

קברן א' – כן. נכון. כל העולם עורב.

קברן ב' – אבל, למה אמרת, שטוב שהוא מת? לדידי..

קברן א' – אולי יפסיק, זה בֶּרטוֹ, הַקוֹן שלו, זה האבר המדולל שלו, אדון המזכיר והגזבר של העירייה לרוץ כמטורף ולגבות חובות החייבים לעירייה. וכי נשמע כדבר הזה? לגבות חובות ועוד בשנת בחירות. וכי מה אנו? האין אנו אזרחים, שבנו ורק בנו תלוי מי ייכנס לעירייה ומי יהיו אבותיה? לשלם חובות?

קברן ב' – ולשם מה? שואל אני אותך. מה המטרה הקדושה? כדי שאלו יוציאו את הכסף על שלט מחורבן, יעשו הילולה ויזללו סעודות על חשבוננו? בחיי! אין מי שיצחק! עוד כסף לשלם להם.. את כולם להושיב בחד גדיא.. זה מה שמגיע להם.. אבות העיר הנבחרים.. תן מהר את הבקבוק, אחרת איחנק מצחוק..

קברן א' – אומרים.. כמובן.. לוּאִיז שמעה באוזניה.. ככה לפחות היא אומרת.. שהכסף הזה.. זה שיגבו קודש לכומר.. לשיפוץ הכנסיה.. הזקן הבטיח..

קברן ב' – הזקן הבטיח – הזקן מת. מה אנו? יורשים שלו, נשלם את חובותיו? שתשלם זַ’אנֶט! שישלמו אבות העיר.. נשותיהם משתמשות יותר מנשותינו בכנסיה. רוצות להיראות שם.. נשות הנכבדים.. לפחות פעמיים בשבוע.. וזה העורב הזקן נהנה.. שומע את וידוייהן ומלקק את השפתים. לא כל חטא דומה.. אוֹוַה, לא! חטא הנכבדות טעים יותר..

קברן א' – מה אתה רוצה מהמסכן? הוא חי מחטאים אלה, כפי שאנו מתפרנסים מקבירת החוטאים הללו. מי היה נותן לו פרוטה שחוקה אחת, אלמלא האמין שבפרוטה שלו יתפנה השד מגופו, כפי שמפנים אלטע זאכן מדירה רעועה.. ועוד מחילה ישר מהשמים.. אִימַז’ין טוִאַ.. רק חשוב רגע..

קברן ב' – מה אתה מדבר? האם גם אלה חטאים? אשת איש.. פיו! הרי זה כאילו במשפחה.. על מה יש פה להתוודות? בחיי, הנשים הללו דעתן קלה.. כזה פרוּ פרוּ.. אֶן מוֹמַאן דֶה פֶּלזִיר.. רגע הנאה ומיד סוּ לכומר.. מַה לפֶּלזִיר ולכומר? מה יודע הוא עליו? הרווק מרצון.. לִימפוֹטַאן.. האימפוטנט אלא אם כן.. שם.. בקוֹנְפֶסיוֹנַאל.. מי יודע..

קברן א' – אומרים.. שהיו אפילו אפיפיורים, שהיו להם ילדים ולא כולם מהרוח הקדושה.. הצדיקים..

קברן ב' – אוֹוַה! אלה.. ברומא.. יש להם טלפון ישר לשמים. להם מותר הכל.. לֶה גרַאן פֶר.. האב המושיע..

קברן א' – אבל גם שלנו, הוא האב המושיע. כל הכמורה הזאת היא חבילה אחת. הכרת אחד, הכרת את כולם.. לֶה פַּארַאזִיט! הטפילים הללו! בגללם לשלם מסים לעירייה.. מי שמע על כך?

קברן ב' – ואולי אוסף בֶּרטוֹ את הכסף לעצמו? מי יודע אם קיבל משכורת בשנים האחרונות? הוא כה פחד מהזקן, שמוכן אני להמר את האת שלי, שאפילו לא העיז לבקש את שכרו. מובטחני ש..

קברן א' – אלמלא לוּאִיז.. ייתכן והיה מת מצמא. היא היא, שהגישה לו מזמן לזמן כוס מים לפחות. נשמה רחמנית.. כי הרי יין זה לא בשבילו.. ככה סיפר בעצמו.. באוזני שמעתי.. היין.. המשקה הטוב הוא רק בשביל הסובאים.. ראש העיר.. אבות העיר.. לא לחינם הקופה ריקה..

קברן ב' – אומרים.. שהיה פה, אצלנו, מישהו מֵהַאִיניוֹן.. כזה גבוה.. צעק על הזקן וכמעט ומרט את שערותיו.

קברן א' – על הזקן? צעק? איך זה? ואני חשבתי שרק לזקנה שלו מותר לצעוק עליו.. האריה הזקן והקרח.. ראו נא ראו.. יש להדיחו ולבחור אחד מאתנו למשרה הרמה..

קברן ב' – מה אתה, קַלַנְטַארִיסט? רק אחד כמוך על כיסא זה.. היית קובר את כל העסק..

קברן א' – בכל זאת סֶט אֶנטֶרְססַאן! מהַאִיניוֹן? זה מעניין מאוד.. אולי יכניס קצת סדר אצלנו.. אלה מהַאִיניוֹן.. חזקים.. אומרים עליהם שאפילו ראש הממשלה וכח השרים רועדים מפניהם, יש להם גל.. נו לוע.. גדול ואם הם לוקחים את מישהו על הכוונת.. סופו שיפח את רוחו.. כן.. כזה דרוש לנו.. גם במקצוע שלנו..

קברן ב' – הס.. הכל יכולים.. אוֹמנִי-פוֹטַאן.. רוצים – יכולים לספק פגרים לקברנים אפילו.. לא אחד מת בגללם.. תמורת תשלום חודשי קטן נותנים הם את חסותם.. לַה פרוֹטֶקסִיוֹן פרוֹפֶסיוֹנַאל. יכול אתה לשבות כאוות נפשך.. לבא בדרישות.. להפגין.. לעשות שַהִי ז. א. סקאנדלים.. הם עומדים לימינך כמו.. הַפִיסֶל.. הבתולה מאוֹרלֶיאַן.. והכל תמורת סוּ לחודש.. זה עצום..

קברן א' – כך אומרים.. כך אומרים.. וכי להם איכפת הַפטִי גַאר? האדם הקטן? גם הם מנפחים את עצמם מחשיבות.. כאילו מצילים את העולם.. כן.. את העולם כולו.. כאילו היו מי יודע מה.. במפלגה שלהם יושבים כל הצעקנים.. כל אלה, שהגיעו לפַּארלמַאן ולמקומות הגבוהים על גבינו והודות לגֶל שלהם.. בעצם.. רק הודות לה.. שכה אחייה! מי שיודע לצעוק, סותמים לו אותה בג’וֹב טוב.. בתחילה עסקנציק קטן.. כזה המלקק לכולם.. לאלה שלמעלה.. ואחר כך עולה בסולם של הַגֶל.. הופך לרמקול..

קברן ב' – וכי אין לך גֶל? תצעק.. אולי גם אתה..

קברן א' – לצעוק פה? בבית הקברות? רק המתים ישמעו אותך. ואם תצעק במקום אחר – יאמרו עליך, שהינך רוּספֶּטֶר.. סתם צרחן.. סתם מלא טענות אחד.. שחושב, שאם כואב לו, איכפת למישהו. באלו הידים..

קברן ב' – באלו הידים, המחזיקות את הבקבוק.. עשינו אותם.. את כולם.. כדי שישרתו אותנו.. כדי שיבינו אותנו.. כדי שיחושו לעזרתנו בשעת צרה..

קברן א' – נכון! סֶה מַאלהֶרֶה! מצב מחורבן שכזה.. התיישבו על ראשינו ועתה.. גם באת זאת לא תורידם..

קברן ב' – אמת.. גמרנו את הבקבוק. בוא, נחפור בור לזה הראשון. הוא יביא לנו מזל. אחרים יבואו אחריו.. לא יתחמקו מידינו.. עוד נשתה לא בקבוק אחד לכבודם.. עוד נשתה..

קברן א' – טִי אַ רֶזוֹן! הצדק אתך.. מה לנו ולכל אלה? העיקר ההתחלה. זה הזקן באמת יביא לנו מזל.. (מרים את הבקבוק) יחי ראש העיר! וִיו לֶה מֶר!

(סוף המחזה)