רקע
דוד בן־גוריון
תנועת הפועלים והרוויזיוניסמוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הוצאת מנהלת הליגה העולמית למען ארץ-ישראל העובדת; תרצ"ג

 

חלק א': ז’בוטינסקי בעקבות היטלר

א. הפרת־שביתות – פרוגרמה

שביתת פרוּמין והפרתה על ידי רוויזיוניסטים – קנתה לה פרסוּם עולמי, וזה שבוּעות אחדים שהיא עומדת במרכז הדיוּן בעתונוּת היהוּדית ובדעת הקהל הציונית שבכל הארצות. היוּ כבר באָרץ כמה וכמה שביתות, לא פעם נעשו כבר גם נסיונות להפר שביתות – והעולם לא נזדעזע והעתונוּת לא יצאָה מכליה. במה זכתה, איפוא, שביתה זו והכּרתה ליהפך למאורע ישוּבי וציוני מרכזי ולהעסיק במידה כזו את דעת הקהל היהוּדית? אין לחפּש הרבה אחרי הנימוק. הפרת שביתה זו יחידה היא במינה וכרוּכה בסבך רב־סכנות לישוּב ולציונוּת. בפעם הראשונה בתולדות-הישוּב הוּפרה שביתה מתוך נימוּקים פּוליטיים, ובפעם הראשונה התיצבה מאחורי מפירי השביתה מפלגה שלימה, ולא מפלגה סתם, אלא מפלגה “ממלכתית”, המתנשאת לשלוט בישוּב ובציונוּת, המפלגה הרוויזיוניסטית.

אָמנם באָרץ, שבה קשה לעמוד בפני דעת הקהל של רבבות פּועלים מאורגנים, ניסו הרוויזיוניסטים להסביר שלא היתה כאן שביתה כלל, וחבריהם שהלכוּ לעבוד תחת חסוּת המשטרה הערבית במקום הפּועלים השובתים – אינם בגדר של מפירי שביתה. אולם המנהיג והדבּר של המפלגה הרוויזיוניסטית, שיש לו לעתים קרובות האומץ לקרוא את הדברים בשמם, הזים את חבריו המקומיים, וּבדברים ברוּרים ומפורשים שאינם משתמעים לשתי פּנים, הכריז, שהפרת שביתה בא“י היא מצווה רוויזיוניסטית ועניין של כבוד לחניכי “הציונוּת הצרוּפה”. פּועלי א”י המאורגנים בהסתדרות הכללית אינם אלא “קורסי צלב” ודזרטירים, ואין כל חרפּה בּהפרת שביתותיהם, אלא להיפך, כבוד רב כבמעשה פּטריוטי.

“בסמכוּת של איש ישר וסופר ישר – כך מצהיר ז’בוטינסקי – אני מסיר את הכּתם המוּסרי מהמלה שטרייק-ברעכער (מפיר שביתה) בא”י, – מה זה נוגע לחברינו – אם ההסתדרות הכריזה שביתה. – אין כל כתם באי רצון לכת אחרי דזרטירים. זהוּ כבוֹד ולא חרפּה" (רזסביט, גליון 43, מיום 3,10,32, במאמר “קוּרסי צלב אדום”).

ז’בוטינסקי אינו מסתפּק ב“הסרת הכתם” ממפירי שביתת פרוּמין. הוּא מכריז וּמודיע, שהפרת שביתות בא“י תהיה אחד הסימנים המוּבהקים של הסתדרוּת העובדים “הלאוּמית” אשר הרוויזיוניסטים עומדים להקים באביב הבא בא”י.

“העצמיות של ההסתדרות החדשה תתגלה קודם־כל באותם המקרים, שההסתדרות הישנה תכריז שביתה, והפּועלים הלאומיים לא יראו חובה לעצמם להשתתף בשביתה”. (רזסביט 45, מיום 6,11,32 במאמר “נציונאלי גיסטאַדרוּט”).

הדוּצ’ה הרוויזיוניסטי – כך קורא לז’בוטינסקי תלמידו המוּבהק אַבא אחימאיר – אינו מסתפּק בהפרת שביתות בלבד. הסתדרות העובדים הכללית היא “ספּחת ממארת” בגוּף הישוּב, “קורסי צלב אָדום”, והוּא רואה חובה “לאוּמית” לשבור אותה בכל האמצעים שבידיו. “יאָ, ברעכען…” (מאמר ב“היינט” מיום 4,11,32, גליון 222).

באילו אמצעים?

קודם כל בהשלכת שקוּצים והפצת עלילות על פּועלי א"י והסתדרוּתם הכללית.


ב. עמוד הקלון

ז’בוטינסקי הכריז על עצמו שהוּא “אָדם ישר וסופר ישר”. במאמרי ז’בוטינסקי וחבריו על פּועלי א“י אָנוּ מוצאים אילוּסטראַציות מוּבהקות ל”יושר" זה.

בגליון 45 של הרזסביט, המוּקדש במיוּחד למלחמה בהסתדרות, מוקיע העתון הרוויזיוניסטי את קלון מנהיגי פּועלי א"י.

עד היום סבוּרים היוּ בישוּב ובציונוּת שאישי-הסתדרות העובדים – אנשים כי. אהרונוביץ, י. בן־צבי, י. ברץ, י. טבנקין, אל. יפה, ב. כצנלסון, ש. לבקוביץ, י. שפרינצק ואחרים – עלוּ לארץ לפני כחצי יובל שנים למען קיים בנפשם ובגופם את שאיפת הציונוּת, הרימו בארץ את דגל העבודה והשמירה, והזעיקו, מאָז ועד היום, מאות ואלפים ורבבות חלוּצים מהנוער העברי להגשמה אישית, העשירו את התנוּעה הציונית והישוּב ברעיונות ערכים ומפעלים, טיפחוּ יצירת העבודה העברית אשר שינתה את פּני הישוב, והעמידוּ לרשוּת הציונות צבא מגשימים נאמנים ומסוּרים.

והנה מתברר פּתאום שכל זה – עורבא פרח. מנהיגי הסתדרוּת העובדים אינם אלא חבר-רמאים ונוכלים מתחפּשים – מתנגדים ואויבים לציונות ממחנה הבוּנדיסטים שנשארוּ אַחרי המהפּכה הבולשביסטית בלי עבודה, חיפשוּ משרות בהסתדרות-הציונית וּבאו לארץ לעמוד בראש הפּועלים. ולא רק זאת – הולך וּמתברר שכל התנוּעה הציונית הסוציאליסטית וציונוּת העבודה, שנ. סירקין וב. ברוכוב בגולה, וא. ד. גורדון וי. ח. ברנר באָרץ הרוּ והגוּ אותה זה שנים רבות לפני המלחמה העולמית – אינה אלא אַמצאָה שנתחדשה אחרי המלחמה, אַמצאָה “אַד הוֹק” של הבוּנדיסטים הרמאים שבקשוּ להם משרות בא"י.

ואם אינכם מאמינים – קראוּ בעתון של ה“סופר הישר” ותיווכחוּ:

“מניין ואיך הגיעוּ הבוּנדיסטים לא”י?

לאַחר המהפּכה הבולשביסטית נתפּלג הבוּנד. כל אלה הממהרים תמיד “לעזרת הנצחון”, ושמצפּונם גמיש טפי, לא פקפּקוּ אף רגע ונצטרפוּ לקומוניסטים. הללוּ “הוּגלוּ” לייבסקציה להמשיך את מלאכתו הישנה של הבוּנד – מלחמה בבוּרגנוּת היהוּדית, בקלריקליות וכו'. ואלה מהמנהיגים אשר לא עמד בהם הרוּח, עזבוּ את האינטרנציונל השלישי ודפקוּ על דלתות השני. כאן מצאוּ שכל משרות הגנראלים, המפקדים והקצינים הראשיים כבר תפוּסות הן, – אוּלם במקרה נזדמן להם ענין הציונוּת, אשר עד אָז נלחמוּ נגדה. הבוּנדיסטים “מחוסרי העבודה” הפכוּ את כעסם לרחמים, נכנסוּ לציונוּת הסוציאליסטית שנוצרה “אַד הוק”, נכנסו ועמדו בראשה.

"מנהיגי הבוּנד חדלו מהיות “מחוסרי עבודה”, קבלוּ “דזשּובים” והוּפקדוּ לעמוד על משמר הסוציאליסמוּס במחנה הציוני inpartibus infidelium הם ניגשוּ לעבודתם בקנאות רבה.

“הבוּנדיסטים שעברוּ לציונוּת הסוציאַליסטית ניתקוּ את קשריהם “הארגוּניים” את הבוּנדיסטים של הייבסקציה, אוּלם “קרבת הלבבות” נשארה בעינה, דבר זה בולט יותר מכל בחזית נגד הדת. אלה ואלה מתחרים בחריצוּתם וקנאותם ב”מלחמה נגד הקלריקליות“. אוּלם הבונדיסטים של היבסקציה יש להם ברשוּתם נימוּקים יותר מכריעים במלחמה נגד אלהים: שפע דירות, מזון ועוד. אבל מה יש בידי הבוּנדיסטים הפלשתינאיים מחוּץ למשחק-הפגנה של כדוּרגל ביום הכפּוּרים?… קצרו ידיהם של הבוּנדיסטים הפלשתינאים”.

דברים אלו נדפסוּ שחור על גבי לבן בעתונו של ז’בוטינסקי (רזסבייט, גליון 45 מיום 6,11,32), וזוהי “האמת מא”י" שהאורגן הראשי של “הציונוּת הצרופה” מגיש לנוער הרוויזיוניסטי למען הכשירו למלאכה הנקיה ו“הישרה” של מפירי שביתה ושוברי-ארגוּן הפּועלים בא"י…


ג. אמצעי מלחמה רוויזיוניסטיים

השאיפה “לשבור” את ארגוּן הפּועלים אינה אַמצאָה מקורית של ז’בוטינסקי. יוצר הרביזיוניסמוּס קבל “אידיאַל” זה – יחד עם צבע החוּלצות החוּמות של הנוער “הלאוּמי” ותורת “הלאוּמיות הצרופה” והפּוזה של דיקטאַטור וגואל העם – מהתנוּעה הפּטריוטית הגרמנית שבראשה עומד היטלר. מתנועה זו הוּא למד גם את מלאכת השלכת שקוּצים והטלת דבות בתנועת הפּועלים; גם בעתוני היטלר וגם בעתונוּת הרביזיוניסטית מכוּנים הפּועלים לגנאי בשם “מרכסיסטים”. גם פּה וגם שם הם מוּקעים כבוגדים לאוּמיים, מחריבי המשק ואויבי המדינה.

אותו רזסביט שגילה את מוצאָם הבוּנדיסטי של מנהיגי הפּועלים העברים באָרץ מסכּם במאמר ראשי את “הפּרוגרמה המעמדית והטאַקטיקה המעמדית של “המרכסיסטים” שלנו”, וּלשם אילוּסטראַציה של הפּרוגרמה “המרכסיסטית” מביאָה המערכת שתי “עוּבדות” אלו:

“מנהיגי השמאל הודיעוּ לא פעם אחת שהם מבכּרים פּועלים ערבים על פּני פועלים רוויזיוניסטים ואַנשי בית”ר"…

“היו מקרים שבאי כוח ההסתדרות הלשינו בפני הממשלה על פּועלים רוויזיוניסטים שהם נמצאים באופן בלתי ליגאַלי באָרץ” (רזסבייט, גליון 45).

הועד-הפּועל של ההסתדרות תבע את מערכת-רזסבייט למשפּט הקונגרס על עלילות-שוא אלו. לאורגן הרוויזיוניסטי תנתן, איפוא, ההזדמנוּת לפרש את המקרים ולקראו בשמות אלו אשר עשוּ את מעשי-המלשינוּת והודיעוּ את ההודעות שהרזסבייט שם בפיהם – ולדעת הקהל היהוּדית תהיה בפעם השניה ההזדמנוּת להעריך את “ישרם האנושי והספרוּתי” של עורכי הרזסבייט ומנהיגי המפלגה הרוויזיוניסטית.

בפעם הראשונה ניתנה הזדמנוּת זו באָרץ, אבל הנעשה באָרץ אינו מגיע כנראה לצבוּר היהוּדי בגולה; ואין כל מעצור לעלילה, שהוזמה במשפּט באָרץ, להופיע שוּב, אם בצוּרתה הישנה או בצוּרה מחוּדשת ו“מתוּקנת”, בעתונוּת “הישרה” בחו"ל. וכזאת קרה את עלילת הרזסוייט בדבר “המלשינות”.

במשפּט השלום בתל אָביב נשמעה התביעה של הח' קושניר, מנהל לשכת העבודה של ההסתדרוּת בבני-ברק, נגד אחד הפּקידים הרוויזיוניסטים בתל-אָביב, אשר האשים את קושניר, בהצבעה לפני המשטרה על בית"רי אחד שבא לאָרץ באופן בלתי ליגאַלי. משפּט השלום בתל-אָביב, בהרכב של שלשה (פ. דיקשטין, י. יעקבסון וי. שאַצוב) מצא שהאשמה נגד קוּשניר היא עלילת-שוא, והפּקיד הרוויזיוניסטי נתחייב בנזיפה ובתשלוּם פּיצוּיים לקרן-הקיימת, כתביעת קושניר.

פּסק-דין זה ניתן בת“א ביום א' אלוּל תרצ”ב (8,9,32), ומאָז, כמוּבן, לא נשמעה יותר עלילה זו באָרץ. אוּלם מה שאין לעשות באָרץ – אפשר לעשות בחוּ“ל. ב”היינט“, גליון 212 מיום 24,10,32 פּירסם איזה י. י. ילין, המכתיר עצמו בתואר המשולש של “חבר מועצת הסתדרוּת עובדים לאוּמיים בא”י, חבר הנהלת פּלוּגות העבודה לבית”ר בא“י, קצין נציבות בית”ר בא“י”, כי “מנהל לשכת העבודה של ההסתדרוּת בבני ברק, ה' קוּשניר, ברצונו לדחוק את רגלי־הפּועלים הבית”רים, הודיע “במקום הדרוש”, שאחד הבית“רים נמצא בארץ באופן בלתי ליגאלי”…

העלילה המחוּדשת בפי “הקצין” הבית"רי נגד אחד מעובדי ההסתדרות בבני-ברק, הנקוב בשמו – נהפּכה בפי העורך הישר של הרזסבייט לעלילה נגד “באי כוח ההסתדרות” – בלשון רבים ובאופן אנונימי.

מה שמספּיק לקצין פּשוּט בצבא הבית"רי – אינו יכול להספּיק כמוּבן למצביא העליון של הלגיונות הרוויזיוניסטיים…


ד. ההסתדרות וארגוני פועלים אחרים

המלחמה בהסתדרות נערכת עכשיו לאורך כל הקו הרוויזיוניסטי – מפּאַריס עד וואַרשא, – ומלונדון עד ניוּ־יורק.

לא תמיד מתגלה התאָמה והסכמה בדעותיהם ודבריהם של מנהיגי הרוויזיוניסטים, ביחוּד בשני המרכזים העיקריים: “פּאַריס” ו“לונדון”; שתי הבירות הרוויזיוניסטיות הללוּ אינן תמיד שווה בשווה. "פּאַריס מכריזה על ההסתדרוּת הציונית העולמית כעל עצרת בוגדים, ורואה צורך בהשמדתה. “לונדון”, לעוּמת זאת חושבת לאפשר וכדאי לנצל הסתדרוּת “בוגדת” זו.

“פּאַריס” דורשת “להשבית” כל פּעוּלה ישוּבית בא“י עד שיוּקם “משטר קולוניזאַטורי” – ו”לונדון" נכונה מזמן לזמן להרשות לעם היהוּדי איזו פעוּלה שהיא גם לפני הקמת “המשטר” הרצוּי.

“פּאַריס” דורשת בכל תוקף לתת “גט כריתות” למנדאַטור האַנגלי מהאָרץ ולמסור את המנדט הארצישראלי לממלכה יותר נאמנת – ו“לונדון” מהססת עדיין אם למהר בחילוּפין אלה. גם בשאלת הדיקטאַטוּרה והדימוקרטיה בתוך המפלגה הרוויזיוניסטית גוּפה אין שתי “הערים” בקו ההסכמה הגמוּרה.

הועידה האחרונה של ה“ברית” שנתאַספה בקרקס הווינאי, לא המעיטה את הניגוּדים אלא להיפך. נוסף על חילוּקי הדעות הקודמים ניבעו בועידה זו פּרצים חדשים בחומַת הברזל של הרביזיוניסמוּס המאוּחד והמגוּבש.

הדוּצ’ה אָמנם פּירסם באורגן הראשי של מפלגת הפּטריוטים הציונים המופיע בפאַריס בשפה הרוּסית מאמר דיקטאַטורי בשם “כך – ורק כך!” אולם האוּקאַז הזה של המנהיג לא שיתק את חילוּקי הדעות בפנים, ונחוּץ היה ענין מיוּחד שיש בכוחו ללכד את השוּרות המתפּוררות – הענין הזה ניתן בהתקפה על ההסתדרוּת.

בהתנפּלוּת על ההסתדרות נענתה “לונדון” ל“פאַריס”, שלא כדרכּה, בלב שלם. במסיבה עתונאית שנערכה במשרד הראָשי של “הברית הרוויזיוניסטית העולמית” בלונדון הרצה מ. גרוסמן, המשנה לדוּצ’ה במלכוּת הרוויזיוניסמוּס, על “המאורע” – שביתת-פרוּמין, והסביר את הסיבות להפרת השביתה על ידי אנשי בית"ר, ובדבריו חזר על העלילות של הרזסוייט ועוד הוסיף עליהן. הוּא הודיע בין השאָר: "באי כוח ההסתדרות מצהירים בכל הזדמנוּת, שהם מבכּרים לראות במפעלם פּועלים ערבים על פּני פועלים יהוּדים העומדים מחוּץ לאגוּדות המקצועיות הסוציאליסטיות.

ההסתדרות מסרבת להכיר באיזה שהוּא ארגוּן פּועלים אחר, המציג את התביעה האלמנטארית על זכוּתו לעבודה". (“היינט” 224, מיום 7,11,32; “מאָמענט” 258, 8,11,32).

“לונדון” אין לה, איפוא, מה להתבייש בפני “פּאַריס”: – בחריצת לשונה נגד הסתדרות פּועלי א"י אין היא נופלת ממערכת הרזסווייט: העלילה שהסתדרוּת העובדים שוללת את זכוּת העבודה של הפּועלים שאינם מאוּרגנים בתוכה, אינה נופלת בשפלוּתה מהדיבה שבאי־כוח ההסתדרוּת מלשינים בפני הממשלה על פּועלים רוויזיוניסטים.

אחדוּת-הפּועלים, כלומר ארגוּנם הכללי, היא שאלת חיים של כל פּועל וּפועל בכל ארץ, על אחת כמה וכמה – בארץ-ישראל. כאן הוּטלה על הפּועל העברי מלחמת קיוּם מאין כמוה ותפקיד אַחראי שאין דומה לו: לקיים פּועל תרבוּתי בתוך ים של עבודה זולה מעוּטת צרכים ומחוּסרת תרבוּת, למלא תפקיד חלוּצי בבנין האָרץ ובפלוּס דרך לעלית העם, ודבר זה לא ייתכן מבלי מאַמץ משוּתף של כל צבוּר הפּועלים. שנים רבות התאַבק הפּועל העברי באָרץ במסורת הקרעים והרגלי הפּירוּד שהעלה אתו ארצה מהגולה – עד שלבסוף עלה בידו לבצע את אחדותו ולהקים את ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י.

בשעת יסוּדה – בחנוּכה תרפ“א (דצמבר 1920) מנתה ההסתדרות 4433 חבר – בסוף שנת 1931 מנתה ההסתדרות למעלה משלשים אלף חבר. הרבוּי היה לא רק במספרים מוחלטים, אלא גם ביחס האחוּזים. ביסוד ההסתדרות מנה הישוּב היהוּדי בארץ 66,500 נפש. אחוּז הפּועלים המסוּדרים ביחס לכל נפשות הישוּב (לרבות ילדים וּזקנים) היה 6,6 למאָה. בסוף שנת 1931 מנה הישוב היהוּדי 180,000 נפש. אחוּז הפּועלים המאוּרגנים בהסתדרוּת ביחס לישוּב עלה עד 17,3 למאָה. הישוב היהוּדי גדל במשך התקוּפה הזאת פּי שלשה – ההסתדרות פּי שבעה. למעלה משליש של כל הישוּב היהוּדי הבוגר ולמעלה משלשה-רבעים של כל העובדים הם חברים להסתדרות הכללית. רק אַלפים אחדים של פּועלים הם בלתי מאורגנים, ורק מאות אחדות מסוּדרים בארגוּנים קטנים מחוּץ להסתדרוּת. אם יש בעולם הסתדרוּת פּועלים הזכּאית להיקרא בשם כללית – הרי זוהי הסתדרוּת העובדים העברים באָרץ. היא מכילה בתוכה לא רק רוב מנין, אלא גם רוב בנין של פּועלי א”י. כל מפעל העבודה וההתישבוּת העובדת, כל כיבוּשי הפּועל העברי בחקלאוּת, בחרושת, במלאכה וּבנין, כל כיבוּשיו התרבוּתיים, המקצועיים והמדיניים, כל יצירתו הישוּבית והציונית – היא נחלת הסתדרות העובדים. עם כּל ערכּה הרב בישוּב לא ראתה ההסתדרות את עצמה כמטרה לעצמה – אלא כאמצעי למטרה, כמנוף לבנין האָרץ וּכמכשיר לקליטת העליה. לא האלפים והרבבות הנמצאים כבר כאן – אלא ההמונים הגדולים הנמצאים בגולה והדופקים על שערי האָרץ – הם שכיוונוּ את פּעולת ההסתדרות. מתוך כיווּן זה נקבע גם יחס ההסתדרות לפועלים העומדים מחוּצה לה.

ההסתדרות לא התנשאָה ולא התברכה ברכוּש האנוּשי הכלכלי והתרבוּתי הרב שריכזה בתוכה – אלא ידעה לכבד ולהחשיב כל פּירוּר וגרעין עובד אשר משום מה לא נאסף בתוך מסגרתה.

כשנתאַרגן באָרץ “הפּועל המזרחי” מחוּץ למסגרת הכּללית של צבוּר הפּועלים – התאמצה ההסתדרות למצוא לשון משוּתפת ודרך של הסכּם עם הארגוּן החדש, אם כי לא הסתלקה מהתביעה החיוּנית – הלאוּמית והמעמדית כאַחת – לאַחדוּת גמוּרה ושלימה של כּל צבוּר הפּועלים בתוך מסגרת כללית אחת.

כּך נהגה ההסתדרות גם ביחס להתאחדות בעלי המלאָכה, אשר מתוך אי שמירתם על עיקר העבודה העצמית אינם יכולים להיות חברים בהסתדרות העובדים.

בג' תמוּז תרפּ“ט (11,7,1929) נחתם חוזה בין באי כוח הסתדרות העובדים וּבין באי כוח התאחדות בעלי המלאָכה בדבר “הסכם לשם הבטחת חלוּקה צודקת של עבודה בין מבקשיה, לשם מניעת התחרוּת העבודה והורדת שכר העבודה וּלשם קביעת יחסי-אימוּן ועזרה הדדית בין כל העובדים, פּועלים וּבעלי מלאָכה”. החוזה הזה במלואו נתפּרסם בדו”ח של הועד-הפּועל למועצת ההסתדרות התשיעית, בספּטמבר 1931.

בי“ג סיון תר”ץ (19,6,30) נחתם חוזה בין הסתדרות העובדים הכללית ובין הסתדרות “הפּועל-המזרחי” בדבר חלוקת עבודה, וגם חוזה זה נתפּרסם במלואו בדו“ח הנ”ל.

כשנוסד בזמן האחרון ארגוּן פּועלי הצה"ר, אשר מטרתו העיקרית היתה מלחמה בהסתדרות העובדים, התעורר וויכוּח בהסתדרות אם כלפּי הארגוּן הזה יש לנהוג באותה מידה שההסתדרות נהגה כלפּי ארגוּנים אחרים. הועד הפּועל של ההסתדרות החליט, שלמרות עמדתו האידיאולוגית והפוליטית של הארגון החדש, אין ההסתדרות צריכה לשנות ממנהגה, ובמידה שהדבר תלוי בה, היא צריכה גם את הארגון החדש למצוא דרך להסכם בדבר חלוּקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים.

מועצת ההסתדרות – האורגן העליון של פּועלי א“י מועידה לועדיה – שנתאַספה בסוף תשרי תרצ”ב, דנה בשאלה זו וקבלה החלטה האומרת:

“המועצה מאַשרת את עמדת הועד הפּועל בדבר כריתת הסכמים עם ארגוּני פועלים שמחוּץ להסתדרוּת לשם הבטחת חלוקת עבודה צודקת ושמירה על תנאי עבודה הוגנים”.

החלטה זו נתפּרסמה בשעתה בעתונוּת הא“יית, וּבתוקף החלטה זו, נוסדה בת”א ועדה משותפת לחלוקת עבודה ע“י העיריה, שבה משתתפים כל ארגוּני הפּועלים והעובדים שבת”א: הסתדרות העובדים, הפּועל המזרחי, התאחדוּת התימנים, התאחדות בעלי המלאָכה וארגוּן פּועלים הצה“ר ובית”ר.

מוּבן מאליו, כל זה אינו מפריע בעד המנהיג הרוויזיוניסטי בלונדון להודיע, ש“ההסתדרות מסרבת להכיר באיזה שהוּא ארגוּן פּועלים אחר, שמציג את התביעה האלמנטרית על זכוּתו לעבודה”. מלחמת-הקודש ב“מרכּסיסטים” מקדשת כל האמצעים.


ה. הרוויזיוניסטים בהסתדרות העובדים

בוארשא, בפאַריס וּבניוּ־יורק אחד הוּא התכסיס. הועד המרכזי של הרוויזיוניסטים באַמריקה פּירסם ב“מאָרגען זשוּרנאַל” מיום 28,10,32 בתוך השאָר את הדברים האלה:

“לפי חוּקת ההסתדרוּת יש הזכוּת למאָה חברים להציג רשימה בבחירות לועידת ההסתדרות. חברים רוויזיוניסטים ובית”ריים אָספוּ 600 חתימות לרשימה כזו לאחת הועידות, וכשהרשימה הוּגשה לועדת הבחירות, התנפּלוּ אנשי ההסתדרות (די הסתדרוּת’ניקעס) על השליחים הרוויזיוניסטים, שיברו עַצמותיהם והשליכוּ את הרשימה לסל־האַשפּה".

מדוּע הופיעה עלילה אווילית זו, הבדוּיה מתחילתה ועד סופה, דווקא באָמריקה – לא קשה למצוא. מי שמכיר את נימוּסי הציבוּריות ודרכי הבחירות בכמה מקומות באַמריקה, יבין, שהקורא האַמריקני מוּכשר מתוך הנסיון המקומי לקבל “מעשיה” זו כדבר אפשרי. בא“י גוּפא לא יעיז כמוּבן שוּם בר־נש לבדות עלילה כזו. אין הסתדרוּת פּועלים בעולם המקיימת שיטת בחירות לפי הנוּסחה המחוּמשת והמקפּידה על נקיון הבחירות – כהסתדרוּת העובדים באָרץ. רשימת הבוחרים מתפּרסמת בפוּמבי, וכל חבר יש לו הזכוּת לערער. בועדת הבחירות משתתפים כל הזרמים שבהסתדרות. לועידה האחרונה של ההסתדרות הופיעו כל הזרמים שבהסתדרות ברשימותּיהם – ובתוכם גם הרוויזיוניסטים. לא עלה על דעת מי שהוּא לפסול את רשימתם. והרוויזיוניסטים כאחרים השתתפוּ בבחירות. ממספּר 17,183 הקולות שנמסרו בבחירות קבלו הרוויזיוניסטים 205, ונבחרוּ שני צירים רוויזיוניסטים מתוך 201. ד”ר י. וויינשל וקלקסולד. שניהם דיברוּ בועידה כמה פּעמים, ודבריהם, כדברי שאָר הצירים, נתפּרסמוּ במפורט ב“דבר” – עוד בימי הועידה. אף מלה אחת לא נשמעה מפּיהם על קיפוּח או על נסיון לקיפוּח זכוּת הרוויזיוניסטים לועידה. אף תלוּנה אחת שהיחס מצד ההסתדרוּת לחבריה הרוויזיוניסטים שונה במשהוּ מיחסה לחברים אחרים, להיפך, גם וויינשל וגם קלקסולד העריכו את פּעולת ההסתדרות ומוסדותיה הערכה חיוּבית. קלקסולד אָמר:

“את סולל בונה עלינוּ להציל ויהי מה. זהוּ מוסד שכבש לנוּ את הבנין. עלינוּ לתקן אותו ולא להניח לו לצאת מידינוּ. על מוסדותינוּ רובצים חובות כבדים – עלינוּ, איפוא, ליצור מוסדות כספּיים עצמיים. הן יש לנוּ אותה האפשרוּת לאסוף אמצעים כזו שישנה בידי ההנהלה-הציונית, ומדוּע לא נעשה זאת?”

וויינשל, ממנהיגיה הראשיים של המפלגה הרוויזיוניסטית בא"י, מהוּ אומר:

“הפּּעוּלה אשר פּעלה ההסתדרות בשטח עניני־התרבוּת – זהוּ דבר גדול באופן יוצא מן הכלל. ה”אוהל" הוּא התיאטרון היחידי באָרץ שהתפּתח ללא אפוטרופסות – זהוּ נצחון מוּסרי ותרבוּתי גדול להסתדרוּת, ל“אוהל” ולרג’יסור שלו. “דבר” הוּא העתון היחידי באָרץ שיש בו אינפורמציה מספּיקה. “דבר” דיבר כשעתונים אחרים שתקוּ. ההסתדרות בנתה בתים וּבתי חולים. לעירית ת“א אין בית – וּלהסתדרות יש. ואם לא היתה דרך אחרת לאַרגן תנוּעה צופית המונית אלא תחת שלט ההסתדרוּת – הרי עוּבדה זו היא חיוּבית. והתחלה של פּרלמנטריזם יש, כמובן, למצוא לא באסיפת הנבחרים ועל אחת כמה וכמה לא בעירית ת”א (וויינשל היה אָז חבר גם במועצת עירית ת"א), כי אם דוקא בועידה זו…"

“מכאן מסקנות: אָנו רצינוּ לאַרגן מפעלים מעמדיים והקימונוּ מפעלים לאוּמיים כלליים חשוּבים. כמוּבן יגידו לנו שפּעולת ההסתדרות היא מעמדית וחד-צדדית. עלינוּ לענות, כי את אשר עשינוּ לא עשינוּ לשם מעמד אחד, כי אם בשביל כל הצבוּר. אַל לנוּ לזוּז אף צעד אחד מעמדתנו. אם תוּכרז מלחמה נגד קוּפת חולים וּועדת התרבוּת – הרי תוּכרז בזה מלחמה לא נגד מעמד אחד, כי אם נגד הגרעין הבריא של הישוּב הלוחם על דרישותיו הצודקות…”

כך דיברוּ צירי הפּועלים הרוויזיוניסטים בועידת ההסתדרות, חבריהם שבאירופּה ואַמריקה אומרים עכשיו את ההיפך הגמוּר מזה, ואוּלי אין להתפּלא על כך. לשון ההסתדרות היא אמת עברית – והפּטריוטים היחידים של “הציונוּת הצרוּפה”, המשקצים בגולה את תנוּעת הפּועלים הארצישראלית, אינם נזקקים לשפה זו.


ו. מלחמת ההסתדרות על עבודה עברית וענין כפר־סבא

“לפני שנתיים חסרוּ בכפר סבא פּועלים יהוּדים, ואַנשי בית”ר חיפשוּ עבודה. הודיעה ההסתדרות לבעלי הבתים: “מוּטב שתקבלו פּועלים ערבים, ובלבד שלא תקחוּ רוויזיוניסטים”. כך מספּר מ. דנציס, המכתיר עצמו בתואר “ראש הרוויזיוניסטים” באמריקה, בעתון היומי “דער טאג” המופיע בניו־יורק (מיום 31,10,32). הועד המרכזי של הרוויזיוניסטים וברית טרומפלדור באמריקה מוסיף לנוסח הנ“ל את הפיסקה הבאה: “ועדה ניטראלית חקרה את כל האינצידנט והוציאה פסק דין לטובת בית”ר” (“מארגען־זשורנאל” מיום 28,10,32).

שליחי ההסתדרות באמריקה, שהועד־הפועל של ההסתדרוּת הטיל עליהם לקרוא את בעלי ההודעות הנ“ל למשפּט ציוני באַמריקה, יקבלוּ בודאי במשפּט פּרטים על שמות אנשי ההסתדרות אשר אָמרו לבעלי הבתים את הדברים הנ”ל, ואת שמות בעלי הבתים אשר להם נאמרו הדברים, וכן שמות חברי “הועדה הניטראלית אשר חקרה את האינצידנט”, ושם המוסד אשר מינה אותה, והטכסט הרשמי של פסק דינה, והעתונים אשר בהם נתפּרסם. לנוּ, בני א“י, כל הדברים האלה הגלוּיים וידוּעים לרוויזיוניסטים האמריקנים, הם סודות נעלמים ורזין טמירים, ועד היום הזה לא שמענוּ עליהם אַף ברמז. אוּלם בכפר סבא נפל דבר, ו”מאורע כפר סבא" משמש כבר זה שנתיים, אָמנם בנוּסחאות אחרות לגמרי, חומר שיסוּי רוויזיוניסטי נגד הסתדרות העובדים. כל נער ונערה מבית“ר באיזו שהיא עיירה פּולנית, יודעים, שאַנשי ההסתדרוּת שללוּ לפני שנתיים מאת חברי בית”ר את זכוּת העבודה בכפר סבא – אם כי היה אָז חוסר בפועלים – ושעל־ידי כך באוּ לידי ריב-אחים והתערבות המשטרה וכו' וכו'. ויש חובה צבוּרית, בשוּרה ראשונה כלפּי הנוער הרביזיוניסטי, לספּר את פּרטי הדברים כהווייתם.

כפר־סבא, כידוּע, היא אחת המושבות של גוּש השרון העומד על עבודה עברית במאָה אחוּזים. גוּש זה הוּא אחד הנצחונות הכי גדולים של הפּועל העברי במלחמתו הנואשת על עבודה עברית למעלה מחצי יובל שנים.

העליה השניה, שהרימה את דגל העבודה בישוּב ובציונוּת, מצאָה בבואָה לאָרץ לפני כחצי יובל שנים מצב כזה: מושבות עבריות, שבהן בדרך כלל הבעלים יהוּדים והעובדים ערבים, מלבד מקרים מעטים יוצאים מן הכלל. עשרים וחמש השנים הראשונות להתישבוּת החדשה באָרץ (החל משנת תרמ"ב – 1882) נתנה תוצאות אלו: עשרים מושבות, אלף אכרים, כחמש מאות פּועלים ופקידים יהוּדים, שלושת אַלפים פּועלים ערבים, המוציאים בכל שנה מהמושבות היהוּדיות כמיליון פראנק. התישבוּת זו עלתה בסכוּם של 90.000.000 (קרי: תשעים מיליון) פרנק "וכמעט כל הסכוּם הזה נכנס אל הישוּב הערבי". (לפי המספרים והחומר שפּירסם משה סמילנסקי ב“העומר”, כרך א‘, חוברת ב’ משנת תרס"ז (1907), במאמר “בחיים ובספרות”, ע' 35).

זכרון יעקב לבדה, שהחזיקה אָז עם בנותיה שפיה ובת-שלמה כמאָה אכרים, עלתה לברון רוטשילד עד שנת 1900 (זאת אומרת במשך 18 שנה) ביותר מעשרה מיליון פראנק (אחד העם: “הישוב ואפוטרופסיו” ב“על פּרשת דרכים”, כרך ב'). כל המושבות שנתמכוּ על ידי הברון – זכרון יעקב ובנותיה, יסוד־המעלה, מתוּלה, פּתח-תקוה, עקרון, ראשון לציון, ראש-פּנה עלו לנדיב, לפי חשבונות אחד העם, עד שנת 1900 בסכוּם של 40,000,000 (ארבעים מיליון) פראַנק. ותמיכת הברון והשקעת כספיו במושבות אלו ובחדשות שנבנוּ אחריהן – לא פסקה מאָז ועד היום הזה. וכל ההשקעה הענקית הזאת זרמה דרך צינור העבודה הערבית לישוּב הבלתי יהוּדי ומספּר היהוּדים שנתיישבוּ על הקרקע על ידי השקעות אלוּ לא הגיע לחצי מספּר הערבים שנתפּרנסוּ מהמושבות העבריות.

על שינוּי המצב המחפּיר והמסוּכן הזה הכריזה העליה השניה מלחמה ללא פשרה – והמלחמה עדיין נמשכת.

שאלת העבודה העברית הועמדה במרכז שאלות הישוב; ואם כי בני העליה השניה – אלה המוּצגים בעתונוּת הרוויזיוניסטית “הישרה” – כבוּנדיסטים מתחפּשים – הצליחוּ להנחיל לכל התנוּעה הציונית את תורת העבודה העברית (וגם זאת – רק לאחר מלחמות ממושכות וקשות) – נבצר מידם להביא את המושבות הישנות לידי הגשמת העבודה העברית במלואָה. ועוד היום, כל אותן המושבות הישנות אשר בלעו עשרות מיליונים של כספי העם (כי גם כספי הברון ניתנוּ לשם העם) מעסיקות אַלפי פועלים לא יהוּדים, ועדיין ישנם עשרות ומּאות משקים במושבות אלה על שטח של רבבות דוּנמים שהפּועל היהוּדי מוּחרם בתוכם.

כל השנים האלה עמד הפּועל היהודי בודד במלחמתו; רבוּי הפּועלים בארץ הגדיל את מחנה הלוחמים – אבל שאָר חלקי הישוּב עמדו מן הצד. והסתדרות העובדים היא גם עכשיו הכוח היחיד בישוּב המנהל בעקשנוּת, בקרבנות, בקנאוּת וללא פשרה את המלחמה על עבודה עברית מלאָה בכל רחבי המשק היהוּדי בכפר וּבעיר.

שנה שנה, ביחוּד בתקוּפת הקטיף, מחדש הפּועל את מלחמתו, ושנה שנה משלם הפּועל ביוקר על נאמנותו למלחמה זו. מחרימי הפּועל היהוּדי מזמינים משטרה ערבית – ופועלים ופועלות יהוּדים סופגים מכּות, נסחבים למאסר, נתבעים לערכאות בגלל מלחמתם על העבודה – והמוּכים והנאסרים הם חברי הסתדרות העובדים.

“ראש הרוויזיוניסטים” באמריקה יכול לספּר לנוער “הלאוּמי” ש“ברית טרוּמפלדור ניהלה מלחמה בפתח-תקוה נגד עבודה ערבית, וההסתדרות וויתרה, וּברית טרוּמפּלדור נשארה יחידה עד הרגע האחרון על שדה הקרב” (דער טאג, 31,1,32).

אנחנוּ בני א“י, לא שמענו עד היום על קרב-גבורים זה של “הברית” בפתח-תקוה. מלבד הנסיון של בית”ר “לכבוש” עבודה מידי פועלים יהוּדים בכפר סבא וּבבית החרושת של פרומין – לא ידוּע לנוּ ולא לשוּם איש באָרץ – אַף מקרה מלחמה אחד של הנוער “הלאוּמי” על כיבוּש העבודה. כל הפּועלים אשר ספגוּ מכות מידי המשטרה והוּשבוּ במאסר בגלל מלחמות כיבוּש העבודה – היו אך ורק מתוך חברי הסתדרות העובדים. אף מפלגה בעל-בתית אחת בישוב – לא הציונים הכלליים, לא המזרחי ולא הרוויזיוניסטים – לא נתנה עד היום את ידה למלחמה על העבודה העברית, אם כי בקונגרסים הציונים כוּלן מצהירות ומפגינות כמוּבן את חובת העבודה-העברית כיסוד היסודות של בנין האָרץ.

ממלחמות העבודה המרובות נזכיר רק אפּיזודה אחת – את “יום הדמים” בפתח-תקוה (16,12,27). ארבעה עשר פּועלים וּפועלות הוּכוּ באַכזריות עד שפך-דם ע“י המשטרה הערבית בעמדם על משמּרת העבודה בפרדסי אנגל, ספּיר ופסקל בפ”ת, ושבעה-עשר פּועלים נאסרו. חרדה אחזה את כל המושבה למראה הפּצוּעים והפּצוּעות השותתים דם כשהם מוּבלים ע“י שוטרים ערבים, ויחד עם פּ”ת נזדעזע כל הישוב.

עתון פּועלי א"י, “דבר”, כתב אָז לחברים הפּצוּעים והנאסרים:

“זכוּת גדולה זכיתם. אַתם נלחמתם על הדבר היותר יפה והיותר קדוש לנוּ כאן… וזכיתם לכך שמלחמתכם תהיה לא ביחידות ובבדידוּת ובתחנוני-שוא, כאשר היינו “נלחמים” אָנוּ שקדמנוּ לכם. זכיתם להלחם בצוותא בצבוּר, בתמיכה מוּסרית של אַלפי תושבים וחברים. אין אַתם בודדים במערכה, כאשר היינוּ אנחנוּ לפני עשרים שנה, וכאשר הייתם אַתם, המחדשים את כיבוּש העבודה, לפני חמש שנים. בדיבות ובמהלומות ובמאסרים לא יוּכלו לכם ולא יפחידוּכם. אין הכנעה במלחמה היסטורית זו. המושבה העברית או שתתקיים על עבודה עברית, או שתחדל להתקיים בעיני העם העברי”. (“דבר”" 776, כ“ד כסלו תרפּ”ח, 18,12,27).

זעקת לוחמי העבודה בפ"ת הקיפה אָז את כל בית ישראל. כל העתונים היהוּדים יצאו משתיקתם והביעוּ את התמרמרוּתם נגד קומץ האפנדים היהוּדים העונים בשפיכות דמים על תביעת הפּועל היהוּדי לעבודה, ומעטים חרפּה על אֵם המושבות. אפילו ראש התאַחדות האכרים הוּכרח אָז לאמור בגלוּי: “אני לא אַכחיש אַף רגע: בפרדסי פּתח תקוה הדבר לא כשורה” (“האָרץ” מיום י“א טבת תרפּ”ח).

אוּלם נמצא אָז עתונאי אחד, יחיד בתוך כל עדת הסופרים והעתונאים הימים ההם, אשר יצא ללמד זכוּת ולהמליץ על פּריצי פ"ת ולגול את האשמה על הפּועלים היהוּדים: החרמת העבודה העברית היא אָמנם בגידה לאומית – אבל הקולר תלוּי בפועלים, שאינם דיפּלומטים וג’נטלמנים – וחוצפתם מגעת עד כדי דרישת זכוּת אזרח. העתונאי הזה היה ז. ז’בוטינסקי. (היינט מיום 16,3,28; “האָרץ” מיום 10,4,28).

מלחמת הפּועל היהוּדי במשך עשרים וחמש שנה – אם כי לפעמים נדמה היה, שאין לה כל תקווה – לא היתה לשוא. אַלפי פּועלים יהוּדים עובדים כיום גם במושבות הישנות בעלות המסורת של עבודה זרה וזולה – ובגוּש ההתישבוּת הפּרטית בשרון שלטת העבודה העברית במאָה אחוּזים. מושבות אלו שניבנו לאחר המלחמה, בשנות הגיאוּת הציונית, על ידי מתישבים ציונים בעזרת מוסדות והלוואות ציוניות, לאחר מלחמת חצי יובל שנים בעד רעיון העבודה העברית – נתבססוּ מלכתחילה על העבודה העברית המלאָה, ולאַט לאַט הולכת ונוצרת מסורת חדשה, מסורת העבודה העברית, ומכה שרשים. אולם בין מושבות הגוּש הזה ישנה מושבת אחת, כפר-סבא, שהיא בבחינת שעטנז: מלכתחילה נוסדה זמן רב עוד לפני המלחמה בתקוּפת העבודה הזולה. היא נחרבה בשעת המלחמה, וניבנתה שנית עם התישבוּת השרון הצעיר. רוב אכריה ומתנחליה הם מהעליה החדשה, שקיבלוּ בשלימות את חובת העבודה העברית להלכה וּלמעשה, אוּלם חלק מאכריה הם בני פ"ת בעלי מסורת העבודה הערבית. הללוּ השלימוּ בקושי עם “הגזירה” החדשה, וחיפשוּ דרכים לבטלה, אבל כל נסיון לפרוץ את הגדר התנגש בכוח-ההתנגדוּת של העבודה העברית המאוּרגנת. ההסתדרוּת אשר אירגנה את הפּועלים והעבודה בכל המושבות האלה, עמדה כחומה בצוּרה סביב העבודה העברית. ואלה שרצוּ להפיר את “גזירת” העבודה העברית הבינו, שמקודם צריכים להבקיע את החומה הזאת.

מזמן לזמן נערכוּ בכפר סבא התנקשוּיות באירגוּן הפּועלים – וההתנקשוּיות עלוּ בתוהוּ, כי ציבוּר הפּועלים היה מאוּחד. אָמנם לא כל הפּועלים בכפר-סבא היו חברי ההסתדרות; אבל גם אלה שמחוּץ להסתדרות העריכוּ את הצורך החיוּני בשמירה על הארגוּן הכללי ולא נתנו יד להורסים. “הועד החקלאי” של כפר סבא ניסה להכניס פּועלים תימנים למושבה; כמוּבן, לא מתוך דאָגה לפועלים התימנים, כי אם מתוך תקווה להיבנות מהם “בשבירת” הארגוּן, אולם התימנים, שהבינוּ מה רוצים מהם, לא נתנו יד ל“שוברים”, והצטרפו לחברי ההסתדרות. זמן מה אָמרו אַנשי הועד החקלאי להשתמש ב“הפּועל המזרחי” נגד הארגוּן, אבל גם הללוּ לא רצוּ לקבל על עצמם את השליחות “לשבור”. לשכת העבודה של ההסתדרות היתה מחלקת עבודה לכל הפּועלים, בין חברי ההסתדרוּת וּבין חברי ארגוּנים אחרים, ואם כי 18 אחוז של פּועלי כפר סבא לא היו חברי ההסתדרות – לא נשמעו במושבה כל תלוּנות. ואילוּ באו פועלי בית“ר גם הם רק לשם עבודה – לא היה פורץ כל סכסוּך, כשם שלא פרץ כל סכסוּך עם התימנים ועם “הפּועל המזרחי”. אוּלם עם כניסת הבית”רים לכפר סבא הופיע גורם חדש – המפלגה הרוויזיוניסטית, שיחד עם היעד החקלאי הציגוּם להם מטרה משותפת: “יא, ברעכען”…

על פי הסכם הועד החקלאי עם “המפקדה” של ברית טרוּמפּלדור נכנסוּ לכפר סבא בתחילת ניסן תר“ץ (אַפּריל 1930) 17 בית”רים. באי כוח לשכת-העבודה פּנוּ מיד לחברים האלה והציעו להם לקבל עבודה, בדרך שכל הפּועלים מקבלים אותה. חברי-“הברית” הודיעוּ, שהם עומדים תחת פּקוּדת המפקדה הראשית שלהם ואין הם יכולים להכנס בשום מו“מ על דעת עצמם. רק אחד הבית”רים יצא את “הברית”, לאחר שנתברר לו, כי אין במקום התנגדות לזכות-העבודה של חברי ה“ברית”, וכל הסכסוּך לא נוצר אלא למען לשבור את הארגוּן הקיים ולסכן על ידו את כל ההישגים של העבודה העברית.

בט' ניסן בא כותב הטוּרים האלה לכפר סבא בשליחוּת הועד הפּועל של ההסתדרות, הזמין את באי כוח קבוּצת בית“ר והסביר להם, שלמרות כל חילוּקי הדעות האידיאולוגיים והפּוליטיים רואָה ההסתדרות חלוּצי בית”ר הבאים לעבודה, חברים למפעל, וזכותם בעבודה אינה נופלת מזכוּתם של שאָר החלוּצים, אבל ההסתדרות רואה חובה לגלות את עיניהם על הסכנה הצפוּיה לעבודה עברית ולתנאי עבודה אנושיים מהריסת הארגוּן הכללי של הפּועלים, ושאין הם צריכים למלא את התפקיד המחפּיר שהועד החקלאי רוצה להטיל עליהם.

התשוּבה היתה: כל מה שתאמר להם “המפקדה” – יעשו.

תשוּבת המפקדה למחרת היתה: מלחמה בהסתדרוּת! הבית“רים צריכים לקבל עבודתם לא כשאר הפּועלים על פי תור מקוּבל, וחלוקה הנעשית בלשכת העבודה, אלא באופן מיוּחד, ישר מאת הועד החקלאי, וּבלי התחשבוּת את מצב העבודה הכללי במושבה. הוזמנה משטרה לכפר סבא. הבית”רים התיעצו ביניהם והודיעו, שאינם רוצים לעבוד תחת חסוּת המשטרה, אוּלם לאחר הצהרים בא לכפר סבא שליח “המפקדה”, ה' רוזוב מפּ"ת, ובהשפּעתו נכנסוּ חברי הברית לעבוד תחת חסוּת השוטרים הערבים.

“כשעזבה המשטרה את הפּרדס באוּ שוּב פּועלים ודרשוּ מחברי “הברית” לעזוב את העבודה. שוּב הופיעה המשטרה והחברים נתפּזרוּ. שלושה חברים נאסרוּ ונשלחוּ לפתח תקוה. כשנודע דבר המאסרים גדלה ההתרגזוּת בין הפּועלים. בתור מחאָה עזבוּ הפּועלים הקבוּעים בפּרדס א–ץ את העבודה ורק חברי “הברית” נשארוּ לעבוד. מספּר הפּועלים מן החוּץ באו לפרדס לדרוש מחברי “הברית” שיעזבוּ גם הם את הפּרדס, – פּרצה תגרה קשה בין שני הצדדים ושנים מ”הברית" נפגעוּ".

באסיפה פּוּמבית שנקראָה מטעם ההסתדרוּת אָמר כותב הטוּרים האלה בשם הועד הפּועל:

" – – הישג השרון הוּא מהישגי הפּועלים הגדולים ביותר במלחמת חצי יובל שנים. גם רבי-אמוּנה בתוכנוּ לא העיזו פּעם לחלום כי תקום בא"י מושבה קפּיטליסטית בנוּיה על עבודה שכירה, והעבודה בה תהיה עברית ב100 אחוּזים. אבל הנס הזה קם ויהי.

– הנס הזה הוּשג מפּני שהפּועל ראָה את עצמו תמיד כשליח האוּמה כוּלה, משוּם שנלחם על תוכנה הציוני המלא של ההתיישבוּת, ודעת הקהל הציונית הוּחדרה יותר ויותר בהכרה זו והוּכרחה לעמוד לימין הפּועל. בכוח צרכים מדיניים, היסטוריים של העם העברי ניצח הפּועל את התחרוּת העבודה הזולה, את החוּקים הכלכליים וכבש את העמדה הגדולה בשביל הציונוּת – את השרון היהוּדי.

והנה נמצא עתה הכוח החיצוני – בדמוּת המפלגה הרביזיוניסטית – שבא לעזרת אלה הנלחמים נגד כיבוּש ציוני זה.

בואַרשא וריגא מילוּל על מדינה עברית – וכאן בא"י תומכים תמיכה מוּסרית בגרוּעים שבפתח תקוה.

– מזייפי שם טרוּמפלדור – משתמשים באי-ידיעה של חלק מהנוער, כדי לעשותו מכשיר לפרובוקציה לאוּמית וחברתית.

– איננוּ מפחדים מסכסוּכים עם נותני עבודה. אָנוּ הכרחיים להם ואָנו מכירים בהם, ואיננוּ מתביישים שמתפּשרים אָנו את מתנגדינוּ הכלכליים. הפּשרה הכרחית להם ולנוּ. האָרץ בבנינה והיא זקוּקה גם לפועל וגם לבעל ההון. הננוּ מקדמים בברכה גם את היצירה הקפּיטליסטית במידה שהיא משמשת את תפקידי הציונוּת, את העליה. מצוא נמצא דרך לעבוד אתה, אבל הגורם הפּרובוקציוני החדש – הרוויזיוניזם – הוּא המדאיג. לא נוער “הברית” הוּא אויבנו. קבל נקבלם ברצון. אין כאן גם ניגוּדים בין הפּועלים והאכרים שאין להתגבר עליהם. כאן מופיעה הסכנה של הגורם הרוויזיוניסטי מחוּסר האַחריוּת הלאוּמית והסוציאַלית – ונגד סכנה זו אין כוח אַחר מלבד כוח אירגוּן הפּועל העברי באָרץ". (“דבר” 1483, ט“ז ניסן תר”ץ 14.4.30).

אלה הם הדברים אשר ההסתדרוּת דיברה אָז, בשעת הסכסוּך באָרץ. את הדברים אשר הסופרים הישרים במערכות הרביזיוניסטים בחו“ל שמוּ אַחר כך בפיה – בחו”ל ראוּ הקוראים בקטעים שבראש הפּרק הזה.


ז. לשכת עבודה

המגמות “לשבור” את ההסתדרות אינן חדשות במפלגה הרוויזיוניסטית. המנהיג הרוויזיוניסטי כבר נושא בלבו את החלום הזה זה שנים אחדות ועושי-דברו באָרץ ניסו להגשימו כמה פעמים – כגון בכפר סבא – וּבלי הצלחה. באופן רשמי הופיעה הצעה זו בועידת הרוויזיוניסטים בפראג (אבגוסט 1930).

ההצעה להקים באָרץ הסתדרות מתחרה ולסכסך את צבוּר הפּועלים איש באחיו עוררה בועידה התנגדוּת רבה. דעת הקהל הרוויזיוניסטי עוד לא הוּכנה אָז במידה מספּיקה למעשה שפל זה, ואחד המנהיגים הרוויזיוניסטים גם עזב את המפלגה. באותה ועידה, לאחר שנתגלה לפניו הפּרצוף הסוציאלי האמתי של מדריכי המפלגה. מתוך כך היה הכרח לעשות פּשרות ולדחות את ההחלטה המכרעת למען יספיקו “להכשיר בינתיים את הלבבות” בפנים: להציג את ההסתדרות כאויבת לבנין הארץ, והראיה – לשכת העבודה. ע“י לשכות העבודה הנמצאות בידיה שואפת ההס' להשתלט על המשק הפּרטי, על הפּועלים שאינם בהסתדרוּת, וע”י כך היא מבריחה את ההון מהאָרץ ומדכאָה כל פועל שאין דעתו – כדעת הרוב. והוצאה סיסמה: לשכת עבודה נייטראלית.

בנובמבר 1930 פּנה הועד-הפּועל של ברית הצה"ר לועד-הפּועל של ההסתדרות במכתב שבו ניסח שלוש הנחות אלו:

א) "הטבת מצבו של הפועל העברי והתפתחות-המוסדות המיוסדים על העבודה העברית – שתי המטרות הללו הולכות יד ביד.

ב) אחד מהבסיסים העיקריים של ההסכם החברתי, ואוּלי החשוּב שבהם, הוא לשכת עבודה ניטראַלית, ז"א לשכה משותפת לעובדים ולמעבידים.

ג) מוסד שאינו מכיר בעיקרים האלה, ויהי מוסד של מעבידים או של עובדים, עלוּל להביא נזק לבנין המדינה העברית".

“הסתדרות העובדים – ממשיכים בעלי המכתב – איננה תומכת עכשיו בהשקפה הזאת, ולא רק שאיננה עוזרת ליצירת הלשכה הנייטראלית, כי אם גם רואָה בזה סכנה למצבו של הפּועל העברי באָרץ – – על פי מהוּתה צריכה היתּה הסתדרות העובדים להיות ארגוּן פרופסיונאלי טהור, ז”א ארגוּן עובדים לשם הגנת האינטרסים הפרופסיונאליים של העובד בלי כל מגמה מפלגתית, ארגוּן שכל פּועל עברי, תהיינה דעותיו בגדר ההשקפה הציונית אשר תהיינה, יוּכל להשתתף בו, מבלי שיסבול בגלל דעותיו אלה שוּם רדיפות בקרב ההסתדרות – –

אם כי איננו מסכימים לדעה, שריבוּי הסתדרותיות עובדים במדינה אחת הוא כביכול סכנה לפועל עצמו ולמשק הלאוּמי כוּלו, בכל זאת מבכרים גם אנחנו שתהיה בא“י הסתדרות פרופסיונאלית אחת של כל העובדים העברים, ואת יצירת הסתדרות עובדים שניה היינו חושבים לאפשרי, וגם לרצוּיה, אך ורק לוּ הוּברר לנוּ באופן מוּחלט, כי ההסתדרות המּתקיימת איננה רוצה לשאת אופי בלתי מפלגתי ופרופסיונאלי טהור” (מכתב הרוויזיוניסטים במלואו נתפרסם ב“דבר” 1762, מיום כ“ד אדר תרצ”א, 13,3,31).

הועד הפּועל ענה במכתב הבא:

לכבוד הועה"פּ של ברית הציונים הרוויזיוניסטים,

לונדון

א. נ.

אָנו מאַשרים את קבלת מכתבכם מיום 9,11,30 ונשתמש בהזדמנוּת לתקן בתשובתנוּ כמה מושגים מוטעים על אפיה ודרכה של תנועת הפועלים העברית בא“י, השוררים, כפי שמעידות פיסקאות רבות במכתבכם, בתוך הועד-הפּועל שלכם ובודאי גם בחוגים רחבים יותר של הסתדרותכם. ביחוּד נהיה מרוצים אם בירורינו יגבירו בתוככם את הכרת האחריות על קיומה של הסתדרות אחת של כל העובדים העברים בא”י ויועילו למנוע נסיונות של הפרדת קבוצות מיוחדות מעל הכלל של צבוּר הפּועלים המאורגן.

דרכו של הפּועל העברי ומאמציו להיאָחז במשק העברי ולכבוש לעצמו – בתוך סביבה זו של עבודה זולה – תנאי עבודה וחיים, המאפשרים את קיומו בתחוּמי היכולת של המשק, מלווים מכשולים כה עצומים, עד שכל נסיון לפרוץ פּרץ בארגוּן הזה ולהקים ארגוּנים מתחרים חטא הוּא לא רק כלפּי צבוּר הפּועלים אלא גם כלפּי עצם המטרה הציונית – יצירת ישוּב עובד. ואָמנם, כל הנסיונות לארגוּנים נפרדים, בין אלה של עדות מזרחיות או פועלים דתיים ובין אלה של קבוצות רוויזיוניסטיות, במדה שקמו פה ושם, שימשו, אם ביודעים ואם בלא יודעים, נשק בידי המעונינים בכך להוריד את שכר עבודתו של הפּועל העברי או לשבור את הכוח המאורגן היחיד, המונע את התפּשטות העבודה הזולה במשק העברי. הפּרוטקציוניזם המיוחד מצד ארגוּני נותני העבודה, קבלנים או אכרים, לגבי ארגוּנים נפרדים של פּועלים מלווה כמעט תמיד מחשבה גלוּיה או כוונה נסתרת להיפטר מן הפּועל העברי, המאורגן בהסתדרותו והשולט באמצעי הגנה על זכוּיותיו ותנאי עבודתו, על מנת להיות חפשים אח“כ לעבור גם לעבודה ערבית זולה. המאורעות המפורסמים של כפר סבא יכולים אך לאַשר ולחזק עובדה זו. בין המגינים התקיפים על הכנסת ארגון הפועלים הרביזיוניסטים לכפר סבא שלא באמצעוּת לשכת העבודה היו גם כאלה, שניסו אחר זמן מה לפרוץ דרך לעבודה ערבית בשרון, ואילוּ היה עולה בשעתו בידי הועד החקלאי לערער, בעזרת קבוצה הפּועלים של ברית טרומפּלדור, את עמדות הסתדרות העובדים בכפר סבא, כי אָז היתה נפתחת, לאין ספק, דרך להגשמת מזימותיהם של פּורצי גדר העבודה העברית בשרון, מבלי שיהיה כוח מספּיק לעמוד כנגדן. לא רק מתוך השקפתנו הכללית על אחדות מעמד הפּועלים אלא גם מתוך נסיון עבודתנו ומלחמתנו בא”י, אין אָנו יכולים אלא לקיים בכל תוקף את הדעה, שאותה אתם דוחים באמרכם: “איננו מסכימים לדעה שריבוּי הסתדרויות עובדים במדינה אחת הוא, כביכול, סכנה לפועל עצמו ולמשק הלאוּמי כוּלו”.

הכרתנו היא שכל התחרות פּנימית, ולוּ גם מצד קבוּצה לא גדולה ביותר של פּועלים, מכניסה את צבוּר הפּועלים למלחמות פּנימיות, מסבכת את מלחמתו החיצונית וגוזלת מאתו כוחות יתרים, הדרושים לו לעבודת כיבוּש, בנין ויצירה. מתוך הכרה זו אָנו מקבלים ברצון את הבעת נכונותכם ותקותכם “לגמר סכסוּכים בלתי רצוּיים ולהקמת אחדות צבוּרית וחברתית באָרץ”.

מה, הם, איפוא, הגורמים הנראים לכם כמונעים את הארגוּן האחד של כל הפּועלים והדוחפים, כביכול, קבוצות פּועלים רוויזיוניסטיות לארגוּן נפרד? מתוך מכתבכם ולפי החלטת הועידה הרביעית של ברית הציונים הרוויזיוניסטים הגורמים הם שנים: א) האופי המפלגתי והבלתי מקצועי של הסתדרות העובדים; ב) העמדה של ההסתדרות בשאלת לשכות העבודה. והנה בשתי השאלות הנזכרות יש לכם מושגים בלתי נכונים בהחלט על הסתדרות העובדים.

ההסתדרות נקיה מכל הפליה מפלגתית בהגנת-האינטרסים והזכוּיות של חבריה, השייכים לארגוּנים מפלגתיים שונים. ההסתדרוּת הקימה בכל סניף וסניף שלה ועדים מבקרים, הנבחרים לא במוסדות האכסקוּטיביים בבחירות כלליות עפּ“י רוב דעות, אלא בבחירות יחסיות המאפשרות ביאת כוח לכל זרם המהוה קבוּץ ניכר בתוך ההסתדרות. הועדים המבקרים האלה מבררים כל תלוּנה של יחיד או קבוּץ כלפּי המוסדות והאנשים האַחראים בהסתדרוּת. אָמנם בזמנים קשים, כשאין בידי ההסתדרות לספּק את כל הדרישות, אין זה מציל אותה מחשדות במשא פּנים. חברי מפלגת הרוב טוענים, שזכוּיותיהם מתקפּחות מתוך הרצון להיות צדיקים כלפּי המיעוּטים, וחברי מפלגות המיעוטים טוענים, כי זכוּיותיהם מתקפּחות מתוך הגנה מיוּחדת של מפלגת הרוב על חבריה. אולם כאלו כן אלו הן טענות הנובעות מתוך המרירוּת של חבר הנמצא במצב קשה, ולא מדרכם של ההסתדרות ומוסדותיה. גם ההאשמות הנזכרות במכתבכם על “יחס של איבה אַקטיבית כלפּי הפּועל הרוויזיוניסטי או חבר ברית טרומפּלדור” הנן מחוּסרות כל יסוד. חברים רוויזיוניסטים מקבוּצת “מנורה”, שהיוּ חברים בהסתדרוּת, לא הוּפלוּ לרעה מחברים אחרים, וגם קבוּץ רוויזיוניסטי ביבנאל, שלא נכנס להסתדרות, מצא דרך להסכם בשלום בעניני עבודה. סכסוּכים חמוּרים חלוּ רק במקומות, שקבוּצות רוויזיוניסטיות פּרצוּ את סדרי העבודה הקיימים, אשר נכבשוּ בעמל רב ע”י ההסתדרות, ושימשוּ ע"י כך נשק בידי אלה שהציגוּ לעצמם את המטרה לשבור את הכוח המאורגן של הפּועל העברי. עלינו להכחיש בכל תוקף האשמות סתמיות אלה המובאות במכתבכם, אם כי אין אַתם רוצים “להכנס לתוך התלוּנות האלה ולחקור את צדקן”. אָנו מעונינים, להיפך, בחקירה יסודית של כל תלוּנה ושל כל האשמה בהפליה בתוך ההסתדרות בין חבר לחבר. על כל פּנים דעתכם, כי ההסתדרות צריכה להיות “נקיה מכל מגמה מפלגתית ומתייחסת יחס שוה לכל חבריה בלי הבדל מפלגה או השקפה” היא הדעה השולטת בהסתדרוּת להלכה ולמעשה.

שאלה שניה ושונה היא שאלת “האופי המקצועי הטהור” של ההסתדרוּת. לפי כל טבעו, תפקידו ומטרותיו של הפועל העברי בא"י אין הסתדרותו יכולה להיות פרופסיונאלית בלבד. עתידו של הפּועל עצמו וגורל הישוב העברי, אשר אותו הוא בא לבנות ולהקים, הם כל כך כרוּכים וקשוּרים בפעולה הציונית הכלכלית והתרבוּתית, עד שאין הסתדרות העובדים העברים יכולה להנזר ממנה ולהצטמצם במלחמה על שכר ושעות עבודה. יצירתו ומלחמתו של הפועל העברי בשדה ההתישבוּת ובשטח הנחלת1 הלשון והתרבוּת העברית הן למענו ענינים לא פחות חיוּניים מאשר פּעוּלתו הארגוּנית והמקצועית. תפקידים ציוניים מיוּחדים אלה של הפּועל העברי הם גם נותנים את הטעם לארגוּנו הלאוּמי המיוּחד. נגד ארגוּן זה ואָפיו נלחמוּ בתוך ההסתדרות במשך שנים וּללא הועיל, פרקצית הפּועלים (מ. פ. ס. ) יחד עם קבוּצות של פּועלי ציון שמאל המטיפות לארגוּן פרופסיונאלי טהור. הסתגרותה של ההסתדרות, הצטמצמוּתה בתפקידים פּרופיסיונליים והסתלקוּתה מן התפקידים הציוניים יהיו, לדעתנוּ, אָסוֹן גם לעתידו של הפּועל וגם לפעולה הציונית, ואין אָנו מתארים לנו, כי ארגוּן ציוני יוכל להטיף לדרך זו.

לא פחות מן התפיסה בשאלת האופי המקצועי הטהור של ההסתדרות מוּטעים גם המוּשגים שקבעתם לעצמכם בשאלת העמדה של ההסתדרות לגבי לשכות העבודה. בטרם הקים צבוּר הפּועלים לשכות העבודה שלו, עשה מאמצים רבים במקומות שונים להקמת מוסדות משותפים לריגולציה של עניני העבודה. מחוּץ לנסיונות הלוקאַליים המרוּבים, הוּצעה בשם ההסתדרוּת החקלאית ביהוּדה עוד לפני המלחמה, בזמן הביקוּר של משלחת ציונית באָרץ בהשתתפוּת סוקולוב, מוצקין והמנוח ב. גולדברג, הצעה של מוסד משוּתף של האכרים והפּועלים לכל עניני העבודה. ואחר כשלון הנסיונות וההצעות האלה הקים צבוּר הפּועלים את המוסדות לריגולציה של העבודה בכוחותיו הוּא. וגם לאחר זה, הרי בכל מקום וּבכל הזדמנוּת שנותני העבודה הביעו את נכונותם לבוא לידי הסכם עם הפּועלים ולשאת אתם בעול הריגולציה של העבודה, חושב זאת הרוב הגדול של הפּועלים לכיבוּש חשוּב, אשר יש להמריצו ולעודדו.

ההסתדרות הכללית באָה לידי הסכם בשאלת לשכה משוּתפת עם התאחדוּת בעלי התעשיה. ההסכם לא נחתם בגלל עיכוּבים בפתרון שאלות אחדות של תנאי העבודה. ההסתדרוּת החקלאית חתמה, באישוּר הועד הפּועל של ההסתדרוּת הכללית, חוזה עם מושבות מגדיאל ורעננה, שעל פּיו הוּקמוּ לשכות משותפות המורכבות באופן פּאַריטטי מנותני העבודה והפּועלים. גם בזמן סכסוּך כפר סבא הציעה ההסתדרות הקמת לשכה מוּסכמת ע“י הפּועלים ונותני העבודה בהשתתפוּת שניהם. מתוך כל זה יוצא, איפוא, שאם, “לשכת עבודה ניטראלית”, ז”א לשכה משוּתפת לעובדים ולמעבידים", הרי ההסתדרות מחייבת אותה. ההתנגדות בתוך צבוּר הפּועלים ללשכה “ניטראלית” מתייחסת ללשכה כזו, אשר לא המעבידים ולא הפּועלים אינם משתתפים בה ואשר לפיכך יכולה היא לגרום רק לאנרכיה בסדרי העבודה, בבטלה את הארגוּן הקיים מבלי להקים תחתיו שוּם ארגוּן מוסמך אחר הנשען על כוחות ריאליים. בדרך זו אָנו רואים סכנה למצבו של הפּועל העברי ולסדרי העבודה באָרץ. היא לא תקדם אלא תשמש מעצור לקביעת יחסים מסודרים בין הפּועלים ונותני העבודה.

לבסוף עוד הערה אחת בענין האופי הבלתי מפלגתי של עתון ההסתדרות, אשר אותו אַתם מזכירים בדרך אגב וּבלי כל הסברה בסוף מכתבתכם. עתון הפועלים הוּא במה חפשית פּתוּחה לכל מחשבה ודעה שיש לה מהלכים בתוך צבוּר הפּועלים. כל זרם בתוך ההסתדרוּת יכול לפרסם מעל עמוּדי העתון את דעותיו וּמטרותיו. אין זאת אומרת, כמוּבן, שלעתון אין מגמה חנוּכית וחברתית מסוּימת המתאימה לדרכו ולדעותיו של רוב צבוּר הפּועלים. על זאת לא יוּכל, כמוּבן, צבוּר הפּועלים לוותר כמו שלא יוותר על יתר תפקידיו הלאוּמיים והמעמדיים, החברתיים והישוּביים. חנוך העולה והפּועל לתפקידיהם הלאוּמיים והמעמדיים הוא חלק בלתי נפרד מכל הוויתה של הסתדרות הפּועלים ולא ייתכן כלל קיוּם של עתון פּועלים עברים בא"י אשר יתנכּר לתפקיד זה.

אָנוּ מקוים, כי הבירוּרים שלנו יספּיקוּ להסביר את עמדת ההסתדרות בשאלות אשר הצבתם והננו מוּכנים מצדנו להמציא כל בירוּר נוסף בעל פּה או בכתב לבאי כוחכם, אולם למשא וּמתן על דרכה של ההסתדרות אין הועד-הפּועל של ההסתדרות מוסמך. עיקרי דרכה של ההסתדרוּת נקבעים אך ורק בועידות הכלליות של הפּועלים, שבהן ניתנת האפשרוּת לכל קבוּצת פּועלים בתוך ההסתדרות להביא את הצעותיה ע"י ציריה הנבחרים.

הועה“פּ להסתדרות הכללית של העובדים העברים בא”י

במאמר ב“היינט” בשם “שלטון האגרוף בישוב” (גליון 216, מיום 28,10,32) מספּר ז’בוטינסקי על תשוּבת ההסתדרות בזו הלשון:

“ההסתדרות ענתה, שהיא יכולה להסכים ללשכות עבודה משוּתפת של עובדים ומעבידים במקום ששני הצדדים נכונים לבוא לידי הסכם, אבל לא ללשכות ניטראַליות, שבהן ישתתפוּ גם אנשים שאין להם שייכות לענין, ז”א באי כוח הישוּב, הקונגרס והעיריות".

בפיסקה קצרה זו התחכם ז’בוטינסקי להכניס שני סילוּפים:

1) ההסתדרות לא הבחינה בתשובתה בין “לשכה משוּתפת” וּבין “לשכה ניטראלית”, כאשר כל קורא המכתב יראה בעיניו. והיא לא עשתה את ההבחנה הזאת מטעם פּשוּט:

הועד הפועל הרביזיוניסטי, שפנה להסתדרוּת גם בשם ז’בוטינסקי, אומר במכתבו בפירוּש: “לשכה ניטראלית – ז”א לשכה משוּתפת לעובדים ומעבידים". ברור הדבר, שגם לדעת הועד-הפּועל הרוויזיוניסטי הלשכה הניטראלית והלשכה המשותפת הם היינו הך.

2) במכתבה של ההסתדרות אין אף מלה אחת על זה שהיא מתנגדת להשתתפוּת באי כוח הישוב והקונגרס. את כל הדבר הזה בדה “הסופר הישר” מלבו.

ולהלן מספר ז’בוטינסקי על תשובת ההסתדרות:

“שנית, שאין ההסתדרות יכולה לשנות את עמדתה הפּרינציפּיונית, ז”א את מלחמת המעמדות ואת הזכות להלחם את הסתדרוּיות הפועלים המתנגדות למלחמת המעמדות בא“י”.

גם בפיסקה זו הכניס ז’בוטינסקי שני סילוּפים:

1) לא במכתב הרוויזיוניסטי וגם לא בתשובת הועד-הפועל אין אַף מלה על מלחמת מעמדות.

2) ההסתדרות לא הודיעה, שהיא אינה יכולה להסתלק ממלחמתה בהסתדרוּיות פּועלים אחרות – היא אָמרה בדיוּק את ההיפך מזה: היא הודיעה ברורות, שהיא שוללת כל מלחמה בארגוּני פועלים או בפועלים שמחוּץ להסתדרות, אם כי היא חושבת קיוּם הסתדרוּת עובדים אחת, כללית ומאוּחדת, לצורך חיוּני של העבודה העברית והפּועל היהוּדי באָרץ, ודורשת מכל פּועל לתת ידו לארגוּן הכללי של מעמד-הפּועלים.

ז’בוטינסקי יכול להסכים לתשובת ההסתדרות או לא להסכים – אבל הוּא אינו יכול לסלף תשובה זו וּלהשאר סופר ישר.


ח. בוררות ושביתות

כשז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוּסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותו “הלאוּמית” תרשה לעצמה להפיר כל שביתה אשר תוכרז על ידי הסתדרוּת העובדים – הודיע בכל זאת שגם הפּועלים “הלאוּמיים” יצטרכו אולי להגין על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמוּבן יעשוּ זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהוּדי בא”י", כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרוויזיוניסטים סבוּרים, שבתקוּפת ההתישבוּת אסוּרה כל שביתה והשבתה, וּשתי הצוּרות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהוּדי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוּא – בוררוּת-חובה לאוּמית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפוּ יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררוּת לאוּמית”, מוּרכב מבאי כוח כל המקצועות, בנשיאוּת אנשים בלתי מפלגתיים, – מוסד זה יחייב כל יהוּדי, בין עובד וּבין מעביד, וכוּלם יהיוּ מחוּייבים לפנות אליו בכל סכסוּך ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון־האגרוף בישוב” ב“היינט” מיום 28,10,32; “נאַציאָנאַלני גיסטאַדרוט” ברזסבייט 45 מיום 6,11,32).

“מוּבן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררוּת-חובה ייתכן וייתכן, שגם הפּועלים הלאוּמיים יוּכרחוּ אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקוּדת מבטם הם, ולא יישמעוּ לפקוּדת גוּף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

וּבכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פּיגול” – אינה כל־כך אַבסולוּטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפּועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאוּמי” השביתה מוּתרת גם “בתקופת ההתישבוּת” ואם תשאַל: מוּסר הוטנטוטי זה מנין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפּועל הלאוּמי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהוּדי בא“י, אוּלם הפּועל השמאָלי מתכוון בשביתתו רק ל”שלטון מעמדי". ברור, פּשוּט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילוּ מכיר גם שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפּועלים – הוּא מגנה את שתי הצוּרות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפּועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האָמנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל-הבית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל הבית יכול להציק לפועל ולקפּח את זכוּתו – מבלי השבתה – על ידי הורדת שכר, על ידי פּיטורין מתוך שרירות לב, על ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאַניטריים ומזיקים לבריאות, על ידי הארכת שעות העבודה, על ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אָסון וכדומה, על ידי שלילת זכוּת האזרח של הפּועל, או שלילת זכות ארגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוּי ומכוון ללמד זכוּת על כל מקרי הנגישות והקיפוּח מצד המעבידים ובעלי ההון – אם רק אינם מתגלים (ובתשעים ותשעה מקרים ממאָה אינם מתגלים) בצוּרה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת בישוּב נגד הזכוּיות האלמנטריות של צבוּר הפּועלים, והמכוונת לבצר וּלהרחיב את הפּריווילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן של בעלי גוּף בעיר ובכפר? כלוּם לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת מעמדות זו המתנהלת “מהצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת מעמדות זו בכל מאמריו ונאוּמיו המלאים ארס, שנאָה ושיסוּי לצבוּר הפּועלים באָרץ? היש אַף איש ישר אחד בא“י אשר יקוּם ויאמר, שצבוּר הפּועלים הוּא פחות ציוני, פּחות לאוּמי, פּחות חלוּצי, פּחות מסור לבנין האָרץ ולהגשמת הציונוּת – מצבור בעלי הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי-ציונוּתם של פועלי א”י – האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממישהוּא בישוּב ובציונוּת יש הזכוּת לז’בוטינסקי לדבר על “פּשרה לאוּמית” ולהעמיד פּנים כאילו הוּא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות הישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים – אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונוּת הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתיימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בנין הארץ – לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה – ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבררוּת חובה – היתה זילנדיה החדשה – בשנת 1894, בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש – רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי-העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סכסוכי עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות-חובה, והכרת ארגון-הפועלים להלכה ולמעשה כבא כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קבוצי מוּכר המופיע בבוררוּת, המקבל על עצמו קיום פסק-הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת לא הצליחה הבוררות בארצות החופש הדמוקרטי למנוע סכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה מתוצאות הבוררוּת וסירו לקיים את פסק הדין. תכנה של בוררוּת – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“נייטרלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעונין באופן אישי בסכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואוביקטיבי. ברם דא עקא – שבסכסוכי עבודה אי-אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי כבדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? לפי צרכי הפועל ויכולת המשק. אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הריווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של ריווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 20 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופאי בן תרבות – וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי. היש צורך לכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטיות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סכסוכים בשאלת התנאים ההיגייניים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פּועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה-מידה “אובייקטיבי” המחייב למפרע כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה, הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבורר. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררוּת חובה הוּנהגה נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סכסוכי עבודה, אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררוּת חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח כפיה ממלכתית, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררוּת חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטרליים. המוסד לבוררות לפי הצעת ז’בוטינסקי יוּקם על ידי המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואספת הנבחרים לכנסת ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפיה וסמכוּת מחוקקת, ומוסד של בוררוּת-חובה שיוּקם על ידם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שישוב היהודי בארץ והצדדים המעוּנינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והועד הלאומי אין בהצעת הבוררוּת כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו בישוב?

ז’אַבוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררוּת כבמטה קסם המסוּגל לרפּא את הישוּב מכל נגעיו הפּנימיים והרעיון הנואל מוּצג לראווה בכל התפוּצות בניגוּד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות הישוב” שבשיטת ההסתדרוּת. והקהל בחוּ“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של עושה הנפלאות והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו, שכל א”י “הימנית” ו“הלאוּמית” – על מעבידיה ובעלי הונה, פּרדסניה ומנהלי חרשתה, מתּחננים ומתפּללים לשלטון הלאוּמי אשר יוּקם על המשק היהוּדי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והועה“ל, ויטיל את מרוּתו הגמוּרה והמוּחלטת על המעביד והעובד, ו”מוסד עליון לבוררוּת לאומית" יפסוק בשאלות שכר עבודה ותנאיה, קבלת פּועלים ופּיטוריהם, פּיצוּיים ושעות עבודה, ביטוּח ממחלה ותאוּנה, נורמה של תוצרת וּמועדי מנוּחה – וּפסקי דינה יחייבוּ כל מעביד וכל עובד באָרץ, – ורק ההסתדרוּת המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאוּלה.

אוּלם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילוּ אפילוּ היתה ההסתדרוּת מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הנואלת וכל השמאל היה מסכּים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והועד הלאוּמי – לא היה מוסד זה קם, ואילוּ היה קם ונוסד, לא היה משליט את “הרצון הלאומי” בעניני עבודה – מפּני טעם פּשוּט וּמכריע – הידוּע היטב היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים אשר הכריזוּ לא פעם ולא שתיים, שאין הם מכירים במרוּת הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאוּמיים והחלטותיהם אינן מחייבות אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשוּ ושני חוגים אלה יעשוּ לאַל כל נסיון להשליט משמעות לאוּמית בישוּב היהוּדי באָרץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו, מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא-עברית, וּבראשם מרכז התאחדוּת האכרים; החוּג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאוּמית הראשית הקובעת את גורל הישוּב והציונוּת – במצוות העבודה העברית, - וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בענין זה הם בעיניהם דברי הבל ריקים. הניסה מישהוּ להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרוּת המוסדות הלאומיים? והלוחם-האמיץ שאין לפניו כל משא פנים מעמדי, נביא “הציונוּת הצרופה”, השופך בלי הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פּועלי א"י המתכחשת לבנין האָרץ ומתנגדים לרוב יהוּדי – כלוּם הרים פּעם אחת את קולו נגד פּריצי הישוּב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהוּדי במשקם. וחבריו של ז’בוטינסקי באָרץ כלוּם אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה וּלמעשה, נגד תביעת עבודה עברית מלאָה בכל המשק החקלאי היהוּדי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות אכרים לאוּמית, אשר תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבוּת הלאוּמית שיש ל“לשכה ניטראַלית” בקונצפּציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”, ואין זה מענינו של המנהיג לטפּל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת – המעבידים באָרץ מסרבים להכיר במרוּת שלטון לאוּמי, ולוּ יהא בדבר פּחות ערך כענין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו, שמעבידים אלה ישימו את עצמם בעול “המוסד העליון לבוררוּת לאוּמית” ויסתלקוּ מהזכוּת לעשות במשקם כאָדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבוּת זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יאָ, ברעכען” (“היינט” 222 מיום 14,11,32), כי להון פּרטי יש תכוּנות אורגאַניות, הטבוּעות במהוּתו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן. ואחת התכוּנות היא – להיות שורד בביתו? מהי איפוא העמדת פּנים נאיבית זו, כאילו בעלי ההון בא"י קבלו על עצמם שלטון המשמעת הלאומית ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפּועלים?

והחוּג השני באָרץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי וּמפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרוּת הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוּא רגיל להשתמש בהם, כשהוּא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוּחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאוּמית בישוּב ולעשות לאַל את הסמכוּת של כנסת ישראל וּמוסדותיה? וּמי כחבריו של ז’בוטינסקי באָרץ קבלוּ בשלימוּת את תורת רבם לבעוט וּלזלזל בקונגרס הציוני והועד הלאוּמי?

בימים הכי איוּמים לישוּב, כשחרב חדה היתה מוּנחת על צוארנוּ, וחובת המשמעת הלאוּמית היתה לא חובה פורמאַלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקוּדת המוסדות הלאוּמיים – ההנהלה הציונית והועד הלאוּמי גם יחד, ובניגוּד לכל דעת הישוּב ודעת אירגוּני הנוער שבאָרץ סידרוּ הנוער “הלאוּמי” וברית טרומפּלדור ברשיונו של לוּק ותחת חסוּתה של המשטרה הערבית הפגנה פּרובוקציונית על יד הכותל המערבי בתשעה באָב המר והנמהר שלפני מאורעות 1929?

10 ימים לפני מאורעות כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: “בשעת חרם למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פּיהם ולכפּות את ידיהם של האנשים הנגשים לפעולה” (“דואר היום”, 5,8,29).

האַדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרוויזיוניסטית באָרץ, ולפגנג פון ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אָנו הרוויזיוניסטים מכירם בועד-הלאוּמי. בשבילנוּ אין הוּא ב”כ הישוב. אין אָנו זקוּקים לפקודתו” (“העם” מיום 9,4,31).

וז’בוטינסקי בעצמו פּירסם “בחזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט' כסליו תרצ"ב, 18,11,31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בא”י מ“כנסת ישראל” ולפנות לישוב בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כמה שאפשר ילכו בעקבותינוּ, בכדי שאסיפת הנבחרים והועד “הלאומי” יאבדו את האפשרוּת להופיע כבאי כוחו של כל הישוּב או כמעט של כל הישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמיה של דימאַגוג העושה ספּיקוּלציה באי-ידיעת קוראָיו בחוּ"ל על הנעשה באָרץ?

ז’בוטינסקי מדקלם בכשרון רב ובנוסח פּאַטריוטי כדרכו: “הפּועלים בא”י אינם פּועלים, בעלי ההון אינם בעלי הון – אלא חיילים בלבד". אבל השומע הפשוּט שואל שאלה פשוּטה:

חיילים של מי, אדון ז’בוטינסקי?

מי היא המפקדה הלאוּמית שפּועלי בית"ר ופרדסני פּתח-תקוה מקבלים ממנה את פּקוּדותיה?

הנכון ז’בוטינסקי להודיע בשם האכרים והפבריקנטים, שאת דגלם הוּא נושא בגאון, כי מכאן ולהבא יקבלוּ על עצמם לקיים את החלטות הקונגרס הציוני בעניני עבודה? הנכון הוּא לכל הפּחות להודיע, שמכאן וּלהבא יסוּרו אנשי בי"תר אך ורק לפקוּדת הועד הלאוּמי או ההנהלה הציונית? בלי הודעה זו – אין כל ההצעה אלא אחיזת עינים וגניבת דעת הבריות.

––––––––––

עמדת ההסתדרוּת בשאלה יחסי העבודה ובתוכם גם הבוררוּת, הוּגדרה לא פעם מעל עמודי עתונוּת-הפּועלים, מעל במות הישוּב וההסתדרות הציונית, ונקבעה הלכה למעשה במו"מ את המעבידים בכפר ובעיר.

בדין וחשבון של הועד הפּועל לועידה השלישית של ההסתדרות שבה השתתפוּ גם צירים רוויזיוניסטים (הדו"ח נתפּרסם בדפוּס) נאמר. – – “שורה שלימה של סכסוּכי עבודה סוּדרה על ידי בוררות, שנמנתה על ידי נותני העבודה והעובדים בכל מקרה ומקרה לחוּד גמר הסכסוּכים ע”י בוררוּת עזר במקרים רבים לקיצוּר השביתות והרבה פעמים נמנעו השביתות לכתחילה על ידי בוררוּת.

צבוּר הפּועלים מעונין למעט עד כמה שאפשר הפרעות ועיכוּבים במהלך העבודה. את האמצעי העיקרי להבטחת דרישותיו ועניניו הצודקים הוּא רואה בארגוּנו המוּצק המחייב יחס של כבוד והתחשבוּת מצד נותן העבודה. ורק במקרה של זלזוּל בעניניו החיוּניים מצד נותן העבודה, או במקרה של סירוב המעבידים להכיר בהסתדרות הפּועלים ולבוא אתה לידי הסכם – נאלץ הפּועל להשתמש בנשקו האחרון – בשביתה. ההסתדרות מסכימה להכרזת שביתה רק לאחר שהיא נוכחה, שאין לפניה כל דרך אחרת. וההסתדרות היתה תומכת ברצון בכל צעד, שנעשה מצד מוסדות לאומיים, ציוניים וממשלתיים להקל על שני הצדדים בסכסוּכי עבודה לבוא לידי הסכם בלי הפסקת עבודה, בתנאי, שלא תפגם זכוּת השביתה של הפּועלים במקרה שלא תהיה להם ברירה אחרת להגנת-עניניהם וזכוּיותיהם" (דו“ח מפּעולת ההסתדרות; תרפּ”ג – תרפּ"ז, פּרק ח: “בוררות וחוקת עבודה”, עמוד 147).

הועידה דנה בשאלת יחסי העבודה וקבלה החלטה האומרת: “מתוך הכרה יסודית, כי העליה וההתישבוּת והעבודה העברית מחייבות בהחלט את פּיתוּח האפשרוּיות הכלכליות של האָרץ והקמת משק פּרודוקטיבי נושא את עצמו, רואה הועידה השלישית של פּועלי א”י צורך חיוּני בקביעת יחסים מסוּדרים בין הפּועלים וּבעלי התעשיה על יסוד חוזה קולקטיבי שייחתם בין הסתדרוּת העובדים הכללית ובין נותני-העבודה והתאחדוּיותיהם".

בהתאם להחלטה זו עיבד הועד הפּועל הצעת חוזה קולקטיבי.

במרס 1928 החל מו“מ עם חבר החקלאים הלאוּמיים על כריתת הסכם קולקטיבי. המו”מ נמשך זמן רב ונגמר בקיץ 1930 בחתימת הסכמי עבודה קולקטיביים עם המושבות מגדיאל ורעננה; לפי תנאי ההסכם נוצרה במושבות אלו לשכת עבודה משוּתפת המתנהלת על ידי באי כוח המעבידים והפּועלים שבמקום. מלבד לשכת העבודה המקומית צריכה להיווסד על פי ההסכם לשכת עבודה מרכזית מורכבת מארבעה באי כוח האכרים, ארבעה באי כוח הפּועלים החקלאים, שני באי כוח הועד הלאוּמי והנהלה הציונית ואחד הנבחר בהסכמת שני הצדדים. ההסכם קובע את תנאי העבודה והשכר, שעות העבודה ביום, סדר הפּיטורין וקבלת פּועלים, וסידוּר סכסוּכים על ידי בוררות. סעיף 5 של ההסכם אומר: “כל סכסוּך בדברים שלא הוּבררוּ ולא הוּסכמוּ בסעיפים הקודמים, מוּבא לפני בוררוּת של הלשכה המקומית, ואין לשוּם צד הרשות להכריע על דעת עצמו, להפסיק או להפריע בעד מהלך העבודה. הבוררוּת ופסקי דינה הם חובה על שני הצדדים, ערעוּר על פּסק דין של הלשכה המקומית, כמו-כן חילוּקי דעות ופירוּשים באחד הסעיפים של ההסכם, מוּבא לבירוּר לפני לשכת העבודה המרכזית, שהנה המוסד העליון לבירוּר פסקי דין והפוסק האחרון בכל הערעורים”.

ההסכם הזה קיים בשתי מושבות אלה עד היום הזה.

בנובמבר 1929 נחתם הסכם קולקטיבי למשך שנה עם הנהלת “חברת מטעי א”י" בתל מונד. בנובמבר 1930 חוּדש ההסכם, לאחרי שהוּכנסו בו שינויים ותיקוּנים. במאי 1930 נחתם הסכם עם הנהלת גן חיים.

במאי 1929 הגיש הועד הפּועל הצעת חוזה קולקטיבי להתאחדות בעלי התעשיה. על פי הצעה זו צריכה להיווסד בתל־אביב, חיפה וירוּשלים לשכת-עבודה משוּתפת לפועלי חרושת, אשר תתנהל על ידי 7 חברים: 3 באי כוח ההסתדרות, 3 באי כוח התאחדוּת בעלי התעשיה, ושביעי, המשמש יו"ר, נבחר בהסכמת שני הצדדים. במקרה של אי הסכמה ממנה הועד הלאוּמי את השביעי.

ההצעה קובעת ועדה לבחינה מקצועית של הפּועלים, רשימה מסודרת של דורשי עבודה ושליחתם לעבודה, תנאי העבודה, סדרי קבלת פּועלים ופיטוריהם, שעות העבודה, וכו' – כמו כן, יצירת ועדת תיווּך וערעוּרים להתערב בכל הסכסוּכים הנופלים בין הפּועלים והמעבידים. אין רשוּת לצדדים להכריז שביתה או השבתה מבלי למסור תחילה את השאלה לועדת-תיווּך. בכל חילוּקי דעות בפירוּש החוזה או אחד מסעיפי החוזה – דעת ועדת התיווּך מחייבת את שני הצדדים.

ביוני 1929 נזדמנוּ באי כוח ההסתדרות ובאי-כוח התאַחדות בעלי התעשיה בהשתתפוּת באי כוח ההנהלה הציונית (ה"ה סאקר, אריאָב, תשבי ורבינוביץ’) לדוּן על ההסכם. נתקיימוּ ארבע ישיבות, ובאו לידי הסכם בשוּרה שלימה של ענינים: לשכות עבודה משוּתפות, רשימת דורשי עבודה וחלוקתם, תנאי-עבודה, הכרת ועדי הפּועלים, סדר פיטורי פועלים, שעות עבודה, ועדות תיווּך ובוררות. בגלל הנסיעות לקונגרס הציוני ומאורעות אָב שבאוּ אחריו – נפסק המו“מ. הועד הפּועל פּנה מאָז כמה פעמים להתאחדוּת בעלי התעשיה להביא את המו”מ לידי גמר – ועד היום לא נענה.

בבתי החרושת הכי גדולים באָרץ קיימים הסכמי עבודה עוד מלפני מו“מ זה, מהם בכתב ומהם בעל פּה, בין המעבידים וּבין ההסתדרות. ולרוב נגמרים הסכסוּכים הנופלים מזמן לזמן – על ידי מו”מ ישר בין ועדי הפּועלים ובין הנהלת בית החרושת. לפעמים מגיע הדבר להתערבוּת הועד הפּועל של ההסתדרות. כשהמו"מ הישר אינו מביא לידי תוצאות נמסר הענין לבוררוּת, ורק לעתים רחוקות, כשאין כל דרך להגנת הענינים החיוניים של הפּועלים, בא הדבר לידי שביתה. לרוב פורצת שביתה, כשהמעביד מקפּח שכר פועליו, מעכב תשלומין, מנשל פּועלים בלי יסוד מעבודתם וכדומה. לפי המספרים המתרכזים במחלקה הסטאַטיסטית של ההסתדרות יצא לכל חבר ההסתדרות 0.6 יום – שביתה אחד לשנה בתקוּפת 11 השנים האחרונות (מזמן יסוּד ההסתדרות). בצרפת יוצא – 2.5 ימי שביתה לכל פּועל בשנה, בפולין – 3.5, בארצות הברית של אַמריקה – 4.6, באנגליה 6.7 ימים.

בשנה האחרונה (1931) היו 55 שביתות עם 7375 ימי שביתה ו-680 שובתים ו-3 השבתות עם 5010 ימי השבתה ו-116 מוּשבתים. מה היו סיבות השביתות?

17 שביתות בגלל אי תשלוּם משכורת; 13 – בגלל פּיטורין מתוך שרירות לב בלי פיצויים; 13 – סירוב להכיר בארגוּן הפּועלים והשתמשוּת במפירי-שביתה; 6 – הורדת שכר העבודה; 2 – דרישת יום עבודה של 8 שעות; 2 – הפרת חוזה מצד המעביד; 2 – העלבת פּועלים; 1 – דרישה להעלאַת שכר; 3 – שונות.

79.3% מכל השביתות היו שביתות-מגן, והן נערכו מפּני שלפועלים לא היה כל מוצא אחר.

הפּועל העברי אינו צריך ללמוד מפּי מנדיו את תורת החלוּציות וּבנין האָרץ. אולם הפּועל הזה אינו מאמין שבנין האָרץ פּירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרוויזיוניסטים. יודע הפּועל שהאָרץ צריכה להיבנות עכשיו, ז“א בתוך המשטר הקאפיטליסטי. אוּלם הוּא גם יודע, שבמשטר קאפיטליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודוּ – ויש דרגת הפּועל המאורגן בארצות התרבוּת. הוּא מאמין שתכלית המשק אינו רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגוּן, כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכוּת בעלוּתו ומקפּח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנוּשי או שולל את זכוּת ארגוּנו, ואינו נזקק למו”מ ולבירוּר בדרך שלום – לא יירתע הפּועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת מניחה את הדעת.

עמדה זו הנקוּטה בפראַקטיקת ההסתדרות – הוּבעה לא אחת מעל במות צבוּריות ומעל עמודי-העתונוּת.

במושב של אסיפת הנבחרים (כ“ד אדר א' תרצ”ב) הרצה כותב הטוּרים האלה על שאלת העבודה העברית ויחסי העבודה מטעם תנועת הפּועלים הא"יית, ובין השאָר הודיע:

"פּחות מכל מעונין הפּועל היהוּדי בסכסוּכי עבודה וּבכל ההפסד החמרי והפּוליטי הכרוך בהם. את התעוּדה העליונה של דורנו רואה צבוּר הפּועלים בשני דברים: בנין ועליה, בנין ארץ ועלית עם. וכל מה שמחטיא תעודה זו, מכביד עליה ומתנגד לה – הרי זה פסול ומזיק. אולם בנין ועליה לא יתכנו בלי עבודה, וכל זמן שהעבודה העברית לא תיקבע כאבן השתיה בהקמת התישבוּתנו באָרץ, כל זמן שברחבי המשק היהוּדי, וביחוּד בחקלאות, לא תוּבטח בשלימוּתה העבודה העברית - לא יתפּרק הפּועל את אָזנו.

רוצים אָנו להבטיח את העבודה העברית בדרכי שלום וּמתוך הסכם הדדי, אך אם לא יהיה לנו מוצא אַחר – נילחם, וה“משמרות” לא יהיוּ האמצעי האַחרון במלחמתנוּ.

צבוּר הפּועלים, מתוך דאגתו להתפּתחוּתה הבריאָה של המשק באָרץ, רוצה בסידוּר יחסים קבוּעים ונורמליים את המעבידים, והוּא יודע את ההפסד הישוּבי והסכנה הפּנימית והחיצונית הכרוּכים במלחמות העבודה.

אָנו חרדים לא רק למשק עובד, אלא גם למשק פּרטי המשמש מקלט לעבודה עברית.

אנו חיים עכשיו במשטר הרכוּש ובמשטר הקיים עלינוּ לבנות את האָרץ. ואָנוּ רואים דרך וצורך – למרות הניגוּדים הקיימים בין העובד והמעביד – להבטיח את עניני המשק מתחת אחד ועניני העבודה מצד שני על ידי מו"מ והסכם בין שני הצדדים על היסודות הבאים:

א) הבטחת העבודה העברית במשק היהוּדי לא בצוּרת חסד, אלא בחובה שאין להרהר אחריה.

ב) קביעת תנאי עבודה הוגנים לפועל בגדר יכלתה המשקית של החקלאות והבטחת טיב העבודה והתוצרת לפי נורמה מסוּיימת.

אָנו רוצים בהסכם – אך אם עניני העבודה וזכוּיות העובד לא יסוּדרוּ מתוך הסכם – ניאָלץ להלחם.

מלחמת הפּועלים באָרץ לא היתה ולא תהיה מלחמה של אינטרסים מעמדיים בלבד, מלחמת המעמדות בא“י היא ביסודה ובמהוּתה מלחמה בין שליחי הציונוּת המתגשמת ובין מתנכּריה ושונאיה. הכוח שגילה הפּועל היהוּדי במלחמתו הקשה בארץ במשך עשרות שנים נוכח מכשולים וקשיים, שלא ידע שום צבוּר פּועלים בעולם – את הכוח הזה שאב לא רק מתוך ארגוּנו המעמדי וחזונו הסוציאַלי, אלא מתוך השליחוּת הלאוּמית אשר הטיל על עצמו בהכרה וברצון, מתוך הכרה שמאחורי עבודתו ומלחמתו עומד צורך היסטורי של אומה המתאבקת על קיוּמה ומצפּה לגאולה”…


ט. אלמות

השטנה של ז’בוטינסקי אינה מצטמצמת בסילוף עמדתה האידיאולוגית של תנוּעת הפּועלים הא“יית. אין הוּא מסתפּק בהצגת פּועלי א”י כמתנגדים ליצירת רוב יהוּדי, כפורקי עול הציונוּת והחלוּצית וכמתכחשים לבנין האָרץ.

למען הכשיר את הנוער “הלאוּמי” לתפקיד של מפירי שביתה ו“שוברי” ההסתדרות – יש צורך בסממני תעמוּלה יותר חריפים. וז’בוטינסקי הוּא רוקח-מוּמחה ומנוּסה, ואין נפשו סולדת מאדי-הרעל הכי נאלחים.

“הסרטן הממאיר הזה שעל גוּף הישוּב הנקרא בשם “הסתדרות”, המשמין מנדבות בעלי הבתים – הולך וּפוֹשה ועומד להחניק כל החי בציונוּת. וכל מי שלא יתן להחניק עצמו מבלי התנגדות – יאחזו נגדו בכל אמצעי אַלמוּת האגרוף בלי יוצא מן הכלל”.

“שלטון השמאל” יביא לידי מלחמת סכינים בקרב היהוּדים – ועדיין אין כל ערוּבה שיסתפּקוּ בנשק קר":

הנייר אשר עליו נכתבו דברי בליעל אלה לא האדים מבושה, והעט לא נזדעזע, וכותבם מעיד על עצמו שהוּא איש ישר – ושם המאמר הפּוגרומי הזה הוּא “קרס הצלב האָדום”…

וז’בוטינסקי נותן גם “אַסמכתא” לדבריו:

“בעיני ראיתי מה שקרה באסיפת הנבחרים בשנת 1929. הם היו מאָה – ואנחנו שנים עשר. אנחנוּ הפרענו להם להצביע בעד פיפטי-פיפטי, בעד גבירים אגדתיים שציפוּ לקבל מהם שלמוני שוחד אגדתיים – ומאָה אלה, שהפכוּ לחיות טרף, כאספסוף עבדים המחרפים נפשם למען אדוניהם, התנפּלו באגרופיהם על השנים עשר, את האחד סחבוּ על הרצפה, את השני רמסו במגפים, את השלישי מרטו בשערותיו. זוהי שיטתם; זוהי הפּרופּורציה הרצוּיה ללבם: מאָה נגד שנים עשר”.

ז’בוטינסקי תפס את המרובה: הוּא עשה עצמו גם צד, גם קטיגור, גם שופט וגם – עד. תפקיד מרובע זה איננו הולם אפילו סופר ישר כמוהוּ, ורשות הדיבוּר תינתן בענין זה לעד יותר נאמן; אך לפני העדות – יש קודם כל לתקן אַרבעה סילוּפים קטנים בסיפוּר מעשה זה.

תיקוּן א': “הם” היוּ לא מאָה. המצפּים לשלמוני שוחד והמצביעים בעד פיפטי-פיפטי לא היו מאָה – אלא מאתים, ולא רק פּועלים, אלא כל המפלגות והסיעות שבאסיפת הנבחרים, מלבד הרוויזיוניסטים (15 צירים) והקומוניסטים (6 צירים) – והם: אחדות העבודה (50), הפּועל הצעיר (30), ספרדים, ציונים כלליים, דימוקרטים, תימנים, עולי פולין, אכרים, מזרחי, פּועל מזרחי, התאַחדוּת נשים ועוד.

תיקוּן ב': איש לא הפריע להצביע בעד פיפטי-פיפטי. “השנים עשר” עזבו את אסיפת-הנבחרים זמן רב לפני ההצבעה, כשרק ז’בוטינסקי גמר את נאוּמו, מבלי שאיש הפריע לו.

תיקוּן ג': הוויכוּח על הסוכנוּת ו"הצבעה על הסוכנוּת נתקיימוּ בישיבה שקטה, בבוקר כ“ו סיון תרפ”ט (4,7,29). “השערוּריה” שעליה מדבר ז’בוטינסקי (ומיד נראה מי עשה אותה וּמנין באָה) נערכה בערב שלפני זה. עם פּתיחת אסיפת הנבחרים בשעת ההצבעה על הנשיאות.

תיקוּן ד': נגד “המאָה” עמדו לא שנים עשר, אלא המון. חברי “ברית טרומפּלדור” שהועמדו על המשמר באופן מיוּחד על ידי המנהיג – התפּרצוּ מיד לאחר פּרוץ הסקנדל לתוך האוּלם ולקחוּ חלק אַקטיבי במאורעות.

מה קרה בערב ההוּא:

כשהדברים האלה נכתבים מוּנחים על שולחני העתונים היומיים שהופיעו אָז באָרץ: “דבר” של הפּועלים, “דואר היום” של הרוויזיוניסטים, ו“האָרץ” הבלתי מפלגתי. כותב הטוּרים האלה נמצא אָז בעצמו באסיפת הנבחרים והיה עד ראיה לדברים – אבל את עדוּתו לא יתן הפּעם. הוּא גם לא יישען על מה שכתוּב ב“דבר”, גם לא ישתמש ב“דואר היום” (אפילו מ“דואר היום” אפשר לעמוד על סילופיו של ז’בוטינסקי), אשתמש פּה רק בנאמר ב“האָרץ”:

מה מספּר “האָרץ” על ערב הפּתיחה:

“באיחוּר זמן קצת מכפי שנקבע מראש נפתחה אסיפת הנבחרים על ידי ראש הועד הלאוּמי הד”ר יעקב טהון.

הד“ר טהון מודיע את הצעת הועד הלאוּמי בישיבתו מאתמול לבחור בנשיאות בת שלושה אנשים, שהם: ד”ר טהון, ד"ר מוסינזון ורמז.

הצעה זו מעוררת התנגדוּת: חברי “המזרחי” מציעים לצרף לנשיאוּת את הרב אוסטרובסקי, הספרדים מציעים לצרף לנשיאות את ה' יוסף מיוּחס. מן התימנים מציע מי שהוּא לצרף את ה' ז’בוטינסקי. הצעה זו שלישית לא נשמעה מסביב לשולחן הנשיאות. מעמידים את ההצעה בדבר חמשה חברים לנשיאוּת. תשעים ואחד מחברי סיעות השמאל תומכים בנשיאות בת שלושה, ז’בוטינסקי וסיעתו דורשים קונטרולה על ההצבעה בהרמת הכרטיסים ובקריאת שמות המצביעים. ז’בוטינסקי קורא לטהון: זוהי רמאות, וד“ר טהון עונה לו: “ז’בוטינסקי, הלא תתבייש”, וכאן מתחוללת סערה”.

על “סערה” זו כותב איש, שהפּרטנסיה להיות איש ישר וסופר ישר הולמת אותו הרבה יותר מאשר את המנהיג הרוויזיוניסטי.

ד"ר מ. גליקסון, עורך “האָרץ”, השתתף אף הוּא בישיבה זו. לא כל המפלגות בישוּב מסכימות בכל פּעם לדעותיו של גליקסון – הפּועלים ודאי לא. אולם אין איש באָרץ אשר יפקפּק בישרו של גליקסון ויחשוד בו שהוּא מסוּגל להעיד עדות שקר.

והנה מה שכתב גליקסון למחרת השערוריה במאמר ראשי ב“האָרץ” (גליון 3016), מיום 4,7,29) בשם: מעשי “גבורה”.

“המחזה שערכה אמש ב”אוהל שם" סיעת-הרוויזיוניסטים באסיפת הנבחרים עלה אף על כל מה שפּסימיסטים שבנוּ יכלו לחכות בתוך האתמוספירה הרותחת שלנוּ מן הבחוּרים חמוּמי המזג, הנותנים עצמם לאבירי “הציונוּת הצרופה”. כל מעשה הקלון הזה של פּראות המונית, של אימתנות ביחס לאסיפת החברים והתעללוּת בכבודה וברצונה – השתיקה היתה יפה לו מפּני הכבוד, אילו היה דבר שבמקרה ובהתפרצוּת לבד, אלמלא היתה “מיתודה” בשגעון הזה. עצם העובדה של “אובסטרוקציה”, של צעקות וצווחות וסערות וקטטות ודאי אין בה טראַגיות יתירה; כזאת וכזאת יארע לפעמים בכל פּרלמנט, ביחוּד פּרלמנטים של עמים חמי המזג. ואילוּ היתה באָה האובסטרוּקציה של אמש, שרבים חיכוּ לה אָמנם מצד זה, בשעת המו“מ וההחלטה על השתתפוּת הישוּב בסוכנוּת המוּרחבת, או בשעת בחירי הישוּב לסוכנות, לא היינו רואים אָסון בדבר ולא היינוּ מאשימים את הרוויזיוניסטים על תתם גילוּי-פּרלמנטרי ובלתי מחוּכם לסערת רוֹחם. אבל מה שארע אמש ב”אוהל שם" אין לו שוּם שייכוּת ודמיון לאובסטרוּקציה לשם אידיאָה פּוליטית. הסקנדל הפּרוע פּרץ קודם שנגשוּ עוד לדוּן בשאלה שעמדה על סדר היום. ענינו היה השגה הוטנטוטית בדבר המוּסר הצבוּרי, וצוּרתו – טירור גם ביחס לאסיפת הנבחרים. ה“מנהיג” הרשה לעצמו להעליב עלבון קשה את אסיפת-הנבחרים – כבוד הנשיא הוּא כבוד האסיפה – ולקרוא לד“ר טהון, יו”ר האסיפה: “זוהי רמאות”. ד“ר טהון ענה מתוך התרגשוּת טבעית, בבטוּי בלתי מוצלח (“הלא תתבייש!”) ודבר זה שימש לסקנדל ומהוּמה במשך שעות שלמות, וסוף סוף הוּכרחו לסגור את האסיפה. האבירים האלה השוקדים כביכול על טהרת האידיאות והאידיאַלים בציונוּת מתירים “למנהיגם” לפגוע פּגיעה גסה בכבוד יו”ר אסיפת הנבחרים ליהוּדי א“י, והם דורשים גם מאת האחרים “היתר” כזה. כבוד אסה”נ הוּא הפקר, ואילוּ כבוד העולב קדוש ואסור בפגיעה קלה כל שהיא, וכדאי לעורר לשמו סערה ושערוּריה עד כדי חילוּל השם.

אָנוּ מוּכרחים לבוא לידי מסקנה, שהמוּסר ההוטנטוטי הזה מוּנח בעצם טבעה של המפלגה הרוויזיוניסטית, היא תכוּנה מהוּתית לשיטתה ולדרכי מלחמתה הצבוּרית. עתונותנו לא עמדה עד עתה די הצורך על “שיטה” זו ועל השגות הנימוס והתרבות המיוחדים לאבירי ציון אלה. העיקר העליון של שיטה זו הוּא: כל האמצעים כשרים. מימיני שקר, משמאלי שקר, רק דרכי היא דרך האמת, היא הקדושה העליונה, לשמה הכל מוּתר, הכל כשר. לא היתה עוד מפלגה בתוכנוּ, שקיימה וקיבלה את התורה הישוּעית במדה שאׂנו מוצאים במפלגה זו. מכאן תעמוּלת האיבה המוּפקרת ביחס למתנגד, ביחס לחלקים שלמים של הישוב, מכאן הדמגוגיה הגסה בשעת בחירות, מכאן “המיתודות” שנתגלוּ בכל מערומיהן בירושלים בבחירות לקונגרס, מכאן כל המיתודות הפאשיסטיות ביחס ל“דוצ’ה” מצד אחד ולצבוּר מצד שני.

בצער גדול אָנוּ רואים את ההתפּתחוּת החולנית הזאת, שהיא חדשה בעולמנו. בצער גדול ראינו אמש פּרי הלוּלים של אותה ההתפּתחוּת.

בדרכים אלה יכולה אָמנם המפלגה לקנות לה נצחונות קלים לרגע. מעין אותם שנחלה בבחירות לקונגרס, או מעין אותו שנחלה אמש עם התפּוצצוּת האסיפה ב“אוהל שם”, לאורך ימים לא יתקיימו נצחונות אלה ולא יוסיפוּ לבעליהם לא כוח ולא כבוד".

התעלוּלים של מפלגת ז’בוטינסקי באסיפת הנבחרים ולאחריה, הדימגוגיה הגסה והזולה של דברי המפלגה וסופריה, השנטז' הפוליטי שעתונות המפלגה מנהלת נגד כל מתנגד. הפטריוטיות הצעקנית והמזויפת שבכל עמדותיה, קלות-הראש וההפרעות בפרסום ידיעות-שוא ושמוּעות כוזבות שיש בהן כדי להוקיע את כל מי שאינו רוויזיוניסט, המשטמה הסדיסטית לתנועת הפועלים ואישיה – כל אלה הרחיקו ממפלגה זו אנשים קרובים לה בדעה, אם רק נשאר בהם שמץ של יושר צבורי.

אָדם קרוב וידיד לרוויזיוניסטים באָרץ, שעד-היום הוּא תומך בכמה מדעותיהם הפּוליטיות והסוציאָליות, ש. אוּסישקין בנו של מ. מ. אוּסישקין, ראָה את עצמו לאחר הבחירות לאסיפת הנבחרים בתחילת 1931 מחוּיב לצאת במכתב גלוּי נגד “תכסיסי הרוויזיוניסטים” בדברים הבאים:

"בתור ידיד ותומך במפלגה הרוויזיוניסטית מוצא אני חובה לעצמי בשעה זו – שעת שינוּיים חשוּבים בהסתדרותנו ובעבודתנו – להרים את קולי וּלהפנות את תשוּמת לבם של אלה, העומדים בראש המפלגה באָרץ על התקלה הגדולה שהם יוצרים לעצמם בשיטת התעמוּלה וההסברה שלהם.

תעמוּלתם נעשית לפי דוגמת הקומוניסטים וההיטלריסטים למיניהם. השימוּש בנשק השיסוּי נגד כל מי שאינו רוויזיוניסט, נגד ההנהלה הציונית, הועד הלאוּמי, הקרנות הציוניות, מוסדות הסתדרות העובדים וכו' וכו‘, מתנהל בלי הפסקה. בדברי שיסוּי אלה שוכחים המבקרים את ההבדל הגדול שבין הביקורת החריפה ביותר ואגרסיביוּת בריאָה – וּבין דימאָגוגיה וולגאַרית. הכל נעשה כדי לגרות את האינסטינקטים של ההמון ולהשניא את כל המוסדות בעיני אָדם מהשוּק. כל מי שאין דעת המבקרים נוחה ממנוּ – מוּכרז מיד לבוגד ולסנבלט וכו’. מאשימים את כל אלה בבגידה, כמעשי נבלה ואפילוּ במעשים פליליים – –

“קשה לי לכתוב את הדברים האלה, קשה לי לדבר דברי תוכחה לאלה שהייתי רוצה לחזק את ידיהם, אבל סובר אני שחובתו של כל ידיד נאמן לרוויזיוניסמוס הוּא להכריז על התקלה הרבה שהוא הוּא מרגיש בה”.

“עלינוּ להשתמש בתכסיסיו של לנין ובדרכו של ז’בוטינסקי” – כתב באורגן הרוויזיוניסטי בירושלים תלמידו המובהק של “המנהיג” – אַבא אחימאיר.

“עלינו לנהל מלחמה ללא פשרה נגד כל מי שאינו רוויזיוניסט” – כותב יו“ר המפלגה באָרץ, פון-ווייזל ב”דואר היום" (מיום 23,12,30).

וה“דוּצ’ה” עצמו?

דוּגמה אחת מדבריו שבכתב על אנשי הסתדרות העובדים:

“עסקנים המתנהגים בענין צבוּרי כצוענים גונבי סוּסות בשוּק, סופרים אשר מכרוּ את מצפּוּנם בעבור אתנן, משרתי ממון המניפים את הסמרטוּט האָדום, “אַפּאַשים” הבועטים עשרה עשרה בנופל אחד” – ולא נתקררה דעתו של ג’נטלמן יפה-רוּח זה עד שפּנה לעזרת לכּסיקון-הגידוּפים הצרפתים, והוסיף: Canailles (“דואר היום” מיום 12,7,29).

אָכן, הסגנון זהוּ האיש!

ובעל הסגנון הזה, גבור השערוריה באסיפת הנבחרים, מנבא על מלחמת סכינים – ולא רק סכינים – הצפויּה לישוּב מאת ה“מרכּסיסטים” וקורא למלחמה נגד “מעשי האלמוּת”. ז’בוטינסקי בתפקיד פאציפיסטי זה יהיה אוּלי תמוה קצת בעיני אלה המכירים אותו מקרוב, אבל אם ז’בוטינסקי יכול להטיף להשלטת המרות העליונה של הקונגרס הציוני והועד הלאוּמי – מדוּע ייבצר ממנו להטיף גם לדרכי שלום ולהתרחקוּת מאלמות. ז’בוטינסקי הוּא אָמן גדול, ואין תפקיד אשר לא ישחק בכשרון רב. לא לחנם כתב על הטיפוּס האידיאלי הרצוי לברית טרומפלדור: “הוא נשאר תמיד מין אַקטיור המשחק באמוּנה את תפקידו אשר חולק לו מטעם הרג’יסור”. מבשרו חזה. ההבדל הוּא רק בזה, שז’בוטינסקי הוּא המשחק והרג’יסור כאחד, ויודע לשחק בשעת הצורך. גם משחק כפול: גם “לשבור” את ההסתדרות הציונית, וגם – להשליט את משמעתה; גם לתת “גט” לכנסת ישראל – וגם לחייב כל יהוּדי במרוּתה. ואף בשאלת האלמות משחק ז’בוטינסקי לפנינו שני מישחקים בבת אחת. מצד אחד – חזיזים ורעמים נגד סכנת האלמות של השמאל ה“מרכסיסטי” ומצד שני ברכת עידוּד ויישר כוח למעשים חוּליגאַניים של הנוער “הלאוּמי”. ושניהם – בזמן ובעונה אחת, כאשר נראה מהמקרה הבא:

הרב אורנשטיין נתמנה בהסכמת הועד הלאוּמי על ידי הרבנות הראשית, לשמור על יד הכותל בהתאם למסקנות ועדת הכותל. אין מן הצורך לחזור על הפּרשה העגוּמה והמעליבה של “ענין הכותל” שעלה לנו במאורעות אָב. הישוּב היהוּדי למד דבר מה מהלקח המר ההוּא, ואין את נפשו לעשות נחת רוּח לצוררים ולמסיתים וּלעורר שוּב “שאלת הכותל”. אוּלם גבורי ההפגנה של תשעה באָב, ערב המאורעות, לא יישנו ולא ינומו.

ביום הכּפּוּרים האחרון, סמוּך לנעילה, הרגיש הרב אורנשטיין בכניסת מספּר צעירים שבאוּ למקום, שלא כדרך שאר הצעירים החפשים. מיד אחר תפילת הנעילה הוציא אחד הבחוּרים האלה מכיסו שופר ותקע בו. אורח אירופאי, שנזדמן ליד המקום באותו זמן, שאַל לתוּמו: “האם האנשים האלה מקבלים משכורת מאת המופתי?” השוטרים הבריטיים והיהוּדים שעמדו במקום אסרוּ את התוקע. חבריו של הנאסר צעקו לאורנשטיין שיתנקמו בו.

בדרך שוּבו של הרב אורנשטיין הביתה, בין שער יפו ובית העיריה, התנפּלה עליו חבוּרת צעירים, הכוּהוּ מכות רצח, השליכוּהוּ אַרצה, ולאחר נפילתו – הוסיפוּ להכותו, המוּכה היה עדיין שרוּי בתענית.

אין זה, כמוּבן, מעשה האלמות הראשון מצד הנוער “הלאוּמי”, אם כי לא תמיד נעשה הדבר בצוּרה שפילה כזו. ולמען האמת עלי להוסיף שמעשי אלמות קרו בארץ עוד לפני היות נוער “לאומי”.

מקרים של מכות היו בארץ לא פעם: היו מקרים בין אכרים ואכרים, בין פועלים ופועלים, ואפילו בין רופאים ורופאים. מקרים מעין אלה היו בוודאי בכל עיירה יהוּדית, ולא כל המכות היו תמיד דווקא בין בני אומנות אחת ומעמד אחד. היו מקרים, ולא יחידים, שמעבידים הכוּ את פּועליהם. רק לפני שבוּעות אחדים הכה בעל בית חרושת למתכת בתל-אָביב את אחד מפּועליו מכות רצח – ודווקא פּועל מברית טרוּמפּלדור, אשר סירב לחתום על חוזה שבמקרה שביתה – יהיה מפיר שביתה (הדבר היה כמוּבן לאחר הפרת השביתה אצל פרומין). הפּועל הזה הוכנס לבית החרושת על ידי קנוּניה בין ה“ברית” וּבין בעל בית החרושת, על מנת להפיר את ארגוּן הפּועלים. אוּלם לאחר כניסתו – נעשה הפּועל הבית"רי לחבר בהסתדרות ולחבר טוב ונאמן, וסירב לחתום על החוזה המביש שהציע לפניו בעל הבית.

היה גם מקרה שפועל הכה מנהל עבודה – ודבר זה קרה בבית חרושת בת"א שבעליו הם רוויזיוניסטים, וגם הפועל המכה היה רוויזיוניסט. בעל הבית התחכּם לקבל לתוך בית החרושת רק פּועלים “נאמנים” מבני מפלגתו – ולתמהונו הרב לא עמדה לו תחבוּלה זו, והפּועלים הרוויזיוניסטים הכריזו שביתה ואחד מהם הרביץ מכות במנהל העבודה.

והיה גם מקרה יותר קשה, מקרה זוועה אשר לא ייאָמן כי יסוּפר, ואף על פי כן מעשה כהוויתו: אכר יהודי, בנו של אכר, במושבה ישנה, שנתחנך מילדוּתו באַתמוספירה של עבודה ערבית, ציווה לפועליו הערבים לקחת פּועל יהוּדי יחיד שנמצא בכרמו – ולקשור אותו לזנב סוס. והפועלים הערבים כמוּבן מילאוּ את הפּקוּדה. הפּועל היהוּדי הרגיש שדבר מה מתרחש, וניסה לברוח, אך הפּועלים הערבים רדפוּ אחריו, תפסוּ אותו, כפתוּ את ידיו ואת רגליו בחבלים וקשרוּהוּ לסוּס. הנתפס הרים צעקת חרדה, – אך הערבים דפקוּ בסוּס, והבהמה גררה את האָדם הקשוּר אליה על פני האדמה מהלך כמה עשרות מטרים, עד שהאומלל הגיע למצב של התעלפוּת, ואָז התירוּ אותו מן הסוּס והשאירוּהוּ מוּטל כפּוּת בשדה. במאמצים קשים חילץ האיש את עצמו מן החבלים ושב לכרם. כאן התנפּלו עליו הערבים והכוּהוּ מכות נמרצות. כל זה נעשה לעיניו של בן האכר הצעיר.

מעשה זוועה זה קרה ביום ד', י“ג טבת תרפּ”ט (26,12,28) באם המושבות (פּתח-תקוה), ושם הדיגיניראַט שעשה את הנבלה – מנדל דינביץ, שנדון אחר כך בעד מעשהוּ זה לשלשה חדשים מאסר.

אוּלם כל המעשים האלה, הקלים והחמורים, נעשו על ידי יחידים, ואין אחריותם מוטלת על שוּם צבוּר.

החידוּש שבהתנפּלוּת הרוויזיוניסטים על הרב אורנשטיין בליל יום הכפּוּרים הוּא – שמפלגתם סמכה את ידיה על המעשה החוּליגאַני, ושלחה את ברכתה לגבורים הלאוּמיים, על המעשה הפאטריוטי שלהם.

בגליון הרזסבייט מיום 16,10,32 – ששה ימים אחרי “המאורע” – נתפּרסם מאמר ראשי מטעם המערכת (בלי חתימת שם) המרים על הנס את המעשה הפּטריוטי של “הרוויזיוניסט ניימן שתקע בשופר וקבוּצת חבריו שהרביצוּ מכות בשמש אורנשטיין”. לאחר התקלסוּת בועד הלאוּמי מביעה המערכת את תקוותה “שיימצאו הרבה יהודים אדוּקים בעולם אשר יזכרו לטובה את ניימן וחבריו הבריונים”.

הנתקף והמוּכה היה יחיד, מתהלך לבדו. כמה היוּ התוקפים והמכים? מהי “הפּרופּורציה” הרצוּיה לרזסבייט? סוד המערכת. אוּלם אין מסתירים את “השיטה”. התנפּלוּת באפילת לילה על אָדם אחד, חלש, שרוּי בתענית, לאחר תפילת נעילה – מצד חבוּרה שלימה של צעירים בריאים ושבעים, – זהו מעשה גבורה פּאַטריוטי המורם על נס למען ידע הנוער “הלאוּמי” את המעשה אשר יעשה בבואו לאָרץ.

זוהי עמדת הרזסבייט בגליון 42. ובגליון 43, שבוע אחד אחרי זה, כותב ז’בוטינסקי על “קרס הצלב האָדום”. “קרס הצלב” הוּא כידוּע הסימן של היטלר.

היטלר קורא את מפלגתו בשם סוציאליסטית, וז’בוטינסקי פוסל את פּועלי א"יקרס-הצלב.


 

חלק ב': שני דרכים

א. ציונות חלוצית או רוויזיוניסטית

הוויכוּח בין תנועת הפועלים הארצישראלית ובין הרויזיוניסטים, הממלא עכשיו את חלל הציונות, לא החל בשאלות סוציאליות. עוד טרם נהפך ז’בוטינסקי לקטיגור מוּשבע של תנועת הפועלים ועוד טרם קיבל על עצמו לשאת את דגלה של “הבוּרגנוּת בחסד עליון” ולהילחם את מלחמתה המעמדית – נתגלעוּ בינינוּ ניגוּדים פּרינציפּיוניים בשטח הפּוליטיקה הציונית ותפיסת הרעיון הציוני.

תנוּעת הפּועלים האַרצישראלית דוגלת כל הזמן בציונוּת חלוּצית התולה כל תקוותיה ברצון העם ויכולת פּעוּלתו העצמית, הנשענת על התנדבוּת והתגייסוּת פנימית, הבוטחת ביצירת העבודה והיזמה העברית. אין היא משליכה את יהבה על כוחות חיצוניים, ואינה נעגנת לעזרת זרים, – אם כי היא רואה ומכירה את הגורמים החיצוניים ויודעת להילחם על תנאים מדיניים נוחים ומסייעים. הגשמת הציונוּת נראית לה כפרוצס קשה ומסוּבך שאין לבצעו בלי מאמצים־דרוּכים, מתמידים ונאמנים מבפנים, והתביעה מעצמה קודמת בעיניה מהתביעה מאחרים.

לעוּמת ציונוּת חלוּצית זו עמדה הציונוּת המפגינה של ז’אַבוטינסקי (ואַחר כך של הריוויזיוניסמוּס פּרי רוּחו), הרואָה את מרכז־הכובד בכוח ממלכתי חיצוני, ביחס הממשלות, בעמדת ממשלת המנדט וחבר הלאוּמים. הגשמת הציונוּת מוּתנה לדעתה בעיקר מגורמים שמחוּץ לעם העברי. זוהי ציונוּת “קלה” שאינה זקוּקה, אלא למשטר פּוליטי מתאים ונוח – והכל יבוא מאליו; ומשוּם כך תביעותיה של ציונוּת זו מכוּונות בעיקר כלפּי חוּץ, כלפּי־אחרים.

מתוך הסתמכוּת גמוּרה על סיוּע של גורמים חיצוניים אין ציונוּת זו יודעת להעריך את המניעים הפּנימיים, הפּועלים בהגשמת הציונוּת, ואינה מבינה את הכוחות הנפשיים המפעמים בנושאי ההגשמה. במקום אנשים חיים בעלי רצון עצמי המכוּון למטרה היסטורית גדולה – היא רואָה רק מספּרים דוממים המוּפעלים ומוּנהגים על ידי כוחות העומדים לגמרי מחוּץ להם ומעליהם, – ומכאן יחסה המטוּמטם והשלילי לתנוּעה החלוּצית ותנוּעת הפּועלים, ומכאן נטיותיה הפאַשיסטיות וההיטלריסטיות.

החל מהלגיון והגנת תל־חי – וכלה בשאלת הכותל ומאורעות 1929 ואילך – בכל מעשה ומאורע שבו נזדמנוּ יחד, ז’אַבוטינסקי והפּועל האַרצישראלי, בא לידי גילוּי ההבדל היסודי שבין שתי התפיסות הציוניות הלּלוּ.

תנוּעת הפּועלים רואָה את מרכז הכובד במניעים הפּנימיים וברצון ההיסטורי של העם. זאַבוטינסקי והריוויזיוניסטים רואים את הנקוּדה האַרכימדית בחוּץ, בשלטון הזר, בכוח הממלכתי החיצוני.


ב. שני גדודים.

בפעם הראשונה נפגש הפּועל האַרצישראלי עם ז’אַבוטינסקי – בשנת 1918, בתוך הגדוּדים היהוּדים שנשתתפוּ עם הצבא האַנגלי בכיבוּש ארץ־ישראל. שניהם היוּ אזי במדי־צבא, ונלחמו תחת דגל אחד ובמערכה אַחת משוּתפת. אוּלם שני הגדוּדים שבתוכם נפגשוּ – היו שונים זה מזה באָפים ובאירגוּנם ובמטרתם, ובהפרש זה בא לידי גילוּי ראשון ההבדל שבין דרכה של תנוּעת הפּועלים האַרצישראלית ובין דרכו של ז’אַבוטינסקי.

שני לגיונים יהוּדים היוּ באָרץ בצבא האַנגלי: לגיון של מתנדבים – ולגיון של מגויסים בעל כרחם.

לגיון המתנדבים בא מארץ ישראל ומאַמריקה (במקצת גם מאַרגנטינה). חבריו לא היו חייבים חובת צבא, מרוּת אַנגליה לא חלה עליהם. לא בגזרה חיצונית, אלא מתוך מניע פּנימי באוּ לגדוּד. הרגש הרגישוּ שגורל ארץ ישראל נחתך במלחמת־עולם זו, ולא רצוּ שדם בלתי יהוּדי בלבד יישפך בשחרוּר האָרץ – ומאליהם התנדבוּ להילחם בחזית האַרצישראלית. לגיון זה אוּרגן על ידי פּועלי ארץ ישראל וחבריהם באמריקה.

הלגיון השני בא מאנגליה בעל כרחו. ללגיון זה גוּיסוּ היהוּדים הזרים, נתיני רוּסיה, שהתגוררוּ באַנגליה לפני המלחמה ובשעתה, אשר סרבוּ לשוּב לרוּסיה וגם נמנעוּ להתנדב לצבא האַנגלי. חלק מדעת הקהל האַנגלית התמרמר נגד “זרים” אלה שאינם באים לעזרת האָרץ שנתנה להם מקלט, – בשעת דחקה, ובמידה שהמלחמה בלעה יותר ויותר קרבנות־אָדם ורוקנה את אַנגליה מעלוּמיה ובוגריה – התגברה השנאָה נגד היהוּדים הזרים המשתמטים מהצבא גם בארץ מולדתם הישנה (רוּסיה) וגם בארץ קליטתם החדשה (אַנגליה). מיניסטר הפּנים בימים ההם, היהוּדי הרברט סמוּאל, התחבט בשאלה קשה זו ולא ידע מה לעשות. מצד אחד דעת הקהל האַנגלית, – מהצד השני – נתינים זרים, אבל אחיו בני עמו שאין להם כל ענין להילחם מלחמת אַנגליה. לאַחר היסוּסים קיבל לבסוף את הצעת ז’אבוטינסקי לגייס את היהוּדים הזרים האלה ביחידה יהוּדית להילחם בחזית הארץ ישראלית. נגידי היהדוּת המתבוללת באַנגליה נלחמה בתכנית זו, אוּלם ז’אַבוטינסקי הצליח בעזרת ידידים לא רבים להתגבר על כל התנגדוּיותיהם וחתירותיהם, ובסוף אבגוּסט 1917 נתפּרסמה פּקוּדה רשמית על יסוּד הגדוּד היהוּדי. רוב אַנשי הגדוּד הזה, מלבד מספּר לא רב של מתנדבים, גוּיסו על פּי גזירה, ונשלחוּ לחזית הארץ ישראלית שלא ברצונם – דבר זה לא מנע בעדם להצטיין בשדה הקרב ולמלא את חובתם הצבאית כראוּי.

גדוּד זה נוצר הודות למאמציו הבלתי פּוסקים של ז’אַבוטינסקי – ובגדוּד זה בא ז’אַבוטינסקי לאָרץ – ונפגש את המתנדבים הארצישראליים והאַמריקנים.

בין שני הלגיונות שנפגשוּ באָרץ היה עוד הבדל אחד חשוב: מגוּיסי־אַנגליה נשארוּ באָרץ כל זמן שעבדוּ בגדוּד ועמדוּ תחת פּקודה צבאית. הם לא רצוּ בלגיון ולא רצוּ באָרץ, וכשנגמרה המלחמה והגדוּד נתפּרק, שבוּ לאַנגליה. לעוּמתם המתנדבים היוּ קשוּרים לאָרץ, ולא רק מתנדבי ארץ ישראל, אלא גם מתנדבי אַמריקה עלוּ לאָרץ מתוך רצונם החפשי, והתנדבוּ לא רק להשתתף בשחרוּר האָרץ – אלא גם להתקשר בקביעוּת עם האָרץ, קשר של עבודה ובנין.

ה' מ. סמילנסקי שהשתתף באופן אקטיבי הקמת הגדוד הארצישראלי, ושהתקרב בימים ההם לציבוּר הפּועלים כתב על גדוּד המתנדבים (“האָרץ”, י“ד אדר תר”פ 4.3.20).

"הגדוּד אינו פּרי הישוּב בכללו, כי אם פּרי אגף העבודה. המושבות שביהוּדה נתנוּ לגדוּד שני אכרים ושתי עשרות בני אכרים. המושבות שבגליל לא נתנוּ אַף אחד. את המאות נתנוּ הפּועלים וחבריהם המתלמדים עם תלמידי הגימנסיה העברית בראש –.

יוצרי הגדוּד העברי הראשון הם פּועלי’ם, אנשים אשר לאַחר השחרוּר ישוּבוּ איש אל מעדרו ואיש אל מחרשתו. אל אמת הבנין. זה: סמל".

הגדוּד שיסד ז’אַבוטינסקי באַנגליה נשען על גזירת מדינה זרה, ובעיני ז’אַבוטינסקי היה הגדוּד בעיקר אמצעי לפעול על אַנגליה; מכשיר למו"מ פּוליטי, נימוּק דיפּלומטי, הפגנה כלפּי חוּץ.

בעיני המתנדבים האַרצישראלים וחבריהם באַמריקה היה הלגיון צורך נפש פּנימי, קשירת קשר דמים את האָרץ, קריאָה לנוער היהוּדי, אמצעי להעיר את כוחות ההתנדבוּת שבתוך העם.

“אָנו שואפים לברוא גדוּדי צבא עברים מארץ־ישראל ומכל ארצות הגולה, אשר יתנדבוּ להילחם בין צבאות בריטניה ובחזית ארץ ישראל”.

– “המחנה העברי בהתנדבו לעבודת הצבא מתנדב באותה שעה לעבודת התחיה באַרצנוּ. עם יצירת המחנה העברי הלוחם ייווצר גם מחנה עברי עובד. הא בהא תליא. אנחנוּ שואפים שהמחנה הגדול של הפּועלים ההולך אַחרי מחננוּ הנלחם – יהיה אַף הוּא עברי. אַחרי הקריאָה להתנדב לצבא, תצא מאתנוּ הקריאה – לעלות לאחוז בפטיש ובמעדר, לסלול את הדרכים, לעבד את הקרקעות, – נצא מהמחנק; מהבטלה, אל דרך הפּעוּלה, אל דרך העבודה בתוך אַרצנוּ”, – כך כתב אָז יבנאלי, בראשית ימי, ההתנדבוּת (“על הסף”, ירוּשלים תרע"ח).

בועידת המתנדבים בתל־אביב (ג־ד תרע"ח) אָמר א. גולומב, ממייסדי הגדוּד האַרצישראלי: “אָנוּ יוצאים למלחמה לא רק מתוך רצון לקדש את האָרץ ע”י הדם – הוּא אָמנם חשוּב בעינינוּ, אבל למעשנוּ יש ערך יותר גדול והוּא: גילוּי רצון החיים אשר בעם העברי. ולכן צריכה תנוּעתנוּ להתפּשט בכל תפוּצות הגולה. יודע אני שבחו“ל ישנם כוחות לאוּמיים יותר גדולים מאשר כוחותינוּ פּה באָרץ, אבל זכוּתה של ארץ ישראל היא בזה שכאן נצטברו אנשים העובדים עבודה לאוּמית תמידית, אנשים אשר שאלות חייהם קשוּרות בשאלת תחית העם, ואלה ידעוּ להרחיב ולהעמיק את תנוּעתנוּ. ההתנדבוּת – זהוּ מוּסר לאוּמי חדש, שהתחיל עם בואו של הפּועל העברי הראשון”.

בתזכיר שועד הגדוּד הגיש למפקדה הצבאית באדר תרע"ח נאמר: “אנחנוּ המתנדבים ברובנוּ המכריע הננוּ פועלים אשר באנוּ מאַחרי המחרשה והמעדר. אנחנוּ חרתנוּ על דגלנוּ “עבודה”, כי בה אנחנוּ רואים את הדרך לתחית עמנוּ. ואם הננוּ עוזבים עתה את עבודתנוּ, אין זה אלא מפּני שקול מקרבנוּ צועק אלינוּ: “עליכם לתת לא רק את זעתכם, כי אם גם את דמכם”. –– –– הוד מעלתו! אָנוּ בטוּחים כי הקול היוצא מעומק לבנוּ ימצא הד בלבבו. ויוּתן לנוּ האושר להקריב את נפשנוּ בעד ארץ מולדתנוּ, ותקוותנוּ חזקה כי התחלתנוּ המצערה תשגא ותצליח. מאותינוּ תמשוכנה אחריהן אלפים מן האָרץ ומכל תפוּצות הגולה”.

בתקנות הגדוּד האַרצישראלי נקבעוּ שלושה סעיפים עיקריים אלוּ:

1) " להשתתף יחד עם הגדוּד הבריטי בשחרוּר ארץ ישראל;

2) לברוא את הגרעין של המיליציה העברית בעתיד;

3) להפיץ במחנה העברי ובין התושבים העברים את הפרינציפּים שלנו: העבודה, השפה והתרבוּת העברית".


ג. איך נוצר רעיון הגדוד?

בשאלה זו פּותח ז’אַבוטינסקי את ספר זכרונותיו על הגדוּד, והוא עונה: כתב של עתונים רוּסים שוטט בראשית המלחמה בערי צרפת, ובהגיעו לבורדו, ראָה מודעה על כניסת תוּרכיה למלחמה. באותו רגע נצנץ בו רעיון הגדוּד. הכתב המשוטט היה, כמוּבן ז’אַבוטינסקי.

אין ספק שז’אַבוטינסקי כתב את זאת מתוך כנוּת – אבל גם מתוך אי־ידיעה. לא ידע באותו זמן שרעיון הגדוּד קדם למלחמה העולמית, ולא נוצר בגולה, אלא בארץ ישראל גוּפא, והדבר היה לפני עשרים וחמש שנים, בתחילת תרס"ח – והרעיון היה רעיון של מייסדי “השומר”. בהרי הגליל, בכפר יהודי הנושא עד היום שם זר, בסגרה, קם ראשונה דבר הגדוד היהוּדי בימינוּ. גדוּד זה אָמנם לא היה לבוּש במדי צבא ולא נאשר בגושפּנקא דמלכוּתא וחבריו נתגייסוּ בלי גזירה מלמעלה; מתנדבים היוּ, וּבבגדים רגילים, אבל מזוּינים ובני משמעת כגדוּד ממש והוּעמדוּ על משמר הישוּב ברובה ביד – וגדוּד מתנדב זה הוּקם על ידי קומץ צעירים יהוּדים, אשר באוּ לאָרץ וראו את השמירה הזרה ולא השלימוּ את הקלוֹן הזה.

על אף ההתכחשוּת והלעג של אַנשי המעשה הפּיקחים ועל אַף הקשיים והסכנות הכרוּכים במעשה נועז זה – הוּקם “השומר” אשר גולל את חרפּת המורך מעל הישוּב והגדיל את כבודו בעיני עצמו ובעיני־שכניו. מעללי־הגבוּרה של השומרים היהוּדים בסג’רה, מסחה, מרחביה, רחובות ועוד – עלוּ במחיר יקר. טובי השומרים נפלו חללים – ישראל קורנגולד, ברלה שוויגר, יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ ועוד אך הדגל לא הוּרד והמשמר לא נעזב.

מי היוּ מייסדי גדוּד־שומרים אלה, שהגינוּ על הישוּב בחרוף־נפש?

בין מאמרי השיסוּי האַרסיים שפּירסם ז’אַבוטינסקי בזמן האַחרון נגד פּועלי ארץ ישראל נמצאת “פּנינה” אַחת שקשה למצוא דוּגמתה גם בספרוּת האַנטישמית מהמין הגרוּע ביותר. במאמר הנקרא בשם “חלוּצים ו־חלוּצים” (“היינט” מיום 7.10.32 ), מנסה המנהיג הרוויזיוניסטי להוכיח לציבוּר היהוּדי בגולה שהחלוּצים והפּועלים “השמאליים” (המרכאות הן של ז’אַב') עלוּלים להצטרף לפורעים הערבים ולעשות פּרעות ביהוּדים אם מאורעות 1929 יתפּרצו במהדוּרה חדשה. כשז’אַבוטינסקי פּירסם עלילת דם זו ידע היטב שמייסדי “השומר” ומגיני הישוּב זה עשרים וחמש שנה – הם החלוּצים הפּועלים “השמאליים”.

“השומר” נוסד על ידי חברי פּועלי ציון הסוציאַליסטיים (עכשיו מפלגת פּועלי ארץ ישראל), וקרבנות השּמירה וההגנה מישראל קורנגולד וברלה שווייגר ועד יוסף טרומפלדור, שרה ציז’יק ואָחיה אפרים ציז’יק – היוּ פּועלים, “שמאליים”, וציונים סוציאַליסטיים.

ז’אַבוטינסקי פּירסם את עלילת הרשע על “חלוצים ו־חלוּצים” בכוונה פּוליטית מסוּימת, הוּא רצה להוכיח שאין לתת לחלוּצים “שמאליים” להיכנס לאָרץ, במקומם צריך לשלוח רק אלה “החלוּצים” אשר הוּכשרו ע"י ז’אַבוטינסקי להפר שביתות “ולשבור” את אירגוּן הפּועלים הכללי. אילוּ היוּ קורנגולד, שווייגר, טרוּמפלדור וציזי’יק בחיים והיוּ רוצים לעלות לארץ כשהשלטון הציוני הוא בידי הרוויזיוניסטים, לא היה ז’אַבוטינסקי נותן להם סרטיפיקטים, כי “שמאליים” אלה עלוּלים לתת יד לפורעים..


ד. “השומר” ומתנגדיו

באילוּ תנאים נוסד “השומר”? כשעלוּ חלוּצי־העבודה לארץ לפני יותר מחצי יובל שנים וּמצאוּ בעשרים המושבות עם אלף אכריהם שלושת אלפים פּועלים ערבים – הרימוּ דגל המרד, ועל דגל זה חרתוּ את המלים: “עבודה עברית”. הם לא הסתפּקוּ רק בעבודה ובמלחמה לעבודה. כי המושבות היוּ אָז נשמרות על ידי זרים, בעיקר ע"י גנבים מפורסמים מהסביבה. במשטר התוּרכי הפּרוּע שּשּרר אָז באָרץ, במנהגי גאוּלת הדם שנתקיימוּ אָז (ועודן קיימות במקצת גם היום) בישוּב הערבי, נחשבה השמירה לדבר מסוּכן, ששוּם אכר ובן אכר לא רצה לקחת על עצמו. ואָז נמצא חבר אנשים נועז מקרב פּועלי ציון אשר הכריזוּ לא רק עבודה – אלא גם שמירה עברית, הכריזוּ – ועשוּ.

מ. סמילנסקי בזכרונותיו אשר פּירסם בעצם ימי המלחמה, בתחילת תרע"ח, כתב על מפעל “השומר”:

“לפני עשר שנים, לרגלי הר תבור, הוּנחה אבן הפּינה להסתדרות “השומר”. עודני זוכר את הימים הראשונים. אָז באוּ הידיעות הראשונות ע”ד “ההעזה” של קומץ אנשים צעירים, שהתכוונוּ לקחת את השמירה בידם. היחס של הקהל היה שלילי. אלה לעגו: גם בני האָרץ, הפלחים, אינם מעיזים לשמור על עצמם ומוסרים את השמירה בכפרים, בשדות ובגרנות – למוּגרבים, לבידוּאים, להינדים, לצ’רקסים ולכל אלה החברים לגנבים ולשודדים… וכיצד יתחרוּ בהם אלה הצעירים ללא שפה, ללא נשק וללא נסיון?.. ואחרים התמרמרוּ: אָסון “הם” מביאים על הישוּב. והיה כי ייהרג הגנב הראשון על ידם, והיה כל הישוּב לחרמה… ויש אשר אמרו: עלינוּ לחרוש, לזרוע, לנטוע. על “הזכוּת” להרוג ולהיהרג אָנו יכולים לוותר עתה…

וקומץ הצעירים שהתאַספוּ לרגלי הר תבור שמעוּ ויעשוּ: הם הרימוּ את דגל השמירה העברית.

“שמירה עברית”.. מוּשג זה מוּבן ומקוּבל עכשיו, אבל אז… כמה היה הוא רחוק מן המציאות!…

הישוּב העברי היה בידי השומרים הנכרים לחסד ולשבט. במתוּלה שילמוּ מס שנתי לבק; ביסוד המעלה נלחמוּ בעד השמירה המוּגרבים והצ’רקסים; והמושבה נכנעה למי שידו היתה תקיפה. המוּגרבים שידם היתה פּעם על התחתונה, רצחוּ באמצע הרחוב, לעיני השמש, את אחד האכרים. ודמו צעק מתוך האדמה אל אזנים חרשות. בראש פּינה הפקידוּ את השקדים והגפנים מפּני הגנבים. בגליל התחתון היה מקום מיוּחד בפסיב של הבוּדג’ט (תקציב): גנבות. סג’רה היתה הפקר, זכרון אַף היא שילמה מס. בחדרה לא זרעו בחלקות הרחוקות, ואַף בראשון וברחובות חרדוּ לכל שינוּי בשמירה, וכל שינוּי היה גורם לעקירת מאות עצים…

וקומץ הצעירים הכניסוּ את עצמם לתוך עולם זה של הפקרוּת, שאף מרוּת המלכוּת לא היתה עליה. אלה ידעוּ רק את האגרוף, ורק אותו יראוּ; והצעירים העברים המעטים, העיזוּ לחלום כי עלה בידם ליצור אגרוף כזה…

והם יצרוּהוּ!.. יצרוּהוּ למרות האדישוּת של הקהל, למרות הכוח הקיים של הסביבה, ואַף נגד רצונה של הממשלה.

מן הרגע הראשון נעשתה הסביבה של השומרים רווּית דם ונקמה. הדבר מוּבן: הם ביקשוּ להרוס טרדיציה ולהסיג גבוּל. “המושבה” היתה רגילה להיות מנוּצלת, והסביבה לנצל. “היהוּדי” תפקידו היה: להיות סמל החוּלשה. אובייקט של חמלה ובוּז ושנאה שח בוז. “ולד אל מוּת”.. ופתאום..: – – – מאחורי כל שיח גדל־פּרא, ומתחת לכל סלע, מבין לכל נקיק של טרשים, מתוך כל גאי ומעל כל הר אָרבה לשומר העברי ביום ובלילה התנפּלוּת מזּוּינת, יריה פּתאומית, אָרב המות השחור..

וקומץ הצעירים לא נבהלוּ, לא נרתעוּ אָחור ויוסיפוּ לעשות דרכם קדימה. הדם והנקמה מצד האחד גרמוּ לדם ולנקמה מצד שני. ואָז באוּ השוטר, השוט, הבקשיש, המשפּט התוּרכי ומוראָיו של בית הסוהר המזרחי.. אַף להופעה ישוּבית אַחת לא התנגדה הממשלה באופן כה קשּה כמו לשמירה.. יותר ממה שידע הקהל העברי, ידעוּ אלוּ לערוך את ערכה..

עברו שנים מעטות, ו“השומר” קנה לו זכוּת אזרח. מצד האחד הסכימוּ לו מתוך חריקת שינים של כעס אין אונים, ומצד השני – מתוך רחשי כבוד.

מוּכרחים היוּ להכיר במציאוּת “השומר”, משוּם שבכל מקום שהוּא הגיע שם קץ להפקרוּת ולגנבות. שם בטחון ידוּע לרכוש היהוּדים ולנפשם..

וכיצד לא להתייחס מתוך רגשי־כבוד?

האם לא עברה בכל הקהל כבשורת קסם אותה הידיעה על דבר הבחוּר היהוּדי אשר עמד בלילה על שדות מרחביה, האחד נגד הרבים, ויהרוג את הגלית של עמק יזרעאל, זה אשר לעג ליהוּדי לכוחו ולשומרו?.. וכשעינוּ אותו בבית הסוהר בחיפה, כלוּם לא הקיפוּהוּ ברכות כל העם, וכלוּם לא חיכוּ הכל בחרדה לידיעות בדבר מהלך משפטו?..

ומי ירד במורד הסלעים משרונה ליבנאל ומבטי לא ביקש מתוך חרדת קודש: היכן נהרג כאן יחזקאל ניסנוב..

ובעברך במקומות הישוּב החדשים שנכבשוּ בגליל התחתון, האם לא תחזה עינך קברים קדושים של שומרים־כובשים!.. ומי זה שעבר דרך המישור שבין כפר תבור ושרונה, ולא ראָה בדמיונו את שבט הבידואים המזוּינים הרודפים, הם ובני הכפרים הקרובים, אחרי השומרים השנים, ואלה השנים, נלחמים מוּל כוּלם ונסוגים אָחור צעד אַחרי צעד ונצולים?.. וכשנכשלה סוּסתו של האחד ותפּול ביחד עם רוכבה בין המון אויבים, האם לא שב השני, שיצא מגבוּל הסכנה, להציל את נפש חברו?..

– השומר כבש לא רק את השמירה העברית, כי אם גם את כל אותם המקומות שהפּועל והאכר לבדם לא יכלוּ לכבשם.

מרחביה נבנתה על דם “השומר”. בעזרתו עברה כרכוּר לידי יהוּדים. בכל מקום שימש דמו לחזק את אַבני הבנין החדש" (“על הסף”, ירוּשלים תרע“ח, הוצאַת פּועלי ציון בא”י).


ה. עם פּרוץ המלחמה.

כשפּרצה המלחמה העולמית היססה תוּרכיה חדשים אחדים – ובנובמבר 1914 החליטה להצטרף לצד הגרמני. עם כניסת תוּרכיה למלחמה הוּעמד הישוּב היהוּדי בסכנה גדולה. רוב העולים היוּ נתיני רוּסיה – ז“א נתיני ממלכה אויבת החייבים גירוּש או מאסר. “השמאליים” אשר הקימוּ את “השומר” החליטוּ אָז שכל אחד צריך להישאר באָרץ ועל משמרתו – ויהי מה, והם פּנוּ לישוּב היהוּדי בקריאָה “להתעתמן” – ז”א לקבל את הנתינוּת התוּרכית, למען להימנע מגירוּש. אולם הם לא הסתפּקוּ רק בקריאָה זו. היה ברוּר להם, שבמלחמה זו יפּול גורל ארצות ומדינות, שארץ ישראל במוּקדם או במאוּחר תהפך שדה מערכה בין המחנות הלוחמים, והחליטוּ על יצירת גדוד עברי בהסכמת הממשלה התוּרכית לשם שמירה על האָרץ. שני באי כוח של מפלגת פּועלי ציון, הח"ח י. בן־צבי וכותב השוּרות הללוּ, פּנוּ בנובמבר 1914 למפקד הצבאי בירוּשלים, זכי־ביי,, בהצעה לייסד גדוּד מתנדבים יהוּדי, בתנאי שבמשך כל זמן המלחמה יישאר באָרץ וישמש אך ורק להגנת הארץ ותושביה בשעת המלחמה. ההצעה נתקבלה על ידי המפקדה, וכל חברי מרכז המפלגה, הסניף המקומי בירוּשלים, רבים מתלמידי הסמינר,, שהיו קרובים למפלגה, התנדבוּ לגדוּד. בין המתנדבים היה גם י. ח. ברנר, שהשתתף אָז בעתון “האַחדוּת” של פּועלי ציון.

במגרש הרוּסים, שעבר אָז לידי הממשלה התוּרכית, החלו כבר התמרונים הראשונים, אוּלם מהמפקדה העליונה בדמשק נתקבלה פּקוּדה להפסיק את כל הענין. ג’מאַל פּשה, המפקד העליון של המחנה הרביעי והדיקטור של ארץ ישראל וסוּריה בימי המלחמה – זמם לעקור משתי ארצות אלוּ כל תנוּעה שיש בה חשש של סכנה לשלימוּת תוּרכיה ולשלטון העותומני; והכריז מלחמה גם על התנוּעה הערבית וגם על התנועה הציונית. כל דבר שהיה בו ריח ציוני נאסר. והנסיון להקים גדוּד־מיליציה יהוּדי נגדע בהתחלתו. מייסדי הגדוּד נתפּסוּ ונאסרוּ, ומאת המפקד העליון יצאָה עליהם גזירת “גירוּש עולמי” מארץ ישראל ותוּרכיה, ובתחילת ניסן תרע"ה הגלינוּ, בן־צבי ואָנכי, מהארץ. ראשי “השומר”, ישראל ומניה שוחט נאסרוּ גם הם והוּגלו לפנים תוּרכיה.

"החלוּ רדיפות נגד השומרים. עוד בראשית ימי המלחמה גזר הקימקם ביפו על השומרים העברים. ובמושבות שבסביבת יפו נצטרכוּ הועדים להכשיר את השמירה העברית על שמו של “גוי”. מרגלי חרש היוּ מתהלכים בלילות במושבות ולוחשים על כל אוזן: היכן “השומר”? עצם הרעיון של השמירה העברית היה לצנינים בעיני השלטון התוּרכי. חסן בק (מפקד יפו) אָמר: “אָנוכי אשמרכם. אין לכם צורך לא בשומרים שלכם ולא בנשק”. רעיון “השומר” יה “חטא” מעיקרו, כי גרעין של מדיניוּת היה צפוּן בו – ואם ג’מאַל פּשה גזר על הקרקע ועל העבודה של היהוּדים – כל שכן על השמירה העברית.. – השומר נשא בחיקו, בכוונה או שלא בכוונה, “פּשע” מדיני: הוּא זרע באָרץ את גרעיני המרד הראשונים. כי “מרד” הוּא להגן על הרכוּש, על הנפש ועל הכבוד של הישוּב העברי בתוך “ההגנה” הרשמית־הפיקטיבית של הממשלה.

ומחשבת השומר הוּצאָה לגרדום בדמשק. שפטוּה ויפזרוּ את נושאי דגלה לכל אַרבע פּינות העולם: לקוּשטא, לבתי סוהר ואל הפרר…" – (“על השומר” מאת מ. סמילנסקי, ב“על הסף”).

“השומר” פּורק בשעת המלחמה על ידי הממשלה התוּרכית אבל רעיון “השומר” לא פּורק. גדוּד המתנדבים העברי שקם בארץ ישראל ובאַמריקה בראשית הכיבוּש – היה המשך רעיונו של “השומר” בצוּרה מוּרחבת.


ו. הגדוד של טרומפלדור

גדוד־המתנדבים היהוּדי הראשון במחנה האנגלי נוסד באלכסנדריה של מצרים בחורף 1915, ויוצרו וּמפקדו היה יוסף טרוּמפּלדור.

אָביו של טרוּמפּלדור היה מחיילי ניקולי הראשון, ויוסף הצעיר (נולד ב־21 בנובמבר 1880) נתחנך בילדוּתו בצפון קבקז, מוּרחק מחיי יהוּדים, בעולם של מוּשגים צבאיים ובמסורת צבאית. כשפּרצה מלחמת רוּסיה ויפּן נשלח מרצונו הטוב לשדה המלחמה, נפצע בפורט ארתוּר (7,8,1904) וידו השמאלית נקטעה, וכשנכנע פורט אַרטוּר, נפל בשבי יפּוניה. כששב בשנת 1905 לרוּסיה, התמסר ללמוּדים ונכנס לאוּניוורסיטה, למחלקת המשפּטים.

בתקוּפת למוּדים זו מתבגרת הכרתו הציבורית. הוּא חולם על יסוּד קומוּנות ושואף לארץ־ישראל. והוּא רואה צורך במזיגת שני האידיאַלים האלה: קומוּנות בארץ־ישראל. והוּא מתעמק בשאלה, בא בדברים עם חברים, אוסף ידיעות, מחבר תכניות. בסוף חודש אבגוּסט 1911 מתוועדים ברומני (פּלך פּולטבה) שבעה חברים – ומתכנים תכנית על יסוּד ישובים קומוּניסטיים בארץ־ישראל, – ומדברים על עליה לאָרץ.

“באוקטובר 1912 הוּא בא עם חברים אחדים לארץ־ישראל. פּה מחכים כבר חברים אחדים שעלוּ לארץ מקודם. עובדים במגדל. עמלים לכונן את הקומוּנה. – המציאות קשה – והחברים מתפּרדים ונשמטים. טרוּמפּלדור איננו מתיאש. הוּא בדגניה. הוּא עובד, עודר, חורש. מתמזג עם צבוּר הפּועלים באָרץ וסופג את רוּחם והכרתם”.

השמירה עושה עליו רושם כביר.

באחד ממכתביו מדגניה (מיום 10,12,13) הוּא כותב לחבריו:

– – "בודאי נודע לכם כבר דבר שלוש הרציחות (בדגניה, בכנרת ובסגרה). את מקום משה ברסקי בא למלא אָחיו הצעיר ממנו, שהגיע הנה מרוּסיה באלה הימים. הוּא ואחותו ח., העובדת גם היא בדגניה, קבלוּ אתמול מאת הוריהם ברוסיה טלגרמה: “נחמוּ בנים”. את מקום י. זלצמן (נרצח בכנרת) בא למלא חבר קרוב לו, שבא לשם זה מיהוּדה. את מקום יעקב פלדמן (השומר שנרצח בסגרה) בא למלא אָחיו הגדול ממנו. – – יפה וּמלא עוז; כך נאה לארץ־ישראל; השוּרות נתמלאוּ; העבודה מתקדמת כסדרה. לא אַלמן ישראל, לא פסה הגבורה… בדגניה ובכנרת הכל כנהוּג; מוסיפים, כמוּבן, להחזיק באמצעי שמירה; מצב הרוּח טוב, אף על פי שהימים קשים עדיין. – –

– ואָנו בודקים ומנקים יום יום את הנשק ומחכים – – "

בשנת 1914 פּרצה המלחמה: “איש הצבא, האופיצר בחיל המלוּאים הרוּסי, אינו יכול להשאר באָרץ. הוּא בא לאלכסנדריה אל בין המון גולי ארץ־ישראל. עובד זמן מה, ובחייו מתחילה תקוּפה חדשה. נולד וצץ רעיון הגדוּדים היהוּדים שיכבשו, שיעזרוּ לכבוש, את ארץ־ישראל. – – ההתחלה קטנה. אין בה שלימוּת. אנגליה אינה רוצה בגדוּד יהוּדי שילחם תיכף, בהתחלת המלחמה, בארץ־ישראל. היא רק מסכימה לגדוּד הובלה בדרדנלים, אבל אין לזלזל גם בהתחלה קטנה ופגוּמה זו. העיקר לא במקום ולא אפילו בצוּרה, כי אם במטרה, בתכנית. הגדוּד הקטן יתפּתח, ישנה צוּרותיו במשך הזמן. וטרוּמפּלדור עמל וצר צוּרה צבאית לחומר האנוּשי”.

בתקוּפה ההיא בא לאלכסנדריה גם ז’בוטינסקי, הוּא לוקח חלק אַקטיבי במו"מ את המפקדה האנגלית, הוּא נרשם השני ברשימת המתנדבים, אוּלם לא הלך עם טרוּמפּלדור; לגדוּד של נהגי פרדות, ועוד לגאַליפּולי –לא רצה להצטרף. כשז’בוטינסקי בירר לטרוּמפּלדור את נימוּקיו אלה, ענה לו טרוּמפּלדור: “אם לדוּן על הדבר כחייל, נדמה לי שאַתה מפריז בערך ההבדל. בחפירות או בהעברה – אין כאן הפרש גדול. גם אלה וגם אלה הם אנשי צבא, שניהם כאחד הכרחיים במלחמה. וגם הסכנה שווה. פה וגם שם לעתים תכוּפות. נדמה לי שאַתה, מתבייש פּשוּט מהמלה “פּרדה” – זהוּ לגמרי מעשה ילדות”.

– אבל אין זו חזית א"י, טען ז’בוטינסקי.

– גם זאת לא עיקר, ענה טרומפלדור, אם לדבר כאַנשי צבא. למען שחרר את ארץ־ישראל יש צורך לבוסס את התורכים. באיזה מקום – בדרום או בצפון – אין זאת אלא שאלה תכנית. כל חזית מוליכה לציון" (מזכרונות ז’בוטינסקי על הגדוּד).

כשבאנוּ לאחר גירוּשנו בתחילת ניסן תרע"ה לאלכסנדריה – מצאנו את גדוּד נהגי הפרדים של טרוּמפּלדור מוּכן כבר ללכת לגליפּולי. את ז’בוטינסקי לא מצאנו עוד במצרים – הוּא נסע לאיטליה.

רשימות טרוּמפּלדור מגליפולי נתפּרסמוּ על ידי הועד הפּועל של ההסתדרוּת בתרגוּמו של י. ח. ברנר (המקור הוּא רוסי) בשם “מחיי יוסף טרוּמפּלדור”, בשנת תרפּ"ב.

בגדוּד נהגי הפּרדות, היו לפי רשימת טרומפלדור 650 איש, מהם היו בחזית 562. לשאָר שנכנסוּ בזמן האַחרון, לא היתה אפשרוּת ללכת אל החזית.

שּשּה אנשים נהרגו, – שנים מתו מפּצעיהם באלכסנדריה – 55 אנשים נפצעוּ, רוּבם מאש תותחים, אחדים – ביניהם גם י. ט., מכדוּרי רובים.

הגדוּד הגליפּולי לא האריך ימים. בשוּבו לאלכסנדריה מנסה טרוּמפּלדור להאריך את ימי הגדוּד – אך ללא הועיל. בסוף 1916 הוּא נוסע ללונדון. זמן־מה הוּא משתתף עם ז’בוטינסקי בנסיונו לגייס גדוּד יהוּדי מצעירי ווייטשפּל – אבל נסיון זה אינו לוקח את לבו – והוּא מחליט לנסוע לרוּסיה. הידיעות הראשונות על המהפּכה הגדולה מעוררת בו תקוות גדולות, הוּא חולם על יצירת צבא יהוּדי, לא גדוּד, אלא מחנה של 100,000 איש, שיבוא דרך קבקז לארץ־ישראל ועל ארגוּן החלוּץ. המהפּכה הבולשביסטית עושה לאַֹל את חלום הצבא היהוּדי – אבל טרוּמפלדור נאמן לרעיון הציונוּת החלוּצית, מקים גרעיני חלוּץ, מסדר את העליה, בשנת 1919 הוּא חוזר לאָרץ. כאן מצא אָז את הפּירוד בין אחדוּת העבודה והפּועל הצעיר – ויצא בקריאָה “לפועלי ארץ־ישראל” לאחד את הכוחות ולאַרגן את העבודה בכוחות משוּתפים". וּבזאת נתן דחיפה להקמת הסתדרות העובדים הכללית.

בינתיים המשיך ז’בוטינסקי בלונדון את מאמציו להקים גדוּד יהוּדי מתוך אַנשי ווייטשפּל – הצעירים היהוּדים נתיני רוּסיה. לאַט לאַט הוּא מתגבר על כמה מכשולים, ובעזרת ויצמן, הרברט סמוּאל ואחרים עלה בידו סוף סוף להשיג את מבוקשו. הממשלה מאַשרת את תכניתו. יהוּדי חוּץ נתגייסוּ לגדוּד יהוּדי בשביל החזית הארצישראלית. לגדוּד זה נצטרפוּ גם מספּר מתנדבים, שבראשם עמד האַרי פירסט, חבר של פּועלי־ציון.


ז. מהחלוץ לגדוד באַמריקה

גזירת ג’מאַל פּשה נגדנוּ לא נתקיימה במלוּאָה. “הגירוּש לעולם ועד” נמשך לא יותר משלש שנים – עד שאַמריקה נכנסה למלחמה – ועם לגיון המתנדבים האמריקנים שבנוּ לאָרץ.

כשהוּעמדנוּ לפני הגירוּש בררנו בישיבת הועד־המרכזי של המפלגה בירוּשלים את המעשה אשר נעשה באַמריקה – האָרץ הנייטרלית האחת בזמן ההוּא שיש בה ישוּב יהוּדי גדול – וקבענוּ לעצמנוּ שתי תכניות: 1) יסוּד החלוץ, 2) הקמת צבא יהוּדי, בשביל האָרץ, אם אַמריקה תצטרף ללוחמים.

“לפני הגירוּש – מספר י. בן־צבי ב”מאסף לתנועת החלוּץ" – היתה שוּרת ישיבות של הועה“פּ למפלגת פּועלי ציון בארץ ישראל. מהן בתוך כתלי בית האסוּרים. אחת השאלות המרכזיוֹת היתה יצירת “החלוּץ” – צבא עבודה, אשר גוייס בשביל ארץ־ישראל בהקדם האפשרי. – שני החברים אשר נגזרה עליהם גלוּת, יצאו מן הארץ במטרה ברורה – להרים בארץ גלוּתם את תנוּעת העליה החלוּצית”.

בבואנוּ לאמריקה (ה' סיון תרע"ה) היתה לנוּ מיד ישיבה עם הועד המרכזי של פּועלי ציון וּמסרנו להם את שליחוּתנוּ. – למרות הקושי הפּסיכולוגי להתחיל בהכנות לעליה דווקא בזמן ששערי האָרץ נעוּלים וסגוּרים בשבעה מנעולים, בשעה שהתבערה העולמית התלקחה מסביב – מצאנו אָזנים קשוּבות לרעיוננוּ בקרב פּועלי ציון האמריקאים. המפלגה יצרה לנוּ את היכולת לפתח תעמוּלה רחבה בניוּ־יורק ובערי השדה, סייעה בכל כוח השפּעתה ליצור את הסתדרוּת “החלוּץ” באַמריקה. המפלגה סידרה לבן־גוּריון ולי “קמפּיין” רחב, אשר הגיע עד מרכזה של אַמריקה מצד אחד, ועד דרומה מצד שני, והכיל גם את כל קנדה היהוּדית.

– רבים ניגשוּ להכשיר את עצמם לעבודת־אדמה, נכנסוּ לחוות־הלמוּד היהוּדית הקיימות באַמריקה ונשכרוּ לפרמרים אמריקאים".

עם כניסת אַמריקה למלחמה החלטנוּ שהגיעה השעה להרחבת מסגרת החלוּץ ותכנו: לא רק לעבודה – אלא גם למלחמה. מתחילה חשבנוּ על הקמת לגיון יהוּדי תחת הדגל האמריקאי בשביל א“י. תכנית זו נתמכה ע”י השופט העליון ל. ד. ברנדייס, והוּא פנה בענין זה לנשיא ארצות הברית. אולם לרגל החלטתה של אַמריקה להשאר נייטראלית כלפי תורכיה לא יכלה תכנית זו להתקיים, ואָז החלטנו לפנות לבאי כוח אנגליה. זמן רב לא יכולנוּ להשיג הסכמה לתנאים שהצגנוּ – להוות חטיבה יהוּדית ולהלחם אַך ורק בחזית האַרצישראלית. סוף סוף נתקבלוּ גם תנאים אלה ­– ובעתונוּת היהוּדית נתפּרסם כרוז לנוער היהוּדי להתנדב. חברי “החלוּץ” שנוסד בשנת 1915, נענוּ הראשונים לקריאָה זו, ואַחריהם נהרו מאות ואלפים מכל קצוי אמריקה.

באביב 1918 הפליגוּ הפּלוּגות הראשונות של הלגיון האַמריקאי לחזית הארצישראלית.

שתי פלוּגות של לגיונרים אמריקנים עוד הספּיקוּ להשתתף תחת פּקוּדת מרגולין במערכה הא“יית; שאָר הפלוּגות נערכוּ במתכוון עם המתנדבים הא”יים – במצרים עד לאחר שביתת הנשק. עיני המפקדה הראשית של צבא הכיבוּש הבריטי צרוּ בהשתתפוּת גדוּדים יהוּדים במלחמה, ובכוונה השהוּ את שני הגדוּדים במדבר תל־אל־כביר, עד שהגדוּדים התקוממוּ והחליטוּ להכריז שביתה אם לא ישלחוּם לאָרץ.

שמע ההתרגשוּת שבקרב הגדוּדים היהוּדים במצרים הגיע לאָרץ, וביום 18 לאוקטובר 1918 נתקבל במחננוּ בתל־אל־כביר מכתב מאת ז’בוטינסקי, שבו הוּא מיעץ לחברי הגדוּד לבל יתרגזוּ על אי השתתפוּתם במלחמה, כי אין זאת אלא “סנטימנטליוּת ילדוּתית”. הגדוּדים לא קבלוּ דעת ז’בוטינסקי ולא נרגעוּ, והודיעוּ למפקדם (קולונל סמואל) שאם לא יעברו לאָרץ – יכריזוּ שביתה כללית. הדבר הגיע למפקדה העליונה, שלא רצתה בהתפּרצוּת סקנדל בימים ההם, וניתנה לנו הבטחה שבקרוב נעבור לארץ. והפּקוּדה ניתנה: ב־5 לדצמבר 21918 הועבר כל המחנה לארץ־ישראל.

במחנה זה, עוד בהיותו במצרים, נתעוררה תנוּעת האיחוּד, שהביאָה לידי הקמת “אחדות העבודה” בועידת החיילים והפּועלים שנתכנסה בפתח־תקוה בסוף אדר א' תרע"ט.


ח. גדוד המתנדבים הארצישראלי

תולדות הגדוּד האַרצישראלי הן פּרק בתולדות־השמירה וההגנה באָרץ. לאחר כשלון הנסיון להקמת־גדוּד יהוּדי תחת השלטון התורכי וגירוּש יוזמיו מן האָרץ – נתגברוּ הרדיפות נגד הישוּב העברי והציונוּת. הציונים הוּכרזוּ רשמית כ“אלמנט מוּשחת וּמסכסך, המתאמץ לברוא בחלק הפלשתינאי של הממלכה העותמנית ממשלה יהוּדית בשם ציונוּת”. כל האגוּדות הציוניות נאסר קיוּמן. בוּלי הקה“ק ודגלים ציונים הוּחרמוּ, והשימוּש בהם נאסר באיום של עונש מות. נערכוּ חיפוּשים בבית העם בירוּשלים ובבתי עסקנים שונים, כמה מהם נאסרו ונשלחו ממקומם. הודות להגנה התקיפה של ציר אמריקה בקוּשטא על היהוּדים – לא האריכוּ רדיפות אלו ימים, ונגמרוּ בלי קרבנות קשים, בשעה שהארמנים נטבחוּ לרבבות וגם בערבים הלאוּמיים נעשוּ שפטים קשים, וכמה ממנהיגיהם בסוּריה ניתלוּ ע”י ג’מאל פשה. המפקדה התורכית מצאָה לנחוּץ גם להשקיט את הרוּחות של היהוּדים והכריזה, שאין אמת בשמוּעות נגד “אַחינו היהוּדים העותמנים כאילו אינם ממלאים את חובותיהם הלאוּמיות ורגשותיהם מתנגדים לרגשות של יתר העותמנים3”. אולם השקטה זו לא עקרה מן הלבבות את החששות והדאגות שנתעוררו לרגל הרדיפות הראשונות.

באותו זמן החלו להתארגן בארץ קבוּצות חשאיות להגנה עצמית, רכשוּ נשק ואימנו את חבריהם במלאכת ההגנה. “השומר” שהיה עד אָז מרוּכז מושבות ניסה להתקשר עם הקבוּצות העירוניות, אוּלם לרגל היחסים הצבוּריים בישוּב לא הצליח הדבר, וקבוּצות ההגנה העירוניות שהיוּ מוּרכבות בעיקר מתלמידים, נשארו נבדלות ברשות מיוּחדת.

באמצע 1916 התקדמוּ האנגלים בחזית א“י מתעלת סואץ עד לסביבות באר שבע ועזה, – והשגת נשק מהחזית נעשתה אָז יותר קלה. בניסן תרע”ז גורשו תושבי יפו תל־אָביב על ידי התורכים מתוך נימוּקים צבאיים איסטראַטגיים. פּקוּדת הגירוּש חלה גם על יהוּדים וגם על ערבים, אוּלם בעוד שמתל־אָביב גורשו כמעט כל התושבים בלי יוצא מן הכלל, ורק קבוּצה של 10–12 איש מההגנה נשארוּ לשמור על העיר, – הוּנח ביפו ישוּב ערבי די גדול. גירוש זה הגביר בישוּב העברי את הרגשת חוסר הבטחון – והיה צורך לחזק את כוחות ההגנה.

הרדיפות של התורכים נגד היהוּדים נתחדשו ביתר שאת, לאחר שנודע להם על קיוּם קבוּצת מרגלים העומדת לשירוּת הצבא האנגלי. קבוּצה זו אוּרגנה ע"י בני האכרים מזכרון יעקב, בראשה עמד המלוּמד אהרן אהרונסון מזכרון. שנים מקבוּצה זו נפלוּ בידי הממשלה והוּמתוּ אחרי מאסר של עינוּיים קשים בדמשק, – וחמת הממשלה התורכית ניתכה בכל הישוּב היהוּדי. בכל המושבות החלוּ חיפוּשים ומאסרים, ביחוּד חיפשוּ את אנשי השומר ואת העסקנים הידוּעים בישוּב. הנאסרים הוּכוּ, הוּלקו, עוּנו באַכזריות. לא היו חסים גם על נשים. ענוּיים קשים בייחוּד נתענוּ חברי השומר שנתפּסו. הפּחד שנפל אָז על היישוּב הביא חוּגים רבים לידי דמוראַליזציה. בפתח־תקוה לא היתה כלל השמירה בידי פועלים יהוּדים, וּבכל זאת נמסרה לממשלה רשימה של פועלים שומרים. וכשסידרו הפּועלים הפגנה נגד מנהלי המושבה בענין פנימי לגמרי (נגד עיכוּב כספי הקרן האמריקנית לסידוּר עבודות) – נדרשוּ הפּועלים למסור לממשלה את שמות האַחראים לסידוּר “ההפגנה המורדת”. מספּר חברים, נתיני אוסטריה, התנדבוּ להופיע בפני הממשלה כאַחראים, אוּלם נתינותם האוסטרית לא עמדה להם, והם נאסרוּ ועוּנו ככל שאָר האסוּרים, שלושה מהם מתוּ בתוך המאסר. על שמם נקראָה “גבעת השלושה” בפתח־תקוה.

בעצם ימי הרדיפות הגיעו לאָרץ שמוּעות על הבטחת בית לאוּמי ליהוּדים בא“י מצד אנגליה – וכשהאַנגלים כבשו את יהוּדה נפגשוּ ע”י כל היהוּדים כמשחררים. אנשי העבודה וההגנה החלוּ בארגוּן ההתנדבוּת ליצירת צבא יהוּדי שישתתף עם אנגליה בכיבוּש שאר חלקי האָרץ.

“השתתפוּת היהוּדים עצמם בכיבוּש האָרץ וריכוּז כוח עברי של רבבות מתנדבים מן האָרץ ומחו”ל נראתה אָז למתנדבים כתשוּבה היחידה שהישוּב העברי והעם העברי יכלוּ לתת להכרזת בלפוּר. בדביקוּת ובהתלהבוּת בלתי מצוּיה החלה אָז תעמוּלת ההתנדבוּת שקראָה למסירוּת נפש ולהבטחת הכיבוּשים הדיפּלומטיים הציוניים ע“י פּעוּלה עצמית, על ידי פּתיחת העליה דרך התנדבוּת וע”י יצירת כוח עצמי באָרץ. (“הגדוד העברי”, מאת א. גולומב, קונטרס שמד־שמז).

הגנראל היל, כובש יפו, קרא אליו את עסקני תל־אביב ואָמר להם בשיחה בלתי רשמית, שלדעתו בתור איש צבא, צריך הישוּב היהוּדי ליצור כוח עברי להשתתף בכיבוּש האָרץ והגנתה. “האַנגלים כבשוּ עתה את האָרץ לטובת העם העברי, אוּלם לא תמיד הם יוּכלוּ להגן על האָרץ לטובת היהוּדים, אם היהוּדים לא יעשו זאת בעצמם”. העסקנים נבהלוּ מהצעה זו והביאוּ את הדבר לפני האסיפה המכוננת של הישוּב (ביהוּדה) שנתאַספה בטבת תרפּ"ח. “העסקנים” לא היה לבם שלם את תנוּעת התנדבוּת שהחלה עוד לפני זה, והציעו לדחות את כל הענין עד לקבלת הוראות מלונדון. “הפועל הצעיר” התייחס להצעה בשלילה גמוּרה. באי־כוח פועלי ציון, חניכי הגימנסיה וחברי “השומר”, שעוררוּ את תנוּעת ההתנדבוּת, עמדו בתוקף על קבלת ההצעה.

הרוב שבאסיפה המכוננת השתמט מעמדה ברוּרה, ונתקבלה החלטה לחכות לבירוּרים עם ב"כ ההסתדרוּת הציונית בלונדון. המתנדבים החליטוּ לפעול על אַחריוּת עצמם.

הפתעה גדולה באסיפה המכוננת היתה הודעת מ. סמילנסקי שהוּא מצטרף למתנדבים. נתייסד “ועד מכין” מורכב מא. גולומב, דוב הוז, (מחניכי הגימנסיה) רחל ינאית, (מפועלי ציון), דוד סברדלוב (מהמיעוּט “המורד” שב“הפועל הצעיר”) ומ. סמילנסקי. הוכרזה הרשמה של מתנדבים. בכל נקוּדות הישוּב שנכבשוּ ע“י הצבא האנגלי סוּדרוּ אסיפות פּוּמביות, והישוּב נתחלק לשוללים ומחייבים. “הועד המכין” נתקשר עם האופיצרים היהוּדים שבמפקדה הצבאית (אדווין סמוּאל ובנטוויץ), אשר הבטיחוּ עזרתם למתנדבים, הוּא עיבד תכנית הגדוּד ותזכיר לממשלה, שהוּבאוּ לאישוּר בועידת המתנדבים שנקראה בראשית אדר תרע”ח. בועידה זו נבחר “ועד המתנדבים” להמשכת הפּעוּלה. כל חברי “הועד המכין” נבחרוּ לועד זה. ועוד נוספוּ נוח סונין מהשומר וש. יבנאלי.

“ועד המתנדבים” פּנה לועד הזמני (כך קראוּ אז לועד הלאוּמי) שיגיש את תזכירם לממשלה, אוּלם הועד הזמני החליט ברוב של 7 נגד 6 לדחות את ההצעה גם לאסור על המתנדבים לפנות בעצמם לממשלה. “ועד המתנדבים” לא נשמע לועד הזמני והגיש את התזכיר לממשלה בעצמו.

השלטונות של צבא הכיבוּש התייחסוּ להצעה בשלילה. הם ראוּ גם בהכרזת בלפוּר משגה כבד העלול לסבך את יחסי אנגליה עם העמים הערבים, ולא רצו לאשר יצירת גדוד יהוּדי ­– אולם לונדון הכריעה

בערב פסח תרע"ח בא ז’אַבוטינסקי לאָרץ, וזמן קצר לאַחר הפסח בא ויצמן בראש ועד הצירים.

א. גולומב, שמילא אחד התפקידים המרכזיים בתנוּעת ההתנדבוּת מספּר על היחסים עם שני אלה:

"בראש תנועת התנדבוּת עמדוּ אָז חברים צעירים, חדשים בציבוּר, אשר הנהגת תנוּעה כזו היתה למעלה מכוחם. הם התגעגעוּ יחד עם כל התנוּעה למנהיגים יותר מקוּבלים, מוּכשרים וראוּיים מהם. התקוות נתרכזוּ אז בז’אַבוטינסקי, אוּלם הוּא הכזיב במידה רבה, כבר עם הפּגישה הראשונה שלו את המתנדבים האַרצישראליים, את התקוות שתלו בו.

ז’אַבוטינסקי מילא תפקיד לא קטן בפעוּלתו הפּוליטית לטובת הגדוד בחוּגי הממשלה. הוּא עשה גם פּעוּלה פּנימית חשוּבה בנאוּמי ההסברה שלו על הערך הפּוליטי של גדוּדים עברים. הוכחותיו פּיזרו הרבה ספקות, הן גרמוּ להשלמת עסקני הישוּב עם התנדבוּת, הם גם הוסיפוּ למחנה המתנדבים כמה חברים מן המפקפּקים, אוּלם את לב המתנדבים עצמם לא שבה ז’אַבוטינסקי, אם כי העריכוּ את פּעוּלתו ואת כשרונותיו. ז’אַבוטינסקי נשאר זר למתנדבים, כי ההתנדבוּת וגורמיה היוּ בעצם זרים לו. הצורך של ההגשמה האישית ושל ההשתתפוּת העצמית של היהוּדים בשחרוּר עצמם לא היה חשוּב לגבי ז’אַבוטינסקי. גם ההתעוררוּת העממית להקמת כוח עצמי לא היתה לו עיקר, כי הוּא לא האמין בה: ענין הגדוּדים היה חשוּב בעיניו בעיקר כמניפסטציה פּוליטית, כגורם שיוּבא בחשבון בועידת השלום, וזה לא צדה את לב המתנדבים, לא זה היה היסוד שלשמו נתעוררה ההתנדבוּת.

יחסים יותר נפשיים נקשרוּ בין תנוּעת המתנדבים ובין ויצמן, אשר בא בראש ועד הצירים זמן קצר לאחר חג הפּסח תרע“ח. ויצמן לא ראָה את ההתנדבוּת כמפעל העיקרי של התקוּפה, כאשר ראוּ זאת המתנדבים וז’אַבוטינסקי. בחוגים של מתנגדי ההתנדבוּת, שומרי הקיים, הוּא הרשה לעצמו גם להביע צער על זה, שרוּבי הכוחות למוּדי הנסיון יצאוּ עתה לגדוּד. אולם הוא ידע להעריך את הגורמים הנפשיים ואת השאיפות הפּנימיות של ההתנדבוּת ועזר למתנדבים לטוות את החלומות על ההשתתפות הממשית בכיבוּש האָרץ ועל יצירת תנוּעת מתנדבים רחבה בעם, אשר תביא לאָרץ גדוּד צבא ועבודה עוד בימי המלחמה. במשך היותו בארץ ובפגישותיו התכוּפות עם המתנדבים למד ויצמן גם להעריך יותר את תנוּעת ההתנדבוּת. הוא נוכח אחרי גם זמן קצר, כי ההתנדבוּת היא הדרך לחידוּש וחיזוּק הכוח העברי באָרץ עוד בימי המלחמה. הוא הגביר מתוך כך את עזרתו לתנוּעת ההתנדבוּת, אוּלם את הטיפוּל העקרי בשאלה זו הוּא מסר לחברים אחרים של ועד הצירים וביחוד לברון ג’ימס רוטשילד”. (“הגדוד העברי”, קונטרס שמ"ו.)


 

ט. “מה זאת חלוץ?”

בזכרונותיו על הגדוּד מספּר ז’בוטינסקי על שיחה אחת עם טרוּמפלדור, לפני נסיעת האחרון מלונדון לרוּסיה. כשי. ט. סיפר על תכניתו להקים ברוּסיה צבא יהוּדי וּלאַרגן תנוּעה חלוצית, שאלוּהוּ ז’בוטינסקי: חלוץ – מה זאת חלוץ? פּועל?

י. ט. הסביר מהוּת החלוּציות – התמכרות לשירות האידיאל במסירוּת נפש, בלי תנאי ובלי שיוּר.

“אנשים כאלה אינם בנמצא” – העיר לו ז’בוטינסקי.

מז’בוטינסקי נעלם שתנוּעה חלוּצית זו קיימת כבר זה הרבה שנים באָרץ, ושמאות “אנשים כאלה” נמצאים בתנוּעת הפּועלים הארצישראלית. גם לאחר שז’בוטינסקי בא לאָרץ ונפגש את מחנה חלוּצים שבתוך הגדוּד – לא הבין את החלוּציות ולא ידע “מה פּירושו של חלוּץ” – מאָז ועד היום הזה. וכשהתנגש ז’בוטינסקי בהופעה חלוּצית – ברצון המתנדבים האמריקנים להשאר אחרי שחרוּרם מהצבא באָרץ על מנת לעבדה ולשמרה – לא ידע להעריך רצון זה, ולא הושיט להם את עזרתו.

בשביל ז’בוטינסקי היה קיים רק גדוּד־צבאי, וכל מה שיצא מגדר זה היה זר לו, טפל וגם פּסול.

לאחר שהמלחמה נגמרה וכל הפּעוּלות הצבאיות פסקוּ, הגיע תור ההשתחררוּת. השלטון הצבאי הניח את הברירה ללגיונרים להשתחרר בארץ (לאלה שרצו להשאר כאן), או באנגליה או באמריקה (לאלה שרצו לחזור לארצות אלה). כמעט כל הלגיונרים האנגלים שבוּ לאַנגליה. מהאמריקנים רצוּ רבים להשאר באָרץ, וּמשוּם כך בחרוּ להשתחרר פּה, והם דרשוּ מועד־הצירים עזרה לסידוּרם בעבודה, באי כוח פועלי ארץ־ישראל נצטרפוּ לדרישה. בעיניהם לא היה הבדל בין התנדבוּת לצבא ובין התנדבוּת לעבודה באָרץ. הם עמדוּ גם על ההפסד המוּסרי הרב הצפוּי לתנוּעה הציונית, ביחוּד בתוך היהדוּת האמריקנית, אם הנהלת־התנוּעה תתעלם מאת הצעירים שבאוּ למסור את נפשם על האָרץ ותאַכזב את שאיפתם להשאר באָרץ.

אוּלם לא כל חברי ועד הצירים הבינו זאת, ולא עזרוּ ללגיונרים. בדעתנו את הזרות של רוב חברי ועד הצירים לעניני התנוּעה הציונית לעניני הישוב ­– לא התפּלאנו יותר מדי על עמדה לא־הגוּנה זו. לרגל הרכבו המשוּנה של ועד הצירים הוּרגלנוּ אז לכמה דברים תמוּהים שנעשו במוסד זה. אולם הפתעה מרה היתה בשבילנו עמדת ז’בוטינסקי כלפי לגיונרים משוחררים, חברים בגדוּד, הרוצים להתערות באָרץ.

ב“חדשות האָרץ” הופיע אז מאמר של ז’בוטינסקי (בחתימת הפסיבדונים שלו “אלטלינה”) שבו נאמר:

"שמעתי, כי יש בין חיילינוּ העומדים להשתחרר כשלוש או כארבע מאות הרוצים להשאר באָרץ. שמעתי גם, כי יש איזה קושי בדבר, אך אינני יודע בדיוּק מאיזה צד הקושי בא – אם מצד הממשלה, או מצד ועד הצירים, או מצד המשתחררים עצמם. אפשר כי בעצם הרגע הזה שאני כותב, יוּברר המצב ויוּסרו כל המכשולים, והצעירים האלה ישארו באָרץ, ילבשוּ בגדי אזרח ויעבדוּ עבודה פוריה – עבודה פוריה כשאָר הצעירים באָרץ הלבושים בגדי אזרח, וכל הקהל ישמח. אבל מותר לי וגם חובה לי להגיד, כי אני לא אשמח.

– אם יראוּ מתנדבי ארץ־ישראל 300 או 400 צעירים שעוד אתמול לבשוּ בגדי צבא והיום הם כוּלם משוּחררים ועובדים עבודה פוריה, שובתים שביתות, משתתפים באסיפות, כותבים בעתון, מטיילים, הולכים וּבאים כרצון לבם, בזמן שהם, מתנדבי ארץ־ישראל יגורו באוהל, יעלו על המשמר ויכנעו לעוזר משנה סגן – התוצאה הפסיכולוגית מוּבנה מאליה.

– שמעתי מפי עסקנים רכי־לבב, כי יש בזה תועלת רבה אם ישארו פה 300 או 400 צעירים טובים כאלה; אין לנו להיות סנטימנטליים. הצעירים האלה שכוּלם אוהבים כל כך את האָרץ יוּכלו לשוּב הנה בעוד שנה ואז ימצאוּ תנאים יותר טובים להתנחל. סוף סוף יש רבבות צעירים טובים בפולין ובגליציה – ובכל זאת כבר הורגלנוּ והשלמנוּ עם הרעיון המעציב, כי צריכים הם לחכות. יחכוּ גם אלה, צר לי עליהם, אבל סוף סוף יותר נעים לחכות באַמריקה מאשר בפולניה – או מאשר באוהל המחנה על חולות המדבר"… (“חדשות האָרץ”, ג' אלוּל תרע"ט, 29,8,19).

בטון כזה של איבה ובוּז כתב אָדם שראָה עצמו כאבי הגדוּדים על חבריו בצבא, חברים שהתנדבוּ וּבאוּ מעבר לים למסור נפשם על שחרוּר האָרץ. ועל מה יצא כל הקצף הגדול הזה? על החטא שחטאו בסירוּבם לעזוב את האָרץ…

כמה כפית־טובה מוסרית, טמטוּם נפשי, כמה זרות רעיונית נתגלוּ ביחס זה לשאיפת הלגיונרים להתערוּת באָרץ. כמה לא הבין ז’בוטינסקי את המניעים הפּנימיים שפעמו בתוך מתנדבים אלה.

מה שלא הבין ז’בוטינסקי – הבין עסקן אחר של הגדוּד, שאַף הוּא היה פּועל, אבל היה חלוּץ בעצמו, והיו לו קשרים ממשיים את האָרץ וידע להעריך תנוּעת התנדבוּת והבין את נפש הלגיונרים הרבה יותר מז’בוטינסקי, זה היה מ. סמילנסקי.

"המשתחררים האמריקנים צריכים להיענש על שאינם חושבים כמר אלטלינה (ז’בוטינסקי).

האָמנם לא ירגיש מר אלטלינה, הדואג כל כך לקיוּם הגדוּדים, כי דוקא היחס הזה הוּא אחד הגורמים להתנונוּת רעיון ההתנדבוּת הגדול?

אנשים גדולים ומבוגרים רשאים להבין את חובתם ולהכיר את תפקידם ותעוּדתם עפ"י הכרתם הפּנימית והרגשתם העצמית, ואין הרשוּת למי שהוּא להכריז לפניהם על עמדתם המוּסרית ולשנן להם בלשון של פּקוּדה את הדבר אשר עליהם לעשות.

מר אלטילנה הבין את רעיון הגדוּד ככה, ואחרים הבינוּ אחרת.

יש אשר רק קסם השחרוּר לקח שבי את לבם ורק התקוה לתת גם את דמם כופר הגאוּלה נתנה כובד להתנדבוּתם, ואחרי אשר אָבד הקסם הזה, נתרוקן בשבילם רעיון ההתנדבוּת, אפשר שהם “סנטימנטליים”; אבל מה יעשו, וככה נוצרוּ ביד היוצר.

יש כאלה אשר חשבוּ, כי להכרזת בלפוּר לא יהיה ערך מוּחשי אלא אם כן תכבש האָרץ בעזרת הצבא העברי ותשמר על ידיו. וכיון שהדבר לא נעשה ואָנו מוסיפים לעמוד דלים וריקים ומחכים לחסדי לאוּמים, כאשר עמדנוּ כל ימי גלוּתנוּ, אבד חן ה“בצבא” העברי בעיניהם. אפשר מאד, שהם טועים בחשבון. אבל מה יעשו, וזהו חשבון נפשם, ולא אחר.

– יש אשר ראו את ההתנדבוּת כהמשך עבודת החלוּצים הישוּבית וכמעבר מתקוּפת עבודה אחת לתקוּפת עבודה חדשה; –

יש אשר ראוּ בה את האמצעי היחידי בזמן הזה להביא יסודות חדשים לארץ.

ויש אשר ראוּ אותה כהתחלה וכגרעין של מיליציה עברית.

כל אלה לא ראוּ את הגדוּדים כמטרה לעצמה, כי אם כאמצעי למטרה.

– ואשר לארצישראליים – אך לשוא טרח מר אלטלינה את כל הטורח הזה. הם אמנם אינם זקוּקים לאפוטרופסותו של מי שהוּא. כור העוני אשר נצרפו בו באָרץ במשך שנים, וזה שמו “עבודה עברית” – הכשירם והתקינם להחליט את החלטותיהם מתוך הכרתם העצמית, בלי כל סיוּע ובלי כל השפּעה מהחוץ; את אשר תגיד להם הכרתם הפּנימית אותו יעשו ואותו יוּכלוּ לעשות. את אשר תטילו עליהם כחובה – אותו לא יעשוּ ואותו לא יוּכלוּ לעשות. כאלה הם ולא אחרים".

דברים אלמנטריים אלה היה סמילנסקי “האכר” צריך להסביר לז’בוטינסקי “המדינאי”.

(“חדשות האָרץ”, י“ד אלול תרע”ט).


י. מי יגן עלינו

בשאלת הלגיונרים המשוחררים נתגלה הקרע הראשון בינינו וּבין ז’בוטינסקי. זה לא היה קרע על רקע סוציאַלי, אלא ניגוּד עמוק הנובע מתוך הבדל פּרינציפּיוני בתפיסה הציונית. ניגּוד בין ציונוּת של הגשמה מלאָה ועבודה חלוּצית ובין ציונוּת של מדי־צבא ופקוּדה צבאית.

הקרע השני נתגלה בהגנת תל חי.

שנים ממפעלי הגבורה של הפּועל היהוּדי באָרץ – “השומר” ותל חי – כבר נעשו כינויי־כבוד נערצים בהיסטוריה היהוּדית החדשה. בשעתם נמצאו לשניהם מתנגדים חריפים. אלה הם הפּיקחים שלנו היודעים, כי “הגוי” ייטיב לשמור עלינוּ מאשר אנוּ בעצמנוּ. בימי השומר נקרא “הגוי” הזה מוצטפה, בימי תל־חי – דישאַנל (נשיא הריפוּבליקה הצרפתית). ברם, מזלו של השומר היה יפה ממזלו של תל חי. האכרים ובעלי הבתים, שבטחוּ בשומר הערבי, התנגדו אָמנם לכתחילה ל“השומר”, אבל לאחר שהשמירה העברית נעשתה לעובדה, לעוּבדה רבת ערך והשפּעה בחיי־הישוּב, היו די הגוּנים וצנוּעים להשלים את השומר בדיעבד וגם לקבל אותו ברצון.

אולם למתנגדי הגנת תל חי נצטרף נביא גדול וחכם ממלכתי ותיק אשר הוכיח שעלינו לסמוך בהגנת הגליל העליון (מתוּלה, כפר גלעדי, תל חי וחמרא) על הנשיא הצרפתי דישאַנל, שתחת הגנתו נמצאו אָז ארבע הנקוּדות שבצפון האָרץ, כי אָנו חלשים ומחוסרי אונים להגן על עצמנוּ. המתנגד הזה היה ז’בוטינסקי. ומדינאי גדול שכמותו אינו יכול, כמוּבן, להניח אף לרגע, שהוּא מסוגל גם לטעות פּעם. למדינאי הזה יש גם עט־חרוּצים, המחונן בסגוּלה נפלאה: לטהר שרץ בק"ן טעמים ולטמא כל טהור במאָה ואחד. ובחריצת־עטו “הוכיח” ז’בוטינסקי, שמגיני תל חי אשמים במות טרוּמפּלדור, צ’יז’יק וחבריהם.

אילו היה גם בין מתנגדי “השומר” סופר מהיר וקל כז’בוטינסקי, היה יכול להוכיח כמוהו ש“השומר” אשם במות ברלי שווייגר, מאיר חזנוביץ ויתר חבריהם שנפלוּ על משמר הישוּב – והצדק היה אתו, כמובן. כי אלמלא נשמעו אנשי “השומר” ל“חכמי” המעשה, אשר בטחו בשמירה ובהגנה של הצ’רקסים והמוגרבים – היו ברלי שווייגר וחבריו ודאי עוד חיים אתנו עד היום הזה…

לאחר הכיבוּש האַנגלי השתררה הדעה בקרב הישוּב וביחוּד בחוגים הבעל־ביתיים שמעכשיו אין עוד כל צורך שהיהוּדים ידאגוּ להגנתם העצמית. ממשלת ההצהרה ודאי שהיא תדע לשמור על השלום והבטחון באָרץ ותגן על היהוּדים במידה מספּיקה. נגד השליה מסוכנת זו יצא האורגן של “אחדות העבודה” עוד “בימים הטובים ההם”, זמן רב לפני מאורעות פּסח בירושלים 1920, כשהאמוּנה באנגליה היתה שלימה ומלאָה:

“בארץ ובתקוּפת־הגאוּלה מתרבים ומתגלים סימני הגולה. עם כיבוּש הגליל, עם השחרוּר, פּרקנוּ מעלינוּ את מעט הנשק שהיה לנוּ. בסכנת נפשות, במצב של מלחמה, נרדפים וחשוּדים תחת שלטון עריצי צבא תורכיים שמרנוּ על הנשק הזה ודאגנוּ להרבותו, כי בו ראינוּ את בטחון הגנתנוּ. והנה, עם השחרוּר, מסרנו הגנה זו לנאמן, הכובש את האָרץ. וכיום אין זה סוד לשום איש, כי לא כך עשו שכנינוּ. שלל התורכים והגרמנים הבורחים הגדיל בזמן הכיבוּש את כמוּת הנשק של שכנינוּ. ונצחון צבאות השריף העשיר אותם גם בנשק אנגלי. את הפּקוּדות למסור את הנשק מלאנו רק אָנוּ, העברים. וחצי שעה מישובנו הופיע פּתאום גבול לארץ – בקרבת מלחמיה ודגניה. על הגבוּל הזה המוני אנשים פּראים מסתובבים, מעבירים נשק, תנועת נשק רבה וניכרת לעין כל. הכפרים סביבנו מלאים נשק, נשק השלל ונשק הכובש. ואנחנוּ – בוטחים על המשמר החדש, מבחוץ. – – התקוה לגואל מן החוּץ מחלישה ומבטלת את כוחותנוּ, המעטים ודלים גם מבלעדי זה” (“מהגליל”, י. טבנקין, קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט).

והדברים היוּ בעתם, כפי שהוכיחוּ מאורעות תל־חי וירושלים בתחילת אביב תר"ף (1920).


יא. תל־חי

לאחר גמר פעולות המלחמה הצבאיות בא“י ובסוּריה, פּינה הצבא האנגלי, על פי הסכם עם הממשלה הצרפתית, את סוּריה וצפון א”י. צרפת לא הספּיקה לכבוש את השטח הפּנוּי, ובצפון הארץ החלו מהוּמות ותגרות בין שבטי הבידוּאים מעבר הירדן ובין הערבים הנוצרים שתמכוּ בצרפתים. ארבע נקוּדות יהוּדיות בקצה הצפון – מתוּלה, כפר גלעדי, תל חי וחמרא נכללוּ באיזור הצרפתי. התקפות הבידואים לא היו מכוונות נגד היהוּדים, אולם במצב האנרכיה היה יסוד לחשוש שסוף סוף תגע הרעה גם ביהוּדים, למרות החזיקם בנייטראַליות גמוּרה כלפּי שני הצדדים המתגרים.

הידיעות הראשונות על התקפות נגד היהוּדים הגיעו מכפר גלעדי בחודש כסלו תר"ף (קוּנטרס י"ח). כעבור ימים אחדים נתקבלה ידיעה על הריגת הח' שפּושניק בתל־חי.

“בכ' כסלו לפנות ערב ישבוּ חברי קבוצת תל־חי בחדר האוכל. נשמעה יריה בודדת (כל אותו היום לא פסקוּ היריות על הכפרים הנוצריים אשר מסביב), ולאחר כך – יריה מ־30–40 רובים בבת אחת. מיד כיבוּ חברים את המנורה, שכבו ליד הדלתות והשיבוּ באש חזקה. היריות משני הצדדים נמשכו זמן רב. המתנפּלים הקיפוּ את החצר מכל ארבע פּינותיו וירו בלי חשוך כדורים; סוף כל סוף היו מוכרחים לעזוב את המקום. לכששקטה האש החלו לקרוא בשמות החברים, ועל שם שפּושניק נשמעה אנחה. חפּשו ומצאוהו – נאנח ומתבוסס בדמו. הבהילו את הרופא ממתולה – אבל הוּא מצא אותו כבר מת”.

(קונטרס י“ט, ה', טבת תר”ף)

הידיעות המדאיגות מהגליל העליון נתרבוּ. בקונטרס כ' (י“ח טבת תר”ף) הופיעה הקריאָה “למשמר” מאת א. שר, חבר קבוּצת כנרת.

“אָנו מוּכרחים להושיט יד עזר לנקוּדות “הצפון הרחוק”, כי בלבות אנשי המקומות הכי “מבוצרים”: תל חי וכפר גלעדי, למרות ההכרה הברורה כי את המקום אין עוזבים, כי על הבנוי אין מוותרים (ההדגשה – במקור) אינה פוסקת ההרגשה, כי הננו אך קומץ, קומץ, קומץ, כי באותה מידה שמספר האנשים גדל, מתחזק גם רוחם בהם. – לא צבא כובש החי על חרבו דרוש לנו לשמור את עמדותינו עד תום הימים הרעים – כי אם מחנה עובדים, שידעו, אמנם, להחזיק גם בשלח. דרוש לנו עובד שידע גם להגין על מחרשתו ולא לחרוש בה בלבד; – כעת בא צבא, מחר הוּא הולך, ורע וּמר לנו כל זמן שאנו סומכים על כוחות אחרים. – אל תתנוּ לגליל העליון לנפול”.

לא כך חשב ז’בוטינסקי. במאמר (מיום ב' שבט תר"ף) הנקרא בשם “מתוּלה ודישאנל” ניסה ז'. להוכיח שבחירת הנשיא הצרפתי החדש, הידוּע בפרצופו הריאקציונרי והשוביניסטי, היא לטובתנוּ. כי נשיא כזה דווקא ידע מה לעשות בערבים הפּראים – ו“מתוּלה” (ז"א הגליל העליון) יכולה לשקוט על מכונה.

הח' שר לא סמך על דישאַנל – והלך להגן בעצמו על נקוּדות הצפון. אתו הלכוּ עוד חברים מכנרת. אחד מהם – י. טבנקין – כותב לקונטרס:

“כפר גלעדי ותל חי עומדות באומץ לב. התחילוּ גם לעבוד. שקט כמעט, אבל השקט הוּא זמני. הצרפתים התבצרו במתוּלה, אבל אינם תוקפים את המתקוממים. והמלחמה הפּרטיזאַנית יכולה להמשך זמן רב. מחכים עכשיו להתקפה מצד המתקוממים” (קונטרס כ“ג, י” שבט תר"ף).

ביום ו', י"ז שבט, התנפלו בידואים על החורשים בשדות תל־חי. כעשרה חברים יצאו מיד לשדה לעזרת המוּתקפים. א. שר עם עוד שנים היו הראשונים. האש מצד הבידואים התחזקה. כדור פילח את גופו של שר. הרופא בתל חי הגיש לו תיכף עזרה, אבל ללא הועיל. כעבור חצי שעה מת.


יב. “הגנה או הפגנה”?

הועד הפּועל של “אחדוּת העבודה” הוציא מיד קריאה “לעזרת הגליל” (קונטרס כ"ו, ל' שבט). ביפו נקראָה בשבת, כ"ח שבט, אסיפת אַזכרה לאהרון שר, וּלאחר דברי חברים נתקבלוּ החלטות אלה:

1) האסיפה מכריזה על החובה להגן על עמדותינוּ בגליל ולחזק את מקומות ישוּבנו שם.

2) האסיפה מכריזה, כי הגנה זו אפשרית ע"י הכנסת כוחות עבודה במספּר גדול לגליל התחתון והעליון, ודורשת מאת הועד הפּועל הציוני להקציב ולהמציא את האמצעים הדרוּשים לביצור הגליל במאות אחדות של עובדים חדשים.

3) האסיפה קוראת למתנדבים להעמיד עצמם לפקוּדת חברינו בגליל העליון.

4) האסיפה מחליטה להכניס תיכף ומיד תרומה של הוצאַת יום אחד לכל בית לקופת הגליל, וקוראת לכל הצבור לקבל עליו את תרומת המס התכוף הזה.

5) האסיפה דורשת מאת הועד הזמני (“הועד־הלאוּמי” בזמן ההוא) להכריז מס של הערכה עצמית לכל הישוּב לטובת הגליל".

כעבור ימים אחדים הופיע ב“האָרץ” מאמרו של ז’בוטינסקי בשם “הגליל העליון”:

"לשים קץ למה שמתהווה באיזור הצרפתי של הגליל העליון – אין זה בידינו. אבל, בידינו לשים קץ לתרדמתו של הקהל העברי, באָרץ ובחוּץ, בפני החזיון הלז. –

אין זאת אומרת, כי מסכימים אנחנו לנוסחאותיה של אסיפת ההספד, שנקראָה ביפו לזכר המנוח שר, הנוּסחאות האלה – הן פּרק לחוּד; הן טובות או גם גרוּעות, וההבדל לא בעצם האמצעים שהוּצעו שמה, כי אם במטרה. מהי המטרה: הגנה – או הפגנה?

אם מטרת הגיוס המוּסרי שהוּכרז ביפו היא הגנה על עמדותינוּ לבל תהרסנה, אָז אין לאמצעים אלה כל ערך מעשי. – ענין אחר לגמרי, אם המטרה היא הפגנה: לצאת ולמות, אם צריך, ובזאת לאַשר ולקבל את זכוּתנו, אָז כמוּבן, הגיוס המוּסרי הוא אמצעי מתאים. רק אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו. וטוב שידע גם זאת: ערכו הפּוליטי, השפּעתו המדינית של מות קדושים בימינו אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה בימי המלחמה. אָז היוּ מתחשבים בדם והכירוּ בו כעין סגוּלה מזכּה מקנה זכוּיות. אך מאָז עברוּ כשנה ורבע, והעולם הוּרגל בדם הנוזל בלי שיטה….

– העמדה שצריכים אָנו להגן עליה איננה מתוּלה ותל חי. הוא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידוּעה היא לכל העולם הפּוליטי: ארץ־ישראל בשלימותה מדינה אחת וכוּלה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ־ישראל. מחסה אנגליה לא מפּני שנהפּכנו פתאום לפטריוטים אנגליים או אימפּריאליסטים אנגלים, אלא מפּני שמחסה אנגליה, למרות כל ההפתעות שראינו פה, עודנו בעינינו כסמל לגורלה ההיסטורי של הארץ, ולטובת הרעיון של מחסה אנגליה “מפגינים” עתה, שלא מדעתם ובעל כרחם, גם השודדים המזוּיינים שהרגו את שר ושרפוּ את חמרה – מחוץ, לאיזור האנגלי" (“הארץ”, א' אדר תר"ף).

על עמדה זו ענה הח' כצנלסון בקונטרס כ"ז:

“הסופר בעל המאמרים הראשיים ב”הארץ" (ז’בוטינסקי) הוא אָדם מדינאי. וכשהוּא מדבר, לכאורה, אלינו בלשוננוּ, הרי זה רק דבר שבצוּרה, מנירה של דבוּר. בעצם הדבר מפנים פניו מבעד האשנב של “האָרץ” – החוּצה, אל מוּל פני העומדים מעבר לחומה, אל שליטי עולם. ואליהם הוּא מדבר נכבדות. וכאָדם, שהנהו בן־בית אצל כל מיני ענינים וחשבונות מדיניים, ראה הוּא הפּעם להזהיר אותנוּ ולהודיע לנו, כי “ערכו הפּוליטי, השפּעתו המדינית של מות קדושים בימינוּ אלה נפל עתה הרבה מזה שהיה במלחמה”. הוּא היודע ועד, כי “אָז היו מתחשבים בדם – אך מאָז עברו כשנה ורבע” – והקוּרס ירד פלאים.

בזה כנראה יש לבאר את החזיון, שנראה לכתחילה תמוה במקצת, כי כל “הענין” של הגליל העליון לא זכה לתפוס יותר משתי שוּרות וחצי “בידיעות האחרונות” של “האָרץ”, בשם “נהרג יהוּדי”.

אוּלם הסופר עצמו אינו מסתפּק כנראה בידיעה זו. והנהו מזדרז ומתעורר – אחרי שני חדשים וחצי של דומיה נמרצה – “לשים קץ לתרדמתו של הקהל”. בעלי זכרון אָמנם, זוכרים ודאי, כי עצם השאלה המדינית של הצפון כבר נפתרה על ידי אותו סופר לפני זמן מה, פּתרון קצר, פּשוּט, ברור, והעיקר – מדינאי ממש, במלה אחת לאַקונית: דישאַנל! כלומר, צרפת החזקה, הכבשנית, מסיגת הגבול, – היא תושיענו. אוּלם אם ערכו של דם אדם יכול להשתנות כל כך במשך שנה ורבע, היפלא הדבר, כי מסקנות מדיניות, חריפות ובטוּחות, תרדנה מגדוּלתן, מבלי שבעליהן יכיר בזה, במשך מספּר שבוּעות.

מה יש לעשות כיום בגליל העליון ולשם הגליל העליון – את זאת אין הסופר המדינאי טורח לגלות לנו.

– לא שאלה זו, שאלת האמצעים מעסיקה את הסופר. השאלה היא: “מהי המטרה: הגנה או הפגנה”? וכאן אנו שומעים מתוך הבנה מדינית עילאָה, כי “להגן על העמדות אי אפשר” כי “אין בידינו כוח שיספּיק לדחות ולהבריח את התוקפים”. האָמנם פּיו של הסופר הוּא המדבר אלינו? ככה, כמדוּמה, היו אומרים לנו לפנים, בימי ההגנה ברוסיה דודינוּ וזקנינוּ הטובים! ומנין, לכאורה, חכמת זקנים זו לאדם שהרבה ללמד אותנו, עוד לפני שנה ורבע, על מוּסר נשרים ועל גבורת תרמופילי, ועל אותו האַנגלי אשר התעקש ולא רצה לוותר על פּרוּטתו, ותבע ותבע כל ימי חייו עד שקבל את שלו? או אפשר כי מי שמסוגל למדוד מות קדושים באַמת מידה של חשבון מדיני, לא ידע מעולם דבר אחר, מאשר המלה הנערצה – הפגנה?

יש כנראה אנשים, אשר אינם יודעים תפארת אחרת מאשר נוצות־כובעים, דרבני־מגפים וזהב־אַפּולטים, גבורה אחרת מאשר התגוששות אתליטים בזירה, כבוד אחר מאשר כבוד מפקדים, ומדיניות אחרת מאשר הזכר ברפּורטים של תקיפי עולם. מה יאמר ללבם של אלה דבר אסיפת יפו, אשר לא תואר לה ולא הדר, או קבוּצת האנשים, חסרי כל כשרון־הפגנה, אשר חמדו להם לעמוד בתל חי, במקום אשר שוּם סינמטוגרף, ושוּם רפּורט ואפילוּ שוּם כתב של “האָרץ” לא יגיע. ואיזה זמן בחרו להפגנה דלה זו? כשלטובת הרעיון מפגינים באופן מצוּין אחרים, “השודדים המזוּיינים שהרגוּ את שר ושרפו את חמרה”, ועושים בעדנו הפגנה (כשם שהם העושים תמיד בעדנו גם את ההיסטוריה).

– הסופר המדיני אינו אומר למתנדב, כי ילך. איננו אומר לו גם לבל ילך. אבל הוּא יודע, כי “אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שידע את כוונתו”, כלומר, להפגין!

האנשים העומדים כיום בכפר גלעדי, תל חי ומתוּלה, וגם אלה אשר עלו לשם אחרי אסיפת יפו, ואפילו אלה העומדים מוּכנים לעלות כל שעה שהדבר יידרש מהם, רשאים לענות ולאמור:

דרכנו לפנינוּ. אנשים כנים אנחנוּ ולא מפגינים. לא התכוונוּ להפגין לא בלכתנוּ לגדוּד, ולא בעבודתנוּ בכל התנאים ולא בשמירתנו בלילות. לא מפקדים שולחים אותנוּ, ואבידת־חבר אינה קלה בעינינו. כי לא חומר לחשבונות מדיניים הוּא ואנחנו בשבילנו, כי אם עצמנו ובשרנוּ. אָנו רוצים בחיים ויודעים את הצפוּי לנוּ, בלכתנוּ, ביחוּד אחרי המעל שאתם אנשי המעלה מעלתם בנו ובדבר; והולכים אָנו מפּני שאת שליחוּתנו אנו ממלאים, כי בכבוד הישוב ובנפשו הוא הדבר, כי לא שאלה של חלקת־אדמה וקצת רכוּש יהוּדי יש כאן. כי אם שאלת ארץ־ישראל. כי העזיבה והנסיגה הן המופת החותך על רפיוננוּ ואפסותנוּ, וכי ההוכחה היחידה של זכותנוּ על ארצנוּ, על אחדות ראש פינה ומתוּלה היא בעמידה קשת־עורף ונואשת, מבלי הבט אחורנית". (קונטרס כ“ז, ג' אדר תר”ף).


יג. הוויכוח בועד הלאומי על תל־חי

מגיני תל חי עמדו אָז במערכה כפולה: בפני־שודדים ובידואים מזוּינים מבחוּץ, ובפני אדישות מנהיגי הישוּב ועסקניו מבפנים. רק פּועלים ומשוחררי הגדוּד האמריקני נענוּ לקול הקריאָה לעזרת הגליל. ועד הצירים והעסקנים ובעלי השפּעה ובעלי היכולת בישוּב התנכרוּ למגינים הבודדים.

באי כוח הפּועלים והמתנדבים דרשו מהועד הזמני (המוסד העליון של הישוב בזמן ההוּא) להעלות שאלת תל חי בישיבתו, שנועדה בד' אָדר (תר"ף). בישיבה השתתפוּ מלבד חברי הועד הזמני – גם שליחי מגיני תל חי, אוּסישקין, יו"ר ועד הצירים, וז. ז’בוטינסקי.

דברי המתווכחים הנתונים בזה לקוחים מתוך הפּרטיכל הרשמי של ישיבת הועד הזמני – פּרטיכל יבש שניטל הרבה מטעם הדברים באמירתם, אבל הוא מוסר בנאמנות את תמצית הדברים. (הושמטו דברי שיינקין ולודוויפול שכבר אינם בחיים).

אוסישקין (פּותח בתור ראש ועד הצירים).

"אני חושב שהשאלה היא הכי נכבדה, ולא רק באסיפה זו, כי אם גם באסיפות שקדמו לה, וגם אלה שתהיינה אחר כך. – התחילה התעוררוּת גדולה. האַחריוּת נופלת על אלה שעוררוּ את התנוּעה. אני לא התערבתי בדבר. עכשיו אָנוּ צריכים להחליט מה לנו לעשות.

ראשית עלינו להבין שאין פּה שאלה של רכוּש. מה שנוציא על הגנת המקום הזה יהיה הרבה יותר משיש ושיגזלו משם. עיקר הפּרובלימה היא: אם צריך לעמוד על המקומות האלה מבלי להתחשב עם משהו, ואפילו עם קרבנות של כספים ואנשים. ואת המקום שרכשנו אותו פעם אחת לא נעזוב, או שאָנו נמצאים בין הפּטיש והסדן ומוּכרחים לסגת לגבול האַנגלי.

– צריך להתחשב עם הפּסיכולוגיה הערבית. הבאים מן הצפון אומרים לי: אין אנוּ נלחמים נגד הערבים, כי אם מגינים על הישוב, והערבים אמרו: היהוּדים באים במספר גדול ובנשק, ובאים כדי לעמוד על צד הצרפתים. למרות חפצנו אָנו נכנסים למלחמה בין אירופּים וערבים. יחסינוּ עם הערבים יהיו בגלל זה רעים מאד.

אבל מן הצד השני, חוּץ מהשכל יש לנו רגש, והוּא אומר: פּה מקומותינוּ, עלינו מתנפּלים, הערבים רק מכבדים כוח, וצריך להראות להם, כי אָסוּר להכות אותנוּ חנם.

אם נבוא לידי הסכמה שנחוּץ לא לעזוב את המקום – נחוּץ לארגן התנדבוּת, לקבץ כספים וכדומה. אם להיפך, נבוא לידי הסכמה שצריך לעזוב את הגליל העליון, אָז אסוּר ואָסוּר למי שיהיה לעשותו על אחריוּתו הוּא מה שירצה.

בן־גוּריון: על השאלה הזאת לא יחליט הועד־הזמני ולא גם ועד הצירים. הישוּב עצמו יחליט, אם צריכים אנוּ להגן על הגליל, אם לא. זה תלוי באנשים המרגישים בחובה ורוצים להגן.

אומרים, זוהי שאלה דיפּלומטית, שאלת יחסים עם ערבים. השאלה אינה דיפּלומטית, וגם לא ערבית. זוהי רק שאלה ציונית בלבד. כי לא רק הישוב הקטן הנמצא שם עכשיו, אלא כל הגליל העליון עומד בסכנה שיאבד לעם היהוּדי.

לנו ברור שצריכים להגן על כל מקום, שבו עובד פּועל יהוּדי. בזמן האחרון שמענו הרבה, שעיקר ענין ההגנה היא לא הגנה אלא דימונסטראַציה פּוליטית, שאין לה להגנה ערך בפני עצמה, אלא משמשת ארגוּמנט במו“מ דיפּלומטי. בעיני אין הישוב הארצישראלי נימוק למו”מ, אלא דבר שיש לו ערך בפני עצמו.

מה עלינו לעשות כשמתנפּלים עלינו? אם נברח בפני שודדים – נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ־ישראל.

מאות אחדות של אנשים יכולים להגין על נקוּדותינו בגליל, כמוּבן, אם יקבלוּ את צרכי האוכל וכו', ואם תינתן להם גם העזרה הפּוליטית. ברור, כי בלי זה יהיה המצב קשה. אוּלם את כל זה נקבל על עצמנוּ. כל זמן שאָנו יכולים להגן –– חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו.

טבנקין (משליחי ההגנה בתל חי): מר לבי ולב כל אלה הנמצאים בהגנה. איש לא הלך למתוּלה מבלי לזכור, כי יש יהוּדים גם בפתח־תקוה, ביפו ובירוּשלים שיבואוּ לעזרה. ואם אַנשי תל חי וכפר־גלעדי קבלוּ את החלטתם בעצמם או ביחד עם שאָר הפּועלים באָרץ – אין אַתם צריכים לחשוב, כי אַתם פטוּרים בזה מחובותיכם. היהיה לועד הזמני אומץ הלב לאמור: עזבוּ את מקומותיכם? אני רוצה לדעת את דעתם של כל אלה באי כוח המפלגות השונות בישוּב, אנשי העתונוּת, יוצרי הגדוּד. אנו רוצים לדבר אתכם ולשמוע את דעתכם. אף כי איננו אומרים מראש, כי נכנע לכם. אנחנו חיים באָרץ, שרק כוחנו העובדתי הוּא המכריע בה, ולא דיקליראַציות של פיצל או אמיר אחר. אם יוכלו להתנפּל עלינו יתנפּלו עד בלי די. זאת ידענו עד הצהרת בלפוּר, ולא שכחנוּ גם אחרי ההצהרה. אני מדבר אליכם ואל אוּסישקין, שהוּא אחד מאלה היכולים להבין את ערך ההגנה. בשבילנו הדבר ברור. אם נפּול שם, בצפון – יגיע הד הדבר עד סוף המדבר. בשביל לעזוב את תל חי וכפר גלעדי צריך אומץ, כי זאת היא הנסיגה האחרונה.

לענין הגליל העליון יש הד גדול ויהיה הד עוד יותר גדול. איני רוצה להקל על הדבר. אין זו תביעה רק למאָה איש. מחר זה יכול להיות גם ל־500 איש. את הכסף הדרוש צריך לתת לא רק ועד הצירים, הישוב הארצישראלי עצמו יכול לעשות הרבה. במשך כמה שבוּעות היינו במצב כזה, שלא יכולנו לשלוח פּרודוּקטים לאנשים. כסף לא היה ואמרו: חכוּ עד שתבוא הועדה לחקור את המצב. אולם השודדים לא חכו עד שתבוא הועדה.

עכשיו צריך ללכת למתוּלה ולקחת אותה חזרה (אכרי מתוּלה עזבוּה לפני כך). נוכל להוציא זאת לפועל, אם נחליט שצריך לעשות זאת.

מוסינזון: אני רוצה לפנות אל אלה שהתאוננוּ על הישוב. אני מסכים: הישוב וועד הצירים התנהגו באדישות, אבל הפניתם אל הישוב לשאול את הסכמתו בזמן שהחלטתם להעמיד אותו במצב של סכנה? אני מאשים את עצמנו שאין לנו ישוב מסודר. אבל אם אַתם רוצים שהישוב יעמוד לעזרתכם, עליכם לפנות אליו. ואתם עשיתם את הצעד הזה, ולא שאַלתם אפילו את ועד הצירים. אָמרו, שמחר ילכו תלמידי הגימנסיה (לתל חי). ומי אָשם בזה, אם לא אתם שפּתחתם רשימת מתנדבים גם בשביל ילדים בני שש־עשרה?

אם אָנוּ רוצים שכל הישוּב ישתתף בהגנה צריך שהכל ייעשה על ידי ב“כ הישוּב. אם הישוּב ידרוש ממני – אוּלי גם אני אלך. ולא שיפתחוּ “רקרוטינג אופיס” ויפנוּ באופן רשמי ב”קונטרס“. אני מציע להחליט: א) אין אָנוּ עוזבים את מקומותינוּ, ב) אין אָנוּ נותנים אנשים למלחמה, ג) את הנהלת כל הענינים האלה מוסרים לועד של ב”כ הישוּב עם ב“כ ועד הצירים לא”י.

א. מ. ברוכוב: איני מבין את הפּקפּוּקים של ועד הצירים. כוּלנוּ מתקרבים למדרגה של ציוני בלפוּר. אנחנו חושבים שהכל ייעשה מחוּץ לישוּב. פּה יש פּחד מפני כוחות צעירים. את זה אני מוצא בכל מקום בספירות הגבוהות אצלנוּ, ואחרי כל זה בא שיינקין ושואל: מדוּע “אתם”? אבל הלא באמת רק הם הולכים ומגינים. יעבור הפּחד מפּני הכוחות הצעירים ולא יהיוּ פּקפּוּקים.

יבנאלי: אם הועד הזמני יקבל החלטה חיוּבית – בודאי שהשגנוּ את מטרתנוּ. אבל אם תקוּבל החלטה שלילית, אָז האנשים העומדים על המשמר לא ישובו מדרכם.

אני דורש מהזקנים, הדור שנושא את הציונוּת פּה במשך שלושים שנה, מדוע הוא נותן את היתרון לצעירים? הלא גם הזקנים יכולים לעזור. כי יש חלוּקת עבודה בענין זה. לא צריך לשלוח טלגרמה לחו"ל, כי במתוּלה נהרגוּ שני אנשים ועכשיו שם שקט; כי אם נחוּץ להודיע, כי דרוּשה עזרה, ואָז היוּ באים עם כספים, ולא היינוּ זקוקים לחסדי פרנק. אני מאמין לאוסישקין, שהוּא רוצה להתייחס ברצינוּת, אבל לוּ היתה הרצינוּת היה מטלגרף אחרת, והיה דורש שיתנוּ להכניס איזו מאות חלוּצים שהיוּ באים תיכף לבצר את עמדת העבודה וגם את ההגנה בגליל.

בהתנהגוּת ועד הצירים לא היתה הרצינוּת הדרוּשה. כי מה זה להגן בלי נשק? האם זה אפשר?

האנשים משם כותבים שהם החליטוּ להשאר, ולא צריך לטרוף אותם בעד החלטתם זו. הילדים בני י"ח, אפילוּ צעירים מהם, חשוּבים בעינינו יותר מבעלי זקן, שאינם עושים כלום ורק טוענים: מדוּע לא שאלוּ אותם? גוּרו (הנציב העליון בסוּריה) וסמוּאל (היה אָז באָרץ בשליחוּת פּוליטית, לפני התמנוּתו לנציב) אינם האנשים שיכולים לשנות את הפּוליטיקה שלנוּ. האנשים שיכולים להשפּיע עלינו הם לבקוביץ וחבריו, שקמוּ ועלוּ אחרי מות שר, שעלוּ מבלי כל חשבונות. מפּיהם אָנוּ חיים, ולא מפּי סמוּאל וגוּרו.

ז’אַבוטינסקי: חושב אני, שכל אלה הנמצאים באיזור הצרפתי צריכים לשוּב לארץ ישראל. אסביר לכם את טעמי. לרמות את עצמנוּ, כמו שעושים פּה אחדים, אינני רוצה. פּה אמרוּ: נלך לעבוד שמה – ורק לשם עבודה ולא לשם הגנה. טבנקין הרס את התיאוריה הזאת. אני רוצה להרוס את האילוּסיה השניה: שאפשר רק לעבוד ולא להילחם.

כשכתבתי את מאמרי על הגליל העליון, שמעתי שמספּר המגינים צריך להיות כ־200 איש. אני אמרתי אָז, שבמאתים איש לא נוכל לעמוד. יש סכנה שלא ייהרגוּ, כי אם יפשיטוּ אותם, לא ישאירו עליהם כלוּם. וזה יהיה מגוחך. עכשיו מדברים על 500. אבל גם בחמש מאות לא נוּכל לעמוד.

עשיתי פּה חשבון קטן בכמה צריכה לעלות לנוּ ההגנה. כי אנשים בלי נשק אי אפשר להחזיק, ולקנות נשק יעלה בהרבה מאד. ומאַין תקחוּ את כל הכסף הדרוּש?

ועכשיו הצד הפוליטי. אנחנוּ דורשים כל הזמן, כי ממשלת בריטניה תהיה על כל ארץ ישראל, ואם אנחנו בעצמנוּ נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה, לא יצא מזה כלוּם.

אין אנו מאוּרגנים. אין לנוּ הסתדרוּת מסוּדרת. אף על פּי שיש לנוּ ועד צירים, אבל גם הוּא בלי שוּם פּרוגרמה. מי יעזור לכל הענין הזה?

אני מבקש אתכם כחברים לדעה, להגיד לצעירים המגינים את האמת המרה.

מה לעשות? אני אגיד. יש אצלנו מוסד מדיני אחד […]4 שהוא היחיד! הוּא בטל, אבל צריך לבנות גדוּד […]5 דרך אחרת אָין!

אתם צריכים לאמור לחברים: שוּבוּ בחזרה משם ובנוּ פּה את הקיים.

דיזינגוף: מה אומרים לנו משמאל? “אם אתם לא תסכימוּ אתנוּ – אנחנוּ בכל זאת נעשה את שלנוּ”. באיזה מצב אָנוּ נמצאים? מה יצא מכל זה? מה חושבים האנשים האלה? בהתנהגוּת כזו יש סכנה גדולה מאד. יש לנוּ ועד זמני, יש לנוּ ועד הצירים. אני הייתי הראשון שהתנגדתי לוה"צ, אבל אם הוּא כבר ישנו – צריכה להיות משמעת. אתם רוצים להתנהג כאנונציו? אני מאשים את ועד הצירים. הוּא היה צריך להכריז: אָסוּר מבלי דעתנוּ לעשות דבר־מה! ואני מציע לבקש את ועד הצירים שהוּא ידאג להגנת הגליל, אבל בתנאי שלא להיכנס בסכסוּכים עם הערבים.

י. אהרונוביץ: חפץ אני להביע את דעתי בתור חבר הועד הזמני.

אני מקבל חלק מהקופּלימנטים שנאמרוּ מפי שיינקין ואחרים, מדברים על משמעת ציונית. גם אני אחד מאלה הדורשים משמעת, אבל לא משמעת שלא לעשות כלוּם. למשמעת כזו לא אסכים.

עצם השאלה היא: היכולת והצורך להגן על הגליל העליון. על היכולת דיברוּ פּה כמה נואמים ואני רוצה רק קצת להוסיף – – בשבילי שתי השאלות האלה קשורות לא רק בנוגע לגליל העליון, כי אם כל העבודה הציונית. הנוכל אנחנוּ השנוררים וכו' לכבוש ארץ? מי שאינו עונה על שאלה זו בשלילה, אין בשבילו שאלה גם בנוגע לגליל העליון. זאת היא רק חוּליה אַחת. ז’אַבוטינסקי לימד אותנוּ פּרק בפוליטיקה. על מזבח זה של פּוליטיקה נופלים האנשים היותר טובים. לדאבוננוּ נפל גם אוּסישקין לקרבן הפּוליטיקה. הפּוליטיקה היא הרבה פּעמים נגדנוּ. יהיוּ זמנים שהממשלה תשתדל לסכסך בין העמים פּה, וצריך, איפוא, להשען על עצמנוּ, ואם לא – נהיה תמיד מישחק בין צרפתים ואַנגלים, מצרים וסורים.

מוסינזון שואל: למה לא קראנוּ לישוּב? זה שנים שאָנו קוראים לכם. כל השנים ראיתם לפניכם מפלצת צעירים הכובשים את המושבות, ורציתם רק שיצילוּ אתכם מן הפּגע הזה. תחשבו כציונים ותבינו מה עלינוּ לעשות בגליל!

אליעזר שוחט: אני רוצה רק לבקש שאסיפה זו לא תקבל החלטה של איסוּר הגנה. יש שם קבוּצות שעובדות כמה שנים, ואַתם תבואוּ ותאמּרוּ: אָסוּר להגן! הלא זה יהיה מגוּחך.. הם החליטוּ להגן ולא לעזוב את המקומות. הם לא הציגוּ את השאלה הזאת פּה.

מלים אחדות לז’אַבוטינסקי. איני יודע, אם בכלל צריך לענות. תשוּבתנוּ היתה שם, בגליל. האָדון ז’אַבוטינסקי עושה חשבון. חבל מאד שהאָדון ז’אַבוטינסקי היה שנתיים בצבא. לוּ היה הזמן הזה בקבוּצותינוּ היה עושה חשבון אַחר. לא צרפתים ולא אַנגלים יעזרוּ לנוּ, כי אם אָנוּ בעצמנוּ. מקום שרק כבשנוּהוּ – לא נעזבהוּ. ומי שיעזוב – בוגד, יעשה כל אחד מה שהוּא יכול.

ב. כצנלסון: אפשר שז’אַבוטינסקי צודק, כלומר: לא נוּכל לנצח. אבל אני שואל: מדוע ז’אַבוטינסקי לא הלך לשם ולא אמר לטרוּמפּלדור ולחבריו שיעזבוּ את המקום? אוּסישקין העובד איתנוּ לא מזמן, הבין את המצב הרבה יותר נכון מזקני העסקנים של הישוּב. בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפּלה, וקשה להבטיח נצחון. כל כך מזכירים הנאוּמים האלה את הטענות נגד ההתנדבוּת. לגדוּד היתה מפלה בפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה אַף היא תהיה מבפנים. אנו עומדים פּה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש “המעשיוּת” שעושה את החשבון למפרע – לעזוב, ויש מעשיוּת אַחרת, המתעקשת שלא לעזוב עד הרגע האחרון, ואָז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי. בימי הגירוּש של ג’מאַל פּשה, היה גם מי שאָמר, כי לא צריך לעזוב את המקום. אבל מספּרם היה רק מאתים איש. מוּבן שגם הם היוּ מוכרחים לעזוב. איני יודע בבירור, אם לא היו נוספים על ידי ההשארוּת הזאת עוד קרבנות, אבל היינוּ אז מניחים מקום לשיטה אחרת: לא־עזיבה!

ש. הפטר: אני בא מגליל העליון, שלחוּ אותי לא לאלה שביקשוּ פּה חטאים, כי אם לחברינוּ. היושבים שם אינם מאמינים, כי עזרתם תבוא מצד אחר. הם מתיראים מעזרה. אם היוּ כאלה שעזבוּ את המקום – מיאוּש הלכוּ, ולא מפּני שהם חושבים, כי אי אפשר להגן.

דיברוּ פּה על הקושי להעביר אוכל. אם נחכה עוד יהיה עוד יותר קשה. לפני שלושה שבוּעות היה קל, ויכלנוּ להעביר מה שחפצנוּ. אבל לא היה לנוּ להוצאות הדרך. אָנוּ משלמים בעד הכל פי עשרה, כי אָנוּ מאַחרים.

אוסישקין: ז’אַבוטינסקי האשים אותי, כי אני בלי פרוגרמה. מוּבן, לו יש פּרוגרמה: גדוּד, גדוּד, גדוּד!. לי יש פּרוגרמה, יש לי דעה קבוּעה, אבל אני רציתי לשמוע בראשונה את דעתכם.

ז’אַבוטינסקי מצא פּה מקום להטיף ללא משמעת ל“בטלנים” של ההסתדרוּת הציונית, אוּלי יבוא יום שהם ישמעו לז’אַבוטינסקי. כבר הוּרגלנו לנאוּמים היפים שלו.

הדבר ברור לי יותר מדי. פּה נפתח דף חדש בתולדות הציונוּת, זאת לא הגנה שהיתה בזמן “השומר” בגליל וביהוּדה, פּה פּנים אחרים לגמרי.

רגש של אַחריוּת לא ראיתי פּה! אני אקח עלי את האַחריוּת. טרם שמעתי את דעתכם החלטתי, שלא לעזוב את הנקוּדות האלה. אינני יודע איך לעשות זאת. בחרוּ שנים שלושה, וגם אני אבחר בשנים שלושה, והועדה הזאת תדון איך לאַרגן את ההגנה ואיך להציל את אדמת ישראל".


יד. יום תל חי

העמדה החיובית שנקט ראש ועד הצירים וההחלטה שנתקבלה בועד הזמני לעזור למגיני הגליל – לא נתנוּ כל פרי. מחוץ לפועלים לא הוּגשה כמעט כל עזרה. קבוצות פועלים וחיילים משוּחררים הוסיפו לעלות לתל חי. בח' אדר הגיע הד“ר גרי, מהלגיונרים האמריקנים, עם קבוּצה של תשעה חברים לכפר גלעדי. מיד ניגש כל אחד לעבודתו: סידוּר ההגנה וההעבודה, חלוּקת המשלוח. הד”ר גרי, שטיפל בסידוּר בית חולים במתוּלה, מספר:

– – “בערב שבתי לכפר גלעדי, וביום ב' בבוקר (י"א אדר) בשעה 10 אכלנוּ ארוחת הבוקר וטרומפלדור ישב על ידי. – הגיעה אלינוּ ידיעה, כי הערבים מתקרבים לתל חי. טרומפלדור ועוד 9 מאנשי כפר גלעדי ותל חי הלכוּ לתל־חי. כעבור רבע שעה באוּ ששה רוכבים לכפר גלעדי מצד חלסה. במרחק של בקירוּב העמידוּ אותם, וגד, ראש המשמר, יצא לדבר אתם. הם אמרו, כי מסרוּ להם שנמצאים כאן צרפתים. גד ענה להם שהם יכולים להיווכח ולראות כי אין איש. – בהמשך השיחה הציעוּ משמר מאנשיהם להגן על כפר גלעדי בעת שתהיה התנפלוּת מצד הצרפתים. גד ענה שאנחנו יכולים להגן בעצמנוּ על המקום. הדברים האלה עוררוּ את חמת האופיציר של השריף שהיה נוכח בעת השיחה והוּא התחיל לדבר קשות ולחרף את גד. הרוכבים שבוּ לצד צפון מתל חי. אחריהם הלכוּ כשלשים איש מזוּינים רגלי. בעשר וחצי נשמעה היריה הראשונה באויר. ואחרי זה התחילוּ היריות, בתחילה בהפסקות, אח”כ באופן יותר ממושך, ולבסוף נשמעוּ קולות הפצצות".

י. ד., אחד מתשעת החברים שמיהרוּ עם טרומפלדור מכפר גלעדי לתל חי באותו יום מספר:

"כשנגשנוּ לתל חי מצאנו אותו מוּקף בידואים מכל עברים, ורוכבים אחדים שוטטוּ וירוּ באויר. כשנכנסנו לבית מצאנו את הכל ערוך לקרב. כל אחד על משמרו. בין הבידואים הכרתי אופיציר אחד, מנהיג של כנוּפית שודדים הגוּנה, אשר ניסתה לפני זמן מה לחדור בערמה לתוך כפר גלעדי, בתור אואנגרד אנגלי, ולא הצליחה. אופיציר זה התקוטט כל הזמן עם ל., איים עליו בפגיון וטען כי אנו נתנוּ יד לצרפתים, ואילוּ היינוּ ידידים לא היינוּ עומדים על יד החלונות ברובים. ש. השיב לו, כי מקרי ההתנפלות היו כה מרובים גם מידי ידידים וגם מידי אויבים, עד שאין להבחין ביניהם, ומשום זה עומדים מוכנים, ודבר אין לנוּ עם הצרפתים. באותה שעה הגיע קמיל אפנדי בלווית אופיציר אחד, המצביא של חלסה, שניהם מזוּינים מכף רגלם ועד קדקדם בפצצות ואקדחים. הם ועוד אופיצירים אחדים נכנסו אל הבית, והודיעו כי בסביבה ראו צרפתים, על כן באוּ להיווכח אם אינם כאן. היות, שלא זו הפעם הראשונה שהם באים בדרישות אלו, הרשו להם גם הפעם להתבונן בחדרים.

בינתיים נפרד אחד האופיצירים מעל החבורה, וראינו שהוא מזעיק אנשים מן הסביבה, מכל העברים נוהרים לתל־חי.

כאמיל עם בני לויתו עלו אל העליה. פתאם קופצת משם דבורה (דרכלר) וצועקת לטרומפלדור, שגזלו ממנה את האקדוח. טרומפלדור פקד לירות באויר, והוא עצמו אץ אל השער, למען עצור בעד הכניסה בחוץ. בדרך אל השער נפצע. אזי פקד לקלוע למטרה, ויצא שוב לחצר. תיכף נפצע שנית. הוא עוד נתן איזו פקוּדות, ויצא שוב אל החצר, ויפול פצוע בבטן. טוקר ניסה אף הוא לעבור את החצר ונפל כשנפגע בחמשה כדוּרים. כשהרגישו בדבר, כי טרומפלדור שוכב יצא ז'. בריצה להרימו ונפצע בצידו. אחד מהלגיונרים אשר העיף עין וראה את מקום עמידתם של כאמיל והאופיצרים התגנב ליד הקיר אל הזוית והתחיל לירות בהם. זה השקיט אותם קצת. אזי פשט ידו וימשוך אליו את טרומפלדור ושוב חזר על היריות, ובאופן כזה הכניס לאט לאט את טרומפלדור אל הבית. – אחרי שגמרו לעשות את התחבושת אמר: אלה רגעי האחרונים; תגידוּ לכוּלם כי יעמדו עד הרגע האחרון למען כבוד עם ישראל. היריה בינתים התלקחה בחזקה. – אחר כך, שמענו נפץ פצצה בבית, אבל לא ידענו באיזה חדר, מפני שאי אפשר היה לסוּר משום משמר. אחר כך, הכרנו מעל הגבעה את חברינו מכפר גלעדי, אשר שלחו יריות לצד הבידווים. האחרונים השיבו באש מקלעים.

אחרי זמן מה התחיל קמיל פונה לש. בדברי שלום וביקש לתת לו לצאת, למען הפסיק את ההתקפה. ש. סרב תחילה. אחרי זמן מה חידש את הצעתו, ובאשר לא ידענו על ההרוגים מלמעלה, ומתוך שיקול כל קושי מצבנו אם קמיל יוסיף להתהלך למעלה עם פצצותיו, החליט ש. להוציאו.

– עבר חצי שעה. הערבים אספר את מתיהם ופצוּעיהם. אנחנו הכנסנו פנימה את טוקר ההרוג, והתכוננו לחזור לעליה ולראות את הנעשה שם – וכשנכנסנו ראינו תמוּנה זו: מכוסים בשמיכות ובכרים, וגדוּרים בשולחנות ובספסלים שכבו הרוגים: מונטר, שרה (צ’יז’יק), דבורה (דרכלר) ושרף. מתחת לשמיכה אחת פרצה אנחה: זה היה קניבסקי, הפצוע בבטנו בנפץ פּצצה. חבשוּ אותו והורידוּהוּ למטה. (כפי שהוּברר אחר כך נכנסו ארבעה ערבים, כאמיל אפנדי מחלסה ושלושה אופיצירים לחדר העליה. אחד הוציא מידי דבורה את הרובה. דבורה צעקה לטרומפלדור, וט. פקד: אש! טוקר שעמד מול השער ירה בבן דודו של כאמיל והרג אותו. כאמיל עם 3 אופיצרים ירוּ מהמוזרים שלהם בדבורה בפניה, ובשרה בצדה. קפצו וירו בטוקר 7 כדורים, וזרקו פצצת־יד לחדר העליה. בפצצה נהרגו מונטר, שרף, וקניבסקי נפצע בבטנו).

היום רד. טרומפלדור ציוה, כי שלושה אנשים – ויהי מה – צריכים לחדור לכפר גלעדי, משם להביא את הרופא ועוד כששה אנשים אתו. שלושת האנשים עם רובים ועם מוזרים יצאו על ארבעות והגיעו בחתירה עד כפר גלעדי. כשהגיעו מצאו כבר פלוגה של 15 איש מוכנה לצאת והרופא אתם. שמו את טרומפלדור וקניבסקי בשמיכות ושבו לכפר־גלעדי. בדרך יצאה נשמתו של טרומפלדור".

אחר כך שלחו עגלה להביא את ההרוגים. בדרך ירו עליה. פלוּגה אחת נשארה להחליף יריות, והשניה הלכה עם העגלה. בשתים אחרי חצות קברו את החברים שנפלו, ועד הבוקר עסקו בביצור כפר־גלעדי. עם שחר הגיעו היריות הראשונות על כפר גלעדי. כל החברים עמדו על משמרתם. המתנפלים ניסו כל היום לחתור אל הבית – ולא יכלו.

ולמחרת בבוקר (י"ג אדר) הגיעה פלוגת בידווים כחמשים איש, בזחילה אל הגבעה, מן הבית והחלו לירות. כשלוש שעות נמשכו היריות משני הצדדים – עד שהבידווים ברחו. כעבור זמן מה נראו מהחולה תמרות עשן, נשמעו יריות. המוני רוכבים ורגלים התחילו נוהרים מכל עבר. פתאום נשמעה ירית תותח. המגינים החליטוּ אָז לעזוב את המקום – וכך מילאוּ את פקוּדתו של טרוּמפּלדור, אשר ציווה עליהם לסגת רק בפני כוח תותחים. החברים אספו את כל הכדורים ובשרשרת פנו לאידסה ולטיבה. המתואלים, בני הכפר קבלו את פניהם בידידות רבה. משם יצאו בלילה, ולמחרת בבוקר הגיעו לאילת השחר.

אחד החברים ההם כתב משם ל"קונטרס”:

“אין להעריך עדיין ברוח שקטה את המאורעות בגליל העליון. רצוני רק למסור לחברים את ההרגשות שבהן חיינו, אנו, אנשי ההגנה בגליל העליון בשעת מאורע תל־חי ומיד לאחריו. לרוב המכריע של החברים היתה בשעת מעשה הרגשה ברורה מאד שמאורע תל־חי יותר משהיה בשבילנו אסון גדול, היה נצחון גדול, ובעיקר נצחון פנימי”.

(קונטרס ל', כ"ט אדר תרף)


 

טו. תעתועי־רמיה

מגיני תל־חי שנפלו ביום י"א אדר – החברות שרה צ’יז’יק ודבורה דרכלר, והחברים מונטר, שרף, טוקר וטרומפלדור – כחבריהם בהגנה שנשארו בחיים, היו כוּלם אנשי עבודה, חברי־קבוּצות, נאמני סוציאליזם, אשר מזגו את ציונוּתם החלוצית, את מסירוּתם לגאולת העם והארץ, את עיקרי האמוּנה במשטר העבודה, במהפכה סוציאלית, בשיוויון אנושי, בשלום־עמים.

המדינאי הגדול אשר לפני המעשה ענה על שאלת הגליל העליון בתשובה לקונית: “דישנל!”, ובשעת המעשה הורה ש“אם אנחנו בעצמנו נרצה לעמוד ולהגן על המקומות האלה לא יצא מזה כלום” – התחכם לאחר המעשה לגנוב את השם הנערץ של ראש מגיני תל־חי ולשימו לסמל לברית מפירי שביתה ומחללי התנועה, אשר יוסף טרומפלדור וחבריו מסרו עליה את נפשם. לאחר שנשאל בפומבי למה הוא מנבל זכר גבורי תל־חי, מצא אביר הריוויזיוניזם עוז בלבו לענות בהשלכת שקוּצים על חבריו של טרומפלדור שנשארו בחיים.

“בי”א אדר תר“פ נפל טרומפלדור בתל־חי. חמשה ימים לפני זה נסתיימה בתל־אָביב אותה הישיבה המלאה של הועד הזמני שקיבלה החלטה לשלוח עזר לתל־חי. היה להם, איפוא, זמן של חמשה ימים להוציא לפועל את ההחלטה האצילית, לכל הפחות – להתחיל בהוצאתה לפועל; לכל הפחות לשלוח את גדוּד העזרה מתל־אָביב לחיפה, אפילוּ אילוּ לא זכה להגיע לתל־חי לפני שהתרחש האסון. הדבר הזה לא קרה, כידוע לכולם. מ”המתנדבים" המרובים מאד, שנרשמו עוד זמן רב לפני ישיבת הועד הזמני ללכת לגליל העליון לשם הגנה על תל־חי וכפר־גלעדי – לא ניתנה במשך הימים ההם לאף אחד מהם הפקודה או האפשרות לזוּז ממקומו".

כך כתב אחת עשרה שנה לאחר מאורע תל־חי “הסופר הישר” ז. ז’בוטינסקי (בין הששי ואחד עשר, “העם”, 8.6.31). המנהיג הרוויזיוניסטי אינו יודע, כנראה, שלהפר אמת קשה הרבה יותר מלהפר שביתה.

טרומפלדור וחבריו מוטלים בקבר ואין ביכלתם להתקומם נגד מנבלי שמם וזכרם, אוּלם דבר מפעל־הגבוּרה של הפועל העברי בימי תל־חי חרות לנצח על דפי עתונוּת הפועלים מהימים ההם. נשתמרו גם כתביהם וזכרונותיהם של החללים הקדושים, שנתפרסמו עוד בטרם העיז ז’בוטינסקי להעליל על תנועת הפועלים עלילות־מעל ובגד, והדברים האלה מעידים על כחשו של המנהיג הרוויזיוניסטי.

מה מסוּפר בעתון המגינים מהימים ההם?

בכ' כסלו תר“פ נפל הח' שפושניק. אנשי תל־חי וכפר גלעדי בקשו אז מקבוּצות אילת השחר ומחנים לשלוח להם 5 – 6 אנשים לעזרה. הם שלחו מיד 4 חברים, ובכ”ה כסלו הגיעו גם 5 חברים רוכבים מן הדרום. בראשית טבת נתחדשו ההתנפלויות – ובמכתב שנתפרסם בקונטרס מי"ח טבת אותה שנה כתוּב:

“עזרה הגיעה אלינו בכמיות שונות ארבע פעמים. עתה אנו יושבים במקומנו”. באותו קונטרס מתפרסמת קריאת הח' אהרון שר לעזרת הגליל העליון, והוּא עצמו עם עוד 12 חברים מכנרת, דגניה, בית גן ומרחביה עלו לתל־חי. באמצע טבת נעזבה מתולה על ידי אכריה. החיבוּר עם כפר גלעדי ותל־חי נעשה קשה – ואף על פי כך נמצאו חברים שעברו בין הגליל העליון והתחתון, ושימשו קשר ביניהם. בסוף טבת עלה הח' טרומפלדור עם קבוצה של 10 חברים. ביומן שלו מכ“ו טבת הוא מודיע על בוא עוד 10 חברים מן הדרום. בי”ז שבט נפל הח' שר. המצב החמיר. קבוצות עזרה לא פסקו מבוא. נדרשו אמצעים חמריים לכלכל את הבאים. הפועלים הכריזו על מס הערכה, והכניסו אותו לפני כל החלטה של הועד הלאומי. אבל זה לא הספיק, והם דרשו עזרה מועד הצירים ומהועד הזמני. חלק מהועד הזמני הושפע מהתנגדוּתו של ז’בוטינסקי, והתביעה הנמרצת של הפועלים נתקלה בפקפוּקים. הועד הזמני שלח ועדה של ששה לבחון את המצב – את ד“ר אידר, ליב יפה, מ. סמילנסקי, ש. הפטר, י. ברץ וא. גולומב, – אבל הפועלים לא חיכו לועדה. בג' אדר, ערב שיבת הועד הזמני הגיעו שתי קבוּצות מכנרת ומהחיילים המשוחררים לגליל העליון. באותו זמן כותב י. ב. מ. מהגליל על 88 איש מיהודה ועל עוד 50 פועלים מהגליל שנרשמו לעלות לעזרה. יום לפני מות טרומפלדור כותבים החברים מאירוב ושניאורסון, כי הגיעה קבוצה של 30 חברים מן הדרום לתל־חי וכפר גלעדי. הד”ר נ. גרי מהלגיונרים האמריקנים כותב מהגליל: “ביום השבת ח' באדר הגענו קבוצה של 9 אנשים לכפר גלעדי. ביום הראשון ניגש כל אחד לעבודתו, סידוּר העבודה וההגנה, חלוּקת המשלוח, ואני ניגשתי לסידוּר בית החולים במתולה”.

(קונטרס כ“ט, כ”ב אדר, תר"פ)

מחוץ לקבוּצות שהגיעו לנקוּדות – נמצאו בדרך עוד כמה קבוּצות. הועדה הנזכרת שז’בוטינסקי במאמרו הנ"ל החליף אותה בשני “חוקרים מרגלים” פגשה באילת השחר את הקבוּצה האחרונה שחשה לעזרה ולא זכתה לעלות, כי הידיעה על מות טרומפלדור כבר הגיעה לאילת באותו יום.

שרה צ’יז’יק, שנפלה יחד עם טרומפלדור, באה לכפר גלעדי “בין הששי לאחד עשר”, אשר, לפי עדותו של ז’בוטינסקי, “לא ניתנה במשך אותם הימים לאף אחד הפקודה או האפשרות לזוז ממקומו”. במכתב של שרה צ’יז’יק מכפר גלעדי שנכתב ביום מותה, בי"א אדר (המכתב נתפרסם בכרך ב' של הירחון “האדמה”, עמוד 112, חדשיים אחרי המאורעות) היא כותבת:

“כפר גלעדי, י”א אדר תר"פ:

"לאחותי ולאחי היקרים שלום!

הנני נמצאת כבר בכפר גלעדי, זה רק אתמול באנו. ביום הששי (ח' אדר) יצאנו מאילת 35 איש עם צרכי אוכל והחפצים של העולים. יצאנו בחצי שתים בלילה, אחדים עם נשק והנותרים כך. הלכנו כל הלילה. הדרך היתה מענינת מאד, אבל קשה. על הרים וסלעים טיפסנו בלי הרף. אני וסוניה הלכנו יחד עם כולם רגלי, וגם מהראשונים, ובסוף באנו עיפים מאוד לכפר גלעדי באחת בצהרים. – החברים שמחים ושרים…"

– למי, איפוא, יאמין העם העברי: לוולדימיר ז’בוטינסקי או לשרה צ’יז’יק?..


טז. הגנת ירושלים

כחודש אחרי ימי תל־חי באו מאורעות ירושלים – פרצו הפרעות הראשונות תחת שלטון ממשלת המנדט – לא בגליל הרחוק שתחת “חסות” דישנל – אלא בבירת הבית הלאוּמי. ושוב נתגלה ההבדל בין אנשי־ההגנה ובין איש־ההפגנה.

דברי האזהרה שנשמעו מפי טבנקין לפני כשנה (קונטרס ט', כ“ז תמוז תרע”ט) על “התקוה לגואל מן החוץ שמחלישה ומבטלת את כוחותינו, המעטים ודלים גם מבלעדי זה”, המחאה נגד הבטחון שאנו בוטחים בצבא הכובש את הארץ, הדרישה לפעולה עצמית להגנת חיינו וכבודנו – לא מצאו אוזן קשבת לא אצל העסקנים המושבעים של הישוב בימים ההם ולא אצל המדינאים מרחיקי הראות שראו חזות־הכל בגדוּדים שתחת פקודת הממשלה המנדטורית. אולם בלב צבור הפועלים שנשא את הגנת הישוב זה עשר שנים, מיסוד השומר בשנת תרס“ד ואילך, מצאו הדברים הד. כשרק נראו בירושלים סימני תסיסה והסתה, התארגנה במקום הגנה עצמאית מורכבת מפועלים, לגיונרים אמריקנים משוחררים ונוער מקומי. הדבר הזה קרה עוד לפני “שמוסד יהודי חשוב הטיל את הדבר על שני אנשים, שאחד מהם היה זבוטינסקי” – כפי שהאחרון מספר במאמר “מגינים ומגינים” (מומנט 23.12.32). לאחר שזבוטינסקי נתמנה ע”י “המוסד החשוּב” לאחד המנהלים של ההגנה סידר מיד – הפגנה… אסף עשרות חברי מכבי וערך תמרונים פומביים בבית העם ובבית הספר למל.

חברי ההגנה דרשו הצגת משמרות בעיר העתיקה שלה נשקפה הסכנה הכי גדולה במקרה של מהומות. ז’בוטינסקי התנגד לכך – כי בעיר העתיקה יש די צבא אנגלי, ואין לחשוש שם לפרעות.

ביום א' ביום הראשון של חול המועד פסח פרצו הפרעות בעיר העתיקה… חומת העיר ושעריה היו באמת מוקפים צבא אנגלי – אבל צבא זה שמר על כך שהיהוּדים לא יכנסו לעיר העתיקה…

זבוטינסקי ניהל מו"מ עם המושל סטורס על הגנת היהודים – וחברי ההגנה (וחברותיה) התגנבו בלי ידיעת זבוטינסקי לעיר העתיקה והגינו על המקום עד כמה שידם הגיעה.

ביום ב' נתחדשו הפרעות. זבוטינסקי המשיך את המו"מ עם סטורם וארגן שוב הפגנה בעיר החדשה. אותו דבר חזר ביום השלישי. ביום ד' נאסר זבוטינסקי על נשאו נשק בגלוי. באותו יום נאסרו במקום אחר 19 חברי משמרת ההגנה. בשעת החקירה לקח על עצמו זבוטינסקי את כל האחריות לסידוּר ההגנה. המשפט הצבאי דן אותו על שנמצא בידו נשק אש וכדוּרים שהם קנין הממשלה ועל הסיתו נתינים עותמנים למלחמת־אזרחים – לחמש עשרה שנה עבודת פרך, ואת 19 חברי המשמרת על שנמצא אצלם נשק אש וחמרי יריה ועל השתתפם בקונספירציה פלילית – לשלוש שנים עבודת־פרך.

"במקום פרעות־הרחוב ודקירות סכינים של אספסוף־בליעל, פרוע, משוּסה בא הפוגרום המדיני הערוך כהלכה, לעין השמש, על ידי לבוּשי מכשול, עושי דבר השלטון.

הישוּב העברי, פצוּע בלבבו, העיז לדרוש משפט.

ובמקום המשפט באה הנקמה, נקמת־אויב, המתקלס בנו.

אלה אשר מקומם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גאלו את שלטונם בדם, אלה אשר אותם דרשנו למשפט – הם הממנים עלינו דיינים ושופטים.

הדיינים מילאו את שליחוּתם: נקמה אחת אפים: בזבוטינסקי, בהגנה, בישוב העברי כוּלו, המעיז לעמוד קוממיוּת בפני מרצחיו ומעניו".

דברים אלה שנכתבו בקונטרס מיד לאחר עוות־הדין (“במקום המשפט – שם הרשע”, קונטרס ל“ה, ה' אייר תר”פ) הביעו את מחאת הישוּב כוּלו. ביום שלישי, למחרת “המשפט”, נדמו חיי היהודים בירושלים, בעיר ובכל השכונות, לאות אבל ומחאה לאומית. כל החנויות והמחסנים סגורים, כל המוסדות, כל בתי העבודה, כל בתי הספר והישיבות, כולם, בלי יוצא מן הכלל סגוּרים. גם עגלון יהודי לא נראה ברחוב.

המחאות נתרכזוּ בעיקר סביב שמו של זבוטינסקי, כאיש הכי מפוּרסם ובולט בהגנה. בימים ההם סוּדרו הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים, והועד הפועל של אחדות העבודה הוציא כרוז לכל הישוב, להציג בתור מחאה את זבוטינסקי בראש כל הרשימות, כי “חטאו של זבוטינסקי הוא חטא כולנו”.

בבחירות האחרונות לאספת הנבחרים (ט“ז טבת תרצ”א) השתמשו הרוויזיוניסטים בכרוז זה של אחדות העבודה לשם תעמולה בבחירות. למרות כל שקרה אחרי מאורעות ירושלים – אין אנשי הכרוז מתחרטים על עמדתם בימים ההם, ובטוּחני שאילו נישנו מאורעות כאלה היו חוזרים על מחאתם זו נגד “משפטי” הממשלה האנגלית. ואם בני מפלגתו של זבוטינסקי ישתמשו בזאת למטרות מפלגתיות – ינעם להם הדבר.


יז. “גדוד ולא הגנה עצמית” – נאום זבוטינסקי

זבוטינסקי נידון אז לחמש עשרה שנה על לא עוול בכפו, – מלבד נשיאת נשק לא היה בו כל חטא. אם הגנת ירושלים היתה מעשה־פשע – היה זבוטינסקי חף־מפשע. זבוטינסקי לא היה כלל בעיר העתיקה שבה נתחוללו הפרעות. בכל ימי המהוּמות נמצא זבוטינסקי בעיר החדשה, כמובן לא מתוך פחד אישי. זבוטינסקי התנגד באופן פרינציפיוני להגנה עצמית בא"י – לפי דעתו היה רק גדוד יהודי כחלק של הצבא הבריטי ותחת מפקדה אנגלית – יכול וצריך להגין על הישוּב.

אחרי מאורעות יפו (מאי 1921) נידונה שאלה זו בישיבת הועד הפועל הציוני בפראג (יולי 1921). זבוטינסקי, שהיה אז חבר ההנהלה הציונית, הציג שאלה זו – הגנה עצמית או גדוד – בפוּמביות, בעתונוּת. והועד הפועל הציוני דן בשאלה זו שלשה ימים רצופים. זבוטינסקי עמד אז בכל תוקף על הדעה שהאמצעי היחיד להגן על הישוב, יתר על כן – האמצעי היחיד להגשים את הציונוּת – זהו גדוּד יהודי.

"יש לנו כסף, יש לנו אנשים – כך ניסח ז. את דעתו בישיבה זו – אולם אנו עומדים בפני קיר ברזל: היחס האנטישמי של הפקידים האנגלים. המפתח הוא במצב הצבאי. סמוּאל רוצה בוודאי להגן על היהודים בפני פרעות – אבל הוא תלוי בגנרל שלו. הגנרל מצדו מכיר היטב את הפסיכולוגיה של חייליו, ואין לו כל חשק להגן על היהודים. המוצא היחיד הוא בזה, שההגנה לא תהיה תלוּיה בחייל אנגלי. יש צורך בחיילים יהוּדים.

היהודי להוּט תמיד אחרי סורוגט, ולכן הוא חושב על הגנה עצמית, על זיוּן הישוב היהודי. אני מזהיר אתכם, לבל תעשו זאת. אל תתנו נשק בידי צעירים יהודים חסרי משמעת צבאית. נשק יש לתת רק לאנשי־מדים העומדים תחת פקוּדה צבאית. הגנה עצמית יהודית של 10.000 איש תרגיז את הערבים יותר מ־2000 חיילים יהוּדים. הדרך היחיד – חידוש הגדוד. בלי גדוד אי אפשר לעשות התישבות בא"י.

איני שייך לאותם הרדיקלים הדורשים כוח יהודי תחת פקוּדת הועד הלאומי. אלפים אחדים של אנשי צבא יהודים הם כוח – כשהם עומדים תחת מפקדה אנגלית בצבא הבריטי. כשאינם שייכים לצבא הבריטי, אין הממשלה האנגלית עומדת מאחריהם – אין לי אמוּנה בהם" – כך דיבר אז זבוטינסקי.


יח. “קודם כל – הגנה עצמית” – נאום הפועלים

חשיבוּתה החיוּנית של שאלת ההגנה היתה ברורה לתנוּעת הפועלים עוד מלפני עשרים וחמש שנה ­– כשבראשית התנועה הקים הפועל היהודי את “השומר”. גדוד המתנדבים בארץ ובאמריקה היה המשך רעיון השומר – ולא במקרה היה הגדוד הזה כמעט כוּלו – פועלים.

“אחדוּת העבודה” חייבה את קיוּם הגדוּדים גם לאחר המלחמה. בועידת היסוד של אחדות העבודה (כ“ו – ל' אדר א' תרע”ט) נתקבלה החלטה האומרת:

“הועידה מכירה שיש צורך לאוּמי בקיום הגדודים העברים בארץ”, והועידה השניה בכנרת (כ“ו – כ”ט סיון תר"פ) החליטה: “הועידה רואה צורך לאומי ממדרגה ראשונה ביצירת גדודי־הגנה עברים ודורשת מבאי כוח אחדות העבודה בלונדון לעבוד במרץ לשם גיוס חדש”. ולא רק אחדות העבודה נקטה עמדה זו. בשנת תר“פ נמצאה בארץ משלחת של ברית פועלי־ציון, שבה השתתפו נ. סירקין וח. פינמן מאמריקה, ניר (ראפאלקיס) מפולין, ריבוצקי ואפרתי מרוסיה, נ. פינצ’וק מליטא. בדו”ח של המשלחת, שהכיל תכנית פעולה מקפת בכל השאלות ההתישבותיות והפוליטיות, ניתן פרק שלם על תולדות הגדודים, והוּצגה הדרישה ל“גיוס חדש למלואי הגדודים היהודים” (האדמה, חוברת ט', עמוד 304, וביודית: “די ארץ ישראל ארבייט – דין וחשבון פון דער א”י ארבייטער קאמיסיע פונ’ם אלוועלטליכען יודישען סאצ. ארבייטער פארבאנד פועלי ציון“, יפו, תר”ף, עמוד 178). כל חברי המשלחת, “ימין” ו“שמאל” חתמו על דרישה זו. הדבר הזה אמנם היה לפני הפילוג של ברית פועלי־ציון, אוּלם קוי הפילוג כבר נסתמנו במשלחת, ו“השמאל” הכניס בדו“ח את “דעתו המיוּחדת” בדבר נושא המלווה הלאומי, שהוצע ע”י המשלחת. אפרתי, ניר וריבוצקי שללו את הקונגרס הציוני בנושא המלוה. בכל שאר הדרישות והתכניות היתה הסכמה כללית במשלחת – וגם בשאלת ההגנה והגדוּדים.

אוּלם יחד עם חיוּב הגדוּדים עמדה אחדות העבודה וכך גם משלחת פועלי־ציון על הצורך לארגן קודם כל את ההגנה העצמית.

ועידת אחדות העבודה בכנרת אשר החליטה על יצירת גדודי־הגנה עברים, החליטה גם: “א”ה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה המוּטלת עליה מאת הסתדרות “השומר” לדאוג לסידוּר עניני ההגנה, לארגוּן השתתפוּתם של העובדים במפעל ההגנה ולהבטחת תכנה הלאוּמי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ ע"י סידוּר חבר עובדים מסוּרים, העומדים על המשמר בכל עניני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפוּת במשטרה.

הועידה מוסרת יפוּי־כוח לועד שנבחר ב“שומר” לגשת בקשר עם הועד הפועל של א“ה לארגון הסתדרוּת הגנה”.

גם בשעת קיום הגדודים היתה דעת אחדות העבודה שאין לסמוך על הגדודים בלבד בהגנת הישוב, כי הגדוּדים עומדים ברשות המפקדה האנגלית, ואין לנו כל בטחון שהגדודים ישלחו למקומות שהישוב מעונין בהם. והנסיון המר של פסח 1920 אימת את עמדת אחדות העבודה. כשפרצו הפרעות הראשונות בירוּשלים היה הגדוּד היהוּדי עדיין קיים – אבל הוא היה חסר אונים ולא יכול היה לבוא לעזרה, כי המפקדה האנגלית לא רצתה בכך.

ובאותה הישיבה בפראג, לאחר פרעות מאי 1921, שבה התנגד זבוטינסקי להגנה עצמית והציג את הגדוד כאמצעי היחיד לשמירת בטחון הישוב ולהגשמת הציוניות, הביע כותב השוּרות הללו את עמדת צבור הפועלים בניגוּד גמוּר לדעת זבוטינסקי: “אנו מחייבים גדוּד יהודי, ואנו תומכים את ההנהלה הציונית ביחסה החיוּבי כלפי הגדוּד, אולם אין אנו יודעים אם יהיה לנו גדוד. אני כשלעצמי סקפטי. איני מפקפק בזכותנו המוסרית ליצור גדוד עברי בארץ ישראל. זכוּתנו בא”י היא זכות־עם ולא זכוּת מיעוט. ועלינו להגן בכוח עצמנו על זכוּתנו. השאלה היא רק כיצד לעשות זאת. בנקודה זו איני תמים דעה עם זבוטינסקי. זבוטינסקי סבוּר שרק גדוד יכול להגין עלינו. אוּלם אין אני בטוּח בהגנת הגדוּד – גם אם יהיה מוּרכב מיהודים, כל זמן שאינו עומד תחת רשות יהוּדית, אלא נתון לפקודת גנרל אנגלי. זבוטינסקי ביסס את צורך הגדוד בפסיכולוגיה של גנרל אנגלי. הפסיכולוגיה של גנרל אנגלי – לדעתי – תמנע אותו מהשתמש בגדוד יהודי בסביבה יהודית. רק ההגנה העצמית היהודית יכולה להגן על מושבותינו".

זו היתה לא רק דעתו של כותב השוּרות הללו – אלא דעת שולחיו, דעתה של תנוּעת הפועלים, אשר בניגוּד להסתמכוּתו של זבוטינסקי על אנגליה, האמינה כי הצו הראשון של הציונוּת אומר: אם אין אני לי מי לי.


יט. הגנה – ומלחמת מעמדות

באחד ממאמריו האחרונים הנקרא בשם “מגינים ומגינים” מודה זבוטינסקי שהפועלים היו בכל השנים שעברו מגיני הישוב. אבל הוא שואל: “כיצד? למה? האם האחרים הם פחדנים כל כך?” (“חזית העם” 6.1.33). והוא עונה על השאלה: הפועלים לקחו להם ב“מונופולין” גם דבר זה – ויש צורך “לשבור” את “המונופולין המעמדי”

ונכון הדבר שפועלי א"י לקחו לעצמם כמה וכמה מונופולין: יבוש ביצות, עבודות פרך, רעב, חוסר־עבודה וכדומה – ולא ראינוּ כלל שבעלי הבתים, אשר זבוטינסקי נלחם את ריבם המעמדי, יקראו תגר על מונופולין אלה. יתר על כן – גם בארזים נפלה שלהבת. הגדוד “האמיתי”, שהביא זבוטינסקי בכבודו מאנגליה – היה “מונופולין” של “השניידרס” (פועלי־חייטים) – ומתעוררת שאלה: היכן היו הסוחרים והפבריקנטים מוויטשפל? מדוע לא נתן “יוצר הגדודים” כפי שזבוטינסקי קורא לעצמו בעניווּתו הרבה, למעמד הבינוּני ולבעלי הרכוש דריסת־רגל בלגיון הכשר שלו? “כיצד? למה? האם אחרים הם פחדנים כל כך?”

נראה הדבר שבעלי הבתים, גם בא“י וגם באנגליה, אינם בעלנים גדולים ללכת לא לגדוד ולא למקומות מסוכנים אחרים. ספוּרו של זבוטינסקי במאמר הנ”ל, כי בשנת 1929, לא נתנו “לחבריו שהתארגנו מאליהם ודרשו מקומות מתאימים” להשתתף בדבר – אינו אלא עלילת־זדון. “חזית העם” שתרגמה מה“מאמענט” את מאמרו של זבוטינסקי לא העיזה לתרגם את העלילה הזאת כי בא"י יודע כל אחד את כזבה… וטוב עשה זבוטינסקי שהדחיק את עדותו – – בעתוני הגולה אפשר לספר הכל..

– כשפועלי א"י החלו לפני עשרים וחמש שנה לארגן את הגנת הישוב ויצרו את השומר – היה “השלטון”, ומלוא “השלטון”, בידי בעלי הבתים הפועל היה “זר” ומשוּלל כל זכוּת; לא יכול היה לא לבחור ולא להבחר. מספרו היה קטן – העבודה ברובה המכריע נעשתה לא על ידי יהודים. האידיאל החברתי של זבוטינסקי היה במלוא זהרו: בעלי הבתים היו השליטים הגמוּרים והיחידים בכל עניני הישוב. גם הסתדרות הפועלים הכללית לא היתה קיימת, ואף “תקציבים” טרם באו לעולם – כלומר תקציבים להתישבות עובדת (התקציבים לבעלי הרכוש ניתנו אז בשפע ובמזומן על ידי “הנדיב הידוע” – ובעל “הבסטה” כמובן לא מחא אף פעם).

איך פתרו השליטים הבעל בתיים את שאלת הגנת הישוב?

שכרו גנבים ושודדים משבטי הבידווים ושמו אותם לשומרי הישוב ומגיניו, וזבטינסקי לא שאל אז “כיצד, מדוע, האם הבעלי־הבתים הם פחדנים כל כך?”.

הפּועלים הכריזו מלחמה על משטר ההגנה המחפיר שנוצר על ידי בעלי הבתים – ויחד עם דגל העבודה הרימו את דגל השמירה וההגנה. הם גם שילמו מחיר יקר בעד נאמנוּתם זו לכבוד הישוב ושלומו: ישראל קורנגולד, ברלי שוויגר, א.י. ברל, יחזקאל ניסנוב, דוד סחרוב, מאיר חזנוביץ, לויתן, ש. פרידמן, י. פלדמן, אליעזר פינקלשטיין, זוהר, מ. פורטוגלי, צבי בקר, מ. סגלוביץ, י. שולמין, שרה צ’יז’יק, יוסף טרומפלדור ועוד ועוד – כל אלה הם קרבנות “המונופולין המעמדי” שהפועלים לקחוּ לעצמם בהגנת־הישוּב.

במאמר “מגינים ומגינים”, המשמש המשך למאמר הפוגרומי “חלוּצים וחלוּצים”, שבו מנסה זבוטינסקי להפחיד את “המעמד הבינוני” בחלוצים העלולים להצטרף בעתיד לפורעים הערבים – מוצגת השאלה: "האין זה מצב מסוכן – האין זה ענין שנחוץ להרהר עליו הרבה והרבה? מבלי יכולת לפסול את הגנת הפּועלים בעבר – גם “סופר ישר” כזבוטינסקי לא יעיז להעליל על שומרים שנהרגו – מנסה זבוטינסקי להעביר קו בין העבר ובין ההווה. אלה שנפלו חלל – הם כשרים, וברור שאין בהם כל סכנה לישוּב – אולם אלה החיים עדיין – הללו הם אנשי “מלחמת מעמדות” – ומי יודע לאיזה צד יצטרפו בהתחולל רעם הפרעות…

“לחנם נזכור כאן שמות, כשמותיהם של טרומפלדור ושרה צ’יז’יק – אומר ז’בוטינסקי – באותם הימים יכול היה צעיר ציוני להיות “סוציאליסט” נלהב, מבלי לצדד באופן נלהב ב”מלחמת מעמדות“. בכלל אין לנוּ שום טענות לאידיאל הסוציאליסטי – אבל מלחמת המעמדות היא ענין אחר לגמרי”.

והוא שואל את פועלי ארץ־ישראל: “אתם בעד מלחמת מעמדות או לא?”

שאלה זו היא כמובן ריטורית. ז’בוטינסקי יודע את התשובה בעצמו, כי עוד לפני עשרים ושש שנה יצא במאמרי־שיטנה נגד מלחמת־מעמדות של פועלי א“י – כשפרצה השביתה ביקב בראשון לציון. וכבר אז כתב ש”פלשתינא זקוקה לעבודה עברית זולה, זולה לא רק במחיר־העבודה אלא גם במובן של וותרנות יותר גדולה בהכרה המעמדית", ואותם פּועלי־ציון שיצרו את השומר ואת ההגנה ואת גדודי המתנדבים – דווקא הם דגלו כל השנים לא רק בסוציאליזם אלא גם במלחמת־המעמדות, ואחדות־העבודה שירשה את מקומם של פועלי־ציון ושנוצרה בתקופת “ההתנדבוּת” הכריזה בועידתה על “מלחמת המעמדות בציונות” – “מלחמת המעמד העובד בתוך הציונות המתגשמת, המלחמה המתבטאת: בעבודת יום יום, בארגונו של הפועל בתור מעמד מאוּחד השליט בכל עניני המעמד, בהתאגדות המקצועית, במלחמת המגן והתנופה בתוך משקי הרכוש הפרטי, בכבשו עמדה והשפעה במשקי הלאום ומוסדותיו, ביצירה משקית קאופרטיבית, בהתישבות העובדים, בהגברת כוחו, המדיני במוסדות, השלטון הארצי והעירוני, במלחמתו על זכוּיותיו הלאוּמיות, במלחמתו ועזרתו להרחבת העליה ולהעברת העולים לעבודה פרודוּקטיבית, בפעולתו החלוּצית הסוציאליסטית, ביצירתו התרבותית, בשיתוף הפעולה והמלחמה את תנועת הפועלים הבין לאומית, – בכל גלויי־המלחמה והיצירה המכוונים להשלטת העבודה בכל חיי העם, הארץ והמשק – רואה אחדות־העבודה את דרכו של הפועל העברי ליצירת הקהלה העברית הסוציאליסטית בארץ־ישראל” (מהחלטות ועידת אחדות העבודה, בחיפה, כ“ז כסלו – א' טבת תרפ”ג).

ז’בוטינסקי עומד עכשיו במזל “שבירה” – ובין הדברים שהוא עומד “לשבור” נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות. המאמר “מגינים ומגינים” מסתיים בדברי נבואה, וכה אמר “הנביא”:

“רוצה אני כאן להגיד רק דבר נבואה אחד: בין אותם הדברים הטעונים שבירה, וש”יישברו" בא“י נמצאת גם האידיאולוגיה של מלחמת המעמדות”, ז’בוטינסקי ניבא – ולא ידע מה שניבא. האידיאולוגיה של המלחמת המעמדות לא “תישבר” על ידו – אבל היא תחלוף בא“י כאשר היא תחלוף בכל העולם, כשהחברה המעמדית “תישבר”, ויבטלו המעמדות וניגודי־המעמדות ותוקם חברת העובדים בני־החורין ושווי־הזכוּיות, שפועלי א”י יחד עם פועלי כל העולם יקימו בארץ ובעולם ע"י מלחמתם המעמדית.


כ. סיום

לא מקרה היה הדבר שדווקא הפועל העברי הקים את ההגנה העצמית ועמד בראשה, כמו שלא מקרה הוא הדבר שדווקא הפועל העברי היה הלוחם הראשי לתחית השפה ולכל שאר הקנינים הלאוּמיים. בתנועת הפועלים העברית נתמצו התכנים ההיסטוריים של שאיפת הגאולה בכל עמקה ללא שיור. כל החוזים הגדולים והנאמנים של רעיון הגאולה, ראו בציונוּת לא רק פתרון חלקי, פתרון לצד אחד של שאלת העם היהוּדי – אלא פתרון מלא ושלם לכל הצרות והתחלואים בחיי האוּמה. הציונוּת היתה בעיניהם לא רק שיבה לארץ – אלא גם שיבה לחיים מתוּקנים, לא רק תמוּרה גיאוגרפית, אלא גם תמוּרה חברתית. לא רק משה הס הסוציאליסט – אלא גם תיאודור הרצל, חניך הבוּרגנוּת, ראה בחזונו את החברה החדשה, נבנית בתוך הגשמת הציונוּת, את אלטנוילנד; ולא מקרה הוא הדבר שכל אלה המחללים את זכרו של טרומפלדור הם גם נושאים לשוא את שמו של הרצל. הזוהמה הרוויזיוניסטית היא רק חוליה אחת בשרשרת הטמאה של סילוּפי רעיון הגאוּלה – של החרמת הפועל היהוּדי, של השמירה הבלתי יהוּדית, של ההסתמכות הגמוּרה על חסדי ממשלות זרות, של ספסרות קפיטליסטית המפקיעה מהמוני העם את אדמת המולדת, של פּרובוקציות שוביניסטיות המחרחרות מדני־עמים ומגבירות ידי האפנדים והמופתים במלחמתם נגד העליה וההתישבוּת היהוּדית, של שלילת זכות האזרח בארץ המולדת מהעובדים ומהמוני העם, של פריווילגיות מעמדיות ושל ניצול וקיפוח כלכלי ופוליטי החופרים תהום בין יהודי ויהוּדי וחותרים תחת המאמץ הלאוּמי המשוּתף של העם החותר לגאולה, לחופש, לשחרור, לשויון, לשלום, לקרקע מולדת ולעבודה יוצרת ובת־חורין.

הציונות היא תנועה משיחית. העם היהודי טיפח בימי סבלו הארוּכים והאיוּמים, שאין משלם בהיסטוריה האנוּשית, חזון גדול ונשגב, חזון אוניברסלי ועולמי, חזון אחרית הימים, חזון הגאולה האנושית. מזמן לזמן קמו משיחי שקר שעשו את החזון פלסתר וסילפו את תקוות העם ואמונתו. אבל נצח העם לא שיקר. החזון הגדול לא היה חזון־שוא, כי הוא נבע מתוך צרכים עמוקים ומאוויים חיוניים שנצרפו בבור יסורים וגבוּרה. הציונוּת הטילה על עצמה את השליחות הנועזה להפוך את החלום העתיק למציאות חיה, ודורנו זכה לראות את ראשית התגשמוּתו.

משיחי השקר היונקים מפסולת ההיסטוריה וסיגיה הנפסדים המתנבאים בשם כוחות השחור והטומאה החברתית נטפלו גם לתנועה הציונית ­– והריהם מנסים להגות את תנועת־העם מפסי השחרוּר האנושי לקראת “משטר של דם ובוץ ועבדות” ותולים את תקוותם בכוחות חיצוניים בני העבר שהקרקע נשמט מתחת רגליהם.

הפועל היהודי, שליח העתיד שספג לתוכו את כל ירוּשת הסבל והחזון של ההיסטוריה היהודית ועומד בשתי רגליו על בסיס המציאות האוניברסלית המתחדשת – רואה את דרכו הברוּרה והנאמנה בעירוּי וגיוּס כוחות־היצירה הגנוּזים בעם המוּנעים ברצון־לא־ימוט לקראת גאולה שלמה כחלק אורגני ושוה זכויות של האנושיות המשתחררת.


  1. במקור כך: “הנהלת”, כנראה צ“ל ”הנחלת“ – הערת פב”י.  ↩

  2. במקור 1518 – הערת פב"י  ↩

  3. במקור העותמים – הערת פב"י  ↩

  4. כשתי מילים במקור אינן ניתנות לקריאה – הערת פב"י.  ↩

  5. כארבע מילים במקור אינן ניתנות לקריאה – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות