רקע
דוד פרישמן
אגרת לי.בּ. לבנר
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ניו־יורק: הוצאת לילי פרישמאן; תרפ"ז 1927

[ישראל בנימין לבנר – “רב מטעם” בלוגאנסק, עורך השבועון לילדים “הפּרחים” ומחבר “כל אגדות ישראל” ו“רע הילדים”, היה בסגנונו הביבלי קרוב לסגנונו של פרישמאן, אַך בהיותו “פּידאנט” ומקפּיד מאד על טהרת הסגנון, היה משתדל תמיד למצוא שגיאות בסגנונו של פרישמאן. מכתבי פרישמאן ללבנר נמצאים בידי ד"ר שמעון גינצבורג, אך לרגלי סבות שונות אי־אפשר היה לו למסור אותם לידי במשך הדפּסת הספר. נותן אני בזה רק את המכתב האחד, שאותו הדפּיס ד“ר שמעון גינצבורג, בימי אבל דוד פרישמאן, ב”הדואר" (שנה ב' גליון 223)].


נט

אדוני ומבקרי!

לפני ימים אחדים קבּלתּי את כּרטיסך ששלחתּ אלי בּמעטפה פתוחה ואתמול קבּלתְי את מכתּבך עם עשרים ותשע השגיאות (28 בּלשון העברית ואַחת בלאטינית), שאַתּה מונה לי בהעתּקת הספר בּיריניקה. אָכן כּאיש גבורתך! והנה על כּרטיסך לא עניתיך שום דבר, משום שלא כתבתּ עליו דבר, ואם לברכה כוונתּ ורק שהוחרת מן המועד מעט, אני גם שולח אליך מוסגר בּזה את כּרטיסי שלי, ואם הוחרתּי מעט מן המועד גם אני, אז הן רק בּאשורך אחזַה רגלי. ואולם על מכתּבך עלי לענות אותך דברים בּרורים, ורק צר לי מאד, כּי אין שעתּי פנויה כל צרכּי בּאופן שאוכל לפנות את לבּי לפרטים ולדקדוקים אחדים, שעדיין הם מן העומדים ולא מן המוחלטים אצלי.

בּכל אופן שיהיה חייב אני להודות לך (פּרדון! את) כּל עמלך הרב שאַתּה עמל בּי כל כּך ובודק אחרי בּכל חורי וסדקי ומפלפּל בּכל מלה ומלה ובכל נקודה ונקודה שיצאה מתּחת עטי או מתּחת יד המגיה בּבית הדפוס אם בּכוונה ואם שלא בכוונה, כּאילו היה מחזור רעדעלהיים לפניך, אשר הכריז עליו מדפּיסו, שהוא נכון לשלם ר“ט אחד בּמחיר כּל שגיאה ושגיאה אשר ימצא איש בּמחזורו, ואני עבדך הן מעולם לא הכרזתּי כלל כּרוז זה, או כאילו היה ספר תּורה לנגד עיניך אשר בּיום המצא בו נו”ן הפוכה התּורה פסולה ח“ו, ואני עבדך הן מעולם לא כתבתּי כלל ספר תּורה כזה. קורא כמוך לא בעין אחת וגם לא בשתּים כי אם בּשבע עינים יקרא; על מלה אחת שבע עינים. ועתה אם בּעל אשה אַתּה ואם נוהג אַתּה במנהג בּדיקת חמץ ואשתּך גונזת מפניך פּתּים ופרורי חמץ בּכל חור ובכל סדר ובכל בּדק הבּית, אָז מובטח אני בך כּי מפּניך לא תסתּירם, כּי בּמפלשי עבים אם תּחבּיאם ואם בּחורי העכבּרים תּטמנם, משם תּקבּלם ידך ומשם תּביאם. אבל איך איפוא לא תעלה כלל על דעת איש כּמוך כּי יש אשר לא ישב כּלל הסופר שבעה נקיים ולא יפלפּל ולא יהגה כלל בּאותיותיו כּאשר אַתּה מדמה? הסופר אשר רוח הלשון נתונה ומסורה ללבבו, הוא כותב את דבריו על פּי איזו הרגשה וההרגשה לבדה היא שתּגיד לו את הנכון ואת אשר איננו נכון. והעיקר אצלו הוא רוח הלשון הנשמרת בּטהרתה, ובאופן כּזה המלים הבּודדות אינן מעלות ואינן מורידות, וכן לא ישים לב אם ישתּמש בּאיזה יחס שלא כהמצא בּכתבי הקודש כּי לא כל אָפני היחס של כּל פּועל ופועל יכולים להמצא בּתנ”ך הקטן הזה, ובלבד שיהיה היחס ההוא נכון ומדוקדק על־פּי החק הטבעי וההגיוני, שאני קורא לזה דקדוק טבעי. אָכן פּלא הוא! יותר ממחצית השגיאות שאַתּה מונה לפני הן בּנוגע לשימוש יחס הפּועל, ולוא גם אַניח רגע אחד כי צדקתּ, הזה עיקרה של כּל הלשון? אכָן יודע אני היטב, כּי לוא נזדמנתּי עמך לפונדק אחד ודבּרתּי עמך פנים אל פּנים, כּי אָז בּמחצית השעה הייתי יכול לברר לך יותר ממה שאוכל לברר לך בּעשרה מכתּבים, ואָז אולי היית מוצא כּי לא על התּנ“ך לבדו יחיה הכּותב עברית (ואפילו עברית בּיבּלית ומזוקקה שבעתיים), וכי התּנ”ך איננו עוד האינסטנציה האחרונה וכי יש כּללים וחוקים כּוללים ללשונות בּני קדם גם מחוץ לד' אמותיו של התּנ“ך כי יש איזה דבר הנקרא “דקדוק על פּי השואה”, והם כּולם נכונים כּנכון היום וקימים ואיתנים גם אם מטפּחים הם לפעמים לכל התּנ”ך על פּניו, ואָז אולי לא היית מרבּה עוד למצוא שגיאות כּאשר אַתּה מוצא.

והנה את כּל הדברים האלה אני אומר לך רק בּדרך כּלל, ואולם בּנוגע לפרטים שאַתּה מונח לפני, עוד לי אליך מלים. הנני לוקח מאתּך רשות לחלק את השגיאות האלה לאַרבּעה מינים: לשגיאות ששגיתי אני באמת, לשגיאות ששגית אתּה, לפליטת הקולמוס ושיטפא דלישנא ולשגיאות הדפוס. בּין השגיאות ששגיתי אני אמצא את הפּסוק: בּהשיבו את פּני המלכּה ריקם, והני מודה לפניך שהעירותני על זה, ועוד יותר תּפּלא בעיני השגיאה הזאת אחרי שאני בעצמי העירותי על זה אוזן לאחרים ואני בעצמי נלכּדתּי בה. כּמו כן טעות היא בידי בכתבי: נוהים אחרי… וכן: נצערו… וכן: הער עליו את מקור אהבתו… ואולם אפשר הוא כי גם השגיאות האלה רק בּשיגרא דלישנא פלט אותם קולמסי, אחרי כי יודע אני את מהותן ולא חדשות הן בּעיני, אבל בּכל אופן קבּל את תּודתי על שהעירותני. לפליטת הקולמוס אחשוב שגיאות, כּמו: וענני הערפל תּגדלנה ותרחבנה, מענות לאיש הזה, גזזתּי את שער ראשי, תּולה בין שמים ובין הארץ. שגיאות הדפוס הן שגיאות כּמו: צודד נפש כּל שומעיו, להתחבּר על העם, כּפרי הפּרזות, ותּרא, תּתקנה, וישמו, ותּשקינה. ומן הסוג שטעית בו אַתּה, מוצא אני כמו אלה: פּה רדוס, פּה אני רוקד! ואתה משבּש את הנוסחא שלי שכּתבתּי בּצווי: פּה רקוד! ואולם מוטב שלא העירות כלל משהעירות. צורת המלאה בלאטינית היא Satta ולא Satto והמאמר בּעצמו הלא כך הוא: ראובן היה איש שקרן ומתהלל המתהלל בָּאזני שמעון שהוא מן המרקדים הטובים אשר רק לעיני הרואים בּהיותו באי רהודוס, ושמעון עונה אותו: אַל תּרחיק את עדותך, פּה רהודוס ופה רקוד! כּמו כן טעות היא בידך בּחשבך כי מעקב הוא גדר לגג, כּי על פּי עדות החוקרים ועל פּי ציורי תבנית הבּתּים בּימי קדם אנחנו יודעים כּי לא כן הוא. וכן גם לא אוכל להסכּים עמך כּי גם “מגע ומשא עם…” הוא זרגוניזם או “כּי רפתה רוח הנציב” הוא רק בּמובן שככה חמתו, ועוד רבּות כּאלה. והנה עוד פּרטים אחדים לפנינו אשר לא באתי עוד לידי איזו החלטה בּנוגע להם. למשל “הרכב נמצא רק ממעל להעצים” סברה היא והיא צריכה עוד עיון; על דבר: “בּהענותו תחת ידי מושליו”, “ימעט מהיות לקבר” ו“תחנק לה”, “אודה לאלהים על המקרה” וכאלה, ולא אוכל להסכּים עמך בּשום אופן. אם כּותב אני: “בּדו עלי מלבּם” או “אשר בּדינו מלב”, אָז אעשה כזאת בּכונה ובישוב הדעת, כּי כמו שבּעלי כתבי הקודש היו מרשים לעצמם לערבּב את נל“ה בּנל”א (למשל: רפא, רפה, בּרא, בּרה; להבריאכם מראשית כּל מנחה ולא ברה אתם לחם, לא יוכל להרפּה עוד, מרפּא את ידי), כּן לא אראה גם אני שום מעצור מהלוך בּדרכּם ולערבּב את הפּעלים האלה גם בּמקומות שלא נמצא כלל בּכתבי הקודש, ומה גם כּי הדקדוק על־פּי ההשואָה מורה אותנו כּי זה הוא הדרך הנכון.

כּמדומה לי שחזרתּי כמעט על כּל השגיאות שערכתּ לפני, ועוד הפעם אגיד לך כּי צר לי מאד ששעתּי דחוקה ולא אוכל להגיד את כּל לבּי בנוגע לענין זה.

היה שלום וקבּל את תּודתי על כּל הדברים הטובים שדבּרתּ עלי, ואַתּה סלח לי כי קצרה ידי מערוך לפניך הפּעם את דברי בּסידור יותר נאה, בּכדי לענותך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כּי העבודה רבּה לפני בּימים האלה ואני כותב בּחפּזון.

מוקירך ומכבּדך על טעמך הטוב,

ד. פרישמאנן.

[לודז, 26 ספטמבר, 1895.]

המלצות קוראים
תגיות