רקע
דוד פרישמן
אגרת לש.ל. ציטרון
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ניו־יורק: הוצאת לילי פרישמאן; תרפ"ז 1927

[מכתב אבטוביגראפי זה, שנדפּס ב“התקופה” כרך י“ד־ט”ו, כתב פרישמאן לבקשת ש.ל. ציטרון, לשם לכסיקון ביוגראפי, שחשב ציטרון להוציא. הדברים האמורים בנוגע לבריינין מכוונים להתנפּלותו של זה על פרישמאן. ב“המגיד” 1898 גליונות כ“ז', כ”ח וכ“ט הדפּיס פרישמאן פיליטון חריף נגד “המהלך החדש” בספרות העברית, ובקר קשה את הסופרים הצעירים המחקים את הספרות האירופּית ומפרכסים זה את זה בשבחים מופרזים. בריינין, שראה את עצמו כבא־כח הסופרים הצעירים, יצא בפיליטון “עז” נגד פרישמאן בשם “מכתב לידידתו של דוד פרישמאן” (“המגיד”, גליון ל') שבו הוא שולל כל כשרון מפרישמאן ומאשים אותו בגנבות ספרותיות. “כי עברו ימי שלטונו של פרישמאן בספרותנו – מכריז בריינין – ותהלה לאל כי עברו ולא ישובו עוד”. בריינין מוסיף עוד: “בציורי בן־אביגדור וגם בציורי המספּרים הטירונים ח.ד. הורביץ וי.א. לובצקי תמצי הרבה יתר מקוריות מבכל ספוריו ושיריו של אב”ג ופרישמאן תלמידו יחד”; “כי באחד הפיליטונים של לווינסקי יש יותר עצמיות ומקורית מבכל הפיליטונים של פרישמאן”.

להגן על כבוד פרישמאן יצאו: יונה קרפּל וש.ל. ציטרון (שם, גליון ל“א ול”ב). האחרון כותב: “ולהאמת המרה הזאת הכתובה בשפתו ובסגנונו של פרישמאן לא יכול בריינין לסלוח בשום אופן, וישנס את מתניו ויבא – ויען; אבל מה ענה ואיך ענה?”

לרגלי זה התחדד פּולמוס חריף בין בריינין לציטרון. בריינין התנפל על ציטרון בחריפות וגדופים, והאחרון ענה לו במאמר “תשובה קטנה לגס רוח גדול” (“המגיד”, גליון מ“ז ומ”ט). פרישמאן עצמו לא ענה כלום לבריינין, אַך בשירו “לא אלך עמכם”, שהדפּיס ב“המגיד”, בימי הפּולמוס ההם, יש רמזים כלפּי בריינין. ולחנם רצה בריינין לראות (באחד ממאמריו ב“התורן” השבועי) בשיר זה התנגדות להרצל, אשר פרישמאן העריץ אותו מאד].


ס

לאָדז, 14 נאוומבר, 1898

אדוני,

בּחפץ לב נותן אני על ידך את הרשימות ואת הידיעות אשר אַתּה שואל מעמי, ואולם אם גם “נכבּדות” תּהיינה, כּאשר אַתּה אומר, מסופּק אני מאד.

נולדתּי בּיום ה' טבת תּרכ“ה – כּך רשום מעבר לשער איזה “מגן אַברהם” ישן אשר עמנו בּבּית, והדאטום הזה אינו מכוון עם אותו הרשום בּספר הנולדים של הרשות. מקום מולדתּי הוא זגיערז אצל לאָדז, ובעודי ילד קטן בּאו אבותי לגור בּלאָדז. משפּחתּי היא משפּחה מכובּדה ומיוחשה מאד, ורבּנים יש לה כּדגי הים לרוב, ואולם אבותי ואבות אבותי וכן רוב בּני משפּחתּנו היו אנשים סוחרים מן הפבריקנטים הגדולים שבּמקומנו, וכולם אדירים, גבירים, עשירים. מזכּיר אני את הפרט הזה לפניך, משום שדבר הזה בּאמת השפּיע עלי בּילדותי השפּעה גדולה, ויוכל היות כּי עי”ז תבאר לך איזה ענין הנראה בּהשקפה הראשונה כּמו זר. אוירא דלאָדז מחכּים בּכל אופן שהוא, ואינו נותן גם לשוטה שבּשוטים שיהיה לבטלן, ומה גם אם יגדל בּין אנשים סוחרים ובתוך סביבה שיש לה מגע ומשא עם שונים כּל היום. הדבר הזה יתּן לו איזו עוז או איזו בטחה בקומו ובלכתּו ובכל אשר הוא עושה, או גם אם רוצה אַתּה, איזו חוצפּה. – אָבי היה בעל שכל עז וחד ומלוטש מאין כּמוהו. בּאָמרי “מאין כמוהו” ירא אני שתּשמע את שתּי המלים האלה כעין פראזה, ואולם אני בּדיוק כּוונתּי בהן להגיד שלא ראיתי עוד דומה לו, ורק צר לי שאַתּה תּקבּל את הדברים אַך כעדותו של בּן על אָביו, בעת שאני יודע כּי מסוגל אני להביא בּבקורת גם דברים ומעשים של איש אשר בּמקרה אבי הוא, ואשר רק בּדעה מיושבת וצלולה ובלי כל פּניה צדדית בּאתי תמיד לידי ההחלטה שהאיש ההוא היה החכם מכּל האָדם אשר ראיתי עד היום הזה. – אָבי זה מת לפני אַרבּע שנים. אם ימצא איש בּי איזה רוח של בּקורת וברור וחפּוש, ירושה היא לי מצד אבי; מצדה של אמי ומקורביה, שיש בּתוכם גם איזו ציירים מהוללים ונודעים, נחלתּי לי את הנטיה לשגות בּחלומות ובדמיונות ובהרהורים. רוח פּסקונית ורוח שירה היו באמת הרוחות המנשבות בּי בזמן אחד גם יחד, ולא חדלה התנגדותן מקרבּי עד היום הזה. זוכר אני כי כאשר נדפּסו מאמרי הבּקורת הראשונים שלי עם כּל גסות הרוח הנפרזה ועם כּל בּטול היש שבּהם, אָמרו עלי כּי כך היא דרכו של איש שאין לו לב ושאין לו בעולמו אלא מוחו לבד, וכאשר נדפּסו שירי הראשונים או ספּורי הקטנים הראשונים הכּתובים כּולם ברוח לירית ידועה ובסנטימנטליות כּמעט יותר מדי, שוב לא האמינו האומרים ההם למראה עיניהם. מעודי לא נעשה לי עוד עוול כּאותו העוול שנעשה לי בּבוא איש והוא אומר עלי כּלאחר יד כּי רק “לץ” אָנכי. המלה הזאת שרטה תמיד שרטת בתוך לבּי. מטבעי הנני נכאה וחולם ועצוב רוח.

בּילדותי קבּלתּי מעין זה שקורין חנוך טוב. אומנים ואומנות, מורים ומורות לא חסרו לי. אולי לא רבּים מבּני גילי היו בּמצב מוצלח כמוני, שיהיו הולכים, למשל, לביתו של הרב לשמוע את שעורו ולהתחבּט בּאיזה רמבּ“ם חמור ובאותו זמן עצמו יהיו מדבּרים את הצרפתּית שלהם עם אומנתם או ילמדו פרק בּחכמת הנגון או ילמדו רגליהם לצאת בּמחולות. את הלמוד בּכלל אָהבתּי, יהיה מה שיהיה. תּמיד למדתּי בּשקידה גדולה ובהבנה רבּה ונהניתי מאד מן הלמודים, וברבות הענינים ופרקי הלמודים השונים בּמקצועות שונים כּן רבּו התּענוגים שמצאתי בהם. בּמה שנוגע לקריאה הייתי תמיד מה שקורין תּולעת של ספרים, ואין לך ספר שבּא לידי אשר לא קראתיו. התּאוה הנפרזה הזאת לקריאה לא חדלה עד היום הזה וכמעט עוורו עיני. – בּעודי ילד קטן היה לי מלמד אשר מנהגו היה להקריא לפני תלמידיו בּכל חמשי וחמשי בשבּת את הספּורים הנפלאים מתּוך “ספר הישר”, והספּורים האלה וכן ספּורי אמי ואמי זקנתי הם שעוררו והלהיבו מאד את כּח דמיוני, ונוסף עליהם גם הדיין אשר בּביתו למדתּי אחרי כן ואני אז רק בּן שמונה שנים, והוא לא מצא ענין יותר לפני בּלתּי אם ללמדני את הספר “יסוד ושורש העבודה” או “קל”ח פּתחי חכמה” וכדומה ולבסוף הכניסני תחת כּנפי הקבּלה. שער נא בנפשך: נער בּן ח' וחכמת הקבּלה!

עברית החילותי לכתּוב בּעודי רך וצעיר מאד. ספּורי הראשון והקטן נדפּס בּהשחר שנה ט' בּשם “המורה צדק”, ואני אז בּן י“ג שנים, וכן כּתבתּי אז את השיר “לטובת הכּלל” שנדפּס ג”כ שם. בּהבּוקר אור שנה ג' נדפּס שיר זהב ממני “בּיום מלאת לי חמש עשרה שנים”. בּעת ההיא כתבתּי גם אַשכּנזית בּשביל מכה“ע האַשכּנזים היוצאים לאור בּלאָדז, ואח”כ גם בּמ“ע אחרים אשר בּחו”ל. בּעודי צעיר מאד בּאתי לארץ אשכּנז, ושם בּאתי בחברת הסופרים האשכּנזים הידועים. אויערבּאך, בּערנשטיין ודומיהם עשו עלי רושם גדול. בּהחלי להעתּיק את “ידיעות הטבע” של בּערנשטיין הייתי בן י"ז, ואני אז עוסק הרבּה בּלמודי ידיעות הטבע גם בּפועל.

למחבּר עברי נעשיתי כמעט שלא בידיעתי וכמעט למרות רצוני, אם יכול אני לומר כּך. – בּשנה שעברה קראתי מה שהדפּסתּ אַתּה בּלוח אחיאסף בּשם לעוואנדא, ומצאתי גם מה שחשב האיש המפורסם הזה עלי בּנוגע לריבי עם ליליענבּלום. הן צדק האיש מאד מאד, ואולם רק מנקודת מצבו הוא יש לו הצדק לשפּוט כּאשר שפט. בּעיקרו של דבר לא שם לב אל מצבנו אנחנו בספרתנו, וכן שכח כּי טבעם של בּני האָדם שונה מאד וכי הרבּה תלוי בּטמפּרמנט ובסביבה ובאופן החנוך של אָדם ואָדם. אני, למשל, אבוש בעצמי אם יזכּיר לי איש את קונטרסי “תּהו ובהו” אבל עם כּל זה לא אָשוב גם עתּה אַף מדבר אחד מכּל הדברים שאָמרתי שם, ורק על אופן כּתיבת הקונטרס ההוא אני מצטער עתּה. אני, לפי טבעי ולפי מזגי ותכונתי, אין לי כל טענה אפילו נגד בּריינין בּריבו אלי (אשר בּו יצאת גם אַתּה לברר את הדברים, ואני נותן לך בזה את תּודתי על זה!), ואפילו נגד זלזוליו לא היה לי מה לטעון (כּי יוכל היות שזה הוא דרך הדבּור של האיש הזה), לו רק ידעתּי כּי המניע הראשון לכתיבת מאמרו הוא – האמת. והוא לא כן: בּריינין יודע את האמת ומחשבותיו כמחשבותי – – – – –. דבר כּזה לא אסלח לו עד עולם. אני לא הייתי כן. אני בּבואי לכתּוב היה תמיד המניע הראשון איזה רצון למצוא את האמת. עוד ילדות היתה בי כּשכּתבתּי “תּהו ובהו”, אבל ההתעוררות היתה מרוב גועל נפש אשר חשתּי בקרבּי למראה כל הבּטלנות של ספרותנו בּימים ההם ומרוב ההתלהבות שנתלהבתּי לנגד מעט אמת. לא מבקר הייתי אז, לא סופר הייתי, ורק עלם צעיר לימים בּן סוחר אשר נפשו תגעל כּל מיני מלמדות ובטלנות והשכּלה מן המין הידוע, וכל קרבי בי האיצו בי לכתּוב מחאה. כּתבתּי – ובשעה שכּתבתּי חשתּי בנפשי כּי לא אוכל שאת את המחבּרים, יהיו מי שיהיו. שונא הייתי אָז למחבּרים עברים בּכלל. וכיון שכּתבתּי לא ידעתּי כּי עי“ז שכּתבתּי הייתי אני בעצמי למחבּר. אני חפצתּי רק להראות כּי אני אני הנני המתנגד למחבּרים והייתי אחרי כן כּמשתּומם בּשמעי כּי אני בעצמי הייתי עי”ז למחבּר. זה הוא שאָמרתּי כּי כמעט שלא בידיעתי ואולי למרות חפצי נעשיתי למחבּר.

בּימים ההם כּתבתּי בּמ“ע שונים מאמרים ושירים וספּורים שונים. בּהאָסיף הראשון והשני נדפּסו ספּורי הקטנים הראשונים בּשם “אותיות פּורחות”, והמין הזה היה כמו חדש. בּסוף שנת תּרמ”ה נקראתי לבוא לעיר ליפּסיאה לעבוד בּבית הרידקציה של הסאַלאָן, אשר שם נדפּס ספּורי “יוליאנוס אַפּאָסטאַטא”, ואולם בּאותו זמן עצמו נקראתי גם לפּ“בּ לקבּל עלי את עריכת הפיליטון בּשביל מה”ע היומי הראשון אשר היה לנו, הוא “היום”. קאַנטאָר בּעל “היום” הלך לבּו אחרי, כּפי מה שכתב לי אָז, ע“י ספּורי “בּיום הכפּורים” שמצא חן בעיניו עד מאד וע”י איזו מאמרי בקורת ופיליטונים. בּהיום כּתבתּי זמן רב כּמעט בּכל יום, אם פיליטון אם על הפּוליטיקא ואם על כּל מה שבּא לידי. אחרי קום היום מצאת לאור, שבתּי לווארשוי, ושם כּתבתּי זרגונית. אולי קראת את שירי הגדול הזרגוני “אופיר” שנדפּס בּהמאסף פאָלקסבּיבּליאָטהעק של שלום עליכם. השיר הזה נעתּק הרבּה ודבּרו עליו הרבּה. בּין כּה וכה נעתּקו הרבּה גם מספּורי הקטנים.

אָז בּאתי לבּרסלוי ונכנסתּי לאוניברסיטא, לא ע“מ לבוא אל איזו “תּכלית” עי”ז, כּי אם להנאתי ללמוד תּורה לשמה. ובכן שמעתּי שם ולמדתּי שם כּל ענין וענין הבּא לידי, כי אָמרתּי: טוב לסופר שתּהיה לו איזו ידיעה גם בּמקצוע זה וגם בּמקצוע זה, ובפרט שלא יהא איזה ענין זר בעיניו לגמרי. ואולם עם כּל זה בחרתּי לי גם איזה ענף מפורט; הענף הראשי שלי היה במקצוע הפילולוגיה הרומאנית, ואח"כּ דברי חרושת המעשה, וכן היסטוריה ופילוסופיה. מקץ אַרבּע שנים כּליתי את חוקי.

בּין כּה וכה עבדתּי הרבה בשביל “אחיאָסף”, והעבודה הזאת הלא גלויה וידועה לך.

בּעוד שבועות אחדים תּצא ע"י “תּושיה” קבוצת מאמרי ושירי וספּורי בשם הכּולל “כּתבים נבחרים”.

עסוק אני עתּה בכתיבת שני ספּורים גדולים.

הנה לפניך הרשימות והידיעות, כּפי אשר עלו בזכרוני, ואַתּה סלח נא לי אם לא עלתה בידי לתתּן לך בסדר נכון ובדברים בּרורים, כּי קשים היו הדברים עלי. וכן אבקשך כּי לא תשחק לי בראותך אותי משתּטה בּאומר זה או זה, כּאלו הייתי באמת, כּביכול, איזה סופר מן הגדולים, כי לבסוף סוף הלא אַתּה האָשם בזה ואַתּה הסבּות בכל אלה.

אם יהיה עוד דבר לך לשאל את פּי, פּנה אלי ואענך בחפץ לב. – בּכל אופן אם תּכתּוב איזה דבר בּנוגע לי, אחלה את פּניך להודיעני, בּטרם שתּדפּיס את מהות הדברים את צורת המאמר.

עבדך המוקירך ומכבּדך מאד

דוד פרישמאַנן.

המלצות קוראים
תגיות