[בימים הראשונים להופעת י.ד. ברקוביץ בספרות התיחס אליו פרישמאן בקצת אדישות, כמו שהיה מתיחס לרוב הסופרים הצעירים. ב“הדור” נתן גם מקום לבקורת קשה על ספּורו “בן־זכר”, אַך אחרי שהדפּיס ברקוביץ יצירות אחדות ב“השלח”, נשתנה יחוסו אליו לטובה. פּעמים אחדות פּנה פרישמאן לברקוביץ שישתתף ב“הדור”, אַך ברקוביץ היה נמצא אָז במחיצתו של ח.נ. ביאליק ובחר להדפּיס את ספּוריו ב“השלח”, שנערך אָז על־ידי ביאליק. פרישמאן התחשב הרבה עם ברקוביץ בתור מספּר ואמן־הסגנון. כשהתחיל ברקוביץ לתרגם את ספּורי שלום־עליכם לעברית, מהר פרישמאן לכתוב לשלום־עליכם (המכתב כתוב באידית) ולהביע את שמחתו על התרגום הנפלא הזה. פרישמאן רצה גם להשתתף עם ברקוביץ בחבור כריסטומאתּיה, אַך מסבות שונות לא הוציאו את הדבר אל הפּועל.

אם כי יחס מלבב היה ביניהם, וברקוביץ היה נמנה על ה“משפּחה הקטנה” של הסופרים שהתרכזו מסביב לפרישמאן, בכל זאת לא עמדו בחליפת מכתבים. שני המכתבים האלה הם היחידים שקבל ברקוביץ מאת פרישמאן. מתוך המכתב השני, שנכתב בזמן שפרישמאן השתתף ב“מקלט” שנערך בידי ברקוביץ, מבצבצים היאוש והאכזבה בנסיונותיו של שטיבל לבנין הספרות העברית, אשר בראשונה תלה בו פרישמאן תקוות מרובות. עקיצת פרישמאן כלפי בריינין מכוונת למאמרו “משורר־נביא” (“התורן”, שנה ג', גליון ל"ט) שבו “התאַמץ” בריינין לבטל את טאגור ולהוכיח כי לא בגלל כשרונו, כי־אם על־ידי להטי הפּרסום, זכה לפרס־נובל].

סב

11 Сентября, 1905 г.,[авашраВ]

אדוני,

סלח נא לי בּטובך על בּלתּי השיבי אותך דבר עד היום. העבודה רבּה כל־כּך, עד כּי בשום אופן לא עלתה בידי להקדים את קריאת הרשימה ששלחתּ אלי. היה בטוח כּי אשתּדל להבּא בּכל האפשר להיות זריז יותר.

גם בּרשימתך זו אני מוצא מה שמצאתי כּבר אצלך בּרשימות אחרות: מצד האחד עין רואָה ומסתּכּלת בּמדה שאינה מצויה כלל, ומצד השני – קצת קמצנות בּנוגע לדמיון של חוזים. איני צריך לכפּול לך מה שנאמר זה מאה פעמים: מאת החוזה שואלים אָנו יותר מעט ממה שאָנו שואלים מאת הפוטוגרף. – הרשימה לכה"פּ מן הצד האָמור למעלה, מצוינה, ותבוא בחוברת הכּפולה של “הזמן” (ח־ט).

מחכּה אני בקוצר רוח לספּורך החדש אשר אַתּה אומר.

מכבּדך מאד

דוד פרישמאנן.

סג

[ווארשה, 14 ביוני 1920].

חברי ועורכי הנחמד,

היה לי ברוך על מכתּבך ועל כּל הדברים הנעימים והטובים, שדבּרתּ אלי בּמכתּבך זה (הערה קטנה: המכתּב נכתּב בּיום 15 מרס ש"ז, וקבּלתּיו תּמול־שלשום, הוה אומר: שהה בּדרך רק זמן קצר של שלשה חדשים בּערך). ולא רק על כּל הקומפלימנטים השמנים והרבּים, שהשמעתּני, אני מברך אותך, אלא בּיחוד, על שנתתּ לי ידים לכתּוב אליך סוף־סוף ולצדק קצת את נפשי בעיניך על חטא, שמונח כּאבן כּבדה על לבּי ואינו נותן לי מנוחה: – שולח אני אליך מאמרים בשביל חוברותיך חודש אחר חודש, ולא כתבתּי עדיין לך אפילו פעם אחת איזו מלה בּפרטות. הדבר הזה אינו מניח לי לישון. האם לא ראית אותי על כּל זה כראות איזה הוטנטוט? אבל הסבּה פשוטה מאד: כּותב אני את הדברים, מוסר אני אותם ללחובר על מנת שיעשה ההעתּק, והוא שולח, ואני איני יודע לעולם לא בּהעתּיקו ולא בּשלחו, וכך נתגלגל הדבר ואני לא באתי לידי כך לכתּוב אליך איזו דברים. אולם סוף־סוף אין כּל זה מכפּר עדיין על התרשלותי הגדולה, שאין לה כּלל כּפּרה.

והנה גם דרכּך בּמכתּבך נפלא קצת: כּותב אַתּה על כּל קוץ וקוץ, על בּ. ועל ל. ועל הקוריוזיטטים הנוגעים בּ“מכתּבי”, ורק על דבר אחד קטן אַתּה שוכח לכתּוב: על עצמך ועל שלומך ועל הנעשה עמך. מה שלומך, גזלן? מה שלום אשתּך? וחותנתּך מה היא? ובני ביתך? ומה אַתּה אוכל ומה אַתּה שותה? ואַמריקה מה היא בּיחוסה אליך? וכמה כסף לך מזומן וכמה כבר החובות העולים למעלה ראשך? הלא סוף סוף היית גם אַתּה קונדס קצת – אחד ממשפּחתּנו הקטנה. שניאור שלנו, כּשהוא מדבּר בּך, פּיו מתמלא מיד חמאה נוזלת.

ה“מכתּב” החמישי כּבר נשלח אליך, גם הששי ישלח אליך בּשבוע הזה, וגם את השביעי אשלח מיד. חסד תּעשה עמי אם תּאַשר לי את הקבּלות כפעם בּפעם ע"י טלגרמה.

מקוה אני כּי מכתּבי זה יגיע לידך לא יאוחר מששה חדשים למן היום הזה, ואם תּענה אותי דברים אחדים במהרה, יגיעו הדברים לידי בּלי ספק עוד בּמשך שנת 1921. כּן, כּן, יקירי! בּשעה מוצלחה ומלאה סדרים טובים אָנו חיים. נטשוו סקזט'! ודוקא בּשעה מבורכה כזו בּחר האיש שטיבּל לנסיונותיו. יושב הוא לו שם, ואנחנו פה טובעים ביון טיט. אין פּוסטה ואין מגע ומשא. חדשים אחדים לא קבּלנו אפילו את ה“מקלט”, זולתי חוברות בּודדות, ורק זה עתּה החל לבוא וקבּלנו גם את החוברת השביעית. משטיבּל עצמו אין מכתּב ואין כּל. על כּל עשרות המכתּבים שכּתבתּי אליו, לא קבּלתּי עדיין אפילו תשובה אחת. בּתור קוּריוֹזוּם: קבּלתּי אתמול איזה מכתּב קטן מעמו, שנכתּב בּקריסטיאנה, ונתבּרר לבסוף כּי נכתּב עוד לפני נסיעתו לאמריקה. רק שתּים שלש טלגרמות קבּלתּי בּדבר כּספים שונים, שהוא שולח אלי (דרך אגב: את הכּספים עצמם לא קבּלתּי עדיין עד היום). בּין כּך וכך והכּל נעשה לי למעמסה. העבודה הרבּה הוגיעתנו קצת. קו הבּריאות שלי – קו דק מאד, ואני מתירא שמא ינתק. מתירא אני, שסוף סוף לא תהיה לי עצה אחרת אלא להתישב בּדעתּי ולצאת ממנה (כּלומר: מן הדעת). אשתּגע. את הסמנים הראשונים לשגעוני כבר אני רואה. הלא כותב אני: מכתּבים על דבר הספרות.

ומה שלום בּריינין היקר? הבאמת רבּינדרא־נתּ טאגוֹרי הוא שרלטן גדול כּל כּך ובּזדרנוֹסט', כּכל אשר כּתב עליו לפני שנתים בּה“תּורן” שלך?

והנני שלך בּאַהבה

דוד פרישמאן.