[ליום חתונת פרישמאן שלחו לו משכילי לודז, העיר בה גודל פרישמאן, תשורה יפה – כלי־כסף במחיר שמונה מאות רובל. דבר זה, שקהל מעריצים יכבדו סופר עברי באשכר כזה, חדש היה אז בעולם העברי, והעתונים הרימו את המאורע הזה על נס. ברדיצבסקי העיר אז באחד ממאמריו (“על הפּרק”, “הצפירה” 1903, גליון 53): “אבל מתנה יותר טובה היה הדבר, לוא לא נכשלו אותם בני אדם למנות שיקנה בסכום השקלים כלי כסף יפים, אך הדפּיסו מהדורה יפה מספרי פרישמאן, או הוציאו לאור את שיריו שעדיין לא נקבצו ומונח כל אחד בקרן זוית של איזה חוברות או גליון ישן”. משה הלמאן, אשר אליו ערוך המכתב, הוא עסקן צבורי ו“חובב־ספרות” בלודז. בגליון 19 של “הצפירה” שנת 1903 יודיע אחד הסופרים מלודז: “שמעתי כי בהוצאות הסוחר הנכבד ה' מ. העלמאן בעירנו נדפסת עתה מתודה לעברית בעברית, מעשה ידי אחד המורים המובהקים. – – – סימן יפה הוא לספרותנו, כי נמצא איש סוחר, המפזר כסף להדפסת ספר למוד, רק מאהבתו לשפת עבר ולא מחפצו למצוא שכר”].

סא

ווארשוי, ע“ש חנוכה התרס”ג.

העלמאן ידידי הנעים!

בּשעה שאני כותב את הדברים האלה, עומדת לנגד עיני (בּכדי לקיים מה שנאמר “שויתי לנגדי תמיד”) תּבה העשויה תּחתּים שנים ושלישים, ובתּבה הזאת אין אני מוצא חלילה בהמות טהורות או אשר אינן טהורות, כּמו בתבתו של נח ע"ה, כּי אם מוצא אני כסף טהור: מנחה שלוחה אלי מאת קהל מעריצים בּלאָדז לזכּרון ליום שמחתי. אָכן צר לי מאד, כי תחת הכּסף אין אני יכול להביא זהב, כּי אם דברים לבד, דברים היוצאים מן הלב, והם דברי תודה בשמי ובשם אשתּי.

ראה, ידידי, הנה אָנכי כותב את הדברים האלה בּבחינת “אמור אל הכּהנים”, בּאופן שאַתּה תּקח לך מהם כּכל העולה בחלקך, לפי חלק השתּתּפותך בּמעשה הזה אם בּרוח ואם בּחומר, ואת יתרם תּמסור בּטובך לאחיך הכּהנים אשר נשאו עמך במשא. רואה אני את הפירמא שלך ע"ג מעטפת המכתּב השלוח אלי עם מנחתכם, ומכּאן אני למד כּי בּבואי לכתּוב, עלי לכתּוב על פי שמך – ואַתּה בּחסדך סלח על חרותי שאני לוקח לעצמי, לעשות אותך שליח להולכה.

לא אהיה תם יותר מדי ולא אעשה שקר בּנפשי לומר לפניך כּי הדבר בּא לי בהיסח הדעת לגמרי; לא, – על פּי רמזים רבּים וכדומה ידעתּי את אשר אַתּם מכינים לי; ואולם בּאמת ובתום לבּי אני אומר לכם, כּי הוספתּם שבעים ושבעה על השמועה וכי הגדלתּם על כּל אשר חכּיתי. בּרוכים מעשיכם וברוך טעמכם הטוב, ועוד הפּעם אני דובר אליכם את דברי תודתי בשמי ובשם רעיתי, אשר מצאו חן בּעיניה מאד מאד א) כּלי הכּסף, בּ) הספרות העברית. בּכל פּעם אשר אָשים שכּין בּלועי, אזכּור אתכם; בּכל פּעם אשר יעלה המזלג מן הקערה אל תּוך פּי, אזכּור אתכם; בּכל פּעם אשר אשא כפּי מן הקערה אל תּוך פּי, אזכּור אתכם. בּרוכים היו לי כלכם!

אותך ר' משה העלמאן, הן ידעתּי מכּבר, כּי מכבּד אַתּה תלמידי חכמים בּכל מקום אשר אַתּה מוצא אותם, ולא עוד אלא שאַתּה בא לפעמים מתּוך תּלמידי חכמים גם לאלה שאינם כּלל תּלמידי חכמים. יודע אני ומכּיר בּך דברים הרבּה אשר עשית לעוסקים בּשדה הספרות, ואשר אחר במקומך לא היה עושה אותם. מובטחני בך כּי בשעה שיקום לנו סופר גדול בּאמת, אשר יכול נוכל לחלק לו כבוד בּאותה מדה שחלקו, למשל, הפּולנים לסיענקיעוויטש שלהם, כּי אָז תּהיה אַתּה מעשרה הראשונים אשר תּשתּתּף בּמעשה כזה. ואולי עוד אזכּה לראות במו עיני גם אני, כי יקום לנו סופר גדול ואנשים נדיבים מקרב עמי יאָספו עליו לקנות לו גם הם אחוזת נחלה או בית שוקט בּפנה מסותּרת, ולו גם בּמחיר מצער. עתּה, אחרי אשר כּבר ראו עיני ראשית המעשה, עתּה כבר אאמין בּכּל; עתּה כבר הכּל אפשר. בּרצונם וביכלתּם של נדיבי עמי (כּמובן מדבּר אני ביחידים) לא הייתי מסופּק מעולם, ובלבד שיהיו לנו איזו מעשים ועוד יותר מזה, שיהיה לנו איש גדול בּאמת. אם כּבר זכינו לראות כּי חסידים קמים, ובשביל רבּם הקדוש לא יחשוכו איזו עשרות אלפים, למה לא אאמין כּי באיזה זמן מן הזמנים יהיו לנו גם מיני חסידים אחרים, ובלבד שיהיה לנו איזה רבי קדוש?

ולי"מ שווארץ תּאמר כּי את המכתּב הנלוה אל המנחה קראתי ברב עונג, וגם הכּרתּי בו את מעשה ידיו. בּרוך יהיה לי האיש הזה. ראה הנה הוא אומר כּי בי תתפּאר לאָדז, ואולם בּפה מלא יכול הייתי להגיד לו גם את ההפך וכי בּלאָדז אתפּאר אני ועליה גאותי; הן סוף סוף לא ראינו עוד מעשים כּאלה אצל יושבי ערים אחרות חוץ מלאָדז, אשר היא לנו הראשונה ואשר היא תהיה למופת לאחרות. שלום וברכה ידידי מנוער, לשווארץ!

וליעקב שטיין ידידי נותן אני בזה את בּריתי שלום. יקר לי האיש הזה כל הימים אשר ידעתּיו, וצר לי מאד עליו כּי יושב הוא מחוץ למחנה והוא תמיד בּעיני כּתינוק שנשבּה לבין עכּו"ם. כּמדומה לי כי מעשהו ומלאכתּו במשי, ואולם אל נכון אינני יודע את הדבר הזה; אָכן אחת יודע אָנכי בבירור: כּי הוא בעצמו בּודאי ובודאי כּלו משי.

ומה אומר לאלטערמאנן שלנו? – הן איש הוא אשר הסכּין לעבור לפני התּבה, ולכן עבר גם לפני התּבה הנשלחה אלי. אין לי עצה אחרת בּלתּי אם לדבּר אליו פּה מעט בּלשון החזנים לאמר:

לוּ זמר ידעתי מלא הפּה “יוצרות” –

לך לך זמרתים בתרועה ובחצוצרות;

לוּ לפחות ידעתי מתוך הסדור איזה “קרובץ”

לך לך חזני, הבאתיו מלא הקובץ;

או לוּ ידעתי רנן לפחות איזה “אופן” –

לא באתי עתה ריקם וכמו רק יוצא דופן;

או לפחות לו ידעתי עתה איזו “זולת” –

אָז שרתי לך עתה פרשת כל גדולת

מעלותיך הרבות; לוּ ידעתי קול “פּזמון” –

לא הייתי מסתפּק היום בסילוגיזמון;

לוּ השאַלת לי אַתה משלך “השכיבנו” –

או מאוצרך הטוב איזה “מפּני חטאינו” –

אָז הנה רק משלך לך הייתי נותן

כתת כלה לחתן ולא כתת חותן.

עכשו שאני עני ולעבדך אין קול,

בלתי־אם דברים ואמרים כחול,

הריני בא ואוזר חלצים וירך

ואיני עושה כלום אלא מברך ומברך!

ואחרון אחרון חביב הוא אַמסעל יקירי, איש בּונה בתים מעודו, לכן יבנה גם הוא ביתו בקרוב, או יתּן אלהים ועלתה בידו לעשות את אשר עם לבבו הטוב לבנות את סכּתנו הנופלת – שלום וברכה גם לו עד העולם.

ושלום וברכה גם לכל אשר לא נוקבו בשמות על הגליון ואשר אני לא אדעם: היו לי כלכם בּרוכים, כּלכם אהובים לי, כּלכם נחמדים!

עבדכם מוקירכם ומכבדכם דוד פרישמאנן.