רקע
נתן שחם
דור המדבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

בשער הספר


“ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית, אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו. וזה הוא חכמה בפני עצמה, חכמה הקרובה יותר לאמנות”.


.ח.נ. ביאליק

(מתוך איגרת אוטוביוגרפית לקלויזנר, קישינוב, תמוז, תרס\”ג)


“ספר חתום”, שראה אור בתשמ”ט, אימץ לעצמו אותה משאלה: לכתוב ביוגרפיה של הרוח והתפתחותה. אגב כתיבה נתברר לי כי אכן זו היא אמנות בפני עצמה.

נאמן לכוונה המקורית, ויתרתי על הפרוטוקול והשתדלתי רק לשרטט קווים אחדים מדמותו של אבי – אליעזר שטינמן, סופר רב־פעלים, אשר בשנות בחרותו היה נציגה המובהק של המודרנה העברית, השואלת על ייחודו של הפרט בתוך הכלל, ובערוב ימיו היה מן המכנסים הגדולים של מורשת הכלל היהודי לדורותיו – דיוקנו של אדם שההתבוננות והלמידה הן ייעודו. וכן לבחון את השפעתו על דרכי שלי בספרות, אף כי לא הלכתי בעקבותיו, שכן הייתי אדם צעיר, המאמין כי הפעולה היא חובה מוסרית ואילו ההתבוננות היא הנאה גנובה.


תחילה היה בדעתי לגנוז את הספר ההוא ולקוות כי מי שיחטט בעזבוני ימצא אותו ויפרסמו, אם יהיה סבור שיש בו עניין לציבור. אך בתשמ”ט נמלכתי בדעתי ומסרתיו לדפוס.

כאמור, הספר החתום לא ביקש להיות אוטוביוגרפיה. הדבר נכתב שם, במפורש וברמז, פעמים אחדות. לא נמצא בו מקום אלא למה ששייך לעניינו: גלגוליה של השקפה ספרותית העוברת מאב לבנו, וכיצד היא פושטת צורה ולובשת צורה. נכנסו שם גם קצת עובדות שלא היה אפשר לוותר עליהן. ואף אלו – בזהירות רבה. שכן הכול יודעים, שאוטוביוגרפיה היא עניין שראוי לנהוג בו כבדהו וחשדהו. מי שאינו מספר “משהו לא נעים מעברו”, כתב ג׳ורג׳ אורוול, חושדים בו שלא סיפר את כל האמת. ואף מי שטרח להלשין על עצמו, חוששני, עדיין אין לדעת אם לא חשף טעות וחולשה כדי לחפות על איוולת ועל חטאים גרועים ממנה.

בשעת כתיבת הספר ההוא לא נעלם ממני שקשה לבודד זיקת אב־בן ממכלול ההשפעות המטביעות חותמן על דיוקנו של סופר מתחיל. הבן יוצא לעולם ואביו אינו יוצא עמו. הלא אפשר כי מה שקלט ברחוב חזק מכל מורשת־אב. על־כן הכנסתי בין דפיו גם קצת אירועים שהיתה להם נגיעה לחיי מיום שעמדתי על דעתי ועד סוף הפרק ההוא בחיי, ימיה האחרונים של מלחמת העצמאות, שבו עסק “ספר חתום”, בהם אירועים שנכנסו לספרי ההיסטוריה, ובהם שלא נמצא להם תיקון אלא בספרי. כמו כן שרטטתי בו קווים אחדים לדמותם של כמה חברים קרובים ורחוקים ואף כמה אישים שנודעה להם השפעה על בני דורי. וזאת, בתקווה שאף כי עיקרו של כתב־העדות דן באבי ובי, יהיה אפשר ללמוד ממנו משהו הן על בני דורי והן על זמן חיינו.


עוד קודם שנסתיימה כתיבתו של הספר ההוא ידעתי שיהיה לו המשך. כיוון שפתחתי בעדות שוב לא אוכל להסתפק בשנות הבחרות. המתחיל להעיד אומרים לו גמור. וזמן־מה אחרי שראה אור התפתיתי להעיד גם על פרקים מאוחרים יותר מחיי.

להעיד – במידה גוברת והולכת של נאמנות לאמת פשוטה, שמצטללת עם הזמן. מי שזכה, והוא מצליח לצלוח את הפרקים האחרונים בחייו בצלילות־דעת ובטעם־זקנים – בתחרות עם הזמן בלבד, ובפטור מבהילות על כבוד ויוקרה – אפשר שיוכל לספר על עצמו, ועל בני דורו, דברים אחדים בלשון ברורה ודברים אחדים ברמז, בלי לקשור כתרים למה שראוי לו להלך בגילוי ראש ובלי להסיר עטרה מראשו של מלך שירד מגדולתו. דברים הרבה למדתי מפרקי זיכרונות שכתבו אחרים, על־כן הרשיתי לעצמי לקוות שגם מזיכרונותי שלי יהיה אפשר להפיק תועלת לימודית.

בספר השני, גמרתי בלבי, אמצא מקום גם לפכים קטנים, שזיקתם אל הרוחני רופפת במקצת, אך גם הם ממנו ובו, כסחף הזה הנגרף בנהר בדרכו אל הים ומטייב את אדמות השפלה. סיפורים קטנים מחיי ומחיי עמיתי הסופרים, שנדחו בכרך אלף, שביקש לומר עיקרי דברים בלי לסטות ימינה או שמאלה, אמצא להם מקום בכרך בית, שירחיב את היריעה בסיפור ובתמונה. כך נולד “דור המדבר”.

עניינו של ספר זה בבני דורי בארבעים השנים שבין תש”ח לתשמ”ח. את השם “דור המדבר” שאלתי מן הכותרת למסיבה ספרותית שערך קיבוץ בית אלפא, בארבעים למדינת ישראל, לשלושה מבני דורי שזכו בפרסים ספרותיים באותה שנה. משה שמיר, חיים גורי ואנוכי. מן הכותרת ההיא עלה צליל אירוני.


המלה “מדבר” גוררת עִמָּהּ מן המקורות את המספר ארבעים. ועל־כן יכלה הכותרת להתפרש כרמז חינוכי: כבר ארבעים שנה אנחנו במדבר הזה, ועדיין אסור לנו לראות את עצמנו כמי שהגיעו אל הארץ המובטחת. היה אפשר לדרוש אותה כאזהרה: גם בארץ כנען אין מנוחה ואין נחלה. ירושלים היא מקום שהולכים אליו אך אין מגיעים אליו לעולם. היה אפשר לפרשה גם כהערה של ביקורת על רבים מבני דורי: לא יצלח את הירדן מי שיעשה אמנותו כלי לעניין אחר, ולו נכבד ממנה. לשון אחר: ספרות אינה תורה מסיני, אלא שיח יחיד. ומי שעדיין לא למד את הלקח הזה, כל חייו הוא עתיד לשוטט במדבר שאין לו סוף. מראש נבו יראה את בקעת יריחו, ואליה לא יגיע.

היה אפשר לגלות בכותרת גם רמז של תקווה למי שידעו בחייהם תקופות של גיאות ושפל: מן המדבר גם האגדה על עוף החול, המתנער מאפרו ומתעורר לחיים חדשים. כל אחד מאתנו כבר היה חשוב כמת, כמשל הסיני בדבר המשורר שנשכח מלב ושב לתחייה, הגם שלא כולנו נתנו אותו הפירוש למושג הזה.


המלה “מדבר” רוחשת קולות רוויי תרבות עברית: קול דממה דקה והקול היוצא מתוך הסנה. קולה של הלשון העברית הוא קול קורא במדבר. שם נולדה, כנראה, וממנו היא שואבת את דימוייה. תחת שמים חשופים, במקום שהימים חמים והלילות קרים, נוצרו ההברות שהיו למלים, אשר על הזיכרון ההיסטורי האצור בהן ערוכות מחשבותינו.


לא אחת ביקשתי, כאבי בשעתו, להתחקות, בלי יומרה מדעית, אחרי גלגולו של הביטוי הקדמון ואחרי תולדותיהן של המלים שנועדו לבטא איום, חיבוב, התפעמות וחרדה, בימים שהציידים, שיצאו לצוד בחבורה, נזקקו לאותות של תקשורת בשביל לכתר את צידם, ורועי הצאן, שהיו לעובדי אדמה, ראו הכרח לתת שם ותואר לדבר שהיתה לו רק צורה, ונוודים, שבנו עיר, מצאו שהקשרים שבין אדם לזולתו ובין אדם למקומו טעונים כינוי, המבדילם ממה שאינו הם.

דימיתי, שאני יכול לתאר לעצמי את הנוף, אשר בו נולדה השפה, שהיא לי שפת אם. איני צריך אלא למחוק מן הבנוי בנוף מולדתי כדי להיכנס בעורם של אבות אבותי. בילדותי דימיתי אותם לאיורים של דירר בסיפורי המקרא. בנעורי לבשו את דמותו של הבדואי, הפוקח עין בטרם אור ורואה במטושטש את דמותם של הדברים הבאים מן האופק ומבקשים להם שם, לרבות אותה ישות שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, ואין לה ראשית ולא אחרית ולא זמן ולא מקום, והיא ראשיתה של הפשטה כל־חובקת, הפורצת את גבולות האנושי. אותה ישות שבראה אותם חמים מן האדמה, ומחזירה אותם אליה קרים בלילה.

אחד הסיפורים הראשונים שכתבתי לפני שמלאו לי עשרים – "חסד נעורייך” – התרחש בהר הנגב. השם שנתתי לסיפור, המתאר את התגבשותה של אהבת בוסר בטיול רגלי בשניים, במדבר, מעיד על הזיקה המיוחדת במינה לארץ לא זרועה זו אחרי הפגישה הראשונה עמהּ. הייתי בן שבע־עשרה כאשר שוטטתי בו לראשונה בטיול של תנועת השומר הצעיר למצדה, שנערך חודשים אחדים לפני שהתנדבתי לפלמ”ח. משעה שיצאנו מחברון ונגלה לנו מדבר יהודה מבעד למסך של ערפל תכלכל שהתבהר והצהיב משעה לשעה, נתעוררה בי הרגשה, שאיני רואה כל צורך להביא לה סימוכין משום כתובים למדניים, שאני נמצא במקום שבו נבראה הלשון אשר בה אני מדבר אל חברי.

בלכתנו שם, חשתי, כאילו ביגיעה ההיא, בצמא הנורא, בהתמודדות הקשה בין כוח הרצון, מלכות הרוח, לבין כוח הגוף, מלכות החומר, בעקבי רועה הצאן הבדואי, שכפות רגליו היחפות, המעוקשות כגחלי רתמים, דורכות על האבנים שהניח יעקב אבינו מתחת לראשו בעת שראה סולם וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו, אני מתקרב והולך אל מקורות הלשון הקדומים. לשון חסכנית, קצרת נשימה וממעטת בדיבור. לשונו של ההלך במדבר, הנחנק בצמא, ואינו מוציא מפיו אלא הברות חיוניות לבירור עניינים דחופים: העוד ארוכה הדרך, ומתי ייגָלו הגבים הללו, שהכול מדברים עליהם אך איש אינו יודע איך הם נראים? שפה, שנשמעת רהוטה רק אחרי שמגיע ההלך, לפתע פתאום, אל בור המים, שריחו כבר עמד באוויר שעה ארוכה. ואז יפתח ויספר סיפור, שראשיתו בתלאות הדרך וסופו על המים. סיפור, המלמד על הקשר האיתן בין הלשון והמים, בשפה המונה את שנותיה מרגע שנברא העולם מחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.


אותו טיול נסתיים באסון. בעין־גדי, עם שחר, התפוצץ רימון יד ופגע בכמה מחברי למסע. אחדים מתו לפני שהגיעו, מקץ כמה שעות, הסירות שהובילונו לסדום.

וכמו נסגר מעגל חיים אחד ונפתח מעגל חיים שני. שם היה מעבר יבוק שבין נערות לבגרות, אחרי הפגישה הראשונה עם המוות. אותם ימים של חול המועד פסח בשנת תש”ב קבעו להם בזיכרוני תא סגור, שממנו נמשכים, לפעמים בבלי דעת ולפעמים בידיעה ברורה, החוטים הקושרים את לשוני אל תמונת עולמי ואל תולדות חיי. ובעומדי לראשונה על פסגה של הר שממנו נשקפו החטרורים מפותלי הערוצים של מוצאי ואדי פוקרה, הוא נחל צין, אמרתי בלבי: הנה מוחו של העולם מתחת לקליפת הגולגולת.

ואף זאת חשתי במסעות המייגעים ההם במדבר, שחזרתי אליו שנה אחרי שנה: לא רק אל מקורות הלשון אני מתקרב והולך, אלא גם אל אמת זו, שאינה נקנית אלא בייסורים. אמת, אשר בלעדיה הספרות אינה אלא שעשוע של שעות הפנאי.


 

א. בית אב ולשון אם


מקורות הלשון הוא נושא מרתק, אך בחיי היומיום אין אדם מרבה לעסוק בקשר המופלא שבין מלה שנתחדשה ומקורה הקדמון. הוא משתמש בה כדבר המובן מאליו. הוריו ולא אבות אבותיו הם שמנחילים לו את הדיבור, שבאמצעותו הוא מתקשר אל כל הקיים בעולמו – בני אדם, בעלי חיים וחפצים.

ב”ספר חתום" נדונה הלשון שנזקקתי לה ביצירתי כעניין שנתגבש בבית אב, שהוריש לבנו לא רק אוצר מלים אלא גם מסורת ספרותית, המיוסדת על לשון דייקנית ומחמירה, שאינה סוטה מן הכללים אלא כדי לחדש ביטוי, שאינו נמצא במקורות. סתם שפה עממית היתה דבר שצריך לנהוג בו זהירות יתרה. בארץ שרוב יושביה אינם בקיאים בלשונה, כל שגיאה, טעות דפוס, או שימוש נבער במלה שאינה במקומה, עלול לזכות במעמד של לשון עממית, המשתנה בכל פעם שמגיע לארץ, עם גל של עולים, תחביר של לשון אחרת. בעניין זה לא דייקתי. כאן המקום לתקן את הטעון תיקון.

צדק פיוטי עשתה השפה עם האמהות בגורסה לשון אם ולא לשון אב. שכן, ההברות הראשונות ששומע העולל, מפי אמו הוא שומע. היא שמנחילה לו את צליליה ואת הגיונה של הלשון, שבה הוא עתיד לחלום וגם לספור גם אם יעתיק את חייו למקום אחר. רק אחרי שיתבגר מעט ילמד הפעוט גם לשון אב. אבות רבים מתקשים בלשון תינוקית ובהידברות עם ילדים הם עילגי לשון. הם מחכים באורך רוח, במרחק בטוח, עד שיגדל הנער ויהיה מסוגל להבין את התחביר של הלשון האבהית, הנכנעת לכללים הגיוניים של דקדוק קפדני. אבי אף הוא היה מן הגברים, ששיחה עם ילד קטן מביכה אותו. הוא לא ידע, כשלונסקי, לדבר בעגה של תינוקות, ועל כן כל אותו עניין נכבד ומייגע של השיחה עם הילדים, לפני שלמדנו קרוא וכתוב, הופקד בידי אמי, ורדה־שושנה־רוזה לבית בריסקמן, ילידת מוגילוב פודולסק. היא שקיבלה עליה להנחיל לפעוטות ערכים של מותר ואסור, ואת הלשון הבסיסית, החלוקה לשניים: זו שהיא נקייה ויפה לשימוש, וזו המכוערת ומלוכלכת ויש לבערה עם הבערות.

גלגולו של המקור הלשוני הזה ביצירה מורכב הרבה יותר מאשר ההשפעה הגלויה של המקור האבהי. לשונה, בסגולותיה והשקפותיה, של אמי קשה לתיאור מזו של אבי, אמן הניסוח. עולמה הרוחני של אמי, כמדומה, כמוס אצלי בצופן הגנטי יותר מאשר בתודעה, ולא קל לזהותו בכתוב, הנזקק ללשון מלומדה. אך אני יכול להעיד על עצמי, שלשון האם, בכל מובן שניתן לתת במושג הזה, טבועה בי עמוק מאוד, לפעמים כניגוד ללשון האב ולפעמים כהשלמה לה.

אמנם, אין הביטוי לשון אם יכול להעיד על השקפה יהודית, המסתמכת על ההלכה הפוסקת שיהודי הוא בן לאם יהודייה, שכן הוא מתורגם משפות אחרות. התנ”ך אינו נזקק לו. שם מדובר על לשון עם בלבד. והלשון היא גם זכר וגם נקבה. רק השפה היא תמיד נקבה. אומה מאם נגזרת, ועל כן טבעי לה ששפתה תהיה שפת אם. לפעמים אני תמה על הדקות והדיוק השמורים לעניין חמקמק, ואף על פי כן עז כמוות, כאהבה, בלשונות שאינן מבחינות בין זכר לנקבה. וכבר עמדו חוקרים על הזיקה שבין הלשון למין, שראשיתה בשימוש העברי בשורש דעת, שחל הן על לימוד סודות היקום ועל הירידה לבאר ההולדה. אילולא ידע אברהם את שרי אשתו ודאי היינו מדברים היום כשדית. אחדים הפליגו במחקריהם וחשפו בדרכי הביטוי השונות את מכאובי היצר בשלל צורותיהם. אלה נזקקים לזולת ומקיימים עמו דו שיח של הולדה ואלה מספיקים לעצמם ועורכים חד שיח פומבי עם מצוקתם. אלה מדברים נשית, משמע, באותה לשון רכה וארכנית שטפלו על נשים מי שגזלו מהן את חירותן והעניקו להן חסות מאיימת; ואלה מדברים גברית, ושואלים מן הלשון את התוקף של מלים התובעות הכרה בעליונותו של המין הגברי. לא בעקבות אלה, הגם שלא הייתי מחמיץ הזדמנות ללמוד מהם, אני מבקש ללכת בהתחקות אחרי המקור האמהי של התחביר האישי. בכל לשון ניתן להבחין בין דרכי הבעה נשיים וצורות ביטוי גבריות, אך אני מבקש להעיד כאן על ייחודו של ההבדל במשפחה יהודית אחת, זו שלי, אשר בה הנסיבות ההיסטוריות חוללו תמורה קיצונית, שבגינה יכלו לדור תחת קורת גג אחת לא רק שלוש לשונות לתקשורת נחוצה – רוסית, יידיש ועברית, אף כי ליידיש כמעט שלא נזקקו בשל התחרות בין שתי הלשונות של העם היהודי, אשר בה תפס אבי, בשנות ילדותי, עמדה קיצונית – אלא גם שני סוגים של עברית. ואין הכוונה רק להבדל הדק שבין רוך ההבעה, המתיידד על נקלה עם תינוקות, של אמי, אשר גם מחוץ לבית עסקה בחינוך ילדים, ובין הלשון התקיפה שתפס אבי, הבוטח בערכיו. ייתכן שהבדלה זאת קיימת גם בשפות אחרות, שבהן מתייחדים ללשון האם ניבים, מהם עגת תינוקות ומהם רסיסי פולקלור, שהאב, המשכיל יותר ומקפיד על לשון לימודים, ידחה בבחינת קלקולי לשון של אגף הילדים, אולם בין לשון אמי ללשון אבי היה קיים עוד הבדל אחד, שנתן אותותיו לא רק באוצר המלים אלא גם בעצם הזיקה ללשון. לאבי היתה העברית שפת אם ולשון עיקרית. הוא שלט שליטה מלאה בכל מכמניה ומה שלא ידע למד. לאמי היתה השפה העברית שפה שנייה. היא למדה אותה אחרי שבגרה, ואף כי רוסית דיברה רק שבע עשרה שנים ועברית שישים שנה, כל ימיה חששה שמא היא חוטאת לשפה בביטוי שאינו מדויק די צורכו. וזאת, לא מפני שהתביישה לטעות, שכן מן הטעות אפשר ללמוד, אלא מפני שלא בטחה בשלושת הגברים, אב ושני בניו, שיתקנו את שגגותיה. לעולם לא תדע אם שתיקת הגברים היא עניין של נימוס או של השלמה עם קוצר יכולתו של אדם מבוגר לרכוש לעצמו שליטה מלאה בשפה שאינה שפת אם. לעתים קרובות, כשחסרה ביטוי הולם נזקקה ללשון תינוקית, במין שחוֹק, שבא בבת אחת גם להתנצל על שיבוש הלשון, שבמשפחתנו היתה הנכס היחיד שנוהגים בו בזהירות רבה בגלל שבירותו, וגם להציע דרכי ביטוי פחות תקניים ויותר עממיים מאלה שהיו מקובלים על אבי הילדים, רב אמן בשימושי הלשון, שראתה חובה לעצמה להתבטל לפניו, בתחום הזה מכל מקום, במין מרדות שקטה ואוהבת. עד שלא גדלו ילדיה ונסעו למקום אחר כמעט שלא כתבה, כדי כך חששה מפני שגיאות כתיב. בכתב ידה העגול והמשורטט בדייקנות היו כתובות לעתים הכף והקוף, העין והאלף, התיו והטית, והכף והחית זו על גבי זו, בתקווה שהקורא האדיב יניח כי האות הטועה היא זו שנכתבה בהיסח הדעת ואילו האות הנכונה היא התיקון.


כך ספגה אוזני בעוד טל הילדות על שפתי שתי לשונות באלף־בית עברי. האחת – לשון אב נוקשה וקפדנית ונכונה ליהרג על הדיוק, וזאת למרות החירות שלקח אבי לעצמו לברוא מלים חדשות, אף פעם לא יש מאין אלא תמיד בשאילה ערמומית מן המקורות. והשנייה – לשון אם רכה, שחשה בנוח בחיקה החמים של עגה ילדותית, שהכשירה את עצמה בבלי דעת לתפקיד הנכבד של לשון עם, והתירה למשתמשים בה הפרזות פיוטיות, ציורים פרועים ומלים משורבטות כלאחר יד. בין שני הקטבים הללו נעו מעגלות לשוני, בלי שנתתי דעתי על זאת אלא בגיל העמידה. מכאן הצורך הכפייתי בלשון נקייה, דייקנית – אין מלים יפות יותר, גבוהות יותר או פיוטיות יותר, היה מורגל בפי בכל פעם שנתבקשתי לשאת הרצאה בענייני לשון, יש רק מלים נכונות יותר, מדויקות יותר – ומכאן רוח החמלה והחסד השפוך על החריגה הפיוטית מן הלשון הברורה. מאבי – הלשון הנקייה, הסגפנית, השומרת על נכסי התרבות של העבר בקנאות של חסידי אמת מוחלטת, מלחמה אבודה כאשר המשכיל הישראלי המצוי מיטיב להתבטא באנגלית יותר מאשר בעברית, ומאמי – הלשון הסלחנית, כבודה בת מלך פנימה, המתירה לבעלי דמיון פרוע להציע גם את שרבוטיהם הצבעוניים לאוצר הדעת הכללי.

לשון כאן אינה אוצר המלים המסתדרות נאה יותר בתחביר הגיוני יותר. מלים הן בבת אחת גם הזיכרון ההיסטורי של העם וגם רשות היחיד הכמוסה ביותר. מי שמלים הם כליו, לעולם הן אוצרות בחובן פילוסופיה כללית ומטען אישי. אף מלה בת יומה, יציר כלאיים של הישן והחדש, שנולדה בהדר בלשכת הגזית של ועדה נשואת פנים הנושאת את השם האקדמיה ללשון, ויוצאת לדרכה עירומה ויחפה, להתמודד עם השקפה רווחת ותמונת עולם משתנה והולכת, נושאת בחובה, כמטען גנטי, את הפילוסופיה שהולידה אותה. אגב, בת מלך זאת, היוצאת לדרכה בברכת המוסדות המוסמכים, לפעמים סיכוייה פחותים מאלה של שפחתה, ממזרת שנולדה בלי חופה וקידושין באוהלי הצבא וכל כולה לעג דק על מלים רמות ועל ביטויים שבאפנה שגידלו כרס של מוקיון ואינם יכולים אלא לעורר גיחוך.

לעתים קרובות אני תמה על אנשים העוסקים בחקר הספרות ומדברים בלשון חד ממדית על לשון מוגבהת ולשון נמוכה, כביכול בערותם של אלה שאינם שומעים בשפה את רחש הגלים החשאי של המלים בדרכן מן הפיוט הקדמון אל לשון הדיבור העדכנית, היא שקובעת ללשון הזמן הזה את תקניותה. מי שכתב ספרים ארבעים שנה וחש את התמורות החלות בלשון במהלך עשור אחד, יתמה מדוע יבחר לעסוק בספרות מי שמוכן לוותר על אינספור המשמעויות שניתן לצקת במלה השבויה בשברי פסוק, שהעניק לה לפנים תוכן אחר.


לפעמים אין די בביאור. נחוצה תמונה. לשון אמי תתבהר אם אצרף כאן תמונת דיוקן שלה.


 

ב. מול עין המצלמה

אמי, בכל פעם שישבה לפני הצלם, חיוך נבוך של נערה מתבגרת היה שפוך על פניה. נערה בגיל זה שמחה שמפנים ראש כשהיא עוברת, אך לא נוח לה שנועצים בה מבטים. ברגע שמצלמים אותה היא נעשית נערה מצטלמת, מישהי הדומה לה קצת ועם זאת זרה לה מאוד. קשה לה לחבב נערה זרה זו, שגזלה ממנה את תווי פניה. עומד בפניה חיוך מלאכותי, העושה אותה מבוגרת יותר וגם חסרת כנות.

אמי שנאה חיוכים כוזבים, וחיוכה הנבוך שלה התנצל שהסכימה להצטלם. כלום מותר לשמר לשנים רבות כל כך רגע של לא אמת? גם בגיל שבעים ישבה לפני הצלם וחיוך מתנצל של נערה ישרה שפוך על פניה. אלא שהפעם נוצקה בו גם מחאה שקטה: אין זה צודק שבאלבום המשפחה תופיע תמונה של אשה שאין תוכה כברה, כאשר, בעצם, היא פשוט איננה “יודעת” להצטלם. אין היא מסוגלת להתעלם מן הצלם ולהתרכז רק בעצמה, כשם שלא יכלה מימיה לשכוח את הזולת ולזכור את רצונה שלה.

בגיל זה נוספה לתמונת הדיוקן שלה גם מבוכתה של אשה מבוגרת, היודעת כי בתוך תוכה לא הצליחה אף פעם להיפרד מן הנערה ההיא, שהצטלמה לראשונה בעשור השני למאה.

“אשה זקנה”, כינתה את עצמה, להעיד שאיננה מפחדת מן השִׁכחה העוטפת מי שבני דורו הלכו לעולמם בזה אחרי זה; אחרי שקראה את המסות של אלוף נעוריה על הזִקנה, נתחזקה בדעתה שלא בושה להיות זקן.


השכל הישר אמר לה שבגיל זה אשה צריכה לשוות לעצמה פרצוף ההולם את מה שרואה הזולת. אשה בגילה מותר לה לצחוק רק בחברת בנות גילה ולהתחנחן רק במחיצת חתולים. הצעירים ממנה כופים עליה לזכור מי היא ובת כמה היא. אמנם, אין לצפות מן התצלום שיספר מה באמת עובר עליה אחרי שהתאלמנה וילדיה הקימו להם בית משלהם ואף נכדותיה כבר מתהלכות עם בחורים, ואסור שייראו בו מכאוביה וגם לא שמחת החיים שקפצה עליה פתאום, אחרי שחדלה לשאול את עצמה אם לא החטיאה משהו במסירות שהתמסרה לאישה וילדיה – בקרוב תירשם ללימודים באוניברסיטה העממית להשלים את השכלתה בתחומים שלפנים רק הציצה בהם להשביע את סקרנותה – אולם התצלום חייב להיות רציני, כרצינות השפוכה על פניה כאשר היא מסתכלת בראי.

המאמץ אינו עולה יפה. פניה אינם נענים לה. ורק מבוכת הנערה עולה ויוצאת. מבוכה, המאשרת בדיעבד מה שידעה כל השנים, כי היא נערה שלעולם לא תתבגר, וכי רק בגין הראי שבחדר הרחצה, המראה לה פנים של אשה לא צעירה עוד, ששערה מלבין ומידלדל, ועור פניה רך ועצוב, ואפילו עיניה הכחולות חוורו מעט במרוצת השנים וגוון מימי שפוך עליהן כשאינה מחייכת, היא מעלה על פניה את הביטוי הרציני של אשה זקנה. היא מביטה בתמונה ה”לא מוצלחת" ומגלה, בערוב ימיה, כי הראי הוא שמשקר והתמונה היא שאומרת אמת. כמו צדק פיוטי נעשה. מבוכת הנערה הוא סיפור אמיתי. שכן הסקרנות הילדותית, כושר ההיפעלות וההתלהבות, וכן התשוקה לתת אמון בבני אדם, עודם כפי שהיו בגיל שבו הצטלמה לראשונה.


האמון שנתנה בכל אדם, כל עוד לא הוכיח שאינו ראוי, הפליאני עוד בשנים שהייתי נער המבקש להתהדר בתכונות גבריות קשוחות, אשר ציניות לשמה וחשדנות לתיאבון הן מסימני ההיכר המובהקים שלהן. בתוך לבי מתחתי עליה ביקורת קשה, ולפעמים אפילו בושתי בה בשל מאור הפנים שבזבזה בפזרנות נדיבה על כל מי שהציע לה סחורה בזיל הזול, במחיר מיוחד למענה בלבד. (מה פתאום? מפני שהיא נחמדה? מפני שהיא תמימה כל כך? או מפני שהסוחר עמד מעצמו, בהצצה מהירה, על סגולותיו המיוחדות במינן של הילד החביב המושך בכנף שמלתה?)

אמי היתה בטוחה שכל שרברב, חשמלאי או מתקן רדיו – מרגע שדרכה כף רגלו בדירתנו, מיד הוא שוכח את טובת עצמו, ואת הנטייה של בעלי מלאכה להפריז בחומרת הנזק כדי לבקש שכר כפול ומכופל ממי שנראה לו תמים, חדל ישע, ובור גמור בעניינים טכניים. כל מוכר סדקית וקניין של “אלטע זאכען”, באורח פלא נהיה אדם הגון, המוכן להפסיד ובלבד שלא לצערה. כאילו לא בא אלינו אלא מתוך כוונה אחת ויחידה, לרצותנו ולעשות למעננו, לפנים משורת הדין, מה שלא יעשה אפילו למען בני משפחה רחוקים. היא היתה שולחת אותי אל הצרכנייה, מקום שכל הזבנים היו ידידיה ודורשי טובתה, כך האמינה, לבקש בשמה את העגבניות הקשוחות ביותר/ השמנת הטרייה ביותר/ הלחמניות מן המשלוח האחרון/ הביצים הגדולות ביותר/ וכל מצרך אחר הטעון בחירה בין הטוב למה שפחות טוב ממנו (“בצרכנייה” של הסתדרות העובדים העברים בארץ ישראל, שמנהלה בן־אחיו של טרוצקי, לא יעזו למכור לחברי ההסתדרות הגרים במעונות עובדים מצרכים שאינם טריים, אינם מזינים ואינם נקיים, כך האמינה) ואף פעם לא הטילה ספק בדבר שמשאלתה מתגשמת בשלמותה. ואם קיבלה סחורה פגומה, הניחה שלא היתה בנמצא טובה ממנה. אולם לא יכלה להאמין שאנשים בעלי מצפון, חברי הסתדרות העובדים, ירמו ילד. בנדיר התרתי לעצמי לומר את הדברים ששמה בפי, שכן לא רציתי לראות את החיוך הסוחרי שצץ בפני הזבנים הממולחים למשמע המשאלה התמימה של אמי. וכי מדוע זה הם צריכים להעדיף אותה על המשפחות הוז, רזילי, חופי, עילם, פאיאנס, קדישאי, קדרי, כהן, גורדון – ומי לא? – השולחות אף הן ילד או ילדה עם פתק לצרכנייה?

אולם אף כי דחיתי ברגשי עלבון של ילד, שאמו מסרבת להכיר בעובדות החיים, את התמימות הקדושה ההיא, מצאתיה בתוך עצמי, נטועה היטב בתוך מערכי נפשי, שנים הרבה אחרי שיצאתי מרשות אמי, כמין סגולה מוּלדת ולא נרכשת. הניסיון והדעת הנרכשת לא הצליחו לעקור מלבי תורת אם זו, שנספחה למחזור הדם. לעתים קרובות, קרובות מדי, סירבתי להאמין שקיימים זדון ורשעות לשמם, כמין יצר הגורם לבעליו הנאה חושנית. ואף כי בגיל צעיר חזיתי מבשרי עוינוּת הגובלת עם טירוף מסוים של מבקר ספרות, אשר הפיק כנראה עונג ממש מן הכאב שהוא יכול לגרום לסופר בן עשרים ושלוש, שכתב את ספרו הראשון, ומן ההנאה שיכולה להסב הלשון הארסית למי שאין להם העוז להיות סדיסטים בפומבי – בכל זאת סירבתי להאמין שרוע לב לבדו יכול להוליד שנאה לשמה. בצופן הגנטי שקיבלתי מאמי היה כתוב שאני צריך לבקש את האשם בי עצמי. מן הסתם חטאתי בגבהות רוח, בקוצר המשׂיג, בשחצנות ילדותית, ביוהרה של תינוק חכם, פטפטן המשפחה, שהוריו מתענגים על חכמותיו, ועל כן מגיע לי העונש שקיבלתי. אפשר שהיה מופרז. אבל לא היה מופרך מעיקרו. ומי שהיכני מכה יתרה, אפשר שהיתה לו כוונה חינוכית, ונסחף בהתלהבותו. ואם התיר לעצמו לשון גסה כחבל של ספנים, הרי זה מפני שהיה סבור כי מן הקשוחים אני, חייל, סייר, חלוץ, הרגיל בעקרבים ועל־כן אינו ירא מן השוטים.

בדרך כלל הייתי מקובל על חברי – כדי כך מקובל שלעתים חשדתי בעצמי שאיני יודע לעמוד על דעתי – אולם ברגע שפגשתי אדם הנוטר לי טינה, מטעמים לא ידועים, הייתי סבור שהוא חכם מן החברים שהוגים לי חיבה. כל מי שמצא בי פגם, שחברי לא מצאו בי, מיד היה בעיני אדם בעל טביעת עין חריפה משלהם. שכן ראה מה שלא ראו הם. מהו הדבר הזה לא תמיד ידעתי, אבל הנחתי שהוא דבר הראוי בהחלט לשנאה או לבוז, שכן לא ייתכן שאדם ישנא את זולתו או יבוז לו בלי סיבה היוצאת ממעמקים שאינם מוכרים לי עדיין. דומה, כי מי שגאלו אותי מצידוק הדין על שנאת חינם המכוונת כנגדי, היו האנטישמים שפגשתי במקומות שונים בעולם, ברנשים מחוקי פרצוף, ששנאו אותי פתאום ברגע שהציצו בדרכוני. למדתי מהם על קיומה של שנאת חינם עתיקת יומין ועמוקה מני ים. לימים הציצה אלי שנאת חינם, שטחית יותר אך לא נעימה באותה המידה, גם מפניהם של כמה אנשי עט צעירים ממני, הדור הבא שהתקשה להבין מדוע הדור הזה אינו הולך. אלה לא הכירוני כלל ובכל זאת רחשו כלפי איזו איבה לא אישית, כמי שמייצג, בלי שהיה לו אי פעם עניין בזה, את הדור הספרותי, שהגיעה שעתו לפַנות את הזירה והוא מסרב להכיר בעובדה שכבר אמר את המלה האחרונה לפני שנים רבות. מן האיבה הזאת, שאולי לא היתה מכוונת כלפי אלא כנגד סדר הדברים, אשר בו מי שנולד בשנה שנולדתי אני היתה לו גם ביוגרפיה אישית ולא רק ביוגרפיה ספרותית, כמאמר דב סדן, אך ניחתה עלי פשוט מפני שנקלעתי לתוך נתיב תעופתה, הבנתי שהפרזתי מעט בצידוק הדין. לא כל מי שעוין אותי צודק. ונאלצתי להתנצל לפני זכרה של אמי, שעוד אחת מתכונותיה היפות, חדלות הישע, נאלצתי לדחות בשביל לשרוד בעולם אשר בו הפתק שנתנה לי אמי אינו יכול להבטיח לי את השמנת הטרייה והביצים הגדולות. אבל לא יכולתי שלא להשגיח בזאת, שאותותיה בי היו חזקים מכפי שסברתי. שכן בקריאה חוזרת של כתבים ראשונים, ואף מאוחרים מהם, מצאתי שהנפשות הרעות אמינות פחות מן הנפשות הטובות.


 

ג. בלשון איש ואיש

אמי דיברה אל כל אדם בלשונו.

עם ידידים וידידות התירה לעצמה לשכוח את הרצינות השפוכה על ביתנו. רצינות שנמשכה עליו עוד מן התקופה ששכנה בדירתנו מערכת “כתובים”, שבועון אופוזיציוני כבד ראש, אשר אף הליצנות שבו היתה חץ מושחז במאבק על עקרונות ספרותיים, ולא תמיד יכלה להזדהות עמו, לפי שהישן דיבר אל לבה והחדש עורר בה מבוכה. ברגעים של פטור מן הרצינות היתה מתבדחת, מצחקת בלשון שגויה בכוונה, ואפילו מעוותת קצת את התחביר בשביל לתת דגש חזק או דגש קל בעניינים הראויים להבלטה או להפחתה.

עם בעלי מלאכה, עוזרות בית, סדרני קולנוע, זבנים, מבקשי נדבות, מוכרי סדקית, כובסות וגרַפומַנים, שנתבקשה לשלח כלעומת שבאו בטענה שאבי איננו בבית, דיברה בנימוס יפה להלל ובאדיבות ללא דופי. רגישים שבהם יכלו בקלות לנער ממנו אבק התנשאות.

עם סופרים דיברה באירוניה. אחדים, מפני שחיזרו אחריה. אירוניה היא צורה של הגנה המקובלת על נשים נאות שאינן מסוגלות להעליב אדם פגיע. רצינות עלולה להתפרש כפרצה הקוראת לגנב. עם אחדים דיברה כך מפני שקיבלה מאבא, שאין תוכם כברם ואסור להפקיר להם אף לא קורט של רגש פשוט, לרבות ידידות שאינה תלויה בדבר, בלי שתנוצל מיד לקידום מעמדם. מאחדים סתם חששה, שמא יפגעו בה על קיפוח שקיפחם בעלה. האירוניה שלה היתה תמיד לבבית וידידותית, כמין משחק חברתי. אף פעם לא עוקצנית, או מרירה, באירוניה של מי שנזקק לנשק הזה בשביל להחזיר מכה תחת מכה.

רק עם ילדים דיברה ברצינות גמורה, בהטעמה, בהערכה שכל מלה שהיא אומרת חייבת למלא תפקיד חינוכי. אפילו סיפורים מצחיקים סיפרה בלשון מוטעמת של גננת מנוסה, שאינה שוכחת כי ההומור לא נועד אלא לסוך את דרכו של מוסר ההשכל אל תוך נפשו של ילד, שאיננו יודע עדיין כמה סבל הועיד לו גורלו.


הרצינות הזאת היתה, לעתים, כבדה מכוח כתפי. היא קראה לאחריות גמורה ביחסים שביני לבינה. ידעתי כמה תיעלב, עד עמקי מעמקיה, אם אשקר לה, אחרי שלימדה אותי, בכובד ראש של בית דין גבוה לצדק, שלהיות ישר חשוב יותר מאשר להיות מוכשר. קצת קלות דעת היתה מיטיבה עמי מאוד. שכן ילדים בעלי דמיון נכשלים לעתים בסיפור שאינו אמת ואינו שקר, ולא מגיעה להם בגינו אותה הבעה של עלבון השפוכה על פני אדם שלא החזירו לו מידה כנגד מידה. לפחות דבר אחד זקפתי לזכותה, שאף פעם לא הקלה ראש בצערם של ילדים. ורק לעתים רחוקות התירה לעצמה לומר שיש דברים כואבים יותר בעולם, וכי ילד סיני רעב (בשנות ילדותי היו הם רעבי העולם) היה שמח אילו ניתנה לו פרוסת לחם בחמאה וחלבה כפיצוי על עיוות דין במשחק המחניים. היא הבינה שעלבונו של ילד, שלא שיתפו אותו במשחק, אינו כואב פחות מעלבונו של סופר שזלזלו בבשורתו.

לימים מצאתי שההתכוונות אל דעתו, טעמו, מעמדו וערכיו של הזולת, אינה רק סגולה של אנשים שעצמיותם אינה תקיפה דַּיָּהּ כדי לכפות על אחרים שיתכוונו על פיהם, אלא היא עניין הנטוע בעומק הזיקה שבין איש לרעהו המחברת ציבורים לעדות, לשבטים, ללאומים ולתרבויות. ביפן, ובמידה מסוימת גם בקוריאה, השפה עצמה קוצבת ניבים שונים ונוסח פנייה שונה – אל הזר הרחוק, אל הזר הקרוב, אל מי שמעמדו גבוה, או שווה, או פחות, וכן אל ילדים. הגדילה לעשות השפה היפנית – שפה, שלדאבון הלב שוב לא אוכל לצרפה למטען הדעת הצנוע שלי, אבל פיציתי את סקרנותי בלימוד יסודותיה התחביריים – לזו יש שלוש צורות של פנייה אל ילדים, ולכל אחת מהן הברות המגדירות במדויק את זיקתו של המדבר אל בעל דברו, אחת לבן משפחה, שנייה לילד מוכר בשמו, ושלישית לילד זר.

ודאי גם סימניה של חברה מעמדית קבועים בזה, אבל החברה המעמדית כשלעצמה אינה מולידה בהכרח הבחנות דייקניות כאלה, הקבועות בדקדוק הלשון. חברות מעמדיות אירופיות הסתפקו בכותרות כבוד והולידו עגות עממיות, שאילולא הספרות היפה היו נמחקות מן הלשון המלומדת, שלעתים קרובות היתה לשון זרה, יוונית או לטינית. מכל מקום, גם עמידה ייחודית כלפי החיים והמוות כמוסה בשפה היפנית, אשר בה השתתפות בצערם של אנשי המעלה על מות יקיריהם אינה רק חוסר נימוס אלא גם טעות בדקדוק הלשון, שכן אישים רמי מעלה אינם הולכים לעולמם בגזירת גורל – אם פרשו לחיים של מעלה, משמע שבחרו בזאת, והם עתידים לחזור אלינו שנית כפי שהיו בשעת מותם, ועל זאת ראוי שנשמח ולא נתאבל.

אמי, בלי שהיתה מעיזה לחשוב שנֵחנה באבחנה מיוחדת בכל הנוגע ללשון, יצרה בבלי דעת עברית־יפנית פרטית משלה. בלהיפך מן היפנית – הלשון המרוממה היתה שמורה לילדים, ולשון שיש בה נימוס יתר ואבק זלזול היתה משרתת אותה במשא ומתן עם מבוגרים, מכל מעמד חברתי. בימי היישוב העברי היה אסור להבדיל מעמד ממעמד בלי לבגוד בערכים.

לשונו של אבי היתה אחת לכול. הוא דיבר באותה לשון עצמה עם כל אדם ואדם, בהנחה שהכול יכולים להבין עניינים כמוסים ועמוקים של רוח באנוש. אם אינם מבינים, אין פירוש הדבר שאין מוחם תופס זאת. לעתים קרובות הלב מיטיב מן המוח להבחין בין מה שברוח ומה שסתם מפיח אוויר חם. קוצר המשיג הוא ההוכחה שאין להם עניין בזה. ומי שאין לו עניין בזה, לאבי לא היה עניין בו. הוא דיבר בלשון דייקנית מאוד ומתוקנת עם סופרים ועם גבאים, עם סוחרים ועם עובדי אדמה – לאחרונים ייחס איזו בריאות נפשית שמקורה באכילת הפירות הטריים ישר מן העץ – עם מי שבא לגבות ממנו כסף ועם מי שבא לתת לו כסף, עם חנוונים ועם סנדלרים – לאחרונים ייחס איזו חכמה עמוקה, מורשת ר׳ יוחנן הסנדלר – ובאותה לשון עצמה עם רבנים ועם מלומדים, וכמובן, עם ילדים. עם אלה בהכרה לא נוחה, שמותר להם לא להבין מפני שעדיין לא למדו ושנו, ועל כן בו האשם שאינם ממהרים להתיידד עמו. לעולם אינם בטוחים שהם מבינים מה בדיוק הוא רוצה מהם. המשא ומתן עם ילדים, כאמור, הביך אותו, ולעתים מתח ביקורת על עצמו – בשיחות עם האם, שלא נועדו לאוזני הילדים – שהוא נוהג בהם מתוך קוצר הרוח של אדם שאין לו סבלנות ללמד ואף על פי כן הוא רוצה שיידעו מה שלא לימד.

דווקא לשונו שלו, המדברת עם הכול באותו נוסח עצמו, בהנחה שהכול מסוגלים להבין הכול, היתה נר לרגלי. ראיתי בה תנאי נחוץ והכרחי לסופר, שיפה לו רק זווית ראייה אחת, בגובה העיניים של זולתו. עניין זה טעון הבהרה. סופרים הרבה פגשתי שכתבו כל ימיהם “מלמעלה למטה” – אלה מתוך התנשאות של יודעי חן, אשר מי שמבקש מהם להבהיר את דבריהם הוא או שוטה או רשע, ואלה מתוך כוונה חינוכית. לדידם של אלה, הקורא הוא שוטה חירש וקטן, וצריך לאלפו בינה כדי שייעשה בן־אדם/אזרח/יהודי הגון/הומניסט/שומר מצוות/לוחם חירות/חייל טוב/אב מסור/בעל נאמן. ואמרתי בלבי: לא יהיה חלקי עמכם. הספרות איננה אגף חינוכי נכלולי ליד משרד החינוך והתרבות.


לא מעטים גם הסופרים הכותבים “מלמטה למעלה”. מקובל עליהם שיש רוח הזמן, כמין ראש חוג מחמיר במכללה יוקרתית, והיא שפוסקת לסופרי כל הארצות את הלשון השירית והפרוזאית המבטאת אותה בצורה הנאמנה ביותר, וכל חריגה מן הסגנון הדומיננטי ומן הריתמוס המחייב, מעידה על בעליה שהוא מפגר במחילה. ועל כן מוטב לו שיפרוש מן המלאכה הזאת לפני שיראו הכול כמה הוא מיושן. הם עושים מאמצים נוגעים אל הלב להתכוון אל הנוסחה הגואלת, שתזכה אותם בצעיף הצבעוני של בוגרי המכללה הזאת. הם יעוותו את התחביר, את דמיונם וגם את תבונת הלב, ובלבד שלא להחטיא בבחינות הקצונה את “פתרון בית הספר” הכתוב שחור על גבי לבן בדפים של הבוחן, אם תותר לי סטיית תקן והסתייעות בעגה צה”לית, המיטיבה מן העגה האוניברסיטאית להגיד דברים ברורים על עניין סתום. גם על אלה ידאב לבי, בחמלה אמיתית ובלי שום סַרקַזם. שכן הרי זה באמת עניין מייגע הגורם מפח נפש רב לבעליו, הצורך להיות מעודכן תמיד. עדיין לא למד הסופר המסכן לדבר קפקאית וכבר הוא צריך להיות גם ג׳ויס וגם פרוסט. עוד לא יבש הדיו על וירג׳יניה וולף וכבר צריך לנקד מרקס בסגול תחת הקוף כדי להרחיב את חוג המבט מסביב לכדור הארץ כולו. ומי יקבל עליו להיות בורחס, כאשר קל יותר להיות סול בלו?

אני אמרתי בלבי – לי די בדרכי אבי. אני אכתוב אל אדם כמוני, בלי להעניק לעצמי כל יתרון על הקורא. אני מניח כי כל מה שאני חש ויודע יכול לחוש ולדעת כל מי שיש לו לב מבין וראש פתוח. הלא מי שאין לו אלה, ממילא לא יקרא ספרות. איוולת תהא זו לכוון את עטי על פי דעתו. ואכן, שנים הרבה תפסתי לשון אבי. אמנם, מזווית הראייה שקיבלתי ממנו – לא מן הקתדרה ולמטה ולא מספסל הלימודים אל מרום הקתדרה, אלא בגובה העיניים, הישר בפני הקורא האלמוני – אולם בלשון מתוקנת שאינה מתירה לעצמה לחרוג מכללי הדקדוק המחמירים. במרוצת הזמן הגעתי למסקנה שלשון אמי, המשחקת עם שומעיה במחבואים, שמורה עמי, עושר השמור לבעליו לטובתו, וכי בלעדיה אפשר שלא הייתי מסוגל כלל לספר סיפור. שכן סיפוריו של מי שדי לו בלשון מתוקנת, מדודה היטב, דומים בדרך כלל לחוות דעת מנומקות הנשמעות מפי דמויות בדיוניות.


 

ד. עיני אמי

לשון, לענייננו, אינה דקדוק, תחביר ועגה. על דרך הסמל, הטבועה בעצם היותה מערכת של סמלים, היא מייצגת גם את זווית הראייה וגם את טיבו ואופיו של הצליל שהיא מפיקה.

בשנות הנערות המאוחרות, שהן שנות הבחרות הראשונות, הייתי שקוע רובי ככולי בחתירה בלתי נלאית אל הגברות העולה. שיריו הראשונים, ה”גבריים", של אורי צבי גרינברג קסמו אותי, אף כי סלדתי מקצף הזעם הנבואי שעלה משירים אחרים שנכתבו בשנים ההן. המאמץ להצניע את הצד הילדותי והנשי הטבוע בדמותו של בן השבע עשרה וחצי, שהתנדב לפלמ”ח כדי להיספח, ולו בזכות דעה מייעצת, אל בני החיל, ודאי היה מגוחך למדי. בנות גילי, מן השכבה הבינונית של “המחנות העולים”, זעמו עלי כהוגן שיצאתי בעיניים יבשות מצפייה בסרט “פאסטור הול”, שהגיר דמעות הרבה ערב מלחמת העולם השנייה, ולא עוד אלא שטענתי, כי הסרט, הפונה אל רגש החמלה ולא אל השכל, מחמיץ את ההזדמנות לחשוף את המקורות הרעיוניים של הנאציזם, שהשכיל למשוך לצדו את רוב העם הגרמני. במשך שעה וחצי ישב באולם החשוך וחיפש מומים בתסריט כדי שיוכל לעצור את בכיו, אמרו זו לזו. אפשר שהצדק היה עמן. השכלתנות המופגנת היתה כנראה אחת הצורות של הגנה עצמית, שנזקקים לה נערים רגישים מדי. אין לי אלא לזקוף זאת לזכות חברי, שהדבר לא נעלם מעיניהם וּויתרו על היצר ללגלג על אפרוח המעמיד פני תרנגול. היום נראה לי הדבר נוגע אל הלב. מי אינו סולח לעצמו סכלות נעורים תמימה? אולם אז היתה ההתהדרות בנוצות טווס זכר לא רק מגוחכת, אלא גם בגדר התאכזרות כלפי עצמי, שכן היתה כרוכה בוויתור גמור על כל גילוי של רגש. ויתור, שמשמעו התכחשות בלתי פוסקת לטבעי האמיתי והתעלמות מן הצורך הדוחק לרשום את מחשבותי ולתעד את רגשותי. אותה כפייה של “השכל” על “הרגש” נדרשה אצלי אז כצעד גדול קדימה, מעולמם הבדוי של אבי ועמיתיו הסופרים, הרושמים את מעשיהם בתולדות הספרות, אל עולמם הממשי של אנשי המעשה הכותבים דף חדש בספרי ההיסטוריה.

תהליך ההתקשחות תבע להטיל דופי בביטויים של חמלה ורוך, ולהעניק “מדליה של בוז” ל”יפי נפש", שהעזו לפקפק ביתרונה המעשי או המוסרי של הפעולה הישירה והאלימה. בכל נער חלוש, המבקש להגיע בדרך הקצרה ביותר אל שורת הגברים, חבוי פשיסט קטן, הבורח מאחריות ברגע שתובעים ממנו להנחית בפני יריבו את האגרוף שנפנף מעל ראשו. פרק זמן זה היה קצר מאוד, וייתכן שהיה אפשר לפסוח עליו בלי לחטוא לאמת, אילולא העיד על אחד מסימני ההיכר של מבוכת נעורים, שנזקיה מרובים אם אין קוראים להם בשמם. ההיפרדות מן הילדות כרוכה אצל הנער לעתים קרובות בקיזוז הנשמה באגודל אחד לפחות בשביל להתקבל לצבאו של בר כוזיבא.


זכור לי היטב היום שבו הסתיים הפרק הזה בחיי. כך זכורים לאדם אחרי שנים רבות רק אירועים הרי גורל בתולדות חייו. כל הפרטים שמורים: תמונה, הלך נפש, וכן דברים שנאמרו, מלה במלה. אף כי המקרה הזה הוא מסוג האירועים שהזיכרון, העמוס לעייפה אירועים כבדים ממנו במשמעות, מוחק מיד, בשביל לפנות מקום ביחידת העיבוד המרכזית למידע נחוץ יותר. אולם העובדה שהוא שמור אצלי, אחרי ארבעים ושש שנים, בצלילות כזאת, היא כשלעצמה יכולה להעיד, שאינני טועה. ואכן, אירוע שהתרחש בחייהם של אנשים שלא היו מוכרים לי בשמותיהם, עורר אצלי תגובת שרשרת שכפתה עלי להתוודע אל עצמי.


בקיבוץ נען, שהוצבה בו מחלקת הנשק ה”כבד", מרגמה אחת ומקלע בינוני אחד, של פלוגה ה׳ של הפלמ”ח, אשר בה הייתי טוראי מנוסה, עוד מעט שנה בחטיבה, אירע אסון. המשאית של הקיבוץ, נהוגה בידי חבר, דרסה למוות ילדה כבת שש, שצלחה בריצה את דרך העפר המוליכה אל שער המשק. עבדתי ביציקת בטון בכניסה לחדר האוכל והייתי נוכח כאשר התפשטה הידיעה בחצר. ראיתי את ההתרוצצות סביב המרפאה, את ההתגודדות ליד חדר ההורים – האב, כנראה לא היה בבית, ולא נודע לי אם שירת בצבא הבריטי או היה בשליחות אחרת – ואת עובדות המטבח, שלא יכלו להירגע וחזרו לעבודה בלב כבד, שכן ארוחת הצהריים חייבת להיות מוכנה בשעה אחת עשרה וחצי בדיוק, ודבר אינו יכול להפר סדרים קבועים זה שלוש עשרה שנים, שבלעדיהם הקיבוץ אינו יכול להתקיים. אני הוספתי לעבוד לצד חבר קיבוץ חשוק שפתיים, שלא היה מוכן להקשיח מלט, שכבר עורבב בחצץ ובזיפזיף ונספג מים, רק בשביל להשביע את סקרנותו. כל האחרים חדלו לרגע מן העבודה כדי להחליף כמה מלים זה עם זה. אני, לא היה לי מה לומר. לא הכרתי את הילדה ולא את הוריה. הצטערתי, ביני לביני, על נפש רכה שנכרתה, ואפילו חשתי במעין אכזבה, שלעולם לא אדע איזו היתה, שכן יצאה מן העולם לפני שהספקתי להיוודע מי היא. חברי לעבודה, מופת של דבקות במטרה, אמר רק משפט אחד, “היתה ילדה יפה”, כאילו חבל על ילדות יפות יותר מאשר על יפות פחות, וחזר לעבודה במרץ מחודש. תגובתו, הגם שהיתה בעיני קשוחה מדי, נראתה לי גברית במובהק. אם אין לך מה לעשות במרפאה או לצד האם, ולהועיל הרי איש אינו יכול, מוטב לך שתעשה את עבודתך כראוי ולא תבזבז דיבורים מיותרים על צער, שמלים יכולות רק לחלל. בֶּטון שהתייבש לפני שיצקוהו הוא הוא אבן מאסו הבונים.


עם חשכה נפגשנו שנית במקלחת. עתה לא היתה עוד עבודה להתמסר לה, מלבד סיבון הגוף במרץ רב, והיה אפשר לדבר. במקלחת המשותפת של הגברים היה מותר אפילו לפטפט קצת, בלי לאבד את השתקנות ההולמת אנשי עבודה שאינם מבזבזים זמן על דבר שאין פירותיו נראים לעין. המקלחת, שמחיצת בטון מחלקת אותה לשני מדורים, האחד ללבושים והשני למתרחצים, המתה מאדם. התור לקבקבים, חפץ נדיר, היה ארוך. על ספסלי העץ הנמוכים לאורך הכתלים ישבו גברים עירומים וזירזו את חבריהם מעבר למחיצה. אלה עמדו מתחת למים החמים ליהנות מהם כמה שמתיר להם מצפונם, שכן ידעו כי חבריהם, שעודם ממתינים לקבקבים, ממהרים לבתי הילדים. אותו יום שפר מזלנו ולא נתקלקל דוד הקיטור, המשרת גם את המכבסה, וההבל החם התפשט מעל לקיר החוצץ בין שני המדורים וירד גם על המתלבשים וגם על העירומים כמין ענן של חום שמסלק מחיצות שבין אדם לחברו. והשיחה קלחה. דיברו, כמובן, על אירועי היום. היה מי שראה כיצד רוצצה המשאית את גולגלתה של הילדה. והיו שהקשו כיצד ייתכן הדבר. ילדה בת שש ראשה גבוה מ”טמבון" של סופר־ווייט. ומישהו תירץ: ילדות רצות בכפיפת גו, ועל כן בשעת ההתנגשות היה ראשה בגובה הפגוש של משאית גבוהה. ומישהו העיר, שריצה נכונה למרחקים קצרים נעשית בקומה זקופה. וחברו אמר, במעין אירוניה, שגם אילו רצה הילדה נכון היתה נהרגת. מכה של סופר־ווייט יכולה לשבור אפילו אדם מבוגר. ונמצא מי שחישב ומצא, כי אילו רצה הילדה בקומה זקופה היה הנהג יכול לראותה. אבל גם אז לא היה יכול לעצור את הרכב במהירות שנסע. ואז נסב הוויכוח על המהירות. היו שאמרו כי לא ייתכן שנסע שישים קמ”ש, כפי שסבורה המשטרה, שכן כבר החליף מהלך לקראת הפנייה לחצר. ואי אפשר לקחת את הסיבוב בשישים קמ”ש. כיוון שהזכירו את המשטרה נתעוררה שאלה אם ישללו מן הנהג את רשיון הנהיגה, ומי ינהג את הסופר־ווייט במקרה זה, ומה גובה הקנס, שעלול לפסוק לו השופט הבריטי האנטישמי. ואף זה נמצא ראוי להידון, שהקנס, היוצא מקופת המשק, קונס, בעצם, גם את הורי הילדה.

את התגובה על ההערה האחרונה לא שמעתי. שכן באותה שעה עצמה התעורר מחדש הוויכוח על גובה ה”טמבון" של המשאית, ושניים היו מוכנים להתערב על טבלת שוקולד, יותר מזה אין להם משל עצמם, אם הוא גבוה מעל פני האדמה כפי שסבור האחד או כפי שטוען בעקשנות חברו.

שיחת גברים בעירומה, נקייה לחלוטין מרגשנות יתר. השגחתי, שלא אמרו אף פעם את שם הילדה. כאילו אחרי שנהרגה, ולא תגדל עוד, הופקעה משמה והיתה לאירוע מצער בתולדות הקיבוץ, שהכול, למעט ההורים, עתידים לשכוח במרוצת השנים. קבר קטן ייכרה בשורת הקברים של הקיבוץ, שעדיין אין לה מראה של אתר קבורה, וההורים יולידו להם ילד או ילדה לנחמה.

תמהני כמה פעמים בחיי, לבדי בערים זרות, שאין לי בהן חבר או מודע, חשתי את עצמי זר כל כך, כמו בשעת השיחה ההיא במקלחת. וכמוהם אני מבקש בכל מאודי להיות? הייתי קרוב לבכי יותר מאשר בשעת ההקרנה של הסרט “פאסטור הול”. ישבתי בצד, מבויש בצערי, וחיכיתי שיתפנה זוג קבקבים. ואף כי פסחו עלי בבלי משים לא התקוממתי, כדרך גבר, התובע את זכויותיו בתוקף.

חודשים אחדים לפני כן היתה הכניסה למקלחת הגברים כרוכה אצלי בהתגברות על בושה. לצד הגברים השעירים, השריריים, המוצקים ממני, נראה גופי הדק והחלק כגופו של נער. פני היו חלקים ולא היו טעונים גילוח, ואכן, לא התגלחתי אלא כדי לקיים טקס של חניכה לבגרות. בזמן שהיו מגלגלים במקלחת הגברים שיחה בענייני נשים, שהיתה כרוכה בדרך כלל גם בניבול פה שתקתי במבוכה. כמה מחברי, שהרבו להתפאר בכיבושים מפליגים, בהם מצוצים מהאצבע, פירשו את מבוכתי כעדות מרשיעה: בבקעה הזאת לא התגדרתי עדיין. החזקתי טובה לעצמי שנמנעתי מלהפקיר לזרים עניינים אינטימיים כרי לזכות במעמד של בעל ניסיון. התאפקות זו היתה לדידי תעודת הבגרות היחידה שלי, פיצוי מעט על היעדר שיער על החזה.


בזמן שאירע אותו אסון כבר לא היתה הכניסה למקלחת כרוכה במבוכות של נער. בינתיים עמדתי במבחנים של אומץ ושוב לא הייתי צריך עוד להוכיח שאיני מן הנחשלים. בגופי הרזה נמתחו שרירים שמותר להתכבד בהם, וחדלתי להתבייש בו. עשיתי לי שם של פועל חרוץ, שאינו נרתע מן העבודות הקשות, ואחדים מחברי הקיבוץ היו משיחים עמי כשווה עם שווים. אך אותו יום, בשעת השיחה על התאונה, אף כי בכל מאודי רציתי להיות אחד מאלה הגברים הקשוחים, המסתבנים בעוז ומדבריס באותו הקול הרם על ועידת ההסתדרות ועל זיונים, חשתי, שאיני מהם. נקודת המבט הגברית למהדרין אינה יכולה לגרום לי אלא מפח נפש ואכזבה מעצמי. מגוחך מכול, אמרתי בלבי, הוא המאמץ להעלים את רגישותי ולהעמיד פנים של “גבר”.


הכרה זו נתחזקה עוד יותר בשעת ארוחת הערב. הגעתי לחדר האוכל באיחור, אחרי שכל חברי אכלו והלכו, ובמצוות התורן, שהתעצל לפנות שולחן נקי לאדם אחד, הושבתי אל שולחן של מאחרים שישבו לידו חמש בחורות מבוגרות. הן היו מבוגרות ממני בשש או שבע שנים בסך הכול, אך נראו לי קרובות יותר לאמי מאשר לחברותי, כלומר, מחוץ לתחום הסקרנות המינית. אף הן דיברו באירועי היום, והצטרפותי לא קטעה את רצף השיחה. ואז שמעתי לראשונה את שם הילדה, ושם הוריה, ואת תולדות חייהם, ואף עניין אינטימי אחד, שלא נמצא ראוי להצנעה ברגעי הצער ההם, הגיע לאוזני. לבי היה עם הנשים ההן, בדברן על הפחד והכאב שהיו מנת חלקה של האם, אשר ידעה היריון מחוץ לרחם והפילה את ולדותיה שלוש פעמים, עד שזכתה וילדה את הבת היחידה, שאהבה באהבה מטורפת של אשה, המפחדת שמא לא תלד שנית. אז נקבעה בי ההכרה, כי נקודת המבט הנשית, אשר נתתי לה את הכינוי עיני אמי, לא זו בלבד שהיא טבועה עמוק בנפשי, אלא היא שמעניקה לי את היכולת ואורך הרוח לברוא נפשות בדויות ולאהוב אותן, באהבה לא לגמרי שפויה של אם, המפחדת שמא תאבד את כושר הלידה. אחרי אותו מאורע, כאשר נתבקשתי לכתוב משהו מהווי הפלוגה לכנס שנערך ביער חולדה, נמנעתי מלתאר אותו סוג של בילוי בחברותה, על כירה של בשר תרנגולים, שנגנבו בלול של הקיבוץ המארח, בצירוף “נַגלוֹת” של קפה־בהל, שנלקחו בהשאלה מאורח החיים הבדואי, ושירי זימה, שקיבלנו בהקפה מחברינו בצבא הבריטי, ובדיחות גסות של מלחים, שקיבלנו במתנה מחברינו שערקו מן הצי המלכותי, אלא העדפתי לצייר, בחרוזים נזירים מחכמנות, הלך נפש של איש יחיד, החוגג את בדידותו מול שלהבתה הרועדת של עששית נפט מפויחת, שאורה הדל מהבהב על יריעות הברזנט הסוגרות עליו מכל עבר, והוא מתלבט בשאלות שאין עליהן תשובה פשוטה. והכול בהומור רווי עצבות, המוכנה להתפייס עם העוני אך לא עם מה שמנוולו.


קוראי “ספר חתום” יודעים שאותה יצירה, שאבדה בינתיים, ואשר הייתי גם מחברה וגם מבצעה, נתפסה אצלי אז כמין קריאת תיגר על הנוסח המקובל של הווי חיילים בדוי, שהיה מקובל אז בפלמ”ח.

אומץ לב שיצא לבטלה. שכן “ההופעה” ההיא נתקבלה על הכול ברוח אוהדת. וכמדומה, הרעידה מיתר גם בלב הקשוחים. וממילא למדתי שעמדה “גברית” למהדרין כלל אינה קיימת. וכי אין אדם צריך אלא לגלות בחובו את המינון הנכון של יסודות גבריים ונשיים, המצויים בכל אחד מאתנו, כדי להיפתח אל מעשה היצירה. ואף כי ראיתי את עצמי תלמידו של אבי בכל הנוגע לאמנות הביטוי, חשתי שמתרוצצות בי שתי לשונות: אחת מן השורש האבהי ואחת מן השורש האמהי. הראשונה מקפידה על דיוק הביטוי ועל נאמנות למקור הקיום, ואילו האחרונה ספוגה זיקות אנושיות בלשון נקבה, והן שעשויות להעניק לי את הרגישות הנחוצה בשביל לרדת לסודם של חיים שלמים, המקיפים חיי אנוש במלוא שיעור קומתם.


 

ה. לשון זכר ולשון נקבה

כל מי ששלח ידו במלאכת היצירה הספרותית, ויצא מתמימותו של טירון, הסבור כי מלים הן רק קלידים אלה שעליהן מתרוצצות אצבעותיו כדי להוציא סיפור מן הכוח אל הפועל, אי אפשר לו שלא ייתן דעתו לבדיקת הכלים שהוא נזקק להם למעשיו. ועד מהרה הוא מגלה שמלים אינן רק אבני יסוד אלו, שמשמשות אותו כדי לרצף על גבן את העלילה שרקם בדמיונו, אלא כל אחת מהן היא עלילה בפני עצמה. עלילה, שיש לה התחלה, אמצע וסוף. יתר על כן, במלים העתיקות מוצפנות תמונת העולם משחר ימיה של האנושות, ההבדלה בין חושך לאור ובין חום לקור, פחדיהם הטמירים של יושבי המערות, וחרדות של ציידים ורועי צאן. זו רצופה מחשבה גואלת, וזו – מחשבה נועלת. בזו כמוסה דעה חדשה ובזו נטועה דעה קדומה. זו תופסת עד עצם היום הזה וזו כובלת את חירות הרוח. כל מלה נושאת על בשרה צלקות מן העבר. רשומים בה נישואים קודמים, לידות, גירושים, מאבקי שחרור מעריצותה של מליצה חובקת, מאמצים של היחלצות מן הפסוק אשר בו היתה האבן הראשה והיא נושאת עמה טעמו וריחו ולפעמים גם סיפור עם מוסר השכל. סבל ירושה עצום, שלושת אלפים שנים כיום אתמול, טעון על כתפיה. ודומה, שבכל אחת מן המלים למודות הסבל כבושה חכמת זקנים, עושר השמור לבעליו לרעתו, מכאוב הידיעה כי מה שהיה אמת אתמול יכול שיהיה לא אמת מחר, וכן ערמת החלשים, המשנים את טבעם כאשר הם מתחברים אל תקיפים מהם. רק מי שנהנה בתום לב מברכת הבערות הגמורה יכול להרשות לעצמו להתעלם מן העובדה, שצמד מלים, שקיבלנו בהשאלה מן המקורות, איננו חיבור של מלה ועוד מלה אלא ישות אחרת, שלעולם לא נוכל לנתקו מן המשמעות שנתנו בו קדמונים, וכי כל אחת מהן, כשהיא יוצאת לשוק ברשות עצמה, עירומה ויחפה היא יוצאת ומיד היא צריכה לקנות לעצמה שמלה חדשה. כפתור ופרח אינם כפתור ופרח לצדו, ושבר כלי איננו חתיכת חרס שנותרה מכד שבור. ומי שסבור כי בשרירות רצונו הוא יכול להפריד את השלם או לאחות את השבור, כדאי לו לכתוב תסריטים, שהם בגדר הנחיות לצלם ודיאלוגים בין אנשים שאינם מרבים להציג לעצמם שאלות על טבעה של הלשון שהם משתמשים בה, ויניח את מלאכת הספרות למי שטובל שבע טבילות לפני שהוא נכנס למיטה עם מלה שפגש ברחוב.


הנזקק למלה אפשר להמשיל עליו: גרוש שנשא גרושה – ארבע דעות במיטה. כמה דעות מתרוצצות במיטתו של זה שבא בברית האירוסין עם מלה, שכבר היתה נשואה פעמים רבות כל כך, עם הכשדי והבבלי והארמי והערבי והיווני והרומי, ועם כתובים ראשונים ועם כתובים אחרונים, ועם חובבי שפת עבר ומחדשיה, ומהרסיה ומחריביה, ברחוב ובסדנא ובמחנות הצבא ובוועד הלשון שהתבייש במוצאו הדל ונעשה אקדמיה ללשון, ובכל מקום שנמצאה בו שכבה עם הנכבדים ונאפה עם הפחותים, ונחלצה מאלה גם מאלה, והתנערה, כברווז זה המייבש את נוצותיו, ושבה לחזר אחרי תינוקות של בית רבן!

ושאלה ראשונה הניצבת בפני מי שמבקש לרדת לסוף דעתה של הלשון, שהוא משתמש בה כדבר המובן מאליו, כאילו בשעת לידתה כבר היתה אותה דבשת נישאה מכונה הר, ואשה שבטנה נישאת לפניה הרה, וימים שבטרם פורענות שעה הרת עולם: כמה מקרה וכמה שרירות רצון וכמה כוונת מכוון היו בבחירה להעניק למלים מסוימות מין זכר ולאחרות מין נקבה? איני מבקש בזה להוציא מופת מן הכתוב, כדרך מי שירדו לפרדסם של כתבים עתיקים ולא ניחוחם בא באפו אלא רק סמלים ואותות ורמזים. אין חלקי עם צפנת־פענח, המתיימר לרדת לסוד שיחו של מי שהעולם נברא בדברו, ומוצא לכל שגיאת כתיב מן התורה פירוש מפולפל, כאילו אף בה צפון רמז, המחייב את בני ישראל לקיים את מצוותו. ודאי שלא אוכל לרדת לסוף דעתו של מלומד אחד, אדוק באמונתו, אשר בשנות השמונים למאה גייס לעזרתו תוכנה ממולחת, וגילה כי הריבונו של עולם השכיל להצניע אותיות שמו בכתובים העתיקים במרחק שווה מראשית כל פרק וסופו. כאילו חשש הרבש”ע לחתום שמו בשולי מעשה היצירה שלו, כנהוג, והעדיף להסתתר בשמות בדויים, ששאל מדמויות היסטוריות – עונש המגיע להן בדין, לפי שהן עצמן רגילות לחתום את שמן על מעשי ידיהם של אחרים – ואף על פי כן מצא דרך מחוכמת להכריז מי באמת כתב את ספרי הקודש, מאלף ועד תיו, בלי לחסר דבר.


ענייני שלי הוא בכוונה, שאולי היתה נסתרת אפילו מבעליה, שבגינה זכו מלים מסוימות להתפלל בקהל הגברים, בעוד שחברותיהן נאלצו לעמוד בעזרת נשים ולהחריש. מדוע המלה היא נקבה והדיבור הוא זכר? ואבן היא נקבה וסלע זכר. ועיר היא נקבה וכפר זכר. האם מפני שהאחרון פרוץ אל השדות והראשונה מוקפת חומה? האם הבור הוא זכר מפני שהוא חרב והבאר היא נקבה מפני שהיא מפיקה מים חיים? ומדוע הלילה והיום הם ממין זכר והיממה כולה נקבה? וכל המחשבות והדעות והחכמה והערמה והתחבולה, שצריכים היריון ממושך, הם ממין נקבה? ואם כך – מדוע גם הסכלות והשטות והאהבה וההתרגשות, שבאים מאליהן, הן בנקבה? ועוד שאלות הרבה, שאין להן מענה וגם אין צריך שיהיה להן מענה, שכן לא נועדו אלא לעורר את הדמיון ולהפיח רוח חיים באותיות פורחות. שאלות כמותן הן ממין השאלות שעליהן סיפר רבי נחמן מברסלב סיפור קטן ומאלף: עומד יהודי בעולם ושואל שאלה, ואין תשובה לשאלה הזאת. אולם כעבור שנים הרבה עומד יהודי במקום אחר בעולם ושואל שאלה אחרת. ואף לזו אין תשובה. אולם השאלה השנייה היא התשובה לשאלה הראשונה.


חכמת הנסתר הזאת יפה בעיני לצורך המשל. אין חלקי עם מי שמגלים בה הוכחה ניצחת לקיומו של זה, היודע את כל התשובות, ומעלים אותן מאתנו מפני שעדיין לא מצא דור שכולו זכאי. לדידי מגיד לנו הסיפור החמקמק הזה מה שכמוס בעצם המלאכה כפויית הטובה של עשות ספרים הרבה – היופי הגנוז בשאלה לשמה. והרי כל מלה, גם כשאין לאחריה סימן השאלה, היא שאלה שיש לה תשובות הרבה, שרבות מהן הן שאלות.


זמן מה, על סף בחרותי, גלגלתי ביני לביני את הרעיון להיכנס לפרדס הזה כשאני מצויד בכלי מדידה מדויקים יותר מאשר דמיונו היוצר של מחבר הבדיונות, אולם נסיבות הזמן – מלחמת העולם השנייה, הבחירה באורח החיים החלוצי, ההתנדבות לפלמ”ח והדלות החומרית של הקיבוץ שאליו הסתפחתי – וכן רתיעה מפני נוקדנות מסוימת שאינה נקייה מיומרה מדעית, המתעלמת מן ההכרה הברוכה כי רק מה שניתן להפרכה הוא בגדר מדע, גרמו שאחבר שני נימוקים, שאינם בהכרח מחזקים זה את זה, ואוותר כליל על הלימוד המסודר במוסד המעניק לתלמידיו הכשר להורות לאחרים לא רק דעת אלא גם דעה, לרבות דעה קדומה, ולהסתפק בחקירה אגב יצירה. שכן, חשתי, מעשה היצירה בלשון הספרותית הוא עיון מתמיד בפשר המלים ובקשרי הגומלין בינן לבין עצמן ובינן לבין הרעיון או התמונה שהן מבקשות לצייר, בקווים מועטים ככל האפשר. וכי כל שורה שאדם כותב היא מעשה מרכבה, שאינו עולה יפה אלא אם כן הוא בחירה מדוקדקת של מלים, עם ובלי מחלצותיהן, עם ובלי סרח העודף או שובל השַׂלמה שהן גוררות עמן מחצרה של מלכות שאינה קיימת עוד, ובחירה זהירה של ניבים אשר לשוננו העתיקה, העשירה במלים נרדפות, שירדו מגדולתן ושבו לכהן בקודש הקודשים של החולין, אינה חסרה כלל, אף כי המילון האנגלי עבה מן המילון העברי בכטפח. עושרה של הלשון, על כל רבדיה, שקיבלתי עלי ללומדם כל ימי חיי, מאפשר לנו להמיר זכר בנקבה בכל עת שרגש נבון אומר לנו כי לא צדק נחוץ לנו אלא צדקה, ולא ירח הוא זה שראוי לקידוש באמצע הלילה אלא לבנה דווקא. ואין לי אלא לבקש כאן מחילה מאת עמיתותי, המבקשות, לשם שוויון המינים, להעניק ללשון תספורת אחידה. בעניין זכר ונקבה בלשון אין דעתי כדעתן. לבי עמן בכל הנוגע לזכויות שוות ותמורה שווה בעד עבודה שווה, ואפילו זכויות יתר אחדות שאינן מקלקלות את השורה אחרי קיפוח ממושך כל כך, אולם לא אלך עמן לאורך כל הדרך בניסיון העקר לדחות מן הלשון את ההבדלה בין המינים, הקרויה אצלן, לצורך הפולמוס, “אפליה”. לשון שתוותר על הרשות להביט על העולם משתי נקודות מבט, ששונותן אינה צריכה הוכחה מן הטבע, תאבד את היכולת להוליד שירה ופרוזה. אני עצמי, מודה אני, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי תקוע באמצע משפט רק משום כך שאין זיכרוני מגיש לי בו ברגע מלה ממין זכר או ממין נקבה, הכול לפי הצורך והעניין, שבלעדיה אותו משפט חסר דבר מה. ולפעמים אין ברירה אלא להוסיף תיבה, דבר שאני משתדל למונעו ככל האפשר. כך אירע ללילה בהיר אחד, שראיתיו בדמיוני רך ורווי רגש, ורישומו במין זכר לא עלה יפה. הסמכתי לו את המלה שעה, ומיד היה מה שראה חלומי. שעת לילה בהירה, במין נקבה, היתה קרובה יותר לתמונה שביקשתי לצייר מאשר הלילה הבהיר, שעלה בדעתי קודם לכן במין זכר. הכניסה לאותו פרדס של דעת, שפסחתי עליו, כרוכה בהרפתקאות עיוניות שאיני יכול אלא להציץ בהן מרחוק, כקורא נלהב של ספרי מסעות, המשוטט בעולם בלי לקום ממושבו. עיינתי גם בדברי מי שביקש למצוא קשר בר קיימא בין גיאוגרפיה ללשון, ולא פסח גם על גורמים אקלימיים, ועל תמורות היסטוריות שהסיעו ממקום למקום עמים המדברים בלשונות שונות. הצצתי גם בכתביהם, הנשגבים מבינתי לפעמים, של אלה הסבורים כי דעת הלשון מתוכנתת במוחו של תינוק קודם שנולד, אף כי דבריהם, עד שלא יביאו הוכחה באמצעות כלי מדידה נברופיסיולוגים, אינם מהימנים עלי יותר מדבריהם של אלה שראו בדמיונם מלאך המכה על שפתו העליונה של תינוק בבטן אמו כדי שיטרח ללמוד מה שהוא יודע, או מדברי אפלטון, ששם בפי סוקרַטֶס, לאמור, כי המורה הוא בגדר מיַלדת, המסייעת להוציא מן הבטן מה שהרתה מעצמה.

תמהני, אם יהיה אפשר לחשוף אי פעם את הסיבות שבגינן דיברו שבטים, שאפילו נהר לא הבדיל ביניהם, לשונות שונות, שנגינתן קרובה ואף על פי כן הן מגירות באותה הברה עצמה דברים אחרים. מי שביקר במזרח הרחוק וביקש לתהות על מקורותיהן של הלשונות הנהוגות שם, אי אפשר לו שלא לתמוהַ כיצד צמחו בעמים שהיו כרוכים זה בזה אלף שנים ומעלה, לפעמים בדו קיום של שלום ולפעמים בדו קיום של סוס ורוכבו, שפות שאין משותפים להן אלא צלילים אחדים, הנשמעים לאוזן זרה כביטוי נאמן של אותה נוקשות ביחסי אנוש, שחלה גם על נימוסים מתוקנים מדי וגם על קשיחות לב מדהימה לעת עימות, אשר לדידו של אורח נטה ללון היא מאותות המקום. פעמים הרבה השתעשעתי במחשבה לכתוב רומן בבלי – סיפור כמו היסטורי המתאר את גורלו המר של בר דעת, המבקש לשמור על לשון נקייה ודברים ברורים בעיר שנבללה לשונה ונשתבשו בה קני המידה, והוא נחבש בבית המשוגעים, מקום שם הוא מוצא גם היגיון וגם שיטה. אולם בכל פעם שפתחתי בכתיבה נרתעתי, שכן בקיאותי בלשונות זרות אינה מתירה לי לשחק בריבוי המשמעויות של מלים שהועתקו מלשון ללשון.


מכל מקום, על מידת הקרבה שבין העברית לערבית, שתי לשונות אחיות שצמחו באותו אקלים עצמו, ודמיותן יכולה לשמש אסמכתה למי שמבקש לחשוף את הקשר בין הלשון והמקום, עמדתי עוד בשנים שלמדתי ערבית ספרותית בגימנסיה הרצליה. בשנים שחידשתי את לימודי – באוהלי פלמ”ח, ככלי עזר לסייר, המרכך בדיבור שאינו מעלה ואינו מוריד עוינות שפגש בדרך, ומאוחר יותר, ביני לביני, בהכרה בחשיבותה של ההתוודעות השלמה יותר אל האומה שעמה אנחנו חולקים גם יריבות וגם גורל משותף, וברגשי אשם שלא השכלתי לרכוש לעצמי ידיעה של ממש, מצאתי עניין מיוחד בהשוואה שניתן לערוך בין שתי הלשונות האחיות, בדרך שהן נזקקות למין זכר ולמין נקבה, בשמות ובצורות הריבוי ובמספרים, לפעמים מסכימות זו עם זו ולפעמים נפלגות זו מזו. כלום ניתן להקיש משהו מן העובדה שהחטא הקדמון, בעברית, הוא מין זכר, ואילו החטא הערבי נקבה, והחתונה שלנו נקבה ושלהם זכר?


 

ו. דברים במדבר

עד כאן לעניין המלים, זכר ונקבה ברא אותן, שנולדו במדבר. אף כי אין הן לכאורה אלא הכלים שביד היוצר, הן עצמן אינן ריקות מאידיאות, רגשות ודעות קדומות הכרוכות בהן לבלי הפרד. כמלים כן ההשקפות. אף הן לידתן במדבר, ואל עפרו הן שבות. בדרך לארץ המובטחת חייבים לקבל את התורה. הפוסחים על שתי הסעיפים לא יעברו את הירדן. נעורינו עברו עלינו בזיקה הדוקה אל הרעיון הזה. מי שיתגעגע אל השומים ואל הבצלים בארץ מצרים אינו ראוי לגאולה. במדבר ימות ולארץ העברים לא יגיע.


מן המדבר, כמדומה, נמשכו גם החטאים שחטאנו בגיוס האמנות לשירות הרעיון. הרעיון הציוני בוודאי. שכן בנעורינו, כאשר היה המדבר סגור בפנינו, הוא היה לנו בגדר אתגר ומשאת נפש. הוא היה הארץ המובטחת הנתונה בידי זרים. בלכתנו בו, באיסור, קראנו תיגר על גזירות הקרקע של ממשלת המנדט. נמשכנו לשם בעבותות של קסם – הימשכות פשוטה וברורה כל כך שמתירה אפילו דפוסי לשון מן המוכן. יכולתי לאששָהּ במובאות מתוך כתבינו. יזהר פתח ב”בפאתי נגב" ואני ב”חסד נעורייך” – “הדברים המתרחשים במדבר הם הדברים הנפלאים ביותר,” כתב בן ה־19 באותו סיפור, בעברית שאולה מקודמיו, “משום שנעשים לאין קהל צופים… אתה נוטע עץ בדומה לחוני המעגל בשביל שלושה דורות שבאים אחריך. לעולם אינך יודע עם מי גמלת חסד כשסימנת את השביל, לעולם לא תדע מי שתה מן המים שחסכת מפיך… אחד שמהלך כאן, כל השממה מהלכת אחריו בשתיקה ושומרת צעדיו…” ואף מגורי ומשמיר יכולתי להביא מובאות המלמדות על חוויית מדבר, שהטביעה חותם על יצירתם – איש כמידת הזיקה שלו לנוף – זה בחמלה על חייה הנוגים של “ארץ לא נושבת” (חיים גורי ב”פרחי־אש") וזה במשא נבואי, הרואה בחזונו כרך הומה במפרץ אילת.


אך לא הרעיון הציוני בלבד שאב את סמליו מארץ לא נושבת. אף השקפת העולם החברתית שאלה מאותם סמלים עצמם. אחרים אמרו: דור ראשון למהפכה הוא השמן שיוצקים על גלגליה. הוא נשרף והמרכבה דוהרת לדרכה. אנחנו אמרנו: קומו תועי מדבר, ואפשר שנהיה מתי מדבר האחרונים. אנחנו נמית עצמנו על מזבחו של זה הרעיון. הבאים אחרינו יצלחו את הנהר הזה ברגל קלה וילכו בשדות כדבר המובן מאליו. עד כאן לעניין הזיקה אל המדבר. ומכאן, לעניין הזיקה אל הדור. האידיאולוגיה, כאמור, מילאה תפקיד חשוב ביותר בחיינו. אך לא הכול החזיקו בה באותה מידה של תוקף. אף הרגשות שנכנסו לשם, לא מבעד לאותו החלון התפרצו. והדבר עתיד לתת אותותיו במרוצת השנים.


מי שאינו מתעצל לוותר על הכללות יכול לגלות כמה פרוצה היא הגדר המבקשת להקיף בחוגה ילידי אותה תקופה היסטורית ולתת להם מכנה משותף. משה שמיר, חיים גורי ואנוכי, למשל. בתוך שש שנים נולדנו שלושתנו – משה שמיר ראשון, חיים גורי אחריו, ואנוכי מקץ עוד שתי שנים – אולם אף שרבו הזיכרונות המשותפים העושים אותנו לאגודה אחת – גדלנו בתל אביב, היינו חברים בתנועת השומר הצעיר והתנדבנו לשרת בפלמ”ח, ופתחנו בכתיבה פחות או יותר באותה תקופה עצמה – ואף החוויות שחווינו בנעורינו לא היו שונות זו מזו הרבה, ומי שהיה מדקדק עמנו ומודד בחבל את שיעוריהן המדויקים של החלקות שהיינו מוכנים להקדיש לרשות הרבים על חשבון רשות היחיד, היה מוצא שאף בעניין זה איננו שונים ביותר זה מזה, בכל זאת מצאנו את עצמנו, בעשור השביעי לחיינו, נטועים איש בתוך גדר לעצמו, ומבחינה פוליטית, אף כי לא נשתנתה תמונת עולמנו, ביני ובין משה שמיר גבה מתרס, אשר חיים גורי מתקשה לצלוח, לא לכאן ולא לכאן.


המחלוקת הפוליטית ראויה לעיון מיוחד, הגם שכאן באה להעיד, בצד עדויות אחרות, על רפיפותו של החישוק הדורי. אדם מחובר לבני דורו בחיבור הדוק למדי, שאין להתכחש לו, אולם הזיקה שלו לזמנו ולמקומו חזקה יותר. ככל שמתארכות השנים, כן עשויה התמורה שחלה ביוצר היחיד, המגיב, ביודעין ושלא ביודעין, על שאלות הזמן, להרחיקו לא רק מחטאות נעורים, שלמד לפרוש מהן, אלא גם מהרגשת השייכות לבני הדור, שהלכו בנתיב אחר. אין הדברים אמורים בקשרים חברתיים, שאדם שומר לפעמים משום שידידים ותיקים הם אספקלריה שבה הוא רואה איך משתנה דיוקנו שלו, אלא באותה קרינה של ידידות, המחזקת את האדם ברגעים של חולשת הדעת, הפוקדת לא רק את ציפורי השיר המפוחדות אלא גם את האריות שבחבורה, הטורפים זאב עם כבש בשביל להבטיח לעצמם מלכות שלֵמה ביער עד. ידידות כזו אינה קיימת אלא בחברויות המיוסדות על שותפות גורל ואחדות דעים, המקיפה גם את האחווה הנדירה של אחדות הטעם האמנותי. הדעת נותנת, שקיטוב פוליטי אינו מחזק את הרגשת ההשתייכות לחבורה, שיצאה למאבק תחת נס אחר, וידידותם של חברים מנוער, הדורשת את השקפותיך כהסתלקות מערכים, אינה יכולה לשמש כותל לדמעותיך.


מכל מקום, כל עוד אדם חי, שמורה לו הזכות לשנות את דעתו, לחזור בו מטעויותיו, ולראות את עצמו קרוב ברוחו למי שאינם בני דורו, אם משום שהשקפותיהם קרובות לשלו, או מנימוקים אחרים, נימוקים שבטעם. אדם שאימן את ידיו במלאכת הכתיבה ארבעים וחמישים שנה, חזקה עליו שלא יהיה נאמן להשקפה האמנותית או לטכניקה שגילה בשנות בחרותו, כאשר היה מושפע ממי שפרנסו את בני דורו ברעיונות חדשניים של העת ההיא. אפשר ואפשר שיבחר לו ידידים חדשים, שיכולים להיות בניו, רק משום שמקובלת עליו ההשקפה האסתטית שבאה לכלל ביטוי בכתביהם – לא בהכרח בהצהרותיהם, שכן רבים הם היודעים להגדיר כוונה אמנותית מאלה המסוגלים להוציאה מן הכוח אל הפועל. אף כי הוא מבוגר מהם בשנים, ומן הסתם גם מנוסה מהם, ואפשר שגם המוניטין שלו עובר לסוחר בשוק האמנויות יותר משלהם, לא איכפת לו ללמוד מהם דבר או שניים, ואף להודות בזה. (“כל עוד אדם מוכן ללמוד ממי שצעיר ממנו,” היה מורגל בפי אבי, “עדיין איננו ממש זקן.” וכאן – לא בהוראה של זה שקנה חכמה, אלא בכינוי הגנאי העממי לעובר בטל.)


איני יכול להריץ את עטי על המחלוקת הפוליטית ולחזור לענייניה של הספרות, שבה דן הספר הזה, בלי להבהיר שאיני סבור כי הקיטוב הפוליטי הוא תאונה שהזמן לבדו גרמה. אישים דגולים, בארץ ובעולם, שהאינטלקט היה להם גם להב המאכלת וגם הבשר החי שחתכו בה, עשו טעויות חמורות כל כך, שמן הדין להסתלק מן ההערכה המוטעית ששוק האמונות והדעות הוא מין סופרמרקט אשר בו כל אחד בוחר לו מה שנראה לו טרי וערב לחֵך. הבחירה בין קערת הזהב לקערת האש אינה עניין המסור לשכל החוקר בלבד. לעתים קרובות חשתי בקשר האיתן בין אופיו של אדם ובין ההשקפות שהוא בוחר לאמץ אל לבו, בהן כאלה שהוא אוסף אל כליו מפני שהן באפנה והוא נפרד מהן בלי צער כאשר הן סותרות את רגשותיו, וכאלה שהוא מבקש להשליך מלפניו ואינו יכול. לא אחטא בשפתי לומר, כי “הכול עניין של אופי”, כפי שאומרים מי שמעדיפים להעביר לממלכת הסתום כל דבר שאינו מתיישב עם השכל הישר, אולם לא אוכל להתעלם מן החיבור שבין השקפות ודעות לבין מבנה האישיות של המחזיקים בהן. אמנם, לאירועים היסטוריים, כמו גם לחבורה אשר בתוכה נתרחשו בו מעשים קובעי מהות, משקל מכריע בעיצוב דיוקנו של בן הדור כאדם מעורב בחיים הפוליטיים, אולם עניינים לא פחותים מהם, משורש הנשמה, מוליכים ארם בנתיב העקלקל של הפעולה הישירה.

כמובן, אין הדברים הללו אמורים במי שמעדיפים לברוח אל מגדל הערפל – אשר בלי שום כוונה אירונית, שהביטוי הזה ראוי לה, מכנים אותו מגדל השן – מקום שם הם פטורים מלחשוב על כל דבר שאינו משרת את בת שירתם או את הדו שיח עם עצמם שהם מנהלים בדפוס, או במי שאהבת עצמם מרובה כל כך שלא איכפת להם לנקוט עמדה אופורטוניסטית, האופיינית למי שמוכן לתת לקיסר כל מה ששייך לו, לפי שצלמו חקוק על המטבע שישמחו לקבל מכל מי שיכול להבטיח להם חמאה על לחמם ושמן על ראשם. כאן איני דן אלא באלה שהשקפותיהם, אם אינן כאש בעצמותיהם, לפחות הן צלקת בבשרם. הללו, אם טעו – הם רואים את עצמם חייבים כפרה. ואם הם סבורים שלא טעו – הכול חייבים להתנצל בפניהם. הם מחזיקים בהשקפות, לרבות השקפות מתונות מאוד, בתוקף רב, ומוכנים לשלם את מלוא המחיר בשנים שההשקפות הללו לא רק שאינן באפנה אלא הן גם דחויות ומבוזות. אין בדעתי להעביר כאן איזמל בבשרם של עמיתי, שנקלעו לפרק הזה רק בגין שתי ועדות שופטים וּועדת תרבות אחת שצירפונו יחדיו, אולם לא היה אפשר לי שלא להעיף מבט בפני חברי לדור המדבר, בלי שאתפתה לחשוב על אותם הבדלים שבאופי, שקֵרבונו וריחקונו לסירוגין. העובדה, שגדלנו באותה סביבה רוחנית, ויצקנו מים על ידיהם של אותם מורים, והגענו לכלל הכרת עצמנו באותה תקופה היסטורית, והיינו שותפים לאותה תפיסה התובעת מן הסופר מה שאינה תובעת מן הספרות, להיות מעורב בחיי הציבור, אפשרה לי לבודד מרכיב אחד מתוך מרכיבים הרבה ולדון בו כדבר העומד בפני עצמו. שכן מלכתחילה הסכמתי ביני לבין עצמי שאין בראייה הממוקדת על סגולות האופי כדי להבהיר את מורכבותה של הזיקה לרעיון, ואת שיעור הדבקות בו, עניינים שעמיתי הקדישו להם חיים שלמים, והם כתובים במרומז בספריהם ובמאמרים שדנים בהם ברחל בתך הקטנה, ודומה שכל יצירתם היא מאמץ שאינו חדל לתת בהם תוקף ולהבהירם.

משה שמיר, המבוגר שבחבורה, היה זכור לי מנעורי כאדם שדעותיו נטועות והוא עומד על דעתו בתוקף. עד שאני היססתי אם יש טעם בכלל לכתוב שירים המכוונים לכת קטנה של אנשים שרגישותם מבודדת אותם מחבורת בני החיל המסורים למעשה האחד והנחוץ, הוא כבר אמר תפילה בפומבי והשתמש בעטו כדי לשאת דברים באוזני בני דורנו. תמיד קסמה אותי קלות לשונו והשליטה באוצרות הלשון, עתה זה נפתחו לפנינו באמצעות התרגומים לעברית של קודמינו; אותם מעשי מרכבה שבאמצעותם הריקו את הקלסיקה האירופית לכלי העברי בעגה פיוטית השואלת מן המקורות את הנדיר והציורי לתיאורם והגדרתם של חפצים ומצבים שעדיין לא נמצאה להם מלה פשוטה במילון שימושי. אני עצמי חשתי במעין התגדרות בנוצות זרים כאשר שמתי בכלי מן האבנים הנוצצות ההן, שלא מרוחי נחצבו, והתקנאתי בכל מי שיכול לשבצן בכתביו כאילו מצאן בחצר ביתו. אולם אף כי הכרתיו כבחור דעתן, שלא כדאי להתווכח עמו, הואיל ומי שאינו חריף ומפולפל יצא ממנו וידיו על ראשו, הוקרתי אצלו את היכולת לשרטט בתנופת מכחול עזה את כל קשת הגוונים של הרגשות, לרבות הדקים שבהם, אלה שאני עצמי חשתי בהם בבהירות רבה, אולם בכל פעם שביקשתי לציירם בקווים רכים ולצבעם בצבעי מים בהירים יצאו מתחת ידי קשים ורבועים, כמו שבויים בתוך הגדרה המדברת עליהם ואינה מספרת אותם. אולם תמיד חשתי, שאף כי אני נחשב שכלתן – כל מבקר מתחיל מצאני ראוי לכותרת הזאת – ומשה שמיר מקובל כמי שמדבר מיצרו וקרביו משתתפים במעשה היצירה, ומאפיינים אותו זיקוקי הסגנון, והלשון הבוטה וכמו משולחת רסן לפעמים – בקיבוץ משמר העמק ביקרו קשות את סיפורו “הגמגום השני”, שנתפרסם באחד מ”ילקוטי הרֵעים", ונמצא מי שבא עמו חשבון בשל כדור בתחת שחטפה שם אשה שמנה אחת, עניין שנדרש למבקר ההוא כרצון להדהים את הבורגני – הרי בבחינה מעמיקה יותר של הדיוקן הספרותי, דווקא משה שמיר הוא האיש שהשכל אצלו שליט על הרגש, ואילו הרגש משמשו בשביל לתת דגש חזק בדברים שהוא מאמין בהם, או שהוא מבקש להאמין בהם, לפי שמצא את החיים קשים משאת בלי אותה אמונה המעניקה משמעות לחיי היחיד, הכלים והולכים אלא אם כן הם נטמעים בתוך חיי הציבור. לפעמים הייתי מתקנא בו שהוא מסוגל להאמין בתבונה באמונה חזקה כל כך, שבכל פעם שהשכל השופט מציג לו פתרון המיוסד על אדני ההיגיון לשאלות פוליטיות סבוכות לבלי התר, הוא מגייס לעניינו את הרגש, אשר הסופר שבו מיטיב לנווטו אל היעד. כך נהג כאשר נמלך בתבונתו ומצא שם גאולה לעולם בדמות המהפכה הסובייטית, וכך נהג כאשר חדל להאמין באידיאולוגיה כלשהי וסבר שהדור השני לא יהיה מסוגל להלך בשדות אלא אם כן יוכל לעשות זאת כדבר המובן מאליו, בלי הנטל הכבד של המליצה הרעיונית, שדור המייסדים ביקש להנחיל לו. בביטחון גמור שבר את הלוחות של אמונת נעוריו משום שנחשפו לו בבת אחת שקרים שלא היה מוכן להסכים עמם, ובאותו ביטחון עצמו אימץ לעצמו את האמונה המשיחית, שלפנים נדרשה לו כאופיום להמונים, בימים שדעתו אמרה לו במפגיע כי אין תקנה לבניין העם והארץ בלי אידיאולוגיה מנחה, הקושרת את צורכי הביטחון עם אמונת האבות.

היפוכו בחיים גורי, שאצלו ההיגיון משרת את הרגש. בכל פעם שהנחוהו רגשותיו להישען על אמונה, שיש בה כדי להעניק למחזיק בה ביטחון בצדקת הדרך, נסתייע בשכלו בשביל למצוא לה צידוקים. מה שאמר לו לבו, ביקש לו תימוכין במוחו. כל ימיו ביקש לקשור את גורלו בנחשונים אלה, שמימיהם לא תבעו מאחרים מה שלא היו מוכנים לממש בגופם, וכשסטו מן המסלול ההומני, שרגשותיו היו מסורים לו, לא התיר לעצמו לשפוט אותם ואת מעשיהם, שכן עתידו של העם, כך חש, אינו מסור להכרעתו של דור אחד. כאילו קיימת אפשרות לכנס את “אספת כל הדורות”, אשר היא לבדה זכאית להכריע מה חשוב ממה, מולדת בשלום או נחלת אבות להילחם עליה דור אחרי דור.


 

ז. השכל והרגש

אף זאת אפשר לומר לשבחו של משה שמיר, שמימיו לא היו הן ולאו רפים בידיו. משתפס עמדה, החזיק בה בתוקף, בביטחון של אדם שמימיו לא נגע בו הספק. ברגע שהוליכה אותו תבונתו למסקנה נחרצת, מיד גרר לשם את רגשותיו. מה שאין כן חיים גורי. הוא השתמש בכלי הניתוח של ההיגיון כדי לתת צידוק לרגשות טבעיים: אהבת מולדת, אהבת אדם ונאמנות לחברים. כאשר התנגשו אלה באלה, התקשה להחליט.


אני השתדלתי שרגשותי לא יעבירו אותי על דעתי במקום שנחוצה תגובה של היגיון צרוף. אולם בכל פעם שהתנגשו אצלי השכל והרגש סמכתי על האחרון. לא התרתי לעצמי לגייס את התבונה לשירות הרגש כדי להשתית את רגשותי על בסיס מוצק יותר. לא נפלתי ברוחי כאשר תחושת הצדק הטבעי שלי לא יכלה להסתמך על מדעי הטבע. אם אכן ממיתות היונים באכזריות את היונה הפצועה, תמיד אוכל לגזור את השקפותי מעולם הדבורים והנמלים. מי שנחוצה לו אסמכתה מן הטבע – יוכל למצוא אותה שם. אדם לאדם זאב, אבל אף זאבים חיים בלהקות. העדפתי להודות, ביני לביני, שאין ביכולתי להישען על תבונתי בלבד. מצאתי שאף עניינים פוליטיים פשוטים איני יכול למסור לשכל הישר. ריחקתי עצמי מן הזירה הפוליטית, כדי שלא אצטרך לעשות שקר בנפשי, אולם למרות האכזבות שהנחילו אותנו אישי ציבור עילגי לשון, לא הייתי מסוגל לראות את המערכת הפוליטית רק כזירת התגוששות של בעלי מרפקים, כדרך שרואים אותה כמה מעמיתי, המתנשאים על בעלי־שררה, אך אינם מתנזרים מן ההנאות הכרוכות בידידותם, התלויה בדבר. אמנם, רבים מן העוסקים עם הציבור יש להם פרצופים מחוקים, אם מפני שמבזבזים את חייהם על גיוס אוהדים ועל שיחוד תומכים, ואם מפני שמשמיעים בפומבי דברי חזון שטחיים ורדודים ומזהמים את ידיהם במעשים שאינם לגמרי על טהרת המוסר הטבעי, אולם בנדיר התרתי לעצמי לשלוח את ידי אל החוטם בצורה שיש בה כדי להעליב את זה שנזקק לשקר מוסכם כדי לחזק מעמדה של אמת שנויה במחלוקת. הכרתי טובה לאנשים מוכשרים ונבונים שהסכימו להיות רודפי כבוד בשביל לסייע בפתרונה של בעיה פוליטית קשה, והם מניחים לי ללמוד את הכוחות הפועלים בחברה האנושית, ואף להתערב בהם בדרך צנועה משלי, כמעט בלי להתחכך במי שלא נוח לי בחברתו. הרי אלה מותרות, שראוי לפחות להכיר עליהם טובה. מימי לא חשבתי שמותר לאדם לומר אינני מתעניין בפוליטיקה ולפטור את עצמו אף מן המאמץ להבין מה עושים נבחרי הציבור בשמו.

הספרות, ביודעין ושלא ביודעין, אף היא ניסיון להיות מעורב במאמץ לנווט את המציאות על פי כללים תבוניים – התערבות חסרת שחר לחלוטין, יאמר קפקא. ובלי שנתכוונה לזאת כלל, גם כאשר היא פסימית וקודרת כלילה בלי כוכבים, בעצם קיומה היא הצהרה אופטימית: אף על פי שהשיירה אינה מתחשבת כלל בנביחות הספרותיות, המתריעות על סכנה לצלם האדם, יש טעם להידבר עם אלמוני, המוכן להקדיש מזמנו לקריאת ספרים.

הספרות היתה לדידי הזירה אשר בה מתגוששים בלי הרף רגשות, שטיעוניהן חלשים ולא משכנעים, עם מחשבות, התובעות לעצמן מעמד של בכורה בגין עקביותן ונאמנותן לאמת מוחלטת. אמנם, נרתעתי מלתפוס עמדה של מוכיח בשער, אשר סופרים שאינם נזהרים בלשונם מקבלים על עצמם בהתלהבות, אולם לא מחקתי מספרי דמויות של אנשים המחזיקים ברעיון ומשתדלים לחיות על פיו. לפעמים תמהתי על סופרים, שמגלים מעורבות רבה בעסקי ציבור, אך לא יתירו דריסת רגל ביצירתם לאנשים המחזיקים באידיאולוגיה כלשהי, שמא יש באלה כדי לרדד את היצירה, האמורה לעסוק בעניינים עמוקים מן הלהיטות לתקן את העולם. עמוס עוז, למשל. במאמריו הוא תופס עמדה פוליטית מובהקת, לפעמים נחרצת, ואינו חושש שמא חטא לנפשו במעשה הזה, אך לא מצאתי בספריו אף לא דמות אחת מכורה לרעיון, לאומי או חברתי, שאינה נפש חלולה. למעט אשכול, ב”מנוחה נכונה“, אשר אף מי שעוין אותו לא היה יכול להפחית ממנו מימד אחד בשביל להוכיח תיזה אנטי־עסקנית, כל אישיות פוליטית בדיונית בספריו היא יצור קהה־רגש, שמוחו הוא צרור נקוב של מליצות פוליטיות עבשות, ואין לו בלבו אלא תאוות שלטון גסה. אידיאה נעלה, שזויפה דמונית, משמשת את הדמויות הללו כמין כלי לרדות באנשים אחרים או לפחות למרר להם את החיים. דומה, שאהרון מגד, בספרו “החי על המת”, הוא שירה את יריית הפתיחה במאבקו של האידיאליסט הנכזב כנגד מי שהשבירו לו בפומבי ערכים הומניים ובד׳ אמות שלהם לא הצליחו להיות בני אדם. אודה ולא אבוש, בשנים ההן, לעת אכזבה מן הדמות שלובשת מדינת היהודים, אף אני זממתי לתקוע סיכה בבלון הנפוח הזה ולהעניש בעט חרוץ את האידיאולוגים הללו, המטיפים לאחרים מה שאין בדעתם לקיים. עד היום מונח אצלי בתוך צרור כתבים גנוזים תיק שנפתח בהתלהבות, אך לא נתמלא ביותר מגיליון נייר אחד, ורשומים עליו ראשי פרקים לרומן בשם “ביוגרפיה לאפרתי” – סיפור על סופר צעיר שנתבקש לכתוב את פרשת חייו של אחד מאבות התנועה שהלך לעולמו, ובשעת התחקיר, המגלה פנים הרבה לאותו אדם, הוא מסתלק מתכניתו, שכן להלל אינו יכול ולקלל אינו רוצה, לפי שקיבל שכר בעד עמלו, והוא מגיע לכלל מסקנה, שאסור לו לסופר לכתוב על פי הזמנה, שכן בלי חירות אין אמת. כדמות שבדיתי, אף אני גנזתי את רעיון ה”ביוגרפיה לאפרתי”, קצת מפני שקדמני אהרון מגד וקצת מפני שנמלכתי בדעתי וגמרתי בנפשי, שידי לא ישפכו את הדם הזה. האידיאולוגיה, אשר בכל שטחיותה עשתה קצת יש מאין, היא עניין רציני מכדי שנכה בה מתחת לחגורה. ואישים שאמרו קצת יותר ממה שעשו ראויים שנעניק להם שלושה ממדים, ממש כנפשות פועלות אחרות, שרק על עצמן לדבר ידעו. אפרתי מצא את תיקונו בספרים אחרים, שם אמר גם דברים של טעם ולא רק הפריח מליצות חלולות, ובעניינים שבינו לבין חבריו היה לפעמים אנושי לא פחות ממי שלא היה לו ניב ובכה בסתר אוהלו על האל שהכזיב ועל בגידת הכוהנים. ולימים יהיו גם הדמויות הללו, בני אדם שהחזיקו ברעיונות בקשיחות רבה, והתאכזרו קודם כל לעצמם, דמויות ספרותיות שמותר לסופר לרדת לסוף יגונם. שכן הם, כמדומה, ולא מי שטיפחו בחמלה גדולה על עצמם את ה”אני" שלהם, הם גיבוריה הטראגיים של תקופה, אשר בה האמונה באידיאה הפילה יותר חללים מאשר המלחמות הגסות, מימות עולם, על כברת אדמה או על שווקים פתוחים לכול.

בתתי פתחון פה לאלה, הטוראים של המהפכה, שהאמינו בכל לב באחרית הימים הקרובה, והיו קרבנותיה הראשונים, חשתי שאני ממלא חובה מצפונית. איני בורח מאחריותו של הסופר להיות בן זמנו וגם בן אדם. איני נוהג כאנשי עט אלה, השומרים מכל משמר על היצירה הספרותית, שלא ידבק בה חס וחלילה רבב. כביכול בספרות אין מקום לאידיאות שאינן יכולות לעמוד במבחן של נקיי דעת, ועל כן ביצירתם אינם חייבים דין וחשבון אלא למצפונם האמנותי. וכדי לצאת ידי חובה של אזרח, המגיב על מה שאינו לרוחו, הם מניחים בצד את עט הסופר ושולפים ממדור אחר, אחת לכמה חודשים, עט של עיתונאי. רבים מאלה הם בני אדם עדיני נפש וראויים לאהבה, ולעתים קרובות גם עטם זהיר יותר מעטו של זה המאמין שיש בשורה בפיו, אף חוששני שהם טועים. אמנם, אין בכוח הספרות היפה לתקן את העולם, אבל גם העיתונות אינה עושה זאת. אבל מי שמבקש למחוק מן הספרות את החומר הגס של הרעיונות, אשר אצל רבים מבני דורנו, רבים עד מאוד, נספחו למחזור הדם, אינו מיטיב עמה כלל. הוא רק מרדדָה, אף אם יעסוק בהתלהבות בעמוקים שביצרים ובדקים שברגשות. סופר אינו יכול להיות ירמיהו בעיתוני יום ו׳ ושבנא הסופר בכל כתביו.


אני ראיתי את עצמי אחראי אפילו לשגיאות שעשתה המפלגה, שהייתי חבר בה בעירבון מוגבל. לעתים קרובות היו הצהרותיה זרות לרוחי, אולם כל עוד לא יצאתי נגדן בפומבי – עניין מייגע שריח של יוהרה עולה ממנו – הגשתי גם את אחורי שלי למלקות שהיתה ראויה להן. לא חשבתי שאני רשאי לתבוע לעצמי זכויות של איש הרוח, המתרחק מן הכיעור כדי שלא לזהם את ידיו במלאכות של בורסקים. לא פרשתי מן הציבור שעמו התחברתי לשם מימוש רעיון שיתופי. שמרתי לעצמי על רשות היחיד, שם החזקתי בדעה משלי, ולא יצאתי להגן עליה אלא כאשר רחקתי מן ההסכמה הכללית במידה כזאת שהיתה קיימת סכנה של התנתקות. אפשר שהיתה זאת טעות, שרק לעתים רחוקות עשיתי נפשות להשקפות, שחרגו מן הקו הכללי. ברוב המקרים הסתפקתי בזאת, שדעתי ידועה בחוג הפנימי ולא טרחתי להוציא את המחלוקת לרשות הרבים. אולם לא היתה זו רק הססנות שבטבע. מאחורי דפוס ההתנהגות, שנקטתי בשנות המחלוקת עם התנועה בשאלות המוסר הפוליטי עוד קודם למשפטי פראג שזיעזעו את השמאל באירופה, עמדה ההנחה, שהחברה הקיבוצית לא תוכל לאמץ לאורך ימים השקפות מהפכניות קשוחות העומדות בסתירה לרגש ההומני שבלעדיו אין הקיבוץ יכול להתקיים. על הרגש ההומני, המחליש את נחישות ההחלטה של המהפכן המשלתי את ההערה האירונית של היינה, האומרת כי אין אספן של כלי חרסינה יכול להרשות לעצמו להיות מהפכן. הקיבוץ, חשתי, הוא חברה מהפכנית שמרובים בה הכלים השבריריים: בהם ההשקפה החינוכית מוסרית שבלעדיה אי אפשר להנחיל לדור השני את הזיקה לרעיון השיתופי. בהתנגשותם של אלה עם הריאל־פוליטיק של המהפכה העולמית, שראתה את עצמה כעניין נשגב דיו לקדש למענו אמצעים פסולים, הסוציאליזם המהפכני הוא שיצטרך להסתלק מן החצר. לימים נתברר שההנחה הזאת היתה נכונה. בעימות החמור הראשון בין המהפכה העולמית למהפכה היהודית, נמחקו מן הסידור הקיבוצי כמה תפילות לשלומה של מלכות השמים האינטרנציונלית, והוחזרו לשם כמה פיוטים יהודיים.

אולם אף כי, שנים הרבה קודם שנתרחש הדבר בפועל, חזיתי את התרופפות הזיקה לעולם המהפכה, לא הייתי סבור שיש לקדש מלחמה על עצם הזיקה לאידיאולוגיה, המולידה את עיוותיה כשם שהבשר הרקוב מוליד את הזבובים, כביכול – כך סברו החוקרים לפני שהוכיח אותם פסטר על טעותם – אם בנוסח שביטא יזהר בימי־צקלג: ברגע שמתחילים לדבר על אידיאולוגיה מסיקים בגיהינום את התנורים, או בנוסח “הוא הלך בשרות” של משה שמיר, שניתן להסיק ממנו כי הדור הצעיר, משוחרר מן המליצה האידיאולוגית, ייטיב ללכת בשדות מהוריו, שצריכים אישור מן ההלכה התנועתית לכל פסיעה שהם עושים בין התלמים. אף כי דעה זאת קנתה לה אוהדים הרבה בדור הצעיר של הקיבוץ הארצי, בשנים שעמד על דעתו, אני החזקתי בדעה כי לא יהיה אפשר “ללכת בשדות”, כדבר המובן מאליו, בלי ההכרה בערך העודף של המעשה החלוצי. קיבלתי עלי אפילו לייגע את מוחי בהגהת המצע הרעיוני, ולהחמיר עם שקרים מוסכמים, ששוב אינם תופסים, מאשר לתת גט כריתות לעצם הזיקה לאידיאולוגיה.

שוב אינם תופסים? וכי קודם לכן תפסו? הלא אם היו שקרים, ולו מוסכמים, הרי היו כן בשעת לידתם. הדיאלקטיקה יש לה תשובה לקושיה הזאת – הנחות מוטעות שעתידות להתבדות יכולות להיות אמת בשעתן – ואף כי גמישותה הנודעת היתה לי לעתים סמל לסכולסטיקה בת זמננו, דומני שלעניין זה התשובה הזאת אכן תופסת. הנחות אידיאולוגיות הן לפעמים כפיגומים אלה, שבלעדיהם הבניין אינו יכול לקום, ואחרי שהוקם אינם נחוצים עוד. חברה לא אחת, שביקשה לתקן את העולם או לפחות את סדרי חייה, נזקקה לשאול מן האוטופיה רעיונות שאינם ניתנים להגשמה כדי שתוכל לעשות פסיעות ראשונות בנתיב האפשר. ייתכן שלא היתה מעיזה ללכת בו כלל אילולא האמינה שהיא עתידה להאביס במכלאה אחת זאב עם כבש. אף רעיון זה הוא בגדר שקר מוסכם, שנזקיו מתקבלים על הדעת. אחרי שהבניין גמור והטיח מתייבש אפשר להסיר אותם בלי להרוס את הבנוי ועומד. התמעטות הזיקה למצע הרעיוני בדור השני, חשתי, אף כי יסודה ביושר אינטלקטואלי – בן הארץ הספקן אינו מצהיר אמונים לאמונה שהוא מחזיק בה ברפה – עתידה לחבל ברקמת החיים השיתופיים, המיוסדים על אידיאולוגיה. ואף כי הייתי שותף לבני דורי בסירוב לאמץ את ססמות הקרב של הסוציאליזם המהפכני, שלא אבה להכיר ברגש הלאומי, הנובע ממקורות שאינם ניתנים להגדרה “מדעית” צרופה, לא ראיתי זכות לעצמי לפרוש מן המסגרת בימים שחלקתי על ההשקפה הרווחת. אין דין החברות בקיבוץ כדין השייכות למפלגה. חברי המפלגה פורשים ממנה כאשר אינם מסכימים עם דרכה. חברי קיבוץ אינם נוטשים את המקום אשר בו גדלים בניהם ונכדיהם רק משום כך שהם חולקים על מצע המפלגה, שקיבוצם קשור בה. עקרונות הזיקה למפלגה אינם תופסים בקיבוץ. מפלגה היא התאגדות לשם הגשמה של מטרה פוליטית. אדם מצטרף למפלגה בתקווה שמעתה, במקום שתהיה לו דעה בטלנית משלו בכל עניין, תהיה הדעה שהתפשר עליה עם הקרובים לו ביותר לכוח הפועל במציאות. הוא מוותר על הטפל – חירות גמורה לפטפט ככל העולה על רוחו ולהחזיק בתריסר דעות בלי לבססן – מפני העיקר: חיבור הקנים הרצוצים לאלומה חזקה וגמישה שאין הגרזן יכול לה. החיבור אל הקיבוץ הוא עניין רגשי עמוק. אין אדם חי שם מפני שקרא מצע רעיוני ומצאו הולם את השקפותיו. בקיבוץ הוא מבקש תשובות לשאלות שהמפלגה רשאית להתעלם מהן.

עצם החברות בקיבוץ, כאמור, אינה מקלה על האדם לרחף בין האמונות והדעות בהרגשה של חירות גמורה לבחור לו בכל עשור בעלי ברית חדשים, כעמיתו חבר המפלגה, שהשקפות פוליטיות אינן מחוברות אצלו לאורח החיים. אפשר שנוצקת באיש הקיבוץ איזו כבדות איכרית, שאינה הולמת איש הרוח. בעיני, מכל מקום, היה זה מחיר שכדאי לשלמו תמורת ההשתתפות בפועל בהעמדת הפירמידה היהודית על בסיסה. כך אמר השכל. אולם הרגש אמר שהשתעבדות מרצון לשירותו של רעיון נשגב, מסוכנת מן השעבוד מאונס. מי שגזלו את חירותו, נלחם עליה. מי שוויתר מרצון, יסתלק מן המאבק. הוא עלול לעלות על המוקד בשיר על שפתיו. ברוננות של מעונה על קידוש רעיון הוא מסוגל לוותר כליל על השכל הישר. ותבונתו, גם אם ניחן במנה הגונה ממנה, אינה משרתת אותו אלא בשביל להצדיק את שגגותיו ולהעניק להן ערך מוסרי. ההיסטוריה של המאה הזאת מלאה דוגמאות מדהימות.


 

ח. כוכב הצפון

כיום, למעלה משלושים שנה אחרי הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, שחשפה את “פשעי סטאלין” ונתנה להם הסבר מאוד לא מארקסיסטי תחת הכותרת “פולחן האישיות”, יסקור המשכיל בעת הזאת בפליאה וחרדה את תמרוני השכל והרגש שעשו אנשי השמאל במערב, בהם אישים נבוני דעת ובעלי מצפון, כדי לתרץ לעצמם ולזולתם מעשים שהדעת אינה סובלת והרגש דוחה.

סופרים דגולים והוגי דעות חריפי שכל תעו במדבריות השלג של סכולסטיקה חילונית שנועדה להצדיק את זכותו של עריץ לגזול מן הרוסים את ההווה בשביל להבטיח לסינים את העתיד.

בני עמנו בכל אתר ואתר היו מפלסי נתיבות בתחום הזה. מסורת של פלפול למדני הכשירה אותם לפרש את כוונותיה הנסתרות של ההיסטוריה, הנותנת את ירושלים ביד נבוכדנאצר בשביל להשיבה מדרכה הרעה, רעה פחות מדרכו של זה שהחריבה. כרעי איוב בשעתם, נהירות להם דרכי ההשגחה המקפידה לספות צדיק עם רשע. זיקתם הנפשית של אחינו בני ישראל לארץ המוצא, אשר זה לא כבר עשקה את זכויותיהם, הקלה עליהם לוותר על מולדת, שממילא לא היתה שלהם, בשביל להבטיח לחם וחירות למולדת אחרת, אשר אף היא לעולם לא תהיה שלהם. הם נחלצו לבסס את השיטה הדיאלקטית, אשר על פיה אין לטוב המוחלט סיכוי להתגשם, אלא אם כן יסתייע ברע ההכרחי בדרכו אל הטוב האפשרי. אולם לא הם לבדם דידו בשביל העקלקל הזה כפוסעים בדרך המלך. בחירי ההוגים שבדור, אנשים הגונים, שאינם מסוגלים להרוג זבוב, השלימו עם עריצותו של רודן ערמומי, שהוציא להורג כל מי שסיכן את שלטון היחיד שלו. כאשר חוטבים עצים נופלים שבבים, נאנחו. הם הצטערו על הטעות שעשתה ההיסטוריה: אילולא בחרה בארץ מפגרת, מרובת אוכלוסין, בשביל לערוך בה ניסויים של צדק יחסי, היה אפשר לחולל מהפכה באמצעים הומניים יותר. אילו התרחשה בארץ מפותחת, כגרמניה למשל, כך סברו, ולא בארץ שפסחה על השלב הקפיטליסטי וקפצה ישר מן הפיאודליזם אל הקומוניזם, כי אז לא היה צריך לשלם את מחיר הדמים ששילם העם הרוסי בעד החשמל, ביעור הבערות, התיעוש וההגנה על הישגיה של ברית המועצות. ואז גם לא היה המשכיל המערבי, הדורש טוב לזולתו, אנוס לעייל גמל בקופה של מחט ולדרוש את הזוועה כהכרח היסטורי.

במהלך חיי פגשתי לעתים קרובות אינטלקטואלים של השמאל, שלהיטותם להאמין בהכרח ההיסטורי, הכופה על ברית המועצות לוותר על הומניזם של מטה כדי לחדש הומניזם של מעלה, היתה עזה כל כך, שהיו מוכנים להצדיק מעשי זוועה שסלדו מהם. הם לא חשו כלל שבאומרם הן להשקפה טוטליטרית איבדו את זכותם למתוח ביקורת על ביורוקרטיה מרושעת, המנצלת את האידיאליזם של יפי הנפש, בלי מרכאות, בשביל לצבור כוח פוליטי וכלכלי לעצמם. חריפותם סייעה להם לתרץ את ההשלמה עם גסות הרוח של השלטון הסובייטי. אנשי רוח אלה אף פעם לא הפתיעו אותי. ידעתי מה יאמרו ולמה. מבשרי חזיתי את היצר להיספח אל תנועה חובקת זרועות עולם ומשנה סדרי תבל. מה שהפליא אותי יותר היתה קרינתה של נאמנות עיוורת לרעיונות המשודרים מן המרכז הסובייטי על אנשים צנועים, שלא האמינו בשיפוטם ובדרך כלל הניחו לרגשותיהם להעביר אותם על דעתם.

זכורני מעשה בפול טורטֶליֶה, צ׳לן צרפתי דגול, שביקש להצטרף עם משפחתו לקיבוץ בעמק חפר.

חברת סרטים אחת היתה סבורה שאפשר להשתמש במקרה הזה לקידום יחסי הציבור של הקיבוץ. קליטתו בקיבוץ של אמן לא יהודי בעל שם עולמי יעניק לו ערך אוניברסלי, אמרו בעליה. סרט דוקומנטרי, שיהיה בו עניין גם בארצות אחרות, יוציא לקיבוץ את המוניטין שהוא ראוי לו. כיוון שגם סרט דוקומנטרי צריך תסריט, נתבקשתי לקשור שיחת רקע עם טורטליה ולהציע תסריט.

כיוון שהרעיון כשלעצמו נראה לי מופרך מיסודו, נפגשתי עם טורטליה כדי להבהיר לו את דעתי. הקיבוץ הוא מקום שבו יכולים לחיות בשלום עם עצמם רק ציונים המחזיקים בהשקפה סוציאליסטית, אמרתי לו. תמהני אם הוא יכול לשמש קורת גג לכל דורשי צדק חברתי. מכל מקום, ליחסי ציבור מן הסוג הזה הקיבוץ אינו זקוק. מדינת ישראל – אולי. הקיבוץ – ודאי שלא. שכן אין שעריו פתוחים לכל מאן דבעי.

יתר על כן, אמרתי לצ׳לן הדגול, עלול לקרות אותנו מעשה בלעם במהופך. אם נאמר: הקיבוץ הוא מקום טוב לחיות בו מפני שמשפחת טורטליה הצטרפה אליו – נעיד עליו שההיפך הוא הנכון, אם יתברר שלא הצליחה להיקלט בו.

בתוך הראש הגדול של האיש הדגול נתעוררה מבוכה. ואכן, מנין לו הביטחון שיעלה בידו להתמיד בזה? אמנם הוא בחר להתנסות בחיי קיבוץ מפני שחשש שמא דאגות הפרנסה בפריס עלולות לפורר את המשפחה, הסיח את דאגתו באוזני, והוא תקווה כי כאן רק כאן יוכל לנהל אורח חיים של סולן בינלאומי בלי להתנתק ממשפחתו, שכבר יש בה עוד סולנית אחת, רעייתו, ועתיד לצמוח בחיקה גם בן ההולך באותה הדרך, אך בהחלט אפשר שהניסיון לא יעלה יפה. התחברות אל הקיבוץ אינה חתונה קתולית.

בשעה הראשונה החלטנו לוותר על הסרט. בשנייה היינו פנויים לברר שאלה מעניינת יותר: מדוע ישראל? מדוע קיבוץ? התשובה היתה נעוצה בפרק עגום בתולדות חייו.

סיפור מפתיע! אביו, נגר ישר דרך, מכובד על הכול, וגם תמים למדי, היה חבר מסור של המפלגה הקומוניסטית בצרפת, מאותם שאף חוזה מולוטוב־ריבנטרופ לא ערער את אמונתם בסטרטגיה הגאונית של סטלין. הוא לא היה מן הפעילים המרכזיים, אך היה מפורסם למדי. נתנו בידו את כרטיס החבר מספר 2 של המפלגה. מוריס תורז, המנהיג, החזיק במספר 1. הוא היה “החבר הפשוט הטיפוסי”, סמל ליושר וההגינות, המסירות והנאמנות, המאפיינים את הקומוניסט הצרפתי, המחזיק במסורת מהפכנית רבת שנים. הבן, פול, מוסיקאי, לא היה חבר במפלגה. בשנות הכיבוש הנאצי לא היה לו שום קשר עם המחתרת. להיפך, הוא התפרנס מנגינה בתזמורת, שרבים ממאזיניה היו קצינים גרמניים.

אחרי המלחמה ראה את עצמו כמי שדבק בו כתם. נועץ ברבו, פַּבלו קזלס, ראש וראשון לצ׳לנים, וסמכות מוסרית בלי דופי. ניגנת סולו? שאל קזלס. לא, השיב פול טורטליה. רק בתזמורת. ובכן, אינך משתף פעולה, פסק פבלו נדיב הלב.

כמוהו כסַפָּרים, סנדלרים, זבנים, נהגי קטרים ושאר בעלי מלאכה, ששירתו גם את הגרמנים. וכי יכלו לברור לעצמם את לקוחותיהם? אילו עשה לו שם – אפשר שהיה צריך להתייסר מעט. אבל נגן אלמוני בקבוצת הצ׳לו של תזמורת פריסאית אינו משתף פעולה יותר מאשר מנקה רחובות שפינה את האשפה במקום שעתיד להלך בו במגפיים מצוחצחים קצין של הגסטפו.

אף כי פטָרוֹ קזלס, נדיב הלב, מאשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים, לא נטשוהו רגשי האשם. לאביו המנוח, שמת משברון לב אחרי נפילת פָּריס, היה חייב דין וחשבון על מעשיו. ולא ידע כיצד יוכל לרצותו. עד שהגיע לאוזניו שמעו של הקיבוץ: קומוניזם טהור, בלי כפייה ובלי אלימות. ועוד מקום שחיים בו יהודים, שאירופה כולה, וצרפת בכלל, חייבת לבקש מהם מחילה על המעשים הנוראים שעשו בה על אדמתם אויבי המין האנושי. הוא קיווה, שבשבתו בקיבוץ יהודי בעמק חפר הוא מכפר בבת אחת על חטאיו כלפי זכר אביו ועל הסתלקותו מן המאבק למען המהפכה העולמית!

מששמעתי זאת, עשר שנים אחרי שעזב טורטליה את התזמורת שהטריפה פת לפיו, חשתי שהזיקה של השמאל לעולם המהפכה הוא עניין שיש לבחנו לא רק בבחינה עיונית. אילו היתה עניין רציונלי בלבד, אפשר שלא היתה הביורוקרטיה הסובייטית יכולה לבסס את שליטתה בשישית העולם בתוקף רב כזה. עניינים עמוקים, הקרובים לדת יותר מאשר למדעי החברה, הם שקושרים את המשכיל המערבי אל החלום הקומוניסטי. נחוצות עובדות נחרצות יותר מאלו שהיו ידועות באותה שעה – היה זה עוד לפני הוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הכל סובייטית בברית המועצות – כדי לנתק את הקשר הכמו־דתי העמוק הקושר את בעלי המצפון בחברה המערבית אל התקווה של אחרית הימים הקרובה שראשיתה בשליטה על אמצעי הייצור וכוחות הייצור.

אף היישוב העברי לא חסר פועלים בעלי הכרה מעמדית ואינטליגנציה דורשת טוב שהתפללו לעולם המחר ופניהם צפונה. אחדים קיצצו בנטיעות והלכו בעקבות קול המצפון, שתבע מהם לעמוד לרשות חלומם במקום שהוא מתגשם. הם חלקו עם בעלי אמונה אחרים את גורלם של טהורי מעש, שביקשו להגן על הקומוניזם מפני מהרסיו ומחריביו מבית. אחרים העדיפו לראות את העיקר ולהתעלם מן הטפל. חזון גדול קורם עור וגידים ואסור לאבד את התקווה מפני שנשפך קצת דם בזמן הניתוח, אמרו לנפשם. תמורות היסטוריות פחותות מאלה היו כרוכות באיבוד דם רב.

את מדבר התועים הזה צלחו הסופרים בני דורי בשלום, איש בדרכו. איש מהם לא היה מוכן לעקור מכתביו את פרחי הנוי ולשתול שם עגבניות. רדידותה של הספרות הסובייטית שהלכה בדרך המלך של התיאוריה המהפכנית שימשה אות אזהרה מפני סיגול פשטני של רעיון מוסרי, התובע מן הספרות להשתתף בפועל בתיקון העולם. אולי מפני שמצאו את עצמם באופוזיציה למרכז הרוחני, לפחות בשאלת האמנות, האכזבה מחזון הגאולה הסובייטי לא הותיר בהם צלקות עמוקות כפי שחרת במי שביקשו בכל מאודם להיות “חלק מעולם המהפכה”. אף על פי כן אין להקל ראש במשבר ההתפכחות. לא בנקל מוותר אדם על התקווה שהצדק הוא עניין של ארגון ותכנון. אף תגובה קיצונית במהופך מעידה על שבר עמוק.

חסד עשתה ההיסטוריה עם התנועה הציונית, שברית המועצות לא הכירה, מנימוקים של חשבון פשוט, במהפכה היהודית. כך נחסכה מן השמאל הארצישראלי קצת מנזקיה של הסגידה לכוכב הצפון. כיוון שלא יכלה תנועת הפועלים העברית לראות את עצמה בעלת בריתם של עמלי כל הארצות בלי להתכחש לרעיון הציוני, נעצרו הוגי הדעות של השמאל בארץ על סף התהום, שלתוכה קפצו בבת ראש הרבה אישים דגולים במערב. אלה, שבטחו בהגיון הברזל של ההיסטוריה, העדיפו את המהפכה על יצר הקיום השבטי, ומחקו מלבם עכבות, שהיו עוצרות את ידם בהגנה על נחלתו של השבט. וכך לא היו אבֵדותיה של האמונה בעולם המחר מרובים כפי שיכלו להיות. אף התנועה הקיבוצית נגרפה בנחשול הזה. לא כולה. אולם בעצם מבנהו של הקיבוץ טבועה אמונה ברעיון השיתופי, ועל כן המחלוקת עם ברית המועצות היתה רק על האמצעים ולא על המטרות. היו בתנועה הקיבוצית מי שהוקסמו מסמליה הגבריים של המהפכה, שלימדה בן אנוש להבליג על מכאוביו האנושים ולא לגנוח, כיאה לאדם שרעיון גדול מדריך את מעשיו – לקח חשוב למי שקיבל עליו חיי מצוקה מרצונו החופשי – והיו שראו בה את חזות הכול. אם אין תקווה לעולם מארץ אשר בה “השלטון נתון בידי העמלים”, אמרו האחרונים, גם הקיבוץ לא יתקיים. אם יכבה המאור הגדול של היום ידעכו גם המאורות הקטנים של הלילה. בלב נכמר כיבו את נרם הדל ויצאו לקושש עצים כדי לפרנס את אש התמיד של המדורה העולמית. הזרדים המעטים שיכלו לאסוף לא היו נחוצים שם, ורק אצבעותיהם נחרכו.

הסברה, כי ההתפכחות מן האמונה בעתיד קרוב שכולו טוב היא כמין חזרה מטעות המיוסדת על ההנחה, שהדבקות ברעיון המהפכני הוא תוצאה של עיון בכלכלה מדינית או במטריאליזם־היסטורי. הנחה מוטעית. במקום שהאידיאולוגיה היא עניין התופס את כל החיים, כבקיבוץ, האכזבה הזאת דומה למשבר אמונה יותר מאשר לתיקון טעות. האמונה, שדורנו הוא דור אחרון לשיעבוד איננה איזו סברה שמוותרים עליה בנקל מפני שלא נמצאו הוכחות מספיקות לאַמְתָהּ. תמהני כמה עשרות שנים נחוצות כדי להחזיר לדור שחרב עליו עולמו הרוחני את הביטחון שיש טעם לעסוק בצורכי ציבור לשמם. כמובן, תמיד אפשר לחזור ולהשתעבד לחפצים ולמצוא קורת רוח מסוימת בעולם החומרי. אבל מי שהשקפות ודעות הם הלחם שהזין את נשמתו לא ימצא תיקון לנפשו בחומר. אמנם, דירה נאה, כלים נאים ומכונית חדשה ישמחו את לבו, אבל לאותו עילוי נפש שהיה לו בימים שאכל פת בזיתים והאמין שההסתפקות במועט מקרבת את הגאולה לא יזכה מאלה. בבלי דעת תבכה נפשו את הפרוכת הקרועה ואת ארון הקודש השבור. איש השמאל ששלח את ידו אל גחלת האש של הספרות, חוששני שלא תיעדר מספריו דמותו של זה שבנה מזבח ולא נותר לו אלא להכין עליו אומצות. בעניין זה, הורי הם ששמרוני מכסילותו של חסיד שוטה, המסרב להכיר בעובדות הסותרות את הכתוב בכתבי הקודש שלו. ירשתי מהם את מורת הרוח של אנשים רוסים, שראו במו עיניהם איך כבר בשחר ימיה בגדה המהפכה בייעודה. מהם קיבלתי גם את היחס הספקני כלפי דת, שאמרכליה עושים אותה כלי לשאוב ממנו קצת שומן לעצמם. ואף כי לא חדלתי מימי להאמין בכמה עקרונות מנחים של הסוציאליזם ההומני, נזהרתי תמיד מפני המשאלה לעשות את היצירה האמנותית כלי לתיקון עולם, שמא אתפתה לכתוב מאמרים פוליטיים שמתרוצצות בהם דמויות דו ממדיות, המדקלמות רעיונות מאירי עיניים בלי שתצטרכנה להוכיח את דבריהן, לפי שהן מדברות פרוזה ולא פובליציסטיקה, אולם לא נרתעתי מלאכלס את ספרי בדמויות הטרגיות ביותר של דורנו: מי שנשברו אצלם לוחות הברית ואף על פי כן הם מסרבים לסגוד לעגל הזהב.

אולי בגין זהירותי זאת הייתי חשוד על עמיתי, המחזיקים ברעיונות קיצוניים ביד תקיפה, שזיקתי לשמאל היא מן השפה ולחוץ. העובדה, שאני מקיים בגופי כמה מן העקרונות הברורים של השקפת העולם שהם מחזיקים בה, בלי לשנות כלל מאורח חייהם הבורגני, לא יכלה לרצותם. החברות בקיבוץ לא נדרשה אצלם כאישור להצטרף לקהילה הסגורה של נאמני המהפכה, שכן בקיבוץ, כך סבורים מי שלא התנסו בזה, אפשר לחיות גם מתוך חשבון. גדר התיל הסוגרת על החברותה אינה תריס מפני הריאקציה. אפשר להתענג על חיי שיתוף, כמין אנוכיות שהוכפלה במספר המשתתפים, ולהחזיק בהשקפות פשיסטיות. מהפכן אמיתי נבחן קודם כל ביכולת לשעבד את רגשותיו לשכלו ולא להסס כאשר ההיגיון הפוליטי מחייבו להתכחש לתבונת הלב. לדידם של ידידי מן השמאל איש כמוני לעולם לא יהיה משכוכית. הצדק עמם, כנראה.

גם בביתי הייתי מקובל כאיש שמאל שחבריו לדעה אינם מרוצים ממנו. זכורני כמה כעס עלי אחד מנאמני עולם המחר ביום מותו של המלחין הרוסי פרוקופייב, שיצא מרוסיה וחזר מפני שלא היה מסוגל להלחין במקום שהציפורים אינן דוברות רוסית. מעטים ליוו למנוחת עולמו את המוסיקאי הדגול, סיפר “על המשמר”, מובאה מ”פראבדה", שכן ההמונים היו עייפים ממסע הלוויה של סטלין, שהלך לעולמו שבוע לפני כן.

אין דבר, אמרתי לחברי, מורה לספרות והיסטוריה, בעוד מאתיים שנה ישאלו מי היה סטאלין. ומה תהיה התשובה? – העריץ שחי בימי פרוקופייב.

בבית אלפא, קיבוץ א׳ של השומר הצעיר, בשנת 1952, בימים של להיטות להיות לאחד עם מהלך כל עולמי, אשר הוא לבדו יכול להבטיח את הצלחתו של הניסוי הסוציאליסטי, היו אלה דברי כפירה חמורים. והעליתי עלי את חמתו של חברי. הוא מצא בדברי התהדרות בציניות. אך הוא היה במצוקה כאשר ביקשתי ממנו לומר מה היה שמו של השליט שזיכה את גֶּתֶּה בתואר יועץ החצר. בעלי אמונה, כל אמונה, תמיד יימצא מי שיבדוק בציציותיהם. קופסת הזיכרון שלי מלאה סיפורים קטנים על נוקדנותם של בעלי השקפה, שתיחרו זה עם זה מי מהם מחזיק בה ביתר נאמנות, מסירות ועקביות. בכל פעם שאני מרים את המכסה בשביל להציץ פנימה קופץ מתוכה אחד מאלה.

בקיץ 1969, ימים שעשיתי באוניברסיטה של הרוורד בסמינר בינלאומי, הוזמנתי למכון הטכנולוגי של מסצ׳וסטס להביע שם את דעתי בשאלת הסכסוך היהודי ערבי. איש לא שלחני שמה ועל כן יכלו הכול להניח שאביע דעת יחיד. תמהתי על אישים דגולים אחדים, בעלי שם במקצועם, שכבר זכו להוקרה שאין למעלה ממנה, שהטריחו עצמם באמצע היום לשמוע מה יש לאדם כמוני, שאין לו השפעה פוליטית, לומר בשאלה, שאין לה פתרון אלא פוליטי. אולם כיוון שהוזמנתי, ראיתי זכות וחובה לעצמי לחלוק עמם את השקפותי, אף כי לא הייתי מרוצה ביותר מן הכותרת שנתנו מארחי להרצאה שלי: דעתו של איש השמאל בשאלת הסכסוך היהודי ערבי. מן הסתם חששו, שלא יצליחו לגייס קהל להקשיב לדעתו של מי שאינו איש השמאל. מי רוצה לשמוע מה חושב מי שאינו חושב כמוהו? בימים ההם היה השמאל האמריקני שרוי באכזבה מטהרת מברית המועצות. צעירים שבו העניקו לסין הרחוקה, המסתורית, האינסופית, את המעמד של מלכות שמים עלי אדמות.

כבר בימים ההם התעורר בי החשש, שהניצחון במלחמת ששת הימים עתיד להביא נזק יותר מתועלת, אם לא ישמשו השטחים שנכבשו במלחמה קלף מיקוח במשא ומתן לשלום, שיחייב חלוקה מחדש של ארץ ישראל. חלוקה, שתבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל ותתן ביטוי גם ליֵשות הפלשתינאית, שנתייחדה כישות לעצמה בתוך העולם הערבי דווקא בגלל הסכסוך שבינינו לבין הפלשתינאים. בדעה, שנחוצה חלוקה מחודשת החזקתי לא רק בגלל התחזית הסבירה של מלחמה בלתי נמנעת, שתהיה קשה ומרה מקודמתה, אלא גם מטעם שנראה אז לרבים כעניין שאינו מעלה ואינו מוריד. חרדתי לאופיָהּ של מדינת ישראל, אשר חלמה לפנים להיות חברה עובדת, החיה מיגיע כפיה ומתעשרת מחריצות בניה. אם ייעשו תושבי הגדה והרצועה לא רק חוטבי העצים ושואבי המים של מדינת ישראל אלא גם בוניה וסוללי דרכיה, חששתי, לא ירחק היום ונקים מחדש, על אדמת ישראל, את הפירמידה ההפוכה של בורוכוב, אשר כדי להופכה על בסיסה יצאו אבותינו מן הגולה. בשאלה זאת שוחחתי ארוכות עם יגאל אלון, אז שר בממשלה, וידעתי שאין דעתו רחוקה מדעתי, ועל כן נמנעתי מלמתוח ביקורת מוחצת על הממשלה כולה, אף כי ידעתי כי זו תערב לאוזניו של קהל המאזינים, השייך רובו ככולו למחנה השמאל. אלה לא היו זהירים בדברם כאשר מתחו ביקורת על הממסד של ארצם, וכל מי שלא נהג כמוהם היה חשוד עליהם שהוא משתף פעולה עם האויב.

ראיתי בקהל את הפרופסור נועם חומסקי, הגורו של השמאל שם, אשר לא חשך את שוט לשונו מממשלת ארצות הברית. הוא היה מקובל על הכול כחוקר לשונות מקורי וחדשן, ותמהתי על איש כמוהו, שדעת הלשון היא אומנותו, ובדברי הביקורת שלו על התנהגות משטרת שיקגו כלפי המפגינים בזמן הקונגרס של המפלגה הדמוקרטית שם השתמש בביטויים שיהודי רגיש ממנו לא היה נוקט אלא לשם גינוי רצח עם, כביכול אפשר להשוות את אלימות המשטרה בשיקגו למעשי הנאצים באירופה. שיערתי שאין דעתו נוחה מן הלשון הנקייה שנקטתי. אך משום מה נמנע מלהביכני בשאלותיו. חוששני שגרם אכזבה כלשהי למעריציו, שנלוו אליו כדי לראות כיצד הוא קורע לגזרים אדם המתיימר להיות איש השמאל והוא מסרב לכנות את יגאל אלון בשם פשיסט.

ההשקפות שהבעתי שם בלשון, שנשמעה מתונה מדי לדעת כמה ממאזיני, בהם שניים שלושה פלשתינאים וישראלי אחד, איש “מצפן”, עוררה עלי את חמתם. ובהגיע פרק השאלות והתשובות יצאו לתבוע את עלבונו של השמאל. שאלותיהם, אל החומש, היו מכוונת לשלול ממתחזה כמוני את הרשות להתהדר בנוצות לא לו ולשאת את שם השמאל לשווא. מפ”ם היתה אז חלק מן המערך, מיעוט שאינו מצליח לכפות דעתו על הרוב, ועל כן נמצאה אחראית לשגיאות ההיסטוריות שעשתה אז הממשלה. כאיש מפ”ם, אף כי על דעותי לא חלקו בעלי השאלות, נמצאתי ראוי להיות מוצג ככלי ריק. הם הציגו שורה של שאלות, המכוונות כנגד מי שהיה אז שר הביטחון, משה דיין, וחזרו בכל פעם על הנוסח: איך אתה, כאיש שמאל, יכול לתרץ את המעשים הנעשים בשמך? ההאשמה היתה פשוטה: כל עוד איני עולה על מתרסים או גולה ממולדתי, כאיש “מצפן”, שמצפונו לא הניח לו להיות שותף לרע ובחר להיות גולה במכון טכנולוגי רב יוקרה, הרי שאני אשם בכל מה שאיני יכול לשנות. לא ראיתי חובה לעצמי לתרץ את כל מעשיו של משה דיין, אף כי עניין הגשרים הפתוחים נראה לי נבון ואנושי, אבל לא יכולתי שלא להגיב על החזרה הבלתי פוסקת של הפסוק “איך אתה כאיש שמאל…?”


השאלה החוזרת ונשנית, תמיד באותו הנוסח, מעוררת את הרושם שהשואלים מעניקים למלים הללו משמעות מגית, ומשתמשים בהן כאילו לשם השבעת רוחות ולא לשם בירור סוגיה, פתחתי ואמרתי. במקום שהמלים משמשות כסמלים מגיים שם אין מבקשים ללמוד ולהבין אלא להשתתף בפולחן. וחוששני שלא אוכל להשתתף בו, שכן איני מאמין בו. המלה שמאל אינה אבראקדברא, שמחוללת נסים כאשר מבטאים אותה מתוך ייחוד הכוונה. אחר כך השבתי על שאלותיהם מה שהשבתי, כמיטב הבנתי, וסיימתי במשל, שבעת ההיא, ימי המהפכה התרבותית בסין, שהתעלמה ממאה הפרחים של היושב ראש מאו, היה בו כדי לשבר את האוזן. חוששני, אמרתי, שאם יעמידו מאה סינים בטור על שפת תהום פעורה, רק אחד יישאר בחיים. שכן איש לא יניח לרעהו להתייצב משמאלו. התחמקת באופן אלגנטי ממתן תשובה, אמר לי הגורו, בארבע עיניים. כל החיים שלי תלויים בתשובה לשאלה הזאת, השבתי לו. בישראל, מקום שם השאלה הזאת אינה תיאורטית כלל, נמנעת מאתנו אף הזכות השמורה לאיש שמאל אמריקני, להחליף את ברית המועצות בסין.


 

ט. הארץ המובטחת

באביב תשמ"ח, בארבעים למדינת ישראל, הוזמנתי להשתתף בשחרית של שבת בתיאטרון ירושלים. המראיין הציג לאורחיו, שלושה יהודים וערבי אחד, שאלות זהות, המתחברות למעין חשבון נפש ברשות הרבים – מדינה זו, החוגגת שנות דור, האם היא סיפור הצלחה? או שמא – כישלון? בלשון המליצה: האם נתגשמו כל התקוות בארץ האבות, או אף לא מקצתן?

בעת ההיא כבר עייפה נפשי מן השאלה הזאת, שהוצגה בימים ההם במשאלים עיתונאיים ובשבתותרבות לכל מי שיש לו מה לומר. אולי מטעם זה נתתי תשובה מתחמקת לשאלה הראשונה: האם מדינת ישראל במאי 1988 היא זו שראינו בחלומותינו לפני שפרצה מלחמת תש"ח? בנובמבר 1947 היה לי חלום יחיד, השבתי, להישאר בחיים בינואר 1948.

היה בזה משום פרישה מן הציבור. שכן הקהל ציפה לשמוע גם מפי מה ששמע מפי חברי: החלום, כמובן, היה יפה מן המציאות. ביקשתי לומר, שהמציאות הולמת את החלום ככפפה, שכן, כמו בחלום, שולטים בה אי סדר וחוסר היגיון. אולם חששתי שהומור מסוג זה עלול לפגוע במי שהשיבו בכובד ראש לשאלה הזאת, לא מפני שהם חסרי הומור אלא מפני שהיטיבו ממני להכיר את הקהל. קהל של שבת בבוקר ירושלמי צח בא להאזין לעצב הענוג והפיוטי העולה מדבריהם המנוסחים היטב של אנשי רוח, עתה זה רכשו מכונית חרשה, בעת שהם מקוננים על האכזבה שהנחילו להם החיים, אשר לא הגשימו את ההבטחה שהבטיחו לעצמם בנעוריהם. מי פתי ויודה שחזונו היה דל ממציאות זו, שאיש, מלבד מסבירנים מקצועיים מטעם השלטון, אינו מוכן לומר עליה מלה טובה? התשובה שלי, מכל מקום, ציערה את דורשי טובתי. כאילו העדתי על עצמי, שכבר בימים ההם, כאשר הכול היו מסורים לעניין הכללי, אני דאגתי רק לעצמי.

התשובה, הנכונה כשלעצמה, לא היתה שלמה. וגם לא לגמרי מדויקת. ראשית, מפני שאף כי פחד המוות, רגש טבעי, פקד גם אותי, לא אחת, ברגעים של סכנה אמיתית או מדומה, הייתי בטוח שאהיה חי בתום המלחמה.

תמהני אם יש הסבר יחיד לתופעה הזאת. ויליאם הזליט (1778־1830), במסתו המבריקה “על הרגשת הנצח אצל בני הנעורים”, שעודנה זכורה לי מאז למדתיה לקראת בחינות הבגרות באנגלית בשנת 1942, תולה אותה בהתבגרותו המאוחרת של הכוח המדמה. נער, אף כי דמיונו מפותח ביותר ומקיף גם תופעות שלא התנסה בהן, אינו יכול לראות את עצמו בעיני רוחו בלי רוח חיים. כיוון שהזמן נתפס לו כעניין שאין לו שיעור, הנמשך מנצח אל נצח, אין הוא מסוגל לדמיין את מותו. המסה עשתה עלי רושם עצום. ניכרים דברי אמת. מבשרי חזיתי. כיבדתי את מחברה גם מפני שהסתפק בניסיון להבין ולא השתדל לתת לתופעה לבוש תיאורטי, ברוח הימים ההם. בני דורו היו אומרים כי רצון האל הוא, או ערמת הטבע, איש כנטיית לבו. כך נבראנו, מעוטי דמיון בשנות הבוסר, כדי לחסוך ממנו, בתקופה שאישיותנו עודנה מעורערת, את פחד הקיום הנורא מכול. בשעתו דרשתי גם את סבל השיעמום הרובץ על בני הנוער כעניין הנמשך מקוצר היכולת לאמץ תפיסת זמן בממדים של חיי אנוש. בשנים שעשיתי בפלמ"ח, וחשפתי את עצמי לסכנות ממשיות, מצאתי בהרגשת הנצח הזאת גם הדחקה ילדותית של רגשות קשים מנשוא. היָרֵא ורך הלבב נחוץ לו, כנראה, להישען על אמונת הבל כלשהי, שתבטיח לו לצלוח בשלום שטחי הפקר מסוכנים. בהיעדרה של זו הוא שואב אותה מעמקי נשמתו שלו, מקום שם הדמיון הפרוע של ימי הנוער, שאינו מכיר במוות, יכול להתקיים בהווה נצחי, משכך כאבים, גם אחרי שהכוח המדמה הבוגר, המיוסד על ניסיון החיים, מספח את המוות לשדה הקיום האישי. צעירים רבים ביותר, רבים מנשוא, מתו לנגד עיני – ואף על פי כן לא נטשה אותי אותה הרגשת נצח, אשר אולי היתה יפה בשעתה לבוגר תיכון בן שבע עשרה, שלא ראה את המוות אלא פעם אחת בחייו – גוויה שפלט הים לחוף תל אביב, והצצתי בה, ילד בן שמונה, בסקרנות נפעמת יותר מאשר בצער על אבדן חיים – אך לא הלמה אדם צעיר שראה מלחמה מקרוב.

התשובה ההיא לא היתה מדויקת גם מעוד טעם אחד: כבר בינואר 1948 הנחתי, שהמדינה המתוקנת עתידה לגרום לי אכזבה.

עניין זה טעון הבהרה. מה היה הדבר שיכול ליירא נפש יהודי הומייה ממש בימים שמתגשמת לנגד עיניה התקווה בת שנות אלפיים? לשון אחר: אילו דפוסי חיים נקבעים והולכים עוררו בי את החשש, שהעתיד צופן לי ולשכמותי אכזבה?

לפעמים אני תמה על אותו פיכחון שנאחז בנו בעצם הימים שהיינו שרויים בהתלהבות עצומה מן האירועים שהיינו שותפים להם, וכינינו אותם, בלי לחשוש כלל שמא אנחנו הולכים בעקבות קודמינו ונגרפים לתפוס לשון נמלצת, אירועים היסטוריים. אשר לי, אני יודע את מקורו של אותו פיכחון. מבית אבי הוא נמשך.

כמי שגדל בחצר חסידית של מתנגדים – ואין לי תיאור הולם יותר את האווירה ששררה בבית אבי וליחסי הגומלין שבינו לבין באי ביתנו, סופרים, משוררים ומתקני עולם – נוח היה לי מאוד בחצרו של קיבוץ, מקום שאין עליונים ותחתונים אבל שמור בו יחס של כבוד למי שיש בו מעשים. אף מטה הפלמ“ח היה “חצר” כזו. יכולתי לחוש בו כמו בבית. לא ייחסו בו חשיבות יתרה למבנה ההיררכי. לאישיותו של אדם היה משקל רב יותר מאשר לשיבוצו בסולם הדרגות. נעמה לי האווירה במטה, אנרכיה נלבבת אשר אף פעם לא נתדרדרה לאי סדר ממש. היה שם “רב”, יגאל אלון, שחבורה מגוונת של “מתנגדים”, קציני מטה בעלי חוש ביקורת מפותח, הם חסידיו. היתה שם תודעה חריפה של אחריות עם מידה מסוכנת של קלות דעת וגם יוהרה לא מעט. אך גם המידות שמתחתי עליהן ביקורת על דרך ההומור, התוקע סיכה בבלון נפוח, לא היה בהן, כך סברתי, כדי לשבש את עבודת הצוות, המושתתת על אמון הדדי ורוח של חברות. בלעדיה, דומני, לא היה אפשר לשאת בנטל המלחמה הנוראה ההיא. אמנם, ידעתי שביחידות השדה, המותשות ממאמץ לא אנושי, לא הכול תקין, ולא בכל מקום ניתן לקיים את סדר היום האכזרי של יחידה לוחמת בלי הגדרת סמכויות פיקוד, וכי ייתכן שלא יהיה מנוס מלתקנן את “סידור העבודה” הצבאי, או לפחות “לסמן” את המפקדים, כדי שיהיה אפשר לדעת מי זכאי לקרוא למי “אחרי” בקרבות הלילה המשתבשים ללא תקנה אחרי הירייה הראשונה. אולם עוד קודם שהושבע צה”ל חששתי, כי הכיסופים למדינה מתוקנת, שיש בה מי האומר למי מה עליו לעשות וכיצד, ו“צבא אמיתי”, שבו כל אחד יודע מי נתון לחסדו ולפני מי הוא עתיד לתת דין וחשבון, עלולים להרוס את מעט היש, המתקיים בקושי, ובנוי על יסודות איתנים של יחסי אנוש במדרגה גבוהה יותר מאשר אלה שעליהם מיוסדת מדינה מתוקנת.

בעלון הפלמ“ח, שהייתי עורכו באותה תקופה, שובצו מובאות ורשימות שנועדו להזהיר מפני שינוי קיצוני של דפוסי קיום בצוותא. חלק נכבד מן הרשימות ההן כתבתי במו ידי. פִּרסמתי אותן בעילום שם, קצת מנימוקים של סודיות – והבריטי עודנו בארץ – וקצת כדי לתת פתחון פה לעצלנים שבחבורה, שהיטיבו לדבר אך יראו מפני הכתיבה. לרבים, ובהם בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, נראה אז המאבק העקשני נגד צבא סדיר, על כל כלליו, טקסיו ותגיו, כדבר הצופן בחובו כוונה פוליטית כיתנית. מן הסתם היו גם קצרי ראות אחדים שפטפטו אילו משאלות לב, שניתן לפרשן כתכנית אב להחזקת “צבא פרטי” בתוך המסגרת הממלכתית, אולם לא שגיונותיהם של אלה אלא הרתיעה מפני דפוסים צבאיים מובהקים, שאולים ממסורתו של עם זר, היתה הסיבה העיקרית להתנגדות בשורות הפלמ”ח לכללי “משטר ונוהג” שחוברו בימים ההם במטה הכללי. היתה זו מלחמת מאסף של צבא מתנדבים ממושמע כנגד המבנה המעמדי המובהק של צבא סדיר.

“אין לי בשבילכם לא שכר, לא דירות ולא מזונות. אני מבטיח רעב, צמא, מסעות יגעים ומוות. אך האוהב את מולדתו, ולא בדבר שפתיים בלבד, יקום וילך אחרי.” מובאה זו משל גריבלדי צירפתי לפקודת היום הראשונה של מטה הפלמ"ח בינואר 1948, והתפרסמה בעלון הראשון שערכתי. ועוד הוספתי שם – דברי קורט אייזלר: “כל הרוצה להאיר לעולם חייב להדליק עצמו תחילה.”

גריבלדי הבטיח והפלמ“ח ביקש לקיים. מכל מקום הדליק עצמו תחילה. וגם החזיק טובה לעצמו שקיבל עליו להיות נחשון בן עמינדב. וגם דרש כבוד בהתאם. והכרה בזכויות. ופרק נכבד משלו בהיסטוריה. לוחמים, שהורגלו לראות את עצמם עילית שבעילית סלדו מן ההכרח להחזיק בתעודה של טוראי ולהצדיע לשוטר צבאי מצוחצח אבזם שלא הריח אש מימיו. לאלה, ולא למי ששיעשעו את עצמם בתקווה חסרת השחר להשתמש בפלמ”ח כמוקד של כוח פוליטי, הייתי לפה בסדרת הרשימות ההן, שביקשו לשמור על כבודו של המתנדב בתוך המסגרת של צבא חובה מתמסד והולך.

אני, מכל מקום, לא ראיתי את עצמי מסוגל לעמוד בשורה זו, שבה כל אחד מקבל תווית שמעידה עליו כמה הוא שווה ואיזו תועלת יכול הצבא להפיק ממנו.

אולם המסגרת הצבאית לא שימשה לי אלא כמשל. משל לחברה הישראלית, שנולדה בחיקה של החברה הארצישראלית וביקשה להתנשא עליה. ב־1949, אחרי שרבים מן המגויסים החדשים וקצת מעמיתי בפלמ“ח פרשו לענייניהם וחזרו ללימודיהם, בכל פעם ששמעתי מפיהם את הביטוי שנכנס לאפנה “ממלכתיות”, ונסמכת אליו המשאלה ל”נורמליזציה", חשתי שהוא עתיד לשמש אסמכתה מטעם מדעי החברה להסתלקות מערכיה של חברת מתנדבים, ולאחיזה מחדש בפילוסופיה המבקשת להעניק צידוקים מטעם הטבע לפרישה מחובות אדם לחברו. סתם אנוכיות אינה יפה למשכילים, אולם זו שמעוגנת בטבעו הנצחי של האדם יכולה לתרץ הן את הוויתור על הצדק החברתי והן את הרדיפה אחרי הכבוד, שבלעדיהם קשה קצת לטפס בסולם המעלות של ההצלחה.

“כשאומרים השתנו הזמנים, נדמה לבני אדם שעכשיו מותר להם להיות קצת מנוולים,” יאמר סיומקה, במחזה “קרא לי סיומקה” שייכתב כעבור שנה. הפרזה, היפה למחזה, שבו הכול גדול מן החיים וגם נלעג מהם, ואינה יפה לתיאור נאמן של התקופה. משימה, שאין להטילה על יצירת אמנות אחת. אולם הביקורת על המחזה “קרא לי סיומקה”, שהוצג בתיאטרון הקאמרי בעונת 1950־1951, רגזה עלי שהצגתי ראי עקום לפני חלוצי המהלך החדש. כביכול, אלה קיבלו עליהם לתקן תקנות ממלכתיות בחברה שהורגלה להסדיר את ענייניה כמו במשפחה שרחבה לבלי שאת, ואני בא עליהם בטענות שדבק רבב בכנף בגדם. המחזה, שהעיר רגשות בציבור, אשר חש בהתדרדרות מוסרית מסוימת מיד עם תום מלחמת העצמאות, היה מיטיב לשרת את המטרה החינוכית שלשמה נכתב – ואיני רואה שום טעם להתכחש לסטייה מן האמנות לשמה שסטיתי אז בכוונת מכוון ובלי כל נקיפת מצפון – אילו שמרתי על הומור טוב לאורך כל הדרך וּויתרתי על רצינות יתר. קומדיה הלמה את תוכנו יותר מאשר דרמה כבדת־ראש. תגובתי היתה מיוסדת, כמובן, על הערכה שעניין ה“נורמליזציה” מופרך מיסודו.

הכרזה על עצמאות וניצחון במלחמה אחת והקמת מנגנון ממשלתי, שמריץ אליו לאו דווקא כל בחור וטוב אלא לעתים קרובות מי שפנוי מעניינים נכבדים ממנו בשירות הכלל, אין בכוח כל אלה לעשותנו ככל העמים. כמה עמים יש שרוב מניינם אינו בארצם וכל מי שנולד אי שם לאם המחזיקה בדתם, אפילו בלי לדעתה, שמורה לו הזכות לבקש דרכון למדינתם? אולם לא הטעות הפוליטית הדריכה את מנוחתי, אלא הנזק שעתיד להיגרם לדיוקנה המוסרי של המדינה הצעירה. מתנה יפה קיבלה משר ההיסטוריה – רוח ההתנדבות שפיעמה ביישוב העברי – ובמו ידיה היא מבזבזת את היקר באוצרותיה.

ההיתה זו תמימות ללא־תקנה? או שמא אידיאליזציה של העבר? מכל מקום, גם אם היתה כאן טעות אופטית של מי שהיה מרוחק ממוקדי ההכרעה של הגופים הפוליטיים, מקום שם סערו גם מחלוקות שלא לשם שמים ומאבקי כוח לקידום מעמד אישי, וגם אם היה צעיר מכדי שישתפוהו בסודותיהם הטוענים לכתר מנהיגות – האמונה בערכיה של תנועת העבודה בתקופת היישוב העברי היתה טהורה מסיגים. היה אפשר להסתייע בה כדי להשתית על אותם ערכים עצמם את בניינה המוקם והולך של המדינה הצעירה. הלא גם אם רחשו במסתרים עסקות לא מכובדות בין רודפי כבוד המשימים עצמם שלוחיו של עניין נעלה בעצם הימים שבני דורי הציעו בחרדת קודש לכוהניה של דת העבודה את להט נעוריהם, מנחה בלולה של התלהבות עם חולשה, היה הלהט ההוא מסוגל לפרנס עוד שנים ארוכות את האש של ההתמסרות למטרות שמחוץ לרשות הפרט.

זהו הרקע לאותה תחזית קודרת. כבר בחורף תש"ח, בימיה הקשים ביותר והמלהיבים ביותר של המלחמה, בתקופה שהסולידריות שלכאורה היתה בשיאה, והכול אהבו את חילות המחץ, שקיבלו עליהם להיות מגש הכסף שעליו תוקם מדינת היהודים, לא יכולתי להשתתף בחגיגה של זחוחי הדעת שקיבלו עליהם בהתלהבות לבנות “צבא אמיתי” ולהקים מדינה “ככל המדינות”, שבה ממשלה נבחרת תקבע את סדר העדיפויות וגם את סדר החשיבויות, וגם גמול הולם תמורת שירות נחוץ, ויהיה אפשר לוותר, אחת ולתמיד, על גאוות המתנדבים, הכופים על ההנהגה למדוד את עצמה במידתם. ובשעה שעמיתי חיכו לבשורה מטעם מנהל הסגל של הצבא – עתה זה החלו בו טקסי ההשבעה – בשורה, שתקבע להם את מעמדם בסולם המעלות הצבאי, החלטתי לפרוש מן המירוץ אחרי התגמול בעד מעשים טובים ולהחזיק בגאווה בדרגה של טוראי, השומר על המאורות הקטנים של העבר, הכבים אחד אחד ובאין רואה.

היה זה עניין פרטי לגמרי, ונעדר חשיבות, שכן מילאתי כל תפקיד שהייתי מסוגל למלאו, לדעת הממונים עלי ולדעתי – בדרך כלל אני החמרתי עם עצמי יותר מהם, שכן מפקדי לא עמדו על טבעי האמיתי ורצו להטיל עלי תפקידי פיקוד – ושמרתיו בלבי, כמין סוד קטן שביני לביני, הן מטעמים של ענווה נכונה, הלא יכלו להמשיל עלי את משל הענבים החמוצים, והן מפני שלא נעלם ממני הגיחוך שבניסיון להחזיר את הגלגל אחורנית. אולם בכל מה שכתבתי בימים ההם בצבץ הסוד ויצא לאור, למורת רוחי. כלום איני מבין שאני מבקש להטיל על הטוראי תפקיד כבד מכוח כתפיו – להיות נושא הבשורה של השקפה חברתית כל חובקת?

ב“הם יגיעו מחר”, מחזה שעיבדתי בסתו 1949 על פי סיפור שנכתב בחורף 1948, לקונן על רוח של אחווה שעלול לפוג בשדה המוקשים של הקיום האנוכיי, מקום שם אדם יכול להיבנות מחורבנו של חברו, נאמרו הדברים בבהירות, שהביכה אותי כאשר שמעתים בפעם הראשונה בהצגת הבכורה. בוויכוח בין המפקד – בחור מעשי, היודע שצריך גם להעמיד פנים לפעמים בשביל להציב חיץ בין המפקד, היודע הכול, לפקודיו, היודעים רק מה שמותר להם לדעת – ובין סגנו, עלם המבקש לחיות בעולם שאין בו כלל מקום לאי יושר, אומר האחרון: “נדמה לי שלעולם לא אבין מה זה מפקד לפי המושגים שלך. נולדתי טוראי. העולם סובל מהטוראים בעלי האחריות. הם מקלקלים את המשחק. הם עולים על הבּיוּאיק (לא הכרתי אז, כנראה, מכונית מפוארת ממנה) שהציבור העניק להם ברגליים רועדות. העיניים שלהם מבקשות סליחה מהנהג שחיכה להם בחוץ. הם מרימים את קולם בהרגשה שהם עושים רעש… יש לסלק אותם מעל הבמה.”

ראוי לזכור, שהאירוניה עשתה את הלשון המרוממה הזאת לסוג של עגה. ואף הרעיון המובע בזה ראוי שימתחו עליו ביקורת. “העולם” אינו סובל מהטוראים בעלי האחריות. הוא מיטיב לנצל את מסירותם. רק יהירותם היא שעלולה להטריד. מכל מקום, קווים לדמותו של המחבר ודאי יש כאן. הרי זה אותו בחור בעל “דמיון מפותח” ולא “השקפות”, כך הוא מעיד על עצמו, שבכל אדם יראה “לא את פושט היד או את ראש הממשלה” אלא “מי שילך לפניו או יערים ללכת אחריו בשדה מוקשים”. אותו אידיאליסט, החרד מפני האכזבה ומפני המחשבה שגם חבריו שלו עלולים “להציב את ה’אני’ שלהם בכיכר מוגרבי (אז לבה הפועם של תל אביב הלילית) ולחשוב שכל יתר האנשים הנם כוכבי־לכת”. הוא האיש, שלמד מן המלחמה לקח חשוב: אסור להיות אנוכיי אבל גם תמים אסור להיות, ומעומק לבו הוא מתעב את העולם אשר בו “הפקודה” תפטור את היחיד מן ההכרח להתנדב.

סיומקה בוטה אף ממנו. הוא מדבר בפירוש על נכסי הכבוד שצבר בשנים שעשה בשירות הכלל שלא על מנת לקבל פרס. נכסים, שהוא מתבקש להעמיד לשירות המפלגה, שנחוצים לה עתה (1950) “מומחים” במקום “צדיקים”. הוא בנה “הרבה בתים” בארץ הזאת ו“איננו יודע אם לא גרים מנוולים בדירות ששם נשפך דם לבו”, אבל לא יישב בחיבוק ידיים כאשר המפלגה תובעת ממנו למסור בידו “את היקר לו מכול”, את “כבודו”. “הכבוד שלך זה מה שאתה חושב על עצמך,” הוא אומר לאיש החזק של המפלגה, המבקש להיעזר בו לשם גיהוץ כמה חשבונות מפוקפקים, “הכבוד שלי זה מה שעשיתי בחיי.” אבל כיוון ששוב אין לו דבר לתת למפלגה, מלבד ה“כבוד” הזה שטרח לאששו במעשים טובים כל ימי חייו, הוא מתרצה. שכן “מה זה חשוב מה שיחשבו עליך אנשים, העיקר מה שאתה באמת.”

סיומקה הוא האיש שהחברה המתגבשת והולכת בשנות החמישים רואה צורך להקיא מתוכה. שכן ה“רומנטיקה” של האידיאליסטים מן המהלך הישן “מסוכנת” למהלך החדש אף מן השחיתות, כפי שאומר במחזה ההוא איש המפלגה, המייצג בצורה בוטה מדי את מי שמקורבים אל קערת השלטון ומבקשים להצדיק את הזכות שלקחו לעצמם ליהנות מפירותיה. אך אין הוא נלחם ברומנטיקה הזאת, המחוסנת מפני הלגלוג, אלא מגייס אותה לשמש טלית של תכלת למעשי זמרי המקבלים שכר פנחס בתלוש המשכורת באישור המוסדות המוסמכים.

אני עצמי התעקשתי להיות סיומקה. ואף כי היטב חשתי שהקולות החדשים בקרית ספר מזמרים זמירות אחרות וקולי שלי יהיה כקול הקורא במדבר נדרשתי שוב ושוב לאותו עניין. בספר “תמיד אנחנו”, שראה אור בשנת 1952, ואשר כותרתו היתה התגרות בוטה במי שהכריזו ברבים שהנה הגיעה סוף סוף שעתו של ה“אני”, נכתבו הדברים כמין גילוי דעת, שאינו הולם יצירה אמנותית. אולי מטעם זה, במבט לאחור, הייתי שמח יותר אילו חפרו בספר ההוא הסוציולוגים ולא חוקרי הספרות.

את חטאי אני מזכיר – “התערבות” כזאת של המחבר בפרקי פרוזה, שאמורים לתאר מציאות ולא לדבר עליה, מקובלת עלי היום כסטייה מעיקרון אמנותי. אולם לא אוכל להתכחש למה שאני עצמי כתבתי, וגרוע מזה, מסרתי לדפוס בלהיטותו של סופר לא מנוסה, שיש לו משהו לומר ואינו מוכן להמתין עד שילבשו הדברים את צורתם האמנותית. הרי זה מקרה אופייני של השתלטות ה“תיזה” החברתית על מעשה היצירה. אולם דומני שלא אצטרך לחזור בי מכל הדברים הכתובים ב“מאמר” שנכנס בין שני פרקי הווי ותבע תשומת לב מלאה גם לעצמו. גיבורו של הסיפור ההוא, שהמחבר מדווח עליו בלי שיניח לו לדבר בעד עצמו, הוא בן דור המייסדים של הפלמ“ח. אחרי שלוש שנים השתחרר מן השירות, עלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה ובפרוץ המלחמה חזר ליחידתו. הוא סייר מהולל הרגיל לפעול ביחידות או בחוּליָה זעירה, ומסגרות צבאיות אינן לרוחו. את הדרגה הצבאית שמעניקים לו יטמון בתרמיל הצד, בין הכריכים וספרי השירה. הוא יחפן אך אדון לעצמו, ומכל מקום נוח לו בסנדלים יותר מאשר בנעלי צבא. המחבר, אף כי אינו חולק עמו את כל הפרטים הביוגרפיים, מדבר מתוך גרונו. “רבים מבעלי המקצועות החופשיים, שנעוריהם לא עברו עליהם בפלמ”ח או בצבא (הבריטי), משהגיעו לשדה הקרב עצמו, ראו צורך לערוך מחדש את תמונת עולמם ולהקצות (בו) מקום (גם) ל’כוח הגס’ – שבית הספר התיכון… התעלם ממנו בשאט נפש. בית־הספר העברי… הצליח, בעצם ימי המלחמה העולמית, ובהפוגות שבין ‘מאורעות’ ל’מאורעות’, להכשיר נוער האמון על הערצת ‘הכוחות הרוחניים’, בלי להרגיש, שהערצה זו היא בעצם השלמה בבלי דעת עם התפקיד הפחדני שממלאת האינטליגנציה השמרנית בכל אומות העולם. הטובים שבנוער זה הצליחו לסגל למושג ‘כוחות רוחניים’ גם את אומץ־הלב הגופני והגבורה המעשית הפשוטה, והיכולת הרוחנית בהחלט להתגבר על איסטניסיות למטרות נעלות יותר מאשר ‘פולחן האישיות הטהורה של נקיי הכפיים’…” על הקצינים החדשים הוא מספר: “מעטים מאלה השכילו להבין, שמילוי החובה היה האושר שאליו נשאו את נפשם בני הנעורים של שנת ארבעים ושמונה; אפילו אלה שלא ידעו להטיל על עצמם חובות בימים כתקנם… זכו לעליית־נשמה במילוי חובה אנושית כבירה בשדה הקרב. הפיקוד הקרבי היה המדרגה העליונה של האחריות והחובה ולפיכך עמדו נושאיו על מדרגה אנושית גבוהה יותר. הקצונה הבלתי קרבית, אף כי איש לא כפר בנחיצותה… לא עוררה כבוד במיוחד. ירידת קרנם של ‘החוגים המשכיליים’ לא היתה תוצאה של התגסות מחמת חמרנות של ימי מלחמה, אלא, ההיפך הוא הנכון, בגלל התעלותה המוסרית של חמרנות זו.” תמונת מצב מנקודת מבטו של המחבר, המוותר מראש על אשליה של שוויון ערך התרומה, זו של החייל, שמניח על מגש הכסף את חייו, וזו של הקצין המקצועי, המניח שם את כשרונותיו. בלי ענוותו של הראשון, המכיר בחובתו ואינו מבקש גמול, התייצב המחבר לצד “הטובים שבנוער”. שגיאה שבתום לב, שהוא עתיד ללקות בגינה, שכן “החוגים המשכיליים”, או לפחות מי שראה את עצמו כנציגם, לא אבה לוותר בנקל על היתרון המוסרי של זה היודע להציג שאלות על זה שתשובותיו מוכנות.

בימים שנכתב “תמיד אנחנו” כבר היו הדברים ברורים למדי, ולא היה צריך להסתכן בניחוש, להיכן נושבת הרוח. אידיאולוגים של המהלך החדש דיברו על “נורמליזציה”, והפירוש שנתן לזה הרחוב היה חד משמעי: איש לאוהליך ישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה, ואם אין אני לי מי לי, ואם פזורים אי בזה מוקשים מוטב שימצאו את רגלו של הזולת. צה"ל נמצא בתהליך מדאיג של התדרדרות, והיה הכרח להפיח בו מחדש את רוח ההתנדבות, הפעם ליחידות עילית, שיוקרתן הוא הפרס על חלוקה לא שווה של הנטל, והתפקיד הנכבד של כיבוש השממה הוטל אז על פליטי מצוקה שמחלקת התכנון נתנה מעדר בידם ושלחה אותם להיות חלוצי ההתיישבות בסְפָר. הספר נכתב זמן מה אחרי שחזרתי מהשתלמות בתיאטרון בפּריס ובלונדון, מלא וממולא ממה שיכלו הערים הללו להציע לבחור מארץ קטנה, שתיאבונו גדול מכוח עיכולו, הישר לריכוז ענף הפלחה של בית אלפא, שהיה טעון שיקום אחרי שנת בצורת קשה. עוד אורות פריס מנצנצים באישוני, חשכו עיני ממה שראו בארץ. תחזיותי, אשר בסתר לבי קיוויתי שיתבדו, לא נתבדו כלל. השהות בפּריס ובלונדון לא ריככה את עמדותי. אירופה לא סִנוורה את עיני ולא פקחה אותן. לא זזתי מדעתי, שהניסיון להיות ככל העמים עושה אותנו פחותים מהם. כמה ערכים של תרבות אירופית שספגתי בשנה ההיא – קצת מושגים שנהיו לתמונות, שתי לשונות שהעשירו את אוצר המושגים הטבוע בלשון עצמה, ועוד דברים ערטילאיים אחדים, שניתן ללומדם מקריאה ושיחה – לא שינו במאומה את תמונת העולם הבסיסית אשר עמה יצאתי מן הארץ.

ההכרה השלטת אמרה שגאולת הנפש אינה דבר מופשט כלל, אלא עניין של כאן ועתה, והיא נגזרת ממה שאדם עושה יום יום שעה שעה. מי שיכול בערבו של יום להשתבח בחלקת אדמה שנחרשה כראוי, אליו דיבר אלוהים ביום ההוא. היתה זו מורשת אב, יהדות של קודם נעשה ואחר כך נשמע, המעוגנת בהשקפה התופסת את היש הקיים כמוחלט האחד ואין בלתו לדבוק בו באהבה וביראה. זאת אני עתיד ללמוד אחרי שאיפנה קצת מעבודת השדה המתישה, שתים עשרה עד ארבע עשרה שעות ביום, ואגלה שכבר היו דברים מעולם. כבר קַדמוני הוגי דעות דגולים ואין טעם לגמגם הגיגים שכבר נמצא מי שהעלה אותם על הכתב. קצת מן ההשקפות הללו מצאו את דרכן אף למחזה “חשבון חדש”, שהוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1953. המחזה מתרחש בסדום, מקום עמוס סמלים לרוב. הדרמה מתפתחת כאשר מתעורר חשד, שמהנדס המפעל היה קאפּוֹ במחנה השמדה בפולין. מי שמבקש לפעול אין בידו הוכחות, והיחיד שהיה עמו במחנה מסרב להעיד. הוא מניח לאיש לפתוח חשבון חדש בסדום, מקום שרק צדיקים גמורים וחוזרים בתשובה יכולים לחיות בו. לכאורה גלגל המחזה בשאלת זכותו של מי שלא חזה את השואה מבשרו לשפוט את מי שהתערערה אצלו המהוגנות האזרחית בשעה שהיה רעב ללחם. השאלה הזאת, היא שעוררה את הפולמוס סביב המחזה. פליטי שואה סירבו להניח למי שחטא בשיתוף פעולה עם הרוצחים לצאת זכאי מחוסר הוכחות. הם תבעו דין צדק, ולא חשו כלל שאף מחזה זה משתתף בקרבות המאסף של תנועת ההתנדבות, שנהיתה עניינם של תמהונים ויוצאי דופן, שהכול מכבדים קצת אבל גם מזלזלים בהם קצת. הוא כלל לא ביקש לעשות את חשבון העבר ולהניח לקאפו ליהנות מן הספק, אלא ביקש לומר בוודאות גמורה דבר שנגיעתו בעתיד בלבד: הואיל ורק מי שלא חטא מימיו רשאי לידות אבן במי שחטא בימים שאסור להם שיחזרו, ימים שבהם הבחירה בין טוב לרע היא בחירה בין חיים למוות; והואיל ואנחנו, יושבי ארץ ישראל, חטאנו בדאגה לעצמנו במקום שהבחירה בין טוב לרע היתה בחירה אפשרית, בין כיבוש העבודה בים המלח ובין חיים טובים לחוף הים התיכון, אין לנו אלא להכיר בכך שהדרך היחידה לכפר על חטאינו, לפני שאנחנו מקבלים עלינו לדון פליטי שואה, היא בדרך הוויתור על השאיפות הפרטיות וההתמסרות לגאולת הכלל, ברוח הלקח שהפיק גיבורו של “הם יגיעו מחר” מן המלחמה: מעתה ראוי לו שיחיה בלי אנוכיות, אבל לא כפתי תמים, נוסח סיומקה, המניח לאחרים להיות מושחתים על חשבון הגינותו, אלא כאיש פוליטי, היודע את אשר לפניו, והוא מוכן לפתוח חשבון חדש רק לזה שמתנדב לחיות בסדום, לפתחה של גיהינום.

מי שמוכן לדור שם ראוי לבוא בקהל הצדיקים. מי שמבקש להיבנות מחורבנו של זולתו – חטאיו זכורים. מוסר השׂכֵּל פשוט כל כך אבד בשעתו לרגל הפולמוס על העניין הרגיש של שיתוף הפעולה עם הנאצים. את הלקח ההוא למדתי. מוטב להרחיק את האנלוגיות הספרותיות משדה המוקשים הזה. ולא משום שהנושא אסור בנגיעה, אלא מפני שצפויה לו הסכנה שיתחלפו בו, בלי כוונת המחבר, המשל בנמשל.

בית אלפא לא היתה סדום, והעבודה בפלחה לא היתה קרבן חטאת על עבֵרות שבין אדם לחברו. ואפשר שהפרזתי בהערכתי את הרעיון השיתופי ככלי לעילוי נשמה. כך נתפס בעיני הדור הראשון, אנשי העלייה השלישית, שרבים בהם עלו ארצה לתיקון נשמתם. אצל בני דורי לעתים קרובות לא מצאתי את הנטייה לבקש משמעות על למעשיהם. אני, מכל מקום, הייתי חדור בשאיפה הזאת בצורה שיכלה לשבש את קשרי הן עם חברי לעבודה בפלחה והן עם חוג הקוראים, שעייפה נפשו מספרות המבקשת לתקן משהו. מצאתי את עצמי אנוס לנקוט בתכסיסים של העלמה, כאנוסים אלה, העובדים את אלוהי ישראל בסתר, ומדברים נוצרית בפומבי. השתדלתי לכתוב סיפורים שווים לכל נפש, שרק יודעי חן חשים בכוונה הפילוסופית המסתתרת בהם בין השורות. בדרך כלל הצלחתי בזה. מוסר ההשכל הוצנע היטב בתוך רקמת הסיפור. רעיונות רצופים נדיבות אלטרואיסטית הופקדו בידי דמויות קשוחות, שאינן מרבות דברים. כך הצלחתי להטעות את הקורא של הזמן ההוא, שהיה מוכן להאזין לרעיונות, שנודף מהם ריח של הומניזם מיושן, רק אם יצאו מפיו של איש מעשה מובהק. מי שהתקינו עצמם אז להיות אנשי העולם, שרק במקרה הם גרים בארץ קטנה, לא היה דבר שנוא עליהם מאידיאליסט טרחן, המאמין שערכים אנושיים הם דבר המתהווה בין אדם לחברו. הצדיק הכפרי השורק לאלוהיו בבית הכנסת כבר לא היה באפנה. כשם שהביורוקרט של המשטר הטוטליטרי שונא את ההומור, כך שנוא על הממזר הממולח של תרבות המערב סיפורו של הסוציאליסט התם, שהצליח לחרוג מעצמו כדי להיות לאחד עם הכלל.

סטיוון ספנדר, המשורר האנגלי הדגול, איש השמאל, שהשתתף במלחמת ספרד וחזר משם מאוכזב כהוגן מן הקומוניזם ומכל מה שהוא מייצג, כתב, אחרי ביקורו היחיד בארץ, שהסיפור שלי “בחדר”, אשר בו מצדיקה האשה את הביקורת שמותחת החברה על אלוף נעוריה, הגורם נזק למכונה משום שהוא מתיימר לדעת מה שאינו יודע, עורר בו פחד סתום. אם גם הקיבוץ יצליח לפרוץ את הקיר המפריד בין רשות הרבים לבין המשפחה, הרי שגם הסוציאליזם הוולונטרי הוא טוטליטרי, כמשטר עכור סבר זה, שבו הגיבור הלאומי הוא ילד, המלשין על הוריו. האיש חריף התפיסה קלט מיד, מה שלא חש הקורא הישראלי, שהסיפורים ההם “על הקיבוץ” לא היו צנועים כלל. קורא העברית המשכיל לא היה יכול לגלות זאת, מפני שבעצם הימים ההם היה קורא רק ברפרוף, אם בכלל, “עוד סיפור אחד על הקיבוץ”, כפי שכתב גרשון שקד, ששקד בימים ההם על גילוי גל חדש בסיפורת הישראלית, לא בלי זלזול, על ספרי “אבן על פי הבאר”, שלא טרח אף לקרוא בו. סטיוון ספנדר הבין מן הטקסט הכתוב שכותבו מאמין, כי יש באורח החיים השיתופי מסר אנושי כללי, החורג מתחומי המקום והזמן. ומן הסתם שאל את נפשו אימתי, ובאיזו דרך, תתגלגל אמונה תמימה זאת בעריצות פשוטה כמשמעה.

אך אולי נמצא גם מי שהבין זאת ודווקא משום כך נתעורר עלי רוגזו: חוצפתו של אותו אדם! בסך הכול הוא מתפרנס מעבודת האדמה, והוא תובע שיכירו בזה, שהשכינה שורה על מעשי ידיו. כביכול ערכים הוא משביר לשוק המקומי ולא תבואת שדהו, במחירים שנקבעו במשא ומתן בין משרד החקלאות ומשרד האוצר. לא כל חסידי ה“נורמליזציה” היו אנשי הימין, העוינים את הקיבוץ מנימוקים אידיאולוגיים. היו בהם גם רבים בעלי השקפה שמאלית. האחרונים ביקשו לטהר את השקפותיהם המבוססות מדעית מן הנופך הרגשי של ההומניזם הרכרוכי שקיבלו בירושה מן הסוציאליזם הרומנטי, ולשחרר את הרעיונות השמאליים מנטל הסובסידיה שמוענקת בהם לחלוצים, פשוטי־אדם המקיימים בגופם את התורה. כדי לדחות על הסף את התעקשותו של הקיבוץ לראות את עצמו כשמורת עבר של תקופת ההתנדבות היו חייבים למחוק מן הספרות העכשווית את הסיפורים המבקשים להעניק משמעות לאורח החיים השיתופי, אשר לדידם עבר זמנו ובטל קרבנו.

דעתם היתה נוחה רק מאותם סיפורים שהציגו את הקיבוץ כעוד מקום אחד שחיים בו בני אדם בעלי חולשות ויצרים כבכל מקום אחר בעולם, ועל־כן סיפורי שלי, אף כי לא גמרו את ההלל על הקיבוץ – חברי קיבוץ נאמנים נטו לראות בהם כתב פלסתר על החברה השיתופית, הנאה דוברת אך לא נאה מקיימת – לא היו לרוחם. סיפורים אלה היו חשודים עליהם כטעונים יומרה אידיאית, שהקיבוץ, כסופר המתארו, שוב אינם זכאים להשתבח בה. השגותיו של המשורר הבריטי ראויים לעיון שני. אותה נטייה טוטליטרית, שחשש מפניה סטיוון ספנדר, לא היתה לגמרי בבל ייראה ובבל יימצא בקיבוץ. בשנים ההן היתה כמין סימן היכר לשמאל המיליטנטי. מתוך הזדהות עם ברית המועצות, שניהלה מדינה כמו סוציאליסטית ביד חזקה ובזרוע נטויה, השתדל אף השמאל בקיבוץ להשתחרר מן הדימוי הנדיב של חיים למען הזולת ולהמירו בשולחן ערוך מהפכני, שמקיימים את מצוותיו בלי פשרות. אכזריות רוחנית מסוימת, המכוּונת כלפי היחיד היוצא דופן, המפנק את עצמו בשאיפות פרטיות, שאינן משרתות את המטרה הרחוקה, לא הסבה נקיפות מצפון למי שבא לגאול את האנושות כולה ובדרך פגע בכמה חלושי דעת, המעכבים את השיירה. אמנם, מבנהו של הקיבוץ, הבנוי רבדים רבדים ומשפחות משפחות, מגן עליו מפני עריצותה של עקביות מושלמת, אבל אנשים, שנאמנותם לעקרונותיהם חורגת מגבולות האנושי, עלולים להכאיב לא מעט למי שחולשותיו קרובות לעורו מהשקפותיו. בימים ההם, בשנות החמישים, היו אלה מרובים מבעלי תבונת לב הדנים בחולשות אנוש במידת הרחמים. ולא מן הנמנע, שאף כי חלקתי על בעלי עמדות “מהפכניות” במובהק בעניינים של יומיום ובכמה שאלות אידיאולוגיות, קצת מרוחם חדרה גם לסיפורי. בשנים שנכתבו אלה, אשר לימים יקובצו בספר “שיכון ותיקים” הייתי מזכיר הקיבוץ, מי שעליו האחריות להחזיר שיות תועות אל חיק העדר. ואפשר שלא תמיד השכלתי לממש כיסופים להומניזם חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד, ומפעם לפעם נאלצתי לכרות ברית לשעה עם שומרי החומות של הסוציאליזם המהפכני, הגברי יותר. דמויותיהם של אלה, המעניינות כשלעצמן, קפצו לתוך סיפורי ותבעו לקבל עליהן את התפקיד של “הגיבור החיובי”, אשר על פי ה“תיאוריה”, ששאבה את אשראתה מן המקור הלא ברוך של הריאליזם הסוציאליסטי, הוא מוליך טוב לרעיונות חינוכיים מקוטב השלילה אל קוטב החיוב.

בימים ההם נאלצתי לשמור בלבי את הנטייה להתחבר אל האינסוף בעת שרוב חברי סתם קמו בבוקר כדי לייצר דבר מה. רק גיחוך הייתי מעורר עלי במשאלה לקיים אורח חיים של פילוסוף, הזוכה להשארת נפש פיוטית למראה גל החיטה הנגרף אל לוע הקומביין, במקום שאחרים קיבלו עליהם למלא כמה חובות שבין אדם לחברו בלי להעמיס עליהן דיבורים מיותרים. נזקקתי אז לעגה של עגלונים כדי שלא להרגיז את מי שאינו מוכן להעמיס על כתפיו עניין כבד יותר מחלוקת עבודה צודקת. ההתחזות היתה, כנראה, עשויה היטב אם המשורר האנגלי הנבון מצא, בסיפור היחיד שקרא, הן את המשאלה לתבוע את עלבונם של ערכים אין דורש להם מימי היישוב העברי והן את צל צִלָּהּ של השקפת עולם טוטליטרית, המבקשת לכפות את הערכים הללו, באמצעות סיפורי בדים, על הציבור שביקש בכל מאודו לנטוש אותם, כדי שיוכל לעשות לביתו ולהשתחרר מנטל האחריות לכלל, אשר בשמה תבעו ממנו לתת פרוטה לקרן הקיימת ומיל לכופר היישוב, ולבסוף את בכורו ואת בכורתו ואת נפשו.


 

י. העבר הרחוק והעבר הקרוב

נולדתי בירושלים לפני אלפיים שנה, הכריז עגנון בקבלו את פרס נובל לספרות יפה. האירוניה נועדה, כנראה, לרמוז כי הספרות העברית עתיקה ונעלה מספרותם של מי שלקחו לעצמם את הזכות להעטיר בפרסים את גדולי הרוח. שהרי לא מלך בשר ודם הוא שמעלה כתר על ראשו של סופר, אלא מלך מלכי המלכים הוא שהעניק לו את חכמת המספר. ואולי היתה זו צורה עגנונית טיפוסית ליהנות מן הכבוד וגם לזלזל בו קצת, לאמור – ספרות עברית, כדתכם שלכם, מקורה בירושלים ופרסים הם אבק פורח. מה שאתם נותנים לנו הוא כאין וכאפס לעומת מה שנתנו אנחנו לכם.

סופרים אוהבים להתרפק על ילדותם. אך עגנון, על שנות הילדות ההיא לא התרפק לא בכתובים ראשונים ולא באחרונים. סיפורים על ירושלים בימי הבית השני לא שיבץ בכתביו. הוא בחר לספר על בני דורו ועל דור האבות. רק את לשונו שאל מן המקורות הקדומים. המשכיל העברי, בימים ששלח עגנון ידו אל הגחלת, לא היתה לו לשון אחרת. אף בפי המתבוללים המעטים, המדברים זה עם זה גרמנית, שמצא להם מקום בכתביו, נתן עגנון לשון חכמים, כביכול כך מיתרגמת כל לשון אירופית לעברית של זמננו. הסיפור העגנוני השכיל לחבר את העבר עם ההווה באמצעות הלשון, בלי שיזדקק לז’אנר של הסיפור ההיסטורי, המעלה עטרה ישנה על ראשו של החדש.

כל הכותבים עברית בדורנו שואלים מאותם המקורות עצמם. כך אלה שכותבים עגנונית בבלי דעת, וכך אלה שמשתדלים לברוא לעצמם לשון משלהם. סופר עברי יכול לבחור לו עת לספר עליה ולמצוא בה לשון מן המוכן. ירצה – ייטע בה מלים שנתחדשו בחודש האחרון. הוא רשאי לספר את התנ"ך בעגה של זמננו ולהעיד על מה שראה אמש בלשון המקרא. רבים מן הסופרים אין להם זיקה אלא לזמן חייהם. אך יש מי שמביט לאחור ומגלה תקופה היסטורית אשר בה עוצבו דפוסי החשיבה והסמלים של התרבות הלאומית ומחליט “להיוולד” בה. זה אומר: נולדתי בשפלת פלשת ביום שהיכה שמשון בפלשתים. וזה אומר, בצניעות רבה יותר: נולדתי ביום שהרים ילד יהודי את ראשו מעל הספרים וראה עולם גדול מבעד לחלון. אבי, שביקש לכתוב ספרות של חולין ברוח הקודש התרוצץ כל ימיו בין שני העולמות.

אחרי תש“ח, משידע העם היהודי עדנה מאוחרת וזכה למדינה משלו, וביקש לעשותה מתוקנת כמידת האפשר, קמה בקרית ספר תנועה של שיבה אל המקורות. שיבה, לא במובן המקורי של חזרה בתשובה, זו עתידה להתמסד בעשור הרביעי למדינה, אלא כחזרה אל בית הספרים העברי הישן, לשאול משם לשון עשירת רבדים יותר מזו שנשתבשה בחן באוהלי פלמ”ח. “במטותא” דחק את ה“דחילק”, שנהיה סימן היכר למי שאין לו לשון משלו, ומי שלפנים סתם לקח מאחרים דפוסי לשון, לפעמים בלי להשגיח כלל בהשקפה הטבועה בהם, עתה נטל אותם מהם. החברים, שעייפו מלספר על ג’ימי, חשו שהסיפור על אלכסנדר ינאי לא זו בלבד שהוא עשיר יותר באירועים מדיווח על מלחמה במאה העשרים, אלא גם לשונו מגובשת יותר ועתירת ניבים. ניבים, שהיו לנכסי צאן ברזל של תרבות עתיקה חיה וקיימת.

לעתים העיסוק בהיסטוריה אינו אלא ביטוי עקיף של אי נחת מן ההווה. וכן הוא מעיד על חששות מסוימים מפני מה שצופן בחובו העתיד. אך יש שהוא בא לגאול את הסופר משממונם של עסקי היומיום, שרדידותם עשויה לייאש מי שמבקש להעניק לספרות כוח מטהר. סופר לא אחד, שעייף מן הניסיון לטעת בסיפורי הווי מימד של עומק, הרחיק עדותו לעבר, שמא יעלה בידו לחפור מן השכבות שכוסו בעפר משמעויות עתירות תרבות, שתיאורי הזמן הזה אינם מסוגלים להכיל.

אף אני הלכתי בדרך הזאת, פעם ופעמיים, וחדלתי.

ניסיון ראשון עשיתי עוד בעצם ימי המלחמה – בסיפור “האלים עצלים” (ספרית פועלים תש"ט). אך לא היה זה כלל ניסיון ללמוד את התקופה – זמן מלחמות היהודים ברומאים – אלא לדרוש אותה כמין משל. אנלוגיות אינן צריכות הוכחה.

שר הצבא הרומאי, העומד בשערי ירושלים, מבקש מן הכוהן, המסופח לגייסות, להציץ בקרביו של איל – בעל חיים זה יש לו מעמד מיוחד ליד הר המוריה – ולנחש שם את העתיד להתרחש ביום המחרת. עם שחר הוא עתיד לפתוח בהתקפה על ירושלים ונחוץ לו אישור מטעם ההשגחה העליונה. אמנם, הוא שואל בעצת האלים, אך הוא תובע מן הכוהן שהניחוש בקרבי האיל יאשר את תחזיותיו שלו. הכוהן מסרב. וזאת, לא מפני שהוא רואה בתביעת המצביא חילול הקודש, אלא מפני שהערכתו שלו את תוצאות הקרב הצפוי שונה משל מפקדו. אין הוא צריך להציץ לתוך קרביו של איל שחוט כדי לנחש מפלה. הוא סומך על תבונתו. היא, לדידו, רצון האלים. אין סיכוי לניצחון בקרב הזה, הוא אומר למפקדו. הוא מבסס את דעתו על הכוחות הפועלים בזירת הקרב ועל הטופוגרפיה של המקום ולא על שרירות רצונם של יושבי מרום.

הסיפור ההיסטורי הזה כלל לא ביקש לברוח מן ההווה, אלא, להיפך, להעניק לו מימד פילוסופי. הכוהן הספקן, הרותם את ההיגיון לשירות האמונה, היה איש ההווה המבקש “לצאת מן התמונה”, אשר בה הוא נמצא בעצמו, כדי להביט בה בריחוק מסוים. בא כוחם של הכוחות העליונים, השואל בעצתם כדי לתת תוקף ממרום לדעתו שלו, היה דמות מוכרת לי היטב. בנמשלו של הסיפור על האלים העצלים יכלו להשתתף גם רבנים אורתודוקסים, שהסתמכו על ההלכה כדי לתת ערך של קדושה לשרירות רצונם, וגם מארקסיסטים אדוקים, שהביאו אסמכתות מן המטריאליזם ההיסטורי כדי לאשש דעה פוליטית. מי שהיה מחטט קצת בעובדות מחיי, היה מוצא בסיפור ההוא גם את קריאת התיגר של קצין המטה, המסרב להתאים את הערכת המודיעין שלו למשאלות המפקד.

בסיפור ההוא הופיעה גם דמות צדדית, שמדברים בה אך אינה משתתפת בפועל. יוחנן בר חמא הוא היהודי של הכוהן הרומאי. ממנו למד את אורח המחשבה היהודי. הדמות הצדדית תבעה ממני להעניק לה מימד שלישי.

כעבור שנתיים, אחרי שהוצגו “הם יגיעו מחר” ו“קרא לי סיומקה”, קיבל יוחנן בר חמא יריעה משלו (“יוחנן בר חמא”, ספרית פועלים 1952). המחזה לא הוצג. סיפורו נפתל יותר מסיפורו של הכוהן הרומאי. לדרמה חוקים משלה ונחוץ שיתרחשו בה מאורעות מרעישי קהל חריפים יותר מדיאלוג שמטענו הפילוסופי עשיר ממטענו הרגשי. אבל אף הוא, למרות הנאמנות לרוח זמנו, לא היה אלא משל לזמננו.

יוחנן בר חמא הוא מעושי דברו של מנהיג מורדים בשם בן דומא, יציר דמיון שאינו מופיע לא במקורות ולא במחזה. הוא מאמין באמונה שלמה שכל מעשיו של המנהיג, שידיו מלאו דמים, תרתי משמע, לשם שמים נעשו. כאותם אידיאליסטים, שאכזריותם היתה למשל, אף יוחנן בר חמא הוא עדין נפש, שלא יהרוג זבוב, אך ירצח אדם למען מטרה נעלה. הוא מן הסיקריקים נקיי הכפיים, הבטוחים שנפשם שמרה על טוהרתה כל עוד לא בגדו במשיחם. וכדרך המסורים הללו, פשוטי אדם, שאינם עושים חשבונות הרבה, לא יבגוד במנהיגו גם אם יענו אותו בעינויים קשים. אמנם, נאמנותו אינה מצילה את בן דומא מן הצליבה, שכן פרוש אחד, כוהן בשם יוסף בן חנניה, העושה אף הוא לשם שמים, מסגירו לידי נציב רומי. שלושים שקלי הכסף שהוא מקבל מידי הנציב, הוא לוקח לא מאהבת הבצע אלא מאהבת האמת. אם לא יקבל שכר בגידה לא יאמינו בעדותו.

גם המחזה הזה ביקש לומר יותר מדבר אחד. המארקסיסטים יכלו לגלות בו את טביעת אצבעותיהם: הבגידה היא בטבעם של המעמדות העליונים והנאמנות היא שלט הגיבורים של המעמדות המקופחים. הכוהנים והמוכסים המתפרנסים מן השררה יגנו על זכויות היתר שלהם אפילו במחיר השתעבדות לשלטון זר. ואילו בלבם של פשוטי אדם מפעמים רק הכיסופים לחירות והתאווה לאמת. דעתם של האדוקים שבמארקסיסטים לא היתה נוחה רק מן הצורך של המחבר “להבין” גם את הבוגד. התיקו הזה לא היה לרוחם. ב“קול העם” יומון המפלגה הקומוניסטית בישראל, מתחו עלי ביקורת קשה. כשם שיוחנן בר חמא לא היה מסוגל לרדת לסוף דעתו של יוסף בן חנניה, המסגיר את בן דומא לנציב רומא לא למען בצע כסף אלא כדי להציל את ירושלים, כך גם הם לא היו מסוגלים לרדת לסוף דעתו של איש שמאל, המשתדל להעניק שלושה ממדים גם למעמדות העליונים. חוששני, שלא השכילו לראות כמה קרוב במחזה הזה המשל לנמשל.

ה“סזון” – המאבק נגד ה“פורשים” ממרות המוסדות הלאומיים בימי השלטון הבריטי – היה אז עניין שהועלה מחדש על סדר היום. רבים מאנשי הפלמ"ח החלו להכות על חטא בגין שיתוף הפעולה עם הבריטים. דעתי לא היתה נוחה מן ההשתדלות הזאת לפרוש מן האחריות הקולקטיבית. ביקשתי לרמוז כי ייתכן שעוד צפוי לנו מאבק בסיקריקין של ימינו בשביל “להציל את ירושלים”, ועל כן מוטב לנו שלא נאמץ אל לבנו בחיבוק עז מדי את יוחנן בר חמא. כדאי לזכור, כי גם יוסף בן חנניה, אף על פי שחטא, ישראל הוא. ולא מן הנמנע, שאף כי הכול מלאי התפעלות מן המורד האומר ועושה ונהרג על קידוש אמונתו, ייתכן שהצדק דווקא עם מי שיירתע מן המלחמה שעלולה להחזיר אותנו לגלות.

(בימי ה“סזון” גם אני הייתי מאלה שביקרו את המוסדות על שיתוף הפעולה עם הבריטים. האמנתי, מפני שכך אמרו לי בחורים מבוגרים ממני שנתיים ושלוש שסמכתי על שיפוטם, שיש בכוחנו לאכוף על הפורשים את מרות המוסדות בלי לערב בדבר גורם זר. גורלי האישי שפר עלי. הייתי פטור מן ההכרח לעסוק בפעולות שיטור שלא היו לרוחי. בתוקף תפקידי, כמקשר בין ה“הגנה” ל“לח”י“, אויב קשה יותר מן האצ”ל, הייתי מעורב במעשים שסייעו לאלה להיחלץ מידי הבריטים. אף על פי כן לא פטרתי את עצמי מן האחריות למעשים שנעשו במחנה אשר בו עברו עלי נעורי ובחרותי. במחזה ה“היסטורי” השתדלתי, אף כי אהדתי את יוחנן בר חמא, איש העם, הממית עצמו על קידושו של רעיון, שטעה בו, להבין את ראשי הסוכנות היהודית, שהחליטו מה שהחליטו עשר שנים קודם לכן.)

לא חסרים במחזה רמזים לישוע. שלושים השקלים שם, והשליחים המסורים לרעיון, וערמת ההיסטוריה. זו, כידוע, מעלימה את כוונותיה הנסתרות מן המשתתפים בה, ומסנוורת את עיני הצופים בה באפס מעשה. אפילו כוחה המלכד של הבגידה, הקושרת את הבוגד בחיבור איתן אל הרעיון שבשמו פרש מן ההגינות הפשוטה, מצא מקום בין השורות. אולם לא היה בזה רצון לחבר נוסח משלי לסיפור הנוצרי, אלא ניסיון לתת פירוש אציל למחלוקות שפילגו את העם בימי הבית השני ועתידות לפלגו בימי הבית השלישי.

שנה או שנתיים אחרי שתורגם המחזה לפולנית, מכל הלשונות שבעולם, תמהתי על עצמי, שבעצם הימים שהייתי שרוי בוויכוח קשה עם הריאליזם הסוציאליסטי, שביקש להלביש לי כתונת שפויים כובלת, כתבתי מחזה שבו היו “הכוחות הפועלים בחברה” נציגים של מעמד, כמתחייב מן התורה שכפרתי בה. מטבע הדברים הוא, כנראה, שהכפירה, הנזקקת לדפוסי החשיבה ומטבעות הלשון של האמונה שהיא כופרת בה, מאמצת לעצמה בבלי דעת כמה כללים של השולחן ערוך שלה, שנהיו לסמלים אחרי שחדלו להיות אורחות חיים.

ימים אחדים אחרי שראיתי לראשונה את עטיפת הספר על שולחן המערכת בבית ההוצאה גמרתי בלבי שמכאן ואילך אצא לבקש את ה“מקורות” שלי בתקופה קרובה יותר.

איזו?

חיי החלו בזמן שגובשו הרעיונות המעצבים את השקפת עולמי, אמרתי בלבי. אמנם, גם הרעיונות הללו נולדו על ברכי קודמיהם, אך רק ביום שנהיו לכוח הפועל במציאות התחילו חיי. מי שבאמת סבורים כעגנון, שחייהם נמשכים מן הבית השני, נזקקים לספרי קודש בלבד ואף מכתבי עגנון הם מושכים את ידם.

נולדתי בארץ ישראל בזמן שנולדו בסתר אוהל הרעיונות שביקשתי לחיות על פיהם. כל כתבי נמשכים מן העת ההיא לזמננו. בשנות בחרותי הייתי בטוח שאני יודע לאן אני הולך ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון, ולא נותר לי אלא לשאול מנין באתי. מירושלים שבה נולד עגנון לפני אלפיים שנה? מתל אביב של שנות העשרים, שבה נולדתי אני? מאובודובקה וממוגילוב פודולסק, ששם נולדו הורי? היכן היא הראשית, שממנה נמשכים חיי? יום שבו בחר היהודי להיות אדון לגורלו? יום שבו אמר אבי “ציון עברית וקומונה”?

כל שעה יפה כקודמתה. כשאדם תינוק התמול שלו הוא בן יומו. כשהוא נעשה בחור גם נעוריו כלולים בו. כשהוא נעשה איש – חמישים שנה כיום אתמול. לא הייתי צריך אלא לקבוע לעצמי שעת הולדת שממנה אני מתחיל את הזמן שממנו נגזרו חיי. החלטתי שלא ארחיק לכת מעבר לדור ההורים. וזאת, לא משום שזמנם נראה לי כעבר זה, שחוקרים אותו בשביל להיוודע מנין באתי, אלא מפני שדרשתי את האירועים שנתרחשו בחייו של דור ההורים כהווה. ההווה שלי, אשר מסיבות שאינן תלויות בי התחלתי להשתתף בו רק בשנת 1925.

הווה, לא רק מפני שבשנים ההן אירעו המעשים שעתידים לחרוץ את גורלי, אלא גם החלו להתגבש דפוסי החשיבה שהולידו את הסמלים שישמשו אותי הן ביצירה שתאמר אמן לעולם רוחני קיים ועומד והן בזו שתבקש לערער על מוסכמות ולקעקע שקרים מוסכמים. אף בשאלת הלשון התחבטתי הרבה בעת ההיא: כמה מן הישן יפה לזמננו וכמה מן החדש יפה לענייננו.

לא היתה זו החלטה קשה, שחייבה אותי לגלות למקום תורה כדי לממש את תכניותי. ה“חומר” הנחוץ למעשה היצירה היה בהישג יד. לא נזקקתי אלא לארכיונים של תנועת העבודה. האישים, שהייתי צריך ללמוד מקרוב סעדו עמי ליד שולחן אחד. ויש שגרנו בצריף אחד.

בבית אלפא חיו כמה מן הדמויות הבולטות של העלייה השלישית, אשר בימיה, כך סברתי, נתמסדו סדרי החיים של היישוב העברי. מה שהגו אנשי העלייה השנייה יצרו אנשי העלייה השלישית. במה זכו? האם הנסיבות ההיסטוריות הן שהעניקו להם את הכוח לממש רעיונות ערטילאיים, שלא זכו אלא שידובר בהם? או שמא היה זה “המעין ממנו שאבו”, או החומר שממנו קורצו? אמנם, שתיים מתוך שבע השנים שהייתי חבר בית אלפא בימים שהתחלתי לכתוב את הרומן “אבן על פי הבאר” עשיתי מחוץ לקיבוץ אבל כבר התנסיתי בתפקיד, שסייע לי להבקיע מבעד לקליפה של החלוץ, ישות המבוצרת בתוך הכרת ערך עצמה, ולהציץ אל התוך, הרצוף פחדים יהודיים וכיסופים לירושלים של מעלה שבעים מטרים מתחת לפני הים.

הם ודורם, הדור של הורי, גמרתי בדעתי, יהיו האשנב אשר מבעדו אציץ לעבר כדי לנחש את העתיד.

החלטה, שכמוה כבחירה לפרוש מן הזרם המרכזי של ספרות העכשיו, הזורם בערוץ אחר ולכיוון אחר. ולפרקים אף הרגשתי כך – כחסידה זו שירדה לשדה ולא המריאה בשעה שיצאה הלהקה לדרך. גם בתום הקציר תיראה בגבול השדה, מדדה בין התלמים. לאירופה כבר לא תגיע. אם תחיה עד השנה הבאה אפשר שתצטרף אל הלהקה במסעה לאפריקה.

סיפורים “על הקיבוץ” לא רק שלא היו באפנה בשנות החמישים, הם פשוט נמאסו על הקורא העברי שאינו חבר קיבוץ. היו לזה סיבות עמוקות, בהן כאלו שאין להן כל קשר להשתנות הטעם הספרותי. וכבר נרמזו הדברים במקום אחר. הקיבוץ “הרגיז”, בעצם קיומו, לא רק מי שדחו מכול וכול רעיונות סוציאליסטיים, וסירבו להאמין שניתן לתקן יחסי אנוש ולייצר דבר מה ביעילות בלי תחרות ובלי שכר ועונש, אלא גם אנשים בעלי השקפה שמאלית מובהקת. קומוניסטים – מפני שאם אפשר לקיים חברה שיתופית בלי משטרה הרי שאכזריותו של המשטר הסובייטי מיותרת. דרי מעונות עובדים ושכונות פועלים בארץ – מפני שאם הקיבוץ מגשים את הרעיונות שהם מחזיקים בהם, הרי שהם נאה דוברים ולא נאה מקיימים. הכול, כמדומה, נחוץ היה להם להיווכח שאין הקיבוץ אלא צורת ארגון, היפה למי שנוח לו בה, ואינו טעון ערכים שיש להם תוקף גם במקום אחר. יחס מורכב זה אל הקיבוץ עצמו חל גם על אותה ספרות שהתעקשה לגלות בקיבוץ את עולם הערכים שעליהם הוא מושתת, חבוי היטב בתוך אפרוריותם של חיי היומיום הרצופים בדידות בתוך היחד, בכי פרטי לגמרי, ואפילו קצת רשעות של צדקנים, הגוזזים לעצמם את הפיאות כדי שיוכלו לקצץ לאחרים את הזקן.

(בניו יורק, ב־1978, ארבעים שנה אחרי שהתאכזבה מן הקומוניזם, סיפרה לי הלן וולף, מי שעמדה עם בעלה, קורט, בראש בית הוצאה שמאלי בגרמניה של היטלר, כי בחרה לצרף את “מקום אחר” של עמוס עוז לרשימה המצומצמת של ספרים שמניח לה בית ההוצאה “הרקור ברייס יובנוביץ’” להוציא לאור על פי שיקול דעתה בלבד, מפני שהוא “הסופר העברי הראשון”, כך אמרה, ש“אינו לוקח את הקיבוץ ברצינות”. היא חקרה אותי חקור היטב בהבעה ספקנית אם יש ממש בטענה שהשמעתי במקום אחר, שהקיבוץ, בלי פרמיות ובלי בונוסים, מיטיב לייצר מאשר מפעלים בבעלות פרטית. כדי כך היה נחוץ לאותה קומוניסטית לשעבר, שפרשה מן המאבק, להאמין שאף סוציאליזם הומני אינו אפשרי. דמותו של הפועל בעל ההכרה של פרנץ מסארל, המפארת את הספרים שהוציאה לאור בגרמניה, אדם ישר וחזק הפוסע בעולם ושמש בלבו, לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה.)

מבקרי, בהם דורשי טובתי, רמזו לא אחת שאינני חש להיכן נושבת הרוח. נזקקתי אז למידה לא מעטה של קשי עורף. שכן בהחלט חשתי לא רק להיכן היא נושבת אלא גם מנין היא באה. אף על פי כן הוספתי לכתוב “סיפורים על הקיבוץ” והקדשתי ארבע שנים מחיי לכתיבתו של הרומן הראשון שלי, “אבן על פי הבאר”, שזמן התרחשותו הוא שנות העשרים הראשונות, לפני היות הקיבוץ.

בל יטעה הקורא להסיק מכך שראיתי את עצמי אז כמי שגלה לארץ גזֵרה. לא חסרו בארץ גם מי שביקשו למצוא בכתבי אישור לתקפותה של תיאוריה ספרותית, שאני כלל לא רציתי להסתופף בצלה, וסתם קוראים, בעיקר חברי קיבוץ, שביקשו בספרי תשובות לשאלות חברתיות ממשיות. אולם סופר לעולם הוא שייך לדור ספרותי, אשר בו משמשים זה בצד זה צעירים וזקנים גם יחד, והתנתקות מן הצוותא הספרותית, המקיימת את טכסי ההסכמה החשאיים שלה, זר לא יבין, וּודאי שיש בה כדי לצער, אפילו כאשר אדם אומר לעצמו אני מתבדל בגלל הנאמנות לעצמי ואיש אינו אשם מלבדי.

אולם אפילו מי שהצטערו עלי שאני מדשדש במקום אחד זכרו לי חסד נעורי וראו חובה לעצמם להזכיר את “הם יגיעו מחר”, מחזה שאפשר לומר עליו מלה טובה. השבחים על “הם יגיעו מחר” הגבירו אצלי את הרגשת הניתוק, ממש כהסתמכות על סיפורי לביסוסו של הריאליזם הסוציאליסטי, שתבע מן הספרות לשמש כלי חינוכי והחזיק גם בכמה רעיונות מוסריים יפים כשלעצמם, אך לא שימש אלא לדיכוי חופש הביטוי בברית המועצות ובמזרח אירופה. לא יכולתי ליהנות מן השבחים שהעתירו על המחזה מפני שייחדוהו מכלל יצירתי בסגולה שנראתה לי ריקה מתוכן. הוא מחזה “אוניברסלי”, אמרו מוקירי זכרו. מחזה נגד המלחמה בדומה לזה יכול להיכתב בכל מקום אחר על פני כדור הארץ. מחמאה, שקיבלתי בלי חדווה. הלהיטות אחרי “אוניברסליות” היתה בעיני סימן היכר לפרובינציאליות שאין לה תקנה. עניבות הצבעונין, כמאמר סטנדהל, שבפריס הן רשות, בפרובינציה הן חובה. המחזה אכן הוצג בארצות אחרות, אך דווקא שם, כמדומה, מצאו בו עניין מפני שגילו בו תווי היכר ישראליים טיפוסיים.

חשתי בבדידות מסוימת גם בקרב אלה, שלא ראו צורך למחוק את בני דורי מתולדות הספרות. בדידות, לא מפני שהתפיסה האמנותית של הגל החדש היתה זרה לרוחי. כלל וכלל לא. כמוהם כמוני, גם אני דחיתי את העמדה הקומיסרית שתפסו המבקרים מן השמאל. אמנם נזקם של הקומיסרים הללו לא היה מרובה לפי שהיו אוהבי ספרות לשמה, אבל הלשון שנקטו היה בה כדי להרגיז. (“הפשיסט, בטרם היה פשיסט היה דקדנט,” אמר מאיר יערי, אזהרה לסופרים צעירים המשכללים את הצורה על חשבון התוכן החינוכי, החברתי והמוסרי.) כבאים אחרי, גם אני, אף כי לא מצאתי טעם לוותר על רשות הרבים והשפעתה על ההוויה התת עורית, החזקתי בדעה שהספרות היפה מדברת תמיד בגוף ראשון יחיד. אף “רזונה” של הלשון השירית לא היה רחוק מדעתי. ב־1943, בגיל שמונה עשרה, כבר כתבתי שירים “רזים”, בלי חרוז ובמשקל מתפרע. לא ראיתי צורך לחלוק על הגל החדש, אבל גם לא יכולתי להצטרף אליו. לא יכולתי, מפני שלא הייתי מסוגל להשתתף ברצח פולחני של דור ההורים, שהתמכרו לו בלהיטות נאמני הנחשול העולה, קודם שהגיעו לחוף וחזרו לאחוריהם להתנפץ שם על הגל הבא. חשדתי בדובריו, שביודעים או שלא ביודעים הם נותנים הכשר לרעיון הנפסד של ה“נורמליות”, העתיד לקצץ בנטיעותיה של החברה הישראלית. וכאשר החלו המתנחשלים החדשים לכתוב ספרות בלי מקום ובלי זמן, חששתי שהאוניברסליות החדשה תוליד פרובינציאליות ישנה נושנה. שוב ושוב יבקשו לתלות מעל ראשינו שמש אירופית כבויה, שאינה מחממת ואינה מאירה, ועוד הצטננה כהוגן אחרי המסע לאמריקה. ובמקום ספרות “מקומית”, שערכיה ממנה ובה והיא צמודה לחייהם הממשיים של בני אדם, אשר לעולם הם חיים במקום כלשהו ובזמן כלשהו, תיווצר כאן ספרות של עקורים מדומים, שיומרתם גדולה מדמיונם. הם תוקעים פרח יווני בדש הבגד ומיד הם משתבחים בחכמה יוונית. פירות הרבה, סברתי, לא יחנטו פגי הנייר הללו. וכאשר ראיתי שהולכים בעקבותם גם כמה מבני דורי, שנפלה רוחם וביקשו להתיידד עם החדש תמורת ויתור על כמה מהרגליהם, התעוררה בלבי חרדה סתומה, שמא קיבלתי עלי תפקיד כבד מכוח זרועותי.

לאווירה של זרות זו נתוספה גם ההרגשה של נוכרי בביתו, התופסת חבר מפלגה אופוזיציונית, שהשלטון משתדל לדחוק את רגליה. אמנם, היו לי כמה מכרים טובים הסמוכים אל הקערה הציבורית, אבל אלה לא היה בכוחם לשנות את יחסו העוין של השלטון אל מי שהיה חשוב בעיניהם כנציג מובהק של עמדה קיצונית. בימי בן גוריון ראה השלטון בסופרים שאינם אומרים הן לקונסנזוס הלאומי יריבים של ממש.

סיפור קטן, שחשיבותו מזערה, יכול להמחיש זאת: מפיק סרטים, שרצה להפיק סרט המיוסד על סיפור שלי, ביקש את תמיכה למשקיעים זרים מטעם משרד המסחר והתעשייה. הממונה על עידוד הסרט הישראלי הזהירו, שהוא מסכן בזה את המוניטין שלו. שכן אני אדם הידוע בציבור כ“קומוניסט”. “והרי לא הגבתם כאשר ביקשתי להפיק סרט על פי סיפור של חבר אחר מאותה מפלגה,” תמה המפיק. את התשובה של הממונה אני שומר בזיכרוני כציון לשבח: “יש חבר ויש חבר. הבחור הזה מאמין במה שהוא אומר.”


 

יא. האבן והבאר

את הספר “קהילייתנו”, קובץ הרשימות שכתבו ראשוני בית אלפא בשנת תרפ"ב, חודשים אחדים לפני העלייה על הקרקע, קראתי בעודי נער, שנים אחדות לפני שגמרתי בדעתי להיות חבר קיבוץ. מסופקני אם הבינותי אז כל מה שקראתי. אולם אף כי קטעים הרבה היו זרים ומוזרים בעיני, הלהיב הקובץ את דמיוני.

תמהתי על אנשים מבוגרים, המוכנים להפקיר לזרים את צפונות לבם, וקינאתי במי שמסוגלים לחיות במתח הוויה גבוה כל כך. אני עצמי לבי היה מלא מחשבות אך נזהרתי שלא לגלותן לפי, שמא אפלוט באוזני זר יותר ממה שרציתי לומר, ויחשדו בי שאני מן הנלהבים הרואים צל אנשים כאנשים. אבי, שראני מציץ בספר, אמר עליו דברי הערכה מסויגים. דברי בוסר אלה, אמר, יש להם ערך רב מן הבחינה האנושית, אף על פי שהיומרה הספרותית, העולה מן הלשון הנמלצת שהעניק להם העורך, מקדיחה קצת את התבשיל. חשתי שאהדתו לאנשים אלה, שחלק על השקפותיהם הפוליטיות בתקיפות רבה, חזקה מן ההתנגדות לדרכם הרעיונית.

(לימים יאמר לי זאת בלשון אחרת: חבריך, אף על פי שהם מכחישים את קיומו של האל, יש אלוהים בלבם. שכן הם מאמינים, כך היה סבור ואף אמר זאת בכנס מחפשי אלוהים בחיפה, סיוון תש“ב, כי “אפשר לחיות חיי יושר על פי סדר אורח חיים ושולחן ערוך, הכתוב בלב”. אף כי אין הם רואים צורך ב”הגדרת אותו רגש המפעם את לבנו בזיקה למסתורי", הם יודעים כי “תפלוּת של כפירה סכנתה מרובה לאין ערוך מכל אמונה תפלה”. הוא ייחס לחברי הקיבוץ מידה של אנושיות שלא מצא באחרים, וכשפגש באליעזר הכהן, אדם מסוגר ויריב קשה ליריביו, שאלני בבדיחות הדעת, “את מי מרגיז הדבר שאליעזר הכהן הוא חבר קיבוץ?”

ומכיוון שלא ירדתי לסוף דעתו, הוסיף באירוניה: “ודאי נמצא מי שאמר לפני ארבעים שנה כי לא ייתכן שאדם לא חברותי כמוהו יחיה בחברה שיתופית, ובשביל להכעיס את האיש ההוא לא עזב את הקיבוץ”. האחרים, ותיקי השומר הצעיר היו מקובלים עליו כאנשים שהנדיבות חזקה אצלם מן העקביות הלא אנושית הנושבת מן המאמרים הדוגמטיים שהם מפרסמים בביטאוני התנועה, אשר עתה זה לקחה תחת חסותה את יריביו, שפרשו מן ה“כתובים” וגם מן ה“טורים” כבר הניחו ידם ולאחרונה הם עושים בצוותא בספרית פועלים.)

גם דעתם של ביאליק ואחד העם על הקובץ היתה דומה לזו של אבי. הראשון אמר כי “רק בעוד ארבעים שנה יבינו אותו”, והשני הסכים עם אוסישקין, כי ייתכן ש“לסוללי כבישים”, וכנראה רק להם, מותרת לשון מבולבלת כזאת. הסתייגות, אשר מי שאינו מבין אירוניה, יכול לפרשה כהערכה חיובית.

ומכיוון שאירוניה אינה הצד החזק של מאמינים אדוקים – (ומזה הטעם אני מתיר לעצמי לפקפק באדיקותו של עגנון, אמן האירוניה) – נתקבלו דבריהם על אנשי קהילייתנו, אנשי אמונה מובהקים, אף כי חילוניים, כ“כתב הסכמה” שנותן גדול בתורה לחיבור של תלמידו.

בבואי לבית אלפא בשנת תש“ה, בגיל עשרים, עשרים ושלוש שנים אחרי שראה הספר אור, ביקשתי לעמת את הדמויות מן הספר עם המקור. אולם הללו, הן מי שהשתתפו בקובץ והן מי שנמנעו מן החשיפה, סירבו בכל תוקף לגלגל שיחה על חטאות הנעורים ההן. המעטים שהואילו לדון בו, דיברו עליו בזלזול גמור: פטפוטי בוסר של נערים שעדיין לא העמידו עצמם במבחן ה”ממשות".

וזאת, אף על פי שכבר היו שנה ושנתיים בארץ בזמן שנכתב, וכבר סבלו מפגעי האקלים והתנסו בעבודות קשות, נטיעות, סיקול וסלילת כבישים. רק בחמישים לקיבוץ, כאשר היו מייסדיו בני שבעים ומעלה, הסכימו להוציא מהדורה מחודשת. משהיו גדושים במעשים, ויכלו להשתבח בזיקתם ל“ממשות” זו, שהיתה למיתוס, לא היה איכפת להם להפקיר לקורא האלמוני שיגיונות נעורים, שהתחרטו עליהם ברגע שראו אור.

בימים שקיבלתי עלי לכתוב רומן, שזמן התרחשותו הוא 1919־1921 חזרתי לעיין בקובץ. עתה נראה לי באור חדש. מצאתי בו את הטיוטה למעשים שיבואו. כל שיטביע חותמו על תנועת העבודה העברית היה בו בכוח: כיסופי גאולה יהודיים, שהעלו על עצמם לבוש טלאים רצוף רעיונות “יווניים” ו“נוצריים” לרוב, וכן הערצת ה“ממשות”. זו האחרונה עתידה לפשוט צורה וללבוש צורה – לעתים תחקה חיקוי של התבטלות את בן הארץ, אחד ערבי ואחד יהודי, ולעתים תאמץ לעצמה רעיונות מארקסיסטיים, שכוח להם, כך יאמינו, לשנות סדרי עולם על פי תכנית אב מעובדת לפרטי פרטיה.

אחרי שקראתי ספרי עיון אחדים, בהם פרויד, אבן מאסו הבנים שלאבות היה ראש פינה, יכולתי ללמוד מהם קצת ממה שהצניעו בקובץ ההוא בין השיטין. בעודם נערים הושפעו מכתביו של אבי תורת הפסיכואנליזה. בחשק רב השכיבו עצמם על דרגש הווידויים ושפכו את לבם כדי להיטהר מן הספק ומחולשת הדעת. אירוניה של הגורל היהודי, אמרתי לנפשי. פרויד, שלא היה זוכה לכהונה מכובדת אילולא התנצר – כאנוסים אלה שקיבלו עליהם את מצוות הכנסייה כדי שיוכלו לשמור על חייהם, כבודם ורכושם – השכיל לנקום במי שכפוהו להתכחש לעצמו. הוא גזל מידי הכמרים שניצרוהו את השוט, אשר בו הצליפו בקטני אמונה. אפשר שלא במודע עשה כן. מכל מקום, הוא שאל מן הדת, שהסתפח אליה בלי שיאמין בה, את המכשיר רב הכוח של הווידוי, שהיהדות השתמשה בו רק בשעת החיים האחרונה, ועשאו כלי ביד רופא.

שיחת הנפש בין החוטא למוודהו, שהעניקה לכמרים את כוחם להבטיח לנוצרי מחילה על חטאיו, שימשה את רופא הנפש, שאומנותו היא דתו, כאמצעי של גאולה. מי שהתענה בייסורי מצפון סיפר לאיש בחלוק לבן את סודותיו הכמוסים ביותר כדי לזכות בשלוות הנפש. השליטה על מחילת העלבונות והגאולה מייסורי החטא נלקחה מן הכומר והועברה לידי אדם חילוני, המאמין ברגש האוקייני אך מסרב להאמין באב, בבן וברוח הקודש. יצר הווידוי, מן המצוקה הוא בא ואליה הוא שב. ואף ב“קהילייתנו”, חשתי, שימש הווידוי אמצעי, שנועד לטהר את הנשמה מן החטא של החולשה ולהעניק לה את הכוח “להתמודד עם המציאות”. שוב לא נראה לי הקובץ כ“רגע של חולשה”, האופייני לאנשים רפי גו בפגישתם הראשונה עם העבודה המפרכת, שאהרון דוד גורדון ביקש לתת בה ערך של קדושה. עתה מצאתי בו את הטכניקה הרווחת ברפואת הנפש, שהיתה אז בראשית דרכה. הכתיבה החושפנית באה לשחרר את הגוף מ“רעליהן” של מחלות הגלות.

הסמלים הנוצריים, שהקובץ רווי בהם, שוב לא נראו לי כלקיחה בהשאלה, בצורה שטחית, ממקורות ספרותיים שהיו אז באפנה, אלא כדבר הנטוע עמוק בעולמו הרוחני של היהודי המתבולל. דרכו של זה אל יהדותו עוברת דרך שדה הסמלים הנוצרי, אשר התרבות האירופית שהביא עמו מבית הוריו ספוגה בהם. כמו כן נראתה לי באור חדש גם אותה “יווניות”, השרה שירי הלל לתרבות הגוף, העולה מדפי הקובץ. אין היא אלא כובע נכרי לראשה של החסידות. כיוון שזו מתירה את הצחוק ואת השמחה, אפשר שתניח גם לחושים להשתתף במסע לציון, שיגאל את היהודי מחרפת הגלות. אף מורשת חסידית הביאו עמם כמה ממייסדי הקהילה השיתופית, אשר שמה – קיבוץ – נמשך ממסורתם של חסידי ברסלב. ברוח זו, האמנתי, אפשר שיעלה בידי להטיל אלומת אור גם על אכזריות רוחנית מסוימת, האופיינית לבני הדור ההוא. זו שבאה לכלל ביטוי בתביעה הבלתי מתפשרת ל“הגשמה עצמית”. ביטוי זה, שיש בו בעת ובעונה אחת גם “התפשטות הגשמיות” וגם חזרה בתשובה אל גשמיות של כאן ועתה לא היה נפוץ בימי העלייה השנייה, שכן בעת ההיא רק ארגונים צבאיים או צבאיים למחצה החזיקו בדעה, שאדם מתנדב רק פעם אחת, ומאותו רגע הוא חייל בשירות הרעיון, אדם המציית לצו המוסדות המוסמכים ונאמן לממונים עליו, או לכללים של “משמעת עצמית”, אשר לעתים הם קשים יותר מאשר הפקודה. החלת “חובת ההגשמה” גם על חיי היומיום של החלוץ – מי שמפר אותה בוגד בה – הרחיקה אל מחוץ לגדר, ולפעמים גם קברה שם, כל מי שלא עמד לו כוחו לעמוד במשימות הקשות, שחבורת מתנדבים זו, שהחמירה עם עצמה יותר משהחמירה עם אחרים, קיבלה עליה מאותו רגע שהכריזה על עצמה לא רק כחיל חלוץ בשירות האומה, אלא גם כלגיון הזרים בצבאה של המהפכה העולמית, שסירבה להכיר בקרבנם.

לא אנשי העלייה השלישית לבדם היו הנפשות הפועלות ב“אבן על פי הבאר”. כיוון שביקשתי לטעת את החלוצים, שגורלם נגע אל לבי, בהוויה קיימת, זו שהתגבשה לפני מלחמת העולם הראשונה, בעיר ובכפר, בגליל וביהודה, צירפתי להם גם דמויות אחרות, בני הארץ ועולים ותיקים, שהתנסו בחבלי קליטה עשר ועשרים שנה קודם לכן, בהם מי שהיו עובדי אדמה ונהיו איכרים ומי שביקשו להיות איכרים ונהיו מנהיגים.

משראה הספר אור, ימים אחדים לפני “מבצע קדש”, ידעתי שאין הוא דבר בעתו, וכי לא צפויה לו קבלת פנים אוהדת. הוא התגלגל לידי הקורא העברי ממש בימים שהגיע לשיאו הרצון להתנער מן השקרים המוסכמים של היישוב העברי, אשר בשמם תבעה לעצמה ההנהגה הפוליטית את השלטון בזכות הערכים שהיא מייצגת. רבים וכן טובים היו סבורים כי לא זו בלבד שאין ההנהגה הזאת מחזיקה עוד בערכים הללו, אלא שמעולם לא היו אלה ערכים ממש, אלא היו רק מס שפתיים לרעיונות אציליים. צעירים שבדור החלו לחשוד, שמליצות העבר נולדו בחטא וחיו בשקר.

רבים ראו בספרי ניסיון לחדש צבעו של עבר שדהו צבעיו. אפילו השם היה בו כדי להרגיז, שכן שב ונרמז בו ה“אנחנו”, שהיה, לדעת דור הסופרים הבא, שורש כל רע. האומנם יש בכוח מאמץ משותף של אלף זרועות לגול את האבן מפי הבאר?

כלום לא הגיעה השעה שכל אחר יאמר לעצמו: מי שעושה לביתו הוא שבונה בית?

ביודעים בחרתי בשורה משירה של רחל. היתה זו בפירוש התגרות: אף על פי כן ולמרות הכול, “אנחנו”. שום דבר לא יתקיים כאן בלי הסולידריות של החלשים. אך ביני לביני באו המלים “אבן” ו“באר” משני מקורות שונים ורחוקים מאוד זה מזה.

את ה“אבן” שאלתי מכינוי המחתרת הראשון שנתן לי יגאל אלון, כשצורפתי למטה הפלמ"ח. (החלפתי אותו, מעשה קונדס, בשם ג’ים, שאינו אומר דבר למי ששכח את העבד הבורח, ידידו של הקלברי פין.)

את ה“באר” לקחתי מאבי. הוא השתמש בה כסמל למקור מים חיים. מי באר, אדם צריך לעמול עליהם כדי לחופרם ממעמקים, בעוד שמי מעין או אמת מים אדם זוכה בהם מן ההפקר. (לימים יוציא לאור שתי סדרות של “בארות” – באר החסידות, ובאר התלמוד.) אולם לא השם הוא שקנה לספר יריבים קשים. קשים ממי שעייפו מן ה“אנחנו”, המבקש לכאורה להשיב עטרה ליושנה, היו אנשי העלייה השלישית, ש“מצאו” את עצמם בספר. אלה לא ביקרוהו מפני שחלקו על רעיונות שמצאו בו, אלא מפני שתיאורה של התקופה ההיא, שנראה לדור הצעיר כהצצה נדיבה, במשקפיים ורודים, על העבר, נראה להם כעוד ניסיון לרצוח אגדה.

אישים דגולים, מראשי תנועת העבודה, חשדו בי שביקשתי להפחית מערכו של דור הנפילים, אולי כדי שיוכלו בני דורי למדדו במידתם. מאיר יערי, שמן הסתם קרא פרקים אחדים מן הספר, מתח עליו ביקורת חריפה. בשיחת קיבוץ בבית אלפא נדרש לו כבדרך אגב, וגילה בפליטת פה כמה ציערו הספר. לימים יבהיר על מה יצא הקצף: הנמכתי קומתם של אנשי העלייה השלישית בראש, טען. ראשו שלו היה זה שכביכול הסרתי מעל כתפיו בתיאור דמותו של איש קטן קומה וגדול נפש, שזבובים קטנים הציקו לו לפעמים יותר מצער העולם.

טבנקין הציג שאלה בחיוך אירוני: האפשר, לכתוב ספר על העלייה השלישית, ובו רק פרק קצרצר על גדוד העבודה, בלי לחטוא לאמת ההיסטורית? אפשר שהצדק היה עמו אילו ביקשתי לכתוב פרקי היסטוריה של ארץ ישראל. מה שאמר בן גוריון לא שמעתי במו אוזני. אולם סופר לי ש“הפרק שלו” לא היה לרוחו.

מישהו אמר לו, הנה כך אתה מצטייר בעיני נער מוסת מן האופוזיציה. הוא לא היה פנוי לקרוא את הספר, והסתפק בזה שאחרים קראו ומצאו שהפורטרט מעוות את דמותו. אילו קרא היה מגלה כי אותה דמות בספרי אינה הוא אלא יריב פוליטי שלו, ומן הסתם היה מגלה קווי דמיון בינה לבין המקור.

לא היה טעם להעמיד אמת שלי מול אמת שלהם. הרי זה ויכוח סרק. קשה היה לשכנע את ראשוני השומר הצעיר, שלא אידיאות הביאו עמם מהגולה, להגשימן בארץ, אלא רגש כמו דתי, שנתן בלבם את התבונה לתת תשובות מעשיות לשאלות פילוסופיות ולחזור בהם מטעויות, שהמציאות סירבה לאמץ.

ודאי שאין טעם לשכנע אדם, המאמין באמת ובתמים שהדור מתמעט והולך, כי דמות הנפיל שהוא מבקש ללבוש אין לה כל סיכוי למלא את התפקיד ה“חינוכי” שהוא רוצה להפקיד בידיה. הדור הצעיר, שנתוודע לחולשותיו של דור ההורים לפני שבגר דיו כדי להכיר בסגולותיו התרומיות, עלול לחשוד באבותיו כי גם אמונותיהם יומרניות כהערכת עצמם. וכי אם באמת יקבל בן הקיבוץ, שהראשונים כבני אדם ובני דורו כחמורים, הוא עלול לחשוש לעתידו של הקיבוץ. קיבוץ הוא מקום קשה לחמורים. מכל מקום, בעניין זה היתה דעתי איתנה: אדם האומר לבניו שהם גמדים איננו נעשה ענק.

היסטוריוסופיה אינה דבר שקודם מסכימים עליו ואחר כך פועלים על פיו. היא, לכל היותר, האגרוף שאדם מגיש אל עינו כמין שפופרת כדי לרכז מבטו בנקודה. הנחתי שיבוא יום ויוכלו “גיבורי” ספרי לראות את עצמם במידתם הנכונה, ואז אפשר שיגלו כי לא החטאתי את המטרה גם בהערכת המפגש הדרמטי בין רעיונות בוסר והמציאות שהבשילה למהפך היסטורי. אמנם, אחרי השיחה עם מאיר יערי ניגש אלי אחד מבני הדור ההוא, איש עמל במלוא מובן המלה, שלא היה יכול לקרוא את ספרי, בגלל קשיי שפה, ואמר לי כי הרגש הטבעי אומר לו כי העמדה שלי היא הנכונה. אנשים אלה, אמר, לא למדו להסתפק במה שיש להם. הם רוצים להיות גדולים יותר ממה שהיו באמת. למה? הלא היו גדולים דַּיָּם במידתם הנכונה. אף על פי כן החלטתי לחדול מן העימות עם גיבורי ספרי. ויכוחים פומביים בשאלות ספרותיות היו נפוצים מאוד בימים ההם, ורבו סיכויי למשוך לצדי רבים מ“פשוטי העם” של העלייה השלישית, שעייפו מעבודת הגיבורים, שתבעה מהם הסתפקות במועט בימים שאחרים חדלו מזה.

חששתי שאחדים מאלה שהסכימו עמי ניצלו את ההזדמנות להיפרע מן ההנהגה ההיסטורית, שהוליכה אותם לפעמים גם למקום שלא רצו להיות בו. השלמתי עם ביקורת שאין בה ממש ועם השבחים המסויגים, המוצאים בספר כמה שורות יפות אבל מאוכזבים ממנו מפני שאין הוא “הרומן על העלייה השלישית”, כביכול אפשר שייכתב אי פעם רומן שלאחריו כל ספר נוסף מיותר. אלה גם אלה התעלמו מפגמיו הממשיים של הרומן, שהיה עמוס באידיאות, ככל רומן ראשון למחברו, המבקש לומר כל שבלבו בנשימה נעצרת. את השגיאות הללו ממילא אצטרך לתקן בעצמי, על שולחן הכתיבה, בלי עזרת איש.

(רצה המקרה, ודיון בדומה לזה התקיים שנית מקץ שלושים שנה, בעוד רוב הנפשות הפועלות בחיים, אחרי שכתבתי את “ההר והבית” – בית אלפא בשישים ל“קהילייתנו”. אף כי לא חזרתי בי מהנחות היסוד שעליהן היה מושתת ספר הביכורים ההוא, רצה מי שביקר אותן בימים ההם לראות בספר השני תעודה סוגרת מעגל, שהביאה גאולה לעלייה השלישית. ואני הייתי זה שנאלץ לומר, כי ברגע שנאמר כי ספר כלשהו אמר את “המלה האחרונה” יבוא הקץ על התרבות. אך אין להקדים את המאוחר. אף על השאלה שהציג טבנקין אני עתיד לתת תשובה, אחרי עשרים וחמש שנים, בספר “עצם אל עצמו”, המעמיד את גדוד העבודה במרכז ואת השומר הצעיר בשוליים.)


 

יב. פלשתים עליך, שמשון

בעשור הראשון לקיום המדינה נקבעו דפוסי ההתנהגות, העתידים להטביע חותמם על אופיה של החברה הישראלית ועל סגנון החיים. את ההערכה, שמעתה אנחנו ככל הגויים, אימצו הן המעמד הבינוני, שעייפה נפשו מלהיות עוכר הערכים של היישוב העברי, והן בעלי המקצועות החופשיים, שנמאס להם למדוד את עצמם במידתם של חלוצים.

תנועת העבודה החלה להתפרק מנכסיה. בהחלטה נמהרת, שאין ממנה חזרה, חוסל בשם הממלכתיות זרם העובדים בחינוך. כך בא הקץ על רשת בתי חינוך, שהיתה נהוגה בהן שיטת חינוך דמוקרטית, פתוחה, שקראה תיגר על השיטה הנוקשה, האוטוריטטיבית, של החינוך הכללי. בתי חינוך אלה השפיעו במידה לא מעטה על אופיים של יחסי אנוש בעת ההיא, לא רק בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, אלא גם ברחוב, הפרוץ להשפעות שונות. דומה, שרק יוקרתו הבלתי מעורערת של בן גוריון, אשר אף אויביו הקשים ביותר התבטלו מפניו, יכלה לגרום לאישים בתנועת העבודה, שנאבקו זה בזה בחירוק שיניים על השליטה בתנועת הנוער, שיוותרו על הזכות להשפיע על תכנית הלימודים של הדור הבא. מעמדו של ראש הממשלה ושר הביטחון היה איתן כל כך, שאפילו ספקנים שבדור האמינו כי פירושה של ממלכתיות הוא האצלת ערכיה של תנועת העבודה גם על מי שלא זכו להיות אושפיזין בסוכתה.

(התבטלותו של איש מפא"י מן השורה מפני היחיד בדורו היתה גמורה כל כך, שאף אנשי המעגל הפנימי, שהכירו את בן גוריון בנעלי בית, נהגו בו כבדמות מיתית, אשר רק מטעמים של אמינות העניק לה הטבע כמה חולשות אנוש. אחד מאלה, מראשי חברת העובדים, כל כך השתדל לסגל לעצמו את גינוניו של המנהיג, עד שאף את צורתו של זה, רעמת אריה הסוגרת על קרחת מבהיקה, אימץ. עליו אמר אבי: “פינקלשטיין כל כך רוצה להידמות לבן גוריון שבכל פעם שלבן גוריון נושרת שערה, פינקלשטיין תולש שערה מראשו.”)

ולא רק בתחום החינוך חל בימים ההם שינוי ערכים של ממש. אפילו האיגוד המקצועי, שתפקידו להגן על החלשים, נסחף למאבק על ה“פער”, השומר על המבנה המעמדי של חברת עובדים ומנציח את יתרונם של בעלי מקצועות חופשיים על פועלים, העושים עבודות פשוטות ומשעממות, אך חיוניות, יותר משראה חובה לעצמו להגן על החלשים באמת, פועלי דחק, ששכר המינימום שלהם יכול לבייש כל מדינה מתוקנת. הקשיחות העסקית של מי שמייצרים ממון מממון שוב לא היתה דבר שראוי להצניעו בחברה, אשר בה עשירים זה מקרוב נהיו ידידיהם האינטימיים של מפקדים, אשר שנים אחדות קודם לכן לא סעדו אלא על שולחנו של מי שסיכן את חייו כדי לחלץ פצוע משדה מוקשים.

“המתנדבים בעם”, שלפנים התרוצצו ברחובות הערים כשהם חדורים בהכרת ערך עצמם, בבגדי חאקי שכובסו פעמים אין ספור, החלו להעלות על עצמם לבוש כלאיים, שאפשר להיכנס עמו לבנק בלי לבלוט יותר מדי. הוגי דעות ומחנכים העתיקו את הלך הנפש הכללי לכיתות הלימוד, שנהיו “בית היוצר” ל“חברה הישגית”, אשר הישגיה הבולטים ביותר היו ניתוץ המיתוס של “חברה עובדת” ויחס של התנשאות כלפי עבודת כפיים. (בימים שבליגה הלאומית בכדורסל שיחקו בני הארץ לבדם, קהל האוהדים של הקבוצות העירוניות ששיחקו בבית אלפא לא ידע להטיח בקבוצה המקומית קריאות גנאי מעליבות יותר מאשר: “לכו לחלוב פרות,” או: “יותר טוב שתגדלו תפוחי־אדמה…”)

גם רוחם של חברי הקיבוץ נפלה, לרבות אלה הבוטחים בערכיהם. בעלי פאתוס נבואי החלו לדבר על “מצור”. חששו, ובצדק, מפני היצר שיתעורר בחבריהם, להיות “ככל האדם”, ש“מגיע” לו מה שמגיע לו על פי משקלו וחשיבותו, ומשלמים לו בעד תרומתו במזומן. אלה השתדלו להעיר בחבריהם את רוח הלחימה כדי שלא יאמצו לעצמם את ערכיה של החברה ההישגית, העלולים לקצץ בנטיעותיה של החברה השיתופית.

(זכורני, כשהייתי מזכיר הקיבוץ בשנים תשי“ג־תשי”ד, נשא חבר מדור המייסדים דברי הספד על קברה של חברה שהלכה לעולמה בטרם עת. הוא אמר כי לא יכלה למצוא לה שעה גרועה מזאת למות, שכן “הקיבוץ במצור וכל חבר חשוב”.)

דווקא בצה"ל החלו לחשוש מפני האשליה, שמסגרות מתוקננות יכולות להחליף את רוח ההתנדבות. שם חשו כי בלי לעורר בטירונים את רוח ההתנדבות לא יהיה אפשר לאייש את התפקידים הכרוכים בסכנה. הפקודה לבדה אינה יכולה להוליך סייר בודד בשטח אויב ואף אין בכוחה להבטיח דיווח אמת. אולם הפתרון שמצאו היה אף הוא ברוח החברה ההישגית. יחידות עילית של מתנדבים יחידי סגולה, שיוקרתן משכה אליהן כל מי שחש זרות מסוימת בהמונם של העולים החדשים, רק חידדה את הקיטוב בין ישראל הראשונה לשנייה. קיטוב, שמפניו חששו מי שאחראים על ביטחון המדינה.

האנוכיות, שקיבלה תעודת יושר, עלתה בקנה אחד עם הקולות החדשים המנסרים בהיכלה של תרבות. “ספרות האני” לא היתה צריכה כלל להגן על ערכיה מפני הקומיסרים של עולם המחר, כפי שהכריזו דובריה במנשרים שראו אור בביטאוני הגל החדש.

דוברי הריאליזם הסוציאליסטי ספגו אז מהלומות קשות מידי בעלי בריתם מצפון, ולא היה להם כוח לפסוק הלכה בענייני טעם, בימים שתיאטרון האבסורד בפראג הציג את אחת ההצגות המבישות של כזב אידיאולוגי: האשמת מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הצ’כית בציונות. הסופרים המדברים בגוף ראשון יחיד התפרצו אל דלת פתוחה ונתקבלו בזרועות פתוחות הן בחוגים אקדמאיים, שהיו משוחררים, מטבע הדברים, מתלות כלכלית בבעלי אידיאות חברתיות, והן בחוגם של המתעשרים החדשים, הקרובים אל הצלחת של השלטון. האחרונים שמחו להסתייע במעודנים מהם כדי להוכיח לפשוטי אדם, שהאידיאליזם תמיד היה המסווה שמעלים על פניהם הצבועים, כדי להעלים את תאוותיהם, וכי רעיונות חברתיים הנם ניסיון עקר לעורר סולידריות שאינה תופסת, לפי שהם עומדים בסתירה לעובדות החיים: כל שאינו עצל או מחוסר כשרון פוקדת אותו ההצלחה. משכילים שבחבורה ידעו לתת לבוש פילוסופי להשקפה הרווחת, שהאדם היה, הנו ויהיה, קרוב אצל עצמו. באירופה ידעו כבר לפני מאה וחמישים שנה, ש“הצדק אין לו משמעות”, והוא רק “מתן גושפנקה של קדושה לתאוותינו”, כפי שגרס המרקיז שנתן את שמו ליצר רע אחד.

אפילו סופרים מבית מדרשה של תנועת העבודה, בני דור הפלמ“ח, ראו צורך להתעדכן. לא היה קל מלנתק את הקשר בין ספרות לאידיאולוגיה, בימים ש”כל הדגלים דהו," כפי שהכריז יזהר, אדם שיושרו הוא דגלו. אף אהרון מגד הצהיר ב“משא”, שאין ממש בזה הקשר. הכול יודעים כי “כל הרעיונות הגדולים הכזיבו”, הסבירו חכמי־הספרות לתלמידיהם הצעירים, המבקשים “ללכת עם הזמן”. ואפילו משה שמיר, שלפנים הכריז כי “העולם לא נוצר למען היפים, החכמים”, אלא “למען הכובסות”, ראה צורך לומר כי מנקודת מבטו של הסופר אין דבר מגוחך ופיקטיבי יותר מאשר לדבר על האדם בגוף ראשון רבים.

ההסכמה בשאלות עקרוניות אחדות בין הבעל־בית שזכה להכרה מחודשת ובין אנשי הרוח לא היתה לרוחם של האחרונים. אמנם, לכאורה היה להם מצע רעיוני משותף, שבסיסו צר – מה הרבותה להסכים שהיצר חזק מן התבונה, וכי אידיאלים הם לפעמים אינטרס אישי שהתקשט בנוצות זרים? – אך בעניינים שבטעם נפלגו זה מזה. התפרעות הדמיון תמיד תביך את הבעל־בית, גם אם יסודותיה הרעיוניים מאשרים את השקפת עולמו. לדידו של האמן המחלוקת בשאלות הטעם חמורה מחילוקי דעות פוליטיים, שכן מחלוקת זו אי אפשר ליישב בפשרה. דומה, שאין דבר המיירא את האמן יותר מאשר חיבוק הדוב של הבורגני המחזיק בכרטיס מנוי לתזמורת הפילהרמונית.

“פלשׂתר” כינה אותו ד“ר ש. פרלמן בתרגום המופת של כתבי היינה שראה אור בהוצאת “מוסד ביאליק” בסדרת “לגבולם”. בימי עלומי היה הכינוי הזה מעין סִסמה סודית, אשר באמצעותה מתוודעים זה לזה אניני הדעת ודקי הטעם. גילינו אותו ב”כנסת הרומנטיקה" וב“דת ופילוסופיה באשכנז”, ומיד נמצא ראוי להחליף את הביטוי “זעיר בורגני”, שהיה שגור על פינו בשנות הנעורים המוקדמות, בימים שנזקקנו למקורות המארקסיסטיים בשביל להרעיף בוז נעורים טהור על עמיתינו ממעמד הפועלים, החסרים הכרה מעמדית, ומשתוקקים בכל מאודם לטפס במעלות החברה – מן הפרולטריון אל המעמד הבינוני, או, אם ישחק להם מזלם ויזכו בפיס, בתנופה אחת אל העשירון העליון, שהם אמורים לשנוא מעומק הלב.

כמה בוז מבזבז הנוער, דור אחרי דור, על מסכנים אלה, שאין להם חלומות גדולים משיכון שכבר שולמה עליו כל המשכנתה, וחינוך גבוה לבניהם, כדי שיוכלו אלה להיפטר מעבודת הכפיים, שעליה שרו הם שירי הלל בנעוריהם, וקצת מוסיקה ובלט לבנותיהם, כדי שתוכלנה לשפר את מעמדן החברתי באמצעות נישואין, וההרפתקה המסוכנת ביותר שהם מוכנים להתנסות בה היא טיול משפחתי למקום מבטחים במכונית בטוחה ומבוטחת. אמנם, בני דורי היו מפוכחים מכדי לפצוע אצבע ולכרות ברית בדם הלב, אולם זה היה הדבר שהבטחנו זה לזה באין אומר – שלעולם לא נהיה כזעיר בורגנים אלה, צייקני הרגש וההרגשה, שלא יתרמו אפילו חיוך חינם למי שאינו יכול להביא להם תועלת.

(כשאני נזכר בשאט הנפש שרחשנו כלפי אנשים מסכנים אלה, שאין להם האומץ לחיות בכל מאודם ובמתח הגבוה של הרפתקה מתמדת, ואינם מסוגלים לרדת לשורש החדווה אשר בה קראנו את פרקי ההגות המרושעים של היינה, ששילח ביריביו עקיצות שנונות, שאינן מתיישבות עם הנימוס האזרחי, איני יכול שלא להכיר בזאת כי גם אנחנו לא חסרנו אכזריות נעורים, ועל כן השכל הישר אומר כי אין טעם שנקונן היום על ההתדרדרות ביחסי אנוש, שבאה לכלל ביטוי בסִגנון ה“כסאח” הנפוץ בעשור החמישי למדינה, בחברה שנהיתה מנוכרת יותר ואלימה יותר.)

אמנם, השתדלנו בכל מאודנו שלא להיות “פלישתים” אולם לא נרתענו מלהסתופף בחוצות אשקלון. רבים מחברי, אניני הטעם, נהיו בני בית בטרקליניהם של פטרונים לאמנויות, התולים בחדרי הילדים את התמונות שהם באמת אוהבים, ובסלון – את הגחמה האחרונה של האמנות בת זמננו, שנראית להם כקשקוש של ילד. פטרון זה, שאינו מפסיד דבר מן החשיפה ברבים של סנוביזם נסבל, מצליח לעשות הון גם מבערותו. החוש המסחרי מלמדו לסחור במבוכת הקהל, שאינו יכול עוד להבדיל בין שרבוטי המכחול של הגאון לבין תנופות הזנב של חמורו של ניקיטה כרושצ’ב. הוא יידע להפיק תועלת חומרית אף מן הבורות המוחלטת של ההדיוטות העומדים בתור לעושר ומחקים בינתיים את התמוהים שבמעשי קודמיהם. בדיעבד יגיע למסקנה, כי הדברים הנשגבים מבינת אנוש שהוא קונה ומוכר נהיים ערך חברתי בר קיימא בעצם היותם סחורה עוברת לסוחר, המשביחה עם המוניטין שמוציאים לה, וכי המשאלה להבין מה שהוא מצליח לייקר שוב אינה חשובה.

פטרון זה, שמצא בגל החדש של הספרות העברית את הצידוק לערכיו, הוא שמחיבוקו צריך להתיירא המשורר, העושה את צעדי המרי הראשונים בשדה ספר, שמא בשעת חיבוק יגזוז הפלשתי את מחלפותיו, סוד כוחו. הפחד, שמא תמות נפשם עם פלשתים הוא שכופה על אמני כל הדורות לנדוד לבוהמיה. אמנם, מי שמחזיק בהשקפות מהפכניות אינו צריך מחלפות כלל. וכמותו, מי שאינו מתבייש להיות מעורב בפעילות פוליטית, כאזרח שאינו מוכן להפקיר עניין חשוב זה רק למי שעושה אותה קרדום להלום בו על ראש הזולת. אבל מי שחרת על דגלו כי אין לו בעולמו אלא מה שצרור בעורו, ואין דרך טובה יותר לממש את חד פעמיותו מאשר להשתזף תחת שמש אירופית לחוף הים התיכון, מקום שמצא את עצמו בגלל טעות שעשו הוריו, קשה לו להתבדל מן הזעיר בורגני, הדוגל באותם רעיונות עצמם בלי לכנותם בשם. על כן רואה האמן חובה לעצמו ללבוש גלבייה של בוז כלפי מי שמרשה לעצמו להחזיק בפילוסופיה שלו בלי לדעת מה זה בכלל פילוסופיה.

(ראוי לציין, כי דווקא מי שביקשו בשנים ההן לנתק את הקשר שבין הספרות למציאות הפוליטית הם שלא יתנזרו מן הפעולה הישירה באמצעות שירי מחאה. אולם אין להקדים את המאוחר.) הגלבייה של דן בן אמוץ, כבלורית המרדות המתפרעת, וחילוף המשמרות שבין יום ולילה, וכלל גינוניה של הבוהמה, לא היתה חידוש גדול בימים שנהיינו ככל העמים. כבר היו דברים מעולם. כאמור, התנהגות בוהמיינית היא המפלט האחרון לאמן, שאין לו בשורה נכבדה יותר מאישיותו. שכן אם ינהג האמן כאדם מן היישוב לא יצליח להתבדל מן “הפלשתי” המפרנס אותו. אולם תהום פעורה בין בוהמיין של מחסור ובין בוהמיין של שפע. הראשון מבקש לטעום טעם של חירות בעוניו, כמוציא מתוק מעז. הוא מתפרע מפני שאין לו מה לאבד מלבד הייאוש. בשנות העשרים, בעלייה השלישית, היה נפוץ בגדוד העבודה ובתנועת השומר הצעיר סוג של בוהמייניות, שנועד להעניק ערך של קדושה לכיבוש יצר הקניין. החלוץ העני חגג בהתפשטות הגשמיות את יתרונו המוסרי של פרולטר מרצון על פרולטר מלידה. המצוקה שמאונס נדרשה כאתחלתא דגאולה, ועל כן היה אפשר לרקוד מסביב למדורתה ריקוד של ביטול היש, אשר לפעמים נשא אופי של בעיטה בכל מה שמכונה “תרבות”, אף כי בעומק הלב קיננה המשאלה להניח יסודות לתרבות חדשה. הבוהמה של תל אביב הקטנה אף היא היתה שרויה במחסור, וגינוניה כלל לא נועדו להבדילה מן הבורגני, שהיה בימים ההם קהל הקוראים הנאמן לתרבות עברית, אלא דווקא לקרוא תיגר על אחיהם ממעמד הפועלים, שלא הסכימו להכיר בזאת כי גם בנאים של בתי שיר הם פועלי בניין.

חברי הבוהמה הזאת ישבו בבתי הקפה הצנועים של תל אביב הקטנה, שתו רק תה מפני שידם לא היתה משגת לקנות לעצמם גם עוגה, וקיימו בהם טקסים עצובים של מריבות על קוצו של יוד. בבית הקפה של האמנים היה אפשר לשכוח לשעה שאין להם למי שיעמלו. לשם לא חדרו רגשי האשם של מי שאינם יכולים להיות “פרודוקטיביים” בתקופה שהיפוך הפירמידה היהודית על בסיסה היה הצו העליון.

שם, מבעד לענן הקטורת של סיגריות זולות יכלו להסתיר בעניבה אדומה את הצווארון הלבן שמרחיקם ממעמד העמלים. בוהמיין של ימי השפע הוא דמות מאופּרה אחרת. אמנם, יש שהוא סתם מתחזה. בעצם הוא חנווני בעורו של משורר. אך ברוב המקרים הוא קרבנה הנוגע אל הלב של מצוקת שפע אמיתית. בלהיפך מאבות אבותיו, שעבדו אלוהי נכרים בגלוי ואת אלוהיהם בסתר, הוא נאמן לדתו בגלוי וסוגד לעגל הזהב בסתר. “אילוצים” של החברה ההישגית תובעים ממנו להקדיש חלק נכבד מזמנו לענייני החומר.

הוויה של מצליחנים כופה עליו את מושגיה. בלי להשתעבד למשרה של קבע, שעולים בה בדרגה וצוברים שנות ותק, אין הוא יכול להבטיח לעצמו לא רק את רמת החיים שתעניק לו את הפטור משעבוד לפרוטה, אלא גם את חופש התנועה של נווד בינלאומי, שמסעות המרחיבים דעתו של אדם מאפשרים לו לעדכן את רשימת הידידים שיכולים להביא לו תועלת ממשית. בעל כורחו הוא עסוק ביצירת תדמית ובמכירת עצמו כסחורה ארוזה היטב בתוך ייחודה. שנות החמישים נפתחו בצנע, ועל כן תחילה היה יכול המשורר להתעלם מאויבו הבורגני. אולם התגבשותם של ערכים, היפים לימי השפע, קֵרבה אותם זה לזה. האיש העושה את הישר בעיניו קידם בברכה את המשורר המעניק ערך רוחני לאנוכיות. הקפיטליזם הישראלי הנאור לא קיפח את חלקם של סופרים ומשוררים, שמצאו להם מקום בטוח בתקשורת או באקדמיה, מקום שם הצדק הפיוטי מוגן מפני אי הצדק היומיומי. בעל המאה, הנזהר רק ממי שפרנסתו אינה בטוחה ועלול ליפול עליו למעמסה, כיבד מעומק לבו את הבוהמיין המצליח, בהערכה עמוקה למי שיודע לעשות כסף מלא כלום. שכן כך רואה איש החומר את מעשה היצירה: אדם מפטפט ככל העולה על רוחו ומשלמים לו במזומן בעד כל מלה שלקח מרשות הרבים ושם בכליו.

שמשון המסכן. “הפלשתים” עטו עליו באהבה ובהוקרה. ועוד מעט, חש, אם לא ייזהר, תמות נפשו עמם. אלא שעתה, שוב לא היה המשורר יכול לברוח לבוהמיה. לפי שהבעל־בית, ההוגה הערכה לכל מצליחן, סיגל לעצמו גם את גינוניה של הבוהמה. אדם שהכול חפצים ביקרו כדאי לחקות את תסרוקתו, אולי היא מקור הצלחתו. אם יש למפורסם שולחן קבוע בבית קפה של אמנים אפשר להתיישב לידו ולהיעשות חלק מן התפאורה של “שלאגר”, שמוכרים לו כרטיסים בשוק השחור. “מרובע”, שמוכן להיות אוזן קשבת, ולוותר מלכתחילה על זכותו להטיל שנינה משלו לכירה הכללית, יכול בנקל להימנות על חוג הסועדים על חשבונם ליד שולחנו של משורר דגול.

גם אני ישבתי שם לפעמים. “כסית” אינו רחוק מן התיאטרון הקאמרי, שם עוד הייתי בן בית בשנות החמישים, ובתום חזרות הבוקר הייתי הולך עם השחקנים לבית הקפה, שממנו לא נעדרו, לא ביום ולא בלילה, כמה מוותיקי הבוהמה התלאביבית, שהכרתי בנעורי. משוררים “נשוקי סופה” ש“זהב כל צמה החולפה בחוצות תחמוד בקיאותם המופלגת” ישבו שם ו“הפטירו תפלות מפולפלת”, כלשונו של אלכסנדר בלוק (תרגום אברהם שלונסקי), להנאתו של קהל מעריצים קבוע.

הם שתו בצוותא, אף כי כפרו איש בכשרונו של רעהו, הואיל ומשוררים בדרך כלל אין להם מי שיעריץ אותם יותר משונאיהם. טובה להם צוותא של יריבות, המחברת אותם בחיבור אמיץ זה לזה, מבדידות בחברת חסידים שוטים. יחדיו “על תור הזהב יחלמו, נכמרים, יחדיו המו”לים ינאצו", כמין מטה כללי של המאבק כנגד נמיכות הרוח הטובעת ביוון המדמנה של “רקק החולין”. הם היו יושבים זה לצד זה, כאדמורים שניים אל שולחן אחד, ומניחים לצעירי המשוררים ולנוער המתבסם משנינותם ללקט שיריים משולחנו של הרב. משולחן זה שוגרו, לדפי הרכילות של עיתוני יום ו’ ושבועונים רעבים לפיקנטריה, באמצעות צד שלישי, אמרות כנף מבריקות. לעתים היה זה חזיון מעציב ונוגע אל הלב, לראות שם שניים מגדולי המשוררים של העת ההיא, שלונסקי ואלתרמן, אישים שלא היו חסרים תבונה מעשית וידעו גם להפיק תועלת ממשית מקשרים מועילים עם אנשים שאין להם כל זיקה אל השירה, כשהם שרויים בשמחה מדומה של בגילופין, העתידה להתפכח בעצב רב, מעניקים למעריציהם רגעי חסד של הארה אלכוהולית, ומקצרים לעצמם את החיים. היחיד בדור ההוא שנתתי אמון מלא בטוהרתה של בוהמיינותו היה אברהם חלפי, שחקן, משורר ופילוסוף, שלא נגע בו כוח הכובד. הוא לבדו, כך האמנתי, ריחף מעל פני “רקק החולין” בנעליים נקיות מיוון כל חומר, ולא בנה לו בית, שיוכל להיות בעלים לו.

דור המשוררים החדש, הצעיר אף ממני, שבא בשערי בוהמיה, קיצץ את מחלפותיו אצל הספר, לבש בגדים שאינם מביישים עובד משרד החוץ, והחליף את המקטרת בסוכריות נגד שיעול. המאבק באויב הפלשתי הוצנע בתוך השירה עצמה. האירוניה, שהצליפה בו בשפה יומיומית1, בלי שישגיח בה, היתה נקמתו העצובה של שמשון, גזוז המחלפות, שקיבל עליו לציית לחוקיה של פלשת, העושה מעשי סרגון ודורשת שכר בעד אור לגויים. הסנוב, היה אבי אומר, אינו מתיירא ממשברי לוחות. הוא מתיירא רק ממי שמבקש לצקת לוחות חדשים. מי שאומר לו כי אין לוחות בכלל – הוא ידידו.

הביקור בבוהמה של תל אביב תמיד הסתיים אצלי במבוכה כלשהי. בימים ההם, סופר חבר קיבוץ, אף כי הבוהמיין הוא עמיתו, שמתייסר עמו באהבה אחת למלה הכתובה, ולפעמים הוא אף ידידו, לא היה יכול להיות בוהמיין. ברנש זה, שלגרביו תפורים שרוכים, סימן היכר לחבר קיבוץ בימים ההם, היה יושב במושב לצים שכולו נעימות בהרגשה שבעצם הוא מתחזה. אמנם, שתה עם עמיתיו, ואף השתתף בהילולה של רכילות וניבול פה, אולם לא היה יכול להשתתף בטקסים החשאיים של בוז למי שמזונם הרוחני הוא שירי מולדת. בשובו הביתה הוא סועד עמם על שולחן אחד.

כאחרים, אף אני לא התנזרתי מרכילות שיש בה חן וחריפות לשון. אך לא יכולתי לשאת את זחיחות הדעת של כמה מן המאורות הגדולים של השירה, שהתירו לעצמם להשמיץ בגסות משוררים בינוניים. כביכול, יומרה מתירה גסות רוח, והמשורר העלוב, שנזכר לגנאי, צריך להכיר טובה למשורר הדגול שעלה על שולחנו ונטרף שם. לא ראיתי בעין יפה את הזלזול שמזלזל איש הרוח בעולמם הצר, “כעולם־נמלה”, של פשוטי אדם, שקפצו עליהם, אחרי שצלחו את ימי הרעה והרעב והמלחמה, מאוויים של זעיר בורגני: קורט של רווחה, נעלי בית רכות של צמר, וקצת פינוק חשמלי בפינת הבישול המשפחתית, המבקשת לגדור לעצמה רשות זוגית בתוך רשות הרבים. כלום לא מגיע להם לנוח מן המאמץ שעשו כאשר ביקשו להיות הדשן על אדמת הלאום והשמן על גלגלי המהפכה העולמית?

התקשיתי להזדהות אף עם שאט הנפש שביטא יזהר סמילנסקי, סופר דגול שראיתי בו ידיד ומורה, כלפי אנשים דלי דמיון היושבים לפנות ערב על המרפסת, משחקים בקלפים, וקוראים עיתוני ערב, תחת ליהנות מזיוו של עולם ומספר טוב. הבן לא יכולתי להבין על מה יצא קצפו? אני, לא היה איכפת לי כלל שקהה אצל המעמד הבינוני החוש האסתטי. רק לרחם יכולתי על מי שחיים בעולם שאין בו מוסיקה ושירה. אבל לא יכולתי לקבע בעצמי יחס של שאט נפש, ברוח התפסן בשדה השיפון של סאלינג’ר, שנעוריו שמורים לעד, כלפי אנשים שחטאם היחיד הוא שהם תתרנים בכל הנוגע לאמנויות היפות. אותי עניינו עמדתם בענייני דיומא, חריצותם ויושרם יותר מאשר יכולתם להבדיל בין שירה נכונה לגרפומניה. ודאי וּודאי שלא ראיתי את עצמי זכאי להתנשא, בשמה של רוחניות צרופה, על חברי לקיבוץ, הרוצים לעשות לביתם אחרי שכל חייהם עשו לבית הכללי.

ועל כן, אף כי השקתי כוסית בחפץ לב עם עמיתי המשוררים, הלועגים לכל מי שענייני החומר קודמים אצלו לענייני הרוח, ראיתי את עצמי כמי שבוגד בחבריו הטובים, החולקים עמו את גורלו, אם אתיר לעצמי להסכים עמם כי האש של החמרנות, החורכת ואינה מחממת, אכלה בארצנו כל חלקה טובה, וכי גם הקיבוץ של העידן החדש שוב אינו מה שהיה לפנים, חלוץ ההולך לפני המחנה, אלא הוא חבורה של זעיר בורגנים בנעלי עבודה, אשר מרוב שגמרו אומר שלא לסגוד למולך של הממון הם משועבדים לפרוטה. נרתעתי מלשמש עד המלך, המוסר עדות על חבריו.

אף כי לא אחת הסבו לי אלה עגמת נפש, בזלזול באיש הרוח שהפגינו ברגעים של יוהרה, הפוקדים כמעט כל אדם מיומן במקצועו, לא מצאתי בי צורך להחזיר להם מידה כנגד מידה, כפי שעשו לא אחת סופרים חברי קיבוץ, שראו את עצמם כקרבנותיה של קרתנות. בעיקרו של דבר לא היכרתי כלל באבחנה זו שבין עניי רוח לאנשי רוח. שכן, כשם שיש בעל־בית שאיננו סנוב כך יש איש רוח שהוא סנוב גמור. ולאיש הרוח הסנוב יש כלים, שאין לבעל־בית, להפיץ רעיונות שבאפנה ברבים. רגש קדמון אמר לי כי כל העושה ליישובו של עולם הוא ריבון בעולם, שכן הוא מאלה שמעשיהם מרובים מחכמתם ועל כן היא מתקיימת, וכי בכל אדם העושה למען זולתו מסתתר איש רוח, אף אם אין לו אוזן כרויה לשירה, כשם שבכל משורר העושה רק לביתו מסתתר זעיר בורגני יהיר, שפגיעתו רעה.


 

יג. מדברים בעדם

בשנים 1951־1952 עשיתי חצי שנה באירופה. אחרי שתי הצגות רצופות בתיאטרון הקאמרי ראיתי צורך להעשיר קצת את הידע הכללי באומנות הבימה. תיאטרון אין לומדים אלא בתיאטרון, אמרו לי יודעי דבר. מי שלא ראה הצגה טובה בלונדון, או, בשעת הדחק, בפריס, אינו יודע מה זה תיאטרון. קיבלתי עצתם ונסעתי ללמוד אלף בית בלשון עם זר.

איגרת מן הסניף המקומי של ארגון התיאטרון הבינלאומי אל המרכז האירופי זיכתה אותי בתעודה שפתחה לפני את שערי התיאטראות באירופה, אולם לא היה ביכולתה להבטיח את קיומי שם.

נסיעה לחו"ל בימים ההם לא היתה דבר של מה בכך. מטבע זר, שהיה אז בקיצוב, לא ניתן אלא לעניינים חיוניים. פקידי האוצר לא היו סבורים, כזלמן שזר, אז שר החינוך והתרבות, שהרחבת הדעת שלי נחוצה למדינת ישראל, הדלה בדולרים. ואחרי שיצאתי לאירופה, וחמש לירות שטרלינג בכיסי, נתברר שהקצבת המטבע שלי עוכבה באוצר.

כעתה כן אז, פקיד במשרד האוצר היה יכול להפר עצת שר לענייני תרבות. היתה נחוצה התערבותו של דוד הורביץ, נגיד בנק ישראל, כדי להמיר לי שלושים דולר לחודש בשער החליפין הרשמי. עד אז חלק עמי יגאל אלון את קצבת הסטודנט שלו, פת ידידות זכורה לטוב. זכורני, שבדי עמל שכנעתי אותו לקבל בחזרה את ההשקעה שלו בחינוכי. שהיתי שלושה חודשים בלונדון ושלושה בפריס. באחרונה הייתי צריך להרחיב את ידיעותי לא רק בתיאטרון אלא גם בלשון הצרפתית. תיאטרון טוב אדם קולט גם בלי ידיעת השפה, אמר לי בפריס מומחה אחד לשירה יפנית שלא ידע כלל יפנית. רעיונות מופרכים כאלה היו אז באפנה. אני לא נתפסתי להם. ראיתי צורך להבין כל מלה והקדשתי רוב זמני ללימוד השפה.

דברים הרבה למדתי באירופה, תיאטרון רק מעט. ואף כי עוד הוספתי לכתוב מחזות מפעם לפעם, בהיענות למשאלות של בימאים ושחקנים יותר מאשר לצורך פנימי, כבר בעונת הלימודים ההיא נתעורר בי החשש שאיני איש תיאטרון מובהק. התיאטרון הוא מוסד חברתי המעמיד על בימה אירוע אמנותי המתרחש בפומבי.

תמהתי אם אכן נועדתי מטבע ברייתי לעמוד מאחורי הקלעים של האירוע החברתי הזה. החיבה לדיאלוג שנון, ולמתח הדרמטי, אינה מצדיקה את השימוש בכלי ביטוי, אשר בתוך תוכי קשה לי להשלים עמו. התיאטרון – קרי: הבמאי והשחקן – תובע ממני לכפות על הנפשות הפועלות להתנהג על פי “חוקי הדרמה”. לא מצאתי עניין בדמויות הללו. הן צועקות במקום שאני לוחש. לחכמת הפשרה, שעליה העולם עומד, אין כלל מקום על בימה מוארת לעיני קהל, הצמא להתרחשות מסעירה, חורגת מן הרגיל. כדי לספק צרכיו של צופה, הירא מפני השעמום ומעדיף את המלה המדוברת על המלה הכתובה, נאלצות הדמויות להתעוות והחיים להתעקם. ההיסטרי וההיסטריוני גזורות מאותו מקור עצמו. מלפומנה, המוזה של הטרגדיה, הנושאת מסכה טרגית מחזיקה בידה אלה או חרב, כהרקולס. בדרמה שלי לא היה מקום לא למסכה, לא לאלה ולא לחרב. אף לא לדמויות האומרות יותר משנחוץ והכרחי. ואת הרקולס כלל לא היה לי חשק לשבץ בכתבי. המנוצחים היו קרובים ללבי יותר מן המנצחים. אולם עניין זה ראוי לעיון בפני עצמו.

גם הפגישה המחודשת עם אירופה – אחרי ביקור קודם בשנת 1947 – ראויה לפרק בפני עצמו. ישות זאת, שכבר היתה לה בתודעתי תמונה מחלומו של אבי, ונוספו לה שרטוטים שציירו בה פרקי ספרות יפה, לא היתה יכולה להיעשות מציאות אלא אחרי שהצלחתי למחוק מן הדמיון מה שהטביעו בו יצירות המופת של הספרות המתורגמת.

בשובי לארץ, באביב 1952, אף כי הוטלתי הישר לתוך הוויה חקלאית מובהקת, ניהול ענף הפלחה בבית אלפא אחרי שנת בצורת, חשתי, ככלב שקולט ריח זר בסביבה מוכרת, בשינוי הערכין שחל בארץ. לא הייתי צריך להרחיק לכת. בחוג מכרי, מי שגדלתי עמם בתנועת הנוער, במחנות העולים ובשומר הצעיר, נתרחשו במהירות מפתיעה התמורות שנסקרו בהרחבה בפרקים הקודמים. רבים מחברי, שלפנים נתייראו מן הזעיר בורגנות ונשבעו אמונים לנעורי הנצח של בעלי אידיאות, שאינם2 מזקינים לעולם, הפרו תורתם. רבים מהם עזבו את הקיבוץ, הקימו בית ונאלצו לעשות לביתם. אחדים מהם סתם השלימו עם עובדות החיים:

אשה וילדים אינם מתירים לאדם להשתעשע ברעיונות המרעיבים את מי שחייהם תלויים בו. הם יצאו להרחיב את השכלתם, בהתאם לכישוריהם – ביטוי שנולד אז בשעה טובה מזיווג של בעלי כשרונות לבעלי שאיפות – כדי שיוכלו להבטיח למשפחתם את רמת החיים שתאפשר להם לשמור על קשרי הידידות עם המצליחים בבני דורם. אחרים, שמצאו בלבם נטייה לפעול בתחום הפוליטי יצאו לממש את ייחודם, במידה זו או אחרת של ענווה, או בלעדיה. בחיק המפלגה האם, שבחצרה השתעשעו כנערים, יכלו לפסוע, אט אט, בדרך מן ההבטחה אל ההגשמה. אחדים אצה להם הדרך. כמה מן הזריזים שבחבורה, בעלי כשרונות ארגוניים מסוימים וכושר ביטוי מתקבל על הדעת, הועידו לעצמם עמדות בכירות בשירות לציבור. דברים, ששנים אחדות לפני כן הפה ללב סירב להגיד, נאמרו עתה במידה זו או אחרת של יושר. “קרייריזם” היתה מלת גנאי בכל תנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת, שחבריהן העדיפו אורח חיים שסימניו עבודה קשה, צניעות, הסתפקות במועט, ובעיקר – ויתור על השררה.

מי שבחרו להתמודד על עמדות של מנהיגות היו צריכים להלביש לשאפתנותם כתונת פסים אידיאולוגית. מעטים ביותר הודו, ביושר גמור, שיש להם שאיפות פרטיות, הבוערות בעצמותיהם ממש כיצר היצירה אצל בעלי הכשרון האמנותי. רבים נטו לנקוט לשון מתחסדת, שמיעטה את אמינותם אף כי היו בהחלט אנשים בעלי דעות מוצקות ולא רק ברנשים השולחים ידיים רעבות לשלטון. בקבלם את דין התנועה בהבעה מיוסרת, כאילו הבכורה שעטרו לראשם היא נזר קוצים, הפסידו לא מעט מאמינותם, אף על פי שהיו אנשים רציניים, בעלי דעות מקוריות. אך הם לא יכלו לוותר על נוסח מחייב של העמדת פנים, שהיה חיוני לשמירת הקשר החברתי עם העורף האידיאי, קרי: עם ידידיהם מנוער שלא נטשו את המערכה הקשה בחזית העבודה השחורה.

(מי שפטר עצמו מלכתחילה מהעמדת פנים היה יגאל אלון. בעצם ימי המלחמה, בקיץ תש"ח, דיבר בפירוש על התפקיד שהוא וחבריו עתידים למלא בתום המלחמה. הוא לא השתמש בלשון עקיפה כלל. בלילות של המתנה לשעת האפס היה משתעשע, קצת בהומור וקצת ברצינות, בהרכבת הממשלה שתוקם בתום תקופת בן גוריון. לכל אחד מחברי המטה נועד תפקיד ההולם את עיסוקו הצבאי. אף לי. כיוון שלא היה בדעתי כלל ללכת בנתיב שסלל למעני, איחלתי לו בסתר לבי שלא יקרה אותו מה שיקרה אותי. היום אין טעם להיות חכם שלאחר מעשה. אך מותר להניח כי בנסיבות פוליטיות אחרות, ואילולא עשה שתיים שלוש שגיאות חמורות כדי לקיים את דין התנועה, ודאי היה מגיע למקום שהועיד לעצמו – ראשות הממשלה.

מכל מקום, כאשר אמר בשנת 1950 לדוקטורנטית להיסטוריה בקמברידג’, בלי כל הצטנעות, שהוא נושא את נפשו להיות ראש הממשלה, חזרה העלמה מן הפגישה עמו נדהמת: האיש אינו יודע איזה נזק הוא גורם לעצמו בגילוי הלב הזה!) רבים מחברי בתנועת השומר הצעיר, שעזבו את הקיבוץ, העדיפו לממש את ייחודם בתוך המערכת האקדמית. אחדים אף לא ידעו במה הם מתעניינים, ויותר מששבו לחבוש את ספסל הלימודים כדי לספק סקרנות אינטלקטואלית הלכו שמה כדי לרכוש לעצמם מקצוע שהכנסתו מבטיחה רמת חיים גבוהה ואינו כרוך בעבודת כפיים.

הבון טון החלוצי דרש להתעלם משתי המשאלות הללו. היה נוח יותר לדבר על התרומה הסגולית לחברה הישראלית, הזקוקה לכל ניצוץ של כשרון כדי לעמוד במשימות הצפויות לה במחצית השנייה של המאה העשרים. היו בהם ששמרו על קשר עם המפלגה, הדוגלת ברעיונות שדגלו בימים שצעדו בסנדלים ובמכנסיים קצרים בתהלוכות של אחד במאי. אולם הם הסתפקו בזיקה שאינה מחייבת. לא קסמו להם עמדות של מנהיגות במפלגת מיעוט, שאינה יכולה להבטיח לחבריה את התפקידים הבכירים במנגנון המדינה.

חברי המחנות העולים, שמצאו את עצמם במפ“ם, אחרי האיחוד בין מפ”ם ואחדות העבודה בזמן מלחמת העצמאות, הלכו אף הם באותה הדרך. אולם אלה מהם, שהצטרפו לתנועה המאוחדת אחרי הפילוג שחל במחנות העולים עם פרישתה של התנועה לאחדות העבודה ממפא"י, נהיו, במרוצת השנים המעטות שחלפו מיום שהשתחררו מן הצבא, פרחי הכהונה המסתופפים באולמיה של ההנהגה ההיסטורית ומכנים אותה בשמה הפרטי. שנים מעטות אחרי הקמת המדינה הוסיפו אחדים מהם לקיים את אחדות ההלכה והמעשה בקיבוץ, שממנו יצאו לפעול בשורות התנועה והמפלגה. אולם אחרי שגילו כמה קשה להגיח מן הכפר לשליחויות ארוכות טווח, עזבו את הקיבוץ והקדישו את חייהם לשירות הכלל.

כיוון שהפסידו מעט מכוחם של המגשימים בפועל, שמעדיפים אותם על עדת המאמינים בלבד, נהיו מפלסי נתיבים חדשים להגשמה, ויצאו לחפש את המטבע האבודה של החלוציות במקומות מוארים יותר: בשורות המפלגה ובשירות המדינה, מקום שם אדם צובר לו זכויות ותק ומטפס מדרגה לדרגה. הם היו, בעיני עצמם ובעיני רבים מבני דורם, המועמדים הטבעיים לרשת את קודמיהם. שכן בנוסף על עברית עדכנית הביאו עמם גם תהילה צבאית, כזו או אחרת. כיוון שזכו לברכתו של בן גוריון, לא היו צריכים אלא לצאת בבשורה חדשה כדי לדלג על דור הביניים, שלא עמדו לרשותו אלא מנגנון מבוקר היטב והסגולה הברוכה של הנאמנות למפלגה.

אולם דומה, שאף כי יצאו למאבק על ערכים ולא על משרות, ולא תבעו אלא דיון פתוח והליכים דמוקרטיים יותר של בחירת הבכירים למוסדות הציבור, לא השכילו חברי המשמרת הצעירה של מפא"י להיות אנשי בשורה. הם לא הוסיפו למצע המפלגה שום רעיון גואל. חוששני, שההצלחה היחידה שיכלו להתפאר בה, היתה חיסולו של זרם העובדים בחינוך. אף בזה הלכו בעקבות רבם. בן גוריון היה נכון משום מה לוותר על זרם העובדים בשביל לקיים אותה ממלכתיות, שטיבה לא היה נהיר די הצורך, אך היתה אמורה לשמש כור ההיתוך שבתוכו מתיכים יוצאי גלויות שונות ועושים מהם עם שלם.

אחדים מצאו את עצמם יושבים לבטח במשרות, המבטיחות גם פת לחם וגם קצת כבוד. הם קיבלו עליהם לשאת באחריות שנפלה בחלקם מתוך הכרה של שליחות, שנעשית תוקפנית יותר ככל שהרגשת הייעוד מתמעטת והולכת. הם היו כאותה כלה היודעת מדוע היא נכנסת לחופה אבל מעדיפה להתקדש במצווה. שנים אחדות הוספנו לקיים מעין דיאלוג משני עברי מתרס פוליטי, עד שחדלנו, מטעמים שונים. קצתם, הזמן גרמם. קצתם – ניגודים פוליטיים. אף ההבדלים באורח החיים החלו לתת אותותם. ידידותם של בעלי הדעה לבעלי המאה מרחיקה אותם מן הפרושים.

זכורני, כמה דחתה אותי זחיחות הדעת של אשר ידלין, שנהיה פעיל חרוץ של המשמרת הצעירה והילך בין מכריו מלשעבר כמי שמחזיק בידיו את המפתח לעתידם. “אחיך כבר עובד בשבילנו,” אמר לי כאשר העמיד אחי, דוד שחם, את שירותי משרד הפרסום שעמד בראשו לרשות מפא"י בבחירות לכנסת השלישית. “אתה רוצה גם כן?”

אירוניה, שגלגלה בין הומור לרצינות רעיון חבוט: הכול עומדים למכירה ויש רק להשתוות על המחיר. המבט הפיקח שנתן בי הקים מחיצה ביני לבינו. הכרנו זה את זה לפנים. הוא למד עם אחי בכיתה אחת והיה מבאי ביתנו. נהגנו לשחק שח זה עם זה, אך לא נהיינו ידידים. קצת הגיל גרם וקצת אותה ציניות, שהביכה אותי בתקופה שעדיין לא ידעתי כמה הומור יכול אידיאליזם לשאת.

נפגשנו שנית במחנות העולים. כאשר עזבתי את התנועה הופקד הוא, הבוגר ממני בשנתיים, שלא על פי הנוהג, על החזרת חניכי, שיות תועות, אל חיק העדר. דומה, שהגזימו קצת בהערכת המבוכה האידיאית הצפונה לחניכי בגלל כמה גמגומים מארקסיסטיים שהרעפתי על אוזניהם. לשון של קרבה שנקט עמי אחרי שלא נפגשנו למעלה מעשר שנים, נראתה לי כדבר שאינו במקומו. שמעתי בה צליל זר ברוח הזמן החדש. הקץ לסגנון הישן. מעתה לכל דבר יש מחיר, לא ערך. שתקתי.

הזבוב מדאשתקד אינו יכול לעקוץ צרעה. בשנת 1958 יזמו חברי המשמרת הצעירה, בהם מדריכי במחנות העולים, פגישות קבע של צעירים מכל מפלגות הפועלים, לבירור שאלות יסוד, ובעצם, להכין “מלמטה” את איחוד תנועת הפועלים. פגישות אלה נקטעו באבן מחמת הפחד שעורר עצם הרעיון בקרב ההנהגה של מפ"ם. שם נתפס המועדון החברתי ההוא, בצדק כנראה, כמין ניסיון ממולח של בן גוריון להידבר עם דור הבנים מעל ראשי האבות.

אך פרישתי שלי מן הדו שיח ההוא לא היתה קשורה כלל באירועים פוליטיים, אף לא בהתקרבות וההתרחקות של מפלגות הפועלים, אלא בהכרעה אישית חד משמעית. לא איידה אבן במי שבחר לשרת רעיון במסגרת מפלגתית. כיוון שאיני מכיר דרך אחרת לממש את הרעיון הדמוקרטי, מגוחכת בעיני התנשאותם של אנשי הרוח על מי שמצאו בלבם שאפתנות המתיישבת עם צורך כללי. לא יהי חלקי עם מי שעוסקים במלאכות עדינות ומזלזלים במי שעושים במלאכה הגסה של המעשה הפוליטי. פוליטיקאי אין לו ברירה אלא להתמודד על מעמד, שיאפשר לו לתת את הבכורה לדעתו שלו. מימי לא הייתי פתי, המאמין כי כל המתהלך בפרוזדוריה של ועידה מפלגתית, וטיוטה של מצע בידיו, הוא כמשה ואהרון. אולם רחוקה ממני צרות העין של האומרים כי הכול נמצאים שם בשביל לחטוף שיריים מסעודתו של הרב.

וגם איני סבור שבראש השולחן יושב חולה בשיגעון גדלות. מקובלים עלי דברי אבי, שהיו מכוונים ללומדי תורה, אך הם יפים גם למנהיגים חילוניים: תמצא גם רבנים שיש אלוהים בלבם.

רק על עצמי גזרתי: על הענף הזה לא אשב. ולאו דווקא מפני שהתאווה לאמת, הכרוכה במלאכת הסופר, עלולה לכרות אותו, או מפני שחששתי שמא ידבק בי רבב במקום שמייצרים כה מעט ומעלים אבק רב כל כך. מטעמים אחרים. ראשית, לא בטחתי בכשרונותי. חששתי, שמא יצר ההתבוננות, הטבוע בי מלידה, יחליש אצלי את הכושר למקד את מבטי בעיקר ולהתעלם מן הטפל. יראתי שמא לא אוכל להתחבר אל נפשות מתות שדעתן כדעתי, כמתחייב ממאבקי הכוח, שהחיים הפוליטיים אי אפשר להם בלעדיהם. אף לא אוכל להתרחק מאנשים שיש נשמה באפם רק משום כך שאנחנו חולקים זה על זה.

מי שנחוץ לו להעמיד את גייסותיו במבחני יושר, צפויה לו תבוסה בטוחה בשדות הקרב של מרכזי הכוח המפלגתיים. שנית, ידעתי שלעולם לא אוכל להקדיש את עצמי לעניין הפוליטי מתוך התמסרות גמורה, שבלעדיה דבר אינו נעשה בשלמות. יצר היצירה לעולם אינו מניח אותי לנפשי. ניסיון מועט בתחום הזה לימד אותי, שרב הנזק מן התועלת שיכולים לגרום החובבנים, הקופצים אל הזירה הפוליטית כאילו כלליה של התאגרפות זו כתובים על נייר משי. לעתים קרובות משרתת תמימותם דווקא את יריביהם. ושלישית, התחזקה אצלי בימים ההם ההכרה, כי בכלל הדגלים שלא דהו אחרי קום המדינה, איני מכיר נהיר צבע יותר מאשר הדגל שרשומה עליו הזיקה לעמל. כלומר, לעבודה השחורה. האמנתי, כי זו שהכול מואסים בה מכבדת את בעליה יותר מזו שהכול רוצים בה.

אמנם, היטב ידעתי, ששוב אין הדברים אמורים בעבודת כפיים מפרכת, ברוח משנתו של א.ד. גורדון, זכר צדיק לברכה, אלא גם בעבודות שהראש ממלא בהן תפקיד נכבד מן הזרועות, אולם לעצמי הועדתי את העבודה שמלכלכת את הידיים אך מטהרת את הנשמה. למראה מצוקותיה של ישראל השנייה נתחזקה דעתי, ונתתי לה גם ביטוי בפומבי, שראוי לנו, הוותיקים בארץ, שלא נניח לעולים החדשים לבדם את העבודות הבזויות בעיניהם. בימים שחברי הקיבוץ היו מודאגים, שמא שוב אינם נחוצים, הואיל וכמה מן התפקידים שקיבלו עליהם לפני הקמת המדינה נמסרו בידי המוסדות המוסמכים, האמנתי כי דבקותם של חברי קיבוץ, יוצאי אירופה, ילידי הארץ ומשכילים, בעבודה השחורה, אף היא בגדר שליחות בימים שנטל העבודה הקשה נופל רובו ככולו על בני עדות המזרח. רעיון, שרבים מצאוהו מופרך מכול וכול. אינני בטוח שצדקו.

השקפה זאת, שהתחייב ממנה אורח חיים שאינו יודע פשרה, שללה מלכתחילה גם את הרעיון שאיפנה מן העבודה כדי להרחיב את השכלתי. למעט חודשי החורף, שבהם התמסרתי לעבודה ספרותית, שנוגסת ממנה בלי רחם הפעילות הציבורית, עבדתי בפלחה, למעלה ממחצית היממה, לפעמים שבעה ימים בשבוע. שבתון לצורך לימודים נראה לי כמעט כהסתלקות מערכים. כך אירע, שכאשר הלכו חברי לפקוד את ספסלי המוסדות להשכלה גבוהה, למלא מה שהחסירו בתקופה החלוצית של חייהם ולהכשיר את עצמם לתפקידים המחייבים ידע רחב יותר, בחרתי לוותר על צורת הלמידה המתוקנת, המזכה את בעליה בתואר ובפועל, והסתפקתי בהעשרת הידע החקלאי בקורסים של ארגון עובדי הפלחה.

אולם לא מתוך הרגשה של קרבן על מזבחה של דת העבודה בחרתי בחיים הקשים של אוטודידקט, שאין בידו תעודה, המאשרת שמותר לו לשכוח מה שידע לפנים בלי שתתמעט יוקרתו, והוא אנוס, כיהודי זה במכללה של זרים, להוכיח שהוא יודע משהו על בוריו לפני שמתירים גם לו להביע דעה. שכן אף זה קיבלתי מאבי: סופר אסור לו לחדול מן הלימוד כל ימי חייו. ומכיוון שלעולם לא יוכל לדעת באוהלה של איזו תורה ירצה להמית עצמו בנוּח עליו רוח היצירה, מוטב לו שיוותר על המסמך, המאשר שכבר סיים את חוק לימודיו, שמא תזוח עליו דעתו ויחשוב שכבר הוא יודע דבר מה ומותר לו להתחיל לדבר כבר סמכא.

הסכמתי עם אבי, כי גזירת גורל היא, שהסופר הוא תלמיד נצחי בבית המדרש של החיים. הוא אוחז בזה וגם מזה אינו מניח את ידו, ולעולם אינו פוסק הלכה במקום שיש ספק הלכה, ואינו מביע דעה למדנית במקום שמותר לכל היותר לומר דעה תלמידית. לעתים כה קרובות הממני אבי בבקיאות מפליאה שרכש מן העיון בספרים, שלא חששתי שמא אלך לעולמי נבער מדעת אם לא אקח “קורסים” על פי תכנית לימודים שנפסקה למשכיל מן השורה.

כספרייה בבית אבי כך היתה השכלתי שלי. לא היו בה לא שיטה ולא סדר, אף לא מדורים המגישים לקורא עניין שלם. הקריאה בה דמתה לטיול פרוע בעולם הגדול יותר מאשר לבית עקד של ספרים. בנעורי קראתי כמעט כל מה שמצאתי בכוננית שלו. היו שם ספרים מכל זן. היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, עצות בענייני מין, רומנים, שירים, ופמפלטים פוליטיים. היו שם ספרים שקיבל במתנה וספרים שנשלחו אליו כדי שיכתוב עליהם רצנזיות, וספרים שאסף כדי להרחיב דעת לשמה, וספרים שחיבר וערך, וספרים שהקדישו לו תמהונים שהוציאו ספר במהדורה יחידה לשם חלוקה בין ידידים, וספרים שנותרו מימי ה“כתובים”, וספרים שנתגלגלו במערכת “דבר”. שום מערכת לימודים סבירה לא היתה מקבצת אוסף מוזר כזה של ספרים, המריצים את קוראיהם מעניין לעניין ואינם מלמדים אותו דבר אחד שלם. כל ימי צברתי ידע באותו האופן, כשוטטן בשוק המציאות. “משנה סדורה”, לימדני אבי, נחוצה רק למי שבא ללמד.

המורה מבקש להנחיל לתלמידיו ספר כתוב. מי שבא להוסיף ספר משלו אינו זקוק לה, שכן היא עלולה לנעוץ את מסמרותיה בדמיונו היוצר ולרוצעו למזוזה קיימת. הביטוי משנה סדורה נתעטף כאן במרכאות, לזכר הרוגז שעורר הביטוי הזה באבי. בשרו של אבי סמר עליו בכל פעם ששמע את התואר “משנה” מוכתר לצרור מאמרים שדופים שיצאו מעטו של למדן נוקדן, או לאסופת נאומים, בעברית קלוקלת, של עסקן ציבור שיצא לגמלאות.

הלכתי בדרכו של אבי, אך לא ממש בעקבותיו. הוא הוסמך לרבנות קודם שנתן את הבכורה לשיטוט החופשי, ופנס בידו, בחשכת האמונות והדעות. אני הייתי צריך להשליך מאחורי גווי דבר שלא היה כלל בידי. יתר על כן, בניגוד לדעתו, אני הייתי סבור כי גם אדם, שאיננר נחפז להפיק תועלת מיידית מתלמודו, לא יינזק מקצת השכלה אקדמית. סמוך לבית הספרים הלאומי יכול גם הסופר לקצר לעצמו את הדרך אל אוצר הדעת, האצור שם בגנזך, עושר השמור לבעליו לטובתו, ולחסוך לעצמו מאמץ יתר הכרוך בגילוי מה שכבר נגלה לאחרים. (כמקרהו של סנדלר אחד באודיסה, כך שמעתי מאברהם חלפי, שבא לרשום “פטנט” על רעיון מתמטי־הנדסי, שהגה מדעתו, ואיבד את עצמו לדעת אחרי שנודע לו כי כבר קדמו פיתגורס.)

אך בימים ההם לא היה יכול חבר קיבוץ לפקוד את ספסלי האוניברסיטה אלא אם כן קיבל עליו ללמד מה שלמד. ואני מן ההוראה ביקשתי למשוך את ידי. קצת מפני שהיתה עלולה להרחיק אותי מעבודת הכפיים, שאת דגלה ביקשתי לשאת בגאווה, וקצת מפני שחששתי מפני הרגלים של מורה, שאין בהם ברכה לסופר.

מי שרגיל להטיף לקח ומוסר אינו יכול לדבר אהבה. הוא עלול להסס פעמיים לפני שהוא כותב פרקי ספרות, שאינם כפופים לשום תכנית חינוכית, ולפעמים הם ממש לא חינוכיים. אף כי בחשבון ארוך גם מן הספרות אפשר להפיק תועלת לימודית, כמו מכל פגישה עם האמת, כדאי לו לסופר שירחיק דעתו מן השיקול החינוכי כשהוא יושב לבדו מול המלים המקפצות כנגדו ותובעות ממנו לשבצן בשורותיו, מלה נכונה כנגד כל מחשבה בהירה. אמנם, ראיתי גם סופרים מורים, שמשלח ידם לא קלקל להם את כושר היצירה, אולם אני חשדתי בעצמי, שאם לא אגן על עטי מפני סגנונו של מי שבא להנחיל ערכים לדור הצעיר, עלולה להתקפח אצלי היצירה, סוס פרא זה, שאפשר לרכוב עליו רק כשהוא משולח רסן, ובלי אוכף, ובשדה פתוח מאופק אל אופק.

שנים אחדות, בתקופה שקיבלתי עלי לרכז את ענף הפלחה ואחר כך לשמש כמזכיר הקיבוץ, מלאכה שבימים ההם היתה נעשית “אחרי העבודה”, מיעטתי לצאת מן הבית. ביקרתי לעתים בבית הורי, להציג בפניהם את נכדיהם, ובפני ילדי את העץ שממנו נפל תפוח זה שקיבל עליו להיות אביהם, וטיפלתי בספרים שראו אור בעת ההיא. מפעם לפעם גם הצצתי לתיאטרון הקאמרי, שערך את החזרות האחרונות לקראת הצגת הבכורה של המחזה “חשבון חדש”. לא תליתי תקוות מרובות בניסיונותי החוזרים ונשנים להתערב בעבודתו של הבמאי כדי להחזיר את המחזה אל כוונתו המקורית. חשתי, שאין לי סיכוי רב להזיז במאי, הבקי בענייני התיאטרון יותר ממני, מדעותיו הנטועות.

יוסף מילוא חזר אז מאירופה חדור הכרה שעבר זמנו של התיאטרון הריאליסטי והגיעה שעתו של התיאטרון הפיוטי. על המחזה שלי “חשבון חדש”, שהעלה בעיה מוסרית בדרמה ריאליסטית, נפל הגורל להתחבר אל רוח הזמן באמצעות תאורה חלומית, שלא הלמה את האור המסנוור בדרום ים המלח. התפאורה המרומזת היתה יפה לתיאטרון האבסורד אך נראתה מגוחכת במקום שפורקים אדנים ממשאית, ונוסח הדיבור הפיוטי והחגיגי שתבע יוסף מילוא מן השחקנים לא הלם את הדיון על אשמתו של מי ששיתף פעולה עם הגרמנים.

את התחום ה“פוליטי”, מכל מקום, זנחתי כליל. אף כי היה לי בו עניין רב, גזרתי על עצמי שלא לעסוק בו כחובב. למעט אותם מקרים שלא הסכמתי עם דעת הרוב ויצאתי להגן על דעותי בכל בימה פנימית שהיתה פתוחה בפני, רחקתי ממנו בכוונה תחילה כדי שלא איסחף לתוכו. דומה, שאילולא משפטי פראג והפולמוס סביב מעצרו של מרדכי אורן, איש הקיבוץ הארצי שהשלטון נסתייע בעדותו כדי להפליל כמה ממנהיגי המהפכה בצ’כוסלובקיה, הייתי מתנזר לחלוטין מעסקי הציבור ומסתפק בתרומתי הגדלה והולכת לרווחתו של הקיבוץ שבחרתי לחיות בו.

משפטי פראג, בשנת 1952, אילצו רבים כמותי “לגלות צבע”, כפי שהיו רגילים לומר אצלנו. לא היה אפשר שלא לקבוע עמדה אישית בזמן שנחלקו הדעות במפ"ם המאוחדת, העשויה קרעים קרעים – השומר הצעיר מכאן, אחדות העבודה ופועלי ציון מכאן – ונמצאו בה מי שביקשו לגלות בעיוות דין פשוט את עקבות ההכרח ההיסטורי.

תקופה קצרה הייתי ממקורביו של משה סנה. יגאל אלון הוא ששלחני אליו עוד בתש“ח, להיוועץ בו לפני שאני כותב את דבר המערכת של עלון הפלמ”ח – פקודת יום, שהיה חתום עליה, אחרי שאישר את תוכנה וסגנונה. נהניתי מאוד מן הפגישות ההן. אף אני הוקסמתי מאישיותו של האיש בהיר המחשבה, שהגיונו המושחז הרחיקו לפעמים מן הרגש הטבעי. משה סנה היה מן המנהיגים המעטים שהכרתי, שידע גם להקשיב. ואין לך דבר המעורר בנער את הכרת ערך עצמו יותר מקשב דרוך בעיני מי שיש לו מה לומר.

אולם ביום שביקש לצרפני אל חבורה של מקורבים, שנתפתחו בה גינונים של נבחרת הנוער, חשדתי בו שאף הקשבתו שלו היתה מחווה התלויה בדבר. משאמר לי כי הגיעה השעה שבני דורי יקחו לידיהם את הנהגת המפלגה, לפי שהעומדים בראשה שבויים לסִסמות שאבד עליהן הכלח ואינם מסוגלים להתחדש, הבינותי שמוצע לי בזה תפקיד של נושא כלים.

בלשון מנומסת ביותר דחיתי את ההצעה. מוטב לי לשאת את כלי שלי קלי הערך מלהיות כלי ביד האיש החכם, היודע לדבר אל נערים בלשונם. בן עשרים ושלוש הייתי אז, אך לא תמים כלל. לא מצאתי בבני דורי לא מחשבה מקורית ולא רעיונות חדשים, ועל כן התקשיתי להבין על מה מיוסדת היומרה שעודד המדינאי הממולח. מכל מקום, בימי משפטי פראג, ימים ששב משה סנה לצוד את הנערים בלבם כדי להקים לעצמו בסיס מוצק בתוך המפלגה המפולגת, כבר הייתי מנוסה בזה.

לא היה אפשר לגייס אותי אל חבורת העילית המיטיבה מאחרים לדעת כיצד פועל ההכרח ההיסטורי ומתירה לעצמה אף כמה גינוני מחתרת. יצאתי בתוקף רב נגד העמדה שייצג משה סנה. דעתי לא יכלה לסבול, ששקר “סובייקטיבי” יכול לשרת אמת “אובייקטיבית”, כפי שגרסו חסידי המטריאליזם הדיאלקטי, העתיד לעשות שמות במזרח אירופה. אמנם, להודאות של הנאשמים ייחסתי מניע רומנטי – נכונות להקריב את חייהם ואת כבודם כדי לשרת מטרה נעלה מחייהם ומכבודם – ואף כתבתי מחזה בשם “האב, הבן ורוח הקודש”, שגלגל לימי מלחמת האיכרים בגרמניה, בעקבות פרדיננד לסל, את סיפורם של סלַנסקי, אורן ושאר נאשמי המשפח ההוא, אבל בכל לבי התקוממתי אף נגד הדעה שהחזיקה בה הנהגת השומר הצעיר, לאמור: סלנסקי וחבריו אשמים ואילו אורן חף מפשע. דיאלקטיקה כזאת היתה זרה לרוחי. אם ציונות היא חטאו של סלנסקי, הרי אורן ציוני ממנו. בימים ההם לא היה אפשר להתנזר מן הוויכוח הפוליטי. אף מי שביקש להגביל עצמו בד’ אמות של העיון הספרותי, לא היה יכול להתעלם ממשפטי פראג. יום אחד זומנתי לגבעת חביבה לשאת הרצאה ספרותית בפני סמינר של “קאדרים” – אף הביטוי הזה העיד על איזו להיטות להיעשות חלק מ“עולם המהפכה” – אשר רוב זמנו היה מוקדש להכשרת החניכים לתפקידים ציבוריים, אך פינו בו גם שתיים שלוש שעות ל“שאלות הספרות והאמנות”. לא היתה בזה כוונה בידורית, או רצון להפיג קצת את המתח הלימודי בהאזנה לעניינים שאינם מעלים ואינם מורידים.

הדיון בשאלות התרבות בתנועת השומר הצעיר לא היה בגדר מותרות. היה לו מעמד שווה ערך לדיון בשאלות חברתיות וכלכליות, החשובות כמעט כמו השאלות הפוליטיות. המארקסיזם הסובייטי, כידוע, הועיד לאמנות תפקיד הנדסי: לעצב את דמותו של האדם החדש. או, לפחות, להכין את טיוטת המפרט. הסופרים נתבעו לגלות חריפות שכל מיוחדת: היה עליהם להערים על העם ולחנכו בלי שיידע כלל שהוא מתחנך. בברית המועצות נמצאו תיאורטיקנים של תרבות, אשר האמינו כי עלה בידם לשכלל את עקרונות השיטה. מי שרצו אצלנו בכל מאודם להיות חלק מעניין גדול קיוו שסופרי התנועה יאמצו לעצמם את המתוד של הריאליזם הסוציאליסטי, המבטיח למשתמשים בו שגם הספרות תוכל להיעשות חלק מאותו עניין גדול המשנה סדרי בראשית. הסופרים, בדרך כלל, לא היו מוכנים ללבוש את הכתונת הזאת, למרות הפסים. לכפות זאת עליהם לא היה אפשר, אך הדיון הגלוי בסמינר של קאדרים, שבאיו מחודדי שכל, כך האמינו פרנסי התרבות של התנועה, עשוי לקרב את הסופרים אל צרכיו האמיתיים של הציבור, המבקש ביצירה הספרותית מזון בריא לנפשו.

אני עמדתי במריי. משפטי פראג חיזקו אותי בדעתי כי יש משהו נכלולי בניסיון לתת לבוש תיאורטי לשרירות הרצון של עריץ אסייני. כבר בפתיחת ההרצאה מתחתי ביקורת קשה על הריאליזם הסוציאליסטי. אמרתי שם דברים קשים על אופיה הכפייתי של התפיסה הסובייטית את הרעיון, שמלכתחילה ביקש להעניק תוכן מוסרי למעשה האמנותי. סמוך להפסקה שבין ההרצאה והפרק המיועד לשאלות ותשובות, הציעה חברה נלהבת אחת לגנות אותי, שכן הבעתי בפומבי דעה הנוגדת את “הקו הרשמי”. בזמן ההפסקה יצאנו לפרוזדור ושמענו ברדיו את גזר הדין שנפסק לאורן. בשובנו לאולם ההרצאות סערו הרוחות. הרוב הצדיקו את הדין. ואני אמרתי שההצעה לגנותני וההסכמה עם גזר הדין בפראג שניהם גזורים מאותו עולם רוחני, שאין בו מקום לא לקיבוץ, לא לציונות ולא לרגש אנושי פשוטו כמשמעו.

בקושי חילצני שלמה רכב, איש הסגל החינוכי של גבעת חביבה, מחמתם של חניכי הקורס. הנימוק שנתן, שעדיין “לא נתקבלה החלטה מחייבת בשאלות הספרות והאמנות”, הרגיע את הרוחות, אבל לא הפיס את דעתם של החניכים. הם שמרו לי איבה שנים רבות אחרי שעזבו את הקיבוץ או סולקו ממנו אחרי פרישתו של סנה ממפ"ם. עזיבתם של אלה, הנלהבים שבחבורה, הוא דבר שהתנועה יכלה רק להצטער עליו, לפי שהיה אפשר להימנע ממנו. מכל מקום, אני הצטערתי עליה הרבה, לפי שהיו אלה אנשים כלבבי, האומרים ועושים, ומתייחסים ביראת כבוד עצומה למלה הכתובה כלמדוברת. אף כקוראי ספרים, הגם שטעו הרבה, היו קהל מעולה, דווקא משום שהחשיבו את הספרות ככלי חינוכי רב ערך. כשחזרו בהם מטעותם, תמהני כמה מהם הוסיפו לקרוא ספרות יפה בלהיטות של ילד רעב המחפש פרוסת לחם בתל אשפה. אחדים מאלה שעזבו את הקיבוץ מצאו דרך לעגוב על הסוציאליזם בלי שיצטרכו לוותר על מנעמי החיים, שבימים ההם לא עמדו לרשותו של חבר קיבוץ מן השורה. אחרים הצטערו מעומק לבם על הפרישה ההיא, אולם אחרי שזנחו את הרעיונות שהרחיקו אותם מחבריהם לא מצאו דרך להתחבר עמם שנית. בינתיים ירדה על שוחרי הצדק החברתי גם המהלומה של הוועידה העשרים, שאילצה רבים וכן טובים מידידי להכיר בכך, שהספקות שעוררו אנשים כמוני, מן הסתם היה להם על מה להסתמך. אחרי שהתגלגלתי למוסקבה, זמן לא רב אחרי מלחמת סיני, שטעיתי בה ודרשתי אותה, הפעם מזווית הראייה הציונית, כהכרח היסטורי, חשתי שאין קיימת כלל בחירה בין “מעורבות” ובין התנזרות מן החיים הפוליטיים, שכן אלה “עוסקים” בנו גם אם אין אנחנו “עוסקים” בהם.

מטעמים אלה ואחרים הייתי מעורב, מרצוני ושלא ברצוני, באותה קלחת, שבכל מאודי ביקשתי להתרחק ממנה. הביטוי “מעורב”, שנהיה באפנה אחרי שהיה צריך למצוא מקבילית עברית – לביטוי שנפוץ באירופה ובאמריקה, הולם את זיקתי לנושאים הללו. מעורב, אך לא מתערב יתר על המידה. שומע חופשי, המדבר לפעמים, פחות ככל האפשר, במקום שנידונות ואינן נחתכות שאלות פוליטיות, לאמור, בחוגי דיון, בפגישות חברים ובוועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

משבגרו חברי לחוגי הדיון הללו, שעוד ידובר בהם, ולא הצניעו עוד משאלות לב ברורות, ואת היצר למלא תפקידים בכירים בשירות לציבור על פי כישוריהם, חריצותם, נאמנותם ומסירותם לעניין הכללי, הגעתי לכלל מסקנה, שאף כי סברתי תמיד כי אין מקום לחובבנים בזירה הפוליטית, שכלליה נוקשים ואכזריים לפעמים, לא יזיק לעמיתי, שאינם מתביישים עוד לרצות מה שהם רוצים, אם יבחנו את רעיונותיהם על פי תגובותיו של אחד כמוני, שאין לו כל שאיפות פוליטיות. אין סכין מתחדדת אלא על ירך חברתה. אולם זו שהיא מחוספסת במקצת מיטיבה לחדד מזו שהיא חלקה למשעי. מחשבות אלה נתעוררו בי לראשונה רק בשנת 1957, אחרי המסע לפסטיבל הנוער הדמוקרטי במוסקבה, בחבורה של רקדנים, זמרים, נגנים, ספורטאים, ומנהיגי נוער. הייתי בה נספח לענייני עיתונות וחבר בהנהלה הפוליטית של הזרוע הציונית של המשלחת הישראלית כפולת הפנים, שמחציתה היתה מורכבת מחברי המפלגה הקומוניסטית בישראל. היתה זו הצצה מאלפת לתוך מטבחה של ההיסטוריה.


 

יד. אריח על גב לבנה


הביקור בברית המועצות, בקיץ 1957, תואר ב”ספר חתום" כפגישה ראשונה עם נוף הילדות של הורי. למראה היער, אשר בו התעוררו בהם פחדים יהודיים, והשדה אשר בו ניגפו רגליהם בעוד טל הילדות על שפתיהם, נחתמה בי ההכרה, שחיי התחילו לפני שנולדתי ויימשכו גם אחרי מותי. הכרה, שאדם יכול להקיש משכלו. אולם שם, בערבות פודוליה, היתה לה גם תבנית וצורה, ונספחה לתמונת עולמי כדבר שלם.

נכתב שם גם זאת: “בנסיעה אל מעבר לגבול הסובייטי מתעמתות אצל שוחר צדק צעיר לא רק התמונה שבדמיון עם המקור אלא גם השקפת העולם עם ההגשמה”, הואיל וברית המועצות “לא יצאה מגבולות המיתוס לא לאוהביה ולא לשונאיה”. רק חסידים שוטים נכנסו לפרדס הסובייטי בלי לקצץ בנטיעות. מי שנסע לשם וספק מנקר בלבו, נבואת הלב אמרה לו שהביקור במוסקבה לא יתיר את ספקותיו. רבים משוחרי הצדק החברתי חזרו משם ריקים מאשליות.

אותו ביקור, וחשבון הנפש שנגזר ממנו, ראויים לעיון שני. אשליות רק מעט היו לי בכל הנוגע לברית המועצות. ואף כי לא חדלתי להאמין כי הסוציאליזם הוא משאת נפש, אשר אליה כדאי לנו לנווט את צעדינו – כרבי נחמן מברסלב, ההולך לירושלים בכל אשר ילך – מימי לא נפתיתי להאמין, שדווקא שם, ברוסיה, מתגשמות כל התקוות. בבית הורי, שראו במו עיניהם מה דמות יש לחזון אחרית הימים הסובייטי, נזרעו בי זרעי הספק. אולם בשנות הסער והפרץ של נעורי, בהערצה הגוברת והולכת את הצבא האדום, הנושא כמעט לבדו בעול המערכה החזקה לגאולת העולם מן הטירוף הנאצי, דחיתי את הביקורת שמתח אבי על ברית המועצות כדבר הנגזר מרגישות יתר. התיאורים שלו את אכזריות המשטר לא היו שונים בעיני מן הדיווחים על מאורעות אחרים בעולם. הייתי סבור שאלימות השלטון היא מדרך העולם. כך הוא נוהג בכל מקום. מה עשו האיטלקים בחבש? והאנגלים אצלנו? בברית המועצות, לפחות, ביקשתי להאמין, אמצעי הכפייה צודקים יותר לפי שהם מכוונים להשליט סדר במדינה אשר זה לא כבר יצאה מן התוהו ובוהו. בן דורנו, דור המהפכה, חייב לכבוש בלבו רגשות, העלולים לכבול את ידיו בצאתו למלא חובתו כלפי ההיסטוריה. כך חשבתי בגיל שבו כל רעיון בוסר מוליד עמדה עקשנית. אבי, בגין אותה רגישות יתר, סולד מכל צורה של כפייה, לרבות אותה אלימות בשם החוק החיונית לקיומה של חברה מתוקנת, וזו הסיבה שהוא מגזים בהתנגדותו לאמצעי אכיפה סבירים, שהשלטון הסובייטי נוקט כדי להגן על הישגים שהוא מוכן להאציל על העולם כולו. בעיני, בן שש עשרה הייתי בימים שפלש הצבא הגרמני לרוסיה, היה אבי אדם תלוש מן המציאות הפוליטית. איזה דיון ענייני בשאלות מדיניות אפשר לנהל עם אדם בוגר, אשר במאמר שהעתקתי למענו במכונת כתיבה, כתב כי גברים יוצאים להילחם מפני שמשעמם להם בבית.

בזמן מלחמת העולם השנייה, מתוך הערכה את התפקיד ההיסטורי שמילאה ברית המועצות במלחמה הזאת, השתדלתי בכל מאודי לתרץ לעצמי את הסתירה בין החיים הטרגיים בברית המועצות ובין הספרות האופטימית שנולדה בחיקה. תליתי אותה באיזו נלהבות תמימה הטבועה באופיו של האדם הרוסי. הייתי סבור שאני מכיר אותו, את הטבע הרוסי. מצאתי אותותיו בפני הורי, ואצל שלונסקי וחלפי, ואצל אנשי התיאטרון, אשר אפילו בכיים היה מוסיקה מטהרת. אנשים רוסים רבים היו מבאי ביתנו וצפיתי בהם בעיניים בוחנות של נער, השומר את רגשותיו לעצמו. מדדתי אותם במידתם של יוצאי גליציה, שנראו לי עצורים ומנומסים אך קרים כמלפפונים חמוצים. הרוסים, אף מפוכחותם נרעשת, רשמתי בזיכרוני. בהופיע התרגומים הראשונים לעברית מברית המועצות הוצאתי גזֵרה שווה ממכרי לספרות הסובייטית. היא טפשונית מעט, ודאי בהשוואה לספרות הרוסית הגדולה שקדמה לה, מפני שהיא נאמנה הן לטבע הרוסי והן לצו השעה. לפני המהפכה היו בוכים בפומבי ומתהוללים בחדרי חדרים. אחרי המהפכה למד האדם הסובייטי לגנוח בסתר ולצהול בצוותא. אף בקיבוצים שהיינו נוסעים אליהם לחוג את הפסח, עין חרוד ואפיקים – הרצאה של אבא הסיעה והאכילה את כל המשפחה – ראיתי אנשים מקוננים בארבע עיניים – אוזניו של הילד לא נחשבו – וצוהלים משמחה בפומבי.

חיזוק ליחס הסלחני הזה כלפי הספרות הסובייטית, ששעממה אותי, מצאתי אף אצל סופרים דגולים במערב. לא היה קל מלהיתלות באילן גדול. סופרים והוגי דעות במערב, שלא היו חשודים על תמימות יתר, גמרו את ההלל על הקול הרענן, האופטימי, המגיע אלינו מרוסיה. אם אנשים כמוהם, שיצירתם חדורה מוסריות עמוקה וחריפות דעת, מבינים ברוח אוהדת את לשון הצופן דלת הביטוי שבה מתועדת אמנותית תקופה הירואית בתולדות המין האנושי – מה לנו, דיירי הפרברים של תרבות המערב, שנמתח עליה את קני המידה הביקורתיים של הספרות המודרנית? אין להקל ראש בהשפעת המאורות הגדולים מן הכרך הגדול על המאורות הקטנים בפרובינציה. אנשי השמאל במערב, שהצניעו את הביקורת על שקריותה של הספרות הסובייטית, בלי שיושפעו ממנה כלל, מן הסתם לא הביאו בחשבון את הנזק שיכול לגרום קשר השתיקה הזה. לימים אפגוש בפריס יוצרים צעירים, שהכניסו ראשם בעולה של התורה, אף כי לבם אמר להם שאין בה ממש, אך לא העזו לחלוק על דעתם של אישים דגולים מן המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שמצאו בספרות הסובייטית אותות ברורים של בריאות נפשית, אשר ספרות המערב כבר אינה יכולה להשתבח בה.

(ערב אחד, בשנת 1951, נתגלגלתי לנשף של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. באתי לשם כדי להאזין בלי תשלום לזמר מפורסם. בן לווייתי היה צעיר ברוך כשרון שעזב את הקיבוץ מפני שאינו שמאלי דיו, ובא לפריס ללמוד ביוכימיה בסורבון. בימים ההם העסיק את מוחו החריף בניסיון להחיל את התיאוריה המארקסיסטית על חידושי המדע המודרני. בעניין אחד לא היתה דעתו נוחה מן המדע הסובייטי. הוא היה סבור שאסור לתת בידי גנטיקאי אחד, ליסנקו, סמכויות של פוסק עליון בענייני גנטיקה. המדע, אמר, זקוק לדיון פתוח. בהתנגשות בין השקפות סותרות תיחשף האמת המדעית. בכל הנוגע לספרות ולאמנות, הוא היה חסיד נלהב של הפשטות, הישירות והקשר אל העם, האופייניים לספרות הסובייטית. חלקתי על דעתו בחריפות, אך לא קיבל את דעתי. המדע, אמר, נבחן בזיקתו לאמת. העובדות ניתנות לאימות או להפרכה. ואילו האמנות נבחנת בהשפעתה על העם. זו שאינה מחנכת אותו ברוח המהפכה היא רעה, אף אם היא עשויה היטב. בצאתנו מן הנשף נכנסנו לביסטרו קטן, שלא היו בו יותר משלושה שולחנות, והמשכנו להתווכח. יין מר וּויכוחים היו התענוגות היחידים שיכולנו להרשות לעצמנו בשנים ההן. בשבתנו שם נכנסה לביסטרו ותפסה את שני השולחנות הנותרים חבורה עליזה ועירנית. לא שמענו את השיחה שקלחה שם, אף כי היתה קולנית למדי, אך פני האנשים היו מוכרים כל כך, שאף אנחנו, הזרים, ידענו מיד, כמו הקהל הסקרני שנאסף בפתח להסתכל פנימה, שזכינו לנשום את הבל פיהם של פַּבלו פִּיקַסו, פול אלואר, לואי אראגון, אלזה טריולה, אשתו, ועוד כמה אישים, ששמותיהם מתנוססים על דפי ה”לטר פרַנסייז", שבועון ספרותי שהיה עמיתי קורא עם מילון בשביל שלא להחמיץ אף נימוק, המתרץ לקורא הצרפתי, שנהנה מחירויות אזרח ושאר חירויות של החברה הדמוקרטית, מדוע מותר לשלטון הסובייטי, בשם ההכרח ההיסטורי, לגזול אותן חירויות מאזרחיו שלו. איני יכול לשכוח את הברק שהאיר את עיני עמיתי באומרו, כאילו מן השמים נתגלגל לידיו נימוק מוחץ: אתה יודע יותר מהם?!)

בתום מלחמת העולם, אחרי שהתנסיתי בעצמי במסה והמעש של הרדיפה אחרי האמת המתחמקת מבין אצבעותיו של סופר מתחיל, התפתחה בי איבה ממש כנגד הספרות הסובייטית, לפחות זו שהגיעה אלינו בלבוש עברי, והתחלתי לפקפק בצדקתי. אפשר שבכל זאת צדק אבי בהערכתו את המהפכה הרוסית. הספרים שכתבו סופרים סובייטיים עטורי פרסים הדהימו אותי בשטחיותם. חוט של חן שקרי היה משוך בהם על פניו המלומדים בייסורים של האדם הרוסי. לא מחלתי לספרות הסובייטית שרידדה את הספרות הרוסית, מקור לא אכזב להעשרת הנפש, ועשתה אותה כלי שרת להאדרת שליט כל יכול שאינו טועה לעולם. לא יחיד הייתי, שעמדה בשאלה הנגזרת ממקצועו, עוררה אותו להעמיד לבחינה מחודשת את השיטה כולה. אף אוהדיה המושבעים של ברית המועצות היה להם תמיד עניין אחד שבו חלקו על התפיסה הרשמית. מפ”ם אמרה: הכול כנראה בסדר מלבד היחס לשאלה היהודית ולציונות. הארכיטקטים אמרו: דברים גדולים נעשים שם, אך בארכיטקטורה הם מפגרים כשנות דור או שניים. כך גרסו גם המוסיקאים: חינוך מוסיקלי מן המדרגה הראשונה נותנים בברית המועצות, אך השמרנות בכל הנוגע ליצירה עלולה לרצוח את האמנות. והרקדנים החזיקו אחריהם: איזו מהפכה היא זו, הרוקדת במאה העשרים על קצות האצבעות ומתעלמת מכל מה שנתחדש בזמננו? אף אנשי המדעים המדויקים הסתייגו: במקום שהמחקר נתבע להוכיח תיזה פוליטית, יקפא המדע על שמריו. ותמהו, כמה מעט אמת נותרה שם בעניינים שאי אפשר להוכיחם בניסוי. את התשובה קיבלו מפי הסוציולוגים: בברית המועצות רק מה שהוא בגדר סוד הוא כנראה נכון. כל שמתפרסם, קרוב לוודאי שהוא שקר.

אני, מכל מקום, את המאבק שלי לטיהור המחנה השמאלי משקריו המוסכמים ניהלתי בשדה הפעולה המוכר לי מקרוב. בכל פעם שהזמינו אותי לשאת הרצאה ספרותית, קידשתי מלחמה על התיאוריה המנחה. בריאליזם הסוציאליסטי מצאתי פגם הגיוני חמור. ה”ריאליזם" נבחן בזיקתו לריאליה. אם התוספת “סוציאליסטי” משמעה פטור מנאמנות לריאליה, הרי שהסוציאליזם הוא שמעניק לצירוף הזה את שקריותו. לאמור, את עלבונו של הסוציאליזם ולא של הריאליזם באתי לתבוע: בשמו של חלום הומני עתיק יומין לוקחת לעצמה הביורוקרטיה הסובייטית את הזכות לשקר כדי להעלים את חטאיה כנגד האנושות. בשנים ההן כבר קראתי ספרות סובייטית לרוב וכבר ידעתי שהצדק היה עם אבי. לא בערות פוליטית אלא דווקא ידיעה מקרוב את הזיקה שבין ספרות לחיים היא שלימדה אותו כי אי אפשר להוליד אמת מתוך השקר. ואם הספרות כולה שקר, אפשר שאין לה כלל אמת להסתמך עליה. מכל מקום, משטר המתיירא מפני אמת אמנותית וצדק פיוטי, כנראה יש לו מה להסתיר. אפילו הספר “אנשי פַּנפילוב”, שהיה אהוב על חברי בפלמ”ח, עורר בי איזו התנגדות, לפי שנתן הכשר לאכזריות והצדיק אמצעי ענישה קיצוניים בגין חולשה. (כאשר העניק מטה הפלמ”ח את הספר הזה לבוגרי קורס מפקדי הכיתות בקיבוץ דליה, בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות – בניגוד לדעתי, הייתי סבור שאין דומה מלחמתם למלחמתנו – צירפתי לו הקדשה מסתייגת: “כזה ראה, וחדש”.)

אז כבר הנחתי, שעיוות חמור כזה של הזיקה לאמת מוכרח לחבל לא רק ביחסי אנוש פשוטים אלא גם במערכות אחרות. בלי אמת, בזה אין לי ספק כלל, לא רק ספרות אינה יכולה להתקיים. אף המערכת הכלכלית, כצבאית, זקוקה לדיווח אמין. דיווחים כוזבים על הישגים מדומים לא רק את הנפש הם מצערים. גם הקיבה אינה יכולה לשבוע מקמח שאינו קיים אלא על הנייר.

(לימים, בשנות השבעים, עתיד חוקר צרפתי צעיר לבקש לו מדד אמין בתוך התוהו ובוהו הסטטיסטי הזורם מן המקורות הרשמיים. הוא החליט לבחון את תמותת התינוקות, שנמצאה אמינה, וגילה על פיה את הכתובת על הקיר. רק בחברה שמתערערות בה המערכות הכלכליות גדל מספרם של התינוקות הנפטרים בשנת חייהם הראשונה. ביום שחדלו לפרסם אף את המספר הזה חזה, עשר שנים לפני שהתרחש הדבר, את התמוטטותה של הכלכלה הריכוזית המנוּוטת בשלט רחוק.)

בבואי למוסקבה בשנת 1957 כבר לא הייתי צריך להשתית את ביקורת המשטר על שקריותה של הספרות הסובייטית. הביקור נערך אחרי שהוצאו להורג נידוני משפטי פראג, דוכא המרד בהונגריה, ובנאומו המפורסם, בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הוקיע כרושצ’ב את פולחן האישיות.

אמנם, הוספתי להציץ בספרות הסובייטית, היבשה כקש, כאדם שמחטט בערמה של תבן, שמא תימצא בה שיבולת מלאה. כל ניצוץ של הארה אנושית, סובלנות כלפי חולשות אנוש, וביקורת על עריצותה של הביורוקרטיה, נאסף אל מסמכי הסנגוריה, אולם הספקות שזרע בי אבי, וגברו מכוח העובדות שהסתננו מבעד למסך הברזל, היו עתה חזקים דַּיָּם להסיעני לשם כאדם חסר פניות, המוכן למחוק כל מה שהוא יודע וללמוד הכול מבראשית.

הפגישה עם העובדות היתה רוויית צער, מכל בחינה שהיא. פרטים לא מעט נרשמו בחוברת “פגישות במוסקבה 1957”, שראתה אור מיד אחרי שובי משם. זו באה לתעד בעיקר את “שפת הדמעות של אחינו בני ישראל”, שבאו “דחופים ונרגשים להביע ברגע כמימרה סבל שנים ותקוות דורות”. מה שאמרו העיניים ההן ניתן היום לבחון, בחינה מדוקדקת יותר, אחרי שנפתחו השערים, ונתברר שלאו דווקא לציון היו נשואות העיניים ההן. הצער שציער אותנו מה שראו עינינו ושמעו אוזנינו שם נכתב רק ברמז. אני כותב “צער”, לפי שלא היתה בלבי כלפי ברית המועצות לא איבה ולא שמחה לאיד.

האכזבה פקדה אותנו למן הרגע שבו עברה הרכבת את מחסום הגבול בין רומניה לרוסיה. כל שהיינו עתידים לראות במוסקבה ראינו שם כבהצגת הרצה הרחק מן הבירה. כדגם מוקטן של ארכיטקטורה סובייטית היו גם שם מבני ציבור סרי טעם, המתהדרים בפאר מזויף, ולצדם בקתות של פשוטי אדם. כבמוסקבה כך גם באונגני, עיירת הגבול, שקיבלה את פנינו בתזמורת כלי נשיפה המעוררת חמלה יותר משמחה, היה אפשר לראות מיד את ההבדל בין לבושם המתוקן של מנהלים זחוחי דעת, שהתמחו בהעמדת פני פוקר זגוגות, לבין לבושם הדל של אנשים עובדים, שהעוני מנוולם, ואינם שמחים אלא כשהם שיכורים, או בפקודה. כמה עלובים נראו לי פשוטי אדם אלה שלבי יצא אליהם אף כי הם מקבלים כגזרת גורל את זכויות היתר של השררה, לרבות הזכות להענישם על הומור של מרדות, וגבותיהם השחוחים כמו מודיעים בהכנעה שאין טעם לתבוע מן הסוציאליזם שיקיים את הבטחותיו: כך היה וכך יהיה לעולמים. הרושם היה מהמם, אולם היה אפשר לתרץ את העליבות בעוניה של מולדת הסוציאליזם, ואף לחוש אהדה כלפי מי שקיבלו עליהם לחולל מהפכה בארץ גדולה ומפגרת, אילולא התעקשו מארחינו להקפיד עמנו על הבדלי מעמד ולהסיע את הנהלת המשלחת בקרון מפואר ואת השאר – זמרים, נגנים ורקדנים – בקרונות השמורים לעם. שוב לא היה לנו ספק, כי לא אל הנער הזה התפללנו. (התפשרנו: הקרון המפואר נשמר ל”חולים" ופקדנו אותו כולנו.) כאשר הגענו למוסקבה ונגררנו לדיונים מייגעים עם הנהלת הפסטיבל על זכותנו לתת לאחינו בני ישראל עפרונות בצבע תכלת ולוחות שנה שרשומים בהם חגיו של העם היהודי, לא היה בזה כדי להגביר שלום וידידות – סִסמת הפסטיבל – אלא רק להעמיק בנו את ההכרה, שתמונת הסוציאליזם המתגשם שראינו בדמיוננו, רחוקה מאוד מן המציאות, כשם שרחוקה ממנה הספרות הסובייטית, המתארת אותה בצבעים כוזבים. כל מאמצי המארחים לעשות על אורחי פסטיבל הנוער הדמוקרטי רושם של שגשוג, רווחה, וחדוות היצירה, לא יכלו אלא לצערני עוד יותר. מה הרבותה שמאכילים את האורחים קוויאר ומרעיבים את העם? אפילו מפגן הפתיחה המרהיב, בדומה למפגנים שפותחים אולימפיאדות של ספורט, לא עורר בי אלא חרדה סתומה. יותר משראיתי יופי בתזמור עשרות אלפי גופות אנוש לנוע כאיש אחד, מצאתי בו שליטה מפחידה בבני אדם. (ז’בוטינסקי ודאי היה מתלהב מזה מאוד, ראה “שמשון”: “כבר עשה עליו רושם עז ציור זה של רצון אחד, המניע אלפי איש בסדר ובמשטר”.) לא התפעלתי כלל מן הכשרון ההנדסי של כוריאוגרף אמרגן שתרגל נשים וגברים, נערות ונערים, ילדות וילדים, עשרות אלפים מהם, להיעשות רק כתם צבע במעשה האמנות החד פעמי ובן החלוף, שלא נועד אלא להאדיר רושם של עצמה לבלי גבול.

הפגישות עם סופרים, אנשים משכילים ומחודדי שכל, שאינם אומרים מה שהם חושבים אלא בארבע עיניים, וגם זאת רק אחרי שבדקו היטב מה טיבו של איש שיחם, ועם מוסיקאים, המדקלמים נוסחאות מדודות היטב על הזיקה בין מוסיקה לאידיאולוגיה, לא היה בהן כדי לתקן רושם ראשון של חברה לחוצה, הרחוקה מאוד מלהיות אותה “מלכות החופש”, שחזה קרל מארקס בדמיונו, אותה מלכות “שמתחילה רק במקום שהעבודה חדלה להיות תוצאה של מצוקה וכפייה”.

תוכנן של קצת מן הפגישות הללו נרמז בחוברת, שראתה אור באותה שנה. לא היה בהן אלא כדי לתמוך במשל את הידוע לשנינה. אחת מהן – עם השחקן היידי פפירניקוב, בתו, המשוררת היידית רחל בוימוואל, ובעלה, המשורר היידי זיאמה טלסין – נכנסה בעילום שם ל”עצם אל עצמו". עיקרי הדברים הכתובים שם נאמנים לאמת. אחרי שסעדנו בצוותא בבית הסופרים נסעו עמי האב והבת ברכבת התחתית, ורק שם אמרו לי ביידיש, בעברית רצוצה ובאנגלית רסוקה שבעתיים, מה שהיה להם לומר על גורל היהודים בימים של “פולחן האישיות”, דחליל זה שבא לתרץ הכול. מששאלתים מדוע לא דיברו בנוכחות הבעל השיבו, כי אם אני מלשין – לפחות אחד מן המשפחה יינצל. גם הסיפור על סגן העורך של “ליטֶרַטוּרניה גַזֶטה”, קולונל בדימוס בשם טיכומירוב, שנתלווה אלינו כמתורגמן, לפי שלא יכולנו לדבר זה אל זה, יהודים משני עברי מסך הברזל, אלא באמצעותו של נכרי, שהיטיב לדבר אנגלית, הוא מעשה שהיה. האיש, שחליפתו עטורה אותות הצטיינות לרוב, הביע באוזני, בעת שהיינו לבדנו בדרכנו אל הרכבת התחתית, דעות חריגות ביותר בשאלות הפוליטיות שעל הפרק, וכבר חשדתי בו שהוא טומן לי פח, אך הוא הסביר את אהדתו ליהודים בהתנהגותן של נשים יהודיות בתקופת “פולחן האישיות”: נמצאו בהן רבות, שהיו אמיצות דַּיָּן שלא להתכחש לבעליהן העצורים.

צמרמורת חרשה בצווארם של מכרי השניים, רחל בוימוואל וזיאמה טלסין, כאשר סיפרתי להם בירושלים, מקץ 17 שנים, את הדברים שאמר לי האיש מפה לאוזן. עד לאותו רגע היו סבורים שהוא שועל ערום, שהצליח להטעותני, שכן היה אז הממונה מטעם הק.ג.ב. על הסופרים והאמנים, אבל אחרי ששמעו מפי את דבריו בזכות נשים יהודיות, נזכרו, שבמות אשתו היהודייה, שעיניה היו יפות ועצובות מכל העיניים היהודיות שראיתי במוסקבה, נסע לריגה ונשא לאשה את אחותה.

בפרק זה אפסח גם על פגישות אחרות עם אזרחים סובייטיים, הדומות זו לזו באופיין כדי כך, שדי בתיאורה של האחת כדי להעיד על זולתה. כאלה היו גם שיחות הנימוסין, הפוליטיות לכאורה, בלשון מתחמקת, שהיו לי עם מתורגמנית, שצורפה אלי למורת רוחי – רק בנסיבות ההן אפשר להעלות על הדעת את הניסיון להתחמק מחברתה של יפהפייה זוהרת שכמותה: האנגלית הרהוטה שבפיה עוררה בי, ובצדק, חשד, שנועד לה תפקיד אחר – שיחות שזכרה אף היא, וסיפרה לחנוך ברטוב, שפגשה בכנס סופרים בבלגרד, מקום ששימשה מתורגמנית למשלחת הרוסית, שנים רבות לאחר אותו מעשה. וכן אפסח על שיחות רשמיות עם ראשי המשלחת הסובייטית, אנשים צעירים העתידים למלא תפקידים בכירים בשלטון הגלוי ובשירותים החשאיים, ועם נציגים של משלחות אחרות באסיה ובאירופה. שמותיהם רשומים בספרי ההיסטוריה. אבל השיחות שקיימנו היו רדודות כל כך ורשמיות כל כך, שלא הותירו בזיכרוני אפילו משפט אחד שראוי לתייקו בשביל להוסיף דעת בבוא שעת הזיכרונות. ומכל מקום, ודאי אין להן מקום בספר הזה, שאין לו עניין אלא באירועים שהיה בהם כדי להטביע חותם על דיוקנו של סופר.

שתי פגישות בלבד יש בדעתי לתעד כאן. האחת, מפני שחידדה אצלי את תחושת אחדות המקום והזמן שבה מתרחשת הדרמה של הגורל היהודי. והשנייה, מפני שלאחר זמן יכולתי ללמוד ממנה מה באמת אמרו לנו העיניים היהודיות בשפת הדמעות שלהן.

הראשונה היא המעשה המופלא באליעזר ברקר, מעשה ששלטת בו מקריות מוזרה, אשר בספרות הבדיונית היא חשודה על היעדר דמיון, ורק בספרי תעודה היא במקומה.

נפגשנו באוסטנקינו פּארק. פרק א’ של אותה פגישה תועד ב”פגישות במוסקבה 1957”. מאות אלפים נהרו לאותו פארק בעיבורי מוסקבה, אשר אליו הועבר ברגע האחרון המופע הישראלי, שמשך אליו את יהודי מוסקבה. מכיוון שלא שרתי ולא רקדתי על הבימה התערבתי בקהל. רבים לאין ספור פנו אלי שם, לברכה או לשיחה של מה בכך. אף על פי כן לא יכולתי לשכוח את מראה פניו של האיש, שתקע בידי גלויה מצוירת והלך לו. אחרי שפתחתי את הגלויה המקופלת וקראתי את תוכנה של האיגרת, שנפתחה במלים “לאחי הקרובים הרחוקים”, הצטערתי שהנחתי לו ללכת.

הגלויה ההיא שמורה עמי עד עצם היום הזה.

“לאחי הקרובים הרחוקים!” נכתב בה, בכתיב חסר, באותיות עגולות להפליא, בכתיבה תמה שנשתמרה לתומה במשך עשרות שנים. “קבלו ברכת שלום והצלחה בכל מעשי ידיכם ועל כל צעדי רגליכם. יתן ד' את חנכם בעיני כל הצופים עליכם ובאוזני כל השומעים אתכם, ואת פניו – בכל כלב אשר יחרץ לכם לשונו. אל יפול רוחכם על אשר לא קיבלו אתכם בסבר פנים יפות. זהו פרי השקרים אשר טפלו עליכם. אבל סוף השקר להתבדה, וסוף האמת לצוף כשמן על פני המים. העיקר הוא כי שם בארץ תלכו בדרך האמת והצדק, ותשכינו שלום ביניכם ובין הערבים שכניכם”.

“סוף סוף העולם עומד על הצדק, על האמת ועל השלום. שימו בנאדכם את געגועי כל הלבבות החורגים ממסגרותיהם אל ארץ אבותיהם ואת דמעות כל העיניים הנמקים בחוריהם מִכּוֹסֶף לראות את זוהר שמי ארצכם. עבדו ורונו! ותהי ברכת אחים, אוהבים ומסורים בלב ונפש, עליכם. כל טיפת זיעה תפריח, כל טיפת דם – תצמיח”.

‘אלוהי אבי בעזרי’ ברק־אור 30.7.57, חתם בשולי הגלויה.

אף כי לא ידעתי דבר על הכותב, ומנין לו אותה עברית משומרת, כיין הטוב, החלטתי שעלי לפוגשו. מחשבה בטלה. לך ומצא בתוך קהל הנאמד במאות אלפים – (נלהבים שבנו אמדו אותו במיליון; במקום שנמצאים בו מיליונים הטעות המותרת גדולה יותר) – אדם, שראית את פניו להרף עין. זכרתיו כאדם זקן מאוד. לימים יתברר שלא היה מבוגר אלא מעט מאבי, שנראה לי תמיד צעיר לנצח. אף על פי כן החלטתי לנסות את מזלי. פילסתי לי דרך בתוך ההמון, בתקווה שיזדמן בדרכי.

המקרה העיוור אוהב לשטות במי שאינו מאמין בו. ומקץ דקות אחדות תפסתיו בכנף בגדו, לא הרחק מן הבימה שעליה נערכה המסכת של המשלחת הישראלית. הוא תמה שהכרתיו, ולרגע דימיתי שהוא מתכוון להתכחש לגלויה שמסר בידי. אבל אחרי ששאלתיו אם אוכל להיות לו לעזר, נמלך בדעתו וביקש ספרים בלשון העברית. אלה לא נמצאו בידי ועל כן הזמנתיו לבקרני במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה על שם טימיריאזב, מקום ששוכנו בו המשלחות מחוץ לארץ. קבענו מועד למחרת בבוקר, וככל שקרבה אותה שעה כן התחזקתי בדעתי, שלא יבוא. המקום שמור היטב, וכל מי שנכנס חייב בזיהוי, ואלמונים שאינם סרים מאתנו, כאילו צילום דיוקנאותינו בשעת שיחתנו עם זרים הוא תחביבם היחיד, מצלמים אותו, מזכרת עוון לתיק האישי. אולם כשראיתיו מבעד לחלון משוחח עם הממונה על משכנותינו – קלמיק שפניו המחוטטים, הרציניים תמיד, יכלו ליירא לסטים מזוין – הבנתי שטעיתי. אדם הסבור כי “סוף סוף העולם עומד על הצדק, על האמת ועל השלום” לא יירתע מפגישה עם “אחים קרובים רחוקים”. את הספרים שנתתי לו – בהם “אבן על פי הבאר” – ביקשתי לעטוף בגיליון של “פראבדה”, להסתירם מעין רעה. אך הוא בחר לשאתם בגלוי. “בארץ זו אינך יודע מה מותר ומה אסור,” אמר לי. “וכשאתה מסתיר דבר מה הרי אתה מודה, שהוא אסור.”

האיש שבחר בשם הבדוי ברק־אור, ולא אמר את שמו, הודה לי בנימוס, תקע את הספרים תחת בית שחיו והלך לו. ושוב לא ראיתיו. אך לא יצא מסיפור חיי. המקרה העיוור סירב להניח לי.

בשובי לארץ פרסמתי בעיתון תצלום של הגלויה. ומיד הוצפתי בהשערות על זהותו של הכותב. הגדילה לעשות דודתי. (רוניה קרַסנר, בת דודו של אבי, הזכורה לטוב. בביתה בכרכור, מקום שהיתה היא מורה ובעלה שומר שדות, התרחשה, בגיל שש, פגישתי הראשונה עם החיים בכפר. לימים תהיה מן המייסדות של ארגון אמהות עובדות, אף כי לא היו לה ילדים משלה. כל חייה הקדישה לאמהות הללו, בעיקר לאלו שהרו מחוץ למסגרת הנישואין.) היא הצהירה, לא פחות ולא יותר, שהיא מכירה את כתב היד. צרור מכתבים של אותו אדם, הודיעה לי, מצוי ברשותה. כאמור, הייתי מורגל לנלהבות של יוצאי רוסיה – את עצמי ראיתי כמי שנפטר ממנה לעולמים – אף הנחתי כי הדמיון מפותח ביותר אצל הנרגשים, והלכתי לביתה נחוש בדעתי להעמיד דברים על דיוקם. ומה מאוד נדהמתי כאשר נתברר שצדקה. צמרמורת חרשה בגבי בקוראי את המכתב האחרון שקיבלה מן האיש ההוא בשנת 1932. נרמז בו, שהוא מוסיף ללמד עברית, מעשה שאינו מותר, ועל כן הוא3 צפוי למעצר ולהַגליָה. והיה אם לא אוסיף לכתוב עוד בשמי שלי, כתב באותן אותיות עגולות ורהוטות של אדם המורגל בכתיבה תמה (אני מצטט מן הזיכרון. למעלה משלושים שנים עברו מאז. איגרת זאת אינה ברשותי, שכן דודתי סירבה להוציא אותה מידה) אשוב אליכם כ’אלוהי אבי בעזרי’ וברק־אור אהיה לכם. כר נודע לי שמו של מחבר הגלויה: אליעזר ברקר. בשם הבדוי הצפין כל אותיות שמו המקורי.

אחרי שנתגלה הדבר, שוב לא היה לי מנוח מידידיו הרבים. האיש – כך סיפרה לי גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, בדמעות, שגם לעיני נסחפו – היה חבר בקבוצת כנרת וידידם של ברל כצנלסון, טבנקין, ורבים אחרים בעלייה השנייה. כל אלה, והיא בכללם, הוקירוהו מאוד. בזמן מלחמת העולם הראשונה העלוהו התורכים בעל כורחו על אנייה רוסית שהחזירה אותו לארץ מוצאו. לאחרונה ראוהו אחרי המהפכה בכנס של פועלי ציון בווינה. הציעו לו שייסע לארץ, אך הוא חזר “למשמרתו” ברוסיה, כך אמרה, מקום שם היה מפעילי הציונות המהפכנית. לאיש מידידיו הרבים לא נודע מה עלה בגורלו. הפגישה עמי באוסטנקינו פארק היתה התגלות ראשונה אחרי שתיקה של עשרים וחמש שנים.

אדם שגר במעונות עובדים ז', הבית שגרו בו הורי ברחוב שפינוזה בתל אביב, בא וסיפר – צירוף מקרים מוזר, שרק החיים יכולים לזמן – שממש באותם הימים קיבל מכתב מגרמניה, ובו כתב לו קצין גרמני, שהיה שבוי בסיביר ופגש שם קרוב משפחה שלו, עציר במחנה עבודה סובייטי, כי פגש באותו מחנה באדם בעל כשרונות נדירים בשם אליעזר ברקר. חבל שכשרונותיו המופלגים של אותו אדם יתבזבזו בעבודה מפרכת, כתב הקצין הגרמני. התוכל מדינת ישראל לחלצו משם?

פרט לפרט הצטרף והצטיירה תמונה שלמה. אליעזר ברקר נעצר בשנת 1932 בעוון הוראת עברית במחתרת. ביולי 1957 שוחרר וחזר למוסקבה. באוגוסט יצא ממני וחבילה של ספרים עבריים בידו. בארץ זו אין אדם יודע להבדיל בין המותר ובין האסור, תירץ את התנהגותו התמוהה. פגישתנו הראשונה באוסטנקינו פארק היתה מקרית. למחרת, בבואו אלי, ידע מי אני, שכן גם את אבי הכיר. אולם הוא בחר בעילום שמו, שמא יחקרוני.

במקום שאין לדעת מה צפוי למי שיודע משהו אולי כדאי לא לדעת שום דבר. אחרי הפגישה ההיא ביקש השגריר, יוסף אבידר, להתוודע אל אליעזר ברקר, אולם לא הצליח לעלות על עקבותיו. יום אחד הגיעה ללשכתו אשה צעירה וסיפרה כי היא בתו היחידה של אליעזר ברקר. אנא, הניחו לו, ביקשה.

אין בדעתו לחזור לישראל. הוא זקן וחולה ואינו רוצה להיות למעמסה על מדינה ענייה. ומאחר שאין בדעתה לצאת מברית המועצות, מקום שנוח לה לעסוק במקצועה ובתחביביה – היא מתמטיקאית חובבת מוסיקה – והוא אין לו נפש אחרת בעולם מבלעדיה, ומתוקף הנסיבות הוא עתיד לחיות ברוסיה עד יומו האחרון, רק ייטיב עמו השגריר אם יחדל מלחפשו. החיפושים הללו עלולים להזיק הן לאביה והן לה.

סוף סיפור. ודאי אינו סוף דבר. אולם רק עד כאן ידיעתי מגעת. מכאן מתחילה הבנה חדשה את מושג הזמן.

בן 32 הייתי בעת ההיא. ובן לדור שהשתבח בהתחלות חדשות. אבל סיפורו של אליעזר ברקר לימדני, שעשרים וחמש השנים שעברו מיום שנעצר וכתב מכתב לדודתי ועד ששוחרר ופגשני במקרה, הן זמן אחד. זמנו, זמני, זמננו. הווה ולא עבר. והספר שכתבתי – “אבן על פי הבאר” – אינו סיפור היסטורי, “על העלייה השלישית”, כך סיווגוהו מסקריו, אלא סיפור אוטוביוגרפי, המתעד את חיי בהווה ומבקש לתהות על העתיד, שאף הוא בגדר הווה, שעדיין לא הגיע עדינו. תמורות הרבה מתרחשות לנגד עינינו אבל חמישים שנה הן כיום אתמול. נעורי הורי הם ראשית נעורי. ונעורי ילדי הם ראשית נעורי ילדיהם. וחמישים השנים שיבואו, אף הן הווה, ששמורה לנו הזכות להתערב במהלכו.

ואף זאת חשתי אז: אף ערכים, כיושר, כרצינות, נמדדים בזמן. אין די בכנות הביטוי. כשם שהאהבה אינה נבחנת בהצהרות נלהבות אלא בכוח ההתמדה, כך גם הפאתוס אינו יכול ללמד על מידת דבקותנו בערכים. ועל כן, אולי מוטב לוותר עליו כליל ולדבוק במידה של ענווה, היאה למי שבינתיים רק הצהיר על כוונותיו, אבל עדיין לא עמד במבחן הזמן. והנחתי, כי מי שיעמוד במבחן הזה מן הסתם שוב לא יזדקק לפאתוס. שכן מי ששוב אינו חייב להוכיח את נאמנותו להשקפותיו ממילא יפה לו ענווה. רוצה אני להאמין, שבשנים ההן בגרו ונקבעו דפוסי הביטוי שלי. מי שמצא בהם מידה גדושה של אירוניה יצטרך להאמין לי שלא באה לזלזל בערכים אלא רק במי שנאה דובר ואינו נאה מקיים. שכן עד שלא תעבור רביעית המאה לא נדע כמה הוא מוכן לשלם בעד עקרונותיו.

דומה, שבהרגשה כזו אין הסופר יכול להתכנס בעורו ולומר: אני די לי במה שאני יודע על עצמי ועל המתרחש בתוך תוכי, כה מעט וכה הרבה, וכל שמחוצה לי הוא תחום פרוץ שקשריו רופפים ואינו עניין למי שחותר אל תמצית ההוויה. אף בזה, בבת אחת, גם נאספתי אל אבי וגם רחקתי ממנו, דווקא במקום שנתפשט מאבהותו ונתוודע אלי באישיותו השלמה, שמקופלים בה גם ילדותו ונעוריו ובחרותו באותה כברת ארץ אשר בה עשה צעדים ראשונים בשדה ספר.

הפגישה השנייה, אפשר לומר, נכפתה עלינו. חוקר סרטן מצ’רנוביץ' – השם שמור בזיכרוני – לא התחבר אל המשלחת הציונית מרצונו החופשי. הוא נותק מעבודתו כדי למלא תפקיד מאוס. כיוון שידע אנגלית נשלח למוסקבה לשמש כמורה דרך וכמתורגמן. כיוון שידע גם עברית – עירו נמצאה אז רק 13 שנים תחת השלטון הסובייטי – היה יכול לדווח לשלטונות מה שאנחנו אומרים זה לזה.

את העובדות הללו לא היינו אמורים כמובן לדעת, אך יכולנו לנחשן. לבסוף שמענו אותן גם מפיו. תחילה מילא את תפקידו באמונה. העמיד פנים שאינו יודע עברית וריגל אחרינו. מה אמר ומה לא אמר אינני יודע. אחרי שהיה עמנו ימים אחדים נשבר פתאום והתוודע אל אחיו. למחרת נעלם.

מהו הדבר שגרם לו לצאת מגדרו ולסכן את מעמדו? האם כדי כך התרגש ממראה אחיו בני עמו? הלא עשרה ימים עשה עמנו כספינקס זה, שמדברים אליו עברית כדי להפתיעו ולא הניד עפעף. בעיניים מזוגגות הצהיר שאיננו מבין דבר וביקש שנדבר אליו אנגלית. ובכן, מה היה הדבר שריגש אותו כל כך, שנאלץ להסיר מעל פניו את המסכה?

כשאני הוגה באירועי הפסטיבל ההוא זכורים לי רגעים רבים של קלות דעת, שלא הלמו את הנסיבות. אף כי קראנו עדויות רבות על הסכנות האורבות למי שמתגרה בשלטונות במדינת משטרה, נהגנו כאילו כל העניין אינו נוגע לנו.

אני אישית הייתי מן הגרועים שבחבורה. אמנם, הזהירני מרדכי אורן שגם על פשעי שלי התוודה בזמן משפטי פראג – צילמו אותנו בבית קפה ליד כיכר ואצלב בשנת 1947 והסכים לצרף גם אותי לכלל הסוכנים הבריטיים שבשירותם עבד – אך אני הקלתי ראש באזהרתו ונסעתי לרוסיה, מקום שם יכלו לשלוף כנגדי עדות כתובה וחתומה. קבלת הפנים הידידותית, שזכיתי לה אישית, כנציגם של כמה עיתונים וכבא כוחם של סופרים, שלא ייפו את כוחי כלל לנסוע לשם בשמם, עודדה אותי להאמין שלא יעזו השלטונות הסובייטיים לנגוע בנו לרעה.

חוצפתי היתה גדולה כדי כך שזימנתי במלון מוסקבה, תחת אפם, תרתי משמע, של המארגנים, אספת עיתונאים, ודיווחתי בה על התנכלויות למשלחת הציונית. זכויות היתר שזכיתי בהן אחרי המאורע ההוא – הודיעו לי שאיני צריך לעמוד בתור של העיתונאים כדי לקבל כרטיסי חינם לכל אירוע מוסקבאי, אלא יכול אני לבוא לקבלם, בלי תור, במשרד הראשי, השוכן בקומה השנייה של אותו מלון – חיזקו אותי בדעתי, שאנחנו נהנים מחסינות כמו דיפלומטית. הרגשת הביטחון הזאת גרמה לנו שנעשה כמה מעשי נערות, שאינם יאים למשלחת זרה במדינה מארחת.

אחד מאלה, דומני, הוא ש“שבר” את המתורגמן מצ’רנוביץ'. עברו שנים רבות מאז, אך אינני יכול לשכוח את דמותו הגוצה, כשהוא מדדה אחרינו ברגליו הקצרות לכל מקום שהלכנו אליו, ושולי מקטורנו הזול מתבדרים ברוח. זלזלנו בו בלי בושה. אפילו נפגענו מעט. למשלחת עושה צרות כשלנו מגיע בלש שצורתו הולמת את משלח ידו, ולא איזה דחליל אינטליגנטי, שעדשות משקפיו העבות מאירות טוב לב חדל ישע. התנחמנו בזה, שידיעת העברית היא שגלגלה אותו למחיצתנו.

השתדלנו להמם אותו בהערות מעליבות, אך הוא שמר על פני פוקר, הקורנים באור של מסכנות אמיתית. דיברנו ככל העולה על רוחנו, כמי שמשטים במנגנון השקוד לגלות מה שאיננו מתכוונים כלל להסתיר. מה שפטפטנו בעברית כנגד המשטר ודאי גרם לו נדודי שינה, לפני שדיווח עלינו כדי להגן על עצמו. המסכן מיעט לישון – הלילה היה קודש לכתיבת הדו"חות – ומיום ליום היה עייף יותר. אף על פי כן לא נטש את משמרתו, ורץ אחרינו גם כאשר השתדלנו לאבד אותו ברחובות הצפופים באנשים של מוסקבה, עיר שלא היתה מוכרת לו כלל. לא חסנו עליו. יהודי – ומלשין על אחיו בני עמו, ראוי לכל בוז!

היינו צעירים וצודקים תמיד. לא ישבנו במחנות מעצר סובייטיים, לא איימו על בני משפחותינו, לא הכרנו מקרוב את כוחם של מנגנוני משטרה חסרי רחמים, ידידים שלנו לא נעלמו בלי להשאיר עקבות, ועל כן התרנו לעצמנו לשפוט את האיש בלי רחמים. הוא חש בזה, וקיבל את מנת גורלו בהכנעה. הוא ידע, מה שאנחנו לא ידענו, כי אם יתרשל בתפקידו – הקץ למענקי המחקר. אפילו לא ייעצר ויישלח לסיביר – מדען בלי מעבדתו חשוב כמת.

יום אחד הצטרף לשלושה מאתנו לטיול ברגל במרכז העיר. לשווא ניסינו לנער אותו מעלינו, בהליכה מהירה ובכניסה ויציאה לתחנת הרכבת התחתית, שכן הרחוב המה מאדם ולא היה אפשר להחיש צעד. ברחוב גורקי גילינו שאיננו לבדנו. לרביעייה שלנו, המתחברת ומתפרקת חליפות בתוך הקהל הרב, דבוק מאחור עוד בלש אחד – רוסי גבה קומה, אדום פנים, הנראה כבלש אמיתי. אין הם נותנים בך אמון, קִנטרנו בעברית את המלווה הצמוד שלנו, שהתאמץ כל העת שלא לאבד אותנו ואת משרתו. הנה הוסיפו עוד אחד, שיבלוש גם אחריך, אמרנו לו, לוודא שאינך מעלים מהם מידע. הוא העמיד פנים שאינו מבין, כמובן, אבל אני דימיתי לראות עווית דקה של חיוך בקצה שפתיו ההדוקות. ברגע של משובה נערותית, גמרנו בדעתנו “ללכוד” את הבלש הזר שנטפל אלינו. לא היה דבר קל מזה. הנחנו לו להתקרב אלינו והקפנו אותו ב“מבנה” של מעצר ברחוב:

שניים משני צדדיו ואחד מאחוריו. שוטר החרש המופתע ניסה להתחמק מאתנו, אבל לא בנקל עלה הדבר בידו. שכן הקהל, שראה את הקבוצה ההולכת כדבוקה מגובשת, והניח שאנחנו העוצרים והאלמוני הוא העצור, פינה לנו דרך, ביראת כבוד כלפי מעשים שאין להרהר אחריהם. שעה ארוכה הלכנו כך, מרוצים מן התעלול, למבוכתו הנוראה של ה“עציר”. לבסוף הנחנו לו להתחמק מאתנו במנהרה של הרכבת התחתית. בשעת מעשה הבטתי פעם אחת לאחורי וראיתי על פניו של המדען מצ’רנוביץ' איזו נהרה מופלאה, שלא ראיתי דוגמתה קודם לכן, כאילו נחת עליו במפתיע אושר גדול.

כאשר ראה שאני מביט בו לבש מיד את מסכת העייפות המשועממת של מורה דרך, שנאלץ ללכת פעמים אין ספור באותו המסלול. לכל אדם סף שבירה משלו, אמר סולז’ניצין. המומחים4 לעינויים יכולים לאשר את דבריו. יש מי שסף השבירה שלו סמוך לנקודת כאב שאינו יכול לשאתו עוד; ויש – שהוא מחובר לרוננות גדולה מהכיל.

רגע השבירה של חוקר הסרטן התרחש סמוך לאותו מעשה. ולרגל מאורע פחות ערך עוד יותר. נסענו למעוננו ברכבת התחתית והגענו למסעדה באיחור. היינו לבדנו שם, ארבעתנו ונערה ישראלית, שהחמיצה את שעת הארוחה. כיוון שהשולחנות היו ערוכים לארבעה, ישבנו אנחנו, הישראלים ליד שולחן אחד והנחנו לבן הלוויה שלנו לאכול לבדו ליד שולחן אחר. בזמן האכילה סיפרנו לנערה על מעללינו ברחוב גורקי וצחקנו בקול רם. התעלמנו לחלוטין מן הנציג של אותה משטרה, ששיטינו בה. הוא ישב לבדו, עייף כהוגן, ופניו בצלחתו. הצצתי בו ופתאום לא יכולתי לשאת את בדידותו. משהו נגע אל לבי. אולי מראה פניו, הסתירה המכאיבה בין הבעה של הוגה דעות יהודי והתפקיד שקיבל עליו, ואולי השתיקה העגומה שאפפה אותו. לבי לא היה שלם עם ההתעללות בו. אמרתי לנפשי שהוא כנראה אדם בעל אישיות חזקה, אם אינו מחזיר לנו שנאה כנגד בוז, כבלשים האחרים שהיו כרוכים אחרינו. זכרתי גם את הנצנוץ שנדלק בעיניו ברגע ש“צדנו” את עמיתו ברחוב, וחשתי רגש של אהדה כלפיו. קמתי, לקחתי את צלחתי, והלכתי לשבת עמו. לא דיברנו. הוא לא נשא אלי את עיניו. ראשו היה מורכן על קערת מרק. פתאום פרץ בבכי. ולא יכולתי לדעת אם היה זה בכי של כאב או שמחה, שעלתה על גדותיה.

בלילה נכנס אלינו בגנבה, סיפר את סיפורו, בעברית, ושוב לא ראינו אותו. מן השבירה ההיא, אחרי שהצטברו עובדות חדשות, אני למד מה באמת אמרה לנו שפת הדמעות של יהודי רוסיה.

הם הביטו בנו ובכו על גורלם. נפשם יצאה אל הרגשת החירות שהקרינה התנהגותנו. כמוהם כחוקר הסרטן שהיה אנוס לדווח עלינו. ודאי נראינו לו חסרי זהירות להחריד, אף על פי כן קינא בנו, שאנחנו חיים בעולם, שיש בו מקום למעשי נערות אוויליים כאלה. לפתע פתאום נתעורר בו רצון לנהוג בחוסר אחריות, כמונו. חוששני שלא הנקודה היהודית היא שנתעוררה בו, אלא הכיסופים לחיים של חירות הם שכפו עליו למחוק מדעתו, לרגע אחד, את הזהירות המופלגת, שבה היה תלוי עתידו המדעי. אנחנו, אני מניח, לא נראינו לו כ“אחים הקרובים” שהוא יכול לאמץ אל לבו. שחצנותנו, גסות הרוח שהפגנו ברשות שלקחנו לעצמנו לזלזל במנת חלקו של יהודי, שאינו יכול לכנות בשם מולדת את המקום שנולד בו, ודאי שלא יכלה לקרבנו אליו. דלות הכוח המדמה שלנו, שלא חלה גם על גורלו של אזרח סובייטי, אף היא לא עשתה אותנו לאנשים שכדאי להכיר מקרוב. אולם משב הרוח של חירות, שהשיבה עליו מופקרותנו, שיכרה את חושיו.

לא ראיתיו שנית גם אחרי שנפתחו השערים וכל מי שנשא נפשו לציון היה יכול למצוא את הדרך אליה. איני יודע אם ריצה עונש של ממש בגלל רגע של חולשה, או רק שילם ביוקרה מדעית את מחיר ההתוודעות אל אחיו, ואחר כך שוב לא היה מוכן להסתכן בניסיון של הזדהות עם משהו, שאינו נכנס מתחת למיקרוסקופ שלו. אפשר שעתה אין לו בעולמו אלא אותו סרטן, שנגדו הוא מנהל מלחמה לחיים ולמוות, והיום הוא נמצא אי שם בברית המועצות במכון למחקר כלשהו, הרחק משאון העולם והמונו, והוא מאושר בחלקו. אין לו אויבים אלא נגיפים אלה, המתחמקים מעיניו החוקרות. ייתכן גם זאת: זרם העולים גרף אותו לכאן, אך אין הוא מחפש אותנו. כבר מחל לעצמו שנסחף ברגע של חולשה לאבד במו ידיו את סיכוייו להימנות על צוות בכיר של מכון למחקר, אך אין לו צורך בידידותם של אנשים שפגשוהו בתקופה מחפירה בחייו. אמנם, כאן הוא רק רופא, אבל יש לו הזכות לשבות לרגל סכסוך עבודה, ובעיניו זה הרבה מאוד, פיצוי ממשי על היתרונות החומריים שאיבד בברית המועצות. משהו למד מן הפגישה עמנו, ומן הפרק הזה, אם ייפול לידיו: אנשים, אשר היית רוצה שיזכרוך שוכחים, ואלה שאתה רוצה שישכחוך אינם יכולים לעקור אותך מלבם.

מכל מקום, לדידי הוא עוד אדם שיצא מחיי ונתקע בזיכרוני. עד היום איני יכול למחול לעצמי את ההתנשאות על אדם שחייו תלויים ביכולתו לתמרן בין שתי רשויות שאינן רוחשות לו כבוד. אף אני למדתי דבר מה מסיפורו של האיש, ש“נשבר” בגלל קלות דעת ונדיבות בצדה: אחרי שהלחם בנמצא, חופש הבחירה חשוב יותר מן השייכות לכלל. הקנאה באנשים היכולים להרשות לעצמם לנהוג כבני חורין פרצה אצלו את הגדרות, שלא יכלו לפרוץ לבטי המצפון שהיו לו עם עצמו בגין התפקיד הנקלה שקיבל עליו.

בשובי לארץ חל אצלי שינוי ערכין, אשר רק לימים אני עתיד להכיר בהשפעתו על מכלול יצירתי. הביקור ההוא השיב לב בנים על אבותם. שוב לא הייתי בטוח שכדי לבנות עולם חדש צריך להחריב את העולם הישן עדי היסוד. עתה הייתי מוכן להכיר בזאת, שראוי לשמוח אף בשינוי של מה בכך. ואפשר שלשם תיקון העולם אולי כדאי להניח אריח על גב לבנה ולבנה על גב אריח.


 

טו. אחד על אחד

אין פירוש הדבר שאחרי אותה הצצה מאחורי מסך הברזל החלטתי להסתגר בביתי ולהרחיק עצמי מכל דבר שכרוכה בו אשליה של תיקון עולם. אמנם, פיתוי גדול הוא לעסוק רק בדברים שאתה יכול להביאם לכלל גמר במו ידיך – ביצירה ספרותית, שנבנית כמו בתים לגור בהם, אריח על גב לבנה ולבנה על גב אריח, ובמתיחת תלם ישר, חרוש או קצור, בערבו של יום, ושאר מלאכות שאדם עושה מטעם עצמו ועל אחריותו. אולם העמדה המוסרית המונחת ביסוד השקפת העולם הסוציאליסטית על הספרות הצליחה לטעת בי, כברבים מאלה שהאמינו בה, רגשי אשם כבדים בכל פעם שנתעורר בי החשק להסתגר ב”מגדל השן". על כן נזהרתי מלהגיף את דלת ביתי ולומר שלעולם לא אזהם את ידי במלאכה כפויית הטובה של הפעולה הציבורית. וכי מן הבַּשָּׂמים שאינם מתערבים עם השַּמָּנים אנוכי?

משל הבשמים והשמנים לא אני המשלתי אותו לעניין הזה. שמעתיו פעמים הרבה מפי מאיר יערי, ואיני מביא בזה אלא אותה גאולה לעולם שיכול להביא האומר דבר בשם אומרו. בכל פעם שסירבתי למלא תפקיד ציבורי המשיל עלי את משל הבשמים והשמנים. עסקי הציבור, שבהם אדם צובר כוח כדי שיהיה לו כוח לצבור כוח, אולי יהיה בידו אי פעם די כוח לשנות מן הקיים, ביקש לומר, משולים למלאכתם של שמנים ובורסקים, שידיהם קשות ומזוהמות, ריחם קשה, ולא תמיד נעים לשבת במחיצתם. ואילו עסקי הרוח למיניהם, בעיקר שירה ופרוזה, משולים למלאכתם של הבַּשָּׂמים, שידיהם עדינות, ריחם טוב, וחברתם רצויה תמיד. אך כיוון שהשַׁמנים נחוצים, ואפילו חיוניים, ואילו תוצרתם של הבַּשׂמים היא בגדר מותרות, ראוי לנו שנכבד את מי שהתנדב לשרת את הציבור ומחנק באפו יותר מאשר איסטניס זה, הרוחץ את ידיו במי ורדים.


בנעוריו רצה מאיר יערי, כנראה, להיות בַּשָּׂם – סגנונו הוא שמעיד עליו, סגנון של תלמיד חכם המתבּשׂם ממליצה נאה במקומה – אולם כיוון שהעדיף תיקון עולם על פסוק מתוקן לא היתה לו ברירה אלא להיעשות שַׁמָּן. קרבנו נרצה, ובכל פעם שפגש איש צעיר שאינו מוכן ללכת בדרכו, ראהו כמי שפרש ממסורתו של משה רבנו – במקום שישלח ידו אל רצפת האש שלח ידו אל קערת הזהב. הוא חשד בי, ובצדק, שאני חס על אצבעותי, שמא תתקשינה מרוב תקיעות כף, שהפעולה הציבורית רצופה בהן לשם חיזוק בריתות של תועלת, ותאבדנה את גמישותן בעת שאשלח ידי אל נבלי.

לא יכולתי שלא להודות, כי הטיעון המוסרי הזה נשען על יסודות איתנים. נגזל ממני אפילו מעט הנוחם שיכול להפיק מן ההתכחשות לו זה שמיטיב לעשות שקר בנפשו. שכן הכרתי בזאת, שאין חבר הקיבוץ רשאי להסתפק בחובות שקיבל עליו בחצרו של קיבוץ, ולראות את עצמו כמי שיצא ידי חובתו כלפי הזולת. לא יכולתי אף להתעלם מזאת, שהקיבוץ, חברה שנוסדה לשם תיקון דבר מה, יכול להיות “מגדל שן” לעצמו. חבר קיבוץ יכול לקום בבוקר לעבודה, מרוצה מעצמו שהוא אדם חרוץ וישר, ובמידת האפשר גם לא אנוכיי, ולפטור את עצמו בזחיחות דעת מן הדאגה לתיקון העולם. כיוון שבחצרו שלו הוא גם נאה דובר וגם נאה מקיים, הוא משוחרר מן החובות שבין אדם לחברו בחצר אחרת.

אף על פי כן נמנעתי מלקבל עלי תפקידים ציבוריים המשובצים בתוך מסגרת היררכית, שתנועה פוליטית אי אפשר לה בלעדיה. העדפתי עליהם תפקידים כפויי טובה בקיבוץ, מקום שם ההיררכיה אינה תופסת. תפקידים שמחייבים אדם להישמע להוראות ולהוציא הוראות – כגון תפקיד של רכז הדור הצעיר, שנתבקשתי לקבל עלי עוד לפני המסע למוסקבה – נראו לי כדבר היכול להגביל חירות רוח מסוימת, שיכולתי לגדור לעצמי בקיבוץ. חירות, שהיתה חשובה בעיני כתנאי נחוץ והכרחי לקיומו של ה“תפקיד” שלקחתי עלי ברגע שגברה החוצפה על הבושה וחדלתי להתקומם כאשר כינו אותי בתואר “סופר”. (בימים שמשלח ידו של אדם צוין בתעודות הזהות הייתי רשום כחקלאי. נאלצתי לשנות זאת לקראת הנסיעה למוסקבה. בברית המועצות – חקלאי היוצא בשליחות רשמית כסופר ועיתונאי חושדים בו שהוא מרגל.) היתה בזה איזו סתירה, שאני עתיד לחיות עמה עוד שנים ארוכות. כשאדם מתחבר לתנועה חברתית – ואין חיבור הדוק יותר מאשר ההצטרפות לקיבוץ – הריהו מקבל עליו מלכתחילה לסור למרותה ולנהוג על פי הכללים שקבעה לה. ואף כי הקיבוץ מתקיים במעין דמוקרטיה פרועה, כמעט אנרכית, המפלגה היא ארגון ככל ארגון אחר – כוחו בנחישות החלטותיו ובמשמעת שהוא מסוגל להטיל על חבריו. מי שביקש, כמוני, ליהנות מחברות בערבון מוגבל הריהו כמי שתובע לעצמו זכויות יתר בגין כשרון, שלא הכול מכירים בו. לאמור, במקום שמתקיימת דמוקרטיה מושלמת, והכול מחליטים על הכול, שם אני חבר מן המניין, אבל במקום שקיימת חובת הציות למרות ההנהגה הפוליטית, שהיתה מכונה אז בעגה המארקסיסטית “צנטרליזם דמוקרטי”, שם אני שומע חופשי – והרי זו תביעה שאינה מתיישבת עם ההשקפה, האומרת שהכול חולקים עם הכול כל עול. שכן מי יעשה את העבודות המלוכלכות – ולעניין זה אין הבדל בין ניקוי בתי השימוש לבין משא ומתן קואליציוני – אם מי שירצה להשתמט מהן יוכל לטעון שהוא אנין דעת ועל כן אין לתבוע ממנו מלאכה גסה יותר מערבוב בשָׂמים? אולם סתירה פנימית זו לא היתה רק נחלתם של מי שביקשו להתנזר מן המעשה הפוליטי. סתירה חמורה לא פחות היתה טבועה בדרך שבה התרחשו בתנועה חילופי המשמרות. לכאורה, אפילו שאלות אידיאולוגיות הוכרעו במוסדות המפלגה באופן דמוקרטי, אחרי דיונים ב“סניפים”, ולצורך זה אף הקיבוץ הוא סניף, אולם הכול יודעים כי מי שרוצה שדעתו תהיה נשמעת חייב להיבחר למוסדות העליונים של המפלגה. חבר קיבוץ אינו יכול לכהן שם אלא אם כן הסכים קיבוצו לשחררו מעבודתו. והקיבוץ לא יעשה כן אלא אם כן תבוא דרישה במפגיע ממוסדות התנועה. בלי תביעה זאת אין לחבר קיבוץ כל סיכוי להיפנות לעבודה הציבורית ולרכוש לו בה את הניסיון והידע הנחוצים כדי להתקרב, צעד אחר צעד, מן המעגל החיצוני אל המעגל הפנימי, מקום שם מתקבלות ההחלטות החשובות באמת: איזו עמדה תנקוט המפלגה בשאלה זו או אחרת, ומי מחבריה יישלח לעשות מה. חבר קיבוץ שנתגלגל לעבודה ציבורית אינו יכול להתקרב אל המעגל הפנימי אלא אם כן סבורה הנהגת המפלגה והתנועה (במפ"ם שני המוסדות הללו היו פחות או יותר זהים) שהוא חיוני שם. הנהגה המבקשת למנות את יורשיה לא על פי כישוריהם בלבד אלא גם על פי נאמנותם לה, שמרה בידה כלי רב ערך, שיתואר להלן. הוא היה יכול לשמשה כדי לקרב אומרי הן ולרחק אומרי לאו. באמצעותו יכלה להעדיף את התם ואת שאינו יודע לשאול על החכם והרשע, בלי שתיחשד כי טובת עצמה לנגד עיניה. ברגעי מבוכה, באין לה תשובות מתקבלות על הדעת, סייע לה להיפטר מן המַקשנים בנימוק שהגיעה שעתם לחזור הביתה. חבר קיבוץ העושה בתפקיד ציבורי שנים רבות, ומתרגל למנעמי החיים בעיר ולרכב צמוד, עלול לשכוח מנין בא.

מאשיות הקיבוץ הוא שאין אדם פוטר את עצמו מן העבודה השחורה בגין כשרונות שמימושם מחייב אותו להימצא תקופה ארוכה מחוץ לקיבוץ. כדי לשמור על הקשר שבין אדם לקיבוצו ולמנוע אפליה בין חבר לחבר – אלה נושאים בעול העבודה השחורה ואלה נוסעים לקונגרסים; אלה אוכלים פת עוני וחברות בה ואלה נהנים רק מן החברות בלי שיצטרכו לחלוק עם חבריהם יום קטנות בחצר סגורה – נקבע עיקרון, המיוסד על הנחות הקבע המוסריות של חיי השיתוף. עיקרון זה קבע, כי אין אדם משמש בתפקיד ציבורי אלא זמן מוגבל. בתום המועד הזה הוא חוזר לביתו. וחבר אחר, מקיבוצו או מקיבוץ אחר, נכנס לנעליו.

העיקרון הזה זכה לכינוי הלועזי “רוטציה”. הלעז אינו נטע זר בתנועה שחייה מתנהלים על פי עקרונות אוניברסליים. ה“רוטציה” נועדה לפתוח סיכוי שווה לכול. בשוב האחד אל מאחורי המחרשה יבוא חברו מאחורי הצאן לשאת במקומו את הדגל. היא היתה אמורה לחול על כלל החברים, לרבות מי שנושאים בתפקידים עתירי אחריות. אך בדיעבד חלה רק על הדור השני והשלישי של מועמדים למנהיגות. דור ראשון של מנהיגים, שייסד את התנועה ונשא בכל תפקידיה, בתחלופה מתפקיד לתפקיד בתוך חוגו המצומצם, פטר עצמו בדרך קבע מן ה“רוטציה”. וזאת, כך נאמר למקשנים, כדי שתישמר בתנועה “הרציפות ההיסטורית”. אף זאת היה מובן מאליו: שהם מסמלים את הזיקה לרעיון המקורי, אשר עליו משתיתה התנועה את ייחודה. ציבור החברים, שרחש אהדה והוקרה למייסדי התנועה, קיבל הערכה זו כדבר שאין עליו עוררין. אף על פי כן, לעת חילוף משמרות יכלה ההנהגה ההיסטורית להחמיר בדיני רוטציה עם מי שרוצים בשינוי, ולספח אל החוג המצומצם, שיכול לשכלל בהתמדה את כישוריו לפעולה ציבורית, רק את מי שיוצקים מים על ידיהם. “רוטציה” זו, כלי המחזיק ברכה לעצמו, וזיקתו לעקרונות הקיבוץ אינה מוטלת בספק, אכן הטביעה חותמה על נוסח של חילופי משמרות בתנועה. ואף כי אין אני יכול לומר כמה היו קרבנותיה – שאול שעודנו מחפש את האתונות ודוד שלא נלקח מאחורי הצאן – חשתי תמיד שהיה בה כדי ליצור תלות שבין פרחי כהונה לכוהנים. תלות, שגאוותי, מורשת אב, לא יכלה להשלים עמה. אולם מכיוון שגאווה זאת היתה פסולה בעיני, לפי שלא יכולתי להמליץ עליה כדרך חיים היפה לכל אחד, ביקשתי לאחוז בחבל הזה משני קצותיו. לא הסתגרתי ב“מגדל השן” של הקיבוץ, אך נזהרתי שלא להיספח אל המעגלים הללו, שבהם תלותו של האחד במי שבכיר ממנו ברורה ומוגדרת.

וכך אירע שעד אמצע דרך חיי לא קיבלתי עלי למלא אף לא אחד מן התפקידים שמופקדים בדרך כלל בידי הדור הצעיר, ולא הסכמתי לעבור לפני התיבה ולחזן לפני הקהל. לא קיבלתי עלי אלא תפקידים שאפשר למלאם בגיחות קצרות מן הבית. אף את הגיחות הללו השתדלתי למעט ככל האפשר, לפי שכרסמו בנתח הזמן שהועד לספרות, על פי ההסדר שבין האמן לקיבוץ שהיה מקובל בבית אלפא החל משנת 1954. הסדר, אשר על פיו זמנם של אמנים מחולק כך: המחצית לקמח והמחצית לתורה. וכשנכנעתי לבסוף וקיבלתי עלי ב־1963 להצטרף למערכת ספרית פועלים, למדור של ספרות יפה מתורגמת, שיכולתי לקיימו בלי חיכוך יתר במבנה היררכי כלשהו, לא עשיתי כן אלא כלוואי לעבודה הספרותית, ובלבד שלא אתנתק מן העבודה במשק. בשלושים השנים הראשונות לחיי בבית אלפא הייתי פלח, עובד שדה, הקשור לעבודתו בקשר רגשי, שנטפלו אליו גם כמה עקרונות. את האחרונים שמרתי בלבי, שכן כמו מפני ברחש נזהרתי מפני הצהרת עקרונות שאינך יודע אם תחזיק בהם כעבור חמישים שנה.

אולם בזאת, הבנתי, איני יוצא ידי החובה החברית שאני חב למי שעושים במקומי את העבודה הפוליטית. שמני הסיכה שאני מזהם בהם את ידי בוקר בוקר בהכנתם של כלים חקלאיים לעבודת יומם אינם מזכים אותי בחברות מן המניין באיגוד המקצועי של השַׁמנים מבית מדרשו של מאיר יערי. שמני סיכה, לדידו, לא נחשבו. עד שלא לכלכת ידיך במאבקי כוח פוליטיים עדיין אינך אדם מוסרי באמת. הפלח, ציפורניו שחורות אך ידיו נקיות, ואילו הפוליטיקאי ציפורניו נקיות אך אין לו ברירה אלא לטנף את ידיו לפעמים. הרעיון, שאדם מוסרי איננו רוחץ בניקיון כפיו ומניח לאחרים לעשות את העבודה השחורה, לא היה זר לרוחי, ועל כן, מסיבות, שהיו צירוף דיסהרמוני של סקרנות ורגשי אשם, קיבלתי עלי לחבור לבני דורי, שהקימו חוגי עיון ודיון, הידועים בשם “חוג ה־11” ו“חוג ה־17” – הנידונים בספרי מחקר העוסקים בתולדות המפלגות בישראל כקריאת תיגר של הדור השני כנגד ההנהגה ההיסטורית – אף כי לא ראיתי את עצמי כאדם הנכון במקום הנכון. אמנם, היה לי עניין עיוני טהור בשאלות שנדונו שם, אך לא היה בדעתי כלל להציע את שירותי לפתרונן של הבעיות שעוררנו, אילו ביקשו מאתנו קודמינו לתפוס את מקומם ולגלות במה כוחנו גדול, ועל כן אף הצטרפותי לחבורה ההיא היתה כרוכה ברגשות מעורבים. נאה להשתתף במעשה הפוליטי אך לא נאה להציץ בו מן הצד כתייר בשדה הקרב. אולם פגישות אלה לא היה בהן כדי לפצות את המשאלה לעשות אף בתחום הפוליטי משהו, ולו זעיר כזרת, במו ידי. משהו שאוכל לעשות אחד על אחד – מושג ששאלתי אז ממשחק הכדורסל, שהיה אהוב עלי מכל סוגי הספורט – בכל עניין ציבורי שעל הפרק. מעשה, שאוכל לעשותו בהתנדבות, בזמני הפנוי, בלי שאצטרך לוותר לא על העבודה בשדה ולא על הזמן שהוקצב לעבודה הספרותית. תמיד ביקשתי למלא חובתי לשאלה הבוערת – ביעור הבערות, קליטת עלייה, הסכסוך היהודי ערבי – בדרך פשוטה יותר וצנועה יותר מן הניסיון לתת פתרון יסודי לבעיה הכוללת: לסייע לאדם אחד שנקרה בדרכי.

עד שיימצא פתרון פוליטי מקיף ורדיקלי, אשר לתקנתו נאספנו לחוגי דיון, אעשה אני משהו לתקנתו של יחיד. וכך נאספו אל חיק משפחתי, בזה אחרי זה, תחילה נער יוצא מרוקו עקשן וטוב לב, שעדיין לא הגיע למצוות, בכור להורים אמידים אשר היו סבורים שהוא קשה חינוך ועל כן שלחוהו לישראל במסגרת עליית הנוער כדי להקל עליהם לגדל צאצא חדש, נוח ממנו, ולאחריו צעיר ערבי מן הגליל שנדון לשמונה שנות מאסר בעוון ריגול למען המודיעין הסורי. זה גם זה, הנער והבחור, בילו בחוג המשפחה ב“שעות הילדים”, בחדר של שלושה על ארבעה מטר, במשך שנים אחדות, אף פגשו זה בזה, אף כי הראשון עתיד לקבל ציון לשבח בצה”ל בגין תפיסת מחבל מתחזה, והשני, אילולא נתגלגל לחדר הילדים הקיבוצי, אפשר שהיה יכול להיעשות אותו המחבל שתפס הראשון, שכן התכונה שעשתה אותו למרגל יעיל היתה יכולתו המופלגת להתחזות לאחר, והיא שסייעה לו לחדור למחנות צה"ל ולצלמם.

תמהני אם אכן צמחה תועלת של ממש, הן לקיבוץ הגלויות והן לשלום בינינו לבין שכנינו, שייחל לו כל כך אליעזר ברקר, מתרומתנו הצנועה, בנוסח של אחד על אחד, לפתרונן של שתי הבעיות הנכבדות הללו. אף על פי כן עודני סבור גם כיום, כי אפשר שעניינים אחדים היו מתרחשים קצת אחרת אילו כל משפחה בישראל, בהנחה שקצת עניינים נגזרים מן הכלל אל הפרט אך לא מעטים בהם מתהווים בדרך של מן הפרט אל הכלל, קיבלה עליה לאמץ אל חיקה נער יהודי אחד ונער ערבי אחד, בניסיון צנוע להקל על מצוקתם כמידת האפשר.

סיפורו של הראשון היה מעשה בכל יום אצלנו ובקיבוצים אחרים. בהגיע חברת הנוער היו מדריכיה מבקשים מן החברים שיקבלו אל חיק המשפחה נערה או נער, שהוריהם רחוקים. בדרך כלל אימצו החברים נערים ונערות שהכירו בענף שעבדו בו. כיוון שעובדי פלחה לא היו בהם, אני בחרתי לאסוף אלינו נער שפניו נראו לי עצובות מאוד, ועיניו כמו נאטמו מחמת אי האמון שהוא הוגה כלפי כל מי שבוגר ממנו וחזק ממנו. להעניק לאלה העיניים שמחה מעט שתעלה עליהן ברק, אף זה אתגר, אמרתי בלבי, אף כי המהלכים בגדולות ודאי ימעטו בערכו.

היה זה מעשה שבכל יום, אך אין מעשה דומה למעשה. הזיקה שבין הנערים והנערות העצובים ההם למְאַמציהם ודאי היתה שונה מחדר לחדר. אך לא כאן המקום לספר את סיפורו של מרדכי דהאן, שאני עתיד לפגוש בו עוד פעמים הרבה במהלך חיי, בארץ ובארצות הברית. הוא יפה יותר לחיבור שידון במבוכת הזהות של איש יהודי, שארץ הולדתו אינה מולדתו, והוא חי בארץ שאינו רוצה להכיר במנהגיה, ושומר כל ימיו על דרכון שאינו צריך לו, כמין קמיע.

סיפורו של חסיין, הצעיר הערבי שחלק עם ילדי את ד' האמות ואת שעות ההורים שלהם, ראוי לפרק בפני עצמו. הן מפני שאינו מעשה בכל יום והן מפני שאולי הוא מלמד דבר, שאי אפשר ללמוד אלא מן הניסיון.


 

טז. מחכים לגודו

מתקני עולם מלגלגים בדרך כלל על פילנטרופים, שמיטיבים עם הזולת להרגעת מצפונם. מה שאין כן שירותים בהתנדבות בתוך הקהילה שהם חיים בה. אלה מקובלים כחובות מן המניין. כך בקיבוץ, וכך, כמדומה, גם בקהילות אחרות, שבהן הכול מכירים זה את זה. החלת חובות הקהילה גם על כלא שאטה, שיושביו זרים לחברי הקיבוץ מכל בחינה שהיא, היתה מעשה שריח קלוש של פילנטרופיה נודף ממנו. אף על פי כן קיבלו עליהם חברי בית אלפא להגיש “שירותי קהילה”, בלשון הסוציולוגים, לשכנים מדרום מערב, השוהים שלא מרצונם ולא בטובתם מאחורי הסורגים בתחנת המשטרה הבריטית, השוכנת בצומת שאטה והוסבה אחרי תש"ח למתקן כליאה, כפי שמכונה בימינו, בלשון נקייה, בית סוהר פשוט.

אחת לשבוע היו נוסעים לשם שניים, אחד מסריט ואחד מתרגם, ומקרינים, בהתנדבות ובלי תשלום, אף לא בעד זכות ההקרנה שהיינו משלמים למחלקת הקולנוע של ההסתדרות, את סרט הקולנוע שראו ערב קודם לכן, על הדשא שליד חדר האוכל, חברי בית אלפא. מפעם לפעם הייתי מתנדב להצטרף אל המסריט ומקבל עלי את התרגום. לא אתבע מאיש להכיר לי טובה בגין מעשה ההתנדבות ההוא. אין סיבה להעניק לסקרנות פשוטה ערכים שאין בה, לפי שהיה כרוך בה גם שעשוע רוחני מסוים. בעשור ההוא עדיין לא היה תרגום מודפס בגוף הסרט, אלא בסרטים חדישים שבחדישים. סתם סרטי קולנוע, ואת אלה ראינו אנחנו ויושבי הכלא בדרך כלל, היו מגיעים ולצדם גליל צלולויד, שרשום עליו, בכתב ידו של ירושלים סגל תל אביב, התרגום העברי של הדיאלוג המקורי. הממונה על התרגום בשעת ההקרנה נאלץ לגלגל ידנית את גליל התרגום העברי ולחבר את האמור לכתוב. גלגול מהיר מדי היה עלול לנתק כל קשר בין תוכן לצורה. סרטים מדברים אנגלית וצרפתית היו לדידי מלאכה פשוטה. אך אני התנדבתי בדרך כלל לנסוע לשם כאשר הוצג סרט יפני או הונגרי, או כל לשון אחרת שאיני שומע. יכולתי להפיק ממעשה הניחוש הנאה מסוימת, כהנאתם של פותרי תשבצים. אמנם, הייתי עלול לעורר עלי חמתם של אנשים היודעים לכעוס, אם לאורך כל הסרט לא יבינו מי אמר למי מה, אולם קיבלתי עלי את הסיכון. יכולתי להשתבח בהצלחה כלשהי, שכן לילה אחד, בסופו של סרט דובר הונגרית, ניגש אלי תושב כמעט קבוע של בית הכלא, זייפן בעל מוניטין שנעצר בכל פעם שמתגלה זיוף מוצלח, והתחיל לדבר אלי בלשון אמו. (“אני זייפן,” הציג את עצמו בהונגרית, ועבר לעברית ברגע שגילה לתמהונו שאינני מבין ולו מלה אחת. “מה אני יכול לעשות? כל אחד אוהב לעשות מה שהוא יודע יותר טוב מכולם, ואני הכי טוב בלזייף בכל הארץ וגם בהונגריה אולי יש אחד או שניים עם ידיים טובות כמו שלי”).

“סקרנות”, נאמר, אך לא נסעתי לכלא כדי “לאסוף חומר”, כך נתפסת להדיוטות חקרנותו של כותב הבדיונות, שכן הצצה מגונה כזאת לתוך צערם של אחרים אינה לרוחי. באתי לשם כדי לעמת את רגשי הרוננות שחשתי אני, בימים שישבתי מאחורי גדרות תיל, לפי שמטרה נעלה, כך סברתי, גלגלה אותי לשם, עם הכרת ערך עצמם של אסירים, שרווחת עצמם היתה המטרה אשר לשמה הפרו חוק. ניחוש הלב אמר לי, כי מן הסתם לא מותר לי לתייק את ניסיונותי במחנה המעצר ברפיח כזיכרונות אסיר עברי.

לא היתה לי שהות לגלגל שיחות עם אסירים אלא בשעת הצבת המכונה או החלפת גלגל. ורק מעטים מהם ישבו בקרבתי. שכן בית הכלא, כך מצאתי, הוא חברה היררכית מאין כמוה, ורק מיוחסים שבמיוחסים העזו לתפוס מקום ליד שני הנציגים של העולם החיצון שאינם משרתי החוק. ולא יצא לי לחטוף שיחה אלא עם רוצחים, שהכול שם מחשיבים אותם כאנשי מעלה, לפי שהעזו לעשות את מלאכתו של אלוהים, ועם שודדים ופורצים מיומנים במלאכתם. בנדיר יכולתי להחליף משפט או שניים עם זייפן, שהכיר בערך עצמו, כאמור, ועם גנבים פשוטים, ענוותנים וחסרי יומרה, שהרחיקו ממני את האנסים, המקובלים כחלאת אדם, אולי מפני שלקחו בכוח מה שגבר כהלכה צריך לקבל במתנה. אסירים ביטחוניים לא התקרבו אלי. שכן לדידם אני אויב גם כשאיני סוהר. (למעט אסיר ביטחוני אחד, ישראל בר, שהכרתי מקרוב, וקיבלתי היתר מיוחד, למגינת לבם של ראשי השב”כ, לבקרו בחברת ידידי גדעון אילת, איש בית אלפא, ששירת עמו במטכ”ל. אולם סיפורו של ישראל בר אינו שייך לכאן. צדדיו החשאיים נעלמו מידיעתי. צדדיו האנושיים יידונו במקום אחר.)

תמהני אם למדתי שם מה שביקשתי ללמוד, על עצמי ועל אחרים, מכל מקום הייתי מקובל על הנהלת בית הכלא כידיד הבית, ומדי שנה בשנה הייתי מוזמן להצגת החובבים השנתית של יושבי כלא שאטה. בתום ההצגה שנערכה בשנת 1962 הוצג לפני השחקן הראשי, וכעבור זמן קצר נוספו לארוחת ארבע בחוג המשפחה בבית אלפא עוד שתי נפשות: האסיר דנן, וסמל התרבות של הכלא, שהיה מסיע אותו משאטה לבית אלפא, ארבעה קילומטרים הלוך וארבעה חזור. (לימים יתיר לאסיר לנסוע לבדו ולחזור למשכנו באוטובוס האחרון.)

ההצגה שמדובר בה היתה “מחכים לגודו”. תמהתי אם אכן מבינים האסירים את המשמעות הכמוסה בה, והופתעתי לראות הצגת חובבים עשויה היטב. המשתתפים אמרו את הטקסט שלהם כאילו נהיר להם מה ביקש בקט לומר. בעיקר הפליאני השחקן הראשי, בחור גבה קומה שפניו נאות ועיניו עירניות. הוא השתדל לשוות לקולו, שכבוש בו מבטא מזרחי כלשהו, צליל סתמי, בלי ביוגרפיה אישית, כיאה לתיאטרון האבסורד, המתרחש מחוץ למקום ולזמן.

בזמן המסיבה שבתום ההצגה הזמין אותו מפקד הכלא לשולחננו. גלגלנו שיחה סתמית, על הצגות חובבים, על התיאטרון המודרני, ועל שאר עניינים שאין להם כל נגיעה לחייהם של אסירים. אולם כעבור זמן, כטוב לבנו בגזוז, נתברר לי שמפקד הכלא זימן אותו אלינו בכוונה תחילה. הוא היה סבור שהבחור אינו צריך לרצות את מלוא עונשו, והאמין, משום מה, שיש בכוחי לעזור.

הוא בן עשרים וחמש, ציין, ונדון לשמונה שנות מאסר. הוא יושב בכלא כבר למעלה מחמש שנים, ואם ינכו לו את השליש בשל התנהגות טובה – מפקד הכלא היה מוכן לערוב לו – יוכל להשתחרר בקרוב. “במה אני יכול לעזור לו?” שאלתי.

“לפני שאתה מתנדב לעזור,” אמר האסיר, “כדאי שתדע: אני שפוט על עבֵרה בטחונית חמורה.” מפקד הכלא מיעט בערכה של העבֵרה. מעשי נערות. גייסו אותו מפני שהוא מדבר עברית כמו יהודי, בלי מבטא ערבי, ולחצו אותו שיחדור למחנות צה”ל ויביא ידיעות. הוא נתפס מיד, לפני שהביא נזק כלשהו.

מפקד הכלא היה נכון לעזור לעציר הביטחוני לפי שבטח בו שלמד לקח והתחרט על מעשיו. ממש התחרט, לא רק מצהיר זאת, אמר מפקד הכלא. להצהיר יכול כל אחד. הצצתי בפניו של חסיין בזמן שדובר בו. הוא לא נראה לי כמי שחזר בו מרגשותיו. ההמלצה החמה של מפקד הכלא הביכה אותו. הוא חשש שמא יתפרשו דברי המפקד כרמז, שעתה אפשר לגייסו לשורותינו. יכולתי להבין את מורת רוחו.

אף כי הוצגתי לפניו כסופר, חבר הקיבוץ השכן, חשש שמא אני נציג סמוי של שירותי הביטחון, שפגיעתם רעה דווקא כאשר הם מבקשים לעשות לפנים משורת הדין. מי לידו יתקע שאין משטים בו? אם מפקד הכלא מניח שאני יכול להועיל במקום שקצרה ידו שלו, מן הסתם אינני איש רוח, כמו שסיפרו לו, אלא מי שעלול לסבכו בעניין חמור ומסוכן אף מזה שקיבל עליו בשירות הצד השני.

חניך של בית ספר תיכון בכפר גלילי אפשר לו לדעת עברית כהלכה, אף יותר מיהודים, המדברים בשגיאות כאילו בכוונה, ומוכרים לו מן הסתם כמה שמות של סופרים עבריים, אך תמהני אם היה יכול לרדת לסופם של אותם קשרים מורכבים, שהיו קיימים בתקופה ההיא בין אנשי צבא וסופרים, לרבות סופרים שמתחו ביקורת על הראשונים ותבעו מהם להעמיד את מעשיהם, אשר לא תמיד הם מתיישבים עם חמלה יהודית, במבחן מוסרי מחמיר, המקצץ ביעילותם. היה רשאי להניח, כי אם מפקד הכלא מבקש את עזרתי, משמע אני בכיר ממנו במנגנון הענישה הישראלי.

תגובתו של חסיין העידה, שאכן אלה היו מחשבותיו. בהערת אגב הניח לי להבין, שאין הוא מוכן לשרת אדונים חדשים. רמזתי לו שאין לו צורך לחשוש מפני. לא אהיה מפעילו. לכל היותר אוכל לגייסו למסיק הזיתים בבית אלפא. ועתה הגיע תורי לשגר לו רמז: אם ינסה להעמיד פנים שבכלא שאטה נגלה אליו האור לגויים הגנוז בתורה הציונית, כי אז “לא עשינו עסק”. אך אם יתברר לי שאכן הגיע למסקנה פוליטית, שאין לסכסוך היהודי ערבי אלא פתרון מדיני, אעשה כמיטב יכולתי לסייע בידו, אם באמת אני יכול לעשות דבר מה, כפי שסבור מנהל הכלא.

לא היה כל סיכוי לגלגל שם שיחה גלויה. השעה נתאחרה והמסיבה עמדה להסתיים. אורחים אחדים כבר יצאו לדרכם. אף הסוהרים, שנסתיימה משמרתם, רצו לנסוע לבתיהם. שאלתי את מפקד הכלא אם אוכל לשוחח עם חסיין בארבע עיניים לפני שאחליט להשתדל למענו (עדיין לא ידעתי היכן, אבל סמכתי על ידידים מנוער, הממלאים תפקידים בכירים במערכת הביטחון, שיידעו עם מי אני צריך לדבר.)

אין בעיה, אמר מפקד הכלא. נביא אותו אליך. תדברו. אני, על כל פנים, סומך עליו במאה אחוז, שלא ינסה לברוח. והוסיף מעין השקפה כללית: אין לצפות מבחור כזה שיהיה נאמן למדינה. אין הוא מכיר לה טובה על מעמדם של בני עמו בה. אך הוא יהיה אסיר תודה למי שיעזור לו. הנאמנות לאדם אחד חזקה יותר מאשר הנאמנות לרעיון מופשט. ואחר כך ביטא עוד השקפה כללית, אופטימית למדי: יש שלוש מאות כמוהו בכל הארץ. אם יהיו שלוש מאות כמוך – בעיות הביטחון הפנימי תהיינה פשוטות הרבה יותר.

משפט בדומה לזה, להפתעתי, אני עתיד לשמוע כעבור כמה שבועות מפי הממונה על המגזר הערבי בשב”כ. בשנות השישים, לפני מלחמת ששת הימים, רבים, כנראה, החזיקו בדעה, כי אחרי שיתייאשו מדינות ערב מן הסיכוי לשים קץ למדינת ישראל, יחסי אנוש מתוקנים הם שיפתרו את בעיית ערביי ישראל. אחרי השיחה עם חסיין שוכנעתי גם אני, שצדק מפקד הכלא. חסיין באמת רצה לשים קץ למשחק בשוטרים וגנבים. ולא רק מפני שכך נוח יותר למי שרוצה להקים משפחה, אלא גם מפני שהגיע למסקנה שאין סיכוי לממש את השאיפות הלאומיות של בני עמו בדרכים אלימות. החסות שלי, הבינותי, אינה נחוצה לו לשם ניכוי השליש, עניין שהטיל בו, ובצדק, ספק, אלא כדי להגן עליו מפני שירותי הביטחון הישראליים, שעלולים לתבוע ממנו גמול תמורת היחס המיוחד.

נדיבותם של אלה יש לה מחיר יקר. מבני עמו יגן על עצמו בכוחותיו שלו, הבהיר לי. דעתו נחושה, להוציא את רגלו מן הפח שהיא תקועה בו. אין לו כל חשק להכניס אותה לפח אחר.

שאלתיו מדוע, לפי דעתו, אני צריך לעזור לו אחרי שביקש לגרום לי נזק. השאלה הביכה אותו מאוד. עיניו השחורות, העמוקות, שמנצנצת בהן בדרך כלל סקרנות שמתבהרת אט אט לכלל הבנה, נעכרו וכמו נאטמו וגם נעצבו מאוד, כתלמיד שהוצגה לו במבחן שאלה קשה. תחילה גמגם. הלא מפקד הכלא ביקש זאת ממני. אחר כך חשב מעט ואמר: בעצם, אינך צריך. רק אם אתה רוצה.

תמהתי אם אצליח להבהיר לו את מניעי. נפגשנו במקרה ואפשר שאילולא נפגשנו לא הייתי שולח את ידי לקערה הזאת, שלוחשות בה גחלים לוהטות. המקרה הוא רק הצורה אשר בה הזמן הכללי כופה עלינו את נוכחותו. כיוון שנפגשנו איני פטור מלקבוע עמדה. אני רואה זכות לעצמי לעזור למי שביקש עזרה, אם יש בזה כדי לשרת עניין נכבד ממנו וממני. מהו העניין הנכבד הזה?

אני מבקש לחיות במדינה דמוקרטית אשר בה אדם יכול לחזור בו מטעות בלי שיצטרך לוותר על כבודו ועל גאוותו. סברתי, שלעולם לא תהיה כאן מדינה יהודית אם לא נדע לנהוג במיעוטים לאומיים כאומה שדורות רבים חזתה מבשרה את עריצות הרוב. אף כי לא הייתי בטוח אם איני טועה בזה, ביקשתי להאמין שאחד חסיין שכזה, בכפר שרבים בו אויבים בכוח, מקרין על סביבותיו אמון בטוב האפשרי. אם יתברר שאפשר במדינה מתוקנת לשוב מן הכלא ולהיות בן חורין גמור, אולי יסתלקו חבריו ממחשבות נקם.

קצת מן הדברים הללו אמרתי לחסיין, בזהירות, שמא לא יירד לסוף דעתי. אך הוא הבין היטב. ובעיניו שב ונצנץ אותו זיק של הבנה, שראיתי בהן כאשר אמר ברהיטות את המשפטים הסתומים לכאורה ששם בפיו סמואל בקט. “תשמע,” אמר לי, “העניינים האלה גדולים עלי בכמה מספרים. אני מבין מה שאתה אומר, אבל אני לא יודע אם זה עובד ככה. אז אם אתה מוכן לעזור לאיש אחד, בבקשה. אני אהיה אסיר תודה. אבל אני לא יכול להבטיח שיקרה עוד משהו, מלבד לי ולך. אבל אם אתה רוצה לעזור רק מפני שאתה רוצה שהמדינה הזאת תהיה קצת יותר יפה, אולי אני לא האיש הנכון בשבילך.”

עתה הגיע תורי לחוש במבוכה מסוימת. הזיקה האנושית הישירה של חסיין היתה יפה בעיני מן היומרה הכל חובקת של ההומניזם על תנאי שלי. קיבלתי עלי שלא ללכת בגדולות, וגם בעניין פשוט זה לשמור אמונים לשיטה של אחד על אחד. איני נוטע יער, אני שותל עץ. כחוני המעגל בשעתו. אולי לשבעים שנה יעשה פרי. שכן כך צריך אדם לנהוג. בכל מקום פנוי על אדמת טרשים כדאי לתקוע שתיל.

ניסיונותי לקצץ את תקופת מעצרו בשליש לא עלו יפה. ידיד של ידיד דיבר עם ידיד של ידיד ובסופו של דבר פגשתי בבית קפה אלמוני, שהציג את עצמו בשם בדוי ונתן לי כרטיס ביקור תחת שם אחר, שמו הנכון, כפי שהתברר, ואמר לי שאני יכול לפנות אליו בכל עניין ועניין אבל על ניכוי השליש אין מה לדבר. דבר אחד היה מוכן להבטיח, שבן חסותי, כך כינהו, יוכל לחזור לכפרו בתום תקופת המעצר ולא ינסו לגייסו לשירותנו.

משהקשיתי, במה זכה חסיין – והשאלה שלא נשאלה היתה: רק משום כך שאני מחזיק עט בידי? – גיליתי לפליאתי, שכל אותם רעיונות, שהחזקתי בהם בהיסוס, שמא אני מרחף בעננים ורגלי רחוקות מקרקע המציאות, היו מקובלים גם על האיש המשכיל והמנוסה, שהקרין ביטחון שקט וסקרנות מתונה. אמנם, צריך לבלוש ולחקור, ולפעמים האמצעים מטילים צל על המטרות, אבל לעולם אין לדעת – אולי הגישה ההומנית, אחד על אחד, יעילה יותר. ואפשר שאילו נמצאו שלוש מאות ברנשים כמוני, המוכנים להקדיש מזמנם לעציר ביטחוני, כמו שאמר מפקד הכלא, היתה עבודתם של שירותי הביטחון קלה יותר, ועבודתו של הצד השני, הניזון ממצוקה נפשית יותר מאשר ממצוקה חומרית, קשה יותר. הוא הזהירני רק מפני דבר אחד – חשיפה לאור רב מדי. שכן אם ייוודע למשפחות ערביות, שבניהן יושבים בכלא, כי יש מי שזכה ליחס מיוחד מפני שהוא מכיר אותי, עלול ביתי להיעשות מקום שעולים אליו לרגל כדי לבקש רחמים על הבנים. ולא תהיה לי ברירה אלא ללכת באותו המסלול פעמים רבות. רבות כדי כך, שאהיה מין “מוסד” לעזרה שלפנים משורת הדין. וברגע שאהיה מוסד – יקרני המקרה הרע שקורה את כל המוסדות, שמבזבזים רוב זמנם לתקנת עצמם ומיעוטו לדברים שיש בהם תועלת ממשית. ומכיוון שאין מוסד בלי מנגנון אמצא את עצמי נשאב בכוח לתוך אחד מאותם מנגנונים המושכים את כוחם ממי שמינה אותם, ומאבדים אותו בעת שמפטרים אותם.

שיעור חשוב, שעתיד לשמשני גם לעסקי ציבור אחרים שאהיה מעורב בהם. אמרתי לאיש, שאף אני יודע להגן על עצמי, והחשש מפני התמסדות אינו מיירא אותי, לפי שאין לי נטייה לזה, ומלכתחילה לא היה בדעתי ללכת בגדולות. איני מבקש אלא להטיל כתם לבן על גיליון שחור. ומשסיפרתי לו מה שאמר חסיין על קוצר יכולתו לשמש מוליך לערכים נעלים מנדיבות פשוטה, חייך. כמו הגיע אף הוא למסקנה שלי, שעתידה להיזכר כתורה מסין: מסע של אלף מילין ראשיתו בצעד אחד.

סופו של דבר, לשעת הקפה של ארוחת ארבע המשפחתית נוספו מאותו יום, כאמור, עוד שתי נפשות: חסיין וסמל התרבות של כלא שאטה. ולימים, חסיין לבדו. כך, שלוש שנים, עד ליום שריצה חסיין את עונשו. בשנת המעצר האחרונה הותר לו גם לנסוע בבוקר לעבוד בבית אלפא, על תנאי שילון בכלא. הורגלנו זה בזה, וחברי הקיבוץ, שרבים מהם לא ידעו כלל שהוא אסיר ביטחוני, למדו להוקיר את ענוותנותו, לבביותו, וחריצותו. יושבי הכלא היו משגרים לי מפעם לפעם מתנות של הוקרה, מעשי ידיהם בסדנה למלאכת יד – אזיקים מנחושת, דגם רקוע בעץ של חצר הקיבוץ, וכיוצא באלה – ולפעמים תמהתי מי מאתנו מפיק תועלת מרובה יותר מזיקת הגומלין שבינינו: חסיין, שיש לו קצת חופש תנועה, שאסירים אחרים אינם זוכים לו – בעצם מדוע? מפני שלא השתתפו ב“מחכים לגודו” ולא פגשו במקרה אדם שסקרנותו מעוררת אותו להתנסות בזיקות אנושיות לפנים משגרת ההתחברות אל הדומים לו? – או אני, שנזדמן לי לגדל את ילדי בעולם אשר בו ל“אויב” פנים ברורות ואנושיות, ובכך להרחיב מעט את גבולות עולמם, עולמו של בן קיבוץ, הנוטה לעתים להצטמצם בד' אמותיה של הוויה סגורה ומוגנת?

בצאתו מן הכלא היו פגישותינו נדירות יותר. ביקרנו בכפרו לסעודת שבת, אך זו לא יכלה להניב קשרי ידידות בני קיימא. כמה מבני משפחתו רכשו השכלה גבוהה במוסקבה, ואף כי הכירו לי טובה על עזרתי לבן משפחתם, נהגו גם בי וגם בו כבדהו וחשדהו. הם לא יכלו להאמין בזיקות שאינן מסתברות מאליהן במסגרתה של מערכת ממוסדת, ועל כן חשדו בו, שהוא “משתף פעולה עם השלטונות”, ובי, שאני פניו המחייכות של מנגנון בעל פני יַנוס, שפניו האחרות רעות ואכזריות. הם חייכו אלי חיוכי פוקר של אנשי מחתרת מנוסים והשמיעו דברי נימוסין שאינם מעלים ואינם מורידים, אשר רק מי שבקי בלשון הצופן של לוחמה פסיכולוגית היה יכול להשגיח בעוקץ המוסתר בהם. ונהיה ברור, ש”המקרה" חסיין אינו עתיד להשפיע על סביבותיו, כפי שסברתי בטעות, ולא היה בו כל רושם חיובי מצטבר על כפרו, שרבו בו מי שחשדו בו ובי שאנחנו זוממים משהו. ועל כן השתדלתי למצוא לו עבודה בחיפה, מקום שיוכל לפתוח בחיים חדשים, שאינם גוררים עמם את חטאי העבר.


בכל פעם שהיו מטרידים אותו שירותי הביטחון, היה מזעיקני לעזרה והייתי חוזר לתבוע מן המנגנון לעמוד בדיבורו. אף המנגנון, כמדומה, היה נאמן להתחייבויות שנתן ליחיד יותר מאשר לרעיון מופשט. בכל פעם שפוטר חסיין מעבודתו, אחרי שנתגלה כתם בעברו, הייתי צריך לפתוח מבראשית ולשכנע מי שדעתו רחבה שעבודה אינה פרס על התנהגות טובה אלא זכות בסיסית השמורה לכל מי שמסוגל ונכון לעשותה. בכל מפגש בינינו היינו חוזרים ודנים בשאלות כלליות, והשומע הלא משוחד היה יכול להגיע לכלל מסקנה שאילו הניחו לחסיין ולי לפתור את בעיות המזרח התיכון על דעת עצמנו בלבד כי אז היו העניינים כאן יגעים קצת פחות. כך עד תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים.

משהגיע לבית אלפא והציע לבוא בחברת כמה מידידיו כדי לסייע לנו בחפירת שוחות, נתעורר בלבי חשש שמא הפרזתי מעט בהערכת אופיָהּ הנאור, הנקי מפניות, של הזיקה בינינו. דחיתי את עזרתו כדי שלא להתיר ליסוד שקרי להיכנס באמצע. יחסים שבין גומל חסדים לאיש חסותו, כמין השקעה לטווח ארוך, ששכרה בצדה, לא היו לרוחי. בכל מאודי ביקשתי להשתית את יחסינו על יושר גמור והבנת הטרגדיה המונחת ביסוד ההתנגשות של שני מיני צדק. חסיין, שנעלב מעט מן הדחייה, אף כי הצדיק את רגישותי, הלך עם חבורתו לחפור שוחות בקיבוץ אחר, ולא חזר אלי אלא זמן קצר אחרי תום הקרבות, כדי שאסדיר לו ביקור בעזה, מקום שם נמצאת קרובת משפחה שלו, שהוא עומד לשאת לאשה.

ומשהביא אותה אלי לפגישת היכרות, אשר בה הוא דיבר ודיבר והיא שתקה במבוכה, כדי שאתן את ברכתי לנישואיו, חשדתי בעצמי שאולי טעיתי לאורך כל הדרך.

“מה פתאום אני צריך לתת את הסכמתי?” שאלתי אותו. “כי אתה לי כמו אב,” השיב. “בחור אינו יכול לשאת אשה בלי הסכמת האב.” “ובכן, לך שאל את אביך.” “גם אותו אשאל,” אמר לי. “אבל בלי הסכמתך לא אוכל לשאת אותה.”

הסכמתי שיישא אותה אבל לא הסכמתי לתת הסכמה. נפרדתי מהם ברגשי אכזבה עמוקים. שכן חששתי שמא לא נפגשנו בשטח ההפקר שבין שתי תרבויות, שם עשויים להיקוות יחסי אנוש נאורים מאלה הקבועים בכל תרבות ביחסה אל הזר והרחוק, אלא מעבר לגדר שלו, ועתה אני מתבקש לאמץ לעצמי את עולם המושגים של חברה פטריארכלית, הרחוק מדעתי. חברה, אשר בה מתירה הנאמנות השבטית את דמו של הנכרי.

הוספתי לסייע ככל יכולתי, ופעם אחת אפילו נזקקתי לשירותי המוסד בשביל לאתר קרובת משפחה בלבנון ולהגניבה ארצה. אך מה שהזהירני מפניו איש השב”כ הנאור אכן התרחש. אחרי שרחבה המשפחה לבלי גבול בעקבות הכיבוש, החלו להופיע אצלי דודנים מכל צד כדי להסתייע בי בשירותים שלפנים משורת הדין.

הם האמינו שאני מין שתדלן כל יכול, כאותם שתדלנים שיש להם מהלכים בחלונות הגבוהים, הזכורים לטוב מימי השלטון התורכי. ברנש, שלעולם אין לדעת מה שכרו וכמה נחוץ לשלשל לידיו כדי לשחד מי שצריך, ומוטב כבר שייקח מזומנים, שכן בעד נדיבות שלא על מנת לקבל פרס משלמים מחיר יקר יותר בעתיד הרחוק. לא דחיתי אותם בקש, אף כי אט אט הבינו שאין כוחי גדול כפי שהיו סבורים לשמע סיפוריו של חסיין. לא הצטערתי כאשר חדלו לפקוד את מעוני, שכן מצאתי כי בבלי דעת אכן הצליחו לקרבני קִרבה מסוכנת אל אותו סוג של פטרונות פטריארכלית הקיימת גם בחברה היהודית, בנקודת החיבור שלה אל החברה הערבית.

ה“סידורים” שיכולתי להסדיר למכרי החדשים הוסדרו בשטח ההפקר שבין מדינה מתוקנת לבין שלטון “תורכי”, הנזקק ל“פאלקות” מצד אחד ו“בקשיש” מצד שני. ואף כי כל מעשי היו שלא על מנת לקבל פרס, לא נפטרו בלי עונש. העונש היה אכזבה. מי שבנעוריו הגה יראת כבוד כלפי “התורכים הצעירים” של ה“הגנה”, שביקשו בעת ובעונה אחת גם לשכלל את כושר הלחימה של הארגון אבל גם להשתית יחסים בין שני אויבים בכוח על מידה של נאורות, הקיימת בקושי אפילו במתוקנות שבמדינות הנאורות, הצטער לגלות כי גם אצלנו קיימים אותם שטחים אפורים של חברה פטריארכלית, העושה צדק רק ל“נוֹטַבּלים”. במרוצת הזמן התברר לי שהממשל האזרחי ואותם שביקשו ממנו באמצעותי זכויות יתר מבינים זה את זה היטב.

אני לבדי חי בטעות. אני מניח שמצאו זה את זה. וייתכן שזו הסיבה שאלה גם אלה יצאו מחיי. עם חסיין הוספתי להיפגש, לעתים רחוקות מאוד. שמחתי לראותו עומד ברשות עצמו, ומחזיק בדעותיו בלי לרככן כדי לרצות את איש חסדו. כך יצאנו שנינו מתחת עולו של “השלטון התורכי”, שכמעט כפה עלינו את חוקיו ומנהגיו.


 

יז. חלונות לאירופה

אבי ביקש לקרוע חלונות לאירופה. בן העניים, שלא ידע שמחה בילדותו, נשא עיניים רואות וכלות אל הערפל הנשקף אליו מחלונה של הישיבה, שבה נתוודע לעריצותם של בני תורה, וראה שם עולם ומלואו. הוא נכסף אל סוף מערב, מקום שם פורחת תרבות של חולין, זו שנתוודע אליה מהצצה בגנֵבה בספרים אסורים.

לדידו כל דבר שבא משם נשם אוויר פסגות. אף האסור והמעורר פלצות הרוחש בסמטאות העוני של ברלין ובעמק הבכא בפריס.

משנתפקר נסע לאודיסה, עיר בלי אלוהים, לכתוב בה ספרות שאין לה פרי אלא פרחים. מאודיסה נפתחה לפניו הדרך למערב. שנים אחדות שוטט בבירות אירופה, שהיו שרויות במלחמה זו עם זו. מפעם לפעם קבע מושבו בעיר זו או באחרת, וביקש לעשותה מרכז רוחני לאומה העברית. בימים ההם לא היה סבור שאומה זו זקוקה לטריטוריה משלה; לשונה היא מולדתה. כך נדד בין וארשה, אודיסה, מוסקבה וברלין – עד שהגיע לכלל מסקנה שאפילו לשון זקוקה לכברת אדמה מתחת לשמיה, כפי שגרס ביאליק. ואז שם פעמיו לארץ ישראל, להיות בה סוכן חינם לערכים אירופיים.

עד מלחמת העולם השנייה ביקר באירופה פעמים אחדות, להרחיב בה את חוג קוראיו של השבועון “כתובים”, שהיה עורכו כשמונה שנים. הוא אוכזב לא מעט ממה שראה. נתברר שהחלומות שראה באובודובקה היו יפים מאירופה של מטה. קתדרלות וקתדראות אינן מגינות על האדם מפני רשעותו. ותושב ברלין יכול להיות שוטה גדול מחזן קרתני. אף על פי כן הוסיף לעבוד את אירופה באמונה, בורר את הבר מן התבן, תחת שם העט א. בורר.

אחרי מלחמת העולם השנייה לא חזר לאירופה. ועד סוף ימיו לא יצא מן הארץ אלא פעם אחת בלבד. הוא טס לאמריקה ודילג על היבשת שהיתה מחוז כיסופיו בנעוריו. באמריקה מצא קצת אירופה מוקצפת, לשימוש חד פעמי, ואיים צחיחים של יהדות מזרח אירופית, שוויתרה על הלשון, על המולדת ועל המאה העשרים. הוא חזר לארץ והוסיף לכתוב אגרות לקורא האלמוני השוחר ספרות לשמה. מי שיציץ בכתביו אולי ילמד שאי אפשר לשאול ערכים משום מקום. מה שאין אדם מוצא בתוך נפשו לא ימצא לא במולדת השנייה של האמנים ולא במולדת השנייה של שוחרי הצדק.

אני גדלתי בבית מלא אירופה. בית, שמהלכים בו על בהונות ואין מרימים את הקול אף פעם, ובטוחים שספרים חשובים מכלים ואמת חשובה מתועלת. ככל יושבי ארץ קטנה, שגבולותיה חסומים ואי אפשר לצאת ממנה אלא בדרך הים – טיסה היתה בגדר מותרות אשר פשוטי אדם אינם חולמים עליהם – גם אני נכספתי לנסוע לארצות רחוקות, כל שרחוקה יותר קוסמת יותר, אבל לא הרגשתי כל צורך לקרוע חלונות לאירופה. להיפך. חלונות אלה שפתח אבי, ביקשתי למתוח עליהם רשת, כדי שלא ייכנסו הזבובים והיתושים. לעתים קרובות חשתי שאין לך דבר פרובינציאלי יותר מן ההתבטלות מפני ערכים אירופיים והאמונה, שהזיקות בין בני אדם מתעשרות מן האוצרות הגנוזים במוזיאונים, וכי רוחב הכיכרות בערי הבירה מרחיב דעתו של אדם. לא מיהרתי לחייך בנימוס כאשר צירפני שלונסקי לחוג המצומצם של רחבי הדעת, המבינים מה שאין בני דורי צרי המוחין יודעים, שפיאצות ברומא וכיכרות בפריס רחבות מכיכר צינה דיזנגוף בתל אביב.

הסכמתי רק לזאת, שמידה של קרתנות היא לכנות כיכר על שם אשתו של ראש העיר – אבל הלא מושגים אלה הביא האיש מאירופה, כמדומה, ולא באולפנה של ארץ ישראל העובדת למד לעשות בנכסי ציבור כבתוך שלו. מכל מקום, בשום פנים ואופן לא השלמתי עם הזלזול בנכסי רוח מקומיים, כביכול עצם האמונה, כי בכל מקום שחיים בו בני אדם בדרך משלהם נוצרים ערכים אנושיים, היא כשלעצמה קרתנות הראויה לחמלה אם לא לבוז. הייתי בטוח שיושרו של איש צנוע אחד, העושה את מלאכתו באמונה, הוא עניין רווי תרבות יותר מאשר רעיונות שבאפנה, עתה זה הגיעו טריי צבע מבירת העולם המשבירה לכל יראיה את “הצעקה האחרונה” בשאלות טעם. אף בזה לא היה לי ספק, שאהבתו של כסיל מנס ציונה לפתיה מקומית איננה עמוקה פחות וכואבת פחות מאהבתו של מריוס לקוזט במרחק עישון סיגרייה מהלובר. (כאן עלי לבקש מחילה מאוחרת ממושבה שכוחת אל זאת, שהיתה מקובלת משום מה על ילידי תל אביב זחוחי הדעת כמקום קרתני, שמותר לזלזל בו, וצולחים אותו בלי להיעצר בדרך מראשון לציון לרחובות.)

אני, שלא כאבי, לא הוקרתי רגלי מאירופה. אחרי המלחמה נסעתי לצפון מערב פעמים אחדות, אבל לא הגעתי ל“אירופה”. בכל פעם היה זה מקום שבו קיבלתי עלי תפקיד מסוים – כל אחד שונה מקודמו ולפעמים אף משונה ממנו – והבערות במנהגי המקום, וכן אי ידיעת הלשון, יותר משהילכו עלי מקסמה של זרות היו מכשולים המכבידים על ביצועה של משימה. אותה “ספיגה” של תרבות בכלי חישה נסתרים, אשר הבטחתי לעצמי אחרי הפגישה המלהיבה עם מידותיהם התרומיות ורגישויותיהם המחודדות של נציגי אירופה המובהקים בארץ, לא התרחשה לא בנפּולי, מקום שם הציעו לי ילדים המדברים בלשונם של דנטה ופטררקה את בתוליה של ילדה בת שתים עשרה תמורת קופסת סיגריות, ולא ברומא, מקום שם יכולתי להתפעל מיצירות המופת של הרנסנס בלי ללמוד דבר על מה שבינן לבין הגבר הכורע על ברכיו לפני תמונת המדונה לפני שהוא יוצא לשדוד בנק, אף לא בפראג, אשר בה, בפסטיבל הבינלאומי הראשון של הנוער הדמוקרטי, כלי עזר של תנועת השלום מטעם “עולם המחר”, התוודעתי לראשונה לרצח המלים השוות לכל נפש – שלום, ידידות – באמצעות מנגנון פוליטי משומן היטב המפזר פיתיונות מורעלים לשוחרי הצדק מן המערב כדי לחזק את מעמדו של עריץ גרוזיני, החובש לראשו הן כובע מונומך והן כתר של חכם המארקסיזם.

גם גרמניה, ארץ שנתגלגלתי אליה בדרכי הבריחה, בתקופה שעוד עמדה בהריסותיה, לא היתה “אירופה”. זו אפילו הצליחה לגרום נזק לא ישוער למעט ה“ערכים האירופיים”, שהיו נטועים בי מכוח החינוך שקיבלתי בבית הורי. שכן שם רק שם יכולתי להקשיח את לבי למראה צעירים קטועי רגליים וכבויי עיניים המדדים על קביהם, כמין תהלוכת זיכרון ברחוב הראשי של מינכן, לבקש סיגרייה תמורת אחותם או אמם או אחוריהם שלהם, אם זה הטעם שלך. שם רק שם, ברכבת ממינכן לפרנקפורט, יכולתי לא לחוש אף לא אפס קצה של בושה בשעה שנתתי לכרטיסן מורעב ומתרפס פרוסת נקניק שקופה כדי שימעל בתפקידו וישליך מן התא המיועד לנכים שישה קטועי גפיים לפנותו לשלושה ישראלים, שהתפרקדו שם לרווחה, כמו מחזירים צדק לעולם, בתִתָּם לפגועי המלחמה ההיא לעמוד שעות ארוכות על מה שנותר להם מגופם בתוך קהל חסר רחמים הדחוס עד מחנק במעבר הצר.

אמנם, ביקרתי גם במוזיאונים והאזנתי לקונצרטים, ואפילו ראיתי, סמוך מאוד לדכאו, כפר נקי ומצוחצח, ובו אשה כפרית, שסינרה ללא רבב, מנקה בקפדנות את פאת הכביש שלפני ביתה, לא פסיעה אחת לכאן ולא פסיעה אחת לכאן – אבל אל הרוח הגרמנית, שעתה קורא לה דרור, לא יכולתי להתוודע שם. ולו מטעם זה בלבד שבהיעדר שפה משותפת לא יכולתי ללמוד ממקור ראשון מהו הלקח ההיסטורי העמוק שהפיק משיגעון הגדלות של מנהיגו האיש הלבוש היטב שהתהלך במוזיאון של מינכן וזכוכית מגדלת בידו לבדוק שמא כמה מן התמונות השדודות המוצגות שם הנן מעשה זיוף.

נופה של גרמניה לא היה לדידי אלא ערבוביה של צבעים בדרך ממחנה פליטים אחד למשנהו. אף הפליטים לא יכלו לתווך ביני לבין אירופה של אבי: לא היה דבר רחוק יותר מתפארת עבר אירופית מאשר חייהם העלובים של יושבי המחנות הללו, שנסיבות החיים במחנה לא הותירו להם אפילו מידה זו של פרטיות הנחוצה כדי לשקם נימוסים פשוטים, המעניקים לאדם קצת כבוד עם דרך ארץ. אף מי שהאמינו בכל לבם שגינונים בורגניים, המפרידים איש מרעהו כדי לחברם זה לזה, הם ממיטב מסורתה של אירופה התרבותית, לא יכלו לממש שם ולו מידה נעלה אחת במקום שהכול מתפרנסים מן השוק השחור ברגשי בוז עמוק לחוקיה של אומה שקבעה בחוק את הרשות להשפיל אותם ולהרוג אותם.

אני עתיד לחזור לאירופה כעבור שלוש שנים. ועתה, כמי שבא ללמוד דבר מה. מניסיון המסע הראשון יכולתי להקיש, שדרכי שלי בספיגת תרבות היא באמצעות הלשון. ואכן, בכל מסעותי בארצות שאיני שומע את לשונן תמיד חשתי כמי שרק חלף עבר, הציץ ולא נפגע. לא חשתי בנוח באדרתו של תייר, שדי לו בראייה שטחית ובלבד שיוכל לפאר את אוצר זיכרונותיו בעוד תווית אחת על החלון האחורי של מכוניתו, שידעה כבישים לרוב ואנשים רק מעט. הנאה שלמה היתה לי רק מן הביקור בארצות אשר את לשונן אני שומע. שם יכולתי להרבות שיחה עם אנשי המקום ולהאמין שלמדתי משהו שלא היה אפשר ללמוד מן התמונות.

מטעם זה הקדשתי רוב זמני באנגליה וצרפת, בשנים 1950־1951, ללימוד אנגלית וצרפתית, שפות, אשר בראשונה היתה לי ידיעה בינונית של חניך גימנסיה עברית, ובשנייה ידעתי רק מלים שימושיות וקצת דקדוק. (ספר לימוד השפה הצרפתית לדוברי פולנית שמצאתי במחנה המעצר ברפיח ב־1946 גלגל לידי הזדמנות ללמוד קצת צרפתית בעזרת דוברי הפולנית שבמחנה.)

בפריס הקדשתי את רוב זמני ללימוד השפה, אף כי המלגה הדלה שקיבלתי מאונסקו ניתנה לי כדי שאלמד תיאטרון. לא היתה לי הרגשה שאני מפר את כללי המשחק, שכן עד מהרה מצאתי, כי בלי ידיעה מספקת את העגות הרווחות ואת גלגולי המלים מערכאה אחת לגבוהה או נמוכה ממנה, ובלי החוש הלשוני המלמד אותנו להבדיל בין פיוט נאמן לבין מליצה נפוחה, גם מן המעולים שבתיאטראות קשה להפיק איזה לקח היפה לארצך וללשונך. ידיעה מובהקת את “כללי הדרמה” ואת ייחודו של הז’אנר התיאטרלי ואת אילוצי הבימה המעוררים בקהל יושבי חושך ציפייה דרוכה למתח ולהתפרקותו בשחוק או בבכי, אין בה ממש בלי היכולת להבדיל בין לשון אמינה – המעניקה לדמות על הבימה, בעצם בחירת המלים, רקע חברתי וביוגרפיה אישית, ומשהו גם על המקום ועל הזמן – ובין לשון רדודה, מלאכותית, קלה לדקלום, שאינה מלמדת דבר. עילג לשון היושב בקהל ועסוק בפענוח המלים אינו מבחין בין זו לזו, ואפשר שלא ישגיח כלל בשקריותו של דיאלוג שאינו חיוני להתפתחות העלילה ומסכסך את הנפש הפועלת על הבימה עם עצמה. יתר על כן, עוד לפני שרכשתי לי בצרפתית ידיעה מספקת כדי למפות את הנפשות הפועלות במקום ובזמן, מצאתי שהתיאטרון הצרפתי, שדיבור פתטי הוא לו מין גנדרנות שאינה מעלה ואינה מורידה, לא יוכל לסייע הרבה כמקור השראה לתיאטרון העברי, הלכוד בכבלי המליצה הקדומה, רבת הרבדים, ועדיין לא מצא לו עברית של יומיום שתוכל לשמשו לעיבוי הדמויות בלי לרדדן תחילה.

בשנת 1950 עדיין לא השתחרר התיאטרון הישראלי מבעיית הלשון. כבר היו לו הכלים לצייר קריקטורה, ולתת בפי יוצא גרמניה ויוצא תימן מבטא, שיעשה אותם ל“יקה” ול“תימני” בלי שיעשה אותם גם לבני אדם בעלי ייחוד משלהם, אך עדיין לא היתה לו לשון, המלמדת, בעצם ניביה, מהיכן באה ולהיכן היא הולכת, דמות זו, העומדת על הבימה, לבושה כפי שלבושה, ועתה זה פתחה את פיה לדבר. אף לא היה אפשר לדעת מה טיב ההשקפות ששם המחבר בפי הדמות – האם הן בהסכמה עם הסביבה החברתית שממנה יצאה או בעימות עמה.

דברים שהיו לי לומר על מה שלמדתי שם על עצמי ועל זיקתי לתיאטרון כבר אמרתי במקום אחר. אני איש של רעיונות המבשילים לאטם בעימות שבין אמונה לספק. הדרמה התיאטרונית כופה עלי לצעוק בקולי קולות רעיונות שעדיין לא גמרתי בדעתי אם אני מחזיק בהם. אמנם הוספתי לכתוב לתיאטרון, לממש מה שלמדתי, אך חשתי שאני מתכחש בו לעצם טבעי, לפי שבנאמנות לחוקיו הרודניים אני מחדד קצוות שהייתי רוצה להקציע. מצאתי עניין רב יותר בסרטי קולנוע, שבהם יש מקום לשתיקה, ותצלום מקרוב, המביע רגש בלי לחללו במלים, ומותר בהם ללוות את הדמויות גם למקום שאין מתרחשת בו “סיטואציה דרמטית”, אבל המצאי היה מאכזב למדי ולא נמשכתי להציץ לבית היוצר של מעשה האומנות הזה. רוב הסרטים שראיתי, אולי מחמת אילוצי הקופה, לא נזקקו לאמצעים רבי ההשפעה העומדים לרשותם אלא בשביל לספר סיפור חסר שחר לאדם שהסכים לחוות חוויה דו ממדית במשך תשעים דקות.

בדיעבד מצאתי שהנסיעה לאירופה לא היתה ברכה לבטלה. אך לא מפני שרחבו אופקי, כפי שאיחל לי שלונסקי לפני צאתי. אמנם, למדתי לאמוד את כיכרות מולדתי כמידתן, בלי לזלזל בהן כלל, אך לא זה היה הדבר שהעשיר את ניסיוני.

הידע בשפות זרות היה הנכס שהבאתי עמי בשובי הביתה. ולא רק ככלי המחזיק ברכה לעצמו אלא בעיקר כמה שמרחיב את גבולות לשוני שלי. כל מי שהעמיק בזה יודע, שלשון אינה רק מאגר מלים. והמלים אינן רק צירוף של אותיות המסמן עניין מוסכם אחד. כל מלה היא תיבה האוצרת בחובה את תולדותיה ואת התמורות שעברו עליה במרוצת הדורות, ומשמעויות שחברו אליה ונפרדו ממנה, ולא אחת ניתן להקיש מן הדרך שהמלים מתחברות זו לזו על פילוסופיה שיש לה סימוכין בדת גם כאשר היא מבקשת להתנתק ממנה.

בלונדון ובפריס, בשיג ושיח עם אנשים שונים, פשוטי עם ומשכילים, התוודעתי לייחודן של צורות ביטוי עבריות, השונות כל כך מאלו השגורות בלשונות אחרות. בתקופה מאוחרת יותר אחזור ללמוד ערבית, הקרובה עד מאוד לעברית, כשפות שמיות אחרות, אך לא אלמד מן הקרבה כה הרבה כפי שלמדתי מן השונות.

באילנות גדולים אוכל להיתלות כאן. גתה יעץ לסופר צעיר ללמוד שפות זרות כדי שייטיב לדעת גרמנית, וטולסטוי יעץ לו לעסוק בתרגום. לימים אשוב להרהר בדבר. ייתכן, כי ממש כשם שלימוד שפות זרות העניק לי הבנה עמוקה יותר את שפת אמי, כך אירופה זו, שאליה נכסף אבי בנעוריו, היתה הסולם שבו ירד לשורש יהדותו.

אחרי שחזר בו מאירופה נצרפה יהדותו מסיגיה. הוא ויתר על “פסולתה” של אירופה, אשר את המזוקקים שבערכיה מצא במקור היהודי הקדמון, שהתגלגל לשם בלבוש נוצרי, והיה יכול להחזיק ביהדותו בקנאות של בן חורין אמיתי, הפטור מדעות קדומות ומאמונות תפלות ויכול לשמור לעצמו רק את הכיסופים למוחלט ואת הרגש העמוק של ההתמזגות עם כל היש. אמונה, שהחזיק בה בערוב יומו, בלי להתפשר עם מי שרצו להחזירו אל חיקה של כת דתית, המשבירה ליראיה שקט נפשי וביטחון כלכלי ואהבת ישראל רצופה שנאה עזה לכל מי שאיננו מאנשי שלומה.

רצה המקרה ואני עצמי אשוב לאירופה בנסיבות מוזרות ביותר. עסקי הקולנוע, שמשכוני ודחוני בעת ובעונה אחת, עסקים פורחים באוויר ואף על פי כן ניצבים על בסיס כלכלי איתן, אשר רק השד יודע מי מזרים לשם הון חוזר ואובד, הם שהסיעוני לאירופה למעין חופשה מעצמי ומהרגלי, ומרמת החיים שהייתי רגיל בה, כדי לשמש יועץ בעסקי בדים לבקיאים ומנוסים ממני, ברנשים ממולחים המתגוררים בארמונות השוקולד של חזיון התעתועים הקולנועי ונהנים שם מכל הטוב שבעולם.


 

יח. סע בעקבות השמש

מישהו חישב ומצא שהממוצע השנתי של מספר ימי הגשם בישראל הוא שישה עשר. היה בזה כדי לקסום ליצרני סרטים. באביב, בקיץ ובראשית הסתיו אפשר לערוך כאן צילומי חוץ בלי לחשוש שמא יתקדרו פתאום השמים ומטר לא צפוי ישבש יום צילום הכרוך בהוצאות מרובות. בדקו אנשי הקולנוע ומצאו שמלבד שמים בהירים יש כאן כל מה שנחוץ להפקת סרטים ברמה בינלאומית: מלונות של חמישה כוכבים, לשכן בהם את הכוכבים ואת הצוות הבכיר של ההפקה, תנאי ייצור עם כל האבזרים הנחוצים, ובעיקר, “חומר אנושי” מגוון, הדובר שבעים לשון בניב המקורי. ואז נקבע למדינת ישראל מעמד כאתר צילום שכדאי לנצלו לא רק לייצור סרטים על רקע המקום והזמן אלא גם להפקת סרטים סטנדרטיים על המערב הפרוע. כל עיירת פיתוח בישראל יכלה לספק בתים מטים לנפול, בלואי סחבות מן המוכן, ומספר ניכר של “אינדיאנים” מובטלים שמבטם זועם. וכמו כל אלה, גם קלגסים רומיים, פרושים וצדוקים, ואינספור נוצרים מזי רעב המביטים על מכוניות הפאר של צוות ההפקה בעיני ישו עצובות. יתר על כן, מעטות המדינות שבהן אפשר לקבל צבא מנוסה, לצילומי קרב רבי רושם, כמעט בלי מחיר. וכל כוכב קולנוע שיפטיר כאן מלה טובה על הנוף יכול להעשיר את תיק יחסי הציבור שלו בתצלומים עם נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הביטחון, ולפחות אלוף פיקוד אחד.

אילולא תגרות הגבול, המלחמות, והרגישות הפוליטית של ההון הקולנועי הגדול, שנחוץ לו למכור את תוצרתו בכל מקום על פני כדור הארץ, כי אז היתה ישראל יכולה להיעשות מקום טוב באמצע לכל מי שרוצה לצלם סרט רחב יריעה באמצעים מתקבלים על הדעת ובזמן סביר. ואכן, בכל פעם שחלה כאן רגיעה כלשהי, מיד הגיעו בעקבותיה המפיקים, הבמאים, התסריטאים ועוזריהם, למשא ומתן עם השלטונות. יהודים שבחבורה, רוב מניין, בהם שרגש יהודי חם באמת מפעם בלבם, ביקשו גם לעזור לנו בזה. אף סרט גרוע יכול להזרים לכאן מטבע קשה, נחוץ כל כך לאוצר המדינה. לא היה קשה לפתות את משרד המסחר והתעשייה לזכות מפיקים זרים בכמה הטבות מס, שאין הם יכולים לקבל במקום אחר. בשנים ההן – שנות השישים המוקדמות – הביאו עמם המפיקים הזרים את הכוכבים, שעתידים למכור את הסרט, ואת הצוות הטכני, שיבטיח ביצוע מיומן של כל הפרטים, אך גם תסריטים מן המוכן. אף לסיפור ישראלי מובהק גייסו מקצוען. האיש טרח להציץ באטלס כדי לחפש שם את מדינת ישראל ואחר כך ישב לכתוב תסריט מהווי המקום. אז עדיין לא האמינו המפיקים שימצאו בארץ, שאין לה ניסיון קולנועי, סיפורים ראויים לשמם. לכל היותר צירפו לצוות ההפקה, לצד במאי המשנה והניצבים, גם כמה “יועצים טכניים” מאנשי המקום, בהם אחד שבקי בהיסטוריה והגיאוגרפיה של ארצו, ויודע גם מהו הדבר שעושה חיבור לסיפור, כדי שיזהיר הן את התסריטן והן את הבמאי והמפיק מפני טעויות חמורות מדי. תסריטן שמימיו לא היה כאן עלול לעשות שגיאות מגוחכות ממש. וכבר היו דברים מעולם. כך מצאתי את עצמי יום אחד משמש כיועץ טכני לתסריט שכתב לורנס דארל, סופר שהיה אז בשיא תהילתו, אחרי ההצלחה שזכה לה “הקווארטט האלכסנדרוני”. ספרים שקראתי בעניין רב, אף כי לא הייתי שותף להתפעלות הכללית מערכיהם הספרותיים.

(הוקסמתי מן הווירטואוזיות הלשונית של המחבר. אך ה“לבנט”, שתואר שם בשלל צבעים ולכאורה מזווית ראייה חדשה, נראה לי כאותה הגברת באדרת אחרת, מצועצעת קצת יותר. לא היה זה אלא אותו המזרח האקזוטי, הקיים רק בדמיונו של בן אירופה, המבקש להתנסות בחוויות נדירות. אם אינו מוכן להתנסות בסמים קשים הוא נוסע ממקום למקום כדי לברוח מן התרבות, המלאה איסורים ועכבות. בקלות הוא מתפתה להאמין כי באקלים ימתיכוני הניוון והזוהמה אינם מלוכלכים כבאירופה אלא הם ספוגים אירוטיות נדירה ואקזוטית, ומותר שם להתענג על ריח הוורד המתוק העולה מקסמיה האפלים.)

צוות ההפקה הגיע אלי בעקבות פגישות עם סופרים ואנשי קולנוע שביקרו בארץ ורצו “לראות קיבוץ”.

לעתים קרובות נתבקשתי לארחם. כך אירע, שעוד קודם שהגעתי אני לאירופה, הגיעה “אירופה” אלי. פגישות עם סופרים, שאתה יודע את לשונם וקראת כמעט כל מה שכתבו והם לא קראו אף לא שורה אחת משלך, יכולות להביך מי שלא ניחן בסקרנות או בחוש הומור. מבוכה היא עונש המגיע בצדק למי שיתנהג כשוטה. לא תמיד יהיה זה בהכרח הסופר הנידח, שלא שמעו עליו באירופה. לעתים קרובות יהיה זה דווקא הסופר הנודע, שהוזמן מפני שהוא בחדשות. מי שמסכים להיות מומחה לעניין אחד רק מפני שגילה בקיאות בעניין אחר, חכמתו טעונה בדק בית. אם לא ייזהר הוא עלול להתייחס במעין התנשאות כסילית אל אדם שפגש במקום קטן בארץ רחוקה, כאילו מטבע הדברים מי שמהלך בכיכרות קטנות יותר גם דעתו מצומצמת יותר. אין האורח הנכבד חש כלל, שמארחו, הזהיר בכבודו, מציץ בו בעין מבודחת ולומד את חסרונותיו הבולטים. יש אישים דגולים שאינם יודעים להסתיר יהירות שוטה ואגוצנטריות חדלת דמיון, ואת קוצר יכולתם לרדת לסוף דעתו של מי שלא אכל עמם במסעדת יוקרה אחת. המארח לומד אותם כמין אזהרה לעצמו, שלעולם לא יתפתה לנהוג כפתי מפורסם, המתהלך בין אנשים שונים ממנו, שאולי כדאי ללמוד מהם משהו, ורואה רק את עצמו. לעתים קרובות נתבקשתי לארח סופרים, אנשי מדע, ואנשי קולנוע, שביקשו לראות קיבוץ. אחדים היו אנשי מעלה, אשר כל פגישה עמם חידשה את ברקה הדהוי של אירופה הזכורה לי מגיליונות “כתובים”. אחרים היו אנשים בעלי כשרון ממשי אבל נפוחי חשיבות כל כך שלא יכלו להלך עלי אלא שעמום עמוק.

אף כי פרק זה בא לספר על “עבודת צוות” עם לורנס דארל, עניין משעשע למדי, כאיש עצמו, אף מאלף במובן מסוים, יש מקום להשוואה עם סופר אחר, מפורסם למדי, שבא והלך ולא ראה אלא מה שהיה תקוע במוחו לפני שיצא לדרך.

מימי לא מצאתי בסיפוריו של פילים רות, סופר מוכשר מאוד, מזון לנפשי. אבי מתח עליו ביקורת חמורה: “הוא מלשין על בני עמו כדי לשאת חן בעיני הגויים.” אני הייתי מתון ממנו בתגובה על צלילים שצרמו את אוזני. הנחתי שהוא מספר בכנות מה מעיק על פורטנוי, ועניינים אחרים פחות מעיקים עליו. קראתי בכתביו כאדם היושב ב“אודישן” של נגנים, המתחרים על מקום בתזמורת. הוא מתרשם מן הווירטואוזיות שלהם אך אינו מצפה לחוויה מוסיקלית. פיליפ רות, חשתי, אינו מעמיד פנים שמצער אותו העולם שאינו מוכר לו, ואף זו מידה. כאשר נתבקשתי לארחו בביתי במשך יומיים תמימים – הסכמתי. הסקרנות גברה על החשש, שמא לא נמצא עניין זה בזה ואבזבז שני ימים על דיבורים שאינם מעלים ואינם מורידים.

כמה כללי התנהגות קבעתי לי בימים ההם. רמי מעלה מחוץ לארץ שרוצים לצרף גם ביקור בקיבוץ לאוצר זיכרונותיהם, כדאי להביא בחשבון שלא באו ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת. על כן נמנעתי מלדבר על הקיבוץ, אלא בתשובה לשאלה. כך גם נזהרתי מלדבר עם סופרים, שבאו לראות ירק זה כיצד הוא חי, על הנושאים שעליהם מדברים בדרך כלל עם סופר חבר קיבוץ: ספרות מגויסת, הסכסוך היהודי ערבי והבעיות של אמן בקיבוץ. הנחתי להם לנהל את השיחה. עניתי על שאלותיהם, כמה שהנימוס מחייב, ולא נשאתי הרצאות מלומדות. מי שרוצה לדעת יותר ממה ששמע, שואל. מי שלא ישאל, לא אכריח אותו ללמוד מה שאינו רוצה לדעת.

כאשר ביקר אצלי פיליפ רות, לא הייתי צריך להתאמץ הרבה בשביל להתנזר משיחה רצינית על עניינים העומדים ברומו של עולם. הוא שיתף פעולה ברצון. מלכתחילה נראה כמי שהביקור בקיבוץ נכפה עליו. אמנם, אין אנשי משרד החוץ מאלצים את אורחיהם ללכת למקום שאינם רוצים, אולם מששיבצו בתכנית המסע שלו את הקיבוץ, לא נעם לו לסרב. פטרתי אותו מלהעמיד פנים שהעסק הזה מעניין אותו, ויומיים תמימים דיברתי עמו רק על מה שרצה לדבר. לא הרחק מבית אלפא, בברכת השחייה הטבעית של גן השלושה, נמצא לנו שפע נושאים לדון בהם, רובם בבגדי ים צבעוניים מרומזים. הוא גילה בעניין הזה בקיאות מרשימה.

הייתי סבור שאיש כמותו יכיר טובה למי שחסך ממנו שטיפת מוח ציונית. טעיתי. הוא שב לתל אביב והתלונן שם שהכול שטופים כאן ביצר להשיב שה תועה לחיק העדר. תובעים ממנו להסכים עם הרעיון הציוני ולהתפעל מן הקיבוץ.

יכולתי להבין מדוע ראה צורך להצהיר זאת. נתנו לו כרטיס טיסה לארץ וריפדוהו בתפוחים – ראה חובה לעצמו לאותת למוקיריו בניו יורק שאינו נקנה בטובות הנאה: לפני שבא לציון לא האמין בקיבוץ גלויות ובשובו משם לא יחזור בו. תמהתי עליו רק שלא איכפת לו שיושב בין בית שאן לעפולה אדם אחד היודע, ואולי גם יזכור, ששיקר במצח נחושה כדי לעשות לעצמו שם של אדם שאין קונים אותו בטובות הנאה. הלא לא ביקר אלא בקיבוץ אחד, בבית אלפא, ושם אפילו לא נרמז לו שכדאי לאיש משכיל לדעת מדוע ויתרו אנשים אלה על מקום טוב באמצע מנהטן ובחרו להגביל את עצמם למקום קטן, ובכל זאת לא היסס מלהלעיג על קרתנים אלה, הסבורים שתפסו אידיאה גדולה בכנף בגדה והם מבקשים מכל אחד לשכב עמה.

כך נהג האמריקני שבחבורה. הבריטי, לורנס דארל, היה הגון ממנו וישר ממנו. הדיפלומט לשעבר, ההדור בנימוסיו, התחבב עלי אף כי הפתיעני בקלות הדעת אשר בה קיבל עליו, כמומחה בעל שם עולמי לעניינים ימתיכוניים, לכתוב סיפור גם על שאלת היהודים.

מי ששידך אותנו זה לזה היה סיר קרול ריד. מכר משותף בשם קורט אונגר, ישראלי שרכש לעצמו מעמד בקרב בעלי המאה ובעלי הדעה בעולם הקולנוע, והשתדל מאוד לקרבני לשם, הזמין את הבמאי בעל המוניטין לשוטט בארץ כדי לבחור לו מנופיה אתר צילום לסרט ישראלי. טיילנו יחד ולא השתעממנו אף רגע. הבריטי דק האבחנה גילה עד מהרה שהשלטון הבריטי השאיר אחריו בארץ לא רק כבישים, מסילות ברזל ותחנות משטרה אלא גם סוג מסוים של הומור בריטי וכן נטייה לא מבוטלת ללשון המעטה.

אחרי הסיור ההוא המליץ ריד על דארל, שיכתוב את התסריט, והציע שאשמש לו מעין מדריך לעניינים מקומיים. אונגר שכר את דארל להציע רעיון לסרט, שעדיין לא היה אלא צל של הבהוב של רצון טוב לעשות כאן משהו, ואותי כ“עוזר טכני”. אף כי ידעו שניהם כי דארל איננו תסריטאי מנוסה, קיוו שהמוניטין של מחבר “הקווארטט האלכסנדרוני” יסייע בגיוס ההון הנחוץ להפקת הסרט. פגמיו של הרעיון שמסוגל דארל לשרבט לא הדאיגו את הבמאי הממולח. הוא ידע כי אחרי שמציצים בתסריט בעלי ההון, המפיקים, הבמאים, התסריטאים המקצוענים, והכוכבים, וכוכבי המשנה, אשר גם להם יש דרישות משלהם, ממילא לא נותר מן ההצעה הראשונה אלא שמו של מחברה.

דארל קיבל ברצון את ההצעה שנעבוד ביחד. איש לא טרח לספר לו שגם אני אינני יודע לכתוב תסריט.

סופו של דבר מצאנו את עצמנו, לורנס דארל ואני, עובדים בצוותא בחצר האחורית של תעשיית הקולנוע. לדעתנו שלנו היתה השפעה מועטת ביותר על השתלשלות העניינים בעסקי הבדים. סיר קרול, שבחר בנו, נאלץ לנטוש את העסק אחרי שהצטרפו לעסקת החבילה חברת פרמונט מארצות הברית, והון אירופי ממקורות שונים, וגם שחקנים בעלי דעה מוצקה, הרגילים לעבוד עם מי שהם רגילים, בהם פיטר פינץ' וג’ורג' סנדרס, הבריטים, ונסיכת הבדים האיטלקיה סופיה לורן, שצמוד אליה קרלו פונטי, בעלה, אדם המחזיק במידע חסוי: מניותיו של מי בירידה בשוק המניות הקולנועי. מלאכת הבימוי הופקדה בידי אחר, וכמותה גם העריכה הסופית של התסריט המקורי. זו נמסרה לחייטי תסריטים, היודעים לחייט ממעיל עשוי טלאים טלאים אדרת מלכות מפוארה. אני נשארתי שם כיועץ לכל מאן דבעי – למפיק, לתסריטאי, לבמאי, ואף לשחקנים, מתן בסתר – ואילו לורנס דארל קיבל תפקיד של חתן בביתו של גביר חשוך בנות.

לחברת הפקה גדולה כזאת לא איכפת כלל שיסתובב לו עוד אדם אחד שאין לו מה לעשות, ובלבד שלא ייתן עצות אלא אם כן נתבקש לעשות כן. (לפני שפרש סיר קרול מן המהומה העניק לי מניסיונו: הסכסוך הישראלי ערבי, שלפנים היו מעורבים בו גם הבריטים, הוא עניין מסובך ומפותל כהוגן. היו שם שני עמים נאבקים זה בזה, ושלטון זר, ופלגים לאין מספר בכל אחת מן התנועות הלוחמות, ואינטרסים בינלאומיים. אך לא פחות ממנו מסובכת ומסוכסכת בתוך עצמה הפקתו של סרט בינלאומי אחד: גם כאן הרבה פוליטיקה שמאחורי הקלעים, והתרוצצויות בבירות העולם, ומעט מאוד עבודה בשטח.

ולבסוף נתן לי עצה, שקיבלתי בלב חפץ: כל עוד אני יכול לממש את רעיונותי בלי עזרת צ’ייס מנהטן כדאי לי להסתפק בזה. רק מי שדי לו בעיפרון ונייר הוא בן חורין. זאת יעץ גם לבנו, נער שלקה בשיתוק ילדים. אני את עצתו קיבלתי. הנער לא. לימים מצאתי את שמו ברשימת השמות הגולשת במהירות על מסך הקולנוע, הישר לתוך השכחה, בזמן נגינת ההמנון הבריטי בתום הסרט.) לורנס דארל הסתלק אף הוא לאחר זמן מה. הוא מצא שחתן אי אפשר לו בלי כלה וחזר לו בחיוך על שפתיים לצרפת, הארץ שהסכימה להיות מולדתו לשנים אחדות.

לפני שנסע הספקנו “לעבוד” יחד פעמים אחדות. מימי לא קיבלתי שכר רב כל כך על מלאכה מועטה כל כך. אמנם, סיפור התסריט היה מונח לפנינו, אבל אנחנו גלגלנו שיחה על עניינים אחרים. לא הקדשנו לתסריט אלא שיחה קצרה ביותר. אחרי שהצצתי בו פעם אחת השתדלתי לחסוך ממנו את דעתי.

הבריטי הממולח, הקונטיננטאלי כל כך (אירופי, היה אומר אבי) שמח שאני משחרר אותו מן הצורך לדון בסיפור חסר ערך, שלא מצא בו כל עניין אחרי שקיבל את שכרו, סכום עגול ויפה.

שלא כבן עמי מארצות הברית, שנהג בסופר לא ידוע כנגן מקצועי שנאלץ לנגן עם חובבים, הקפיד דארל בזיקתו לאלמוני על מידה של דרך ארץ, כחכם זה, הנזהר בבני עניים, שמא מהם תצא תורה. היתה בו, בימים שהיה בשיא תהילתו, אותה ענווה שאינה קיימת אלא אצל מי שבוטח בעצמו. אחרי שמצאתיו גלוי לב – סופרים, ואפשר גם מי שאינם כן, מתעוררים לעתים לספר לזר מה שלא יספרו לקרוב – וגיליתי שאינו נוח לכעוס, מלבד כאשר טועים ומייחסים לו את ספרו של אחיו ג’ראלד “משפחתי וחיות אחרות”, התרתי לעצמי להציג לו קושיה: כיצר הוציא מתחת ידו מחבר “הקווארטט האלכסנדרוני” סיפור רדוד, תפל, לא אמין וחסר כל ערך כסיפור הסרט “יהודית”? (הניסוח היה עדין יותר, אך זה היה, פחות או יותר, תוכן השאלה.)

הוא אפילו לא נבוך. החיוך הממזרי שנצנץ בעיניו העניק לי כרטיס חבר באגודת סתר של סופרים שנונים, שהצליחו לשלוח ידם אל קערת הזהב הטפשונית של ההון הקולנועי בלי להיכוות כלל. “הו, הדבר פשוט מאוד. כיוון שהתיאטרון הוא ספרות גרועה והקולנוע הוא תיאטרון גרוע, השתדלתי כמיטב יכולתי לכתוב רע ככל האפשר. ונראה שהצלחתי,” אמר בגאווה.

תחילה דרשתי את דבריו כציניות, שמתהדרים בה כדי לקדם פני כישלון צפוי. אך עד מהרה גיליתי שטעיתי. הוא באמת התייחס לסיפור שכתב לפי הזמנה בזלזול גמור. אף הסכום הנכבד שקיבל נדון כבדיחה מוצלחת. כמו ביקש לומר: הרי הם יודעים כמה רחוק ממני, איש המלים, עושה הלהטים בתחביר האנגלי, עולם הקולנוע. אם הזמינו אצלי סיפור מפני שאני מפורסם – (מעריציו תבעו מן האקדמיה השבדית שתעניק לו את פרס נובל לספרות) – מגיע להם העונש שקיבלו. אם הם שוטים כאלה, שמוכנים לשלם תמורת שמי סכום נכבד כזה – שישלמו. הרי המשק כולו בנוי על העיקרון הזה – המיעוט מתפרנס מטפשותו של הרוב.

מדוע צריכים סכומי העתק הללו לנפול דווקא בידי סכלים גסי רוח? מה מהם ייגרע אם מפעם לפעם יתגלגל נתח מזה גם לידיו של סופר עני? לא יכולתי שלא לגלות בדברים הללו קלות דעת, שלא הלמה, כך האמנתי אז, סופר חשוב כמוהו. מצאתיה גם בכתביו ה“רציניים” והדבר ציער אותי ממש, לפי שהספקתי לחבבו בתקופה הקצרה ש“עבדנו” בצוותא.

שאלתי אותו גם שאלות אחדות על יצירותיו הרציניות, אלו שבהן לא נהג מתוך קלות ראש. שאלות אלו הצגתי בזהירות מופלגת, שלא לפגוע. אף התשובות שנתן לקושיות הללו הפתיעוני.

אחת מהן נתגלגלה מאליה אגב שיחה בחברת מי שהיתה אשתו בימים ההם – בתו של הברון מנשה, יהודייה נאה, זעירה וחריפת מבט. היא ואני שוחחנו על “עניינים יהודיים” והוא הצטרף כאשר נסבה השיחה על ה“קבלה”, עניין שנזכר בכתביו פעמים אחדות. הייתי סבור ששנה ולמד ונתפס לה, כמין תוצר לוואי של המשיכה אל העולם הרוחני שממנו הגיעה אליו האשה שאהב.

נתברר שאף בזה טעיתי. הוא לא קרא ולא למד אלא רק הציץ בבריטניקה, ואף ממה שקרא שם לא הבין הרבה, כך הודה, אלא די היה לו בזה שהיא מין “מסתורין יהודי”, נכס עתיק של עם חידה, כדי לשבצה בכתביו, כמין קישוט, להעמיק שם את האווירה המסתורית בעולמם של קופטים החיים בארצו של צפנת פענח. כאשר אמרתי לו, שלא הייתי מעז לכתוב על עניינים נוצריים לפני שהייתי בקי בהם בקיאות ראויה לשמה, צחק.

נוקדנות כזאת יאה לאנשי המדע, המתיימרים לדעת הכול, אמר. לסופרים כל הידע העולמי הוא רק שפופרות צבע על ה“פאלאט” שלהם. (רעייתו, אשר חששה שמא נפגעו רגשותי, הרגיעה אותי. הדברים כתובים מתוך רגשי כבוד כלפי האמונה היהודית, ואין בהם משום זלזול בערכים מקודשים. לא העמדתי אותה על טעותה. נדיבות שיצאה לבטלה היא עניין מצער יותר מטעות שלא תוקנה.) את השאלה על דמותו של הקיבוץ בקווארטט שלו לא הייתי מעלה בדעתי להציג, אילולא תיאר לי בהתלהבות את ביקורו בקיבוץ מעיין ברוך. “שווה בנפשך,” סיפר, “עשרים ושניים אנשים יושבים שעות ארוכות בחדר קטן ומדברים על ספרות אנגלית ואמריקנית ואין איש חוזר על דברי רעהו.” והוסיף בפליאה: “תמהני אם הייתי יכול לאסוף בפריס ובלונדון עשרים ושניים מידידי, סופרים ומשוררים, ולקשור עמם שיחה מרתקת כזאת. חברי הקיבוץ היו בקיאים בספרות בת זמננו יותר ממני ומכל ידידי הגדולים, אשר כל אחד מהם, בעצם, קורא רק את עצמו,” אמר.

ראיתי חובה לעצמי לצנן את התלהבותו. קצת משום כבודו וקצת משום כבודו של הקיבוץ. די לקיבוץ במה שיש בו ואינו צריך להתקשט בנוצות זרים. בחדר ההוא ישבו מן הסתם גם חברים דוברי אנגלית מקיבוצים אחרים, שבאו לראות מקרוב סופר מפורסם, שאת יצירתו הם מוקירים, אמרתי לו. הם דיברו על ספרות, מפני שכל ימות השנה הם עוסקים בעניינים אחרים ולעתים נדירות מזדמן להם סופר מחוץ לארץ לגלגל עמו שיחה על ספר. וכי על מה ידברו עמו? על מה שמעסיק אותם באמת – עתידו של הקיבוץ, בעיות הביטחון השוטף, הסכסוך היהודי ערבי – אינם יכולים לדבר עמו, לפי שבזה אין הוא בקי. אחדים מהם עשו שיעורי בית ובאו מוכנים לשעשעו בבקיאותם.

כל זה נחמד וגם מרשים למדי, אבל ההשוואה עם ידידיו בפריס ובלונדון אינה תופסת. אלה אינם צריכים להתכבד בקלונם של אלה. חבריו באירופה, כל ימות השנה הם תקועים בעסקי ספרות – (הוא עצמו כתב, שסופרים מחטטים בשאלות ספרותיות כדרך שהלשון נמשכת כל העת לחור בשן) – וכשהם נפגשים זה עם זה הם לוקחים לעצמם חופשה מן החיטוט הכפייתי הזה ומשוחחים על כסף, נשים, אלכוהול, מו"לים וסוכנים. משקיף משוחד עלול לחשוב שרק בזה הם מתעניינים.

אחרי שהפליג בשבחם של חברי הקיבוץ התרתי לעצמי להציג לו עוד קושיה אחת. שאלתיו אם ראה בקיבוץ היחיד שביקר בו גם נשים יפות. בשפע, השיב לי. מכל הצבעים. ואז ציטטתי מן הזיכרון קטע מספרו, המתאר מסע חטוף בארץ ישראל. יהודי מצרי, בעל נכסים, נימוסים ותרבות אירופית, מבקר בקיבוץ. הביקור הזה מהלך עליו שעמום עמוק. הכול שם קודר, רציני עד אימה, וגם לא לגמרי נקי. הגברים עייפים וחסרי הומור, והנשים שמנות, מכוערות ונעדרות חן. דארל חייך. הרי זה פשוט מאוד, תירץ את הקושיה שלא נשאלה.

בשנים שערך במוחו את ספרו היה נספח לתרבות בשגרירות בריטניה בבלגרד. ברגעי שעמום הציץ בספרות מארקסיסטית. הכול בה נראה לו משעמם, קודר ורציני עד אימה. מה שנטבע שם בזיכרונו השליך על אנשים המבקשים להשתית את חייהם על יסודות התורה המארקסיסטית. ונשים בכלל. אם טעה, העובדות אינן משנות את העיקר. אמנם, נעים להתבדות. אבל המארקסיזם צופן בחובו את הסכנה כי מי שיתחנך על ברכיו יאמר הן לערכים אך לאו לחדוות הקיום. ראה ברית המועצות: הספרות, האמנות, הארכיטקטורה, והמסכה על פניהם של אנשים רוסים היוצאים לחוץ לארץ ומהלכים בשאנז אליזה כמו כומר בבית זונות.

זו היתה תשובה כנה, לא מתחמקת. אף הפעם לא נבוך כלל. הוא סמך על האינטואיציה שלו ופטר את עצמו מלבדוק אם המציאות נוהגת על פיה. ותמהני אם גם בזה טעה לגמרי. שכן, אף על פי שהעובדות סתרו את הנחתו, החוש שלו אמר לו דבר נכון. חיים שמסולקים מהם השחוק וקלות דעת יש להם נטייה “להשמין” – תנועתם מאבדת את החן הטבעי ורצינותם נעשית אכזרית וקודרת. וגם כאשר הם משתבחים בחדוות היצירה וברעיונות נעלים נושבת בהם רוח של שיממון.

אף כי הופתעתי לא מעט מן התשובות השטחיות שנתן לי איש שיחי הנלבב, הפקתי מהן לקח חשוב לעצמי. אמנם, לא הצלחתי להתגבר על הצורך הכפייתי לחקור עובדות ופרטים רבים ככל האפשר לפני שהעזתי לכתוב על מקום אחר וזמן אחר – (מאבי קיבלתי זאת, בעקבות רבי עקיבא והבעל שם טוב: כשם שאין אדם רשאי ללמד אלא עשירית ממה שהוא יודע, כך חייב הסופר לדעת פי עשרה ממה ששיבץ בחיבורו) – אך למדתי מדארל על מידת הבערות המותרת לסופרים, וחדלתי להחמיר עמם בזה. כל הידע שצברו, בכל תחום מתחומי הדעת, אינו אלא שפופרת צבע על ה”פאלאט" המרובב שלהם. כך עובדות היסטוריות, חידושי המדע המדויק, ותורות הנפש למיניהן. כל חכמתם בזה, בערבוב הצבעים, לצור בהם צורה, ומי שעלה בידו לצייר נוף אחד ואדם אחד, אפילו הוא דיוקן עצמו, עשה משהו.

ספרות יפה, ואף זו הרוויה דעת ותרבות עד בלי די, אינה מקור להשכלה כללית. מוחו של הקורא הוא שמפענח את האותות, וזה מביא עמו אל הספר שהוא קורא את מצבור הידע האישי, שממנו הוא מלקט את העובדות הידועות לו ממקור אחר. אמנם, אני עצמי לא יכולתי להתנזר מחיבור ספרים המחייבים לימוד מדוקדק של מאורעות היסטוריים, אך חדלתי מלזלזל בעמיתי, סופרים, שידיעותיהם מצומצמות, והם נזהרים מלגלגל בדברים שאינם בקיאים בהם, וסופם שעוסקים רק בעצמם. נושא, שעליו הם יודעים דבר או שניים שאחרים אינם יכולים לדעת.

חזרתי ועיינתי אז בשירי נתן אלתרמן ומצאתי שדווקא ה“שירים על רעות הרוח” ו“שבחי קלות הדעת” הם הרציניים שבהם. בעין שכמו הוסר ממנה תבלול קראתי את השורות:

"כִּי אֲפִלּוּ יֶחְכְּמוּ הַשִּׁירִים עַד לְפֶלֶא,

עוֹד יִנּוֹן בָּם תָּמִיד זִיק שֶׁל זִיק שֶׁל אִוֶּלֶת,

שֶׁמֶץ מַה קַלּוּת־רֹאשׁ וְנִצּוֹץ מִיֵּינְךָ."

ואוֹר חדש נגה על הפסוק מקהלת:

“יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעַט.”

דארל פרש ואני נשארתי עם צוות־ההפקה של הסרט “יהודית”. תמהתי מה תהא תרומתי לו. שבועות אחדים הייתי שרוי במחיצתם של אנשי הקולנוע. עצות הרבה נתתי. לפעמים בתשובה לשאלה, ולפעמים ביוזמתי שלי, בהתקוממות על איוולת בוטה מדי. אף לא אחת אימצו אלה לעצמם. (“יקירי,” אמר לי ברגע של אמת הבמאי, ש“אוסקר” ישן שומר עליו מפני חוק ההתיישנות, “בסרט הזה צריכים לצפות ארבעים מיליון צופים כדי שיכסה את ההשקעה. וגם להרוויח צריך. ואתה סבור שלחמישים או שישים מיליון צופים אלה, שרבים מהם אינם יודעים אם ישראל נמצאת בירושלים או בתנ”ך, איכפת אם ישתתפו טנקים של 1960 בלוחמה זעירה של 1948 ומזכיר הקיבוץ יעתיק לכרטיס האישי של החבֵרה החדשה סופיה, דבר שאינו מתקבל כלל על הדעת, את המספר שחרתו על זרועה באושוויץ?

הם ישפכו דמעות, וזה שווה זהב. רק סרטים דלי תקציב יכולים להרשות לעצמם נאמנות לעובדות היסטוריות ולאמת אנושית.“) ה”ניסיון הקולנועי" שרכשתי בעת ההיא הניב פירות בוסר אחדים. אחרי שתמה העבודה על הסרט ההוא, שצפיתי בו בתמיהה גוברת והולכת על הממון והמיומנות המקצועית וחכמת המעשה וכושר הביטוי המתבזבזים כדי להפיק סרט שטותי שאינו יכול להוליד אף לא רגש נאמן אחד וּודאי לא נצנוץ של מחשבה, זומנתי לאירופה, הפעם כיועץ לשני תסריטאים ידועי שם, אחד איטלקי ואחד קנדי, לחבר עמם כמה טיוטות לתסריטים, בהם אחד על פי סיפורי “שבעה מהם”.

פעמיים רצופות, שנה אחרי שנה, לקחתי פסק זמן מחיי ונסעתי לאירופה לעשות שם במחיצתם של אנשי הרוח מאחורי עסקי האוויר של עולם הקולנוע, מקום

שָׁם מָצוּי הַתָּבְלִין הַנִּפְלָא מִנִּי מֶלַח:

הַלִּגְלוּג הַדַּק עַל כְּבוֹדֵנוּ, בְּנֵי מֶלֶךְ

(אֲשֶׁר לֹא מִכְבוֹדֵנוּ יִגְרַע הוּא, אֶחַי).

דִבּוּרֵנוּ הָרָם, הֵן יֹאבַד עָלָיו כֶּלַח

אִם הָנֵץ לֹא יָנֵץ בּוֹ, בֵּין פֶּלַח לְפֶלַח,

זֶה גַּרְעִין הַחִיּוּךְ הַנּוֹשֵׁם כְּמוֹ חַי.

שם, ב“כרמים אבודים של ענבי קלות דעת”, שתיתי גם אני, כאלתרמן בשעתו, מיינה של השמחה, שמשקל נוצה לה.

אותה שמחה, שציערה את אלתרמן, אולי מפני שהיה מכור לה, לא יכלה להעלות על שפתי אלא “חיוך הנושם כמו חי”. אולי מפני שהלכתי לשם בדעה צלולה ובהחלטה ברורה, לטעום ולא להתבסם.


 

יט. שבחי קלות־הדעת

בעסקי הקולנוע, מצאתי, אין מקִלים ראש בקלות הדעת. האנשים המייצרים את מעשיות ההבל המצולמות אינם שוטים כלל. סכומים נכבדים מושקעים בתעשייה הזאת, שרבים סיכוניה. כישלון אחד יכול לשים קץ לקריירה מפוארת. מי שהיה משל להצלחה אחרי סרט קופה אחד יכול להיות לשנינה אחרי כישלון יחיד, אלא אם כן השקיע את רווחיו במקרקעין. במו עיני ראיתי. סיר קרול, שיעץ לי להסתפק בנייר ועיפרון, ידע מה שאמר. מי שבטחו במוניטין שלו ואיבדו את כספם לא חסו על כבודו. רק בעלי המאה יכולים להרשות לעצמם להפסיד משהו, שכן רואי החשבון שלהם יצליחו לזקוף את הגירעון על חשבון שלטונות המס.

בעלי הדעה חייבים לספק סחורה עוברת לסוחר. סתם סופר יכול להרשות לעצמו להיות נאמן לרגשותיו ולהסתפק במה שראה בעיני רוחו. איש הקולנוע חייב להתחשב ברגשותיו של צופה אלמוני, מחוק פרצוף, ולנחש להיכן נושבת הרוח הכללית. עניין לא פשוט. הקהל בוגדני ואורך ימיהם של להיטים כמשך חייו של פרפר המשי. מי שמשליכים יהבם על כוחה המהפנט של האפנה חייבים להביא בחשבון את קצב ההזדקנות של רעיונות קולנועיים, שאינם יכולים להשתבח אלא בחדשנות. מחר יופיעו אי מזה צעירים זועמים ויחוללו מהפכה קולנועית בהשקעה אפסית. האחרונים יזנקו בתנופה אחת אל הפסגה של סחרחרת הפלא, וקודמיהם ישאו אליהם עיניים רואות וכלות מעמק הבכא. כל סכומי העתק שהשקיעו בסרטי ענק ירדו לטמיון, ועמם גם יוקרתם של גאוני השנה שעברה וכל אשפי הממון שהימרו על מגע הקסמים שלהם. מידַס שיצא מן האפנה אינו יכול להרשות לעצמו לגעת בזהב, שמא יהפוך לגוש עופרת.

אולי מטעם זה מתנהלים העניינים הפורחים באוויר הללו בכובד ראש גמור, בהכרה של אחריות כבדה, ובמתיחות מורטת עצבים. הרבה דאגה ושמחה רק מעט. ויחסי אנוש שם מצטיינים בקשיחות, שאינך מוצא דוגמתם אלא במקום שנחתכים גורלותיהם של אנשים ואומות. מוצריה המובהקים ביותר של תרבות ההמונים הדמוקרטית מיוצרים מתוך הקפדה יתרה על גינוניה של חברה מעמדית נוקשה.

המבנה ההיררכי נשמר בתקופת ההפקה בקפדנות ההולמת צבא סדיר, שמא קרבת יתר בין פקודים למפקדיהם עלולה להפר משמעת. באתר הצילומים – מקום שם מתחככים ניצבים בני בלי שם, קלי המרה כחלקי חילוף, בגופותיהם יחידי הסגולה של הכוכבים הגדולים – מקפידים בשעת המנוחה להפריד בין הכוחות. אין מושיבים ליד שולחן אחד סתם נערה יפה, או עוזר במאי בראשית דרכו, לצד מי שמקבל תמורת יום צילומים אחד מה שישתכרו אלה במשך שנה תמימה. מפיק ראוי לשמו, היודע כי השפלה מעט עשויה להכפיף למרותו במאי בוטח בעצמו, לא יהסס לשלוח את זה לסעוד ליד שולחן בשעה שהוא עצמו וכוכבי העל, האמורים לסור למרותו של הבמאי בתום הפסקת הצהריים, סועדים ליד שולחן כך יידע שחצן זה למי הגדולה ולמי הכוח ומי הוא הזן ומפרנס את עופות השמים. עריצותם של שליטי המעצמה השביעית היא עניין שאין מסתירים אותו כלל.

שרירות הלב מלהיבה את דמיונו של הקהל. אף מערכת השכר השרירותית היא חלק בלתי נפרד מן המיתוס. מופרכותה מעניקה לעסקי הקולנוע נופך של אגדה. תעשייה זו, אשר בה המתרחש מאחורי הקלעים לעתים קרובות מעניין יותר, דרמטי יותר, ואף אמיתי יותר מאשר התמונות המתרוצצות לעיני הצופה באולם החשוך, חייבת לספק למעריציה מנה שבועית של רכילות. רכילות זאת ממלאה כאן את התפקיד שקיבל עליו במאה התשע עשרה הסיפור בהמשכים, שהתפרסם בדרך קבע בעיתוני יום א’ – למכור את העיתון, אשר לא היה יכול להשתבח, לפני המצאת הטלגרף, בשפע כזה של חדשות טריות בכל בוקר. המעשיות, שמפיץ המדור ליחסי ציבור על כוכבי הקולנוע חדלי הישע, שפרטיותם נמסרה בקבלנות למחלקת הביצוע, מהלכות קסמן על פשוטי אדם ומוכרות את הסחורה.

קשה שלא להתפעל מן הסכומים הענקיים שמקבלים אלה תמורת חיוך מזויף אחד. מקום שאפשר לקבל בו כה הרבה תמורת כה מעט הוא עולם האגדה. כל יחצ"ן יודע זאת: מי שיצליח למכור עפר כחיטה יוכל להוציא ממנו לחם. הדמיון האנושי ישלים את החסר. הבצק תופח במוחו של הצופה.

אף אני נתגלגלתי לחבורה זו, שבה עושים מעט ומקבלים הרבה. לא הייתי צריך להציע את שירותי. די בכך שמפיק בעל שם היה סבור שכדאי לו לנכס לעצמו, תמורת תשלום הוגן, מה שאני יודע. בממלכת האגדה הכללים פשוטים ביותר: אם ישלם מעט מדי לא יהיה בטוח שקיבל משהו; אם ישלם הרבה מדי אולי יצטער שלא קיבל ולא כלום. לעתים קרובות חשתי שם כאדם שאינו במקומו. אך לא מצאתי מקום טוב מזה כדי להציץ ממנו אל תוך עולם בדוי זה, הזורע רוח ואף על פי כן קוצר שיבולים בריאות ומלאות. אילולא גררוני לשם, כמעט בעל כורחי, ועוד דאגו שלא אחסר לא לחם ולא יין, ודאי לא הייתי הולך ביזמתי שלי לשדה פעולה זה, שבו יש יותר מרפקים מזרועות שמוכנות לגול אבן מעל פי הבאר. טבעי היה מתקומם כנגד פעילות כלכלית מופרכת מעין זו, שאינה מתיישבת עם ערכי. מי שבטוח, כמוני, שהעבודה לבדה בוראת יש מאין ויוצרת את הערך העודף, המתיר לנו את המותרות, וכי ההון הוא רק צורה של הפשטה שבאמצעותה אפשר לגלגל סחורה ממקום למקום, כדאי לו שיוקיר רגליו מאתר הצילומים. הבזבוז העצום הכרוך ביצירתו של סרט יחיד, חסר ערך לחלוטין אבל עובר לסוחר – מניין השוטים, כנראה, בכל זאת מרובה ממניין החכמים – לא היה יכול שלא לעורר אצלו את ההרגשה שעסקי הבדים הם עניין מטורף לחלוטין.

(הורי לא יכלו לישון בלילה אם היו חייבים כמה פרוטות לאלמוני, וכאן לווים הון תועפות בשביל להעביר אל סרט הצילום חזיון תעתועים שטותי, שלא יוסיף לצופה בו אלא קצת טשטוש מוחין: אם לפנים לא ידע היכן היא ישראל, עתה גם לא יידע מה טיבם של האנשים שחיים בה. המחשבה, שכסיל שתוי, שמראה פניו מעורר אהדה אף כי אין הוא יודע לשחק אלא את עצמו, משתכר בחודש אחד סכום העולה על שכר הסופרים שקיבל אבי כל ימי חייו, היה בה כדי לצער ולהרגיז גם יחד.

ברגעי שטות – מי שלא היו לו כאלה מוזמן בזה ליידות בי אבן ראשונה – אף ראיתי את עצמי כמי שנוקם בעולם גולם את נקמתו המרה של סופר עני, שלא נמצאו קונים לדברי החכמה שכתב בדם לבו. כאשר אני מביא לקופת הקיבוץ שכר הגון תמורת עצות שאין בהן ממש, ועוד נותרו בידי בכל יום דמי כיס שיכולים לקיים משורר עברי חודש ימים, אני גוזל מן העשירים קצת ממה שגזלו מן העניים ומחזיר הגזֵלה לבעליה.)

באתר הצילומים של הסרט “יהודית”, בין כברי לבֶצֶת שבגליל המערבי, חשתי את עצמי כתייר בארץ שחוקיה ומנהגיה טעונים לימוד. עד שלמדתי שבתי למקומי.

לא הצלחתי לאמץ לעצמי את רצינותם של המפיקים והבמאים, שעשו את מעשיהם במתח רב, לחסוך גם זמן גם כסף, והשתדלתי לבלות את זמני הפנוי בחברת עמיתי, השחקנים הישראליים, שאחדים מהם היטיבו לשחק מן הכוכבים הידועים, אך היו רשומים בסידור העבודה היומי תחת כותרת מכלילה "Twenty four Israeli actors”. רובם מילאו שם תפקידים של ניצבים, ורק שניים שלושה מהם קיבלו תפקידים של דמויות שיש להן שם פרטי אף כי הן דו ממדיות – חבר קיבוץ, ניצול שואה, איש ההגנה – ושמו בפיהם דברים שאין בהם ממש באנגלית סתמית בלי צליל של מקום.

ברגעי חולשה נתפתו לאמץ לעצמם גינונים של כוכבי קולנוע, אך נפטרו מהם בשובם לתיאטרון, מקום שם הם בביתם. בשעות הפנאי שתינו בירה, כמבלי עולם מן השורה, שיחקנו פינג פונג כרוצחי זמן מנוסים, וריכלנו על אנשים שלא עניינו אותנו כלל. בזאת יצאנו ידי חובה כלפי הווי של אתר צילומים, אשר בהוליבוד הוא רשות ובנהריה היה חובה.

לעתים קרובות יכולתי להיעדר משם ולשגר את עצותי בטלפון, וכך אמנם עשיתי. הקשיבו לי בנימוס ושאלוני אם איני חושש, שיפוג המתח אם ייאלץ הצופה להרהר במה ששמע. בדרך כלל נתבקשתי לחוות דעה בעניינים “טכניים”, כלומר להשיב על שאלות הנגזרות מאופיו של המקום ומן העובדות ההיסטוריות שעליהן מסתמך הסיפור הבדוי.

אך לפעמים הוזמנתי להשתתף בדיונים של הצוות המקצועי. ואז ביליתי שעות ארוכות בחברת הצוות הזר, בדיון על תמונה שלא עלתה יפה או דיאלוג שמלאכותיותו אינה ניתנת להבלעה באמצעות מוסיקת רקע. הדיונים הללו דמו מאוד למריבות משפחתיות. רק לעתים רחוקות היה זה דיון לגופו של עניין. בדרך כלל נגזר ממאבקי הכוח, שמהם הזהירני סיר קרול. מאבקים, שהיו שותפים להם אנשים בעלי עצמה כלכלית לא מועטה. החלטה בניגוד לדעתו של הבמאי יכלה לחרוץ את גורלו. ברגשי אהדה וחמלה חזיתי בנפילתם של ענקים לשעבר. שום אוסקר לא היה יכול להגן עליהם מעקימת אפו של משקיע זהיר, המגן על כספו בחירוף נפש.

במאי אחד ניסה בתום לב ללמדני את עובדות החיים: סרט קולנוע איננו חיבור פילוסופי. אם אין בו action הוא אסון כלכלי. התפקיד שלנו הוא לרתק את הצופים ולא לעורר מחשבה. עד מהרה אכזבתי אותו. הוא גילה בפני את החיוך האירוני – לא יכולתי להסתירו למראה המהומה העסקנית שבונה חלות דונג ואינה ממלאה אותן בדבש – והדבר עורר את זעמו. הוא לא התיר לעצמו לקרוא דרור לרגשותיו לפי ששימשתי יועץ גם למי שממונה עליו. הוא שתק, אך ניחשתי מה הוא עוצר על לשונו: יפה נפש זה, שכותב מה שמתחשק לו בשפה שמניין קוראיה כמניין כותביה, מרשה לעצמו להתנשא על מי שאחראים לפרנסתן של משפחות מרובות בכל רחבי תבל. כלום להנאתם הם מתפשרים עם טעם הקהל? כלום אין הוא מבין שהם אנוסים לכפוף את מצפונם האמנותי עם גאוותם גם יחד לצרכיה של תעשייה אכזרית?

מאנשי הקולנוע למדתי להיות תייר בעולמם של אחרים – עובר אורח, לא מעורב, לא נוגע. במקום שאין קני המידה שלי תופסים, שם ארץ אחרת. ארץ שומקום, שאזרחיה מרגישים בבית בכל מקום.

ואכן, אתר צילומים הוא לא מקום, לא משום שהוא בממלכת הבדָיָה, אלא מפני שסרט קולנוע המסיע הון מארץ עשירה לארץ ענייה מביא עמו לשם רעיונות קוסמופוליטיים וגם איזה אדישות כלפי מצוקות מקומיות. מעורבות יתר בשאלות העומדות על הפרק עלולות לגרום הפסד בלתי צפוי.

(אישים בכירים של תעשיית הקולנוע באמריקה נאלצו להתפטר אחרי שהופץ אותו סרט, שלהפקתו בזבז כל אחד מאתנו שבועות אחדים מחייו. וזאת, מפני שלא השגיחו במשמעות הפוליטית של הבחירה באתרי הצילום של ארץ השמש. שוב לא יחזרו על הטעות, סח לי הגוי שבחבורה. הוא היה היחיד שלא פוטר, שכן לא היה חשוד שיש לו דעות קדומות או פנייה רגשית.)

אחרי שעמדתי על טיבה של הזרות הכללית, שבתוכה מתקיימים יחסי הידידות של עולם הקולנוע, יכולתי לדבר עם בעלי ההון הקשוחים, שאפילו הכוכבים יראים מפניהם, בלשונם שלהם, שאין להגדירה במקורה הגיאוגרפי אלא בתכליתה המעשית.

אנשים אלה, נציגים מובהקים של ההון הבינלאומי, יש להם שפת אם, אבל אין להם מולדת. כל מקום שבו אפשר לעשות עסקים טובים ולשלם מסים נמוכים, שם מולדתם. מרגע שמצאו שאני מבין את לשונם נהגו בי כאחד משלהם, ואחדים כמעט שהיו לידידי. חסרי מולדת מבינים זה את זה היטב.

קרלו פונטי, בעלה ובעליה של סופיה לורן, שנסע עמי לבית אלפא לראות קיבוץ מקרוב – לפני שנים הרבה, בתקופת המחתרת האנטי פשיסטית השתעשע אף הוא ברעיונות נאורים – תיאר בלשון ציורית את הרגשת הזרות של איש הקולנוע בכל מקום שאיננו אתר קולנועי: בכל הילטון שהוא גר, בכל בירה שבעולם, אותם הרהיטים ואותם הכלים החשמליים; כשהוא מתעורר בבוקר ואינו זוכר היכן הוא נמצא הוא שולח את ידו אל הטלפון. באפרכסת הוא שומע אנגלית סינתטית, ואינו יכול להקיש ממנה אם הוא במדריד או בלימה. לעתים מתחשק לו להזמין שעון שרשומות בו לצד הזמן גם שמות של ערים בעולם.

בית אלפא לא היתה מופיעה בשעון ההוא. לא רק מפני ששהה בה זמן קצר ולא היה בטוח אם יבקר בה שנית, אלא מפני שאי אפשר לטעות בה.

קיבוץ אין בשום מקום אחר. ובית אלפא אינה יכולה להימצא אלא בארץ אחת ויחידה. שכן היא כתובת לא רק לאנשים שגרים בה אלא גם להשקפות שהחזיקו מי שבנו אותה. ורק יהודים, אמר – בקנאה, בלי הד עמום של אנטישמיות – מסוגלים להמציא משק יצרני שמתקיים מתוך אנרכיה מקסימה כל כך, ומקיים לעצמו חיי שיתוף מלאים כשהוא מתפקד בתוך החברה הקפיטליסטית כיחידת ייצור הנענית לחוקים של היצע וביקוש. שאלותיו היו נבונות ביותר, וניסוחן העלה בזיכרון את אוצר המלים המארקסיסטי, השמור עמו מן התקופה שהחזיק בהשקפה הקומוניסטית.

יצאנו לדרך אחרי שהרחיבה לו רעייתו זוג מכנסי חאקי קטן ממידתו כדי שיוכל לקחת גם את כרסו עמו. עד שהגענו לבית אלפא רכש לעצמו את כל הידע על הקיבוץ שיודע סתם משכיל ישראלי שלא התחנך בתנועת נוער. אבל יותר ממה שלמד הוא על הקיבוץ למדתי אני על עולם הקולנוע. שיעור מאלף.

בתוך שעות אחדות ידעתי מי שווה כמה, ממי כדאי להיזהר, ובמי כדאי להשקיע. כל שהתרחש מאחורי הקלעים בצוות ההפקה קיבל פירוש נדיב, לרבות מאבקי הכוח שהוא עצמו השתתף בהם, לייצוג האינטרסים של המעצמה הקולנועית שלובשת במשפחתו את השמלה. בתוך כל זאת למדתי להכיר מקרוב את המערכת הלוגית מוסרית המתרצת בנפשו של קומוניסט לשעבר את העריקה, בתפקיד בכיר, אל מחנה האויב.

(בנסיעה ההיא למדתי גם שהאמרה העממית “ממון מידבק בממון” יש לה על מה להסתמך. לא רק פקחותם היא שמעשירה את העשירים. גם מזלם משחק להם. כיוון שנסענו לבקר את משפחתי, החליט פונטי שלא נאה לבוא בידיים ריקות. הוא נכנס לחנות קטנה בעפולה ובחר מתנות נאות, בלי לקמץ. אחרי שארזו לו את החבילות בנייר צבעוני הגישו לו את החשבון. הוא אפילו לא הציץ בו. שלח זאת לרומא, אמר למוכר הנדהם, הרגיל למכור במזומנים ומימיו לא התחשבן עם איטליה. כדי שלא לבייש את אורחי שילמתי לבעלי החנות בחשאי. פונטי ודאי לא הטריח את רואי החשבון שלו לבדוק אם כבר הגיע החשבון מעפולה. אותו מעשה חזר על עצמו גם במסעדה שאכלנו בה. הצלחתי להפיק הנאה אירונית מן המתן בסתר למי שאינו חסר דבר. סיפור עם מוסר השכל: העשירים, אף בעד נדיבותם משלמים העניים.)

כשהגעתי לאירופה חודשים אחדים לאחר מכן, בסתיו 1964, כבר ידעתי להלך בלא מקום כבקי ורגיל. בקאן, ששהיתי בה שבועות אחדים, הצלחתי להטעות אפילו את המנוסים שבמלצרים, המבחינים במתחזה עוד לפני שהסיר את מעילו במלתחה. הם היו בטוחים שמימי לא ידעתי חיים אחרים מאלה שמכורים להם מבלי עולם החיים מפירותיה של קרן עלומה. לא בנקל סיגלתי לעצמי את היכולת ליהנות מן הבטלה וממנעמי המטבח הצרפתי. החינוך החלוצי ויחס הביטול כלפי הנאות העולם הזה שספגתי בבית הורי, מקום שם הנאה שאינה רוחנית היתה כמעט סבל, גרמו שתירצתי לעצמי את הבטלה הנהנתנית במחיצתם של בקיאים ורגילים ממני כמין שיעור חשוב להכרת הכוחות הפועלים בתעשיית הבידור – שיעור שאני עתיד להפיק ממנו תועלת בימים שאכהן בגוף הציבורי המנהל את רשות השידור – אולם בפועל ממש לא היה זה אלא משתה בהמשכים, אשר בו ישבנו, שני תסריטאים בקיאים ומנוסים ממני, אחד איטלקי, אף הוא לוחם מחתרת לשעבר, ידיד בנפש לסופיה לורן ולבעלה גם יחד, ואחד קנדי, מעשרת המופלאים של הוליווד שסירב להלשין על חבריו בימי מקארתי, ואנוכי, חסר הניסיון, וגלגלנו רעיונות ככל העולה על הדעת.

נבדלנו מן המשתה של אפלטון בזה, שהרעיונות שלנו לא נועדו להרחיב דעת ולהגיע לחקר האמת אלא להעשיר את קופתו של זה שיהיה מוכן להניח את כספו על קרן הצבי ולהוציא מן הכוח אל הפועל את טיוטות התסריטים והתמונות והדיאלוגים שהטלנו אל הכירה הכללית, מהם שמיוסדים על סיפור שכתבתי אני ומהם שנולדו מהברקות של מרטיני שלישי. היה זה ניסיון להקציע סכין על ירך חברתה, עניין שעולה יפה בדרך כלל בהתדיינות של תלמידי חכמים ונתברר שיש בו תועלת גם ביריד ההבלים. אף כי היינו קרובים זה לזה ברוח, מן הבחינה הפוליטית, בזיקה לשמאל הומני הנכון לוותר על היד החזקה בדרכו אל הצדק המושלם, לא היינו תמימי דעים בכל הנוגע לרצף מסעו של סיפור טוב מן הרעיון שהולידוֹ אל הכלים שמסיעים אותו ליעדוֹ. השעות היפות ביותר של עבודת הצוות ההיא היו אלה שבהן פרשנו איש לחדרו להרהר כל אחד עם נפשו בהצעות שהועלו לדיון. הרבה מוסיקה שמעתי בעת ההיא, וגם טיולים הרבה ערכתי לחופו של הים, שיכולתי להסיע עליו געגועי מולדת ממערב למזרח, אבל לעתים קרובות ביותר התרשלתי במילוי תפקידי ולא חשבתי כלל על התסריט שהיינו אמורים לחבר בצוותא.

שנה אחת לאחר מכן, אחרי שהתגלגלו תסריטינו אצל המפיקים, שבנו להכניס בהם תיקונים אחרונים. עתה כבר ידענו שקרלו פונטי לא יהיה מוכן להשקיע בהם מכספו שלו (הוא מעדיף שלא לעשות עסקים עם ידידים, אמר. אין הוא מוכן לאבד חברים בגלל כמה דולרים בזויים.) אף על פי כן לא חדל מי שמימן את כל הניסויים הללו מלהאמין בכוחו היוצר של הצוות הזה. כאמור, בעלי המאה אינם חסים על כסף קטן זה, הנחוץ כדי לכלכל את בעלי הדעה בזמן שהם מגלגלים רעיונות. בעת ההיא כבר ידעתי, שרעיונותי יפים לעניינים קאמריים, ואינם הולמים תעשיית ענק זאת, שנחוצה לה גרנדאופרה, עם כל הלהטוטים, כדי למשוך אל האולמות את הקהל המבקש שידהימו אותו, ידמיעו אותה יצחיקו אותו וירשו לו להתפעל מחייהם המקולקלים של אלה שיש להם הכול.

אולם שמרתי אמונים לצוות והוספתי לשתף פעולה, אלא שעתה מאסתי בחיי הבטלה בעיירה הקטנה מאס דה פון דה קמפאנה שליד קאן, בחווילה של מלכת איטליה לשעבר – אף היא ודאי השתעממה שם כהוגן – ואת הימים שבין פגישה לפגישה עשיתי בפריס ובלונדון, מקום שם הצצתי לתוך בית היוצר של הטלוויזיה, כלי לתקשורת המונים, שעורר את סקרנותי בימים שהייתי פנוי ללמוד כל מה שעלה בדעתי. המושג דור הסילון, כמדומני, עדיין לא היה רווח, אבל בימים ההם פגשתי לעתים קרובות אנשים שאוכלים פת שחרית עם בנקאי בלונדון וסועדים בערב על שולחנו של מתחרהו בניו יורק.

מצאתי את ההכשרה שקיבלתי באתר הצילומים בגליל המערבי יפה גם לפריס וגם ללונדון. אינך צריך אלא להביא בחשבון שהיֵשות המתבדחת עמך היא מוסד כלכלי רב כוח כדי שלא לתת פירושים נוגעים אל הלב לטפיחות הכתף שנועדו לשפר את תדמיתה ולחיוכים מקצועיים שמטרתם להפחית משכרך.

(“האם תהיה מוכן לעזוב את הקיבוץ אם נחתים אותך על חוזה לכל החיים בתור הוגה רעיונות?” שאל אותי בחיוך ערמומי סגן נשיא של חברת סרטים אמריקנית ידועה. הנחתי שאין זו הצעה רצינית אלא סתם בדיחה שימושית.

פונטי אמר לו שאני חבר קיבוץ המחזיק באידיאלים של הסתפקות במועט, והוא רצה להיווכח אם עוד יש בכוח אשמאי זקן שכמותו להדיח בתולה לדבר עברה. השבתי לו שאהיה מוכן לספק עצות בחינם, on the house, אם יטריחו את עצמם לטלפן אלי הביתה.

בסך הכול רצה לשמוע איך יגיב כפרי תמים, התקוע במלון מפואר בלונדון, על ההצעה למכור את נפשו לשטן. מחלתי לו על גסות הרוח. שכן ידעתי לפני שנודע לו הדבר, שעומדים להעביר אותו מתפקידו. החברה הסגורה של אדירי הממון הקולנועי תפקדה כעיירה בינלאומית עוד לפני שטבע מק לוהן, הגוּרוּ של התקשורת, את המטבע הלשוני “כפר בינלאומי”. הכול שם מרכלים על הכול, ומי שאוזניו נמצאות בקרבת מקום יודע גם מה שאינו צריך לדעת.) הייתי מחוסן, כנראה, מפני הערצת הכוח, אשר לעתים כה קרובות אנו מוצאים אף אצל סופרים ואמנים, האמורים להעדיף את ענייני הרוח על ענייני החומר.

סקרנות מיוחדת, שנעוצה בה הערצה נסתרת, מתעוררת אצלם בעת שהם שוהים במחיצתם של אדירי הממון, המסוגלים להעניק בהבל פיהם חיים מתוקים למי שהם חפצים ביקרו. אם אכן השכיל כילי זה לעשות הון תועפות יש מאין, כך מספרת האגדה, סימן שניחן בכוחות טמירים, אשר אם אין ביכולתנו לאמץ לעצמנו, כדאי לנו, מכל מקום, להכיר מקרוב. אין אדם מתבזה כאשר הוא מתפעל מאיתני הטבע ושאר פלאי עולם ומבקש ללמוד את חוקיהם הנעלמים. הערכתי שלי היתה שונה. עד שלא הוכיחו לי את ההיפך נטיתי להאמין, שהתכונה הבולטת של צוברי ההון הגדולים היא גסות רוח. בלעדיה קשה לשלוט באחרים. ואם מתוספת לה גם מנה מדודה של אי יושר, הסיכוי להגדיל את הנכסים אינו מתמעט. סופיה לורן, שעמה בליתי פעמים אחדות בחוג מצומצם, ביקשה להחזיר אותי מדרכי הרעה. היא יכולה להבין את הצורך הזה להסתייג מכוכבי קולנוע ומבעלי הון, אמרה. הרי זו עמדה טיפוסית לאינטלקטואלים, המתנשאים על בנקאים ושחקניות. אבל עמדה זאת לא תמיד היא צודקת. על כורחך תהיה נאלץ להודות שיש משהו באנשים שהצליחו לשרוד בים מלא כרישים. (נמצאתי ראוי לחינוך מחדש כיוון שלא ניצלתי לשם יחסי ציבור לעצמי את העובדה שסופיה מפטפטת עמי ויש שאנחנו גם סועדים יחד, הסבירה לי מזכירתה, בחורה פקחית, בקיאה בהוויות עולם, אף נאה, אך לא זוהרת מדי, להבדיל בין המאור הגדול למאור הקטן. סופיה המסכנה, אמרה, צריכה להיזהר מאנשים. יש כאלה שאסור לה אף לחייך אליהם בנעימות, סתם כך מפני שיש לה מצב רוח טוב, שמא יזמינו צלם ויסתמכו על התצלום בשביל לקבל הלוואה מבנק ברומא.)

סופיה לורן לא מחלה לאינטלקטואלים את הזלזול בה לפני שנהיתה כוכבת מפורסמת, ששירותיה נקנים במספר בן שבע ספרות. מה שאולי לא יכלה לדעת, הוא זה: הכוח הכלכלי הנאצל ממנה ממעט מקסמה הנשי. זכורני שהלכנו לרחוץ בים בחוף סגור שגדר למענה – איזו קרתנות! – חיל הים. ארבעה היינו: סופיה, מזכירתה, ידידנו המשותף בזיליו פרנקינה, תסריטאי שהיה לה ידיד גם יועץ, ואנוכי. לא יכולתי לגרוע עין מגופה של המזכירה, אשר קודם לכן לא ראיתיו אלא בלבוש מלא. מצאתי בו קסם אירוטי וחום נשי, צנוע ורב ההבעה. בדרך כלל, לא היה אפשר להעלים עין מיופיָהּ המהמם ומן החושניות העזה הקורנת מסופיה לורן, אך היתה זו התבוננות כמו מוזיאונית.

התקבל על הדעת שיעמוד אדם ויביט בה במבט רווי הערצה. במזכירתה היו משלחים מבטים גנובים. ואכן, השגחתי שמתח אירוטי רב יותר היה דרוך בין הגברים שבצוות ההפקה למזכירתה. איש לא העז להתאהב בסופיה. אך היו שהתאהבו במזכירה, שכן בחורה צנועה זו היתה בגבולות האנושי. הבינותי, כי דווקא עצמה כלכלית זו, הגלומה בגוף המפואר והבנוי לתלפיות של סופיה לורן, שחרג מגבולות הנשי, היא שציננה את התלהבותם של מי שהוקסמו מיופיה. מבטה האירוני, המדיף חום קר, כאש בנגלית, עורר אצל הצופה המפוכח את ההרגשה שהוא ניצב לפני מוסד רב כוח ואדיר השפעה שנאלץ לכלכל את מעשיו בזהירות ובקור רוח – כדין פקיד בכיר של מוסד צדקה המקשיח את לבו כדי להרחיק את הטרדנים – ולא לפני אשה בשר ודם, שרגשותיה יכולים להעביר אותה על דעתה.

נשים – כך סח לי בזיליו, מומחה גדול במסכת נשים, שעמו אני עתיד לאלתר תסריטים לכל דורש – באמת מאמינות בכוח המאגי האצור בכסף הגדול. אפילו אינן צריכות להעמיד פנים שלא הכסף אלא אישיותו של בעליו היא שהקסימה אותן.

מבשרו חזה. עשיר מופלג לא היה, אך נדיבותו שלא ידעה גבול סייעה לרווק מזדקן זה, שכל ימיו היה מאוהב בילדיהם של ידידיו, לאסוף אל מיטתו, הספוגה בשׂמים לאניני טעם, נשים ונערות לרוב.

“הן אינן מוכרות את עצמן,” הסביר לי. אך האתנן, שלא הובטח אף פעם, ניתן ביד נדיבה. הן אהבו אותו זמן מה בלב תמים. תחילה, מפני שהאמינו כי אדם המקבל תמורת מיומנותו בעניין שהוא עוסק בו סכום גבוה כל כך ודאי גנוזים בו כוחות שהן עתידות ליהנות מהם במיטה. ואחר כך, מפני שהוא איש שיחה נעים, ספוג תרבות ואביר למופת.

תסריטים הרבה הם וריאציות על נושא זה. אף שיר השירים הוא סיפור אהבה מן הסוג הזה, כתב נזיר פרנציסקני שלימד תנ”ך בסורבון, אחרי שהיה נזיר בירושלים ויצא לאדיס אבבה ללמד תורה לנגוס היילה סלאסיה.

רועה צאן יפה תואר מעורר את אהבתה של שולמית, אבל המלך הוא שמביאה אל חדריו. הנערה שוכבת עם המלך, עוצמת את עיניה ורואה את הנער שאהבה. הפירוש הזה היה מקובל גם על בזיליו ידידי, לפי שעלה בקנה אחד עם השקפת עולמו.

לפנים אף הוא היה קומוניסט ולוחם נמרץ בשורות המחתרת, יחד עם ויסקונטי ופונטי וכל מי שרצה לחיות בעולם שיש בו בחירה בין טוב לרע ועדיין לא ידע שהמרכז במוסקבה מעוות את הישר.

לאגדה כללים משלה. אתה נועל את הסנדלים המעופפים ונוחת פעם בזה ופעם בזה. בהוויה זו, המתרחשת בשומקום על אדמת אירופה, שאינה של מעלה אבל גם של מטה איננה, אירע גם המעשה המופלא בפסנתר שנתתי במתנה לשחקנית קולנוע שעה אחת אחרי שהתוודענו זה לזה. מעשה שהיה.

המעשה בפסנתר יכול לשמש איור סוריאליסטי הולם לסיפורים מעולם הבדות, שם חוקי הכלכלה אינם תופסים, והעניים נותנים מתנות יקרות ערך לעשירים. יום אחד יצאתי לסעוד בחברת בן ברזמן ורעייתו במסעדה שאין יוצאים ממנה רעבים. (בן הוא מגיבורי המצפון של הוליווד, שלא הלשינו על חבריהם.

בחווילה שרכש ממלכת איטליה שהיתי בימים שכתבנו יחד תסריטים.) הצטרפו אלינו גבר ואשתו, אנשי קולנוע הדרים בלונדון. קארל רייז הוא במאי צ’כי שנעקר ממולדתו ועשה סרטים הרבה, ובהצלחה ניכרת, ואשתו, בטסי בלייר, היא שחקנית אופי עטורת אוסקר או שניים, שאפילו יריבותיה מעידות עליה שהיא אישיות נעימה ושחקנית דגולה.

בשעת הקפה והעוגות שלפני הקוניאק, אחרי הגבינות והפירות לקינוח, נפלה מחלוקת ידידותית בין בני הזוג. בטסי סיפרה, שביקשה לקנות לעצמה פסנתר, ידם משגת, אך קארל תבע ממנה שלא תעשה זאת. הוא עמד על דעתו, לא מפני שהוא חס על הכסף, אלא מפני שהוא מתעב את בזבזנותם של העשירים. (כיוון שיצא מצ’כיה לפני שנהיתה דמוקרטיה מזרחית לא התכחש להשקפה המארקסיסטית, שהחזיק בה בנעוריו. אותותיה ניכרו בסרטיו.

באחד מהם מבקרת המצלמה בקברו של קרל מארקס.) קארל מצא טעם לפגם בזאת, שאשה שאינה מסוגלת אלא ללוות את שירתה בשתי אצבעות, תקנה לעצמה כלי נגינה יקר ערך בשעה שצעירים וצעירות בעלי כשרון מוסיקלי ברור אינם יכולים להרשות זאת לעצמם. הרעיה האוהבת חייכה בהבנה. היא לא יכלה לסתור את דברי אישה, שהגיונם והגינותם הרעידו מיתר בלבה. אף על פי כן חשקה נפשה בפסנתר. “ואילו קיבלה את הפסנתר במתנה,” שאלתי את קארל, “גם אז היית מסרב להעמידו בדירתכם?”

כיוון שהיו סבורים שמדובר בשאלה לשמה התקיים דיון קצר, אשר בסופו הסכים גם האיש הנאור, שבזה אין כל פגם. “ובכן, יש לך פסנתר כנף,” אמרתי לבטסי המופתעת. היו סבורים שזוהי מין מהתלה שימושית, לטעת דגש חזק בעניין קל, ונדהמו כאשר נתתי להם מספר טלפון והצעתי להם לשאול שם מתי הם יכולים לבוא לקחת את הפסנתר שלי.

הם חזרו נדהמים. נאמר להם שהם יכולים לבוא למחרת בבוקר. הומלץ לשכור משאית, שכן הפסנתר גדול במיוחד. הם הביטו בי כאילו ראוני לראשונה. מתנות הרבה קיבלו בימי חלדם אך מתנה יקרת ערך כזאת לא ניתנה להם מימיהם. ועוד מאלמוני. באגדה כמו באגדה. נסים אינם צריכים הבהרה. קצת מסתורין חייב להישמר. אף פרוזה ריאליסטית פטורה מלגלות הכול. על כן יצאתי מחייהם בלי להבהיר מנין לי פסנתר ומדוע נפרדתי ממנו בקלות כזאת.

רק לידידי סיפרתי פשר הפסנתר. ימים אחדים לפני כן ביקשו “ידידי הקיבוץ” בבריטניה להפתיעני במתנה לקיבוץ בית אלפא. הם שמעו שנחוץ לנו פסנתר ולא התקשו למוצאו. בימים ההם סר חינם של פסנתרי הכנף, התופסים חלק גדול מן הטרקלין ומקפחים את סגנון הריהוט החדש. פסנתרים יפניים קטני מידות וכבירי צליל נמצאו ראויים להחליפם. שמחתי מאוד במתנה היפה, שזכיתי בה מן ההפקר, עד לאותו רגע שבדקתי ומצאתי שהוצאות הביטוח, המשלוח והמכס יעלו לבית אלפא סכום השקול כנגד שני פסנתרים ניצבים בישראל. ימים אחדים התהלכתי כאובד עצות. לא רציתי לאכזב את מעניקי המתנה, שכבר תִכננו את הטרקלין שלהם על פי האפנה החדשה, אך לא יכולתי לחייב את קיבוצי בהוצאה שאינה מתקבלת על הדעת. דומה שאפילו מן הסיפור הזה, שהתרחש כולו בעולם הבדיה, אפשר להוציא לקח טוב: הנדיבות מיטיבה עם הנותן יותר מאשר עם המקבל. מן התקופה הזאת עוד העמיק אצלי היחס הספקני כלפי משקלו הסגולי של המושג ההפכפך “הצלחה”.

יכולתי לחזות מקרוב כמה הוא רעוע ותלוי בחסדי המזל. פיחות מסוים חל בו שנים אחדות לפני כן, בזמן סיור באתיופיה. היינו תקועים, ארבעה בג’יפ, שלושה ישראלים ויווני, בביצה שאין רואים את סופה, במרחק לא ידוע מאגם טאנה, מקום שעוברים בו רק לעתים רחוקות כלי רכב כלשהם, ונשאנו עינינו לאופק המחשיך והולך: מנין יבוא עזרנו? בתוך זמן קצר צצה לידנו חבורה של גברים גבוהי קומה בגלימות לבנות, רמחים בידם, ובמקום לרצוח אותנו ולשלוח ידם ברכושו של בעל הג’יפ, העושה עסקים טובים באפריקה, נחלצו לעזרתנו. עד חצות הלילה עבדו בפרך, דחפו, הדפו, משכו בחבל, כרתו ענפים לסלול לנו נתיב בבוץ, ולא הצליחו להזיז את הרכב ממקומו.

לבסוף עייפו, ובחיוך מתנצל, אשר אף בליל עלטה חשף שיני שנהב לבנות, עמדו להיפרד מאתנו. כיוון שלא היה כסף בידינו – היינו עתידים להתארח אצל חברים באדיס אבבה – ביקשתי מן היווני שישלם לאנשים השחורים ומסבירי הפנים שכר טרחה. הוא הביט בי בזעם. “השתגעת! אתה רוצה לשנות כאן את כללי השוק? באפריקה משלמים בעד הצלחה, לא בעד עבודה.”


 

כ. FRIENDS OF THE KIBBUTZ

יום אחד ישבתי בלובי של מלון “סאבוי” ובלי כוונה מצאתי את עצמי מקשיב לשיחה נלהבת בין שלושה ישישים. הייתי בן ארבעים ונראו לי כבני שמונים. לא הייתי צריך לכרות אוזן כדי לשמוע את דבריהם, שכן דיברו בקולי קולות. לבני שמונים מותר להיות קצת חירשים, אך אלה דיברו בקול רם, כך דימיתי, מטעמים אחרים. התלהבות והתרגשות הן שעוררו את השיחה הקולנית ההיא, שהצטיינה בעירנות יוצאת מגדר הרגיל ובעודף מרץ, שאינו הולם חבורה של ישישים הנמצאים במקום ציבורי. הללו לא נבוכו כלל מן המבטים שנעצו בהם בריטים קרי מבט, הצעירים מהם בחמישים שנה, שסלדו מן ההתנהגות ההמונית והבוטה. הם התעלמו מן התוכחה הנעוצה במבטים ההם והוסיפו לגלגל את שיחתם הסוערת, הרצופה זיכרונות בני חמישים שנה ובדיחות גסות. לשמע בדיחה מפולפלת ביותר ממש התפקעו מצחוק, כחבורה של נערים פרועים, שליכודם מגביר את חוצפתם ומחסן אותם מפני ביקורת. הם געו מצחוק גם כאשר הספידו את הנעדרים, בעלי החזקה על הבדיחות הנושנות ההן, שלא הצליחו להגיע לפגישה מפני שנקראו לעולם שכולו טוב.

הכול יכלו לנחש מי הם ומה מעשיהם. ישישים אלה, אדומי הפנים, קצת משמש, קצת מאלכוהול וקצת מיתר לחץ דם, ששפמם ללא דופי, עורפם קשה ובטנם שטוחה, ולבושם לפי האפנה האחרונה, וכל הווייתם אומרת תוקף וביטחון, המתינו שם לשעת הפתיחה של כנס בוגרי מחזור 1910 של Sandhurst, בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי. הכנס עמד להיערך באחד מאולמיו של מלון הפאר, השמור לאורחים רמי מעלה, ועד שיגיעו אחרוני הנאספים הרביצו המקדימים לבוא משקה ראשון ושני, לחמם את הלב, ושלישי לבריאות, ובינתיים ריכלו על המאחרים, ניבלו את הפה, בנאמנות לסגנון שליכד אותם בראשית הדרך, וניסו לנחש מי הלך לעולמו מאז הכנס האחרון. מפעם לפעם הצטרף אליהם עוד ישיש אחד, וכוסו נתמלאה עוד לפני שניחשו מיהו. ברגע שאמר את שמו פרצו בצווחות של חדווה, שיכולים להתיר לעצמם במלון יוקרתי רק אנשים הקובעים לעצמם את כללי ההתנהגות, לפי שהם רגילים שמצייתים להם. בפגישת המחזור, הנערכת אחת לעשר שנים, שבה סופרים את החיים ואת המתים, הרשו לעצמם להפר אפילו נימוסים פשוטים. כה מסוגרים היו בעולם שגדרו לעצמם בלובי של המלון, שהתעלמו אף מדמותה האצילית של סופיה לורן, שנעצה בהם מבטים משתאים והתענגה למראה זקני בריטניה המתנהגים כצעירי איטליה. בשעה ההיא לא היתה קיימת לדידם אלא שנת 1910, ששילחה לרחבי האימפריה חבורה נלהבת של קצינים צעירים, אשר אחדים מהם מילאו מאז תפקיד נכבד בחיסולה. הם דיברו בבוז שלא נס ליחו על בוגרי המחזור שלא היו ראויים לשאת את המדים, ובהערצה ילדותית על הנועזים שבהם, שנהרגו במלחמת העולם הראשונה. אף דמעה נצצה שם מפעם לפעם, באמצע הצחוק הפרוע, לזכר הנופלים.

ה־Old Boys של מחזור 1910 הזכירו לי חבורה אחרת של אנשים לא צעירים עוד, אך צעירים מאלה בעשר שנים לפחות, שהייתי מקורב אליה באותה תקופה ששהיתי בלונדון בעסקי הבדים שנזכרו בפרק הקודם. היתה זו חבורה של יהודים, בעלי מקצועות חופשיים, שבחרה לעצמה את השם Friends of the Kibbutz. למימושה של ידידות זו ארגנו נשפים וסעודות מצווה. כיוון שרובם היו לפנים חברי השומר הצעיר, נמצאתי כשר וראוי לשבת עמם במועצותיהם ואף לתת עצה מפעם לפעם.

הם נהגו להיפגש לעתים מזומנות, ואף פגישותיהם החגיגיות דמו מעט לכנס נוסטלגי של Old Boys. אלא שהם אף פעם לא הרשו לעצמם להיות קולניים כעמיתיהם מבית הספר לקצינים. בזיקתם לעברם היו נעוצים רגשי אשם כמוסים, על כן התנהלו נשפיהם בכובד ראש מסוים. הנאומים קצרים ולעניין, השתייה כדת אבל לא עד־דלא־ידע, ההומור עצור ומדוד, והנימוסים ללא דופי, כיאה ל־aliens, שחייבים להיות יותר בריטים מבריטים.

אחדים מהם הספיקו לעשות שנה או שנתיים מחייהם בארץ ישראל המנדטורית בשנות העשרים, וחזרו לאירופה מחמת מחלה או מטעמים משפחתיים. טעמים, שלא יכלו לעמוד בביקורת המחמירה של חבריהם, שלא נטשו את משמרתם בנסיבות חמורות מאלה.

מלחמת העולם השנייה מצאה אותם באירופה, בעלי מקצועות חופשיים בראשית דרכם. קשרי משפחה או קשרים טובים אחרים סייעו להם לצאת מן הגיהינום ברגע האחרון. בריטניה נהגה בהם כבדהו וחשדהו והחזיקה אותם זמן מה במחנות ריכוז, עד שהתבררו כוונותיהם הטובות כלפי האימפריה הבריטית. הם מחלו לאנגליה את קבלת הפנים הצוננת ולא שכחו לה את חסדיה האחרים.

הם עשו כל שביכולתם להיות ראויים לטובה שנפלה בחלקם. שנים רבות הקדישו כל מרצם לבסס להם מעמד מקצועי ולהבטיח את עתידם הכלכלי. אחרי שהגיעו אל הנחלה ואל התהילה לא ביקשו מנוחה לעצמם, אלא השתדלו להעניק מטובם לארץ שנתנה להם מקלט. הם פינו חלק נכבד מזמנם לעסקי הציבור והשתעשעו במחשבה שבדרך זו ייעשו בשר מבשרה של החברה הבריטית, הסוגרת את שורותיה מפני זרים, ואינה מקרבת אלא מי שהביא תרומה של ממש לעניין אנושי כללי.

אולם משגילו, כי גם אחרי שזכו בתואר של אבירות בגין שירותים טובים לאימפריה, לעולם לא יוכלו לשתות בלובי של ה”סאבוי” עם ה־Old Boys של אצולה מבטן ומלידה, שבו והתעוררו אצלם הגעגועים לימי נעוריהם שלהם, הרצופים מעשים של הקרבה, העזה ואצילות נפש. ואז הקימו להם אגודה משלהם, המעלה על ראש שמחתם את נעוריהם השכוחים בארץ ישראל, שעתה היתה להם מולדת שנייה אחרי שלא יכלו לעשותה מולדת ראשונה.

“החברים של הקיבוץ” לא נפגשו לשיחות תפלות ולשתייה בצוותא. הם לא סיפרו בדיחות גסות ולא ניבלו את הפה. כל פגישותיהם היו קודש למעשים של צדקה וחסד. יהודים, כנראה, אי אפשר להם בלי גמילות חסדים. גם מי שאינו מאמין בשכר המזומן לצדיקים בעולם הבא מגלה מה עושה צדקה לנשמה היתרה בעולם הזה.

תחילה הרעיפו חסדם על נצרכים בלונדון. עניי עירך קודמים. אך על סף זקנתם החליטו להקים להם יד בארץ שבה עבדו בפרך את חלומם להיות עובדי אדמה וסוללי כבישים במולדת שהוריהם זכרו בתפילתם.

אחדים מהם ניפצו חצץ ופוצצו סלעים בכביש חיפה־ג’דה. ויש מי שגם קדח פעם או פעמים לרגלי הגלבוע בימים שבית אלפא היתה צריף אחד וכמה אוהלים. ממקום מושבם ב־Hampstead, זכרו בלב נכמר את הכאב המתוק ההוא, ומטעם זה נכלל גם בית עם בבית אלפא בכלל בנייני הציבור שנמצאו ראויים לתמיכתם.

כך אירע, שיום אחרי שהגעתי ללונדון הגיע למלון שגרתי בו איש נשוא פנים וזקן פרויד לו, ובחיוך חריף ויורד חדרי בטן הודיעני על שינוי בכתובתי. עד שהסדרתי ענייני במלון גרר אל מכוניתו את מזוודתי הקלה, וכעבור זמן קצר, אחרי שטעה פעם או פעמיים בדרך שהוא נוסע בה יום יום, הביאני דר’ ג’וֹשוּאה בירר, פסיכיאטר ידוע, אל אחד מאותם הבתים הלונדוניים, הקרויים בשם משלהם כדי להבדילם משכניהם הדומים להם בכול. קומה אחת בבית ההוא, בן שלוש הקומות, שגר בו לבדו, העמיד לרשותי. בקומה ההיא היו גם המטבח והמזווה, המלא כל טוב. חדר אחד, וספה בו, שמר לעצמו. שם היה מאזין למי שבאו לספר לו את מצוקותיהם.

אלה היו מרובים מכדי שיוכל לטפל בכולם. המבטא הווינאי הבולט לא מיעט את לקוחותיו. אולי אפילו הרבה אותם. אף הוא, כזקנקן הפרוידיאני, הזכיר לכול שהוא תלמידו של הגאון מווינה. הוא דמה לפרויד כל כך, שהיה אפשר לעצום את העיניים, להקשיב למבטא הכבד, ולהאמין שאבי התורה בכבודו ובעצמו מאזין.

בימים ההם היה ביקוש גדול לתלמידי המורה הדגול. גרתי בביתו חודשים אחדים, למעט פרקי זמן שבהם טסתי לפריס ולקאן. שהינו זה במחיצת זה שעות ארוכות. הצטרפתי אליו פעמים אחדות לביקורים בבית חולים של יום שיסד בתקופה ההיא, חידוש שעשה לו שם בקרב אנשי המקצוע. פעם ופעמיים הלכתי עמו למועדון של חולי נפש, מקום שם בילו אלה ורופאיהם לילה ארוך של סוף השבוע כדי לחדש אצל הראשונים את הסגולות החברתיות, שהבדידות עלולה לנוון, ולהיות, ערב אחד בשבוע, שמצפים לו כל ימות השבוע, החֶברה של מישהו אחר.

המועדון היה המקום שאליו היו באים מוכי הגורל הללו לשתות תה, לשחק פינג פונג, לפטפט זה עם זה, ולהשתתף בהצגות חובבים, שיותר משהן גורמות סיפוק אמנותי לצופים בהן הן ממלאות תפקיד תירַפּי למשחקים בהן, ממש כמו בחברה השפויה לכאורה. לעתים הלכנו יחד, ג’ושואה ואנוכי, גם לתיאטרון של ממש, או לאירוע חברתי אחר. וכמובן לא זזנו זה מזה בפגישות של אגודת הידידים ובסעודה השנתית לגיוס תרומות, שבה היה מארחי הנפש הפועלת הראשית, גם אמרגן, גם יושב ראש הנשיאות וגם שר הטכס.

(בזו שהשתתפתי בה היה אורח הכבוד, פיתיון לסנוב המוכן להביא תרומה לכל עניין שהאיש המפורסם חפץ ביקרו ובלבד שיסעד עמו ליד שולחן אחד, הכנר יהודי מנוחין. מטעמי נימוס אף אני זכיתי בכינוי הזה, אף כי ודאי לא הצלחתי להביא לנשף ההוא אפילו נדבן אחד. ייצגתי בכבוד, בחליפת ערב שאולה, את הנזקקים. נאום ההתרמה של אורח הכבוד מספר אחד הידק את צווארונה של החליפה ההיא על צווארי, שכן אמר, ברצינות גמורה, שיש משהו פרדוקסלי בסעודות מעין אלה, שבהן השבעים זוללים לטובת הרעבים. הייתי אנוס להסביר לאיש החביב ודק הרגש כי בבית אלפא כבר נפתח המאבק נגד הכולסטרול, וכי הרעב היחיד שקיים שם, במידה שקיים, הוא הרעב המטפיסי לצדק חברתי, שבלעדיו אין לקיבוץ זכות קיום. ולא נותר לנו אלא להחליף מלים אחדות על פרדוקס אחר, העומד בדרך קבע בין הנותנים והמקבלים. אין הצדקה למפעלי תרבות ישראליים הבנויים בכספי תורמים מחוץ לארץ אלא זו שכבר שחקוה עד דק כל מגייסי הכספים בכל תחום שהוא – שכר מצווה מצווה. יהודי שמגיש לבֵנה למי שבונה בית בארץ ישראל מציב שם מצבה גם על קברו שלו.

על פי ההיגיון הזה הנותן חייב תודה למקבל. אף את הנימוסים הטובים גוזל המקבל מן הנותן כאשר הוא מכיר טובה למי שנפטר ממצוות יישוב הארץ בנדבת יד שאינה מקפחת אלא את מס הכנסה. לימים, כאשר ניפגש שנית בפריס, בקונגרס בינלאומי המוקדש לזיקה שבין תעשייה ואמנות, שמומן בידי יצרני סיגריות ומשקאות, שרואים חובה לעצמם להיות פטרונים לאמנות, כנסיכים אלה שידיהם מלאו דמים ועיניהם יופי, וזאת כדי להקל קצת על מצפונם בגין הנזק שהם גורמים לבריאות הציבור, נזכרנו שנינו באותה סעודה לונדונית, שנערכה ארבע עשרה שנים לפני כן, ומצאנו שרעביה של האמנות המתפרנסים מן הצורך של השבעים לקנות להם אחוזת קבר בנצח, אף הם משתתפים באותו משתה של פרדוקסים, אשר בו המקבל מעיז פנים כנגד הנותן, הסבור שמגיעה לו תודה על הכופתאות אחרי שנהנה מן הזמירות.)

הרבה למדתי מדר’ בירר בתקופה ששהיתי עמו. קצת מקריאה בספרים, שהבית היה מלא מהם, ויותר מהם, משיחותינו. אף על פי כן נהגתי בפסיכואנליזה כבדהו וחשדהו. היא עניין שרירותי מכדי שיהיה ראוי לשאת בתואר מדע, אמר טרוצקי אחרי פגישתו עם אדלר. כשהפרשנויות מרובות מן העובדות, ואלו אינן ניתנות להפרכה כממצאים בדוקים מדעית, סכלות מעט יכולה להזיק הרבה, אמרתי בלבי. סכלות לא מצאתי אצל מארחי, אבל ספקנותו שלו, שעוררה בי רגשי כבוד למי שאינו מחזיק בקרנות המזבח של התואר האקדמי כדי להעניק להשערותיו ערך של קדושה, כאילו מפי הגבורה יצאו, הזינה את ספקותי.

לעתים קרובות מצאתי את עצמי הנפש הפועלת בקומדיה של טעויות. מטופליו הקישו מזיקתנו זה לזה שאני מתלמידיו – והבכיר שבהם, שכן האחרים לא אכלו על שולחנו – ואחדים מהם ביקשו, תחילה בסתר ואחר כך בגלוי, את עזרתי. הניחו, כנראה, שמטאטא חדש עשוי לגרש את השדים שהמטאטא הישן לא הצליח לטאטא. לא הועילו התנצלויותי, שאיני אלא ידיד הבית ולא מרפא מוסמך, ועל כן איני יכול להקשיב להם. הם היו סבורים שבעיות של אתיקה מקצועית מעיקות עלי, והביאו אסמכתא משמו של ד"ר’ בירר, שהם זכאים להחליף את המטפל בכל עת.

ליתר ביטחון הקפידו לבוא בשעות שהוא נמצא בבית החולים. הגדילה לעשות אשה לא צעירה אחת, שלימדה אותי פרק ב”העברה". (המטופלים היו בקיאים בטרמינולוגיה הפרוידיסטית כרופאיהם, אך החזיקו בה ביתר תוקף, שכן הואיל ואצלם המכאוב קדם לדעת לא יכלו להוסיף עליו את מכאוב הספק.) היא אפתה עוגות והניחה אותן תחת מיטתי, בתנאי שאוכל אותן לבדי. בדרך זאת, כך הסבירה, יבוא לה מרפא. בפגישותינו החטופות בפרוזדור, דיווחה לי, התרחשה בה “העברה”. היא נגאלה מן התלות הרגשית במרפא הקבוע ועתה היא יכולה לבחור במי שהיא רוצה. אם יאכל גם הוא מן העוגה תחזור להיות תלויה בו. אמנם, לא נתבקשתי להעניק לה יותר מאשר את תיאבוני, אבל חששתי שמא תבקש להיעזר בכוחות התירפִּיים שלי. היא לא האמינה לי שאני “חקלאי”, כפי שהצגתי את עצמי, והמסתורין שבדבר, רופא המתחזה לאיש ההמון, הלהיב את דמיונה. ואז ביקשתי את עזרתו של האיש המוסמך.

תגובתו הפליאה אותי. “אתה יכול לעזור להם,” אמר ד"ר’ בירר. ואז הגיעה שעתי להציג שאלה על האתיקה המקצועית. הוא נתן לי תשובה שהזכירה לי את תשובתו של יגאל אלון לאיש פלמ”ח צעיר שנתמנה למפקד כיתה: “אני יכול לתת לך דרגה, אבל את הסמכות אתה מקבל מן הטוראים.”

“אם הם בוטחים בך, אתה יכול לעזור,” אמר. “בדיוק כמוני. ואולי יותר. מפני שאני ניסיתי ולא הצלחתי. ועתה הם בשלים להחלמה. אותה אשה, מכל מקום. אין היא יכולה להרשות לעצמה עוד כישלון אחד. ממילא הריפוי הוא עניינם שלהם. אנחנו רק מפקחים על התהליך. כשאתה מקשיב להם גם אתה משתתף בתהליך. אם תזדקק לעזרה – אני לשירותך. אבל אני סומך עליך שתסתדר בלעדי.”

חיוך ממזרי נצנץ בעיניו, ולא הייתי בטוח שאינו מהתל בי, ובסופרים אחרים, המאמינים שדי בעין חדה ולב רגיש כדי לרדת לסודן של מצוקות אנוש. מכל מקום נמנעתי מלקבל עצת ידיד זאת, ובחרתי להתחמק ממי שבחרו להיעזר בי. מוכי גורל אלה לא יכלו להבין את פשר הזיקה המיוחדת במינה בין בן השבעים, עטור התהילה, ובן הארבעים, שבא ממרחקים ונוהגים בו כאורח של כבוד. אפילו יהודים שבהם לא ירדו לסודם של הרגשות המורכבים החבויים בנפשו של מי שהיה אידיאליסט בנעוריו ואיננו רוצה להיות ריאליסט בזקנתו. הם היו בטוחים שאני תלמידו ולא יכלו להבין מדוע הוא נוהג בי לעתים כאילו הוא התלמיד ואני המורה.

ואכן, הרבה למדנו זה מזה. הוא נכנס לחדרי כדי לערוך ביקור חטוף אצל נעוריו. בטרקלין היינו שנינו באנגליה. בשבתנו לעת ערב אל שולחן המטבח, לאכול סלט בזיתים עם חומוס וטחינה, חזרנו לשנת 1922 בקילומטר החמישי בכביש חיפה־ג’דה. הוא הציץ בפני וחשב מה דמות היתה לחייו אילולא בגד בחלומו ונסע לווינה להתרפא ממחלה שאפשר להיפטר ממנה באמצעות אספירין, ואני הקשבתי לשיחתו וחשבתי מה היה עולה בגורלי אילולא חזר בו אבי מן הרעיון לנסוע לאמריקה אחרי שאמר לו קלצ’קין כי אין לשפה העברית עתיד מעבר לאוקיינוס.

הוא “העביר” באמצעותי את אהבתו לבחור יפה התואר שניפץ חצץ בעמק יזרעאל ואני גלגלתי עליו את האהדה והחמלה שהיו בלבי על בני דורו, שקמו ועשו מעשה שהטביע חותמו על הזמן ולא תמיד עמד להם הכוח לפאר בזקנתם את נעוריהם. הוא הביט אל הראשית ואני אל האחרית.

כשאדם מזדקן הוא מתקשה לאהוב את עצמו. גם לא מכובד הדבר. הוא היודע שיותר מפעם אחת חטא לאמת ולא הקפיד על היושר והתפשר עם מצפונו והתיידד עם הרע. אבל לעולם הוא יכול לאהוב אהבת נפש את מי שהיה לפנים. קודם הבחור ואחר כך הנער והילד. ולבסוף, על ערש מותו, נפשו יוצאת אל התינוק הנשקף אליו מתמונת עצמו.

עמדו בינינו רגעים של שתיקה טעוני רגש. שוב לא נהגתי מתוך רגש של גבהות בנוסטלגיה זו, שאנשים פעלתנים אוהבים לבוז לה. עתה לא דרשתי אותה כמין היחלשות, המעידה על קוצר היכולת ללכת עם הזמן. מצאתי שיותר משהיא מחלישה היא מחזקת, כמין סוללה שמטעינים אותה כדי לרכז אנרגיה זמינה. כמוה כעיון הבלתי פוסק בעבר כדי להבין את ההווה ואולי לנחש את העתיד, המשותף ללומדי ההיסטוריה ולחוקרי הנפש ומחלותיה.

אף כי נאלצנו לוותר על הפסנתר, כמסופר בפרק הקודם, בכל זאת צמחה טובה כלשהי לקיבוץ בית אלפא מן השהות ההיא בלונדון. אריחים אחדים בבית העם, המשמש גם כמגרש כדורסל, אוצרים בחובם את זיכרונם של ידידי הקיבוץ בלונדון, שרובם הלכו לעולמם, בהם גם מי שאין להם יורשים במקום אחר.

אני, מכל מקום, יצאתי נשכר. אמנם, לא נפטרתי מיחס של כבדהו וחשדהו כלפי המדעים הלא מדויקים, המתירים לעצמם לנהוג בנפש כאילו היא עניין שיש לו שיעור, נפתח לפני אשנב לעולמם של אנשים שנתעה לבבם. עולם, שאבי הציץ לתוכו נרעש ונפחד, כאילו מבעדו אפשר להציץ לעולם הסוד.

אותו עולם אשר הוא לבדו ראוי שיעסיקו למענו עט סופרים. שכן מי שאינו יכול להציץ לשם, כך חשב אבי, מוטב לו שיניח לספרות ויעסוק ביישובו של עולם. השאלות שעוררו בי הפגישות ההן עם עולם התוהו נתגלגלו לכתבים אחדים: ל”גוף ראשון רבים“, אשר בו מסתייע הרופא בחולה לחשבון הנפש שלו; ל”הלוך ושוב”, שמתרחש בלונדון ושאלתי ממכרי שם כמה קווי דמיון. סיפור אחד – “המלט בעל פה” – גלגל משם מחשבה אחת על טיבה של הספרות כתירפיה. אך דומה, שלא למדתי שם דבר חשוב מן ההכרה, כי המדרגה העליונה של הדעת, היא מדרגתו של אדם היודע דבר אחד היטב כל כך שהוא יכול להקיש ממנו על בערותו בעניינים אחרים.


 

כא. ספרות כתירפּיה


ביחס למשוגעים לא תפס אבי עמדה קיצונית. הוא לא הלך בעקבות מי שנהגו בהם כאילו היתה עליהם יד האלוהים וכמובן שדעתו לא היתה תופסת את חרדותיהם של מי שהעלום על המוקד כבעלי בריתו של השטן. תפס עמדה מתונה יותר: הוא ראה בשיגעון תופעה אנושית נפוצה ומצָאָהּ ראויה לעיון מקרוב. הוא הקדיש למשוגעים יותר מחמלה ואהדה ונהג בהם כבוד. לספרו רחב היריעה "גן עדן של אנשי שלומנו", העוסק בשיחם ושיגם של חולי נפש, נתן כותרת משנה: סיפור הסיפורים. כמבקש לומר: אם השיר על האהבה הוא שיר השירים, הרי הסיפור על השיגעון הוא סיפור הסיפורים.

מפעם לפעם נסע לבית משוגעים כדי להציץ אל מאחורי מסך הערפל הסוגר על מוחותיהם של אנשים שנטרפה אצלם ספינת ההיגיון. הוא השתדל לבקר שם לא כאורח בעמק הבכא, שסבלם של אחרים מעשיר את חוויותיו – סקרנות מגונה כזאת היתה רחוקה מדעתו – אלא כידיד הבית: אדם שפוי כמידת האפשר המבקש לבחון באספקלריה של השיגעון, המשועבד להיגיון מסתורי משלו, את עולם הערכים המופרך של אלה המקבלים את סדר הדברים הקיים כהכרח המציאות. לא אחת רמז, כי אפשר שרק עניין של רוב ומיעוט הוא שסוגר את בעלי הדמיון הפרוע מאחורי החומות, ומניח למי שמוחזקים בעיני עצמם שפויים להיכנס לספרי ההיסטוריה כגיבורים, אף כי הם מסוכנים שבעתיים מן המטורפים וגרמו נזק לא ישוער למין האנושי. אותם, ולא את חולי הנפש צריך לסגור מאחורי מנעול ובריח.

זחיחות הדעת של השפויים, המקובלת כבריאות נפשית, נדרשה לו כמין פגם נפשי הטעון עיון לעצמו. מדוע סתם מחלה מעוררת בנו חמלה ואילו מחלת הנפש – פחד, לעג, או תיעוב? שאל את נפשו. שאל והשיב. אבי, שנזקק ללשון נקייה בדברו על עניינים רבים ושונים, לרבות כמה מפעולות הגוף השכיחות ביותר, לא ראה צורך לדבר על מחלת הנפש כדרך שמדברים, בחדרו של החולה, בלחש, על מחלה חשוכת מרפא. הוא חשב שמכאוב הנפש הוא עניין מכובד לעצמו ומותר לשאת את שמו בראש חוצות. יש יותר מסוג אחד של שיגעון, ציין. בספרו הקפיד להבדיל בין מטורפים אלימים, הכופים ערכיהם על זולתם – כדרך שנוהגים השפויים לכאורה – ובין הצנועים, שאינם מכריחים איש לעזוב את הגיהינום שהוא חי בו ולהצטרף לגן העדן של אנשי שלומם. הוא סבר שאחדים מן המשוגעים הם סתם מתחזים, שאינם ראויים לשאת בתואר. אף על פי כן התיר לעצמו לתת לכלל הלוקים בנפשם כותרת ראשית אחידה – כשם שמדברים באופן כללי על בני אדם ואין מקפידים לציין גזע או מוצא. בזה רצה להבהיר עמדה: הם אנשי שלומנו גם כאשר הם נתונים בכתונת משוגעים. אין צורך להעמיד פנים שהם לבושים כתונת פסים. לא מעטים מאלה היו באי ביתנו. אחרי שנתפרדה החבילה של “כתובים”, שנתקיימו בה לצד שכרון האמנות הקדוש גם כמה מערכיה הברורים ביותר של השפיות – יוהרה, צרות עין, תאוות הכבוד וההתכבדות בקלונם של אחרים – החלו פוקדים את בית אבי משוגעים אמיתיים. לא סתם מעמידי פנים, המבקשים שנאמין כי טירוף קדוש, ולא יצרים פחותים ממנו, מריצים את עטיהם על גיליונות נייר לבנים. אלה היו אנשים שרוח עזה טלטלה את נפשם וטרדה את מנוחתם. היו בהם בעלי אמונה, השואפים לתיקון העולם בכוח המלה הגואלת. אלה חיברו מחדש את האורים והתומים, לשם התחברות מהירה עם העולמות העליונים, ונזקקו בדרך כלל לסגנון סמבטיוני הדומה ליידוי אבנים מתוך נהר גועש. והיו בהם גם סתם כתבנים, שהגיעה אליהם השמועה כי שטינמן אינו דוחה על הסף פרוזה שאינה דומה בשום צורה למה שמקובל. כולם היו ידידי. שכן מטורפים אלה אף פעם לא התנשאו על ילד. הם נהגו בו כשווה עם שווים, ועל כן נשאו חן בעיני מאוד. הם היו אדיבים כל כך, עד כי על סף בגרותי נתעיתי להאמין – תקופה קצרה ביותר, אם להיות הוגן כלפי עצמי – שאדיבות היא מין חולשה, שאנשים בוגרים לחלוטין ושפויים באמת צריכים להיזהר ממנה. אני מכיר רבים שלא החלימו מן הטעות הזאת גם בבגרותם.

היום אין לי ספק שהכתבים ההם, שלא הגיעו לדפוס, סייעו לאנשים אלה לחיות בשלום עם מחלתם, ואולי אפילו להתיידד עמה. כיוון שדבריהם לא ראו את אור הדפוס, נשארו עניין שבין אדם לבין עצמו. אנשים רגישים אלה פטרו את עצמם מן ההתמודדות על מקום בתולדות הספרות, עניין תוקפני, אכזרי ואלים, המתנהל לפעמים בהיגיון נפתל ובקשיחות גסה כל כך, שאנשים אדיבים באמת ושפויים רק לעצמם נאלצים להסתלק ממנו. בעצם ההתרחקות מזירת ההתגוששות הגנו על עצמם מלהיעשות מטורפים ברשות הרבים. מי שמגיע לזירה הזאת, ולא במעמד של שופט, שמנתר לו שם קצת להנאתו ומקבל את שכרו והולך, חזקה עליו שייצא ממנה מוכה וחבול. צריך להיות משוגע גמור לעניין הזה של עשיית ספרים הרבה כדי שלא לפרוש בכבוד למעמד של אקדמאי שפוי הנזהר מלכתוב שירים.

באנשים אלה, שהעיסוק באמנות היה להם מין תירפיה, עניין פרטי שבינם לבין עצמם, נזכרתי כאשר נסעתי עם דר’ בירר ל“קלאב” של חולי נפש, שניהל ב־West Hampstead. פגשתי שם בחור יפה תואר, שעבד בתחנת דלק כל ימות השבוע והציג את עצמו כשחקן שקספירי בסופי שבוע. דמות, שהעתקתיה אל סיפורי “המלט בעל פה” עשר שנים לאחר מכן. אמנם, הסיפור נזקק לאירוניה, שכן גלגל קומדיה של טעויות: כיוון שהיה הבחור סבור שאני מטורף גדול ממנו, לפי שאני מוחזק בעיני עצמי סופר, ובעולמו שלו, הצנוע, שקספיר המשורר גדול משקספיר השחקן, ומי שמתחזה לראשון משוגע גדול מזה שמתחזה לשני, ראה חובה לעצמו לקבל עליו בגן העדן של אנשי שלומו את תפקיד הרופא. וכך היה יכול להשלים עם טירופו שלו, המסוכן פחות משלי. את התפקיד הזה, שקיבל עליו בהתלהבות, מילא בהצלחה ניכרת. הוא הצליח להעלות חיוך על שפתי משוגע כמוני, אשר עד לאותה שעה התנהג כטירון, שבא בשפתיים קפוצות ונזהר מלהתיידד עם זרים, כיוון שאינו יודע להבדיל בין המותר והאסור. וכידוע, בעולמם של משוגעים אין שמחה גדולה מן הכניסה בעורו של רופא. אף כי סיפורי ביקש לשחק במחבואים עם התובעים לצרף את הספרות לשירותי הבריאות, כמין מזור לנפש המתייסרת במבוכותיה, לא התעלמתי מן הערכים התירפיים שנושאת היצירה האמנותית ליוצריה.

הסופרים עצמם העידו לא אחת על מעשה היצירה כמין תרופת פלא לעת מצוקה נפשית. כך הסכיזואידים, שקפקא משמש להם מקור לא אכזב לחיקוי, וכך בעלי המזג המאני־דפרסיבי, אשר לעתים לא נותר בלבם מקום לרחמים על הקורא, אחרי שהפליגו ברחמים מופלגים על עצמם. הספרות היפה מלאה ביצירותיהם של פרנואידים, היפוכונדרים ובעלי אובססיות למיניהן, המתוודים על חטאים שלא העיזו לחטוא ואינם סולחים לעצמם שחטאו בכתב יותר מאשר בעל פה. רבים מן היוצרים העידו על טכסי הטירוף הקטנים המלווים את תהליך היצירה, כגון מנהגם של סופרים, ששוב אין להם עפרונות לכרסם, לקיים טכסי השבעה של עידן המחשב לפני שהם קוראים לטכסט מן התקליטון ההפכפך, השומר לעצמו את סודותיהם ומוחק מן הכתוב את העיקר. המתוודים הגדולים בתולדות הספרות הלשינו על עצמם בלי רחם. כך הסאדו־מזוכיסטים, הנושאים על שכמם שניים מהם, שהעניקו לבעיה המיוחדת שלהם את שמם – אלה נזקקים לפורנוגרפיה לגאולת נפשם. וכך הפטישיסטים – שעולמם מלא סמלים כבית ממכר עתיקות. וכמותם גם השקרנים הכפייתיים – הנמלטים אל השיר כדי לכזב כאוות נפשם, ומתחברים אל הגרפומנים, המאמצים לעצמם שיגעונות של אחרים כדי להתקשט בנוצות של אנשים מעניינים.

מכל האמור עד כאן אפשר להסיק, שהספרות אכן יכולה לרפא את הסופרים. תמהני אם היא יכולה להביא רפאות מה גם לקוראיה. אין תשובה פשוטה. אבל אולי ניתן להקיש מדבר לדבר, ולהציג שאלה כתשובה.

הלא מותר לשאול מדוע לא בטלה הספרות היפה מן העולם בימים אלה שאמצעי התקשורת אינם חדלים להציף את הקורא במידע בדוק ממקור ראשון. מדוע עודנה קיימת כאשר כליה דלים ומועטים ומגבלותיה ברורים:

היא חוקרת את הזיקות שבין היחיד לרבים, אבל אין לה הכלים לדקדק בזה, כסוציולוגיה, שממנה היא לומדת דבר או שניים; היא מספרת סיפורים מן העבר אבל אינה נאמנה לעובדות כספרי ההיסטוריה; היא עוסקת במה שבין אדם לבין נפשו, אבל כל פסיכולוג טירון יודע יותר מסופר ותיק; היא מתארת את ההווה, אבל בכל עיתון יש יותר דיווחים מסמרי שיער; האידיאולוגיה יכולה למצוא בה בעלת ברית נאמנה, אבל האידיאולוגים נזהרים מאוד שלא להסתמך עליה; אפשר למצוא בה לפעמים ידיעות מועילות בענייני לבוש, בישול, גננות, איך לרכוש מעמד חברתי בלי לאבד ידידים ואיך לקנות ידידים בלי לאבד מעמד חברתי, אף על פי כן מי שרוצים להפיק תועלת אמיתית מן העצות הללו יפתחו ספרי עזר שמלמדים בהם דבר אחד על בוריו.

ובכן, כיצד אירע שלא הצליחו להעביר אותה מן העולם לא התיאטרון, לא הקולנוע ולא הטלוויזיה? אין ברירה אלא להניח שהיא כנראה משמשת אותנו, בדרך זו או אחרת, כתירפיה, כאותו מזון מן הטבע שמסייע לנו להתגבר על מחלות שאין אנחנו מצליחים להדביר בכוח הכימיה.

אפשר לחלוק על הדעה הזאת בנימוק פשוט. אין אנו אוכלים רק לשם הבריאות אלא גם לשם ההנאה. אולם התמונה והצליל כידוע עשויים לגרום לנו הנאה גדולה יותר, ומידית, שאינה כרוכה במאמץ שכלי, ואף על פי כן אין אנחנו מוותרים על הספרות היפה גם כאשר היא גורמת לנו צער, זעם וייאוש עמוק. משמע, היא צורך ממשי גם לאנשים היודעים היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, וכן מדעים מדויקים, היורדים לחקר מבנהו הסודי של תא הקיום האנושי. אפילו אלה, שזמנם מדוד, נזקקים לה.

מדוע? אפשר שגם זו תשובה: העולם, שאותו אנחנו מבקשים להבין, מגיע אלינו חתוך לפרוסות דקות כל כך, שלעתים נחוץ לנו להציץ בספרות יפה כדי לחזור ולראות את העולם כדבר השלם, ולא כדבר המפורק לגורמיו, כאן תמונה וכאן עובדה וכאן טבלה של מספרים וכאן מכשיר המציץ לתוכנו ורושם קו מפחיד על מסך ירוק. מי שרוצה לחזור ולהאחיד את העולם פותח רומן טוב, לרווחת נפשו, ושם הוא חוזר להיות לבדו עם עצמו, דבר שלם בתוך מציאות נשברת והולכת.

פרויד, איש עצוב, אשר בגיל 41 רצה שיאמינו לו כי שוב אין הוא רואה חשיבות בהתרגשות המינית, היה סבור בראשית דרכו, שאדם מאושר אינו מדמיין. רק אדם בלתי מסופק עושה זאת. מסכן זה מצייר בצבעים עזים את התפוח שלא הצליח לנעוץ בו את שיניו. חסד עשה עמנו הטבע, שאותה דמות מעוררת חרדה של אדם מסופק לגמרי ונעדר דמיון, אינה שכיחה אפילו בקרב אלה הסבורים שבעלי דמיון הם אנשים המתרחקים מן המציאות מפני שהם מפחדים ממנה.

דומני, שפסיכולוגים מעטים עודם מחזיקים בתיאוריה הזאת. רבים וכן טובים יודעים שהאמנות היא סוג של התרחקות מן המציאות כדי להבינה הבן היטב במבט מקיף יותר. מי שלמד קצת דיאלקטיקה אינו תמה, כיצד קורה הדבר, שאנשים שהתקשו להסתגל לסביבתם הקרובה, מסייעים לאחרים בתהליך ההסתגלות למציאות. רק מי שלא שמע מוסיקה מימיו אינו מבין כיצד אפשר להפיק אושר עילאי ושמחה לאין קץ מצלילים שנולדו מתוך ייאוש עמוק ויגון קודר. גם הספרות היפה כך – מכאוב הקיום של רדופי שיגעון מסוים, שטבעו יובהר להלן, עושה לצלילות המוחין אצל הקורא, שלמד על קיומה של המחלה ברגע שנתוודע לתרופה.

אין פירוש הדבר שיש בכוחו של רומן עשוי היטב להאחיד את העולם שהתפורר בנפשו של בן זמננו, התועה בדרכי החיים. כבר נטשה אותי תמימותם של המאמינים בכוחה של האמנות להטביע חותם על חיי היומיום – כאותם אינדיאנים שקוננו על התמעטות הביזונים אחרי שצייר אחד רשם אותם במחברתו – אבל עדיין לא נטשה אותי ההשקפה שביטא גתה במאה התשע עשרה והמשורר האמריקני ואלאס סטיבנס במאה העשרים. השקפה, האומרת כי עיקרה של האמנות הוא הכשרון לחזור ולראות את העולם בעיניים של ילד. אמן אמיתי משקיף אף על תופעות יומיומיות כתינוק שרואה בפעם הראשונה את הים. הרגש האוקייני פוקד אותו גם כאשר הוא נמצא במדבר.

אמן הוא מי שמאמין בכוחו של הדמיון לגאול את העולם מהתפוררות. אמונה עזה מידבקת, ואפשר שהקורא ידבק בה ויזכה לרגעים של הרמוניה שבינו לבין העולם. לעתים צר לי שאיני יכול להחזיק בסברתו של שבט אפריקני אחד המאמין כי מכוח רצונם של בני השבט זורחת השמש וכי ריקוד מסוים מאלץ את הטבע לקיים את סדר הפרקים שלו כהלכתם, אך תמהני אם אמונה זו מופרכת יותר מאמונות אחרות, המסייעות לבני אנוש להתגבר על פחדיהם. (משנשאל אחד מזקני אותו שבט: אם אכן כדי כך גדול כוח רצונכם, איך זה שעדיין לא עלה בדעתו של אחד מבני השבט לעצור את השמש ממהלכה? ודאי היה מי שרצה בזה, השיב הישיש, אבל אותה שעה עצמה רצה חברו שתזרח…) אני באמת ובתמים מאמין כי כל עוד אדם מבקש משמעות לחייו יש טעם לשאת את העיניים אל אופק המזרח ולצפות שהשמש תשוב ותזרח. הספרות היפה היא אפוא מין טקס של השבעת המשמעות, ששותפים לו הכותב והקורא כאחד.

המביט בעולם בעיניים של ילד מעניק לזיכרון את מלוא משקלו. לנפש הזאת יש סיכוי לחיות בעולם שצפויה לו הרמוניה, אם לא בין איש לזולתו, לפחות בין איש לעצמו. כל ימיו אדם הולך, בעצם, למקום שממנו בא; ובזה הוא דומה למי שיצא מביתו וחוזר מפני שמציקה לו ההרגשה ששכח משהו אבל אינו יכול להיזכר מה. הפרוזה, התופסת את החיים והזמן כשלמות אחת, והשירה, המחברת את שאינו ניתן לחיבור, יכולים להעניק לנו, במיטבם, אותה שפיות הדעת, אשר מי שלא היה משוגע מימיו אינו יכול לדעת כלל שהיא קיימת.

“היצירה היא המאבק על השפיות”, אמר הסיני ליו־שה במאה ה־6 לספירה, וידע מה שאמר. קריאת ספרות יפה היא השתתפות צנועה במאבק הזה. מי שקוראה בכל מאודו השתתפותו שלמה יותר.

דבר אחד עודנו טעון הבהרה. אותו שיגעון, המערבב את דעתם של הסופרים ומבהיר את דעתם של הקוראים, מהו? לא אטעה את הקורא אם אומר כי השיגעון הזה, אשר רק סופרים קלי דעה פטורים ממנו, הוא התאווה לאמת ברורה וליושר גמור. זהו, למיטב הכרתי, שיגעון צלול הנמצא ברובד עמוק מאוד של נפשנו, מתחת להשתגעות השטחית של אנשים המסתתרים בחיק הטירוף כדי לברוח מאחריות, ונוח להם מאוד לשבת בטח בתוך האפלולית הנעימה והצוננת השוררת במלכות החושך. אמנם, הוא נמצא במעמקים אבל שם לא חושך צלמוות, כפי שסבורים ההדיוטות, אלא אור גדול שפוך שם על הכול. ככל שאר מיני השיגעון אף הוא מחזר אחרי הלא אפשרי, אף על פי כן הוא מקיים יחסי ידידות עם טירופו.

ב“גוף ראשון רבים”, ספר שהורתו בלונדון ולידתו שנים אחדות אחרי שובי משם, נזקף סוג זה של שיגעון לזכותו של אלפרד, איש שמגמגם בעברית וכותב שירה רהוטה בגרמנית והוא מדבר אל עצמו בגוף שני. קוראים אחדים, הכותבים מאמרי ביקורת, חשבו שהספר דן בשאלת השילומים מגרמניה. ולי אף לא היה עניין צדדי לפתור את השאלה הזאת, שכבודה במקומה מונח. עיקר מעייני היה בסוג של טירוף, הנפוץ ביותר בחברות אידיאולוגיות: התאווה לאמת גמורה ולצדק מוחלט. צירפתי לו עוד משאלה קשה מנשוא, אשר אף היא כמעט בגדר טירוף. והיא המשאלה למוסר פרטי דווקא בחברה המבקשת להסדיר בצורה מוסרית יותר את היחסים שבין אדם לחברו. הענקתי לאותו אדם תאווה לאמת שאינה יודעת פשרה והיא גובלת בשיגעון, אף כי מתחת לפני השטח, במחוזות השיגעון הצלול, רוחשת כמיהה עזה, שכמוה כתקווה שלאחר ייאוש, לחיות בשלום עם חולשות אנוש.

התאווה לאמת מוחלטת, כמדומה, אינה באה על סיפוקה אלא ב“גן עדן של אנשי שלומנו”, או בחביון הדת, מקום שמבטיחים חיי עולם למי שמתיר לרבו להתיר את נדריו. אפילו אנשי המדעים המדויקים יודעים כי אמת מדעית אינה מדעית כל עוד אי אפשר להפריכה. מן הסתם תופרך ביום מן הימים, אחרי שהיתה אמת דורות רבים. אולם טירופם של אנשים המאמינים כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל רק כאשר היא אומרת לעצמה את כל האמת, חמור לפעמים מטירופם של אלה, שהתנתקו מן המציאות כליל.

אף זה מקובלני מאבי. המשוגעים היודעים שהם משוגעים הם אנשים ישרים. יושר הוא מין שיגעון והשיגעון הוא מין יושר. האמונה ביושר מוחלט היא מין מחלת נפש עדינה, שאין לה ארוכה אבל גם אינה מסוכנת כל כך. אמנם, היא גורמת לבעליה צער ומכאוב, אולם היא משרתת אותו במאבק על השפיות.

אפשר לראות בספרות, שאינה מדקדקת בעובדות, מין חיסון מפני השקר. כשם שהכזב שבשיר הוא מינון נמוך של שקר המחסן אותנו מפני השקרנות, כך השיגעון ליושר מציל אותנו מפני הטירוף האורב לאדם המקבל את העולם כמות שהנו. האמונה חסרת השחר בקיומם של יושר גמור ואמת שלמה מגינה עלינו מפני שיגעון גדול ממנה: והוא האשליה שהיצירה עתירה להנחיל לנו תהילה ועושר. (הלא כך סבר גם פרויד לפנים, שהאמנים הם “אנשים הנתונים תחת לחצם של צרכים יצריים רבי עצמה והם שואפים לרכוש כבוד, כוח, עושר, תהילה, ואהבת נשים, אך אינם יכולים לממשם אלא כאשר הם פונים עורף למציאות”.) לאשליה חסרת תוחלת כזאת מסוגלים רק סופרים חסרי דמיון. בלי התאווה לאמת ובלי הנכונות לוותר על עושר כלל לא כדאי לכתוב ספרות יפה. מי שבאמת רוצה כבוד, כוח, עושר, תהילה, ואהבת נשים, מוטב לו שימשוך ידיו מקערת הגחלים הזאת.

את עקבותיה של הרדיפה חסרת השחר אחרי אמת אין בלתה, טירוף קדוש ונוגע אל הלב, כדאי לבקש בספרים אשר להם כדאי להקדיש את הזמן, הנחוץ כל כך לעניינים אחרים, רבים לאין ספור, בעידן זה של התפוצצות האינפורמציה. ספר הנגוע במחלת הנפש הזאת כדאי לקרוא אף יותר מפעם אחת. היושר האינטלקטואלי הוא דמה של הספרות. והדם הוא הנפש, כאמור. בכל מקום שאתה מוצא התכוונות אל רעיונות שבאפנה, דעות רווחות, טכניקות מחייבות, ושאר כותנות משוגעים, הכובלות את חירותו של היוצר, שם הדם אוזל והנשמה נעלמת. המשורר שאבדה לו התאווה ליושר שוב אינו מביט בים בעיניים של ילד, אלא בעיניים של דייג, הפורש את רשתו רק במקום שהמים שקטים והדגה מרובה.

מותר לזקוף לזכותה של היצירה ערכים תירפיים גם מפני שבעצם הווייתה היא משלימה עם קיומו של סוף, שאליו היא חותרת. המחבר, המפקיר את האמת שלו לשיפוטם של הדורות הבאים ומקווה שהיצירה תחיה שנים ארוכות אחרי מות מחברה, משלים בעצם עם המוות, כאילו מצא לו פתרון חלקי. קוראיו, המבינים דבר מתוך דבר, יכולים להיעזר בה כדי לקבל את מותם כעניין שהושלם ולא כעניין שנקטע פתאום.

אף על פי כן ראוי לציין, שהספרות היפה אינה יכולה לשמש כלי רב תועלת לשירותם של רופאי הנפש. סופרים מיטיבים לדעת זאת: הספרות היפה תחדל להיות ספרות ותחדל להיות יפה ברגע שיבקשו להשתמש בה כמין תרופה. לכל היותר אפשר להמשיל אותם לחלב הזה, שנוצר בעטיני הפרה מפני שידעה אהבה, אבל מותר להשתמש בו לבריאותנו.

מכל מקום, השהייה במחיצת משוגעים, מכל זן, כאורח נטה ללון, בלי כל כוונה לרדת לסודם, לימדה אותי לפחות דבר אחד – שגם מי שמוחזק בעיניו בהיר מחשבה ראוי לו למדוד את עצמו במידתו של שיגעון מסוים, כדי שיוכל לדעת היכן הוא עומד.


 

כב: כיבוש השממה בניו ג’רזי

פרק זה מקדים את המאוחר. אך כיוון שהפרק הקודם עסק בשיגעונות מסוימים יש טעם להסמיך לו כמה סיפורים קטנים על משוגעים שפגשתי בזמן אחר, עשר שנים לאחר מכן, בימים שעשיתי בניו יורק כשליח של משרד החוץ. אין מוקדם ומאוחר בגן העדן של אנשי שלומנו.

שליחי מדינה בקונסוליה הישראלית בניו יורק, כרך שמניין יהודיו כמה שהיה מניינם בישראל בעשור הקודם, אנוסים לעתים קרובות להקשיב בנימוס לשיחתם של בעלי רצון טוב, שמוכנים להביא תרומה לעמם. כל תרומה שהיא – בממון, בטובים, בשווה כסף, או בעצה טובה ורעיון גואל. האחרונים אינם מבקשים אלא האזנה סבלנית לכל מה שיש להם לומר בעניינים העומדים על הפרק. נציגי משרד החוץ, אנשים שלמדו נימוסים מתוקנים, מעניקים להם את האוזן הקשבת שהם חסרים, כנראה, במקום אחר – גמול הולם למעשה נדיב. מי שיושב שם אצל מרכזיית הטלפון אינו צריך אלא לשמוע במה דברים אמורים ולנווט את השיחה אל הנוגע בדבר.

אולם יש שקשה לקשה לנחש במה העניין. הדברים מבולבלים ואין לדעת אם קולו של מטורף הוא שנשמע באפרכסת או קולו של מי שרגיל לצוות ומסרב להבהיר את דבריו להדיוט. הקול תובע שיקשרוהו בלי דיחוי אל מי שמוסמך לתת תשובה בעניינו, ודומה שאין ברירה אלא לתת לו את מבוקשו.

בתקופה שעבדתי שם היו מעבירים שיחה שאין לדעת אל מי היא ממוענת אל לשכתי שלי. קצת מפני שכל עניין שאין לו שחר יכול מן הסתם למצוא לו תיקון תחת הכותרת “תרבות”, וקצת מפני שעובדי המרכזייה ידעו שלא איכפת לי להאזין לשיחתם של מטורפים. שם הודו לי שעזרתי להם להיחלץ במהרה משיחה מביכה. כל דיבור שאינו מתחבר חיברו חיש מהר למחלקת התרבות.

לא היה איכפת לי להיענות לכל מי שבא לבקש דבר מה. עניין של עיקרון, שמקורו בשאט הנפש שגרם לי ההכרח לפשוט יד בשם האומה. אף ענייני תרבות שווים לכל נפש, שמדינה מתוקנת מסבסדת מתקציבה, אצלנו לא יצאו מן הכוח אל הפועל בלי תרומות של נדיבים, שאינם שולחים ידם לכיסם קודם שמעניקים להם תואר של פטרון לאמנויות. על כן שמחתי על כל הזדמנות שהיתה לי להציע עזרה לאחרים. הנאה מיוחדת היתה לי כאשר יכולתי לפנות לגביר גדול – מאלה שמדברים רק אל עצמם ואל אלוהים, ובשעת הדחק גם אל נשיאים וראשי ממשלות – ולומר לו, באותו קול שהוא מפיק בדברו אל הנזקקים לחסדיו: “מה אני יכול לעשות למענך?”

אנשים אלה היו תוקעים בי מבטים מלאי זעם. מה יכול פושט יד להציע לגביר, מלבד מקום בגן עדן. אך היו גם הצלחות נעימות. יהודי עשיר אחד, שהקים אימפריה מדברי סדקית, ובנה לעצמו מצבה בלינקולן סנטר, לא ידע איזה תוכן יתן בה. הוא הופתע כל כך מהצעתי הנדיבה, למלא את הבית ההוא בספרים ועיתונים מישראל, שפתח לפני דלתות הרבה. מימיו לא ראה עגלה שרוצה להיניק את הפרה, סיפר למכריו. כל ימיו הכיר רק ישראלים שבאו לקבל משהו, והנה פגש אחד שבא לתת דבר מה.

הבטחתי לספר על מטורפים ונמצאתי מספר על ברנשים ממולחים, היודעים לעשות הון תועפות מסיכות ראש. הקורא, שהכין עצמו לקרוא בפרק זה סיפורים קטנים על חולי נפש, אינו צריך לראות בתיאור יחסי הגומלין שבין הנספח לתרבות ועשירי ניו יורק סטייה מן העיקר. שכן מעשיות על אנשים עשירים הן לעתים קרובות סיפורים על מטורפים. הכרתי עשיר לא אחד שהעושר העבירו על דעתו. אף כי נהג בשפיות גמורה לא נפטר משיגעון מסוים: לכל מי שהיה מוכן לשמוע טרח להבהיר שעושרו הגיע לידיו ביושר.

בעלי הון אחרים לוקים בטירוף נרקיסטי. הם באמת מאמינים שהעצמה הכלכלית נושאת בחובה מטען אירוטי. פשוטים שבהם חולים בשיגעון גדלות: הם בטוחים שגחמותיהם הן מאיתני הטבע. עדינים שבהם מסתפקים בשיגעון צנוע: הם מאמינים שסדר הדברים הנכון ורצון האל, הם שמסרו בידיהם את העושר והם שגזלו ממזי הרעב את פת הלחם שיכלה להציל את כבודם. נכונותי לגלגל שיחות עם תמהונים גלגלה אל שולחני אף את השיחה, שהיתה צריכה להגיע אל שולחנו של הנספח לענייני מדע. מרכזנית חדת אוזן שמעה בקולה של המטלפנת האלמונית צליל זר והניחה שאינה חיה בשלום עם עצמה.

זאת סיפרה לי, כמובן, רק אחרי שהסכמתי להיפגש פנים אל פנים עם האלמונית ההיא, שקולה לבבי ונעים ואוצר המלים שלה מעיד על השכלה מרובה ודעת רחבה, ולא ביקשה לתת עצות, אלא להיפך, להיעזר בניסיון הישראלי לפתרון בעיה מקומית. עניין מיוחד היה לי, כאמור, להיענות לכל מי שבא לבקש דבר מה. חיוך דק בפני המזכירה, שפתחה לפני האשה האלמונית את דלת חדרי, לימדני, שהקדמתי לשמוח על ההזדמנות שנפלה בחלקי להעמיד משאבים ישראליים לרשות המעצמה שנותנת כה הרבה ומקבלת כה מעט. האשה שנכנסה לחדרי בצעדים מהססים נראתה כאחת מאותן Bag ladies, שדעתן לא תמיד מיושבת עליהן, הלנות במנהרות הרכבת התחתית וכל רכושן צרור בשקית מפלסטיק. בגדיה היו מרופטים וגם לא לגמרי נקיים, שׂערה היה אסוף מאחורי קדקודה בחלת שיער, שיצאה מן האפנה לפני שנים רבות מאוד.

עיניה הבהירות, היציבות להפליא בפנים שהעידו על מבוכה, הביטו בי ולא ראו אותי. אף על פי כן נמנעתי מלהחזיר למזכירתי מבט דעתני שמחבר שני שפויים מאחורי גבה של נשמה מעורבבת. בכל מאודי השתדלתי שלא לשפוט בני אדם על פי הלבוש. בארצות הברית לא הבוהמה לבדה אלא גם אנשי האקדמיה אוהבים להדהים את זולתם בהליכות זרוקות, המלמדות כמה הם מבקשים להתבדל מן ה“מרובעים”, אותם “מצליחנים”, שאין נשמה באפם, ורק גינונים יש להם במקום זיקה פשוטה מאדם לאדם. ואכן, היה לי יסוד להניח שדעתי היא הנכונה, אחרי שהאשה, שאת גילה לא יכולתי לאמוד, כה צח היה עור פניה, לגמה מן הקפה שהוגש לה – בלי סוכר ובלי חלב, כדרך אנשים השומרים על בריאותם – ופרסה על שולחני את המסמכים שהוציאה מתיקים של בתי מסחר. היו שם תרשימים ודיאגרמות שפרסם בשעתו המכון לחקר המדבר בבאר שבע, אשר אחדים מהם כבר צדה עיני במחלקת ההסברה של הקונסוליה. בעת שפתחה בהרצאת עניינה של הפגישה בינינו, עוד יותר נתחזקה דעתי, שיש לי עניין עם אשה משכילה, היודעת להתבטא בקיצור ולעניין.

לא היה מקום לחשוד בה שדעתה אינה צלולה. היא היתה בקיאה ממני בעובדות ובמספרים ודבריה היו הגיוניים ומשכנעים: לא על תעשיות עתירות ידע וּודאי לא על תעשיית הנשק תהיה תפארתה של ישראל, אמרה ברוח אוהדת ותוכחה בה, בנוסח שהיה מקובל על אקדמאים רבים דורשי טוב לישראל בעת ההיא. בחומר הזה אחרים מיטיבים לעשות ממדינה קטנה המייבאת יותר משהיא מייצאת. סיכון של ממש צפוי למי שישליך יהבו על ייצור כלי מוות. עניין אחד ויחיד, שאין לו אח ודוגמה באומות העולם, יכולה ישראל “לייצא” בגאווה, והוא הישגיה בחקר המדבר וניסיונה בכיבוש השממה.

הסכמתי עמה בלב שלם, וכבר רגזתי בלבי על המזכירה, שחרצה דינו של אדם על פי סימנים חיצוניים שאינם מעלים ואינם מורידים. אולם עדיין תמהתי, באיזו צורה יכולה ארצות הברית להפיק תועלת מן הידע שרכשנו באדמות הליס של הנגב. הייתי סבור שדבריה מכוונים למדבריות של המזרח, והקשיתי: אין דומה הנגב, כבשת הרש, לשטחים הריקים של יבשת ענקית, שאינה חסרה לא אדמה ולא מים ולפעמים היא מסבסדת את חקלאיה ובלבד שלא ייַצרו יותר מדי. היא הבהירה לי מיד, בלי להניד עפעף, כי אין כוונתה כלל לאזורי המדבר, אלא לאזור מיושב. ואז הגיעה שעתו של המסמך האחרון. היא שלפה מפה, שהיתה מוכרת לי היטב ממסעותי: מפה של מדינת ניו ג’רזי.

הצצתי בה בתמיהה. ניו ג’רזי מוכרת לי היטב. יישוב ביישוב נוגע, ומפעל במפעל, ואין בה מקום שלא נוצל עד תום. “איזו שממה בניו ג’רזי טעונה כיבוש?” שאלתי אותה בתמיהה. תשובתה היתה מוכנה: “ניו ג’רזי כולה היא שממה אחת גדולה.” ופרשה לפני תכניותיה. יש להרוס הכול, כל הערים המאוכלסות יתר על המידה, ובתי החרושת המזהמים את האוויר, והכפרים שמעבדים את האדמה הטובה בדשנים וחומרים כימיים, המרעילים את היבול. אחרי שהכול יחרב יהיה אפשר לפתוח מבראשית – לטהר את הנהרות, לנטוע יערות חדשים, שאווירם צלול, וליישב אותה באנשים המוכנים להסתפק במועט ויודעים כי איכות חיים אין פירושה רמת חיים, כיושבי הנגב האמיצים, שברחו מארובות בית החרושת לחיים נזיריים באווירו הצלול של המדבר.

השיגעון, למדתי מאותה אשה, הוא פשוט היגיון מושלם משלנו. כהגיונם של בעלי ההוכחות המתמטיות לקיום האל, אף אלה היו מתחברים אל הקו שלי, באדיבותה של מרכזת הטלפונים. משרד החוץ היה צריך לנכות לי משכרי את הזמן שיצא על לימוד הגיונם המושלם של המטורפים. אוכל להתנחם לפחות שחסכתי דיונים מייגעים מעמיתי, שלא ידעו להפיק כל תועלת מן ההתמודדות עם השכל הישר מדי של מי שאינם מסוגלים לחיות בעולם שאין בו עוד ולו דבר מוחלט אחד, מלבד הצורך בקיומו.

קצת שיחות כאלה התדרדרו אלי אחרי שנכזבה תוחלתו של המטלפן להידבר עם נשיא המדינה, או ראש הממשלה, או לחילופין, שר החוץ, השגריר בוושינגטון או הקונסול הכללי. הנכזבים, שמצאו את עצמם משיחים עם מתווך היו מדברים אלי בגבהות מרשימה, כמי שנאלצים להסתפק במועט, והם תמהים אם אני נבון דיי לרדת לסוף דעתם. אחדים דיברו בשם האלוהים וכעסו שהם נאלצים לדבר עם לבלר ולא עם כוהן.

כך גברת אחת, שקולה מתרונן כקולם של מי שהיתה להם התגלות. היא הספיקה להטריד את כל נציגי ישראל בארצות הברית עד שחיברוה אל הקו שלי, שם הגיעה אל המנוחה. היא סיפרה שאלוהים דיבר אליה בלילה. ולא היתה זו שיחת רעים סתם. הוא ביקש ממנה לייצגו ולשאת את דברו לממשלת ישראל. הוא אמר לה מה זו צריכה לעשות כדי שתגבר על אויביה בלי לאבד את ידידיה. “הם צוחקים ממני,” התלוננה על עמיתי. “ואני חוששת לספר זאת לאלוהים, שמא יתנקם בהם.”

השתדלתי ללמד עליהם סנגוריה: וכי כיצד יכולים הם לדעת שבאמת דיבר אליה אלוהים בכבודו ובעצמו? הלא מרובים בימינו המתחזים. ומי לידה יתקע כי זה שדיבר אליה בלילה אינו מתחזה אף הוא?

היא נבוכה לרגע: “אבל הוא אמר לי שהוא אלוהים.”

“ומה, לדעתך, יאמר המתחזה, שאיננו אלוהים?”

כיוון שחמלתי עליה, שכן לא היתה תשובה בפיה, נתתי לה עצה טובה: “בפעם הבאה שידבר אליך, אנא, הקליטי אותו ברשמקול ושלחי אלינו את הקלטת. יש לנו מחלקה מיוחדת שיכולה לבדוק זאת. שם אין טועים אף פעם.” הרעיון נשא חן בעיניה. האמון של יהודי אמריקה בשירותים החשאיים של ישראל הוא נכס שנוצל יותר מפעם אחת.

הייתי סבור שזו שיחתנו האחרונה. אבל כעבור ימים אחדים שבה וטלפנה. “יש הקלטה,” הצהירה וקולה צהל מחדווה. “הקלטתי כל מלה שאמר.” “השמיעי לי בטלפון את הפתיחה,” ביקשתי. “אני סקרן לשמוע את קולו של האלוהים, ולו בטלפון.” “אני חוששת שלא תשמע דבר. הקול יצא קצת מטושטש. צריך מכשיר רגיש מאוד כדי להבין את המלים.” “טוב, אז שלחי אלינו את הקלטת,” אמרתי, אובד עצות. “נבדוק אותה במעבדות שלנו ונדע אם זה אלוהים או מישהו אחר.”

“עוד היום אשלח,” הבטיחה. אך שמעתי היסוס בקולה. הנחתי, שלא תשלח. משוגעים יודעים היטב להגן על שיגעונם מפני ערמתם של השפויים. על כן הצעתי לה דרך נסיגה מכובדת.

“באיזו שפה דיבר אליך האלוהים?” שאלתי אותה כבדרך אגב. “אנגלית, כמובן.” “וכי אינך יודעת שאלוהים מדבר רק עברית, וכלל אינו יודע אנגלית?”

הסתמכתי על ג’יימס הרביעי, מלך סקוטלנד, שבודד שני תינוקות מחברת האדם, כך אמר, כדי להיוודע איזו היא הלשון הטבעית, לשון האל. they spak very guid ebrew סיכם את הניסוי. (את שפני הניסוי ההוא איש לא זכה לראות במו עיניו.)

בלב נשבר אמרה: “כנראה שהיה זה מתחזה, בכל זאת.” ולא חזרה להטרידנו עוד.

לא הייתי לגמרי מרוצה מן ההצלחה. אמנם, הפחתתי אחת ממניין הטרדנים המעסיקים את מרכזת הטלפונים של הנציגות הישראלית, אך קיפחתי נפש אחת מאשליה מרוממת נפש. במה זכותי, יצרן של אשליות, לגזול מאותה עלובה את האמונה שלילה לילה, אחרי שהיא מצחצחת את שיניה ואומרת תפילה, מדבר אליה אלוהים? אשליה, שיכלה להאריך ימים ושנים אילולא ביקשה אותה מסכנה לחלוק עם כל בני ישראל את ההתגלות שהיתה לה על משכבה הקר בלילות. מה הרבותה לגבור על משוגעים, היודעים בסתר לבם שהם משוגעים? מה יזיק לי לחטוף שיחה, מפעם לפעם, עם משוגעים, שהגיונם מלא הפתעות המלמדות משהו על גלגול המחילות בתוך מוחנו שלנו? והלא מטורפים ממנה אלף מונים יושבים עמי אל שולחן השפויים, כתבי קודש בידם, ותובעים ממני לשלוח את בני ואת נכדי למות כדי להגשים הבטחה שהבטיח להם האלוהים, בעת שאברכיהם שלהם מגלגלים עיניים למרום במקום בטוח. ולא די להם בזה שהם מתענגים על שלוות נפש שמשוגעים ישרי דרך אינם זוכים לה אלא לעתים נדירות ביותר, הם עוד רוצים שאודה, שתאוות החיים שלי, וההכרה בחד פעמיותם ובקדושתם, הם עניין ריק ותלוש וחסר נשמה לחלוטין; וכי כל מצוקותי כולן, ההכרח למות, וההכרח להיות חלק מן השלם שהוא חצוי, וההכרח להתפשר עם התקיפים, ולשלם מס שפתיים לגסות הרוח, כל אלה מקורם בקוצר היכולת שלי להידבר עם אלוהים, אם על משכבי בלילות, או ארבע פעמים ביום, בתפילה שכתבו אנשים שלא ידעו מה מוריד את הגשם.

לא חסרתי משוגעים בניו יורק. עיר גדולה – משוגעים נמשכים אליה בחבלי קסם. הגודל כשלעצמו, החורג מגבולות האנושי, הוא מין מגלומניה ששכחה מה היתה שאיפתה המקורית. בעיר כזאת אפשר לגור בבדידות מוחלטת ומחוץ לשכל הישר. אולם רק למעטים בהם מצאתי מקום בפרק זה. אפסח על משוגעים קטנים וגדולים, שלא היה בפיהם טירוף מקורי יותר משיגעון גדלות, ואף על זה שבא להציע למוזיאון ישראל פיפטי־פיפטי מאוצרות אמנות הקבורים באדמת איראן של האייטולות, בתנאי שאארגן לו כמה “בחורים” עזי נפש שילכו לשם לחפור את המטמון. הוא לא היה ממש מטורף באמונתו שאין אנו שפויים דיינו לדחות על הסף רעיון כזה – דם בנינו תמורת מחצית מאוצרותיו – שכן החיים לימדוהו שהכסף, כסף רב מכל מקום, מעביר על דעתם אפילו שפויים גמורים.

הוא איבד לרגע את השכל הישר של איש עסקים ממולח ומנוסה כאשר בא להציע זאת לי, בהנחה שכל איש רוח הוא שוטה, הסבור שאוצרות אמנות חשובים מחיי אדם. כמו כן אוותר כאן גם על ההמונים הצובאים על פתחו של הרב, לשמוע משני ומשלישי מה לחש בחדריו. טירופם של אלה, המאורגן למופת באמצעי תקשורת משוכללים ביותר, הוא עניין נכבד מלהכניסו כאן בסוגריים ובדרך אגב, שכן הוא נוגע בשורשי הזיקה אל האמונה, שמצאתי אצל אבי, שלֵמה בקרעיה, ולא יכולתי להטליאה על אמונותי שלי, המתבססות על תבונת הלב ולא על שולחן ערוך כתוב. עניין זה ראוי לפרק משלו, בספר אחר. שכן אינו שייך למה שבין סופר לכוחות התירפיים הגנוזים בבדיונותיו, אלא למה שבין יהודי לדיוקן שבחר לו אביו ולדיוקן שבחר לעצמו.


 

כג. כלב השמירה של הדמוקרטיה

אין קל מלטעת רגשי אשם באמנים ובסופרים. בכל פעם שמטילים ספק בזכותם לצרצר לנפשם בזמן שהנמלה עובדת בפרך, הם משתדלים לעשות משהו מועיל כדי שלא לאכול לחם חסד. יש מי שמצטרף אל הנמלה ומסיע גרגרים אל התל, ויש מי שבוחר לצרצר דברי אלוהים חיים. אני מצפונו של תל הנמלים, אומר המשורר, ומיד הוא חדל לשורר ומתחיל להטיף. לכוהן מותר לאכול מן המעשר.

מי שרוצה להעלות סופרים על מתרס, אינו צריך אלא להזכיר להם כמה לא נאה לאיש הרוח להסתגר במגדל השן. בדוק ומנוסה. לגיונות לגיונות הצטרפו האינטלקטואלים מן השמאל למנגנוני התעמולה של עולם המהפכה כדי להסיר מעל מצפונם כתם מוסרי. פיתיון זה בלעו גם הסופרים, שגרסו כבודה בת מלך פנימה ואף על פי כן יצאו לשוק להטיף בשער מעל גבי טור קבוע בעיתון. לא רק לשם הפרנסה השתמשו הסופרים באותה הצלוחית לשמנים ובשמים, שכן מן הספרות יכול להתפרנס רק מי שמוכן להסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, אלא גם בהכרה של שליחות. ענייני המצפון, אמרו, מוזנחים. מישהו מוכרח לקבל עליו את התפקיד כפוי הטובה לייצגם ברשות הרבים. השררה שיתפה פעולה ברצון. אתם מצפון האומה, אמר השלטון לסופרים כדי למעט את נזקם. רבים קיבלו זאת בענווה ראויה לכל שבח, כמעט בלי להסמיק.

היו גם מי שנתגלגלו לאמצעי התקשורת מתוך סקרנות כלשהי. ביקשו להיווכח אם יש ממש בטענה, שהעיתונות היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אמנם, לעתים קרובות נאלצו הסופרים הכותבים בעיתון לזרות תבלינים לריק על קש תפל, והעט שבידם חרק במבוכה, אולם אז התנחמו בזאת, שאפילו אם אין הד לדבריהם, והשיירה לדרכה הולכת חרף כל המשל והמליצה, לא יזיק לנבוח על גל האבק. ללמד, שלא ינום ולא יישן כלב השמירה.

סופרים בעלי טורים נהנו בשנים ההן מחירות גמורה. איש לא שרף את מכוניותיהם, ואת דלת ביתם, כבימינו, בעשור האחרון למאה. אמנם, קצת איימו עליהם, וגם החטיפו מכות פה ושם, אחרי שגילו את ערוות הארץ, אבל בדרך כלל סמכו נאמני השלטון, המכנים עצמם אוהבי המולדת, על הצנזורה. זו השתמשה בחוק כמסך ברזל המכסה על שגגותיה של מערכת הביטחון, הכול יכולה, והסופרים לא נאלצו להסתבך עם מצפונם. כתבי החוץ היו עוף השמים שהוליך את הקול מירושלים דרך ניו יורק לתל אביב. בנדיר התבקשו הסופרים להקהות חודו של חץ שנון. ואף זאת, רק בארבע עיניים. עורך ראשי שקיצץ בנטיעותיהם של כתבים מן המניין לא נגע בדברי סופרים. הללו נהנו מן הזכויות שהחברה מעניקה לבני תשחורת, שמתירים להם לדבר בלשון בוטה, שמא יתפרעו אם לא יניחו להם לפטפט. הניחו לסופרים לכתוב בלשון נבואית על עניינים שצריך לדבר בהם ברחל בתך הקטנה, כדרך שמתירים לתמהונים לומר משל ומליצה שאינם מובנים אלא ליודעי חן. אפילו הכנסייה לא היה איכפת לה שכותבים דברי כפירה ביוונית או בעברית, שנזיר מן המניין אינו שומע. דעות חריגות של סופרים רק מיטיבות עם העיתון, שפתיחות היא סמלו המסחרי.

השקפותיהם של בעלי העיתונים ועורכיהם אינן ניזוקות כלל, שכן את המאמרים קוראים בדרך כלל מי שמסכימים עם מחבריהם. רק מזוכיסט או דובר של משרד ממשלתי קורא בעיתון מאמרים שעלולים להרגיז אותו. כל עורך עיתון יודע זאת, וכמוהו גם הקורא בר הדעת. פניותיהם של הבעלים אינן נחשפות במאמרים. מה צורך לעורך לומר דבר ברור, שמרחיק ממנו את הקוראים שאינם מסכימים עמו, כאשר הוא יכול לטפטף את השקפותיו באמצעות הכותרות, התמונות, וסדר הדברים על פי מעלתם וחשיבותם? ההשפעה הישירה של החדשות וכותרותיהן ודברי פרשנות ומיקומם, וההעדפה הנודעת לעניין אחר על זולתו, חזקה הרבה יותר מאשר קובלנות מנוסחות היטב ברשות היחיד.

כמה מעמיתי, סופרים בעלי השקפה שמאלית למהדרין, החזיקו בהשקפה שגם חירות הביטוי היא משקריה המוסכמים של החברה המערבית. היא אשליה, שנועדה להרדים את הרוח המהפכנית, אמרו. כל עיתון אוכל מכף ידם של בעלי עניין, שיכולים להשתיקו על ידי הרעבה. הבעלים הממולחים יודעים לעשות גם דעה שאינם מסכימים עמה יתד נאמן לקשור אליו את הסוס שלהם. היא הדרקון המובס על שלט הגיבורים שלהם. אף על פי כן, כאותו חוקר, המזריק לעצמו את נגיפי המחלה כדי לייצר בגופו את הנוגדנים לה, קיבלו עליהם עמיתי אלה להתנסות בתפקיד כלב השמירה של העיתונות המסחרית כדי להיווכח שהם צודקים.

אחרים, המחזיקים באותן דעות עצמן, התלבטו בשאלת חירות הביטוי בעיתונה של מפ"ם, מפלגה, שגרסה אז כי החופש הוא הבנת ההכרח ההיסטורי. חירות הביטוי, לדידה של המפלגה, היתה הרשות לנסח בלשון שנונה יותר מה שמקובל על הנהגת המפלגה כמהלך היסטורי נכון.

ההגדרות הפילוסופיות של המארקסיזם, ששופצו לשם סיבור אוזנו של המשכיל הבינוני והפועל תאב הדעת בעל ההכרה המעמדית, כהגדרתו של פרידריך אנגלס את החופש – כל חניך במכינה של בית המדרש הזה ידע לצטט: החופש הוא הבנת ההכרח – שימשו את החסידים המסורים, ולאו דווקא שוטים, לשם אבחון מידה של אי שפיות אצל מי שאינו מקבל את דעתם. כשם שאדם שפוי אינו מערער על חוקי הפיסיקה ואינו מטפס על קירות כך מצפים ממנו שלא יתעלם מחוקי ההיסטוריה, החשובים לא פחות לשם קיום נבון בעולם הרה סכנות זה. לרוע המזל נוצלה אבחנתו הזהירה של אנגלס כדי לשלול ממיליוני אנשים את החירות לפרש את חוקי ההיסטוריה על פי הבנתם. הותר להם רק להבין מה צפוי למי שלא יציית לפקודתו של זה שעומד לרשותו צבא חזק דיו כדי לכפות על העולם את הפירוש שלו לחוקי ההיסטוריה.

בעיתון מפלגתי – בשנות השישים היו קיימים כמה וכמה מאלה – העניינים היו פשוטים יותר מאשר בעיתון מסחרי. בעלי העיתון – הנהגת המפלגה – הקפידו שלא יישמעו בו צלילים צורמים. ידיעות יומיומיות לא היו פטורות שם מציון לשבח או לגנאי. אפילו מדור הפלילים היה חדור זעם מוסרי על האשם האמיתי – החברה. לשבחם של בעלי העיתון ייאמר, כי לא העמידו פנים שעיתונם פתוח לכל משבי רוחות עולם. חירות הביטוי היתה זכות השמורה לעיתון. היא לא נפרטה לפרוטות. לכתבי העיתון לא היתה זכות לחלוק על דעתה של ההנהגה.

אני הייתי סבור שעיתון מפלגתי לוחם, כפי שאהבו לכנותו, הוא עניין מופרך מיסודו בתקופה של התפוצצות האינפורמציה. ולא רק משום כך שהוא מקפח את זכותם של הכותבים בו ליהנות מחירות הביטוי השמורה לעיתונאים הכותבים בעיתון מסחרי, אלא מפני שאין בכוחו לספק את צרכיו של הקורא בן דורנו, המבקש למצוא בעיתון מה שמחפש הקונה ברב שוק. כשם שזה משוטט בין הדוכנים כדי לבחור מה שלבו חפץ, שמנים לחוד ובשמים לחוד, כך הקורא בעיתון מציץ בו כדי לבסס לו דעה משלו. הוא רוצה לקבל סחורה ארוזה יפה, כל דבר במקומו:

ידיעות לחוד ודעות לחוד, והאחרונות מכל זן. ימשש קצת בזו וקצת בזו עד שיכין לו סלט לפי טעמו. עיתון מפלגתי כמוהו כרב שוק שמוכרים בו סחורה אחת בלבד. מי יילך לסופרמרקט שמוכרים בו רק כפתורים? הקשיתי. קושיה, שהעלתה עלי את חמתם של עמיתי למפלגה. הקורא הנבון, טענתי, לא יחתום על עיתון חד ממדי. משמע, עיתון של מפלגה הוא מעין הידברות בכתב שבין ההנהגה לחוג נאמניה. סיכוייו להרחיב את השפעתה גם על מי שמכונים ערב בחירות קולות צפים, מועטים ביותר. מי שרוצה להשפיע על הציבור מוטב לו שיזדקק לעיתון מסחרי, אלא אם כן נחסמו בפניו כל הבימות ואין לו ברירה אלא להזדקק לביטאון של מיעוט. אולם במקום שכל עיתון מסחרי משתבח בדעות חריגות, המסייעות לו להרחיב את חוג הקוראים ולהתהדר ברוחב המבט, יבחרו להם המוכשרים שבעיתונאים להריץ את עטם בעיתון פתוח לכול. שם גם החירות מרובה יותר וגם השכר כמותה. בעיתון מסחרי אפשר לומר ברכה על חסילונים ולהלך בגילוי ראש מתחת לכיפה סרוגה. בעיתון מפלגתי אפשר או לאכול מאלה או לחבוש את זו.

ב“על המשמר”, העיתון שמדובר בו, יכלו סופרים להביע דעה משלהם, אך עצם ההשתתפות בו היה הסכמה מלכתחילה להישאר בגבולות מחלוקת מותרת, שמסתיימת ביום שנפלה הכרעה במוסדות המפלגה. הזכות, השמורה היום ליוצאי דופן, להגן על דעת יחיד עד שמתרבים תומכיה, לא נתקבלה אז על הדעת. שליטתה של ההנהגה על כלי הביטוי היתה גמורה ומוחלטת. סטיות קלות מן הקו המדריך נסבלו, אך מצאו בהן ניצנים של בגידה גמורה. רק בדף לספרות נשתמרה איזו חירות רוח, אף כי גם שם היה משקל מכריע לטעמו ולהשקפותיו של העורך. עניינים שבין אדם לחברו הנגזרים מן ההשקפות הללו וכן טיבם ואופיים של מי שיוצקים מים על ידיו, השפיעו כמובן על זיקתם של הסופרים, המקורבים למפלגה, אל הדף, שהיה אמור להיעשות בית הוועד שלהם.

מטעמים אלה ודומיהם משכתי ידי בדרך כלל ממעשה העיתון, שנועד לקיים דיאלוג חד סטרי, כזה שבין מורה לתלמידיו, בין הנהגת התנועה, שבעת ההיא היתה מקובלת כהנהגה היסטורית, שאינה מתחלפת גם כאשר כבדו שגיאותיה מאוד, ובין ציבור החברים, שמביע את דעתו באמצעות נציגיו בוועד הפועל. אולם כיוון שבעת ההיא היו חברי הוועד הפועל ממונים ולא נבחרים, נשמרה להנהגה זכות וטו כמעט בכל עניין. אמנם, “ציבור־החברים” מעולם לא היה עולם גולם, שאינו יודע לשאול. הוא בגר דיו לכפור בהנחה שיש מי שאינו טועה לעולם, ואף על פי כן לא דרש אחריות מיניסטריאלית על טעויות היסטוריות כבדות משקל. אדרבא, הוא רחש הערכה רבה למנהיגים שטעו. הערכה, שמקורה באהבה עמוקה לצור מחצבתו, תנועת הנוער. לא נעדרו מן הזיקה להנהגה רגשי נאמנות של בנים לאבותם. ומכיוון שההנהגה הקיפה את עצמה בחוג נלבב של אומרי הן, אשר רק עליהם לא חלו כללי ה“רוטציה”, יכלה זו להבטיח לעצמה את היציבות ואת הנאמנות של המנגנון, שתלותו בה שלמה ומוחלטת.

בנסיבות כאלה, אדם המכבד את השקפותיו התלבט הרבה לפני שקיבל עליו להאיר לאחרים באור החוזר אליו מן המאורות הגדולים. ואכן, כמעט כל בעלי היכולת שבקרב בעלי הטורים בעיתון מצאו את דרכם לשוק החופשי, וחברי קיבוצים שבהם בחרו לעצמם תפקידים אחרים, ששמורה בהם מידה מרובה יותר של חירות הביטוי. נוסח זה של “ברירה טבעית” נשתמר בתנועה מימיה הראשונים. בביתניה, בשנות העשרים המוקדמות, נקבצה חבורה בת ארבעים ושישה חברים. כיוון שהמעסיק לא היה יכול להחזיק שם יותר משני תריסרים, מצאו שם שיטה מקורית, אריסטוקרטית במובהק, לצמצם את מספרם. שלושה הכריזו על עצמם שהם “גרעין” הקבוצה, ובחרו את הרביעי. הארבעה בחרו את החמישי, ועמו את השישי וכן הלאה, עד שמלאה המכסה. חבורות המוחזקות בעיני עצמן קבוצת עילית אינן נרתעות מלהעליב את זה שאפשר למדוד את ריחוקו מן המרכז במספר מוחלט. הנהגת התנועה בשנות השישים, ועוד עשור אחד לאחר מכן, נקטה באותה שיטה עצמה לבחירת הגרעין המוצק של ההנהגה ההיסטורית. הנהגה כזאת, שניהלה באמצעות העיתון דו שיח חד סטרי עם הציבור שלה, לא חשה כלל, שנזקקה לעיתונות לא ככלב השמירה של הדמוקרטיה אלא ככלב השמירה על עצמה. כך יכלו לחיות זו בצד זו שיטה דמוקרטית לעילא, כמעט אנרכית, בקיבוץ היחיד, ושיטה ריכוזית, כמעט פיאודלית, במפלגה המפיצה את רעיונותיו.

חבר קיבוץ, שהשקפותיו הן עניין שמשורש הנשמה ולא רק ענק לגרגרתו, ודאי שיצטרך להישמר מפני תלות גמורה כל כך באחרים. די לו בתלות חומרית וחברתית, שהיא מגופו של עניין ואף על פי כן יש בה כדי להכביד. לפחות עניינים רוחניים אחדים הוא יכול לשמור לעצמו. סופר לא כל שכן. “הכול לשם החברה”, יאמר, כבאותו שיר רוסי נוגע אל הלב מימי מלחמת העולם השנייה.

הכול – מלבד הנֵבל, כפי שכתב סרגיי ייסנין. כללי הרוטציה, שמשקלם המוסרי בחברה שיתופית אינו מוטל בספק, משמשים, כך חש, ביודעין ושלא ביודעין, מחסום יעיל כנגד רעיונות חדשניים וכוחות צעירים, המבקשים לומר דבר מה בפומבי. את ה“הן”, אמר בלבו, כדאי לומר לערכים של ממש, כמו עבודת כפיים ושיתוף, ולא לאנשים, שכבודם במקומם מונח אך חולשותיהם אף הן נמצאות באותו מקום.

היצר הספקני, הנטוע בי, כנראה, מלידה, הזהירני בעוד מועד מן הפיתוי להיעשות חלק מן המנגנון המעצב את השותפות הרעיונית. אמנם, לא זלזלתי כלל בכוחה המלכד, אך כיוון שלא היה בכוחי לאלץ אותה להתגבש על פי כללים של דמוקרטיה מתוקנת, העדפתי ללכת בצדי דרכים. השתתפתי מפעם לפעם בדף לספרות, לנקז לשם קצת מן העודפים שנערמו על שולחני, ומשכתי ידי מן ההתמודדות בכתב על דעת יחיד. אך גם בדף לספרות סירבתי להטיל עוגן, לפי שגם מן המדור ההוא, הפרוץ לכאורה לכל רוח, נשבה הרוח של “פולחן האישיות”, אשר אף בתחומים אחרים של החיים הפוליטיים נדרשה כרוח הקדים שייבשה כל רעיון חדש.

העדפתי להתרחק מן החצר ההיא משני טעמים: התנגדות טבעית לעבודת אלילים, והחשש, שמא יחשדו בי כי זיכרונות מבית אבי הם שעוצרים את לשוני בזמן שהכול שרים לשלונסקי שירי הלל. אמנם, פולחן האישיות שערך הדף לספרות לעורכו, היה עניין נוגע אל הלב יותר מאשר מרגיז, שכן בימים שיצאתי מביתי לראשונה, בשנות השישים, כבר לא היה בכוח רעיונות נפל אחדים של התרבות המתקדמת, שהעיתון היה דוברה המסור ביותר, להביא נזק של ממש לתרבות העברית, כנזק שגרמו אותם רעיונות לחיי התרבות ברוסיה. שכן אז כבר נואש הקיבוץ מסיכוייו לברוא “אדם חדש” מכוח חלוקת העבודה החברתית, והתרבות המתקדמת חדלה לטעון שהיא לבדה מחזיקה בערכים של הומניזם נאור.

ושלונסקי, שכבר מלאו לו שישים, היה משורר עצוב יותר מאשר עורך תקיף בדעתו. הוא הוסיף להאציל מרוחו על מועדון “צוותא”, שבימים ההם נדונו בו בעיקר שאלות ספרות, אולם ה“דף”, שלא שכח אף פעם לחלוק לו כבוד, לא היה בכוחו להגן עליו מפני האלימות המילולית של “דור המדינה”, שיצא בתנופה גדולה לנתץ את פסילי החרס בפנתיאון העברי, שעדיין לא עמדו בו פסלי שיש רבים.

אין הוא מבין את שירתם ואין הוא יודע מה הם רוצים ממנו, אמר לי שלונסקי במרי רוחו, אחרי שקרא מאמר, המבטל בגסות רוח את תרומתו לשירה העברית. אולי חדל להבין שירה, הוסיף באירוניה, אשר רק באוזני בני דורי עוד היה לה צליל אמין. מבקריו היו מוכנים לאשר זאת בהן נמרץ, כאילו אין מקום גם להם גם לו תחת השמש. לא מלאני לבי אז לומר לו משל הגולגולת על המים:

מה שביקשת לעשות לביאליק מבקשים אלה לעשות לך, ומחר יבואו צעירים מהם ויטביעו גם אותם במלל פוסט מודרניסטי; אולם כשם שלא עלה בידך למחוק אפילו חרוז נזעם אחד מכתבי ביאליק, כך גם אלה לא יצליחו לחסר מכבודך שורה שיצאה מן הלב. לימים התחרטתי שלא אמרתי לו זאת, מחשש שמא יתפרשו דברי שלא כהלכה, שכן שוב לא נזדמן לנו לגלגל שיחה על הצער ההוא. בימים ההם כבר לא כעסתי אלא חמלתי עליו, בגין חלקו בצידוק הדין על פשעי מוסקבה. מחיר כבד שילם האיש בעד טעות אחת, שמקורה בלהיטות לדחוק את הקץ.

נקוטתי בפני שאני מתיר לעצמי רגש כזה כלפי איש דגול. חמלה יכולה להתפרש כמין התנשאות. והרגש החם שנבע ממני אליו היה יכול להידרש כעניין מחוצף לא פחות מאשר הביקורת הקטלנית שציערה אותו כל כך. במה זכותי לרחם עליו? הלא מי שיצאו לקעקע את בירתו מחצו בדרך גם את בני דורי. אף על פי כן חמלתי עליו. אולי משום שאף פעם לא ייחסתי חשיבות יתר למלחמת דור בדור. אף פעם לא פיעמה בי השאיפה להיות שוער בשערי הנצח, על כן לא חששתי שמא מבקשים לקחת מידי את הזכות לתלוש מן הבאים את תלוש הביקורת. אפילו בתחום המצומצם ביותר, בחצר ביתי, לא היה בי היצר לשמש פוסק אחרון בענייני טעם.

כלל לא היה איכפת לי שפלוני נהנה מצלילים שמעבירים בי צמרמורת, ולא ראיתי טעם להחזיר מדעתו מי שסבור שהספרות היא המוגלה שבפצע ולא המזור לו. בספרית פועלים ערכתי ספרות מתורגמת ונמנעתי מלקבל עלי את ספרות המקור, כדי כך לא היה חשוב לי לעצור את המתפרצים אל המקדש. החמלה שלי היתה חפה מגאווה. היא היתה תגובה אנושית פשוטה על עקת הנפש שקרנה משלונסקי אלי. היה צר לי עליו ועל צערו, ועל מה שגרמו. כיוון שביקש להיות האיש המחזיק בידו את מפתחות הפנתיאון – א.ז. בן ישי, שהצליף ביריביו של שלונסקי מעל דפי הדף לספרות הוא שממנו שאלתי את הביטוי, ואת כוונת הלב הכמוסה בו – היתה צפויה לו אכזבה כאשר התברר שלמקום הזה אין כלל לא גדר ולא שער, וכל אחד יכול להיכנס שם ולכתוב כתובות נאצה על עמודי השיש. לפני שבר גאון.

כגודל הרעב לתהילה כך גדול הכאב על חילוף העונות. כלום לא ידע האיש דק האבחנה והפיקח־פיכח כל כך, שיש מיני רעב שלעולם לא נוכל להשביעם?

ישבנו במושב האחורי של מונית, בדרכנו מרחוב אלנבי לצפון העיר. הוא שילם, כמובן, שכן הוא היה זכאי להגיש חשבון מוניות ואני לא. עמד בפניו חיוך של ביטול כלפי פרחחי משוררים מן הדור החדש, המעיזים פנים כנגד מי שדגול מהם – היה יכול להתנחם שהוא ואלתרמן בסירה אחת אך לא היה יכול להתנחם ש“מסיבות פוליטיות” הוציאו ממנה את אורי צבי גרינברג, לפי שמבקריו החזיקו בהשקפותיו שלו – אולם החיוך הזה היה עצוב אפילו מן ההבעה של מורת רוח שהחזיקו פניו המאירים בפתיחת המונולוג ההוא. בעיניו החמות, הרוחשות ידידות לידידיו – ואף ליריבו הקדמון, אבי, יריב בלב ונפש, שבאמצעותי הוסיף להידבר עמו – זהרו נצנוצים של כאב אמיתי. ואני חשבתי בלבי כי אילולא ביקש לרכז בידיו את הכוח לקבוע מקום בתולדות הספרות לכל מי ששלח ידו בעט סופרים, אפשר שלא היה חש כמי שנסתחפה שדו.

(זה היה הרגע שגיליתי, כי לא כרסמה שן הזמן ברגשי האהדה שנקבעו בלבי אל הדוד אברהם, אשר שלושים שנים לפני כן העבירני בתנופה אחת אל שן סלע מול הקזינו של תל אביב הקטנה, להצטלם שם עמו ועם אחי ועם הים. כענק היה בעיני, ולא רציתי שיקטן כשאני אגדל.)

שנה אחת בלבד, 1963, נתפתיתי לתת ראשי בקולר של כלב השמירה, המשרת את הרעיון הדמוקרטי בנביחה סדורה. אחרי הוועידה העשרים, הייתי סבור, עתידים בני דורי לשנות סגנון. ייחסתי אז חשיבות רבה לסגנון. ואפשר שלא טעיתי. אם הסגנון הוא האדם, ודאי שהוא יכול להיות דבר המחבר אדם לאדם. חוג ה־11, וכן חוג ה־17 שבא בעקבותיו (ראה פרק “מדברים בעדם”) עורר תקוות, שאותה דמוקרטיה המתקיימת בתוככי הקיבוץ היחיד עתידה להאציל מרוחה גם על יחסי אנוש במוסדות התנועה והמפלגה. אמנם, לא הייתי בטוח שיש בפינו בשורה חדשה, אבל סכין המתחדדת על ירך חברתה חדה מסכין שנתקהתה מרוב שימוש. במסגרת הדור הצעיר של הקיבוץ הארצי, שלא התנזר מקושיות מביכות, בייחוד אחרי המסע למוסקבה, היה אפשר לייסד ביטאון, שמקיים את הדיון הציבורי בחוג רחב יותר, ובלי להעמידו כל העת תחת שבט הביקורת של אישים, הרגילים שהכול נהיה בדברם. שנה אחת בתפקיד הספיקה כדי לגלות, שכלב השמירה מפחיד את מי שמחזיק ברצועתו יותר מאשר את מי שהוא נובח עליהם. לא הותר ל“חותם” – דו־שבועון שנוצר אז בהשראת החוג – ליהנות ממעמד של ביטאון בלתי תלוי במוסדות התנועה, כדי שייפתח לכול, וישמש בימה גם לבעלי ברית, שאומרים הלל לדבר אחד ומותחים ביקורת על דבר שני. מזכירות הקיבוץ הארצי לא היססה מלתבוע שייעשה כלי ביטוי של מוסדות הדור הצעיר של המפלגה, לאמור, שיקבל עליו להיות מין שירות חינוכי, להנחלת המליצה הפוליטית האוניברסלית למי שמדברים זה עם זה בעגה מקומית.

פרשתי מהשתתפות בעריכתו וחזרתי לד’ אמותיה של הוצאת הספרים, אשר בה יכולתי לשמור לעצמי על מידה הגונה של עצמאות בלי לפרוש מן הציבור. בינתיים נפלו עלי עסקי הקולנוע, שכבר דובר בהם, ובשובי מאירופה החלתי על עצמי את כללי ה“רוטציה” ופרשתי גם מבית ההוצאה. אשרי יושבי ביתך.


 

כד. תיבת הקסמים

כעבור שנתיים, ב־1967, שוב מצאתי את עצמי מחלק את זמני, לפי גרסתו של מאיר יערי, בין הבַּשָׂמים, העושים עבודה נקייה בבגדי עבודה מרובבים בשמני סיכה, ובין השַּׁמָּנים, המזהמים את צווארוניהם הלבנים במאמץ להוציא קצת שמן זית זך מן הזיתים המרים של הפעילות הפוליטית.

ברצון קיבלתי עלי הפעם את התפקיד שהוצע לי, תחילה במליאת שירות השידור ולאחר כך בוועד המנהל של רשות השידור. קצת מתוך סקרנות: להציץ מקרוב במנגנוני הבקרה של הדמוקרטיה, שכבר ידעתי איך הם פועלים במסגרת המפלגתית; וקצת מנימוקים אישיים עוד יותר: התפקיד הותיר לי זמן פנוי בשפע. אף חוצות ירושלים הילכו עלי קסמם. מאז שנסתיימה מלחמת העצמאות לא הגעתי אל בירת ישראל אלא לעתים רחוקות ביותר. שמחתי בהזדמנות שנתגלגלה לידי, איש בית אלפא יליד תל אביב שעשה רוב שירותו הצבאי בנגב, לשוטט קצת בעיר, אשר בה “אפילו אבן בשדה, כמדומה, איננה מונחת במקום לידתה, אלא הוטלה לכאן בשעת סקילה”. בתל אביב, זכרתי, אדם מהלך ברחוב בהלך נפש פרטי משלו. ירושלים כופה עליו הלך נפש כללי, היסטורי. בנעורי היתה “סמל למה שנטוע בעבר הרחוק. בנייניה נראו לי כמה שצמח לאִטו מאבני השדה, ואילניה אינם שתילים של הקרן הקיימת, ברוכי זמר של טו בשבט, אלא מאמצים רבי הוד של אדמת הרים עיקשת. ואבני המרצפת שלה הם גגו של היכל, שעפר מכסה על תפארתו.” כך אני עתיד לכתוב ב“מסע בארץ נודעת” אחרי מלחמת ששת הימים, חודשים אחדים לאחר מכן.

בנקל גברתי על חששותי, שמא אתבקש לטחון קמח טחון – עיקר מלאכתם של שליחי ציבור בזכות דעה מייעצת, הדנים בדברים לאחר עשייתם – שכן היה לי יסוד להניח, שהאיש שביקשני לקבל עלי את התפקיד יהיה מוכן להאזין לי, ולא רק משום שחוק רשות השידור, שעל תקנתו ישבו אז ועדת החינוך וּועדת חוק ומשפט של הכנסת, כופה על השר הממונה להיוועץ בנציגי ציבור, שהממשלה מינתה, אלא מפני שזיכרונות משותפים לישראל גלילי ולי היה בהם כדי לגשר על המרחק שבין נציג השלטון ובין חבר הגוף הציבורי, אשר את עצותיו אין הוא חייב כלל לקבל.

פגשתי את ישראל גלילי בימים ששהיתי במחלקת הפלמ“ח בנען. הייתי בן שמונה עשרה וחברי נען היו מבוגרים ממני בסך הכול בשש עד עשר שנים, אף על פי כן נראו לי מבוגרים ממני כשנות דור. אט אט גיליתי שאחדים מהם מוכנים ללמוד משהו גם ממי שצעיר מהם, והתקרבו אלי מאוד. אך ישראל גלילי, בן גילם, היה לדידי בן בלי גיל, וסיפחתי אותו לדור ההורים. כיוון שבתוקף הנסיבות – חליתי בקדחת וידעתי להקיש על מכונת כתיבה – הופקדה בידי מלאכת העריכה של ביטאון הקיבוץ לחג הי”ג, עמד האיש העסוק ההוא מפעם לפעם מאחורי גבי והציץ במלאכתי. יש שחייך ויש שנדלקה בעיניו להבה קרה. עיניו הכחולות והחודרות, שחכמתן מוצנעת, ידעו בנצנוץ מהיר אחד גם לקרב וגם להחזיר איש למקומו.

הפתיעני הדבר, שאף פעם לא הביכני. הוא ראני מוחק ומשכתב, בשחצנות נעורים בוטחת, משפטים שניסחו הוא ורעיו, המקובלים כאמני הניסוח, ולא אמר דבר. רק חייך לעצמו כדרך שהיה אבי מחייך כאשר השמעתי דעות נחרצות. ביד בוטחת אילצתי את המליצה ההירואית של הנוער העובד, שעברה תחת שבט הביקורת של בית שטינמן, לומר דבר ברור בלשון חסכונית וזהירה. גלילי, איש שדברים הרבה נהיים בדברו, מחל על כבודו, ומן הסתם אמר בלבו: אדם נבון לומד מכל אחד.

אפילו מילד.

שנים הרבה לאחר מכן – הגם שלא חדל לומר “כמר מדלי” ו“פתשגן הכתב”, אלא שעתה במעין חגיגיות, המעניקה למליצה את משקלה הנכון – זכר לי חסד נעורי: החוצפה, הביטחון, והחולשה ללשון דייקנית, האומרת רק מה שנחוץ לה להגיד ומסתפקת ברמז במקום שדי ברמז. לימים היו לנו גם שיחות “אינטימיות” אחרות, ולא בענייני ביטחון, כמובן. שכן איש המסתורין, שאמרו עליו כי אם מכוניתו חונה ליד מטה “ההגנה” סימן ששם אינו נמצא, לא היה מסוגל לעשות לאיש סודו אדם החולק עליו בשאלות של מדיניות חוץ וביטחון. השיחות ההן נסבו בעיקר על צערו של חבר קיבוץ, היודע שהסגנון הוא האדם, ואנוס לחבוש לראשו, מכורח התפקיד, מגבעת שאיננה הולמת עובד אדמה. לא היה דבר מכובד עליו מאדם, שכל הווייתו נמשכת אל העבודה הרוחנית, והוא מתעקש להחזיק בידיו מכוש.

באוזני איש כזה היה יכול למתוח ביקורת על חבריו, שנהנו מיוקרה ומכבוד כילדים שקיבלו צעצוע. הוא השתמש ביוקרתו שלו, שלא היה צריך לסלסלה הרבה – אף יריביו הוקירוהו – כדי להטביע, ולו בעילום שם, חותם על זמנו, ואילו הם טיפחוה לשמה. הם אכלו חזיר וליקקו את האצבעות. הוא אכל חזיר כיהודי שחוקי המחתרת כופים עליו להעמיד פנים שהוא גוי. לא היה לו עניין אלא להימצא במקום שבו נופלות החלטות גורליות. הוא רצה להיות בטוח שדנים שם לגופו של עניין. הוא לא סמך על איש.

בשעה שנתפנה מקום בוועד המנהל של שירות השידור, היה יכול, בלי להרגיז איש, למלאו באחד ממקורביו. שכן אותה “משבצת” היתה שמורה, כמוסכם גם על יריבים פוליטיים, למפלגת העבודה. אף על פי כן בחר לתקוע שם חבר ממפלגה יריבה. אמנם, לא דיברנו בזאת אף פעם, אך דומני, שאני יודע מדוע נזכר בי פתאום.

משנתמנה לשר הממונה על שירות השידור – רדיו בלבד בעת ההיא – היו שמועות שהנהגת המפלגה בחרה בו לא מפני שהוא בקי בענייני שידור, אלא מפני שהוא איש מחתרת מנוסה היודע למשוך בחוטים מאחורי הקלעים. חבריו האמינו, כי רק בערמה ובתחבולה אפשר לפקח על עבודתם של שדרים אלה, שועלים ממולחים אחד אחד, היודעים לנצל את חולשותיה של הדמוקרטיה כדי לשדר מה שלבם חפץ. הניחו שבבואו לשם – נפוצה שמועה שיש בדעתו לפטר את חנוך גבתון, מנכ“ל השירות – יבקש להחזיר את הרדיו לשליטתו של מנכ”ל תקיף בדעתו, כמקובל בימי בן גוריון – אז היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה יכול למנוע שידור ידיעה נכונה, שלא היתה לרוחו של “הזקן” – ולתקן מה שנתקלקל בימי אשכול, שהתיר את הרצועה והניח לשדרים לצער את הציבור בתיאור חשפני של מציאות עגומה.

הנחה זאת, שבאה לכלל ביטוי בכלי התקשורת, לרבות בביטאון פנימי של עובדי הרדיו, לא היתה לרוחו של גלילי, שראה את עצמו כדמוקרט מובהק, למרות דעותיו המוצקות, כיאה למי שצור מחצבתו הוא חברה אשר בה הכול מחליטים על הכול. לא היה לו מעשה סמלי נאה מזה שנקט בו: הוא ויתר על אומר הן ממפלגתו והעמיד במקומו אחד שאין לדעת מתי יאמר הן ומתי יאמר לאו.

(לימים יחזור על אותו מהלך פעמיים: משניתנה לו הזדמנות להעמיד בראש רשות השידור, אחרי הקמתה, איש מעשה שענייני רוח קרובים ללבו בחר למנות את האלוף במילואים אלעד פלד, היחיד ממפקדי הפלמ“ח הבכירים שהצדיק את בן גוריון במאבקו נגד מטה הפלמ”ח, משמע, נגד גלילי; וביום שהיה צריך למנות ראש לצוות ההקמה של הטלוויזיה, בחר בפרופסור אליהוא כץ, אדם שלא הכיר פנים אל פנים ולא הטריח את עצמו לברר מה השקפותיו. שלוש מחוות שלא זכו להערכה הראויה.)

מותר להניח שבחר בי לא רק מפני שהכירני, אלא גם מפני שטעה בי והיה סבור שדעותי אינן נחרצות. לא היה לי טור בעיתון, משמע, איני להוט להפיץ את דעותי ברבים. הוא לא קרא את מאמרי המעטים ב“חותם”. הוא קרא רק את ספרי, ומה שמצא בהם, בזיקה לערכים של ארץ ישראל העובדת, הספיק לו. היה לו יסוד להניח שאם אפריז באנרכיזם, תחביב מקובל על כל חבר קיבוץ שלא התנסה בזירה הפוליטית, יוכל להתגבר עלי בכוח רוב נאמניו בוועד המנהל.

משמע, בחר בי בהנחה שאם לא אוכל להועיל, מן הסתם גם להזיק לא אוכל. גם ידידותם של יגאל אלון, חיים ברלב ודדו, דיברה בעדי. שכן את אלה אהב ממש, אף כי גם אכזבות ידע מהם.

בתוך זמן קצר מינה אותי לחבר הוועד המנהל. ומשהתפטר בנימין אליאב מתפקיד המשנה ליושב ראש הרשות, נתבקשתי למלא את מקומו לצד חיים יחיל. ומשנפלה החלטה לשדר גם שידורי טלוויזיה בישראל, ועדיין לא סוכם אם תפעל בסמכות משרד ראש הממשלה או במסגרת רשות השידור, הוטל עלי לייצג את הרשות בצוות ההקמה.

סיפור חבלי הלידה של הטלוויזיה הישראלית אינו חסר פרקים דרמטיים. כך גם המאבק על המבנה הארגוני שלה ולבטי הקיום של הדמוקרטיה הישראלית כפי שהם משתקפים מן המאבק הזה. חוקר תולדותיה של מדינה זו, שביקשה להאיר לעולם, לא יוכל לפסוח על פרק זה, המלמד על הפחד שגרם לשלטון פנס הקסם הזה. אולם אין מקומו של הסיפור הזה כאן. היריעה הזאת אינה יכולה להכילו בלי שתקפח עניינים נכבדים ממנו. אסתפק כאן בלקח טוב שהיה אפשר להפיק ממנו. אם הייתי סבור, בראשית הדרך, שהמכונים נציגי הציבור אינם אלא טוחנים קמח טחון – מצאתי שהיתה זו טעות. טיבן ואופיין של הנפשות הפועלות יש להם לעתים השפעה מכרעת על מהלך העניינים. אמנם, אין שלוחי הציבור יכולים, ובדין כך, להתערב במלאכתם של אנשי המקצוע, אך יש רגעים שבהם הם יכולים לחרוץ גורלו של הארגון, שעליו הופקדו כמעט בלי סמכויות כלשהן. כמוהם כמכבי אש – מוטב לנו שישתו תה ויפטפטו זה עם זה ולא יהיו עסוקים כלל, אבל יהיו במקום לכשתפרוץ דלקה.

קצת ציוני דרך עשויים ללמד משהו. עד ימי אשכול, אשר בדיעבד נתברר שהיו מאושרים מן הימים שבהם היינו מרוצים מעצמנו יותר, נהגו ראשי המדינה בתיבת הקסמים הטלוויזיונית מתוך התנשאות, היאה למשכילים שבמשכילים, שאינם מוצאים בה אפילו פירור אחד להזין בו את נפשם. כל מי שהחשיב עצמו בר דעת היה מכנה אותה תיבת השוטים. כך שמע מעמיתיו בחו"ל, בלי שיטריח עצמו לבדוק מדוע היא כזאת.

אני מימי לא החזקתי בדעה זו, המעלה על ראש בעליה מגבעת הדורה, אף כי שידורי הטלוויזיה בארצות רבות מלאים דברי הבל, המוכרים סחורה זולה ביוקר. מימי לא היה לי ספק, כי טלוויזיה, כמחשב, לעולם אינה טיפשה יותר ממי שמזין אותה, ומי שיקפיד להעמיד מאחורי המצלמות אנשים חכמים יותר יגלה גם כמה היא יכולה לקרב את הרחוקים. אפשר שאילולא ראו בני ישראל את הקולות העולים ממצרים בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, היתה הקמת הטלוויזיה בישראל נדחית לעת אחרת. אולם כיוון שראו, והלבבות נחרדו ממה שראו, החליטה הממשלה החלטה, אשר לאיש בשירות השידור לא היתה כל כוונה להגשימה כרוחה: להקים תחנת טלוויזיה שתשדר בערבית בלבד – לשכנינו ולדלת העם שלנו, הנוחים להשפעה. עד שנפלה ההחלטה עבר עוד שבוע אחד והמלחמה כבר היתה מאחורינו, והתברר שלתושבים מעבר לקו הירוק אין חשמל ואין מכשירי טלוויזיה. רעיון הטלוויזיה הדו לשונית לא היה צריך עתה אלא מימוש טכני, גיוס כוח אדם ותיקונים קלים בחוק רשות השידור, אשר ועדת החינוך של הכנסת עסקה בתיקונו, והכול יצאו לחלוק את עורו של הדוב שעדיין לא ניצוד. צוות ההקמה ביקש להקים ארגון משלו, כדי שיוכל לקיים את עצמאותה של הטלוויזיה מחוץ למסגרת רשות השידור.

אנשי הרדיו רצו להראות את הקולות היוצאים מפיהם. נימוקים מוחצים, שקצתם נשענים על בסיס טכני איתן וקצתם שואבים השראה מרעיונות העומדים ברומו של עולם, לא חסרו לא לאלה ולא לאלה. הממשלה ביקשה להבטיח לעצמה שהצעצוע ההמוני לא יזעזע את מוסדות השלטון, והאופוזיציה ביקשה לוודא שלא ינציח אותו מכוח השפעתו על השוטים, הנמצאים בדרך כלל במפלגות האחרות. חברת שקיבלה סכום הגון תמורת ייעוץ, שאינו מעלה ואינו מוריד, קיבלה עליה לתמוך את יתדותיו של ארגון עצמאי, ברוח ההצעה של צוות ההקמה, שכן היתה סבורה בטעות ש“הממשל תמיד יותר חזק מן הגוף הציבורי שהוא עצמו מינה”, ועל כן נחוץ לרצות את מי שמימן את הייעוץ. כך אירע שהכוורת של אולפני הטלוויזיה נתמלאה דבורים שלא יכלו להפיק דבש, כיוון שלא נותר תקציב לפרחים. אחרי שנפלה החלטה להכפיף את הטלוויזיה למוסדות הרשות, מכוח התיקונים בחוק רשות השידור, לא היתה ברירה אלא להושיב ועדת מכרזים שתחזיר את השד הענק למידותיו של הבקבוק שיצא ממנו, ולפתוח דף חדש.

אולם כל המחלוקות הללו לא היו אלא תרגילי כושר לקראת ההתמודדות המכרעת בין כוחות פוליטיים בעלי ניסיון רב, התמודדות שנפתחה ברגע שהיתה צריכה הטלוויזיה לצאת מן האולפן הניסיוני, אשר בו שידרה שלושה ימים בשבוע, ולפתוח בשידורים לכל דורש, שבעה ימים בשבוע. נציג המפד"ל, שנואש מן הסיכוי לשתק את הרדיו בליל שישי ושבת, ביקש להרחיב את השידורים בהדרגה: קודם ארבעה ימים ואחר כך שישה, ואחר כך נראה… הוא היטיב לדעת, ככל מי שנתנסה בזה, שאין לך דבר קבוע מן ההסדר הארעי, ולא מצא דרך טובה יותר לקבוע עובדה, שהטלוויזיה, שלא כרדיו, שותקת בלילות שבת. ממש באותם הימים הסתיימה מערכת הבחירות ועדיין לא הוקמה ממשלה חדשה, ושידורי ליל השבת נכנסו למשא ומתן הקואליציוני כמטבע עובר לסוחר.

היתה זו הפעם היחידה שביקשני גלילי להתחשב בנימוקים שאינם לגופו של עניין. הוא אושפז אז בתל השומר וביקשני שאעבור אצלו בדרכי לירושלים, לישיבת המליאה של רשות השידור, שהונחה על שולחנה בקשתה של הממשלה היוצאת, בראשות גולדה מאיר, לדחות את ההכרעה על השידורים בליל שבת עד שתוקם ממשלה חדשה. הוא היה אמור לייצג את הממשלה בפני המליאה, ודימיתי, שלא היה אומלל שנאנס, מחמת המחלה, להיעדר משם. שר המשפטים נתבקש למלא את מקומו. בחצי פה הציע גלילי שאיענה גם אנוכי לבקשתה של ראש הממשלה, כחברי המערך האחרים במליאת הרשות. ונתן לזה נימוק: עצמאות הרשות היא שמונחת על כפות המאזניים. אם תמצא הממשלה שאין היא יכולה לבקש מן הגוף הציבורי דבר פשוט כל כך, היא עלולה לקצץ בסמכויותיו.

(אף חברי הכנסת ממפלגתי החזיקו בדעה זאת. הסבירו לי כי ממשלה שאינה נתונה להשפעת המפלגות הדתיות חשובה יותר מאשר שידורים בליל שבת. ואני הייתי סבור, שהיענות לבקשת הממשלה עלולה לקבוע את עתידה של הטלוויזיה בישראל. אף בזה חלקתי על דעת עמיתי: לא האמנתי שאפשר יהיה בעתיד הנראה לעין להקים בארץ ממשלה שכולה חילונית.)

אמרתי לגלילי שנתמניתי לדון ולהחליט בענייניה של רשות שידור, והרכב הממשלה אינו בכלל תפקידי. גם הפעם חייך ושתק. וסופו של דבר, הגם שרוב חברי המליאה היו אנשי המערך, נפלה החלטה בניגוד לדעתה של הממשלה, ומשניסתה זו לאכוף את רצונה בהסתמך על סעיף בחוק רשות השידור, המתיר לה להיענות לערר מטעם המיעוט, פסק גם בית הדין הגבוה לצדק כנגדה. תשע שנים עשיתי שם, וחוששני שלא היתה מחלוקת שלא כוויתי בה אצבע. לעתים נאלצתי להגן על אנשי הרשות מפני ביקורת שאינה לגופו של עניין, ולעתים נאלצתי להגן אף על משדרים אוויליים, ובלבד שלא תתערב הממשלה במלאכת השידור. המחלוקת שבין השלטון לכלבי השמירה של הדמוקרטיה, בייחוד כאשר מסור בידי אלה המונופולין על תחנת השידור הציבורית היחידה, היא עניין שקשה ליישבו.

אלה טוענים שהכלבים שכחו את תפקידם והם מנצלים את זכות הנביחה הבלעדית כדי להועיל למי שהם חפצים ביקרו. ואילו הכלבים טוענים שזרה להם מחשבת זדון – אין להם אלא שיקולים מקצועיים, שעל פיהם הם נוהגים. בלב ולב הייתי אנוס, לעתים, להגן על עיקרון לשמו, אף כי היטב ידעתי שלעתים אין הקריטריון המקצועי אלא צבע ההסוואה המכסה על נשק מסוכן – מצלמה, המשרתת את בעליה לא בשביל לדווח על מה שקרה אלא כדי לטעת דגש חזק בעניין קל.

אמנם, לעתים רחוקות היא משמשת את עובד הרשות לשם קידום עניין פוליטי, כפי שסבורים השרים וחברי הכנסת, הלובשים פנים לפי הצורך ובלבד שיצלמו אותם ויוציאו אותם מאלמוניותם הנודעת, אך היא נשק מסוכן גם בשרתה את הקריירה של הצלם. שכן יותר משיכול השר או חבר הכנסת לשעבד לחפצו את עובד הרשות, האוכל מכף ידו פירורים של מידע חשאי שעלול להתיישן אם לא ישודר מיד, יכול השדר לנצל את רגישויותיו של איש הציבור, הגווע מחוץ לאור הזרקורים, לשם קידום ענייניו ברשות. כתב מדיני, המתמנה בצו של בכירים ממנו, אינו תלוי כלל בדעתו של איש הציבור – למעט פעם אחת בחמש שנים, אם יבקש להתמנות למשרה היחידה המסורה בידי הממשלה: מנכ"ל הרשות – ואילו חבר כנסת שאין לו כתב המכבד את ייחודו חשוב כזמר שאיבד את קולו. אף במקהלה לא יוכל להשתתף.

שורות הרשות מלאות באנשים מנוסים, שחידדו מרפקיהם איש על רעהו, והתחרות על מקום בצמרת אינה קלה כלל. עניינים המתנהלים ביושר גמור אפשר לשרטט להם מבנה ארגוני פשוט. אך מקום שם החכמה שוכנת ערמה, העניינים גם יגעים הרבה יותר וגם מסובכים כהוגן. רשת שידור ממלכתית בדרך כלל היא פרוצה לכל רוח, וכל מי שיש לו נגיעה לעניין מושיט אצבע ונוגע. ומי אין לו נגיעה לעניין?

ואין כוונתי להעתיק כאן כמה תסריטים, שהכרתי מקרוב. במקום שהכול מבוסס על יחסי ציבור נשאר מעט מאוד מקום ליחסי אנוש. אך גם אלה קיימים. ויש גם ידידות יפה בין אנשים המכבדים איש את רעהו ממקור טהור, בלי שום חשבונות של קח ותן. אף על פי כן, הפיתוי להשתמש בכוחה של המצלמה כדי להעניק חשיבות לעניין דל ערך גדול כל כך, שנחוצה גם בקיאות במשקלם הפוליטי הסגולי של אישים ומאורעות, וגם אופי מוצק ויושר אינטלקטואלי, ואפילו ניקיון כפיים גמור לא יזיק, בשביל לעשות מלאכה נקייה של שדר, הרואה את5 עצמו, בענווה ראויה לכל שבח, ככלי שרת של דמוקרטיה צרופה. מי שיכול למנות על אצבעות ידיהם של ידידיו הקרובים את מספר האנשים שנֵחנו בתכונות הללו, יבין מדוע כה מעורער תמיד האיזון העדין שבין השלטון לבין מערכת השיפוט העממית, המתעדת את מעשיו. אפשר לומר, שאין סיכוי, וגם אין צורך, שכל השורות יתמלאו באנשים שיש להם בראשם רק שיקולים מקצועיים טהורים, ואישיותם מבוטלת, שכן די שינהלום אנשים בעלי מידות תרומיות. אולם תמהני אם השלטון באמת שואף להעמיד בראש הארגון הזה אדם שהכול מכבדים את יושרו דווקא.

בישיבות הממשלה, שמותר לה לדון בלי להחליט רק בתקציב הרשות, דיברו מי שדיברו בעיקר על משדר שלא היה לרוחם, לרוב זה שראו בליל השבת האחרון, והנושא שעל סדר היום היה יוצא מקופח. השרים, כמדומה, לא היו מסרבים לערוך בצוותא את יומני החדשות, כדי כך היו מאוחדים בדעתם מה צריך לצלם וכמה. גם השפעתם החינוכית של המשדרים נדונה בישיבות ההן, כאילו חינוך הוא עניין שערכיו קבועים ואינו מכיר מטרות מנוגדות. פעמיים ושלוש חזרתי ואמרתי שלא על משדר שהחטיא את מטרתו או תכנית שלא השכילה להקיף עניין מכל צדדיו או אפילו חדשה שלא נבדקה די הצורך, באתי להגן, אלא על זכותם של השדרים לטעות בתום לב. טעות לעולם חוזר. זדון מתפשט והולך. (המשלתי על מעשי הכשל של השדרים את דבריו של יצחק בבל, הסופר היהודי הסובייטי, בקונגרס הראשון של הסופרים בברית המועצות בשנת 1934. אם לא תהיה לסופרים הזכות לכתוב “רע” לא תהיה בברית המועצות לא ספרות ולא דמוקרטיה, אמר שם. המשל עורר עלי את חמתה של ראש הממשלה. כאילו התכוונתי לרמוז, שהיא דמוקרט שלא היה מסרב ליהנות גם מזכויות השמורות בידי שליט אבסולוטי. אחר כך התנחמה בזאת, שמשני בניו של אליעזר שטינמן אני הגרוע פחות. שכן אחי, שערך אז את “אות”, הביטאון של מפלגתה, התיר לעצמו להניח שהאמת חשובה יותר מאשר הנזק שיגרום הפרסום לכמה חברי מפלגה בכירים.) אף כי הגנתי שם, ובתוקף הראוי, כנציגה של עמדה דמוקרטית למופת, על הזכות לטעות בתום לב, חשתי שאני מדבר בשמו של עיקרון מופשט, שאינו מתקיים אלא להלכה. מלבד חוש הריח של הממונים, לא היו בידי הרשות הכלים להבחין בין תום לב טיפשוני לבין זדון ערמומי. ידעתי שמבזים את העיקרון הזה לעתים קרובות.

המשדרים שלא התרתי לממשלה לבקרם, אני עצמי מתחתי עליהם ביקורת מחמירה עוד יותר, בתוקף תפקיד. אך לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מהי מקצועיותי שלי, אשר בשמה, ולא בתוקף מינוי ממשלתי, אני מתיר לעצמי מה שאיני מתיר לאנשים שמוטלת עליהם אחריות כבדה משלי. ולא יכולתי אלא להניח שאני שואב את סמכותי, כך אני מבקש להאמין, מתוקפו של יושר מסוים, שגם יריבי מוכנים לייחס לי. משמע, טעויותי שלי הן בתום לב ולא במזיד.

ידעתי, שלא אוכל להצהיר בשבועה כי כל מי שמדבר בשם “קריטריונים מקצועיים” נֵחן באותה מידה של יושר, המעניקה לשגגותיו את ברכת הבערות. סמכתי ידי על מינויו של מי שנתבקש לחבר, ולהביא לאישור של סנהדרין מקצועי, מסמך המגדיר את מקצועיותו של העיתונאי – אדם שמותר לו להטיל ספק במיומנותם של אחרים אך הוא נעלב עד עומק נשמתו כאשר מציגים שאלה על מקצועיותו שלו. לגופו של עניין לא התלהבתי במיוחד מקיומו של ספר תקנות מנוסח היטב. ספר החוקים המגדיר יחסי אנוש ויחסי קניין רב בו המגודר על הפרוץ ואף על פי כן העולם מלא לגיונות של פרקליטים, העוסקים בפירוש הפרוץ והמגודר גם יחד.

הגמרא תמיד רחבה מן התורה, שעליה נאמר שהיא רחבה מני ים. משמע, לא היתה לי ברירה אלא להודות ביני לביני שאין לי קריטריון מקצועי טוב יותר מאשר יושר. אחרי שעניין המיומנויות והכישורים נבדק די צורכו והמועמד למשרה נמצא כשר, לא נותר לי אלא להציג לעצמי את השאלה, אשר בנדיר אפשר לקבל עליה תשובה חד משמעית, אם הוא גם אדם ישר. חוששני, שה“קריטריון” הזה, שהחזקתי בו בעקשנות מרגיזה, עורר עלי גם תמיהה גם רוגז. (יום אחד צלצל השר גלילי לראש הממשלה, בנוכחותי, ואמר לה משהו מעין זה: “גברת ראש הממשלה, יושב אצלי אדם הסבור שאסור לנו למנות את פלוני, בחור מוכשר כמו שד, לתפקיד מנכ”ל הרשות. והסיבה: איננו אדם ישר. מה דעתך על זה?"

אינני יודע את התשובה, אך ניחשתי על איזה מיתר ביקש לנגן.) בתוך כך נתקע בי הרהור טורד: אם עקרונות הם דבר שאפשר להגן עליו רק כאשר הדברים אמורים באנשים בעלי עקרונות, הרי אני ממליץ בזה על רשות באוטופיה: משטר שבו מיעוט אציל יהיה זכאי לדעה קובעת בגין יושרו. כאילו נשתכח ממני תלמודי, האומר שהחברה עשויה רבדים רבדים, ובעלי אינטרסים מכאן ומכאן זכאים להיאבק על חלקם בעוגה. מכל מקום, ברשות השידור לא נותר לי אלא להשליך יהבי על ערמתם של בעלי דעות שונות, שיקציעו זה את זה ויאזנו איש את רעהו. וכך תצא האמת נשכרת מקיומם של שני מיני לא לגמרי אמת הסותרים זה את זה, כבשוק פתוח זה, המווסת את עצמו על פי ההיצע והביקוש. לא יכולתי לשבוע נחת מזחיחות הדעת של רבים מעמיתי, היודעים ש“הקריטריונים המקצועיים” הם סכין מנתחים בידי ההגונים וסכין פגומה בידי מי שיצריו מעבירים אותו על אמתו (לרוע המזל, האחרונים הם רוב מניין) ואף על פי כן הם מתעטפים בהם כשופט בגלימתו. חוששני, שאילולא אופיה הדרמטי של אותה פעילות ציבורית, וההכרה שלעתים יש בה כדי לקבוע דברים בעלי משקל מכריע (כגון אופיָם השירותי של המשדרים בערבית, כנגד דעתם של מי שביקשו לעשותם כלי לשטיפת מוח, שלא היה לה סיכוי כלל במקום שהאוכלוסייה המועדת לכך דוברת עברית ויכולה להציץ ב“מבט” של היהודים, הכפוף לכללים אחרים) הייתי מסלק רגלי מעיסוק זה, שמרובים בו השקרים המוסכמים אפילו יותר מאשר בקרב המערכת הפוליטית אשר אותה הוא מבקש לבקר. נכלוליות מסוימת, שנהיתה לטבע שני אצל כמה וכמה מכלבי השמירה של הדמוקרטיה, לא העירה בלבי רגשות נדיבים. אולם ידעתי שאין בידי כלים, לרבות אלה שהעמיד לרשותי המינוי הממשלתי, כדי לאלצה שתנהג על פי עקרונותי שלי. ולא הייתי מסוגל אלא להביכה על ידי הקפדה יתירה על יושר גמור – כמין נגיף של מחשב שמבלבל את הזיכרון הקשיח – יושר, שנתפרש לכמה מעמיתי, שלא היו רגילים בו, כערמומיות כפולה ומכופלת.


 

כה. בבריתך

נעורי עברו עלי בסימן “בבריתך”. זה היה שמו של ביטאון תנועת המחנות העולים, שהייתי חבר בה עד גיל שבע עשרה. המושג, השאול משירה של רחל “אוויר פסגות”, ביטא נאמנה את הלך הרוח של העת ההיא. אחרי שהפחיתו מעט מגופנו כדי להביאנו בבריתו של אברהם אבינו, הרינו מקבלים עלינו להפחית גם קצת מאנוכיותנו כדי לבוא בבריתה של ארץ ישראל. בני הברית הזאת הסכימו שלא יהיו להם צרכים אחרים מלבד “צורכי הארץ”. זו היתה כל האידיאולוגיה כולה. מה שנחוץ לכלה זו, שאֵרשׂנו לנו באהבה, סַפֵּק נספק לה על פי הכתובה שנכתוב לה בבוא היום. כל השאר – מותרות. אני התייחסתי לשבועת האמונים הזאת ברצינות גמורה.

הזיקה למולדת נדרשה כדבר שמאשרים אותה הן הרגש והן השכל. הסכמתו של האחרון היתה חשובה לי ביותר. בימים ההם ביקשתי בכל מאודי להיות אדם שכלתן, שאין רגשותיו מעבירים אותו על דעתו. אף כי בריתו של אברהם אבינו בבשר נתפרשה לי כמנהג ברברי, הסמוך על שולחנה של עבודת אלילים, ובגיל חמש עשרה הייתי בטוח שאחסוך מבני את הכאב המיותר – כחילול הקודש היה בעיני כל ניסיון לחשוף את מקורותיה האפלים של האהבה למולדת. זו היתה מקובלת עלי כעניין טבעי, פשוט ונכון כמו הרעב ויצר המין.

אף אלה היו כרוכים אצלי זה בזה. התיאבון שעוררו בי תאנים מעופשות, בטיול של תנועת הנוער בצלו של רותם המדבר, היה יכול להעלות מחשבות נוגות בלב אמי, שלא הצליחה להעיר בי זיכרונות שבטיים לריחו של תבשיל רוסי; התשוקה שעוררו בי רגליים שזופות של נערה בנעלי עבודה מסומרות ומכנסיים קצרים, הפוסעת לפני בשביל הרים תלול לריח התיון הדביק המבשר מים חיים, בנדיר קפצה עלי למראה בנות הטובים שלמדו אתי בגימנסיה וחזרו מקולנוע מוגרבי מלומדות בגינונים נשיים של האפנה האחרונה. לא זכור לי שהתעוררה סקרנותי כלפי המכוסה משי רך, מלטף ומפתה, כמו שיצאה אל פיסת העור הלבן הנחשפת בקצה מכנס חאקי קצר. טעמי, השקפותי ויצרי שמרו אמונים זה לזה.

תנועת המחנות העולים העלתה את אהבת המולדת למדרגה של עבודת קודש. אשר לי, לא היו צריכים להתאמץ הרבה בשביל לעקוד אותי על המזבח הזה, אף כי המושג “מולדת” חל על מקומות שלא הייתי בהם מימי.

כותל המזרח של צריף התנועה למד בעל פה כמה משירי רחל, הספוגים באהבה לנופי כינרת. השלט “בברית העפלה – חיי אנוש – קודשנו – אח, אחות" התנוסס שם מעל ראשה של לאה גולדברג גם בשעה שדיברה על דוסטויבסקי ואוסקר ויילד.

הטיול השנתי היה תכלית לעצמה – מסע אל תוך עצמנו. אפילו בבקעת הירדן נשמנו “אוויר פסגות”, בהכרה שהדריכה בשבילי המולדת משרתת מטרה נעלה.

לימים תמצא זו ביטוי מובהק בדבריו של בני מהרשק: “בכל העולם תפקיד הסייר לגלות את האויב, אצלנו תפקידו לגלות את המולדת” – משפט ששאלתי ממנו לתתו בשער המבוא לספרי “האלים עצלים”. שירי הראשונים, בגיל תשע עשרה ועשרים, נשאו שמות פשוטים, מאותו המקור: “מולדת”, ו”שירי הרים”. באחרונים חברו זה לזה המשיכה לנופים הרריים, שהיו מחוץ לתחום בעת ההיא – מחלון ביתי בתל אביב נשקפו לי כאתגר כחול, רחוק ונבצר מגשת – עם הערגה הסתומה למה שייצגו ההרים, בשחר ימיה של הרומנטיקה, למשוררים שביקשו להתמזג עם הטבע: מחוזות של בדידות פראית, שרובץ עליהם כישוף דמוני הספוג אירוטיקה לא מרוסנת – קוטב הנגד למישור, שכולו אזרחות מהוגנת למופת, המקיימת את חייה בשגרה נבונה. היו אלה כיסופים אל הגבוה והנשגב, הרוחשים בלבו של נער מבולבל, שמפרכסות בו נבוכותיו של משורר, ולוחשים בו כזבים פיוטיים.

(באותה לשון רמה, מאותם המקורות, ברוח הברית ההיא, משתמשים בימינו אלה, בעשור האחרון למאה, גם המטיילים ונשק בידם בעוברם בתוך הכפרים הערביים בשביל להסלים יחסי איבה ולזרז את הקרב האחרון על ארץ ישראל השלמה. אמנם, עולה מתוכה צליל סרקסטי, שנועד לרמוז לאנשי ארץ ישראל העובדת שהם מתכחשים לערכיהם שלהם, אולם הפתוס, לרוע המזל, אינו כוזב. הוא יוצא מעומק הלב, כשירים ההם, שהתרפקו על הרים שלא היתה לנו בהם דריסת רגל. עתה יש לנו שם טנקים, אך בצל תותחיהם אי אפשר לשחזר את התשוקה ההיא, שנתעוררה בצל האילנות ובידיים ריקות. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כתב מארקס. בפעם הראשונה היא טרגדיה, בפעם השנייה היא קומדיה ובשלישית פארסה. הסיור האלים של המתנחלים שיבש קצת את הסדר. הוא פארסה, שצפונים בה גרעינים של טרגדיה.)

שנה אחת לפני מלחמת ששת הימים כתבתי ספר בשם “מסע בארץ ישראל” על פי הזמנה מטעם לווין אפשטיין, באותם הימים בעלים לבית דפוס משגשג. הרעיון עלה בדעתו אחרי שקרא ספר מסעות, שכתבתי שנים אחדות לפני כן. אף הספר ההוא היה, מבחינה מסוימת, ספר “מוזמן”.

בשנת 1960 טיילתי באתיופיה בחברת שני חברים מקיבוץ בית השיטה – נחום שריג, מי שהיה מפקד חטיבת הנגב בתש”ח, וזלמן פרח, מי שהיה מפקד הפלוגה הימית באותה העת. אחד מפקודיו של זלמן פרח, איש ים אשר את שמו לא שמעתי מימי וידעתי רק את כינויו, מוּשתַחַלֶה (יש ודאי מי היודע מה זה) אירח אותנו על ספינת דיג זעירה והשיטנו, ארבעה ימים תמימים, לאסמרה, מקום שם המתין לנו דוד, איש סולל בונה, מפקודיו של נחום שריג.

לאנשים כמונו, שאין כסף בידם, היה זה סידור מצוין. “החברים” מן הפלמ”ח, שעשו שם איש בתפקידו, טיפלו בנו כאילו היינו קרובי משפחה. מי שידידים כאלה לו היה יכול לנסוע חודש ימים באתיופיה וחמש לירות בכיסו. היה זה טיול לשם הנאה בלבד ולא היה בדעתי כלל לכתוב רשמים מאפריקה. אולם בשובנו לאסמרה, מקץ חודש, וחמש הלירות בכיסינו, נתברר לנו, להוותנו, ששוב אין ספינות הדיג עושות את דרכן בחזרה לאילת, אלא מכאן ואילך הן שופכות את מטענן לבטנה של ספינה יוונית ההולכת בדרך קבע בין אסמרה לאילת. לא היתה ברירה אלא ללוות מן החברים, על מנת להחזיר בישראל, 157 לירות, מחיר המסע. כיוון שהייתי היחיד בשלושה, שיכול “לממן” נסיעה כזאת בלי להזדקק לקופת הקיבוץ, קיבלתי עלי לשאת בהוצאות של כל השלושה כדרך שסופרים אחרים נאלצים לנקוט לקיומם בכל ימות השנה: פרסמתי בעיתון רשמי מסע – עד שנתקזזו ההוצאות וההכנסות. אחרי שהתפרסמו הרשימות ההן נזכרתי שראיתי בבית סוקולוב, לפני צאתי, תערוכת ציורים ורישומים של שמואל כץ, שביקר אף הוא באתיופיה חודשים אחדים לפני כן. צירפנו את הרשימות לציורים, שהלמו אלה את אלה בקלילות הקולמוס ובטיב הכוונה, והוצאנו לאור, בהוצאת “מסדה”, ספר מסעות, שנתנו לו את השם “מסע בארץ כוש”. עיצובו של הספר זכה להוקרה בחו”ל, ולווין אפשטיין ביקש לעשותו ראשון בסדרה.

“מה הרבותה,” אמר לווין אפשטין, “לכתוב ספר מעניין על ארץ רחוקה, שרק מעטים זכו לבקר בה? עניין קשה יותר הוא לתאר מקום שהכול מכירים.” תחילה רציתי לתת לו תשובתו של הגאון מווילנה – אינני רוצה להיות רבותה – אולם כיוון שקסמני הרעיון, קיבלתי עלי לנסוע קצת ברחבי הארץ ולצייר תמונות באומר לצד ציוריו של שמואל כץ. עד מהרה מצאתי, שאין אדם יכול לשוטט בארצו כמו באפריקה. שם הוא אורח נטה ללון, המציץ ורושם מה שהוא רואה; ואילו בארצו – אין הוא מסוגל לשוטט כתייר, המרכל על חייהם של אחרים. “כל טיול בארץ מולדתך הוא מסע אל העבר,” כתבתי במבוא לספר. "הליכה למטרתה מתכוונת אל העתיד; ואילו שיטוט לשמו – לעולם הוא דורך בעקבי העבר, וכל מה שרואות העיניים אינו תמונה בלבד אלא סיפור. אדם מסייר שנית במקומות שבהם נתרחשו בו מאורעות והוא לומד מה תמורה נתחוללה בארצו.

ובדיעבד הוא למד מה אירע בו." מצאתי, שבכל מקום שאני הולך בו אני דורך בעקבי עצמי ונעורי הולכים עמי. כיוון שכך, צירפתי לספר ההוא גם תיאורים של נופים ששוב לא יכולתי לבקר בהם. נתתי לו כותרת שיש בה כדי לחבר את העבר עם ההווה – “מסע בארץ ישראל”, ולא “מסע בישראל”. חוויות הנעורים שלי לא ידעו גבולות. הספר ראה אור חודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים, וידידי מן הסיירים מצאו בו גם קצת זיכרונות משלהם.

שבועות אחדים לפני המלחמה הלכתי עם חיים גורי אל גבול המותר בדרך לארמון הנציב. עמדנו שם שעה ארוכה והשקפנו על העיר העתיקה. “האפלולית הצוננת, העולה מתוך כפר השילוח אל קצה החרוט של יד אבשלום ומתרפקת על כותל המזרח של החומה העתיקה” התמלאה זיכרונות, אני עתיד לכתוב אחרי המלחמה בספר “מסע בארץ נודעת”, שבא להשלים את הסדרה. (המו”ל לבדו התחלף לנו בכל פעם – הכרך השלישי ראה אור בהוצאה לאור של משרד הביטחון.) “שלווה של ערבית היתה נוהרת אל תוך חייהם של אחרים מעבר מזה לקו גבול חסר שחר… העוד נזכה להציץ פנימה מעבר לכותל הסוגר על חיינו מפני עברם?” שאלנו את נפשנו. ועוד דברים אמרנו זה לזה שם. פגישה עם חיים גורי לעולם היא דיון בסימן שאלה.

עד שלא ראינו במו עינינו את מחנות ההשמדה לא ירדנו לסוף דעתם של הורינו. והדור הבא? היהיה מסוגל לרדת לסוף מהותה של התמורה שהתחוללה בעם היהודי בימי חיינו? "מולדת היא לו כל מה שמכאן לשם, עד גבול האבן הלבנה…

עצמאות מדינית שהיתה לנו בגדר חזון אחרית הימים בקיץ תש”ז, נפלה בגורלו כדבר המובן מאליו… חומת העיר העתיקה," נאמר שם, “חוצצת בינינו לבין בנינו. אלה שלא חזו מבשרם את מדקרות הסכין של מבטי איבה יוקדים, שלא ראו המון פרוע נוהר אל מסגד ושלא חשו את הכלימה שבהדגשת אפס האונים בלב נער עברי המבקש לאהוב מולדת הנושפת כנגדו בלחישת נחש – נגרע מהם, כמדומה, מימד הזמן. והיסטוריה זו, המנמנמת כאן לרגלי האבנים העתיקות עשויה לחלוף אצלם לא נראית, כחזיון תעתועים אשר רק מוכה צמא מסוגל לראות.”

מה עורר את הלך הנפש ההוא? אם איני טועה – הרגשה, שמשהו משתבש והולך לנגד עינינו. נער, שלא אליו התפללנו, גדל בצל קורתנו. חיים גורי ואנוכי לא יכולנו להחזיק ברעיונות, שהיו מקובלים אז על כל מי שרצה להתעדכן בכל מחיר. ימי האידיאולוגיות, כולן, מגיעים לקצם, אמרו הכול.

אחדים בצער ואחרים במעין שמחה לאיד. ושנינו לא היינו מאלה שהחזיקו טובה לעצמם שהם מפוכחים מקודמיהם. כביכול, קודמינו הלעיטו אותנו במליצות ריקות, שלא היה בדעתם לכבד, ועתה הגיעה שעת האמת. חשנו, שבלי “המטען הרעיוני”, רצוף טעויות ככל שהיה, לא יהיה אפשר להנחיל לבנינו את ההכרה שאין מקום אחד ליהודי מלבד ארץ אוכלת יושביה זו, שבחרנו למענם. הבאים אחרינו, וכן רבים וכן טובים בדורנו, גורסים שכל המליצות נשרפו וכל הדגלים דהו.

(במחצית השנייה של המאה העשרים היה יסוד לעמדה הזאת. מי שהיה סוציאליסט בנעוריו התקשה שלא להיעשות ציניקן אחרי הטיהורים הגדולים של החם הגרוזיני. והלא גם גרמניה הנאצית השתיתה את אכזריותה על מטען רעיוני כלשהו. גם מתקני עולם אחרים שברו כל מה שמצאו מתחת לידם. והמהפכה העברית מה חוללה? מלים רמות היו לה בשפע ומעשים רק מעט. מיעוט יהודי בא לציון, לחיות שם בחסדי אחיו העשירים, המדברים אנגלית.)

הדברים נתנו אותותם בספרות, שהלעיגה על הבשורה הציונית סוציאליסטית שהטביעה חותמה על יצירתנו. אף בני דורנו הצהירו שאין מקום לאידיאות בספרות. הספרות החדשה אוכלסה בדמויות שהחזיקו טובה לעצמן שאין להן עניין לתקן משהו. (“עסקי מדינה העלו אבק ונגוזו,” כתב פנחס שדה ב”החיים כמשל", “ומה שנותר הוא רק חידת החיים האישיים, החד פעמיים, חיי האדם היחיד לעומת האלוהים האחד.”) חיים גורי ואני היינו סבורים שטעות בידם. אמנם, האדם היה ויהיה תמיד הנפש הפועלת היחידה ביצירה הספרותית, אבל אלוהים מתערב בחייו הרבה פחות מאשר “עסקי מדינה”. מעטים מסופרי הדור העיזו לאכלס את יצירתם באישים שמחזיקים בדעות, או לכתוב שירים שמבקשים הרמוניה. בעלי אידיאולוגיה ברומנים של הדור הצעיר היו אנשים רעים ומשחיתים – אבות אכזרים, בנים נצורי לב ובעלים גרועים. מי שלא היו מושחתים ממש היו סתם פטפטנים מגוחכים. במקרה הטוב יכולנו, חיים גורי ואנוכי, לראות את עצמנו כאחרונים על החומה, ובמקרה הרע – כזבובים דאשתקד.

העולם הולך לדרכו ואנחנו בשלנו. אני עם הדמויות מ“חכמת המסכן”, השואלות את עצמן מה לעשות ולא מה להוות, והוא עם אודיסס שלו, “הלך עייף – בין אנשים שדיברו יוונית אחרת." מלחמת ששת הימים, שפרצה שבועות אחדים אחרי הפגישה ההיא, חוללה שינויים עמוקים. האידיאולוגיה חזרה להיות הכוח הפועל בחייהם של בני הדור, לרבות מי שהתכחשו לעצם קיומה, והם בדרך כלל מי שדבקים בהשקפותיהם שלהם בתוקף, שכן גם התכחשותם לאידיאולוגיה היתה שלמה ומוחלטת ובלי ספקות כלל. אולם עתיד לעבור עוד זמן לא מועט עד שיתבררו הדברים. מכוח ההתמד עוד יוסיפו לדבר על הדגלים שדהו – הכחול שוב אינו כטלית שכולה תכלת ואף הלבן דהה כמדומה – אבל משנה לשנה נהיה ברור שלא היו לאידיאולוגיה ימים יפים מאלה, ומסוכנים מהם.

שישה ימים, וכמו נשתנו סדרי בראשית. הכול נראה פשוט, כנבואה שהתגשמה. ארץ שלמה ועיר בלי חומה. אחרית הימים, היו סבורים מי שלא היו חכמים דַּיָּם לנחש שהמאבק על ארץ ישראל עתיד להתחדש מעתה ביתר שאת. בתוך ימים אחדים נשתכחו מטרות המלחמה. שכחו שנועדה להסיר מעלינו את טבעת המצור ונתנו בה כוונות חדשות – לשחרר את ארץ ישראל כולה מיד יושביה. דיווחים עיתונאיים מלאו להט נבואי, ולשון מרוממה, נמלצת, החליפה את הדיון הענייני בשאלות פוליטיות.

הרוננות אחזה גם במי שחשש מפני התוצאות הפוליטיות. אודה ולא אבוש, גם בעיני נצצה דמעה למראה נופי ילדות, ששבתי לבקר בהם אחרי שהייתי סבור ששוב לא אראה לעולם. כחולם התהלכתי “בסמטאות האפלות” ששנאו את עצם קיומי, ולרגעים אפילו נפתיתי להאמין כי השוק, שהווייתו “הוויה של פיתוי, מאמץ של התכוונות אל רצונו של הזולת, הסרת מחיצות בין איש לרעהו, התקרבות באמצעות ניחוש תאוות נסתרות, היצע של שפע המוליד מחסור וביקוש”, עתיד להטביע את חותמו על שני היריבים, שמצאו את עצמם חבוקים זה בזה, אחד מנצח אחד מנוצח, בלי יכולת להתנתק. קיוויתי שתנצח “פילוסופיה של קיום”, ה”מתפללת לשלום כדרך הסוחרים, שאי אפשר להם בלי חוקי מטבע, חופש מפחד, דרכים פתוחות, שווקים פרוזים, ודו קיום בשלום שבין הון לסחורה, קונים ומוכרים". בכל מאודי רציתי להאמין כי המוכר, שעיניו כבויות, המנסה למכור לי “אבטיח, חציל, או קומץ עפרונות”, מרכין ראשו בפני ההכרח לייצר ולמכור ומחייך במבוכה “לזכר חלום רעבתני: לקחת בכוח”. אולם בסתר לבי תמהתי, מדוע חדלו לזרוק עלי אבנים.

כאשר קיבלתי עלי, במסגרת שירות המילואים, לכתוב את הטקסט המלווה את אלבום מלחמת ששת הימים, שערך קצין חינוך ראשי, מרדכי בר און, הקפדתי על לשון נמוכה, דייקנית, מדווחת, ולא מתרוננת, כלשון המפעמת באלבומי הניצחון שפרסמו מו”לים מסחריים. בזה הייתי נאמן הן לכוונה המקורית של מזמיני האלבום, שביקשו דוח צבאי מסוגנן ולא שיר הלל למלחמה, והן להלך הנפש שהייתי שרוי בו בימים ההם. שמחה על גבולות שנפרצו וחרדה מפני הבאות.

(בעבודה על הספר ההוא נהניתי ממדרגה של חופש הביטוי, שאפילו מערכת אזרחית יכולה להשתבח בה. אף כי מותר לרמטכ”ל לראות את עצמו כעורך ראשי של אלבום שיוצא מטעמו, איש לא כפה עלי את דעתו כאשר חלקתי על כמה מן המוסכמות של המערכת הצבאית. פעמיים עמדתי על דעתי, ופעמיים נתקבלה. סירבתי לציין את שמות המשפחה של המפקדים, ש”כבר נתנו ראיונות לעיתונות“, והסתפקתי בשמות פרטיים, לציון יחידה שמספרה חסוי, כפי שנהגתי ביחידות, שמפקדיהם היו צנועים יותר ולא טרחו על יחסי ציבור לעצמם; וכן עמדתי על דעתי, על אפו ועל חמתו של הרב הצבאי, לכתוב “יזכור” משלי. המעיין בספר ההוא ימצא שה”יזכור” שבו נכתב בגוף ראשון רבים. לא אלוהים מתבקש לשמור בזיכרונו את מתינו, אלא אנחנו עצמנו.

כבר אז חששתי מפני ההסתמכות על הגבורה שלא מעולמנו, שמא נהיה נאלצים לקיים את כל הבטחותיה, על פי הפירוש המוסמך של נציגיה עלי אדמות, גם כאשר קיום ההבטחה ההיא עלול לעלות לנו בעצם קיומנו. “נזכור את רעינו שנפלו בקרב ותפילת שלום בלבם,” כתבתי. “צנועים יצאו למלחמה ולא שבו גיבורים. אומץ רוחם היה רגש אחריות זה שנתעלה למדרגה של ערך מקודש… נזכור, ולא בימי זיכרון. בעצם היותנו. בחיים של שלום בלי פחד. ברגש של אחווה לאלמוני, המקריב את נפשו למעננו.” צירפתי את ה“נזכור” הזה גם לאלבום שהוקדש למלחמת ההתשה. אולם הנחתי שלא יאריך ימים. גורלו של טקס הזיכרון לחללי צה“ל נחרץ ליד השולחן שבו מרכיבים את הממשלה. ואכן, פעמיים או שלוש עוד נשמע ה”נזכור" ברבים, ואחר כך נמחק מן הטכסים הרשמיים, ואלוהים חזר לאסוף את חללינו אל חיקו, כדי שאנחנו נוכל לשכוח, ולהשתתף במלחמות של יש ברירה.)

המלחמה חוללה תמורות מרחיקות לכת גם בעולמה של ספרות. קצת מן התמורות הללו התרחשו בתחום הפוליטי. ימים אחדים אחרי תום המלחמה זימן משה שמיר לביתו כמה מבני “דור בארץ” – כך היינו מכונים אז בעקבות קובץ הנושא שם זה שראה אור בספרית פועלים בעשור הקודם – וברוח נלהבת, כמו בשביל להבטיח שלא נחמיץ את מרכבתו של אליהו הנביא, העולה בסערה השמימה, ביקש לחבר באותה פגישה מעין מנשר, שיחזיר עטרת סופרים ליושנה, כבדורו של ביאליק, אשר בו הלך הסופר חלוץ לפני המחנה. הנה ימים גדולים באים, ביקש לומר המנשר ההוא, ומוטב לנו שנימצא ראויים להם. רק זיכרוני יכול לשמשני לשחזור אותה פגישה. משה שמיר היה אחוז התלהבות קדושה, ונדבקו בה בנימין גלאי, חיים גורי וע.הלל. האחרים היו צוננים יותר. אכן, הימים הבאים שוב לא יהיו כימים שהיו לפניהם, חשתי, אבל אין לדעת מה ילד יום. אין טעם שיכריזו הסופרים על ימות המשיח בלי בדיקה מדוקדקת יותר של המציאות הפוליטית. סופו של דבר הכול קיבלו עליהם לכתוב דבר מה, איש ברוחו, ובלבד שיהיה ידוע שאיננו מסתגרים ב“מגדל השן”.

הקיטוב הפוליטי לא איחר לבוא. משה שמיר, שהיה קיצוני בנעוריו, זקנתו לא ביישה את ילדותו. באותה התלהבות שהחזיק בה לפנים בהשקפה כלל אנושית החזיק עתה בהשקפה יהודית ייחודית. השקפה, המפקידה בידי בני דורנו את האחריות על כל ההיסטוריה היהודית כולה, מימי קדם עד סוף כל הדורות. הוא עשה את כל הדרך משמאל לימין, בהנחה כי הימין הוא זה שממשיך את דרכו הפוליטית של בן גוריון, שלפנים חלק עליה בתוקף ועתה לא מצא טובה ממנה.

כדי שלא לחטוא לאמת, משה שמיר לא חלק על בן גוריון ביצירתו הספרותית, אשר בה היה תמיד נאמן לעמוקים ברגשותיו. הרומן שלו “מלך בשר ודם”, מצדיק את העושים וטועים על ההוגים ואינם עושים. דרכו הפוליטית מאותה שעה ואילך היא חזרה בתשובה מן ההסתפקות במועט, שהיתה מנת חלקנו בימים של שלום מתוח בגבולות לא בטוחים ולא בני קיימא, אל חיק האמונה בארץ המובטחת, שחובתנו לקיים את גבולותיה ההיסטוריים מעתה ועד עולם. והדברים ידועים. אחרי שגם תלמידי ז’בוטינסקי נמצאו לכודים בקורים של “ריאל פוליטיק” פרש משה שמיר גם מהם וגם מן הזירה הפוליטית. הוא חזר אל שולחן העבודה, מקום שם אפשר לשמור על רעיונות בטהרתם. אף אחרים, חיים גורי וע.הלל, הלכו עמו בדרך הזאת, אך הם לא יכלו להתנתק מכור מחצבתם, ואף לא מן הרגש האנושי הפשוט המזהיר מפני חלוקה לשני מיני צדק, אחד לנו ואחד לזולתנו, ועל כן נזהרו, כך אני משער, משבועת אמונים לגוף פוליטי שלא יכלו להזדהות לא עם דרכיו ולא עם סגנונו. אולם התמורות הפוליטיות הללו יצטרכו למצוא להן תיקון בכתובים אחרים.

הכתוב הזה יסתפק בבחינה של השינוי בסגנון, ובעיון המחודש ביחסי הגומלין שבין ספרות לחיים. אף הבחירה הפוליטית, קצתה לפחות, מאופיו של אדם. לא כולה תוצאה של עיון ושיקול דעת. הרבה עושה הסביבה החברתית וההשפעה היורדת מבעלי ביטחון אל ההססנים. הסגנון, אף כי יש היודעים לאמץ לעצמם את סגנונם של אחרים, ודאי שהוא מן האופי. משורש הנשמה. מן היש הטבעי. ממעמקים. אפילו היעדר סגנון הוא עניין עמוק מאוד, כצורך הכפייתי להצטרף לעדר או ללכת נגד הזרם. שינוי עמדות בכל הנוגע לאני מאמין אמנותי ודאי שהוא כרוך בזעזוע מסוים. אין אדם משנה את סגנונו בלי שיצטרך להתפשר עם אופיו תחילה. בעניין זה לא ראיתי תמורות של ממש אצל בני דורי, למעט בנימין גלאי.

לפני שנים לא הרבה, במלאת לו ארבעים הרהיב עוז בנפשו לומר ב“שיר ארס לבני דורי” – “עייפתי לסמלים. לצו שמים. לצו לבי. לצו מורי דורי. מחצית חיי! דייני… פעמיים טענתי את צלבם. חלף תורי… לא עוד! עכשיו איני רוצה לשמוע מלים רמות מפת־ערבית”. עתה, אחרי המלחמה, שילח חצים שנונים בבני דורו, שסירבו לשרת בצבאו של משיח. האחרים החזיקו בדעות חדשות או ישנות, אם ביד רפה ובלב מהסס, או ביתר תוקף, ואילו הנחות היסוד על הקשר שבין ספרות וחיים לא נשתנו. שאלת “מעורבותו” של הסופר, שמציגים אותה מדי שנה בחג העצמאות לנבחרת העונה האחרונה, אף פעם לא היתה שאלה אמיתית.

ה“מעורבות” היא תמיד תגובה בלתי אמצעית. החלטה אין כאן. מי שסבור כי סופרים ומשוררים שייכים למעמד דל גאה, שאצילותו מחייבת אותו להחזיק ברעיונות מסוימים דווקא, רכים ויפים ובחותמה של חולשה נלבבת, תובע ממנו להסתגר בד' אמותיו. מי שסבור כי המשורר הוא אזרח ככל אזרח אחר – אינו מציג שאלה על מעורבותו של הסופר אלא פשוט שואל מה דעתו, שאלה שמציגים לפעמים גם ל“איש ברחוב”. לא מן הנמנע שדעתו של זה תהיה שקולה יותר מדעתו של משורר, המוחזק בעיני עצמו נביא.

תמורה של ממש התרחשה דווקא במשמרת הצעירה יותר. פריצת הדרך שלה – בלשונם של הצופים מן הצד האוהבים לתאר את התמורות הדקות בשדה ספר כקרבות הבקעה בשדה הקרב – עמדה בסימן ה“אוניברסלי”. מהפכה היפה לשעתה. ספרות השקועה בעצמה, כדאי להזכיר לה שהעולם הוא גדול ויצורים בו הרבה, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. בראשית דרכה ביקשה המשמרת הצעירה להשתחרר מן הדרישות החינוכיות המופלגות שהציג לה עולם המהפכה, אשר לא אמרה לו לאו אך גם הן לא יכלה לומר לו. מטעם זה ביקשה להאמין כי חלפה עברה התקופה שבה היה העולם מאוכלס ישויות פוליטיות מנוגדות, שסכסוכיהן חורצים גם את גורלם של מי שאין להם עניין אלא בעצמם ובבשרם. אולי מטעם זה היו בה מי שהיו סבורים כי יש לבחון מחדש את הזיקה שבין יחיד לציבור, ואולי אף לגרש את הציבור מן הספרות. עבר זמנו של האדם כיצור חברתי, אמרה הבחינה המחודשת, והגיעה שעתו של האדם המופשט, שיצריו לא נשתנו מיום שהרג קין את הבל ושכם עינה את דינה, ועל כן אין טעם לטעת אותו במקום ובזמן. תמהני מי יסכים עמי כי היצמדות זו אל הכלל האנושי היתה תגובה של אכזבה מאפרוריותם של חיים בלי חלום במדינת ישראל בעשור הראשון לקיומה, וכן השלמה עם קוצר היכולת “לכבוש את העולם” ולשנותו. מכל מקום, הלך נפש זה שב והוליד את “ספרות האני”, שידעה תקופת פריחה קצרה גם בספרות העברית בין שתי מלחמות עולם.

זרם ספרותי זה העניק לנאמניו הרגשה של שלמות ההוויה, דבקות במשימה האמנותית, חדוות החידוש, עם הכרה של יתרון ערך על קודמיהם, המדשדשים במקום אחד בלי לחוש שנשתנו הזמנים. כיוון שספרות זו התקבלה בזרועות פתוחות בארצות התרבות, שם יהודים משכילים ודקי רגש עייפו מלכבד את הרעיון הציוני, שדן אותם לגלות בארץ מולדתם, יכלו המוכשרים שבחבורה לבטוח בעצמם, כי לא כשרונם בלבד הוא שעמד להם, אלא גם התפיסה הנכונה את רוח הזמן.

מלחמת ששת הימים, ומשיחיות השקר שהולידה, אילצה את הכול לבחון מחדש את הזיקה שבין היחיד לציבור. בעולמה של ספרות חל שינוי ערכין של ממש. נתבטלה, כמדומה, החלוקה הפשטנית שבין מי שמדברים בגוף ראשון רבים ובין מי שנוקטים גוף ראשון יחיד. אלה ואלה חדלו להציג את השאלה על ה“מעורבות”. זו זכתה ללגיטימציה אף אצל מי שראו את עצמם כמבשרי “האוניברסלי” בפרובינציה המזרח תיכונית המבקשת להיות אור לגויים. רבים מבני ה”דור האורבני” – כך מכנים אותו בעלי מגֵרות, להבדילו מ“דור המדבר”, שהלך תחילה בשדות – נהיו פוליטיים אף יותר מקודמיהם. טובים שבו ראו חובה לעצמם לדבר על הכאן ועתה.

ואף מי שהשקפותיו אינן מציקות לו בדרך כלל כחשבון הבנק שלו, חש צורך לחרוג מד' אמותיו ולחתום על עצומה כלשהי. תחילה לא היה זה אלא שינוי חיצוני: בעל מצפון אי אפשר לו להתעלם מן המציאות, הרצופה מעשים שאי אפשר לעבור עליהם בשתיקה, ועל כן ייתן להשקפותיו ביטוי במאמר, אך על יצירתו ישמור מכל משמר, שלא ידבק בה מרבבם של ענייני דיומא. לימים ייעשה החיבור הזה הדוק יותר.

א. ב. יהושע, אשר כל מי שפגש בו באקראי מתיר לעצמו לכנותו “בולי”, כל כך הוא פתוח לזולתו, בראשית דרכו היה חצוי: ביצירתו ביקש לברוח מן המציאות ובמאמריו – לתקוף אותה. בקיץ תש”ל תיאר את פניה האכזריים של המליצה הציונית, המעלה את בניה לעקדה. ובזה הלך בדרכו של אבי, שאמר כי ה“אנחנו” הוא אויבו הגדול של ה“אני”. אותה שעה עצמה נקט, במאמרים ובנאומים פומביים, עמדה של איש ציבור. ב“המאהב” כבר התיישבו השקפותיו בתוך השורות עצמן, כחלק בלתי נפרד ממעשה האמנות.)


ההיסטוריה, כנראה, ערמומית מן הספרות. אין היא מוכנה להניח לזו להתחבר רק אל תולדות הספרות. גם אם תסתגר בד' אמותיה, לא תוכל הספרות להיפטר מזמנה וממקומה. גם הניסיון לברוח מן המציאות נכנס לדברי הימים ומעיד על המקום ועל הזמן.


 

כו. ספרות בחדשות

בימים שכיהנתי ברשות השידור – 1967־1975 – תבעו נציגי הציבור מעורכי החדשות להקדיש עתים לתרבות במבט לחדשות. מדוע תבוסתה של קבוצת כדורגל היא ידיעה חשובה ואילו ספר חדש אינו “חדשות”? היה שואל נציג הציבור שצורף לוועד המנהל כפרקליטם של אינטרסים רוחניים.

מנקודת מבטו של עיתונאי מקצועי זוהי שאלה קנטרנית. נפשו כבר עייפה מן הדיון הזה. לא די לו בפוליטיקאים, התובעים ממנו להפיץ ברבים כל גמגום שלהם, עליו לתת דין וחשבון על מעשיו גם לשוחר התרבות, שאיננו תופס כי מקום במהדורת חדשות אינו ציון לשבח? הלא הכול יודעים כי מוות הוא בגדר חדשות ולידה לא, וכי רצח עושה כותרות ומעשים טובים לא. בית שנהרס מעלה אבק על המרקע, ואילו בית שנבנה לא יכירנו שם מקומו, אלא אם כן גנבו ממנו קצת חומרי בניין. יתר על כן, ספרים הרבה נדפסים יום יום. מי במחלקת החדשות בקי בזה די צורכו לפסוק איזה מהם חידש משהו?


(לבסוף פסקו: ספר שראה אור אינו “חדשות” ואילו ספר שזכה בפרס – כן. אולם כיוון שהזמן קצר והחדשות מרובות מצאו שאי אפשר לציין את כל הפרסים, אלא את החשובים שבהם. וכך האצילו את סמכות ההכרעה לגבי חשיבותו של אירוע תרבותי ל“גורם חיצוני”, ונפטרו מן המכשלה הזאת.) פרק זה יפטור עצמו מן המחלוקת, איזו ידיעה מתחום התרבות ראויה להיזכר במהדורה היומית. מימי לא סברתי שמחלקת החדשות בטלוויזיה יכולה להכניס שינוי ערכין בעניין נכבד כזיקתו של הצופה לתרבות. אמנם, מיקומן של עובדות בכלל העניינים הראויים לדיווח, יש בו כדי לקבוע להן מעמד בתודעתו של צופה שאינו חקרן, אך שיבוצם של ענייני התרבות במהדורת החדשות אינה יכולה לתקן מה שנתעוות בתמונת עולמם של שניים מצופי הטלוויזיה הנפוצים ביותר – התם ושאינו יודע לשאול. כאפרוח, הכרוך אחרי החפץ הראשון שראה לנגד עיניו כשבקע מקליפתו כאילו הוא אמו הורתו, ואפילו מטאטא יכול להוליכו אחריו, כך צופה זה – ערכי חיים מקובעים בתודעתו על פי שיעור הזמן שמקדישה להם החברה שבה בקע מן הקליפה של עצמיותו ונהיה חלק מן הכלל. כשם שאדם לומד לאהוב את המוסיקה שמרגילים אותו בה, כך הוא לומד לכבד את התרבות שמשודרת אליו מאמצעי התקשורת, המקובלים עליו כקול המון קול שדי. מאלה הוא מאמץ לעצמו סגנון חיים ונוסח של זיקה אל הזולת. “אהוב לא טבע ילמדנו אלא פסוֹלתו של הרומן,” קבל יבגני אונייגין. הטלוויזיה מיטיבה לעשות זאת מן הרומן. מי שמשבירים לו ערכים של חברה אמריקנית, כפי שהם באים לכלל ביטוי בסדרות הללו, המספרות לעניים כמה קשים ומרים חייהם הזוהרים של העשירים, לא מן המקור הזה יוכל לשאוב עידוד לערך הסגולי שהוא נותן לשאלות התרבות. הוא יצטרך לבקשו במקום אחר.

בימים שהייתי מעורב בענייני הטלוויזיה סברתי, שאמנם חשוב שיוקדש גם לענייני התרבות מקום טוב באמצע, אולם חששתי, שאם תיכנס הספרות לשורת האירועים שמדווחים עליהם ביומן החדשות לא תצמח לה מזאת שום תועלת. כדי לזכות לדיווח ב“מבט” תצטרך להיות קרובה לרצח יותר מאשר ללידה. ה“מכסחים” חשו בזאת ולמדו לחולל שערורייה בכוס מים כדי להישמע ברבים. מן השיבוץ בחדשות אפשר ללמוד רק זאת – מי In ומי Out. מה שבאמת נתחדש בתרבות בקושי יש לו מקום בתכנית המוקדשת כולה לשאלות התרבות. אף שם לא יוכלו להעמיק בזה. ובדרך כלל יעסקו בעניינים המבשילים בחשאי כאילו הם נערכים על מסלול המרוצים. אף על פי כן מוטב שידווח מפעם לפעם גם בחדשות משהו על “תרבות”, כדי שלא יחשוב התם כי עסק זה כלל אינו על סדר היום. החכם והרשע ממילא אינם ניזונים בבית התמחוי הזה.

לימים התברר, שהיה יסוד לחששותי. ניצול הטלוויזיה כמקדם מכירות של ספרי העונה גרם נזק יותר משהביא תועלת למו"לות בישראל. קצת ספרים נמכרו במספר רב של עותקים, וספרים טובים, שיכלו למצוא להם קהל אוהד, אבדו בתוך ההמולה הכללית. הייתי חלוק בעניין זה עם הפרופסור מנחם פרי, אוהב ספרות בעל אבחנה דקה, שמצא בידו כוח לעטור בזרי דפנה כל מי שהוא חפץ ביקרו. כוח שמצא בידו, לא ידע לרסנו. פעם אחת היכה על חטא שחטא בהפרזה. ואני הייתי סבור, כי לא השימוש בערך ההפלגה הוא הטעות, אלא השיטה. ספרים אינם מתחרים זה בזה, אלא משלימים זה את זה. יחסי הציבור לספרים אין תפקידם אלא לדווח על קיומה של הבחירה, ולהניח ליצירות לדבר בעד עצמן. כרופאים וכעורכי דין חלה גם על משבירי תרבות חובת הדיסקרטיות. יחסו של הקורא הטוב לספר שנגע בלבו הוא בזיקתו של אוהב לאהובתו. כלה שמכריזים עליה שהיא שווה לכל נפש עלולה לצאת לתרבות רעה.

בדיעבד נתברר שרעיונותי יפים לאוטופיה. החדש, כמדומה, אי אפשר לו בלי יחסי ציבור. בימים של התפוצצות האינפורמציה והיצירה, שפע השמור לבעליו לרעתו, עלולה יצירת מופת לנבול באין רואה בלי כָּרוֹז המכריז ומודיע על קיומה. לפחות בתחום אחד, האמנות הפלסטית, הציבור במבוכה גדולה כל כך, שאין האמן יכול לעשות אף לא פסיעה אחת בשוק האמנות בלי הפרשנים, ששרירות טעמם חורצת את גורלו. אמן עני חשוב כמת, וציור שפניו אל הקיר כאילו אינו קיים. אמן, שאין לו פטרון, המכריז ומודיע שהוא האיש שאמר את המלה האחרונה, אפשר שלא יצליח למכור תמונה אלא לקרתן אמיץ, שאיננו מתבייש לאהוב מה שהוא אוהב. במוזיאונים לא תהיה לו דריסת רגל. בתערוכות של היצירה האמנותית בת זמננו מתחרים הכול על החדש מכל חדש. הצורך לחדש תמיד חזק כל כך, שכבר יש מהלכים להשקפה, האומרת כי יצירה אמיתית היא זו שהתיישנה ברגע שנוצרה, וכי עצם ההחלטה השרירותית לכנות מעשה אין תועלת בו בשם יצירה אמנותית הוא שעושה אותה למה שהִנה, וכל השאר טפל לעיקר. ברגע שמוציאים את הרעיון מן הכוח אל הפועל כבר הוא מיותר. ערכים אסתטיים הם עניין חמקמק כל כך בימים שכיעור נכון נאמן עלינו יותר מיופי כוזב, שלא כדאי כלל להתעסק בהם. במוזיאון יוקרתי אחד בבוסטון ראיתי יצירה ש“עובדת” כל יום, כפקיד מהוגן, שמונה שעות – מתשע עד חמש. וזה מעשה היצירה: מנגנון חשמלי, סבלני בלי גבול, שופך חול על הרצפה. בכבות האורות – שובת גם הוא. בלילה באים הפועלים, מחזירים את החול למקומו ומטאטאים את הרצפה. למחרת היא נולדת מחדש. היצירה ההיא, אני מניח, שוב אינה קיימת. אבל המלים שהיו כתובות בתכנייה, קיימות. למלים משך חיים ארוך עד אין קץ. שני הכרובים, “זהב מקשה אחת עשה אותם משני קצות הכפורת”, אבדו במדבר. תיאורם יתקיים עד סוף כל הדורות. המלים שפירשו את היצירה ההיא בבוסטון אינן זכורות לי, אך זכור לי שביטאו את העיקרון האומר, כי החידוש הוא האמנות.

אולי מטעם זה בספרות העניינים אינם יגעים כל כך. שכן כל אדם מכיר, ושופט, את הכלים שמהם היא בנויה. קשה לחדש מלים בלי הסכמה כללית. ואף צירופיהן שבויים למוסכמות. וכיוון שאין מוכרים את היצירה הספרותית, בלעדית, למי שמשלם בעדה מחיר מופקע, אלא מציעים אותה לרבים ככל האפשר במחיר שווה לכל נפש, חדשנות צריכה שיתוף פעולה מצד הקורא. יחסי ציבור ליצירה ספרותית שאין סתם בר דעת יורד לסוף דעתה יכולים להביך אותו. אפשר שיקנה ספר שמדברים בו, ספק אם יקרא בו. יחצנים יכולים לתת את הבכורה לאפנה מסוימת. אבל אין בכוחם לזרז את התנועה האטית של התמורה.

הקשר בין היצירה האמנותית והדיווח עליה היא שאלה טפלה לעיקר. השאלה המעניינת יותר היא מה באמת זיקתה של התרבות אל החדש, ומנין הצורך של האמנויות להתחדש תמיד?

הצורך הזה הוא עניין עמוק. וזאת, אף כי המפוכחים שבסופרים יודעים היטב כי המבקש לחדש בספרות צריך לשתיים: או לבערות מבורכת, שתחסוך ממנו את גלגוליהם של חידושים שהתנפצו אל חומת היש העומד לדורות; או – לענווה. זו אינה קשה למי שהולך בדרכי קודמיו ואומר לנפשו כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. המחדש אין לו ברירה אלא למשוך את העין. והרי סתירה: חילופי משמרות אינם מתרחשים לתרועת חצוצרות; אך בלי שתוקעים בשופר אין יודעים שהתחילה שנה חדשה. מה שבאמת התחדש בתרבות אינו מתגלה אלא שנים הרבה אחרי שהתיישן. עדיין לא גמרנו לאכול מפירות החרוב שנטע חוני המעגל. עצם השימוש במלה “נובלה” היא התחייבות לחדש דבר מה. משימה בלתי אפשרית, יאמר איש העט הצנוע, אחרי ביקור בספרייה ציבורית. מה עוד אפשר להוסיף על מה שכתבו גאוני כל הדורות? יחידי סגולה יכולים לעמוד באתגר הזה. רבים המתפרצים ומעטים הקרואים, תרתי משמע.

במחווה של ייאוש מתנפל הסופר הטירון על הצורה וסותרה כמיטב יכולתו. אין מספר לחידושים שאפשר לחדש בתחום הזה. אפשר להפוך את סדר הזמנים, לפרוע בתחביר, לקעקע את הדמויות כדי לחפור מתוכן את השיגעון המסתתר בחביון נשמתו של הנבון, להניח לחלומות להתהלך בין הבריות כמלאכים, ולקפוץ לתוך הנפשות הפועלות ומתוכן החוצה כמכשף זה, המסוגל להתגלגל בנסיך או בצפרדע חליפות.

אבל להטוטים אלה כבר מאה שנים אינם בגדר חידוש. חידושי צורה מודרניים למהדרין כבר נוסו לפנים, גם בספרות העברית. מה שחידש אבי ב־1930 ב“דודאים” – שם נמנע ה“אני” ממגע בזולת על גבי מצע של עובדות והוא מסתפק בכוח האצור בהגות כל חושפת – אין צורך לחדש שנית אחרי חמישים שנה. גם הניסויים במופשט חדלו להיות חידוש בשנות השלושים למאה. ספרות המופשט, המתפשטת מגשמיותה של הריאליה שבאה לכלל ביטוי בעלילה, ראתה את עצמה כאחות תאומה של האמנות הפלסטית, שהמופשט היה לדידה מפלט מן המצלמה, המיטיבה ממנה לתפוס את הרגע. היא שאבה עידוד גם מן הזרם החדש במוסיקה, שוויתר על מבנים קבועים והרמוניות מרגיעות. אך המלים, שלא כצבע, האבן והכלים המפיקים את הצלילים, אינן חומר אלא ישויות מופשטות. צירופיהן, היוצרים משמעויות חדשות, רובד על רובד, כולם בתחום המופשט, ואולי אין צורך להפשיט עוד יותר את המופשט מלכתחילה. דומה, שמטעם זה עלו בתוהו כל הניסיונות להיפרד פרידה גמורה ומוחלטת מן החיים ולשכון כבוד במחוזות החלום והמחשבה. אף חדשנים שבחדשנים נאלצו לשוב ולהתחבר אל החיים, שהחלום והמחשבה הם מהם ובם. גם בכפרנו העני נעשו כבר המאמצים להיפטר מחוק הכובד של מוסכמות העלילה הבדיונית ולרחף בחלל בדוי עוד יותר, כדרך שריחף אברהם חלפי, שחקן, רקדן ומשורר, מעל הבימה, בתקווה שיום אחד אולי יצליח להישאר שם ולא לנחות כלל על הקרשים. כך עשה מנשה לווין המספר בשנות השלושים, ואחריו, ארבעים שנה לאחר מכן, סופרים צעירים הלהוטים לחדש דבר מה משלהם. תמהני אם יש טעם לחזור שנית על ניסוי שמוצה במעבדה משוכללת. הסופר, כרקדן, סופו שהוא נוחת על רגליו.

“יש חוק גם לדמויות בדיוניות,” כתב סארטר. “החמור שבהם הוא זה: המספר יכול או להעיד עליהן או להיות שותף לעבֵרה, אבל לא שניהם בעת ובעונה אחת.” גם החוק הזה הופר עד לבלי חוק.

ניסיונות נואשים אלה לחדש בצורה מיוסדים על ההנחה, שבתוכן כבר אי אפשר לשנות הרבה, ורק בצורה אנחנו יכולים לעשות כבתוך שלנו. ה“תכנים הגדולים”, כך סבור מי שנשען על ההנחה הזאת, קיימים ועומדים מדורי דורות. מה כבר אפשר לחדש אחרי ספרי הקודש והמאורות הגדולים של הספרות, ששאבו מהם מלוא חפניים חול? התוכן, אומרת סברה זאת, כבר נסחט עד תום, ומה שכתוב במשלי, קהלת, שיר השירים, והמיתוסים רבי התפארת של העת ההיא, עודנו תקף עד עצם היום הזה: האדם לא השתנה הרבה מאז, הנשמה שברא לו האל היא אותה נשמה עצמה, רק כובע חדש חבש לראשו. נשמה אין הסופר יודע להנדס, אבל כובעים הוא יודע לתפור. כמוהו כפעוט זה, שנתנו בידיו חומר לצור בו צורה. הפלסטלינה היא תמיד אותה הפלסטלינה. הוא יכול לצור בה דובי או כלבלב – ולרוע המזל קשה להבדיל ביניהם – אבל אין הוא יכול לעשות פלסטלינה.

שורש הטעות, המולידה כל כך הרבה להטוטים מיותרים, היא המחשבה ש“תפקידה” של הספרות הוא לתת ביטוי לשאלות הנצחיות. ואמצעי שכבר נוסה, ועלה יפה – כפרוזה הנהירה של הדורות הקודמים – שוב אין בו צורך. יש לבקש דרכים חדשות כדי להשקיף על הנצח מבעד לעדשה של טלסקופ משוכלל יותר.

על פי השקפה זו, היומיום הוא רק הקולב, שעליו אנחנו תולים אדרת זו, שלעולם לא תתבלה. ואני סבור שההיפך הוא הנכון. הניסיון להיות לפה לשאלות הנצחיות אינו מעניק לספרות מימד של עומק. הטיפול הזהיר, באיזמל הדק של אמנות הביטוי, בשאלות לוקליות אינו מרדד את הספרות אלא דווקא מעמיקה. השאלות הנצחיות אינן זקוקות לספרות לשם הארה נוספת. דווקא השאלות ה“לוקליות” הן אלו שבמבוכיהן אנו אובדים, כתינוק שנשבה.

בדרך כלל, מקישים מן הידוע לשאינו ידוע. ועל כן אומרים “עזה כמוות אהבה” ולא “עז כאהבה המוות”. המוות, המחובר לנצח חיבור הדוק ביותר, מובן לכל ילד, אף כי איש מאתנו לא היה שם. ואילו האהבה – מי לא היה שם? – אינה מובנת כלל. היא שצריכה דוגמה ומשל.

כך גם השאלות הגדולות והשאלות הקטנות. הראשונות אינן צריכות לספרות, הן מובנות מאליהן. ממובנותן אפשר להקיש על הכאן ועתה, שהוא בבחינת הנעלם הגדול.

הווה אומר, הספרות היפה אינה חיונית כדי להבהיר כמה גדול הוא האוקיינוס. הרגש האוקייני מוכר לכל מי שראה ים במו עיניו. הספרות היפה היא כמיקרוסקופ הזה המלמד מה יש בטיפת החיים שמינה לנו הגורל. רק היא יכולה להניח את חיינו הקטנים מתחת לזכוכית המגדלת ולהראות לנו מה יש שם ומה אין שם – כמה מים זכים, וכמה חיות זעירות הטורפות זו את זו, וכמה מפסולת קיבתו של כריש, וכמה חום ואור הצליחה השמש להחדיר לעומק המצולה. מנקודת מבט מדעית טהורה אף השמש וכל צבא השמים אינם נצחיים.

כל האמור לעיל אין פירושו שחדשנות היא יומרה ריקה, וכי דרך שסללו קודמינו היא הדרך ללכת בה עד תום בלי לפנות מחכמה יהודית לחכמה יוונית וחוזר חלילה. דרכי ביטוי אינם כשביל רועים זה, רגליים רבות סללוהו, שמוטב לסייר לדבוק בו, לפי שקיצורי דרך רק מאריכים אותה. בספרות הצמודה לחיים אין מטרה רחוקה, שכל הדרכים מוליכות אליה, אלא אינספור יעדים, אשר לכל אחד מהם מוליכה דרך אחרת. ומזה הטעם אין מספר גם לצורות שנזקקת להן הפרוזה המבקשת לומר משהו מכאן ומעתה, אשר אם יתרחש לו נס יהיה יפה גם לשם ולעת אחרת. ה“נס” הזה אי אפשר לו בלי אחדות התוכן והצורה. ועל כן ייחודו של התוכן הוא שתובע צורה ייחודית לעצמו. אין כלי אחד יכול להכיל מה שאינו מדוד במידתו. המוצק אינו נכנס לכד והנוזל ידלוף מן הקופסה.

משמע, לא הבריחה מן החיים ולא ההתכוונות אל הנצח הם שתובעים מן הצורה להתחדש תמיד, אלא דווקא ריבוי פניה של המציאות ומספרן הגדול עד אין חקר של זוויות הראייה.

מטעם זה אנו חושדים בסופר, המכניס כל כתביו לתבנית אחת, שיבש מקורו. שכן אילו באמת היה דבר חדש בפיו, כי אז היה נאלץ לבקש לו צורה ההולמת אותו. מבשרי חזיתי. בראשית דרכי ביקשתי לחדש בצורה, ולא מצאתי יפים לזה מאשר סיפורים המרחפים בעולמות עליונים. “סיפור על החלון המשובץ” ו“שלום ידידי” היו דו שיח עם עצמי, שגם אלוהים משתתף בו, אורח קרוא. עד מהרה היתה הצורה ה“מודרנית” ההיא למיטת סדום, שאילצה אותי לקצץ מן הראש או מן הרגליים.

החיים היו חזקים מן הנטיות ה“אמנותיות”, והמלחמה שסערה סביבי כפתה עלי לזכור לא רק מנין באתי אלא גם להיכן אני הולך. הריאליה התפרצה אף לתוך הלהטוטים המודרניסטיים שלי כמין התחייבות מוסרית. שנים אחדות נכתבו כל סיפורי מזווית הראייה של אידיאליסט המגונן על עצמו מפני אכזבה, ועל כן גם דמו זה לזה בצורה. אולם כבר ב“אבן על פי הבאר”, 1956, שאפשר לקרוא בו כרומן היסטורי – ולא כך היה בעיני לפי שראיתי את חיי בעת ההיא כדבר הנגזר מן הערכים והמושגים שנטבעו בתקופה שדן בה, 1919־1921 – היה עיקר תשומת לבי נתון לעניינים שבצורה. שוב לא היה לי ספק שאין שני תכנים שונים יכולים להזדקק לצורה אחת. שכן זו הִנה דבר הנגזר מן התוכן ואין היא לבוש עליו. בספר ההוא, בכל פרק רק נפש אחת הוגה מחשבות וכל היתר אינם נגלים לקורא אלא במה שאמרו ועשו. כל אירוע נסקר מזוויות ראייה שונות ובסגנונה של הדמות ההוגה. “ראשומון” עדיין לא הגיע עדינו, אבל הטכניקה הזאת, המאפשרת לערער על אמיתות, נתבקשה מאליה לשם ספירת המלאי של עולם הערכים של ארץ ישראל העובדת, שהיה זקוק לספקנות, כמין אבן שהוטלה לתוך מים רוגעים, כדי לעורר בו ריגוש כלשהו.

(אנשי העלייה השלישית קיבלו את המאמץ לגול את האבן ההיא מפי הבאר בלי ברכה, לפי שעדיין לא מסוגלים להשלים עם הרעיון, שהספק הוא אבן החכמים.)

אף בספרים אחרים נזקקתי לצורות ייחודיות, אך לא כדי “להדהים את הבורגני”, אלא מטעמים שהתוכן גרמם. ב“גוף ראשון רבים” בחרתי לתת בפי מגמגם דברים בגוף שני הואיל והיה לי יסוד להניח ששיטת המקפים, המייחדת דיבור מתלעלע, קשורה בתודעתו של הקורא עם הבדחנות שנטפלת בדרך כלל ללשונם של מגמגמים. כדי לעקוף תגובה של תפלות,שאינה הולמת את חייה רבי העצב של הנפש הפועלת בספרי, העתקתי את המבוכה ואי הנוחות הכרוכה בגמגום אל הקורא, שאינו רגיל בגוף שני. כיוון שכך, נתתי גוף שלישי בפי הצעיר שבחבורה, ללמד על ניכור מסוים, וגוף ראשון בפי הזקן שבחבורה, המדבר בגוף ראשון על הקיבוץ ועל העם היהודי וצער העולם הוא לדידו עניין פרטי שלו.

אף צורתו של “עצם אל עצמו”, כמין יומן, לא באה אלא לטעת דגש חזק בבדידותו של אותו אדם, ששגגותיו הם אוצרותיו. “רביעיית רוזנדורף” נכתב חמש פעמים גוף ראשון לא כדי לאשש בדוגמה שיטת ראשומון, שנזקקים לה גם כאשר אפשר בלעדיה, ומרוב עיון בה סופה שתתיישב כערך בלכסיקון לענייני ספרות, אלא מפני אילוצים של תוכן. כל חבר ברביעיית כלי קשת חייב לשמור על ייחודו כדי שהמוסיקה שמבצע הגוף המוסיקלי המכונה רביעייה לא תפורק מערכיה. התוכן, איפוא, הוא שקבע את הצורה, והצורה היא ש”עשתה את המוסיקה".

אבי היה סבור ש“העולם משול ללוח כתוב, שכל הבא לכתוב עליו מגילה חדשה חייב למחוק מן הכתוב”. תמהני אם יש צורך בזה. הכתוב החדש מוחק את הישן, אם אכן ישן הוא, והישן מוחקו אם לא חידש דבר. המשל הערבי אומר: המלה המדוברת – ציפור, פרחה ואיננה; המלה הכתובה – אבן; תשליכנה לנחל, בקיץ תימצא. היום, כשהכתוב שופע כנחל איתן בחורף, המלה הכתובה היא מים. עד שלא יתאדו לא נדע מה שקע על קרקע הנחל. בהתחדש התוכן אין צריך למחוק מן הכתוב כלל. שכן החיים משתנים בלי הרף. ומי ששומר על זיקה הדוקה שבין תוכן לצורה חידושיו באים מאליהם, מן הברית ההדוקה הזאת שבין הריאליה ובין התמונה, שבה היא משובצת.

שינויי צורה הם דבר חיוני, שכן אין התפתחות בלי שינוי מן הצורה וקריאת תיגר על הלך נפש שליט. אולם כל האומר: מכאן ואילך “רק כך” וכל הישן בטל ומבוטל אינו מחליף אלא דפוס בדפוס – עריצות אחת באחרת. רק האומר “גם כך” יכול שיוסיף משהו לאוצר התרבות. שינויי צורה נחוצים מתרחשים מספר לספר ולפעמים גם בתוך ספר אחד כמה וכמה פעמים. אך שינויי צורה אינם מהפכה. מהפכה היא שינוי עמוק, שלעתים קשה להבחין בו. השינויים העמוקים באמת מתרחשים במעמקים ומצעדם אטי הרבה יותר. לפעמים שניים שלושה דורות, שהיו חלוקים זה על זה בשאלות הצורה, ומחקו זה את זה מתולדות הספרות, מוצאים את עצמם לבסוף בסירה אחת. כולם כאחד חוללו את השינוי הדק מן הדק מן הכתוב הזה, שכבר אין למוחקו, שכן הוא שייך ל“ישן נושן”, שאוכלים אותו אחרי שמוציאים ישן מפני חדש.

תמורות של ממש רשומות בדברי הימים, ולא על לוח השנה. קצבן הוא עניין שנמדד בשינוי קיצוני בהלך נפש ולא בשעון עצר קצר נשימה. שעותיהם של ילדים קצרות וימיהם ארוכים. שעתו של זקן ארוכה וימיו קצרים. לבן העשר, מה שאירע לפני חודש הוא עבר רחוק. לבן העשרים – מה שהתרחש לפני שנה. בן השלושים מחלק את חייו עשורים עשורים. לבן החמישים – עשרים שנה כיום אתמול. לבן השמונים, שלושים השנים האחרונות הן הווה.

כשאני נתפס להגות פילוסופית על תמורות העתים עולה לנגד עיני דמותו של ישעיהו דוד זילברבוש, סופר עברי נשכח מלב, שנולד ב־1854 בגליציה ומת ב־1936 בתל אביב. תמהני אם הייתי יודע על קיומו אילולא גר בשנתיים האחרונות לחייו בדירת הורי, בחדר שהיה לפני כן מערכת “כתובים”. ראיתי אותו יום יום, אבל אינני זוכר שדיברנו זה אל זה. הוא היה בן שמונים כשבא לגור עמנו ולבו לא היה פנוי לילדים. נולדנו מאוחר מכדי שיתעניין בנו. כמעט כל מי שנולד במאה שלנו היה לדידו פרי בוסר. הוא היה אדם שקט מאוד, המהלך על בהונות בפרוזדור ורק על משכבו בלילות נאנח. אנחותיו הכבדות עוררו בי אז את המחשבה שכל הזקנים מיואשים. הוא מת בנשיקה, בחשאי. רק אחרי שעלה ריחו גילתה אמא שהלך לעולמו. ימים רבים עמד בחדר שנתרוקן מיושבו ריח מותו, עד שנפוג ונשאר רק בזיכרוני.

אחרי שנים הרבה עלה בדעתי שהכרתי אדם שנולד בזמן שברהמס היה בן אחת עשרה, וכשמלאו לו שבע שנים פרצה מלחמת האזרחים באמריקה. פרץ סמולנסקין, שאלת מבחן בשיעורי הספרות, היה ידיד קרוב, שבצלו קמל. כל שהתרחש בתרבות עברית ויידיש ממחצית המאה התשע עשרה עד מאורעות תרצ”ו נתן בו אותותיו. אך יצירותיו לא מצאו להן קהל עברי בארץ ישראל. אילולא הלכסיקון לספרות העברית בדורות אחרונים אפשר שהייתי שוכח את שמו. מהדורה מחודשת עלולה למחוק אותו מדפיה. עיקר יצירתו, מאבק על נפשו של נוער שאף לא אחד ממנו עודנו בחיים, חתם בשמות בדוייים: איש יהודי ובן ישראל – חייל נאמן בשירות הקִדמה העברית. הוא נדד ממקום למקום, ולא בנה לו בית, עד שמצא שחובת ציון חשובה מחיבת ציון והניח לגלים שיטלטלוהו, כמו ספינה טרופה, לחופי ארץ ישראל. שם מצא מנוחה נכונה ונשתכח מלב.

כשבא לביתנו כבר היה נציגו של הישן מכל ישן. הוא כתב זיכרונות על סמולנסקין, סלקינזון, ליברמן, ראובן אשר ברוידס ובני דורם. את ה“חדש” לא הבין. אמנם, גנסין נשא חן בעיניו, כך אמר לאונגרפלד, נושא כליו של ביאליק, אבל “סגנונו אינו ברור ואינו מנופה”. בשנה שמת, ואני בן אחת עשרה, כתבתי את סיפורי הראשון, דיווח על חתולים ל“דבר לילדים”.

אין קשר של ממש בין כל העובדות הרשומות כאן, אף על פי כן דופק הזמן יש כאן. בתולדות הספרות, כבתולדות המין האנושי, אין המהפכה אלא מאמצת צורך אמיתי, שכבר אינו צריך הגדרה, כל כך עמוק הוא טבוע בלב. בדורו של אבי ובדורי, ואף בדור שבא אחרי, לא התרחשו אלא תמורות מעטות, וכולן בשטח ההפקר שבין חכמה יהודית לחכמה יוונית. תמורות, ששורשיהן נעוצים בעבר הרחוק, ימים שיצא היהודי מאוהלו וביקש להיות אדם. ולעניין זה, עדותו של אבי, אינה מיושנת יותר מעדותי שלי, אף לא מעדותו של צעיר המשוררים, הכותב עברית בתחביר אנגלי ולוחש לאהובתו בשפה עדכנית מה שתרגם קהלת מיוונית לעברית מקראית.


 

כז. מה נשתנה?

כמי תהום אלה, הנקווים בעמקי האדמה, ומהולים בהם כל הגשמים שירדו על הארץ מימות המבול עד גשמי העונה האחרונה, כך הספרות היא כל אוצר הספרים – החקוקים באבן, הרשומים על גוויל, המודפסים באותיות עופרת ובסדר צילום – מימי בראשית ועד ימינו אלה, ימים שכל אדם יכול לעשות ספרים הרבה באמצעות מדפסת ליזר.

הספרות היא “סיכום הכולל של כל המחשבות והרגשות הלאומיות לכל אופקי ביטוייהן וצורותיהן הספרותיים בזמנים השונים”, כתב ביאליק במסתו “הספר העברי”. ואילו הספרות היפה היא “כטיפה בתוך הים” לעומת השפע הכביר של הגות יהודית הנמסרת מדור לדור, הוסיף וכתב. רמז רק למתפרצים אל דביר ההיכל של תרבות יהודית באמונה שאפשר לחדש שם הרבה.

בווארשה חשבו אחרת: הספרות היפה, השירה הלירית וגמגומי הבוסר של פרוזאיקנים, המציצים לתוך נפשם ומעלים משם מכאובות ישנים חדשים, הם שיבראו לנו את התרבות העברית החדשה, שתחדש ימינו כקדם. היהודי החדש, האמין פרישמן, הוא איש אירופי במלוא מובן המלה – אדם באוהלו ואדם בצאתו.

בזה היה קרוב לברדיצ’בסקי, שהשליך יהבו על העברי החדש. יהודי שיצא מן הגטו וגילה, שיהודים קודמים ליהדות. היהודי שייכנס לתוך החיים האירופיים יוכל להקים לו שם נחלה תרבותית בלשון אמו. אך בעוד שברדיצ’בסקי הסופר השקה את השתילים הרכים של הרעיון החדש במימי השלולית העוברת ברחובו – מי אפסיים, שנשקפים בה פניהם העצובות של מוכי גורל, שדעתם אינה שלמה עם רגשותיהם – פרישמן אחז בבטוח. לחיזוק השקפותיו שאב מי תהום מבארות חפורים: הוא כתב בלדות ופואמות רומנטיות וסיפורים מתקופת המקרא. וכל היתר תרגומים. את דיוקנאותיהם של בני זמנו לא שרטט. אך לדור הצעיר יעץ ללכת בדרך חדשה ולכתוב רומנים. “החיים הנורמליים”, כך סבר, מניבים ספרות יפה, סיפורים, רומנים, נובלות ונובלטות. “לפי הסופר ולפי הקורא מן הטיפוס החדש,” כתב בעשור השני למאה, “מוכרחה להיות גם הספרות החדשה – ספרות יפה. היא האמצעי האחד שעל ידו נוכל למשוך את בנינו, שלא יבגדו בנו ובאידיאלינו ויישארו נאמנים עמנו. הספרות העתיקה שלנו היא גאוננו. אבל עלינו להראות את בנינו לא רק את גאוננו, אלא כי עוד כוח בנו להוליד, ליצור ולברוא, לא פחות מאחרים. לא הספר דרוש לנו, אלא הספרות; לא הבבליותקה המתה אלא היצירה החיה, לא הנשמה החנוטה המונחת בארון בדמות ספרים, אלא הכוח החי והמחייה המושך את הלב ולא רק את המוח.”

לדעת ברנר, ביאליק – “שכל גדולתו באה לו מפני איזה תריסרי שירים, שכל אחד בשעתו היה עובר כזרם חשמלי בלב העם…” – לא הגה הערכה יתרה למחקים את מעשי הגויים וכותבים רומנים אירופיים למהדרין. אף כי במסתו “הלכה ואגדה”, שהכתה גלים הרבה, הוא מעמיד זו לצד זו, לכאורה במדרגה אחת, את ה“הלכה”, היא החוק וכל שממנו ובו, ואת “האגדה”, היא האמנות וכל שעניינו בנטיית הלב, הרי בפועל ממש ניכר בו שאין הוא יכול לכבד את הספרות היפה כדרך שהוא מכבד את החוקים והמנהגים מן העבר. משחדל הוא עצמו מן השירות הגדולות שכתב בראשית דרכו, התמסר ביאליק כל כולו לנכסי צאן הברזל של האוצרות העתיקים מן הימים שבהם האגדה היתה כרוכה בהלכה ונגזרת ממנה. לאמור, אליבא דברנר, ביאליק מסר את חילו ל“נשמה החנוטה” ולא ל“כוח החי”. ואפילו חשד ברנר בביאליק שהוא רוצה להלביש ליהודי החדש טלית קטן ולהחזירו למקום שעתה זה יצא ממנו – לבית המדרש, אוהל שם הנחרב, אשר את כתליו הבטיח להחיות מערמות עפרו. מקום, אשר בו דנים בחרדת קודש ב“ביצה שנולדה ביום טוב” ורוקקים במיאוס לשמע סיפור אהבה.

אבק של זלזול בפרוזה הנכתבת בימיו עלה מדבקותו של ביאליק בכינוס נכסי העבר. כנזהר מלשתות מי אפסיים של החורף האחרון הקפיד לשאוב מים זכים מבאר עתיקה. בעקימת אפו הרג סופר עברי לא אחד. ולא מחמת שחצנות בלבד נאלצו נאמני החדש לקדש עליו מלחמה, אף כי לא חדלו מלהעריכו כערכו. אבי, שבנעוריו יצק מים על ידי ביאליק ובבחרותו פרש ממנו והתחבר אל פרישמן, שכן “היצירה החיה” היתה חשובה בעיניו מן “הנשמה החנוטה”, אף הוא לא חדל כל ימיו מן הניסיון להפיח חיים בגווילים מתים. בערוב ימיו הקדיש חלק נכבד מזמנו לכינוס המורשת היהודית, וכבר נרמז הדבר ב“ספר חתום”. כלום סתירה כאן? או שמא אלה באלה אחוזים. אין החדש יכול להבקיע מקליפה ריקה, ואין הישן מתקיים בלי שמניחים עליו רובד חדש. כמי תהום אלה, המתייבשים בזמן עצירת גשמים.

מחלוקת שבינו לבינו, שירש אבי מקודמיו ולא יישב עד יומו האחרון, נמשכת והולכת עד עצם הימים האלה. כמה אגדה צריכה ההלכה? וכמה חכמה יוונית יכולה לשאת חכמה יהודית? וספרות זאת, העוגבת על החולין, האם נתגרשה מן המסורת העתיקה של העם, או שהיא יורשתה החוקית? האם היא כספרי המינות הללו, שמוציאים נפש יהודי לתרבות רעה, או היא כשיר השירים, סיפור אהבה, אשר שלושה ספרים בלבד מבדילים בינו לבין אחרון הנביאים? בדורו של אבי יכלה השאלה הזאת לסכסך עם עצמו סופר עברי, ששורשיו בבית המדרש וצמרתו באירופה. בדורי, כבר היא מחלוקת בין שונים: בין מי שאין לו אלוהים אחרים מלבד הרגש המוסרי הטבעי, התובע ממנו להתנהג כאילו יש אלוהים, ובין מי שאלוהיו הוא ישות קיימת התובעת ממנו מצוות מעשיות. הראשון מוכן להכיר לכל היותר באלוהיו של שפינוזה, המסמל את אחדות כל הנברא, ואילו האחרון, גם אם אינו מוכר מים־קדושים על קברו של הבאבא־סאלי, אינו יכול לקבל שהרגש האוקייני הוא הרגש הדתי. לראשון, הספרות היפה היא הדו שיח שלו עם אלוהיו / האני העליון/ הנשמה היתרה, מחק את המיותר, ואילו לאחרון, הספרות היפה היא תפלות והבל ורעות רוח, והמשחית עליה את זמנו מתרחק מאלוהיו.


ספרות עברית חדשה לא היתה יכולה להתקיים בלי שתצא מבית המדרש. ואכן, לידתה באירופה, בהתעוררות התקווה לשוויון אזרחי, נעוריה בכיסופים לציון, ובחרותה בפרפורי הגאולה של המעשה הציוני. כיוון שהורתה ולידתה באידיאולוגיה – בין שביקשה לנתק את כבלי העבר, לצאת מן הגטו ולברוא לעצמה נשמה חדשה בבירה אירופית, ובין ששאפה להקים לעצמה היכל משלה בציון – לא יכלה שלא להיות בת חורגת של הספרות האירופית, שנולדה מתוך החיים עצמם, ובעצם הימים ההם חיפשה דרכים חדשות להתנתק מן האידיאולוגיות שביקשו להוליכה בנתיב צר.

כל ימיה נעה הספרות העברית בין שני המעגלות האלה. יש שנפרדה פרידה גמורה מבית המדרש, הסולד מעצביה וגילוליה, ויש שביקשה להתפייס עמו, במתן ערך של מדרש אגדה לשיר השירים החדש. יש שמָחקה את העבר וביקשה לחיות בהווה נצחי, השואב את ערכיו מרוח הזמן, כברומנים של דוד פוגל, ששלח ידו אל גחלתה של הפסיכיאטריה הנותנת פירוש חדש למצוקות ישנות: ויש שביקשה לשאוב מן העבר את עושר הזיכרון האצור בלשון ואת הסמלים הדתיים המעניקים ערך של קדושה לחיי היומיום, כבשיר העמל של שלונסקי בשנות בחרותו –

"עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כְּטַלִּית,

בָּתִּים נִצְּבוּ כְטוֹטָפוֹת,

וכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִים,

סָלְלוּ כַּפַּיִם."

בהווה צר, כקרומה הנסרק של אדמה יבשה, נלחצה הספרות העברית בין עבר מחופר היטב ועתיד אוורירי וחמקמק כערפילי בוקר.

מאתיים וחמישים שנה כיום אתמול. ועדיין לא נאמרה המלה האחרונה. אראלים ומצוקים נאבקים זה בזה – פעם זה גובר ופעם זה גובר. ואין זה מאבק שכולו רוח והמעשים אינם מתערבים. עובדות היסטוריות היתה להן השפעה מכרעת על טיבו, אופיו, ואורך ימיו של המאבק הבלתי פוסק הזה. הנה תקווה חדשה – והכול נמשך אל החדש; והנה אין ההגשמה דומה להבטחה, ומתעוררים געגועים אל תפארת העבר; הנה ניצחון במלחמה – וכבר יש מי ששומע בו פעמי משיח; והנה תבוסה – ומשיח השקר יוצא לשרוף בראש חוצות את כתבי החולין, המחלישים את הגייסות.

לשון אחר: הספרות העברית בדורות אחרונים נולדה מן המאמץ להתרחק מן ההלכה ולהתקרב אל האגדה. אך אין דין אחד לספרות שנוצרה בתקופת התקווה לזו שנוצרת לעת הגשמה. הראשונה דומה לנער שיצא מן החדר וגזז את פיאותיו כדי להיות אדם, ואילו האחרונה משולה לבחור שמימיו לא גידל פיאות, והוא שואל את נפשו היכן איבד את דיוקנו היהודי. מכל מקום, דבר אחד ניכר היטב בתולדות הספרות העברית – ככל שמתקרבים אל ההלכה, מתרחקים מן הספרות היפה. ההלכה איננה להבה, שמתחממים לאורה, אלא מים, שטובלים בהם. הסתכלות במים אינה רוחצת את הידיים. חייבים להיכנס פנימה. ומי שנכנס, על כורחו הוא מכבה את הלפיד של הספרות היפה.

כאילו לא די לו ליהודי בהתפכחות מאמונה אחת, תולדות הספרות העברית בעת החדשה הוא גם סיפורה של עוד אכזבה אחת. טובי הסופרים בדורנו, בין שתי מלחמות עולם, הם אנשים שהאמינו בסוציאליזם בנעוריהם והתאכזבו ממנו בבחרותם – השקפה זאת, בגרסות שונות, קראתי אצל סטיוון ספנדר האנגלי, איגנציו סילונה האיטלקי וארתור קסטלר היהודי. הערכה, שאין טעם לאששה בעובדות. מכל מקום, מי שדיברו כך לא ביקשו להעיד על עצמם, כאנטול פרַנס בשעתו, שהתפכחו בעוד מועד מרעיונות נעלים שאי אפשר להגשימם ורק כסיל מחזיק בהם אחרי שעברו נעוריו, שכן הם התפכחו באיחור, אחרי שהתמסרו למהפכה. הם לא דיברו על התפכחות אלא על אכזבה ממש, מפח נפש קורע לב.

האמונה שלהם באחרית הימים הקרובה היתה חזקה ממש כאמונתו של החסיד במשיח. הם היו נכונים להקריב את חייהם להגשמתה, ואכזבתם מקברניטי המהפכה חלה על הטבע האנושי: אם אין המהפכה החברתית אלא כלי להיפוך התפקידים – מנוצלי האתמול ייעשו מנצלי המחר – כי אז אין תקווה לחברה האנושית.

משחזרו בהם מן האמונה בסוציאליזם, יצירתם לא ניזוקה. ואולי אף נתעשרה. הם יכלו לשוב לחיים בלי אידיאולוגיה ברגש נכון של נאמנות לעצמם, לייחודם, לעקרונותיהם, ולנשמה היתרה שצורפה בייסורים. היה להם סיפור מעניין לספר ולקח חשוב ללמד. בזיקוק היצירה האמנותית מפסולתה של אידיאולוגיה כוזבת היו לאחד עם זמנם ועם הרוחות החדשות המנשבות בספרות העולם. הסיפור היהודי, כתמיד, מורכב הרבה יותר.

דור התחייה של הספרות העברית חי בברית של כבדהו וחשדהו עם הבורגנות היהודית הנאורה וכמעט לא נגעו בו פרפורי הגאולה של המהפכה העולמית. אלה פרפרו להם בסתר אוהלה של ספרות יידיש. דור ההגשמה ביקש להיות בעל ברית ל“פרולטריון”. אם לא בגולה, שם הנ"ל לא נזקק כלל לספרות עברית, לפחות בארץ, שם בוראים אותו יש מאין. מפוכחים שבדור הבינו שיש להם עניין עם פועל עברי, ששורשיו עמוקים משלהם, ולא עם שכיר יום תלוש, שאין לו מה לאבד מלבד ההכרה המעמדית, אשר מגרעינה המוצק סוחטים את השמן לגלגלי המהפכה.

דורי, רובו ככולו, גדל באמונה, שהמהפכה היהודית כמהפכה העולמית תתגשם כאן על פני האדמה, ולאלתר, ובהיסטוריה, ולא באחרית הימים. לדידו, חברת העובדים, הניכרת בערכיה ולא בארגונה, היא לא רק צודקת יותר אלא גם ציונית יותר.

ועל כן האכזבה של בן הדור הזה מן הסוציאליזם עתירה להוליד משבר עמוק יותר. שלא כספנדר וסילונה, שיכלו לחזור בהם ולהיעגן בהוויה ספקנית המתפייסת עם החיים כמות שהם באנגליה ובאיטליה, חניך הציונות הסוציאליסטית אכזבתו עתידה לכרסם גם בשורשי האמונה הציונית. הואיל ואמונתו בסוציאליזם היתה מיוסדת על אותו עולם רוחני, שבו מתקיימת גם ההשקפה הציונית, האומרת כי אין גאולה ליחיד בלי גאולה לכלל, ועל כן נדונה אכזבתו מן האמונה באחריותו של הכלל על הפרט לזרוע ספק גם בהנחה האומרת שאין תקווה ליהודי בלי פתרון השאלה היהודית. עיניו הרואות – העולם מלא יהודים שמחים בחלקם, הנהנים מזכויות אזרח מלאות, מביאים לכלל ביטוי מלא את כשרונותיהם וחולמים על גאולת האדם בלשון עם זר.

לכאורה, ההתפכחות של היהודי מן האמונה בחזון עולם חדש לא היתה דרמטית כזו של בן דורו בארצות אשר בהן ביקשו להגשים את החזון הזה בכוח הזרוע. הוא היה יכול להתנחם בלבו כי העם היהודי הצליח לחולל את המהפכה שלו בלי לאבד את הצלם האנושי. אך אף על פי שהסוציאליזם היהודי לא הוציא להורג את הקולאקים שלו, אין פירוש הדבר שהאכזבה מן הסיכוי לעצב את פני העתיד היתה קלה יותר. כשם שההתפקרות אינה קלה יותר בדת שלא הרגה בעינויים את הכופרים בה, כך גם אבדן האמונה בסוציאליזם בדרכי נועם אינו קל יותר מאבדן האמונה בתיקון העולם באמצעות עבודת עבדים. אולי להיפך. קל יותר לצאת מן האמונה לתוך זעם מוסרי על כוונות טובות שהסתאבו, מאשר להתעורר ממנה בפיהוק. מכל מקום, חייה של הספרות, שנולדה בחיק האכזבה הזאת, קשים יותר. שכן, בהתערער הביטחון במשמעותה הרוחנית של הערבות ההדדית תיפגע גם האמונה בתוכן המהפכני, המשחרר, של האמונה הציונית, אשר אחרי שחדלה לשאוב מן המעיין הדלוח של האמונה בעם הנבחר נשענה על רגשי הסולידריות של מוכי גורל. בלי אמונה ביתרונו של ה“אנחנו” על ה“אני” קשה להצטרף אל ה“סולידריות של לול התרנגולות” היהודי, כלשונו של סילונה. אם אין למעט היהודים שחיים בישראל יתרון מוסרי על רוב היהודים שחיים מחוץ לגבולותיה, הרי ישיבת ארץ ישראל אינה מעלה ואינה מורידה. ומי שחזר ואימץ לעצמו, אחרי האכזבה מן האידיאולוגיות, אינדיבידואליזם אירופי למהדרין, עלול לראות במקום המגורים עניין שניטלה ממנו כל משמעות רוחנית. הוא דבר הנתון לבחירה על פי חוקי ההיצע והביקוש של שוק העבודה העולמי. מי שיכול למצוא לו פרנסה מכובדת במדינת ישראל – יושב שם, במזרח התיכון, על חבית של חומר נפץ. ומי שמבוקש מעבר לים, שם גם התקציבים וגם מנוחת הנפש, נוסע למקום שבו הוא יכול להבטיח לעצמו ולצאצאיו חיים בלי פחד, בלי שירות מילואים, הרחק מתגרת ידם של הקוזקים של הריבונו של עולם. סופו של דבר, אולי רק סופרים עבריים לבדם לא תהיה להם בחירה אלא לשבת בארץ הבחירה, שכן רק שם שומעים את לשונם. בכל מקום אחר אינה נחוצה. אך כיוון שסופרים לבדם אינם יכולים להתפרנס זה מזה, אולי אף הם ייאלצו לשדר לעולם בלשון זרה את זעקתו של מיעוט יהודי המוקף אויבים לרוב. חלום בלהות.

בינתיים, בתקווה שלא יתגשם, לא נותר לנו אלא להגות בחיבור ההדוק שמחוברים אצלנו ערכי הלאום עם ערכים אנושיים כלליים. בלי לאחוז גם בזה וגם בזה קשה לאחוז בזה או בזה. ציונות בלי אור לגויים קשה טעמה. וסוציאליזם בלי צדק לכול בכלל אי אפשר. ולא נותר למאוכזבים מזה ומזה אלא להקיף את רשות היחיד בגדר ולתת גושפנקה של אידיאולוגיה חדשה לאנוכיות ישנה מכל ישן. ואז עלול להתגבר קולם של המסתלקים מן השאיפה להיעשות כוח הפועל בחיי האומה ומסתפקים בדיווח על מותן של אותן אידיאולוגיות שהיו להן שתי מצוות עשה, אחת חברתית ואחת לאומית.

לעת כזאת שב ומתעורר החלום על משיח חמוש ברובה. וכמו שבה העדנה לספרות הלוקחת מן התנ”ך רק מה שהולם את התכנית הפוליטית המסתמכת על הבטחתו, המתגשמת בידיים גסות. ומן הסתם יימצא מי שיחזיר לשורות השירה העברית פסוקי כלאיים נוסח אורי צבי גרינברג, שראה את הספרות העברית “כארון הברית במארש הגייסות” עוד בימים שהכריז על עצמו כפייטנם של פרולטרים בישראל, והעניק “תפילין של ראש” לירושלים ו“תפילין של יד” לעין חרוד, תל יוסף ובית אלפא, עם “שתי דגניות קודחות”, לפני שביקש לחדש ימינו כקדם, לייבש את משמר העמק ולשים כתר זהב על ראשו של דוד מלך ישראל.

תמהני כמה שנים יוכל להלך בשורות השפה העברית המשיח החמוש, המדבר בלשון ההלכה ומכוון את רובהו אל לב האגדה הציונית. חוששני, שבקרוס התכנית המדינית, המולידה את רוממות הלשון הזאת, לא הספרות העברית לבדה תשוב ותשא פניה לאירופה, אלא גם קוראיה ילכו, פשוטו כמשמעו, למקום אחר. שם יקימו מרכז רוחני, אשר בו כל אחד מגיע לכלל מיצוי כל יכולתו הרוחנית. דומני, שלא בעברית ייעשה הדבר, אלא בלשון עם זר שקוראיה מרובים ואינה ספוגה אידיאולוגיה, ציונית או סוציאליסטית, עניין שהטעם הטוב מחייב להתכחש לו. או אז אולי יוכלו לכתוב על אהבה עזה כמוות, שאינה נגזרת מן המקום והזמן.

והחידושים שחידשה הספרות העברית? התמורות בלשון ייחקרו בלשון האוניברסלית, באותיות a – z. וכל השפע העצום של ספרים שעשתה מאז יצאנו מחושך לאור ועד שהיינו באיוולתנו למיעוט יהודי במדינה דו לאומית בציון – אלה יהיו מדור בספרייה של היהודי באשר הוא שם. גנזך ולא ספרות חיה. מי שיידע לקרוא בה ילמד איך נשתקפו בה המאורעות שנתרחשו באגף אחד של העם היהודי, שביקש להקים מדינה ריבונית ומצא את עצמו גולה במזרח התיכון. סיפור מרתק, ולקח בו: מה אירע לעם היהודי בימים שביקש לכתוב ספרי חול בלשון הקודש, ומדוע לא הצליחה הלשון העתיקה להיות ללשון העם, ואיך השתדלה הספרות העברית להיתרגם ללשון עם זר, לא כדי להגיע לעולם אלא כדי לספר את מצוקותיה למשכילים בבני עמה, שאינם יודעים צורת אות עברית.


 

כח. אבוקה ביד עיוור

מלחמת יום הכיפורים החזירה עם שלם מרוננות שאין בה ממש. אף כי נסתיימה בניצחון שלכאורה – היה בה טעם של תבוסה. היא הטילה צל ענק על מלחמת ששת הימים, והאירה באור חדש את כל קודמותיה. הנער שקפץ מטנק בוער ליד תעלת סואץ היה יכול להבין את חרדותיו של השומר, שיצא אל מחוץ לחומה, רובה ציד בידו, וחשש שמא ירייה אחת מיותרת עלולה להמית יותר מאיש אחד במקום שגאולת הדם היא מחובות המסורת. העלם הבוטח בכוחו של הכלי רב העצמה, הטס במהירות שלמעלה ממהירות הקול, שוב לא התנשא על לוחם תש”ח, שיצא להגן על שיירת הרכב לירושלים בסטן מפורק בשולי החצאית של הנערה הנפחדת היושבת לצדו, ולא דן את מלחמת העצמאות כעניין בטלני, שנמשך זמן רב מדי בגלל בקיאות לא מספקת באמנות המלחמה. עתידה של מדינת ישראל שוב לא נראה בטוח. רק מי שהיה יכול לסמוך על חסדי האל היה יכול להבטיח לעצמו שלוות נפש ופטור משאלות קשות.

חודשים אחדים לפני כן התייצב אצלי, מטעם ביטאון של ההסתדרות הציונית, הסופר דן עומר, צעיר מרדן על פי טבעו וחדשן על פי עקרונותיו. לא תמהתי שהציג לי שאלות מתגרות והקשיב בקוצר רוח. הריאיון דמה לחקירה יותר מאשר לדו שיח.

הוא הזכיר לי את הקצין הבריטי שחקר אותי בעתלית, במוצאי “השבת השחורה”, ועיניו הקרות אמרו שכל תשובותי הם שקרים. אלא שאותו קצין לא בזבז עלי רגשי איבה, ואחרי ששאלני אם אני בטוח שלא אחזור מדברי אם יכו אותי, ויתר על העינויים, שמן הסתם לא הפיק מהם שום הנאה אישית, והסכים להכניס אותי למעצר בעילום שם. ואילו דן עומר, שידע את שמי ואפילו ידע מה אני חושב על דברים הרבה, ישב מולי ושנא אותי מעומק לבו. ואף כי התשובות שנתתי לו לא סתרו כלל השקפות שביטא הוא עצמו במקום אחר, עוררו בו תשובותי רוגז רב, שלא השכיל להעלים. כנראה, די היה לו להציץ בתעודת הלידה שלי כדי שיחדל לאהוב אותי.

כל בני דורי, כולם כאחד, לא היו אהובים עליו. הוא עשה את כולנו לאגודה אחת כדי שייקל עליו להטיל עלינו עונש קולקטיבי. בדרך כלל נזקק ללשון בוטה, מעליבה, שנוקטים כלפי נוכלים ורמאים.

איבה כזאת לא חשתי אלא במקום ששנאו אותי בגלל מה שאני מייצג ולא בגלל מה שהנני. איבה נסבלת. אין היא מעבירה חידודין בבשרי. אינני מקבל אותה “באופן אישי”. אני פושט אותה מעלי כמו מלבוש כאשר אני נכנס לרשות היחיד שלי. הנחתי, שכעסו עלי גבר שבעתיים מפני שבשעת שיחתנו ייצג הוא ביטאון עיוני של ההסתדרות הציונית, השייכת לאותו “ממסד”, אשר בו לחם בעט חרוץ מעל דפי “העולם הזה”. אותו “ממסד”, אשר אליו שייך גם מי שסירב להדפיס את ספרו, לפי שמצא בו ניבול פה, אף כי מינון לא פחות מזה של זימה היה אפשר לרכוש בכל חנות ספרים מהוגנת. בשבועון, אשר בו לא היה נחוץ שום אומץ לב כדי לתקוף את ה“ממסד”, הצליף בלי רחם גם ב“ממסד הספרותי”, שהקיף כל מי שמבוגר ממנו ולו במעט, למעט מי שקופחו בדרך זו או אחרת. בכל גיליון שחט איזו “פרה קדושה”, אשר כבר דור שני של סופרים היה מהלך בנעליים שנתפרו מעורה, ואף על פי כן הוסיפה ללחך עשב רענן בכל חלקה טובה. יותר מכל שנא את “דור הפלמח”, המחובר אל הממסד, כך סבר, לא רק בקשרים חברתיים, שמקורם בזיכרונות משותפים, אלא גם בנאמנות להנחות היסוד של הציונות הלוחמת, שהטמיעה רעיונות משיחיים ונתנה להם לבוש ביטחוני.

הערכה זו היה לה על מה להסתמך, אך איבה מעומק הנשמה אינה הכלי לבחון בו מתי היא נכונה ומתי היא כוזבת.

השבתי לו על שאלותיו ברוח טובה ובלי להצטעצע בניסוחים דו משמעיים. לא כל השיחה ההיא שמורה בזיכרוני, אך תשובה אחת שנתתי לו אני זוכר היטב. והיא התשובה על השאלה, האם אני מאמין שקיומה של מדינת ישראל מובטח.

שלושה דורות שאני מכיר, השבתי לו, נותנים לשאלה זאת שלוש תשובות. וכל אחת מאלו מיוסדת על הניסיון האישי. הדור של הורי, שראה במו עיניו באיזו קלות אפשר להרוג יהודים, בטוח שאפשר להשמידנו. הדור הצעיר ממני, שראה רק ניצחונות, בטוח שאי אפשר להשמידנו. הדור שלי, הזוכר שמלחמת העצמאות יכלה להיגמר גם אחרת, אמרתי לו, איננו בטוח שקל להשמידנו, מפני שאנחנו יכולים לקחת אל קברנו את כל אויבינו, אבל הוא חושש כי בעולם המטורף שאנו חיים בו גם הדבר הזה יכול לקרות. אינני יודע אם נדפסה השיחה ההיא. מכל מקום, לא נתגלגלה לידי. לא היתה שמחה בלבי כאשר קראתי זמן לא רב לאחר מכן, שפוטר מעבודתו.

הייתי סבור, שהתנועה הציונית צריכה להיות נבונה דַּיָּה להעסיק גם מרדנים כמוהו, ולא למלא את שורותיה באומרי הן, העושים כמעשי קודמיהם לא פחות טוב מהם. אחרי הפיטורים ההם היה מותר לדן עומר להאמין שרודפים אותו בשל השקפותיו ולהגביר את הרדיפה אחרי מי שמזוהים עם רודפיו. דומני, שכך עשה, ובמשנה מרירות. עד שהלך לעולמו, לא מאושר, ואף לא חצי תאוותו בידו.

אחרי מלחמת יום הכיפורים היה יכול להסכים עם בני דורי לפחות בעניין אחד: לא קל להשמידנו, אבל אפשר.

כל מיני הקיטוב בעם מתגמדים לעומת ההסכמה בשאלה יחידה זאת. אבל גם ההסכמה הזאת אינה עושה לאחדות הלבבות. היא ראשית קריעה חדשה ישנה. ה“טראומה” של מלחמת יום הכיפורים, כפי שמקובל לכנות את הדאגה והמבוכה בעם, שהשאננות הרדימה את חושיו הפוליטיים, איננה בפחד שמא הנהגה כושלת תגלגל אותנו שוב למצב דומה, שבו ניתפס בכוננות נמוכה ונפסיד חלקי ארץ חיוניים להגנתנו, אלא בעצם ההכרה הזאת, ש“לא בשמים היא”. יכולות להיווצר נסיבות גיאופוליטיות שבהן יהיה אפשר להשמידנו. ההכרה הזאת הולידה שתי תגובות מנוגדות קוטבית. שתיהן נולדו מתוך החרדה. אולם האחת מבקשת פתרון בתוך הכאן, העכשיו והאפשר; והשנייה חוזרת להישען על האמונה. האמונה היא לה גם הצידוק למעשים שאינם מתיישבים עם מוסר אנושי פשוט, וגם הכלי שיפיח רוח בגייסות, וגם הנחת היסוד של תכנית אב פוליטית. המלחמה חידדה את הניגודים והחישה תהליך של היפרדות הקודש מן החול, וההלכה מן האגדה. מבחינה זאת, כל המחלוקות בספרות מתבטלות לנוכח המחלוקת בין מי שתובע מן הספרות להיות השופר התוקע במחנה, להזעיק את העם לתפילה או למלחמה, ומי שאין הספרות נחוצה לו אלא בשביל להתוודע אל עצמו, אל מקורות ההשראה שלו ואל מה שהנו, כיצור מהלך על שתיים, כאדם, כיהודי, כישראלי, וכבן לזמנו ולמקומו. הראשון יוקיע ככפירה בעיקר כל יצירה שתכאב את הקרע הרחב והולך בין היהודי לאנושי; ואילו האחרון לא יעלים מה שהתגלה לו בצלילה אל תוך עומק ישותו, אף אם הקרע שנחשף לא יעשהו חייל טוב יותר, ואולי אף לא אזרח טוב יותר.

מבחינה זאת, דן עומר ואנוכי היינו בסירה אחת. כל הפגמים שמצא בכתבי וביקש לתקן בכתביו לא יכלו להעניק לו חברות של כבוד בשום מועדון מודרני, מודרניסטי, סוּפּר מודרניסטי, או פוסט מודרניסטי, אף לא תעודת גמר של אסכולה אחרת, אשר בה אין מקום לספרי שלי. היה יכול לכסות את חזהו בתוויות מרובות ככל שירצה, אפילו כאלו שתזכינה אותו בברכת האקדמיה, העוסקת במתן הכשר קנוני לכתבי חולין, לא היה יכול לקפוץ מן הסירה אשר בה מצא, למגינת לבו, גם אותי.

במלחמת יום הכיפורים לא הייתי במופתעים. מלכתחילה הנחתי, שהניצחון במלחמת ששת הימים צופן בחובו סכנות מרובות. מרובות יותר מאשר תיקו, המבהיר לכול כי אין לסכסוך היהודי ערבי פתרון צבאי אלא מדיני. אך הסכנות שחזיתי לא היו רק אלו שהיה אפשר להעריכן באמת המידה של יחסי הכוחות, שאינם מבטיחים עליונות לנצח, אלא גם אלו שמקורן בנזק שגורמת השליטה לשליט. חששתי גם מפני תוצאות הלוואי למשק ולחברה. לא היה ספק בלבי, שערך העבודה יהיה הקרבן הראשון בחברה, אשר בה את העבודה השחורה יעשו בני עם אחר. מי שהכרת ערך עצמו גם בלאו הכי טעונה טיפוח, יראה פחיתות כבוד לעצמו לעשות את המלאכות המופקדות בדרך כלל בידי חסרי זכויות.

בין שתי המלחמות, באמצע הזמן, הלך אבי לעולמו.

בלילה שבין ה־6 ל־7 באוגוסט 1970, ה' באב תש"ל, שעה אחת לפני שהוכרז על הפסקת האש בתעלת סואץ, ישבנו הוא ואמי ואנוכי בדירתם וגלגלנו שיחה בענייני היום. בימים ההם לא היה יכול לדון בשאלות פוליטיות בלי רוגז. לא היינו חלוקים זה על זה בעניינים עקרוניים אך הוא היה חריף ממני בביקורת הסגנון הנמשך מן החיים הפוליטיים לחיי היומיום. הכול נותנים דעתם ליחסי ציבור ואין מי שמקפיד על יחסי אנוש. כך מדינאים, הנבנים מיחסי ציבור וכך סופרים, הנוקטים עמדה פוליטית לשיפור התדמית. כיוון שרגז ומצא שאין בזה טעם רב – הוא ואנוכי ואף לא אמי, הדורשת טוב לכול, לא נשנה את העולם – הלך לחדר השני לנוח מעט.

אמא ואני נשארנו בחדר האורחים ושוחחנו על חולשת הגוף שפקדה אותו בעת האחרונה. יומיים לפני כן לקחתיו לעיר העתיקה, שלא ראה שנים הרבה, ובעיניו לא נדלקה שמחה למראה עיר שנפלה בה חומה. ולא ידעתי אם עייפות היתה זו, או חשש מפני הבאות, או שלא היה מסוגל להביע שמחה למראה אנשים ונשים שהביטו בו בעיני זגוגית אטומות. פתאום קמה אמא ויצאה לחדר השני. מיד יצא משם קולה, שקט ורווי כאב: “אבא מת.”

נכנסתי לחדר השינה. הוא שכב על מיטתו בעיניים עצומות ובפה שנפתח מעט לאסוף אל קרבו עוד נשימת חיים אחרונה. אמא לא בדקה את הדופק או את נשימת אפו. היא הביטה בו וידעה שמת. אני ביקשתי להאמין שאפשר להחיותו. אך דבר לא עזר. לרופא, שהובהל מיד, לא נותר אלא לרשום תעודת פטירה.

אמא, אשה שבכתה למראה סתם נדיבות פשוטה וטוב לב לשמו, שמרה על מידה של איפוק אשר לא הייתי מעלה בדעתי שנֵחנה בה. היא לא בכתה ליד מיטת המת, כאילו יש בזה כדי לשמור על כבודו של האיש, שלימדה לקבל בשלוות נפש את הבלתי נמנע.

“חבל,” אמרה אמא, “היה יכול לחיות עוד כמה שנים. והוא אפילו לא הספיק לערוך את הכתבים שלא ראו אור.”

אחר כך אמרה: “אשריו שיש לו בנים, שידאגו לכתביו גם אחרי מותו. אבל תהיה לכם עבודה קשה מאוד.”

וכמו העבירה, בבת אחת, את מחשבותיה מן המת, ששוב אינה יכולה לעזור לו, אל החי, שעליו דאגתה. היא הכירה היטב את הערבוביה של כתבי יד לא גמורים המונחים בכל מקום פנוי בדירתם, וידעה להעריך את המלאכה הקשה הצפויה לנו.

(“שנה רעה היא לסופרים,” אמר אבא אחרי שמתו עגנון, לאה גולדברג ונתן אלתרמן חודשים אחדים לפני כן. “צריך להיזהר. מלאך המוות עצלן, כמו כולם. כאשר הוא נכנס לרחוב אחד, הוא לוקח מכל הבא ביד כדי שלא יצטרך לבוא שנית.” הומור זה לא ריכך את הפחד מפני מיתה “באמצע עבודה חשובה”.)

הייתי בן ארבעים וחמש, אבל ברגע שמת חשתי רגשי יתמות ברורים, כאלה שידע הוא כאשר מלאו לו ארבע שנים. לא באותו רגע נתברר לי כמה היינו קרובים וכמה יחסר לי. אולם במותו כמו הוטלה על שכמי אחריות כפולה ומכופלת, להישען על שכלי בלבד. סוף תקופה, ראשית תקופה.

משפחתי שלי הגיעה מיד וסייעה לי להטמיע את צערי. חובות האב, להעניק שלוות נפש לילדיו, כיסו על רגשי הבן. היו גם סידורים הכרחיים, שחייבו יציאה מתוך הצער אל החיים הנמשכים והולכים. צלצלתי לאחי, שהיה אותה שעה בחו”ל, והתחלתי לטפל בסדרי הלוויה. אין כעיסוק עם מוסדות, שרגילים במוות, כדי להסיח את הדעת מן הכאב האישי.

לא אוכל לומר, בלשונם של חוקרי הנפש, שעם מות אבי נותקתי מן האני העליון שלי, שאישיותו היתה הגשמתו בפועל. ערכיו הוטמעו בי במובלע כדי כך, שלא הייתי צריך להיוועץ בו כדי לשמוע את דעתו. מימיו לא תבע ממני לקבל שולחן ערוך. לא לימדני אלא זאת: שאפשר לחיות חיי יושר על פי סדר אורח חיים ושולחן ערוך, הכתוב בלב. וכן, שתִפלות של כפירה סכנתה מרובה לאין ערוך מכל אמונה תפלה. משמע, כל שאינו בגדר תִפלוּת הוא מאלוהים. וכל השאר פירוש. תורת אב כזאת אינה מסתלקת עמו.

אך לא מטעם זה בלבד איני אומר שהסתלקותו של אבי הותירה אותי בלי כוכב הצפון, ומבחינה מסוימת אף הניחה לי לשוב אל טבעי שלי, אלא מטעם נוסף. כל עוד היה בחיים חלקתי על דעתו באותו התוקף שהחזיק בה הוא, כאדם שאינו יודע פשרות. אחרי שהלך לעולמו ונותרתי לבדי עם אמי גיליתי כמה עמוקה השפעתה של אשה רכה ורגשנית זאת על תבנית עולמי. התברר לי שחלקה של אמא באותה ישות ערטילאית, הפוסקת לי ערכים, לא היה פחות מחלקו של אבא.

סגולה שקיבלתי ממנה בירושה היא שעיצבה את השקפותי בימי המבוכה הגדולה שאחרי מלחמת יום הכיפורים. היא שסייעה לי למצוא את דרכי במבוכי הזמן ההוא, שבלבלו את דעתם של רבים וכן טובים. מזגה שלה, הטבוע בי, הוא שחיזק אצלי את ההכרה שהפשרה אינה הכרח לא יגונה אלא תמצית החכמה. בכל להיטותי, בימי נעורי, לאמץ לעצמי, בעקבות אבי, את תוקף הרצון ונחישות הדעת של המהפכן – אבי לא הטיל פצצות מימיו, אבל לא הכרתי איש תקיף בדעתו ממנו: הוא היה יכול לחזור בו מטעות ולהחזיק ברעיון החדש באותו הלהט שהלהיב את קודמו – טבעי שלי הלך אחרי אמי. היא לא ביקשה לשנות סדרי בראשית ויראה מפני המהפכה, שחזתה מבשרה. אין פירוש הדבר שלא עמדה על דעתה. אולם היא למדה לוותר בקטנות כדי לשמור על העיקר. לדידה, ניצחון אינו תקף אלא אם כן אין המנוצח יודע שהובס.

אפשר שתפיסת החיים שלה לידתה בחולשה – אבל איזו השקפה אין בה יסוד זה של מתן צידוק לחולשותינו ולשאיפותינו? – ואפשר שיותר משהיתה זו “פילוסופיה” היתה זו השלמה עם חולשה זו – התקיפים, כידוע, מתפרצים לראש התור ועדיני הנפש אינם נלחמים על זכויותיהם – אך היא החזיקה ברגש נכון של ביטחון בהשקפה האומרת, כי רק המוותר זוכה לגמול ישרים, בזה ולא בבא, בעולמנו ולא באחרית הימים. השקפה, שהצליחה להנחיל לי כוודאות שאין עליה עוררין. כרחל, האומרת, “רק אשר אבד לי, קנייני לעד,” וכרבי שמואל הנגיד, שהיה סבור כי רק מה שנתן לצדקה אין המלך יכול להחרים, כך גם אני קיבלתי כי סגולת הוויתור צריכה אומץ ותבונה, אך גם שְׂכָרָהּ עמהּ, בבוא העת. ואם אין שְׂכָרָהּ עמהּ, אחת משתיים: או שהיתה טעות בדרך, או שהיא עצמה שכרה.

חכמת חיים נשית זו, שלאמא היתה טבע שני, ריפדה לפנים את דרכי אל הקיבוץ, מקום שם מי שאינו יודע לוותר זוכה אולי בכמה נכסי חומר אבל מפסיד רבים מנכסי הרוח. עתה, משנותרתי לבדי עם אמי, ושוב לא מדדתי את עצמי במידתו של אדם המחזיק בדעתו בתוקף רב, נקבעה ביסוד התפיסה הפוליטית שלי. אין שעה יפה יותר לפשרה, שתשים קץ לאיבת עולם, מאשר שעת ההתפכחות אחרי ניצחון גדול.

הרביתי לשוחח על זאת עם יגאל אלון. הוא היה מקשיב באהדה, ולפעמים הסכים עמי בעיקרי הדברים. התכנית הנושאת את שמו מעידה שביקש להקדים רפואה למכה. תמהני, מדוע לא לחם עליה באותו כוח המחץ שמצא ברוחו בימים שניהל מערכה צבאית. האם מפני שהיה איש צוות, במלוא מובן המלה, חבר קיבוץ, איש תנועה ותלמידם הנאמן של הוגי דעות, שלימדו את היחיד לבטל את דעתו מפני דעת הרבים? או להיפך – מפני שבראשית דרכו הפקידו בידו, נער הפלא של תנועת העבודה, את שרביט הניצוח, ולא היה מסוגל לנגן בתזמורת?

שנים הרבה השתעשעתי במחשבה שבהגיעו אל ראש הסולם יוכל לתקן את גגה הרופף של סוכת דוד הנופלת. מותו היתה אבדה קשה גם למי שלא היה נכון לקבל את תכנית אלון. אף כי הנחתי שתפרוץ מלחמה, זעזעה אותי מלחמת יום הכיפורים ממש כשם שזעזעה מי שהתפתה להאמין בכוח ההרתעה של צה”ל, אם מתוך תמימות ובערות או כדי שלא יצטרך “לשבור את הראש” על פתרון הסכסוך. חששתי, כי בחשבון ההיסטורי יש ערך מוגבל לעובדות צבאיות מובהקות, כגון הפתעה, רמת הכוננות, ותחכומם של כלי הנשק, וכי בסופו של דבר הדבר הקובע הוא היכולת הסגולית של הכוחות הפועלים בזירה, בכוח אדם, בביסוס כלכלי, בתמיכה מדינית, וביחסי הגומלין שביניהם. על כן חרדתי מאוד מפני המלחמה העתידה, שנראתה לי כדבר בלתי נמנע בנסיבות הפוליטיות ההן. משפרצה, המם אותי המספר העצום של ההרוגים והנכים.

העובדה שלא הופתעתי לא היה בה כדי לנחם כלל. בלילה הראשון למלחמה, כאשר העליתי בדעתי כמה אנשים צעירים, כמעט נערים, נהרגים מדי שעה בשתי החזיתות, בכיתי כמו שלא בכיתי מאז ימי הילדות הרחוקים. (כעבור יומיים גויסתי – שירתתי בחוליית מחקר שביקשה לעדכן את תורת הלחימה של צה"ל בעקבות הופעתם של כלי נשק חדישים בזירה – ונאלצתי גם אנוכי ללבוש את המסכה הקשוחה של חייל ותיק. אולם שוב לא היה לי ספק שהמלחמה הזאת “שברה את הכלים”, ואת כללי המשחק הפוליטי, שנאחזנו בהם ביוהרה שאין לה עוד כיסוי.)

עדיין לא היה בכוחה של הכרה זו למעט מן המבוכה שאחזה ברבים וכן מנוסים ממני בעת ההיא. בהם, שבזבזו את כל האנרגיה הנחוצה לשינוי ערכין מדיני על מחאה כנגד מי שלא “הזיז את התותחים” בעוד מועד; ובהם, שביקשו דרכים חדשות להיערך כנגד התגברות הכוח הערבי כתוצאה ממשבר הדלק העולמי. לזמן מה הצטרפתי אף אני לחבורה של אקדמאים ואנשי תקשורת שחששו מפני עצמת ההשפעה הערבית במערב, והניחו שלא יהססו עריצי הנפט החדשים לשלוח ידם גם אל אמצעי התקשורת, העומדים למכירה ממש כמו נכסים אחרים בשוק העולמי. אמצעי התקשורת מסוגלים להיות בבת אחת גם בעלי בריתם של המוכים וגם ידידיהם המובהקים של העשירים, והעולם הערבי, שהתעשר אחרי תבוסת מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים, היה יכול אז לאחוז במקל הזה משני קצותיו. היה יסוד סביר לחרדה, שהכסף, העונה את הכול, יגויס לכרסם בדעת הקהל העולמית החיונית לקיומנו, ונתבקשה היערכות להגנה היקפית בעזרת בעלי ברית ובני ברית. (ההיסטוריה פסקה אחרת. הערבים לא היו צריכים לרכוש אמצעי תקשורת במזומנים. הם למדו לעשות כן בחצי חינם. הם השליכו אבן ואמצעי התקשורת הגיעו למקום ההתרחשות בכוחות עצמם.)

שני ספרים היו נכתבים בעת ההיא. האחד, “הלוך ושוב”, שראשית כתיבתו עוד לפני מלחמת ששת הימים ראה אור בשנת 1972. השני, “עד המלך”, שלידתו שנים הרבה לפני כן ועיצובו אחרי מות אבי, ראה אור רק בשנת 1975. שניהם דנו בניסיונו של הישראלי לממש את ייחודו ולהתנתק קצת מן הזיקה להיסטורי. “דנו” – לשון מקצרת; ספרים אינם “דנים” בבעיות; אלו נשקפות מהן, ביודעין ובלא יודעין, אם הן באמת מציקות למחברן.

ב“הלוך ושוב” נוסעת אלמנת מלחמה צעירה ללונדון, לעכל שם את צערה, הרחק מן הסביבה המצדיקה את קרבנה. היא מבקשת לקיים שם חיים צמחיים של נערה בעולם, ישות חד פעמית, בלי סבל ירושה יהודי. היא מאמינה שלונדון הוא מקום שבו היא יכולה להיות אדם לעצמו, פרח נדיר, ולא בחורה ישראלית, בת קיבוץ ואלמנה.

“עד המלך” עסק בדברים בצורה מפורשת יותר. גיבור הספר הוא היסטוריון, הסבור, שלעולם לא יהיה בעל מקצוע מיומן אלא אם כן יוכל לדון בטרגדיה של עמו בלי פניות. עליו “לצאת מן ההיסטוריה” כדי שיוכל לשפוט אותה. חוששני, שהעמסתי על הנפש הפועלת בספרי תפקידים כבדים מכוח כתפיה. נתתי בפיה גם כתב אישום כנגד בני דורי, שידעו לעשות ולא ידעו להגות, כעד המלך השותף לעבֵרה אך יוצא בלי עונש מפני שהוא מוכן להעיד כנגד חבריו. הצנעתי בכתובים גם רמז לדור ההורים, שלא נרתע מלשפוט – כמין איגרת פרידה מאבי, בן דור השופטים, שהעביר תחת שבט ביקורתו כל שלא היה לרוחו, ולא מצא בבנו יורש.

אף אני לא הייתי אלא “ידיד של בית המשפט”, המוכן לומר את כל האמת ובלבד שלא ידונו אותו על חלקו בהיסטוריה, במעשים שעשה בתום לב, במסירות נפש ובערמת חיילים, אבל בלי חכמת הדורות, היודעת כי אפילו מי שיש בידו כוח רב מאוד אינו יכול להרשות לעצמו אי צדק אלא לזמן מוגבל, מאה שנים, פחות או יותר. מי שיש בידו פחות כוח – תקופת החסד הזאת נגרעת והולכת מהר יותר. “אם ננסה להוציא גזר דין על זמננו,” אומר בימי מלחמת ההתשה ההיסטוריון בנימין אור, “הוא היה יוצא זכאי מחוסר הוכחות.”

במקום אחר נדרשתי לזיקה שבין ספרות להיסטוריה: “אל לו להיסטוריון לשים עצמו בסירה אחת עם עמיתו הסופר… ראשון דן בעובדות ואחרון בבדיות. אלו ניתנות לאימות ואלו אינן צריכות אימות. עובדות אינן אמת רק כאשר הן שקר, ואילו הבדותות הן שקר כאשר אינן נחוצות. עובדות אין איש שואל למה הן נחוצות… ואילו הבדותות נחוצות רק כאשר הן נכונות יותר מן האמת… במקום שאסור לומר את האמת הסופר אינו אלא היסטוריון… במקום שהאמת מותרת תמיד, כלום אינך חשוד על יוהרה כשאתה בא לומר: יש בפי דברים נכונים מן העובדות?… אתה בא להעיד ומגלה שבית הדין איבד את זוהרו. שופטים בבגדי חולין, שוטרים בלי כובד ראש, קהל משועמם, ואין עונש על עדות שקר…” “ההיסטוריה היא מקצוע עצוב,” הוא מסכם לעצמו. “אתה לומד ממנה שהעיוורים תמיד הולכים בצעד מהיר יותר מן הפיכחים.”

אולי מטעם זה אין הסופר שב“עד המלך”, כמוני, רואה את עצמו כמי שנושא לפיד להאיר לאחרים את הדרך. אבי, ב“קולות”, וארשה תרפ”ד, ראה בספרות “תחנה אלקטרית המחלקת אור”. בעיני משולה הספרות היפה לאבוקה ביד עיוור. ברוח דברי ר’ יוסי: “פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני, אבוקה זו למה לך? אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואים אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים.” אם לא יזהיר אותי הקורא הפיכח מן הפחתים, לפחות, יציל את נפשו שלו.


 

כט. טבע הדברים

בשנות השישים, בכבדות ההולמת עניין נכבד כל כך, כתבתי ומחקתי, ושבתי וכתבתי, ספר שעניינו חשבון הנפש עם עולם המהפכה.

שתי המלחמות, שבהן עומת צה”ל עם נשק סובייטי, לא החישו את קצב העבודה, אלא להיפך – עיכבוה. חששתי שמא אתפס לתגובה רגשית, שאינה מבהירה עיקרו של דבר. שכן לא המדיניות הכוחנית של הממשלה הסובייטית היא שנדרשה לחשבון נפש – אף פעם לא נפתיתי להאמין שרק טובת המין האנושי לנגד עיניה של ברית המועצות ואינטרסים רוסיים הס מלהזכיר – אלא דווקא ערכיו הקבועים ועומדים של עולם המהפכה הם שתבעו עיון שני. לא מה שהסתאב, אם לנקוט ביטוי שהיה נפוץ בימים ההם, אלא דווקא מה שלא הסתאב הוא שהעסיק את רוחי. לא הטעויות הפוליטיות, אלא התפיסה המוסרית העמוקה, המונחת ביסוד ההנחה, שצדק אכזרי עדיף מאי צדק נדיב, היא שהטרידה את דעתי. מבחינה זאת, המלחמה לא יכלה לשנות דבר. גם אילולא היה נשק סובייטי מטווח עלינו הייתי מציג לעצמי את השאלות הללו. הציונות האכזרית יכלה לעורר אותן באותה המידה. פניה של זו לא היו קשוחים כל כך ומספר קרבנותיה היה קטן בהרבה, אך עקרונותיה היו אותם עקרונות עצמם: אין מהפכה יכולה לנצח בלי דור המדבר, שממית את עצמו ואת אויביו כדי להבטיח לצאצאיו מקום תחת השמש.

חשבון הנפש נפתח עוד בשנות החמישים, בעקיפין ובמישרין.

בעקיפין – במחזה בשם “האב, הבן ורוח הקודש”, שעניינו מרד האיכרים בגרמניה, כמין רמז לעמדה המארקסיסטית בשאלות הספרות, שהסתמכה על ביקורתו של מארקס את מחזהו של פרדיננד לסל, העוסק במרד ההוא. המחזה לא הוצג, קצת מפני שבוועדת הרפרטואר של “הבימה” לא נמצא אפילו אחד שהבין מה לנו ולזה, וקצת מפני שגם אני עצמי חדלתי להאמין שבאמת אני רוצה לומר, כקסטלר בשעתו, כי ההתוודות על חטאים מדומים אינה כניעה ללחץ גופני אלא סוג של נאמנות להשקפת העולם. על ההנחה הזאת היה מיוסד סיפורו של המחזה ההוא, שנכתב בימים שמרדכי אורן התוודה על חטאים שלא חטא וראשי השלטון הקומוניסטי, שסר חינם, הוצאו להורג באשמת בגידה.

במישרין – בספר “חכמת המסכן”, שנכתב אחרי המסע לברית המועצות וראה אור בשנת 1960. סיפור זה – הנפשות הפועלות בו הם אינטלקטואלים יהודים, חברי המפלגה הקומוניסטית בפולין, שהעדיפו להסתלק מארצם ביום שנפתח להם פשפש ליציאה ממנה – ביקש לחקור את הסתירה בין הרעיון, שיסודו בחמלה על גורל אנוש, וההגשמה, הרצופה התעלמות ממצוקתו של היחיד.

(בשנת 1907, בציריך, בעודו מנהיג אלמוני של קבוצה שולית בגולה, כבר נתגלו בלנין פניה הקשוחים של המהפכה. הוא נהג בחבריו הקרובים כשליט של מעצמה, שאינו יכול להרשות לעצמו להתמכר לרגשי אנוש פשוטים. חבר הקבוצה, ואלנטינוב, נעדר מכינוס של הסיעה לפי שבאותו יום מת עליו בנו. לנין נעץ בו עיני זגוגית: “זו סיבה להיעדרות?” כאילו התמכרות כזאת ליגון אישי היא קלות דעת המביישת מהפכן מקצועי.)

מעטים, בהם יעקב הורוביץ, מי שהיה אז עורך המוסף לספרות של “הארץ”, הבינו את האירוניה הכמוסה בעלילה, אשר בה המלשין הוא הגיבור החיובי. ולא גיבור חיובי במשמעות שנתנו במושג הזה מבקרי הספרות מן האסכולה המארקסיסטית, אלא אדם חיובי מכל נקודת מבט אחרת. הוא בפירוש הדמות החיובית בספר. אמנם, לא מצאתי בלבי את האומץ לעשותו ממש מלשין. אין הוא איש מנגנון עלוב ואכול קנאה, שהצלחות של עמיתיו מעוררות את השפלים שברגשותיו. יתר על כן, אין האיש מקנא בחברו כלל והוא אף אוהבו. אך כיוון שהוא איש ישר דרך ונקי כפיים, המאמין במשטר, אין הוא יכול לשאת את מצב הדברים אשר בו חברו, סופר ערמומי, נהנה מכל זכויות היתר שהשלטון מעניק לסופרי החצר ובה בשעה הוא מצליח למתוח עליו ביקורת בסיפורים מימי הביניים. אמנם, אין הוא מסוגל להלשין על חבר, אף כי זה מרעיל כל חלקה טובה בחוגי האמנים בווארשה, אך ברגע שהוא מתבקש להמליץ על ידידו למשרה רמה בחוץ לארץ, הוא שותק. ודי בזה כדי להרשיעו. השלטון מבין רמזים.

מימי לא חייתי במשטר טוטליטרי, אך התרתי לעצמי להניח כי גם במשטר כזה שמורות לאדם דקויות אחדות. השלטון, בכל מגושמותו חסרת ההומור, אינו חסר אבחנה דקה בכל הנוגע לשמירה על האינטרסים שלו. אם ידיד קרוב אינו יכול להמליץ על חברו, כדאי להכניס כאן את המשטרה החשאית.

שאלות, שהוצגו במחזה “האב, הבן ורוח הקודש”, שלא הוצג, קיבלו תשובה אירונית ב”חכמת המסכן": אם המהפכה היא מלחמה מתמדת וככל שגובר כוחה כן מתרבים אויביה, ולעת מלחמה אין הבחנה בין אמת לשקר, אלא בין נאמנות להסתייגות, הרי השקר הוא צו השעה בכל שעה. החקירות בעינויים הנהוגות בבתי הדין של הדמוקרטיות העממיות נדונו בספר הזה כמבחן הברזל המלובן שהיה נהוג בחברה הפרימיטיבית. שיטה, שכוחה יפה לגבי החשודים בנאמנות לעצמם בלבד. “על פי האופן שבו הם מגישים את לשונם, (המאמין והכופר) אפשר לדעת מי מהם שיקר ומי מהם דיבר אמת… שניהם ייכוו, אבל על נקלה אפשר לדעת מי אוהב ומי אויב.” דברי מארק, אופורטוניסט נעים הליכות, אשר גם בארץ, שאליה היגר בימי גומולקה, הוא לומד ליהנות ממנעמיה של החברה הדמוקרטית בלי להאמין בערכיה.

אולם לא רק מפני החשש שמא עמוד העשן והאבק שהרימו אצלנו טילים מתוצרת ברית המועצות יטשטש אצלי את חדות הראייה הנחוצה לשם עיון נכון בשאלות העומדות ברומו של עולם, זנחתי את חשבון הנפש ההוא והקדשתי את זמני לשני ספרים אחרים, שנכתבו אחרי העריכה הסופית של “עד המלך” בסוף שנת 1972. האבל על מות אבי, שלא התמעט בחלוף הזמן, הוא שדחה לשנים אחדות את חשבון הנפש עם עולם המהפכה ונתן זכות קדימה לשני הספרים הללו. הראשון, “דבר אל הרוח”, ראה אור בשנת 1975, והשני, “קירות־עץ דקים”, נדפס שלוש שנים לאחר מכן. שני הספרים הללו הם קבצים של נובלות, אולם מה שמייחדם הוא לא התבנית ולא הז’אנר, אלא המשאלה להציב, בדרך זו או אחרת, יד לאבי.


שניהם, מבחינה מסוימת, הם איגרות לעולם האמת: ראשיתו של דיאלוג שלאחר המוות עם אבי. בשניהם התפרסמו סיפורים שבהם התרתי לעצמי לשבץ דמות, השואלת ממנו יותר מאשר קו אחד. בעצם הימים ההם סיימתי את תפקידי ברשות השידור וחזרתי הביתה. לא היתה זו שיבה ראשונה מפעולה ציבורית, שיש בה עניין מסוים אף למי שמעדיף לבלות רוב זמנו ליד שולחן הכתיבה, אל חיי השגרה של חבר קיבוץ. שיבה כזאת, אף פעם לא היתה כרוכה אצלי במשבר של צמצום היריעה. חייו של סופר בקיבוץ, אפילו בימי העוני הקשים ביותר, היו תמיד טובים יותר מאלה של זה שלבו נמשך אל המחקר מדעי.

לא אחד מאלה נאלץ לפרוש מן הקיבוץ בצער, כמי שבגד בחלומות נעוריו, כדי לממש משאלה פרטית. סופר, שיכול להתמסר לעיסוקו שלושה ימים בשבוע, שמור לו ליצירתו זמן רב יותר כאשר הוא עובד במשק מאשר בימים שהוא מכור לעבודה הציבורית.

אולם שיבתי הביתה הפעם היתה כרוכה בשינוי באורח החיים. פרשתי מן החקלאים והצטרפתי אל עובדי התעשייה. חדלתי לתכן את חיי על פי עונות השנה ומחזור הזרעים, כמלפנים – זמן חציר וקציר חיטים וזריעת הדגן לעבודת השדה והיתר למלאכת הסופר – והנחתי להם להתנהל על פי לוח הזמנים של מחלקת השיווק.

שלושים שנה, גם בשנים שעשיתי בפעולה ציבורית, לא חדלתי מעבודת השדה. אמנם, שנים רבות מאלה לא עבדתי כל השבוע, או כל השנה, אולם את הענף החקלאי שלי, הפלחה, לא נטשתי. לא בחרתי לפרוש מן הענף מחמת התמעטות הכוח הגופני או היחלשות כוח הרצון – העבודה בפלחה, בשדות רחוקים, תמיד היתה כרוכה במאמץ של התגברות על מפגעים לא מעטים, בהם פגעי הטבע, תקלות טכניות, וגם שעמום – אלא מנימוקים חברתיים מובהקים. בימים ששבתי הביתה התמעט מספר העובדים בשדה בלי שיפחת השטח המעובד. המכונות החקלאיות החדשות יכלו להפיק אותה עבודה במספר קטן של עובדים. הנחתי, שצעירים ממני ייטיבו ממני לעשות את העבודה בשדה. ולא רציתי להיות אדם המבקש גם זכויות ותק וגם זכויות יתר. רגישות יתר ודאי היתה בזה. שבועות אחדים אחרי שובי הביתה עבדתי בענף שבו הייתי, מעתה, זקן העובדים. ולכאורה היתה שמורה לי ה”זכות", שהנימוס מחייבה, לעבוד בכלים החדשים, שיש בהם תא ממוזג ומכשיר רדיו. החלטתי לוותר עליה, כדי שלא לקפח את מי שייאלצו בגללי לעבוד בכלים הישנים, כפויי הטובה. קיבלתי עלי לעבוד בהם, אף כי הם גם קשים יותר לתפעול וגם מתישים יותר. דעתם של הצעירים לא היתה נוחה מזה. אמנם, הם שמחו לקבל לידם את הכלים החדשים, אך לא נעם להם מראהו של עובד קשיש מהם המתייגע בוקר בוקר על התנעתו של טרקטור במשיכת חבל. בחרתי לפרוש מן הענף ולא להביכם במחוות של ויתור לשמו שאינן הולמות את היעדר הגינונים האופייני לעובדי אדמה, המעדיפים יחסי אנוש פשוטים, ישרים ותכליתיים.


ברגע שפרשתי מן החקלאות גיליתי כמה הייתי קשור בה. כאשר פתחתי בזה, בגיל עשרים, היו קודמינו אומרים על בני דורי שאין לנו כלל עניין בחקלאות, כלומר בטבע החי והצומח, אלא רק בגלגלים חשקה נפשנו. הם הלכו בעקבי הפרד ודשדשו בבוץ עמוק, ואילו אנחנו דילגנו על השלב הזה ומלכתחילה ישבנו על כלים ממונעים ורגלינו נוגעות במתכת. ככל שנרחק מן האדמה, כן ייטב, כך הלעיגו קודמינו על להיטותנו לעבוד בקומביין, כלי רב יוקרה שיושבים בו גבוה מעל פני האדמה. טעות לעולם חוזרת. השיפורים והחידושים שהנהיגו בני דורי בחקלאות, ושפע היבולים שהפיקו מן האדמה, לא יכלו להעיד על עניין בגלגלים בלבד. המהפכה האגרוטכנית לא היתה אפשרית בלי זיקה לחקלאות.

השנים שעשיתי קרוב מאוד לפני האדמה, למרות המתכת החוצצת ביני לבינה, הטביעו בי חותם עמוק. מצאתי שאני איש של מרחביה פתוחה, והאולם הסגור של המפעל התעשייתי מעיק על נפשי. ואכן התקשיתי לסגל עצמי לקצב החיים של עובד תעשייה, שמחשבותיו תועות הרחק ממעשי ידיו. הייתי אנוס גם להעשיר את ידיעותי בכימיה ובתהליכים אלקטרוליטיים כדי להבין מה שאני עושה.

אחרי המעבר הפתאומי מן ה“טבע החי” אל הטבע הדומם הייתי מסוגל להבין לרוחם של מי שחמדו את הטבע כמין פילגש לחטוא עמה אחרי שעייפו מעיר בריתם. בימים שהתרתי לעצמי לשאול קווים מדמות אבי ולהעניקם לדמות ספרותית, שגלגלתי בשנים ההן מסיפור לסיפור, הרביתי להגות בזיקתו אל הטבע, שעמדה, כך האמנתי שנים רבות, בקוטב הנגד אל זיקתי שלי.

אבי, אף כי נולד בכפר קטן באוקראינה, ומן הסתם נפקחו עיניו אל הגבעות הרכות של פלך פודוליה, שגונן ירוק מנחם, היה סופר עירוני במלוא מובן המלה. עולמו היה גדוש במושגים שנולדו בזיקה שבין אדם לחברו, ליריבו ולאויבו, בתוך ההוויה הדחוסה של הכרך, אשר בו מתרחשים, ברשות היחיד וברשות הרבים, חייה הרוגשים של האמנות. אין פירוש הדבר שלבו לא נמשך אל הטבע. אולם “הטבע” לדידו היה מקום שנמלטים אליו ולא מקום שחיים בו. כל שמחוץ לעיר הוא “טבע”. מקום, שהנפש נמשכת אליו כדי לברוח משאון הכרך והמונו. שם הציפורים ברינת הבוקר שלהן, הבהמות החזקות והטיפשות, הנותנות את צווארן לשוחט, ושם גם האדם ה“טבעי” – כפרי פשוט, תמים ואכזר. ה“טבע”, איפוא, הוא מחוז החפץ של הנשמה הנכספת אל מה שהוא לא זה ולא כאן. הוא ממלכתה הקסומה של השירה הרומנטית, שעייפה מן האדם ולוקחת לעצמה חופשה בצל האילנות. ב“טבע” הרוח מדברת אל המשורר בשפת הנחל, אשר בו נשקף אליו דיוקנו הרועד.

בנדיר נזדמן לי לראות את אבי בחיק הטבע. אך גם בעודי ילד רך לא נעלם מעיני טיבה הרומנטי של זיקתו לנוף פתוח. זכורני כיצד עלה על סוס, שרתם לו פסח בר אדון, אז שומר בבן שמן, ובנפש נסערת, שבּעֵרתה נצצה בעיניו, יצא לדהור אל תוך “הטבע”. אף הערבי, שהכין לנו קפה, שנאסר עלי לשתות, היה חלק מן “הטבע” הזה, הפראי, הלא מרוסן, שפתח לפניו אשנב להציץ אל סודו. בנעורי ראיתי את אבי בחצרו של קיבוץ, מביט על אילן נאה זה המטיל צל ענק על דשא רך – לרכז בו את דעתו על משפטי הפתיחה של הרצאה שעמד לתת. ובכפר אחר ראיתיו בחליפה ו“כובע של אדונים”, על עגלת עץ, הפרדה לפניו והמושכות בידיו, בחיוך מבויש, שמא ההצטלמות הזאת היא פריצה לרשות זרה. זכורני גם כיצד עמד בחצר ביתי שלי, בבית אלפא, בבואו להתוודע אל נכדיו, פניו אל הגלבוע, ועיניו לתוך עצמו, כמדבר עם אלוהים, שאינו מסתיר פניו ממי שבא לבקרו בהיכלו שלו.

אני, אף כי נולדתי במקום שהשתדל להיות כרך, ועיני נפקחו אל קירות בוהקים וחולות מסנוורים, והירוק היה נדיר ורק הכחול היה בשפע, ה“טבע” שלי היה המקום שחיים בו, ולא המקום שנמלטים אליו. ב“טבע” שלי דיברו פרוזה ולא שירה. העיר, שאליה הייתי נוסע להינפש, היתה שרויה לדידי בערפל חלומי של תקוות חסרות שחר ומשאלות שווא. ב“טבע” מצאתי אתגרים הרבה, מלחמת קיום, מצוקות של איכרים בזיקתם לברכת שמים, ושירה רק מעט, למעט זו שנולדת מן הצורך לחבר דבר אל דבר ולבקש להם דימוי או היקש או כינוי משותף המלמד דבר מתוך דבר. ב“טבע” שלי שום דבר לא היה פשוט ותמים. אלא להיפך. מורכב ביותר, וגם מחודד חושים עד דק, כדי להישרד. כך חיות, כך צמחים וכך בני אדם.

רמזים הרבה פיזרתי בספרי על הזיקה הזאת אל הטבע – תמהני כמה מהם מצאו עין בוחנת. אף לאכזריותו של הטבע נדרשתי. ולהבדל שבין מי שמתבונן בו למי שמוציא לחם מן הארץ. בסיפור אחד שמתי דברים בפי איש קיבוץ, המבקש גם להיות איכר ולא רק בחור שהציונות והסוציאליזם הוליכו אותו לכפר שיתופי.

אין הוא מתפעל מן היחס הרומנטי לציפורים, שהפעים את נפשו של פרישמן למקרא איגרותיה של רוזה לוכסמבורג מבית הכלא. הוא, שנאלץ להרוג ציפורים כדי שלא ישמידו את היבול רואה את עצמו קרוב לטבע מן האשה שנתוודעה לקיומו רק אחרי שהציבו קיר בינו לבינה. “אבן על פי הבאר” מלא בהווייתם של אנשים שיצאה נפשם אל הטבע, כמין מקום שמחלימים בו מחולאים יהודיים, ומתברר להם שהמאבק המרגיז כנגד זבובים קטנים חמור יותר מן ההתמודדות עם אידיאות הירואיות.

שם גם אין תיאורי טבע מלווים אלא את מי שיש לו עין רואה ואוזן שומעת, והם חסרים לגמרי בפרקיה של אותה דמות, שלדידה המרחק מסג’רה לתל אביב נמדד או בשעות הליכה או בתמורה פוליטית. (טכניקה ספרותית, שנעלמה מעיניו של קורא חרוץ אחד, שהתמחה בכתיבת רצנזיות. הוא גמר את ההלל על פרקים אחדים, שבהם נופי מולדת יוצאים מתוך השורות ברורים ויפים, ומתח ביקורת על פרקים אחרים, “הכתובים ברישול”, בלי תיאורי טבע כלל. נבונה ממנו היתה קוראה לתומה, המשתתפת בחוגים לספרות של ברית התנועה הקיבוצית, שמצאה בזיקתן לעץ ולצמח של דמויות אחדות ב“גוף ראשון רבים” סימן היכר מובהק ליחסן אל ערכי חיים. מי שנלחמת כנגד מוסדות הקיבוץ המבקשים לעקור דַלבֶּרגיה, ששתלה בט"ו בשבט לפני שנים הרבה, כדי להעמיד במקומו עמוד חשמל, אינה צריכה לומר דבר ברור יותר על עמדתה בשאלת יישוב הארץ. ומי שמקיף את רשות היחיד שלו בעציצים שאינו יודע את שמם – “תן לי מזה עם השערות הלבנות” – אינו צריך להכריז שהוא רוצה להתבדל מחבריו וכי הרעיון השיתופי קשה עליו. עציציו מדברים בעדו. מי שקרוב אצל הטבע, כאותה אשה, יודע כי הטבע איננו עיטור לחיים, מסגרת יפה להקיף בה את תמונת הדיוקן שלנו. הוא החיים עצמם. חיים שלמים כל כך, שגם המוות הוא מהם ובם.)

הסיפור הראשון שכתבתי אחרי מות אבי – “ירח עיון”, והוא עיקרו של הקובץ “דבר אל הרוח”, שראה אור בשנת 1975 – נדרש לזיקתו של אבי להוויה הארצישראלית, וכל שנגזר ממנה: טבע המקום: ערכיה של המולדת הארצית שקיבל עליו לחיות בה, אחרי שמצא כי הלשון העברית לא תוכל להיות “תחנה אלקטרית שתחלק אור” ממרכז רוחני כלשהו באירופה או באמריקה, מקום שם מתרכז רוב מניינו של העם היהודי; וכן נטיית הלב אל ארץ ישראל העובדת במקום שמקדימים בו נעשה לנשמע. עלילת הסיפור דלה באירועים. הסופר קופרברג, שעייפה נפשו ממאבקים לשם שמים בעולמה של ספרות, נעתר לבקשת ידיד רחוק, איש מושב יודע ספר, ונוסע לשם, ערב מאורעות תרצ“ו, לתת הרצאה ספרותית. הוא בא, נח מעט, מרצה, ולמחרת יוצא לטייל בשדות. אחרי הצהריים הוא שב לתל אביב, תפוס הרהורים. שכן בעלותו לאוטובוס ירד ממנו משורר ידוע, אשר זה לא כבר נפרדו דרכיהם, ונתברר, כי לא הוזמנו לשם מפני שיש לאנשי הכפר עניין מיוחד ביצירתם, אלא סתם נתבקשו למלא חלל ב”ירח עיון", שנועד להרחיב דעת באופן כללי. אפילו אכזבה לא היתה שם. רק התפכחות כלשהי, שהאירוניה פוטרת אותה מצער מיותר.

הסיפור הזה הסתמך על זיכרון מגיל עשר. ביקורי הראשונים בכפר נערכו אחרי שחדלנו להסב אל הסדר בחוג אנשי “כתובים”. יש שהיינו נוסעים לקיבוצים, או ליישוב כפרי אחר, לחוג שם את חג הפסח. אירוח זה היה כרוך תמיד בהרצאה ספרותית, שהיה על אבי לשאת במוצאי החג. פעם אחת עמדתי בחלון והקשבתי. לא הבנתי כלום, אבל דומני שתפסתי את העיקר. איש דל בשר, שדמה לאבי אך היה זר לי פתאום, עמד לבדו מול הקהל, הידיים מתנפנפות למרום ולצדדים, ודיבר בקול רועד מהתרגשות עצומה על עניינים שהציקו לו מאוד, אך, כמדומה, אינם חשובים כל כך לקהל שומעיו. רק מעטים הביטו בו בעיניים מאירות. רבים נעצו בו עיניים עייפות, לפעמים תמהות – מה יש כאן להתלהב כל כך? – ולפעמים נעצמות. גם אלה, כמוני, לא ירדו לסוף דעתו. אלא שלי כאב הדבר. ואילו הם השתדלו להיות משועשעים כדי שלא להשתעמם לגמרי. לימים, כאשר בגרתי מעט, ראיתי גם בפני אבי את החשש, שמא אין מבינים אותו, ואם מבינים אין מבינים מדוע חשוב לו כל כך הדבר, ואם מבינים גם זאת מתקשים לקבל, שאכן הדבר הזה חשוב באמת. אך הוא לא היה יכול שלא להיסחף בהתלהבות גוברת והולכת, כעומד בתפילה לפני קהל של כופרים.

את הלהט הזה, שהאירוניה מצננת מפעם לפעם, כמנוע זה שעלול להישחק בלי צינון, הכנסתי לסיפור ההוא, אשר בו קיבל אבי את השם קופרברג. הנדרשים למדרש השמות ודאי יגלו כאן רמז להררי הנחושת, שמאבניהן מפיקים את המתכת הפשוטה, אשר בהיות לה ברק היא נוצצת כזהב. בימים שנכתב הסיפור נכרך בשם הזה גם צער מסוים. שטינמן, איש האבן, שנתן את נפשו על אמיתו, כתביו היו מונחים כאבן שאין לה הופכין. אולי ביקשתי להאמין כי איש הנחושת, כנחש הנחושת, שכל המביט בו שב לתחייה, יזכה שישובו להציץ בכתביו כדי להחיות את הנפש.

אמנם, הענקתי לאיש הנחושת שבראתי בדמיוני ביוגרפיה שונה משל אבי וגם מידות שונות משלו, אך עיקרי הדברים נשאו חותמו של איש האבן. הזיקה אל הטבע, אל הארץ ואל האנשים היא של אבי ולא של הדמות הבדויה. הוא היה זה שיצא אל חיק הטבע ל“שמחות של עניים”, תָּמַהּ על אביב זה, הדומה לסתיו, ושונה מן האביב בנוף מכורתו; הוא האיש שלבו גס ב“מלאכה העקרה” של “תופסי עט שלא הציצו מימיהם לתוך נשמה מיוסרת, מבקשת אלוהים”; הוא האיש שעלה על הסוס בפנים מאושרות ומבוישות לקראת הרפתקה, וחשב על פני הסוס של סופר עברי שחזר לרוסיה לכתוב יידיש; הוא מי שאהב את ריח השדה אבל ידע ש“כל ימיו הוא עתיד לחיות בתוך קוביית בטון בתל אביב”; והוא האיש, אשר בכל צערו על אבק זיוף שנדבק לאדם הלובש פנים לא לו בשביל לרצות את חברו, מטרידה אותו יותר האכזבה מעצמו; לא מצא ביטוי עברי שיקיף את מלוא משמעותה של המלה “אותנטי” ועל כן אף במחשבותיו נזקק ללשון עם זר. הוא יופיע שנית באותו קובץ עצמו, הפעם בלי שם. אך מותר להניח שהשם קופרברג היה שמו הקודם של עמוס נחושתן, מהנדס אלקטרוניקה, ההולך לבקר בלי חשק, במצוות אביו החולה, סופר יידי זקן וידוע חולי בשם ורטמן, שחי ברובע מתפרע והולך במנהטן. הסופר היידי, שאין לו צאצאים וספריו אינם נמכרים, ואינו יוצא לבדו מביתו מפחד גנבים ושודדים, מאמין באמונה שלמה כי עתידה של היידיש באמריקה עודנו לפניה. סופה שתתחדש כשם שנתחדשה העברית. עמוס נחושתן אינו אוהב סופרים. הם מזכירים לו “מה שציערו באביו: פגיעות, רגישות והומור עצוב של בעלי מומים”. וכן, היצר להעניק משמעות סמלית למעשים של יומיום. ביקורו אצל הסופר היידי, הוא מניח, אף הוא מין סמל. “הוא ניחש שהפגישה שלו עם ורטמן אמורה לשמש מעין ציון דרך. נימוק מוחץ אחרון בוויכוח מר ונוקב בן חמישים שנה: הוויכוח ההיסטורי בין העברית ליידיש, בין התנועה הציונית ל’בונד'.” עצם קיומו, “יהודי חדש הקונה חלקיקים מתוחכמים למכשירי בקרה משוכללים” הוא הוכחה ניצחת, שאביו, ולא ורטמן, בחר בדרך הנכונה. תל אביב, לא ניו יורק היא המקום שבו תפרח תרבות יהודית. ובעברית, לא ביידיש.

ב“א/ק קאירו־סיטי”, הנובלה הראשונה משלוש הנובלות, אשר ראו אור תחת הכותרת “קירות עץ דקים” ב־9781, השנה שנפטרה אמי, שב אבי ומופיע בשם שכבר דבק בו – קופרברג. שם הוא סופר, שברח מאירופה ערב מלחמת העולם השנייה בספינה יוונית שנקבצו אליה רבים מבאי הקונגרס הציוני. מעשה שהיה. עשרה ימים ויום עשתה הספינה את דרכה ממרסיי לחיפה. לאורך החופים שטה, מפחד הצוללות. שלושה ימים אחרי שהפליגה לדרכה פרצה המלחמה. ועד שהגיעו ארצה היתה שם איזו אחדות לבבות, ששבה ונפלגה אחרי שירדו בחוף מבטחים. היה אפשר לעמוד במסע ההוא על טיבם של באי קונגרסים, בלי מחלצות ובחרדה מפני העתיד.

גיבור הסיפור, חלוץ שהיה בפולין ושב לביתו, בגעגועים על נפש אהובה העושה אותה שעה את דרכה לווארשה, מגלגל שיחות אחדות עם קופרברג, שדר על הסיפון. שניהם מסתגרים בד’ אמות שלהם וכותבים. אני כותב רק לנפש אחת, מתנצל האיש הצעיר, לבל יחשדו בו שגם הוא בכותבים. גם אני, משיב קופרברג. דברים ששמתי בפי קופרברג, אבי היה מסוגל לאומרם. אחדים מהם אף אמר, בלשון אחר. מה שנאמר בסיפור על יהודי פולין, רוסיה וגרמניה, אמר לי אבי, פחות או יותר, באותה הלשון: “(יהודי פולין) הם היהודים האמיתיים. יהודי רוסיה יש בהם הרבה פוזה. וארשה היא בית נתיבות. שם יש גם יהדות פשוטה של עגלונים אבל גם יהדות עם או דה קולון כנגד השום והבצל.” לזה הוספתי גם צבע, ששאלתי מפגישות^,^ עם יהודי פולין בניו יורק, מקום שעשו עושר ורחקו מן המקור. “בבית כנסת מצועצע מפתה זמר אופרה מהולל את אלוהים בטנור צלול ועז.” מה שאמר על יהדות גרמניה לא זכרתי אלא בקווים כלליים, על כן התרתי לעצמי לתת להם לבוש משלי: “יהודי גרמניה מנהלים רומן ממושך עם הגורל וזה התגלה פתאום בדמות צבע שלטים סדיסטי. מאתיים שנה חיכו שיקום באך יהודי ויכתוב קנטטה על פי טעמי המקרא. כיוון שלא הופיע, התחילו להתעורר אצלם ספקות שמא אלוהים כלל אינו יהודי.”

וכך גם רעיונות אחרים שבאו לכלל ביטוי בסיפור ההוא – דברים שאמר ודברים שהיה יכול לומר. “הציונות מבקשת להיות כמן הזה. יהודי המערב טועמים בה קצת יהדות. יהודי המזרח מוצאים בה אחד משישים של אירופה” – רעיון זה השתמע ממה שאמר במקום אחר. “ביורוקרט יהודי אי אפשר לו בלי לכוון עיניו כלפי שמיא. בתנועה הציונית, לפחות, נתכנסו בעלי הרחמים. הקומיסר היהודי אכזרי יותר” – שמעתי מפיו, רוח הדברים ולא ניסוחם. יש ששמתי בפיו דברים שאני אמרתי לו כאשר תיאר את המסע בא/ק קאירו־סיטי וסיפר על אכזבתו ממנהיגי היישוב, שנתגלו שם בקלונם. על ספינה מיטלטלת בין הגלים הקפידו על כבודם ואף על כמה יתרונות חומריים הנגזרים ממנו. לימדתי עליהם סנגוריה בלשון סגי נהור ההולמת אותו. כביכול חלקתי על דעתו ובעצם הסכמתי עמו: “אין צריך לדון אנשים אלה לכף חובה. להיפך. צריך לרחם עליהם. אין להם חופשה מעצמם אף לא לרגע אחד. כאשר הם מתעוררים משנתם באמצע הלילה הם נזכרים שהם חברי הוועד הפועל. ואז הם מעירים את אשת חיקם ודורשים ממנה להעריץ אותם. הלא בדרך זו הם מקלקלים לעצמם את חיי המשפחה. נשים, כידוע, יש להן נטייה טבעית לדון אנשים לגופם.” דברים שאמרתי לו הרשיתי לעצמי לשים בפיו, לפי שרוחו היתה שפוכה עליהם. ומעניין לעניין באותו עניין שמתי בפיו גם דברים המכוונים לחברי: “נבחרי הציבור אפילו חייהם הפרטיים הם רכוש הציבור. רק מי שבחר את עצמו הוא בן חורין גמור. אילו היו אנשים אלה צנועים יותר הייתי מרוצה… גם חלוצים כדאי להם לוותר קצת על מחיאות הכפיים.” קיוויתי שיקראו ויבינו את הרמז. דברי קופרברג, שהמלחמות הנן פרי השעמום מצאתי אצל אבי, במאמר שנתפרסם ב”דבר" בשנה ההיא. לא הסכמתי עמו, אך התרתי לו את חירות המשורר להתעלם מן הסיבות הכבדות יותר. לא יזיק לרמוז כמה מסוכנים הם בני האדם שאינם יכולים להיות לבדם עם עצמם ולו רגע אחד בלי להשתעמם.

הסיפור על ביקורו של קופרברג באיטליה אינו פרי דמיוני. הוא מסתמך על רשימות שכתב אבי בדרכו לג’נבה. “בגן ציבורי אחד ראה זקן וזקנה. הזקן קלף תפוח לרעייתו ופצע את אצבעו. חיוך מופלא פרח על שפתיהם. סיפור גן העדן במהופך.” אושר שלם, בלי הנחש המסכסך. מה התכוון לומר, אם לא: גם בצאתנו למלחמה בל נשכח, איטליה אינה רק אויב, אלא גם זקן וזקנה אוכלים תפוח בגן. ואפשר שהם איטליה האמיתית, ובעל הסנטר הוא רק קצף על פני ההיסטוריה. אנשים כאלה “אין להם צורך בפאר רומאי. די להם בקצת אושר, קצת עצבות וקצת יין חמוץ.” שלושה הסיפורים ההם עוררו רעב, שלא יכלו להשביע. קרן של שפע עמדה לרשותי והייתי אנוס לקחת במשורה. קצת קווים ששאלתי מדמותו של אבי והענקתי לקופרברג, וקצת רעיונות ששמתי בפיו. חשתי, כמי שמפיח על גחלת ואינו מדליק מדורה. ואז נולדה המשאלה לחתום את דמותו של אבי בספר שידבר בו גופו בלי שמות בדויים. אולם עד מהרה גיליתי שלא אוכל להידרש לדמותו מעשה חוקר. חיי שלובים בזה ואין להפריד. ואז פתחתי בכתיבת “ספר חתום”, עשר שנים לפני שראה אור.


 

ל. איגרת אל היהודים

בנעורי היו בני דורי מכונים “נוער עברי”. נער, שמעניקים לו בכורה בלי שיצטרך להתאמץ כלל, מן הסתם לא יחמיץ הזדמנות ליהנות מיתרון שאינו ראוי לו. מי ירחיק מפיו את כפית הכסף שתקעו לתוכו? שמחתי להיות “נער עברי”, שאפילו מוריו, המאוכזבים ממנו, מאמינים בו שהוא דור ראשון לגאולה. הכינוי “עברי” בא להבדילנו מן ה“יהודי” – כינוי שדבק בו רבב. הוגה דעות אנטישמי לא היה צריך להתאמץ הרבה כדי להפיץ אצלנו כמה מעיקרי תורתו. כחניך נאמן של בית הספר העברי ותנועת נוער חלוצית, המחנות העולים, “שללתי” את הגולה וכל מה שממנה ובה. קיבלתי מרבותי שהרעיון הציוני זקף את קומתו של היהודי וברא לו נשמה חדשה, ועתה נחוץ לו גם שם חדש, מן המקורות, ואין יפה לו מן הכינוי “עברי”.

משגדלתי, נעשיתי בחור יהודי. חדלתי להאמין שהכול נפתח ממנו ובנו, וכי באמת אנחנו דור ראשון לגאולה. ה“מאורעות”, והמלחמה, שנפתחה משנסתיימו אלה, ו“הספר הלבן”, וגזרות הקרקע, לימדו ש“הגאולה” עודנה חזון רחוק. ומכל מקום, אין אנו פותחים ראשית חדשה. אנחנו ממשיכים דבר שפתחו בו הורינו במקום אחר. הגורל היהודי, חשתי, אינו דבר שאוכל להיפטר ממנו מרגע שעלה אבי לארץ ישראל שנה אחת לפני שנולדתי. החיים מלאים פרדוקסים: דווקא בתנועת השומר הצעיר, שהצטרפתי אליה בשנות הבחרות המוקדמות, ונחשדה בנהייה מסוכנת אחרי האינטרנציונליזם, היתה הזיקה אל המקור היהודי חזקה יותר מאשר בתנועה ארצישראלית מקורית כתנועת המחנות העולים, שהייתי חבר בה עד שמלאו לי שבע עשרה שנים. השומר הצעיר, שלידתה בגולה, ואף סמליה וגינוניה משם, המחישה לחניך התנועה הארצישראלית את שותפות הגורל שבינו ובין בני דורו באירופה. אמנם, כמה גינונים צופיים, כמו צבאיים, שהיו אופייניים לתנועה, היו זרים לרוחי אך השלמתי עמם לפי שהם נחוצים לנוער יהודי בגולה, לחיזוק “הכבוד הלאומי”. הגיון הברזל המארקסיסטי, שאליו היתה צריכה להתכוון גם הזיקה ללאום, לא הפריע לי, שכן הוגי הדעות של התנועה השכילו להפיק קצת חצץ לחיזוק יסודות הרעיון הציוני אף מחיבורו הרדוד של סטלין על השאלה הלאומית, אבן הפינה התיאורטי לכפירה בקיומו של לאום יהודי. מתוך ארבעה סימני ההיכר של הלאום, שמנה הגרוזיני נחוש הרצון – גורל משותף, היסטוריה אחת, לשון מלכדת וטריטוריה רצופה – חסר היהודי רק לשון וטריטוריה כדי שיהיה ראוי להתחבר למשפחת העמים תחת דגלו ונסיו. הציונות הבטיחה למלא את החסר.

הרעיון המקורי היחיד שהציעו בני דורי לגיבוש תודעה לאומית חדשה היה הרעיון הכנעני, שהשתבח בהגיון ברזל משלו: אנחנו כאן ומדברים עברית, והם שם ומדברים שפות אחרות, ואין לנו זה עם זה אלא שיתוף במסורת דתית, שכוחה מתמעט והולך בעולם המודרני, וממילא אינה עושה את השונים לאחדים, כשם שאינה עושה את הספרדים והצרפתים, הנושאים עיניהם לרומא, ללאום אחר. משמע – אנחנו אנחנו, והם הם. ואין לנו אלא לבקש לנו בעלי ברית, שאף הם מכאן, ולהקים כאן ישות חדשה, הנשענת על זה המקום וזה הזמן. אילו נתקבל הרעיון הכנעני על דעת הערבים, אפשר שהספר הזה היה נכתב ערבית. כיוון שלא נתקבל אפילו על דעת היהודים, לא הניב אלא כמה פרקי שירה ופרוזה, שרב בהם היסוד המקראי על היסודות המאוחרים יותר. בלבי שלי לא מצא הרעיון ההוא כל הד. בהגדרות מנוסחות היטב נהגתי כבדהו וחשדהו. הגדרה מוחצת, שאיני יודע להשיב לה כגמולה בהגדרה סותרת, לא היה בכוחה לשכנע אותי, שאדם עקבי כמוני, הרוצה להשתית את תמונת עולמו על בסיס מדעי איתן, צריך לראות את עצמו כמי ששייכותו אל העם היהודי היא רק תאונה היסטורית, וכי עתה, משנשתנו נסיבות חייו, יש לו הזדמנות פז להיעשות יליד, או בן הארץ, או עברי, או ישראלי, ולפרוק מעל גבו חטוטרת מלאה דעות קדומות ואמונות תפלות. בשאלה הלאומית העדפתי להימלך ברגשותי. ואלה אמרו לי, עוד לפני שהגיעו הידיעות הראשונות על השואה, כי העבריות היא הלבוש ואילו היהדות היא המכווה בבשר. לא ראיתי צורך לגעור ברגשותי, שאינם מניחים למחשבותי לשוטט בעולם האמונות והדעות בנות חורין לבחור לי שם מקום טוב שייעשה מולדתי, אלא קיבלתי, קצת מאבי והרבה מאמי, שהרגש לעתים קרובות חכם מן השכל, שכן הוא מבין מה שהמלים עדיין לא הצליחו לטשטש לגמרי.

רעיונות מהפכניים כלל עולמיים לא מעט היו מנסרים והולכים בעולם ולא השכילו למעט מכוחה של הרגשת השייכות ללאום. כבר השתעשעו ברעיונות פאן אירופיים וכבר נמצא מי שהנפיק דרכונים של אזרח העולם – אך לא היה בכוחם של אלה לבטל את הנאמנות השבטית המלכדת בני לאום אחד, לרבות לאום שאין לו לא טריטוריה משותפת ואף לא לשון אחת. כל ניסיון להתעלם מן הרגש הקמאי של השייכות לכלל מסוים ולחשוף את צדדיו האפלים נדון לכישלון חרוץ. יחידים יצאו מלאום ללאום. הרוב שמרו על הזיקה ללאום במידה זו או אחרת של עומק תרבותי, ואחרי מאות שנים של חיים בעומקה של תרבות אחרת, חזרו להעניק גושפנקה של ציווי עליון למסורת הלאומית. נהרי נחלי דם נשפכו בניסיון ללכד תחת ממשלה אחת, ולו נאורה ודורשת טוב לכל העולם, עממים, שהזיכרון ההיסטורי שלהם מלא מאוויי היפרדות. רק אומה צעירה, יחסית, כאומה האמריקנית, יכלה להשתבח באיחוד השונים אחרי שעברו בכור ההיתוך של חברה צרכנית יצרנית. אך לימים יתעורר גם בה הצורך לשוב ולחבר כל ישות אתנית אל שורשיה.

נמלכתי ברגשותי, אך הם לא נתנו תשובה ברורה. “היהודים מן הגולה” שהיו יוצאים ובאים בבית הורי – אנשי “כתובים”, שחקנים, ציירים – לא הייתי צריך להתאמץ כדי לכבדם. אך יהודים אלה שפגשתי במכולת, בשוק ובחנות הירקות, הייתי צריך לרחם עליהם הרבה כדי לחבבם ולו קצת. זכורני, בגיל ארבע עשרה, כמה נימוקים אידיאולוגיים הייתי אנוס להעלות מן הגנזך הרעיוני כדי לעמוד בריחו ובכל הווייתו של מעפיל אלמוני, שהולכתי עמי, יד ביד, כאילו הוא אבי מולידי, מחוף ימה של תל אביב לבית הורי. שעה קלה לפני כן ירד מכלי השיט “טייגר היל”, שעלתה על שרטון בחוף תל אביב, ונתכבדתי בפעולת מחתרת ראשונה – להעביר את האיש הזר בין המשמרות הבריטיים שפשטו על החוף. הוא דיבר אלי יידיש בהתלהבות עצומה, כמה שאפשר להתלהב בלחש, ולא חש כלל שאיני מבין דבר, ואני חשתי במועקה כבדה, שרק מתח של הרפתקה היה יכול למעטה. ימים הרבה היה קשה לי להשתחרר מרגשי האשם שחשתי בלילה ההוא, ולמחרת, כאשר הולכתי אותו, לבוש בבגדי אבי הנקיים, ברגל, דרך ארוכה מאוד, מבית הורי בצפון העיר לרחוב הגדוד העברי בדרומה. שמחתי להיפטר ממנו כאשר הגענו לבית קרוביו אשר גם מהם שמחתי להיפטר, אחרי שהפקדתי בידם את בן חסותי, בייחוד מפני שכלל לא הכירו לי טובה בגין מעשי הטובים ואומץ לבי, אלא כעסו עלי שאינני מבין יידיש, השפה היחידה שידעו, וכן מפני שלא הבאתי את צרור בגדיו הישנים, הקרועים, אשר אמי, אשרי אדם המפחד תמיד, מיהרה להשליך לביתן האשפה שבחצרנו, שמא ישגיחו בהם הבריטים.

רגשות נאמנים יותר של שותפות גורל חשתי במסעותי במחנות העקורים בגרמניה, בשנת 1947. גם שם הייתי צריך להבליג על מידה גדושה של אי נחת למראה הלהיטות שבה פשטו אחינו בני ישראל על השוק השחור ועל שאר המלאכות הבזויות. אולם בתקופה ההיא כבר הייתי בוגר דיי להימנע מלשפוט מי שחזו מבשרם מה שדעתי לא יכלה לתפוס. ברוסיה, עשר שנים לאחר מכן, מצאתי שהרגש לא הטעני. אפשר שהקשר ביני לבין אנשים אלה, שאת שפתם איני שומע וניסיונם נבצר מהכרתי, טעון הגדרה שונה מזו שיפה לציבורים לאומיים אחרים, שכן אין הוא פשוט ומובן מאליו כזיקה של גרמני לארצו ושל צרפתי למולדתו – לשון משותפת אין לנו והדת אף היא אינה חיבור איתן – אולם הגדרה זו תצטרך לשאול על מהותו של דבר קיים: לא תוכל לטעון שאינו קיים מפני שאינו מתיישב עם ההגדרה היפה לכול.

בעת ההיא ביקשתי להאמין, כאבי בשעתו, כי העברית תוכל לשמש מולדת של מעלה לעם, שמשרת בצבאות זרים הרבה ושוב אין לו שולחן ערוך להיאחז בו, עד שימצא קרקע מוצקה תחת רגליו כמידת השמים שמעל ראשו. אולם ביקור קצר בניו יורק, עיר שמניין יהודיה אז היה כמניין היהודים בישראל, והצצה לרחובה של העיר העברית הראשונה, ששלטיה מתכוונים אל הזר והרחוק משום שצר לה בעבריותה, לימדני שרק מעט סיכויים יש, שהלשון העברית תיעשה לשונו של העם היהודי, ועל כן אולי צריך המרכז העברי בישראל לפלס נתיבות ללב העם היהודי בלשון עם זר.

אחרי מלחמת יום הכיפורים שוב לא נתפסה הפזורה היהודית בארצות הרווחה כיהדות מצוקה שצריך להכין לה מקלט בטוח, אלא כעתודה פוליטית וכלכלית החיונית לקיומה של מדינת ישראל. אמנם, ישראל הוסיפה להשתבח, שהיא הנותנת טעם לקיומם של יהודים בתפוצות, אבל שוב לא נהגה בהם כאם שבניה עזבוה, אלא כבת, שהוריה שלחוה לעמוד ברשות עצמה קודם שבנתה לעצמה בית, אם לנקוט לשונו של רבי יהושע השל. הירידה, אשר לעתים קרובות מקורה בפחד פשוט, שארי בן כנען סירב להכיר בקיומו כדי שלא לאבד את הערצת אחיו בגולת אמריקה, הרעבה לגיבורים יהודים, “זקפה את קומתם” של יהודי אמריקה, שנפטרו מן ההרגל להתבטל מפני כל דבר שחתום בחותמה של מדינת היהודים. היה מקום לחשש, שישראל תלבש דמותו של קרוב עני, טרחן ואוהב מתנות, הסמוך על שולחנם של קרוביו העשירים, ותחדל להיות מרכז רוחני ליהודים בארצות הרווחה, שנוח להם במקום שהם נמצאים בו וגם בתרבות שספגו שם, ועניינים יהודיים, וישראל בכללם, מתרחקים והולכים מדעתם.

כיוון שבשנים ההם הייתי מקורב לענייני הטלוויזיה גלגלתי עם עמיתי ברשות השידור מחשבות, כיצד משבירים ליהודי בארצות הרווחה תודעת שייכות, שתחבר אותו אל קרובים רחוקים במקום ובזמן באמצעות כלי התקשורת שכוחם גובר והולך. דרשות של מגידים ציוניים והטפה בנוסח המקובל דחינו על הסף. יהודי, המתגאה במוצאו באנגלית רהוטה, לא ישמע לנו אם נאמר לו: למד עברית כדי שתהיה יהודי. אף מי שיציע למצליחן אמריקני ממוצא יהודי לקיים תרי“ג מצוות כדי שיוכל לשמור על גחלתו של עם עולם, ייצא וידיו על ראשו. הוא, כך ישיב המצליחן, די לו בי”ג מצוות שבין אדם לחברו כדי לשמור על ערכים יהודיים שנטמעו בתרבות המערב, הספוגה בו, בלי שיצטרך לחסר מנפשו דבר. סופו של דבר, גמרנו בדעתנו, אין טוב מלהעניק לו תודעה היסטורית במטבע העובר לסוחר של התרבות אשר בחיקה הוא לן.

כך נולד הרעיון להפיק סדרת תכניות טלוויזיה, שתקיף את ההיסטוריה היהודית כולה, ותגלה אגב גררא את תרומתה הסגולית של היהדות לפיתוחה של התרבות האנושית. סדרה, שיוקרתה עשויה להעניק ליהודי הרווחה גאווה על נכסי רוח שאין להם חלק בהם. לא נעלם מעינינו שאין הדברים אמורים במפעל רציני של כינוס אוצרות היהודים, אלא במעין יחסי ציבור לעניין נכבד. כיוון שזיקת היהודי לעמו זקוקה ליחסי ציבור, אין טוב לאלה מאמצעי התקשורת, שמיטיבים לעשות זאת מאחרים. תכנית טלוויזיה אינה בית מדרש, שבו מעמיקים בסוגיה ולנים בה עד שמתבהרת. אין היא יכולה אלא לזרוק רמז. הרוצה לדעת, יתכבד וילמד ממקור אחר. אך גם רמז הוא משהו. תם ושאינו יודע לשאול אי אפשר להם בלעדיו.

תחילה ביקשנו להפיק את הסדרה בארץ, אולם משנבחן ההיקף והמחיר, התברר שאין ברירה אלא לבקש בעלי ברית, שאמצעיהם מרובים. יגאל אלון, אז שר החוץ, התלהב מהרעיון והציע לי לנסוע לארצות הברית לגייס את האמצעים. סירבתי. הנחתי, שאוכל לעשות נפשות לרעיון, אבל לא בטחתי ביכולתי לגייס הון. הכרתי את עצמי: אם אפשוט יד – תרעד. בילוי קצר בחברת עתודי ההון היהודי בארצות הברית – בימים שעשיתי בהרוורד בסמינר בינלאומי – לימדני, שהללו אינם נותנים כסף אלא למי שמושיט להם יד יציבה ומחניף להם בלי להניד עפעף.

משיחות גישוש אחדות עם עמיתים בנכר היה אפשר להקיש, שיעדיפו לעשות זאת בכוחות עצמם, אם נסייע להם “לעניין את היהודים”. ואז העלה יגאל אלון הצעה חדשה, שאקבל עלי לשנתיים שלוש תפקיד של נספח לענייני תרבות, שמושבו בניו יורק, בתקווה, שבתוך תקופה זו יעלה בידי לחבר את כל הקצוות – בעלי הדעה ובעלי המאה ומי שיכול להוציא רעיון מן הכוח אל הפועל. אף הצעה זו נדחתה, זמנית. שכן בימים שהבשיל הרעיון סיימתי את תפקידי ברשות השידור ונתבקש שאחזור הביתה לפני שאני מקבל עלי תפקיד חדש. כעבור שנתיים נדון העניין שנית בשיחת הקיבוץ – ואושר. במאי 1977, שבועיים לפני שחדל יגאל אלון לשמש כסגן ראש הממשלה ושר החוץ, מצאתי את עצמי בניו יורק, בתפקיד שטיבו אינו ברור לי די הצורך. לכאורה אני נושא משרה, שמגבלותיה ברורים לכל מי שקיבל עליו לקנות ולמכור “תרבות” בארץ זרה והוא חלק ממנגנון מדיני, שלדידו ה“תרבות” היא כף רגל זו, שתוקעת ההסברה המדינית לתוך פתח פתוח רק מעט כדי שלא יהיה אפשר לסגור את הדלת לפני שייכנס הגוף כולו. אולם אותו תפקיד עצמו הוא עניין אחד בארץ שבה עוסקים באמת בתיווך בין מוסדות תרבות ותרבות הגוף, ועניין אחר בארצות הברית, שמרובים יהודיה מכל מקום אחר בעולם, וזיקתם של אלה למדינת ישראל חורצת את גורלה. כאן הדו שיח עם היהודים הוא עניין בפני עצמו. אולי מטעם זה חשתי כמי שנושא בידו איגרת אל היהודים. איגרת ריקה, שאת תוכנה עלי לכתוב בעצמי. (ימחל לי אותו שדון פיקח, שהעביר היינריך היינה מכתפו לכתפי, ומאז הוא יושב שם ומלגלג עלי בכל פעם שאני מתבל פת דלה במלים רמות. באמריקה אי אפשר בלי מלודרמה.)

מוחי שפע רעיונות, שלא ידעתי עדיין אם אינם חלומות באספמיה במקום שבו עומדים בראש תעשיית החלומות, המאורגנת למופת, אנשים מנוסים ותקיפי דעת ממני, היודעים מה הקהל שלהם רוצה, ואינם מחכים ושעון עצר בידם לעצותיו של אורח ממרחקים. בתקופה הראשונה זימנתי עצמי ללשכותיהם והקשבתי לעצותיהם שלהם. טבע הוא באדם, מי שמקשיבים לו שעה ארוכה מוכן גם להאזין רגעים אחדים. ובתוך כך למדתי את לשונם, כדי שלא אכתוב את האיגרת בלשון שאינם שומעים, וחכיתי לשעה שיהיו מוכנים להטות לי אוזן.


 

לא. המוות והעלמה

חודשים אחדים אחרי צאתי לניו יורק העירני צלצול של טלפון באשמורת השלישית. התעוררתי משנתי בלב נחרד. אבא של חייל, כל צלצול טלפון בלתי צפוי עלול להחרידו.

בני הצעיר שירת בצבא. התלבטנו הרבה קודם שהסכמנו לנסוע לחו"ל. לא רצינו להיעדר מן הארץ בימים שאדם צעיר זקוק להורים אף יותר מאשר בשנות לימודיו. חששנו שהוא מעודן ורגיש והשירות הצבאי עלול לזעזעו. אמנם, אח ואחות לו, אך הנחנו שאין די בתמיכתם. אולם אחרי שראינו, שהצבא אינו מערער את שלוות הנפש שנחן בה, וכי דיבורו הרך אינו מעיד על חולשה, קיבלתי עלי את התפקיד בניו יורק. רעייתי נשארה בארץ עוד שבועות אחדים, עד תום קורס ההשלמה החיילית בתום קורס הקצינים. משראתה, שסיגל עצמו לחיים של חייל הבוטח בכוחו ובתבונתו, נסעה אף היא.

אך לא בבני היו הדברים אמורים, אלא באמי: פקד אותה אירוע מוחי. היא משותקת בחצי גופה, העיד אחי בטלפון, אך לא נפגע אצלה כושר הדיבור. היא מאושפזת באיכילוב, אמר. בפרוזדור, לרוע המזל. כל החדרים תפוסים.

נהגתי עם עצמי בעניין זה כאדם שפחדיו חזקים מתבונתו. קיבלתי את הידיעה המעציבה כדבר שביטל ידיעה מרה ממנה. משום מה, הטריד אותי במיוחד עניין הפרוזדור. הנחתי שהפגיעה המוחית היא דבר שיש לו ארוכה: ואילו הצער והבושה שגורם לאמא האשפוז בפרוזדור, מקום שעוברים בו במשך היום אנשים אלמונים, עלול לעכב את הריפוי.

האופטימיות שלי לא היתה רק צורה של הגנה מפני הצער, ובריחה מן השכל הישר למחוז הדמדומים שבו מותר להתעלם מן האמת. לאופטימיות זו היה על מה להסתמך. עשר שנים קודם לכן אירע הדבר באבי. פגיעתו שלו היתה חמורה יותר.

מחצית גופו שותקה, עין אחת חדלה לראות, ודיבורו השתבש. אף על פי כן החלים, בניגוד לסברתם של הרופאים, שהצהירו, כי לעולם לא ישוב לאיתנו. הוא היה סבור כי די בכוח הרצון בשביל להחזירו אל שולחן העבודה. תפקיד המשפחה, הבהירו לנו הרופאים, הוא להחזירו מטעותו. לעולם לא יוכל לכתוב ולדבר דיבור רהוט. אבל בסופו של דבר גבר כוח הרצון על התחזיות המלומדות. בתוך חודשים אחדים שב לדבר ברהיטות וחזר אל שולחן העבודה, למלא מכסת יומו בחריצות של תלמיד חכם שאינו מבטל זמנו על דברים בטלים – כך עד יומו האחרון, שנתיים ימים לאחר מכן. אמא, כך סיפר אחי, פגיעתה קלה יותר. פניה לא נפגעו. ראייתה טובה ודיבורה ברור. לא כל דבריה מתקשרים זה לזה, אך כל משפט אומר דבר מה. אמנם, היא בת שבעים ושמונה אבל לא חולנית. תמיד היתה חזקה מאבא ובריאה ממנו. פגועים ממנה חזרו לאיתנם. ואם כוח הרצון הוא שנדרש, אף מזה יש לה בשפע.

בנעורי טעיתי בה. כיוון שקולה רך ולבבי ודיבורה הססני – אף בדברה אל ילדים, כאילו חוששת להטריד ותהיה מוכנה לוותר על מה שרצתה לומר ברגע שיתגלו אותות כלשהם של קוצר רוח – הנחתי שהיא חדלת אונים ורפת רצון. אך לימים גיליתי כי מאחורי החזית העדינה מסתתרת אישיות נחושת החלטה, ואף מעשית ביותר. כל ימיה עסקה בענייני הרכוש המשפחתי, עניינים שאינם נעשים קלים יותר כאשר הוא מועט ביותר. היא העתיקה את המשפחה מדירה לדירה, בחרה את היעד בלי להיוועץ באלוף נעוריה, שלא גילה עניין מיוחד בכגון אלה, ולא טעתה אף פעם. היא עמדה בכל ההתחייבויות הכספיות והחוזיות בלי שראתה עורך דין מקרוב. היא קיבלה עליה בלי מורא הכרעות כלכליות, שעלולות ליירא מי שסבור, כמוה, שבושה להיות בעל חוב, אף לא לבנק. בשבע השנים שחיתה לבדה ראינו שהיא איתנה אף יותר. היא לא נפלה ברוחה אחרי פטירת אבא, כאדם שאבד משענו בחיים, אלא להיפך, כמו יצאה מחסותו של תלמיד חכם והלכה לקנות לה חכמה לעצמה. היא נרשמה לאוניברסיטה העממית וחזרה להיות מי שהיתה לפנים – עלמה שואפת דעת הצוברת חכמה כדי להעשיר את חייה. היא למדה בהתלהבות הדומה לזו שהיתה פוקדת את אבא בשעת כתיבה. אשת חבר כחבר.

לפנים קראה מה שנפל לידה, עתה גילתה את יתרונותיה של משנה סדורה. היא לא החמיצה אף לא שיעור אחד משיעורי הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה, ההיסטוריה והתנ”ך, ואף יצאה לסיורי לימודים בחברת צעירים ממנה עשרים ושלושים שנה. זכרתי באיזו התרגשות דיברה על תגליות ארכיאולוגיות, כאילו יש באלה להוסיף לה שנות חיים. סקרנותה לא נתמעטה עם הגיל. בשעה שעייפו עיניה מן הקריאה היתה עומדת בחלון, מציצה בעוברים ושבים ובודה לעצמה סיפורים קטנים על חייהם. סיפורים אלה היתה מספרת לנכדיה, עד שבגרו ופרחו להם, כציפורים שהאכילה על אדן חלונה וכחתולים שהאכילה בחצר.

האמנתי שתחלים גם מפני שידעתי כי מימיה לא היתה חולה ממש. אף פעם לא ראיתיה על ערש הדווי. (למעט פעם אחת, בעודי ילד. ביקרתיה בבית חולים אך רק אחרי שנים רבות סיפרה לי מדוע שכבה שם. והצטערתי מאוד שלעולם לא אכיר אחות זו, שכמעט ראתה אור עולם בימים ההם.) אמנם, מפעם לפעם התלוננה על מכאובים וביקרה אצל רופאים, ואף לקחה תרופות שרשמו לה, אבל היפוכונדר שהיה מציץ לארון התרופות בביתנו לא היה מסכים ללון אצלנו אפילו לילה אחד. למחרת הייתי במטוס שלקח אותי לארץ. עניין הפרוזדור לא חדל מלהטרידני כל הדרך. הכרתי את רגישותה של אמא. היה לה צורך עמוק ברשות היחיד, שבה תוכל להתבודד עם הצער על הגוף המתבלה והולך. אף על פי שפניה היו צחים עד יומה האחרון ורגליה חלקות, גופה של אשה מזדקנת היה לדידה דבר שראוי לכסותו כמה שאפשר.

אמנם, בנעורינו לא נהגה בענייני הגוף כדבר שצריך להתבייש בו. מן הסתם קראה בספרים שצניעות מופרזת עלולה לסבך ילדים עם גופם, המתבגר בחשאי, וקיבלה עליה לקיים מה שנאמר בספרים ההם. אולם משבגרנו, נהגה בגופה כדבר שצריך להכינו לקראת הפגישה עם הזולת. תמיד קמה משנתה לפנינו, ועד שהיינו ערים כבר היתה לבושה ומסורקת. מימיה לא ישבה עמנו בחלוק בית. אמנם, לא התאפרה – בזה מיעטה מאוד, כדי לשמור על עיקרון של טבעיות – אבל תמיד לבשה שמלה נקייה, מגוהצת, ועל השמלה סינור, ולרגליה נעליים, להגנה על כפות הרגליים, שלא תצבינה מחמת עמידה במקום אחד זמן ממושך. מנתב"ג הגעתי ישר לבית החולים. חיוך עדין וכמו מתנצל היה שפוך על פניה העצובים.

“באת מפני ששמעת ברדיו שנפטרה גננת ותיקה,” אמרה, ספק שואלת ספק מצהירה. משהו בכל זאת נפגע במוחה, ציינתי לעצמי בצער. אבל עיקרי דברים נשתמרו כהווייתם. היא ידעה שבאתי מניו יורק, בגלל מחלתה, והצטערה שגרמה לי טרחה. אף על ההוצאות חסה. צר היה לה שמבזבזים עליה זמן וכסף. משמע, דעתה ברורה. ומכל מקום היא נאמנה למי שהיתה כל ימי חייה: אשה חסכנית שההסתפקות במועט היתה לה לטבע שני. אחר כך ביקשה ממני שלא אביא אל מיטתה את צעיר הבנים. המראה אינו מרנין. אינה רוצה שיזכור אותה כפי שהיתה על ערש הדווי.


דברים נכוחים, חשבתי. לאמור, עניינים חשובים סדורים במוחה, ורק דברים טפלים לעיקר קצת נפרע סדרם. אולם משחזרה לדבר על עצמה בגוף שלישי שוב נפלה רוחי. אחר כך שאלה אם איני עייף מן הטיסה הארוכה וחזרה להיות אמי הדואגת תמיד, אך באותה נשימה עצמה הורתה בידה הבריאה על הרצפה ואמרה שהיא רוצה לרדת.

תמהני מה חושבים החולים על איוולתם של הבריאים, הסבורים ששקרים נדיבים יפים מאמת כואבת.

“לפי שעה אינך יכולה לקום,” הסברתי לאמי, “שכן חצי גופך משותק, אבל אחרי השיקום תוכלי לקום וללכת בכוחות עצמך.” היא נתנה בי מבט שנתנה בי בילדותי כאשר התעקשתי שלא להבין דבר פשוט, וחזרה על תביעתה, הפעם ביתר תוקף: היא רוצה לשם, למטה! ואני חזרתי על דברי, בסבלנות לאין קץ. “מכאן יקחו אותך למוסד שיקומי, ושם יחזירו לך את כושר ההליכה. אם אבא חזר ללכת, את ודאי תצליחי.” ועוד כיוצא בהם, דברים הנשמעים בנחת, לבל יחדור אליהם אף לא הד קלוש של קוצר רוח, שעלול לפגוע בנפש רגישה. היא שכבה בפרוזדור רק עוד יום אחד. כל אותו יום סיפרה לי סיפורים מעברה. “יום אחד,” סיפרה, “נעצרת לימוזינה שחורה ליד זוג צעיר שמטייל לו בשדרה יפה בווארשה, ומי יוצא מן הלימוזינה אם לא פרישמן בכבודו ובעצמו? שטינמן, אומר פרישמן, מי היא העלמה היפה אשר עמך? רעייתי היא, אומר שטינמן בגאווה.”

שיבוש הזמנים, ולשון הווה שנקטה, עוררו בי דאגה. אך כאשר הסענו אותה לבית לווינשטין היה דיבורה ברור והגיוני. היא הודתה לנו על המאמצים שעשינו למענה, ואמרה, בביטחון של אדם היודע מה הוא סח, שאלוהים לא ישכח לנו זאת.

אף כי ברכת האלוהים היתה בגדר חידוש מסוים, שכן לא נקטה לשון זאת בדרך כלל, והיה אפשר לדרוש אותה כמין חזרה לנוף ילדות, מקום שם היה זה נוסח שגור, לא הרחיקה דעתה מן הכאן והעתה. לא נעלם מידיעתה גם הצד המעשי של הדברים. היא הבינה איזו שתדלנות היתה נחוצה כדי להחיש אותה בזמן קצר כזה למוסד שיקומי. היה יסוד להאמין, שההחלמה לא תאחר לבוא. בבית לווינשטין היו התנאים טובים לאין ערוך. ואף מידה של פרטיות נשמרה.

אף על פי כן אמרה כל העת שהיא רוצה “למטה”. ואני חזרתי, באורך רוח, על הדברים שאמרתי לה בבית החולים.

היא הביטה בי והבעה של אכזבה בעיניה. לימים, כאשר הבנתי מה ביקשה לומר כבר לא היתה בין החיים. אחרי שעשתה כל שביכולתה כדי להגיע “למטה”, התברר ששיתפה אותנו בתכניתה ואף ביקשה שנעזור לה “לרדת שמה”. רק אז הבינותי שהחליטה למות. נחישות הרצון, שבגינה הייתי בטוח שתחלים, שימשה אותה כדי לצאת מן החיים.

היא לא מצאה טעם בחיים של תלות גמורה בזולת, וגמרה בדעתה “לרדת” מהם. לדידה כבר נפטרה מן העולם ברגע שלא יכלה לשרת את עצמה. היא, שכל ימיה ביטלה את רצונה מפני צורכיהם של בני המשפחה, אישהּ וילדיה, לא יכלה לשאת את הרעיון שתיפול עליהם למעמסה. אותות של מסירות חיממו את לבה, אך לא היה בהם כדי להזיז אותה מדעתה. אשה, שגם בימי העוני הקשים ביותר, כאשר תפרה לה שמלות מווילונות ישנים, שמרה על חזות של גבירה מבית טוב, לא יכלה להשלים עם העובדה שהיא מוטלת כגוף דווּי, שאלמונים ממשמשים בו בלי שום רגש, מלבד מחויבות כלשהי למקצועיותם. מן הסתם גם לא יכלה לשכוח את השעות הנוראות ששכבה כגוף זר לה על רצפת דירתה, לא נקייה ולא לבושה כיאה, עד שהגיעה לשם, לביקור בוקר, אשת אחי, וקראה למי שקראה שיפרוץ אל הדירה הנעולה. אחרי המאורע ההוא החליטה לצאת מן העולם לפני שתיטשטש עליה דעתה לגמרי. רצתה להיפרד מאתנו במיטבה, אשה אדונית לגורלה היודעת למות בכבוד.

רתיעה מפני הדיבור על המוות, שקיבלה מאבא, גרמה שתסתפק ברמז. אך רמזיה נפלו על אוזן ערלה.

סופה נודע לי מפי אחי. בשובי לניו יורק בתום החופשה הקצרה שקיבלתי, לא ציפיתי אלא לבשורות טובות. ידעתי שהיא מקבלת את הטיפול הראוי והנחתי שבתוך שבועות אחדים, אולי חודשים, תוכל לחזור לביתה. אך כעבור חודש חזרתי לארץ, ללוותה בדרכה האחרונה.

בדרך מנמל התעופה סיפר לי אחי מה שחסך ממני בשיחות הטלפון. היא סירבה לאכול. הרופאים קיימו את חייה בצינורות המקובלים. היא משכה אותם החוצה. קשרו את ידיה אל המיטה ואילצו אותה לחיות. אולי האמינו, שעם השיפור בתפקוד האיברים יחזור אליה יצר החיים. ואז התחכמה להם. העמידה פנים של ילדה ממושמעת וצייתנית כדי שיתירו את ידיה. ובלילה, באין רואה, משכה מגופה את החוטים המחברים אותה אל העולם. עם שחר מצאו אותה מתה. היתה לה הבעה צעירה להפליא, וכמו מוכנה להתפייס עם כל העולם. הבעה, שנשתמרה גם בבית המתים, מקום שם ראיתיה לאחרונה. הפשלתי את התכריכים מפניה, לשם זיהוי הגופה, וחתמתי את דמותה בזיכרוני, כמין השארת הנפש. מעתה תחיה רק בנו ובצאצאינו. ואכן היתה לשם דבר – סבתא ורדה, משהו המבטא עדינות ורוך של דאגה, אך גם איזו תקיפות של חלשים, שאינם מרבים בדרישות, אבל כשהם רוצים דבר מה הם רוצים בו בכוח רב.

אז, רק אז, הבינותי כי אף במשפט הראשון שאמרה לי בבואי מניו יורק לא היה שיבוש של לוח הזמנים. הוא צפן בחובו רמז ברור. אני הייתי נסער מדי וערוך כולי למלא את תפקידו של הבריא ליד מטת החולה מכדי שאוכל לייחס אירוניה לאדם שהיה לו אירוע מוחי. וּודאי שלא ציפיתי ללשון אירונית מפי אמי, שכל ימיה נזהרה מאירוניה, שמא יש בה כדי לפגוע במי שאינו מסוגל להבינה. כל דבריה, המעורבבים לפעמים, היו קשורים זה בזה בקשר איתן: הדיבור על עצמה בגוף שלישי, הסגנון הארכאי, וזמן הווה שנקטה בדברה על העבר. בזמן הווה מספרים סיפור שאין צריך לעגנו בזמן. בזיכרונות של אהבה – הכול הווה. איש צעיר שאיבד את עצמו לדעת בעודה נערה, מפני שלא החזירה לו אהבה, מעולם לא יצא מחייה. אהבתה לאישהּ, אבי ילדיה, ודאי שהיא הווה. אפילו קולה, בשעה שדיברה באבא – שטינמן כינתה אותו על ערש מותה, השם שהוצג בו לפניה בפגישה ראשונה – יצא ממסגרת הזמן וכמו חזר לעלומיו. היה זה אותו קול צלול ורך אשר בו שרה לנו שירי ערש בילדותנו. כבקולה, כך גם בתודעתה התרחשה שיבה מאוחרת אל עלומיה. אפילו שובבות מה התירה לעצמה, בדרך שבה הוליכה שולל את הרופאים. כך הכינה את עצמה למות בכבוד, בשיבה טובה ובדמי ימיה.


 

לב. בינוני פועל ובינוני פעול

שפה בדומה לזו שדיברה אמי על ערש מותה היתה שגורה על פיהם של נאמני העברית בארצות הברית. פגשתים במקומות שונים ברחבי היבשת והגיתי אליהם אהדה רבה מאוד וחמלה לא פחותה ממנה. אבל אף כי בכל מאודי הייתי רוצה שתהיה להם עדנה, לא נתפתיתי להאמין שעתידים הם להוריש את לשונם לצאצאיהם.

הם מבוססים היטב בחיים האמריקניים, אך כמוהם כאינדיאנים בשמורתם. כשם שאלה יש להם לשון אם משלהם, אך אינה משמשת אותם כאמצעי של תקשורת, והדיבור בה אינו אלא טקס של הזדהות עם בני השבט – כך גם נאמני העברית בארצות הברית. הלשון אינה למשא ומתן, אלא להצהרת נאמנות. השימוש בה מוגבל לאירועי חג. ובימי מועד, כידוע, נזקקים ללשון חגיגית ואין נרתעים מן המליצה.

נאמני השפה בארצות הברית senior citizens הם, רובם ככולם, ואחדים זקנים ביותר. הם מאוגדים באגודות, שאין צריך לשלם בהן דמי חבר, ונפגשים לעתים מזומנות, לכשנקלע למקומם אורח, המוכן להשתתף בטקסיהם. אגודותיהם נושאות שמות, שנודף מהם ריח כבד של יושן: “חובבי שפת עבר”, “השרידה היחידה”, “לשוננו”, “חוג העברים”, “תפארת ישראל”, “עם אחד שפה אחת”, “דבר עברית והבראת”, וכיוצא בהם, ביטויים המעלים מאוב את ימי הסער והפרץ של תקופת התחייה. ההרצאה החביבה עליהם היא זו שעניינה בתמורות שחלו בשפה העברית בדורות האחרונים. הם מאזינים לעברית החדשה בהבעה מאושרת של הורים המקשיבים לפטפוטים ראשונים של תינוק. ואני הייתי מקשיב לדיבורם העברי בפליאה על חיוניותה של הלשון, היכולה להפיק מדיאלוג פשוט גם ידע על אופין של הנפשות הפועלות וגם כתובת ותאריך.

דבקותם של הללו בלשון אשר בה שמרו אמונים להוריהם, שנספו בשואה, נוגעת אל הלב, ממש כנאמנותם של צאצאי ה”בונד" ליידיש. אך אני חזיתי לעברית השמורה בשמורה האמריקנית מוות משיתוק מוחין. אמנם, התגבורת רבת האוכלוסין מישראל חוללה בכמה ערים גדולות נס רפואי, והעברית אכן זכתה בניו יורק לשעות רדיו משלה ועיתון יומי, אולם תמהתי כמה מאלה שיצאו לארצות הברית לתגבר שם את נאמני שפת עבר יצליחו לדבר עברית עם ילדיהם, הלומדים, מטעמים כלכליים, בבית ספר אמריקני. חוששני שעוד שנים הרבה תצטרך לשוננו עתיקת היומין להסתמך על ה“שליחים” מישראל, שיסעו לשם להמיר את טעם החיים ברמת חיים.

סופה שיערכו לה קבורה מכובדת במכללות הללו, שבהן ילמדו ספרות יידיש וספרות עברית בלשון האנגלית. אף זאת, כל עוד יימצא משוגע לדבר, שיהיה מוכן להניח את כספו על קרן הצבי. משוגע כזה, בדרך כלל איננו משוגע כל כך, שיטריח את עצמו ללמוד את השפה הקשה, ואף מצאצאיו יחסוך זאת. הוא עושה לעצמו שם של פטרון לענייני תרבות מפני שהוא יודע חשבון: אינו עשיר עד כדי כך שיוכל לעמוד בראש המגבית היהודית המאוחדת, שם שמו נישא בפי כול; אף עניינים נכבדים אחרים יש להם דורשים הרבה; בניין על הר הצופים אין לאל ידו להקים – קתדרה באוניברסיטה אמריקנית הוא יכול להרשות לעצמו לממן. כמוהו כגביר זה, המחזיק בביתו תלמיד חכם, חתן לבת שאין לו. במאמץ כלכלי קטן יחסית, שפוטר אותו מלשלם מס, הוא עושה לעצמו שם טוב בחצי המחיר. ראשי המדינה, שמתיידדים בדרך כלל רק עם עשירי העשירים, יפקדו גם את נווהו בבואם לעירו. אף אלה שמור בלבם רגש חם לשפה, שהם מסרסים בלי רחם. תחייתה של הלשון העברית, לפי שעה, היא ההצלחה המפתיעה ביותר של המהפכה הציונית.

אודה ולא אבוש – זמן מה ביקשתי להאמין כי יש בכוחו של נספח לתרבות, הפועל בלי לאות וברוח המקום, להחזיר עטרה ליושנה. עשיתי נפשות לדעה, שלעולם לא נהיה ממש עם אחד אם לא תהיה לנו לשון אחת ותרבות אחת, המיוסדת על תמונת העולם הטבועה בלשון. אפילו הצעתי ססמה.^,^ “Give us a quarter a day – a quarter of an hour” סִסמה זו היתה אמורה להתנוסס בראש לוח שנה, אשר בו רשומות מלים עבריות, שמשך שינונן כרבע שעה, אחד מקרא ואחד תרגום. הסִסמה לא הלהיבה ביותר את אנשי המגבית. הם הבינו את העוקץ הכמוס בה: אין לנו חפץ בפרוטותיכם – תנו לנו את זמנכם ואת לבכם. אך למעט אלה, שלא היה להם יסוד לדאגה – הם ידעו שממשלת ישראל לא הסמיכה אותי לוותר על כספם – בדרך כלל האזינו לי בנימוס והסכימו עמי, שהעברית חיונית לאחדות העם. מהר מדי הסכימו. אך ברגע שיצאתי, שכחו. כל רעיון חדש ישן מכה גלים באמריקה – כגלים שמכה אבן שנפלה למים. עד שהם מגיעים לחוף הם שוככים.

לעתים רחוקות רמזו לי, שאני חולם בהקיץ. איוולת היא להאמין כי מי ששולט בשפה האנגלית, לשון בינלאומית היפה לכל העולם, יטריח את עצמו ללמוד שפה שאינה נשמעת אלא בפינה נידחת במזרח התיכון. האומר ליהודי אמריקני, שראוי לו שילמד עברית כדי שיהיה מחובר חיבור איתן יותר לתרבות עמו, דומה למי שאומר לחילוני שעליו להאמין באל בורא עולם ולקיים את מצוות התורה, ולו מן השפה ולחוץ, כדי להיות מקובל על שומרי החומות בברוקלין. מי כמוהו יודע כי אין להם עניין כשכמותו כל עוד אינו סוגד ללובביצ’ר ואינו לובש מעיל עליון באוגוסט.

אחרי חודשים אחדים נואשתי מזה. היה עלי להכיר בעובדה, שהלשון האחת שתלכד את העם היהודי בעתיד הנראה לעין תהיה השפה האנגלית. כמונו כהודים הללו, שיש להם ארבע עשרה לשונות ושמונה מאות ארבעים וחמישה ניבים, ואינם יכולים להידבר זה עם זה אלא באנגלית, שהיא השפה הרשמית השנייה, לכאורה, והראשונה בפועל.

חלופתו של חזון הנחלת הלשון היה רעיון שאפתני לא פחות: " Hebrew Classics" כיניתי אותו. אם אי אפשר לתת בידי אלכסנדרונים אלה את ספר הספרים בלשון המקור, מוטב להושיב חכמים שיתרגמו אותו ליוונית. תכליתה של התכנית הזאת היתה להגיש למשכיל האמריקני מאה ספרי כיס, ובהם תרבות ישראל לדורותיה מתורגמת לאנגלית. סתם אמריקני ממעט לקרוא. בדרך כלל הוא קורא רק ספרים שמדובר בם. כשהוא צעיר הוא עסוק בקידום עצמו. כשהוא מתבסס הוא מתפנה לשאול את עצמו מי הוא. אם יהיו זמינים לו ספרים שיש בהם כדי לתת תשובה לשאלתו, אפשר שייפנה וישנה. על מיטת חוליו אפשר שימצא כי הם נחוצים לחייו. ואם הם שם, על הכוננית, אפשר שיפתח אותם גם בנו, בבוא יומו לשאול מנין בא ולאן הוא הולך.

הרעיון זכה להסכמה נלהבת, אלא שהיה כרוך בהוצאות מרובות, על כן היו לו אוהדים יותר מתומכים. מפעל ה“כינוס” לשם תרגום מצא אוזן קשבת. אקדמאים ומו"לים ביקשו להשתתף בו. אולם איש לא היה מסוגל לגייס את האמצעים הדרושים להוציאו מן הכוח אל הפועל. עד שנזדמן לניו יורק נחום גולדמן, אשר גם בגבורות היה מוכן להתחיל דבר מה מבראשית. הוא הקשיב לי רבע שעה, ואחר כך קיבל עליו לגייס את האמצעים. ואף ערך בו במקום, בסוויטה המלכותית של מלון מפואר, רשימה של אישים, מכל ארצות תבל, שיעמדו בראש המפעל. עד שעברו עוד חמש דקות החליט שאין די באנגלית. יש לתרגם את הספרים גם לצרפתית וגם לספרדית. אנגלית, הניח לי להבין, עדיין אינה השפה שיכולה ללכד את העם היהודי, למרות ביטחונם של יהודי אמריקה, שהם לא רק משרד האוצר של העם היהודי, אלא גם משרד הביטחון שלו.

צערי על מותו של נחום גולדמן, מקץ שבועות אחדים, לא היה נקי מפניות. אף הרעיון שלי מת עמו. מי שבאו אחריו הסתפקו בקיים ולא היו מוכנים לצאת להרפתקה חדשה. אפשר שהדור אינו מתמעט והולך, אך הנוצות על כנפיו מתדלדלות והולכות. כדרך התרנגולים, הוא מעדיף לפסוע על קרקע מוצקה, שם הגרעינים והמים, מאשר לעופף באוויר בצוותא אחת עם פֶּגַסוס. עיקר מאמצי בתקופה הראשונה לשהותי בניו יורק הקדשתי לעניין שבגינו נתגלגלתי לשם מלכתחילה. חייו הנוחים של נציג רשמי במדינה אוהדת היו מעיקים עלי אילולא ראיתי לפחות ברכה אחת בעמלי. לא הייתי צריך לשבת שם תקופה ארוכה בשביל ללמוד, שרעיון הסדרה ההיסטורית לא זו בלבד שאינו חלום פורח, אלא הוא גם דבר שיש בו צורך ממשי.

תחילה הייתי סבור שהסדרה נחוצה לשם ביעור הבערות. לימים גיליתי שתוכל לסייע גם בעימות עם דעות נטועות.

אולי יש טעם לספר כאן על ההרצאה הראשונה והאחרונה שלי מטעם המגבית היהודית המאוחדת בניו יורק.

בבואי לארצות הברית ביקשתי שיוציאו אותי מרשימת המרצים. אינני מצליח לשכנע אף את עצמי, ששכרה של המגבית אינו יוצא בהפסדה. ליהודי אמריקה היא נחוצה, שכן הם צריכים עניין לענות בו ולמסדו, אבל אותנו היא רק משחיתה.

איש כמוני מוטב לו שידבר רק על דברים שהוא מאמין בהם. ויתרו לי. הייתי שם יוצא דופן מכל בחינה שהיא, ועל כן לא היה חשש שאחרים יוציאו גזרה שווה לעצמם מזכות היתר שביקשתי לעצמי. אולם יום אחד התבטל ביקורו של אורח רם המעלה מישראל ולא נמצא מי שיבוא במקומו לאירוע של המגבית בברוקלין, שכבר זימנו אליו כמה מעשיריה. קיבלתי עלי למלא את מקומו. לא תצטרך לבקש כסף, אמר לי עסקן המגבית. אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה, בתנאי שזה יהיה קשור איכשהו לעניין היהודי. כשתגמור, אנחנו כבר ניקח את העניינים לידיים ונדבר ביזנס.

באתי לשם וראיתי חבורה פחות או יותר הומוגנית של אנשים מדושני עונג בגיל העמידה, שעושרם מעניק להם ביטחון שאנן והרגשה של כוח. הם הושיטו לי יד חשדנית והעניקו לי חיוך של אנשי עסקים מיומנים, היודעים כי במשא ומתן הזה איננו שווים – אני יכול להציע רק כבוד ואילו הם יכולים להניח על השולחן מטבע קשה. נשים מלאות בשר, ככורסות מהלכות, שלבושן צעקני כתכשיטיהן וכובעיהן עטורים פירות נדירים, נתנו בי מבטי חמלה והשתתפות בצער ושאלוני בכמה מלחמות כבר השתתפתי. חשתי כמי שנפל לתוך מכונת הזמן ונתגלגל בטעות להצגת בכורה של מולייר, בחברת בורגנים אלה, המוכנים שילעגו להם ובלבד שיתירו להם להתחכך כאצילים. מגוחך הוא להתנשא עליהם, אמרתי לנפשי. אחי בני עמי הם, ומה רע בזאת שלמדו לנצל ערכים אמריקניים לתועלתם? כלום דלותם היתה מכובדת יותר? אך היצר האירוני עוררני לשאת דברים על גורל היהודים.

אויביהם, כך אמרתי, העניקו להם כוח בבלי משים, וידידיהם גזלו אותו מהם בבלי דעת. האנטישמים, שהאמינו בפרוטוקולים של זקני ציון חששו ממזימותיהם וייחסו להם עצמה מדינית שלא היתה בם. הליברלים, שידעו כי הפרוטוקול ההוא מזויף, הבינו שאפשר להתעלם מקובלנותיהם. הבאתי דוגמאות מן ההיסטוריה.

הצהרת בלפור, למשל. אילולא האמינו הבריטים בהשפעתם של יהודי אמריקה על מדיניות החוץ האמריקנית, ואילולא סבר המודיעין הצבאי שהמפלגה הבולשביקית היא עניין יהודי טהור, ותיעלם כלא היתה ברגע שיבואו ליהודים רווח והצלה ממקום אחר – אפשר שכלל לא היתה ממשלת הוד מעלתו מאשרת את הצהרת בלפור. ברגע שנודע לבריטים שטעו בהערכת כוחם של היהודים, מיד חזרו בהם ממנה. הדוגמאות שהבאתי זרקו אור חיוור גם על עניינים אחרים. בהם שביני לבינם, ובהם שבינם לבין הממשל. אם יהיה ניגוד אינטרסים בין ארצות הברית לישראל, הבעתי סברה, הערכה מוטעית את כוחם הפוליטי של היהודים יכולה להזיק יותר משתועיל. אף ראיתי לציין, שגיבושו של כוח פוליטי יהודי בארצות הברית הוא עניין חדש יחסית. בזמן השואה לא יצאו יהודים לרחובות, שכן ידעו כי אין בכוחם לאלץ את הנשיא שיורה להפציץ את אושוויץ.

היתה זו הרצאה רצינית, רצופה רמזים אירוניים על יוהרתם של גבירים מבני עמנו הסבורים שכספם יכול לקנות הכול. ממשלת הליכוד, שהיתה להוטה להשתמש ב“כוח היהודי” בשביל להטות את ממשלת ארצות הברית ממדיניותה המוצהרת, ודאי לא היתה מרוצה מן הניתוח ההיסטורי הזה, שממנו היה אפשר להסיק, כי כוח פוליטי הוא דבר שאפשר להפיק ממנו תועלת כל זמן שאין משתמשים בו, וכישלון עלול ללמד, שאיננו קיים כלל.

משסיימתי את דברי נשתררה דממה מוחלטת. היה אפשר להניח ממראה פניהם של באי האספה כי מימיהם לא שמעו הרצאה כזאת באירוע של המגבית. בנהוג, אורח מישראל מדבר על מצוקה ישראלית, שתעורר את רגשותיהם ותפתח את כיסם. והנה בא ברנש תמהוני ומפר את כל הכללים. הוא מדבר על מצוקתם שלהם.

אני נבוכותי לא מעט מן השתיקה הכבדה ההיא, אך עסקן המגבית לא התבלבל כלל. הוא תפס מידי את המיקרופון, הפליג בשבחה של “ההרצאה המאלפת”, סחט מן הקהל מחיאות כפיים מנומסות, וניגש לעניין.

בדרך הביתה שיבח את ההרצאה שלי. הרצאה מעניינת, אמר. מיום שחדל ללמוד באוניברסיטה, לפני ארבעים שנה, לא שמע דבר כזה. הצרה היא, הוסיף בנימוס, שהקהל שלך לא בדיוק הבין אותה. אני מוכן להישבע שאיש מהם אינו יודע כלל מי הוא הבלפור הזה. ודאי חשבו שאתה מדבר על רב רפורמי אחד, ששמו הפרטי בלפור.

הבערות, למדתי מאותו אירוע, מבוססת היטב בשכבות המבוססות ביותר. אולם לימים גיליתי כי בערות זו אינה סתם חוסר ידע. שורשיה עמוקים יותר. לרבים מיהודי ארצות הברית די בחיבור רופף ככל האפשר אל המקור היהודי.

רבים מאלה שלא ידעו דבר על הקורות את עם ישראל בדורות אחרונים היו סבורים כי הם יודעים כל מה שנחוץ להם לדעת כדי להיות יהודי ואינם צריכים ללמוד שום דבר חדש. את העיקר הם יודעים, ומעיון בטפל הם פטורים. רק המאורעות שאירעו לעם היהודי בשנים 1939־1945 חשובים. כל השאר הוא עניין למומחים.

הזעזוע שעבר בעם בשנים הללו מגמד כל מה שהתרחש בחיי העם לפניו ולאחריו. מי שעניינו בלימוד ההיסטוריה – הרי זה משהו אחר. אולם סתם יהודי, שראשו עמוס עובדות מתחום מקצועו, די לו שהוא יודע מה עשה לנו הצורר. כצדיק כפרי זה, האומר תפילה יחידה בכוונת מכוון וזוכה לברכת האל, כך יהודי אמריקני מאמין שתרומה הגונה לאנדרטה שתנציח את השואה עושה אותו ליהודי גמור.

בערותו של אחינו האמריקני מבוצרת בתוך ההנחה שבזוכרו את הנופלים בשואת יהודי אירופה הריהו יוצא ידי חובתו לעמו. אם לא ישכח את השואה לא תשכח ימינו. בערותו של בור קלה לתיקון. בערותו של דעתן קשה לביעור. על לוח חלק אפשר לכתוב הכול. על לוח כתוב קשה להוסיף אותיות בלי למחוק קצת מן הכתוב.

דוברי ההשקפה הציונית מגלים עד מהרה כי קיימת תחרות סמויה על נפשו של היהודי בין מי שתובע ממנו שלא ישכח את ירושלים לבין מי שאומר לו זכור את אשר עשה לך עמלק. עבודת השואה פוטרת את היהודי האמריקני מלהרהר בזיקתו למדינת ישראל. בהעלותו את זכר השואה על ראש שמחתו הוא מקווה שלא תדבק לשונו לחיכו אם ישכח את ירושלים. בלכתו ל“טמפל עימנואל” ביום השנה למרד גיטו וארשה, להדליק שם נר נשמה לשישה המיליונים, הוא מבטיח את שמאלו, שלא תיבש אם יתעלם ממעשיהם של הציונים בהיסטוריה. לצד השואה הרי אלה עניינים שאין טעם להעמידם בשורה אחת עם השבר הגדול, שאין דומה לו בתולדות המין האנושי. אמנם, הוא מוכן להודות כי יהודים הרבה ניצלו בזכות קיומה של מדינת ישראל. אבל יהודים מרובים עוד יותר, יטען, ניצלו מפני שהרחיקו בעוד מועד עד אמריקה. ועדיין לא ברור קיומו של מי מובטח יותר. המקום היחיד בעולם שבו הורגים יהודים רק משום כך שהם יהודים הוא מדינת ישראל. שואת יהודי אירופה היא עניין שאין חלים עליו כלליו של דיון הגיוני נקי מפניות. המטען הרגשי הכרוך בזה כבד מכוח סבלו של מי שהיה באירופה בשנות המלחמה. מי שלא היה שם, פסול לעדות. כל ימי אספתי עטי מן הפצע הפתוח הזה.

נמנעתי מלומר “הלכו כצאן לטבח” ולא גמרתי בדעתי מה כואב ממה, קוצר היכולת להילחם במנגנון המלחמה הגרמני או ההכרח לנטוש את ההורים לגורלם כדי להציל את מי שיכול לקחת נשק ולברוח ליער. נזהרתי מלומר אמן לעבודת הגיבורים שאימץ לעצמו היישוב העברי בהעלותו על נס את מורדי הגיטאות, שמא יש בכוח המעשה הסמלי להטיל צל כבד על מי שלא יכלו להקים מתרסים. לכל היותר התרתי לעצמי להפגיש מי שהיה שם עם הדומים לי, שלא היו שם, בהנחה שהכרת ערך עצמנו תצטמצם למידתה הנכונה בעימות עם הוויה שהשכל והרגש אינם יכולים לתפוס.

בארצות הברית השואה היא עניין שגוררים אותו בחוצות. לא נקבע לה מקום בקודש הקודשים של הזיכרון, שם, כבבית אבלים, נמנעים מדיבור מיותר, אלא היא מחוברת לכל ויכוח פוליטי, כטיעון מוחץ שאין להרהר אחריו. יש גם מי שעשו אותה אבן פינה לכל פעילותם הציבורית – הם בחרו לכנות את עצמם ארגון לוחמי גיטו וארשה אף כי רובם לא היו שם – אך הם לפחות שמו להם למטרה להילחם בעייפותו של הזיכרון. אחרים עשו אותה סלע למחלוקת. בשני הקצוות עומדים חרדים קיצוניים וציונים תקיפי דעת. הראשונים גורסים שהציונות היא שורש כל רע, וכי אילו הלכו היהודים בדרכי האלוהים לא היו מעלים עליהם את חמתה של גרמניה, והאחרונים תופסים את השואה כהוכחה ניצחת לצדקת דרכה של התנועה הציונית, שאילולא היא לא היה קיום לעם היהודי. ראשונים אומרים שלא התנועה הציונית עצרה את רומל בדרכו לירושלים וכי אילו הגיע לשם היה היישוב היהודי בארץ ישראל נמחק כולו, והאחרונים אומרים כי אילולא מדינת ישראל היתה יהדות אמריקה מתרוששת מערכיה, ובתוך זמן קצר לא היה נותר מן העם היהודי אלא קומץ, שכן הדת שוב אינה דבק מלכד, אלא, להיפך, רב בה המפריד על המאחד.

ההשתתפות בדיון הזה מיוסדת על ההנחה שכל אלה – בין שהם מקיימים מצוות שולחן ערוך ובין שהם עורכים לעצמם שולחן מכל טוב עולם, ואינם סועדים זה אצל זה וזה את זה, ואינם משיאים זה לזה את בנותיהם, בעלי הכרה יהודית ובעלי אנחה יהודית, ציונים מושבעים ומי שמקום שטוב לו שם מולדתו, המקובעים בתרבות יהודית, אחד יידיש אחד עברית, והמנותקים ממנה, המכחישים איש את רעהו ולעתים יודעים גם לשנוא כהוגן, שנואי עירך קודמים, המקדשים גולה בנכר עד ביאת המשיח והחולמים על מלכות בית דוד בימינו וכבר שלפו סכין כנגד המורדים במלכות – כולם לאום אחד. כולם חוליה בשלשלת הדורות, וכולם ערבים זה לזה, וצריכים, על כורחם ועל אפם ועל חמתם, למצוא לשון משותפת, אפילו זו שאינה עברית ואינה יידיש.

בשאלה הלאומית, כאמור, נמלכתי ברגשותי. ובארצות הברית, כמדומה, אף גבר הרגש על השכל עוד יותר. גורל אחד לנו ולהם, אמרתי בלבי, על כן מוטב שנפטפט זה עם זה כדי לשמור על ערוץ של תקשורת. ההידברות עם שאינם חופשיים בדעות – שם היא אפילו קלה יותר. שכן שם אין מזמנים את הריבונו של עולם לפסוק במחלוקת מדינית (למעט הרבי מלובביץ’, שנתפתה להביא אסמכתה מן המקורות לגבולות בטוחים ובני קיימא.) יתר על כן, במקום שרבים כל כך פניה של היהדות – הקונסרבטיבים סבורים שהרפורמים מוציאים מן היהדות מי שמתפלל מסידורם, ואילו הרפורמים מאמינים שהם מקרבים אל היהדות מי שביקש להתבולל משום שלא היה יכול לשאת את שמרנותם של הקונסרבטיבים, המקובלים על האורתודוקסים, ובוודאי על החרדים באמת, כמי שיצאו לתרבות רעה – יכול סתם יהודי, שיש לו דרכון הכתוב עברית, ועולם הערכים היהודי הקבוע בלשון העתיקה של העם, להשתית את יהדותו על תהלים ט"ו, ולא להתבטל כלל מפני עושר המקורות העומדים לרשותו של מי שעשה תורתו אומנותו, והוא בטוח שהוא יהודי גמור יותר, מפני שהוא מקיים שולחן ערוך, המבדיל יהודי משאינו כן, ומציל את האומה מפני ההתבוללות.

(לעניין זה אני הולך בדרכו של דוד בן גוריון, איש ריב שבנעורי לא ראיתיו אלא בחמתו. במכתבו לאבי, מיום 12 ביוני 1962, כתב גם זאת: “…‘הדתיים’ בימינו נוטים יותר ויותר להעמיד היהדות על כשרות ושבת… אני בוחר במזמור ט”ו לדוד, נעים זמירות ישראל. ‘שולחן־ערוך’ הוא פרי חיינו בגולה. הוא יצור הגולה ויצור תנאי הגולה. עם שעושה בעצמו כל מלאכה, גופנית ורוחנית, הדרושה לעם… חייב לערוך לעצמו ‘שולחן’ חדש…" אף אני סבור כי בהר קודשו של אלוהים יגור רק “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו; לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על־קרובו… כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח. עושה אלה לא ימוט לעולם.”)

הסדרה ההיסטורית, אמרתי בלבי, היא כאן דבר בעתו. אפשר שתוכל לתקן משהו. בעצם קיומה תלמד דבר מה הן את מי שמבקשים ללמוד והן את מי שאינם רוצים לדעת. ממילא תשתתף גם בדיון על משקלם הסגולי של מעשים שעשו יהודים כנגד מעשים שנעשו בהם. בימים ש“ההיסטוריה של המערב מגיעה לקצה”, כפי שסבורים הוגי דעות אחדים, לפי שאירופה חדלה לקדש את גבולות הלאומים, מגיע ליהודים, שאיחרו לקחת חלק בהיסטוריה, שיכירו גם את המסה והמעש של הניסיון להתערב במהלכה. ואפשר שיש בכוח הסדרה גם להעשיר בעובדות את הדיון הפוליטי.

מה שאמרתי בלבי אמרתי גם לאחרים. ועד מהרה היו לרעיון חסידים הרבה. בהם שמוכנים להביא תרומה כספית, אם תימצא “אישיות”, שקסמה “מוכר” אפילו רעיון מופרך יותר.

(תורה זו למדתי מטדי קולק, שהזמינני אליו בשעה שש בבוקר, השעה היחידה שמצא בלוח הפגישות העמוס שלו: באמריקה אינך מוכר רעיונות, הסביר לי, אלא אישיות שיכולה למכור רעיון. ובו במקום הציע לי “אישיות טלוויזיונית” מן השורה הראשונה – אייזיק סטרן. אייזיק סטרן, שהתלהב מן התכנית ומן העובדה שטדי קולק המליץ עליו, לא היה בטוח שהוא מתאים לזה והמליץ על ליאונרד ברנשטיין, שכבר התנסה בסדרה מוסיקלית. סוכנו של האיש הדגול היה סבור אחרת. אפשר שיש בכוחו של לני להשיב להיסטוריה של העם היהודי את כבודה האבוד, אבל אין בכוחה של זו להחזיר לו את הפיחות שיחול במעמדו אם ייעלם לתקופה ארוכה מן הבימה הראשית, שעליה הוא מכהן בזכות עצמו. אישים אחרים, שהיו מקובלים על מי שהיה אמור להפיק את המשדרים, היו מוכנים לקבל עליהם לכתוב את התסריט, והיה אפילו מי שנסע לארץ ללמוד את הנושא מקרוב, אך בהיעדר ה“אישיות הטלוויזיונית” דבר לא נתרחש. וכבר היה מקום להתייאש מן הרעיון.)

רצה המקרה, ושבועיים אחרי שהגעתי לניו יורק חל בארץ מהפך פוליטי. חודשים אחדים לאחר מכן הגיע לארצות הברית, בשליחות של הסברה, אבא אבן, שלוח השנה שלו נתרוקן מפגישות מדיניות דחופות. מטעמים של נימוס נתבקשתי לקבל את פניו בנמל התעופה. היה מי שסבר, כי ינעם לאיש המערך אם יקבל את פניו מי שאינו מסמל לו את מפלת מפלגתו. בדרך למנהטן גלגלנו שיחה על עניינים של המשרד, שלפנים עמד בראשו. מששאלני באיזו דרך אני מבקש לצקת תוכן לתפקיד, שלא היה קיים לפני כן, סיפרתי לו את תכניותי, ובתוך כך שאלתיו אם יהיה מוכן להיכנס לנעליים שכנר אחד ומלחין אחד נחלצו מהן. הוא הסכים בלי להרהר פעמיים. עד שיצאתי מניו יורק, מקץ שלוש שנים, כבר היתה ההפקה בעיצומה. סיפור של הצלחה.

אך תמהני באיזו מידה אכן השתתפה הסדרה בדיון המתמשך על משמעות ההיסטוריה של היהודים. קיוויתי שעוררה אצל היהודים, שהוקסמו מן העובדה שגם הנכרי מתעניין, סקרנות כלשהי בכל הנוגע לתרבות עם ישראל. תשעים ושניים אחוזים מיהודי ארצות הברית לא ביקרו בישראל מימיהם, גם לא במסעם לתורכיה וליוון.

תמהתי אם אכן יטריחו את עצמם לראות במו עיניהם מה עושים שם אותם יהודים המדברים עברית. מותר להניח שאצל אחדים עוררה רעב, שלא ידעו קודם לכן, ואצל אחרים השביעה כל צורכיהם בניכוס ערכי רוח מן המוכן, בקיצור ולעניין.

גם זה משהו. עלינו ללמוד מן הטבע, אמר הפילוסוף הפולני לשק קולקובסקי. מיליוני מיליונים של אבקנים ותאי זרע יוצאים לבטלה עד שאחד מוליד. כך גם אמונות ודעות. דיבורים לבלי סוף עפים ברוח עד שמתחברת אמת אחת ברורה עם הקשב הפנימי המייחל לה. מכל מקום, כמי שחי על חשבון הקופה הציבורית היה לי בזה נוחם מעט. כמה מן הרעיונות שהגיתי נתגשמו באומר ובתמונה, ולפחות באחד מהם יוכלו לצפות מיליוני צופים, שתרבות יהודית אינה מוכרת להם מקרוב.

אולם זיקתם של יהודים לישראל אינה יכולה להתעשר הרבה מתכנית טלוויזיה, אף לא זו שעוררה בהם גאווה והוסיפה להם דעת בלי להוסיף מכאוב. זיקה זו מתהדקת או מתרופפת לא מקריאה בספרים או מצפייה בתיבת השוטים האומרת לפעמים גם דברים של טעם, אלא ממעשיהם של בני ישראל במקום שהם אדונים לגורלם. מעלליהם של יהודים המוצאים בכתבי הקודש צידוק להתאכזרות כלפי עמלק, יכולים לרחק מן המרכז הישראלי מי שיהדותו חשובה לו כמותר האדם שבו. אף מעשיהם באמריקה של ישראלים, שברחו מן ההכרח להיות יהודי עשרים וארבע שעות ביממה, יש בהם כדי לקבע ביהודי אמריקה תודעה היסטורית, אשר לא אליה התפללה הסדרה ההיא, שבגינה נעקרתי ממקומי ויצאתי לרעות בשדות זרים. בסדרה ההיא צפו בסך הכול שתים עשרה פעמים, שעה אחת בכל פעם – ואפשר שלא ראו הכול מפני שיצאו להכין לעצמם משקה, או לנהל שיחה דחופה בטלפון, ולא מן הנמנע שדילגו על הפרק האחרון, המדבר על תקומת מדינת ישראל – ואילו את מעשינו בכל ימות השנה הם רואים בטלוויזיה כל יום.


 

לג. בבל וירושלים

“ישראל,” אומר חידוד אמריקני, שאנשי רוח יהודים אוהבים לצטטו, "is not a state but a state of mind ". בתרגום חופשי: ישראל אינה מדינה, אלא הלך נפש. תרגום חופשי, מפני שהתרגום המילולי הוא מצב נפש. בעברית, כנראה, הנפש תמיד הולכת לאיזה מקום. באנגלית היא נמצאת שם. אף ירושלים של מטה כך. מה שאין כן ירושלים של ר’ נחמן מברסלב, ההולכת עמו ממקום למקום.

אם ישראל היא a state of mind, הגלות בוודאי שהיא הלך נפש. אין אדם נמצא בגלות אלא אם כן הוא חש שהוא בגלות. ויש גולים במקום שנולדו בו. כלל זה חל על כל העממים, המהווים את ארצות הברית של אמריקה. לא כל סיני בסן פרנציסקו רואה את עצמו כמי שניתק מן המולדת האסיינית. אם יש לו בה קרובי משפחה, יש לו איזו זיקה אליהם. לשלטונות סין ולעלובי החיים, שעמם יצטרך לחלוק את עושרו אם ירצה “לחזור הביתה”, אין הוא חש כל קרבה שהיא. אחינו בני ישראל בארצות הברית אינם יוצאים מן הכלל. מעטים בהם נמצאים בגלות. רבים, רבים עד מאוד, סבורים שהם נמצאים בטוב שבכל העולמות האפשריים. וגם המעטים, שרואים את עצמם כמי שגלו משולחן אביהם, עדיין אינם בעלי ברית של הרעיון הציוני. רב מספרם של הסבורים כי שם מקומם עד בוא המשיח.

אם השכחה היא הגלות והזיכרון הוא הגאולה, כמו שנאמר משמו של הבעל שם טוב, הרי החרדים סבורים שהם מקרבים את הגאולה בשעה שהם קובעים בזיכרונם כל תג וכל שגיאת דפוס שנכלאה לנצח בכתבי הקודש. מי שאינם שומרי מצוות מצאו, שהשכחה היא עניין טוב מכיסופי גאולה. יש בכוחה לגאול אותם מאשליות. אלה בחרו ב־bliss of ignorance. ברכת הבערות חלה, כמובן, רק על עניינים יהודיים, למעט זכר השואה, כאמור, שהוא חובה מוסרית כלפי דור האבות. בכל הנוגע לידע נחוץ אחר, בין כללי ובין תחומי, אין היהודים חשודים על חיבת הבערות. אין כמותם פתוחים לקליטת הזרם הבלתי פוסק של מידע ורעיונות מכל מקור שהוא. אילו ניתן לשערך כמה שנות חיים משקיע יהודי באמריקה כדי להיות בעל מקצוע מעולה ואמריקני טוב, וכמה זמן הוא מוכן לפנות כדי להיות קצת יותר יהודי, היה אפשר להעריך אל נכון את הסיכוי לשכנע יהודי אמריקני שנפשו חסרה משהו כאשר הוא חי במנהטן ולא בישראל. להיפך. הוא בטוח שאין בעולם מקום טוב מארצות הברית למימוש ערכיה הנצחיים של היהדות.

מחקר לא ערכתי. לא נזקקתי לכליו של הסוציולוג, המסתמך על מדגם סטטיסטי, ולא לאמצעיו של אנתרופולוג, הבוחר לו דמויות אחדות ומעניק להן מעמד של פרטים המלמדים על הכלל. אין לי אלא חוש הריח שלי, האומר לי להיכן נושבת הרוח. בתקופת שהותי באמריקה רחרחתי כמעט בכל מקום שיש בו יהודים. סתם יהודים של כל ימות השנה, לרבות אלה שלא הצליחו לרכוש לעצמם שליטה ראויה באנגלית, חשים בנוח בארצות הברית מפני שחוש הריח שלהם אומר להם כי שם, בתוך פסיפס העממים מעוטי השכלה מהם ופחותים מהם בתושייה, בעלי אמונות שונות, לא יצטרכו להתבטל מפני הגויים – למי איכפת אם יש גם wasps, שרואים עצמם נעלים על כל האחרים? – ומכל מקום, שם הם בטוחים לא רק מפני רדיפות אלא גם מפני מלחמה, שתביא עליהם את זעמו של אויב, שלא ביקשו כלל להילחם בו. הם סבורים שסבלו דַיָּם ממלחמות של אחרים, ומותר להם להבטיח לילדיהם קצת פחות גורל יהודי.

משכילים שבהם משתיתים את צידוק הקיום ואת בטחת הקיום שלהם על אנלוגיה היסטורית. כבר היו דברים מעולם. בבבל כתבו את התלמוד הבבלי, לא בירושלים. יבנה וחכמיה הם אפיזודה בתולדות התרבות היהודית. הרחק מירושלים התפתחה שירה עברית ודקדוק עברי. הרמב”ם ישב במצרים, הרד”ק ורש”י בצרפת, אבן עזרא ואבן גבירול בספרד, הגאון מווילנה בירושלים דליטא, והמהר”ל בפראג. כאז כן היום. עד שירושלים נלחמת על נפשה להקים בית לשארית הפליטה, מופקדת בבל על חכמה יהודית. מי שרוצה להבטיח את קיומם של ערכים יהודיים, מוטב לו שיבצר את סורא ואת פומבדיתא. כעמיתיהם, הלומדים תלמוד בבלי ביידיש, ומסתדרים יפה בלי מסכת זרעים, המצויה רק בתלמוד ירושלמי, אף הלומדים תורה חיצונית יכולים להפיץ את התרבות שיוצרים היהודים בלי להזדקק כלל ללשון המקור.

הרוצה להאיר לעולם, חייב להדליק עצמו תחילה, אמר קורט אייזנר, מהפכן יהודי גרמני. איזה ערך יש למדורה שהעולם אינו יכול להתחמם לאורה? אף כי צניעות היא מידה יפה לחכמים, אין משכילים יהודים בתפוצות מקפידים להעלים את הגאווה על יתרונם הברור על עמיתיהם מן המולדת הענייה. אפשר שהיו נזהרים מלהתנשא על משכילי ירושלים, אך כיוון שגם אלה אינם נקיים מגאווה, אין עמיתיהם מעבר לים מתאפקים מלרמוז, כי בארצם הדעת מתעשרת לא רק מן התקציבים המאפשרים לאדם לממש את תלמודו אלא גם מן היוקרה המפיצה את התורה ברבים.

אפילו בלימודי קודש, כמדומה, נדד המרכז לארצות הברית. בישראל, מקום שהחרדים חרדים שמא שינוי קטן יוליד שינוי גדול ממנו, אין מעיזים לפסוק הלכה בעניינים שנתחדשו בדורות אחרונים. ומכיוון שממילא מה שזה מתיר זה אוסר, אין דבר בטוח יותר מן השמרנות. בחו”ל מעיזים לפעמים לחדש משהו. לא אמריקני אחד פגשתי, שאמר לי במידה יפה של התנשאות מנומסת, כי אפילו בחקר התלמוד יפה ארצות הברית מישראל. גדול החוקרים, הצהיר – באמריקה חשוב תמיד לדעת מיהו מספר אחד – יושב בבוסטון ולא בבני ברק. בברוקלין אין חכמי התורה מסובכים במערכות השלטון ודעתם פנויה לענייני הלכה בלבד. יתר על כן, שם גם יש פתיחות רבה יותר לפרשנות. משלימים שם עם שלוש תנועות גדולות, ועוד אחת קטנה, המפרשות, כל אחת על פי דרכה, את חובות הלבבות. בארץ יש חצרות הרבה הפוסקות כולן אותו הדבר ואף אחת אינה מסכימה שתהא חברתה הפוסקת. ארצות הברית נאורה מכדי שיתירו בה נדרים בטלוויזיה. ואיש איננו מעלה בדעתו להביא לקבורה ספר, שאינו לרוחו של גאון תורני תורן.

בלימודי חול בוודאי. מחקר שנכתב עברית ולא אנגלית, כאילו נדון לגניזה. אין אוניברסיטה בישראל שאינה מחזיקה בארצות הברית שתדלן, המחזר על פתחי הגבירים, לבקש שיירים משולחנם. וכמותן גם מכוני המחקר. מלומד ראוי לשמו אינו מרוצה מעצמו כל עוד אינו מחלק את ימיו בין ירושלים לפרינסטון. מי שנדון לשבת כל ימיו בירושלים כאילו גלה ממקום תורה. הספרות היפה אינה יוצאת מן הכלל. הספרות שכותבים יהודי אמריקה נפוצה בכל רחבי תבל. קרובתה הענייה מצומצמת בד’ אמותיה. סופרים אנשים נאורים הם, ומיטיבים לדעת שאין תפוצתם של ספרים מעידה על איכותם. אף על פי כן אי אפשר להתעלם מן התפוצה. השפעתה מרובה. אף להיטותם של סופרים עבריים להיתרגם ללשון רבת אוכלוסין יכלה לשמש ליהודי אמריקני אסמכתא, שניו יורק עדיפה מירושלים. אם צר המקום לסופרי ירושלים בין חומותיה, יכולים חתני פרס פוליצר להתנחם בלבם, שאמנם אין להם היכל הקודש, אבל כנגד זה גם חומות אין להם. עולמם פתוח ונמשך מאופק אל אופק, ואילו ירושלמים סגורים בחומתם. ואף לשונם, העברית, כמדומה, חונקת אותם, שכן הם נזקקים לאנגלית בשביל להפיץ את ספריהם בעולם. אמנם, בעברית זו, שהם בקיאים ברזיה הם יכולים להביא דקויות של תרבות שאינן מיתרגמות ללשון עם זר, אך נוח להם להתדלדל מעט בתרגום ובלבד שיכירו בהם מעבר לים.

בעברית של יומיום: בימים שעשיתי בשליחות משרד החוץ בארצות הברית כמעט לא פגשתי אינטלקטואל יהודי שלא ראה צורך לרמוז, שתרבות עברית היא עניין פרובינציאלי, נוגע ללב, שיפה לו שתיקה מגינוי. דלותה של היצירה העברית, הניחו לי להבין, ראויה לסליחה ולא לזלזול, הואיל ומכוח הנסיבות ולא מחמת קוצר המשיג היא מה שהִנה. אמנם, היא נוצרה במקום שנולדו ארי בן כנען וחבריו, אך אינה מגיעה למדרגתם. ישראלים שעסקם מלחמה ושירותים חשאיים הם מעולים שבמעולים, אומרת השמועה בוושינגטון, אך ברגע שהם לוקחים עט בידם, הם נופלים לתוך הבינוניות. כיוון שעמיתינו מעבר לים יורדים לשורש חולשתה של הספרות העברית, כך הם סבורים, הם סולחים לה את עליבותה. יתר על כן, לבם מלא חמלה על סופרים עברים. הם אנשים נאורים שנדונו לקרתנות. אמנם, אפשר שקרתנותם של סופרים עברים היא קרבן של יישוב הארץ, ועניין זה יהודים חייבים בכבודו, אך קשה להפיק ממנו הנאה רוחנית אמיתית. והמשכיל בעת ההיא ידום. מוטב להתעלם מאשר למתוח ביקורת, באמת מידה אירופית, על יצירתם של סופרים עברים, שאחדים מהם ממולחים ובעלי כושר ביטוי, ובשפה אחרת היו יכולים להיעשות סופרים טובים. אך לא רק דלותה של הלשון העברית, שאימצה לעצמה במרוצת הדורות האחרונים הרבה מן הלועז, אלא גם עניין עמוק מזה, טוענים במנהטן, הוא שגוזר על התרבות העברית בדידות מזהירה הרחק ממוקדי ההשפעה של תרבות המערב: מי שנפלו ברשתה של אידיאולוגיה, המגבילה את חירותם, אינם יכולים להיות יוצרים של ממש.

זה היה הרעיון המבריק ששמעתי לעתים קרובות מאוד בשנים שעשיתי במחיצתם של סופרים יהודים באמריקה. רעיון, שעלה בקנה אחד עם ההשקפה שעבר זמנן של האידיאולוגיות. תמהתי עליהם, שהם מתעלמים ממה שקורה בדרום אמריקה, במזרח התיכון, באפריקה ובדרום מזרח אסיה, מקום שם אידיאולוגיות מוסיפות לחרוץ את גורלם של בני האדם. אך הם החזיקו בתוקף בהשקפה האומרת, כי ספרות המיוסדת על אידיאולוגיה אינה יכולה להצטרף אל המהלך החדש בספרות, הפוסט אידיאולוגי, העוסק במה שבין אדם לנפשו ולא במה שבין אדם לזולתו. הספרות העברית, עובדה היסטורית ניצחת, מושתתת על אידיאולוגיה. אף הסופרים, המצהירים שנתנו לה גט כריתות שבויים ברשתה, שכן ההחלטה ההיסטורית להחיות שפה מתה, לשון של מיעוט מבוטל, היתה החלטה אידיאולוגית. היא שכופה על סופרים, המחזיקים בה, לעשות את יצירתם כלי שרת לרעיון, ולהעמיד טורי דפוס שעניינם אפולוגטי ופולמוסי תחת שיֵרדו לשורש ההוויה, שם אדם עם עצמו, בודד, מופשט מקליפותיו, חוקר את עצמו. תמהני כמה מעמיתי שמעו את הטיעון המעמיק הזה, שנאמר בכובד ראש גמור. פיקחים שבחבורה הבינו זאת מעצמם. כל מי ששרטט את דיוקנו של הישראלי בעט אמריקני בהתנשאות כלשהי על קרתנים אלה, הסבורים שיש בכוחם להעמיד עולם רוחני מודרני בכתב חרטומים, מצא שם אוזן קשבת. היודע לכנות את הקרתנות בשמה, סימן שהוא עצמו אינו קרתן. היודע שהאידיאולוגיה הציונית היא שעושה את הישראלים לגבאים קרתנים אלה, הפושטים יד בגאווה, כביכול כל מה שנותנים להם יוצא לבניין בית המקדש, מעיד על עצמו שכבר פרש מקרתנותם ואפשר לתת לו תעודה של אזרח העולם. הסופרים אף הם קלטו את המסר. אם דעה קדומה של כפריים, הסבורים שהקשר אל האדמה יברא יהודי חדש, היא הזורעת בספרות את היסוד הקרתני, הרי ההתכוונות אל הדעה הרווחת בבירת העולם, היא שתצמיח לה כנפיים. אם אידיאולוגיה היא הרעל, השולל מן היצירה את נשמתה, הרי שהסתלקות מאידיאולוגיה היא תחיית המתים. חלושי דעת לא יכלו לעמוד בפיתוי.

לא היה דבר קל מלתת גט כריתות לאידיאולוגיה במחצית השנייה של המאה העשרים. כל הדגלים דהו, לרבות דגלי הכניעה הלבנים, שמלכתחילה לא היתה עליהם אלא רק קצת תכלת. לא היה צריך להתאמץ הרבה בשביל להסכים, שעברה שעתן של האידיאולוגיות ועל כן גם שיבת ציון צריכה עיון שני. היה קשה יותר להוציא גחלים אחרונות מן המדורה הדועכת. מכל מקום, מי שפיזר מלח על אמונותיו, אם להזדקק למשל לועזי, המוצא, משום מה, במלח את גרעיני הספק, היה יכול ביתר קלות מעמיתו, שמפזר עליהן סוכר, לזכות באהדתם של משכילי ניו יורק ולהיספח לחבורת העילית של בני החורין, הפטורים מכל דעה קדומה.

לפעמים די היה שיודה, כי לפני שהגיע לאמריקה היה סבור בטעות שהר הבית בירושלים, כדי שיקבלוהו למועדון סגור של רחבי דעת. המאמין שהוא חף מכל אידיאולוגיה, קשה להתדיין עמו. זאת חשתי בפגישותי הרבות עם סופרים וחוקרי ספרות יהודים באמריקה. קל יותר להתדיין עם מי שמתקוטטים בלי הרף עם האידיאולוגיה שהם מחזיקים בה. בדרך כלל קשה להתווכח עם המאמינים. אבל אמונתו של זה המכריז על עצמו ש”אין לו אידיאולוגיה" נטועה לפעמים עמוק יותר מזו של זה שמגמגם את הנחותיה ברגשי מועקה גוברים והולכים. שכן השקפת העולם של זה המכריז על עצמו שהוא ריק מהשקפות פטורה מלבחון את עצמה ואינה יודעת מתי נבעו בה פרצות.

את הצורך העמוק להשתחרר מכל אידיאולוגיה שאלה הספרות, ברגשי קנאה נסתרים, מן המדעים המדויקים. מדען יכול שיחזיק באמונה כלשהי אך אסור לו שתתערב בעבודתו. שם העובדות לבדן מדברות. אולם לרוע המזל סופר אינו יכול. שכן סופר אינו עוסק בעובדות אלא בחיים עצמם. והחיים אינם “נקיים” מאמונות ודעות, חכמה ואיוולת, תקוות ואשליות. אין חיים אחרים, המתנהלים מתחת לעורו של האדם, הרחק מאקלימם של אחרים. אפילו אסתטיקן מושבע עושה יצירתו קרדום לחצוב בו אנדרטה לגיבורי מלחמותיו. “האדם המדבר ברומן,” כתב באחטין, “לעולם הוא אידיאולוג במידה איזושהי, והדיבר שלו לעולם הוא אידיאולוגמה” (“הדיבר ברומן”, תרגום: ארי אבנר) ומוסיף, כי ברומן קשה לאסתט להתמסר ל”משחק פורמליסטי טהור באמנות המלה".

וזאת מפני ש”בשעה שאסתט מקבל עליו לכתוב רומן, האסתטיזם שלו מבצבץ ועולה לאו דווקא במבנהו הצורני של הרומן אלא בכך שיש ברומן דמות מדברת והיא מתוארת בתור אידיאולוג של אסתטיזם החושף את האני מאמין שלו, ומעמיד אותו במבחן בתוך הרומן… הוא נעשה לאידיאולוג המגן על עמדותיו האידיאולוגיות ובוחן אותן; הוא נעשה אפולוגטי ופולמוסי."

מפיו לאוזני עמיתי, המבוצרים בדעתם. מפי שלי לא היו מוכנים לקבל, שהקושר יצירתו לחיי אנוש, שלעולם אינם נקיים מאידיאולוגיה, יכול לפחות לאכלס את יצירתו בדמויות הרבה הנאבקות זו בזו, בעוד שהאסתט אין לו אלא נפש אחת שהוא יכול לשלוח לעולם, להיאבק שם, בחלל הריק, על זכותה לפרוש מן המוסר החברתי ומן האחריות למשוגותיהם של אחרים. הראשון יכול לשמור על איזה תיקו אידיאולוגי, המשקף נאמנה מה שמתרחש בעולם שבו אידיאולוגיות סותרות עושות שמות בחיי בני האדם. האחרון חייב לנצח. הראשון יכול לוותר על האפולוגטיקה ועל הפולמוס, שכן כל אידיאולוגיה שלא נהייתה למשטרה חשאית היא התמודדות דיאלקטית בין מחשבה למציאות, בין הנחה לעובדה, בין מסמל למסומל, בין תוכן לצורה, בין תכסיס לעיקרון, ואילו האסתט קשה לו לוותר על הפולמוס ועל האפולוגטיקה, שכן מלכתחילה יצא להרפתקה אמנותית לא בשביל לצייר נתח חיים אלא בשביל להוכיח תיזה.

היה זה עימות, המתקיים משני צדדיה של מחיצת זכוכית, שצד אחד שלה אטום. סופר עברי שנקלע לוויכוח הזה הכיר את יצירתם של עמיתיו לפני ולפנים. ואילו יצירתו שלו, לדידם, היא מגילה חתומה. אם לא תורגם, הניחו, מעלימים בנימוס עצור אותות של התנשאות לא מבוקרת, משמע שקולו יפה לחדר קטן ויאבד כליל ב”מטרופוליטן אופרה". אף השקפותיו בשאלות ספרות ואמנות הן, כמדומה, סוג של אפולוגטיקה. אין הוא יכול שלא להחזיק בהן, לפי שאף הן נגזרות מאותה אידיאולוגיה, העושה את יצירתו לעניין מקומי, המקובל רק על מי שמסכים עם השקפותיו.

אם ההשקפה הציונית, שיכולה להכניס תחת צל קורתה בני אדם המפולגים בכל עניין אחר, מגבילה את אופקיו של היוצר, הרי הקיבוץ הוא ממש צינוק. “כלום יכול חבר קיבוץ להיות אדם יוצר?” שאל אותי בחמלה אוהדת מכר המלמד מוסיקה באוניברסיטה של דרום קרוליינה. “הרי לפני שלקח אדם זה עט בידו כבר אמר הן לכמה הנחות יסוד, שהאמנות בדרך כלל מעמידה בסימן שאלה. הרי אין היצירה יכולה להתחדש אלא אחרי שמתנתקים מדעת הקהל, וחבר קיבוץ אינו יכול להרשות לעצמו לערער את ההסכמה הכללית שעליה מיוסד הקולקטיב.”

שאל, והשיב, בעצם ניסוח השאלה. הלכנו בקמפוס של האוניברסיטה מוקפים נערות בצבע אפרסק שבאו לשמוע הרצאה על הקיבוץ, ובדרך סיפר לי על מאבקיו שלו לרשת את קודמו בראש החוג למוסיקה. משאת נפש, שאולי לא תתגשם לעולם. שכן מי שמממן את החוג יש לו דעות קדומות על המוסיקה בת זמננו, שהוא נציגה המובהק בקמפוס. משם הוליכני ל־j.c.c המקומי, לפגישה עם ההנהגה המקומית של הקהילה. ישבו שם יהודים מכל קצוות הקשת הפוליטית – בהם מי שארגן שביתה במטוויות הכותנה ומי ששלח רוצחים שכירים לירות בו – ודנו בשאלות של הסברה מדינית. נתבקשתי להעביר לישראל מסר פשוט: הביקורת שמשמיעה בארץ האופוזיציה לממשלת הליכוד, ובייחוד הבחורים הנחמדים משלום עכשיו, משבשת להם את מערכת ההסברה שלהם.

“יש לסתום את פיותיהם של אלה הנותנים נשק בידי אויבינו,” אמרו לי בתוקף. “אתם חיים במדינה דמוקרטית וגאים בזה. אתם נהנים מחיים קלים ונוחים. ועכשיו אתם רוצים שאנחנו נקבל עלינו לחיות במדינת משטרה כדי שיהיו חייכם קלים עוד יותר…” השבתי. למחרת נפוץ המשפט הזה בקמפוס. נשק בידי אנטישמים, רמזו לי.

בדרום קרוליינה צריך להיזהר שלא לומר דבר שיכול לפגוע ביהודים. יש מי שישמח לאידם.

“בדרום קרוליינה,” אמרתי לידידי המוסיקאי, “המיטה גדולה יותר מאשר בסדום. ואם אפשר ליצור משהו במיטה, גם בסדום אפשר לקפל את הרגליים ולהישאר שלם. בקיבוץ, לפחות, אחת מאותן הנחות יסוד, שאדם חייב לקבל עליו לפני שלקח עט בידו וישב לכתוב, היא הסובלנות.”

הנחה זו, שההשלמה עם ערכי חיים של קולקטיב היא מרשם לרידוד היצירה, שמעתי גם מפי אנשים חריפים מן המוסיקאי מדרום קרוליינה, שכמדומה לעולם לא יהיה ראש החוג, ולו מפני שהוא יהודי ומרובות מדי עמדות המפתח התפוסות בידי היהודים. הקיבוץ הוא נושא המלהיב את דמיונם של אמריקנים רבים, יהודים כנכרים. רבים בהם רואים בו את השאור שבעיסה הישראלית. שניים המה שנחוץ להם לארוב למפלתו ולהציג שאלה אם תוכו כברו. בקוטב האחד נמצאים קפיטליסטים מושבעים. לאלה נחוץ ללמוד מכישלונותיהם של קומץ אידיאליסטים, שלא תיתכן חברה יצרנית צרכנית שאיננה נזקקת לחוזים תקפים בין חבריה, וכי השיטה הקפיטליסטית היא הטוב האפשרי. בקוטב השני – קומוניסטים, טרוצקיסטים ושאר אנשי שמאל שנתפכחו מאשליותיהם. לאלה רצוי מאוד להאמין, שהעסק פשוט לא יכול לעבוד. הרי לא ייתכן שקומץ יהודים יצליחו במקום שנכשלו חזקים מהם, שיש להם גם צבא וגם חומרי גלם. מן ההנחה הזאת נגזרת אצל אינטלקטואלים שמאליים ההשקפה האומרת, שלא תיתכן בקיבוץ יצירה ראויה לשמה אלא אם כן היא כופרת בקיומו של בניין על רוחני, הנשען על ערכיו. אשליה שהתבדתה אינה יכולה להוליד אלא אפולוגטיקה, הם סבורים. ואפולוגטיקה, כידוע, אינה מולידה ספרות גדולה.

מכל האמור כאן אין להקיש שבאתי לאמריקה ופגשתי שם רק אינטלקטואלים מתנשאים, שהטריחו את עצמם להוכיח לי, שהערכים שאני מחזיק בהם אין להם מחיר בשוק האמריקני. לעתים קרובות היו שיחותינו נעימות ומרחיבות את הדעת והייתי עושה שקר בנפשי אילו התיימרתי שלא למדתי מהם הרבה. למדתי גם למדתי. אלא שלדאבון הלב הם לא ממש השתדלו להקשיב למה שיש לי לומר. רבים מהם היו סבורים שאני תקוע בעניין שהתיישן ועל כן איני יכול לחדש להם דבר, מכל מקום לא בתחום העיון ביצירה הספרותית, אשר בה הם פוסעים בדרך המלך ואנחנו בצדי דרכים.

אף על פי כן קיבלוני במאור פנים ויש שהטריחו את עצמם ממרחקים לבוא לביתי, או למסעדה הסמוכה לקונסוליה הישראלית, רק כדי לשהות עמי שתיים שלוש שעות בשיחת רעים, אשר בה נתבקשתי, בדרך כלל, לפרש להם את המאורעות. קריאת עיתונים הדירה שינה מעיניהם, ואני נדרשתי להסיר דאגה מלבם. ישראל תמיד בעמוד הראשון, ובנדיר בדפים לספרות ולאמנות, אשר לשם ביקשתי אני להרחיקה, כך הצהרתי, מכל מקום, בבואי לשם. חשתי אצלם בסקרנות מסוימת כלפי כל נציג של שלטון; סקרנות, אשר בבלי משים הרחיבה את חוג מיודעי בלי שום קשר לעניין שאני עשוי לעורר בהם, אך ביטאה סתירה כלשהי בזיקתם לעובדי מדינה.

בדרך כלל הם מקובלים עליהם כאנשים שטחיים המשמשים שופר לממונים עליהם, ועל כן אין הם מעניינים אותם. אף על פי כן הם מכבדים אותם, בהסתייגות מסוימת, ומבקשים את קרבתם. הם מאזינים להם בפנים חתומות ומכבדים אותם לעתים אף יותר משמגיע להם, אולי כדי לכפר בהתנהגותם המהוגנת על המחשבות הרעות שהיו להם בלבם עליהם קודם שפגשו אותם. שוטה זה, הם אומרים בלבם, חורץ את גורלנו. אבל העובדה שכוח רב כל כך מצוי ביד כסיל מעניקה לו איזה קסם, שקשה להם לעמוד בפניו.

עוד קודם שניתרגמו ספרים עבריים ללשונות זרות ונודע שסדנא דארעא חד הוא, וכי מפכים בישראל מעיינות היצירה, וכי ה”רמה" שם היא “ממש אירופית”, יכולתי לחוש כי בבל המעטירה, הבוטחת בגניה התלויים וביוצריה הבלתי־תלויים, אינה יכולה בלי זיקה כלשהי לירושלים. זיקה זו, לפעמים היא עניין שטחי, הנגזר מחיי החברה של עילית אינטלקטואלית הרואה את עצמה כבעל ברית לכל עילית אחרת, אחד עילית הממון ואחד עילית הכוח הפוליטי. אך לפעמים היא עניין של ניסיון אמיתי לעמוד על טיבה של הזהות היהודית, שקיבלו בירושה ולא ירדו לסוף משמעותה.

בעלי זיקה שטחית אינם חסרים דבר אם הם נמנים על רשימת המוזמנים של נכבדי היהודים המייצגים את ישראל, איש כמידת כבודו בעיניו. אם הוא מן השורה הראשונה ייעלב אם הוזמן לביתו של נציג מן השורה השנייה. לפעמים תמהתי על מידותיהם של אישים אלה, הבועטים בכל המוסכמות, ואף על פי כן נחוץ להם כל כך לדעת לאיזו רשימה הם שייכים. אישים בעלי שם, המעוגנים בתרבות האמריקנית כדי כך, שהם רואים עצמם כנושאי מורשתו של הפרש הבודד, הצולח נהר גועש בדרכו אל המערב הפרוע, לחשוף שם את זהבה של ארץ לא נודעת, נפגעו לא מעט אם נשמטו בטעות מרשימת המוזמנים לנשף בביתו של נציג ה”ממסד" הישראלי.

השואלים על זהותם היו, כמובן, אנשי שיחה מעניינים הרבה יותר. שניים מאלה פגשתי מיד אחרי שהגעתי לניו יורק. הראשונה היתה סינתיה אוזיק. היא באה לברך עמית, בלי שהיה לה מושג מה אני כותב. היא על זהותה האמריקנית, כמדומה, ביקשה להקיש מן הפגישה עם סופרים עברים, שכן זהותה היהודית, כך היא מאמינה, ברורה לה. השני היה אדגר דוקטורוב, עמיתה ולא ידידה, אף כי שניהם גרים ברחוב אחד בניו רושל. הוא על זהותו היהודית ביקש ללמוד מן הפגישה עם מי שזהותו היהודית אינה דבר הנתון, לכאורה, לבחירה.

שעתיים אחרי שצלצלתי אליו ישב והמתין לי ב־Pen and Pencil, מסעדה שפוקדים אותה בדרך קבע המו”לים והעורכים שמשרדיהם נמצאים בשדרה השלישית לא הרחק מן הקונסוליה הישראלית. שעה עשה ברכבת. הוא הביט בי כמי שמציץ בזגוגית שנאטמה מצדה השני במשטח עבה של זהות יהודית, שמא אוכל לשמש לו כמראה, אשר בה יוכל לראות את פרצופו האמיתי. שבועות אחדים קודם לכן נשא את נאומו הראשון והאחרון בבית כנסת יהודי. הוא דיבר שם על The Other Jews, על עצמו בעצם, יהודי שאינו ציוני ואינו שומר על מסורת יהודית ואינו יודע עברית ואינו מכיר את תרבות עמו, ואף על פי כן הוא חש בקשר עמוק לכל עניין יהודי. קשר זה עדיין לא עמד על טיבו, אמר לי. אין הוא מאמין אלא בערכים ליברליים מן המאה התשע עשרה שירש מסבו, עובד דפוס, סוציאליסט הומני ותועה בדרכי החיים. כלום אין בערכים הללו משהו יהודי מיסודו? משנשאל על יחסו לישראל, סיפר, גמגם משהו על התקווה המפעמת בלבו שהמדינה של היהודים לא תפרוש מן הערכים הללו. ואז יצא עליו קצפם של היהודים המקצועיים. אף סינתיה אוזיק, אשה טובת שכל, דיברה עליו בנשימה אחת עם עוכרי ישראל. מן השיחה עמי למד, כנראה, כי הנקודה היהודית נמצאת גם במקום שעסקני הזהות היהודית אינם מגיעים אליו כלל.

(לימים אני עתיר להפגיש את שניהם בביתי – סינתיה, שכל החלטה של ממשלת ישראל היא לה כדף מן השולחן הערוך, ואדגר, שכל מעשה החורג מהומניזם טהור הופך את שולחנו – ולערוך להם כירה של שלום. ישראל לבדה, מצאתי, יכולה לשים שלום בין יהודים אמריקניים החולקים זה על זה בכול.) סופרים אחרים באו לא בשביל להתוודע אל זהותם היהודית, המבוצרת בהם היטב, אלא בשביל להתחבר אל מרכזייה ניו יורקית, שבאמצעותה הם מקיימים את הקשר שלהם עם היהודים האחרים, שרואים את עצמם כיהודים הנכונים. גבריאל פרייל, עיוור למחצה, בא בשביל להתרחק לשעה קלה מן הברונקס, ארץ אוכלת יושביה, ולסעוד עם מי שמייצג ארץ שבה לשונו נשמעת ויצירתו זוכה לכבוד ויקר. בשביס זינגר בא, כמדומה, בשביל להציץ במי שמכיר את בנו מקרוב. התלבטנו יחדיו בשאלות של דקדוק עברי: האם לאהוב פירושו להיות לאב, או שפועל זה יועד רק לאותו עניין רגשי המוכר לו יותר בזיקה למין נקבה? וכן, האם אפשר לאהוב בן בלי להיות לו לאב ולהיות לו לאב בלי לאהבו? תמהני אם מצא תשובה. ברנרד מלמוד הלך ברגל ארבעים רחובות, קצת למען בריאותו, וקצת בשביל להיוודע אם גם סופר עברי יודע שסופר אינו אדם שכתב ספר אחד, אלא אדם שאינו יכול שלא לכתוב עוד ספר אחד.

בסיכומו של דבר הגעתי לכלל מסקנה שאין ירושלים יכולה בלי בבל, אך גם אין בבל יכולה בלי ירושלים.

יהודי אינו אדם שנולד לאם יהודייה או בחר להיות יהודי. יהודי מתחיל להיות יהודי כאשר הוא מתחבר לקהילה. שני יהודים הם כבר גרעין של קהילה. אך אם נחוצה להם תפילה בשביל להיות יהודים, בפחות ממניין עדיין אינם יהודים.

כשאינם מסוגלים להתפלל, המניין שלהם צריך עניין אחר לענות בו. ישראל היא עניין שאין טוב ממנו כדי לקיים קהילה, כל עוד אין לזו עניין להתפרק. לקהילות יהודי אמריקה אין עניין בזה וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין. וזאת, מפני שבארצות הברית אדם חייב להשתייך לקהילה כלשהי. יהודי בלי זהות מנותק גם מן החברה הגויית, מפני שלכל האחרים זהות משלהם, שהם גוררים מדור לדור.

זהות יהודית, מכל מקום בערים הגדולות, שם יושבים רוב היהודים, אינה מפחיתה כלל מכבודו של אדם. בארצות הברית רק חרדים שבחרדים יכולים לקיים את קהילתם בלי זיקה לישראל. לאחרים היא חיונית. על שמה אוספים את התרומות למגבית היהודית המאוחדת, שמהן מתקיים מנגנון האוכל יותר ממעשר, וכמעט מחציתה יוצאת למימון מועדוני התרבות והספורט היהודיים. מועדונים, אשר הם רק הם בית ועד ליהודים הנלחמים זה בזה בזירה הפוליטית כדי להבטיח מקום בסנט לאיש אמונם. אלה גם אלה תורמים ל”קמפיין" שלו סכומים גדולים הרבה מאלה שהם תורמים למגבית היהודית המאוחדת.

אין להקיש מזה שישראל יושבת בלבם של יהודי ארצות הברית. היא לא הלב, הולם החיים, ולא הריאות, המטהרות את הדם, ומן הסתם גם לא המוח, המפקח על פעולת הגוף כולו. היא לכל היותר בלוטה פנימית קטנה, כגודל הנקודה היהודית בנפשו של איש יהודי. זו תופסת אצלם מקום לא גדול, אך חיוני. כאותן בלוטות ההפרשה הפנימית שתפקידן שולי, לכאורה, אך אי אפשר בלעדיהן. לזה היא בבלוטת המגן ולזה בבלוטת יותרת הכליה. כשהן נפגעות, אברים אחרים חדלים לפעול כתקנם והגוף מתנוון לאטו עד שהולך בדרך כל הארץ. אם לא תהיה ישראל קיימת, יקימו מוזיאון לשואה וילכו להתפלל שם. המגבית היהודית המאוחדת תאסוף תרומות לזכר ישראל ותקים בהן מוסדות קהילה, ברכות שחייה, מגרשי טניס ומצבות לקהילות יהודיות שחרבו. על מצבה אחת יחרתו: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. בפומבדיתא יעמידו קתדרה לחקר המורשת היהודית וחוקרים מיומנים ילמדו שם שפות שעברו מן העולם – ארמית, יידיש ועברית.


 

לד. אל עצמי, בעצם

בניו יורק הקדשתי את סופי השבוע, וכל זמן פנוי אחר, לרומן “עצם אל עצמו”. לא היה מקום טוב ממנה להיפנות בו לחשבון הנפש עם עולם המהפכה, שדחיתי משנה לשנה מאז משפטי פראג.

מקום טוב, אך לא משום שמנהטן מספרת תהילתה של היזמה החופשית, אלא בגלל הריחוק מן הזירה אשר בה מתרחש העימות המתמיד עם ערכיה הקבועים של השקפת העולם הסוציאליסטית.

מנהטן היא כרך מדהים. העצמה הקורנת ממנה יכולה להמם אפילו מי שרגיל בכרכים עתירי אוכלוסים המהווים את מוקדי הכוח הפיננסי בעולם.

יום אחד, בשעת צהריים אביבית, עמדתי מול חלון הקומה הארבעים של בניין המשרדים של ה”צ’ייס מנהטן" בדרום העיר והשקפתי על הנוף הכרכי שדמה לאחד מאיתני הטבע – חומה ענקית של גורדי שחקים, מפלצות של פלדה וזכוכית, אשר השמש המתנצנצת בהן כמו הגבירה את אורה שבעתיים. מארחי, סגן הנשיא של הבנק, הממונה על הקשר עם נציגים דיפלומטיים, הצטרף אלי ועמד לצדי בשתיקה.

(איטלקי נעים הליכות זה, ביקש לרכז ביד אחת, שלי, את הגל הגואה של בקשות תמיכה שהגיע אל קרנות המחקר של הבנק בעקבות השלום עם מצרים. הוא הבין מדוע סירבתי להתנסות בזה אחרי שסיפרתי לו כמה אנשים מפרנסים את משפחותיהם ואת גאוותם מעיסוק זה.)

היינו אחרי סעודה דשנה של שלושה מרטיני, ופנויים ל־talk small. משדיבר, ראיתי שקרא את מחשבותי. “לפני יומיים,” סיפר, “סעדו עמי שני בנקאים גרמנים. אף הם עמדו ליד החלון והביטו החוצה. ואנחנו רצינו לנצח אתכם במלחמה,” אמרו. אף מחלונות דירתנו ברחוב ארבעים על השדרה השנייה נשקפה מנהטן בכל הדרה. היה אפשר לראות את קצה החרוט של ה”אמפייר סטייט בילדינג“, את כיפת הקנרס של ה”קרייזלר בילדינג”, את הפאר הבריטי הנושן של בנייני ה”טיודור סיטי“, ולצדם, חדש, אך כאילו נטוע שם מקדמת דנא, גבוה מהם, ה”צ’רצ’יל האוס”, שארובת תחנת הכוח של אדיסון מציצה מאחורי כתפו, להזכיר מי עולל כל זאת. ולהשלמת התמונה ולהאדרתה – גשר ענק, סמלה המובהק ביותר של עצמה אמריקנית. יותר מכל פלאי הטכניקה הארכיטקטונית קסמוני הגשרים, התלויים כמו על בלימה והם יציבים מכל יציב.

אך לא התוחלת שנכזבה – המשאלה שנתבדתה, להעמיד כנגד הקפיטליזם הצולח דגם מופת חלש יותר אך הגון של חברה מתוקנת – היא שחידשה אצלי את העיון בזיקה הרגשית שלי לעולם המהפכה, שגזל מן האדם העובד את חירותו בלי שהעניק לו לא לחם ולא חזון. לא חזרתי בתשובה אל השיטה הקיימת, ולא נעשיתי חסיד שוטה של השוק המווסת את עצמו – שקר מוסכם שמחזיקים בו היום רק במזרח אירופה, משם כל מה שנוצץ במערב נראה שם כזהב טהור, לרבות דמעות העשוקים – שכן אין אדם צריך להיות בקי גדול ברזי הכלכלה כדי לדעת שאין עוד בעולמנו שוק פתוח, שהמדינה אינה מתערבת במהלכיו, לתועלתם של מי שיכולים להבטיח את יציבותו של השלטון. תמהני אם הבנקאים הגרמניים ראו את הברונקס, שכמה מרבעיו דומים לסטלינגרד ולהירושימה בתום מלחמת העולם השנייה. אני ראיתי, ועל כן לא יכולתי להתפעל לא מעצמה הנשענת על התעלמות מגורלם של דיירי הביבים, ולא מן החירות הנתונה לאלה – לבחור את צורת מותם.

לא משינוי ערכים היורד חדרי לב נוח היה לי שם לטייט על מכונת כתיבה סיפור על קומוניסט שהתאכזב מן המהפכה אך מרוצה מעצמו שלא בגד בה – אלא מטעם אחר. דווקא הרחק מבית אלפא – מקום שם שמורה לחברי הקיבוץ הזכות לקבוע את גבולות חירותי, אף כי אחדים מהם רחקו ממני במרוצת השנים ואחרים כמעט שאינם מכירים אותי – הייתי מסוגל לבחון את רגשותי הנכונים כלפי מה שקרוי, תחת כותרת מכלילה מדי, עולם המהפכה. בצלם של געגועים להוויה שאין בה יחסי כפיפות, כזו שהייתי משובץ בה, כמו שן רופפת, במסגרת ההיררכית המדודה ואף על פי כן רעועה, של משרד החוץ, יכולתי לשמור על המידה הנכונה של ביקורת הערכים, שהוליכוני מבית אבי אל הקיבוץ. רציתי לבחון היטב את השיטה ולהשתחרר כליל מן הנטייה האנושית להטיל את האשם במי שרימוני, כביכול: אבות התנועה, שאמרו הנה האור הזרוע לצדיק, בעת שאצבעם היתה מורה על הרשע בהתגלמותו. ידעתי כי איש לא רימני. מי שרוצה בכל מאודו להאמין במשהו מאמין למי שאומר לו מה שרצה לשמוע.

חשבון הנפש לא נפתח בניו יורק ולא בשנה ההיא. וכבר נרמזו דברים בפרקים קודמים. כמעט כל מה שכתבתי נדרש לזה בצורה זו או אחרת. לעתים במפורש ולעתים במשל. ב”חכמת המסכן" נדונו ערכיה של המהפכה, המעניקה זכויות יתר לשקרנים אומרי הן ומענישה את המקשנים, המבקשים להגן על כבודה של האמת. “גוף ראשון רבים” לא דן כלל במשמעות הפוליטית של הזיקה לקיבוץ, אף על פי כן, בתתו את הבכורה למצפון הפרטי על דין התנועה הציב גבולות ברורים בין רשות היחיד לרשות הרבים, ובחן מחדש את נזקיה הסמויים של תפיסת עולם טוטלית – התובעת לוותר על ההווה למען העתיד – ואת ההתנגדות הטבעית לה בלבו של אדם, שיש לו איזו מחויבות כלפי הנשמה היתירה שברא לעצמו ברגע שהיה מוכן להביא בחשבון גם את צרכיו של הזולת.

“עצם אל עצמו” ביקש לתבוע את עלבון הטוראים של המהפכה. הספרות, ברוב המקרים, דנה בהם כקרבנות של איוולת, קנאות, או טירוף. כביכול, לא היו אלא כלי שרת בירי עריצים, שבלבלו עליהם את דעתם. משנכזבה תוחלתם להגשים חלום שהנפיקו להם בערמה, לא נותר להם בעולמם אלא השוקת השבורה של אידיאה שקרית וצלקות אחדות, מחולקות לא שווה בשווה בין גופם לנפשם. אני הייתי סבור, שהסיפור הזה טעון בחינה נוספת. תמהני אם היתה עוד מאה שבה יצאו רבים כל כך, וצלובם על כתפם, להביא בשורה במחיר חייהם. טובים שבדור, סברתי, משחרב עולמם לא עמדו ליד שוקת שבורה אלא ליד שוקת מלאה. מסופקני אם מי שנגע בשררה, ולו בקצה נעלו, היה יכול לשמור על הגחלת של האמונה המקורית, שהבעירוה רגשי החמלה והחוש לצדק. אולם פשוטי אדם, אנשים טהורי מעש, כמה שאפשר, נהיו אכזרים מפני שלא חסו על עצמם ועל כן לא ידעו לחוס על אחרים. ניסיונם של אלה להצטרף אל השורות ולשמור על נפש טהורה הוא הסיפור האמיתי של זמננו.

בחדווה של התוודעות אל דמות בדיונית, שהטלאתי מכל מיודעי, לרבות מי שלא היו מימיהם בברית המועצות, ורק את ערכיה הטמיעו עד אבוד להם קצת מן המידה האנושית, טלטלתי את גיבור עלילותי, המדבר בגוף ראשון יחיד, ממקום למקום. גלגלתי אותו בקפיצת הדרך אל נופים שבהם עשה מעשה ואל אלה שבהם נעשו בו מעשים. הנחתי, כי מי שאינו סולד מכל דבר הנגוע באידיאולוגיה, ירד לסוף הווייתו של אדם שאיננו יכול למצוא מנוחה מן ההיסטוריה – אשר חרצה את גורלו להיות מידס מהופך. מלך פריגיה, כל דבר שנגעה בו ידו היה לזהב. הוא – כל הזהב שנגעה בו ידו היה לאפר. הוא מבקש להיפרד מעריצותה של ההיסטוריה, אך איננו יכול. אם מפני שהוא יהודי, או מפני שהוא אדם, או מפני שעצם המושג היסטוריה הוא מן ההפשטות המסוכנות שיצר האדם כדי לטעת משמעות בחייו, והיא כגולם שקם על יוצרו, אחרי שרשם על מצחו אותיות אמת.

בשובי לארץ, בבית אלפא, בנוף כפרי, אשר בשעות היום שורה עליו שלוות השקט גמורה, למעט נבחת כלבים רחוקה או טרטור המנוע של מטוס במרומים, בצל הגפן הסוככת על הכניסה לחדר העבודה שלי, שתאנים בשלות נושרות עליה – כפו עצמם עלי סיפורי ניו יורק. ועוד קודם שגמרתי להכין לדפוס את הרומן שעבדתי עליו עשר שנים כבר היו גם סיפורי אמריקה כתובים ומוכנים לצאת לרשות הרבים.

אף כי כל אחד מהם נולד לעצמו, וצר לו צורה לעצמו, מצאתי בהם דפוס אחד – כל שהעסיק את מוחי בתקופה האמריקנית נדחק ויצא.

ארבעה סיפורים ב”חוצות אשקלון": “בנשיקה ימות הרוח” מבכה תרבות יהודית שאבדה בחברת השפע ולא נותרו לה אלא בדיחות אחדות לספר. עניין, שנרמז בסיפור “מלח הארץ”, שנתפרסם בקובץ “קירות עץ דקים”. “בלדה לשני פסנתרים” הציץ בחיבור הדק שבין אמנות לחיים. “ציון הלא תשאלי” הציג שאלה על הזיקות שבין ירושלים לבבל, וליווה בדאגה אוהדת את המאמץ הנוגע אל הלב של הישראלי ללבוש את הדמות הנשקפת אליו מעיני היהודי האמריקני, התובע ממנו להיות גיבור. הסיפור הרביעי, שנתן לקובץ את שמו, הוא הסיפור שלא רציתי לכתוב, לפי שגזרתי על עצמי שלא לכתוב סיפורים “על השואה”. בניו יורק, כנראה, אי אפשר להתעלם מהשפעתה של השואה על זיקות שבין יהודים לבין עצמם ובינם לבין אחרים. ואף על פי שלא רציתי להזדקק לנושא הזה, אלא כדבר הנשקף אף מחייהם של אנשים שלא התנסו בו, לפי שעצם קיומה של השואה שינה את תפיסתו של בן זמננו את גבולות האנושי, צצה ויצאה דווקא בסיפור שביקש לדון בקשר שבין העובדות לבין השתקפותן ביצירה הספרותית.

“חוצות אשקלון” הוא סיפור על צעיר אמריקני, שאינו מבני עמנו, התופס את הספרות כמין מלאכה שנועדה לצוד מן החיים אירועים מרתקים ולרקוח מהם סיפור, שאפשר על נקלה לעבדו לתסריט כדי לזכות בתהילה ובעושר. הסיפור ביקש להיות מעין סַטירה על רבי מכר אמריקניים, העשויים במתכונת אחת. שילחתי את גיבור סיפורי להסתופף במחיצתם של סופרים יהודים, המבלים את זמנם הפנוי במעשים טובים למען הכלל, כדי לזכות בהשראה לרב מכר: סיפור מרתק, שווה לכל נפש, שיש בו גם דרמה וגם מתח וגם עניין ציבורי. בחברתם אי אפשר לו שלא להתוודע אל הנושא הבוער ואיננו כלה ושב ונדלק מאפרו – שואת יהודי אירופה. הוא מקשיב, לומד, ומתלהב מן האפשרויות הגלומות בנושא המעורר את רגשותיהם של היהודים. הוא מוצא את דרכו אל יצועה של סופרת יהודייה בגיל העמידה, הנענית לאהבה מאוחרת, ובסופו של דבר הוא מפרסם מה שלחשה לו על ערש דודים – סיפורים קטנים, נבזיים ומזעזעים, שהעלימה מספרה שלה על נעוריה בווארשה בימי המלחמה. אמנם, היא לא רק לשם הגנה על פרטיותה נמנעה מלספר את הקורות אותה מחוץ לגיטו, טרף קל לחלאת אדם המתפרנסת מן המלשינות, אלא גם מטעמים של רגישות אמנותית. אין לגעת בזוועה באצבעות משמשניות, סברה, וודאי שאסור למכור אותה כסיפור מתח, המעורר באחדים את רחמיהם ובאחרים את תאוותיהם האפלות, הניזונות מרקב חייהם של אחרים. הוא לא היה רגיש