רקע
יצחק מאיר וייז
החשמונאים: דְרָמָה בעלת חמש מערכות
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: צרפתית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: בית הספר לבנות בצפת; תרנ"ד 1893

החשמונאים: דרָמָה בעלת חמש מערכות

הוצאה מהרומן

THE FIRST OF THE MACCABEES

אשר לה' יצחק מ. ויס

ברשיון המחבר

על ידי הד"ר בלידן.

תרגמה עברית

י. אפשתין

מורה בבית הספר לבנות בצפת

ירושלים תרנ"ד

בדפוס הד"ר אברהם משה לונץ

בהוצאת בית הספר לבנות אשר בצפת

–––––––––––––––


 

הנפשות הפועלות:

מתתיהו החשמונאי

מרים אשתו

בניו:

יוחנן הקדשי

שמעון התרסי1

יהודה המכבי

אלעזר החורני

יונתן הופסי אוהב אפגניה

רבקה בתו, אוהבת את עמרם.

עמרם בן איש עשיר משמרון, אוהב את רבקה.

מֵנֵלַיְ הכהן הגדול

אפגניה בתו, אוהבת את יונתן.

אַלְקִים, חביב מנלי אוהב אפגניה.

אספזיה, כהנת במקדש ונוס, אהבת את יונתן

יוסי בן יועזר איש צרדה.

יוסי בן יוחנן איש ירושלם.

אַפּוֹלוֹן נציב סוריה

סיסיפּ מלאך אנטיוך.

נציב סוריה (תחת אפולון)

אפל פקיד המלך

אנשי חיל, עבדים, משרתים, כהנות, נַשָּׁר,2 מלאכים, מנגנים, עם.


 

מערכה ראשונה.

מחזה ראשון.

בבית מתתיהו בעיר מודיעים. מתתיהו, מרים ואחר בניהם. מרים (דופקת על דלת החדר אשר בו ישנים בניה).

עורה, עורה, יהודה, בני אהובי, השמש שבה לזרוח על הרי ישראל, ובת ציון עודנה אסורה בכבלים.

יהודה (בא את אחיו, מכה בימינו על חזהו).

אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני! נשבע אני הנה, כמשפטי בבֹקר בבֹקר: אם אטעם שמחה, עד אם בערתי חרפה ועבדות מבית ישראל. (תופס את חרבו ומעופפה שלש פעמים סביב לראשו). את החרב הזאת הנני מקדיש לגאולת עמי ולחרותו. ישראל נקום ינקם מצריו!


מחזה שני.

הקודמים, יוחנן בא מדרך, בגדיו מלאים אבק.

יוחנן.

שמע נא, אבי, וישמע אליך אלהים, כל הלילה הלכתי ואשים את נפשי בכפי להביא לך את הבשורה הרעה מאת אשר עיני ראו ואזני שמעו. יגון ועצבת יענו את לבי, אור עיני חשך על ההרג הרב אשר הרג צרנו בתוך עמנו בירושלם. באזני ובלבי עוד יצלצל קול זעקת הנואשים, אנקת החללים, קול יללת נשים וילדים הצועקים לעזרה ואין, האויב דשם כקש, רמסם בפרסות סוסיו, סחבם למכרם לעבדים ולשפחות. חוצות ירושלם אדמו מדם, דם עמנו היקר. חרב אויב פרוע שכלה שם, פני חלש לא נשאה ואין אונים לא חננה. עיני ראו זאת ואזני שמעו. עודני חי רק למען ספוד על עמי ולנקום את חמסו. נקמה, אבי, נקמה! נקמת דם לעמי העשוק והרצוץ!

מתתיהו (אחרי דומיה קצרה).

הנקמה לאלהים היא, בני. הוא יקום דם עבדיו, ככה הבטיחנו. אולם ספר נא לי, בני, את אשר ידעת כי טרם אבין את דבריך לְמַדַי.

יוחנן.

אפולון, נציב סוריה, וחילו העצום פשטו על ערי יהודה. את בתי התפלה הרסו, את ספרי התורה שרפו ויקימו מזבחות לאלילי היונים. פקידי המלך צוו לבלתי לכת בחֻקות אבותינו ויזהירו לאמר: כל איש אשר ימרה את מאמר המלך מות יומת. המות והכליון הדיחו רבים מעל אלהיהם, הנאמן לעמו נס אל ההרים או לירושלם, ואשר לא יכלו להמלט בחרו במות מלבגוד בגד. החדשות המעציבות האלה הגיעו לירושלם, וקול זעקת שערוריה המה ברוח. העם חגר כלי מלחמתו וַיִכּוֹן לקראת האויב. ובגשת אפולון בראש חלק גדול מחילו אל חומת העיר סֻגרו השערים מפניו. אימתו לא בעתה את אמיצי הלב, הצעותיו הושבו ריקם בשאט נפש. באחרונה הבטיח ביד מֵנֵלַי הכהן הגדול לאמר: אם פתוח תפתחו לי את שערי העיר, והעברתי את גזרת המלך, בתי התפלה יושבו ויבנו, מזבחות האלילים יוסרו וחרות דתית גמורה תנתן בארץ. העם נאות לו בזאת למען שים קץ לתלאות הרבות אשר מצאו את אחיהם בערי הפרזות, וביום השבת נפתחו שערי העיר! שואפי חדשות ונמהרי לב, נשים וילדים נקבצו לראות את המראה הגדול ואת הנשק הנוצץ אשר לאויב. ויצו אפולון השטן לחילו להשתער על העם הנקי מפשע ו…. אל אלהים! מה אֹמר, איך אוכל דבר! אבי ,אמי, אַחַי, יגש אחד מכם אֵלַי, גשו כלכם הנה, הבה נזעק שבר ובהלה, ורגזו ההרים והתפוצצו האבנים; לרעם נקרא להעביר קול קשר ומרד, את האריות ביער נשביע כי יתמכֻנו, את הנחשים במדבר כי יסעדֻנו, את הרעש כי יְנַער את הזדים העריצים מארצנו. אבי, החרב, הבה לי החרב! אחפוץ להלחם או למות. לא אוכל להאריך ימים יותר לא אוכל לראות עוד את אשר עיני ראו בירושלם, לא אובה לשמוע את אשר אזני שמעו. (מתתיהו קורע את בגדיו ויורד בבכי). אל עוד, אבי, אל עוד תבכה, עליך לשמוע עוד יותר. אפולון בזז את העיר ואת בתי המקדש, את בתי הנאמנים לעמנו שרף ואת חומת המקדש צוה להרוס, וַיַקרב חזירים על מזבח אלהים. את הכהנים אשר מאנו לעבוד לאליליו הרג וַיַקדש את בית אלהינו ליופיתר אולִמְפּי, ויעבור קול בעיר לאמר: כל אשר ישמור את השבת, ימול את בניו, יקרא בתורה או יְקַיֵם את מצותיה, מות יומת בלי חמלה.

מתתיהו (מכסה את עיניו בידיו).

רב לך, רב לך, בני.

יוחנן.

עוד לא שמעת את היתר רע, אבי. שמע נא את כל דברי השערוריה וצעקת בחמתך: נקמה, כמוני היום; שמע נא, אבי, את הדבר האחרון והרע מכל; האזינה עדי בן אהרן כהן אל עליון: הכהן הגדול בישראל בגֹד בגד בעמו ויטש את אלהיו, ובמעלו הסגיר את הנאמנים לעמם, נשים וילדים בידי אפולון. מנלַי ידע את מזמותיו, ועתה הוא הכהן הגדול במקדש יופיתר בירושלם (מפי מתתיהו תתמלטנה מלים לא מובנות, שפתיו תצלנה, דומיה עמוקה שוררת בחדר במשך רגעים אחדים).

יונתן (לא יכול לעצור ברוחו, צועק בהתרגשות).

יוחנן, אחי, אולי הטעֻנו דבריך; מנלַי לא יוכל, לא יעיז להיות לבוגד בליעל כזה. אני יודע: הוא לא יוכל ולא יעיז לעשות זאת.

מתתיהו (קופץ ממושבו).

ובכל זאת אמנם בוגד הוא. יונתן, אני יודע את נטות לבך אחרי בית מנלי; אכן אני אחוה את דעי כי בוגד הוא, פושע ומארה לישראל (קורע את בגדיו מעליו בהתרגשות עצומה), ככה אקרע כל קשר רעים, ככה אנתק מוסרות כל אהבה המקשרות אותי לבית מנלי הבוגד!

יונתן (מתחנן).

עצור במלים, אבי, למען אלהים אל תוסיף דבר, אולי טעינו בדברי אחינו, אל נא תרשיע, אבי, ולא ירשיעוך.

מתתיהו (בבוז).

סור מעלי, בן לא אמון בו! עוד לפנים שמעתי על מעללי מנלי השפלים. כן שמע אחיך; לבך יהגה ידידות אָוֶן לאויבי ארצך, להבוגד הנבזה הזה!

יונתן (קורא בקול).

אל תשמע זאת, אֵלִי. אבי הנכבד מרשיע את הכהן הגדול לאלהים מבלי דעת אל נכון כי עשה תועבה. אבי, אל נא תחול האשמה הכבדה הזאת על ראשך הנהדר. אחפוץ ללכת ירושלם ולחקור…

יוחנן.

ולא תשוב עוד משם לעולם. לאפולון ולמנלי יש אורבים, ובית מתתיהו הוא בודאי מהנחשדים.

יונתן.

ויהי מה. אני חפץ ללכת, ואף כי בנפשי הוא. אם רוח תועה עברה בין בית מתתיהו ובין בית מנלי, עלי לברר את הדבר. ואם אמנם מנלי הוא בוגד… אבל לא, אל גדול, לא, זאת אי אפשר! אני הולך ירושלם.

יוחנן (פונה אל אמו).

נשקי לבנך, אמי, כי אם ילך ירושלם לא ישוב עוד משם לעולם.

מרים.

בן זקֻנַי אל תלך אל מלתעות הסכנה. ארצך דורשת את ימיני כל בניה. היה זהיר למען עמך המתגולל בדמו, למען אמך הזקנה אל תלך ירושלם.

יונתן (ברגש).

אם לא שמעתי פעם בקול אמי, אם עברתי פעם על מצות אבי, אם התרפיתי פעם במשמעת בקרוא כבודי אלי, בדרש ארצי ממני, בפקוד אלהי ועמי עלי, אז יושיבני אלהים במחשכי יגון נורא. אבל אמי האהובה, אבי הנכבד, מכרח אנכי ללכת ירושלם לבדוק בעצמי את מצב הדברים. לו הגיד נביא כיום לאמר: אכן מנלי בוגד הוא, לא יכולתי להאמין לו, כי הכהן הגדול לאלהים הוא, אב הוא לה, דעו זאת איפה, לה, לאותה אשר לקחה את לבבי, לאהובתי, אָשְרִי ומטרת חיי, לאותה אשר מי כמוה נדיבת לב, רבת צדק ותמימה, לא, אב אפגניה איננו בוגד! אני הולך ירושלם (טרם יכלו להשיב על דבריו, הוא פונה והולך).

יהודה.

עתה עלי ללכת אחריו, כי לא אוכל נשוא כי הוא לבדו יערה את נפשו למות.

מתתיהו.

אצוך להשאר. בני יונתן הוא אמיץ לב ונבון ואיננו צריך לשומרים.


מחזה שלישי.

הקודמים, עמרם.

עמרם (נכנס צועק בקול).

אבי מתתיהו, בן אהרן שמעה את אנקת ישראל, הקשיבה לתוגת עמך, אולם השמר לך פן יבקע לבבך, פן תסתתר בינתך. העבר בזכרונך את היתר רע מכל אשר שמעת כי ימציא לו השטן למען ענות את קרבנותיו, והיה לך אז רק רמז קל לַדברים אשר בפי להגיד לך.

מתתיהו.

דַבֵר, בני: יום חדשות מדאיבות הוא ועת צרה.

עמרם.

שכירי אפולון ומנלי באו חברונה ויקימו מזבח לאליל ציוס. בני ישראל ובנותיו צֻוו לעבוד את עבודתו. על רבי אליעזר, בן תשעים שנה, מכֻבד ואהוב מאד, פקדו להיות למופת להעם בעבדו לאליל. הוא מאן לשמוע. ידיו ורגליו רֻתקו בזיקים, פיו נפתח בחזקה ובשר חזיר הובא אל תוכו. הזקן קאה את הבשר ויאמר: ינעם לי לסבול חבלי מות אלף פעמים מעבור על אחת ממצות אלהים. ויסחבוהו לענותו. אחד אחד רצצו אבריו בכלי המשחית הנורא, והוא לא זע, ואף אחד מרשמי פניו לא נשתנה, כל קול נהי לא עבר על שפתיו, כל אנקה, כל אנחה לא נשמעה. אנשים למאות כרעו על ברכיהם לבקש על נפש אליעזר. אבל הפקיד לא שת לבו אליהם וַיֶרֶב לענות את הגבור הישיש. – יביאו לך בשר כחפצך – פנה אליו הפקיד – ואכלת הנה לעיני העם בעבור כי יחשוב כי את בשר קרבנותינו אכלת. אליעזר מאן. לא אבה – השיב – למעול בחקות אלהַי במחיר חַיַי. אמות וגם אתה תמות, ודבר אלהינו יקום לעולם, ועמי יוקירהו וישמרהו עד עולמי עד. – המיתו את הכלב הנבזה הזה! – קרא הפקיד, וכפריצי חיתו יער הותתו שכיריו על איש השיבה אשר לא חדל עד רגעו האחרון לקרא אל קהל העם להשאר באמונה תחת דגל אלהיו. ואחרי גסיסה ארֻכה השיב אליעזר את רוחו אל אלהים. אבי מתתיהו, הלא יקפא דמך בקרבך, הלא יקרע סגור לבך על מעשים כאלה!.

מתתיהו.

מהֻלל הוא ד׳ אשר נתן בנים גבורים כאלה לישראל, ברוך יהיה אליעזר אשר חקות אלהים יקרו בעיניו מחייו, ומפואר הוא ישראל אשר יוכל להתפאר בבנים נאמנים כאלה. דמי לא יקפא, כי ידֹע אדע כי אלהים יְיַסרנו רק על עונותינו, ולעולם לא יעזוב כלה את בני בריתו. גואלם חי, מצילם קים, זעמו עדי רגע ולעולם כל חסדיו, קוה אקוה מישראל, ונכון אני ללכת בַדרך אשר התוה לפני המעֻנה בחברון.

עמרם.

ליתר מזה יחלתי ממך, אבי מתתיהו, אולם ראשונה אחפוץ לכלות את דברי ואחר נתוכח. איש לא יכל למנות את האנשים אשר נהרגו על שמרם את המצות, על קראם את דברי אלהים; אין מספר לבנות ציון העדינות, לאִמות בישראל אשר ספו בידי המרצח יען כי נתנו את בניהן להמול. ראיתי אמות תלויות יחד עם בניהן הקשורים על גביהן יען כי לִמדו אותן את החקים אשר צוה משה. אבל ביחוד אחפוץ לספר לך דגמה אחת, רק אחת, חנה הוא שם אשה חסידה, אֵם לשבעה בנים מחֻנכים ביראת אלהים. אני ידעתי אותם היטב. תבונה, יופי וצדק לא בחרו מעולם בסמל נהדר מבני חנה למען הֵראות לעיני האדם. הם היו גאות אמם המאֻשרה, תקותה היחידה ומופת טוב לעמם. הפקיד וגדודו באו לבית לחם ויעבר קול לאמר: מטעם המלך העלו קרבנות לאלהינו. איש לא שמע בקולו. חנה ושבעת בניה הובאו לפניו. – כרעו לפני אלהַי כן צוה המלך נתן הפקיד בקולו – או בני מות אתם! – אנכי ה׳ אלהיך, צוה מלך המלכים – ענה בן חנה הבכור, ולעיני עמו ואחיו הֻכה נפש. – עבוד את אלהי, או מות תמות, ככה יצוה אדון הארצות – הרעים הפקיד בקולו – לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לִמדנו אדון התבל – ענה בן חנה השני, ובצחוק קל על שפתיו קבל מידי הרצחן את המכה אשר הצמיתה את חייו. וכאשר נגר דמו היקר לנגד עיני אמו המעֻנָה קרא הפקיד: מורדים קשי עורף, זבחו לאלהינו כרצון המלך וחיתה נפשכם! ויען בן חנה השלישי ויאמר: אלהינו אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת המושל לבדו לעולמי עד צוה לנו: זובח לאלהים יחרם. ויפלח הפקיד בחמתו את ראש הצעיר ירא האלהים וַיַשְלך את גְוִיָתו לרגלי האם אשר עצרה את דמעותיה. עוד שלשה בני חנה נקראו לעבוד לאליל. איש מהם לא פקפק, איש מהם לא חת ולא בטל את דעתו. שש גופות, שמעה נא אבי מתתיהו, שש גופות התגוללו בדמן לרגלי חנה והיא לא בכתה; ששה אחים, חללי ידי אכזר שכבו שם בעת נקרא השביעי לפני הפקיד. רך ויפה תאר – פנה אליו האכזר – הנך בני כשושנה פורחת בימי האביב, עיניך יבריקו ברק אש נעורים, ולמה תמות ככה והשארת את אמך שכולה, גלמודה ונואשה. הכנע מפני המלך והרבה ארבה את שכרך. – לי הכסף ולי הזהב, אמר אלהים – ענה הילד, ודמעות, בפעם הראשונה במשך השעה הנוראה הזאת, נזלו מעיני האם אשר חבקה את בנה, נשקתהו ומלאה חלחלה לחצתהו אל לבה המדֻכא ותקרא: המאֻשרה מנשים בישראל אני! רגע דמיתי, בראותי את הדמעות אשר באו לעיני הפקיד על כרחו, כי הוא בעצמו יתמוטט, דמיתי כי אריות, נמרים, אבנים צריכים לבכות; אולם הפקיד חרק את שניו וישלח את אגרופו לאַיְמם כי יצוה לגזרם לגזרים אם לא ימלאו אחרי מצות המלך. – אל תירא מפחד פתאם ומשואת רשעים כי תבוא, אמר המלך המשורר – ענה הילד בהשמטו מבין זרועות אמו. – מות – קרא הפקיד – נער חסר דעת, היודע אתה מה היא מות? – המות – מהר הילד לענות – היא התשובה לאבינו שבשמים, ונעימים לי חבלי המות מדקירות העון אשר תחפוץ לשלח אל לבי. – קוֹד לפני הטבעת הזאת, חותם המלך – לחש הפקיד באזני הילד – וחשב העם כי תתן כבוד לאלהינו. – והייתם נקיים מד׳ ומישראל, למדנו משה – ענה הילד – ולא אערב את לבי לעבור מחקותיו. השה נשחט, דמו נשפך, וקול זועה פרץ מפי העם. אבל האם קראה בהתלהבות: המאשרה מנשים בישראל אני! ותרץ משם הלוך ורצוא כמשגעת, ואצל שער העיר עלתה על גג ותתעלף ותפול על הארץ בחמלת אלהים עליה, ובמלים המאשרה מנשים בישראל אני על שפתיה השיבה את רוחה אל אלהים להתלונן בצלו יחד עם שבעת בניה. אבי מתתיהו, אם דמך נקפא מבהלה, אם לבך נגלד משבר, הלא תפחנה בך הגבורות האלה אומץ לב בעד אלהים וישראל!.

מתתיהו.

האם והבנים יכולים לשמח, אשרי העם שיכול להראות גבורים כאלה, אמות ובנים כאלה, השפרתיים הם רכי לבב, טרמופיל הוא מקום משחק לילדים, אם נדמה אותם לגבורת עמי הכואב. לסבול עול דרוש יתר אומץ רוח מבעבור נקום את נקמתו. חנה גִבורת אלהים היא, ומי כבניה אמיצי הלב! אל תירא, בני, האכזריות הלא אנושית של מלך סוריה תֻטבע במהרה בדם מעֻנינו. רצון אנטיוך העריץ נפץ ינֻפץ לרסיסים אל סלעי תקומת ישראל. דם קדושינו ישקה את עץ חרותנו כחות חדשים. לבי יזל דם בזכרי את חנה ואת בניה, את רבי אליעזר ואת שאר יראי האלהים אשר נהרגו על קדושת השם; לבי יזל דם מדי זכרי את עני עמי, אולם מה נוכל עשות ורק מתי מספר אנחנו? מה יש לאל ידינו לעשות אם כהננו הגדול, נסיכינו, שרינו ואנשי חילנו יכנעו לפני אויבנו, ויחד עם נציב המלך יקשרו קשר ויסגרנו בידי שונאינו? מה נוכל עשות אם אלהים לא יתן לנו עז, אם הוא לא ישלח לנו את עזרתו, אם הוא לא יעיר את רוח בניו?.

עמרם.

יחד עם חקותנו לאלהים, אתה, אבי מתתיהו, תוחלתנו היחידה. ראה אראה כי לא תאמין בי ותחשבני למרגל סורי או לבוגד ממין אחר. אשמע זאת במעצור אשר תשים לרוחך בהוציאך מלים מפיך; אבל יראתך יראת שוא היא: הנחש לא יזחל במעונת הארי, אני בן איש עשיר שֶמֵת בשבוע העבר. הוא היה אוהב אנטיוך ולפני מותו קראני אל מטתו וישבעני שבועה נוראה אשר לא אשלוף לעולם את חרבי על חיל המלך, לבי לא מלאני להמנות את הלוחמים עם חיל אנטיוך, אבל אערב את לבי לקרא אליך ולצעק בכל עֹז רוחי: הקיצה, ארי, כביר כֹח, ונקום את החמס אשר עולל לעמך! עורה חשמונאי, רכב ישראל ופרשיו, ושלף חרבך בעד זכיות עמך. אוהבי עמם לך יְיַחלו, אסף יאספו אל דגלך ונגד עיניך יעשו נפלאות וגבורות יפעלו. עורה, ארי ההרים, וְנַעֵר את רעמתך, ורגז חיל סוריה, והרגיש אנטיוך את זרע עֹז עם אשר הדביקו היאוש.

יהודה (לא יוכל להתאפק עד אשר יטל רשות מאביו).

אדון או עבד, נאמן לעמו או מרגל, היה אשר תהיה, רדה והגד להם לאמר: החשמונאים לחום ילחמו, ימותו או ינצחו את אויבי ישראל!

מתתיהו.

הגד להם כי יד יהודה המכבי על חרבו היא, ודם ישראל נקום ינקם! (קול תרועת מלחמה ישמע, מתתיהו ובניו רצים החוצה, עמרם ישאר לבדו.)


מחזה רביעי.

עמרם רבקה באה.

עמרם.

רבקה, אהובתי, יחידתי, משאת נפש הבריאה היתר נעימה, ההכר הכרת את קולי ותבואי לתת לי להביט רגעים אחדים בפניך היפים? רבקה היקרה בעלמות, הפחד, העצבון, מגנת הלב אשר נשאתי מאז ראיתיך בירושלם כלם נטבעו במצֻלות האשר אשר יביאו פניך ללב האוהב הזה. פתחי את פיך, אהובתי, השמיעיני בקולך הערב כי עוד לא שכחת את עמרם הנאמן לך, את הרועה המוקירך. אנא, דברי, לא אל תדברי; מאֻשר אני עד בלי די. נֵטל אָשְׁרי יבקע את לבבי אם לא יוקל בדברים. תני לי ראשונה לדבר על אהבתי, עד כי אשוב להיות עצם מֵעַצְמִי, עד אשר אשוב למצבי הטבעי; תני לי, בפסחי על שתי הסעפים, לשיר ולהתעצב, לשחוק ולבכות, כסיל אני, לא, ילד אני; לא, חולה אהבה אני, סלח לי, יקרתי, ראשי יסוב עלי כגלגל, לבי סחרחר, (נושק את ידיה).

רבקה.

רמיתני, עמרם. הלא אמר אמרת לי כי רועה עני אתה וחובב עמו ובהיותי בחג השבועות העבר בירושלם נודע לי כי בן אחד הקצינים אשר בשמרון אתה, וכי משפחתך נאמנה ליונים. הה, עמרם, לבי יִשָבֵר בקרבי אם לא אעיז לאהבך עוד. אולם בכל אֹשר התבל לא יוכל לאהוב ידיד היונים. אבי יאורני בצדק, אמי תזנחני, אַחַי שלול ישללו ממני את השם אחות וזכיותיו, אם אבוא בברית את ידיד הלנים.

עמרם.

הרגיעי את רוחך, אהובתי, אינני ידיד ההלנים.

רבקה (ברגש).

ברוך אלהים, איננו ידיד היונים!

עמרם.

אבי היה אוהב אנטיוך, ואני יורש רכֻשו היחיד ולא יורש דעותיו המדיניות.

רבקה.

ובכן לחם תלחם בעד ישראל במערכות אבי, על יד אַחַי. אני חלמתי בלילה העבר, והנה כל בנות מודיעים, יצאו בתפים ובמצלתים לקראת חובבי החרות אשר שבו משדי המלחמה, ממקום אשר התגברו על האויב הגאה. כל אחת הבנות נשאה בידיה עטרת הדסים וזיתים לעטר למנצחים. אני עטרתי לך, עמרם. פניך נשזפו מהשמש, שערות ראשך וזקנך ארכו, אולם מעיניך התמלטו כידודי אש, ואהבה ושמחת עולם קראתי בהן. החלום הזה יתאמת בשוב עמרם לביתו, בשובו לרבקה עם גדוד המנצחים אשר אבי היה לראשם; ועזבת אז, עמרם, את מעון גאותך בשמרון, ובאת לשכון בתוכנו, על ההרים, והיתה לך אז רבקה לנצח, וכל אשר האהבה תוכל להמציא והאמונה לתת, אמציא ואתן לך. בצל הזיתים ההם ספר תספר לי את כל אשר מצאך בשדה המערכה, ואני אספר לך איך בקשתי את האלהים בעדך, יחלתי לך, בך הגיתי ועל אדותך חלמתי. עמרם, אז נהיה מאשרים!

עמרם (מוריד ראשו ומשפיל קולו).

רבקה לא אוכל הלחם.

רבקה.

הרך לבב אתה? הוי, חלומותי הנעימים!

עמרם.

רך לבב אני? לא, השמים! אינני רב לבב. לא לרך לבב לאהוב את בת מתתיהו ואחות יהודה המכבי. צַויני להתיצב לפני אריות ביער, פקדי עלי לרדת לעמקי שאול ולהלחם את השטן ואת לגיונות עושי דברו רק במחיר קבלת עטרת נצחון מידיך, ועשה אעשה כמצותך מבלי פקפק רגע. אבל אבי קראני לפני מותו אל מטתו וישביעני שבועה נמרצת לבלתי הלחם את חיל אנטיוך, לכן לא אוכל לקחת חלק במלחמה.

רבקה.

אם כן, עזבני לנצח, עזבני טרם יִוָדַע לאבי כי נפתח לבי אחרי איש אשר נשבע לבלתי הלחם את אויבי ישראל, כי אבוש להביט בפניו; כל אחד ממבטי עיניו יראה לי כתוכחה חרישית על חללי את כבודו. עמרם, לנצח אהֹב אֹהבך; אהבתי הלך תלך אחריך במדבר אם תעבור בו, בימים אם תעבור ארחותיהם, בארצות רחוקות אם תלך אליהן. אבל אי אפשר הוא כי אהיה לרעיה לאיש אשר ימאן להלחם לעמו הנדכא, לארצו הנוזלת דם. לך לשלום, לך לשלום!

עמרם (כורע על ברכיו, מדבר תחנונים).

רבקה, נפש יקרה, אפגע בך לשנות את החלטתך.

רבקה.

בת חשמונאים לא תנשא בלתי לגבור, (עוזבת את החדר).

עמרם (רץ אנה ואנה, צועק כמתיאש).

איש ישר לא יפר שבועה גם במחיר יקר כזה, לא אוכל, לא אעיז להלחם (קול שאון נשמע מבחוץ, עמרם מקשיב ורץ החוצה).


מחזה חמישי.

שוק במודיעים, מזבח אבנים ואדמה מקֻשט בשתי קרנים, שני דגלים סוריים ינפנפו, חזיר יָקרב לאליל בככוס, חלל האויר מלא עשן מור. פקיד המלך, סוריים, מתתיהו והעם.

סוריים כורעים ושרים.

יעלה נא לרצון על מזבח

עתר ענן קטורת הסמים

לריח נִיחוח לכֹחות הרמים,

גם קרבן הנסך המגש פעמַיִם

בערב ובבקר באדום השמים.


נַשָר (תוקע בחצוצרה העם יקבץ.)

בשם המלך אזמין את עם מודיעים לתת כבוד לאלהינו ולטעום את בשר קרבנותינו (איש לא ישמע לקולו).

הפקיד (יגש אל העם).

אני, אַפֵּל, פקיד המלך אנטיוך, מצוה לכבד את אלהינו למען כי תוכלו להנות מחסדי המלך המפואר. כל העמים אשר על פני האדמה זנחו את אלהיהם והנם מקדישים את אלהי אנטיוך העצומים; אחיכם בערבה ובשפלה נטשו את אלהיהם ומתפללים לאלהי המלך כמונו, ומאֻשרים הם כמונו. היו נבונים ועשו כמוהם בעבור כי יטה המלך חסד גם לכם. (מפסיק מעט, איש לא ישיב על דבריו.) מורדים חסרי לב, אוכל להטילכם אל משברי ים לו חפצתי; מלה אחת, סקירת עין אחת, וכסה הלהב את בתיכם, נשיכם ובנותיכם, שפחותינו הם, בקרכם וצאנכם, כספכם וזהבכם, שלנו הם; גויותיכם משלכות אל חיתו יער ושבעו השועלים מבשרכם, והייתם לציד לעורבים. אולם קרא אקרא אליכם לשלום ולחסד: השתחוו לאלהינו ותנו כבוד למלכנו. החפצים אתם לקבל את הצעותי או למות?

מתתיהו.

חפצים אנחנו למות או לחיות ולעבוד את אלהי האלהים ומלך המלכים. יעשו עמים ואנשים אחרים מה שיעשו, ואני וביתי נעריץ לנצח את אלהינו.

אפל.

לו שקול שקל מתתיהו החשמונאי. או זקן אחר אשר בידו לפעול על בני הנעורים, את הדבר ויפרוק מעליו את עול האמונות הטפלות והבלי האבדון אשר שרשו בקרבכם, כי עתה היה למופת טוב לאחרים בגשתו להשתחות לאלהינו למען מלט את כל הנפשות האלה, למען כי לא תֵהרס מודיעים עד היסוד בה, למען כי לא תמָכרנה נשיכם ובנותיכם לשפחות בארצות רחוקות. גש הנה, מתתיהו, גשו הנה, זקני מודיעים ועשו כמצות המלך.

מתתיהו.

מתתיהו איננו מדבר לעולם פעמים, ואני אומר אוי לאיש שישמע בקול המלך רק למען הצל את גופו במחיר נפשו! אני אומר אוי לאיש שיכנע מפני הפקודים הלא צודקים של מלך עריץ מארץ נכריה, שימחול על זכיותיו הקימות לנצח וישכח את חובותיו רק למען קנות חיים ושלום לו ולשארו במחיר כבודו, כבוד אישותו ותום לבו! סור ממנו, פקיד, סור ממנו אתה ומחנך, אין בוגד במודעים!

אפל.

השמר לך, ממרה איש שעיר, פן אשים קץ לחייך! בפעם האחרונה, עם מודיעים אדרש מכם בשם המלך לתת כבוד לאלהינו ולמלכנו. או בשעה אחת לא תשאר נפש אדם אחת במודיעים אשר תוכל לספר את דברי הכליון הנורא. גויותיכם תשרפנה בבתיכם לכבוד אלהינו אשר תמאנו לכבד; נשיכם וילדיכם ימכרו בכסף למלא את אוצר המלך אשר לא תאבו לסור למשמעתו, משמעת נמהרה וגמורה לבדה תוכל להצילכם. (איש זקן יגש אל המזבח להשתחות לאליל).

מתתיהו.

אל תבט אל זאת, אל שדי! אכן יש בוגד במודיעים. (מתתיהו ממית את הבוגד, אפל מניף את חרבו על מתתיהו הממהר לתקוע את חרבו בלב הפקיד. המלחמה תוחל). הכות ארצה כל מועל מעל, מָוֶת לכל אויב ישראל!.


מחזה ששי.

מקום המחזה הקודם, העם צועק מרחוק בהתלהבות עצומה, מתתיהו יבוא לבדו להרוס את המזבח, אחריו עמרם, העם, בני מתתיהו, מרים ורבקה.

מתתיהו.

פה מתגולל אפל אשר התהלל בגבורתו. אלהים השליכהו ארצה.

עמרם.

כן, אלהים הכריעהו, כי הוא האיש אשר הרג את שבעת בני חנה, אלהים הוא הצדיק, ומתתיהו הוא המלאך המקֻדש של חרון אפו.

מתתיהו (פונה אל עמרם).

מדוע ככה נקיים בגדיך, נער, וחרבך ככה נוצצת? ראה, דם ואבק מכסים את בגדינו ואת חרבותינו.

עמרם.

שבועה נוראה נשבעתי לאבי לפני מותו לבלתי הלחם את חיל אנטיוך.

מתתיהו.

אם כן מהר ללכת מפה טרם יתנוך אוהבי עמם ההם, בבער חמתם הצודקת בהם, למרגל, לאויב ישראל, לבוגד (עמרם מפקפק). חושה, אני אומר לך, חושה למען חייך, או אבד אבדת.

עמרם.

לא אוכל ללכת מפה, כי נפשי קשורה באדמה הזאת.

מתתיהו.

אשר בודאי תאדם מדמך. אצוך ללכת, ואם מאן תמאן, ומרי הנפש ההם ימיתוך והיה דמך בראשך. (מרים ורבקה באות ועטרות הדסים בידיהן לעטר למתתיהו ולבניו עטרות נצחון, נשים הולכות אחריהן במחול ובשירים; העם). שמחתכם עוד איננה בעתה, עבודתנו אך החלה, מספר אנשי חיל סוריה עצום, ומספרנו דל; אבל, בעזרת אלהים, השמד נשמידם; האסף יאספו נא חובבי עמנו אֵלַי ואל בָּנַי ונהגנום לנצחון ולחרות. צדיקים אנחנו בריבנו, כח ועז לנשקנו, וקרוב הוא אלהינו. הוא השמיד את פרעה וחילו, סיסרא נפל מפני חרון אפו, לגיוני סנחריב נגפו בלילה אחד לפני מלאכו, את מלך ננוה הוריד מכסאו בגלל ישראל, את גחלת בת בבל הגאה כִבה בגלל יהודה, והוא פצוע יפצע את עובדי האלילים האלה מכף רגלם ועד קדקדם, וישראל גבור יגבור והלל יהלל את אלהי הצבאות. אמצו ואל תחתו והולכנו את אשר החילונו לאחרית מפוארה. ישראל שוב ישוב להיות בן חורים – זאת היא אמרת משמרתנו; אלהינו, דתנו, אֻמתנו וחקותינו. – זה הוא דבר מלחמתנו, ואלהים היה יהיה עמנו. הנכונים אתם כלכם להלחם על אלהים וישראל?.

העם.

כן, כן, על אלהים וישראל!

מתתיהו.

תודה לאל, אין בוגד במודיעים.

אחד מהעם.

יש!.

קולות.

הציגהו לפננו ונשלם לו כגמולו.

הקודם (יעמוד את עמרם לפני מתתיהו).

הנה הנער בעל הפנים הזכים, התלתלים היפים והמחלצות, חרבו, אדמה, לא נפצרה, וגם את בגדיו היקרים לא לכלך, ובשאלך את אשר בדעתנו לעשות לא ענה דבר. מראהו כבוגד שמרוני, כיוני ענוג, כרוזן ידיד מלך. יקרא עבד זקן להמיתו, ולא יגאל איש ממנו את חרבו בדם בעל נפש שפלה כזאת (קול פחדים נשמע מפי רבקה).

עמרם.

לא רך לבב ולא בוגד אני, לבי נוטה אחרי אוהבי עמנו, אולם אבי היה ידיד המלך וישביעני לפני מותו לבלתי הלחם את אוהבי המלך, כלב הוא האיש המפיר שבועה אשר נשבע לאביו רגעים אחדים לפני מותו.

עוד אחת מהעם.

הוא בא למודיעים להורות את הדרך להסוריים, ועתה בדא מלבו את הספור הזה להציל את חייו הנבזים.

מתתיהו.

איככה ידעת כי הנער הזה היה למורה דרך להסוריים?.

הקודם.

לולא זאת, אי זה הוא הדבר אשר יכל להביא את הצמח הרך הזה של כרכים למדבר ההרים הזה, במקום אשר מעילו רב הצבעים עם פתילי הזהב יראה כמשחק? או יגד נא הוא בעצמו מה חפצו פה, ומה מלאכתו, ידבר נא הוא בעצמו בעדו. (רבקה תליט את פניה בצעיף).

מתתיהו.

למען חייך, דבר, נער.

עמרם.

ינעם לי למות במקום הזה מגלות את סתרי לבבי. אם צמאים אתם לדמי קחֻהו, אבל איש מכם אל יתהלל כי עלה בידו להציל מפי את דבר סתרי.

קולות.

בוגד הוא, מורה דרך הסוריים הוא, מות יומת מות בוגדים! (החרבות תשלפנה, עמרם סוגר את עיניו מבלי התמרמר).

רבקה (תתיצב בין עמרם ובין אנשי ריבו).

הרפו ממנו, אנשים חסרי לב! נקי הוא מפשע, וכל דבריו אמת. אני יודעת אותו ואת סתרי לבבו. (כלם מקשיבים כמשתאים ומפילים את חרבותיהם).

מתתיהו.

את בתי היחידה, תבקשי על נפש הזר הזה!.

רבקה.

בקש אבקש עליו, לצדקתכם אקרא, ואתחנן אל חסדכם בעדו. אבי, אל נא תתן לשפוך דם נקי במודיעים!.

עמרם.

אל תוסיפי דבר, אנא, אל תוסיפי עוד דבר בעדי. תשוקת החיים אבד אבדה ממני, והנני מביט אל החיים כנואש בלי שמחה ובלי תקוה. יכלתי לאמר מותתוני ואל תראו פן תתנו דם נקי על ראשיכם, לו יכלתי לשאת את העִנוי להֵראות לפניכם ככוזב וכבוגד. אחת דברתי: אלהים והעלמה הזאת עֵדַי הם.

רבקה.

אלהים ואני עדי תֻמתו הם.

מתתיהו.

בני מודיעים, אם כן תנו לו לשוב לביתו בשלום. טוב למלט נפש רשע משפוך דם נקי. ועתה, נער, כל הימים אשר שבועה קדושה תאסור עליך אִסר להלחם בין מערכות אחינו, אל יֵראו פניך על ההרים האלה. המלט על נפשך! (עמרם הולך).

רבקה (לעצמה).

לך לשלום! אבדת ממני לנצח! עמרם משאת נפשי היקרה והאהובה, אין דבר אשר יוכל להמתיק את עצבותי. השעשוע יוכל להשקיט רק מכאובים, אולם לאהבה יונח רק על ידי עצב.


 

מערכה שנית.

מחזה ראשון.

בהיכל מנלי בירושלם. מנלי וחביבו אלקים לבושים בגדי יונים, יושבים; אחריהם צופה ועמרם.

אלקים.

כן, אדוני, אני חושב לודאי כי יושבי ההרים הם במצב מרד גלוי, כל נפש אדם לא באה הנה מצפון בימים האחרונים; מאפל, אשר צֻוה לערוך את דבריו לאפולון ליום אתמול, לא נשמע מאומה עד השעה הזאת; כל ידיעה לא הגיעה אלינו זה שני ימים מהגדודים הקטנים. דבר לא שכיח הוא. אני תולה זאת במרד על ההרים ולא בשום דבר אחר.

מנלי.

אם ההדיוטים ההם שכח ישכחו במדה כזאת את עניניהם וטובת ארצם היה יהיה להם בקרוב להתנחם ולסבול. מרד בצבא סוריה העצום ובפקודי אנטיוך הלא מבֻטלים שגעון הוא אשר אחריתו מות. ההרריים נושאים הרבה את פני החשמונאי הזקן הנכבד והנבון יתר מדי להשליך את עצמו אל תהום כזה גם אם ישליכו אוהביו את עצמם אל האבדון הודאי והחרוץ הזה. הזקן הזה הוא שועל שגֻדל במעונת הארי. עוד לא אאמין במרד גלוי.

אלקים.

בעד טובת יושבי ההרים התמימים והפשוטים אקוה כי תצדק בדבריך, אדוני, איש האלהים. אולם מצב הדברים נותן תוקף להשערותי, ולכן צוה צויתי את הצופים לעצור כל איש הבא מההרים ולהביאהו לפני. אם השערותי תתאמתנה, בער תבער חמת אפולון בו.

מנלי.

ובצדק, מרד בלי תקוה כל שהיא להצליח, הוא התועבה היתר נבזה. כאלף אנשים נקיים יעלו לקרבן לאליל דם. כאלף נשים וילדים יהיו לאלמנות ויתומים למען השקט קִנאת קְנאים אחדים, ונטל הלחץ יכבד ויקשה עוד יתר על המון הנשארים. הכנעה היא הטובה מכל הדרכים המדיניים בעת אשר קול התקף קורא (צופה יכנס).

הצופה.

אדוני אלקים. לכדנו איש הבא מההרים ואבוא להגיד לך כאשר צויתני.

מנלי (פונה אל אלקים).

צוה להביאהו הנה. (עמרם יובא החדרה, לבוש בגד בעל גונים רבים, על ראשו מגבעת גבהה, ומראה כקרן הצבי. מנלי ואלקים ימלאו את פיהם צחוק, עמרם לא ישגיח בהם, ישיר וירקוד):

רעים הימים,

כלם הומים;

אין שמח,

מרד צורח.


אלילים יוצרו,

משגעים יִקָרְאו

לכהנים לרצון,

לחכמים ללצון.


אנכי המשגע,

ארקוד בלי תוגה;

אחרוז ואנגן

על הזמן להגן.


מנלי.

אם כן איפא משגע אתה?.

עמרם.

כזאת אמרת, אבל שית לבך, אתה, להיות חכם.

מנלי.

מה תאמר, משגע?

עמרם.

אני אומר: התבונן אל המשגע והקשב לבערותו ויכלת לצחוק, ולא תתנהג אתה בשגעון כזה. אנשים גדולים עושים מעשי בערות גדולים, וצריכים הם למשגעים גדולים אשר יַראו להם את חסרונותיהם. אתה האדם הגדול בארץ ואני הגדול במשגעים. זוג נפלא, האח! (יוסיף לרקוד ולשיר).

מנלי.

השמר לך, אדמה כי לא משגע אתה.

עמרם (מסיר את מגבעתו מעל ראשו, ומושיטה למנלי).

מה תתן לי במחירה?

מנלי (בצחוק).

למה לי מגבעתך?.

עמרם.

בקרוב תצטרך לה למען הֵרָאות כמשגע גדול, כי אם אני אינני משגע, מכרח הוא כי אתה המשגע, ואני, עמרם הלוי, החכם, כי אני הוא את אשר אינך עתה. מַנֵה אותי ללַמדך לחרוז חרוזים, לשיר ולרקוד, והיה שגעונך לשעשוע, פן תֵחָשב למשוגע כבד מנשוא.

אלקים (מפסיק את דבריו).

אי מזה תבוא, משגע?.

עמרם.

נסעתי ממודיעים, מההרים ברחתי, כי רב עתה מספר המשגעים שם, עד כי כבד הוא למשגע אמתי לקצור את תבואתו לימים הבאים. הרוג יהרגו המשגעים ההם איש את אחיו בדרך התול, בידים חשופות יאחזו חרבות נוצצות, בבולי עץ ינפצו מגנים, כובעים וצנות של מתכת ממורקה. הכסף המזהיר והזהב המבריק לא יְעַוְרו את עיניהם; הם ידו אבנים ולא יחטיאו לעולם את המטרה, יתקעו בשופרות ובחצוצרות, ירקדו, יצעקו ויהרגו כאריות טרף.

אלקים.

אם תגיד לי במלים ברורות איפה ילחמו על ההרים ונתתי לך שקל כסף.

עמרם.

אתן לך שנים אם תגד לי איפה לא ילחמו. אבל לא תוכל עשות זאת כי לחום ילחמו בכל המקומות.

אלקים.

איפה החלה המלחמה?.

עמרם.

בכל המקומות: בבתים, בחוצות, על הגבעות, אל כל מקום אשר נשאתי את עיני היתה המלחמה, אל אשר רצתי – רצתי אל המלחמה.

אלקים.

ההחלה במודיעים?.

עמרם.

בהיותי במודיעים היתה במודיעים. בבואי לעיר אחרת או לכפר אחר היתה שם.

אלקים (אל מנלי).

יודעים אנחנו דַיֵנו, אדוני, איש האלהים, ודאי הוא כי מרד פשט על ההרים.

מנלי.

המשגע בעל הזיה הוא. וידיעותיו אינן נכונות.

אלקים.

בכל זאת עלינו לעצרהו ולהציגהו לפני אפולון.


מחזה שני.

הקודמים, יונתן בן מתתיהו, משרת. יונתן נכנס מבוהל.

עמרם (צועק).

אשמדאי זה, אנא, אדוני, חושה הצילני פן ילכדני!

(אליקים מוליך את עמרם לחדר אחר).

יונתן.

אדוני, היו ימים אשר היית אומר לי אהב אֹהבך מִבָנַי.

מנלי.

ואיככה יודע יונתן כי לא אוסיף לאהבהו?.

יונתן.

אפגניה היא הכהנת הגדולה לְוֵנוּס, ואתה…

מנלי.

הבאת לדרוש ממני חשבון מפעלותי?.

יונתן.

לא, באמת לא, איך אערב את לבי לדון אחרי עבד האלהים! באתי לשאל מאדוני את החסד האחרון, חלף כל האהבה והיקר אשר הגה לך לבי, חלף כל הרעה אשר יֵרע לי עתה עליך, חלף כל האהבה אשר אתה הראית לי, אשאל רק חסד אחד: תן לי לראות את פני רבי יוסי בן יועזר בבית כִלאו.

מנלי.

צר ליונתן עלי, ומדוע צר לו?.

יונתן.

בפעם אחרת, אדוני, בפעם אחרת.

מנלי.

אפצר בך, דַבֵּר.

יונתן.

הנני שומע לקולך מנלי הכהן הגדול – פשטה שמועה על ההרים – יקשור קשר עם אפולון על עמו הנקי מפשע והחסר תומך, הלא יצר לי עליך?. – דמי האנשים אשר נשפכו על ידי שכירי אפולון – יאמר ההמון – יחולו על ראש מנלי – הלא יצר לי?. – מנלי הכהן הגדול לאלהים – יוסיפו לספר בהמון – היה לכהן ליופיתר, ובתו לכהנת הגדולה לוֵנוס – הלא יצר לי?. באתי ממודיעים לבדוק את אמתת קול ההמון, כי לא יכלתי להאמין עד אשר עיני ראו ואזני שמעו דַיָן למען ענותי כל ימי חיי. צר לי עליך, צר לי עלי! ואל אפגניה… מה אמר אליה?.

מנלי.

צריך להיות איש למען הבין איש, ואתה עודך נער, בני, אני אחרָאִי לאֹשר ולשלום עמו, עלי לדעת העת להכנע בעבור הרוח ולהעלות קרבנות בעבור מלט. עשה יעשו כלם את אשר אני עושה והיו מאֻשרים, אולם אם יתנגדו לחפץ סוריה, וחצבו להם בעצמם את קבריהם, וכתתו בעצמם את כבליהם. התבונה האמתית דורשת להשתמש במצב הענינים השוררים לתכלית היתר רצויה. אל תשכח כי הנתינים יבינו רק לפעמים רחוקות את המושל, אבל תמיד יבקרֻהו וקנא יקנאו בו. מושלים אינם יכולים להתנהג לפי דעת ההמון אשר הפקדו עליו, דעותיהם צריכות להיות ממעל לדעות הרבבות. צריך לכבד את המושלים ולשמוע בקולם כי אנשים רמי המעלה הם, ולאזרחים משמעת לצדקה תחשב.

יונתן.

משמעת נוספת על צדקה – צדקה שנית היא.

מנלי.

כן, בני, כן הוא. אולם הדבר אשר בצדק יֵחשב לצדקה להדיוט, יוכל להחשב לחטאת למושל, וחטאת ההדיוט תוכל להיות לצדקה למושל. אסור להדיוט להרוג נפש, והמושל מוכרח לפעמים להעלות אלף לקרבן בעבור הצל רבבה.

יונתן.

והיה בהבט רבבות הנצלים על דם האלפים הנקיים ונקמֻהו בחרות אפם בם.

מנלי.

גם זה אפשר, אבל אז עשה המושל את חובתו, ומשרת התלין תוחל.

יונתן.

אהה ליום אשר עם נחמס ורצוץ יקח בעצמו את משרת התלין בידו! אוי לאנטיוך ועבדיו אם אריה יהודה נתק ינתק את הכבלים האוסרים את ערפו! אדוני מנלי, אם פלוסופיתך לא תעזבך גם אז, וידענו כי הנער יונתן טעה הרבה.

מנלי.

כן הוא, כח אנטיוך רב יותר מִדַי לקות כּי נצליח בהתנגדותנו אליו. ההרריים המעטים, הדלים והנעזבים לא יוכלו להתגבר על צבאות סוריה. יכולים הם להקריב את נפשותיהם ונפשות בתיהם הנקיות, אבל מאומה לא יעלה בידם. עבדי סוריה הם ועליהם להענות מפני חקותיה ולחכות לעתות אחרות.

יונתן.

אם מלך סוריה ידמה כי רבבות ישראל האלה נבראו לכבד את תהפוכות רצונו ולמלא את תאותיו שוגה הוא מאוד; ואם האמן יאמין כי תוסיפנה לשאת את העָול אשר יעשה להם, לדתם, למקדשם ולחרותם, בשוא יאמין. התולעת באבק, כקטן משרצי העוף, מזֻין בעוקץ למען הגין על עצמו בעת אשר יתנקשו בנפשו. נפש ישראל היא בסכנה, ועוקץ רעל להגן עליה יֵראה במהרה אל אנטיוך ואל עבדיו. ההרריים, אדוני, הם עבדי סוריה רק כל עוד אשר כַּבד יכבדו את זכיותיהם של אזרחים ואנשים. אנטיוך הפיר את האמנה, והמרד נכון. ובאמת לא רפי כח הם חובבי עמנו, ברוחם החזקה בטח יבטחו כי יצליחו, כי יודעים הם היטב כי המרד נחוץ על כל פנים בעבור הצל את קיום ישראל. אדוני, יום המשפט והגמול קרוב, אנטיוך ועבדיו יחד גרש יגֻרשו מהעיר הזאת ומהארץ הזאת, ואמרת ביום ההוא כי הנער יונתן…

מנלי (מפסיק את דבריו).

נביא שקר, וקנאי נלהב הוא, שאינו רואה כי על דברים אי אפשריים ידבר. עתה עלי לגמור את עסקי, שוב לפנות ערב והלכנו לראות את פני אפגניה אשר תשמח מאד לראותך, ומחר אצוה כי יתנו לך להראות את פני רבי יוסי בן יועזר.

יונתן.

אחפוץ לשוב ביתי, על ההרים, לבכות על ישראל ועל אפגניה, אשר אביה מעל בה מעל. היו שלום.

מנלי.

ומבלי לראות את פני אפגניה?.

יונתן.

ומבלי לראות את פני הכהנת הגדולה לְוֵנוס.

מנלי.

ולקחת חלק במלחמה?.

יונתן.

כה יעזר לי אלהים! לקֹח אקח גם אם את נפשי אתן במחירו.

מנלי.

היו לא תהיה, אומר אני! בחקי נשאתי את הילד החשמונאי הזה, באהבה ורֹך גדלתיו בעבור כי יהיה לאיש לבתי היפה, ועתה הנהו מעיד בי כי יריק את חרבו אחרי. נער כפוי טובה!.

יונתן.

את חרבי הרק אריק אחרי אויבי ישראל, יהיו קרובַי, אחַי, אחותי היחידה או אפגניה בעצמה. מָוֶת לאויבי אלהים וישראל – זאת היא תשוקתי העזה היחידה הסוערת בכל חדרי לבי. יתנוני לכפוי טובה למטיבַי ואל יתנוני לשוכח את חובותיו לאלהים ולעמו.

מנלי (מדבר רכות).

מתהולל אתה, יונתן, בינתך תתקלקל. אל תשכח כי מתתיהו הוא האחרון בבית החשמונאים האצילים ואם הוא ובניו יקחו חלק במרד בודאי אבד יאבדו ולא ישאר כל זכר למו. השאר נא, אתה, הענף האחרון של משפחת האצילים, אתי, ולא יכבה שמכם בישראל.

יונתן.

יעבור נא שם החשמונאים מהארץ אל השמים, יִכָתב בדם לבבנו על ספר דברי ימי ישראל ועל לבם; יזכר דור אחרון את האחרון בבית החשמונאים כראשון על שדה מלחמת ישראל בעד קיומו וחרותו. תן לנו למות בעד אלהים ועמו ולחיות לנצח בין הדֹרות הבאים אחרינו. בכל יקר לא אתרצה לשאת את אות הקלון על שמי ואת העוקץ בלבי להרבות ימים על כל בית אבי יען כי נמוג לבבי ואשכח את חובותי. אני הולך לי מפה לבלתי שוב עוד, או לשוב אל שערי ירושלם ביום חג הנצחון בתוך חובבי עמם הגבורים המנצחים. היה שלום מטיבי, היה שלום אפגניה! קח את הדמעה הזאת, אדוני, קחה ותנה לאפגניה ואמרת לה כי החובה רמה מאהבה. היו שלום. יואל אלהים ולא נוסיף להתראות פנים עוד (יונתן יוצא).

מנלי.

זה הוא דם החשמונאים! אבל ברשותי הוא, ועל כרחו ישאר פה (מצלצל משרת בא). קרא לי את האדון אלקים (המשרת יוצא, אלקים נכנס, מנלי פונה אליו). בן מתתיהו, קשה העורף, ארוס בתי הוא ועומד בדעתו לדבוק עם המורדים ולהעלות את אהבת אפגניה לקרבן, כן לא יֵעָשׂה. ועתה, קח אנשי חיל אחדים ושמת אותם עורב מחוץ לשערי העיר והיה בראותם כי יונתן יצא מהעיר ותפשהו, והביאֻהו אל ביתי. מהר ועשה כדברי פן תאחר את המועד (מנלי יוצא).

אלקים.

אה, זה הוא הסוד! לזאת הסבה לא הצלחתי להטות את לב אפגניה אלי, טוב כי אדע זאת! מנלי הדיח את אחיו מעל כסא הכהנה הגדולה למען כי יעלה בעצמו עליו, מנלי אסף נכסים הרבה בלא משפט; גם לי הצדקה לבא אחריו ולרשת את חילו שיתן לי בהכרח את יד בתו. איננו בער כל כך לשמור על המתחרה בי, טוב ויפה הוא מאוד כי בידי הוא (עומד על עמדו רגעים אחדים, תפוש ברוב מחשבותיו, ואחר קורא אליו את אחד המשרתים ומדבר אליו בלט). יונתן בן מתתיהו הוא בעיר ועתה מהר לבקשהו והיה כמצאך אותו ואמרת אליו כי אשה אחת חפצה להראות את פניו כי דבר נכבד לה אליו ומבקשת ממנו כי יואל לבוא אל ביתה אשר במקדש ונוס, והלכת אתו והביאותו אותו אל אספזיה הכהנת, ראה צויתיך! (נותן לו מלא כף כסף, המשרת יוצא). אספזיה תפש תתפשהו, לנצח לא ימלט מידה! ועתה עלי למהר ללכת אל אספזיה ולהודיעה את מצב הדברים (אלקים יוצא, עמרם נכנס מפתח אחר).

עמרם.

לאט לך, אדוני אלקים, מתלחש אתה בקול רם יתר מדי, ושכח תשכח לשית לב אל עמרם המשגע. כנחש זחל אזחל תחתכם והריחותי את מזמות שאול שלכם וגלה אגלן לאויביכם, כי להלחם אתכם לא אוכל. רבקה, עוד הנחם תתנחמי על אזבך את עמרם. עזבך מה אני אומר? הלא בכתה מר בצאתי מעמה. אהה, הִיא אוהבת אותי! אבל בת חשמונאים לא תנשא בלתי לגבור. אחפוץ להיות גבור בלי חרב או למות במלחמה הזאת.


מחזה שלישי.

חדר במקדש ונוס, על יד הקיר מטה שפלה ערוכה בטוב טעם, נכחה סַפָה, באמצע החדר שלחן ועליו עציצי שיש; משרת יביא את יונתן החדרה ומבקשהו להמתין מעט עד אשר תבא גברתו; אחריו אספזיה, אנשי חיל, אפגניה.

יונתן (לעצמו).

מי היא הגברת הזאת אם לא אפגניה הממלאת את ריק לבבי? (אספזיה תופיע, לבושה בגדי תפארתה, שלשלת פרחים עוברת מכתפה השמאלית אל צדה הימיני ויורדת לארץ, יונתן משתחוה לעמתה כמשתאה).

אספזיה.

השמך יונתן בן מתתיהו, צעיר לימים? ממודיעים תבא, הלא? (יונתן מרכין בראשו).

שמעתי עליך כי איש ישר ונבון אתה המכשר לנהל בית גדול ולהגן על יושביו.

יונתן.

תודה לך על התהלות האלה.

אספזיה.

עת מהומה וסכנה, היא עתה, כאשר בודאי ידוע לך, ואנכי אשה אלמנה אשר חסר לה זרוע איש להגן עליה, ומבקשת אני איש הגון לפי מצבי הרם בעיר לשימהו לסוכן על ביתי ואשר יוכל להיות לי גם למגן בעת סכנה. ועתה הנני מציע לפניך לקבל עליך את המשרה הזאת, ונכונה אני לשלם לך ככל אשר תדרש ממני.

יונתן.

כהן לאלהים אנכי ועבד ביתו.

אספזיה.

זאת היא אחת המעלות הטובות שיש לך כפי אשר העידו עליך. ינעם לי מאד לראות בביתי כהן נאמן לאלהיו, בעת אשר טמאו את היכל הקדש, את הכהנים גרש גרשו וירושלם מלאה גלולים. בעת הרעה הזאת, דוקא עתה, אחפוץ לראותך בתור סוכן בביתי.

יונתן.

הה, בגלל זאת, הובאתי אל חדר נהדר כזה, בגלל זאת קשטת את עצמך בכל התכשיטים האלה, למען אשר תציעי לפני לקבל עלי משרת סוכן בביתך, כי ינעם לך מאוד לראות כהן נאמן לאלהיו בביתך! עתה אבין את הסוד.

אספזיה.

ומה הם התנאים אשר על פיהם תתרצה לקבל עליך את המשרה הזאת?.

יונתן.

לא דבר קל הוא לעשות חשמונאי למשרת, ואני חשמונאי.

אספזיה.

אל נא תמהר, צעיר לימים, להשיב על הצעתי. התבונן נא היטב אליה ונוכחת כי רב טוב צפון לך במשרה הזאת. אשה רבת פעלים אני, אפולון ומנלי מתחרים איש באחיו בגלל מבט אחד מעיני. לשרביט אשר אני מעופפת בעיר הזאת יתר כח ועצמה מלשרביט המלך, אני…

יונתן (מפסיק את דבריה).

אל תרבי להתהלל בכשרונך וכחך של אשה קלת דעת, כי זאת תעשה אותך ליתר נתעבה בעיני איש ישר. צר לי עליך.

אספזיה.

השכח תשכח למי תדבר דבריך?.

יונתן.

לאשה קלת הדעת אשר תנסה לשוא ללכוד איש ישר ברשתה; אבל גמרנו (יונתן רוצה ללכת).

אספזיה (תגש לפני יונתן).

אל תלך מפה.

יונתן.

איש לא יכול למנוע בן חורים מעשות את הישר בעיניו.

אספזיה.

יש לי עבדים יתר ממספר הדרוש לכבוש ארי.

יונתן.

אבל לא די עבדים לשנות דעת בן חורים (רוצה ללכת).

אספזיה (תתיצב על דרכו).

באלהי האהבה, אל תעזוב את הבית הזה! השאר פה פן אכריחך לזאת בחזקה.

יונתן.

הלצחק בי קראתני? חי נפשי כי לו איש היית כי אז הורתיך לדעת כי איש אל יעיז להתל ביונתן.

אספזיה.

היטבת לדבר הפעם. ינעם לי לראות איש עומד בדעתו ובטוח בעֻזו ובאומץ לבו. אקוה כי תסלח לי לדברַי כי רק לבחן את רוחך, רוח גבר, חפצתי. והנה נוכחתי לדעת כי אתה הוא האיש אשר בקשתי. ועתה, יונתן, נהיה נא לנבונים ונדבר מעט בישוב הדעת (תשב לימינו). אחת הנשים היתר עשירות והיתר תקיפות אני בעיר הגאה ורבת העם הזאת. המושל והכהן הגדול שומעים לקולי, איש לא יעיז להתנגד לרצוני בעיר הזאת. אני ארוממך, אעשירך, ואגדלך. קבל בראשונה את השם סוכן בביתי וֶהיֵה לאדונו, ובמרוצת עת קצרה תכירני יתר ושנית את משפטיך על אדותי, ואז… (משרת יכנס).

המשרת.

הכהן הגדול עומד בחוץ.

אספזיה.

איש לא יוכל להכנס עתה (המשרת יוצא). ואז אולי נחליט להשאר יחד זמן רב…

יונתן.

אחת דברתי: אחפוץ ללכת מפה תיכף ומיד לבלתי שוב עוד. בעד כל הון יקר לא אשאר פה.

אספזיה.

ואני אחת נשבעתי כי לא תצא מפה (אספזיה מושכת במצלה, אנשי חיל מזֻינים יבואו בעד דלת נסתרה בקרקע החדר, אספזיה פונה אליהם). האיש הזה חרף אותי, אסרֻהו (כלם יהותתו עליו ויאסרהו, אספזיה רומזת בידה, כלם יוצאים).

יונתן.

לאיזה צורך תעכבני פה?.

אספזיה.

הכרחתי להשתמש בכח כי לא נשאר לי דרך אחר לעצרך בביתי. אולם שמע נא, חשמונאי קשה העורף, אלי הפעם ושככה חמתך. דע לך איפה היום כי אני אוהבת אותך בכל עזוז חם אהבת אשה.

יונתן.

יונתן נאהב על ידי אשה פרוצה, כהנת ונוס! אמרי כי תשטמיני כַמָוֶת והודות אודה לך על זאת. אם עוד נשאר נטף רחמי אשה בקרבך אל תעניני באהבתך; המלה הקדושה תחֻלל בצאתה מפי כהנת ונוס.

אספזיה.

הזהר בלשונך כי במקדש ונוס אתה. אולם נכונה אני לסלח לחמתך: ידיך האסורות תצדיקנה את קצפך; אבל הנני מפתחת אותן (תגש אל יונתן).

יונתן.

אל תעשי זאת פן אנפצך לרסיסים בזרועותי, ולא תעיז כהנת ונוס לאמר כי נגעה ביד יונתן כהן אלהים.

אספזיה.

אל תשכח כי דתך להמית אם אֹמר כי חללת את מקדש האֵלָה הגדולה.

יונתן.

תעב אתעב אותך ואת המות.

אספזיה.

כן יהי כדבריך, לא אגע בך, אבל הסר כעס מלבך והטה לי אזן קשבת רגעים אחדים, וראית כי שוגה אתה במשפטיך. בת דַיָג עני מטבריה אנכי. אמי מתה עלי עוד טרם יכלתי לבטא את שמה, ואֵם חורגת קשה גרשתני מבית אבי. הלך ובכה הלכתי יחפה מטבריה נגבה עד בואי ירושלם. פה חמלה עלי אשה טובת לב ותספחני את ביתה. היא גדלתני ותאהבני כבתה, בביתה למדתי לירא את ד׳ ולשמוע בחקותיו. יָפְיִי משך אחרי צעירים מבני מרום הארץ, ואחד מהם דבק בי לאהבני וגם אני אהבתיו ובת שש עשרה שנה נשאתי לו לאשה. תשע שנות אֹשר חלפו ויהי לי בן אחד אשר אהבתי מנפשי. אולם פתאום מת עלי אישי ואשאר אלמנה (דמעות תראינה בעיני אספזיה). אבל זאת היתה רק תחלת יגוני: כי בעוד אשר גוִיַת אישי היתה מֻטלת לפני גנבו קרוביו את בני למען כי ירשו את כל הון אביו. בני נאבד ולא מצאתיו. אור עיני חשך מבכי, לבי נשבר תחת עול עצבי הקשה, אבל כל רחמים לא היו בעד אספזיה האמללה. בבקר אחד, אחרי אשר בכיתי הרבה, הרגשתי כי לבי נתקשה ויהי לחלמיש צור ויכלתי לחשוב רק על נקם. הלכתי אל השופט לדרוש את הון אישי וימאן לשמוע לדברי: האלמנה לא תירש את הון בעלה. ואלך אל אפולון, נציב סוריה, ואתאונן לפניו וַיָשֶב לי את בית אישי ואת כל הונו, אבל בזה בא הקץ לתֻמתי (תדום רגעים אחדים). יחד עם מרות סוריה באו גם מנהגי היונים, הליכותיהם וקלות דעתם; יחד עם הטיאתראות, הגִמְנַזִיים, המקדשים והמשחקים למדנו גם השחתת המדות ופרוע המוסר של החברה היונית. תמימותנו הישנה פנתה דרך לחמדת התפארת ולתאות היונים; מוסרנו האוחז בכל פִנות חיינו היה במהרה לצחוק בעיני הלִצנים, רגשותינו הדתיות השלכו הלאה, צניעותנו היתה ללעג. מעטים הם אלה אשר לא נפלו קרבן לחיי היונים. אני נפלתי בזרעות אפולון, אחרים נפלו בדרך אחר, אבל ההשחתה היתה כללית. כארבע שנים חייתי במצב מוזר בין חלום והקצה. כל מבט עיני הבהיל צבא עבדים למלא את מאויי היתר קטנים, הגדול והעצום כרע לרגלי למען כי יגדיל אפולון את חסדיו עמו; הלב הנעצב כֻסה במרגליות ואבנים יקרות, לב האם הנדכא, נפש האשה הנאנחה צללו בתפארת ובמותרות השפע של חיי היונים וירעלו ברבבות תענגים סוערים ומשחקים. לא היה לי זמן להקיץ מהחלום הפרוע אף כי לא נעלם ממני כי חזיון לילה הוא, ויום יבוא והקיצותי משנתי. והיום הזה בא. בהאסף הצעירים, בימי חג הסכות האחרון ״בעזרת הנשים״ לשחק את משחקיהם הנהוגים, הייתי גם אני על הכצוצטרה3 בין הבאות לראות במשחקים. בראשונה הרגשתי רגש בוז וקלסה לצעירי בני עמי הפשוטים וחסרי הטעם בתלבשתם והליכותיהם בערכם אל היונים העליזים ומלאי החן. אבל פתאום נגלה אלי צעיר לימים, ענק מלא כח עלומים עם תלתלים שחורים ועצומים ועינים חודרות. בריאות, עֹז ותֹם צחקו על פניו הדולקים, חגורה אדֻמה ותכלת כסתה את מתניו ותבדילהו משאר הצעירים ועל כן יכלתי להבט אחריו בכל העת ההיא. הוא היה היתר מהיר והיתר בקי במשחקים, ועטרת הנצחון נפלה תמיד בגורלו. בכל ערב וערב הלכתי לראותו, ויתר שראיתיו יתר חפצתי לראותו. בנסעו מפה הקיצותי מחלומי, הרעל חלף עבר מקרבי יחד עם שנתי, הרגשתי בנפשי כי אמללה אנכי, ידעתי כי נשחתה אני; אבל עוד לא חשבתי את עצמי לנשחתה כל כך עד כי לא אוכל להתרומם, על יד הזרוע החזק של הצעיר ההוא, משאת נפשי ביפי גבר, לצדק ולטֹהר. לשוא נסיתי לשכחהו, לשוא השתדלתי לשוב להטביע את עצמי בְאוֹקִיַן התענוג כבימים שעברו; לא יכלתי לשכחהו, לא יכלתי לשוב עוד לחַיי של חטא. החילותי לדרש לשם החבצלת הצעירה הזאת ויֻגד לי כי יונתן בן מתתיהו הוא. ועתה הנך יודע את כל דברי ימי חיי, תנני לחוטאת אם תרצה.

יונתן.

אשריך כי הקיצות מפשעיך, לכי אתי אל אמי ואל אחותי, על ההרים ההם, ולמדי לחיות חיי צדק, למדי להיתו מאֻשרה ושבעי רצון.

אספזיה.

עד אפסי תבל אלך אחריך ובאהבתך אשוב לתחיה.

יונתן.

אהבתי לא לך היא, תורתנו אוסרת על כהן לקחת אשה גרושה וחללה.

אספזיה.

הלא יוכל החוק הזה להשתנות?.

יונתן.

חקי אלהים קימים לעולמי עד.

אספזיה.

בפעם האחרונה אשאלך, חשמונאי רך הלבב, בטרם אכה על המצלה הזאת לקרא את שומרי המקדש כי יתפשוך כמגדף את האלה הגדולה ואת מקדשה, היוכל החק הזה להשתנות?.

יונתן.

לא, אלף פעמים לא.

אספזיה.

כאשר אכה במצלה והיתה המות ענשך אשר לא ישנה, התוכל לשנות את החלטתך?.

יונתן.

כבר אמרתי לך כי תעב אתעב אותך ואת המות (אספזיה מכה במצלה, עבדיה באים שנית).

אספזיה.

תפשו את האיש הזה, קחֻהו ושמרו אותו היטב הוא גדף את האֵלה ואת מקדשה (אנשי החיל נגשים אליו).

יונתן.

ירושלם מערת רצח וזמה היא! (אפגניה נכנסת, פניה מכסים במסוה, אחריה אנשים מזֻינים).

אפגניה (בקול רם).

הרפו ממנו! (כלם, חוץ מיונתן, כורעים על ברכיהם בדומית מות, אפגניה מניעה את ידה, כלם קמים ויוצאים מהחדר, היא מפתחת את העבותות אשר על ידי יונתן ומסירה את המסוה מעל פניה).

יונתן.

אפגניה!

אפגניה.

יונתן! (נופלת על חזהו, הוא מחבק אותה רגעים אחדים).

יונתן.

ככה חפץ אלהים כי עוד נשוב להפגש, אפגניה אהובתי. אלהים שלחך הנה.

אפגניה.

לא בלי אמצעי: המשגע אשר בבית אבי הודיעני את מצבך המסכן, כי אַלְקִים יבקש את נפשך, ואמהר ללכת להצילך.

יונתן (מסיר את ידיו מאפגניה).

הכהנת הגדולה לוֵנוס היא! אדני אלהי, חטאתי לפניך.

אפגניה (בגחוך קל).

אל תירא, אהובי, הכהנת הגדולה לונוס אוהבת אותך בכל חֹם אש נעורים, בכל אש אהבת אפגניה שלך.

יונתן.

הה, אל נא תוסיפי דבר על האהבה ההיא, על האֹשר בלי שם ההוא; אל נא תוסיפי דבר על שמחת העדן ההיא כי זאת תוליכני לשגעון, ליאוש ולמות. אהבתך היא שמחתי היחידה על הארץ, אמונתך היא תקותי היחידה תחת השמש, אלילי את וחיַי, אבל לא לי לאהוב את הכהנת הגדולה לונוס, לא אוכל.

אפגניה.

לא כהנת ונוס מצויה אני, לא אחת הנשים המשתחות לאֵלָה הזאת אני; הכהנת הגדולה אני, עלמה קדושה מֻגשת לתֹם וליופי. אם לא תוכל לאהבני יען כי המלך אנטיוך נתן בידי את המשרה הזאת, שוב אשוב לבית אבי ושבתי להיות אפגניה שלך, כֻלי שלך, לנצח שלך!

יונתן.

שובי להיות אפגניה, השליכי ממך והלאה את מעשי המרמה האלה, המרגליות והאבנים היקרות האלה. הרבה יתר יפה את מבלעדן. שובי לבית אביך, לאלהי ולאלהיך, למען כי אוכל לקות ולחיות.

אפגניה.

יונתן אהובי יחידי, לא אבין את חמת מליך; התִפָּחת אפגניה יען כי הכהנת הגדולה לונוס היא? התִדל אהבתי יען כי ירבו חילי ואשרי? או האוכל לאהבך יותר בלי המרגליות והאבנים היקרות האלה? אנא, דבר למען כי אבין לשכל מליך.

יונתן.

תמה אתמה עליך אהובתי, כי לא תכירי את ערך מעשיך אשר עשית. הלא תדעי את עשרת הדברים האוסרים להשתחות לאלהי נכר?.

אפגניה.

אינני משתחוה לאלהים אחרים מבלעדי אלהי ישראל. הבער הנך כל כך כי תאמין כי ונוס תֵחשב לאלהים אמתי וישנו במציאות? פרי הדמיון הנִשא היא אשר ליונים המביעים בכשרונם הפוֹאֵטי תמונות לוקחות לבבות על ידי מעשה פסל, ציור ושיר, רעיוני רוח. דמיונם אלה המלאים חיים והנשגבים יקראו בשם אלהים, כי היצורים היתר מצֻינים הם אשר תיצר רוח האדם. לבִכּור רעיון נעלה אחד על רעהו – יאמרו היונים הקדש את עצמו לאלהים זה או לאלהים אחר. יופי התאר והתֹם יהיה ברוח דמיונם לונוס, אני אוהבת יופי ותֹם ותדבק נפשי אחרי ונוס. המלך אנטיוך יחשבני לנפש היותר מסֻגלת לתת כבוד לאלהי הדמיון הזה וישימני לכהנתו הגדולה, ואני שמעתי לעצת אבי ואקבל עלי את המשמרת הזאת. אולם השתחוה אשתחוה לאלהי השמים והארץ לבד.

יונתן.

אפגניה, פלפולי הזיה ורשע יוליכוך שולל. אלהי הדמיון האלה הם מקור כל הטֻמאה, העול, החמס, והרשע אשר ימצאו להם מקום בין עובדי האלילים ובימים האלה גם בירושלם. אלהי הדמיון האלה לבדם הם המקור היחידי של השחתת המדות בין ההלנים. דבר אלהינו יאסר לקרא גם בשם את הגלולים האלה הלוקחים ככה את לבך. אמת ישר וצדק הם הרעיונות הנעלים היחידים היָאים לבת אהרן. אפגניה, תתני את ידך לשחת את עמך, לגדף את אלהיך, ותַחְתִי שקץ על ראשי בני אהרן. השליכי אחרי גֵוֵך את התעתועים האלה, שובי לבית אביך, שובי להיות אפגניה, אפגניה האהובה, הרכה והתמימה.

אפגניה.

עשה אעשה כדבריך, יען כי חפצך בזאת. אולם אבי אמר כי הזהירות דורשת להכנע מפני המלך ולבלתי השגח בעניני דת בעתים כאלה.

יונתן.

אל נא תדברי, אהובתי, על אביך. עבד האפשרות והזהירות הוא, אף כי נמשח לעבד האלהים. כל המכחש באלהים מומר הוא, וכל הטופל רשעה על עמו בוגד הוא, אף כי לרוחו הרפה תֵראה זאת כזהירות שאין כמוה. אל לאיש להקריב את אישותו על מזבח הזהירות הנבזה, עליו לפעל צדק מבלי דאוג לתוצאות.

אפגניה.

הן אין בדעתך לאמר כי אבי הוא מומר ובוגד!.

יונתן.

וישנו, בשני אלה יאשימוהו. והוא… ידע אדע כי אפצע את לבבך הרך; ידע אדע, אהובתי, עד מה תאהבי את אביך, ובכל זאת עלי להגיד לך את כל האמת המרה, ולהצילך מבירת התעבות והרשע הזאת.

אפגניה (נופלת על חזהו ובוכה).

חזור בדבריך הנוראים! האיבה אשר בינך ובין אבי תוריד את אפגניה האמללה לבאר שחת; חזור בדבריך הנוראים!.

יונתן.

היוכל איש לשמוע את דברינו אשר נדבר עתה?.

אפגניה.

לא.

יונתן (משפיל את קולו).

כל הנאמנים לעמנו חושבים כמני, שמעתי כי אביך היה לבוגד, אבל לא יכלתי להאמין, ואבא ירושלימה, ופה נודע לי – אפגניה לבי ישבר יחד עם לבך – פה נודע לי כי צדקו חובבי עמנו. המרד נכון, דם יֻגר כמים בירדן. אני הולך להלחם את עבדי אנטיוך לאלהים ולעמי.

אפגניה (צועקת).

את אבי! חוסה על לב אפגניה האוהב! רצח אב הוא, כי אהבתו העזה אליך תעשהו לאב גם לך. יונתן, חוסה על הנערה הנדכאה המכרחת לשאת את המשא היתר כבד של האיבה אשר ביניכם. השאר אתי, השאר, אל תעזוב את אפגניה הנאמנת לך!

יונתן (מחבקה כנואש, ואחר רותע לאחריו).

בוש, יונתן, רפה אתה כילד. אבי, אמי, בנכם בוא יבא, הנני הולך להקריב את אהבתי, דמי וחיי לאלהי ולעמי, וכל כח שבעולם לא יעצרני. אפגניה, אם אשאר בחיים אחרי המלחמה הכבדה הזאת שוב אשוב אליך בלב אוהב כיום הזה, וכל כח אנושי לא יוסיף להפריד בינינו, ואם אפול על שדי מלחמת הכבוד אל תורידי אף דמעה אחת עלי, כי במרחבים ההם לא תבא האהבה לעולם. היי שלום, אהובתי, שובי לבית אביך וחכי לי.

אפגניה.

אנה תחפוץ ללכת?.

יונתן.

הלאה מזאת מערת הרוצחים, התעבות; הלאה ממקום בגד ודעות כוזבות! אל ההרים, לרוח השדה אשר ברכו ה׳, אל המקום אשר חובבי החרות יתקבצו לריב את ריב ה׳ שם מקומי!.

אפגניה.

המשגע הגיד לי, כי אבי צוה אל אלקים לבלתי תת לך לצאת מירושלם. עתה ידעתי מדוע הוא חפץ בזאת. יונתן, לא אוסיף לבקשך עוד. קח את המעיל הזה ואת החרב הזאת ולך אחרי האיש הממתין לך בחוץ, הוא יוליכך בדרך נכון, שלך אני בחיים ובמות, כלי שלך, לנצח שלך. אני יכולה רק לבקש מאלהים כי ישמרך וישוב לחברך אל אבי (יונתן לובש את המעיל וחוגר את החרב ויוצא).


מחזה רביעי.

בבית מנלי; ואלקים.

אלקים.

אפולון מתגעש, אדוני, איש האלהים, הוא יודע כי יושבי ההרים מרדו בגלוי, והחשמונאי הזקן הולך לפניהם, אפל ואנשיו ושאר הגדודים הרבים הומתו. גדודי מורדים הולכים מעיר לעיר, הרוס יהרסו את המזבחות, ואת בתי המקדש, ואת המצבות, יהרגו את הכהנים, ואת ידידי ההלנים יכריחו להתקומם על המלך או לנוס. רוח קנאה וגבורה עברה עליהם כבימי יהושע, נביאים ומשוררים לעשרות יקומו ביניהם וינבאו על קץ ממשלת סוריה. חצי ערומים ומזֻינים בכלי מלחמה פחותים, התנפל יתנפלו על אויביהם וישירו מזמורים ופסוקי הנביאים; איש לא יכל עמוד בפני המתקוממים הסוערים; נשים וילדים ישמעו לקול הקורא לחרב במלחמה. בקצור: המשגע הודיענו דברים נכונים בספרו כי ההרים בוערים באש. אולם מדבר אחד נוכל להוציא תועלת: המורדים עוד לא נתאחדו, הגדודים הרבים נלחמים כל אחד לעצמו בלי כל קשר כללי. אפולון חפץ לשלח אל ההרים מספר מספיק של אנשי חיל לבלי תת לגדודים הנפרדים להתאחד.

מנלי.

עם חסר דעת! בלי כלי מלחמה ומשטר, בלי מנהיג בקי ומומחה, ובלי כסף יתקוממו במרד פרוע לצבא סוריה העצום, בעת אשר עליהם לדעת כי מָוֶת וכליון נכונים להם. לא יאבו לשמוע לעצתי, עצת אב, לא למדו לדגמה של הכנעה גמורה אשר הצגתי לפניהם, ויעירו את חמת המלך על כל העם. אלקים, לבי יזל דם בזכרי את שפך הדם ואת הבהלה אשר יבואו על עמי. חובתי הקדושה היא לעצור בעד הרעה כפי יכלתי. חפץ אני כי אנשים נבונים ויודעי דבר ישלחו אל המורדים להודיעם את עצתי ומצותי ולקרא אליהם להכנעה. חֲזֵה, אלקים, אנשים נכבדים מהסרים למשמעתנו ושלחתם ונתת דגלי שלום בידיהם, ועשה יעשו כאשר צויתי (אלקים משתחוה ויוצא מהחדר).


מחזה חמישי.

בבית מנלי; מנלי, אפגניה נכנסת, ואחר אפולון ומחנהו.

אפגניה (כורעת).

אבי, הבט אל בתך היחידה המשתחוה לפניך אפים ארצה והמתחננת: חסר מעלי את המשרה אשר נטל עלי המלך ואשר לא אוכל שאת; לא אוכל להשאר עוד על משמרת כהנת ונוס, עון הוא לאלהים ותועבה לפני ישראל. אבי, קרא לי דרור!

מנלי.

המשגעת את, בתי! המלך כבד יכבדך במשרה היתר רמה ואת ממאנת לקבל את הכבוד הזה. לא, לא, בתי, אי־אפשר הוא כי באמת ובתמים תדברי את דבריך אלה. אל תשאלי ממני דברי הבל כאלה. קומי, כהנת הגדולה לונוס והתגאה התגאי בכבודך ובמעלתך.

אפגניה. (בהתרגשות).

להיות לראש לנשים השובבות והנתעבות אשר בעיר הזאת! היה לא תהיה! ראיתי דַיִי בבתי המקדש ההם. לא ידעתי כי היונים והסוריים הם קלי דעת ואוהבי עגבים במדה כזאת; לא ידעתי כי בנות ישראל ככה נבזות הן ושכח תשכחנה לְבָשתן את אלהיהן ואת משפטיו הצודקים. אבל לא לי לשכח כי אחת מבנות אהרן אני, כי דם כהן גדול נוזל בעורקי. פה אני כורעת ולא אקום עד כי תגאלני מהפקֻדה הנתעבה להיות לראש לנערות החללות אשר היונים יקראו להן כהנות ונוס.

מנלי.

הדבר הזה הוא ביכלת המלך לבד. קומי והיי לנבונה. את ותֻמתך קדשות, ולדאוג לאחרות לא חובתך היא. עת צרה היא ועלינו לֵעָנות מפני המלך אם בקשתך תִוָדע לו ויחשוד את אמונתך לדתו ואבדנו אני ואת. התחפצי להביא שואה על אביך הבא בימים? קומי, אל תוסיפי לדבר לי עוד על הדבר הזה.

אפגניה (קמה מעל הארץ).

אם כן תכריחני למרות את פיך. לא אוכל לרמות אלהים ואנשים בגלל מצב רם בחברה וגם לא בגלל הצלת חַיַי. יעשה עמי המלך את אשר יחפוץ, לא אוכל היות הכהנת הגדולה לונוס.

מנלי (נושק אותה על מצחה).

בתי, כבדי את רצון אביך הזקן, אל תהיי לסבת מפלתו. חכי דומם לעתים טובות מאלה ותני למשמעת להורות לך את הדרך. הזהירות תצוה עתה להכנע. את לא תביני את מצבנו המדיני; עודך צעירה וקצרת הראות. תני לאביך לנהגך, ידידך האמתי הוא (משרת נכנס).

המשרת

אפולון ומחנהו (המשרת יוצא).

מנלי.

קומי, בתי, הזדרזי והכיני! (אפגניה שומעת בקולו. אפולון ומחנהו נכנסים, מנלי פונה אליהם, משים ידו על לבו ומשפיל ראשו). אודה לאלהים הנצחיים על הכבוד והיקר הנעשה לי בהביאם בצל קורתי השפלה את אפולון הגדול, נציב יהודה ושמרון מטעם אדוני המלך.

אפולון.

גדול ציוס וכהנו הקדוש, גדולה ונוס והעלמות המקֻדשות לה. אדוננו המלך שולח לכם את הבטחת חסדיו על ידי עבדו הנכנע אפולון (אפגניה משתחוה ופונה ללכת). אל תמהרי ככה, גברתי היקרה, דברים אחדים לי אליך (למנלי). אדוני, איש אלהים, מה משפט האיש אשר חרף אלהים ומקדשו?

מנלי.

מות!

אפולון.

ומה משפט האיש אשר מִלט מחרף אלהים מידי שופטיו?.

מנלי.

מות.

אפולון.

יונתן החשמונאי בא בתור מרגל לעירנו ויחרף את מקדש ונוס, ויאסרֻהו למען הציגהו לפני השופטים, ותשלח אותו הכהנת הגדולה לונוס מהעיר (אל אפגניה). מה יש לך לך לאמר, גברתי, להצטדקותך?.

אפגניה.

אני מְלַטְתיו יען כי לא מרגל הוא ומעולם לא חרף את המקדש, ומהעיר לא שלחתיו.


אפולון.

אפשר כי כן הוא, אבל זה צריך לראיות, בשם המלך, אצוה אותך לפשוט את החגורה ואת הבגד הקדש וללכת אחרי האנשים האלה אל מקדש ונוס, שם תִכָלְאִי עד אשר הדבר יֵחָקר היטב.

אפגניה (בהתרגשות, מסירה את בגדי השרד מעליה).

הנה התעתועים, הנה החגורה והבגד אשר יקדו בבשרי כמאֵרת אם. מהֻלל הוא אלהים אשר הסיר מעלי את עֹל סֻבָלִי.

מנלי. (לאפולון).

אדוני, נציב המלך, אולי תוכל בתי להשאר בביתי עד אשר תתברר אשמתה, אני נותן את כבודי לערובה כי בוא תבוא ביום הנועד לפני שופטיה.

אפולון.

היא כבר חדלה מהיות בתך. החקים הקדשים יתנוה לאשֵמה ואני לא אוכל לעבור מהם (רומז לאנשיו להוציא את אפגניה).


 

מערכה שלישית4

מחזה ראשון.

במצפה, בבית יהודה המכבי. יונתן, צופה ואחר אלקים ושומרים.

יונתן (לצופה).

הצג את הנשבה בלילה הזה לפני. (הצופה יוצא, אלקים יובא בלוית שני שומרים, יונתן פונה אליו, מסתכל בפניו, משתומם). אלקים! אתה, חברי בבית הספר ושכני בבית מֵנֵלַי! צר לי עד למאד כי אתה הוא אשר שביתי, הלילה. אלקים קבל עליו משרת מְרַצֵח, אלקים הוא בעצמו הוא תלין רבי יוסי בן יועזר! כמעט אי אפשר הוא להאמין. אבל עיני רואות ומוכרח אני להאמין. (יונתן רמז בידו השומרים יוצאים).

אלקים.

תוכחתך צודקת וכפעלי היא. שבויך אני והנני נכון לרצות את עוני. הכנעתי, הכנעת לא גבר, לפני רצון אפולון מגנה וגדולה מנשוא. בן מות אני: אלקים הכהן הוא מרצח, תלין שר נכבד בישראל! אתה כָּלִאת את הפעֻלה, אולם מחשבתי תתוה עלי תו רשע. ובין כה וכה, אתה אינך יודע כי אין איש בירושלם אשר לו רצון לעצמו. עבדים, ואפס בלתי עבדים, נשארו בעיר הקדושה. איש עבד רעהו הם, כלם עבדי אפולון, והוא עבד אנטיוך בעל התאוה העריץ האכזר הצמא לדם. העבֵרה היתר קלה על החקים האכזרים תביא מָוֶת בלתי נחשֶכֶת. משמעת עִוֶרת או מות תכופית הן החליפות היחידות בירושלים.

יונתן.

אמנם הצטדקות מסכנה. למה לא עזבת את העיר, כאשר עשו אלפי נפשות, למען הֵחלץ מצפרני הברזל של ממשלת הרשעה הזידונה?

אלקים.

אינני חפץ להצדיק את מעללי; מוכן אני למות, חמודות החיים לקוח לא תקחנה את נפשי. אולם חפץ אחפץ כי תדע מדוע לא עזבתי את העיר אף כי מנהיגיה היו לי לזרא; אני רוצה לדבר לך לא כמו אל שובני כי אם כמו אל ידיד נעורי הרך. תשוקה יוקדת, בוערת אשר אי אפשר להתנגד לה ואשר אכלה את דמי לבבי ואת מוח עצמותי עצרתני גם בכבלי ברזל למרות רצוני ונטיתי, למרות המחאות הנמרצות של עצמיותי היתר טובה.

יונתן.

השמיעני את כל ספורך. אני משתוקק לדעת את דברי האהבה אשר בכחה להשכיח את איש את עצמו.

אלקים.

לא להעיר בך רגשי חמלה אלי כונתי, כי אמנם אינני מבקש כל רחמים, כל רצון. ועתה הבטיחני נא ראשנה כי לא תתן לי כל חנינה.

יונתן

אינני מבטיח מאומה. לדעתי תלין רבי יוסי חייב מיתה, עשר פעמים מיתה, אבל הבאתיך למצפה אל המקום אשר אחי הוא המושל בו, ועליו לחרץ משפט בנוגע אליך.

אלקים.

אם כן אדבר דברי. הלא תדע את אפגניה בת מנלי היחידה היפה בבנות ירושלם היא. אשה לא יכלה5 לדמות לה באלפי מחמדיה וביפיה המרֻבב (יונתן מסב את פניו המתאדמים). לעולם לא העזתי לשאת את עיני לגבהת רוח כבת מנלי, אף כי אלף אִשּׁות מְאַכְּלות לא יכלו למהר לאַכֵּל את דמי לבבי מאשר עשתה זאת אש האהבה אשר הרגשתי. אל בת מנלי; יכלתי רק להגות בה בהיותי ער. תמונתה אשר נחרתה עמק בלבי לוה לותתני בהיותי עומד ככהן אחר מסך בית קדש הקדשים ולא עזבתני גם עזוב בשבתי בדד בחדרי. עִוֵר הייתי להחמודות אשר תציג לפנינו הטבע הברוכה, לא התבוננתי על יְפִי הנשים המקשט את חוצות ירושלם. היא היתה מלאך חלומתי אשר היתה גדי6 שומרני בהיותי ער. ובכל זאת אִלם הייתי כדג, לא ערבתי את לבי לדבר אל בת מנלי על אהבה. היא – שמעה זאת, יונתן, והתמה. בוּשת נשים שנתה את דרכה – היא שלחה להגיד לי כי אמצאנה תחת התמרים אשר אצל קברי המלכים לעת אשר הסוסים הגאים מושכים את עגלת השמש אל מי הים השקטים. רעדתי, בכיתי, צחקתי, רקדתי, כילד חסר דעת. לא ידעתי כי אני אני הייתי, טבעי שֻנתה, נשתגעתי מתשוקה, נשתטיתי מהתרגשות, דעתי נטרפה, נפשי היתה לשלהבת; ארר אָרותי את השעות הכבדות אשר בוששו לעבור כְחָמָטִים נרפים, כעס כעסתי על השמש אשר לא מהרה לכלות את מרוצתה ביום ההוא. ויהי לפנות ערב וָאָרָץ כצבי אל קברי המלכים, לחיי דלקו, לבי הגביה לדפוק בקול, חוּל התחלחלתי כמו פושע נבזה לפני שופטיו. דמות אשה מולטה במסוה עברה לבדה בין צללי התמרים, נשכתי שפתי לעצרני מקרא אותה בשמה. בוא וקרב באה הדמות הגדולה ובעוד רגעים אחדים אחזתי את אפגניה בין זרועתי, לחץ לחצתיה אל לבי, באלפי נשיקות כסיתי את שפתיה, והיא…

יונתן (בחפזון).

והיא השיבה לך אהבה?

אלקים.

עליצות עדן, אֹשר אֵלִיזֵיִי,7 ענג אשר לא יתאר בדברים סערו על לבי הנכאה ודמי מהר להתגלגל במרוצתו דרך עורקי באמור אלי אפגניה לאמר: הירח הטוב הזה, הכוכבים המאירים האלה, שמי התכלת האלה המתוחים מקצה הארץ ועד קצה הארץ עֵדַי הם, אלקים, כי אהב אָהב אותך. אותך לבדך ואותך לנצח. ועל הדברים האלה חזרה כאלף פעמים בדמעות על עיניה, כאלף פעמים נגשה אלי עם העגבים הלא נכלאים בחזָה המתנפח, עם רבבות נשיקות על שפתיה ובמלי אהבה בוערות במבטיה הלוהטים, מנֻצחת על ידי התאות הגשמיות היתר דקות היא לחצה את לחייה הדולקות אל מצחי. הניחה את ראשה על חזי הדופק ותוסף ללחש לי הלוך ולחש: אהֹב אהב אותך אותך לבדך ואותך לנצח. ובעת אשר רגע הפרידה הוציאָה מבין זרועותי דמעות – השמים אתם ראיתם את מרגליות האהבה ההן! – דמעות הבריקו בעיניה הגדולות והשחורות, ובהפרדה מעלי חזרה על דבריה:

אהֹב אהב אותך, אותך לבדך ואותך לנצח.

יונתן (בקצף).

הוי, האשה הבוגדת, כדברים האלה דברה לך?

אלקים.

בוגדת, לא, מלת ידידות ונעם היא יתר מדי לכנותה בה. אולם שמעה נא ראשונה את כל המוצאות את אלקים האֻמלל. ויהי הערב, בעת אשר הירח השוקט הזל הזיל את קויו הנעימים אל תחת התמרים העוטרים את קברי המלכים: שכבה אפגניה שנית בין זרועותי. רוּח חרישית שרקה בין כפות התמרים, ריח הבושם של גני ענג אשר בשרון רחף על פני מחזה הלילה, תרדמת שמים נסֹך נִסְכה על כל חושי, חלומות עדן רִתקו את חזיונותי ברעיונות נשאים, אלהי האהבה שר שירי תוגה באזני אשר נלכדו בחבלי קסם; התבל, מין האנושי השמים והארץ נמוס נִמַסו סביבותי ויהיו לשושנת חמד, ואפגניה

יונתן צועק בחמה.

ואפגניה? למען ד׳, דבר, אדם נורא, דבר! ואפגניה?

אלקים.

נפלה מחֻללת. (יונתן תופש אותו ומנענעהו) מה עלה על דעתך, יונתן?

יונתן.

דבת שטן הוא.

אלקים.

היצר לך על חברת שעשועי ילדותך היפה? כמוני כמוך. נסה נסיתי לרצות את שגיאתי, הכפלתי את חבתי, חזקתי את אותות אהבתי הבט הבטתי אליה בעינים בוחנות לחקור את שאלותיה ואשתדל למלא את מאוי לבבה היתר קלים. יונתן הייתי המאֻשר בבני תמותה, שכח שכחתי את פשעי באלפי התענוגים אשר הבטיחתני אהבתה, והנה בא אפולון ויביא בשם המלך את הבגד המקֻדש ואת החגורה לאפגניה אשר היתה לכהנת הגדולה לונוס. מיום ליום ירדה אהבתה אותי מטה מטה עד כי אשד8 קר בדרך שיחתה הִרְאַנִי לדעת כי דיני נגזר. בכונה חדלה אפגניה מפגשני ותמאן גם מאן לשמוע לדברי. יאוש, דאבון נפש גבר התגברו עלי, הייתי רץ כמשגע בחוצות ירושלם ולא הוספתי לדאוג עוד לחיים ולאֹשר. ויהי הערב, ואשים את נפשי בכפי ואתפרץ אל תוך מקדש ונוס. – אפגניה, אֵלָתי יחידתי אהובתי, – קראתי – השכח שכחת את הדמעות, את ההבטחות, את הנשיקות, את האהבה? השכח שכחת את האֹשר אשר השמים, הירח והכוכבים אִשְרוהו? היכול תוכלי לִנְשות את אֹשר אהבתנו, היכל תוכלי לרוצץ את לבי הדופק למענך, למענך לבדך ולמענך לנצח? – צר לי עליך, אלקים המסכן – השיבה בגחוך קל – לך ובקש לך רעיון אחר לְנַשא את נפשך אליו. אפגניה הכהנת הגדולה צריכה לאהב איש יתר מיֻחס וגדול מאשר אהבה אפגניה הפשוטה. דמי נקפאו בעורקי, שחורים ונוראים נראו לי כל הדברים אשר מסביב לי. רעיון רצח אָפֵל כליל קדמון בִקֵּע בנפשי. ביד רועדת תפשתי את חרב הפיפיות אשר באזורי. מראי היה בודאי כמראה בלהות באבדון, כי היא הרימה את קולה ותצעק ובטרם אוכל לבוא לידי החלטה תפשוני עבדיה ויסחבוני החוצה ככלב רע. כמו מֻרדף על ידי שֵדות שחת רצתי דרך העיר, הפַרְוָרִים, הגנות, הכרמים, היערים, הלוך ורצוא, הלוך ורצוא; התהוללתי, צעקתי, קללתי את עצמי. הה, מי יתן והיה ראש אחד לכל הנשים ואוכל לכרתו בהכאה אחת! מי יתן ואוכל להרעל את כל הימים וישתו מָוֶת מכל העינות! יונתן, הייתי מתגעש, חדלתי, מהיות נפש אדם.

יונתן. (נאנח).

והיא מביטה ומדברת כתֹם!

אלקים.

הקלקלה גדולה כל כך בירושלם כי פרוצות תֵרָאנה תמימות כיונות ומרצחים שׂוחקים כילדים חפים. מאס אמאס, שטם אשטום, תעב אתעב את בת הפתנים הזאת, צעק אצעק אל השמים כי ישֻבּרו לרבבות שברים וינפצו את כל נפש חיה לרסיסים. השבע אשביע את האדמה לפתח לרוחה את תהומה המריק אש ולבלוע את דור הצפע הזה, דור משחיתים רעים. שבתי לירושלם ואתמכר אל צבא הסורים בעבור כי אוכל לרצוח את היונק, להפשיט את עיר העולל בעודנו חי לעיני אמו.

יונתן.

חדל לך, בן שטן, הנך משגע.

אלקים.

אינני רוצה לחדול. אחפוץ להקל מעל לבי הבוער, אחפץ להגיד לך פנים אל פנים עד כמה שמחתי כאשר שמַני אפולון לתלין רבי יוסי בן יועזר; אחפץ להגיד לך פה אל פה עד כמה אני שמח כי שבויך אני, כי אוכל למות הלילה. אינני חפץ לחיות, אחפץ לאֹר במותי את אפגניה בת הבליעל שודדת אָשְרי; אחפץ לאֹר את אפולון כי הוא עתה מְאהב האשה הנשחתה.

יונתן (פותח את דלתי חדרו).

שומרים! (השומרים נכנסים ומוליכים את אלקים לבית כלאו).


מחזה שני.

במקום המחזה הראשון. יונתן ואחר יהודה.

יהודה נכנס, יונתן רץ לקראתו.

תודה לאל, שבתי לראותך אחי (מחבק את יונתן). ספרה נא לי איך נמלטת מירושלם ומי נתן לך כלי זין להציל את הנשיא הנכבד?

יונתן.

משגע אחד – אינני יודע את שמו – השתתף הרבה בטובתי. כצל הלך אחרי, בהלכדי במערת הזונות הודיע את הכהנת הגדולה לונוס, בת מנלי, כי אני בסכנה גדולה. היא באה ותצילני, ואחד מקנאי החרות אשר המתין לו בחוץ הוליכני אל אולם אחד מתחת לארץ. שם נאספו כמאתים איש השומרים את כלי עבודת המקדש ואת שמן הקדש אשר הצילו בעת אשר אויבנו בזזו את המקדש. הם נתנו לי כלי זין וחמשים איש מהם נִלוו עלי, ונלך דרך מערות נסתרות עד אשר הגענו אל קברי המלכים. שם חכינו עד נטות היום ובדְמִי הלילה הלכנו לגֻלְגָלְתָּא9 הצלנו את רבי יוסי, ואת מְעַנּיו הולכנו שבי.

יהודה.

ברכות אלהים על חובבי עמנו! אמר נא לי, אחי, האין למנלי כי אם בת יחידה?

יונתן.

רק בת יחידה.

יהודה.

ואתה מדבר כל כך בְאֶשד10 על אדותה! הלא בעבורה הלכת לירושלם, רצת למערת רוצחים? הלא תוסיף לאהבה עוד? מדוע זה לא תזכר את שמה אף פעם אחת?

יונתן.

אהבתיה, בכל לבי אהבתיה.

יהודה.

אהבת? דבר נא דברים יתר ברורים.

יונתן.

צדק ילין בה ועתה מרצחים – ככה התאונן הנביא וככה נקרא גם אנו. אחי, שֹׁד; פריצות והשחתה הרימו למעלה ראש בעיר דוד. אין עוד דבר קדש בעיני יושביה בלתי אם בִצְעָם, ודת אומרת11 התמכרות בלי גבול לשטף התאוות הגשמיות. מוסר, ישר, צדק ואמת מלים הם המשמשים רק לרַמות את התמימים ואת המאמינים. עתה הבין אבין כי חובבי עמנו ישליכו בצדק את נפשם מנגד בקַדְּשם מלחמה על מצב ההשחתה הזה, כי אם יִמשך כלה יכלה את שארית ישראל. הארס המתוק יִבָלע באַוַת נפש בידי הנפשות התמימות. חלל האויר הוא מלא פשע מגפת הקללה כללית היא ואין מפלט ממנה. עלינו להתפרץ כרעם אל תוך האויר המרעל הזה לטהרו. אחי, השטן בעצמו לא יוכל לתת לך תמונה ברורה מההשחתה הנוראה השוררת עתה במדה ברורה בירושלם.

יהודה.

אבל מה לכל זאת ולבת מנלי? מה לכל זאת ולאהבתך?

יונתן.

היא – אל תשמע זאת, רבונו של עולם – היא אשר אהבתיה אהבה כל כך עזה, אשר הרבתה כל כך להביע בחלקותיה אהבה וחבה לידיד נעוריה, היא אשר היתה חַיַי, תקותי, אָשְרי ומשושי, היא אשה – לא, לא, לא! – ועם כל זאת היא אשה נשחתה, כהנת ונוס, אשה פחותה, נפתלה ועִקֵשה! בחלקות פיה התעה התעתני, בחלומות היתר נעימים יַשֵן יִשנתני בעת אשר שגתה במאהביה. היא – חפרו שמש, ירח וככבים; קדרו ושחרו, אתם שמי תכלת וטהר; נִבְלו, אתם אלפי פרחים; התכוצו לנחלים קטנים, אתם ימים רחבי ידים; הילילו מר, אתם בעלי הכנפים משוררי האור! – היא, ידידת ילדותי הזכה, התמה, הנעימה, הנדיבה היא אשת זנונים. הה, הה, הה! היא העוגבת הנבלה של אפולון! חלב הצֶדק נהפך לראש פתנים, נדיבות הנער – לחמת השטן. מלאכים בעצמם יהיו לשדים שותי דם אדם בעת אשר השחתה, וממשלת זדון התר תתירנה קשרי כל קֹדש ותהפכנה בת ציון, גאות השרפים, לזונה בוגדה, מדיחה ונוכלת. אחי הִשבע אִשבע לקרוע, לאכֹל ולשתות דם מבלי דעת שָבְעָה עד אשר לא יוסיף כל סורי, כל יוני להשחית את המדות הטובות בארצנו. אין לי, כל לב, כל אהבה, כל תאוה, חפץ אחפץ להיות לנָמֵר כי הרעילו את שָמָי, את גן עדני החריבו, את כבוד ארוסתי חללו ולעג ילעיגו ליגוני. ככה ירעילו, יחריבו חללו את ישראל וילעיגו לקצפנו, וישחקו לכאבנו. מות, עשר פעמים מות, לאויבי ארצי, לאויבי עמי, לשונא תֹם ואֹשר! היא אשה נשחתה, היא אשת עגבים מתעתעת ועוקבת, הכהנת הגדולה לונוס. שער אז בנפשך עד כמה הרוחות מלאות ארס בירושלם:


מחזה שלישי.

הקודמים, רבי יוסי בן יועזר נכנס, יהודה ויונתן קמים לקראתו ומשתחוים.

יהודה.

ברוך אלהים אשר הציל היום את נשיאנו המפאר ראש הסנהדרין מכף אויבינו!

רבי יוסי.

יברככם ד׳ וישמרכם, חשמונאים נדיבים.

יהודה.

האוכל לדעת, רבנו, מדוע בקשו את נפשך?

רבי יוסי.

אני לא נתרציתי לפתח את שערי העיר לאפולון, מנלי ואפולון גברו עלי, השערים נפתחו ועמי נשא את תוצאות המעללים האלה; לא נתרצתי לחלל את בית האלהים; התנגד התנגדתי לבִטול הסנהדרין ולמסירת כל השלטון בידי מנלי; גלה גליתי את מעלו באלהי ישראל ועל זאת היה לי לסבול.

יהודה.

מי דן אותך למיתה?

רבי יוסי.

מנלי היה שופטי ואפולון המקים את דבר המשפט. הידיעה על דבר מותי – דִמה אפולון – תפיל אימה על עמי ורַפה תרפה את ידיהם ועל כן החיש את קיום פסק הדין. השיטה הזאת נבערה היא. הוא איננו יודע את עמנו. כיוָן שהובא עד הקצה האחרונה, תעב יתעב עמנו סכנה ומָוֶת ולא יחרד למוּת אלפי אנשים; מובא ליאוש יְקַדש האחרון ממנו מלחמה וְיִשֹׁך בשניו כאשר ידיו תהיינה אסורות. אולם יתן נא אפולון לקוי התקוה לִנְגֹהַ בעד תמונת הצל של החמס, ואנשים לאלפים מרֻצים מהנֹגה, החזק יַחזיקו בשלום ויכנעו תחת יד המלך.

יהודה.

מנלי יודע את עמנו ולו היה לְהַראות על דרך מדינית יתר אנושית.

רבי יוסי.

אפולון איננו מקבל כל עצה. דבר המלך – יאמר – הוא תכונת פעֻלָתו. מָוֶת – צוה המלך – לאנשים אשר יתנגדו אלינו ביהודה ובשמרון, – והוא ממית. שפה אחת, דת אחת ועם אחד – אמר אנטיוך – צריכים להיות בממלכתנו, – וכל המתנגד לזאת הוא אשם במרד במלכות ומשפט מָוֶת לו. ולזאת שלח אפולון צבא רב להשמיד כל חובב עמנו בהרים ובמדבר. אבל לשוא, כל צבא אשר ישֻלח לשנות את דעותינו או להכריתנו ימצא את קברו על הרי ארצנו. לשוא, לגמרה לשוא! אי אפשר הוא להשמידנו כי אלהינו חי בקרבנו ואלהינו קים לעולמי עד. (נושא את כפיו). יברככם אלהים וישמרכם, חשמונאים נדיבים! (יוצא).


מחזה רביעי.

יהודה, יונתן, צופה ואחר עמרם, פקידי החיל ואנשי צבא.

צופה נכנס.

לכדנו איש מוזר הבא מירושלם. הוא רוקד, דולג וחורז חרוזים כמשגע; על כל שאלותינו הוא משיב בדברי ליצנות. הוא אומר. אחפץ להגיד זאת לשר צבאכם. מה לנו לעשות בו?

יהודה.

הביאהו הנה. (הצופה יוצא ומביא את עמרם).

עמרם נכנס.

יהודה המכבי, אביך וישראל הם בסכנה. חיל סוריה הולך לקראת אביך. כחות רבי הערך יפרידו בינך ואחיך ובין המחנה הראשי, ואפולון בטוח בנצחונו. שמתי את נפשי בכפי ואבא להגיד לך זאת. שַלחֵני כרגע לירושלם אולי אוכל להועיל למפעל חובבי החרות.

יהודה.

הם לא יוכלו למנעני מהתאחד עם חיל אבי. אם יָגלו הרים על דרכנו דלג נדלג עליהם, בין הסלעים נסלל לנו מסלה. – מי אתה? עליך להוכיח לי כי אינך בוגד הבא לרגל.

יונתן.

הוא המשגע אשר טרח הרבה בשבילי בירושלם.

יהודה.

איך בא הדברים האלה לאזניך?

עמרם.

אפולון בעצמו הודיע את מנלי את כל זאת.

יהודה.

מה הוא מספר אנשי הצבא הולכים לקראתנו?

עמרם.

כאלף וחמש מאות וחמשה פילים.

יהודה.

פתאים הם. אחפץ להוכיח זאת בטרם עלות השחר (תוקע בחצוצרה שרי חיל אחדים נכנסים) לצופה: תן למשגע ללכת לדרכו (הצופה ועמרם יוצאים)., אל שרי החיל: היו מוכנים ללכת לדרכנו, למשמרותיכם גבורי חיל ד׳! (שרי החיל עוזבים את החדר, קול תרועה ישמע בחוץ). ליונתן: אדמה כי רכי לבב הם אם חשב יחשבו אותנו לשפלים כל כך עד כי באלף וחמש מאות איש יחפצו למנעני מהתאחד עם אבי. מספר אנשינו הוא תשע מאות, תשע מאות חובבים קנאים! אחי, עתה באה עתך להכות את מכתך הראשונה ולקַלֵע כִליון אל האויב. הטביע את פצעי לבבך בדמי אויבי ישראל, נְקֹם תֹם ארוסתך מהאנשים אשר הניפו עבותות ההשחתה על ערפנו, היה לבז מתתיהו! (יונתן איננו יכול לדבר מהתרגשות. שולף את חרבו)

שרי החיל (נכנסים).

המערכות מוכנות ללכת. (כלם יוצאים).

יהודה (אל אנשי הצבא).

אחים, אנחנו הולכים להלחם את אויב גבה רוח. רפה הוא, כי יעבד את רשע עריץ, שכירים לא יוכלו לערוך לבני חורים, חזקו ואמצו, בקשו את האלהים, בטחו במפעלכם של צדק והלחמו כאשר יאה לחובב עמו ולעברי. החרות היא מחיר הנצחון. (פורש דגל אדום. אנשי הצבא מריעים תרועה גדולה). בכל מקום אשר תראו את הדגל הזה נחוצה עזרתכם ועליכם למהר לרוץ לשם גם אם הרים וסלעים יהיו על דרככם זכרו את הבוז ואת העבדות אשר ישראל נאנח עליהם, זכרו את קדשיכם המחֻללים, עוד ממלכתם הנטמאה את אחיותכן אשר חֻלל כבודן ואת אחיכם המנואצים, ובעת המלחמה היו גבורים לאלהים ולישראל!

אנשי הצבא.

גבורים לאלהים ולישראל (כלם הולכים בחרבות שלופות אחרי יהודה ויונתן).


מחזה חמישי.

לשכה במקדש ונוס בירושלם, אספזיה, אפגניה, ואחר כהנות, אנשי חיל ויונתן.

אספזיה (תגש אל אפגניה).

אל בשורה רעה אני באה הפעם: המלך ואפולון חרצו עליך משפט מות בעון יונתן בן מתתיהו, והעלית לקרבן להאלהים אשר הוא חרף את מקדשו, והוא… הוא…

אפגניה (במהירות).

מה יעשה?.

אספזיה.

הוא ישא אשה אחרת והנחם יתנחם, ובטרם יפתח הֵלִיוֹס את השערים יֻזה דם אפגניה הנקיה על מזבח הָאֵלָה הגדולה, והוא…

אפגניה.

הוא אהב יאהבני לנצח, מות אמות במקום הזה בעבור כי הוא יחיה ויאהבני.

אספזיה.

תמה אתמה על נפש אשה עדינה, אשר למרות הכרה את שגיאותיה הרבות, עוד לפת תלפות את הד לבה הנדיב ותעצום את עיניה מפני פרי נסיונותיה הקשים. אפגניה העדינה, הנך הולכת למות למען תפטרהו מהתחיבות לא נעימה. עוד יש זמן, עלמה יקרה, עוד יש זמן להציל חַיַיִך, עוד יש לאל ידי למַלט את נפשך מנשיקות המות הקרות, כי אם אֹמר כי יונתן ישוב בודאי לקבל את ענשו, הצלתי את נפש אפגניה. קראי לו וישוב ונשא הוא בעצמו את עונו ואת, אפגניה היפה, חיי בעד אביך המתאבל ובעד אלקים המתיאש. היי בטוחה כי כאשר תקראי לו יצוה עליו כבודו לבוא בלי אחור, את תנצלי, והשבע אשבע לך באלהים הנצחיים כי גם את חייו אציל.

אפגניה.

השבעי בתמתך, בהתקדרות השמש, בידידות ים סוער, בפוֹריוּת המדבר, או באמון רוחך, ויכלתי להאמין לך יותר מעתה, דוקה עתה, בקראך אל האלהים אשר אינם במציאות. הניחני לבדי הלילה הזה, לילי האחרון על הארץ, תנו לי להגות ברגעי האחרונים האלה באבי האמלל, באהבת יונתן אשר לא תמות לנצח, תני לי למות בתוך זכרונות הבטחות אהבתו הלוהטת, יחיה הוא בעד עמו ומפעלו, ואני אמות בעבור כי הוא יחיה. נסי לשרש את ארזי הלבנון, נסי להעתיק את הרי הבשן ממקומם, התאמצי להטיל את המדבר אל תוך הים ויכלת לקות יתר להצליח מהטות את לבי להאמין אף רגע אחד כי יונתן לא יאהבני, או מהסיתנו להמשיכהו את רשתכם. המלך, אפולון ואספזיה יכולים להרגני ולא לשדד את אהבתי. יהיו נא יונתן ואהבתו דברי האחרונים על הארץ.

אספזיה (בצחוק).

בת מנלי שכחש באלהיו וימעול בעמו מקוה ומאמינה! השגעון בעצמו לא יוכל להצטיר בדיוק יותר רב. לאב הנבון אין אלהים ואין תורה, והבת מקוה ומאמינה! הוי, ילדה מסכנה, עד אן עוד תעשי שקר בנפשך על ידי תמונות ההבל של דמיונך הכוזב?.

אפגניה.

סורי, מעלי, אשת פתן, ואל תשדדי את תקותי ברגעי האחרונים האלה! אלי, תנה לי עֹז לשאת את לעג הרשע של אשת השטן הזאת!.

אספזיה (מדברת רכות).

אל נא תתרגשי, אפגניה היקרה, שמעי לעצתי, ואני חפצה להצילך, אני חפצה לחלצך מהתקות הכוזבות המוליכות אותך אל שערי מות, החיים ודאים ונעימים, המות ודאית ומרה. התקוה היא אוֹקין בלי גבול אשר כל נוסע עוד לא שב ממנו לספר אל ארץ החלומות ההיא. חיי, אפגניה, חיי והתענגי על תענגי החיים הודאים.

אפגניה.

החיים, כאהבה, נצחיים הם, והמות היא שנוי החיים. החיים הנצחיים ההם אשר את תסוגי אחור מפניהם בחרדה חֻפי הוא אשר אשיג בלילה הזה. שם לפני כסא המשפט, נשוב להפגש, שם שפוט ישפוט בינינו המנהיג המרומם של עניני בני האדם, שם תלמדי לדעת את נצחון האהבה והצדק, ראה תראי אותו והתעצב תתעצבי על עזבך אותו. ועתה תני לי להכון לקראת השנוי הגדול.

אספזיה.

פה אני שולטת, ואניחך לבדך בעת אשר ייטב בעיני. ראשונה אחפוץ בכל זאת לעשות כל אשר ביכלתי בעבור הצילך למען אביך ואלקים.

אפגניה.

לשוא שטן נורא, לעולם, לעולם לא אמשיך את יונתן אל רשתותיכם! הוסיפי לדבר עד אור הבקר, לעגי לד׳ ולממלכתו, בת תמותה אשר כרגע ואיננה, עַנִי אשה קרובה למות בעקיצותיך של עקרב, בכי, צחקי, צַוִי, דברי לי חלקות, בקשיני או אַיְמיני, אני לא אוסיף להשיב לך, לא אוסיף לשמוע לך, השעה האחרונה הזאת לאלהי היא, לאבי וליונתן, (קול הכהנות השרות שירי שחר ישמע, כהנות לבושות בגדי עבודתן תבאנה למקום המחזה להלביש את אפגניה ולהוליכה אל המזבח, אפגניה לא תשית לבה אליהן. מהמקדש אשר מתחת לקרקע הבית ישמעו שירי הכהנים בעת עבודת השחר. הכהנות נותנות עטרת אדומה על ראש אפגניה ומסדרות את התהלוכה, אספזיה פותחת את הדלת וקוראת את שומריה כי יעזרו לנערות הקדושות להוליך את אפגניה, אין עונה, גם קול הכהנים לא נשמע עוד).

אספזיה.

קשר, קשר, שומרַי עזבוני! (יונתן ואנשי חיל לבושים בגדי סוריים ירזמו בעד הדלת אשר בקרקע החדר, יאסרו את הכהנות ואת אספזיה, ישליכו מעיל שחור על אפגניה ויוציאוה).

יונתן (אל אספזיה).

דעי לך, מִרְשַעַת, אשת שטן, כהניך נופלים מתים במקדש, תומכַיך הֻכו על שדי המערכה, אפולון מת, מחנהו תם, וקצך קרוב. יכלתי לבתרך לבתרים ולהשליך את בשרך אל הכלבים, אבל אינני ממית אשה. יד המשפט תכריתך, אולם אני אשמור עליך לבל יאנה לך כל רע (אנשי חול ישמטוה).


 

מערכה רביעית.

מחזה ראשון.

במצפה; יהודה וסביב לו כל אחיו חוץ מיונתן, רבקה עומדת לבושה בגדי איש צבא סורי ומזוינת.

יהודה.

הלא תדעי, אחותי, כי חקותינו הקדשים אוסרים על אשה ללבש שמלת גבר, ומדוע זה עברת ממצות אלהים, ותעזבי את בית אמך ותלכי להתערב עם הלוחמים?.

רבקה.

בהתנפל יונתן עם מתי המעט אשר אתו על האויב אשר בעין גדי שלח אל אנשי צקלג לאמר: כראותכם עשן עולה מעין גדי תשלחו לי כמאתים איש לעזרה. העשן עלה, אנשי החיל מהרו לעזרת ראשם, ואני, אוי, לא יכלתי להשאר בצקלג; אם יונתן קורא לעזרה, בודאי הסכנה גדולה עד מאד, ואמצא את כלי המלחמה ואת בגדי השרד אשר לנושא הכלים של אחד מפקידי צבא סוריה ואלך אחרי המחנה. בבואי לעין גדי התבוללתי בלוחמים ואלחם להבקיע אל אחי.

יהודה.

לא הגדת את הכל, אחותי, כי נלחמת את אחד מאחינו על אדות אחד הסוריים ותהיי בסכנה.

רבקה.

לא סורי הוא, כי הוא האיש אשר נשבע לאביו לבלתי הלחם את אוהבי המלך, ואשר בא אליך כציר שלוח ממחנה האויב. הוא לא נלחם ובכל זאת נסו אחדים מאחינו להמיתו. אני לא יכלתי לראות את העול ואתיצב בינו ובין לוחמיו ואציל את נפשו. אחרי רגעים אחדים נקרעתי מעל גוף מחנה הלוחמים, ויפגעו בי שלשה סוריים. וַיָחָש עמרם – זה שמו – לעזרתי בחרב נוצצת. למען אלהים – צעק עמרם – אל תמיתוה, אשה היא, ויעופף את חרבו כמתיאש. אנשי החיל המבוהלים הרפו ממני ויתנפלו עליו ויפצעֻהו. אני ראיתי את שטף הדם אשר פרץ מזרועו, ואהרוג את אחד הנלחמים אתו, ואת השנים האחרים הרג הוא ויעלם בתוך ההמון. (מפסיקה מבלתי יכלת לדבר).

יהודה.

ומה עשית אז?.

רבקה.

כהשיגי את אחי נלחמתי על ידו, והוא לא מצא זמן להכירני, וילך הלוך והאיץ בחילו לרדוף אחרי האויב, ובכל מקום אשר התנגשו הניס אותו מבלי תת לו זמן לשוב להתיצב במערכה. ככה גרש גרש אותו עד מקום אחד קרוב לבית לחם. והנה פתאום שמענו קול תקיעת החצוצרות במחננו הראשי. – אחינו יהודה הוא – צעק יונתן – אל המלחמה אחים!.

יהודה.

ברכת אלהים על יונתן אמיץ הלב! הוא הלך ישר לבית לחם עם חילו המעט. זה בלבל את האויב, כי לא יכל לדעת את מקום מחננו הראשי, ובעת אשר נלחם את יונתן התנפלנו אנחנו אל אגפו בכח רב עד כי במשך עשרה רגעים השלח למרכזו. אולם אנה הלך יונתן אחרי כן לא ידעתי.

רבקה.

קרוב לבית לחם ראינו את האויב הנס בחפזון ובלי סדר ואנשי חילנו רודפים אחריהם, שמענו את קול תרועת הנצחון ויגד לנו כי הרגת את אפולון וכי אנחנו המנצחים. אז ראיתי והנה יונתן וכחמשים איש מחילו לבושים בגדי הסוריים הנהרגים וכלי זיינם, עוברים לפני המחנה, ואשמע אומרים כי הולכים הם לירושלם.

כל הנאספים יחד.

לירושלם!.

רבקה.

חפצתי ללכת אחריו, אבל ברגע ההוא הכירני אחד מאנשי חילנו ויעצרני ויביאני פה (תקיעת שופרות תודיע בוא גדוד, יונתן לבוש בגדי סורי נכנס החדרה).

יונתן.

השלום, אמי, אחי! אני בא מירושלם, כי הלכתי להציל נפש נקיה ממות. בהיותי בעין גדי הגיד לי איש אחד – ושמו עמרם – הבא מירושלם כי אפגניה כלואה במקדש ונוס על פי אפולון, והשופטים דנוה למיתה על הצילה אותי, אותי המרגל והמחרף את האלילה – לפי דברם – ואמהר ללכת ירושלם בלוית חמשים בחור מחילי. אחינו השומרים את השמן הקודש הביאוני במחלות נסתרות העירה, ושם עלה בידי לשחד אחד מעבדי בית ונוס, ויראני מבוא נסתר למקדש אשר מתחת לארץ, ואבוא פתאום על הכהנים ואהרגם, את הכהנות אסרתי ואוציא את אפגניה לחפשי.

יהודה.

גבור אמיץ, הבטח הנה בפני אמך להיות יתר זהיר במעשיך מהיום והלאה ולבלתי הביא את נפשך בסכנה בלי כל חשבון.

יונתן.

לא אקבל עלי מאומה. החובה קראתני ללכת ירושלם ואלך שמה.

מרים.

ואיה אפגניה?

יונתן.

בבית רבי יוסי בן יועזר. אלהים הוא רב חסד וסלח, יסלח לה את עונה, כי היא שבה אליו בתשובה שלמה.

מרים (מראה אל רבקה).

שאל לשלום רבקה אחותך.

יונתן (מסתכל בה).

אתה, הנער הגבור אשר נלחם על ידי בעין גדי ובחברון! כן, השמים, אחותי היא! (מחבקה בהתרגשות). בשו, עובדי אלילים, בכל נזָריכם אינכם יכולים להתפאר במרגליות כזאת. אחי, אחי, היא נלחמה באומץ לב ככפיר אריות. אחותי! שמתִיני לגאה יתר משהייתי בכל ימי חיי.

רבקה (לעצמה).

הה, עמרם, לא יכלתי לחבש את פצעיך! איננו רך לבב! אקוה כי עוד ילוה אל מערכות אוהבי החרות.


מחזה שני.

מקום המחזה הראשון, כל בית מתתיהו נאסף בחדר אחד להתיעץ על עניני המלחמה, הדלת נעולה; צופה ואחר עמרם.

שמעון.

אחי, הסער החדש המתחולל עתה על ארצנו האמללה הוא מסֻכן מאד. נִקַנוֹר וגֵאוֹרג הולכים וקרבים אלינו בראש צבא נורא, ואחריהם עוד צבא אחד תחת הנהגת פתוֹלוֹמֵי. צבאות מסֻדרים ומזֻינים היטב הם; בחורי חיל סוריה הם, מלֻמדי מלחמה ורגילים בנצחון.

יונתן.

מספרם ארבעים אלף רגלי, שבעת אלפים רכב ועמהם ארבעים אלף גמלים, ככה הודיעוני מרגלי הנאמנים. סוחרים למאות, פלשתים וצורים, הולכים אתם והון עצום בידיהם לקנות את אחינו אשר יפלו בשבי. נקנור נשבע למכור תשעים ממנו בטַלַנְתְ אחד, ולא פחות ממאה ושמונים אלף למען הבא אל אוצר המלך אלפים טלנט הנצרכים לשלום חובות המלך לרומאים. בדעתו, כנראה, להכחידנו מהארץ, להושיב זרים עליה ולחלקה ביניהם. ולמען השג את המטרה הזאת יבואו שני צבאות דרך פנקיה ופלשת, וצבא אחד יתקבץ בעבר הירדן תחת ראשות תימוֹטֵי ובכחיד.

יהודה.

יבואו הם וכל אשר אתם, בעזרת האל השמד נשמידם. אלהים אמר כי עבדיו אנחנו, ואיש לא ימכור את בני ישראל לעבדים, ארצנו היא ולא תֵחלק לנכרים.

אליעזר.

מה הוא מספר האנשים אשר נוכל להעמיד במערכה?.

יוחנן.

ששת אלפים איש, או כמספר האנשים הנמצאים עתה במצפה, ליתר לא איחל. הידיעה על אדות קרוב צבא גדול הביאה מורך בלב רבים והנם מתיאשים ממפעלנו; רבים עזבו את הארץ, ואנשים לאלפים מצאו למו מקלט במערות ובמחלות ההרים. מוכרחים אנחנו להציג גדודים בכל ההרים אשר בידנו להגן על הנשים, הטף והזקנים, ולכן לא נוכל להוליך אל המלחמה יתר מששת אלפים איש.

יהודה.

יתר מדי הם, אם נחיש את פעולותינו בטרם יתאחדו כל צבאות אנטיוך.

שמעון.

המאורעות האחרונים ירשו לנו לקות לכֹל, מאומץ לב חובבי החרות הנלהבים. אני מסכים לדברי אחי יהודה כי יש לאל ידי ששת אלפים ממנו להכות ולהניס ארבעים אלף סוריים אם נמהר את מעשינו בטרם יאחדו שלשת הצבאות את כחותיהם. אחינו אנשי לב הם, כלי מלחמה הרבה יש לנו. נתן לחילנו לאיש מגן, כובע נחשת, חנית ביד שמאל וחרב ביד ימין; יש די מורים וקלעים בארץ אשר ילוו עלינו מדי עברנו. נְלַמד את חילנו במשך שבועות או ימים מספר למלחמה צרה, ואז, בעזרת אלהים, נלך לדרכנו.

יונתן.

בלמוד אין צורך, שדה המלחמה הוא בית הספר היותר טוב, כלי המלחמה אשר בחר אחינו שמעון ישרו בעיני במאד מאד. אולם לדחות את זמן המלחמה מסֻכן הוא, או, לכל הפחות, ללא יועיל.

יהודה (תופש את יד יונתן).

היטבת לדבר, איש חיל! פעולה זריזה ומלאה אבירות לב תיטב בעיני אלהים יתר מתכסיס מחֻכם. אלהים הוא עם הנלהב כי הוא מאמין ביוצרו יתר מבחכמתו.

אליעזר.

זהירות והתלהבות, חכמה ואומץ לב הם שותפים מצֻינים במלחמה. אני אגיד לכם, אחי, כי מעמדנו איננו רע כל כך, אחינו במצרים, יון והאיים אמץ יאמצו את המפעל המפואר של חובבי החרות, והנם שולחים לנו כסף, כלי זין ובהמות ומבטיחים לשלח עוד. אחינו בארצות המזרח בכל מקומותיהם נכונים הם למלחמה, ויחד עם הגוים שבניהם התנגד יתנגדו לשלטון אנטיוך. בארמניה הצליחו לעורר את מלכם ארתקסרקס למרד בגלוי, בפרס פִתו את העם לבלתי שלם את המסים למלך. לפי הנראה עוד יהיה אנטיוך עסוק שנים רבות בארצות המזרח, ויוכל למצא גם את קברו שמה. אם, בעזרת אלהים, יעלה בידינו לנצח את שלשת הצבאות, אז חרות ישראל בטוחה, חֻקותינו, זכיותינו, מקדשנו ישובו להיות לנו כבימי דוד. הצבא אשר בעבר הירדן מזרחה לא ילחם לפי שעה אתנו, כי העמד שם רק לעת הצורך לבוא לעזרת אנטיוך במזרח, או לחזק את חיל פתולומי כאשר יצטרך לזאת. לעת עתה אין לנו לירא מפני הצבא ההוא. הצבא השלישי בצֵלָה־סוריה12 יעצר בודאי על ידי נעם מנאמו רבי יוסי בן יועזר כי לא יבצר ממנו להתעות את פתולומי. ולכן, בסמכנו על ד׳, בבטחנו בצדקת מפעלנו ובערך חילנו, אל נא נפיל את עצמנו במלחמת סכנה כזאת מבלי עשות בראשונה כל אשר בידנו לעשות למען כי נוכל לקות בצדק לנצחון ודאי. במלחמה הזאת תלוי יתר מדי לבלתי היות זהיר ומתון (מפסיק מעט ואחר יוסיף לדבר). אחינו מחלקים בדעותיהם, אבינו מת, אין לנו לא אורים ותמים ולא נביא להכריע בינינו, אבל מלאך אחד, מלאך אלהים, עוד נשאר לנו, היא אמנו, תחַוֶה היא את דֵעה, וכאשר תחליט כן יקום, והיתה היא לנו לבת קול.

כלם יחד.

מסכימים!

מרים.

אינני בקיאה בעניני מלחמה, ובכל זאת רוחי נכונה למדי להבין את המעמד המסבך של הענינים בעתות האלה. אלהים לא גלה לי את רצונו, ולבי יסכים לכל אחד מִבָנַי, יען כי כל אחד מהם חפץ יחפוץ לעשות את רצון האלהים. אני אינני יכולה להכריע ביניכם. אמת הוא, בני, כי אין לנו לא אורים ותמים, ולא נביא להודיענו את רצון אל עליון, אולם בת קול נשארה לנו להנהיגנו בעתות צרה, והיא קול העם; קול העם הוא קול שדי, שאלו את פי העם. (האחים שולפים את חרבותיהם ומניחים אותן לרגלי אמם לאות הסכמה). קומו בני ועשו כאשר יעצתי לכם (קמים; הדלת נפתחת, צופה נכנס).

הצופה.

איש צעיר שמרוני מפציר להראות פני שר הצבא, כי דבר נכבד לו אליו.

יהודה.

יכנס. (הצופה יוצא, עמרם נכנס, מסיר מסוה מעל פניו, קול צעקה יפרץ מפי רבקה) מי אתה שמרוני, ומה תשמיעני? (עיני עמרם נטויות אל רבקה, הוא עומד על עמדו ואיננו יכול לדבר, יונתן תופש בידי רבקה להוליכה אל חדר אחר).

עמרם (אל יונתן).

השאר הנה, למען אלהים, השאר!.

יהודה.

דבר שמרוני, או לך לך.

יונתן (אל עמרם).

אשמע את דבריך אחרי כלותך לדבר אל שר הצבא (הוא ורבקה יוצאים).

עמרם (משתחוה לעמת יהודה).

סליחה, אדוני. ועתה, הקשיבה נא לדברי. נקנור וגאורג חונים על גבול אדום, ותחנותם הראשית היא באמאו. מספרם ארבעים אלף רגלי ושבעת אלפים רכב. הנה תבנית נאמנה של כל המקומות אשר הסוריים חונים בהם (מושיט מגלה ליהודה המתבונן אליה בחפזון). פקודה גלויה יצאה מלפני נקנור, כי כל איש מלחמה בישראל מות יומת, שאר העם ימכר לעבדים, תשעים בטלנת אחד, והארץ תחלק לנכרים. סוחרים רבים באו אתם וכסף רב בידם לקנות את השבוים.

יהודה.

אודה לך על המגלה הזאת. ומה תוכל להודיעני עוד?.

עמרם.

ענין נכבד במאד מאד. איש עשיר אני משמרון, אבי היה אוהב המלך ורע נקנור, ועל כן יאמין נקנור גם בי. אני הגדתי לו את מקום חנותך. על יד נחל קישון – אמרתי לו – אתה חונה למען כי יאספו אליך כל אנשי החיל מבלי כי יכבד להם הדבר, כי אין סוריים במקומות ההם. לידיעותי שמו לב. מחר ישֻלח גאורג עם חמשת אלפים רגלי ואלף רכב לבקשך בין ההרים ולגרשך אל השפלה. וכבר נשכרו מורי דרך היודעים את המעברים היתר טובים.

יהודה.

ובמה תוכל להוכיח לי כי, כבגדך, בנקנור לא באת לבגוד גם בי?

עמרם.

בלתי בדברתי, דברת גבר.

יהודה.

אם גבר הנך ואוהב ישראל חגור חרב אלהים על מתניך ולחום על חרות עמך.

עמרם.

לא אוכל עשות זאת. שבועה קדושה אשר נשבעתי לאבי על המטה אשר מת עליה אוסרות את יָדַי למרות חפץ לבבי.

יהודה.

כן, כן, זכרתי. כבר היית פה לפני זה, ידיעותיך היו נכונות אז, ובעתן באו להכריע את הנצחון לצדנו, אני נוטה להאמין לך.

עמרם.

ועל כן אני אומר לך, מכבי האציל, כי עתה העת להכריע את נקנור, עתה או לעולם לא תנצחהו, צבאו עתה היתר מעט משיוכל להיות בימים הבאים.

יהודה.

אם ידיעותיך נכונות הן הרבה ארבה בשכרך.

עמרם.

אינני דורש כל שכר.

יהודה.

ומה הוא אשר אתה מבקש?.

עמרם.

לפעול לטובת ישראל ולקנות את אמונתך בי.

יהודה.

השאר במצפה עד אשר אשוב והיה אם ידיעותיך תתאמתנה ובאת על שכרך.

עמרם.

אינני דורש כל שכר ואינני חפץ כל מחיר, וגם לא אוכל להשאר פה יותר מיום אחד.

יהודה.

הירא אתה להשאר עד אשר אוכל לחקור אם כנים הם דבריך?.

עמרם.

אינני ירא מאומה, אולם הבטח הבטחתי את מנלי לשוב וחפץ אני לעמוד בדבורי. אמלל הוא, ועלי להביא לו ידיעות על אודות בתו.

יהודה.

אם כן איפא עלי לעצרך בחזקה. צריך לי לדעת אם ידיעותיך נכונות הן.

עמרם.

לא תוכל עשות זאת. אינני שבויך, אינני דורש ממך מאומה, ואין לך כל צדקה לעצרני, וגם לא תוכל להוציא מזה כל תועלת.

יהודה.

צדקת ממני, אין לי כל רשות לגזול ממך את חפשתך, ולכן לך לדרכך. אם דבריך כנים הם זכור אזכרך, ואם אין לא תמלט מנקם.

עמרם.

הרשני רק לדבר דברים אחדים לאחיך יונתן ואחר אעזוב את העיר. (יהודה רומז בידו; עמרם יובא לחדר יונתן).


מחזה שלישי.

רבקה, יושבת ובוכה; יונתן, עמרם נכנס.

עמרם.

בוכה את אהובתי היקרה! (נגש אליה וחפץ לתפוש את ידה).

רבקה (אוספת את ידה).

אני בוכה בראותי את עמרם עוד הפעם כקצין מקֻשט ולא לבוש בגדי גבר כאשר ילבשו אחי, כאשר ילבוש כל נאמן לעמו בעת הרעה הזאת, אני בוכה בראותי אותך עוד הפעם בתור צופה קר רוח ולא בתור גבור. לך מפה למען כי לא אוסיף לבכות.

עמרם.

אל נא תוכיחני על זה, אהובתי, אל לאיש לעבור על שבועה קדושה. ואף כי לא אוכל להלחם, עשיתי הרבה לטובת המפעל הגדול בידיעות אשר המצאתי…

רבקה (מפסיקה את דבריו)

ידיעות! אם כן איפא מרגל אתה! סור ממני. אני ממאסת, מתעבת מרגל. כלי משחית נבזה הוא של אוהבי החרות או של מתקוממיהם המוכרחים למאס בעצמם את כלי עבודתם. לך הלאה, ושוב הנה בתור גבור או אל תוסיף להפריע את מנוחת לבבי.

עמרם.

דבריך צודקים הם, ובכל זאת עלי לקים את שבועתי, (פונה אל יונתן). מנלי שלח אותי לשאלך אם אפגניה חיה היא ואיֶהָ.

יונתן.

בבית רבי יוסי בן יועזר היא, במקום אשר לא אספזיה ולא מנלי יוכלו להשיגה.

עמרם.

אספזיה יודעת זאת, והשבע נשבעה להשיבה לירושלם, איעצך להביא את אפגניה אל מקום אחר.

יונתן.

מי הגיד לך כי אספזיה יודעת זאת?

עמרם.

אחד מידידי הראה לי מכתב אשר שלח אַלקים בידו לאספזיה.

יונתן.

האלְקים חי?

עמרם.

הוא נס משדה המערכה ויבא לִצְרֵדָה וינס להמית את אפגניה וכאשר מנעוהו מעשות זאת מסר אותה בידי המון מתהולל כבת מנלי וכהנת הגדולה לונוס ובכבדות הצילה רבי יוסי בן יועזר מִמָוֶת.

יונתן.

אַלְקים ספר לי את יחס האהבה אשר בינו ובין אפגניה, ופעלותיו האחרונות יְקימו את דבריו (לעמרם) רבי יוסי יוסיף להיות לה למחסה.

עמרם.

הקול האהבה הוא?

יונתן.

לא.

עמרם.

ומדוע הצלת אותה?

יונתן.

לשלם את חובתי.

עמרם. (בהתרגשות).

עתה אבינכם, חשמונאים. כל עוד אשר רבקה היתה הבת העניה ויונתן הבן העני של מתתיהו ההררי הפשוט אשר לא הלך בגדולות, היו עמרם ואפגניה די ראויים לאהבתם. הגאון הנֻפח בידי ההצלחה וחנֻפת ההמון המכה בסנורים הִסָה את קול הרגש, גבהות רוח כבתה את שלהבת האהבה. הה, גאות הבל החריבה את גן עֶדְנִי! עתה ידעתי ולא אוסיף להתעצב. היו שלום (חפץ ללכת).

יונתן.

שמרוני, קצפך וצערך יוֹכיחו את תום דרכיך. אולם טעות היא בידך. רבקה מוכרחת לשים מעצור לנטית אהבתה כל עוד לא הראית כי אוהב מחלט אתה למפעלנו. ואני (מגמגם…) שר גדוד של חובבי החרות איננו יכול לאהוב בת בוגד ומומר כמנלי. ועתה לך לשלום ושוב תשוב בתור גבור או אל תוסיף לשוב עוד. (עמרם יוצא).


 

מערכה חמישית.

מחזה ראשון.

בבית מנלי בירושלם; מנלי, שני משרתים, ואחר סיסיפ.

מנלי (שוכב על מטתו, חולה).

אויה לי! אפגניה בתי בודאי הומתה! מי יוכל להגידני אַיֶה, כל אשר מסביב לי מעל בי, עבדי נלוו על אויבי לצחק בי את המשחק המכאיב, להמית את בתי היקרה.

משרת.

איש לא נודע לי מפציר לדבר את אדוני.

מנלי

יכנס (המשרת יוצא, סיסיפ נכנס, מנלי ממהר לשבת על המטה) סיסיפ, ידעתי אותך ואת אביך בימים טובים מאלה (נופל על מטתו). אבל העתים נשתנו, ואני איש נתעב ואמלל, שכול ועזוב.

סיסיפ.

אבי אהב אותך במאד מאד. אדוני, איש אלהים, וגם אני מכבדך.

מנלי.

אביך היה איש ישר, ואתה מדבר שקר. איך תעיז לכבד מומר, מפיר ברית, איש מרמה ובגד, אשר מעל בעמו, באלהיו ובמקדשו בעד כסף ושלטון. הס, הס! אל תוסף לכזב למען כי לא אתעב את בן אוהבי.

סיסיפ.

אתה שופט את נפשך משפט קשה יתר מדי, אדוני, איש אלהים.

מנלי. (נושא ידו למרום).

שם השופט! לא אוכל לרמות שם איש. (שועל) השמעת על אדות בתי אפגניה?

סיסיפ

לא, לא שמעתי מאומה (מנלי בוכה). אם היא מתה תמצאנה בשמים.

מנלי (בהתרגשות).

בשמים! איפא יש שמים לבוגדים, מומרים ואנשי כזב? איה השמים לאיש הנושא את הגיהנם בלבו? (מפסיק מעט ואחר ישוב לדבר בקול בכי). כמלאך אלהים היתה ליפי, לתם לב, לבֹר דעת; כמלאך אלהים אהבה אותי ואת יונתן, אבל אני העליתיה לקרבן שלטון ועשר אהבתי יתר מעמי, מאלהי, ומבתי. אם בשמים היא לא אוסיף לראות את פניה. אולם תפעלינה עליה דמעותי אלה לבלתי אֹר את אביה האמלל, סיסיפ הגד נא לי את דבר בואך אלי.

סיסיפ.

באתי להודיעך את רצון המלך, ואתך הסליחה, אלקים ישב בעוד מעט על כסא הכהנה הגדולה תחתך. המלך פקד עלי להביא את כתבי הפקודה לירושלם. אני מסרתי אותם ליד הנציב אשר יבא הנה למלא את חובתו.

מנלי (נזקף).

ארור מנלי אשר הקריב את בתו, עמו ואלהיו לקרבן למפעל רשע כזה ולתהפוכות מלך זד כזה!.

משרת (נכנס).

הנציב ורבי העיר.


מחזה שני.

הקודמים, מלאך ואחר הנציב, ומחנהו, אספזיה, צופה, סוריים חובבי החרות.

מלאך (נכנס).

הנציב ורבי העיר.

מנלי.

ברוך בואם! (הנציב ומחנהו נכנסים, מנלי משתחוה על מטתו).

הנציב (לוקח מגלת ספר מידי אחד מאנשיו, פותח אותה ומראה למנלי את חותם המלך, קורא).

״אנחנו בחסדי עליון מלך סוריה. מסופותמיה וכ׳ מצוים להושיב את אלקים על כסא מנלי הכהן הגדול״.

מנלי (נושא את כפיו למרום).

אתה ד׳ הצדיק ואני הרשע! (אל הנציב). חיב אני ענש עשר פעמים גדול מזה, ואני מקבל אותו בהכנעה גמורה ובלב שבור כמשפט צדק של האלהים אשר בזיתי ואשר מעלתי בו. (קול שאון נשמע מבחוץ).

קול מאחורי הדלת.

אני צריכה לראות את פניו תיכף, כל כח ארצי לא ימנעני מעשות זאת! (הדלת נפתחת בכח, אפגניה תתפרץ אל החדר מבלי הבט לסביבה). הוא חי, אלי, הוא חי, אבי חי! (נופלת על מטת מנלי).

מנלי (מחבקה, בוכה).

אפגניה, בתי האהובה! (נופל).

אפגניה.

הוא מתעלף אנא, הושיעו, הושיעו, הוא מתעלף! חיה, אבי אהובי!

מנלי.

חי אני, בתי, שבתי לתחיה מאז חיותך את.

אספזיה (אל הנציב).

זאת היא אפגניה אשר חרפה את האֵלָה הגדולה. אדוני הנציב, היא צריכה לשוב אל מקדש ונוס, אל המקום אשר עשתה בו את התועבה, למען כי תקבל שם גם את ענשה.

הנציב.

אם אפגניה היא, אני מצוה להוליכה מיד אל מקדש ונוס ולעשות לה את משפטה להתרצות לאלה הגדולה (סוריים אחדים חפצים להחזיק באפגניה).

אפגניה.

גשו הלאה, אנשי דמים! כל כח עלי אדמות לא יצלח לנתקני מעל אבי הזקן האמלל. הביטו הנה, הביטו, אנשי דמים, רפה הוא וחסר אונים כילד, ואני בתו! הביטו, פניו חורים כפני מת, ועוד מעט ואיננו. הלאה, אנשי דמים, פה מקומי!

אספזיה.

פושעת היא, חייה הם לאלה הגדולה. בשם חקות סוריה, לכבוד מלכנו המפאר, לכבוד כל אלהינו ואלותנו, קחוה אל המקום אשר שם חרפה את האלהים הנצחיים ושבו מחרון אפם.

מנלי (נזקף).

איש מכם, אומר אני, איש אל יעיז לגעת בה! בתי היא, תקותי האחרונה ונחמתי, איש אל יערב את לבו להפרידנה מעלי!

אספזיה.

חה, חה, חה! הצל הזקן, חסר האונים, המֻדח ממשמרתו מצוה, מתקצף ומדמה כי נפקפק! אפגניה המרשעת הזאת נשפטה למות על מזבח ונוס, ואני קוראת לעזרתך, אדוני הנציב, נשמור לעשות כפי חקי סוריה ולא יחול עלינו קצף האלהים.

מנלי.

״הצל הזקן, חסר האונים, המֻדח ממשמרתו״ כן, כן הוא. שמעני, אדוני הנציב, איש זקן אני וחולה למות, שמע נא לבקשתי. מימי לא בקשתי מאיש, שמעני הפעם עקב כל הטוב אשר עשיתי עם סוריה. חלף כל הגמול אשר אמר מלך סוריה לשלמני, שמעה לבקשתי זאת: תן נא לבתי להשאר אתי הימים המעטים או השעות האחדות אשר עוד נשאר לי לחיות. מרגיש אני כי קרב קִצי, הבטיחני איפא לחוס על הנערה היקרה, התמימה והנאמנה הזאת.

הנציב.

אינני יכול, עלי למלא אחרי החקים.

מנלי.

תן לי את בתי למען כי תמצא חן בעיני אל שדי, תנה לי את בתי חלף כל עשרי וכבודי!

הנציב.

לא אוכל להרשות מאומה, אני בעצמי אחד העבדים היתר נשמעים לחקות סוריה.

אספזיה.

אדוני הנציב, מה מטרת המשחק הנתעב הזה? צוה לכלותו (הנציב רומז לאנשיו, אחדים מהם נגשים לתפשה).

מנלי (לוקח שרביט זהב בידו).

לפנים הייתי הכהן הגדול והמשיח לאלהי האלהים. נפתה ומֻדח על ידי אהבת הכבוד והבצע נלכדתי ברשת הרשע והאון. והנה הקיצותי מהחלום הנורא הזה, סבל סבלתי ואתנחם על מעשי, ואלהים סלח לי את עונותי ופשעי, והנני שב עתה להיות הכהן הגדול לאל עליון, אני שב להיות הכהן הגדול לאלהי האלהים אשר השמד ישמיד את מלככם וצבאותיו וקרא דרור לעמו (מעופף את השרביט סביב לראש בתו). בזה אני חג חוג קסם אשר לא ימוש מסביב לראש בתי, אוי לאיש אשר יעיז לחלל את הקסם הקדש הזה! הרעם בשמים יחַתֵהו על משכבו בלילות, שֵדות הנקמה תרדופנה אחריו בארצות, במדברות ובימים ולא תתנה לו מנוחה! אוי לאיש אשר לא ישיב את לבו לחוג הקדש הזה! יגרם בעצמו את בשרו מעל עצמותיו ובשגעון יכה בראשו על קירות ביתו, בניו יקללוהו, קרוביו יתעבוהו, ואלהיו ישאירהו בחיים למען ענותו בענויי האבדון (מתהלך בחדר, מתבונן אל הנצבים עליו, צוחק בקול נורא). הקץ קרוב, שעת המשפט הולכת וקרבה, וחרון אלהים נפץ ינפץ את אנטיוך והמון צבאותיו, אליליו וכהניו, אנשי תרמיתו ועבדיו, היו נכונים, אנשי מרמה; היו נכונים, מתעתעים, הקץ קרוב, יום הגמול הנורא בוא יבוא, אלהים ישוב לזכור את עמו ושפוט ישפוט את לוחציו העריצים. המות היא גורלכם, במהרה תמצאכם והייתם לחרפה ולדראון לאנשי אמת. המות תמהר לבוא, בחפזון תקרב, איש לא ימלט מחרון אף ד׳ הבא לשפוט (ישוב לעופף את שרביטו סביב לראש בתו). קללת אלהים אשר לא תחדל תרבץ על האיש אשר יחלל את החוג הקדש הזה (נופל בין זרועות בתו). נגמר, הכל נגמר! היי שלום בתי, אלהים ישלח לך את ברכתו, אלהים הוא מגני (גוע, אפגניה נשענת על גוית המת, דומיה עמוקה שוררת בחדר).

אספזיה.

האיש הזה גדף את המלך ואת האלהים, הוא ובניו בני מות הם על פי חקי סוריה. סוריים, עשו את חובתכם, אלהים יצוו אתכם זאת. היהודי הגאה הזה חרף את האלהים בני אל־מות ואת המלך, לא הוא ולא אחד מביתו צריכים לשוב לראות את עלות השמש. הסוריים אתם, הגברים אתם, או רכי לבב? (רבים מהנצבים שולפים את חרבותיהם).

סיסיפ (נגש אלי הסוריים).

מלאך המלך אני ואוהבו, בשם המלך אצוכם לבלתי נגוע בה. האנשים אתם או פראי אדם? (אל הנציב) אדוני הנציב, אבקש ממך להטות אזן קשבת לעצתי, אני שב אל המלך והסברתי לו את כל דברי הענין הזה.

צופה (נכנס).

הנה אנשים הבאים מבית צור, מהמלחמה נסו.

הנציב.

פניך מנבאים רעה; יכנסו (הצופה יוצא, סוריים מכוסים באבק ודם נכנסים ומשתחוים אפים ארצה). דברו סוריים!

אחד הבאים.

לִיזִיָה וחילו הכו במלחמה נוראה, המורדים הם אדונֵי שדֵה המערכה.

אפגניה (לוחשת באזני המת).

הקץ קרוב, שעת המשפט הולכת וקרבה.

הנציב.

קומו, סוריים, הכונו לקראת היתר רע. המנצחים יכינו את צעדיהם הנה, והדברים הנוראים של האיש המוטל שם יוכלו להתקים חיש מהרה. אפגניה, בת מנלי, עליך להשאר אצל גופת אביך, וברגע עזבך אותו מות תמותי. אם דברי אביך יקומו הצלת את נפשך, ואם לא מות תמותי, לשלשת ימים. סוריים, אל משמרותיכם, האויב יוכל לקרוב בכל רגע ולמהר לבוא כאנשים האלה. הזמינו את הזקנים ואת הטף להעמידם על החומה למול האויב כאשר זמם לעשות הנציב אשר היה לפני. הלאה!.

אספזיה.

ואני לא אזוז מפה עד כי יעשה כמצוה על פי החוק. לא אצא מפה בלתי אפגניה אתי. שבויתי היא, היא חיבה את ראשה לאלהים.

הנציב.

אצוך ללכת מפה ולבלתי גשת אל הבית הזה במשך שלשת ימים.

אספזיה.

ואני לא אשמע לקולך. שרי צבא, מושלים עוברים ממצות המלך ומשליכים אחרי גום את רצון האלהים, רך לבב אתה הירא מפני דברי איש מת.

הנציב.

דומי, אשת מדנים! (רומז לאנשיו להוציאה, קול צלצול חרבות עולה מבחוץ) מה קול ההמולה הזה?

קולות מבחוץ.

פה קן כלבים, הנה, חברים, הנה!

אפגניה (לוחשת באזני המת).

המות היא גורלכם (חובבי החרות מתפרצים אל הבית, סובבים את הסוריים בחרבות שלופות).

קולות.

מות לאויבי ישראל!

אחד מחובבי החרות (לנציב).

מי אתה אמלל?

הנציב.

הייתי נציב סוריה, ועתה שבויך.

אפגניה.

הוא עשה חסד עם אבי המת ועמדי.

כלם (מתבוננים על גוית המת).

מנלי מת!

אפגניה.

אבי מת מות יהודי נאמן לעמו ולדתו.

אחד מהחובבים (אל הנציב).

חי ד׳ אם יפול משערת ראשך ארצה!


מחזה שלישי.

בבית רבי יוסי בן יועזר, בירושלם. רבי יוסי, יונתן, ואחר אלקים ושני אנשי חיל. תהלוכה נהדרה עוברת לפני הבית, ואחריה המון אדם רב.

יונתן. (משקיף בעד החלון).

למי עושים יְקָר כזה?

רבי יוסי.

למנלי.

יונתן.

למנלי הנִדח והבוגד!

רבי יוסי.

אשר נחם על עונו וסבול סבל לפני מותו. יונתן בני, אלהים סולח לעונות השבים אליו, וחובתנו היא ללכת בדרכיו, ועל כן החלטנו, אני וחברי, לקבור את מנלי בקבר אבותיו ולעשות לו את כל היקר הנהוג והיאות לכהן גדול.

יונתן (מוחה דמעותיו מעל פניו).

תודה לאל! לא אצטרך לאור זכר איש אשר אהבני כאב את בנו, אשר כבדתי ואהבתי יתר מכל בן תמותה. יואל אלהים ויסלח לו גם הוא כמונו. ומה שלום אפגניה?.

רבי יוסי.

היא נשארה גלמודה ונעזבה בארץ, ומחכה לך כי תבוא לנחמה בעניה.

יונתן.

לא אוכל ולא אעיז לראות את פניה, רפה כח אני יתר מדי, ואהבתי אליה כאש יוקדת בקרבי ואינני מוצא את לבי לדבר אליה. מִסַכנה הצלתיה, אני עשיתי את חובתי, ועתה ינחמוה אחרים.

רבי יוסי.

אתה, אשר סבּוֹת בעניה, אתה צריך לנחמה, אינך יכול לעזבה אחרי הצילך אותה פעמים ממות.

יונתן.

רבי ואבי רב החסד, אינך יודע את מכאובי לבבי, אני אוהב אותה, אני מוקירה כמלאך אלהים אבל יחוסה לאלקים הוא חרב פיפיות. תֻמתה נחשדה…. ואני כהן לאל עליון. קח לך את התפארה הזאת, את השם הטוב הזה אשר קניתי על ידי מאה מקרי מות; קח לך את הכבוד הזה, את העשר, קח את כל אשר לי, ותן לי את אפגניה התמימה, עם אהבתה, עם טֹהר לבה, כאשר תארתיה בדמיוני בימי אשרי, ואסיר תודה אהיה לך כל ימי חיי, כבד אכבדך כמיטיבי היתר נעלה. אבל לשוא, היא אבדה ממני!

רבי יוסי.

אני בטוח כל כך בתמתה כי כל ראיה לא תוכל להוכיח לי את ההפך. אני שלחתי להריץ את אלקים מבית האסורים. פחדן הוא ולא יבצר ממנו להוציא מפיו דבר אמת. בקש אבקש ממך ללכת להראות את פני אפגניה והבאת לה את הנחמה אשר בלתי פניך יכולים להביא לה, כי אין קץ לעניה ולצרתה. אביה מת בין זרועותיה, ראה ראתה את ענוייו הנוראים, ענויי לב שבור, ויודעת היא כי חושד אתה את תמתה עמרם הגיד לה זאת.

יונתן.

והיא מכחדת את עונה?.

רבי יוסי.

לא. אבל בידעה את תמתה ובזכרה את כל אשר סבלה בעבורך בכה תבכה על רפיון רוח יונתן היכול, ולו גם לרגע אחד, להטיל ספק בישרת אהבתה.

יונתן.

אל נא תוסף לדבר על אדותה, רבי; אל תוסיף לענני.

רבי יוסי.

אלף פעמים היית בסכנה ותלך לקראת המות בלי כל פחד, ועתה, ירא יונתן הגבור מבטי אשה, דמעות לב נדכא! אל תירא, לך, נחמה (אלקים נכנס בלוית שני אנשי חיל היוצאים מהחדר על פי רמז רבי יוסי. אלקים נופל ארצה ומשתחוה ברעדה). אלקים רק על ידי האמת לבדה תוכל להציל את נפשך, ועתה תן תודה על יחוסך לאפגניה.

אלקים.

אנא, סלח לי! לא ביושר ולא בצדק התהלכתי עם יונתן ועם אפגניה. יד הקנאה עשתה כל זאת. סליחה!

יונתן (אל רבי יוסי).

בידך הוא, רבי (יוצא).


מחזה רביעי.

בבית מנלי, אפגניה ואחר יונתן.

אפגניה (ראשה נשען על ימינה).

גלמודה אני, כל אוהב לא נשאר לי, הלכו, כלם הלכו! נשארתי בדד, נכזבה בתקותי, נדכאה ונעזבה במרחב התבל הזה. קולות צעקת השמחה העולים מהרחוב מצלצלים באזני כצחוק מכאיב (דופקים על הדלת). מי דופק? (מוסיפים לדפוק). מי חולה עלי? (הדלת נפתחת, יונתן מתפרץ החדרה).

יונתן (כורע על ברכיו).

סלחי לי, מלאך האמת, גבור האהבה המעֻנה, סלחי לי! האהבה היוקדת כאש בקרבי הוליכתני אל תהומות הקנאה. סלחי, אפגניה, סלחי! (אפגניה נופלת בין זרועותיו). הקִילִי מעלי, אנא, הקילי מעלי את האשר בלי שם הזה כי ירא אנכי פן יבקע את לבי. דברי כבת תמותה למען כי לא אתחנן אליך כלאלהים.

אפגניה.

יונתן, ידידי היקר, אינני יכולה לקצוף עליך, אני צריכה לשכח, אני צריכה לאהבך. אולם סבול סבלתי יתר משהאשה יכולה לסבול. העבר נשכח עתה, חלום קשה הוא, לילה נורא, אבל יומי החל, שמשי ישוב לעלות, ומאשרת אני. יונתן, אל נא נוסיף להפרד.

יונתן.

לא, אהובתי יחידתי, לא נוסיף להפרד עוד בחיינו ובמותנו, כל עוד ישראל לא יקרא את בניו להגן על עצמו; לא, חיי רוחי, לא נוסיף להפרד. שעות אֹשר תשלמנה לך כל אחד מרגעי מכאובך, כל אשר תקוה נפשך לך יהיה, שמחה ועונג ילווך בכל אשר תלכי, והייתְ אחת מהבנות היתר נכבדות בישראל כאשר היפה בבנות ציון היפות הנך. ועתה, לכי אתי, אפגניה אהובתי, לכי אתי אל אמי המתאבלת על בתה הטובה ומלאת את הריק אשר יעשה אבדן בת בלב אמה (אוחז בידה להוליכה אל בית אמו, אוהבי יונתן נכנסים והולכים אתם).


מחזה חמישי.

בירושלם, בעזרת ישראל; כהנים ולויים שרים מזמורי תהלה. יהודה המכבי, אחיו, סנהדרין, העם; מרים, אפגניה בעזרת הנשים.

יוסי בן יוחנן איש ירושלם (מושיט ליהודה פך שמן חתום).

יהודה, הבן הגדול למתתיהו הגדול, רצון אחיך הכהנים, הלוים והעם הוא כי תעבוד היום את עבודת הכהן הגדול בישראל. הנה שמן זך אשר נגנז ונשמר בשמירה מעולה, שוב להעלות בבית אלהים את הנר אשר כבה זה כשנתים (כהנים מלבישים אותו את שמונת הבגדים ונותנים את נזר הקודש על מצנפתו).

יהודה (נכנס את ההיכל ומעלה את הנרות).

אודה לאלהים אשר גאל את ישראל מידי אויביו וישב לשכון בבית הזה; אהלל את ד׳ אשר בחר בבית אבי להנהיג את חובבי החרות למלחמה ולנצחון. אולם כאשר עשיתי בימי הסכנה כן אעשה גם היום; לא אני ולא אחד מאַחַי לא נקבל עלינו כל משרה; הנצחון הוא שכר המנצח. ישראל בן חורים הוא כבימי יהושע ושמואל, ישראל חזק ונורא לאויביו כבימי דוד. איש לא ישלול ממנו את חפשתנו, איש לא יסתפק בכחותינו. הנה חרבותינו החמש, והננו מניחים אותן פה, במקדש ד׳, לבלתי לשוב לקחתן עד אשר ישראל יצוה (יוצא אל העזרה).

אחד מנבחרי כנסת העם (הוא וחבריו נגשים אל יהודה).

מורשי העם אנחנו, וחובתנו היא לכבד את החרות אשר קנינו עתה בקרבנות רבי הערך, והאיש אשר היה הראשון בקנין המתנה הקדושה הזאת צריך להיות הראשון לכבדה ולשמרה. ועל כן ישים ישראל על ידי כנסתו את יהודה המכבי לכהן הגדול לכל ימי חייו, את אליעזר החורני למושל עלינו; את יונתן הופסי, שמעון התסי ויוחנן הקדשי, בני מתתיהו המפואר, לשרי צבאותינו הנעלים. רבי יוסי בן יועזר ישוב להיות ראש הסנהדרין ורבי יוסי בן יוחנן סגנו. זה הוא רצון העם.

נבחר אחר.

נוסף על זה חפץ העם כי חג חנֻכת הבית הזה יוחג שמונת ימים לאות תודתנו לאלהים אשר פדה אותנו מעבדות, ומבקש מהסנהדרין הנעלה לצַוֹת ולהודיע בכל ישראל כי מִדי שנה בשנה יוחג חג שמונת ימים, חג תודה ושמחה מן חמש ועשרים לחדש כסליו, והדליקו נרות בכל בית כאשר ידליקו בלילה הזה ובלילות הבאים בירושלם לזכר עולם התפארה הזה ולזכר עולם למתתיהו ולבניו הגבורים. (יהודה ואחיו יגשו אל מרים העומדת על המעלות העולות לעזרת ישראל).

מרים.

בני, שבתם לעשות את ישראל לתהלה בארץ כאשר צוכם אביכם, וישראל עשה לכם היקר היתר גדול. ידוע אדע כי תהיו כל כך גדולים בשלום כאשר הייתם במלחמה ואין לי צורך להזהירכם על זה. אם מאשרה אני, כל בני ראוים לשם אביהם ולתהלתו. שלשה קרבנות הקרבתי לאלהים במשך שנות מלחמת החרות: את אישי הגבור, את בתי חמדת נפשי ואת עמרם הנחשב גם הוא, באהבתו העזה לבתי ובפעלותיו הרבות לטובת עמנו, לי לבן, – והנה שלח לי אלהים את הבת החמודה הזאת (מראה אל אפגניה) לנחמנו.

אפגניה. (תגש את מרים).

ברכיני נא, אמי.

מרים (נותנת את ידיה על ראש אפגניה).

יתן לך אלהים בנים כיונתן ובנות כאפגניה! גש הנה, יונתן; תנו לי לאחד את ידיכם בקשר של אהבה, והיה הערב הזה לערב חתֻנתכם. צאו וראו, בתי ירושלם מתכסים באור להודיע כי ישראל הוא בן חורים. שמעו את קולי קריאות האשר, רבבות ישראל קוראים אל האלהים להודות לו על מתנת החרות הקדושה. ואתם, בנַי, רבות עמלתם להביא את היום הזה. (קול מנגנים נשמע מבחוץ). הנה מנגני החתֻונה והנה נֵרותיה. יתן אלהים והייתם מאֻשרים כל ימי חייכם כיום הזה! (כלם יוצאים, המון אדם רב הולך לקראתם בשירים, בתֻפים, ובכנורים, התהלוכה פונה והולכת לבית מרים, מקום החתונה).


  1. “התסי במקור המודפס, צ”ל: התרסי – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. מכריז ומודיע (בן יהודה) [כך במקור המודפס – הערת פב"י].  ↩

  3. מין תקרה המקיפה את עזרת הנשים ושם היו עומדות ורואות את שמחת בית השאבה.  ↩

  4. ארבעת המחזות הראשונים של המערכה הזאת נוספו אחר כלות הדפסת הספר, ועל כן סֻמנו בסמנים מיוחדים [העמודים בספר במחזות אלה צוינו באותיות בהבדל משאר המחזות שהעמודים בהם צוינו בספרות – הערת פב"י].  ↩

  5. “יבלה” במקור המודפס, צ״ל: יכלה – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  6. מן גדא, בתלמוד, רוח רע או טוב המיוחד לכל אדם ובו תלוי מצב זה האחרון – גֵנִיא בלשונות העמים.  ↩

  7. מקום משכן צדיקים אחרי מותם,  ↩

  8. אל מן אדיש, בתלמוד, ההפך מן אכפת, שלו אכפת לו (בן יהודה). [“שלו אכפת לו” – כך במקור (הערת פב"י)].  ↩

  9. מקום מיֻעד לקבל עונשים.  ↩

  10. בקרירות רוח כאשר נתבאר למעלה.  ↩

  11. כמו בתלמוד: זאת אומרת.  ↩

  12. שם אחד הגלילות אשר בקרבת דמשק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות