לרעיתי

א    🔗

נולדתי לפני למעלה מארבעים שנה לא הרחק מגדות הכּנרת, אני, יקירא, לא יהודי אני ולא ערבי, ולידתי כאן – כל עצמה אינה אלא כמין גילגול משונה של תהפוכות. אבותי ואבות אבותי בני פרס המה, ילידי מזנדראן, הוא החבל הצפוני אשר במולדתנו, ובו שרידים מעדות קטנות של “עובדי האש”, שדבקים עדיין בדת אבותי הקדומה, דת שתי האלוהויות, אלוהי האור ואלוהי החושך, הטוב והרע, היפה והמושלם והכעור והפגום, הרם והשפל, – שני הפכיה של תבל־יה, שהיו הוֹוים ויהיו, לפי אמונתי המוחלטת, לעולמי־עד.

אבות־אבותי מדורות קדומים ונשכחים נולדו בתחום של הררי־אלף, כאלף ומאתיים רגל גובהם מעל פני־הים, והשלג קיים שם ועומד בצחותו רוב ימות־השנה. ואילו אני, נכדם, לידתי היתה במעמקי מישור, כשלוש־מאות רגל מתחת לפני־הים, בארץ החום הסוּבּטרופּי, הסוחט ליחן של עצמות.

בני־משפחתי שבפרס המדינה מוסלמים יראים ושלֵמים היו. שיעים נאמנים, רבי נכסים ורבי יחוסים. זקני, אבי־אבי “וזיר בוזורג” – “וזיר־רבא” של “שאהנשאה”, הוא “מלך המלכים”, היה מרואי־פני־המלך, שזכה לתואר המכובד, הנעלה מכל תוארי המדינה: “מה־בין” – כלומר, ראשון במעלה, המתווך בין השאח לבין עמו. היו לסבי, וזיר־רבא, שלושה־עשר כפרים מאוכלסים משפחות אריסים, קניינו האישי. הרמונו היה אחד הנודעים לתהילה בפרס המדינה. מיטב הנערות, מן הנאות והמשובחות בחבלי הצפון, הובאו אל בית־הנשים שלו, ומסַפּרים שלא פעם אחת בלבד בערה חמת השאח עד להשחית מגודל הקנאה על הצלחת סבי שלי בבית־הנשים שלו. וסבי שלי, כאחד משלומי־אצילי־פרס, שומר־אמונים היה ודיקדק במצווה זו של נשים ולא שעה אל הלחישות שלחשו על אוזנו מקורבי השאח, כי מוטב לו שלא ישקוד כל־כך על הידורה של מצווה זו, שאם כן נמצא “מלך המלכים” בדרגה אחת או שתיים נחשל מנתינו…

בעודי ילד שמעתי סיפורים הרבה על גדולתו של סבא ועל פולמוסים קשים ונפתלים בין אנשי חצר “מלך המלכים”, שהיו מקורבים יותר להוד־מלכותו מהווזיר הגדול. מכל אותם סיפורים ואגדות ששמעתי בימי נעורי למֵד אני, כי אותם שרי־חצר היו בנים למעמד יחסָני יותר ממעמד משפחתנו, ונכסיהם מרובים מנכסיה. שמועות הרבה שמעתי על קנאה ותחרות בין הצדדים, על שקידת כל צד לרדת לחיי משנֵהוּ, והיאך אבד חינו של סבי וזיר־רבא בעיני “מלך המלכים”, והיאך ניסה להעמיד חבורת חסידים ומסייעים לאחיו של השאח, יורש־העצר לשעבר, שהודח מחמת מחלת־רוח מדומה, בעוד השאח הזקן חי. נסתבכו הדברים, ובאותה מחלוקת מרה וממושכה שבין שתי המשפחות, רבות־האצילוּת־והייחוס, היתה יד משפחתנו על התחתונה.

ולמה אני מאריך¹ בדברים לספר לך, אחא, את כל העניינים הללו? למען תבין, איזו הדרך נתגלגלה נשמתי שלי, שהוצרכה לראות אור במרומי הרי־מזנדראן עטויי־השלג אשר בפרס, אל עמקי שפלת־הירדן המוכה בחרבוניה אשר בארץ־ישראל. וזאת תדע, כי מגזע משפחתנו רבת־השׂררה יצא גם חוטר גדול של תורה וחכמה, שעלה על חוטר השׂררה. היו לנו “מולא’ים” בעלי־שם ובעלי תהילה ו“מוג’תהדין”, אלה תלמידי חכמים “מתמידים”, הפורשים מהבלי־העולם־הזה ומקדישים עצמם לתורה ולעבודה, בקיאים בקוראן ובפירושיו, וחריפים בספרי קדמונים ואחרונים, בעלי־תריסין המחדשים יום יום הלכות בבקיאותם כי רבה.

בימים ההם היה המימשל בארץ פרס קשה ביותר. היתה לו ל“מלך המלכים” כת גדולה של חכמי דת, “מוג’תהדין” נאמנים, שהיו שולטים מכוחו שלטון בלי מצָרים. מאחר שסבא, וזיר־רבא, הורד מגדולתו, ועימו סרה גדולת השׂררה ממשפחתנו, הופקעו גם חכמי־הדת משלנו מממלכת הכוהנים, ובתוקף צו־מלכות נמנע מהם תואר ה“מוג’תהדין” הרשמיים של “מלך המלכים”. לפתע החלו פרשני הקוראן שלנו לפרש פסוקים, שבת־קול של מחשבות פילוסופים־מינים עלתה מהם. אחד מאלה מולא מירזא חוסיין, עוקר־הרים בתורת השיעה, הוכיח מפסוק אחד, כי אותו אימאם שנים־עשר, שלפי האמונה הוא עתיד להופיע עם קץ־הימים לגאול את העולם מכפירה ומתלאות הרבה, אותו משיח־צִדקֶנו כבר הוא חי וקיים במקום־סתר. לאחר־מכן מצא פסוק שני שלפי נוטריקון של שתי מלים שבו חישב את הקץ וקבע את מניין השנים שבו יופיע האימאם, ה“מהדי”, הוא המשיח. אותו פרשן מתנבא הושלך אל בית־הכלא, ועימו עוזריו הראשיים. תחילה הולקו בפומבי, להבזותם בעיני העם. בני־משפחתנו, יחד עם סבי, וזיר־רבא, שתמכו בפירוש ה“מוג’תהד” שלנו, הוכרזו כופרים, וראשית מעשהו של השאח היה להחרים את נכסי משפחתנו לאוצר־המדינה, כלומר לעצמו, שמן המפורסמות הוא ש“מלך המלכים” הוא אבי המדינה ובעל אוצרותיה, ועליו המצווה לגאול נכסיהם של כופרים כאחד מעיקרי הדת הצרופה, הדוחקים־את־הקץ ומחשבים עתּים ומועדים לבואו של האימאם הגואל.

מדורה קשה הובערה בצפונה של פרס, ושלהבותיה הגיעו עד לדרום ארץ ההררים. שתי המשפחות־השבטים נתכתשו בדם־ואש, וחיילות של “מלך המלכים” עומדים לימין האחת ומכריעים את הכף לטובתה. המוני כפריים ונוודים, הנדונים לחרפת רעב, חולי ובזיון, נסתפחו חבורות־חבורות אל מחנה משפחתנו, כי נבואת מולא מירזא חוסיין על האימאם המשיח הגואל, שמסתתר במערה העמוקה באחד הגבוהים שבהררי צפון המדינה, עשתה לה כנפיים והציתה אש בלבבות: מעט קט והמה עומדים להיגאל מכור העוני, ממלקות ומיתות בלא עת…

שלטון עריצים, שלא היה כמותו מדורות, נשתלט במדינה משהחלו המונות המונות של כפריים לנהור אל דגל מבַשׂר הגאולה. חיילי השאח ושוטריו ערכו טבח בכפרים, אשר באחד מהם נתפס מירזא חוסיין והוצא להורג בשוקה של עיר הבירה. נשתלט על ארץ הפרסים אהרימן אלוהי החשֵׁכה והרישעוּת, הוא וכל מלאכי־חבלה שלו, ואהורא־מזדא ומלאכי־האור הזכים והברורים שלו, דגלי הצדק והיושר, השלמים והמושלמים, נסוגו אל חביון הטמירין בתוך ספירות הזוהר הנאצל ברקיע השביעי, שאין לאהרימן שליטה בו – עד יעבור זעם.

לא ארחיב, אחי יקירי, את הדיבור בזה העניין: נבוּאת ה“מוג’תהד” הקדוש נתקיימה. בשנת כך־וכך, שנרמזה בנוטריקון הנ"ל, נתגלה האימאם, והוא אחד מבני משפחתנו – מירזא עלי תקי אד־דין, אחי סבא, וזיר־רבא לשעבר.

המעשה אירע כתום המחצה הראשונה של המאה שעברה, דהיינו לפני כמאה שנה, שמו של האימאם הוכתר בתואר “זוהר האל”, בלשוננו – “בהא אללה”. אומרים, שפניו היו מפיקות־זיו, וקשה היה לעמוד במחיצתו, מכל שכן לבני החשכה והזדון, מחמת שפע הזוהר שנאצל מפניו ונתמשך על סביבותיו כפלגי אור. דודי־זקני זה ענוותן ושפל־רוח היה וחוזה חזיונות־קודש כיָאוּת לגואל־צדק, החל לדרוש דרשותיו על בני־האדם שכולם שווים לפני בוראם, ובדברים כלהבות־אש, שחצב בבתי־מיסגד ובמקהלות־עם הוכיח, כי המאמר על אחוות המאמינים לא למוסלמים לבדם נתכוון, אלא לכל הנבראים בצלם, שליבּם מלא אמונה באהבת האל. והיה חוזה חזיונות על שלום־עולם ומטיף לו, בהיפוך מדעת חכמי־הדת־והמדינה, שהמלחמה חוק־עולם הוא לבשר־ודם. בלי מלחמה – היקשו המתנגדים על “זוהר האל” – היאך יוכל מוסלמי לקיים מצווה יקרה של “ג’יהאד”, שהיא מלחמת־קודש בכופרים?

ושמעתי בבית אבי, כי המשונה שבהטפותיו היתה על האשה. שחוק ומשפט דרש לאשה, לפדותה מצרת ה“צרות” – היא ריבוי הנשים. וחובה השׂים על חסידיו שיהיו מלמדים לא את הבנים בלבד, אלא גם את הבנות – ותהי מרקחה. מספרים, כי סבי, אבי־אבי, שנשתבח בהרמונו, חלק בהלכה זו על אחיו “זוהר האל”, ולאחר־מכן, כשהרחיב “זוהר־האל” ונשא נאומים על הצורך להשוות עשיר עם דל, נתרעשו חכמי־הדת וחרקו שן: אוי לאותו רשע, שאת ה“צדקה” הוא בא לקעקע, והיא אחת מחמשת היסודות, שהאיסלאם נכון עליו.

עייפה להורגים ארץ הפרסים, הוגיעוה עד־עפר דיני החרב והאש, ויועצי “מלך המלכים” השיאו עצה להוד־מלכותו לחייב גלות את “זוהר האל” ותלמידיו. ונספחה על הגולים עדה גדולה מאד, קרובים וקרובי־קרובים, ובהם גם סבי וזיר־רבא שכל רכושו ירד לבית־אוצר השאח ומשפחתו. הוגלו הגדולים לקושטא, בירת הסולטן־הח’ליף־נגיד־כלל־המוסלמים, אשר פרס מולדתנו היתה נתונה למרותו, אשר בה נידון “זוהר האל” להיותו כלוא במיבצר עכו. והסברה אומרת, כי לא נתחייב מיתה אלא בזכות רבי המדינות באירופה ואמריקה, אשר הזהירו את הסולטן מלהעלות לגרדום את האיש, המטיף לתיקונים. אך יש אומרים, כי לא מאהבת התיקונים בארץ פרס עמדו המערביים בפרץ, אלא מטעמים שלא נודעו אלא להם לבדם. ואין זה מענייני.

כשיצא דודי “זוהר האל” לגלותו בעכו לרצות עוונו בכלאה־מיבצרה, גלו עימו קרובי משפחתו, ובהם סבי ובנו הבכור, והוא תינוק בעריסתו, שלאחר כמה עשרות בשנים העמיד ולדות, ואני אחד מהם.

וראה זה פלא: עדה זו של “זוהר האל”, שנודעה לאחר־זמן בשם “בהאים”, אשר הטיפה לשלום ולאחווה בין גויי־הארצות ללא שום מחיצות של אמונה ולשון, הנה בינה לבין עצמה נתקיימה המחלוקת כאש בנעורת. שלא עברו ימים מועטים והחלו ניצים על הראשות. והיה כל אחד ואחד מראשי־העדה סבור, כי לו משפט־הבכורה ולו יָאתה כהונת המנהיג, מכל־שכן אחרי פטירתו של “זוהר האל”. וכשאני מהרהר בפרשה זו, מתעצמת בקרבי האמונה בצדקת תורתם של אבות־אבותיי הקדומים בעניין המלחמה הנצחית בין טוב לרע, שאין מקום פנוי ממנה וכוחו המכריע של אהרימן האפל, הרע והמכוער, העתיד לעמוד עד קץ־הימים, עד למלחמת האיתנים, שבה ינצח אהורא־מזדא המאיר, היפה והטוב.

אין זה מענייני לספר, כיצד פעלו עושי דברו של אהרימן בתוך עדת בהא – “זוהר האל”, כיצד נתפלגו על עסקי שׂררה וטובת־הנאה ועל מחשבה ואמונה. אך בקצרה אומר לך, כי מן ההתבוננות בדברי־ימי עדתנו החדשה, שניטהרה, לכאורה, מכל המשפטים הקדומים של דתות ולאומים, אני למד בעליל, כי ענייני ההנאה הגשמית הם על הרוב שקבעו במחלוקת, ואילו העניינים שברוחניות, כגון פירוש תורת “זוהר האל” שבכתב ושבעל־פה, לא היו אלא כסוּת־עיניים לעסקי חומר והנאה, שאין להם כל שורש בספירות הנאצלות של מיזוג הדתות, שוויון כל בשר־ודם, עולם ללא מלחמות, התרחקות מנכלי המדיניות, וכל כיוצא בהם מעיקריה של תורה זו.

ואף־על־פי־כן, זכתה עדתנו־כיתתנו לעשות נפשות הרבה בפרס מולדתנו ושאר ארצות. והיו החסידים משגרים ממון רב ל“זוהר האל” הנערץ, והנהגת העדה רוכשת קרקעות ובונה יישובים.

ולא סיפרתי לך, אחי יקירי, פרשה זו על רגל אחת, אלא כמין פתח־דבר לעצם סיפורי, כי ברבות הימים נתגבשה עדתנו כגביש זך, מאחר שרבים שקורצו מחומר אחר, עזבוה וחזרו למקור־מחצבתם, אל האיסלאם השיעי שיסודו במסורת, ולבסוף נשארנו עדה קטנה של שלומי־אמוני “זוהר האל” ותורתו, אשר עיקריה שלושה: צדק לכל הנברא בצלם, עבודה ושלום. המאות המעטות מבני־עדתנו קיימו באמונה את תורת מורנו הגדול והיו פולחים את האדמה ועוסקים בכל מלאכה, וביחוד במעשה־חושב של שטיחים ומרבדים, שהיא אומנות של בני פרס, ומוניטין יצאו לה ברחבי־העולם. מתי־מעט מבני־עדתנו עסקו במשא־ומתן, אך גם הם נתפרסמו בבור־כפיהם וצידקוּת דיבּרתם, עד שהיו למשל בקרב תושבי הארץ החדשה.

איזור הארץ, שבו רכשה עדתנו את הקרקעות, בסביבת עכו היה, אשר שם חי חיי כלוא וגולה “זוהר האל”, הוא וכת מאמיניו הראשונים, צפונה ומזרחה לה. ואילו אבי בחר למושב לו את גדות הכנרת במזרחה של הארץ הקדושה, ושם נולדתי אני, הצעיר לשמונה אחים ואחיות, בנים לגולה הפרסי הצפוני, שנתגלגל לכאן בתהפוכות הזמנים, שרק קצתן העליתי לפניך.

ב    🔗

ובכן נולדתי בארץ־הצבי, באיזור יפה־נוף, אשר בעיניי הוא היפה בנופים, בין מי הכנרת, שתכלתם עמוקה ומרהיבה ברוב ימות־השנה, ובין הרי הגולן, העטויים מעטה ערפל דק, שעינו כעין האפור־התכלכל. מול פני הבית שבנינו – הרים וגבעות, ועליהם עיי־חרבות של ערים עתיקות אשר הוקמו בידי שליטים זרים קרובים ורחוקים, שלא נשתייר מהם שם וזכר. ילדותי טבעה בלבי זֵכר שקיעות, שהפכו גלים ורכסים למדורה לוהטת בצבעים מאליפים, והן נסכו בי אהבה אל מקום מולדתי, אשר לא תכלה אלא ביום שיעמוד לבי מדפוק. זוכרני, כמה נתגעגעתי אליו כל פעם שהוריי לקחוני להשתטח על קברו של “זוהר האל” ליד עכו, כמה העיק עלי המישור, ששממה בו ואין גוון. וכבר נתגלגלתי מני אז גילגולים רבים, עברתי ארצות וראיתי מראות־נוף ואח־ודוגמה לנוף מולדתי לא מצאתי.

הבית שבו נולדתי שתי קומות היו לו: התחתונה, מימי סבי, לבני־טיט מחומר הסביבה; השנייה, תוספת אבי לאחר־זמן, אבן בזלת. והיתה, כביכול, התנצחות בין הצוהב שלמטה, והשחור שלמעלה. ומסביב בוסתנים וגני־ירק, וכנכבדי־העדה בתוכם – עצי התומר והדקל, רמי־הקומה, ופרחים, שיפעה של פרחים. הפלחים שבסביבה היו מלעיגים על “שעשוע הילדים” של ה“עג’ם”, דהיינו הפרסים. הרי הפרח – טענו לפני שכניהם החדשים – בשׂדה־הבר מקומו, ולא בגן. ואגדה פשטה בסביבה, כי עובדי־אלילים אנו, בני כת המשתחווים לוורד… דומה, כי בני־עדתנו היו הראשונים, שגילו את יפי הפרח לתושבי הארץ. הראית את ערוגות הגנים שלנו במרומי הכרמל ליד קברו של “עבד הזוהר”, בנו יורשו של “זוהר האל”? הוא היה פנתאיסטן, חובב־טבע, ורבים ממאמריו ומשליו נתייחדו לצמחי־הנוי. בכל מקום שדרכה רגלנו, שקדנו להוכיח מה הם קסמי הפרח, שהפרסי, בגודל חריצותו וחיבתו, יכול להעלותם… מאין מומחים בארץ־גלותנו מביאים היינו מארץ־מכורתנו, שהקיאתנו מקרבה, את האַמגושים, משרידי עדת צורואסתר, אלפים הדבקים עד היום באמונת שתי האלוהויות. רבים מהם נכנסו תחת כנפי אמונתנו ללא יגיעה יתירה, לפי שב“זוהר האל” רואים הם את שליחו של אהורא־מזדא אל האור, הטוב והצדק. כיון שמעטים היינו, נעשה חלק מעבודת־השדה־והגן בידי הפלחים והבדווים שבסביבה. מהם למדנו את הערבית, שנשתגרה על פינו כל־כך, שהפרסית שלי ושל אחי ואחיותי, נפגמה ונידלדלה. לא פעם אחת בלבד שקדה אימי במגינת־ליבּה לתקן את דיבורי, אך לשווא היה עמלהּ.

עברו ימים ומחמש־עשרה המשפחות של הכפר, שיָסדנו וקראנוהו בשם הכפר הערבי הסמוך “גל־והַר”, לא נשתייר אלא שליש בלבד. אחרי מות יורשו של “זוהר האל” נפלה מחלוקת קשה בעדתנו. מעשה־שׂטן! מנהיגינו הרוחניים או שהולידו נקבות או שלא זכו להעמיד ולדות כלל, וכפעם בפעם נתעוררה השאלה: מי ילך, לפנינו? מי היורש הראוי להנהגה הרוחנית? ונמצאו טוענים לכיסא הראשוּת – דודים, שארי־בשר, נכבדים, ותהי רוח רעה בעֵדה, משל לא נבראו אותן תורות תרומיות על אהבה וריעות ושלום אלא כלפי חוץ. ובבית פנימה – קטטה ומבוכה.

מפני מה נתמעטו אנשי כפרנו? מפני בני־העדה, שפרשו מחמת המחלוקת על זכות הירושה של היורש השלישי, מאז פטירת “זוהר האל”, לכיסא ההנהגה או שהורחקו מקהלנו במצוות המנהיג, ולא ארכו השנים והם מכרו את אדמת אבותיהם. ואותן חמש המשפחות שנותרו לא היו בידיהן אלא כמאתיים מידות־קרקע בלבד. אמנם השארית המעטה הספיקה די מחייתנו, אלא שנעשינו מיעוט מבוטל, מוקף כפרים מוסלמים, שהיו עויינים אותנו כנכרים וזרים, שאין לעמוד כלל על טיבם. בין תושבי האיזור פשטו אגדות שונות ומשונות והיו מספרים, שכל עיקר כוונתנו להדיחם מעל דתם הנכוחה. לאמיתו של דבר, נצטווינו מפי מנהיגינו שלא להטיף בקרב תושבי הארץ הקדושה, אשר בה המרכז הרוחני של העדה, ואמנם נזהרנו מלעשות נפשות, מחמת טעמים שלא אטריחך בהסבֵּרם.

עשרות בשנים ישבנו בודדים במקומנו עד שיום אחד באה עדה לא שכיחה. עדה שכולה צעירים והתנחלה על שטח האדמה המכורה. היתה זו חבורת צעירים מבני העם אשר מנהיג דתנו “עבד הזוהר”, בנו של “זוהר האל”, התנבא עליו באחת מאיגרותיו ב“לוח האיגרת” לאמור: “יום יבוא ועם ישראל, שאפסה תקוותו, ישוב להיות מבני התקווה, ואסיר הבזיונות הגדולים ינחל תהילת־נצח, ובצל אלוהי־צבאות בארץ־הקודש יפרח אף ישׂגשׂג. מקצווי־תבל יתקבצו בניו לציון. והיה המושפל לנישא ורם – ודלים ורפים יחזקו ויעצמו מאוד”. הנה כך, בשפת פרס לבבית ופיוטית, התנבא עבד אלבהא, “עבד הזוהר”, אשר בימיו הנצו הניצנים הראשונים של שיבת עם עתיק אל מולדת עתיקה. אך מי מבני העם, אשר עליו נאמרו הדברים הנשגבים, שמע עליהם?

סתומים היו קשרי השכֵנוּת, שנתרקמו בינינו ובין אותה עדה בלתי רגילה, הקיבוץ, שנקרא גם הוא ובלשון עברית “גל־והר”, כשם יישובנו וכשמו של הכפר הערבי, כפר יחיד שהיה קיים באותה סביבה.

עם התנחלות אבותינו הגולים, לכאורה, כבעלי האמונה האוניברסאלית, שיסודה באחווה ושלום, היינו קרובים לאותו יישוב חדש, אלא שנפרדו אורחות־חיינו ונשתנו זה מזה. הם עדה שאין בה קניין פרטי, ואנו בעלי אחוזת־קרקע ובעלי משק, שלכל משפחה נכסים משלה וחלקה משלה, אחת המרבה ואחת הממעיטה, הכול לפי כשרון־המעשה וחריצות־הכפיים ונסיבות הזמן והמזל. למראשית התנחלותם מדמים היינו, שעם כל סבר הפנים הנימוסיות שביחסם אלינו, מתאווים היו לראותנו לא כשכנים.

לא פעם אחת בלבד ניסו שכנינו החדשים לשדלנו בדברים, שנמכור להם את אחוזתנו בטובים ושקולים, אך כיצד נעזוב גן פורח זה? כיצד ננטוש קברי אבות ואחים? וזקני־הדור טענו: הרי פסוק מפורש הוא שאמר “זוהר האל” ב“ספר הנכוחה”, “עוד תבנו היכלות במקום הזה!”

ג    🔗

ואספר לך גם קיצור תולדות־חיי. זכיתי לחינוך טוב, להַשׂכּל־ודעת. כתום חוק־לימודי בבית־הספר העממי שלחוני הורי לבית־האולפן האנגלי שבעיר הסמוכה בגליל הצפוני. ארבע שנים עשיתי שם בפנימייה ועשיתי חיל. הייתי מושלם בלשון בני־ערב, בלשון הצחות וספרותה. אך בעיקר הצטיינתי בידיעת הלשון הרשמית הראשונה במעלה, לשונם של שליטי הארץ הבריטים, שהיתה שפת־ההוראה לרוב הלימודים באותו בית־אולפן. ומפי החיים למדתי גם את הדיבור בלשון שכנינו החדשים, לשונם של בני הקיבוץ השכן.

חזרתי ממקום לימודי וצר היה לי המקום באחוזה הקטנה. נתגבר בי כוח־המשיכה והיה מושכני למרחקים. לקחתי דברים עם אבי והייתי מגלגל עמו בעניין עקירתי ואדיר־חפצי לעבור מחוצה לכפר, שהוא מרוחק ומבודד. מן הסתם, דמיו של סבי וזיר רבא היו תוססים בי. מילדותי נפליתי משני אחי וחמש אחיותי. הייתי השחום שבהם, פני כפני הנחושת ועיני ה“עֵרות בוערות פיקחות”, כחרוז הפרסי המשולש, שפסקו עליהן בני־המשפחה, היו לשיחה ולתהילה. הייתי מהיר להשיב כהלכה ולאלתר, ולא פעם אחת בלבד הייתי מביא במבוכה קטנים וגדולים. “פיקח כממזר”, היו מגנים אותי על כך בכינוי פרסי מובהק, “קולט ופולט”, “מי מנוחות – תהומות דלוחות”. ואמנם, שקט הייתי למראית־עין, וסוער בסתר ליבי.

חפצי ניתן לי. הרחקתי נדוד אל מעבר לירדן, שם שימשתי מתורגמן מערבית לאנגלית, וכן להיפך, במשׂרדים צבאיים שעל גבול המדבּר. היה שם בריטי אחד, נמוך־קומה, שפיקה חדה לו בגרגרתו, ועיסוקו הקמת צבא מבני השבטים באמירוּת המזרחית, שרק שנים אחדות עברו עליה מיום היווסדה. עבדתי במשׂרדוֹ והריקותי מלשון ללשון דברים שבעל־פה ושבכתב. מהיר אני לתפוס לשונות ולהגים, וחיש־מהרה נסתגלתי ללהג הבדווי, הזר ומשונה בחומר הלשוני של להגים קדומים ונשכחים, שלא נשתיירו שרידיהם אלא בעומקו של מדבר ובני השבטים שם מדברים בהם במהירות ושטף־לשון שאין להם אח־ודוגמה.

נודד הייתי עם “אבי הפיקה”, הוא המפקד הבריטי הצהוב, מגודל־השפמות, כשמו בפי הבדווים, אשר זה דרכם ליתן כינויים לבריות לפי סימנים חיצוניים שבגופם.

הבדווים, ארוכי־השיער וקלועי־הצמה, שאין להם כוח־תפיסה כלל בעניינים רוחניים מופשטים כעסקי דת ואמונה, המעבירים את האיש המזרחי על דעתו ומבעירים בו אש־קנאות קשה־כשאול, חיבה יתירה מחבבים היו את “אבי הפיקה”, שהשכיל להסתגל לאורחם ורִבעם, לובש לבושם ואוכל כמאכלם, שוכן באוהלים ומפליא ברכיבה על סוס ורמך. ופעם בפעם מפליגים היינו לירכתי מדבר, מהלך שלושה־ארבעה ימים, לפקוד אחד השבטים הרחוקים השוכן בגבולות חיג’אז, לגייס מבחוריו לפלוגות המדבר.

בן עשרים־ואחת הייתי בעת ההיא, וליבי, המבקש חליפות וחידושים, נמשך אל ערבות המדבר, אל היבהוב המדורות בחשכת־הלילה, אל צלי בשרם של איל ובן־גמלים רך וטוב, שטעמו הטוב עומד בחיכּך עת מרובה אחרי אכילתו, אל קול העלי שבמכתש הקהווה, אשר נקישותיו הקצובות הן כמנגינת־שיר ללא־מילים לכבוד אורחים רמים ונשואי־פנים, אל מירוץ הסוסות הדוהרות־דולקות ב“מידאן” רחב־הידיים של מחנות השבטים; ועל כולו – בנות השבט יעלות־החן, שקומתן תמר ועיניהן עיני פרא ולהטי חן, יורות זיקי־מבט כחיצים שפוגעים ומבעירים עד לטירוף הלב.

“פתחי אוהלינו שערי מיבצר, אך חכם שעינו בראשו ועוז בלבבו, יפרוץ פרץ בשער, ילכוד טרפו וימַלט נפשו בשלום”, כך לָאט אלי באישון־לילה אותו שיך נשׂוא־פנים, שהיה סבוך בריב־דמים על תחומי קרקע ועל בארות־מים, עם שייכו של שבט אחר, מהלך יום אחד ממישכּנותיו הוא. רמזתי ונרמזתי, הבינותי שעצה הוא משיאני לחטוף את בת יריבו, תפארת השבט, ולשימו לחרפה.

יש דברים שאין אדם יכול להעיד בהם על עצמו, מכל שכן בעסקי אהבה, ואין זה מעניין סיפורי הפעם. אלא כיון שנַסַבּו הדברים והגיעו לכך שאעיד בי, שחטאי אהבה ראשונים, שאירעוני בערבות־המדבר, נשים הן שהיו הפותחות בדבר. לא פעם אחת בלבד נתרחש לי מעשה־יוסף ואשת פוטיפר, אשר משוררינו הפרסיים הגדולים, סעדי וניזאמי, הפליאו לכתוב עליו שירי־עלילה־וחזיון נשגבים. אלא שמודה אני ומתוודה, כי על הרוב לא הייתי עוזב את בגדי ביד זולייכה ולא הייתי ממלט נפשי כיוסף הצדיק בשעתו.

פעם בפעם, אחת לכמה ירחים, פוקד הייתי את בית־אבותי, והיו הורי וקרובי בני כל חמש המשפחות, מפצירים בי שאשוב לצל־קורתי ואסייע בידיהם בהליכות־המשק, שעבודתו נתגדלה ותנובתו נשתפעה הרבה. אמרו לי, כי לעסקי הממכר מצטרכים הם לאחד נבון־דבר שכמותי. והורי רמזוני, שזיקנה קופצת עליהם וידם מתקצרת לכלכל את ענייני המשק כמשפטם עד כה. על שאר בנים – טענו – אין לסמוך, לפי שלא בּירכם האלוהים בכשרון־המעשה, כאשר בּירכַני. אך לשווא עמלו בדברי־כיבושים ודברי־פיוסים – עבותות הרצון והאהבה משכוני אל הנדודים וההרפתקאות שיש בהם חליפות ויש בהם חידושים, ואני אהבתי את החירות ומעלליה.

יום אחד בא אצלנו מירושלים הבירה המזכיר הראשי, הוא השני לנציב העליון הבריטי, שהיה בעת ההיא שליט על עברי הירדן מזה ומזה, ומגמת־פניו לירכתי המדבר, לשוטט בחבלי הספָר החג’אזי. פקידי הלשכות סחו, שכוונתו לעמוד על מצב לגיון המדבר, הכהלכה וכשורה נעשית המלאכה לכוננו כפי שזממו. והיה אותו המישנה־לנציב, אדם שפסע ועבר את שנות החמישים, איש־שׂררה קולוניאלי ותיק, שרוב שנותיו עברו עליו בארצות החררים שבסודאן ושאר קולוניות שבאפריקה. ועימו בן־לוויה ערבי, מושל־מחוז. עמד הלה וכינס גם את השייכים של שבטי החבל בנווה־המדבר הגדול אשר בצל התמרים עתיקי־הימים. ועמד המישנה־לנציב והיה מגלגל בשיחה עם החשובים שבהם. אותו מושל שנתלווה אליו הוצרך לשמש מליץ ומתורגמן בין כבוד־מעלתו לבין ראשי־השבטים. כבוד־מעלתו נאם בקיצור על ערך השלום השרוי בין התושבים לרווחתם ולפריחת ארצם ומולדתם וכיוצא בזה דברים, מצוות שליטים מלומדה. ואותו עירוני, בן־לווייתו, פתח בתרגום הדברים לזקני השבטים, ובראשם שייך־השייכים, שנתעטף לכבוד האורח רם־המעלה בעבאייה שחורה ומבהקת מרוב חידושה, שעטרתה משי מוכסף, וצנף ראשו השׂב בכופייה צחורה, שעגאל שלה שחור משחור. שׂם הלה אוזנו כאפרכסת והיה מקשיב לדברי המליץ במאמץ מרובה וניכר היה שנתקשה להבין: “מאני דארי” – “מאני פאהם” – איני יודע – איני מבין – היה שייך־השייכים משסע כפעם בפעם את דברי המתורגמן, כדרכו של בן־המדבר, שליבו סמוך לפיו ואינו בוש לומר את רחשיו. נסתבר כי אותו עירוני, שיליד עיר החוף הדרומית הוא, טעה בסברה, ובחשבו כי עם בדווים מן השפלה הוא מדבר, תפס ניב להגם של אלה, שאין שבטי עמון ומואב נזקקים לו.

בחדות־עינו, עין עיט־המדבר, הרגיש השייך הזקן במציאותי, אף־על־פי שעמדתי בקרן־זווית, מוצנע בין הפקידים גבוהי־הקומה.

“ילד זה מבין יפה בלשוננו,” אמר שייך־השייכים, שהוא הוא שהשׂיאני בשעתו לחטוף את בת יריבו ולחלל בכך את כבוד משׂנאו. “הוי, בן־חיל! קרב הלום, הרכּן־אוזן ופתח־פה ונשמע ונבין את דברי ‘הזעים’, דהיינו, המנהיג והמצווה”.

עמדתי במקומי והייתי תוהה ונבוך וממתין לפקודה. תהה גם השליט האורח להפסקה שבאה בפתע, וכשהעירו את אוזנו, ונתחוורה לו מישאלתו של השייך נשׂוא־הפנים, מילמל מה שמילמל והממונה עלי הניד עפעף לעומתי ואנוכי קרבתי אל המסובים ותירגמתי את נאומו של ה“זעים” האנגלי, דבר דבור על אופניו ועל ניבו ולהגו היפים למקומם. והיו השייכים מרוצים הרבה וקילסוני בקריאות רצון, תהילה וברכה. אך יותר מכולם נתרצה המישנה־לנציב נמוך־הקומה וצמוק־הפנים, שהיה ממצמץ בעיניו העשֵׁשות וגביניו הארוכים והסבוכים הסתירו את ארשת סִברן. כי בתום שיחת הנימוסין על מצב הבטחון באיזור ועל יחסי השבטים ושאר דברים שהמסיבה גרמתם, ראיתיו לאותו שליט שהוא מתלחש עם הממונה. מבטו החטוף של השליט, שהועף לעברי ואחריו מבטו הממושך של הממונה העידו, כי אני הוא המדובר בו. ואכן, כשנפטרו השייכים איש לביתו, קרב אלי הממונה ואמר:

“מר ג’משיד אפנדי! כבוד־מעלתו הביע רצונו שתעבור אל משרדו שבירושלים הבירה ותשמש לו מתורגמן במסעיו על פני הכפרים ומחנות השבטים. סבור הוא, כי עד מהרה תסגל לך את הלהגים הכפריים והבדוויים וכיוון ששמע, כי פרסי אתה, ברי לו כי אין כמוך יפה לשירות בארץ, שבה מסתכסכים שני עמים, יהודים וערבים, שלא חלק לך בראשונים ולא נחלה באחרונים. התיאות לדבר? אקווה, שמוחוור לך, שאין משיבים ריקם פני כבוד המזכיר הראשי של ממשלת הארץ.”

השיבותי לו, לממונה עלי, כי אימלך בדעתי וכי דין הוא שאהא נוטל רשות גם מאבותי, אך נתגלגלו הדברים ולא הוצרכתי להימלך הרבה בדעתי ולא ליטול עצה ורשות מפי בני־משפחתי, כי לא ארכו הימים מאותו ביקור שביקר כבוד־מעלתו המישנה־לנציב, ובעבר־הירדן מערבה פרצו מהומות־דמים. שקלתי בדעתי ומצאתי, שאין לי להכניס את ראשי בין שני הרי־געש והשיבותי בשלילה.

גיצים מן האש שנתלקחה בעבר המערבי של הירדן נתעופפו והגיעו גם לעברו המזרחי, אף־על־פי שלכאורה היה חבל נידח זה משולל חומרי־שׂריפה בדמות שני עמים ניצים אשר שלישי, שליט מחייץ ביניהם, ברצותו מקַרבם, ברצותו מגוששם, הכול לפי הנסיבות. עצרות־עם והפגנות, עתים סוערות עתים פרועות, פרצו גם במזרח השקט – וחיי הפקיד הזר משתבשים ומתקשים מיום ליום.

יום אחד כשעברתי בחוצותיה של עיירה הררית, מעוטרת כרמים ובוסתנים, השוכנת כמה מילין מבירת האמירוּת, נתלקטה בסימטה חבורת ילדים יחפי־רגליים וחשׂופי־שת, פרועים ומלוכלכים, הקיפוני, הריחוני, כּירכּרו סביבי וקינטרו כנגדי: “חזיר נוצרי! אנגלי טמא! יהודי ארור!” בעיירה נידחת זו, המשובחת בפרי הגפן ופרי התאנה, אשר רק לעתים רחוקות תפקדֵם רגל זר, הייתי בעיני הילדים התגלמות כל הזרים הרעים. מה טוב – הירהרתי בליבי – שאינם יודעים, כי מוצאי מעוזבי הדת הנכוחה ומסרסה, הגרועים מכל הכופרים והמינים שהילדים שמעו את שִׁמעם בבית וברחוב, בכרם ובגורן.

תחילה לא נתתי דעתי על הזאטוטים. מנסיוני ידעתי, כי אין לך סגולה בדוקה לצרה זו יותר משוויון־הנפש, שלאחר שרואים פירחחי הסימטאות שתעלוליהם אין בהם כדי להקניט, מיד בטל עניינם והרי הם מבקשים תעלולים אחרים, מגרים יותר. אך זאת הפעם לא עמדה לי התחבולה הבדוקה. המחוצפים שבחבורה ליקטו אבנים והיו רוגמים אותי. גערתי בהם, ניסיתי להשתער עליהם, להניסם. אך אירע היפוכו של דבר. משל לסיעת כלבים שהתנפלו עליך, אתה פורץ כנגדם להניסם, והם מתרוצצים אנה ואנה ולבסוף רצים לקראתך בפיות פעורים ובשן זועמת ויללה של נביחות גדולות. קללות וחירופים מן הגסים ביותר, צעקות־פראים יללניות, כאותן שיוצאות מפי גדולים בשעת קטטות קשות, ותכליתן להלהיב למלחמה נגד צר ואוייב, ומטר של אבנים, שאחת מהן פגעה בגבי. והיה מצבי קשה ומגוחך ומרגיז כאחד: עדת תינוקות כעדת־דבורים נרגזות… איני יודע כיצד קרה הדבר, אך לפתע פתאום שלפתי את אקדוחי ויריתי ירייה אחת באוויר. בבהלה ובצעקות־אימה, כשחוטים למחצה, נפוצו הזאטוטים. ואני חשתי אל האופנוע, שעמד נשען אל גדר דחוייה של כרם־תאנים, נתיישבתי עליו בקפיצה וכבורח ניגף בקרב נסתי מנוסה גדולה כל עוד נפשי בי.

למחרת הודעתי על התפטרותי מן השירות.

ד    🔗

חזרתי ל“גל־והר” שלא נותרו בה אלא שלוש משפחות בלבד, ויחד עם אבותי ואחי שקדתי לכלכל את ענייני המשק. תחילה מצאתי עניין בדבר: בחסדי הכנרת נדיבת המים היה העיבוד אינטנסיבי ביותר. אבא הזקין מאוד, המשא־ומתן עם סוחרי העיר לממכר התנובה הוטל עלי. בן־עשרים וכמה הייתי ועדיין לא נשאתי אשה. ידעתי, כי גורל העדה מחייבני לישא לי בת־זוג מבנות־המשפחה, אך גם אחת מבנות דודי, שמהן הוצרכתי לבחור לי אשה, לא היתה צעירה ממני. רובן ירקרקות היו ומנוונות מחמת החיתון הפנימי, שנתן אותות קשים בגופן וברוחן. הפגיעו בי הורי, שידלוני דודים ודודות, שכל אחד מהם חרד להזדרז ולהכניס את הבת לחופה, שמא תסתאב בבתוליה – אך דחיתים באמתלאות, מחודש לחודש, משנה לשנה. לא מצאתי בין בנות הדודים אחת שלקחה את לבי. ואת האמת אני אומר, כי ה“זולייכות” שהיכּרתי בנדודי חמסו ללא־רחם את רגשי האהבה מליבּי, עד שנהפכתי לחושק ומתאווה בלבד. התכלית האחרונה קדמה אצלי לאהבה, שלא היתה בעיני אלא ככסות־עיניים שאין חפץ בה. יופיי ובריאות־גופי נתנו לי את היתרון ועשו את השעשועים ומעשי המשיכה הערמומיים בטלים ומיותרים. קל היה לי לבחור באשה לפי טעמי, שתהא עקרת הבית אשר ביקשתי לבנות לי, אלא שידעתי כי כל כוחי וסגולותי לבחור לי אשה כלבבי כאין־וכאפס הם לעומת כוח המסורת של העדה הקושרת אותי בעבותות. ידעתי, שאם ישׂיאני יצרי ואקח לי נוכריה לאשה, אכרית עצמי מן העדה, שעם כל הקוסמופוליטיות שלנו, עם כל גודל החזון והשאיפה לעשות את העולם אגודה אחת, גזע אחד, נשתנתה העדה הקטנה על אדמת־נכר במזרח משאר בני אמונתנו שאינם מבני פרס בשאר ארצות עולם. זו שלנו כאן דיקדקה במסורת הקפדנית של חיתון שבהסתגרות בתוך העדה.

דאב לבי למראה אבא ואמא שמזקינים והולכים. קומת אימי כתמר – איכה נשתוֹפפה פתאום! גבו הזקוף של אבי מולידי, אותה זקיפות שביהירות, מורשת דורות קדומים של נגידים ומצווים – איכה באה עליו כפיפות זו של קשת ישנה ומשומשת! וכשתקפו עלי הפצרות הורי הזקנים שאבנה ביתי בעודם בחיים, נשברה סרבנותי ובתקופת אסיף אחת אירשתי לי את פארווין, “מזל כימה” בלשוננו, העדינה והמשכילה במשפחה, ששימשה לבלרית ראשית בעיר מרוחקת ממקום מגורינו. היכּרתיה בנעורי, בעודי תלמיד באותה פנימייה של בית־האולפן שלי. בקולג' שבאותה עיר למדה פארווין, והיא קשישה ממני בכמה שנים.

לאחר הנישואין נתמכרתי לחלקתי הקטנה והייתי שוקד לעבּדהּ. שמתי אל לבי את החידושים אשר חידשו בעבודה אנשי “גל־והר”, שכננו הקיבוץ. בהשתדלותי קנו שלוש המשפחות שבכפרנו טרקטור ושאר כלי־עבודה, שהם חידוש לאנשי־שלומנו הכפריים, אמוני המסורת הישנה בעבודת־האדמה. ביקשתי לקשור קשרי־קריבות עם אנשי “גל־והר”, אך איזו רוח של צינה היתה מנשבת מהם. כצופים מראש־הר אל השפלה, מלמעלה למטה, היו הללו צופים אלינו, בני העדה הקטנה והעתיקה שבאיזור. הטעיתי? נדמה לי, כי לא. בכגון זה אין צורך כלל בחוש מיוחד. נדמה לי, כי מעין בוז קל מצאתי בהם גם לגבי בני עמם, ואפילו הם עובדי־אדמה, אילו ישבו במקומנו ולא היו חיים חיים של שיתוף כלשהם. אפשר שיש גוזמה בדבר? על כל פנים, רושם זה נקבע בהכרתי כל שעה שנתערבתי עימהם ונסתכלתי באורחם ורִבעם.

כך נכזבה תוחלתי למצוא קשרי־ריעות עם בני יישוב חדש זה של משכילים ובני־דעת. לא עמדה לי השכלתי, שלא נפלה מהשכלתם של רבים מהם, לא עמדה לי גם ידיעת הדיבור בלשונם, או הלשון הלועזית, שקצתם ידעוּהַ היטב. ומה נשתוממתי, כשבמרוצת־הימים נוכחתי לדעת, כי אין להם לשכנינו החדשים, אנשי קיבוץ “גל־והר”, שום מושג עלינו. רובם חשבוּנוּ לערבים, או “מעין ערבים”, וממילא היה אבק־זילזול ביחס אלינו, אף־על־פי שקצתם ביקשו להמתיקוֹ על דרך ההתאפקות או ההעלמה. ואם היה בהם אחד או שניים, שידעו משהו על ההבדל הגזעי והדתי שבינינו לבין עם־הארץ וביקשו לסלק את המחיצה שבינם לביני, הרי גם הם לא הצליחו בכך. לימים, כששמעתי על המושג “גוי”, נתחוור לי משהו מפרשת יחסים זו, אך תמיהתי בעינה עמדה. איש לא הצליח לפתור לי את החידה: הייתכן שבני־אדם, שעיקרי חייהם הצדק והשוויון המוחלטים, יהיו מתייחסים אל אחיהם האדם בהיפוך גמור לרעיון שהוא יסוד חייהם? והלא שמעתי על קיבוץ פלוני ועל יישוב אלמוני שחי חיים של אחווה וריעות עם הכפרים השכנים מבני עם־הארץ, והללו מסתייעים בהם בעסקי עבודה ושאר עניינים. שיחות רבות גילגלתי על כך עם אחד מראשי “גל־והר”, שהיה חריף ובקי בעניינים קרובים ורחוקים, ולא העליתי אלא הסבר אחד: בצרות גדולות נתייסרו היהודים בארצות פזוריהם, לרבות פרס מולדתי, והן שורש החשד בנוכרי, ובמקום שיש חשד של דורות לא במהרה תצמח הריעות.

קטנה היתה עדתנו, קטנה מאוד, ודמיונה כמין אי קטן בתוך ים גדול שאין הסערה מסתלקת ממנו. עם כל הבדילוּת והשוני, שנבדלנו מן הסובבים אותנו, היו חיינו – חיי שלי וחיי בני העדה כולה – חלק מכלל החיים שבסביבה הגדולה. ממנה באו לנו הידיים העובדות ובה עיקר מיקחנו וממכרנו. ויום אחד נפל דבר בסביבה. עוד אי קטן נתוסף באותו ים גועש – האי העברי שבשכנותנו. קשה ומשונה היה מצבנו. שלפי דתנו, כל עסקי מדיניות אֵם־כל־חטאת הם ונאסרו עלינו באיסור חמור. באימרותיו של מייסד אמונתנו, הוא “זוהר האל” הנערץ, היה העניין בתכלית הפשטות: שמור נפשך מעסקי פוליטיקה וייטב לך, וכל ימינו דקדקנו במצווה זו. עד שקמה “גל־והר” השלישית, ונשתרגו בעיות וסבכים, שאי־אפשר לעמוד בהם אלא על דרך השיקולים המדיניים והתחבולות שאינן רחוקות מן הפוליטיקה שנואת־נפשנו.

ליבנו, וגם טובת עניינינו שהנפש תלויה בהם, עם שכנינו החדשים היו. מה הם מיעוט בפינה מרוחקת זו, אף אנו כך. ואף זאת: שעם כל בדילותם, מפאת אורח־חייהם המיוחד, של שיתוף ושוויון שאין לו אח־ודוגמה בסביבותינו, לא היו הללו מורתחים בקנאות, כשכנינו הוותיקים שאש זרה של קנאות מדורי־דור ליהטה בהם, וכל נסיון לסתור את צדקתם אך לשווא הוא. אלא שנשתבשו הדברים ובאו ימים של פורענות, ובני־ערב קמים על בני־עבר, ופרץ ומהומה בארץ, ואנו כמטיל־ברזל בין הפטיש והסדן, שהפטיש הולם והסדן לוחץ, ושניהם מוחצים באכזריות.

ה    🔗

כפגעים המכים את האדמה ומשחיתים יבולה וכנגף הנוגף אדם ובהמה, שאי אתה יודע היאך נתרגשו ובאו והיאך נסתלקו בפתע – היו המהומות פוקדות את הארץ כפעם בפעם. אותה מהומה, שפקדה את הארץ סמוך להסתלקותי מן השירות בחבל־המדבר, קִצרת־ימים היתה, משל לאש חזקה הדועכת במהרה. לאחר שבועות מעטים של סערה באה תקופה ממושכה של שלווה, פרט לכמה התפרצויות מקומיות קטנות ורציחות זעיר שם זעיר שם, מעשי ידיו של הצד החזק והעויין. הצד החלש והמתגונן היה משַמר כוחותיו ומגבירם בבני־עמם, שהיו באים מקצווי־עולם ומייסדים כפרים ושכונות־עיר, שנהפכו ברבות הימים לערים בפני עצמן. ובמידה שבני־עבר מגבירים כוחם, רוחם של יריביהם מתקצרת עליהם ואיבתם מתחצפת באיומים נלהבים על יום נקם הקרוב לבוא.

הרשות הזרה שבמדינה היתה מרפה את הרסן, ולא אחת גם משמיטתו בכוונה, ויש ודימיתי, כי אנשיה מתאווים לחזות במישׂחק שני הכוחות המתרוצצים, ולעתים כדי להגדיל הנאתם, כפי שנדמה לי, רצו במישׂחק חופשי לחלוטין. אך הבחנתי, כי כל פעם שצד אחד מרחיק לכת בזירת המישחק עד כדי שבירת הכללים שנקבעו על ידי הרשות – יד נעלמת מושכת משיכה עזה בחוטים הקשורים בסמוי מן העין בידיהם ורגליהם של המתנצחים.

שנים ראשונות לשובי הביתה נתברכו בברכּת־השקט. בסביבתנו אירעו כמה אירועים של מה־בכך, שאדם בארצנו למודת־המהומות אינו נותן דעתו עליהם, ואנו, תושבי שלושת יישובי “גל־והר”, נהנינו מהרווחה. במשקי שלי האירה לי ההצלחה פנים עד שעברתי את התחום המצומצם, שהורי אשר הלכו בינתיים בדרך־כל־הארץ, הורישו לי. בשותפות עם בעל־קרקעות שבסביבה גידלתי טבּק, בצל ושאר ירקות, כשהברכה גוררת תיאבון של התרחבות. בקירבתנו היה שטח של קרקע כעין המשך טבעי למטענו המשותף. ביקש בעל־הקרקע, שייך של שבט בדווי זעיר, למכרוֹ לבני־עבר. אך שותפי נתכוון לזכות בה בתורת בר־מצר.

יום אחד אמר לי שותפי עבּד אר־רחים: “ג’משיד אחי! הלא שומע אתה שפת השליטים ומעורב עם הפקידים העירוניים, קום ועזרני בעניין החלקה, ולאחר שאזכה בה, ניטע יחד בּננות, שאדמה זו יפה להן.” תחילה חוכך הייתי בדבר. שמא יתפרש הדבר כפגיעה בעברים, כמין הפרת נייטראליות מצד שלישי. אך נמלכתי בדעתי ומצאתי שאין בכך משום מעשה־של־איבה, או משׂוֹא־פנים מדיני, לפי שכל עיקרו עניין כלכלי וחוקי, זכות של בר־מצר, שאין בינה לבין עסקי פוליטיקה ולא כלום.

ירדתי אל העיר הסמוכה, נועדתי עם פלוני ממשרד־הקרקעות, חטפתי שיחה עם עורך־דין, אחד מבני־עבר חריף, הבקי בסבכי העניינים של זכויות בר־מצר. וכשהרגישו בכך הקונים וניסו להניאני, הסברתי להם את הצטרכותי לקרקע ואת זכותו הוודאית של שותפי עבד אר־רחים על אותה חלקה. וכשנסתתמו טענותיהם שרופפות היו, בא אלי אחד מהם בדברים שלא מן העניין ואמר לי: “ג’משיד אפנדי! אתה שפרסי הנך ואף לא מוסלמי, מה לך להתערב בעניין לא־לך?”

איני מן הנוחים לכעוס, אך דיבור אחרון זה הוציאני מגדרי. “עניין לא לי? וכי תשתפני אתה, אם תקום חלקה זו לכם לנחלה? מה לכם מערבבים מין בשאינו מינו? שהעניין פשוט בתכלית, ואילו הייתם אתם בעלי־מצר בקרקע כל שהיא, וכי מוותרים הייתם על זכותכם?”

אך הרבה דרכים יש למי שמחליט לעקוף את החוק, ויעבור עליו מה. וסוף דבר, נפלה אותה קרקע בידי בני־עבר, שכבר אמר החכם מכל אדם: “הכסף יענה את הכל”. ומכל אותו עניין נמצאתי אני, ג’משיד איראני, ניצב, כביכול, לצד יריביהם של בני־עבר…

ו    🔗

חלפו ימים. כיוון שהרחבתי את מעשי והגעתי לכלל אמידות, קבעתי חצי מושבי בעיר הסמוכה. בית ישן היה להם לאבותי בעיר הגלילית הסמוכה, שעמד עזוב שנים רבות, עד שקמתי ותיקנתי את בּדקוֹ, שיפּצתיו והכשרתיו למגורים. אותו מקום ששימש לי למושב, משמש היה למגורים לבני־המשפחה בעונות מסויימות בשנה, כשהישיבה בעיר יפה מישיבת־כפר. הרגישו באמידותי אותם בריטים, שהיו בשעתם ממונים עלי, לאחר שנעשו שוכני מדבר לצורכי אימפרייה שלהם, והיו קושרים עימי ידידות ופוקדים לעתים את מישכּני בעיר.

רוב ימות־השבוע עשיתי בעיר לרגל עסקי, ואילו משפחתי, שגדלה בינתיים בזכות אשתי הוולדנית, שהביאה לי בכל שנה ילד בר־קיימא, ישבה לה ב“גל־והר”, ואני, שמכניס־אורחים אני בן־מכניס־אורחים, שמחתי לארח בביתי העירוני את הממונים עלי – ושמא מידה של גאווה היתה בי, שנשתוקקתי להראות בפניהם את החיל שעשיתי.

ובידוע, שאין לך אוהבי לגימה וסעודה שמנה כפקידים הקולוניאליים. בתחילת בואם לארץ־נכר מסוגרים הם ומסרבים להזמנות, אך עד מהרה, לאחר שהייה של כמה חודשים, נפתח שער ההסתגרות. ואין כבני־ערב, היודעים לשבור בהדרגה מידה זו של בני בריטניה, שכן מינהגם להתרצות לפני הרשות ביונים ופרגיות צלויות על “סמנה” דשנה ומבושמה, במיטב הכבדים המטוגנים ובקלחות של בשר־עגל על אורז מבושל יפה, הנאכל בתרגימה של ויסקי ובירה. וכך נעשית ה“עזימה” – היינו ההזמנה לסעודה – טבע שני לפקידי הרשות, וכמעט שהיו ברבות הזמן למזמיני עצמם אל שולחן זולתם.

לדידי, לא הוצרכו כלל להזמין את עצמם. נשתוקקתי, כאמור, להראות לאותם שמשלו בי תמול־שלשום את רוב חילי וטובי. בלגימה קלה הייתי מכבדם בעיר, אך כדי לזַכּוֹתם בסעודה של ממש, הייתי מביאם אל ביתנו הכפרי, שהוא בית משופע בכל טוב. שני משרתים, מן האמגושים בפרס, שנכנסו בברית־עדתנו ועבדו במשקי, עזרו יפה על־יד אשתי אשת־החיל, והשפיעו על האורחים רוב מאכלות ומשקאות. רק פגימה אחת היתה באותן סעודות: מיעוט כוחי בלגימה. דת “זוהר האל” אינה אוסרת את השתייה במידה. אלא שאני, אפילו כוס אחת של יין או שיכר היתה מעבירתני על דעתי, שעיני מאדימות וכמו מחַשבות לצאת מחוריהן, ובמצבי זה הריני תמיד מטרה לדברי ליצנות של בעלי הלגימה הגסה, שיַרדן הם מגיחים אל קִרבּם ולא נודע כי בא לתוך מעיהם. והיה לי הרושם שהללו מתאווים להכניס בי טיפה יתירה, כדי שייפתח פי ויהא מספר להם על המתרחש בעיר ובסביבה, אצל בני־ערב בביקתותיהם ואוהליהם ואצל בני־עבר ב“גל־והר” שלהם. האמת היא, שלא ידעתי הרבה על עניינים אלה. ואפילו הרביתי בלגימה והיה נשלח הרסן מעל פי, לא היו נהנים ממני הרבה. מכל שכן שממעט בדיבור הייתי מטבע־ברייתי ועל אחת־כמה־וכמה בחבורה. וכך היו אורחי, שעל־פי־הרוב נראו קמצנים בדברים, כיוון שנכנס יין במעיהם, הותרו לשונותיהם ופיהם מעתיר עלי רוב־דברים, ואני מחריש לעייפה. כיוון שראו כך, החלו להוקיר רגליהם מביתי – ורווח לי. ולא עלתה כלל על דעתי, כי יום יבוא ואני עתיד ליתן את הדין על ביקורים תפלים ומיגעים אלה.

ז    🔗

יום אחד מימי ניסן הצחים, כשהכנרת כראי מלוטש, תכול ורב־מידות, הקבוע במיסגרת מוריקה של גיא והר, נפלה הברה במקומנו, כי אי־בזה בדרום, נתחוללה מהומת־דמים בין בני־ערב לבני־עבר. נתגלגלה הבשורה עד בית־אחוזתנו וקשרה עננה של דאגה, שנתעבתה והלכה גם מעל לכנרת השאננה בהדר־תכלתהּ. היתה הרגשה, כי זאת הפעם אין זה מאורע־דמים שכיח (עוברי־אורח, שנזדמנו ביום הזעם לאותה עיר דרומית, סיפרו על עשרות הרוגים ומאות פצועים). היתה זו מהומה שפרצה שם, בעיר החוף הרחוקה, לאחר תקופה ארוכה של שקט. ונדמה היה כי הצד החזק והתוקפני, שצבר במשך ההפוגה כוח מרובה, גמר־אומר לערוך התמודדות גדולה עם יריבו הקטן ממנו, שאף הוא חיזק את עמדותיו בשנות־המנוחה.

תחילתה של אותה מהומה בשביתה ממושכת שהכריזו עליה בני־ערב בעריהם. סוחרים זעירים, רוכלים, פועלים שעבודתם ארעית, חנוונים ויושבי בתי־קפה נתפנו ידיהם לתיגרה ולהתנפלות מן המארב. כלי־הזין היו בשפע. מבירות אשכנז ומלכות רומי החדשה נשלחו כלי־משחית יחד עם אנשי־משחית, שסייעו לחבורות המזויינות אשר פשטו בעיר ובכפר – והמערכה כבדה מאוד. בני־עבר, שהותקפו בחימה שפוכה, עצרו ברוחם ולא השיבו שערה אלא מלחמה של מגן. מפי ידידי, שכן מקיבוץ “גל־והר”, שמעתי, כי אותה שיטה של התאפקות ומלחמת־מגן באה כדי שלא לשפוך דם־חינם ולא לפגוע באלה שלא חטאו. לא נתקבלה על דעתי גירסה זו. סברתי, כי אותה שיטה של סבילוּת שאחז בה הצד הנתקף לא מצדקה וטהרה היא באה, אלא מחולשה ומהכרח לשמור על הכוחות המצומצמים. ואכן, מקץ כמה שנים, כשראיתי את לוחמי בני־עבר מתקיפים לפעמים בתיאבון גם חפים מפשע מבקשי כניעה, מסגירי יישובים של פלחים ומחנות שבטי רועים נודדים וכל כיוצא בהם, נתבצרה בליבּי סברתי זו.

לא יצאה השנה והמהומות כלהבות־האש פשטו בארץ כולה, החלה אחת מלשונותיהן הארוכות ללחך גם בפינתנו המרוחקת. פתאום נתבשרו תושבי “גל־והר” הפרסית, כי בעיירה הערבית הסמוכה נשתקע מפקד, המנצח על “מלחמת־הקודש” בסביבה, ואיזורנו על שלושת כפרי גל־והר נכנס לתחום שלטונו, כביכול.

כמין טעם חמצמץ נתחלחל בפי, כששמעתי אותו פלח, בן כפר קרוב שנזדמן לאחוזתנו, המספר לתומו, כי מפקד האיזור הוא חאג' מחמוד מוצטפא, הלא הוא מחמוד שלפני שנתיים עבד כמה חודשים כשומר מטעי־הבצל שלי ושל שותפי הכורדי, מהלך עשרה קילומטרים מ“גל־והר”. זכרתי גודל קנאותו ואדיקותו של מחמוד, שעמד יום אחד ומכר חלקה מנחלתו הקטנה, כדי לקיים מצוות עליית־הרגל למֶכּה, שרק בעלי־יכולת נצטוו עליה. זכרתי את דיקדוקיו בחמש התפילות ביממה, שהביאוהו לעתים קרובות לידי זילזול בחובת השמירה.

עומד אותו פלח ומספר לתומו גדולות ונצורות על עלילותיו של החאג' מחמוד במלחמה, על תוקף נצחונותיו במערכות נגד ה“יַהוד” וה“אינגליז”, מערכות שלא היו ולא נבראו, ואף־על־פי־כן נתגלגלו כמו חיות בפיותיהם של עשרות מסַפּרים נלהבים בסביבה. וכשהגיע לסיפור־המעשה על השלל הרב שאותו מפקד זכה משכבש “מיבצר יהודי” בדרום הרחוק, נתנוצצו עיניו מחמדה.

אנו מתי־מעט ב“גל־והר”, בני עדה זעירה, זרה ומוזרה מתפללים היינו בחרדה, שלא נסתחף במערבולת שהגיעה עדינו. כיוון שהייתי היחידי ביישובנו הקטנטן העובר דרכים והמתערב עם הבריות, נתחדדה עירנותי למתרחש בסביבה. לא פעם אחת בלבד הייתי סר אל שכנינו אנשי הקיבוץ ומספר להם על הלכי־הרוח בסביבה. שאיפתי ושאיפת יישובנו הקטון היתה לקיים את הנייטראליות כלפי שני הצדדים ולהרחיק מעלינו את ה“מפקד” ואנשי חבורתו שהיו סרים למישמעתו. בימים קשים של לחץ היינו אנחנו הגברים ביישובנו הקטנטן מתכנסים לטכס עצה, כיצד לשמור על האי שלנו השוכן בלב הים הסוער.

איני צריך לומר, שהיינו מתפללים לשלום בני־עבר שכנינו, כי בשלומם היה גם לנו שלום. בני־ערב ראונו ככופרים כפולים ומכופלים. אחד לבלר ושופט בחבורת המפקד, “אזהרי”, צונף מיצנפת לבנה ולבוש אדרת ארוכה ורחבה של תלמידי־חכמים, אמר לי בשעתו, כי עתידים אנו בני הכת להיצלוֹת ביורה הרותחת והממארת מכל יורות הזפת שבגיהינום, לפי שפשענו כפליים: שעזבנו את ה“סונה”, דת המסורת של ארבעת החליפים ישרי־הדרך, שקמו אחרי מות הנביא, ודבקנו ב“שיעה”, היא הסיעה שסירסה, לדבריו, את הדת הנכוחה ומפרשת את תורת הנביא שלא כהלכה. “ועבירה גוררת עבירה – הוסיף כשהוא מתלהב מדברי עצמו – קמתם וניתקתם גם את החוט האחרון שקשר אתכם בדת הצרופה, המכירה בנביא הערבי הנבחר כאחרון הנביאים והלכתם ודבקתם במין וכופר, חוטא ומחטיא, הנושא שם “זוהר אללה”, והפכתם אותו לנביא ומורה דרך…”

ויותר משנאמרו הדברים כדי להחזירני למוטב, נאמרו כדי להעליבני ולהקניטני. אף־על־פי־כן לא היה בידי להשיב למגדפי דבר, שהמימשל הממשי היה בידיו ובידי שכמותו. זכרתי פסוק שפסק אחד מנביאי ישראל, אשר למדתי בבית־הספר: “והמשכיל בעת ההיא ידום”, וקיימתיו במלואו.

המפקד חאג' מחמוד, היה סוחט מאיתנו מפקידה לפקידה כסף ומזונות. עלי הוטלה המלאכה הקשה והבלתי־נעימה לישא־וליתן עימו, ולא היתה זו אלא עמידה על המקח שיש בה כדי להשפיל. איחרנו לשלם את המס, מיד היה משלח בנו את אנשיו להציקנו, והיו הללו גונבים ומשחיתים בגידולי הפרי ובירק וכיוצא בהם. ויארכו הדברים אם אבוא לפרט בפרשה זו. בהתנגשות אחת עם לוחמי בני־עבר ניגפה חבורת חאג' מחמוד, והוא ברח עם שרידי אנשיו לדמשק, אל מטה החבורות אשר משם נשלח להעכיר את שלוות איזורנו.

מיד הונח לאיזור, ולנו – כפליים, מאחר שמעטים היינו וחסרי־מגן, והשכם־והערב סבלנו מתיגרת־יד הכנופייה ומפקדהּ. שכנתנו “גל־והר” היתה שמורה ומוגנת, ואנחנו פרזים ישבנו ופדינו נפשנו ורכושנו בכופר מזון וכסף. ואף־על־פי־כן נחשדנו בעיני החבורה כמסייעים ליריביהם… שנואים היינו וחשודים ככופרים, הבזויים ומנודים יותר מן ה“יַהוּד”. והיה ברור, כי אם ינצחו בני־ערב, סופנו שיעבּוד גמור, ואולי גם כּלייה.

והיה בתוכנו אחד שטען, כי מוטב לנו להשתמש בשעת־הכושר בבוא ההפוגה בפעולות החמס וההרג ולהגר מכאן, כי מי לידנו יתקע שלא תבוא חבורה חדשה של ליסטים מזויינים לקנן בקרבנו. אך עצתו לא נתקבלה על הלבבות. איך יעזוב אדם מקום שפרנסתו ברווח? היאך נעזוב מעון ואחוזה, שמייסדה ירה את אבן פינתם? וקברות אבות, ואמהות וילדים? ואחד הבקי בדברי “זוהר־האל” ואימרותיו הזכירנו את פסוק הנחמה, החביב על בני יישובנו הקטן: “עוד תבנו ארמונות ובתים לתלפיות במקום הזה.”

ואנה נלך? שמא למולדתנו אשר הקיאתנו לפני כמאה שנה לאחר שערכו בנו טבח, שדדונו, היבזונו, עשאונו כרמש הנאלח? שמא לארץ־נכר אחרת שבארצות ערב? והרי גם בעיני יושביה נהיה כופרים משונים ומגונים, היאך ניאחז בתוכם? אמנם, אפשר להגר אל מעבר לאוקיינוס, אל העולם החדש, אשר שם שרויים כמה רבבות מבני־אמונתנו, ובתוכם לשבת בשלווה, אך איך נוכל להתבולל בבני־עדתנו המערביים, ואנו ילדי המזרח מיום ברוא אלוהים שמיים וארץ והרגלינו ומנהגותינו שונים מן הקצה אל הקצה.

אך כיוון שביצבץ אותו רעיון רופס בעניין עזיבת המקום, שוב לא יכולנו לפוטרו בלא כלום, ופנינו אל מנהיגנו, שומר מצוות האל על פני אדמות, ואף הוא השיבנו בקצרה, באיגרת חתומה בעצם ידו, ואחת מסקנתה: שבו באשר תשבו!

ח    🔗

והנה נתרגשה מלחמת־העולם, היא השנייה במספר, ובבת־אחת שקטה הארץ. כביכול, נרתעה המלחמה הקטנה ביראת־כבוד מפני אחותה הגדולה ממנה. שליטי הארץ, שעד עכשיו נתעלמו מתעלוליהן של החבורות המזויינות ומפקירים את התושבים ללאומיהם ודתיהם, נתפקחו פתאום עיניהם וחזקה זרועם והיו עושים שפטים באנשי הכנופיות, מפקדיהן, ראשיהן ושופטיהן. לא יצא יום בלא פסק של תלייה או מאסר־עולם שפסקו בתי־הדין של צבא השליטים על בני החבורות, שנסתאבו והיו מקצצים בבני עמם על כל ספק בגידה, לרבות אמתלאות שכוונתן נקמה ביריב, בני־משפחה או סיעה, ומשנסתבכו העניינים היתה חרב איש ברעהו כדבר יום ביומו, וכך רבו חללי בני־ערב ופגועיהם כפליים ומעלה מחללי אוייביהם בני־עבר.

זריזות זו של שפטים בחבורות – למה באה דווקא לעת דעיכת התנועה? היה ברור, שחשש נכנס לליבם של השליטים שמא ינסו חבורות אלה לשבש מהלכה של המלחמה הגדולה, לכשתתפשט ותגיע עד לכאן, שאז יתפתו לתת־יד לאוייביהם של השליטים. כמשַמשים־בקודש ישבו להם קפטיינים, מייג’ורים וקולונלים חמורי־פנים ואדירי־רושם, כביכול, בסרטיהם, כוֹתפותיהם וכוכביהם המוזהבים ומצוייצים, ודנו דיני־נפשות בהתמדה. ניכרים היו, שמלאכתם קיבולת סיטונית היא, שיש להשלימה בהקדם.

לרגל עסקי הרביתי לבוא לעיר הבירה, שבה נערכו אותם משפטים, ובשעות־הפנאי אהבתי לסור אל אולמות בתי־הדין לחזות במשפט, לשמוע היאך נגולות בהרחבה פרשיות־פרשיות ממעללי הכנופיות, ריבות קדומים על גאולת־דם והסגת־גבול בקרקע, או על הנהגה וכהונת המוכתר שהוא בעל השפעה אצל הרשות, קטטות וסיכסוכים שקבעו את השתלשלות המהומות של שלוש השנים. היה עניין רב בעקיבה אחרי כמה מקרים חשובים במאורעות־הדמים שהובאו לדין, שתחילתם ריב משפחתי והתחרות רבת־שנים בין שני בתי־אב על שלטון והשפעה, וסופם רציחות, סחיטות, הצתות בתים ויבול־שדות, גדיעת פרדסים דשנים רבי־שנים ועקירת נטיעות רכות. כמסומרים ישבו בבית־הדין הצופים שאינם צד במחלוקת, והאזינו לסיפוריהם של עדים, המסיחים לפי־תומם ומספרים על שכיר־יום מדולדל, או רועה־בּקר מיסכּן של הכפר או של משפחה עשירה, שהיו לראשי כנופיות מזויינות והפילו חיתתם על איזורים שלמים, על מפקד מעין־זה שכונן מנגנון של נוגשים וסוחטים, לבלרים ושופטים הפורשים מצודתם ביד רמה על עשרות כפרים ועד לעיר הגדולה הסמוכה.

בין היושבים על ספסל הנאשמים היה ה“אזהרי”, החוקר והשופט הראשי של חאג' מחמוד, ראש החבורה שבסביבתנו. המפקד עצמו היה יושב אותה שעה בדמשק, ולכאן הובא יד־ימינו, שלא פעם אחת בלבד שילשלתי מינחה מצלצלת לתוך כיס אדרתו הרחבה, אדרת שייכים תלמידי־חכמים, דמי לא יחרץ. הוא נדון לעבודת־פרך עולמית וניכר היה ששמח בחלקו, מאחר שהכול סבורים היו, שאותו דין חמור ביותר המגיע למפקד, יחול על נושא־כליו.

מכאן ואילך שקטה הארץ. אנשי החבורות שלא ברחו אל מעבר לגבולות, ויד בית־הדין לא השיגתם, חזרו – אם הנסיבות במקומותיהם היו נוחות להם – איש אל כפרו ואיש אל עבודתו, לרבות הברחה, גניבה וגזילה וכל כיו"ב. ושוב היה כפרנו הקטן “גל־והר” שרוי בשלווה. החיים חזרו למסלולם הרגיל, שיש בו שקט של חדגוניות ומעט שיעמום. העסקים בימי המלחמה יפים היו. הצבא צרך הרבה, בנה הרבה, ואני עשיתי חיל. אמנם לא אגרתי ולא צברתי, כי מטבע ברייתי מאוסה עלי האגירה וחביבה ההוצאה ביד פתוחה לרווחה.

תקופת המנוחה, שהופרעה זעיר שם זעיר שם על־ידי מאורעות קלים שנראו יוצאי־דופן באווירה השליווה של המדינה, חלפה עם סיום מלחמת־העולם. התעוררות נפלה בשני המחנות, הערבי והעברי, משל הקיצו מתּרדֵמה ארוכה. היה זה כמין חילוף פתאומי של מזג־האוויר, משל לשינויים הפתאומיים החלים באווירה של הכנרת בימות הגשמים. אתמול – יום של צחות ותכלת רוגעת במרומי־שחק ובמעמקי־ים ללא עב קלה בפנים של מעלה וללא קמט כלשהו בפנים של מטה, שנסתאבו פתע למחרתו בטלאים קודרים ומים זידוניים, ההופכים את הכנרת לבריכה עכורה סוערת.

“הפעם נביא עליהם כלייה, אל הים נשליכם, כולם כאחד, נפש חיה לא נשאיר מהם!” אמר לי בבטחון גמור מורה הכפר הסורי הסמוך שמעבר לכנרת, איש כבן שלושים־וחמש, שחזהו ענוד תמיד סמל של אגודה מוסלמית קנאית: מין פריפה ועליה שתי חרבות מצולבות על ספר קוראן, ומתחת – פסוק באותיות זעירות, מסולסלות – “אין אל מבלעדי אללה, והשבח לאללה”.

“עליהם” זה שבפי המורה המתורבש המגונדר, פירושו היה ה“יַהוּד”, כלומר, היהודים. אך כיוון שדיבר עימי סתם ולא פירש שהמכוון הוא גם ליתר ה“כופרים”, הממרים הארורים ואני ובני־עדתי בתוכם, ואפשר גם בראש־וראשונה. לשמע דברי האיום, שנאמרו בבטחון שאין אחריו לא הרהור ולא ערעור, זכרתי אימרה אחת ששמעתי לרגל עסקי בעיירה מוסלמית־נוצרית, אימרה שהיתה לפיתגם בפי המוסלמים, והם מיעוט בעיירה זו, מובדלים בשכונה המיוחדת להם: “אחרי יום השבת, יבוא יומו של האחד בשבת.” ופירוש הדבר: לאחר שיביאו כלייה על “שומרי השבת”, יתחילו לקצץ ב“שומרי האחד בשבת”, דהיינו ה“משיחיים”.

מורה עירוני זה שנקלע לכפר, אורח קבע היה בסביבתנו. אמרו עליו אנשי כפרו, שיותר משלימד את תלמידיו קרוא־וכתוב ושאר מקצועות התורה והחכמה, היה דורש לפניהם על כיבוש העולם בעול מלכותה של הדת הצרופה והנכוחה. במצוות מעשיות לא דיקדק. וכשנשאל לטעמו של דבר, אמר כי בימים שהאיסלאם מקדש מלחמה על עולם הכפירה, פטורים הלוחמים ממצוות מעשיות, שאינן אלא קליפות לעיקר…

במשך השנים האחרונות נתקרבו שני יישובי “גל־והר” שלנו ושל בני־עבר זה לזה. מהומות שלוש השנים הועילו לקרבם בכוח הצורר המשותף, אף־על־פי שכל אחד מהם סבל ממנו במידה שונה. ואפשר לומר, כי במרוצת־הזמן נתרקמו יחסי־שכנוּת טובה, אם כי לא שכנוּת שבידידות הנובעת מעומק־הלב.

משהוחש באוויר, כי סערה גדולה מתרגשת לבוא, חזר ונתקשר ענן גדול מעל ליישובנו הקטן. אמנם, שלווה גמורה היתה מסביב, ללא שום זיע כלל, אך הדבר נראה לי כמין הסוואה של אורב ערמומי, העומד לזנוק לפתע. היתה זו שלווה רמאית שהקניטתני, לפי שמתי־מעט היינו, ללא עם וללא שבט מאחורינו, והחששות והפחדים סבבוּנו.

עד שיום אחד בא הקץ להסוואה המענה. המסווה נקרע עם החלטת ראשי אומות־העולם לחלק את הארץ המיועדת העתיקה ולייסד בה שתי מדינות: אחת לבני־עבר ואחת לבני־ערב. סערה זו הכל ניבאו לה, אך היא היתה החזקה וההרסנית מכפי ששיערו המשערים. המהומות השתוללו ללא־מעצור, בחמת־אכזריות, ונדמה היה, כי הצד התוקף גמר אומר “לחסל את החשבון”. והיו הדרכים משובשות בחבורות מזה ומזה ולא פעם אחת בלבד נמצאה גווייה של הרוג שמחצוהו כדורים או ריטשוהו סכין ופגיון.

בכוח ריבוי נסיעותי בדרכים לרגל עסקי, היכּרתי רבים מן הנהגים. הללו, שרוב ימיהם ולילותיהם עברו עליהם במקומות־הסכנה, נשק קטן היה להם בסתר כיסיהם. ואספר לך, אחא יקירא, מעשה באחד מהם. בעיר הסמוכה שעל שפת הכנרת, שלתוכה נזדמנתי, כאמור, לעתים קרובות התגורר נהג אחד, צובּחי שמו, נוצרי לפי אמונתו. והיה צובחי שוכן עם אימו, שתי אחיותיו ואחיו הקטן, כבן חמש. בחור כבן עשרים־ושש־שבע היה, נוח לבריות ומתון בדעתו, אחד מאלה שמעצם־טִבעם אינם יכולים להרים קול. צובחי היה המפרנס היחידי של המשפחה. פעם אחת אמרתי לו כחומד לצון: “צובחי, הראני נא אקדח שלך, שמעתי שקנית חתיכה נאה.” צחק ואמר לי: “האמן לי, אבו סמיר, שאני לא אוכל להרוג בן אדם. פשוט איני יכול…”

ידעתי, שהוא משתדל להעביר את משפחתו ללבנון. העברת משפחות למדינות השכנות רבתה בימים ההם בקרב בני־ערב, עד שהיתה למנוסת־בהלה. ידעתי, כי לפני שבועיים שלח את דרכונו למקום ששלח ועתה הוא מחכה לרשיון־כניסה לו ולבני־המשפחה.

“יש לנו שם קרובים רבים – סיפר לי – הלא מוצאנו מן הלבנון, נלך לשם ונחכה עד יעבור זעם. ואם יארכו הימים, נשתקע שם. קשה לחיות בתוך מהומות ויריות שאין להן סוף. אחרים שולחים את משפחותיהם, ובעצמם נשארים כאן. אני, אבו סמיר, איני יכול, לא נוצרתי לבלבולי־מהומה כאלה.”

בוקר אחד, כשיצאתי מחדרי, ראיתי את צובחי רכון על מכוניתו ושוקד על ציחצוחה. כיוון שהרגיש בי, נזדקף ואמר בפנים נוהרות: “קיבלתי את היתר־הכניסה.”

בירכתיו ברכּת דרך צלחה ושיבה מהירה. כעבור שלושה ימים פלטה הכנרת את גופתו, כפות בחבלים ואבנים קשורות לו. סימני שתי יריות נמצאו בגווייה, אחת בחזה ואחת בגולגולת. אחר־כך הוברר, כי בעברו בקרבת מוצאו של הירדן מן הכנרת, תפסוהו לוחמים, עשו בו מה שעשו ואת מכוניתו לקחו שלל.

האכזריות דיכאתני עד עפר. הייתי אחד מאלה שהוזעקו לזהות את הגופה. לא הבינותי לשם מה עשו כך לצובחי דווקא. הייתכן, שלוחמים אלו מבני עבר הם, היודעים היטב מי ומי מאנשי הסביבה מעורב או אינו מעורב בעסקי מהומות, האם לא ידעו את טיבו של צובחי זה, שכל הווייתו כאילו הכריזה: “הניחוני לנפשי, אל תגעו בי!” שמא נכשלו בהודעת־שקר? ושמא גמול־נקם הוא על מעשה־זוועה שנעשה אי־שם בריחוק מקום? כך היא דרכה של מיפלצת משחיתה זו, שקורין לה מלחמה ושמות כיוצא בהם, הטורפת באכזריות־חימה טובים וישרים, שככל שמתרחקים הימנה היא בולעתם.

אך צרות אחרונות – אומרים – משכיחות את הראשונות. ההרג הרב, שנעשה בעיר הנמל הצפונית הגדולה בין שני מחנות היריבים, הידיעות שרבו ונעשו ודאיות מיום ליום, כי ביום בהיר אחד של אביב עומדות המדינות השכנות לשלוח חיילותיהן למלחמת־הַשמֵד, וישיבתנו אנו, בני־עדה קטנטנה, על הגבול ממש, – כל אלה השכיחו מליבי את מאורע צובחי. את כל מרצי שיקעתי במאמצים למנוע – עד כמה שהדבר היה בידי – את התפשטות המהומות בסביבתנו הקרובה. עקבתי אחרי כל ידיעה או שמועה על נשק ותחמושת, המובאים לעיירה הערבית, ששימשה מרכז ללוחמי בני־ערב בסביבה, ועל כל פעולה ותכונה, או אירגון חבורה חדשה, הייתי מודיע לאחד מראשי הלוחמים העברים שבאותה עיר ולידידיי שבקיבוץ. נדמה לי, כי מיום ליום נקשר והולך גורלנו בגורלו של המיעוט העברי הנתקף.

שבועיים לאחר רצח צובחי נזדמן לי לעבור דרך יישוב כפרי אחד שעל שפת הירדן והכנרת. שם נתגורר מכרי משנים רבות, יהושע מגיני, אחד מראשי הלוחמים, יליד הארץ, בחור חסון ופעלתני. הוא יצא לקראתי ושאלני כמה שאלות חטופות, וראיתי שבשעת דיבורו הוא מעיף פעם בפעם עין כלפי מכונית שלי, שרק כארבעה ירחים עברו מיום קנייתה. אמרתי לו: “יא יהושע! רואה אני, שאתה חושק בעגלתי. אם באמת נשאה־חן בעיניך, שקול על־ידי חמש־מאות לא”י וקחנה לך." ובדרך היתול הוספתי: “מקווה אני, שלא ייעשה למכוניתי כדרך שעשו למכוניתו של צובחי…”

הוא נבוך מעט, הרים ראשו, התבונן בי וגעה בצחוק, ואני אחריו. וכך נפרדנו בדברי ריעות והיתולים ושיחות מענייני־היום

ט    🔗

מיום ליום החמיר המצב במדינה, שפשטו בה חבורות וגדודי מזויינים מן הארצות השכנות. קצרה ידם של לוחמי בני־עבר לסתום את הפרצות בגבולות הארוכים, שהיו, לעצמו של דבר, פירצה אחת גדולה, כמזימת השליטים הזרים, שהתכוננו לעוזבהּ ולהופכהּ לשדה־קטל לשני הצדדים. היו ראיות לכך, ראיות ברורות שאין להטיל בהן ספק שהוא, כי השליטים מעוניינים בהסתננות מזויינים להיותם משקל מכריע ביחסי הכוחות. הנתקפים הנועזים חירפו־נפשם ופוצצו כמה גשרים שבגבולות, אך עלילת־גבורה זו, שעלתה בהתאבדות מפוארת של מיבחר צעירים, נמשלה לסתימת סדקים בדלת הפתוחה לרווחה… בעיירת־הספַר הכפרית, הסמוכה לאיזורנו, מקום מושבו של המפקד חאג' מחמוד מוצטפא במהומות שלוש השנים, נתיישב הפעם מפקד מתרברב מדמשק, ששפמותיו המגודלים מסולסלים היו מעשה קצין פרוסי. דומה, כי תשעה קבין מכל ה“שטארה” שלו נטלו שפמותיו, שאצבעותיו בלשו בהן תכופות, כמבקשות למשוך מהן כוח־השראה. גדולות לא עשה באיזור שנועד לפעולותיו, אך מפקידה לפקידה היה גורם צרות קטנות, שלוחמי בני־עבר היו מגיבים עליהן במנה כפולה ומכופלת.

לצופה מן הצד היה עניין רב לענות בהבדל שבין ההתאפקות של בני־עבר במהומות שלוש השנים שחלפו, שזכרם היה חרות עדיין יפה־יפה בלב מי שנשא בסִבלם כך או כך לבין תגובות הזעם של עכשיו. מפעולות תגובה אלו סבלו לפעמים סבל רב גם כפרים שקטים, שרוב תושביהם הוחזקו בעיני מנהיגים של בני־ערב בוגדים ומשתפי־פעולה עם בני־עבר, ובימי־שלום כבימי־מלחמה כבדה עליהם תיגרת־יד בני־עמם. על־כל־פנים כך היה המצב באיזורנו.

הקשרים שבין “גל־והר” שלנו לבין “גל־והר” השכן נעשו חופשיים ולבביים ביותר אחרי אותו בוקר, שבו קם הכפר הערבי השכן “גל־והר” וברח בריחה שלימה, עד שלא נותרה בו נשמה. היתה זו בריחת־פתע, שלא קדמו לה מעשי מלחמות או תיגרות כלשהן. הם ברחו מפני הפחד והבהלה. עמדנו אותו בוקר על גזוזטראות ביתנו ועינינו שלוחות אל המרחק ומלוות את מחזה־הנדודים המוזר, כיצד מחנה גדול מאוד של מאות גברים, נשים וטף, עוקרים ממכורתם, רכובים והולכי־רגל אחרי גמלים, פרדות וחמורים העמוסים גבבי חפצים לעייפה. היתה זו אורחה משונה מאוד בשעה מוקדמת של יום צח וחם. הישישה בעדתנו, בת השמונים־וחמש, שפעוטה היתה בהתנחל אבותינו כאן ושקברה במשך ימי־חייה הארוכים את בעלה, בנים ובנות, צעירים ורעננים, והיא עצמה נתקיימה בריאה וזקופת קומה, עמדה מוכּת־תדהמה כשהיא מאהילה בידה על עיניה העירניות ועוקבות אחרי המחנה הנוהר אל עבר גבול הצפון ושפתיה ממלמלות כל הזמן בפרסית, לשון יחידה השגורה על פיה, ומסיימת שטף־דיבורים שלה בקריאה ממושכת: “היי חודא, היי חודא” – הוי אלי!

אורח, שביקוריו תוכפים והולכים, הייתי במישכּנוֹת שכנינו. רצויים מאוד היו ביקורי, שתועלת ועזרה היו כרוכים אחריהם. כששכנינו היו נתונים במעין מצור, הבאתי להם מזונות ודלק, הקדשתי מזמני, ככל האפשר, לקליטת ידיעות מועילות מן המתרחש בסביבה. ידעתי ברורות, כי שלום שכנינו משמע שלום ובטחון גם לנו, וכי גורל “העדה האקזוטית הקטנה” (כדברי ארנה, אחת מבנות הקיבוץ, חובבת השטיחים וכל מעשי־החושב הפרסיים) קשור בגורלם.

י    🔗

ביום בהיר אחד של תחילת ניסן, כשחזרתי במכונית שלי משדה הבננות, כארבע פרסאות מכפרנו, הגיעו לאזני שריקות כדורים. יריות רובים, אקדחים ושאר כלי־נשק לא היו חידוש בימים ההם, ממילא לא נתתי דעתי על־כך. ידעתי, כי בסביבה חונות חבורות ערביות מזויינות, הצמודות לעמדות שלהן, ואנשיהן, שכלי־הנשק היו להם בעיקר כחפצי שעשועים, יורים להנאתם ומבזבזים תחמושת חגורות סתם־כך, לפי שהיו מצויות להם בשפע. לעומתם היו בני־עבר חסכנים וקול־ירייה לא נשמע במקומותיהם אלא בשעת הדחק. המשכתי איפוא בדרכי ללא חרדה יתירה. אך הידהוד היריות, שנדמה תחילה כבא מרחוק, החל גובר והולך, ונחרדתי מן ההירהור שניצנץ בי, כי היורים אינם מבני־ערב, שכן מנסיוני הכּרתי כי אינם עזי־נפש לפלוש בעצם היום לרשות שאינה שלהם. אך לא היה סיפק בידי להרהר הרבה. עד מהרה ראיתי את עצמי מוקף חמישה אנשים, שפניהם מכוסים מסכות ואקדחים בידיהם, שציוו עלי לעצור את מכוניתי. עצרתי. מהם נכנסו לתוכה, מהם עמדו בחוץ. שפת־דיבורם בינם לבין עצמם לא היתה מובנת לי, כי שוחחו בלשון זרה ומוזרה לי. מיד עמדו וכפתוני בחבלים, שילבו ידי מאחורי גבי, קשרו מטפחת על עיני ובלשון ערבית התרו בי: “דמך בראשך, אם תפצה פה.” הערבית שבפיהם היתה ללא־דופי, ואף־על־פי־כן לא היה ספק בליבי בעניין מיהותם של האלמונים.

אינני מן הפחדנים. בשנות שירותי נסתכנתי לא פעם בסכנת־נפש ותמיד ידעתי לכבוש את רוחי. אך הפעם אחזתני חלחלה, מעי נתהפכו מגודל האימה, שעד היום כל אימת שאני זוכרה, רגש של בושה תוקפני כלפי עצמי… סבור אני, כי מראהו של צובחי המשוי מן המים, עקוד וירוי, הוא שהילך עלי אימה משונה זו. כפות־ידיים ועקוד־רגליים הוטלתי ליד דקל עב־גזע וגדול־צמרת, ולאט־לאט רפתה האימה שבנפש והדיכדוך בא במקומה, דיכדוך וכלימה רבה. שמעתי מילמול וכּחני בלשון הבלתי־מובנת לי, ומחמת חריפותה של נימת הדברים שהגיעו לאוזני ראיתי את עצמי כחיית־טרף לכודה, שציידיה דנים בה כיצד להמיתה.

עקוד ונדהם ואחוז־קדחת־של־אימה שכבתי לרגלי הדקל ונסיתי לפייס את נפשי בשידולים. הזכרתי לה את מיתת אבותי בשעת טבח טבריז לפני כמאה שנה על קידוש תורתו של “זוהר האל”, סיפרתי לה סיפורי אימי על גבורתם בשעת נסיון, ולא עלתה בידי לשכּכהּ.

פתאום ירדה עלי אדישות רבה. עצמתי את עיני, שכל הזמן התאמצתי לפוקחן לרווחה מאחורי המטפחת הקשורה עליהן. הרגשה משונה של אשליות הזייה אפפתני, כהזיותיו של מעשן חשיש. נזכרתי מעשה שהיה בי, שפעם הרחקתי נדודי במדבר על גבול איזורה הקדוש של חג’אז ונקלעתי לאוהלו של אחד סוחר סורי ממולח, בעל “מחשישה”. אחד מבני לווייתנו, שהיה שטוף בעישון סמים, פיתני לטעום – ונתפתיתי. מצצתי מעט וזכיתי לחיי־שעה של הזיות משונות, שיש בהן מתיקוּת מסחררת, לטפנית, מַשלה ומדגדגת מיני דיגדוגים ערֵבים, שאין בכוחי להגדירם. וכשנתעוררתי, נתפכחתי, ואכזבה ובחילה גדולה השתלטו עלי. מאז נקטה נפשי בכל מה שיש בו שמץ מן החשיש. עכשיו בשוכבי עקוד ומושלך ומחכה באדישות לגזר־דיני חשבתי בליבי: מי יתנני מציצה כלשהי מעשן קטורתם של סמי השטן – עד ששקעתי בנימנום.

“קום, פלוני, יאללה!” שמעתי בתוך נימנומי קריאה שנתלוותה לה בעיטה קלה בגבי, והיתה זו קריאה של התעללות, כי איך יקום עקוד ושתום־עיניים? שני זוגות ידיים תפסוני בראשי וברגלי והטילוני לתוך מכונית, שידעתי כי גדולה היא, לפי שהרגשתי חלל ריק על סביבותי. כשעתיים הסיעוני, עד שהובאתי לאיזה בית מבודד. כאן הוחזר לי אור עיני. כאן הותרו גם החבלים שכפתוני וניתן לי להתהלך בחדר הקטן שכל רהיטיו היו כיסא, שולחן, מחצלות וכרים ערביים קטנים. היצצתי מבעד לחלון ונוכחתי, שהנני באיזה כפר הררי שאיני מכירו ושני צעירים מזויינים בתת־מקלעים עומדים עלי לשומרני.

היחס אלי היה יפה. טיפלו בי כבאורח רצוי. המזונות שסיפקו לי טובים היו ורבים. גם סיגריות מאותו סוג משובח ואהוב עלי הביאו לי. אפילו מכשירי־גילוח, סבון ומישחת־שיניים נתנו לי. אדיבות למופת! רק להיכנס בשיחה עם שומרי לא הצלחתי. שאלתי את אחד השומרים – בחור גברתן, ששפמו הצהוב מעובה ומגודל: “למה נחטפתי?” אך הוא הזעיף עיניו במילמול חטוף, סתם את פי בטענה שלא הוא המוסמך להשיב תשובות.

לכאורה צריך הייתי לשמוח על אותו טיפול יפה שזכיתי לו במקום שביי לאחר סיוט החטיפה, אך כיוון שהורגלתי בכך, התחלתי מתפלפל ביני לבין עצמי, בודק ובוחן את הגורם הנעלם לסבר־פנים זה, שפירשתיו בליבי פירושים של דופי, שמיתחו את עצבי.

למחר עם השכמה העירוני וצהוב־השפם פקד עלי להיכנס למכונית משוריינת, שעמדה ליד הבית. רציתי לשאול “לאן”, אך חזרתי בי, כי למה אתבזה בשאלות ללא־תשובה? נכנסתי בשתיקה כאסיר נכנע. ועוד אחד בא, חגור אקדח, פנים חדשות, וקשר את עיני במטפחת. מדוכדך ובאין־אונים ישבתי בכלי־הרכב ובישותי האפלה מתרוצצים רגשי־לב, שהיה בהם מין ערבובייה של רוּגזה, עלבון צורב ומשׂטמה עזה לחוטפי. ועל הכול הכביד עלי סיוט של חוסר־ידיעה על הנעשה בי ודאגה שחורה ומדכדכת לקראת עתיד מאיים ומבשר־רעות.

המכונית המשוריינת נסעה לכיוון בלתי־ידוע.

איש־נדודים אני להנאתי, ומעודי לא ידעתי טעם געגועים. הפעם השתלטו עלי ודיכאוני עד עפר. הירהרתי בבני־ביתי, באשתי שעמדה ללדת, במטעי הבננות, בג’יפ החדש שקנינו לא מזמן אני ושותפי. (מקץ עשרה חודשים, לאחר ששוחררתי, סיפרו לי בני משפחתי, כי חיפושים רבים חיפשו בסביבה ובכיווּן אחד בלבד: לא פיקפקו בני משפחתי, כי בני־ערב הם שעשו בי מעשה, עמדו פירסמו מודעה בעתונות: כל היודע על מקום היעלמו של פלוני ממקום פלוני ביום פלוני וכו'… ובמרכז המודעה – תמונתי. איש לא העלה על דעתו כלל, כי דווקא יד העברים בדבר).

עברנו כּיברת־דרך קטנה, והחל שוב מסע־בלהות שארך עת רבה. בחנייה הקצרה עלו למשוריין כמה אנשים, שלפי שוני הקולות אמדתי, כי חמישה־שישה מיספּרם. עכשיו היתה הנסיעה מהירה ביותר. ודאי מאה ועשרים קילומטר לשעה. אפשר שהפרזתי קצת מחמת עיני החבושות והעצבים המרוגשים, על־כל־פנים, היתה זו דהירה מטורפת. פתאום הרגשתי, כי אנו חוזרים על עקבינו. המשוריין גולש בחפזון טירוף ונעצר. ופתאום קול דלת נפתחת, וקול רעש של קפיצת אנשים, ומחשבת אימה מנצנצת בליבי: הם החליטו לדרדרני אל גיא עמוק ולעשות בי כמעשה אבותיהם בשעיר־לעזאזל ששלחוהו המדברה… כרבע שעה, כך נדמה לי, עמדה המכונית, ואני הושארתי בודד עצום־עיניים. מה כוונתם בכל המישׂחק הזה? ופתאום, כלעומת שנעצר המשוריין בפתע, הוסע בפתע והיה חורק ונושף בכבדות במעלה־הר, עד שאחזו בי ידיים גברתניות, משכוּני, הוציאוני והטילוני על סלעים שנתלבנו בחמה.

לא עברה מחצית השעה, וידיים חסונות הטילוני שוב לתוך כלי הרכב, והחלה נסיעה של סיחרור: מורדות ומעלות וסיבובים. כבקי ורגיל בניהוג מכונית, ידעתי כי כלי־הרכב מתמרן סיבובים הלוך ושוב בכיברת־ארץ אחת.

סוף־סוף, רחימאי, בא הקץ על טיול ארור זה. לאחר כמה שעות הובאתי למקום של יישוב. העידו על כך רעש עגלות ומכוניות, וקול צהלת־סוס ונעירת־חמור, ודיבורי בני־אדם ופיטפוטי תינוקות וילדים. עמדו שניים והוציאוני מן המכונית והובילוני בשילוב זרועותיהם בזרועותי, כדרך שמובילים חולה שאפסו כוחותיו. ועוד דקה – וחריקת־שער, וריח טוב של קש ושל חציר בא באפי. ומיד – דחיפה בגבי, ואני נופל על ערימת־קש. אותה שעה נבזקה מחשבת־טירוף בדמיוני המסוכסך (עכשיו, לאחר מעשה, הריהו בעיני כטירוף, כאיוולת גמורה, אז נצנצה בליבי כהשערה אפשרית): הם ישחטוני כאן על מצע של קש, מאחר שאינם רוצים לטמא את האדמה בדמי…

יא    🔗

שמעתי קול חריקת־שער מאחורי וידעתי, כי חוטפי הלכו להם. שכבתי על מצע החציר הרך ובבת־אחת צללתי לתוך שינה עמוקה. באישון־לילה התעוררתי מבלהותיו של חלום, שהיו המשכו המסוכסך של מסע־הסיוטים. משהו חי, קשה, בלתי־נעים ניתר עלי. מצוויחת הציוץ המבחילה ידעתי, כי עכברוש הוא שחמד לו טיול על גופי. עיני, שאמנם הותרו מחבישת המטפחת, לא ראו כלום בתוך החשיכה. היכן אני? קול שיקשוק של כּבלים הגיע לאוזני. המצויים בקרבתי שבויים כבולים כמוני? ריח של זבל חריף דיגדג את נחירי, וכשקול געייה ממושכת של פרה וקול נעירה קובלנית ונרגזת של חמור פלחו את הדממה האפלה, ידעתי היכן אני.

באור קוויו הראשונים של הבוקר היכּרתי את אכסנייתי: מתבּן הוא הסמוך לרפת, ובה חמש פרות המעלות גרה באדישות, ובבדילות מהן – שתי פרדות רבוצות, אתון חומה־כּהה, חסרת־מנוחה, ועיִר פזיז, היונק מדדיה יניקה רעבתנית. ישבתי כבול־רגליים ומבעד לסריגי־העץ, שהבדילו בין המתבן לבין הרפת, הסתכלתי במתרחש ברפת. שכן חדש נתגלה לי שם: עגל חום לבן, שכּירכּר מסביב לאמו וגעה געיות עצובות נוגעות עד הלב, ולעומתו העיִר הרך, המקפץ בחדווה שאין עימה דאגה. נסתכלתי – וזכרונות ילדות הציפוני עד כדי שיכחת־המציאות.

כשעה אחרי זריחת החמה נכנסו השניים, שמכנסי־חאקי קצרים להם ואקדחים בצידם, והביאו לי אוכל. ושוב – מזונות ערֵבים וסיגריות משובחות, וסבר־פנים. גם את רגלי הכבולות התירו, אלא את השרשרת לא סילקו לגמרי, הקצה האחד קשור ברגלי הימנית, והקצה השני מחובר לטבעת שהיתה קבועה בתוך אחד ממוטות הברזל במתבן. ואורך השרשרת – כמטר־וחצי בלבד. שאלתי אותם, למה ומדוע? ונעניתי בשתיקה רוגזנית. ורק לפני צאתם אמר לי אחד מהם: “אל תירא, ג’משיד אפנדי, הפרות לא ילחכוך, אינך דשא־עשב הראוי למאכל. בקרוב תדע את הכול. עליך לשבת כאן במנוחה ובסבלנות.”

– סבלנות וסבלנות! – הירהרתי ביני לבין עצמי – “אללה הוא עם הסבלנים” כתוב בספר הקדוש לבני עדת האיסלאם, שגם אנחנו, בני עדת “זוהר האל”, מעריכים אותו כאחד מספרי ההדרכה והחכמה, אלא שמפרשים רבים מפסוקיו, שאינם הולמים את תורת אחוות כל בני בשר ואת התנגדותנו העזה למלחמות, על דרך הדרש, לפי רוחנו. תילי־תילים של דרשות תלו “שער האל” מבשר אמונת הזוהר ומייסד האמונה “זוהר האל” בפסוק הזה, שהוא מקור תנחומין לבני העדה הנרדפת. נסיתי להרגיע את נפשי בכתוב זה, שבו מצאו עידוד ההולכים לקראת המוות על קידוש־השם ואחוות כל בני בשר־ודם, אך סבלנות זו שלי, של שבוי וכבול על לא דבר, מה טעמה ומה תכליתה?

כל אותו יום ראשון לשביי מלא הייתי ציפייה לשיחה כלשהי, לדעת פשר אשמה שלי, שבגללה נחטפתי ונכבלתי. דישדוש פסיעותיהם של האיכר ובני־משפחתו, בבואם אל הרפת, קול פתיחת־השער בידי הנער בן השתים־עשרה, שהביא לי את מנת־המזון, כל רחש סביב המתבן והרפת החריפו את ציפייתי, שהיתה בי כמין דיבוק ברעיון אחד, רעיון החקירה, שמשום־מה האמנתי אז, כי עשויה היא להסיר את הטעות המרה, שבעטייה נעשה בי מעשה אשר לא ייעשה.

באוכל שהובא אלי לא נגעתי, הרביתי לשתות מדלי המים שהיה על ידי, וכל כמה ששתיתי לא פסקה יבושת הגרון מחמת ההתרגשות לקראת הבאות.

העריב היום, וגברה הדממה בפינתי הדהוייה, בקצהו של הכפר, כפי ששיערתי ולא בלי יסוד. אור קלוש של עדשת חשמל זעירה בקרן־זווית של תיקרה הפיץ עגמומית עכורה. מן הרפת נשמע קול דישדוש רגליהן של בהמות ורעש חפוז של כירכורי העגלים. פעם בפעם הושבתה הדממה בנעירת־חמור, שהרגיז את אוזני הקשובות לקול צעדי מבקרים אלמונים, שציפיתי לבואם בקוצר־רוח.

ודווקא ברגע שכבר אמרתי נואש חרק השער ונשמעו צעדים בטוחים וקצובים, שקרבו אל פינת שביי. שוב באו שניים שהיכּרתי אותם מבין אלה שהתירו אמש את אסורי רגלי וכבלוני, ככבול אדם את כלבו שפגיעתו רעה. האחד האיר בפנס־כיס גדול אל מול פני. האור החזק הכאיב את עיני שהתרגלו כל אותו ערב לאפלולית ובלי־משים הטיתי את ראשי הצידה.

“הבט ניכחך ואל תטה את ראשך לצדדין,” גער בי האחד, גברתן צהוב־פנים־ושיער, והוא פנים חדשות בשבילי. “אל תשים עצמך איסטניס. מעשיך אינם של איסטניס, אנו מכירים אותך יפה.”

“בתורת מי ומה אתם מכירים אותי?” שאלתי. “למה הובאתי לכאן? מה עשיתי?”

“דבר זה רוצים אנו לשמוע מפיך ולשם כך באנו לכאן,” השיב השני, בחור שחרחר, גבה־קומה ודק־בשר, שדיבר ברוך ובמתינות מודגשת, באותה נעימה מיוחדת של קול ושל סגנון המעלה על הדעת “חוקרים לעניינים עדינים”, המחשיבים כל דיבור היוצא מפיהם.

נדרשתי לספר את תולדות חיי “מיום שנולדתי ועד שהובאתי לכאן”, כמאמרו של השחרחר, שישב בקִרבתי על ארגז רעוע. פתחתי בבדיחות־דעת ואמרתי: “כשנולדתי היה חג גדול בבית אבי, לפי שעד שבאתי לעולם לא נולדו להורי אלא בנות ואני הייתי הבן הבכור, אח לחמש אחיות.”

חוקרי העלה חיוך כבוש. הצהבהב, שהיה עומד ומהלך חליפות, כאחד חסר־מנוחה ותאב־פעולה, הפליט דיבור של ליגלוג:

“אכן ילד־שעשועים אתה ללא ספק.”

הניחוני להרצות דברי דרך־חירות במשך שליש השעה על חיי וגילגוליהם. הרחבתי את הדיבור על החבורות המזויינות של בני־ערב בסביבה ועל מאמצי למנוע התנפלויות והתנגשויות, שלא פעם הוכתרו בהצלחה בזכות קשרי שלי עם ה“מפקד” האיזורי, החאג' מחמוד, שומר שדותי ומטעי. במיצוי כל כוח־ההסברה שלי הוכחתי את גודל ערכם החיוני של השקט והשלווה בשביל עדתנו הזעירה, את עומק הניגודים שבין בני־עדת “זוהר האל” לבין בני־עדת האיסלאם, שבעיניה אנו ככופרים מסוכנים, שסילוקם מצווה יקרה היא להם. כל שעת דיבורי מתבונן הייתי בארשת־פניו של חוקרי ונוכחתי, שרוב הדברים שסיפרתי אינם מחוורים לו, או שלא ירד לעומק משמעם. הוא שיסעני בתנועת־יד ופתח בהצעת שאלות שלא מגוף העניין, שעליו שמתי את הדגש החזק. שאלותיו סבבו על טיב יחסי עם אנשי הרשות, שסמוך להיחטפי החלו להתקפל ולעזוב את הארץ לבלי שוב.

“מה סוג הידיעות שהוטל עליך לספק להם?” – שאלני חוקרי בנעימה שיש בה ודאות, כי אכן שימשתי בתפקיד המודיע המדיני לרשות.

“לא מסרתי דבר ולא הוטל עלי לספק ידיעות כלל,” השיבותי וכולי ריתחה. ראיתי, שחוקרי מתעלם לחלוטין מתשובתי ומוסיף לחקרני בצורה שאין בה כל נידנוד של ספק: “כיצד היית מוסר להם את הידיעות, בפה או בכתב. כמה פעמים בחודש היית נפגש עימהם לרגל עבודתך? מה היה שכרך החודשי? הקיבלת הענקות מיוחדות בשכר הידיעות על המתרחש בסביבה? הואילה נא, מר ג’משיד, להשיב על כל השאלות האלה בבת־אחת, כדי לחסוך לנו זמן. העניינים מרובים והשעה דוחקת.”

עוד בפתיחת החקירה גמרתי־אומר בנפשי לנהוג בקור־רוח ולא להיתפס להתרגשות, שכשלונות כרוכים בעקבהּ. אך משהחלו חוקרי להרבות בשאלות, שכוונתן היתה ברורה, נסתלק ממני השקט ונמוג מסלסולי־עשן אלה שנסתלסלו ממיקטרת החוקר ונסתננו מפיו. זכרתי יפה את בעלי־הדרגות, שהיו ממונים עלי וביקוריהם התכופים בביתי, כיצד היו מחַסרים את כיסי בזלילה־וסביאה ומכבידים עלי בעצם בואם, ועכשיו צא והשב, מה שכר ומה רווחים קיבלתי מהם… רגע נתמלטו מפי דברי־תרעומת נרגשים, אך מיד שבה אלי צלילות־הדעת, שבעקבותיה שב אלי קור־רוחי, כי נוכחתי שדוחף אני עצמי אל עמדה מסוכנת. הרגשתי, כי שאלות אלה עלולות להוציאני מגדרי. נרתעתי לאחורי, הארכתי־רוח והתחלתי להשיב לגופן של השאלות ובקיצור.

השאלות, שתכליתן היתה לטיפול עלי אשמות, נערמו והלכו. וכשחזרתי להסביר את טיב יחסי עם אנשי השלטון, ניגש אלי הגברתן הצהבהב, קמץ אגרוף וכיוונוֹ אל מתחת לסנטרי, אך חוקרי השחרחר נתעורר ממקומו ועצר בעדו: “הנח! ג’משיד אפנדי יחזור למוטב ויפצה את פיו.”

היה בזה רמז לתגבורת הלחץ, אך אותו לחץ פיזי, שמובטח הייתי בקרבתו, לא בא.

החקירה הופנתה לפרק שני מ“עברי המלוכלך”, כמאמרו של אותו גברתן. החקירה עברה לידיו. ראיתי בעליל, כי כוחו של זה באגרוף יפה מכוחו בחקירה. מיד הפשיל שרווליו, שהיו מקופלים רק במקצת, כאחד שנכנס לזירה של התאגרפות. הַלָה חקרני על פעולות־העזר שלי לכנופיות המוסלמיות בידיעות ובהדרכה כללית. השחרחר ישב במנוחה, אבל המשך הדברים, שבאו בערבובייה ללא מוקדם ומאוחר, היו מייגעים ומטרידים, וכפי שנוכחתי – לא אותי בלבד. השחרחר סילק את משקפיו, שיפשף זגוגיותיהם ללא־צורך, ונראה שרוחו מתקצרת עליו. פתאום נגע בכתפו של חוקרי. שניהם פרשו הצידה והחלו להתווכח בלחש. לא עברה רבע שעה והחוקרים שבו אלי. חזרו על כמה שאלות קודמות, אך בנוסח אחר ולאחר שהשיבותי להם מה שהשיבותי, אמר אחד מהם: “פזמון זה כבר שמענו מפיך. בשיחה הקרובה אנו מקווים לשמוע משהו חדש המתקבל על הלב. דיבור של אמת, ג’משיד אפנדי, יהיה קודם־כל לטובתך אתה.”

את תשובתי, שאין לי מה לשנות כי זוהי האמת לאמיתה, לא שמעו חוקרי כי נסתלקו בלי שהרגשתי בכך ורק טפיחת צעדיהם הגיעה אלי מעבר לשער.

הייתי בודד, שכוח־אל־ואדם; נפש חיה לא ראיתי בעיני, פרט לנער שהיה מביא לי את מנת־מזוני פעמיים ביום. משום־מה נקבע הבטחון בליבי, כי נגזר עלי להוציא את נשמתי במיכלאה זו באין איש. אך כעבור שלושה ימים, בשעה מוקדמת של בוקר, נתקיים במפתיע המשכה של החקירה. הצהבהב המחוספס לא בא הפעם אלא השחרחר בעל־הנימוסין שנראה כחוקר בקי ורגיל, נתלווה אליו אחד גוץ ומזורז, שעיניו הערמומיות חייכו בלי־הרף חיוך שאינו מעורר אהדה. הוא דיבר ערבית רהוטה וניכר היה שגאוותו על כך, שכן הירבה לפלפל את דבריו בפיתגמים ובמשלים, לצורך ושלא לצורך, והיה נהנה מהם הנאה יתירה. מלהגו ניכר היה, כי טברייני הוא, בן סימטאות העיר העתיקה, ואולי אורחן הקבוע. העידו בו דרך ההטעמה והרבה מחיתוכי הדיבור שלו, שהיו מיוחדים לאותן סימטאות.

פתח הגוץ במגילה ארוכה של האשמות סתמיות, כל אחת קשה מחברתה, שבהן ביקש לקבוע, כי שונא־ישראל אני וידידם של הקמים עליו למחותו מעל פני ארץ זו. נסיתי, ככל יכולתי, להעמידו על טעותו ולהוכיח לו היפוכו־של־דבר. לא חדלתי לטעון, כי יישובנו “גל־והר”, שסבל מתיגרת־ידיהן של הכנופיות הערביות, מצפה למפלתן של אלה, לפי שנצחונן הוא פורענות לנו ולבני־עדתנו.

“שמא תכחיש, כי טענת לאבו־עבדאללה שניסה להסיג את גבולו של מושב ‘ניב שדה’? שמא לא נצטרפת אז בגלוי אל אויבינו?”

ניסיתי להסביר למאשימי את סיפור־המעשה בשותפי כהווייתו, אך טענתי העקשנית, כי אין זה אלא עניין של התחרות חופשית על רכישת קרקע, לא נתקבלה על דעתו.

“הפרעת לגאולת־קרקע, שהיא עיקר ראשון בתנועת־התחייה שלנו!” הטיח הלה בנעימה פסקנית.

השחרחר והגוץ חקרוני לסירוגין וטפלו עלי חטאים ופשעים שנוצרו בהבל־פיהם של חוקרי. ישבתי על מחצלת, ורגלי הכבולה והכואבת שטוחה לפני. הייתי בעיני כיצור נקלה, שחזקים ממנו כפתוהו והרי הם עומדים ומקנטרים אותו, מצליפים ומתעללים, ואין בכוחו להתנגד או להשיב דבר… הגוץ, שלא הצליח להציל מפי אפילו תשובה אחת שתניח את דעתו, החליף פתאום את חיתוך־דיבורו. עיניו שצימצמן הזעימו ודיבורו הלגלגני נעשה יבש וקשה. איני יודע, אם נתקצרה רוחו או השׂים עצמו זועף, על־כל־פנים קולו היה גס וצעקני, ובהצביעו כלפי חברו, שעמד מן הצד, קרא:

“לולא חברי, הייתי מפצפץ את זרבוביתך הטמאה. עם שכמותך יש לדבר בלשון ממשית המובנת לך יותר. כבר פתחתי פיות של תמימים ועקשנים גדולים ממך.”

הגוץ הסתלק, ושוב לא ראיתיו. על גבי הארגז ההפוך, ששימש מושב לחוקרי, נתיישב השחרחר. הוא הגיש לי סיגריה, הצית גפרור ונתן לי אש.

“שמע, ג’משיד,” אמר לי בגררו ארגז־מושבו וקירבוֹ אלי. “ימים לא קלים, כפי שתבין מעצמך, נכונו לך. ודאי ידוע לך, שמלחמה קשה מתרגשת לבוא, ואין לנו פנאי לטפל בך. בידך לפטור עצמך מכל צרה, אם תנהג בתבונה ותשקול יפה את המצב. יהיה עליך למלא מישאלה אחת שלנו, והרי אתה חופשי לנפשך, וגם שכר־מה נכון לך אם תשכיל לקיים את המשימה.”

חוקרי נשתתק. הוא לא פירש מה המישאלה ומה המשימה הגואלת, אולם ריח רע נדף מהבטחת השכר העתיד לי. מן־הסתם מצפה היה לתרועת שׂמחה שתפרוץ מפי לשמע רמזיו על סיכוי לשחרורי, ודאי בטוח היה שאקפוץ מיד ואשאלהו לפשר הרמז. אך אני שתקתי, והוא ישב כמה רגעים ופתאום קם ויצא בסגרו את השער מאחוריו. היה ברור, שכוונתו לתת לי שהות להימלך בדעתי.

יב    🔗

הימים נמשכו באיטיות המטרפת את הדעת. והנה זה היום השמיני שאני כלוא וכבול כחיית־בית שפגיעתה רעה. בעצם, לא הבינותי מה טעם נתייחדה למעצרי דווקא הרפת. במרוצת־הזמן נתברר לי, כי על משפחת האיכר, בעל־הרפת, הוטל העול לכלכלני ולשמור עלי. זה שלושה ימים שאשת האיכר החלה להביא לי את מזונותי פעמיים ביום, בשעות הטיפול בבהמות, אגב מתן מספוא, או אגב חליבה. האיכרה, שלא היתה צעירה ביותר, היתה מעיפה בי מבט קצר ונוקב שהעיד על דעתה עלי. היה זה בוז גלוי לאוייב מסוכן ושׂמחה לאיד. כך נראה הדבר בעיני אני.

אך יום אחד נוכחתי, כי טעיתי בחכמת הפרצוף שלי. פעם אחת בשעת בין השמשות, כששכבתי מכווץ בפינתי, שמעתי דברים שהסיחה האשה לאחת השכנות. המדובר היה בי.

“האמיני לי, פנינה,” היכרתי את קולה. “שאף־על־פי שערבי הוא, איני יכולה לראותו בכך. אומרים, שזהו מרגל מסוכן, ואין ברירה, אך האמיני לי, שאיני יכולה לראות כיצד מחזיקים אדם בשרשרת. לשם מה מחזיקים אותו כך? אם הוא מסוכן יעשו בו מה שיעשו, אך ככה להחזיק אדם?!… ואיפה? בחצר־ביתי? ואני אומרת לך, כי רבים בכפר מתמרמרים על כך.”

תשובתה של אותה פנינה לא הגיעה לאוזני. אך דבריה של בעלת־האכסניה שלי עוררו בי התרגשות עזה. משונה הדבר: חמלה עזה נתעוררה בליבי על עצמי ושלא כדרכי נתלחלחה עיני בדמעה. דברים ששמעתי נטעו בי מחשבת עידוד, שתושבי המקום אין דעתם נוחה מטיפול קשה ונוקשה זה שמטפלים בי.

בינתיים מתלבט הייתי בתחומו של מרחב־התנועה שהוקצה לי – מטר וחצי כאורך השרשרת, שרגלי הימנית היתה כבולה בה. בתחום זה עמד עביט־שופכין, שהיו מריקים אותו פעם בפעם. בהחריף כאב הרגל הכבולה, הייתי מנסה לבקש מכל הסר לרפת, שיסיר מעלי את הכבל לשעה קלה. אך איש לא ענני. כל הפיות סגורים היו כעל פי צו. שתיקה גמורה זו הקניטתני מאד. מוטב שיחרפוני ויגדפוני, מוטב שיטיחו בפני את ההאשמות המשונות ביותר, ובלבד שאשמע קול אדם משיב לי.

למחרת שיחתה של אשת האיכר עם פנינה שכנתה, באו עם החשיך היום שניים מזויינים בתת־מקלעים, התירו את רגלי הכבולה, חבשו את עיני והסיעוני מסע חמש דקות. הוכנסתי בלי שום אמירה כלל לאיזה מחסן עזוב. לאחר זמן נודע לי, כי להעברה זו קדמה התמרמרות נמרצת של בעלי־האכסניה שלי ושל חלק גדול מאנשי המקום, והיא שאילצה את אוסרי להעבירני אל קצהו האחר של הכפר.

מקום שביי היה כמעט פרוש ובדול מן העולם. המחסן היה רחב־ידיים וריק ורק שברי־כלים וגרוטאות שנתגוללו בו ועכברושים טיילו בו לאיטם ללא שום פחד ותולעים ורמשים שרצו בו בשפע. עם שינוי המקום נשתנה מעט גם מצבי: השרשרת הקודמת, מטר וחצי אורכה, הוחלפה באחרת שאורכה היה כפליים כמעט. רק אסירים וכבולים יבינו בוודאי את גודל הרווחה שנתרווחתי עכשיו בזכות השרשרת שנתארכה… בימים ראשונים הייתי מרבה לשוטט אנה ואנה ונהנה אפילו מצילצול הכבלים.

אך ימי ההתעוררות מפני החידוש לטובה לא ארכו. שוב אני כלב־אדם, כבול על לא־חטא במיכלאה מעופשת ושורצת שרץ רב, ולא פעם נתרוצצו בליבי מחשבות מאוסות כעכברושים אלה, שבמשך הלילה לא פסקו מציוצם הדקיק והמבחיל. לעתים קרובות הגיעו לאוזני הדי יריות והתפוצצויות, ומהן נתחוור לי, כי המהומות בארץ גברו. זכרתי, כי יומיים לפני היחטפי נשמעו התראות רציניות, כי ביום שיסתלקו השלטונות הזרים מן הארץ, יפלשו אליה צבאות כל המדינות השכנות לעשות נקמה בבני־עבר, לסכל את עצתם לכונן מדינה משלהם.

נמשכו ימים עכורים ומשוממים, שיש בהם כדי לשבש את הדעת. שבר ראי מטושטש שנתקלתי בו בין הגרוטאות הראני פרצוף מעונה, מגודל פרע. נפש חיה לא ראיתי בעיני. נראה היה, כי שובי עסוקים מאד ואין שעתם פנוייה לטפל במרגל מסוכן שכמוני.

פתאום נפל דבר חדש. העמידו עלי אדם קבוע שהיה אחראי לי. היה זה מורה בית־הספר של הכפר. הליכותיו אתי היו נעימות ואדיבות בתכלית. אך הרגשתי משום־מה, שאותו יחס יפה אינו רק פרי אופיו הנוח. חשתי שדברים בגו. אולי איזו מזימה? אבל חזות־פניו של הממונה עלי, שהיה יושב אצלי לפעמים ומסיח עימי שעה ושעתיים, הסירה מלבי את החשדות, ובמשך ימים מעטים רכש הלה את אמוני המלא בו.

לאחר־זמן נודע לי מפיו, כי צירוף מקרים מפליא נצטרף כאן. ואילו שמעתי דברים מעין אלה מפי אחר, סבור הייתי כי אין זה אלא סיפור־בדים להנאת השומעים.

ומקרה שהיה כך היה: חמש־עשרה שנה לפני הרפתקאות החטיפה והשבי שהתרגשו ובאו עלי, היתה אשתו של המורה הממונה עלי שטה בסירה בים כנרת. פתאום נתחוללה סערה, וסירתה נתהפכה במרחק כמה מאות מטרים מיישובנו. האשה, ששחיינית היתה, הגיעה בשחייה אל היבשה. בסביבת החוף היינו אז יישוב יחיד ובודד. אנשי ביתנו, שראו אשה משוטטת יחידה בבגד־רחצה, כולה רועדת מקור, אספוה אל בית־אחוזתנו ונתנו לה לבוש ואוכל ומשקה. כמִדבּר היתה בימים ההם סביבה זו, ומי יודע, מה היה בסופה של אותה אשה שנקלעה לכאן, לולא נווה ירוק ונושב, “גל־והר” שלנו.

כיוון ששמע בעלה, שאיש פרסי מ“גל־והר” כלוא בכפר, נזכר כל אותה פרשה ונתנדב להיות משַמשי. ואכן שוקד היה על אוכלי ומשקי וגם מביא לי ספרים לקריאה. בימים הראשונים הייתי בולעם בבולמוס גדול.

אך גם לשינוי זה, שהפיג הרבה ממרירות כלאי, נתרגלתי עד מהרה, ושוב לא היה בו כדי לנחמני. מניתי את הימים ומצאתי, כי זה לי היום השנים־עשר לשבתי במחסן העזוב, ואיש לא בא להמשיך בחקירה שנפסקה עם רמזי הצעה של אחד החוקרים, שטיבה לא נתחוור לי. מקטעי דבריו של הממונה עלי, המורה משולם השתקן, נודע לי כי שלטונות המדינה עזבוה כליל, והמדינות השכנות הפלישו צבאותיהן אליה. חשתי, כי עננים מתקשרים בחלל־האוויר. נשתוקקתי לדעת משהו על מהלך המלחמה, אך עם כל הידידות ששררה ביני לבין משולם, חושש הייתי לשאול, שמא יהא זה לי לרועץ. פעם אחת הרהבתי עוז בנפשי וביקשתי ממנו להביא לי עתון לקריאה, אך הוא השיב לי כי אסור הדבר. יום אחד הגיעו אלי רעשי התנפצויות חזקות וזימזום עמום של מטוסים. היה ברור – לא הרחק מזה היתה הפצצה אווירית. משיחת־ילדים קולנית ברחוב שמעתי כעבור שעתיים, כי מטוסים מצריים הפציצו יישוב פלוני. הבטתי אל רגלי הכבולה אל עמוד שבאמצע המחסן, ודמיוני חזה בבהירות, כיצד מותקף הכפר שבו אני כלוא; הכל רצים למצוא־מחסה במיקלטים וגם אני מנסה לרוץ, אך בהגיעי אל מחוץ לפתח המחסן, נופל עלי פגז ומרסקני.

למחר, כשבא שומרי, הפצרתי בו שיישב עימי כל הזמן, שלא יעזבני, ואם תארע הפצצה, יוכל להתירני ואמצא גם אני מחסה מפני הסכנה, כמו כולם. הממונה עלי הבטיח לי, כי ימסור מיד את בקשתי למי שיש למוסרה.

היה ליל־ירח בהיר. מרחוק הגיעו הדי יריות תכופות, עמומות. למחר, בשעת־לילה מאוחרת, התעוררתי לאור שסינוור את עיני.

“קום ‘יא פולאן’ (כלומר: פלוני. ללא שם וללא תואר, כדי להתקלס בי ולהשפילני), באנו לשוחח אתך במקצת.”

שני הבאים היו פנים חדשות. הם היו במלוא־זינם, כאילו באו משדה־קרב.

“עד מתי תתגולל אצלנו?” פתח האחד בעברית ובנעימה לגלגנית. “נדמה לי כי התאכסנת אצלנו די והותר. כמעט חודש ימים. לא כך?”

לא הספקתי להתנער מהשינה, הסתכלתי חליפות בשניים ושתקתי.

“מה לך שותק?” פנה אלי השני בערבית פלחית בלהג דרומי, כשהוא הוגה את הקו’ף כגימל גרונית. “פתח פיך, בן־אדם!”

“מה אומר ומה אדבר?” השיבותי לו כלשונו. “הלא כל מה שאני אומר לכם כדברי־רוח הם בעיניכם. אחת היא בקשתי: העמידוני לדין על האשמות ברורות. רוצה אני לדעת, מה פשעי לדיוקו של עניין.”

“לא כדאי לך לעמוד לדין,” השיב הראשון, שהחליף לשונו העברית באנגלית. “משפטך קצר ומר מאד, משפטו של מרגל בשעת מלחמה, מוטב שנדבר בענייני תכלית.”

תליתי בו עיניים שואלות.

“מר ג’משיד,” הוסיף הראשון באנגלית למדנית ובחיתוך־דיבור מנומס אך מעשי מאד, “אין אנו מעוניינים כלל להוסיף ולהחזיקך כאן. הלא תבין, שכולנו עסוקים מאד, ואין שעתנו פנוייה לכך. עליך לקבל על עצמך לסלק אחד מן המפקדים בעיר הקרובה. ידוע לנו, שקשרים אמיצים לך עם הפירחחים המוכנים לחתיכת־עבודה זו. הלא רבים מהם העסקת בעבודות שונות במִשקך, כפי שסיפרת. בכסף שאנו מציידים אותך בו ובקצת כשרון־המעשה ורצון טוב תוכל לבצע את המלאכה על הצד הטוב ביותר.”

שמעתי ונדהמתי. שאלתיו: “האם עלי לפדות את נפשי בשפיכת דמי הזולת? האינך יודע עד כמה מצווים בני־עדתנו להיזהר מלפגוע באדם בכל צורה ומידה שהיא, יהיה מי שיהיה. לא מצאת שליח לשפיכת־דמים נאה יותר מבן־עדתו של ‘זוהר האל’? לא אעשה זאת, אדוני, אפילו הוא רשע ומשחית ככל אשר יהיה. לא אעשה זאת, ואפילו יכולתי, ואפילו הרבית עלי שכר.”

דברי שנאמרו אנגלית, תורגמו לעברית בשביל הדובר ערבית. הלה נתרתח ושפך עלי את חמתו בערבית המונית, מפולפלת בשפע גידופים דשנים.

“מזלך, כלב־בוגדים, שאתה בן לכיתה הגונה ושקטה, שאילמלא כן היתה נבלתך נהפכת זה כבר מאכל לרימה. אך דע לך, ארור־הארורים, כי אתה מנצל את סבלנותנו למעלה מכל מידה.”

עשיתי עצמי כלא שומע ופניתי אל חברו אנגלית:

“בקשתי היא שתשימו עלי שומר קבוע, כדי שאפשר יהיה להסיר את השרשרת מעל רגלי. כי מה יהיה עלי בשעת הפצצה? הכל נמלטים ומסתתרים, ואני כבול. מה המעשה שאתם עושים לי? וכי כך מחזיקים אסיר?” קראתי מנהמת־ליבי.

אך הלה השיב בנחת:

“ימי־מלחמה קשים באו עלינו, ואין כלל בידינו להפקיד עליך אדם קבוע. הכל עסוקים כיום. וכי אין לך ברירה? הנה ניתנה לך הזדמנות יפה, ואתה דוחה משום־מה. נראה, שחושש אתה, מר ג’משיד, מפני בני־בריתך, נותני לחמך, הלא כן?”

רציתי להשיב משהו עוקצני כראוי, אך השניים יצאו חיש־מהר. ובצאתם נצנצה במוחי מחשבה על בריחה.

למחרת בבוקר נכנס משולם חגור תת־מקלע כדרכו והניח לפני את ארוחתי. לא נגעתי בה. הוא שידלני, הרגיעני, אך אני אטמתי אוזני וליבי ומיעטתי לדבר אתו. ביקש לפייסני בניחומים על שחרורי הקרוב, אך מחשבת הבריחה מילאה את כל הוייתי. ישב משולם הטוב שעה קלה על ידי והלך “למלא תפקיד”, כפי שאמר בהתנצלות. גלוי־לב היה ביחסו אלי ונצטערתי אחר־כך על אי־האהדה שהפגנתי כנגדו.

למחרת רעדה הסביבה מהפצצת אוויר עזה. כּשנשמעו הרעמים הראשונים קפצתי ממקומי. אך צלצול השרשרת החזירני וישבתי כמשותק. זעם אין־אונים געש בי. האזעקה ארכה שלא כרגיל ורק כעבור שעה ניתן אות־הארגעה. כל אותו זמן ישבתי נשען אל העמוד, קופא ושווה־נפש. מוחי נתרוקן מכל מחשבה, עייפתי מאוד, ועם צפירת הארגעה נרדמתי.

משולם שהביא לי את פת־הערבית סיפר לי, כי עוד שתי הפצצות אוויר היו בסביבה במשך היום. פרטים לא סיפר, אך הדגיש כי עזות היו. בשנתי העמוקה לא שמעתי כלום.

יג    🔗

רגלי הימנית, הכבולה זה היום העשרים־ושלושה, צבתה והכאיבתני בעווית חריפה. למן הרגע שנקבעה בליבי מחשבת הבריחה, לא חדלתי מלהסתכל בשלשלת ולמשמש בחוליותיה העבות. הייתי יושב ומונה אותן ובודק כל אחת מהן, אולי אמצא חולייה של תורפה. הייתי מפשפש בין הגרוטאות שבמחסן עד שנתקלתי בחפץ נושן, שבעליו השליכוהו מי יודע מתי. היתה זו פצירה שחוקה. חטפתיה ושילשלתיה לתוך כיס־בגדי.

היה ליל־ירח בהיר, שאורו המכסיף־מבריק כבש כל פינה שבמחסן. מבעוד יום סימנתי לי חולייה אחת שבשלשלת, שהיתה דקה ומשופשפת מחברותיה. בשעה זו של לילה לא חששתי לאיש. מאז נתלקחה המלחמה, נתמעטו ביקוריו של משולם. נער כבן שתים־עשרה־שלוש־עשרה היה מביא לי מזונותי. עכשיו היה לחם־חוקי מובא אלי באקראי, ולא פעם אחת בלבד בלעתי רוקי מרעב. שיערתי, כי לשובי יש עכשיו דאגות חשובות יותר מלהאכיל מרגל ומחבל כמוני. ארוחתי האחרונה ניתנה לי באמצע היום. ובטוח הייתי, שאיש לא יזכור עוד את ה“ערבי” המסוכן ולא יפקדני.

ניגשתי אל המלאכה. הפצירה משפשפת בקול צירצור וחריקה. ובדממה העמוקה נשמעות חריקות דקות אלו כנסירה קולנית. נבהלתי והפסקתי.

אנחת רווחה נתמלטה מפי עם תום הנסירה. חילצתי את רגלי הצבה והכואבת. לאורה הקלוש של עששית מפוייחת כתבתי מכתב למשולם, שבו ביקשתי ממנו סליחה על הקשיים שאולי ייגרמו לו, ויצאתי צולע ממחסן כלאי. אור הירח הפיל פחד: אור כה רב ללא נפש חיה… הוא חושף אותך ביתר קלות מאור־היום, כשאתה מעורב בתוך הקהל. דממה מסביב. רק יללות ינשוף צרחו כמבשרות־רע. איני מן המאמינים באמונות־הבל, אף־על־פי־כן זכרתי אותה שעה את אגדות סבתא ואמא על הסימנים לרעה לאדם, שינשוף עומד על גג ביתו וצורח מר.

ידעתי כי רק חמישה קילומטרים מפסיקים ביני לבין מַלעוּלא, הכפר הערבי הסמוך. פסעתי כמה פסיעות והחלטתי, כי אין סכנה גדולה יותר מן ההליכה על שתיים. רבצתי על בטני וזחלתי בצדי־דרכים. אותו מרחק קטן שבין כפר שביי לבין הכפר השכן, שברכיבה או בנסיעה אדם עוברו בכמה דקות ובהליכה איטית במחצית השעה לכל היותר, עשיתיו בזחילה על ארבעתי למעלה משלוש שעות. כל רעש שבא מאיזה מרחק הוגזם באוזני כמשהו אימתני. והלילה בהיר, ונדמה לי, כי שבעה ירֵחים עזי־אור תלה האל בשמיו הזכּים – כך בפרסית עתיקה, שלימדני משרתנו האמגושי, עובד־האש שנכנס בצל כנפי עדתו של “זוהר האל”, לחשתי תפילה לאהרימן, אלוהי החושך, שיעשה חסד עימדי וישלח משרתיו, מלאכי צלמוות, שיטילו ענני אופל על הירח, שהיה שט ועוקב אחרי. והשטח כולו מישור, ללא קיר־בית או גדר למיסתור. רטט של עידוד אחזני כשהבחנתי סוף־סוף בגדר־אבנים של בוסתן. התפלשתי בצילן של אבני הגדר. חתולים מתני־אהבים ברחו ביללה זועפת למראה הברייה המשונה, ספק אדם ספק חיה. צפרדע שרבצה בבת־שלולית נחרדה. צרצר שהרעיש בקולי־קולות מאחורי אבן נשתתק. ורק נביחת כלבים עזה, מזעיקה הפסיקה את זחילתי. אורו המכסיף של הירח חשף את בתי־החומר של הכפר הערבי.

הנה שם, במעלה־הגבעה בית־האבן של המוכתר, ידיד ותיק, שהיה נושא ונותן עימי וקונה כמויות גדולות של פרי ממטעי. כדרך ראשי הכפרים, שעסקיהם עם יושבי עיר, היה עוסק גם הוא במסחר ומספק פירות וירקות לסיטונאים. לא אחת נתארח הוא בביתי ואני בביתו. ולא היה ספק בליבי, כי היה מן הראשונים, שאליו פנתה משפחתי אחרי העלמי הפתאומי.

לפי נטיית הירח אל שיפולי האופק היתה השעה סמוכה לאחת אחר־חצות, כשהגעתי אל הכפר השקוע בתרדמה. ללא כל תקלה ניגשתי אל בית המוכתר. דפקתי על שער־הבית, תחילה בהיסוס, אוחר־כך ביתר־עוז. שמעתי דישדוש־רגליים מתקרבות וקראתי:

“אבו־אחמד, הדופק אני הוא, אבו־סמיר.” סמיר הוא שם בכורי, וזהו טעמו של שמי בין בני־ערב, הנותנים יקר לאדם בכַנוֹתם אותו על שם בכורו.

אין דרכם של כפריים לחוש ולפתוח דלת להלך אחר־חצות, גם בימים כתיקנם, מכל שכן בימים של מהומה ומלחמה. המעטים הפלחים, ביחוד זקני הכפרים וראשיהם, שנרצחו לא מזמן רצח־בוגדים בידי יריביהם או סתם שודדים שהתנכרו כמחפשי מיקלט בשעות־לילה? אבו־אחמד התמהמה.

“אני הוא, אבו־סמיר מ”גל־והר" של הפרסים," חזרתי בקול נמרץ אך בנעימה של בקשה. פישפש השער נפתח, ולפני עמד אבו־אחמד בבגדי־לילה, כשהוא משפשף עיניו המנומנמות עדיין ובוחן את ראשי המגודל שיער סבוך ואת פרצופי המעוטר זקן פרע. מיהר אלי, חיבקני וקרא ושילש:

“אהלאן וסהלאן ומית מרחבא (כלומר: ‘ברוך־הבא’ ומאה פעמים ‘ברוך־ומבורך הבא’). ישתבח אללה יתעלה על שאנו רואים אותך בריא ושלם! מהיכן אתה בא, אבו־סמיר? היכן נעלמת ימים רבים כל כך? מה פשר בואך הנה? כיצד נתגלגלת לכאן? ‘אינשאללה חייר’ כלומר, יהי רצון ויהא זה לטובה.” הוא נשתתק לרגע קט, הסתכל בי במדוקדק כאילו כדי להיווכח, אם באמת אני הוא אבו־סמיר מן הפרסים ומילמל שוב: “ישתבח האל על שובך בריא ושלם!”

ישבנו ב“מדאפה” שלו, שריצפתה וקירותיה רבודים מרבדים מצוייצים, ואבו־אחמד לא גרע עין ממני. אמנם, כדרך המארחים מבני־ערב זירזני בקריאה: “נוחה! הינפש!” אך מבטו תבע תשובה. עדיין מהומם הייתי מן הבריחה ומן הישיבה כאן, ולשוני כאילו דבקה לחִכִּי.

אבו־אחמד העיר את בכורו בן השבע־עשרה. היה זה נער שקט ופיקח, שבילה בבית־אחוזה שלנו כמה ימים לפני למעלה משנה. ניגש אלי הבחור, נשק את ידי ובירכני לשלום. התקין אחמד את הקפה ואביו טרח בהגשתו, שהוא סימן כיבוד לאורח. גמיעות מן הקפה החריף והריחני פוגגו במקצת את עייפותי ונסכו בי הרגשת בטחון כמי ששרוי בביתו של בן־משפחה קרוב ביותר.

מארחי הציע לי שאשכב לישון, אך בחרתי לספר לו את קורותי: מוטב שיידע את הפרשה. סבור הייתי, כי בימי מלחמה אין מאכסנים אדם בורח בחצות־לילה, בלי לדעת על מה ולמה וכיצד. שמע אבו־אחמד את סיפורי ולא הפסיקני בשאלות ורק פעם בפעם נתמלטו קריאות מפיו: “אללה, אללה! יא רבּ! יא רבּ!” כלומר, הוי רבונו של עולם ובמקומות מרשימים ביותר בסיפורי מיצמץ בלשונו ובשפתיו ומילמל פסוקים ואמרות של יראת־שמיים.

כשנשתתקתי סיפר לי, כי ביום השלישי להיעלמי פירסמו בני־משפחתי בעתונים הערביים ביפו ובירושלים תמונה שלי ומודעה ובקשה לכל היודע משהו אודותי להודיע להם או לתחנת־המשטרה הקרובה; גיסי חזרו על בתי ידידי ומכירי הרבים בערים ובכפרים וביקשו עזרתם, ואחד מהם, כפי ששיערתי, היה אבו־אחמד.

סיפר גם על המלחמה שעזה היתה בסביבת כפרנו השוכן בקו הגבול ממש בין הסורים והיהודים, ועל הצבא היהודי שהוציא את בני־משפחתי, יחד עם השתיים האחרות מתוך האש ממש והעבירום לעכּוֹ.

“עיר זו – סיפר אבו־אחמד – כבושה זה כשבועיים.”

החלטתי לנסוע לנצרת הסמוכה ולשבת שם עד שיתחוור המצב. מארחי ריפד לי יצוע רך בחדר־האורחים. היה זה הלילה הראשון אחרי כמה שבועות ששכבתי כבן־אדם. לאחר רגע קט חטפתני השינה, אך שנתי טרופה היתה בחלומות רעים. ראיתי עצמי בורח ורבים רודפים אחרי במקלעים, ברובים, באקדחים. שמעתי זימזום מטוסים והתפוצצויות אדירות על בית־כלאי. הנה נפלה פצצה על גג המחסן… נתעוררתי וכולי זיעה קרה.

היתה זו שעת־בוקר מאוחרת. אבו־אחמד כבר עמד עלי, כמארח שומר מסורת, ובידו סיפלון הקהווה השחורה. שתיית־קפה־של־שחרית פטורה מנטילת־ידיים או שטיפת־הפה, והיא קודמת לכול.

נתן לי אבו־אחמד כסף, ואני יצאתי ושכרתי לי מכונית שהביאתני לנצרת.

ניד    🔗

העיירה ההררית הגלילית, הבנויה על שיפולי הרים וכאילו נבראה בכוונה תחילה לשמש את מיכחול הציירים, דמתה ליישוב השרוי בתוך חזית של מלחמה. המקום המה מחיילי “צבא־ההצלה הערבי”, שנתלקטו ובאו לכאן מעבר לגבולות. היה זה ערב־רב של פרצופים ולבושים, ורק ה“כופיה” הלבנה וה“עגאל” השחור שיוו אחידות־מה לדמותם. כולם מזויינים היו ברובים חדישים, אנגליים וצרפתיים, וקצתם גם גרמניים. מן הראוי לפרש כאן את המושג “מזויינים”: מקושטים, כהוראתו העתיקה שנשמרה עד היום בלשון בני־ערב (פירוש זה שמעתי מפי אחד מאנשי “גל־והר”, התרבותניק שבקיבוץ, שידע יפה עברית וערבית. הסביר לי הלה, ש“כלי־זין” אינם דווקא כלי־מלחמה, אלא גם כלי־קישוט, שכן “זין” בערבית קישוט הוא). והיו הלוחמים מהלכים קצתם כילדים שזכו בצעצוע חדש ונוצץ, והריהם מתפארים ומשתעשעים בו, קצתם כליסטים המצפים לשעת־כושר, משוטטים בעיר באפס־מעשה בכל שעות־היום, ולעת־ערב מבלים בבתי־הקפה. מיעוטם אדוקים, שדיקדקו באיסור שתיית משקאות חריפים ונסתפקו בתה וקפה וכיוצא־בהם, ורובם – בלגימת עראק ושאר משקאות צורבים. וכמידת הלגימה מידת המאורעות שאירעו בעיר באותו ערב: רדיפה אחרי נערות בסימטאות הנידחות של “הרובע המזרחי”, ספק שכונה עירונית, ספק כפר, שנערותיו, בנות מוסלמים, השוקדות מקטנותן על עבודות־גן־ושדה באוויר ההרים, גדֵלות ורודות־לחיים ומעוגלות חזה תפוח ומגרה. פעם בפעם נתקוטטו מוסלמים ונוצרים. ומעשה בחייל שיכור, יליד מחוז נידח בצפונה המרוחק של סוריה, שעבר על פני כנסייה נוצרית והטיח דברי־גידוף כלפי הצלב. עמדו צעירים נוצרים ומדדו לו קללות כפולות שמונה. מגידוף לגידוף נתלקט הקהל ונחלק לשני מחנות: מאמיני מוחמד מזה ומאמיני ישו מזה. ולא הועילה אותה קבוצה קטנה של דורשי־שלום, שניסו להפריד בין הניצים. וכשנתגברה הסערה, באה יחידה משומרי־ראשו של המפקד אבו־איבּרהים הקטן (ולמה כינוהו קטן? – להבדילו מאבו־איבּרהים הגדול, שישב במטה צבא־ההצלה בדמשק) ובחבטות מקל, וכמה יריות אל חלל־האוויר הפיצו את שני הצדדים ככבשים נפחדות, שנתפזרו תוך צווחות ויללות.

הייתי מסתכל בפרצופיהם של אנשי חיל־הישע הערבי, שהיו ממלאים את רחובות העיר וסימטאותיה, מקשיב לדיבוריהם, מתבונן באורחם ורִבעם, והרושם שעשו עלי היה של אספסוף עלוב. חוץ ממעט דרוזים וכמה הרריים, הרפתקנים נועזים מן הלבנון שנקלעו לכאן באורח מקרה, סבור הייתי כי עם לחץ ראשון של מערכת מלחמה סדירה יפוצו כולם כמוץ לפני רוח.

מיפקדת חיל־הישע קיבלה על עצמה לא רק להגן על העיר וסביבתה הנרחבת, אלא גם להשליט בה מרוח הקדמונים הצדיקים וישרי־הדרך, שמן המפורסמות הוא, כי בימיהם כיסה הצדק את הארץ כמים־לים־מכסים. אמונת־אומן היא להם, אשרי המאמין! – ששליטי האיסלאם הראשונים היו שופטים בצדק ובמישרים, וכל עוד היו הקדמונים בחיים, לא שכנו העושק והעוולה בממלכתם הערבית והמוסלמית רחבת־הידיים. מטה חיל־הישע נתאמץ לכונן בעירו של ישו סדר־עולם של צדק וצניעות לפי רוח אדון־הנביאים ואחרונם, מוחמד בן עבדאללה. פעם אחת היגעתי לשכונת הנוצרים האורתודוכסים המרוחקת וראיתי שם מחזה שלא ישוער: נשים נוצריות יצאו רעולות כמוסלמיות ונראו כמחופשות עד כדי גיחוך. גזירת השליט היתה זו, פקודה לא כתובה אך נמרצת, שנתפשטה כהרף־עין, הזהירה, כי על כל הנשים ללא הבדל דת ועדה לנהוג בצניעות, ואין פירושה של צניעות קודם וראשון לכול אלא התכסות בצעיף, ולא להופיע כמופקרות מבנות הכופרים, שהגלוי בגופן מרובה על המכוסה.

התגוררתי בבית ידידי איסכּנדר אלעיסא, מצעירי הנוצרים האורתודוכסים, בעל בתים וחנויות ונכבד בעירו, שבימות־המלחמה זרענו בשותפות שטח נכבד למדי של תפוחי־אדמה ושאר־ירקות ויצאנו ברווחים של ממש. אומנם, היו לי כמה ידידים מבני המוסלמים, ואחד מהם היה ידיד טוב ונאמן מתקופת עבודתי במזרח־הירדן, אולם מוצאי הדתי היקשה עלי את ההתיידדות איתם, שלפי עיקרי האיסלאם הריני חייב־מיתה, כדין מאמין הממיר דת, כמונו אנשי עדת “זוהר־האל”, שהשלכנו אחרי גוונו את הדת שאין אחרת נכוחה כמוה… וזוהי הסיבה שביקשתי לי בעל־חסות דווקא בין אנשי דת ישו.

בביתו המרווח של איסכּנדר מצאתי לי מעט מנוחה אחרי התלאות האכזריות. הרופא הצרפתי, שכנו של בעל־חסותי, טיפל ברגלי שנתבצקה במאסרי. והיו לי כמה לילות נדודים, לפי שעם לילה היה כאב הרגל מחריף, ולפעמים היה גם חומי עולה. הטיפול הממושך העלה רִפאוּת מעט לרגלי, כאבה רפה, אך נפיחותה לא סרה ובגללה הייתי צולע.

כך עברו עלי כעשרה ימים. יום אחד ישבתי עם איסכּנדר באולם־האורחים והעלינו זכרונות מן העבר הקרוב. ומן העבר – אל ההווה המעורפל, וממנו – אל ההשתלשלות לעתיד־לבוא. ונתעורר ויכוח. איסכּנדר בטוח היה, שעם תום ההפוגה בשדות־הקטל, שנמשכה זה השבוע השלישי, עתידה ערב למחוץ את מדינת־היהודים, שנולדה לפני כחודש וחצי בסך־הכול. ואני, על סמך ההתבוננות במשך שנים והסיכום שסיכמתי בנפשי מתוצאות מלחמת־הקודש של כל מדינות־ערב נגד מדינה־לא־מדינה, היטלתי ספק בבטחונו של ידידי.

קול צעדים מתקרבים הפסיק את שיחתנו. נפתחה הדלת, ובלוויית שניים, הלבושים בגדי אזרחים נכנס “שאוויש”, כלומר סַמל, שהודיעני, כי עלי להתייצב לפני המיפקדה. מארחי, שמנכבדי העיר היה, ניסה לדחות את ההזמנה ליום אחר, אך ה“שאוויש” הראה לו פקודה כתובה וחתומה, כי “על ג’משיד אפנדי להופיע ללא דיחוי אל בית־המיפקדה לשם בירור עניין דחוף הנוגע לו.”

ליבי ניבא לי רעות. צרה גוררת צרה, הרהרתי במרירות. מה הן ההרפתקאות החדשות, שנכונו לך שם אצל כבוד מפקד חיל־הישע אבו־איבּרהים הקטן? שאלתי את עצמי.

“סופך, אבו־סמיר,” ניסה איסכּנדר להרגיעני, “שתצא משם באות־כבוד לאחר שתספר להם את פרשת סיבלותיך בשבי היהודים, ואין לך תעודה יפה מרגלך הבצקה והחולה.”

בבניין ה“מַסקוֹבּיה” בעל האגפים, ששימש בית־שלטון למישטר שהסתלק לפני כמה שבועות, שכן כבוד המפקד אבו־איבּרהים הקטן, מסומר שפמו העבות והארוך, לבוש מדי רב־סרן סורי, ולרגליו מגפיים שהעידו על בעליהם שהוא מקפיד הרבה שיהיו מצוחצחים ומבריקים כהלכה. לתגבורת הרושם היו שני אקדחים תלויים לו בשני צידי החגורה, וחרב בנדן מוכסף נשתלשלה על ירכו. אך כל שפע החגוֹר לא הספיק לו, כנראה, שכן החזיק בידו גם מקל חיזרן, דק וחלק, שנופף בו בתכיפות ובקול שריקה חדה. על השולחן היה מונח לפניו תיק ניירות, והוא הפך בהם בפיזור־נפש.

“דוגרי”, ללא כל שאלה וחקירה, פתח מפקד “צבא־ההצלה” לגופו של עניין.

“לא ניתן לנו הזמן כדי שנבַטלוֹ בעסקי נוהל ריק,” אמר בנופפו בשבט החיזרן, הגביר קולו הצרוד־למחצה ודיבר לאט־לאט ובהדגשה. “אומנם, לפני כמה ימים הוטלה עלינו ההפוגה הארורה, אך לא נוכל להמשיך בה הרבה. בקרוב נחדש פעולתנו ונשים קץ לאוייבנו, ואיתו יחד גם לכל המרגלים בגלוי או בסתר. ואתה, חואג’ה ג’משיד, – המשיך אחרי הפוגה קצרה – אחד מהם. באת לרגל אותנו, אך מודיעינו הנאמנים והמסורים עומדים על המישמר, והכל גלוי להם. יש לי כאן דין־וחשבון על מעלליך. אגיד לך בגילוי־לב, שאילו ערבי היית, לא הייתי מרבה בשהיות יתירות, אלא מיד משלח אותך לאותו מקום שממנו אין אדם שב לפני בוא יום־הדין הגדול לעתיד־לבוא, אלא שמלחמתנו טהורה היא, ומפי מפקדינו נצטווינו להקפיד על זהירות לגבי זרים. מהיכן אתה בא, למשל, כבוד ג’משיד אפנדי?” נקט דיבור של כבוד שהליגלוג ניתז מכל הברה שבו.

סחתי לו כל מה שעבר עלי במשך ששת השבועות מיום שנחטפתי. אך הוא האזין בקוצר־רוח, אם כי לא הפסיקני בשום שאלה, כאילו כל מה שסיפרתי לו הם דברי־הבל וכזב. כל אותה שעה סילסל בשפמו, ופניו הזועפות הביעו אי־אמון מבשר־רע.

ניסיתי לחזק את אמיתות סיפורי ב“תעודה” הטבועה בגופי. התכופפתי וחשפתי את רגלי החולה. אבו־אחמד גילגל צחוק גס.

“את מי אתה עושה כאן לצחוק? סבור אתה, כנראה, כי עסק לך עם תינוקות. גם אנו מבינים קצת בערמת מרגלים. בזריקה, מחמל נפשי, יכול כל אדם להבציק רגל ולהצבותה, למי אתה מספר מעשיות, נוכל הנוכלים? במי אתה מהתל?” – ועיניו המרווחות הבולטות החלו מאדימות ומתרוצצות. – “כלבי מרגלים, שועלים בוגדים שכמותכם! הלא בגללכם נתונים אנו הערבים בשפל־המדרגה. אתם מכרתם את אדמת פלשתינה לציונים, את כל עושרה וטובה מסרתם להם, ועכשיו אנו, הסורים, וכל שאר בני המולדת הערבית רחבת־הידיים מצוּוים לשחררה מן השיעבּוד ששיעבּדתם אותה. אין די תליות לכשכמותכם, בני־כלבים ארורים, סרסורי זונות מתועבים.”

הוא צווח בקולי קולות. אגב צוויחה קם ממקומו והצליף על פני אחת ושתיים במקל החיזרן. היתה זו הצלפה הראוייה לשמה, אך אומר לך, יקירי, כי יותר מן הכאב צרבני העלבון. אמרתי לו:

“יואיל־נא כבוד המפקד לצוות שיביאוני אל רופא שיחווה דעתו מה גרם לרגלי שצבתה וגורמת לי כאבים קשים.”

“מיד אצווה ויביאו לך לא רופא אחד אלא שניים.” ותוך כדי דיבור לחץ על כפתור שבקיר. לקול צלצול הפעמון הופיעו שני חיילים גברתנים. אבו־איבּרהים קרץ בעיניו לעומתם, ומיד החלו השניים להמטיר אגרופים על ראשי, על עורפי, על גבי, בעטוני ברגליהם והפילוני והוסיפו לבעוט.

אין לך דבר השנוא עלי יותר מצעקות־כאב. גבר זועק מעורר בי זילזול ותיעוב. כשעצמו מכאובי נתמלטו מפי נהימות שהתאמצתי לכובשן. מה היה בהמשכו של דבר איני זוכר, כי מגודל־הכאבים ניטלה הכרתי. אך אובדן־ההכרה לא נמשך, כפי הנראה, אלא שעה קלה בלבד. לפתע נפתחה הדלת, ועל מיפתנה הופיע ידידי איסכּנדר אלעיסא. משראני בכך, הרים קולו, קול צועק:

“אדוני המפקד! בשם המולדת ומלחמת־הקודש הריני תובע משפט־צדק ביחס ל”מזלום" (כלומר, העשוק), שעשקוהו ועינוהו היהודים, אשר מצא אחרי תלאות רבות מיקלט בביתי."

אולי ידעת, אחא, כי לפי מסורת ערבית קדומה חייב שליט, ואפילו הוא רם ונעלה ביותר, לתת אוזן־קשבת לכל הצועק אליו להציל עשוק מעושקו. הקריאה המפורסמת, הנאמרת בפני השליט בקולי־קולות, “עשה צדק לעשוק”, הועילה לעתים קרובות, וחשיבות מיוחדת היתה הפעם לקריאה זו, מאחר שבאה מפי נותן מיקלט לנרדף, שלהתערבותו יש משקל, כי לחרפה תיחשב ההתעלמות מזעקתו של מארח ונותן־מחסה.

רמז אבו־איברהים לשני מלאכי־החבלה, והם נסתלקו מיד.

עמדו לו לאיסכּנדר גם זכויות אחרות. הוא היה אחד הנכבדים המעטים בעיר שדאגו לחיילי “צבא־ההצלה” הערבי וסיפקו לסגל המפקדים סיגריות ומעדנים. אף־על־פי־כן, אילו התאכסנתי בביתו של ראש משפחת פירדאוס המוסלמית, לא הייתי מגיע כלל למצב זה, מאחר שהמפקד לא היה מעז לפגוע בבן־חסותו. אך איסכּנדר נוצרי הוא, ועם כל פעילותו והשתתפותו המסורה במאמץ המלחמתי, הרי אינו מן ה“מאמינים” ויש מקום לחשוד בו. בטוחים קנאים מבני האיסלאם, כי בטבע ברייתם של בעלי אמונת השילוש נעוץ שורש רע וביום מן הימים סופו שיהא פורה־רוש־ולענה.

אבו־איבּרהים קיבל את איסכּנדר ביבושת ובקרירות.

“היודע אתה, כי בן־חסותך הוא קצין בחיל־היהודים? יש עדויות חותכות על כך: לוחמי כפר פלוני ראוהו במו־עיניהם לובש מדים של סגן־מישנה בצבא־ההגנה. הללו דורשים, שאסגירהו לידיהם ויעשו בו שפטים כראוי לו. שמע, שמע! את הכשלון, שנחלו במערכה לפני כשבועיים, מייחסים הם לאורח זה, כך הם טוענים.”

מעולף לחצאין שכבתי על הריצפה, ורק מקצת משׂיחת השניים הגיעה לאוזני. ראיתי, כי מליץ־היושר שלי רמז לאבו־איברהים שיפרוש עימו לקרן זוית, וכשפרשו, לחש משהו על אוזניו, תוך כדי עמידה נתפתח ויכוח של לחשים, וכשנסתיים ראיתי, כי אורו פני מארחי: כבוד המפקד ניאות להצעה, שחומר ההאשמה נגדי יישלח אל מטה צבא־ההצלה הערבי לעיר דמשק, ושם ייחרץ משפטי.

ראיתי כי אבו־איברהים קרא לסגנו, מפקד־משטרה לשעבר, שעימו חילק את השלטון בעיר ובסביבה. אחרי התייעצות עירנית בין המפקד לסגנו הוסכם שחואג’ה איסכּנדר אלעיסא יחתום על ערבוּת כספית, להבטיח שאתייצב לכשאדרש לכך מטעם השלטונות. בכתב־הערבות נאמר, כי אם ג’משיד איראני, הנאשם בכך וכך, לא יופיע במשך עשרים־וארבע שעות לכשיידרש לכך, שלם ישלם אלף־וחמש־מאות טבין ותקילין, סך הערבות, וכן ייעצר אחיו בן התשע־עשרה תחתי, כבן־ערובה.

טו    🔗

כמה ימים ספון הייתי בבית מארחי. דימדמה בי ההרגשה, כי סאת־צרותי לא מלאה עדיין. כך עבר עלי שבוע. בינתיים התקרב קיצה של ההפוגה.

“ההפוגה מסתיימת והולכת,” בישרני יום אחד איסכּנדר בדיבור של דאגה, בשובו מן השוק. “קאהיר – ניסה להסביר לי את המתרחש על רגל אחת – שואפת לחדש את המלחמה. רבת־עמון מסרבת בכל ליבה, מחשש נצחון דווקא, שמא יבלע התנין המצרי הכול ולא לא ישאיר כל שלל. בגדאד מהססת. ברצונה של בירות אין מתחשב איש, כי היא לא לחמה ולא תילחם, ואין שם בלבנון מי שיילחם. דמשק נוח היה לה שלא לחדש את המלחמה מיד, מאחר שלא הספיקה עדיין ללקק את פצעיה, שנגרמו לה בחודש הקרבות. רואה אתה, אבו סמיר – סיכם בנעימה של ידענות – אין איש שש אלי־קרבות, אך אין ספק שהם יתחוללו, כי מצרים רוצה בהם, יד מצרים על העליונה, ומי יעיז לומר לה מה לעשות. המלחמה, אחי, מתחדשת.”

הדיבורים על ההכנות לקראת הגנת־העיר רבו והלכו, אך דבר־של־ממש לא נעשה. הכול דיברו על הצורך להקיף את העיר בחפירות כדי לבלום את סכנת האוייב. פקודה, שעליה היו חתומות מיפקדת “צבא־ההצלה” ו“המועצה הלאומית” המקומית, הודבקה בחוצות העיר, ובה דובר על חובת כל אזרח להשתתף בפועל בהגנת־העיר. חיילי “צבא־ההצלה” גייסו תושבים לעבודה, אך הללו היו נמלטים למראה צילו של חייל משוטט. משנתפסו והובאו אל מקומות־העבודה, שסומנו למערכת חפירות ושוכות, היו רוב הנתפסים פודים עצמם בכסף ובשווה־כסף. מכל פעולות החפירות, שהעיר המתה מרעש התעמולה עליה, לא נותרו אלא כמה חריצים רדודים בפינה זו ואחרת בקצווי העיר, שאפילו חתול מתחבא היה נראה מתוכם.

תוכניות ההגנה היו ידועות לכל ילד בשוק. היה שם קצין אחד, תופיק שמו, מאנשי הסגל שבמיפקדת “צבא־ההצלה”. הלז שירת באחד הצבאות במלחמת־העולם, שנסתיימה לפני כשלוש שנים והיה בעיני עצמו מומחה גדול לתכסיסי־מלחמה. בעל־לשון היה וחיבה יתירה מחבב היה לספר חדשות על קרבות ועל נצחונות מזהירים מחזיתות־הצפון של סוריה והלבנון ושל חזית־הדרום של מצרים לכל ידידיו (ומי לא היה ידידו?) וגם על תוכניות להגנת־העיר שדובר בהן במישרדי המטה. והיה עַמהּ של נצרת צמא לחדשות, ועיגולים עיגולים נתלקטו ברחובות ובשווקים, ותופיק ומקורביו מספרים בהנאה רבה על התכסיסים המופלאים. והיה כל ילד יודע מתי עומדים להתקיף, ומתי ישימו מארב לאוייב, ואנה יזוזו כשייתקלו בכוחו של האוייב, וכל כיוצא בזה. וסיפוריו של אותו קצין־מטה היו מתפשטים בכל פינה.

אווירת בהלה וחשדות שררה בעיירה השקטה והציורית של הגליל, שחוללה ערבובייה ורוגזה בהמונים שרבו והלכו בה. עם ריבוי פליטי המלחמה מן הכפרים הקרובים והרחוקים, שתושביהם ברחו עם חידוש המערכה, נהפכו נוצרי המקום מרוב מכריע לרוב זעום בלבד. אך לעומת ירידתם הכמותית של מאמיני ישו לא נפגמה איכותם, היא בולטה בייחוד ביכולת העזרה, כגון מתן־מחסה לאלפי נמלטים מאימי קרבות ושמועות שנתעצמו מיום ליום. נפתחו לרווחה שעריהם של כנסיות עתיקות, מינזרים ובתי הכנסת־אורחים לעולי־רגל, שעירו של ישו משתבחת בהם מדורות, ובאולמותיהם הנרחבים ובמאות חדריהם ותאיהם נתלקטוּ צאן־אנשים מבוהלים. ל“מבשרים,” כלומר, המיסיונרים שתעודתם להציל נפשות תועות ולהכניסם בצל כנפי הדת הגואלת, באה עונה מבורכת, שריווח מגרה צפוי ממנה, ויחד עם מנת־הלחם, הגבינה והזיתים, היו הללו מחלקים ספרי־איבנגליון וקונטרסים הקוראים לאמונה בבן־האלוהים.

כשבאתי לנצרת, היתה העיר מסוערת בפולמוס גדול. התנצחות בין שני מפקדים: אבו־איברהים המפקד מטעם “חיל־הישע”, וכמאל, מפקח משטרת העיר שהובטל לאחר הסתלקות בעליו, שליטי המדינה לשעבר. כמאל, בן למשפחה רבת נפשות ורבת־יחוס בכפר סמוך, היה סבור, כי לו יאה כתר ההנהגה. זקני העיר והסביבה עודם זוכרים את סבו, איש תקיף וגיבור־חיל, אשר שפך את ממשלתו על העיר והטיל חיתיתו על הסביבה הגדולה, שכללה את “מארג' אבן עאמר”, הוא עמק־יזרעאל, ומקצת מאיזור הכנרת. והיו כמאל ומקורביו הרבים מקטרגים בפרהסייה:

“מיהו אבו־איברהים, נכרי זה שמקרוב בא, כי ישפוט שפוט?”

אסף כמאל כמאה שוטרים על נשקם, וצעירים לעשרות מבני־משפחתו וייסד לו צבא משלו, והיתה המחלוקת בעיר, והיתה “המועצה הלאומית” המקומית טורחת להשכין שלום ולחלק את השלטון והעלתה־חרס בידה. ולא פעם אחת בלבד פרצו תיגרות בין מחנה כמאל, שאף־על־פי שמצומצם היה נצטיין בליכודו ובמשמעתו הגמורה למפקדם לשעבר, ובין מחנהו של אבו־איברהים, שכוחו פגום היה מחמת חותם האספסוף שהיה טבוע בו. ההתחרות על עשיית־נפשות ל“צבא־ההצלה” של אבו־איברהים ולמחנה “מלחמת המצווה המקודשת”, ככינוי שכינתה את עצמה חבורת כמאל, נמרצת היתה. ותמיה הייתי, כיצד נסתיימו תיגרות הנשק ללא חללים. ומי יודע, מה היה בסופה של אותה מחלוקת־המחניים, אשר פיצלה את העיר לאיזורי השפעה, לולא מקרה שהיה.

יום אחד בשעת־בין־ערביים, כשבועיים לפני כיבוש העיר בידי צבא ישראל, נפל בגבולותיה פגז שנורה ממרגמה מרחיקת־ירי, מכפר יהודי המרוחק מן העיר. אין לתאר, אחא, את הבהלה שקמה בין התושבים. רווחיהם של בעלי אבטובוסים ובעלי מכוניות, שהיו עסוקים בהסעת משפחות מן העיר ומן הסביבה אל הלבנון צפונה ולעבר־הירדן מזרחה, עלו בין לילה. אכן, פגז יחידי זה, פגז שקוטרו שלושה אינטשים, פעל על שני הצדדים הניצים יותר משפעלו הפקודות, שהגיעו מן המטה בדמשק ומן המוסדות המדיניים העליונים בקאהיר ומכל דברי הכיבושין והפיוסין של חברי “המועצה הלאומית” המקומית, שכל זקני העיר ונכבדי הסביבה ישבו בה שבת־יועצים. עתה, בכוח אותו פגז, נתרככו הצדדים ועוד בערב ההוא נפגשו כמאל ואבו־איברהים ובמשך יומיים הוקמה אחדות הלוחמים. איזו הילולה של חגיגות ערכו שני הצדדים, איך נפלו הניצים איש על צווארי ריעהו ברחובות העיר! ממש מחזה של הלומי־יין עליזים. רגע הם נלהבים לחרפות ולתיגרה עד מוות, ומישנהו – לחיבוקים ודברי ידידות עד כלות־הנפש…

וכידוע, שאדם וציבור ניכרים לעת־צרה. ויכול הייתי לספר לך דברים הרבה מכל אשר נתרחש בעיר זו שמצאתי בה מיקלט. אך לא אספר אלא מקצתם, מאותם שנחרתו בנפשי.

באחד מערבי יולי החמים, שישה ימים לאחר חידוש המלחמה, נפל מאורע בעיר. מטוס־סיור של הישראלים חג מעל לעיר. כיוון שהנמיך טיסתו, עמדו רבים מבני נצרת והיו יורים אליו ברובי־ציד וברובים של ממש, כי חיילי “צבא־ההצלה” היו נחים באותה שעה, מי באכסנייה שלו, ומי בבית־הקפה שלו. והנשק שבידי התושבים רב היה, בימים ההם היו הכל בהולים לרכשוֹ לשם התגוננות, מאחר שהאמונה בכוחו של “צבא־ההצלה” ושאר חילות־ערב פחתה מיום ליום מחמת זרם הפליטים מן האיזורים הכבושים, שהציף כל רחוב וכל סימטה בעיר. בייחוד מצוי היה נשק ברובע המזרחי המאוכלס “מאמינים”, אשר מהיותם מיעוט בקרב ה“משיחיים” ראו צורך לאגור נשק להתגוננותם, על כל צרה שלא תבוא.

אנשי נצרת, רובם צעירים, לא חדלו מלירות בחמת־זעם אגב קללות נמרצות, גם כש“ציפור העשת” הישראלית כבר נתרוממה ונתרחקה, ויריותיהם לא פסקו. צעירי השכונה הנוצרית־אורתודוכסית ירו ממכונת־ירייה, שאחרי פליטת כמה כדורים היא פולטת כדור זרחן להאיר את החשכה ולכוון את המטרה. משנראו הכדורים הנותבים במרומי החלל שהחשיך, אמרו צעירי הרובע המזרחי, המוסלמיים: “ראו, הכופרים הללו נותנים סימנים למטוס האוייב!” והחלו להמטיר אש על שכונת הנוצרים. מיד הובהלה פלוגה חזקה של “צבא־ההצלה”, ובטירטורי מקלע אל חלל־האוויר השתיקה והפיצה את הניצים בני שתי השכונות, שחזרו איש־איש אל מישכּנו, ובפיהם קללות נמרצות כלפי הצד שכנגד.

יש לומר, כי ראשי שתי העדות שרויים היו בשלום, שיותר משסיבבוהו התבונה והמתינות, סיבבוהו נסיבות המצב, אך החמומים שבקרב פשוטי־העם בשתי העדות זרעו איבה, קנאה וחשדות. דומה היה, שאי־מזה נשבה רוח עזה של קנאות, שליבתה את הרמץ המהבהב של הניגודים הקדומים שבין הצלב וחצי־הסהר. פתאום נתרווחה הסברה, כי אותה מלחמה שבין בני־עבר ובני־ערב הוטלה על שניהם באונס על־ידי ממשלה נוצרית, כדי להתיש כוחם של המוסלמים אדוני־הארץ מאז ומקדם.

מילא, דעה זו לא היה בה חידוש רב, אלא שלאחר מעשה המטוס נתפשטה זו בין פשוטי־העם, שהיו מגלגלים אותה מפה־אל־פה. המסוכנת ממנה היתה שמועה שנתפשטה במהירות הבזק בכל שוק, בכל רחוב, בכל סימטה, כי הפלחים המוסלמים שברחבי הגליל מתעתדים לעלות על נצרת, ולכשיבואו, יעשו שפטים ב“כופרים המרגלים”, המסוכנים לאין־ערוך יותר מן האוייב הרובץ בפתח.

השמועות בעניין זה הטילו בהלה במישכּנות הנוצרים, שכן עם התקרבות החזית נתחמקו יחידות “צבא־ההצלה” בזו אחר זו. אך לא ארכו הימים, ובבוקר לוהט של תמוז פלשו העירה לא הפלחים המוסלמים, בחרבותיהם וברוביהם, אלא חיל־ישראל על תותחיו, מרגמותיו, טנקיו ומטוסיו.

טז    🔗

נצרת נדהמה מכיבושה הפתאומי, ללא־קרב וללא־התנגדות של ממש. מעל לבניין ה“מסקוֹבּיה” התנוסס דגל תכלת־לבן גדול. בפנים זועפות, מפחד ומהכרת אשמת עצמם, אצו התושבים למסור לשלטונות החדשים את נשקם. רק מעטים, מאלה שהיה בדעתם לעקור, הספיקו לברוח עם חבורות “צבא־ההצלה”.

והיה שם רק אחד בלבד, שסירב למסור את נשקו, והוא בן־הזקונים של הקאדי, בחור עצבני וחמום־מזג. שכנים סיפרו, כי האב הישיש, תלמיד חכם ותיק וירא־שמיים, שידל את בנו, שישב משמים והדיבר כמו ניטל ממנו: “לך, בני, ומסור כלי־זינך לשלטונות ישראל. מלכותם כאן, ודינה של מלכות – דין הוא”. כהלום־רעם שמע הבן את עצת האב, ומגודל המהלומה שכח מצוות כיבוד־אב ופרץ עליו בצווחה, כמי שדעתו מטולטלת עליו. את רובהו לא ימסור ויעבור עליו מה! יצא והטמין את נשקו בפינת־סתרים בחצר. כעבור זמן־מה הסתכל האב בפני הבן וראה שהן שקטות, וניסה אליו דברים: “בני, לך, מסור נשקך לידיהם, שהשעה משחקת להם. אל תמרה מצוות פי, כי רעה אתה ממיט עליך ועל בית אביך. ראה הזהרתיך.” נתרתח הבחור, צווח ואמר: “וי, וי! למה לא יצאתי עם היוצאים? חרפה אני ממיט על עצמי.”

כשחזקו עליו דברי אביו ולא יכול עוד לעמוד בפני שידוליו אמר לו, ואותות צער ואימה נראים בפניו חליפות: “הנה אני הולך למסור את נשקי לארורי אללה.”

יצא לחצר ושהה שם. לא עברה שעה קלה וקול־ירייה הגיע מן החצר. חשו הקאדי הזקן ואשתו אל החצר ומצאו את בנם מתבוסס בדמיו.

“עדנאן בני, מחמל־נפשי! מי יתן מותי תחתיך!” זעקה האם זעקות־שבר. סתרה שערותיה ותלשתן בחמת־צער, סטרה על לחיי עצמה, הטיחה על לוח־ליבה ונתנה קול יללה ממושכת של “זאגרוד”, כשהלשון, החיך והגרון מסלסלים יחדיו ספק יבבה שאין לה סוף, ספק סילסולי צחוק־טירוף, עד שנזעקו קרובות משפחה, ידידות ושכנות ובאו לספוד עימה נצר רך שנגדע מאילן המשפחה.

אותה שעה עמד הקאדי הישיש וזקנו הלבן והארוך מרעיד כענף דק ורחוש עלים, ושפתיו מרטיטות: “משל אללה אנחנו כולנו, ואליו אנו שבים. גדול ונישא הוא. הוא הצדק ומשפטו צדק ומי יאמר לו מה תעשה.”

ואגב לחש של צידוק־הדין נרעד כולו, נפל על גופת בנו, שקווצות שער־ראשו העבות נתפזרו על מצחו החיוור, וקרא בקול שבור:

“עדנאן בני, בני…”

יז    🔗

אילו באתי לספר כל מה שראו עיני ושמעו אוזני ביום הכיבוש ולמחרתו לא הייתי מספיק. המאורעות, שהתרגשו ובאו במפתיע, השכיחו ממני את מצבי שלי, שלא ככל־האדם אני, שבורח אנוכי, שבוי שניתק כבליו, ערק באישון־לילה ועבר לאיזור האוייב. מה יהיה עלי עכשיו לאחר שהשיגוני חוטפי ורודפי?

יומיים התהלכתי והפחד והמבוכה בליבי. לבסוף גמרתי בליבי, שעלי להסגיר עצמי לשלטונות החדשים שהדביקוני. סבור הייתי, כי מוטב כך מלהיות נתפס. כך סבר גם מארחי איסכּנדר אלעיסא. ראיתי בחוש, כי חושש הוא, שמא אסרב להסגיר עצמי לרשות הכובשת, וסופו שדנים אותו על מתן־מיסתור לאחד שכמותי.

עם שהיה מנוי וגמור איתי לבוא ולהיראות לפני השלטונות החדשים, הרי כל־אימת שקבעתי שעה ללכת לשם, היתה הרגשה עכורה ומדכדכת תוקפת אותי ונמנעתי מהליכה זו. לא עבר יום וקמתי והלכתי אל בית המימשל החדש של ה“מסקוֹבּיה”. ושוב אני באותו בניין גדול, שמיסדרונותיו ארוכים וחדריו רבים, ובו נחקרתי תמול־שלשום ע"י אבו־איברהים הקטן בצליפות חזרן ובמכות אגרוף. לכאורה לא נשתנתה “מסקוֹבּיה” זו, אף־על־פי־כן נראתה לי כמלובשת צורה חדשה לגמרי. בניין זעוף־פנים זה, שאימת שלטונות נוקשים ניבטת מקירותיו הישנים ומחלונותיו המרובים והמאובקים, שינה פתאום את טעמו במראה דמות חיילים צעירים חובשי כובע־גרב ברובם.

מראה חיילים אלה שמבעד למסווה הרצינות הזועמת שלבשו, כיאות ללוחמים וכובשים, ביצבצו בפניהם החיוך והסבר היפה, הפיג מליבי את הדאגה. אך זכר עלבוני ותלאותי בימי שביי לא נמחה כליל. מן הנסיון ידעתי, שאין לי לחשוש מחבלות גופניות, ואולם חושש הייתי מפני אותן חבלות ברוח האדם שבי. צליפות מקל החובלים של אבו־איברהים ובעיטותיהם של שלישי אותו מפקד חיל האספסוף שחבלו בגופי, לא פגעו בציפור־נפשי באותה מידה שפגעו בי החקירות שחקרוני חוטפיי במקל־נועם ובלשון רכה ומעודנת דווקא.

אם משום שכיבוש העיר בא בלא יגיעה יתירה ובלא קרבנות, ואם בזכות מיגדליה, איקוניה וצלביה המצויים בה בכל אשר תפנה, מכל מקום לא נראו סימני אימה או פחד כלשהו בפניהם של הנכבשים. בפניהם של אלה יכולת לראות רק סימני תדהֶמה מחמת פתאומיותו של כיבוש זה. האימה לא הורגשה גם אצל ה“מאמינים”, אשר מהיותם מיעוט בעיר הצלבים והאיקונין, הצטיינו בקנאותם היתירה, ורק הראשים שנכפפו קצת והעיניים המושפלות הפיקו קדרוּת. רבים מבין “המשיחיים” שמחו בסתר־ליבם על מפלת ה“מאמינים”. בשיחתם עימי סיפרו על האימים שאחזום בימים האחרונים מחמת השמועה על עליית המוני הפלחים לפרוע בהם ולשימם לטבחה. איסכנדר אלעיסא, נדהם ככל שאר בני־העיר ממציאות הישראלים, לא נתעצב ולא שמח.

“אם יגבר תאבונם של הישראלים בעיר זו – אמר לי למחרת הכיבוש – הרי לנו, לתושביה אין לחשוש. יש לה אפוטרופסים די והותר,” ובדברו, הצביע כלפי כנסיית הלאטינים, שאפוטרופסה שוכן הרחק על גדות הטיבר.

אך נחזור ל“מסקוֹבּיה”. פניות אין־קץ וגילגולים מקצין לקצין, ממישרד למישנהו הביאוני לפני צעיר אחד במדי קצין, שהצביעו עליו כעל זה, שאליו צריך אני לפנות בענייני. הוא הסתכל בי וחייך אלי כדרך שמחייכים למכר משכבר הימים. מחמת המדים, שזוהי הפעם הראשונה שראיתים, הכרתיו רק לאחר שהות־מה: הלא זה חוקרי השחרחר, שמשקפיים מרופרפים לו על חוטמו המוארך, המשווים לו פני אינטליגנט מעודן ונעים־הליכות. אכן, זהו שחקרני שם במחסן העזוב האפלולי לאור מנורה מפוייחת באנגלית הלמדנית שלו והציע לי בשכר שחרורי “לסלק” אחד ממפקדי “חיל־הישע” הערבי.

לא עברו רגעים מעטים והוא פישפש באחד התיקים והוציא את המכתב שהשארתי למשולם לפני בריחתי, העיף בו עין וקרא מאמצעו: “…ומשום־כך אין לי ברירה אלא להימלט מכאן לכל אשר ישאוני רגליי”.

“ורגליך, מר ג’משיד, – הוסיף באנגלית בהרימו פניו אלי, – נשאוך ישר אל מרכז האוייב, אל נצרת? מה תאמר על כך? מה?”

“אדוני המייג’ור – השיבותי במנוחה – לא היתה לי כל דרך אחרת. עיין במפה ותיווכח. סבור אני, שאילו היית אתה במקומי שם, לא היית נוהג אחרת.”

כאז, בימי שביי, כן עתה לא הצליח להטיל עלי מרות יתירה. ארשת הנוחות של פניו, השקט שבדיבורו וההידור שהיה נוהג בבחירת מלים בודדות וצירוף המשפטים נטעו שלווה ועידוד בליבי. בדו־שיח זה על פשעי ניתוק השרשרת והבריחה, אם היו כחוק או שלא כחוק, נתבדחה עלי דעתי ואמרתי:

“רואה אתה? רק באתי לנצרת למשך זמן־מה, והעיר נכבשה ללא קרב, בלי שהצטרכתי לסלק מן העולם אפילו נפש אחת.”

הפרזתי בבדיחות־הדעת. טעיתי, כנראה, בסברי כי עשוייה היא להשרות רוח טובה ואולי גם לפקוח עיניו של החוקר לראות את חוסר הממש שבהאשמות. אך לצון שלי הקניט את המייג’ור והוא נזף בי בהרמת־קול שלא כדרכו:

“לא כאן המקום לבדיחותיך. כאן עליך לתת את הדין על הבריחה ממעצר אל עירו של האוייב. מחר נתראה.”

בא חייל ולקחני למעצר במשטרה. חדר־המעצר היה מלא וגדוש צעירים וקשישים מן “הרובע המזרחי” והסביבה ועסקנים מטורזנים, שתפקידם היה לעמוד בראש “תנועות” בימים שאינם כתיקנם ולהיות נשכרים בעבור כסף ומעמד, ולשחות שׂחייה קלה במים הזידונים של מהומות. משהוכנסתי לכלא הושלך הס. לימים נודע לי, שהללו בטוחים היו כי בלש אני, שנשלח לכאן על־ידי השלטונות החדשים…

אילו באתי, יקירי, לספר את פרשת החקירות שחקרוני אנשי בולשת שונים ומשונים, פיקחים וממולחים מזה ונוקשים מזה, לא הייתי מספיק למסור לך כמה הוגיעוני, כמה דיכדכו את נפשי. ביחוד הלאוני אנשי המקצוע שבחיל־המודיעין, הלהוטים אחרי כל פרט וכל דיקדוק בעניין אישים מסויימים, אגודות ואירגונים, שברובם לא נתקיימו בקרב בני־ערב, אלא בשמם ובחותמתם בלבד. מחקירות אלה יוצא הייתי סחוט וממורט. נוכחתי לדעת, כי לא איכפת להם לאנשי־מקצוע אלה אם אומנם סוכן אני ומרגל שדרכו להזיק, אדרבא: משתוקקים היו בכל ליבם, שנושא חקירתם, ג’משיד הפרסי מעדת “זוהר האל” יהיה כזה, ובלבד שאוכל להעשיר את אוצר ידיעותיהם…

רשמי הצלקות בגופי ממכותיהם ובעיטותיהם של חיילי אבו־איברהים הקטן היו לי לתועלת מעט כשנפלתי שוב בשבי ישראל. אך יום אחד חקרני אחד, מומחה כביכול, בחור יהודי מהמזרח, שטען כי לא באו מכות ובעיטות אלה אלא לצורך הריגול… וזכרתי את משפטו החרוץ של אבו־איברהים שטען אף הוא, כי רגלי הבצֶקה אינה אלא הטלת מום בכוונה, לשם אחיזת־עיניים.

בעצם לא ידעו הממונים על חיתוך גורלי מה לעשות בי. המלאכה היתה מרובה. המלחמה הופסקה אמנם שנית, אך השמועות והדיבורים על סיבוב חדש לא פסקו, והיו לשיחה ולוויכוחים מדי־יום־ביומו וגורלם של מאות הכלואים בכלא־העיר שחיכו לבירור מצבם, דומה היה לגורלם של גרגירי חול ביום־סופה.

שעתם של חוקרים אינה דוחקתם. עד שהחליטו מה לעשות בי, שמוני בצינוק. וכי אין זה המקום ההולם למרגל שברח מכלאו הַיְשר לאזור האוייב? כדי להרגיעני הוגד לי, שאין זו אלא הוראת־שעה, עד לבירור המוחלט. בכל ארבע הלשונות שאני יודע, לא מצאתי מלים לתאר הרגשתו של הכלוא בתא צר, שמיספּר הצעדים שניתן בו לתנועה, מגיע בקושי למיספר אצבעות של יד אחת. מחסן עזוב של יישוב שלא ידעתי את שמו, היה כחלום לאסיר הצינוק הזה, החשוך והמעופש עד כדי בחילה. סבור הייתי, חביבי, כי כאן תיפח רוחי.

ייסורי־נפשי נגדשו, כשיום אחד, בשעת טיולי היומיומי הקצר, ראיתי שהקצין תופיק, טפסר ראשי ב“חיל־הישע” בנצרת, שוחרר. תופיק זה, מסית גדול היה, מרואי־פניו של המופתי הגדול צורר־היהודים. אני בצינוק, והוא חופשי. כפי שנודע לי צירפוהו אחר־כך לרשת־המודיעין.

ויום אחד, היה זה למחרת שיחרורו של תופיק, כשבאו פקידי השלטון לבקר אצל אסירים ביקור שיגרתי, פתחתי בדפיקות וצעקות. נתכוונתי להפגנה וחשבתי שהיא תימשך שתיים־שלוש דקות, אך כיוון שפתחתי בדפיקות־אגרוף ובעיטות־רגל בדלת תאי, כאילו נכנסה בי רוח תזזית, וצינוקי נהפך לתאו של מטורף שבודדוהו והוא משתולל.

שני חיילים חשו אל תאי. בטוח הייתי, כי יעשוני גל־עצמות, אך הם רק שאלוני לפשר השערורייה הזאת. אמרתי להם:

“על לא חטא השליכוני אל הכלא ואל הצינוק. לא אשקוט ולא אנוח עד שיעמידוני לפני בית־דין ויבררו במה אשמתי ובמה בגדתי.” צחק האחד ודיבר אלי דברי־היתול עוקצניים:

“ראו נא, ראו צדיק־תמים זה, תינוק שלא חטא, כבשה תמימה! אילו חף־מפשע אתה, לא היית מזדמן לפונדק זה. מוטב שתסתום פיך, שאם לא כן נסתמהו אנחנו. כשתגיע שעתך, תובא לפני בית־דין ותטען טענותיך.”

אך אני לא סתמתי את פי, אלא פערתיו שבעתיים בזעקה גדולה, כזעקת בני־ערב בבואם אל זקני־העדה, שבידם השלטון להציל עשוק מדי עושקו; כערבי זה המובא אל כיכר־המשפט בטבורו של הכפר, כשה“כופייה” שמוטה לו מראשו, לאות כי כלו כל הקיצין, והוא מפרש כפיו ומצווח בקולי קולות: “מושפל, עשוק אנוכי! הושיעו דל בריבו, בני־אנוש! היכן הצדק? איה המשפט, יא רג’אל – הו, גברים?”

“שמע נא, מתי – אמר השני, שנראה לי גוץ ורב־תנועה – רואה אני שישמעאלי זה הוא ‘ארטיסט’ סוג א'. סבור הוא, כנראה, שמישחק השגעון יעמוד לו. הנה תראה, איך אני מחזירו למוטב.”

ומניה־וביה תקע בסנטרי אגרוף מפורזל. בפעם הראשונה טעמתי סנוקרת ישראלית שהחזירתני אל המציאות כמות שהיא.

יח    🔗

אך יש קץ לכל דבר, ובא הקץ גם לחיי בצינוק. היה זה ביום סגריר של סתיו, שגשמו הזועף מחריש אוזניים ועכירותו המעובה חודרת לנפש לפני־ולפנים כמין נוזל קר, דלוח וסמיך הסותם כל פתח תקווה לימים טובים יותר.

אך דווקא יום זה נועד להעברתי אל תא־האסירים הכללי, שהיה לי כישועה. לא עברו ימים ונקראתי אל משׂרד הכלא. איש־צבא, ששתי תוויות של ענפי זית לו על כתפיו, קידמני ואמר לי:

“יא ג’משיד אפנדי! תמו ימי כלאך כאן, ואתה מועבר למקום מרווח, שבו תתאכסן עד למועד שייקבע לך.”

נצטוויתי לעלות למכונית־משא גדולה, שעמדה בחצר בית המימשל ב“מסקוביה”, עם צעירי פלחים מכפרי הגליל העליון, שנכבשו לפני כמה ימים עם גמר כיבושו של הצפון. מיספרם היה כשלושים איש, ולאחר שעה של נסיעה נפתרה חידת “המקום המרווח”: הובאתי אל מחנה־שבויים סמוך לחוף ים, שבו נכלאו מצרים, סורים, לבנונים, עיראקים ושאר עממים, אנוסי גיוס ומתנדבים למלחמת־הקודש. מקום כבוד נתייחד במחנה לפלשתינאים, לפי שאחרי המצרים שגייסותיהם הוכו שוק־על־ירך, היו הם חלק הארי במקום הזה. כבר בימים ראשונים לשבתי כאן נתברר לי, כי לא השימוש בכלי־מלחמה זיכה את הפלשתינאים בישיבה כאן, אלא הגיל הצעיר – מבן שבע־עשרה –שמונה־עשרה עד בני הארבעים – ארבעים־וחמש. כך, אחא, נהגו לוחמי מלחמת שיחרורם משכבשו כל כפר ועיירה כמעט ללא יוצא־מן־הכלל. אפשר ומחמת רוגזה שתססה בי על מה שעוללו לי אני אומר כך, אם כי עד כמה שאני מכיר את נפשם של הכפריים מבני־ערב, הרי הם מקבלים עוּלה של כל מלכות חדשה אם נוהגים בהם יחס של כבוד. ודאי ידוע לך הפיתגם הרווח בפיהם: “כל הנושא את אמי, הריהו דודי”, כלומר אבי.

כאן, מאחורי גידרות־תיל גבוהות, גדר לפנים מגדר, נפתח דף חדש בפרשת חיי. בתוך הערב־רב של אלפי בני־ערב אירע לי מעין המאורע של יוסף הצדיק בכלאו שבארץ מצרים. עמד לי מזלי ונשאתי־חן בעיני השבויים ובעיני הממונים עליהם. עד־מהרה שוחררו השבויים המצרים ושולחו לבתיהם, והפלשתינאים היו רובו של המחנה. תחילה היו הללו רואים בי, ב“אפנדי” השומע שפות הנכרים ויודע להתהלך איתם, מעין שליחם של השליטים החדשים, והדבר עורר בליבם חששות וחשדות. את הרהורי־ליבם קראתי מבין ריסי עיניהם, עיניים פיקחיות ערמומיות של פלחים ונכבדי העירונים. אך ברבות הימים נוכחו, כי חשד־שווא חשדו בי. לבסוף זכיתי אני, המרגל כבול השרשרת וחבוש הצינוק, לכבוד גדול: כלואי מחנה השבי בחרוני להיות להם לפה לפני הנהלת המחנה ושליחי הצלב־האדום־הבינלאומי, שבאו מארצות המערב לעמוד על תנאי־חייהם של השבויים. פיצוי־מה על עלבונות העבר היה לי גם יחס החיבה של מפקד אותו מחנה, קצין, בעל גוף אתלטי, שעיניו היו מחייכות תדיר בפיקחות רבה, טובה וסלחנית. היה בו מיזוג של גבורת־הגוף וטוב־הלב, משהו מלבב ומעורר הערצה. וכמוהו גם חבר־עוזריו, פרחי קצינים, שתמול־שלשום סיימו את גיל־הנעורים. כשהגיעה שעת שיחרורי, נתבקשתי בקשת ידידים להישאר עוד כשניים־שלושה שבועות, כדי לסייע בכלכלת העניינים הייגעים במיכלאות, שמלאו צאן־אדם מבני דתות וכיתות הרבה, יוצאי מעמדות ושכבות שונים, אשר השתייכו לבתי־אב ולכפרים מסוכסכים בחשבונות ארוכים, אם משנים ואם מדורות, על קרקע־מריבה ומי־מריבה וגאולת־דם. הגורל זימן את היריבים הקשים הללו לכפיפה אחת.

פרשה זו, שרבת־עניין היא עד מאוד, סיפור בפני עצמו הוא, ועוד אספרנו לך, יקירי, בהזדמנות אחרת ברצות האל.

יט    🔗

יום אחד, תשעה שבועות לאחר התאזרחותי במחנה, פקדני בן־דודי פירוז, ראשה של אחת המשפחות השוכנות ב“גל־והר” שלנו. דלה לשוני מלהביע במלים אותה שמחה שהציפתני למראה אחד משלנו היושב על־ידי ומספר עימי בשפתנו הפרסית, שצילצולה נשמע באוזני ערב ומתרונן, משל לא שמעתי כמוהו מעודי. והיו עיני תלויות בפניו, עד שתמו דברי סיפורו על קורות היישוב שלנו מיום פרידת החתף האומללה שלי.

מטבע־ברייתו היה פירוז זה מן השתקנים הגמורים. מסוגל היה לשבת בחבורה שעה ושעתיים, להקשיב לדברי זולתו ולא להוציא הגה מפיו. בשעת ההכרח היה משיב בניד־ראש, במיצמוץ־עין, בהתחייכות קלה או בהרצנת־פנים, הכל לפי העניין. פירוז שהיה הקשיש בין ראשי־המשפחות ביישובנו הקטן היה גם הפיקח שבהם. מחשבתו שקולה היתה ומיעוט הדיבור, שגרם לא אחת להשהיית התשובה וחוות־הדעת בעניינים חשובים של מקומנו היה, על־פי־רוב, לטובה.

עכשיו יצא מגידרו והירבה דברים ואת תמצית סיפורו הנוגע עד הלב אספר לך, חביבי.

לילה אחד, לאחר שפרצה מלחמת “שבעת המלכים” והקיבוץ “גל־והר” הותקף, בא איזי אפיקי, המוכתר של הקיבוץ, ובלווייתו כמה מפקדים, אל “גל־והר” שלנו, קרא לפירוז וליתר ראשי המשפחות ואמר להם:

“שמעו־נא, שכנינו! על הגבול אנו יושבים, וכיוון שהמקום היה לאיזור מלחמה, באנו להעבירכם למקום־מבטחים. ועוד דבר: על לוחמינו לתפוס את בית־האחוזה שלכם לבל ישתלטו עליו האוייבים. סבור אני, כי יודעים אתם מה צפוי לנו אם בניין־מגוריכם ישמש לחיילי האוייב מישלט החולש על הסביבה כולה.”

“ועלי לומר לך, ג’משיד – אמר לי פירוז – כי אפיקי וחבריו באו אלינו אחרי יום של פגעים, שכדורים בהמון התעופפו בשריקה מטילת אימה. מרגימות הטיחו פגזיהן, וממרחק היה מגיע רעש זימזומו של מטוס, שהמטיר פצצות, והדי התפוצצותן נשמעו יפה גם במעוננו. המתקיפים היו חיילי סוריה שפלשו לארץ. בביתנו נפלה בהלה בין הנשים והילדים. וייקר בעינינו ביקורו של אפיקי והודינו לו בכל־לב על דאגת שכנים זו.”

אלא שהיתה טיפה מרה יצוקה בהצעה זו, שנראתה תחילה נאה וברורה. פיירוז ושאר ראשי המשפחות הציעו לו לשלוח העירה את הנשים והילדים בלבד ואת הגברים להשאיר לשמירת הרכוש. ולא נתרצו להם המפקדים, שעמדו על פינוי כללי, ובן־דודי פירוז שהיה המוכתר שלנו, מסר לידידנו הטוב אפיקי, את מפתחות הבתים, הממגורות, הרפת, האורווה, הדיר, הכול באשר לכול. אחרי מסירת המפתחות ודברי הפרידה וההבטחה, שהכול יישמר מכל מישמר ומשפט אחד יהיה לרכוש הקיבוץ ולרכושנו, הועלו כל תושבי “גל־והר” שלנו, מזקן ועד טף, והובאו לעכו, כשרק כותנתם לעורם, כי הפינוי היה חפוז וחטוף מחמת ירי התותח, נוסף על המקלעים, המרגמות והרובים, שחידשו את אישם. בעכו שוכנו כל המפונים בבית בן־שתי־הקומות, הגדול והעזוב, שבו התגוררו בשעתם מייסד עדתנו “זוהר האל” וחבר־תלמידיו, שגלו עימו מפרס. כאן היה חי עם חבר־תלמידיו ומקורביו אחרי צאתו מן המצודה, שבה כלאוהו השליטים העותומנים על כפירה בדת הצרופה ועל מרידה במלכות. בית זה נעזב אחר־כך. קומתו העליונה היתה נטושה לחלוטין, ורק התחתונה שימשה בית־ספר לילדי העיר. ועתה, עם בריחת רוב תושביה של עכו, נתפנתה גם הקומה התחתית ונתייחדה למקום מיקלט לבניהם ובני־בניהם של תלמידי המורה הגדול “זוהר־האל”.

ימים קשים באו על הגולים. עצם הוצאתם מחזית־האש מעשה טוב היה, אלא שהצרכים מרובים היו, צורכי מזונות וצורכי הלבשה ושאר צרכים. ומי יסַפקם? והיו שלוש העשרות של הגולים מצפים בכליון־עיניים לבוא מיטען הבגדים וצורכי־אוכל־נפש ממגורותינו. משחלה הפוגה ראשונה בת ארבעת השבועות, היו מחכים יום־יום לנפש חיה של אחד מידידינו השכנים, שהיו רגילים לבוא אלינו, שיביאו משהו מן ההכרחי, והציפייה ציפיית־שווא היתה.

“ועד עכשיו – אמר לי פירוז בקולו השקט, שנימה של מרירות ריטטה בה, – לא הובא לנו דבר, לא שמיכה ולא בגדים. והרי ערומים ויחפים הוּצאנו מן המקום ולהגיע לשם אי־אפשר לנו. אין נותנים רשות, כי אף־על־פי שנסתיימה המלחמה, הרי המקום איזור צבאי הוא האסור בכניסה לזרים. ואנו הפליטים נחשבים עתה כזרים לאיזור מגורינו. ואין עצה ואין תבונה: יש להאריך־רוח ולחכות לשביתת־הנשק עם אנשי דמשק, שאז יבוא הכול על מקומו בשלום.”

פיירוז כל עצמו איש כפר הוא ובעברו בכפר, או בלכתו בדרך, לא היה מניח ידו מכל גרוטאה שיצאה מכלל שימוש והיה גוחן ומרימה ומניחה בקרן זווית שבחצרנו, שנתגדשה שברי־כלים, שמא יועיל משהו מהם ביום מן הימים. הוא סיפר לי על שטח הבננות הגדול שניטע בסתיו אשתקד, על מאות מטרים של צינורות ההשקאה, שהונחו כמה שבועות לפני חטיפתי, על זוג הפרידות שקנה סמוך לאותו זמן מסוחר־בהמות ביריד של כפר חאלסה בצפון ועל שאר ענייני מישקנו הנאה, שכל שעל שבו עוּבּד בחריצות־של־נמלים. והיה ליבו סמוך־ובטוח, שעל־כל־פנים רובו של המשק שמור ומקויים, מאחר שידענו שאף חייל מעבר לגבול לא הצליח לדרוך לא על אדמת “גל־והר” הקיבוץ ולא על אדמתנו שלנו. כיוון שהגענו לשיחה על המלחמה, חייך ואמר בשלווה המיוחדת לו:

“הגיבורים הללו כוחם בפה, אך משבא הדבר לכלל מעשה, הרי הם סכלים מחמורים ומוגי־לב משפנים. חייך, שהשפן נועז מהם. כמה נשק, כמה חיילים היו להם לדמשקאים הללו, ומה עלתה בידם? השבח לבורא העולם, שלא חלק להם לא חכמה ולא אומץ־לב, למען לא נראם.”

אחרי השיחה עם פירוז מובטח הייתי, כי רכושנו שלם וקיים ונתון לשמירת שכנינו אשר מפתחותינו בידיהם. זכרתי את שטיחינו, שטיחי איספהאן ושיראז, את כלי־הנחושת מעשי־חושב, פועל־ידיהם של משובחים באומני פרס וכל דברי העתיקות של כסף ושל זהב, של נחושת ושל גביש, שחלק מעדת הגולים הצליח להביא לכאן לפני עשרות רבות של שנים. לזִכרם המה לבי מזכרונות הילדות וגברה התשוקה לזכות ולהגיע לאותה שעה, שאחזור לביתי ולנחלתי.

כ    🔗

זה לי כמה חודשים, שאני שרוי יחד עם משפחתי באותו בנין ישן, העומד על שפת־ימה של עכו במקום פתוח ורחב־ידיים. “יבורך ‘זוהר האל’, שנשמתו צרורה בצרור חיינו – היתה אומרת לי אשתי האדוקה מאוד בדת – אשר צפה ברוח־קודשו, שעתידים מאמיניו להתייסר בייסורי גולה, ושקד לרכוש נכסי־בית ונכסי־קרקע ככל שהשיגה ידו. בניין זה, שגם קומתו הראשונה פונתה כאילו למעננו, נותן לנו מיקלט בימי צרה, שרבבות מתגוללים בשווקים וברחובות ובמישורים שליד העיר, תחת כיפת השמיים, או בחורבות שסכנה לדור בהן, שעם גשם ראשון עלולות הן להתמוטט אל ראשי דייריהן.”

קינאתי באשתי על אמונה תמה ואיתנה זו. החיים כאן היו קשים מאוד, ובאין אמונה תמה קשו שבעתיים. בשובי, אחרי פרידה של ירחים רבים, מצאתי יצור חדש, בת שנוספה על ששת יוצאי חלצי, שהגדול שבהם היה בן שתים־עשרה. היה זה יצור צנום, ירקרק־חיוור, מחוסר חלב ותזונה, ניגוד גמור לשאר הילדים עגולי הפנים וּורודי הלחי. השם “שאהנאז” שפירושו “תפנוקי מלכות” שניתן לה, נראה לי ככינוי של ליגלוג ליצור עלוב ומצומק זה, שהיה דומה לצמח דל ושדוף, מעורר רחמים.

זמן לא מועט עבר עלי, עד שמצאתי לי פרנסה כלשהי. עד אז מתפרנסים היינו מן הסיוע של “הידידים”, אגודת־חסד שמעבר לאוקיינוס האטלנטי, אשר תמכה בפליטים, חילקה שימורים שהחיו את הנפש בדוחק גדול ומשהו מן הכסות לימות החורף, שלמרבה הדאבה היה גשום וקר שלא כרגיל.

יהא צורך לספר סיפור חדש על מאמצי עדתנו הקטנטנה בת שלושים הנפש, לחזור אל נחלתנו שהשתרעה על שטח של מאתיים־וחמישים דונם, שבה נולדנו אנו ונולדו ילדינו ובמיטב מירצנו הפכנוה ממדבּר האוכל את יושביו במחלות ושאר פגעי שמיים לגן פורח לתפארת. בבית־העלמין של “גל־והר” שלנו היו קבורים ישישים כבודים, שבימי שחרותם היו שליחים מטיפים, שהפיצו את תורת “זוהר האל” בסכנת־נפשות, אשר פירשו את תורת האור, האחווה והשלום, הכתובה בכתבי־יד עטורים וכרוכים להפליא, אשר השארנום שם בתוך אוצר־הספרים שלנו בחווה, ולא נשאר מהם אפילו דף אחד לזכרון, כשם שלא שרד כלום מכל נטיעותינו וכלי־מלאכתנו. עם חתימת הסכם שביתת־הנשק ניתן לפיירוז, אחרי השתדלות מרובה, לבקר במקום ועיניו ראו את החורבן הגדול.

כשחזר פירוז לאחר ביקורו ב“גל־והר” לא הכרתיו. פניו נפולות, עיניו שקועות, כמנסות להתחבא, וראשו כבוש בקרקע. בקושי, בתשובות מקוטעות על השאלות שהרביתי לשואלו ונראו כשרשרת המשתרגת ומעיקה על צווארו, סיפר כי שוב אין מושבנו קיים אלא בשמו בלבד. המטעים נעקרו, מיבני־המשק מהם נהרסו מהם נתפסו ע"י השכנים. מכל מאות המטרים של הצינורות שהונחו זמן־מה לפני פרוץ־המלחמה, לא נשאר סימן כשם שלא נשאר זכר ממרבדינו היקרים, מורשת־אבות מדור־לדור, ומכל כלי־הכסף, הזהב, הנחושת – הכל נעלם ואיננו עוד.

תשובה קצרה, בת מלה אחת בלבד, היתה בפי ידידנו המוכתר מקיבוץ “גל־והר”, כאשר נשאל על רכושנו: “המלחמה, המלחמה!” אפשר היתה זו תשובה סבירה בנוגע לפרי הגן והבוסתן, אבל העצים היכן הם? שמא נאכלו הבננות על שיחיהן? וארבעת המנועים והמשאבות והצינורות? שמא יד האוייב מן המדינה השכנה היתה בהם? והרי רגל של חייליו ופרסה מבהמתו לא זכו לדרוך על אדמתנו. והעגלות והמחרשות והמגובים ומאות כלי־המלאכה, ושטחי־היקר, ומעשי־הריקמה של נשותינו, ומפות־החן, שסבתי, אם־אבי, הפליאה לרקום בהן, ויתר התכשיטים והקישוטים? שמא מישהו מעולם הרוחות קָנָם במשיכה? ומיהו זה הבקי בלשון הפרסית, שהעמיק־חקר בספרים ובכתבי־היד על תורת האור, האחווה והריעות, עד שנבלעו בתוך מיעיו בלי להותיר אפילו דף אחד לפליטה?

על כל השאלות ששאל פירוז את המוכתר איזי אפיקי, שלידו נמסרו המפתחות, השיב ידידנו הוותיק: “זאת היתה מלחמה לחיים ולמוות ובתנאים איומים, שרק מי שהשתתף בה בפועל יודע שלא היתה כל אפשרות לשמור על הרכוש; וכי בין חיילים בצבא המסודר והממושמע ביותר יש נחותי־אופי, המרשים לעצמם לקנות־במשיכה חפצים לא שלהם.” אך משנשאל על הנטיעות שנעקרו ועל כלי־העבודה הכבדים וכיוצא באלה, שאינם בנמצא השיב תשובות מגומגמות. וכאשר פיירוז לא הירפּה ממנו, דחאוֹ איזי אפיקי בדברי־רוגז או בבדיחות־דעת עזת־מצח, שפירושה: הנח לי ואל תוסיף שאול.

כא    🔗

משנחתם הסכם שביתת־הנשק, התחלנו בני־דודי ואני, לברר עניין האפשרות לחזור למקומנו. משהודענו על כך לראשי “גל־והר”, הבחנו סימני מורת־רוח בפניהם. לפני אותו הסכם היתה התשובה כי עדיין יש חשש שהמלחמה תתחדש ונצטרך לקחת שוב כלי־גולה בידינו. עתה כשנתבטלו החששות הומצאה תשובה אחרת: נימוקי בטחון… אך מה נימוקים הם אלה? איזה בטחון מסַכּנים אנו, קומץ אנשים שלווים, התופסים שטח של שישים פדאן בסך־הכול, אנשים שעיקרי אמונתם אחווה ושנאת מלחמה, אשר הקנאות זרה להם, וכל שאיפתם לראות באחדות כלל האדם ללא הבדלי לשון ואמונה? מה סכנה צפוייה למדינה משכמותנו, אשר מורינו הגדולים חזו את חזון שיבת העם העתיק והנרדף אל מולדתו?

כאן, ידיד־נפש, נפתח בעצם סיפור חדש, שאפשר לחלקו פרשיות־פרשיות, ורובן יש בהן כדי לדכא נפשם של הדבקים באהודה־מזדא שכולו טוב ומאיר, המאמינים כי באחרית־הימים הוא עתיד לבער מן העולם את אהרימן האפל, המכוער והזדוני. וכי יש לך דבר העשוי לייאש יותר ממראה חבר־אנשים, שהיו חדלי־ישע תמול־שלשום ועוד סימני מכות מעניהם בבשרם ועתה, כיוון שהאיר מזלם וכוחם בידם, הריהם עצמם עושים מלאכה פסולה זו בחלשים מהם? אמנם, בדרך גילגולי נתקלתי גם בפרשיות יוצאות־דופן, שאחת המופלאות שבהן היא המעשה באדם אחד צבי שמו, בן סביבה מרוחקת מעט מאיזור גל־והר“, איש־מלחמה אשר בעוד הארץ אחוזה להבות קרבות, מושיט היה עזרת־אחים לבני־עדתנו, הגולים בעכו. איש־חמודות היה זה, מלאך־מושיע, והוא שהודיע ראשון לרעייתי, כי חי אני ושרוי במחנה־השבויים המרכזי, ובקרוב אשוב אליה. והיו זקנינו וילדינו מספרים אגדות על “צבי חמודות” זה, שכך כינוהו לאותו איש עמל, בן לאחד הקיבוצים שעל חוף־הים בצפונה של הארץ. צבי זה הוא שסייענו להשיג רשות לביקור בביתנו, ב”גל־והר", והיה נותן יד למאמצינו להקים הריסותיו. רבות דפקנו על פתחי משרדים חשובים ופקידי־רשות נכבדים, ומסופקני אם היה הדבר עולה בידינו לולא צבי זה, הטוב והמיטיב לכל מדוכא ולכל נרדף ומקופח ללא הבדל מוצא ומקור.

אך ארכו דברי והגיעה שעתי לסיים. אסיים בפרשה קטנה מביקורנו בנחלתנו. אך עוד עלי להשלים תהילתו של צבי חמודות זה, אשר ליגוני המר לקחוהו בפתע אלים אכזריים, עושי רצונו של אהרימן, והוא במיטב־עלומיו, והעלוהו למרומים, בעוד דרי־מטה זקוקים לשכמותו. זכיתי להכירוֹ לאחר שיצאתי ממחנה השבי, ואין למנות את כל החסדים אשר גמל עלי ועל משפחתי ואת כל אשר עמל ולא הצליח מחמת כמה אנשים רעים ואווילים שכוח־הסמכות בידם, והם שהכשילו לא אחת את כוונותיו הטובות. הוא יגע יגיעות הרבה, הריץ מכתבים או רץ בעצמו לדפוק על דלתותיהם של בעלי־שררה והשפעה כדי להעסיקני בעבודה מפרנסת בכבוד, שלא אצטרך לאגודות־חסד. שמו וזכר מעשיו נחרתו בליבם של רבים מבני־ערב בכפרי הגליל, מכפרי ההרים המתנוססים כקני־נשרים ועד הכפרים הקטנים והנידחים בשיפולי גיאיות עמוקים ונסתרים מעין. מסיפוריהם של יוגבים ורועים מבני־ערב הגליליים תרחף דמותו של צבי החמודות, אשר ביום־עֶברה בסערות הקרבות שמר על כפריים שליווים מפגיעתם של אנשי־צבא, שנתפרצו פעם בפעם ונשתוללו, אם מחמת תלאות־מלחמה ורגשות־נקם, ואם מחמת יצרים רעים שנשתלהבו במזל־מאדים, מזל המלחמה, שנגוהותיו איומים ואכזריים. גיבור־מלחמה היה צבי. עז כארי בעמדו בשער נגד האוייב או בקצצו בבוגדי־בגד, גלויים ונסתרים, ללא חוס ורחם, אך רך ונעים כעופר־איילים בתיתוֹ מחסה לכפריים ותמימי־דרך, המבוהלים משואת־המלחמה, ככל שמצאה ידו. בטוח אני, כי ניצוץ מנשמת “זוהר־האל” הגדול היה יוקד בנשמתו של צבי החמודות, אשר נעקר בתאונת־דרכים קטלנית. ברוך זכרו!

ועתה – סוף המעשה. מצויידים ברשיונות־כניסה אל ה“איזור האסור”, יצאנו שלושתנו, שני בני־דודי ואנוכי, באחד מימי־סיוון האחרונים, לפקוד את נחלת־אבותינו. ליבי התפעם בפעימות מהירות ועזות כשנראה מרחוק בית־המגורים בן־הקומותיים. ושמחה וצער התרוצצו בערבובייה, כשנגולה לעיני חלקת המישור הגדולה, והיא העידית שבנחלתנו אשר השארתיה חורש־עבות של שיחי פרי ועתה מצאתיה שוממה וסבוכה בעשבים שוטים, ושרידי פרחי השדה שבעונה זו משווים לה מראה של שדה־בור.

תכלית ביקורנו היתה לאסוף שארית השרידים מרכושנו, ולא מצאנו אלא מעט־מזעיר. הכל היה פרוץ ומַשמים. זעופים התהלכנו על פני חורבות נחלתנו הקטנה והיקרה. כמציבה חיה עמד בתוך העזובה ביתנו בן־הקומותיים, שהראשונה שבהן אותה קומה שנבנתה בידי אבותינו מלפני כשמונים שנה, והעליונה – בידי בניהם לפני כשלושים שנה. שער־הכניסה היה עקור למחצה, שיחים יבשים, ששושנים עליזות־אודם היו מדליקות אותם תמיד בעונה זו, העלו עכשיו שושני נפל רכוני ראש, כביכול חנקון ידיים אכזריות ודמן הוגר לארץ… רק שיחי היַסמין העבותים שגדלו ליד הגדר המזרחית זהרו בפרחיהם הקטנים והמבהיקים, כאילו לא אירע כלום. אפפני ריחם העדין, המשכר ועורר לתחייה ימים רחוקים של ילדות חסרת־דאגה.

ישבנו באולם־האורחים על שרידי כורסאות מרופטות והסתכלנו בתמונה הגדולה של בהא אללה, הוא “זוהר־האל”, הישיש, שמזקן־מידות שלו הלבן ומעיניו העירניות ניבט הדרו של נביא זקן נלבב וחכם. מכל התמונות הרבות שהיו תלויות על הקירות שרדה רק תמונה זו. מי הוא אשר שמר עליה? מפי אבותינוּ הראשונים שמענו, כי סבא “זוהר־האל” לא כעס ולא רגז מימיו; גם במצבים האיומים של בגידה מבית ובנסיונות אכזריים, שהועמד בפניהם, לא ראהו אדם מעולם מתמרמר, מגנה, או מפליט דיבור של דופי בבן־אדם. עתה כשהסתכלתי בדיוקן שלו דומה היה, שגבותיו העבותות נזעמו, זוויות־פיו נתקשחו והוא פותח פיו ומוכיח תוכחה נמרצת את אלה שחוללו מה שחוללו למקום זה, שיגיעות הרבה יגע עד שרכשוֹ לקניין לו וטרחות הרבה טרחו בניו עד שהפכו מדבר־מליחה זה לארץ פורחת.

כך ישבנו כשליש השעה מחרישים. היתה זו מסיבה אילמת, מדכאה, בניצוחו של פיירוז השתקן. כאשר ביקש מי שהוא מאיתנו לומר משהו, הרי בהסתכלו בפניו של זה, ניטל ממנו הדיבור. לכאורה, לא גילינו כל חדש לגבי מה שסיפר לנו פיירוז לאחר ביקורו בנחלתנו, אך אינה דומה שמיעה לראייה והראייה אכזרית היתה.

לסוף הופיע איזי אפיקי ופתח שוב בשיחה, שאין כל עתיד למיספר משפחות בודדות על גבול בין שתי מדינות אוייבות והבטיח קרקע תמורת קרקע במקום אחר “שוקט ובוטח”. ונתחדש הוויכוח בין שני רצונות מנוגדים: רצוננו לשוב ויהי מה אל נחלתנו המקודשת במסורת המייסד “זוהר־האל”, ורצונם שמקורו בחשדנות, בתאווה להתרחב ובנוחיות אנוכית, להדיחנו לכל מקום שהוא זולת “גל־והר”. אפיקי שידלנו הרבה ואף רמז על פיצוי כספי על נזקי רכוש, לפנים־משורת־הדין – עלינו רק לומר הן להצעת התמורה.

הוויכוח רפה והלך. משלושתנו ניטל החשק להתנצח עם החזק, שאינו מחשב אלא חשבונו שלו. וכשהזמיננו אפיקי אל ה“מדאפה” שלו לשתיית קפה, דחינו הזמנה זו ברוב נימוס: הזמן דוחק וכיוצא בו ורצינו לקום ולהיפרד ממנו. אך הוא לא הירפה ומפני דרך־ארץ ישבנו שם שעה קלה. עוד החלפנו כמה דיבורים על דא ועל הא וכשקמנו ללכת השיא לנו אפיקי עצה טובה, לקחת דברים עם אישי הרשות פלוני ואלמוני. פיירוז השיבוֹ בהבעת איחול לראותו בקרוב בביתנו הארעי ובפיו הזמנה שנחזור אל הנחלה ולחיות כפי שחיינו בעבר זה ליד זה ללא פרץ וללא צווחה. אפיקי חייך והפליט “אינשאללה” צונן ורפה.

בדרכנו אל השער עברנו על פני בתי “גל־והר” העברית. ספק במשים, ספק־בלי־משים, היצצתי בפתחיהם וחלונותיהם. מבעד לחלון פתוח למחצה ניבט שטיח קישוט קטן תוצרת איספהאן תלוי על קיר: לפני הפורענות היה זה אחד השטיחים שהיה מקשט את קיר החזית של חדר־האורחים המשותף במעוננו. במרחק לא רב מן החלון ראיתי חלק מן המיניאטורה הרקומה בחוטי־משי מגוונים, המראה כיצד דסתן – הוא זל בן סם – אחד משלושת גיבורי איראן הקדומים, אשר גדול משוררי פרס פירדוּסי שר עליו באֶפּוֹס שלו “שאהנאמה”, עומד באישון־לילה ליד טירתה של רודאבּה אהובת־לבו, והיא מחכה לו על הגג. ריקמת התמונה מראה את דסתן עומד מורם־ראש, מביט אל־על בעיניים נכספות לעלות לשם, אלא שטירת המלכות גבוהה מאוד. כדי להעלות את דסתן אליה התירה רודאבה את מחלפות־שערה הארוכות, שגלשו מן הגג לארץ כנהר־תלתלים, למען ייאחז בהן ויעלה. בשולי הציור הרקום – חרוזים:

דַסְתַּן הִסְתַּכֵּל בָּהּ מָלֵא אַהֲבָה

מְאֹד הִפְלִיאוּהוּ דִבְרֵי הַנָאוָה,²

נָשַׁק הַגִבּוֹר אֶת שְׂעַר תַּמָתוֹ,

וְהִיא שָׁמְעָה צִלְצוּל נְשִׁיקָתוֹ.

“הָיֹה לֹא תִהְיֶה,” לָהּ הֵשִׁיב זַל בֶּן סַם.

"יִקְדַר נָא הַשֶׁמֶשׁ וְשַׁחַק יוּעַם

בְּיוֹם בּוֹ אֲנִי לָךְ אַכְאִיב, יוֹנָתִי,

בְּיוֹם בּוֹ אוֹתָךְ אֲצַעֵר, יָפָתִי!" ³

תלשתי עצמי מן המקום שנשתהיתי בו שעה קלה והצטרפתי אל פיירוז וביהרוז, בן־דודי השני שהיו מהלכים בצעדים כבדים ומתונים. פיירוז לא המיש עיניו מכלי־העבודה החקלאיים שנתקל בהם. ראיתי כיצד הן מחפשות מחרשות שלנו ושאר מכשירי־העבודה שנעלמו ואינם…

בעוד אנו הולכים שלושתנו, פרשתי רגע קט מבני־דודי ועמדתי ליד בית אחד, האחרון בשורת הבתים שבשיפולי ההר, שדלתו פתוחה לרווחה. זכרתי, שכאן מגוריה של ארנה, וינאית דקה ותמירה. ארנה חובבת־עתיקות היתה וברוב פגישותינו נוהגת היתה לדבר על ארכיאולוגיה. לא אחת ביקרה אצלנו וזכורני, כיצד לא שבעו עיניה מראות את טסי הנחושת הממורטת, החרותים ציורי־ציד של מלכים וגיבורים עתיקים. מיסגרת להם שימשו חרוזי חאפז הגדול על שלוש התענוגות: יין, אהבה ושירה. ואני הייתי נהנה הנאה מרובה למראה נהרת פניה החוורורים־עדינים, החטובים להפליא, בשעה שאצבעותיה הארוכות והדקות היו נוגעות ולא נוגעות בבזיכי החרסינה הוורודה והשקופה, ששימשו בימים עברו להדלקת פתילת־נר, או מחזיקות את מחרוזות העינבר הדקות מן הדקות. עיניה האפורות העירניות היו מתחייכות למראה כלי־העתיקות. ובעת־מעשה מיצר הייתי, שכלים אלה אינם ברשותי הגמורה ואיני יכול לתת מהם מתנה לארנה, שכן מורשת יקרה היא לכל בני־עדתנו ביישובנו שנאצלה מקדושת “זוהר האל”, צאצאיו ומקורביו מחמת שימוש שהשתמשו בהם.

כיוון שדלת הבית פתוחה לרווחה הצצתי פנימה. על השולחן הקטן העומד ליד מדף הספרים, הבריקו לעיני שלושה פריטים ממערכת טסי־הנחושת ובזיכי־החרסינה, מאותם שהיו מקשטים את חדר־האורחים שלנו. בין הכלים התבלט כד קטנטן וחמוד, המצוייר בצבעים אדמדמים, ועליו חרות בעיטורי כתב פרסי בסגנון המיוחד לכלי־חפץ כעין אלה, חרוזיו של חאפז משוררנו השיראזי הגדול:

מַה מֵיטַב הָעוֹלָם לְחַאפִז?

כִּנוֹר, גָבִיעַ, מָחוֹל,

מְאוֹר עֵינֵי אֲהוּבָה

וּדְמִי תַעֲנוּגוֹת בַּלַיִל.

עמדתי רגע קט והסתכלתי דמום וקופא. פיירוז וביהרוז לא הרגישו בי, משום שהוסיפו ללכת והיו רחוקים ממני כעשרה צעדים. עמדתי לקוראם, שיראו מה שראיתי אני. אך כשהגבהתי ראשי ועמדתי לפתוח פי בקריאה, הופיעה פתאום ארנה, כשהיא צועדת אל ביתה הפתוח. כן, זאת היא. אותה ארנה עצמה, תמירה וחיננית, ואותו מבט עצמו, חייכני ומצודד. משהבחינה בי, קפאה תחתיה.

איני יודע מה אירע לי. כל ההרגשות הצורבות של חימה, עלבון ובוז, גזו פתאום. אי־מזה צצה הרגשת רחמים על ארנה, שהחלה להתנער מתדהמתה, ומבטיה תעו אילך ואילך כמחפשת דרך להצטמצם, להימעט ולהיעלם כהרף־עין…

ביעף עקרתי עצמי מן המקום ובצעדים מהירים הישׂגתי את בני־דודי פירוז וביהרוז, ושלושתנו יצאנו בצעדים נחפזים מחצר משק “גל־והר”.