רקע
מנחם קפליוק
אנשי הר־הברכה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א

כשהייתי עובר ברחובה של עיר עם הכוהן השומרוני אבישוע בן־אלישמע בן־עוזי, אשר שלשלת ייחוסו מגיעה, לפי המסורת, עד לפנחס בן־אליעזר בן־אהרון הכוהן, היו העוברים־ושבים או העומדים בפתחי חנויותיהם או בתיהם משַלחים צרורות של מבטים סקרניים ותמהים בשני ההולכים, כלמראה זוג מוזר, יוצא־דופן: בכוהן, שקומתו שני מטרים חסר ארבעה, וההולך לצידו, בינוני בקומה, שהיה נראה כננס המתלווה לאחד ענק. אבישוע תמיר ומתוח כמיתר, ששׂער־זקנו השחור לא ידע תער ומספריים מימיו, וכן גם מחלפות־ראשו העבותות המבהיקות בשחורן, מעשה־מיקלעת של עשרות צמות גדולות וקטנות, המכונסות כפקעת סבוכה אל מתחת למטפחת גדולה וכֵּהה, הקשורה לו כריכות־כריכות סביב־ראשו החבוש מיצנפת אדומה ועגולה, תרבוש ערבי אדום על גדילו השחור. הכוהן לבושו אדרת כחולה־כֵּהה, רחבת שרוולים ויורדת עד לקרסוליו, ואילו אני לבושי קל – חולצה לבנה, מכנסי־חאקי קצרים וסנדלים ללא גרב, ובלורית פרועה בלא כיסוי־ראש.

פניו של אבישוע דקים ועדינים ונסוך עליהם חיוורון כהה של אצילות האופיינית לבני־עמו הקדמון, הדועך־וכלה לאחר קיום של למעלה משלושת־אלפי־שנה בהררי־שומרון. אולם בדמות דיוקנו של הכוהן היה מעמעם גוון של ניוון המיוחד למשפחת הכוהנים המתחתנים בדרך־כלל בינם לבין עצמם במשך הדורות. לפי ספרי קורות־העתים של עם־שומרון עלו בתוהו נסיונות שנעשו בתקופות האחרונות לעירוי־דם על־ידי חיתון עם המשפחות האחרות כדי לרענן ולחזק את עדת הכוהנים המורמים על פני כל בני־העדה, ואשר לפי דיני־המקרא, שאותם הם מקיימים עד קוצו של יו"ד, לא רק הגרושה אסורה עליהם אלא גם האלמנה.

מעמדם הרם של הכוהנים שמור להם עד היום, שכן מכל זבח מפרישים להם כדין תורת משה, המחייבת לתת ליוצאי־ירך אהרון הכוהן לדורותיהם “מאת זובחי הזבח אם שור ואם שה ונתן לכוהן הזרוע, הלחיים והקיבה”. תרומות ומעשׂרות מתנובת־השדה ומן החי אין הם מקבלים מאחר שבתקופות האחרונות, מאז הסתיר אלוהי־צבאות את פניו מעמו יושב־שומרון, נושלו מקרקעותיהם על־ידי שליטי־הארץ ואין להם נחלת־שדה־וכרם ולא עדרי־צאן ובקר. וכשקוראים בני־עם־שומרון את הכתוב “ראשית דגנך, תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו”, תיזלנה עיניהם דמעות, כי יזכרו ימי תפארת־קדומים ומה עלתה להם לבני־האצולה הדתית שראשיתה בימי יהושע בן־נון כובש־כנען ובימי־השופטים, כאשר היו שכם וסביבתה מרכז המימשל והכהונה של ישראל והמישכּן עמד על מכונו על בחיר־ההרים, “הר יהוה”, הוא־הוא הר־גריזים המבורך. וכיום? מעם גדול ורב שׂרדו רק מתי־מספר, שבט קטנטן המונה למעלה מארבע־מאות נפש, בהן זקן וטף, אשר יותר ממחציתם השוכנים בשיפולי הר־גריזים דלים ומבוזים בגלות ישמעאל.

היכּרותי הראשונה את השבט השומרוני, שכוהניו יודעי־הספר והמסורת דוחים את הכינוי “שומרונים” ומכנים עצמם “שומרים”, שומרי תורת־משה כפי שניתנה מסיני אשר ממנה לא סרו ימין ושמאל, חלה לפני כמה עשרות שנים, כאשר פקד רעש־אדמה את ארצנו ומוקדו בשכם. יצאתי אז לעיר זו לאחר שעתוני הארץ של אותם ימים הוכתרו בכותרות המספרות על “שכם ההפוכה כהפיכת־סדום־ועמורה” וכיוצא בהן. יום אחד לוהט מימי יולי נמצאתי איפוא בעיר שכם, צועד בין ההריסות שבמקומות רבים חסמו את המעבר, עד שלאחר יגיעה רבה הגעתי אל מישכּנות השומרונים. מישכּנות השומרונים – ביקתות נושנות ומדולדלות, בקירבת הר־קודשם – התפוררו ברעש כמיבני־חול־ועפר מעשי־ידיהם של ילדים. כמאה־וחמישים נפש, שמנתה אז העדה בשכם, התגוררו באוהלים שניתנו להם מטעם הרשות והם נטו אותם בתחום־הקדושה של ההר, כי שמועות התהלכו בעיר, לאמור, כי רעש נוסף עומד להתחולל בחרון־אפו של אל־שדי על חטאים ועוונות כי רבו, והשומרונים גמרו־אומר לשכון על ההר. יש שאמרו כי גריזים יצילם מפורענות נוספת, ואלה שהאמינו כי שוב תרעש הארץ אמרו: “מוטב יכסה עלינו עפר־הקודש וניטמן בו בטוחים ושאננים עד בוא יום־הדין וה’תַהבּ', הוא הגאולה.”

רושם מדכא עשו עלי השומרונים שסבבוני והציעו לי כתבי־יד של “תורת ישראל אמת” או קמיעות שהן סגולה לכל מחלה ופגע־רע. “קנה את לוחות־הברית, את עשרת הדיברות הכתובים באותו כתב שמשה רבנו אדון־הנביאים עליו־השלום חרת בו את לוחות־הברית,” דחקו בי רבים שהקיפוני ברכולתם הקדושה. אחד מפרחי־הכוהנים, שפלומת־שׂיער מבצבצת בלחייו הכחושות, הציע לי לקנות את תבנית המישכּן “כמתכונתו בימי משה ואהרון.”

זו הפעם הראשונה ראיתי במו־עיני את כתב ה“דעץ” או ה“רעץ” הדוקרני של ישראל העתיקה אשר בני־שומרון דבקו בו ולא המירוהו בכתב האשורי המרובע. הדיוטות שלא מן הכוהנים פשטו־יד בתחנונים בהצביעם על חורבות בתיהם.

בשובי משכונת־השומרונים העירה נתלווה אלי ערבי שכמי חבוש תרבוש אדום. “מה טיבם של הסאמארה (כלומר השומרונים)? שו דינהום – מה דתם?” שאלתיו. “האדול, יא סידי, עאבּדין אל־עִג’ל: הללו, אדוני, עובדים לעגל,” פסק בבוז ובכעין בחילה.

לשווא ניסיתי לסבר את אוזנו שהללו מאמינים באל אחד, כמוהו כמוני. “כלפי־חוץ הם נראים כך,” ניסה לתקן את ידיעותי על “עובדי־העגל”. “אך אמור־נא לי: מי בעצם יודע את האמת עליהם, אנחנו שגרים איתם בכפיפה אחת דורות על דורות או הנוכרי? גם הקוראן רומז על־כך ברורות. בסתר הם עובדי־עגל, בר־מינן!” אמר ורקק לצדדים פעמיים בלחשו: “אחסה באללה מפני השטן הארור.”

אף שהיתה העיר כולה בצרה אחת בשל הפורענות הקשה, ראיתי למחרת־היום נערים ערביים מיידים אבנים בילדי השומרונים. הללו לא ניסו כלל להשיב אבן תחת אבן אלא מיהרו לברוח ולהיסתר בצל אוהליהם.

אותו יום היכּרתי את אבישוע, שניגש אלי ובנימוס רב הציע לי את עשרת־הדיברות, הכתובים זה מול זה בכתב השומרוני ובכתב עברי מרובע, נקי וברור, בעצם ידו של המוכר. במראהו הנאה ובדיבורו השקט והרך ובלשונו הערבית הצחה ניחן במשהו המושך אליו את הבריות. אולם אז לא עלה כלל על דעתי שיתגלגלו הדברים וקשר מתמיד והדוק יתרקם בינינו.

 

ב

אבישוע שנתייתם בילדותו מאביו ומאימו כאחד גדל בבית־סבוֹ, עוזי הכוהן, ששכל את ששת בניו, שרובם נולדו פגים או מנוונים ומתו מי בילדותו ומי בצעירותו ורק שניים מהם הניחו לו צאצאים שהיו לו כבנים. עוזי הכוהן אהב את אבישוע מכל נכדיו, כי שוקד היה הלז במיוחד על תורת־אל שהנחיל הכוהן הזקן לנכדיו. אבישוע עלה על כולם בצמאונו ללימודי סבא ובכתב־ידו היה מפליא לעשות, וכך היה מסייע עם הישיש, שהיה מהמכובדים ביותר בעדה, בהעתקת חמשת הספרים של תורת משה, פירושים, סידורי־תפילה ופיוטים וזמירות למועדים ולחגיגות־משפחה, וכן פזמונים ושירות למקרי־אבל. ועל מה יחיה הכוהן אם לא על משלח־יד זה באין לרוב הכוהנים עסק אחר זולתו?

“הגורל המשחק בחיי־אנוש לפי גזירת עליון לא פינק אותי,” סיפר לי אבישוע בשעת היכרותי הראשונה איתו, בערבית מעורבת עברית, כאשר ביקרתי שנית במאהל השומרונים. “בן־שש הייתי כאשר מתו על אבי ואימי בתוך מחצית־השנה. רבים היו אחי ואחיותי, תשעה במיספר, ואני האחרון בהם, בן־הזקונים שנשאר לפליטה. כולם נלקחו למוות על־ידי שוכן־מרומים, אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, שהסתיר את פניו מעמו שומרי תורתו בהר־קודשו, ואיוותר אנוכי לבדי. ויאספני אבי־זקני, יאריך ימים ושנים, אל צל־קורתו ויפנקני, פנק היטב, ואהי לו כבן.”

פסוקים ושברי פסוקים נשחלים כמו מאליהם בתוך דיבורו בערבית במיבטא שכמי־עירוני, כי היו פסוקי־החומש שגורים על פיו, ואת רובם ידע בעל־פה.

הוא ירש את אומנות סבו, שבינתיים הלך לעולמו. בשוק של העתקי כתבי־היד השומרונים, שלשונם היא מעין בליל לשון־עבר ולשון־ארם, רבים המתחרים, אך אבישוע סופר־אמן היה, שכתב־ידו סדור ומושלם בכתב ישמעאל כמו בכתב הרעץ הישראלי הקדום, שבני שומרון שמרו עליו היטב במשך למעלה משלושת־אלפים שנה. משגברה מלכות־ישמעאל, שלשונה דחקה את הארמית והעברית, רבו פירושי התורה והמצוות שנכתבו בלשון חדשה זו, אך פסוקי התורה שבספרי הפירושים נכתבו בלשונם אך־ורק באותו כתב, כפי שחזר ואמר לי אבישוע, שבו נחרתו עשרת־הדיברות על לוחות־הברית. אותו הידור ודיוק שנהג אבישוע לגבי כתב הרעץ המקודש עורר קנאתם של רבים ובכללם גם של הכוהן הגדול, אשר כפי הנהוג בעדת השומרונים נבחר לכהונה הגדולה אך־ורק בשל יתרונו בשנים ולא בתורה ובחכמה.

“נתמעטו דאגות־הפרנסה שלי, – סיפר לי פעם אבישוע, – כאשר אחד מיקירי ירושלים החל חוקר את תולדות עמנו הקטן והאומלל. הבאתי לו ממיבחר כתבי־היד והייתי מן היוצאים והנכנסים בביתו והוא היה מייחד לי שעות לשיחה על עם ‘השומרים’, אורחם־ורִבעם, לשונם, ספרי־קורותיהם, אגדות, משלים ופיתגמים שלהם, וכן התפילות והרננות, השירות והפיזמונות שהם אומרים בחול, בחג ומועד, בימי שמחה וששון, אֵבל ותוגה. והוא החכם המעמיק, האומר כבוד, שתה את דברי בצמא כאחד השומע שיחות על קורות משפתו־הוא מלפני דורות. אומר לך, כי לא מצאתי גם בבני־עדתנו אחד שכה יוקיר את דברי ימי עמנו וכל השייך להם, כאותו חכם גדול, תם־הלבב. לא אחת שאלתי את נפשי מה פישרה של אהבה זו ל”הני כותיא" – “הכותים הללו”, כפי שאנו מכונים בכתביכם הקדומים והמאוחרים, על קורת־רוח שלו למישמע ולמיקרא דברי חכמינו ומשוררינו, כשהיינו יושבים סמוכים אל שולחן אחד בחדר־עבודתו שבצריף־העץ הצנוע שלו; אבל ברבות הימים נתחוורה לי החידה: ידידי ואוהבי זה רואה בי, בכתבינו ובלשוננו ובאגדות ומשלים שלנו, את דמות־דיוקנה של אומתו, אומת בני־יהודה בדמותה ובצלמה הראשוניים, ודמות זו יקרה לו כיום שבעתיים."

“ואף־על־פי־כן, – הוסיף אבישוע לאחר הירהור, – אחים אנחנו אפילו מתנגדים אנו איש לרעהו, משה הוא נביאנו ותורתו היא תורתנו ותורתכם, גם אם אנו חלוקים בענייני עיקר שבתורת משה. בשלומכם־אתם תלוי שלומנו־אנו, כי הישמעאלים שוטמים גם אתכם וגם אותנו, ואנחנו המעט ואתם הרבים שיכולים לעמוד בפניהם. אל יִחַר אפך אם אומר לך כי האמת, אמת תורת משה, איתנו היא, אבל הכוח הוא בידכם, בידי האחים־החורגים.”

אבישוע נהנה הנאה חומרית מצומצמת מידידות זו עם חוקר שבט השומרונים. ולכן טרח ויגע איש־חסדו של אבישוע והשיג לו עבודה חלקית בתורת כתב משכם והסביבה באותו יומון שבו עבדתי אני. השכלתו של אבישוע הצטמצמה בתרבות ימי־קדם של עמו וקצת ידיעות אחרות שאב מספַרים דלי־תוכן על־פי־רוב בלשון הערבים ומעמודי העתונות הערבית המקומית, שהיתה אז נטולת כל רמה; משום כך לא הבדיל אבישוע בהוויות־עולם בין תפל ועיקר, בין מציאות ודמיון. שכם עיירה קטנה היתה אז וכמעט לא היו בה עניינים בעלי־ערך החורגים מתחום השיגרה המקומית.

כממונה על ענייני הערבים והמזרח ביומון היה עלי לטפל בידיעות ובכתבות שלו, שהיה ממלאן בדברים של כלום, שחותם דמיון ואמונות תפלות טבוע בהם. יוצאים־מכלל־זה היו ענייני־העדה. אולם הסיכסוכים שהיו תכופים למדי, ובהיקף ללא כל יחס לזעירותה, ברובם לא ניתנו לפירסום, מטעמים שונים.

אם לא ידיעות חברתיות על ביקורו של כבוד־מעלת־מושל־המחוז במשרדי השלטון המקומי, ותיאור ארוך של הסעודה בבית־המלון היחיד אז בעיר – אם לא עניינים כעין אלה הרי ה“דבע”, הוא הצבוֹע, חיה רבת־אימים זו, היא שהיתה צצה תכופות בידיעות של אבישוע. מעשה בילדה רועת־כבשים בכפר פלוני הסמוך לעיר, שנעלמה ליומיים וכל עמלם של המחפשים בעזרת גששים ורואי־עתידות עלו בתוהו. ואם כך הוא, הרי אין כל ספק כי “כבר משך אותה צבוע, ישמרנו האל מפורענותו, את הרועה המיסכּנה ומצץ את דמה עד טיפה אחרונה וטרף את בשר־גופהּ עד תום ובעוד כמה ימים תהיה חיה־מפלצת זו מכרסמת את עצמותיה והילדה האומללה תהיה כל־כולה נבלעת בכריסה של זו.” בחיתוכי סגנון אלה וכיוצא־בהם היה עורך את כתבותיו בלשון ערבית נמלצת, שלא היתה נטולת יופי ועניין כשלעצמה.

הצבוע או חיה דומה לה, כגון תן שוטה שפגיעתו אסון, היו מופיעים, כאמור, בכתבותיו לעתים מזומנות, למלא את גליון־הנייר שהיה עליו לשלוח למערכת אחת לשבוע, לפחות. ואם ילד לא תעה בשדה וגם כל רועי כבשים, קטנים או גדולים, חזרו בשלום לביתם לעת־ערב, הרי היה אבישוע מחבר מעשייה על אובדן ילדים בשדה בשנים עברו, שאחד מהם נתגלה במחנה־צוענים נודד. נראה היה מן הדברים הנרגשים שהעלה על הכתב עד כמה מעציבות אותו המעשיות שחיבר בעצמו; עד שהחל להאמין בהן, כאילו הן מעשים שהיו. והיה מסיים בשיר־תוגה על בחור־חמד שהלך לקיים מצוות ביקור בבית הורי ארוסתו באחד מכפרי הסביבה, וטירופי היללה של הצבוע העבירו את ההלך על דעתו והוא נמשך כסהרורי אל הפח שנטמן לו באותה מערת נידחת בהרים הרחוקים, שממנה אין אדם חוזר לביתו.

כך היה עד פרוץ מהומות־הדמים שנמשכו שלוש־שנים תמימות. הכוהן־הכתב, שהיה מהיר בכתיבת קמיעות ולחשים יותר מאשר בעסקי כתבות של ממש, נאלץ לבוא אלי כפעם־בפעם כדי לספר לי מן המתרחש ב“הר־האש”, כלומר בשכם וסביבותיה, איזור שהיה ממוקדי המרד בבריטים וב“בני־בריתם הציונים”. אבישוע סיפר לי על המתרחש, ואני ערכתי את הדברים בכתב. ומכיוון שהמרד והמהומות נמשכו תקופת־זמן ארוכה הייתי גם אני בא אליו, ואז היינו פורשים לפינה חבוייה שבביתו ומסיחים בענייני־השעה ובענייני־העדה, שרבים מבניה נמלטו עם פרוץ המרד משכם ליפו, בה היו שוכנות כמה משפחות שומרוניות. הוא סיפר לי על הסכנה המרחפת על בני־עדתו, שמכיוון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבדיל בין “כופר” מבני־אדום או מבני־ישראל; קל־וחומר אנחנו, שבעיניהם אנו גם קרובים לבני־ישראל וגם “עובדי־עגל”. רק מן הכוהנים לא מש אף אחד מ“מקום־הבחירה”. כוהן, אמר לי אבישוע, אינו זונח בשום־פנים־ואופן “טורא טובא” – ההר הטוב, גריזים – הוא “בית־אל”.

 

ג

“ואבישוע בן אחת־וארבעים שנה וטרם ידע אשה,” העיד לי הכוהן יום אחד על עצמו, כשהוא אומר את המשפט בנוסח קריאת־התורה השומרונית. ומן העברית המקראית עבר בשטף־לשון לערבית השכמית שלו, שהר“יש והק”וף ניתזות בה דגושות ועמוקות מן החיך והגרון, ובה שיטח לפני את בעיית הנישואים בעדה בכלל, ושל הכוהנים בפרט, שהמינהג לשאת את בת־הדוד ולהקפיד על הייחוס, בלי להסיח את הדעת גם מענייני־חומר הקשורים בנישואים – כל אלה מערמים הרי־הרים של מכשולים על דרכם של בנים ובנות כוהנים שהגיעו לפרקם. “מספר כוהנינו כרבע מארבע־מאות כלל העדה, – אמר – וכלום מצבם של ההדיוטות, שאר אנשי־העדה, שפיר מזה שלנו, הכוהנים? וכי אין אתה מוצא בשבטנו הקטן עשרות פנויים ופנויות מבני שלושים־ארבעים ומעלה שנדונו לרווקות לכל ימי חייהם? ומה פירוש עשרות לגבי קומץ כשלנו יודע אתה בוודאי. גדול כוחם של מינהגים עתיקים והריהם כחומה בצורה שאין לעוברה. אך יום יבוא ובעל־כורחנו ניאלץ לסלק גדירות וסייגים ללא נשוא המעמידים בסכנה את קיום העדה, שנותרה לפליטה מדורות של השמדה ושמד.”

אשה לא ידע אבישוע בן־אלישמע הכוהן, אבל אהבה וייסוריה ידע גם ידע. במרחק־מה משכונת־מגוריו עמד לו מובדל ומבודד, כמחמת יוהרה, ביתו היפה והמרווח של אבו־בזיל, סוחר ערבי נוצרי, אחד הנוצרים המעטים שבעיר המוסלמית־הקנאית. בן שישים־וכמה נתאלמן אבו־בזיל ונשא לו צעירה יפהפיה, בת שייך של שבט בדווים נוצרים במזרח־הירדן, חבל־הארץ היחיד בו שרדו נוודים ערביים בני־דת־ישו. בת אחת ויחידה ילדה לו האשה וג’לנאר קרא לה, על שם פרח אחד מופלא, הצומח רק בערבת־מדבר מולדתה. בהיותה נערה כלילת־יופי כבת חמש־עשרה, ראה אותה אבישוע – “ותיקח את לבי שבי”, כך תיבל במליצה בלשון־הקודש בסַפּרוֹ את סיפור־אהבתו.

“מה תדעו אתם שחופשים אתם להיפגש עם בנות, בתולות ונשים נשואות ככל שתרצו, מהי אהבה ומה ייסוריה אצלנו בעדה, שאפילו התערבות כלשהי בין שני המינים אסורה עלינו?” אמר לי בריגשה, תוך שהוא מסיח לפני את פרשת אהבתו הראשונה, שהיתה גם האחרונה.

לאחר שראה אותה אבישוע פעם ראשונה על מירפסת ביתה, שוב לא יכול היה לטעום טעם שינה בלילה. כמעט וגילגלה אותו אל בור־שחת, כפי שחרז באחד מחרוזי שירי־האהבה הרבים לג’לנאר, שהוא שומרם כאוצר יקר הגנוז בפינה חבוייה בארונו. ככלב־חוצות רעב, המשוטט ומרחרח אחר דבר־מאכל, כך היה משוטט בסביבי ביתו של אבו־בזיל כדי לחטוף מבט כלשהו על “קסם הדר־פניה ושלמוּת גיזרתה” של ג’לנאר. ומחמת הסיכונים הכרוכים בכך היתה משׂאת־נפשו להיות רואה־ואינו־נראה. “ואמנם, – סיפר לי, – נשאתי על חזי קמיע, סגולה של רואה־ואינו־נראה. כך הייתי עוקב אחריה ויודע את מוצאיה ומבואיה בלי שתרגיש בכך.”

משהבחין שהיא רגילה לסור לחנות אחת של אריגים בשיפולי ההר הדרומיים, נכנס לשם יום אחד כדי לראותה ראייה־של־ממש. פעם נכנס לשם כשהיתה החנות גדושה קונים והתחכך לידה בלי שתרגיש. מגע קל זה בגופה של ג’לנאר היה כאש בעצמותיו עד שנפל למישכּב. לכיסופי־אהבה שלו, שמצצו את לשד־עצמותיו, נתלוו ייסורי־חרטה ופחד מפני עונש־מן־השמיים, שכן הוא, בן־בנו של פנחס בן־אליעזר הכוהן, אשר קינא קנאת־אלוהי־צבאות והרג את זמרי בן־סלוא שחטא עם המדיינית – הוא, צאצא שלו, חוטא באהבתו לערלית… גופו חלש והלך, כי תאבונו סר ממנו ושנתו נדדה בלילות. אדיש ומדוכא היה מהלך כצל. הוא לקה במחלה שרופאי העיר, רופאים ממש ורופאי־אליל מן האיצטגנינים, דרווישים ושייכים בעלי־מופתים, לא מצאו לה פשר ותרופה. סבו, עוזי הכהן, שעוד היה חי, הביא לו רופא אחר רופא, ידעוני אחר ידעוני – וללא־הועיל. כל הימים היה שוכב וראשו שקוע בכר. היו ימים בהם ירד ממיטתו ושוטט בודד וגלמוד על הר־גריזים. הוא היה דועך־והולך, ומי יודע מה היה עולה לו לולא מת אבו־בזיל הישיש. עם מותו עברה המשפחה לעיירה שכולה נוצרים בדרום הארץ ושם אירס לו אחד מעשירי המקום ונכבדיו את ג’לנאר. ועוד ימים רבים, סיפר לי אבישוע, שלטה ג’לנאר על מערכי־ליבו ורוחו, והוא היה שולח מבטיו לאותם מקומות בביתו של אבו־בזיל, שבהם היה רגיל לראותה יוצאת ונכנסת באותם ימים “שהאכילוהו ממרורים והשקוהו מכוס התרעלה”, כפי שחרז באחד משיריו, הנקרא “ג’לנאר! אייך?”

כשנה לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה נתבשרתי כי אירס לו אבישוע לאשה נערה בת חמש־עשרה מבנות הכוהנים במשפחתו, ולאחר ששקל על־יד אביה “קשיטת כסף כמוהר הבתולות”, כמצוות התורה, היתה לו לאשה כדת משה ואחיו אהרון, הראשון לכוהנים הגדולים המוסיפים לכהן עד היום בעדה השוכנת בשיפולי הר־הברכה, בחיר הרי־יהוה.

 

ד

ערב אחד מחניק ביותר, בעיצומם של ימי־חמסין רצופים ועולפים ואני יושב בחדרי במערכת, צילצלה אלי ה“בת־קול”, כפי שהיה אבישוע מכנה את הטלפון – תרגום שמו של המכשיר בפי מהדרים שבמהדרים מן הערבים הנזהרים מפני כל מלה זרה בלשונם. הרימותי את השפופרת, והנה קולו של אבישוע בוקע מתוכה. מחשש אוזן רעה, דיבר אתי עברית. הוא האיץ בי. “ידיעה חשובה, חושה־נא וקחה עטך בידך וכתוב את הדברים שאני דובר אליך. המאזין אתה?”

הדיבור משכם היה עמום אך במאמצים שנעשו משני עברי ה“בת־קול” הגיעו סוף־סוף הדברים אל האוזן לאשוּרם.

“ובכן, האזינה לדברי וכתוב לאמור: לעת ערב בשעה השביעית ומחצית השעה נקהלו שובבים משולחים בכיכר־העיר וילכו הלוך וצעוד והם מהללים ומגדלים וחרבותיהם וכלי־זיינם שלופים בידיהם.”

מיד תירגמתי ופירשתי לעצמי את משמעות הדברים והבינותי כי מדובר בהפגנת צעירים בשכם. ואין צעירים בלשונו העברית של אבישוע אלא “שובבים” כמילת “שבאב” ואין “משולחים” אלא “מושלחין” – נושאי־שלח. ומי הם ה“מהללים” אם לא ה“מוהלילון”, שפירושו: מהללים את אללה בקריאות “אין אללה בלעדי אללה”, כשם שה“מגדלים” אינם אלא תרגום “מוּכַּבּירוּן” (מלשון “כביר”) המכריזים בקול: “אללה אכּבַּר” – “גדול הוא האלוהים”. ותוך כדי כתיבת־הידיעה כמו קפץ מתוך ספר־תהילים וניצב לנגד עיני הפסוק “גדלו לה' אתי!”

ובעוד אני כותב את הידיעה ותוהה בהנאה על קנקן לשונה המיוחדת במינה, נפסקה פתאום מסירתה ועל מקומה שמעתי קול גוער־נוזף בערבית והקול קול אבישוע: “אי לך מרג’אן! שוב כיבית את ה”קינדיל" (עששית הנפט)!" ובקול צחוק של שמחה על מעשי־ילדות של אשתו הנערה ותרעומת על ההפרעה פנה אלי: “ראה־נא גם ראה! סוררה אשתי עד לאין־שיעור, היא קופצת מדי פעם על ברכי, תובעת מישׂחקים ואינה נותנת לי לעבוד. אכן, ‘שַיטאנה ועפריתה’ כלומר, שידה ומזיקה,” סיים בקול שהדי חיבה עזה לאותה שובבה עלו ממנו.

תעלולים אלה שעשתה הנערה הנשואה לאבישוע, שראוּייה היתה להיות בתו ולא אשת־חיקו, כאין־וכאפס היו לעומת הלבטים שנוצרו מזיווג הסתיו המאוחר עם ראשיתו של אביב פורח, זיווג הבשל עם הבוסר, לבטים שהובאתי בסודם בלי שנתאוויתי לכך. עבר זמן וביתו של הזוג שומם ללא ילד, “כי מנע האלוהים מאשתי מרג’אן פרי־בטן,” היה אבישוע קובל בפני מרות.

“כבר אמרתי את כל התפילות, החל מתפילותיהם של אברהם אבינו ויצחק בנו כשסגר אלוהים את רחמן של אימותינו שרה ורבקה עליהן השלום, וכלֵה בתחינות, שחוברו בידי צדיקינו בדורות ראשונים ואחרונים לאל־שדי, שיִתּן זרע־אנשים לשרידי עם־שומרון. כל התחינות והעתירות שאני מתמיד בהן בוקר־וערב לא הועילו לי, וכבר ניסיתי קמיעות ושאר סגולות ולא עמדו לי. והנה שמעתי, כי יש בעירכם רופאים מומחים לאותו דבר שאני זקוק לו: בוא־נא איתי אל אחד מהם ותהיה לי מליץ ביני ובינו, כמו המליץ בין יוסף הצדיק ואחיו. הלא תזכור את הפסוק ‘המליץ בינותם’. הבינה, ידידי, כי עלי לחוש ולטכס־עצה, הרי מתקרב אני לשנת־החמישים וחושש אני, שאם לא אזדרז אאחר ללא תקנה ונמצאתי הולך ערירי כל ימי חיי.” כאן לחש על אוזני דברים שבצינעה, שברצונו להביאם לפני הרופא המומחה, כדי שישׂיאהו עצה.

כל כמה שנקעה נפשי ממשימה זו שהטיל עלי אבישוע, להתחמק ממנה לא יכולתי. ראיתיו מתייסר במצוקתו, כולו נבוך ומתיירא שמא תיפסק השרשרת ולא יקום שם וזכר לאביו שנכרת בדמי־ימיו והוא, אבישוע הכוהן, יהיה אחרון צאצאיו.

קמתי והלכתי איתו לרופא מומחה, לו נזקק אבישוע.

הרופא, מיוצאי גרמניה, שהגיע לארץ בשנה ראשונה לשלטון הנאצים, דיבר בניב גרמני־דרומי מובהק. המיקטרת הקצרה והמגולפת לא משה מפיו וחלק הגון מדבריו הסתנן בעדה. הוא חקר באדישות מייגעת פרטים בעניינים שבינו לבינה. הרופא קר, ענייני ויבש, ולקוחו מולו כולו רוטט מקדחת למישמע השאלות וההערות, תולה בו את עיניו כאחד העומד לדין לפני שופט בדיני־נפשות ומחכה למשפטו לשבט או לחסד. תוך כדי שיחה, שאני שימשתי בה מתורגמן, התגבר אבישוע על התרגשותו והשיב על שאלותיו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון בפרטי־פרטים כפי שנדרש, והרופא השמיע לו במתינות רבה כמה עצות, שאבישוע רשַׁמָן בפינקסו בדקדקנות רבה עד שיצא משם במאור־פנים.

עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה הלך “הר־האש” – שכם וסביבותיה הלוך ודעוך עד שהוצן לגמרי. המלחמה הזעירה בארץ, שכונתה “מאורעות”, אשר נמשכה שלוש שנים רצופות, כמו נסוגה בייראת־כבוד מפני המלחמה הגדולה. בתוך כך נתברכה הארץ ביבולי־ברכה והיוגבים הערביים נשמו לרווחה. מנגנון־המלחמה המסועף אף הוא העסיק רבבות פועלים, שהיו עמֵלים בהקמת שדות־תעופה וביצורים שונים בכל פינות הארץ. שפע זהב זרם לכיסיהם של סַפּקים וקבלנים ורבבות נהנו מן השפע. חדלו תגרות והתנגשויות־דמים בכפרי שכם כמו בכפרים אחרים. מדרכו של עולם, ידיים הגורפות ממון אינן מתפנות למהלומות.

גם אבישוע ניצל את השיגשוג של שנות־המלחמה. כיוון ששם ריחיים על צווארו, נאלץ לחפש פרנסות נוספות. החל לעסוק באומנות ישנה של כוהנים, אומנות הניחוש והגדת־עתידות וכיוצא באלה, שלפי המסורת של כוהני שומרון היא סגולה העוברת מדור־לדור, מאבי־אבי־אביהם אהרון הכוהן, נושא האורים־והתומים והכוהנים הגדולים שבאו אחריו. כוהני שכם יותר משהם מפורסמים באומנות הניחוש ורזיו בקרב בני־עדתם, יצאו להם מוניטין בין יוגבי הסביבה, שלא מעטים מהם שומרונים שהועברו במשך הדורות על דתם וקיבלו את דת האיסלאם, ועדיין שמורה בליבם הערצה ביודעים ובלא־יודעים לאחיהם בעבר הרחוק.

באוצר כתבי־היד שהוריש עוזי, סבו של אבישוע, נתקל הכוהן בכתב־יד נושן בחכמת האיצטגנינוּת והיִדעוֹנוּת ומעשי־ניחוש לפי קו־היד. אבישוע סיגל לעצמו את מקצוע הניחוש לפי קו־היד והגיע לפירסום רב ובסופו־של־דבר הצמיח לו הכנסה יפה.

בנוהג שבעולם, כשהפרוטה מצוייה בכיסם של הפלחים ופשוטי־עם בעיר, מתרבות והולכות חגיגות־הנישואים. מי שאשתו נזדקנה או כמשה בטרם־עת מרוב לידות ועמל נשא אחרת, צעירה ויפה על פניה. הנשים ה“צרות” שנתרבו בבתי כפריים ועירוניים, צררו אשה את רעותה, כנהוג מאז־ומעולם, וכל אחת שאפה להתגבר על יריבתה ולבוֹלעהּ חיים. ההתחרות הגלוייה והסמוייה במשיכת־הבעל אל יצועה הלילי וברכישת לבבו הניעתן לתחבולות ומזימות. ומי עוד בעל־תחבולות ויועץ טוב בעניינים אלה כ“כאהן” שומרוני, שנתפרסם כמנחש בעל סגולות בטוחות ומנוסות? אבישוע הירבה לרשום קמיעות בכתב־רעץ, שבעיני הערבים הוא מקובל ככתב־מכשפים־וקוסמים, והעניק סגולות לכל דורש.

מאחר שעסקיו בעיר ובכפרי הסביבה התרחבו, מיעט לבוא אלי ורק אחת לשלושה־ארבעה חודשים היה מופיע לקבל את שכרו החודשי הזעיר, שמעתה היווה רק חלק זעום מהכנסותיו. יום אחד – והיה זה בשנה השנייה למלחמה – בא אלי ופניו נוהרים: “אל שדי, אלוהי אבותינו ואימהותינו, ראה בעוניי והושיעני במצוקתי. אדוני פקד אותה ונפתח רחמה, – בישרני עברית. – אמנם בת ילדה, – אמר בהתעוררות של מי שליבו עובר על גדותיו משמחה, – אבל לא בני־ערב אנחנו שנהיה בזים לבנות. להיפך: עמנו הקטן זקוק לבנות רבות למען ירבה ויפרה.”

 

ה

אבישוע הציגני בפני רבים ושונים בעדה השוכנת בדד בשיפולי הר הברכה, גריזים. וכך רכשתי היכּרוּת קרובה עם כמה דמויות בקהל ה“שומרים”. בשורת הדמויות שהסֵבה תשומת־לב מיוחדת היה אב־ששת, שהתייחס על שבט אפרים, הנכבד בשבטי שומרון אחרי שבט לוי, שבט הקדוּשה. אב־ששת, “אבו־ממדוח”, בפי השכמים, שזקנו הצהבהב־בהיר הבהיק כשערות אשבול התירס, היה כולו לוהט באש קנאה לעדתו. בקנאה רבה היה מביע התנגדות נמרצת ל“אחים הישראלים”, אשר גרעו דברים רבים, כלשונו, מתורת משה או הוסיפו עליה דברים שלא נאמרו מפי־הגבורה. “עד בואו של עזרא הסופר היתה תורתנו ותורתכם אחת, ואין תורת משה אלא חמשה־חומשי־תורה בלבד, כתב אחד ומקרא אחד. לא הוסיפו ולא גרעו ממנה. משנעשה עזרא ראש ומנהיג, המיר את הכתב הישראלי, שהיה קיים מימי משה, בכתב האשורי והכניס שגגות רבות בתורת משה.” ובאמרו כך היה אב־ששת מוריד ממדף־הספרים שלו את החומש ה“אשורי”, שהיה מונח יחד עם ספרים חיצוניים אחרים ואת החומש שבכתב־הקודש של עם־שומרון והיה מצביע על שני החומשים, על זה ועל זה. “בשירת־הים אצלכם, – אמר לי פעם, – כתוב: ‘יהוה איש־מלחמה’. זהו חילול־השם מאין כמוהו. זהו דיבור ההופך את הבורא ליצור־אנוש, כביכול. איך אפשר לומר על יהוה שהוא איש־מלחמה? אך ראה מה כותב אצלנו: ‘יהוה גיבור־מלחמה’, לא איש, בן־תמותה.” הוא אטם את אוזנו משמוע תשובה, כי “גיבור־מלחמה” ו“איש־מלחמה” הם היינו הך, וכי “גיבור” ואיש שניהם בני־תמותה הם…

משהזכרתי לו, כי באחד ממזמורי דויד המלך בפרק כ“ח כתוב: ה' עזוז וגיבור ה' גיבור מלחמה”, השיב לי בפסקנות נלהבת, כי לגבי שומרי דת אל הנכוחה רק חמשת־חומשי־תורה דברי אל קדושים הם ואין זולתם. בינתיים לימד קיטרוג גדול על דויד בן־ישי, גדול הסוטים, שבגד בגידה גדולה והמיר את “מבחר היבשת”, גריזים, טורא טבא, בהר־היבוס, כדי להקים עליו “בית מכתש” – כינוי גנאי במסורת השומרונית לבית־המקדש בירושלים.

אב־ששת הוסיף לדפדף עד הגיעוֹ לספר “דברים” לפרשת “ואתחנן” וקרא מתוך החומש השומרוני פיסקה שאינה כתובה בחומש הישראלי. הוא קם על רגליו כי אין הוא קורא דברי־קודש אלא בעמידה: “והיה כי יביאך יהוה אלוהיך אל ארץ הכנעני אשר אתה בא שמה לרשתה ולקחת לך אבנים גדולות ושדת אותן בשיד וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת. והיה בעברכם את הירדן תשימו את האבנים האלה אשר אנכי מצווה אתכם היום בהר גריזים ובנית שם מזבח ליהוה אלוהיך וכו' וכו' ההר ההוא בעבר־הירדן אחרי דרך מבוא־השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלון־מורא מול שכם”.

“דומה שפרשה זו נמצאת אי־שם גם בחומש הישראלי,” הערתי לו.

“אמנם כן, – השיב ומהר לדפדף בחומש ה”אשורי" עד הגיעו לספר דברים פרק כ"ז, “אבל איך היא כתובה. הרי פסוקיה לקויים בחסר וביתיר. ראה־נא איך כתוב ומה לא כתוב.”

ואב־ששת קרא בקול ובהטעמה שומרונית מן החומש הישראלי: " ‘והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אני מצווה אתכם היום בהר־עיבל’. שמעת? בהר עיבל, הר־הקללה, ולא בהר־גריזים!"

הוא הניח את החומש המודפס ונטל את החומש בכתב־הרעץ וקרא חגיגית בטעמי־המקרא את הפסוק בו מתואר הר גריזים לאמור: " ‘ההר ההוא בעבר־הירדן אחרי דרך מבוא־השמש בארץ־הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלון־מורא בשכם’. לפסוק זה אין זכר בספרכם. הסיבה לכך ברורה למדי."

בהזדמנויות שונות הוסיף אב־ששת ללמדני פרק בתורת “השומרים” ואמר: “דע לך, כי כל המאורעות החשובים שאירעו לישראל מיום כניסתם לארץ היעודה, לא נתרחשו אלא על בחיר־ההרים, הר־קדישא, גריזים, ודע לך כי על הר זה בנה נוח את המזבח אחרי המבול וקודם־לכן היה קיים שם מזבחם של אדם הראשון ושל בנו. והמישכּן בימי יהושע בן־נון, עליו הוקם. הר זה שהרבה שמות לו: ‘בית אלוהים’, ‘שער השמיים’, ‘אחד ההרים’ ועוד ועוד, משמש לנו ‘מזרח’ בשעת תפילותינו. את זכרו אנו מעלים בין בשעת שמחה ובין בשעת אבל. הידעת כי יצחק אבינו נעקד על הר־גריזים?”

“כיצד תוכיח דבר זה?” שאלתיו כשאול תלמיד את רבו.

“ניתי ספר ונחזה – נביא ספר ונעיין בו,” מתרגם הוא לי את חיתוך־הדיבור הארמי, שמא אין אני מבין פירושו. הוא נטל את שני החומשים, דיפדף בחומש השומרוני עד שהגיע לפסוק ב' מפרשת העקדה, וקרא: “‘ויאמר: קח־נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוראה’, ולא כמו שכתוב אצלכם ‘ארץ המוריה’. ועכשיו,” הרים קולו כמנצח המשתכר מנצחונו, “זכור־נא את סוף הפסוק המתאר את מקום הר־גריזים, ‘אצל אלון־מורא, מול שכם’, וגם בחומש שלכם כמו בשלנו נזכר בבראשית י”ב: ‘ועד מקום שכם עד אלון־מורה’. וכך רואה אתה, כי ארץ־המוראה היא ארץ־גריזים."

מקפיד היה אב־ששת, כשהיה מזדמן לירושלים לרגל מסחרו, לא ללון ב“עיר היבוס”, ולא אחת דיבר בגנותו של אבישוע הלן שם תכופות.

בכל הזדמנות היה אב־ששת מושכני לוויכוחים ומלמדני הלכות פסוקות מן המקור הנאמן, מתורת אלוהי־ישראל, תורת־אמת הנשמרת כראוי, לדבריו, רק אצל המסתופפים בצילו של הר־גריזים.

דומה, שנהנה מחברתי, מאחר שהמעטתי בדברי־ויכוח, ומחוץ לשאלה או הערה קלה הייתי כורה־לו־אוזן קשבת.

ידעתי יפה, וגם אבישוע אישר לי זאת, כי מצויים בעדה קנאי־דת מתי־מספר ואב־ששת ראש וראשון להם.

אב־ששת היה בן למשפחת סוחר אמיד, שעסקיו עם הערבים הצליחו בידו, משפחת סוחרים יחידה הראויה לשם זה בעדה ש“הסוחרים” שבה הם ברובם תגרים זעירים ורוכלים. אביו של אב־ששת חריף ובקי בענייני־דת, אלא שתמים היה עם אלוהיו ועם גריזים הר־קודשו ולא הירבה לחקור ולדרוש ולהתפלמס כבנו הבכור. תלמיד אחר נאמן היה לאב־ששת, שעליו השפיע מרוחו הקנאית והוא אחיו הצעיר חסן, המכונה בקרב העדה יפת, שהצטיין הצטיינות יתירה בקנאותו לדת “השומרים”. עתים היה יפת יושב במחיצתנו ומאזין לדברי־התורה והפולמוס של אחיו הבכור ולא אחת היה רושם בפינקסו מחידושי־תורה ששמע מפיו כתלמיד נאמן מפי רבו.

 

ו

מש“גזרו האומות את גזר־דינן על חלוקת ארץ־ישראל”, כפי שכתב לי אבישוע באחד ממכתביו האחרונים אחרי החלטת־החלוקה, ושכם נהפכה לתושבי־ישראל כאילו היא מעבר להרי־חושך, הייתי מקבל דרישת־שלום מאבישוע רק אחת לשנה, בשוב השומרונים המתגוררים בחולון שבישראל מזֶבח־הפסח הנערך על הר־גריזים. מהמסופר עליו לא היה בו כדי לשמח. שמעתי כי נרדף הוא על האשמות שמאשימים אותו שהוא, כביכול, סוכן לציונים, שהיה מוסר להם על המתרחש בשכם והסביבה. הוא נעצר, נחקר ושוחרר, אך הפך מנודה. מטה־לחמו נשבר – סיפר לי אחד מעולי־הרגל, בן־משפחתו של אבישוע – ומאחר שנעשה מטופל במשפחה גדולה, נאלץ הכוהן לאחוז באומנות שאינה מכובדת ביותר והיא עשיית “עראק” בשביל אותם בני־טובים בשכם, הלהוטים אחר “המים המעוררים”, כפי שהיה אבישוע מכנה את המשקאות החריפים על־דרך “המים המאוררים” בפרשת הסוטה, דבר שסכנתו מרובה בעיר דתית־קנאית זו המקפידה על התנזרות מאלכוהול. “אך מה לא יעשה אדם לפרנסתו? – הוסיף המספר. – הבית מלא ילדים. מרג’אן, אשת הכוהן, שהיא במלוא־עדנתה, ולדנית היא, יתברך אלוהי משה ואהרון, אשר לא יטוש את עמו ‘השומרים’ ועתיד הוא לקיים בהם ‘והיה זרעך כעפר הארץ’.”

באחת השנים בהן הרשו שלטונות ירדן רק למעטים מן השומרונים שבישראל לעלות לרגל להר־גריזים בחג הפסח, נמסר לי מפי אחד החוזרים, כי אב־ששת מת במחלה אנושה. לא הועילו בקשות משפחתו להעבירו לבית־חולים בישראל באמצעות “הצלב האדום”. אותו פקיד של הרשות הירדנית, שנתבקש לכך השיב כי שכם לא תפסיד הרבה אם ייעדר ממנה “עובד־עגל” אחד.

בשנה שלאחריה נמסר לי כי יפת מושל בכיפה במשפחת אביו ונוהג באדיקות ובקנאות כאב־ששת המנוח; אלא הבדל אחד בינו ובין אחיו: את הקנאות ירש ממנו, אך לא את תלמודו ובקיאותו בתורת “שומרי דת אל הנכוחה”.

 

ז

אכן, בדמיוני הנועז ביותר לא העליתי כי בוא יבוא יום ואהיה נוסע בכביש הסלול והחלק המוליך שכמה. כשבועיים אחרי מלחמת ששת־הימים, מיהרתי איפוא לשוב ולפקוד את בירת־שומרון.

את אבישוע מצאתי יושב בחדר־עלייה שלו הבנוי על הגג השטוח, חדר המיוחד רק לו ולעבודותיו. מדריגות מיוחדות מובילות אליו ואין צורך להיכנס לבית תחילה כדי לבוא אליו. מרחוק הבהיר פתאום לעיני לובן צח של ראשו, מחלפותיו שהיו שחורות ומבהיקות כמראה הזפת הפכו לבן, הזקן שהרחיב מידותיו ונסתרח על חזהו הלבין ללא הותיר שערה אחת שחורה. פניו הקמיטו קימעה, אך הילת העדינות היתה זוהרת על הפנים הרזים־המסוגפים וכולו אומר הדרת־זקֵנים. מצאתיו שקוע בעבודה ליד ערימת גליונות שנועדו לכתיבה ומהם גלולים־מקופלים שכבר נכתבו. היצצתי בגליון הזרוע שורות אשר לפניו ובשורה האחרונה קראתי: “יערוף כמטר לקחי תזל כטל אימרתי” שבפרשת “האזינו”, משמע שעומד הוא בסיום מלאכתו.

שהיתי במקומי דקות־מספר בלי שהרגיש בי והסתכלתי בסופר־סת"ם זה שהיה שקוד ותפוס כל־כולו במלאכתו ומפזם לו בחשאי תוך־כדי־כתיבה את פסוקי השירה. חזותו של אבישוע נראתה לי כשל כוהן־סופר מן הקדמונים מימי מלכות שומרון הישראלית, שכתיבתו מעשה־פולחן. משאזלה הדיו בקולמוס־הקנה, שבו כתב את פסוקי־הקודש, הרים ראשו והיה כנדהם, כאחד שאינו יודע אם חולם הוא או רואה מה שרואה. פתאום קרא בשמי, נפל על צווארי ובירך ברכת “שהחיינו” בנוסח עדתו, עברית וארמית במעורב.

שעה קלה ישב דומם עד שננער ואמר: “חי־אלוהים! אינני מאמין למראה־עיני, כאילו זה חלום חזיון־לילה. לא אדע במה לפתוח אחרי עשרים שנות שתיקה, כמעט עשרים שנה תמימות, שנות דור…”

לאחר מטר־שאלות שניתך עלי, על שלום בני־ביתי ומיודעיו, זכר ימים שקדמו לניתוק וזכר אותו ביקור אצל הרופא, שבו שימשתי “מליץ” בין אבישוע ובינו, שילב ידו בזרועי ואמר: “בוא ותראה את הילדים אשר חנן אלוהים את עבדו. בוא־נא וראית.”

תוך־כדי־הליכה דיבר־פיזם כקורא בתורה באותו ניגון מתמשך, חדגוני ונוגה של עדת “השומרים”: “ואבישוע בן שלוש־וארבעים שנה בקחתו את הנערה מרגלית, היא מרג’אן, לו לאשה ויברכהו האל ויתן לו פרי־בטן בנים ובנות ובני־בנים. בנים לי חמישה ובנות לי חמש, שווה־בשווה. וראה־נא גם בני־בנים חמישה. חמישה מספר של קדושה הוא בעיני כיום.”

הוליכני מארחי בחדרי־דירתו ונראתה לי הליכה זו כטיול בבית־נכות לכתבות עתיקות: על הקירות פרשיות וחצאי פרשיות מתורת משה, כתובות בכתב הישראלי העתיק של ימי בית־ראשון, כתב־הרעץ העשוי חידודים־חידודים ומכל אות נמשכים בו קווים לצדדים שונים. דמו האותיות לציורי עציצים שבהם צומחים צמחים קטנים, בלתי־שגורים ומוזרים.

על משקוף חדר־האורחים התנוססו הפסוקים: “יפתח יהוה את אוצרו הטוב, את השמיים לתת את מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשי ידך. והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה, ונתנך יהוה לראש ולא לזנב והיית רק למעלה ולא למטה.”

את הקיר המזרחי קישטו פסוקים משירת “האזינו”, השירה שעליה חוזרים “השומרים” תכופות בימי חג־ומועד ובהזדמנויות של שמחה ואבל. הפרשה נפתחה בפסוק: “כי בשם יהוה אקרא הבו גודל לאלוהינו” ונסתיימה ב“ברוך אלוהינו לעולם, ברוך שמו לעולמים”, שבו מסיימים בני־שומרון את ספר־תורתם מעין “חזק, חזק ונתחזק”.

“עכשיו, – אמר אלי אבישוע, – כשארץ־ישראל כולה, פרט לעבר־הירדן מזרחה, נמצאת בידי בני־ישראל, כולל גם ‘הר־הברכה’, יתקיימו ודאי כל דברי הברכה שנאמרו על הר זה לכל זרע אברהם וכל אחד יעבוד את אלוהינו בדרכו־הוא.”

שמחתו של אבישוע על גאולת שבטו הקטן מידי לוחצים ומשפילים דבקה גם בי ולא היתה אף ברכה למעמד זה שנפלה לפי שלא בירכתיו בה. ישבנו ליד שולחן ערוך במיני־כיבוד שהמיטב שבו היו פירות וירקות כגון מלפפונים שעתה־זה הובאו מן הגינה והם נאכלים על קליפתם וכן גזר אדום ובשל שמיצו תאווה לחֵך.

באווירת המסיבה שמחה ולא־שמחה, כי במוחו של מארחי מנקרת השאלה מה יילד יום־המחר הלוט בערפל. “שמא תוחזר שכם לשליטים הקודמים, הרי אז כדג יקרעונו, – אומר אבישוע. – האמנם יהיה עלינו לעזוב בנערינו ובזקנינו, בנשינו ובטפינו את הר־הברכה וניאלץ כולנו להצטרף אל אחינו בחולון? וגריזים יישאר בלי שומריו הנאמנים מימות יהושוע בן־נון? שים־נא אל לבך, כי אף כוהן לא נטש את המקום הנבחר כל השנים, כולל גם עשרים השנים האחרונות. האמנם ניאלץ גם אנו הכוהנים לעקור מכאן מחמת סכנת־נפשות? מחשבה זו, המענה אותי לא אחת בלילות, מדירה1 שינה מעיני ומטרפת את בינתי. אנא, יהוה, הושיעה־נא!” הרים את כפות ידיו אל־על כמעתיר אל שוכן־מרומים.

אמרתי כמה דברי־עידוד וארגעה לאבישוע וכמו הצלחתי להסיח מליבו לשעה קלה את המחשבה על האפשרות שיִגלו בני־עדתו מבית־זבולם גריזים. “מוטב, – אמרתי לו, – שנדבר בבניך ובנותיך ובני־בניהם, כן ירבו.”

תוך־כדי־סיפור על הולדתם של “יוצאי־חלציו” ושמותיהם, הסביר כי לכל שם ושם משמעות הקשורה במאורע שאירע אותה שעה, כמינהג האבות ובניהם מימי אברהם אבינו והלאה.

"בת נולדה לנו ראשונה וקראנו שמה רג’א, שפירושו מישאלה ותקווה, כלומר שהאל יחונן אותנו בבן־זכר. ואמנם שמע אל־שדי לקולנו ומישאלתנו נתקיימה. כשנולד הבן קראנו שמו עוזי, על שם סבי מורי ורבי, ובערבית קראנוהו עיזת, כי אנו בני־עדת ‘השומרים’ נוהגים לכנות את ילדינו גם בשם ישמעאלי ליד השם הישראלי, מחמת הכורח.

“לא אלאה אותך בפירוט כל השמות ופירושיהם, – המשיך, – אלא אספר לך כי בשעת מלחמת־סיני נולד לנו בן ונקרא שמו מַשלמַה – ובערבית מוסאלם – שם שהשלום מרומז בו, כי נפל פחד הישמעאלים עלינו וחששנו לבאות. אחרון הבנים הוא פנחס, על שם פנחס בן־אליעזר בן־אהרון שבמקרא, אשר קינא את קנאת אלוהי־צבאות והיכּה־נפש את הבוגד זמרי בן־סלוא שחטא עם המדיינית, שליחת השטן הארור.”

עד שעה מאוחרת סיפר אבישוע על רדיפות ותלאות שעברו עליו במשך השנים האחרונות, על מעשי־השפלה והתעללות בבני־העדה וכן על סכסוכים קשים בתוך העדה עצמה סביב עניין התמיכה הכספית ששולח להם מוסד יהודי מעבר לאוקיינוס וסביב ראשוּת־העדה.

רוח קרירה נשבה על המירפסת בה היינו יושבים בדממת־ליל עמוקה של עיר, שעם הכיבוש הוטל עליה עוצר החל מרדת־החשיכה עד הנץ־החמה. מתוך הדממה נשמעה נביחת־כלבים רחוקה וקריאה עריבה של תרנגולים, שהתערבו ביריות בודדות של חיילים באוויר, כדי להרתיע תושבים מלצאת החוצה ואולי גם כדי להפיג את שממון הלילה בעיר נוכרייה, שוממה וכבויית־אורות.

 

ח

בבוקר נשמעה נעירת־חמור מרוסקת וממושכת וקולו של החלבן – פלח מן העקורים מימי מלחמת תש"ח, שהתיישב בכפר קרוב לא רחוק מגריזים וחי על עדר־צאנו – שעורר את בעלת־הבית בקריאות: “חליב, יא אבו־איזת”. אותה שעה עמדו אבישוע ובניו הגדולים בתפילת־השחר, קומתם מתוחה כלפי “בית־אל”, ההר הנבחר, וגחנו, כרעו והשתחוו בצקון־לחש. מולם ישב בן־הזקונים פנחס הקטן, עקב אחר תנועותיהם ולחש את תפילת “שמע ישראל” השומרונית לאמור: “אימנתי (האמנתי) בך יהוה ובמשה בן־עמרם עבדך ובתורה הקדושה ובהר־גריזים בית־אל וביום־נקם־ושילם”.

לאחר פת־שחרית ישב אבישוע עם שלושת בניו הגדולים על ספר־לימוד הלשון העברית. היצצתי בשער־הספר וקראתי “הלשון העברית, דקדוקה וספרותה – ביירות” ללא סימון השנה והמחבר. לפני שנה קנה אבישוע את הספר. השיעור הוקדש ל“אל הציפור” של ביאליק.

כתום השיעור ניגש גזאל, הוא צבי, בן־העשר אל אביו ובקול מתחנן ביקש: “אבי! גם אני רוצה ללמוד ‘עובראני’ – עברית, כתוב־נא לי את ה’אלף־בית'.”

התיישב אבישוע, שלף מחיקו גליון־נייר ארוך ורשם לו את ה“אלף־בית” בכתב העברי המרובע וכנגד כל אות מרובעת מקבילתה בשומרונית. פרש הילד לקרן־זווית, הסתכל באותיות, העתיקן אחת־אחת כשהוא לוחש שם כל אות בכינוייה השומרוני.

כל היום שוטטתי בעיר ובשובי אל בית־מארחי נזדמן לי הפלח־החלבן שראיתיו בבוקר במוכרו חלב לכוהן. רכוב היה על חמורו שמשני צדדיו תלויות תיבות מלאות פחים וכדים שנתרוקנו מחלבם. לפי שידע מהיכן אני, שאלני על כפר־מגוריו הנטוש. עניתי לו מה שעניתי ושאלתיו למצבו.

וכמו אחד המחפש פורקן ממועקה ממושכת, הירבּה לתנות לפני את פרשת הסבלות והבזיונות שנחלו העקורים במשך כל השנים מאת תושבי־שכם. “נכנס אדם משלנו לחנות, לאיטליז או לירקן, הרי המוכר המרגיש כי פליט לפניו, מוסיף לו על המחיר הרגיל. כספים מסוכנות־או”ם לסיוע שנועדו בשבילנו המיסכּנים, שולשלו לכיסיהם של נכבדים עסקנים. ידם היתה במיטעני השמיכות והבגדים של חברות־חסד שמעבר־לים, שנשלחו בשבילנו. אנו הפליטים היינו להם כל הזמן כפרה חולבת. חדלי־אישים אנחנו בעיניהם ונזהרים הם מלתת לנו את בנותיהם, ואילו בנותינו משרתות בבתיהם כשפחות חרופות. בעצרות־עם, שהיו עורכים לעתים מזומנות, היו פיותיהם פולטים בנדיבות רבה דברי־חיבה לנו: ‘אורחים יקרים’, ‘אחים’, ‘ידידים’ וכיוצא באלה. יום אחד קמו ועשו מעשה רב: החליפו את השם ‘פליטים’ ב’חוזרים', כאילו בשינוי־שם גאולתנו תלוייה. שקרנים ומפיחי־כזבים שכמותם. פושטי־עור ומוצצי־דמנו, רמאים הם רובם־ככולם. קודם שידלו אותנו, את בני־יפו והסביבה לעזוב את מקומותינו ואף הכריחו אותנו לכך בהבטחות מתוקות־מדבש באומרם: לכשתשובו בעוד זמן קצר לבתיכם עתידים אתם לזכות ולרשת את בתי־היהודים ואוצרות־זהבם־וכספם. וכאשר נכזבו כל אלה ונשארנו תחת כיפת־השמיים בעירוֹם ובחוסר־כול, התנכרו לנו כּזבנים אלה ונהגו עימנו כעם כלבי־חוצות. לולא בני שנדד לכוּוית וחסך מרווחיו ושלח לי כסף, שבו רכשתי לי עדר קטן וחלקת־אדמה ודירה וגן־ירקות לצורכי הבית, כי אז עד היום הייתי מתגולל במחנה־פליטים ונתון לחסדי השכמים טובי־הלב. נואשתי מאחי המוסלמים, – סיים תקוף־זעם. – היהודים כבשו את אל־קודס, ולוואי ויכבשו את מכּה! אל תשאל כמה בזיונות וחרפות סבלתי במשך השנים מאחי המוסלמים, יענישם אללה!"

 

ט

בצהרי־יום ואני משוטט בסביבות גריזים והנה לעיני קהל רב של שומרונים מיושבי־חולון. סבור הייתי, כי הללו באו לחוג יחד עם בני־עדתם את נצחון מלחמת־ששת־הימים, ששיחררה את מקום מיקדשם ושוב אין שומרוני, שאינו שוכן קבע בצילו של הר־גריזים, תלוי בגבולות ובשליטים הזרים, ברצותו לקיים מצוות עלייה־לרגל. אך לא כך היה המעשה.

“היום, – סח לי שומרוני מבני־המקום בהתעוררות בלתי־רגילה, – הביאו בני־עדתנו מחולון נפטר משלהם, כדי לטומנוֹ בעפר־הקודש. הנפטר הוא מבני־משפחת מרחיב, המתייחסת על שבט אפרים, שהוציא את נשמתו על סף שנתו התשעים ובעוד שעה קלה ייקבר בבית־המועד של בחיר־ההרים, כי חוק הוא ולא יעבור לעדת ‘השומרים’, – הסביר לי המספר בגאוות־מה – אדם משלנו כי ימות באשר ימות, את גופו יביאו גם ממרחקים לטומנו במקום הקדוש אשר בחר אלוהי ישראל לשכן את שמו עליו. והעיקר: זהו הנפטר הראשון המובא אלינו מחוץ לשכם מאז עשרים שנות גלות וניתוק מהר קודשנו והזוכה להיטמן כאן.”

עיניו נהרו ובריגוש של שמחה קרא בקול: “אשריך יעקב מרחיב, המכונה פיאד פראג', שזכית לכך, אשריך ואשרינו. וכי אין זו אתחלתא דגאולה שלנו?”

קהל־המלווים הלך ורב והלוויית־המת דמתה לתהלוכת־שׂמחה, משל הולכים כאן לברית־מילה של ילוד חדש בעדה הקטנטונת, שכל נולד מעורר שׂמחה גדולה. הכול הלכו בצעדים מאוששים אחרי מיטת־הנפטר שהיה עטוף ב“כסות עולם הבא” – תכריכי הפשתן – ועל ראשו ה“טאקיה” המבהיקה בלובנהּ.

הכוהנים ואחריהם הקהל שרו פיזמונות על קץ־כל־בשר ועל מות האדם שאין־מנוס־ממנו, לרבות גם בחיר־הנביאים משה בן־עמרם. למרבה־הפלא לא נשמע כל ניגון של עצב או לחן־תוגה, הנשמעים כרגיל בהלוויות של שומרונים. כמו בחגיגות של שמחה רינן הקהל: “וימת משה עבד יהוה בארץ מואב”, פסוק שאחריו באו שירות ותשבחות לבורא־עולם ולבחיר־עבדיו אדון־הנביאים שדיבר איתו פנים אל פנים כדבּר איש אל רעהו.

משסיימו, פתחו בפיזמונות המעורבים עברית וארמית על החיים החולפים־וגזים כחלום: “כל חיים בטלים, כל דרי־עולם נטולים – והקיים הוא אלוהים. גדול־הגדולים; מות ימותו גם שרים וגם נשיאים – והקיים לעד הוא מלך־המלכים; גם נביא וגם כוהן מות ימות גם אם ימאן – והקיים לעד הוא האל הנאמן”, וחרוזי־פיזמון כיוצא בהם. גם פיזמונות־אבל אלה, שכרגיל הם נאמרים בעצבות חדגונית ממושכת, עשאום ההולכים אחרי מיטת־הנפטר כמין זמירות של חדווה הנשמעות בחגיגות אירוסים, ברית־מילה ופדיון־הבן. המנצחים הראשיים על זימרה מעודדת זו היו שומרוני־חולון, ונאמני הר־גריזים החרו־החזיקו אחריהם.

במיוחד גבר קול התרועה כשפתחו ב“האזינו”, והמלווים נראו אחוזי־התלהבות בהגיעם לפסוקים “בהנחיל עליון גויים, בהפרידו בני אדם, יציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק יהוה עמו, יעקב חבל נחלתו”… “כי גוי אובד־עצות המה ואין בהם תבונה. לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה”.

ערבים שכמיים שבשכנות להר־גריזים שלחו מבטים חשדניים ועויינים אל תהלוכת־ההלווייה. אחד מהם סינן מבין שיניו: “ראה־נא כמה גדולה שׂמחתם! גם בשעה שקוברים מתיהם הם עליזים־מתרוננים. לא אחת נכחתי בהלווייותיהם ותפילותיהם ושירותיהם כמה עצובות היו, נוגות מאד־מאד, ועכשיו עליזות ושמחות הן. וי, וי לימים שבאו עלינו.”

לאחר תום ההלווייה נזדמן בדרכי פנחס נועמאן, אחד מפמליית הכוהנים הקשישים, שבתורת הזקן בחבורת־הכוהנים הוא מועמד לרשת את מקומו של הכוהן הגדול, לאחר שייאסף אל עמו. הריהו שותפו של אב־ששת ולעסקיו עם אנשי־שכם, ובהזדמני איתו בימי ביקורי בשכם לפני שנים היה עורם לפני ערימות של פסוקים להוכיח לי, כי בני־עדת־שומרון הם־הם “בני־ישראל של אמת”. כיוון שראני שמח בי וביקשני לסור לביתו, לשתות קפה ולאכול פת־ערבית.

התנצלתי על שלא אוכל להיענות לו, שכן אורחו של אבישוע אני ואיך אעזוב את בית־מארחי. הלכנו זה לצד זה והוא שוחח איתי על הנסים והנפלאות שאירעו לפני כשבועיים שישראלי אחד הניס אלף ושניים רבבה.

משניסיתי להסב את השיחה לענין פירושם של פסוקים לגירסותיהם, שבהם נחלקו בני־יהודה ובני־שומרון, גילה פנחס אי־רצון רב.

“הַבינה, – אמר, – הפעם העניין הוא רציני מאוד ואין עוד חשיבות לפירושי־פסוקים ולמחלוקת על המקום שבחר אלוהים לשכן עליו את שמו. כיום מאמינים אנו כולנו כאחד, ללא־יוצא־מן־הכלל, שאם אתם תחזיקו בהר־המוריה והעיר ירושלים תהיה בידיכם, קיים יתקיים הר־גריזים בידינו. גורלנו תלוי בגורלכם, אם תשבו אתם בוטחים ושליווים, גם אנו כך. על כן מתפללים אנו לשלומכם ולשלום ציון וירושלים ממרומי בחיר־ההרים – הר־אלוהים גריזים, שכיום שוב הוא חלק מארץ־ישראל. ואכן, נתפלל לאל־צבאות, אלוהי אברהם אבינו, כי יתן שלום בחילכם ושלווה בארמונותיכם ואז ישרור גם השלום והשלווה בתוכנו. החזיקו בשכם ובהר־הברכה, שהם חלק מן הארץ שהאלוהים נתן לאבותינו, שאם לאו…”

הוא הפסיק, וחזר ואמר: “קשה לי, קשה עד מאוד, אף ירא אני להעלות על דל שפתי את אשר ארצה לומר לך: אם לא תקיימו בידיכם את הארץ כולה, הרי הם (ובאמרו כך הצביע כלפי העיר שמעל מיגדלי מיסגדיה נשמע פסוקו של המואזין: ‘אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד שליח אללה’) עלולים לעשות בנו חס־וחלילה מה שעשו שמעון ולוי באנשי־שכם לאחר חילול־כבוד אחותם דינה. על־כן גם אני, איש־שומרון קנאי, שואל לשלום ירושלים ומדי־בוקר אני אומר תפילה מיוחדת לשלומה. גריזים שלנו ומוריה שלכם, גורל משותף להם.”

ובדברו חיבקני ונשקני ועיניו זלגו דמעות. לא ידעתי אם דמעות שׂמחה הן על ההווה או דמעות של חרדת־עתיד.


  1. במקור נדפס: “מדידה”. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות