רקע
חיים נחמן ביאליק
בַּיִת יָתוֹם שֶׁל אִבְּן גְּבִירוֹל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בספרו הערבי של ר' משה אבן עזרא “כתאב אלמחאצרה ואלמדכרה”, בתוך הדוגמאות הרבות המובאות שם לשם הטעמת גוון שימושי מיוחד במלת “אֲבָל” – מובא גם בית אחד מתוך שיר גבירולי, וזהו:

"ואמנם אינך שָׂעִיר באמדם

אבל שָׂעִיר עשבי ודשאי" –


הבית בצורה זו, כבואו בכ“י של הספר הנ”ל, אין לו כל מובן. ומר הלפר ז“ל בתרגומו העברי לספר הנ”ל (שירת ישראל עמ' קפ"ה) היטיב לתקן מלת “באמדם” המשובשת, ואחרי שניקד את הבית כולו, יצא לו זה כך:


"וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי"


תיקון “כאמרם” תחת “באמדם” ב“דֶלֶת” הבית הוא בלי ספק נכון, ואולם גם אחרי תיקון זה לא עלתה לבית ארוכה שלמה וה“סוגר” החתום לא נפתח עוד. מה כוונת הדברים ומשמעם? מה זה “שָׂעִיר עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי”? אם מלת “שָׂעִיר” באה כאן בנפרד – הרי היא תלויה באויר, ואם בסמיכות לשלאחריה – הרי יש לנקדה “שָׂעִיר”, ואולם ניקוד כזה הוא נגד המשקל. הוץ מזה, גם ניקודן של שתי המלים “עֲשָׂבַי וּדְשָׁאַי” הוא נגד משקל “ואפר” (יתד וש“ת, יתד וש”ת, יתד ותנועה), שהשיר שקול בו, כמוכח מן הדלת; שהרי לפי ניקוד זה יש בשתי המלים האלה יתד וארבע תנועות (שכן השוא שלאחרי ו' החיבור השרוקה, דינו לעולם לענין המשקל כשוא נח, ואין בזה שום יוצא מן הכלל), והוא דבר שלא יתכן כלל במקום הזה1.

ואולם לפי האמת דיה התבוננות קלה בבית כדי להעמידו על מכונו. את המלים “עשבי ודשאי” יש לנקד בצורת היחיד, כזה: “עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי” ויחסר איפוא בסוגר לפני מלים אלה עוד מלה אחת קטנה בת יתד, ולפי שמליצת הסוגר מיוסדת בלי שום ספק על מליצת הכתוב בדברים ל"ב, ב': “כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב” – שוב אין ספק כי יש להשלים את החסר במלת “עֲלֵי”, ולפי זה תהא צורת הבית במלואו כך:


"וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר [עֲלֵי] עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי".


כוונת המשורר בבית בודד זה ברורה איפוא עתה גם היא. המשורר, בשירו הערוך לאחד מידידיו – איש גדול כנראה בחכמה, שרשב“ג קיבל תורה או חכמה מפיו – בא להניח את דעתו של אותו האיש, שנתכנה ע”י מתנגדיו או משנאיו בשם גנאי “שָׂעִיר” (מלשון “שְׂעִיר עִזִּים”) – והוא, המשורר, מנחמו ואומר לו, אמנם נאה לך השם “שָׂעִיר”, אבל לא מטעמם, לגנאי, אלא מטעמי, לשבח, מלשון “כשעירים עלי דשא”, שהרי אתה היית לי כ“שעיר (כמטר) עלי עשבי ודשאי” להרוותני ולהפריחני. במליצות מעין זו ולענין כזה השתמשו הרבה גם משוררים ספרדים אחרים, מלבד הרשב"ג. וכן אמר, למשל, הנגיד בשירו לר' יצחק ן' כלפון (דבור המתחיל: “היש אשוק כבוכה מכאבו”):


וְאֵיךְ אָקוּץ בְּמֵימֶיךָ, וְהִנֵּה

אֲנִי דֶּשֶׁא וְאַתָּה עַב רְבִיבוֹ".


אין לנו עתה אלא לבקש לדעת, מי האיש אשר אליו ערך הרשב“ג את הדברים – ואולם גם דבר זה אינו צריך לפני ולפנים. מלת “שָׂעִיר” תפרש לנו את הסתום על נקלה. שם האיש שנתכנה על־ידי קצת בני דורו בשם “שעיר” לגנאי הוא בלי ספק אחד מבני משפחת “אבן קפרון” (ושם קפרון, שתרגומו שעיר, צפיר עזים, הוא שגרם לכך), משורר אחד בן משפחה זו (יצחק אבן קפרון) נזכר על־ידי ר' משה אבן עזרא בספרו הנ”ל בקבוצת המשוררים שאחרי דור דונש ומנחם, והוא הוא לדעת כמה חכמים ן' קפרון שנמנה בין תלמידי מנחם, אלה שיצאו להגן על רבם כנגד השגותיהם של דונש ותלמידיו. ן' קפרון “נתכבד” לא אחת על ידי יריביו (בשירי מגן ובשירי תגרה שלהם) בכנויים “גדי”, “עז”, “שעיר”, “צפיר”, “תיש” – סוף דבר, בכל הנרדפים לשם בהמה דקה זו, והכל ברמז לשם משפחתו. עיין, למשל, בתשובות תלמידי דונש בית 3: “גדי אתה הנמהר”; בית 44 “ומכל החיות הלא טוב הוא להיות / זנבות לאריות / ולא ראש לשעירים”; בית 56: “למען יִוָּסר / לבב עֵז החסֵר”; בית 57" “ואשאג כליש / וְאֶתָּשְׁךָ תַּיִשׁ” – ועוד כאלה וכאלה.

שם לעג זה לבני משפחת קפרון היה מצוי מאד בפי מנדיהם2. המשורר יצחק בן כלפון הנ"ל, לרגלי דין ודברים בעניני משפחה שנפלו בינו ובין חותנו ן' קפרון, והוא לא זכה בדין – כותב אל בן דורו הצעיר ממנו לימים, אבל גדול ממנו בשררה, אל ר' שמואל הנגיד, בדרך תלונה וקריאת חמס:


"הֲרָאִיתָ אֲרִי נוֹהֵם

וְדֹב שׁוֹקֵק טְרָפוֹ עֵז?"


והנגיד משיב לו דברי תנחומים:


"תִּדְאַג לְשֵׂה עִזִּים אֲשֶׁר עָלָה

בְדִין, וְדֹב יָרַד וְלֹא עָלָה".


ואבן קפרון זה הוא הוא לדעתי האיש אשר אליו יערוך הרשב“ג את השיר אשר ממנו לוּקח הבית הבודד הנ”ל המובא ע“ח הרמב”ע. ן' קפרון היה כנראה זקן בעת ההיא, ורשב"ג הצעיר ניאות לאור חכמתו, על כן עמד לימינו נגד צורריו, והוא שכתב לו שיר תהילה להפיג צערו של הזקן ולחזק ידיו הרפות במלחמתו את יריביו.

– היש למצוא גם את השיר הרשבג"י אשר ממנו לוקח הבית היתום ההוא?

יש ויש! בקובץ שירי הרשב"ג הוצאת “דביר” כרך שלישי ספר ראשון בא שיר לקוי בחסר (סימן כ"ו) שתחילתו: “כְּבָר נוֹאַשׁ לְבָבִי מִמְצֹאִי”. שיר זה דומה במשקלו וביציאותיו (שיווי ההברות בסופי החרוזים) ממש לבית הבודד. וברי לי כי הבית הבודד ההוא לקוח מן השיר הזה, ומקומו שם, לדעתי, לפני בית 13:


וְאָמְנָם אֵינְךָ שָׂעִיר כְּאָמְרָם

אֲבָל שָׂעִיר [עֲלֵי] עֶשְׂבִּי וְדִשְׁאִי,

וְשֶׁמֶשׁ מִמְךָ תִזְרַח בְּתֵבֵל

וְתֹאמַר: עִמְּךָ הָיָה מְבוֹאִי.


ואם אינו ענין למקום זה, ינתן ענין למקום אחר בין יתר הבתים החסרים באותו השיר. ואם יש מי שמפקפק בדבר, יואיל לעיין בהערות וביאורים לשיר זה וימצא, כי בכתב היד, שממנו נעתק השיר, באה בראש השיר רשימה ערבית: “ולה ימדח אבן קבדות” (כלו' ולו, בשבח אבן קבדות). עוד משעה שהכניסו מסדרי הקובץ את השיר הזה לספר תמהו לא מעט על השם המוזר “אבן קבדות” שברשימה, שֵׁם שאינו ידוע להם ממקום אחר ושאינו, כמדומה, במציאות כלל, אבל מאחר שכך מצאו את השם בהעתק שלפניהם, העתיקוהו אף הם כמו שהוא. ואולם עתה נפתרה החידה מאליה. בעל כתב היד, או זה שהמציא למסדרים את העתקתו, מצא לפניו ברשימה הערבית את השם “אסן קברון” (בערבית באה כידוע אות ב' תחת אות פ‘; אות ר’ ואות ד' דומות זו לזו, ות' ון' דומות אף הן במשיטא הספרדית) וקרא מצד דמיון האותיות וחלופיהן “אבן קבדות”, וכך העתיק – ויצא “העגל” הזה. טעה והטעה.

הואיל וכן, אולי הרשות לשער, כי גם יתר שירי הרשב“ג הערוכים, לפי עדות הרשימות שבראשם, לאיש ששמו יצחק – אף בהם הכוונה ליצחק אבן קפרון. עיין שירי הרשב”ג קובץ הנ“ל כרך ראשון שיר ל”ד (לכב' ר' יצחק) ושיר ל“ה (אל ידידיו אחיה, יצחק וחיון). ואם נכונה ההשערה, אפשר איפוא להסתייע בשירים אלה לשם בירור מקצת מן היחסים שבין רשב”ג וקצת בני דורו. ואולי יש לצרף לפרשה זו גם שיר קכ“ג שבכרך הנ”ל, שיר סתום מאד, אך קצת ממליצותיו וחרוזיו מזכירים הרבה חרוזים ומליצות דומים להם משיר בן כלפון ומתשובת הנגיד עליו הנ"ל. השוה, למשל, את החרוזים האלה:


בן כלפון:

כִּי כָל־בְּנֵי אָדָם כְּבָר נִשְׁווּ

יַחַד, וְהַנִּשְׁמָר וְהַשּׁוֹמֵר,

אִישָׁיו כְּמוֹ נַשָׁיו, וְגִבּוֹרָיו

רָצִים כְּחַלָּשָׁיו לְהִטָּמֵר.

ור' שמואל הנגיד בתשובתו חוזר על דברי הנ"ל בקצת שינויים והוספות:


כִּי כָל־בְּנֵי אָדָם כְּבָר נִשְׁווּ

יַחַד, וְהַגּוֹעֵל וְהַנִּגְעָל,

טוֹרֵף כְּמוֹ טֹרֶף, אֲרִי נוֹהֵם

כִּגְדִי, חֲזִיר יַעַר כְּמוֹ שׁוּעָל,

שָׂרִים כְּרַגְלַיִם וְאַתָּה רֹאשׁ

אוֹ אַתָּה כְרַגְלַיִם וְהֵם נָעַל

אֵיךְ תַּחֲשֹׁב אִישִׁים כְמוֹ נָשִׁים,

אִם נֶחְשְׁבוּ נָשִׁים – הֱיֶה בָעַל.

רשב"ג (כנראה על הענין הזה עצמו):

הֲשָׁבַר הַזְּמָן קַרְנֵי תְיָשָׁיו

וְאִם הִתְעַשְּׁתוּ צִירֵי חֲרָשָׁיו?

אֲשֶׁר הִתְעָרְבוּ בוֹ הַדְּבָרִים

וְאֵין פֵּרוּד3 לְנָשָׁיו מֵאֲנָשָׁיו,

אֲשׁוֹטֵט בָּם וְאֶתְבּוֹנֵן, יְדִידִי,

וְלֹא אַכִּיר נְעָרָיו מִיְּשִׁישָׁיו

וְלוּלֵי כִי זְקָנֵיהֶם אֲרֻכִּים

אֲזַי לֹא נֶחְשְׁבוּ רַגְלָיו כְּרָאשָׁיו

וְעָלַי מַעֲמָד בֵּינִי וּבֵינוֹ

כְּמוֹ לַיִשׁ טְרָפוּהוּ לְיָשָׁיו…

האין למצוא בחרוזים אלה של הרשב“ג רמזים ועקיצות כלפי דברי הנגיד, אלה שנכתבו בשבח בן כלפון ובגנות ן' קפרון? הנגיד מהלל “שרים כרגלים ואתה ראש”, ורשב”ג מחלל: “ולולי כי זקניהם ארוכים” – ואמנם בן כלפון זקן מופלג בעת ההיא – “אזי לא נחשבו רגליו כרָאשיו”.

ואולי כל החצים השנונים, השלוחים משני הצדדים, זה לעומת זה – עדיין המשכו הוא של הפולמוס הישן, המר והנמהר, שבין סיעת מנחם וסיעת דונש, שלא שקט עוד גם בימי שמואל הנגיד וחילק את המשכילים שבדור ההוא לשני מחנות? ואם ככה הוא, אולי גם זאת היתה אחת מן הסיבות, או, על כל פנים, אחת מן התואנות, להטיל איבה בין הצדדים והנטפלים עליהם ולהשניא את הרשב“ג, שהיה ממצדדי אבן קפרון, על רבים מבני דורו, ובתוכם על הנגיד, שנמנו על המחנה שכנגד. ואולי כאן, במקום זה, יש לבקש את מקור הארס העז המפעפע בכמה משירי הרשב”ג הערוכים כנגד כמה גדולים וטובים בבני דורו, “צורריו ומנדיו”, כביכול. ומי יודע אם הבית הרשבג“י הנ”ל, הערוך בלי שום ספק לאבן קפרון, לא נכתב אף הוא לכתחילה ומתוך כוונה אלא לשם הקבלה של ניגוד לבית הנגידי שנאמר בשבח אבן כלפון?

וכדאי להזכיר בזה כי באחד מכתה“י של אבן רש”ף בפטרבורג נמצאה בראש עוד אחד משירי הרשב“ג רשימה ערבית: “וקאל ימדח איצא אבן קפרון ז”ל” (“ואמר עוד בשבח אבן קפרון ז”ל"), אבל איני זוכר לפי שעה בברור ואם אין בידי בשעה זו לברר זאת בראש איזה משיריו באה הרשימה הנ"ל. כמדומה, שבשעה שבאה הרשימה הזאת לידי הטלתי בה חשד ופסלתיה. אילו בדקתיה עכשו, אחרי בירורי הדברים שלמעלה, אפשר שהייתי חוזר בי מן החשד ואפשר שגם אותה רשימה היתה מסייעת עוד ומוסיפה משהו לבירור הדברים. אם לא יטעני זכרוני, באה הרשימה בראש השיר: “הצפור או דרור נפשי יקושה” (שירי רשב“ג כרך א' שיר י”ז), ואולם שיר זה, כמוכרע מתוכו, ערוך ליקותיאל (עיין שם בפנים בשורה 18, בחרוז המעבר, שנזכר שָׁם שֵׁם יקותיאל מפורש), אם לא שנבוא, על סמך הרשימה, לידי מסקנא מוזרה ומתמיהה, שגם יקותיאל אבו חסאן על משפחת הקפרונים יחשב4.

וכנגד זה מצינו שגם בן כלפון, יריבו של אבן קפרון, כתב אף הוא שיר בשבח בן־חסאן (=אבן חסאן). גוף השיר איננו בידינו, אבל בית אחד ממנו מובא בספר הערבי הנ“ל של הרמב”ע (שירת ישראל עמ' קפ"ז) – ולדעת הלפר (שם בהערה 6) בן חסאן זה הוא יקותיאל בן חסאן, ידידו ואיש חסדו של הרשב"ג. ואם השערה זו נכונה – וכמדומה שהיא קרובה לאמת – אולי יש גם בזה כדי להזים קצת את הרשימה (המפוקפקת) שבראש השיר “הצפור או דרור”.

על כל פנים, הדברים מעוררים מחשבות וטעונים עיון ובירור, וכדאי שחכמינו יעמדו עליהם.

‎ 14/XII באנית שמפליון



  1. המתרגם ז"ל טעה כנראה לחשבו כשוא נע, והמשקל יצא לו כדין.  ↩

  2. וכבר השתמש בו דונש עצמו באחד משיריו לכבוד שמריה בן אלחנן ואמר: “מְסַכֵּל כָּל קָמַי וְחַכְמֵי הַגְּדָיִים” (מובא על־ידי הח‘ מַן בספרו האנגלי היהודים במצרים וכו’ עמ' 2–21, ומלת “וחכמי” באה שם משובשת), כלו' אתה סכלת את עצת הקמים עלי – או את טענותיהם – הם החכמים למשפחת הגדיים (בני קפרון).  ↩

  3. בהוראת הבדל  ↩

  4. “אבו חזאן” זה הוא שם איש, ולא שם משפחה. ויש לזכור ששם אביו של יקותיאל הוא כשם אבן קפרון – יצחק.  ↩

המלצות קוראים
תגיות