רקע
חיים נחמן ביאליק
שיר לא נודע למשורר לא נודע משה בן יצחק [משה אבן אלתקאנה]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך: דברי ספרות; תל אביב: דביר; תשכ"ח

לשמו ולזכרו היקר של המעמיק חקר בשירי קדמונינו ד“ר י. נ. שמחוני ז”ל.


בתוך השירים, העתקות מכתבי יד, שהמציא החכם הר' דוד מגיד מלנינגראד (פטרבורג לפנים) לי ולחברי ר' י“ח רבניצקי לצורך עבודתנו המשותפת בסדור שירי אבן גבירול, נמצא שיר אחד, מופלא מאד, הנתון בזה למטה (תחלתו: “הדונש קם ועלה מקברים”). השיר הזה נעתק ע”י מר מגיד הנ“ל מתוך כ”י סימן 39 מאֲסֻפַּת פירקוביץ (אבן רש"ף), הגנוזה באוצר הספרים הממלכתי בבירת רוסיה. כתב היד הוא, לדברי המעתיק, בן שמונים דפים, כ“ב שורות לעמוד, בכתב איטליאני, וּבלי נקוד, וחסר כמה דפים בתחלה, באמצע וּבסוף. לפי התֹכן כולל כתב היד שירים וּמליצות למחברים שונים: לר' שלמה אבן גבירול, לר' משה אבן עזרא, לר' יהודה הלוי, לר' אברהם אבן עזרא, לר' אברהם בדרשי וזולתם. השירים ברובם סדורים קבוצות קבוצות לפי מחבריהם ובראש כל קבוצה רשום שם המחבר של שירי אותה הקבוצה. השיר שלפנינו נתון שם בתוך קבוצה ששֵם רשב”ג קרוא עליה. מצד צורתו ותכנו וסגנונו הכללי, וכן גם מצד קצת מליצותיו וחרוזיו וּקצת סמנים אחרים, קרוב מאד אמנם השיר לדרכו השירית של הרשב“ג. הצדדים השוים וסמני הקורבה הם באמת מפליאים מאד: א. צורת השיחה של השיר, הכתוב בדרך שאלה וּתשובה. צורה זו, שהיא ערבית בעיקרה, אעפ”י שהיא משותפת גם לקצת משוררים אחרים מן הספרדים, חביבה היתה ביותר על הרשב“ג; וכנראה, גם רָדֹף רדף אחריה בכל כֹחו, ולא רק בשירי החול, כי אם גם בשירי הקֹדש. בדוגמאות אין צורך. המבקש ימצאן לעשרות בשלֹשת כרכי שירי הרשב”ג הוצאת “דביר”. ב. דברי רהב והתנשאות מופרזת כלפי עצמו ודברי השפלה וּבוז ללא חֹק כלפי יתר המשוררים מבני דורו וּמן הקודמים לו. אמנם גם מדה זו – ואף היא בת השפעה ערבית – משותפת היתה לרבים ממשוררי ספרד, אבל לשעור גדוש כזה הנמצא בשיר שלפנינו הגיעה רק בשירת הרשב“ג. ג. הזכרת שמותיהם של שלֹשת המשוררים המפורסמים ביותר, שקדמו לרשב”ג (דונש, מנחם ואבון) כדוגמא מוסכמת של גדולי השירה ואביריה היחידים בימים ההם (ראה השיר שלפנינו בתים 1, 4). הזכרת אותם השמות, ובענין דומה לזה שבשיר שלפנינו – כלומר לשם השואה של התפארות – נמצאת גם בקצת שירי הרשב“ג; ראה לדוגמא שירו “אזי בסעיף חלום” כרך א' שיר ט' שורה 21–22 (“ולא נזכר לשירך שיר מנחם ושיר דונש ושיר אבון”; או בכרך הנ“ל שיר כ”ח, שורה 1: “בנו לברט”, ושורה 8: “ולשמאלו מנחם שם ושם אבון”). הזכרה זו מעידה, על כל פנים, כמאה עדים, שבימי הכָּתב השיר שלפנינו עדיין לא נמצאו בעולם משוררים העולים בפרסומם על אלה השלשה; שהרי ברור הוא, כי המשורר, לצורך הענין שלפניו, וּלשם רבותא יתרה, נקט דוקא את שמות המשוררים המפורסמים ביותר עד ימיו. ד. התֹכן העקרי של מחצית השיר הראשונה (עד בית 52, הוא בית המעבר) הם דברי וכוח של המשורר עם אלה הבאים להדיחו מחמדת נפשו, מן השירה, בטענה כי אך לריק ייגע ולשוא יכלה כחו, כי הנה נבערו כל בני הדור יחד מהבין ליקר ערכם של המשורר ושירתו וגו‘, וגו’. תֹכן זה שמש, כידוע, אף הוא ענין רב לרשב”ג, והוא הרשב“ג, הפך והפך בו ברבים משיריו הנבחרים, וּממש באותה צורה, בצורת וכוח, כמו שבא הדבר בשיר שלפנינו. ה. קצת בטויים וצרופי מלים, ציורים ודמויים ודבורים סגוליים וגם רעיונות בודדים, המזכירים בהחלט גמור את אלו של הרשב”ג. וגם כאן איני רואה צורך מיוחד להביא דוגמאות. הבקי קצת בדבר יכירם מיד. הם צווחים מכל בתי השיר (ברם, על מקצתם ארמוז בהערותי לשיר זה, בשולי הגליון, ועיין שם). אין אמנם בשיר זה מחריפותו וּמעמקותו המיוחדת של הסגנון הרשבג“י במבחר שיריו וּמהתרכזותו המגובשת; אין בו כמעט כלום מן החלחול הארסי וּמבת קולם של היסורים הפנימיים, המבצבצים ועולים מתוך כמה משירי הרשב”ג; ואעפי“כ אפשר למצוא גם בו הרבה מסממניו המיוחדים של הבטוי הרשבג”י. ראה, לדוגמא, את כל הבתים מן שורה 35 עד שורה 41.

מי הוא, אפוא, בעל השיר הזה?

דבר זה אינו צריך לפנים. או להפך: אין דבר זה צריך אלא עיון קל בפנים בבתים 8–9, ומיד ימָצא כי שם המשורר כתוב בתוך השיר מפורש: משה בן יצחק. השיר נכתב על־ידי המשורר, בעל השם ההוא, לכבודו של איש אחד גדול בדורו, ששמו אף הוא כתוב מפורש בשיר: אחיה בן יונה (ראה בשיר שורה 55). מלבד זה נזכר בשיר שלפנינו לגנאי בדרך רמז, בהעלמת השם, “גְביר” אחד (ש' 30–37). מי הם שני בעלי השמות ההם וה“גביר” הנעלם – איני יודע. ידוע לי רק פיטן אחד ששמו משה בר' יצחק (עיין “עמודי העבודה” ערך שם זה), ואולם תמיהני אם הוא הוא. כמו כן נזכר השם “אחיה” באחד משירי הרשב“ג (כרך א' שיר ל"ה שורה 37–38) – האמנם “אחיה” האמור כאן הוא הוא האמור שם? השערה זו לא תהא נראית כרחוקה, אם על יסוד ה”בדיקה" של השיר המוצעת בזה למעלה נבוא לידי החלטה – שהיא בלי ספק קרובה לאמת – כי על כל פנים, יש לנו בזה עסק עם משורר קדמוני, שזמנו בין זמנם של שלשת המשוררים הנזכרים למעלה, דונש, מנחם, אבון, ובין זה של ר' שמואל הנגיד ורשב“ג. בכל אופן, ודאי הוא, כי בזמנו של משורר זה, משה בן יצחק, עדיין לא יצאו לא לר”ש הנגיד ולא לרשב“ג מוניטין של משוררים, שאם לא כן, איך יתכן שיתפוס בעל השיר – וביחוד לצורך הענין שלפניו – שמות של משוררים שכבר שקעה שמשם ויעבור בשתיקה מוחלטת על משוררים ששמשם מאירה בגבורתה? אין זאת כי אם בימיו עוד נחשבו דונש, מנחם ואבון ל”סוף שירה“, כלומר, לשלֹשת “כוכבי השירה” המזהירים ביותר, וזה לא יתכן אלא בימים שלפני זריחת שמשם של ר”ש הנגיד ורשב"ג. אפשר להניח אפוא, כי היה המשורר בן זמנם של שני אלה המשוררים, אבל עדין לא ראה אותם בגדולתם, כאבירי השירה.

ואם השערה זו נכונה היא – האין לנו, אחרי “סמני הקורבה” שהראינו עליהם למעלה, לראות את בעל השיר הזה כאחד ממפני הדרך לשירתו של רשב"ג?

תעלה ותבוא נא שאלה זו לעיונם של החכמים – אולי ימצאו לה פתרון.

גופו של השיר, הנתון בזה למטה, נעתק, כאמור, מגוף כתב היד הנ“ל ע”י החכם הר“ד מגיד בפ”ב, והוא גם שנקד את השיר והעיר עליו באשר מצא מקום להעיר. במקום שהערותיו נראו לי הבאתי דבריו בשמו בהערותי שלי, הנתונות עם השיר למטה בשולי העמוד. בכמה מקומות נטיתי מדעתו בנקוד, בנוסח וּבבאור. על כל פנים יש להודות לחכם זה על הזכות שנתגלגלה על ידו להביא את השיר המופלא הזה לידי פרסום.

הערה כללית. מדרך השיר המעולה, שלא תבואנה בו “יציאות” (שם מונח למלים הנחרזות שבסופי הבתים) כפולות, וכל שכן משולשות, כלו' שלא תבוא מלה אחת ובהוראה אחת שתים או שלש פעמים בסופי החרוזים בשיר אחד. השיר שלפנינו אינו נקי מהכפלות כאלה. עיין למשל מלת “כנשרים” (ש' 2 וש' 75) ומלת “ספרים” (ש' 19 וש' 31), “וירים” (ש' 52 וש' 73), ומשורש זה שוב כמה יציאות: "וְהֵרִים (ש' 16), “לְהָרִים” (ש' 22), “וּמֵרִים” (ש' 71); בַּכְּתָרִים (ש' 53), וסמוך לזה שוב כְּתָרִים – הכפלות אלה פוגמות בשיר המעולה, והן נחשבות כסמני התרשלות וחולשה.


הֲדוּנָשׁ קָם

U / – – – U / – – – U– –

הֲדוּנָשׁ קָם וְעָלָה מִקְּבָרִים / וְהֶחְיָה אֶת־מְנַחֵם לַֽיְצוּרִים?

ואִם אַחַר בְּלוֹת הַשִּׁיר יְעֻדַּן / וְחִדֵּשׁ אֶת נְעוּרָיו כַּנְשָׁרִים?1

עֲנִיתִיהוּ: הֲתִרְאֵנִי וְתֹאמַר / “הֲדוּנָשׁ קָם”, וְתַשְׁוֶה בִּי אֲחֵרִים.

וּמִי דוּנָשׁ אֱמוֹר, אוֹ מִי מְנַחֵם / וּמִי אַבּוּן וּמִי כָל הַמְשׁוֹרְרִים?

הֲלֹא אַיִן וְאֶפֶס הֵם לְנֶגְדִּי, / וְשִׁירֵיהֶם וְשִׁירֵי קַשׁ וְאוֹרִים.

וְהֵם לוּ יִֽהְיוּ חַיִּים וְיִרְאוּן / בְּדֹלָחִים אֲשֶׁר אַחְבִּיר וְדָרִים,

אֲזַי כֻּלָּם יְהוֹדוּן לִי וְיַעְנוּן / בְּפֶה אֶחָד, גְּדוֹלִים עִם צְעִירִים,

וְיֹאמְרוּ: אֵין כְּמשֶׁה יֵשׁ מְשׁוֹרֵר / בּכָל־תֵּבֵל וְלֹא בַעַל דְּבָרִים,

וּבֶן־יִצְחָק כְּפִיר שׁוֹאֵג לְמוּל צֹאן, /וְסוּס אַבִּיר, וְכֻלָּנוּ חֲמוֹרִים,2

וְהוּא הַיָּם אֲשֶׁר עוֹלָם יְסוֹבֵב, / וְכֻלָּנוּ לְעֻמָּתוֹ יְאוֹרִים,

וּמֵעָפָר אֲמָרֵינוּ חֲצוּבִים, / וּמִלֶּשֶׁם שְׁבוֹ שִׁירָיו גְּזוּרִים,

וְעִנְיָנֵי אֲמָרֵינוּ נְקֵבוֹת, / וְעִנְיָנֵי בְדֹלָחָיו זְכָרִים,

ושִׁירוֹתָיו לְבַדָּנָה אֲמִתּוֹת, / וְשִׁירֵינוּ וְשִׁיר כֹּל שִׁיר שְׁקָרִים,

וְהוּא הִרְוָה בְּמֵימֵי הַתְּבוּנָה / שְׁתִיל חָכְמָה בְעֵת שָׁכַן חֲרֵרִים,

וְלוֹ נִגְלוּ צְפוּנֵי הַמְּלִיצָה / וְסוֹד הַשִּׁיר וּפִלְאֵי כָל סְתָרִים.3

וְלוּלֵא הוּא אֲשֶׁר הֶעְלָה דְגָלָיו / וְנָשָׂא לַחֲרוּזָיו נֵס וְהֵרִים,

וְנָתַן אוֹן לְנֶחְשָׁלָיו וְעָצְמָה / וְעַל חֵילוֹ חֲיָלָיו שָׂם אֱזוֹרִים,

וְהֵקִים אֶת נְפִילָתוֹ וְשָׁלַח / לְתַחְלוּאָיו וְלִמְזוֹרָיו מְזוֹרִים, –

אֲזַי הָיָה כְלִי אוֹבֵד וְנִשְׁכַּח / כְּמֵת מִלֵּב וְנִמְחָה מִסְּפָרִים;

וְאֵיךְ אֵלָיו תְּדַמֵּנִי וְתַעֲרֹךְ, – / הֲיַעַרְכוּן אֱלֵי שַׁחַל שְׂעִירִים?4

הֱשִׁיבַנִי: אֱמֶת, אֵינָם כְּעֶרְכָּךְ, / וְאָמְנָם כָּל אֲמָרֶיךָ בְּרוּרִים,

אֲבָל עַתָּה שְׁמָעֵנִי וְהַסְכֵּת, / וְאַל תּוֹסִיף בְּצַחוֹת קוֹל לְהָרִים,

דְּחֵה הַשִּׁיר, וְדַעַת לֹא תְחַיֶּה, / וְהֵחָדֵל לְהַבִּיעַ אֲמָרִים,

בְּיַעַן כָּל בְּנֵי דוֹרָךְ יְשֵׁנִים / כְּנוֹקָצִים כְּנִרְדָּמִים כְּעֵרִים,

וְאִם צוּרַת אֱנוֹשׁ צוּרַת פְּנֵיהֶם – / תְּבוּנָתָם תְּבוּנַת הַבְּעִירִים,5

וְאֵין עֵרֶךְ לְשִׁירָךְ הַמְּפֹאָר / אֲשֶׁר מִפָּז וְדַר מִלָּיו יְקָרִים,

וְלֹא מֵבִין וְחוֹקֵר: הַנְּלוֹזִים / אֲמָרֶיךָ וְאִם הֵמָּה יְשָׁרִים?

לְבַד מִכָּל־פְּתַלְתֹּל וַעֲרַל לֵב / אֲשֶׁר חֹשֶׁךְ וְאֹפֶל שָׂם לְאוֹרִים,

וְכָל עִקֵּשׁ חֲסַר בִּינָה וְשֵׂכֶל / אֲשֶׁר חֹשֶׁךְ יְמַשֵּׁשׁ יוֹם כְּעִוְרִים.6

וְהִנֵּה הַגְּבִיר בָּהֶם וְהָרֹאשׁ / אֲשֶׁר חָכָם יְשִׂימוּהוּ גְבָרִים,

וּבַשֵּׂכֶל וּבַבִּינָה יְסֻפַּר, / עֲבוּר עָשָׂה לְאֵין קֵצֶה סְפָרִים, –

וְנִשְׁמָעוּ בְּךָ נִסִּים וְאוֹתוֹת / וּמוֹפְתִים יִֽהְיוּ לָעַד זְכוּרִים,

וְעִנְיָנִים כְּאוֹר חֶרֶס מְאִירִים / וּמִדְבָּרִים וְאָפְנֵיהֶם דְּבוּרִים,

וּמַאְמָרִים בְּרוּחַ אֵל אֲמוּרִים / וּמִכֹּחַ בְּנֵי אָדָם עֲצוּרים,

וְשִׁיר כָּאֵשׁ אֲשֶׁר מֵתִים יְעוֹרֵר / וְיַדִּיחַ שְׁנַת שׁוֹכְנֵי עֲפָרִים,

וְצוּר חָזָק וְסֶלַע עֹז יְפוֹצֵץ / וְיִשְׁבֹּר בֶּעֱזוּזוֹ הַשְּׁמִירִים –7

לְשֵׁמַע טַעֲמוֹ לֹא נָע וְלֹא זָע, / כְּאִלּוּ שַׁעֲרֵי אָזְנָיו סְגוּרִים,

וְהָיִיתָ כְּלוֹחֵשׁ סוֹד לְחֵרֵשׁ / וְדוֹרֵשׁ מִלְּשׁוֹן אִלֵּם דְּבָרִים,

וְנוֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם וּמַכֶּה / בְּבַרְזֶל קַר וְצוֹרֵף סִיג בְּכוּרִים,

וְכָרוֹצֶה אֱסֹף רוּחַ בְּחָפְנָיו / וּבַשִֹּמְלָה אֱחֹז מַיִם צְרוּרִים,

וְחָלָב מִזְּנַב כֶּלֶב לְהַזִּיל / וְלַצְמִיחַ בְּכַף הַיָּד שְׂעָרִים,

וְלִתְקֹן, מִבְּלִי כֹחַ לְתַקֵּן, / מְעֻוָּתִים וְלִמְנוֹת מַחֲסוֹרִים.

עֲנִיתִיו: הַעֲלֵי זֹאת לֹא אֲשׁוֹרֵר? / וּמָה אֶחְסַר אֲנִי, אִם הֵם חֲסֵרִים?

הֲיֶחֶשְׁכוּן מְאוֹרֵי אוֹר לְמַעַן / בְּעֵינֵי עִוְּרִים אֵינָם מְאִירִים?

וְאִם פַּנַּג וְצוּף יֵמַר לְבַעְבוּר / הֱיוֹתוֹ מַר עֲלֵי חִכִּים מְרוֹרים?

בְּעוֹד רוּחִי בְקִרְבִּי אֶהֱגֶה שִׁיר / כְּיוֹנִים וַאֲצַפְצֵף כַּעֲגוּרִים,

וְלָעַד יִזְּלוּ כַטַּל אֲמָרַי, / וְיַעַרְפוּן לְעוֹלָם כַּמְּטָרִים;8

וְאִם לֹא עֵת תְּבוּנוֹת הוּא וְדַעַת / וְלֹא יִרְאוּן לְעִוָּרוֹן מְאוֹרִים, –

הֲפִי אֶחְסֹם כְּאִישׁ אִלֵּם וְאֶדֹּם / כְּאִלּוּ מַעְיְנוֹת שַׁדַּי סְכוּרִים?

לְכֵן עָלַי לְשׁוֹרֵר צַח יְמוֹתַי / וְאֵין עָלַי לְהָבִין הַשְּׁוָרִים.

וְאִם עַד זֹאת, וְאִם אֶפֶס מְבִינִים / וּמַשְׂכִּיל עָם, וְאִם אַיִן נְבָרִים,

הֲלֹא הִנֵּה בְדוֹרֵנוּ שְׁאֵרִית, / יְנוֹפֵף הַזְּמָן יָדוֹ וְיָרִים,

וְיִתְפָּאֵר לְעוֹלָם בַּהֲדָרָהּ / כְּהִתְפָּאֵר מְלָכִים בַּכְּתָרִים,

וְיַרְחִיב פֶּה עֲלֵי כָל הַזְּמַנִּים / וְלָשׁוֹן יַאֲרִיךְ בִּשְׁמָהּ לְדוֹרִים, –

אֲחִיָּה, הַמְּחַיֶּה הַשְּׁפָלִים, / בְּנִי יוֹנָה, אֲשֶׁר יָנִיא יְהִירִים,

יְחִיד דּוֹרוֹ וְכֹתֶרֶת יְקָרוֹ / וּמַלְבִּישׁוֹ לְבוּשִׁים עִם כְּתָרִים,

אֲשֶׁר יָצָא בְדוֹר כֻּלּוֹ חֲשֵׁכִים / כְּצֵאת שֶׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ לֹא סְדָרִים9

וְעָלָה כַעֲלוֹת שׁוֹשַׁן בְּחוֹחִים / וְתַפּוּחַ בְּסִבְכֵי הַיְּעָרִים;

וְלָכֵן כָּל מְדַמֵּהוּ לְאִישִׁים – / מְדַמֶּה לַגְּדָיִים הַנְּמֵרִים,

וּמַשְׁוֶה הַשְּׁחָקִים לַאֲרָקִים / וְאַרְזֵי הַלְּבָנוֹן לַחֲצִירִים,

וְסַפִּירִים לְאַבְנֵי הַנְּחָלִים / וְדִבְרֵי הָאֲמִתּוֹת לַשְּׁקָרִים.

הֲלֹא גָבַר יְשִׁישֵׁי הַחֲכָמִים / וְהִשְׁכִּים הוּא [לְבַד] מִן הַנְּעָרִים

וְהוּא אָמְנָם לְבַדּוֹ הַנְּשָׁמָה / וְהָרוּחַ, וְכֻלָּם הֵם פְּגָרִים,

וְהוּא הַמַּעֲלֶה נֵר מִתְּעוּדָה / וְהַהוֹפֵךְ עֲרָבֶיהָ שְׁחָרִים,

וְהוּא הַמַּאֲרִיךְ חַבְלֵי מְזִמָּה / וְחָכְמָה אַחֲרֵי הָיוּ קְצָרִים,

וְהוּא הֵאִיר אֲפֵלָתָהּ וּבָקַע / מְאוֹרֶיהָ כְּהִבָּקַע בְּקָרִים,

וְהֵפִיץ מַעְיְנוֹתֶיהָ וְהִרְבָּה / מְקוֹרֶיהָ בְּכַזֵּב הַמְּקוֹרִים,

וְהוּא פִלֵּס לְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּפָתַח / לְמִשְׁקָלָהּ וּמַתְכֻּנְתָּהּ שְׁעָרִים,

וְהוּא הֶחְבִּיר בְּעִנְיָנָהּ סְפָרִים, / וְקִבֵּץ מִנְּדוּדֶיהָ פְּזוּרִים,

וְהִקְרִיב מִקְּצוֹתֶיהָ רְחוֹקִים / וְהִרְחִיב מִגְּבוּלֶיהָ מְצָרִים.

וּמֵעוֹדוֹ הֲלֹא הָלַךְ שְׁחוֹחַ / שְׁפַל רוּחַ לְאֵל מַשְׁפִּיל וּמֵרִים,

וְנָטָה אַחֲרֵי אֵל מִבְּחוּרוֹת / וְשָׁמַר מִשְׁמְרוֹתָיו מִנְּעוּרִים.10

גְּבִיר יַשְׁפִּיל מְתֵי אָוֶן וְחָמָס / וְיַגְבִּיהַּ מְתֵי מִשְׁפָּט וְיָרִים,

וְשֵׂבֶר פּוֹשְׁעִים שַׁבֵּר יְשַׁבֵּר / וְהָרֹס יַהֲרֹס שִׁנֵּי כְפִירִים,11

וְעַל דַּלָּיו וְגוֹזָלָיו יְרַחֵף / בְּאֶבְרָתוֹ כְּרַחְפֵי הַנְּשָׁרִים,

וְיוֹשִׁיעַ מְיַחֵל בּוֹ תְשׁוּעָה / וְיַעְזֹר הַמְקַוֶּה מִמְּזוֹרִים.

יְגוּרוּן יוֹשְׁבָיו מִמּוֹקְדוֹתָיו / וְיִרְהוּ, פֶּן יְהוּ בָהֶם בְּעוּרִים

כְּאִלּוּ לַהֲבֵי אֵשׁ מַעֲנֶה פִיו / וְלַפִּידִים תְּשׁוּבוֹתָיו מְבַעְרִים12

וְאָמְנָם הוּא לְכָל בַּעְלֵי מְזִמָּה / וְתוּשִׁיָּה כְּרֹעֶה הָעֲדָרִים.



  1. שורה 1–2 המשורר, מתוך הכרת ערך עצמו ויתרונו על גדולי המשוררים שקדמו לו, משים, כמנהג המשוררים בימים ההם, בפי זולתו דברי השתוממות והערצה כלפי המשורר בצורת שאלה לאמר: “הדונש קם” וגו‘, כלומר מי הוא המשורר הזה שכֹחו בשיר גדול כל כך? אין זאת כי אם המשוררים המפורסמים שכבר מתו, דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שבו לתחיה וקמו מקבריהם, ועל כן היה לשיר עדנה אחרי בלותו (בראשית י"ח, ב') והתחדש נעוריו כנשר (תהלים ק"ג, ה'). – וכל עקרה של השאלה לא באה אלא לשם התשובה שלאחריה בבתים הסמוכים. וְחִדֵּשׁ – כן הגהתי ונקדתי; ובכת“י: ”יחוּדש", ומג’ תקן “יְחַדֵּשׁ”, ואולי  ↩

  2. ש‘ 3–9. עניתיהו וגו’ – השואל שואל והמשורר משיב: האם מפני שראית אותי ואת כֹחי בשיר אתה אומר לדמותני למשוררים הקודמים לי? כלום ראויים הללו להדמות אלי? הלא אין ואפס הם לנגדי וגו‘. “בּי” – כן הגהתי, ובהעתק: “בוֹ”. ושיריהם ושירי וגו’ – כלומר שיריהם ושירי קש וגבבא הם דבר אחד. ואורים – מלשון אוֹרוֹת (מלכים־ב ד', ל"ט), שענינם עשבים וחציר שדה. ומג' משער: אולי תחת “ושירי קש” צ“ל: ”כשירי קש“. בדלחים… ודרים – כנויים לחרוזי השירים המעולים; ”ודרים“ – רבים מן ”ודר וסחרת" (אסתר א‘, ו’). אין כמשה – הוא שם המשורר, ושם אביו יצחק, כאמור להלן. בעל דברים – מליץ ומשורר.  ↩

  3. ש‘ 11–15. ומעפר וגו’ – מליצה מעין זו נמצאת בשיר “עטה הוד” לרשב“ג ש‘ 115–118. ועניני וגו’ – אחד מיתרונות השיר המעולה אצל הספרדים הוא שיהיו ”עניניו חזקים“, כלומר שיהא התוכן חשוב ועמוק, והוא שמתפאר כאן המשורר, כי עניני שיריהם ”הרפים“ של יתר המשוררים כנגד הענינים ”החזקים“ של שיריו שלו הם כערך הנקבות לעומת הזכרים. במימי – כן הגהתי, ובהעתק מג': ”במימיו“. נגלו – כן הגהתי, ובהעתק מג': ”יגלו".  ↩

  4. ש‘ 16–20. דגליו – של השיר. חילו – כן הגהתי, ור“ל: על חיל צבאו של השיר (מליצה מצויה בשירי הספרדים) שָׂם הוא, המשורר, את ”חֲיָלָיו" – כֹחו וּגבורתו – כאזורים, כלומר הוא בכֹחו הגביר כֹחם וחִזק ידם של צבא השיר ונושאי דגלו בימיו. וּבהעתק מג’ הנוסח “חַיִל”, והוא שבוש בלי ספק. ולמזוריו מזורים – הראשון מכה והשני רפואה. אזי היה וגו‘ – מוסב על השיר. כלי אובד וגו’ – תהלים ל“א, י”ג. מלב – כן הגיה מג‘, וּבכ“י ”מלת". ואיך אליו – אל דונש. היערכון וגו’ – כלום אפשר להשוות שעירי עזים לשחל?  ↩

  5. ש‘ 22–25. ואל תוסיף וגו’ – כלומר חדל לך מן השיר והחכמה, שהרי גם הדעת לא תחיה את בעליה, להפך מדברי הכתוב בקהלת ז‘, י"ב. וְהֵחָדֵל – בנפעל תחת קל לשם המשקל, ולא כמג’ שנקד “וְהַחְדֵל” והעיר: “הפעיל ת' קל”, שאם כן לקה המשקל. כנוקצים – נפעל מן “יקץ”, כלומר גם היקוצים והערים וגם הנרדמים כֻלם כאחד שקועים בשֵׁנה, וצורת “נוקצים” נמצאת אצל הרמב“ע, כמו שבא ”נוקרת“ מן ”יקר“ אצל הרשב”ג בענק ש‘ 98. פניהם – כן הגהתי לפי הענין ת’ “פניכם” שבהעתק מג'.  ↩

  6. ש‘ 26–29. ואין עֵרֶךְ – אין עֲרוֹךְ. ולא מבין וגו’ – בכל מעלתם ויקר ערכם של שיריך אין בבני הדור מבין וחוקר בהם לדעת, אם נלוזים וגו‘. לבד מכל וגו’ – כלומר אין בבני הדור אנשי לב ודעת מלבד פתלתול וערל לב וגו‘. חשך ימשש וגו’ – על דרך הכתוב דברים כ“ח, כ”ט.  ↩

  7. ש‘ 30—36. והנה הגביר וגו’ – בית 37 הוא סיומם של הבתים 30, 31, וכל הבתים שבינתים הם כעין מאמר המוסגר. כלומר, והרי גם הגביר הגדול בבני הדור, הנחשב לחכם בעיני כל ומפוּרסם בבינתו, לפי שהרבה עשות ספרים, והנה גם הוא, אעפ“י שנשמעו בך נסים ואותות וגו‘ ויצא טבעך בעולם כמשורר גדול, ושירך הרי הוא כאש, מעורר מתים ומפוצץ סלים וגו’ – ובכל זאת גם אותו הגביר לא נע ולא זע לשמע טעמם הטוב של שיריך וגו'. וּכבר הזכרתי במבוא שלא נתפרש מי הוא אותו ”הגביר“. ”גביר… גברים“ לשון נופל על לשון. ואפניהם דבורים – משלי כ”ה, י“א. ומכֹח עצורים – על דרך הכתוב דניאל י‘, ח’ (מג'). וידיח – כן הגהתי, וּבהעתק מג' ”ויריח“, וּמעיר על זה: הַשְׁוֵה שופטים ט”ז, ט‘ – ואין בזה טעם וריח, לפי שמליצת “הדיח שנה” בהוראת “העבר שנה” אף היא נמצאת בשירי הספרדים. וְיִשְׁבֹּר – כן הגהתי, וּבכ“י הרי”ש חסרה ותקן מג’: יְשַׁבֵּר.  ↩

  8. ש‘ 40–47. אסף רוח וגו’ – על דרך הכתוב משלי ל‘, ד’. שְׂעָרִים – כן נקדתי, והוא רבים מן “שֵׂעָר”, כלומר “שְׂעָרוֹת”; וּמג‘ נקד “שְׂעֹרִים”, ואין נקוד זה מתקבל על הדעת גם מצד הענין – שהרי ציור “צמיחת שערות בכף היד” לענין דבר בטל ונמנע המציאות הוא פתגם מפורסם בכל הלשונות, וגם מצד הכתיב של מלה זו בכ“י, שהיא חסרה וא”ו, בעד שכל השיר בא שם בכתיב מלא. ולתקן וגו’ – כלומר מי שרוצה לתקן מעֻות וגו‘ – על דרך הכתוב בקהלת א’, ט“ו. – ובאמת אין בכֹחו לתקן. ומה אחסר וגו' – כלומר האם אחסר אני ואחסר נפשי משירה בשביל שהם חסרים וּפגומים? חסרים – כן הגהתי, וּבהעתק ”אסורים“. ואם פנג – כן הוא לנכון בכ”י, ולחנם תקן מג‘ “לְחֵם” תחת “ואם”. והכוָנה: האם יהָפך הפנג והצוף המתוק למר בשביל שטעמו נדמה כמר על חֵך האיש החולה, שהכל נהפך בפיו וּבחכו למרורים? אהגה כיונים וגו’ – על־דרך הכתוב ישעיה נ“ט, י”א. יזלו כטל וגו‘ – על דרך הכתוב דברים ל"ב, ב’.  ↩

  9. ש‘ 48–57. לעורון – כלומר מחמת עורון, לסבת עורון. הפי אחסם וגו’ – כן הגיה מג‘, ובכ“י ”הכי" ת’ “הפי”, וּלפי תקון זה יפה מציע מג‘ להגיה גם “כאיש אלם” תחת “לאיש אלם”. לְכֵן – ת’ “לָכֵן” לשם המשקל והרבה כמֹהו בשירי הספרדים. צח ימותי – מלת “צח” מגומגמת וחשודה, ואולי צ“ל ”כל“ וכיוצא בזה, וּלפי הכתוב יש לפרש בדוחק שמלת ”צח“ היא תֹאר הפעל למלת ”לשורר“, כלומר, לכן עלי לשורר צחות כל ימותי. להבין – פעל יוצא, כלומר להורות וּללמד את ”השורים“ (כנוי של גנאי לבוערים). ואם עד זאת – כלומר ואם גם הגיעוּ הדברים עד כדי כך, שאפסו מבינים וּמשכילי עם (על דרך הכתוב דניאל י“א, ל”ג) ואין אנשים ברי לב, הלא עוד יש בדורנו שארית (וכאן המשורר עובר פתאום – על דרך “תפארת המעבר” – מגנות לשבח האיש שאליו ערוך השיר), שהזמן ירימנה על נס להתפאר בהדרה וגו‘ על כל הזמנים והדורות – וּמי הוא? הוא אחיה וגו’. אחיה המחיה – לשון נופל על לשון, וכן יונה… יניא” שבסוגר. בנִי יונה – בן יונה, כמו “בני אתונו” בראשית מ“ט, י”א (מג'). בארץ לא סדרים – איוב י', כ"ב.  ↩

  10. ש‘ 58–72. שושן בחוחים וגו’ – שיר השירים ב‘, ב’, ג‘. כל מדמהו וגו’ – מליצה שגורה בשירי הספרים. לאישים – לשאר בני אדם, הקטנים ממנו. לארקים – לארצות. גבר – נצח, ע“ד ”גבר באחיו“, וּבהוראה זו נמצא פעל ”גבר“ בשירי הספרים לרוב; ואולי יש לנקד ”גִבֵּר“. [לבד] – השלמת מג', וּבכ”י חסר. מתעודה – מן התורה והחכמה מזמה – בכ“י: המזמה, נגד המשקל (מג'). וּמתכתנתה – כן הגיה מג' לנכון, ובכ”י: “וּמתבונתה”. וּמעודו וגו‘ – בכל גדלו וחכמתו לא התגאה בכל זאת, אלא הלך שחוח לפני אלהים, בענוה וּבצניעות. ונטה וגו’ – מליצה מעין זו נמצא גם אצל הרשב"ג.  ↩

  11. ש‘ 74 –. ושֵׂבֶר פושעים – כן נקדתי, כלומר את סבר הפושעים ותקותם ישבר ויבטל, והיא לשון נופל על לשון, באסמכתא על דרך החוצת על מליצת הכתוב “ושׁבר פושעים”, בשי"ן ימנית (ישעיה א', כ"ח); וּמג’ מנקד “ושֶׁבֶר פושעים”, מה שאין לזה טעם בענין. ועל דליו וגוזליו וגו‘ – כלומר הוא סוכך בכנפיו על הדלים ועל הרכים חסרי הכֹח וחדלי הישע. וּמג’ מנקד “דָּלְיָו” ת' דַּלָּיו" והיא טעות.  ↩

  12. ש‘ 77–78 באות בהעתק מג’ מחולפות, ואני הפכתי את הסדר לפי הענין. יגורון יושביו וגו' – הכונה, כנראה, על התלמידים היושבים לפניו, שהם יראים מגחלתו, שלא ישרפו, אף־על־פי שהוא באמת “לכל (כצ“ל, ולא ”וכל" כמו בהעתק מג') בעלי מזמה ותושיה כרועה העדרים”, כלומר מנהל נאמן וּמורה דרך טובה וישרה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות