רקע
ראובן בריינין
הספרות העברית ועתידותיה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: [ניו יורק]: ההסתדרות העברית באמריקה; תרע"ז

מנאומו של ראובן בריינין על הועידה העברית


רבותי!

המהפּכה שבאה לרגלי המלחמה בדעות האנשים ובהשקפות הלאומים הקטנים והחלשים על גורלם ומקומם בעולם, בעולם ההולךְ ומתהוה ובעולם הבא, ­ מהפּכה עצומה זו הביאה בהכרח ­ או מחויבה להביא ­ שנויי נמצרים גם בהשקפתנו על תעודתה של ספרותנו העברית בהתקופה החדשה ההולכת ונבראת.

עתה אחרי חורבן־עמנו הגדול: עתה אחרי כל הנסיונות החדשים, אשר הביא הלנו מלחמת עולם זו: עתה אחרי כל השנויים הרבים שכבר באו ושעוד יבואו בעולם התרבותי בכלל ובעולם המדינות בפרט: עתה אחרי שיש לנו תקוה קרובה להיות עם יושב על אדמתו וגורלו בידו: עתה אחרי אשר נפתחו לפנינו אופקים חדשים ורחבים, ­ עתה אין גם הספרות העברית יכולה וצריכה להיות מה שהיתה עד עתה.

ואין הספרות העברית של מחר יכולה להיות מה שהיתה עד עתה באירופּה, ואפילו לא מה שהיתה בארץ ישראל. הספרות העברית של אתמול היתה בת שעבוד מלכויות, בת חורגת לאומה, שגם היא בעצמה היתה בת חורגת למשפּחת־העמים ויתומת האנושות. חלקה היותר טוב, היותר לאומי והיותר אנושי של ספרותנו היה טבוע בחותם הגעגועים. באופן היותר טוב נבאה ספרותנו רק לאחרית הימים; הפּתרונים לשאלות החיים היו כעין “הלכתא למשיחא”.

אולם הספרות העברית של מחר תהיה בת חורים, בת האומה אשר תצא מאפלה לאור גדול, מבית העבדים להיכלה של התרבות האנושית הכללית, לזוית אשר תיחד לה בעצמה וברצונה הטוב, לזוית אשר תאיר משם בנר נשמתה על המחשכים של דורות קדומים ואשר תפיץ משם אור על הערפל הנסוךְ על פּני הדורות הבאים.

ואין הספרות העברית יכולה להיות צולעת ופוסחת אחרי מאורעות־העולם הגדולים הממהרים לרוץ. ואם אין ספרותנו העברית יכולה, או רוצה, לוותר על זכות קיומה, הרי אנוסה תהיה להתיחס באופן אחר לגמרי אל פּתרונן של שאלות החיים העומדות על הפּרק ושאינן סובלות שום דחוי ושום השתמטות.

הספרות העברית צריכה להיות כיום אחרונה לעבדות וראשונה לחרות המחשבה והרגש. ספרותנו תתפּתח מעתה בתנאי קיום של יהודים משוחררים בכל הארצות ואולי גם ­ ו“אולי” זה קרוב לודאי ­ של ארצנו, ארץ אבות ובנים, אשר תהיה חפשית ועומדת ברשות עצמה.

ומעתה תהיה על ספרותנו היפה לתאר טפּוסים אחרים ולצלם חיים חדשים, חיים יותר רחבים ועמוקים, ושאיפות יותר כבירות.

ולא שירי זעם ישמיע לנו המשורר הלאומי הבא, כי אם שירה חדשה, שירת הגאולה.

––––––––

וגורמים חדשים ישפּיעו מעתה על ספרותנו. בימי צמיחתה ובימי פּריחתה של ספרותנו העברית החדשה לא היתה לנו ספרות בלשון יהודית המדוברת בפי חלק גדול מאומתנו. אולם עתה כבר יש לנו ספרות חיה בלשון זו, הסופגת אל קרבה חלק הגון מכשרונותינו ומהכח־החיוני של יצירתנו הלאומית. ומפּני טעם זה מחויבה, וגם מוכרחה, ספרותנו העברית להתיחד ולהתגדר יותר ויותר דוקא באותם המקצועות שחסרים, או שבכלל אין להם מקום בספרות היהודית.

אין הספרות, או העתונות העברית רשאית לזלזל בכבודה ובערכה המיוחד ולעשות חונף לדעותיהם השטחיות ולרגשותיהם העוברות של בני ההמון, של בני השוק. אין ספרותנו העברית רשאית לעשות מטעמים זולים כאשר יאהב החיךְ הגס, או המקולקל. אין היא צריכה לטפל יותר מכפי הראוי ומכפי השעור הדרוש בקטנות השעה, המפל הנסרת של גלגל ההיסטוריה המנסר בעולמנו. אין היא צריכה ­ וגם כיום אין היא מרשה זאת – לעצמה לחטוט באשפּתות ובמקומות של טנפת להעלות צחנה וסרחון רע. במקצוע זה ממלא חלק ידוע מהעתונות היהודית את תפקידו על צד היותר טוב, או ­ אם אדייק בלשוני ­על צד היותר רע.

הספרות העברית צריכה להיות מצודה להמחשבה העברית העליונה, מצודה להרוח הנצחי של האומה. ומפּני שהמלאכה הגסה, כמו גריפת הביבים – שאין כל ספרות חיה יכולה ורשאית להשתחרר ולהפּטר מחובה זו, שהשעה או המקום גורמים והחיים הצבוריים דורשים ­ נעשית על ידי אחרים, על ידי העתונות היהודית המיועדת לההמון ולצרכיו, והמדברת לו בשפתו ולפי טעמו, על כן ראשית היא הספרות העברית להיות אצילית, יחסנית המדקדקת ביופי ונוי ומקפּדת על הטעם הטוב והנמוסים המתוקנים.

תהא לנו, לכל הפּחות, פּנה אחת בחיינו, היכל אחד ששם יוכלו לבוא גם אצילי הרוח ונקיי הדעת ולא יהיו מבוישים. יהא לנו היכל לאומי אחד, ששם לא יכנסו כהני־העט במקלם ותרמילם וברפש הרחוב שעל נעליהם, היכל אשר משם יגורשו החלפנים והתגרנים בסחורות השוק.

ולא יהיה עוד מקום בספרותנו של מחר ללחום נגד שפת העם המדוברת, כי מלחמה זו מביאה רק תועלת לההתבוללות, ותרויח מזה לא שפתנו הלאומית כי אם אחת או רבות משפות העמים. ואין עוד כל צורךְ להספרות העברית להבנות מחורבנה של הספרות היהודית ולרשת מקומה בחיינו. עתה אין עוד כל יכלת וגם אין כל צורךְ לגרש את השפחה מפּני הגבירה. על כל אחת למלאות את תפקידה היא ולתפוס את המקום הראוי והאפשר לה בחיינו.

כבר נתבררו הדברים: הספרות היהודית אינה אלא בת תקופה ידועה, אחת מתקופות המעבר, ואין היא יכולה גם לקות או לחלום להיות שלטת בחיינו דורות רבים. אין היא בעצמה מאמינה בנצחון ארוךְ ומתמיד. אם יש תקוה לאומתנו כי חלק ממנה יהא יושב על אדמתו ושלטונו בידו –­ ואנו מאמינים ובטוחים כי יש תקוה כזו, ­ אם יש תקוה לאומתנו כי יהא לה מרכז רוחני, מרכז תרבותי, כי יהא לה רעיון מרכזי המשפּיע על כל חלקיה גם הרחוקים אז, בהכרח, תהיה שפת המחשבה ושפת הרגש של האומה עברית רק עברית. תרבותנו תהיה תרבות עברית, או שלא תהיה כלל, ואם לא תהיה עברית אז לא תהיה לה צורה מקורית ואחדותית, אז לא יהיה לה תוכן שהתפּתח במשךְ של אלפי שנה, תוכן הנובע ממקור האומה הראשון ומראשית מוצאה. אז לא יבינו העמים ולא יבינו גם בנינו הבאים אחרינו בשביל מה נלחמנו כל כךְ אלפי שנה על תרבות שאינה שלנו, כולה שלנו בנפשה ורוחה, בצורתה וסגנונה.

הן ברור הדבר כיום לכל מי שאינו מתעקש להכעיס, כי אין בכחה של הספרות בשפה היהודית המדוברת כיום לאחד את חלקי האומה הפּזורים לחטיבה אחת ולרכוש לה, לאותה הספרות, את הכבוד הראוי לספרות לאומית.

עניני היהודים מתחילים להיות משותפים בכל הארצות והמדינות (כי מעתה תחדל ההתנשאות של היהודים המשוחררים על היהודים המשועבדים, כי כולם יהיו בני חורים) מתחילים להיות לאומיים וקשורים זה בזה. היהודים המשוחררים דורשים עתה גם זכיות לאומיות והכרת ערכם המיוחד של קניני רוחם. על כן דרושה עתה הרבה יתר מאז ספרות משותפה, ספרות שיש בכחה לאחד את כל היהודים של הארצות השונות, ספרות לאומית – ­במיטב הוראתה של מלה זו ­– המתרוממת מעל הענינים הפּעוטים והמקומיים.

והלא בזה יודה כל איש שאין כל ספרות אחרת זולת הספרות העברית יכולה וראויה למלא תפקיד זה.

רק השפה העברית יש בכחה וביכלתה לאחד את כל חלקי העם העברי. אלו לא היתה לנו סגולה גנוזה זו היינו צריכים, היינו מוכרחים להמציאה, לברוא יש מאין. ועכשיו שישנה לנו סגולה זו, שהיא גם היחידה, כי אין לנו אחרת, –­ הרי צריכים אנו להשתמש בה במדה הראויה לה, הרי צריכים אנו להרחיב את גבולותיה ולהשליטה בכל צרכי החיים התרבותיים גם בארצות הגולה.

––––––––

אחרי שיש לנו כיום תקוה לבוא בקהל משפּחות העמים, אחרי שכבר החלו הגוים להכיר את זכויותינו הלאומיות, אם גם לא עוד במעשה, הנה גם הספרות העברית תבוא בקהל משפּחות הספריות החיות. וחזיון חדש זה מחייב אותנו להראות ולהוכיח לנו לעצמנו וגם לאחרים, לבני נכר, כי לא לחנם היינו שומרים והיינו מגינים במסירת נפש על שפתנו וספרותנו העברית גם בימים רעים, בדורות של רדיפות ומצוקות, של גזרות קשות ונדודים מרים, לבל תכחדנה מן הארץ, עלינו יהיה להראות ולהוכיח כי אמנם יש לה לספרותנו גם כיום מה להורות ומה לגלות, לא רק לנו כי אם גם לעמים בני תרבות אחרים, כי עוד יש לנו ניב חדש ורעיונות חדשים, כי רכושנו הרוחני והלאומי לא הלךְ לאבוד, כי יודעים אנו לא רק לקחת מאחרים, או להיות סרסורים תרבותיים בין עם לעם, כי אם גם לתת לאחרים, לתת להמין האנושי גם כיום את הטוב והנעלה שיש בנו.

אנו צריכים להכשיר את ספרותנו, באופן שגם אם יבוא בה אחד הגדולים באמת, אחד היוצרים של המחשבה האנושית, אחד גואלי הרוח, בל יאמר: “צר לי המקום”.

צריכים אנו להכניס תחת כנפי ספרותנו את כל בחירי הכשרונות העברים.

ותעודתה של ספרותנו להיות כלי מבטא לאידיאלים רמים, למען יאמרו גם הגויים: מהספרות העברית תצא תורה ודבר אלהים מבחירי יצירותיה.

המלצות קוראים
תגיות