במקורו מכיל הספר “בגיהנום של מטה” ששה כרכים כאלה, והמחבר קיצרם עד לשנים. וביחוד קוצר החלק השני הזה, שנשמט ממנו הרבה חומר, תיאורי הנוף שבכל הקו וביניהם חבל סיביריה הרחוקה, לצפונית מזרחית, נפות הטונדרות, שהאור הצפוני חודר אליהם. כמו כן זמן התגוררות המחבר בארץ הקוזאקים שבחבל הדון, שדוקא בבתיהם מצאו שבויי המלחמה האומללים מדת הכנסת אורחים ויחס אנושי לאין לו דוגמא בכל רוסיה הנוצרית. המחבר מוצא לו לחובה אנושית ומוסרית להזכיר את זה לכל הפחות בצורה זו.

כרך א'

בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל

לַאֲחוֹתִי יָפָה בַּת מֵאִיר שֶתְּפִלָּתָה הוֹצִיאַתְנִי מִן

הַגֵּיהִנֹּם.

אֲבִיגְדוֹר

רשימות אלה הן המשך למגילת “השגעון הגדול”, שמטעמו האמתי ניתן לנו לטעום בצריפי המגפות של מחנה השבויים, שבהם התגלגלתי משנת 1916 ועד 1919.

גם ספר זה, כמו “השגעון הגדול”, שחציו נדפס בהמשכים ב“הארץ” עוד בשנת 1925, מונח בתיקי מזה שנים אחדות, משנת 1920, שבה גמרתי את רשמי השבי באודיסה.

גם ברשימות הללו לא התכוונתי לתת “ספרות”; בתוך אפיסת הכוחות והתקוה, שניונה אותנו שם ועשתה אותנו למתים מפרפרים – היה זיק תקוה קט מהבהב בקרבי: אולי בכל זאת אשוב לחיי מטה נקיה ולזרועות אחותי ואמסור לה מקצת סבלותינו, שאין פנטאסית סופרים זוכה לסיוּטם לעולם.

במשך שלוש השנים עברתי את ערבת רוסיה הכבירה: ז’יטומיר־מוסקבה־יאקוצק־טובולסק־טאשקנט־אסטראחאן־קיוב־אודיסה – ומבלי לדעת: למה הענויים הללו ומי נהנה מהם?

ואם יש עוד נער בעולם הלהוט אחרי צחצוח החרבות – הרי ילהט נא גם אחרי שבי הכנים, הסקוֹרבוּט, המגלב והרעב עד־כדי אכילת עכברי מגפה צלויים למחצה.

תל־אביב 1932.

 

א. בַּשִּׁבְיָה    🔗

בוקר סגריר מגשים, טורד ומרופש.

הגשמים התחילו בשעת התנפלותם האחרונה של הרוסים, לפני יומים, הרטיבו אותנו עד הכתונת, מִלאו את פי־רובינו רפש, וכעת, שהרוסים מובילים אותנו בשבי – עדיין אותם הגשמים עצמם נשפכים והולכים בלי הרף. אנו לָשִׁים את עיסת הבוץ ברגלינו הכבדות לאין־נשוא וממהרים, ממהרים כלפי החפירות הרוסיות הזרות, הריקות והמושכות בזרותן המסתורית, שזה כמה הבטנו כלפיהן כאל כלפי עולם זר ומרוחק. –

ועוד כוח־משיכה אחד יש להן: כל השדה נתון תחת מטר היריות – והחפירות הרוסיות מקום הגנה בן המדה מרובה.

בדרכנו אנו נתקלים בגופות רוסים מתים ומתים למחצה.

המתים למחצה מתקנאים בנו: המאושרים ההולכים לחיים.

אחד הפצועים קשה מחרף אותנו בכאביו הנוראים; מרגלית מתרגם לי:

– הולכים הם לאכול את לחמנו ולנשק את נשותינו, ימח שֵם אמם!

זהו הברוך־הבא הראשון.

ובמדה שאנו הולכים וקרבים אל החפירות הרוסיות – הולך מספר הפצועים הרוסים הלוך וגדל. לבסוף עוברים אנו בתוך מחנה שלם של שכיבי־מרע נאנחים, בוכים, מחרפים ומקללים אלהים ואדם. מקהלת שטן איומה, הנוהמת וגועה עג כדי אטימת אזנינו. אני נזכר ב“אינפֶרנו” של דאנטה: גיהנום של סובלים ונאנקים, שוֶרגיליוס ודאנטה עוברים בתוכם בטיול של מנוחה והסתכלות פילוסופית. – איזו אכזריות! –

אחד הפצועים בועט במרגלית בעברו על יד רגלו. מרגלית מביט בו רגע, אחר כך גוחן אליו ואומר לו:

– “איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו” ־ ־ ־

ופה מתחילים רבבות הכדורים שורקים פי שבעה מסביבנו וממעל לראשינו. אנו שוכבים וזוחלים סוף־סוף עד החפירה הרוסית הראשונה. –

פה נאנח מרגלית אנחה מקילה ואומר כעומד על אמת מוזרה: ־ הן היריות הללו הן משלנו! – הבאמת נכון הדבר מה ששמעתי לפני זמן: ששלנו יורים בהולכים בשבי, כדי שלא יבושם לנו חלילה וחס ־?

– נכון.

– זאת אומרת: הם שם מתקנאים בנו ־?

והוא מוסיף מתוך הרהור:

– מילא, אני וכמוני, אני רוק – אך הן ישנם בינינו בעלי משפחה. וכעת, אחרי מלחמת גבורים משך שלוש שנים, אם כבר ניצלו בתוך החזית – האם מן החובה היא להרוג אותם בלי כל תועלת?! כנראה, שלאו דוקא להגן על המולדת היא המטרה, אלא בעיקר ־ ־ למות. ואפילו לא מות גבורים. להשאיר אלמנות ויתומים.

ומביט כלפי מעלה מתוך החפירה הרוסית ויורק:

– טפו, ימח זכרכם!

– איפה הוא הדוד אסטרייכר כעת? הנפגוש בו?

באמת,

איפה מתלבט כעת החייל הזקן, עם הטלית והתפילין שלו? הכדאי היה לי לבגוד ולמסור אותו לידי הרוסי שם בחורשה, בכדי להציל אותו בשביל משפחתו? הנפגש אתו במקום שהוא כעת?

אנו הולכים בתוך החפירה הצרה והמרופשת, בזה אחר זה, בשורה. מאחרי: מרגלית והמשרת שלי פאלי, ההולך אלם מבלי להוציא הגה. ומלפני: אחד מחיילינו הפצוע פצע נורא: אַמת־השכם שלו קרועה משכמו ותלויה לו יחד עם קרע מעילו. נֵתח בשר אדום חי. והוא הולך לו. –

אני עוצם את עיני.

פתאום אני נתקל בו. אך אינני פוקח את עיני. –

אני מרגיש דחיפת אצבע ושומע נהימה מגמגמת. אני פוקח את עיני ורואה: החייל הסמורטט בשכמו נוהם בגמגום ומראה לי בידו: סיגריה הוא מבקש. – אוי! גם הלסת שלו קרועה בצדה האחד. – אני מהר לתת לו סיגריה. הוא מנסה לתחוב אותה אל פיו הקרוע. אני מדליק גפרור. – הענין הוא קשה קצת. הפה פתוח בצדו האחד ואי אפשר לשאוף את העשן. – סוף־סוף מצליח הוא לנשום קצת עשן. –

– “הזרוע והלחיים” – אומר מרגלית, ששכינת הפסוק לא נסתלקה ממנו גם כעת. –

פתאום צעקה מאחורינו. החייל הרוסי המלוה אותנו מאיץ בנו ללכת. אני שומע סוף־סוף את קולו של המשרת שלי אומר בגדוף:

– מוג־לב!

הוא קבל דחיפת־מכה בגבו מאת האונטראופיציר הרוסי בעקב־הרובה.

מרגלית מתרגם לו לרוסי את פירוש המלים:

– הוא אומר, שאתה פחדן, מוג־לב: אתה חייל מזוין מכה שבוי־מלחמה שאינו מזוין. –

הרוסי מביט בפאלי, אחר־כך אומר:

– היי, מאדושאר, זְבֶיר! (היי, מאדיארי, חיה רעה!)

אך בינתים עלינו לצאת מן החפירה. טוב שהיריות כבר אינן מגיעות עד הנה.

אנו יוצאים. החייל הרוסי מצוה עלינו להסתדר על גבי הכביש. אנו מסתדרים. פתאום אנו רואים: לא רחוק מאתנו כמו־כן מסדר חייל רוסי שני קבוצת שבויים. הוא רוצה לקרוע מעל חזהו של אחד השבויים את מידאליַת הזהב שלו. השבוי מתנגד. הרוסי מרים עליו את כידון הרובה שלו – תוחב בו את הכידון – השבוי נופל מלא קומתו – והרוסי קורע מעל חזהו את המידאליה. –

אני רוצה להסיר את המידאליה שלי ולהחביאה – אך האונטראופיציר הרוסי שלנו, שראה את המחזה, נגש אלי ומבקש ממני את המידאליה.

– לא לתת! – צועק המשרת לי – קדחת לו! זה אסור לו לשדוד! – צועק הוא וכבר הוא עומד ביני ובין החייל הרוסי, להגן עלי בפניו. – ברגע זה קופץ אלינו מרגלית, דוחף את המשרת שלי הצדה בכעס עצור ובכוח נורא ואומר כלפי הרוסי:

– פוז’אלוסטה!

הרוסי, שכבר הרים את כידונו על פאלי לדקרו נפש, חורק בשיניו, אך מוריד לאט לאט את רובהו, נגש אלי, קורע מעל חזי את מידאלית הזהב, שאני בעצמי עוזר לו להסירה, ואומר לי:

– פַּאסבּוֹ. –

וכלפי המשרת לי הוא אומר בחרוק שינים:

– היי, מאדזשאר, זבֶיר!

פאלי עדיין אינו מוַתר:

– את זה נתן פראנץ יוסף בעצמו! – אומר הוא כלפי הרוסי במחאה עזה ומרה.

“ה' נתן וה' לקח, יהי שם השם מבורך!” – פוסק מרגלית את פסוקו ומוסיף:

“טוב לכלב החי מן האריה המת”. פירוש: טוב לחיות בלי מידאליה, מאשר להתפגר בעד המידאליה!

הרוסי מסדר את כל גדוד השבויים, בינתים מסיר הוא את כל המידאליות מעל חזיהם, אחת־אחת. כשנגש אל החייל פצוע־השכם – הוא מסתכל בו, מעוה את פניו בבחילה שברחמנות ואומר:

– צ’וֹרט פּוֹבֶּרי! –

והוא פונה אל המשרת שלי, בהראותו על החייל הפצוע, ואומר:

– הנה, מאדזשאר זביר! הנה! –

מרגלית עונה לו מתוך השורה:

– לא המאדירים החיות הרעות עשו זאת. בחיי, לא הם!

בינתים עוברות עגלות בכביש ובתוכן – קצינים שבויים משלנו. הם יושבים חפויי־ראש ומעשנים, אחד מהם פונה אלינו:

– הכל אבוד, ילדים. הכל אבוד. –

הרוסי שלנו מעמיד עגלה אחת, מוביל אליה את החייל פצוע־השכם ומצוה על אחד הקצינים לרדת; במקומו ישב החייל הפצוע. אף קצין אחד אינו רוצה לרדת. –

עיני פאלי מאדימות ומתעגלות לרוחה. –

החייל הרוסי מרים את כידונו על אחד האופיצרים: פה תהא קבורתו, אם לא ירד תיכף ומיד!

הקצין יורד באונס, הרוסי מצוה עליו לעזור לו לחייל הפצוע לעלות על העגלה, וגם הוא עצמו עוזר לו. הקצין האוסטרי רוצה לעזור – אך החייל הפצוע נרתע ממנו הצדה ואומר בלעג עצור ומר:

– תודה, אדוני האוברלויטנאנט! כשהוא יהיה במצבי אני, גם אני לא אעזור לו. –

– בראבו! – צועק פאלי, וממהר לעזור לפצוע לעלות. אחר כך נגש אל הרוסי, לוקח את ידו ולוחצה בחבה.

– תודה רבה – אומר הוא ופונה אל מרגלית: ־ איך אומרים ברוסית: “בן־חיל?”

– מולודיץ – עונה מרגלית.

– מולודיץ! – אומר פאלי אל הרוסי ומנענע את ידו.

ואל הקצין פונה הוא בתנועה אדיבה שבלעג ומראה לו, שיכנס אל תוך שורת הרגליים:

– בבקשה, אדוני. כולנו שבויים, בבקשה.

– נכון – אומר מרגלית, ־ במקום שיש חלול השם, אין חולקין כבוד לרב! –

– חכה־חכה! – רוטן הקצין הנעלב – חכה־חכה, עוד נשוב הביתה.

פאלי מביט בו ארוכות, אחר כך נגש אליו, ישר אל פניו, כדרך הפילדויבלים, ואומר לו כמעט בצעקת פילדויבל!

– צום ראפורט, הֶר אוברלויטנאנט! (למשפט צבאי, אדוני האובלויטנאנט!)

ונכנס לשורה.

אני פוקח את עיני לרוחה. – אכן, זוהי השביה. פה מתחיל פרק חדש בחיינו.

וכעין רגש חדש לגמרי עובר בי כסמרמורת נעימה: חופש. –

הגשם חדל. מבין העננים יצאה השמש. כמה יפים החיים. –

אנו הולכים.

הגדוד שלנו הולך וגדל, פלוגות־שבויים באות מכל צד כלפי הכביש – וכולן מן הדיויזיה שלנו. למאות, לאלפים. ואת כל הגדוד הרב הזה – מובילים חיילים רוסים אחדים; חייל למאות. – מוזר. – חייל אחד מזוין – מוליך כמו בחחים אלפים חיילים הונגארים, אוסטריים, צ’יחים, בושניאקים, גרמנים ואחר־כך גם טורקים. –

בן־לילה אחד היינו לעדר פשוט, לבהמות המובלות בסך, לאכילה, לרביצה ואם ירצו – לשחיטה.

אני מסתכל בקצינים שלנו; מוזר: כאילו פתאום סר מעליהם הרוח. נסתלקה שכינת הגבורה, הגאוה, השלטון, התואר, האדם והאופי. – אותם האנשים עצמם, אותם המלבושים עצמם – אך בלי כל קסם ובלי כל דמות: בלי כל כבוד.

בן־המלך שבאגדה היה פתאום לכלב ההולך על ארבע.

ובידו של החייל הרוסי – כאילו לא רובה, לא כלי־זיין, אלא מגלב ארוך.

אני נזכר: אחרי תבוסתם של האוסטרים במלחמת אוסטרליץ, כשגדוד השבויים עבר לפני פרידריך הגדול המנצח – הסתכל בהם הקיסר ואמר בחמלה ובבוז:

־ואלה הם שונאי? – האלה ראויים לשנאה?

הקיסר לא היה צודק. לו ראה כעת את השבויים הגרמניים, היה רואה, שגם חייליו שלו הגבורים “אינם ראויים לשנאה” מאותו הרגע שנפלו בשבי.

מאותו הרגע.

יען כי רק רגע קצר הוא.

אותו הרגע, שהמנצח מושיט לו למנוצח סיגריה. –

 

ב. הַפַּנּוֹרַמָּה הַצּוֹעֲנִית    🔗

התחנה הראשונה היתה העיר צ’ורטקוב.

העיר צ’ורטקוב לא היתה זרה לי. כלפני שנה בערך נסוגונו אחור עד העיר הזאת, שבה חנה גדודנו זמן רב.

אז – כל העיר טפלה בנו. תושבי העיר מאושרים היו לתת לנו דבר־מה. וביחוד היהודים.

וכעת – אין איש רואה אותנו.

עומדים מרחוק ומסתכלים בנו, בשבויים, כהסתכל בראוה. על הפנים אין צל של סימן השתתפות, או אֵבל.

כנראה, שהתרגלו כבר גם אל המלחמה וגם אל השבויים.

ורק הנשים לא שנו את טעמן: לפני שנה הסתובבו סביב הקצינים שלנו – וכעת: אותה התמסרות עצמה לקצינים הרוסים. “וי למנוצחים” – בעיני הנשים.

מכניסים אותנו אל חצר כבירה ומודיעים, שבעוד זמן מה יתנו לנו לאכול. אנו מתישבים בחצר – ומתחיל החפוש הכללי: כל אחד מאתנו מחפש את מכיריו, אם נשארו בחיים. הערבוביה גדולה, פה ושם שמחה וששון לרגע ואחרי השמחה – כבישת פנים בקרקע: בושה מפני השבי.

– סרווּס, חביבי! – מתחבקים שני שבויים, וכמעט מתנשקים. – אתה חי? נו, תודה לאל! – ותיכף אחרי זה מורידים שניהם את ראשם:

– כך־כך, חביבי. נורא. מה יהיה?

– אני אאבד את עצמי.

– אי אפשר לשאת את זה.

– הלזה נלחמתי וסבלתי כשנתיים?

– אני מתבייש מפני עצמי.

– איך אביט בפני האדון שר־האלף?

– אני לא אעמוד בצרה זו!

וזוג שני:

– כדור אין לי, אך יש לי רצועה.

– אני לא אכתוב לאשתי. בושה כזו!

– אני אברח חזרה.

– נכון מאד. ואם יתפשוני – מה איכפת לי. לכל היותר יתנו לי כדור במוחי. מוטב מאשר מצב כזה: שביה.

וקבוצה שלישית מתלחשת בסוד:

– צריך להשיג בגדי אזרחים.

– אני כבר דאגתי לכך. בגדי אכר.

־הבטחתי בהן־צדקי לאדון המאיור, שעוד הלילה אחזור. הוא הבטיח לי, שגם הוא.

– אני נדרתי הנאה אפילו מכוס מים פה.

– הלואי ולא הייתי זוכה לראות את אור השמש היום!

– אני אצא מדעתי! הם שם נלחמים כאריות – ואני אוכל פה ושותה כאילו לא קרה דבר. נורא! –

אני מתבונן בי בעצמי. מנסה לצלול אל תוך תהום נשמתי עמוק־עמוק, בכדי להוציא משם פנינת אמת, שבה אפשר למדוד ולבחון את נשמת כל אלה הנאנחים פה ורוצים לצאת מן הדעת ולאבד את עצמם. מחפש אני את נפשי אני ובוחן את רגשי עצמי – ומוצא ערבוביה של רגשות שונים, שמקרבם הולכים ובולטים שנים מהם: רגש אי־נעימות של נצחון השונא עלי (על נצחונו המוחלט של השונא על המולדת אין לעת־עתה מה לדבר; מפלות כמו זו היו לנו כבר לא פעם במשך המלחמה הזו) ורגש השמחה לחיים, לשמש, לנשימה חפשית בלי שריקת כדורים ובלי פקודות, ־ זהו מה שאני מרגיש.

והם?

אם ככה, הרי הם פטריוטים יותר ממני. הם אומרים לאבד את עצמם – ואני: על דעתי לא תעלה מחשבה כזו. כעת למות? אחרי סבלות על־אנושיים במשך שנתיים? אחרי שנצלתי מרבבות, ממיליונים כדורים? –

ומהי הבושה, בעצם?

באתי בשבי יחד עם כל הדיויזיה שלי. עם חייליה, קציניה, מפקדיה ואפילו יחד עם הארטילריה הכבדה שלה. איזו בושה חלה פה עלי?

לא הבינותי אותם. סימן, שנשמתם מזועזעה יותר משלי. סימן, שאין בי כבר מאותו חוש־המולדת הידוע.

ועוד אני מהרהר על הקרקע תחת העץ – והנה שב אלי פאלי ופיו מלא אלה וזעם על “האדונים הקצינים, שנבלותם עוברת כל גבול”.

– מה קרה, פאלי!

– אי, לא כלום. אדוני. נורא, לא כדאי אפילו שנדבר על הענין. נורא.

– בכל זאת, מה קרה?

פאלי כבר נראה מוכן להריק לפני את לבו המלא על גדותיו והנה פקודה: על הקצינים שבפלוגתנו לעלות אל האדון המפקד הרוסי. –

על יד המפקדה הרוסית עומד תור של קצינים שבויים. עומדים ומתלחשים:

– לא להגיד אף מלה!

– לא לגלות חלילה דבר.

– לשתוק ולא לענות.

– אפילו אם יאיים במשפט מות.

– שום רמז על שום דבר.

– לסודותינו הם צמאים.

– קדחת אגלה להם ולא סודות!

אני נגש אל אחד הקצינים:

– מה יש כאן?

– לשתוק ולא לגלות כלום.

– זה מובן, אך מה יש? מה אומרת הפקודה?

– הפקודה אינה אומרת כלום, אך אנו יודעים את מטרתם. סודות הם רוצים.

– ואם לא נגלה?

– הם יכריחו אותנו בודאי. הם ינסו להוציא מקרבנו דברים חשובים.

– לשתוק כמת!

בינתים כבר יצאו אחדים מאת הקומנדנט – וכולם מקיפים אותם בשאלות:

– ובכן, מה?

– לא כלום! – עונה היוצא. ואת שתי המלים אומר הוא בחשיבות מסתורית מיוחדת. גם כדיפלומט וגם כגבור חיל.

ושוב יוצא אחד, ושוב מקיפים אותו בשאלות וגם הוא עונה:

– לא כלום!

ושוב באותה החשיבות המסתורית ובאותה הגבורה עצמה.

עד כדי כך, שהדבר נעשה אצלי חשוד קצת.

ובכל פעם שנכנס אחד – לחש לו שר־האלף משלנו, שעמד על יד הדלת – אחרי שהוא עצמו יצא כבר מאת הקומנדנט הרוסי – לחש לו באזנו בחומרה ובשבועה:

– דע את חובתך, קצין!

כשלחש גם לי את שבועת־האמונים, הרגשתי, שברגע זה עלי לקנות את עולמי הזה והבא. פה עלי לכפר על בוּשת־השביה הנוראה ולהציל את כבודי.

כשנכנסתי – קבל אותי גיניראל־לויטנאנט רוסי גבה קומה. בעל פנים אצילים וטובים בהחלט. הוא הציג את עצמו בהושטת יד ובקידה קצינית:

– גיניראל־לויטנאנט טריבוּנוב. – נא לשבת.

– תודה.

– אדוני מעשן?

– תודה רבה, לא ־ שקרתי מתוך חובת שבועה.

ובכן – פתח הקצין הגבוה בגרמנית טהורה ואורגאנית – אני מתכבד לברך את אדוני במולדתנו בתור אורחנו הנכבד. יש לי שאלות אחדות, שהייתי רוצה לפנות בהן אל אדוני – אך אם אדוני מוצא לחובתו הקצינית לא לענות על אחת מהן ואפילו על כולן, זאת אומרת, אף על אחת מהן – הרי יש לו הזכות הגמורה לעשות זאת.

– תודה רבה. יתן נא את הרשות להשתמש בזכותי זאת.

– בבקשה. – אולי יש לאדוני איזו בקשה?

– תודתי העמוקה, אכסלנץ. איזו בקשה יכולה להיות לי? אולי ישלח אותי הביתה להונגריה?

– צר לי מאד מאד – ענה בבת־צחוק – אדוני הִקשה לבקש. זה אין ביכלתי, לדאבוני הרב, אולי בקשה קטנה מזו?

– תודה עמוקה, אכסלנץ. אולי ־ ־

לא העזתי ונשתתקתי. הוא קם ממקומו:

– בבקשה, אדוני. אל נא יהא חוכך לבקש. אם רק אפשר –

– אולי יואיל אכסלנץ לתת לי להשאר יחד עם שנים מאנשי, שלא יפרידו בינינו –

הוא חשב רגע – אחר כך:

– ומי הם? קצינים?

– לא, אכסלנץ. אחד קורפוראל והשני – משרתי.

– אדוני רוצה, שיקבלו גם אותם אל מעון הקצינים?

– לא, אכסלנץ. אני יודע שזה אי אפשר, אך – להיפך: אולי אפשר להשאיר אותי בין החיילים הפשוטים. באופן כזה נהיה שלשתנו יחד. –

הוא הרהר רגע.

– ככה – אמר – נו, טוב. זה יפה.

ופנה אל חייל המשרד שלו, שישב שם בפנה על יד אחד השולחנות ואני אפילו לא ראיתיו עד הנה; ודבר אליו גרמנית:

– צוגספירהר, יכתוב לאדון הקצין תעודה במובן זה.

החייל שאל לשמי ולמספר הריגימנט שלי, כתב לי תעודה והאכסלנץ חתם ומסרה לי.

– בבקשה, אף כי אינני בטוח, שזה יעזור לו בכל מקום. רוסיה גדולה מאד ומי יודע, לאן יטולטל אדוני במשך הזמן עד שהשלום יבוא. אך יותר מזה אין אני יכול לעשות בנידון זה.

– תודתי העמוקה.

הוא הותציא גם כרטיס־שם שלו ומסרו לי.

הודיתי לו, השתחויתי ויצאתי.

בחוץ הקיפו אותי בשאלות.

– את הכל גליתי – אמרתי אחרי ראותי את הקומדיה הכללית – אין סוד שלא גליתי לו.

ועל זה באה השתוממות כללית. מובן, לא על בגידתי ב“גלוי הסודות”, אלא על חוסר המשמעת, שלא שחקתי את תפקידי כדוגמתם. ונזכרתי ב“פאנוראמה” הצוענית שבימי ילדותי. קבוצת צוענים היתה באה בימי ילדותי אל הכפר שלנו פעם בפעם והיתה מסתדרת בסוף הכפר. אחת העגלות שלהם היתה מכוסה בגג־מחצלת ובתוך הגג אשנב קטן מסוך ביריעה שחורה. עגלה זו היתה הפנוראמה, שבמחיר שתי פרוטות אפשר היה להציץ אל תוכה ולראות חדשות ונצורות מפלאי העולם. והנה באו כל עלמי הכפר ובחורותיו והיו משלמים את “מחיר הכניסה”, תוחבים את ראשם אל תוך האשנב, מציצים רגעים אחדים – ומוציאים את ראשם בצחוק פרוע. על השאלה: מה ראו שם? – איש מהם לא רצה לענות בשום מחיר. “הבט גם אתה ותראה! נפלא!” – היתה התשובה הכללית. – הסוד היה, שראו שם אחרי־איש מצוחצחים בשחור של מגפים. זה היה “הפלא הגדול מפלאי העולם”. בין כה וכה ו“משמעתו” של הקהל המסתכל עזרה להם לצוענים להשתכר פרוטות אחדות ב“פאנוראמה” שלהם –

בפאנוראמה זו נזכרתי כעת, אך לא עצם ה“ראוָה” שבפנים הזכירתני את הפאנוראמה – אלא משמעתו של חבר הקצינים, שכל אחד ראה וידע, ששום שאלות־סודות לא נשאלו מהם ובכל זאת העמידו פנים של חשיבות רצינית וחמורה, כאילו בהם תלוי גורל כל המלחמה וכל המולדות יחד. –

וזאת המשמעת הזאת הפרתי כעת בבגידה נוראה לאין דוגמה. –

ועל זה שומע אני את אחד הקצינים מציע:

– צריך להוציא את הבוגד הזה מתוך חבר הקצינים. צריך לבקש מאת הקומאנדה, שישאירו אותו בין החיילים הפשוטים, שלא יקבל מנת־אופיצירים! –

ההסכם היה כללי, כמובן.

בפגשי שוב את פאלי – מצאתי אותו עודנו שקוע בכעסו.

כעבור רגעים הופיע מרגלית, המביא מיני מאכלים ופונה אלי בשאלה במפתיע:

– מהי כתבתו החדשה של אדוני? רפת שני, דיר רביעי, אבוס שנים עשר! מה?

– מה פירוש?

– אדוני איננו יודע? הקצינים פנו אל המפקדה הרוסית, שלא לתת להם דירה יחד עם החיילים הפשוטים. ועל זה ענה להם המפקד, שחוץ מן הדירה הכללית של החיילים אין מקום אלא ברפת. ועל זה בחרו הם ברפת. לקיים מה שנאמר: “וזִרמת סוסים זרמתם”! –

– מנין לך כל זה?

– מרוח הקודש, אדוני. ועוד אני יודע מפי רוח־הקודש: הגיניראל־לויטנאנט הרוסי הוא כולו השתוממות ובוז לכל הקצינים שלנו. בשאלו את כל אחד ואחד, אולי יש לו איזו בקשה אליו, ענו כולם, בלי יוצא מן הכלל, שיתנו להם אוכל אחר מאשר לחיילים. ועל זה שאל אותם המפקד הגיניראל־לויטנאנט: אולי נותנים אנו גם לחיילים פשוטים מנה טובה הראויה לקצינים? – ועל זה ענו הם, כל אחד ואחד לחוד – ממש פלא, כאילו נדברו ביניהם! – שאם החיילים מקבלים מנת־כלכלה טובה – הרי הם מבקשים עוד יותר טובה! –

– מנין לך כל זה, מרגלית?

– מנין לי?? – ומנין לי, שאדוני קבל מאת הגיניראל־לויטנאנט תעודה וכרטיס־שם? מה? ומנין לי, שאנחנו שלשתנו נסע בתא מיוחד מפה לקיוב? –

והוא מגלה לי את הסוד: הצוגספיהרר הרוסי היושב במשרד הוא אינו אלא שבוי צ’יחי מכירו של מרגלית מכבר, המשמש מתורגמן צ’יחי במשרד – והוא גילה לו את כל הענינים הללו.

ישבנו לטעום את המטעמים שהביא לנו מרגלית מידי ידידו הצ’יחי, ש“על פי מקרה” מאנשי שלומנו הוא. –

ובתוך כדי אכילה נסיתי לעכל גם את דבר בקשות הקצינים, שגזלו מאת פאלי את מנוחתו.

לא, האדונים הללו לא יאבדו את עצמם מתוך בושה.

האדונים הללו לא יתלו את עצמם ברצועה.

לא יברחו הביתה במחיר חייהם.

לא ידאגו למלבוש אזרחים לסכן את נפשם.

לא ידירו הנאה אפילו מכוס־מים רוסית.

ולא יֵצאו מדעתם מתוך צער שבשבי.

לא. –

וספרתי לשני ידידי את דבר הפנוראמה הצוענית. – ועל זה החליט מרגלית:

– ככה הם מחריבים את מלכות אבסטריה־הונגאריה. היודע אדוני, שאחרי פראנץ יוסף לא תהיה עוד מלכות אצלנו?

– ומה יהיה?

– רספובליקה תהיה.

– וזה מאין לך?

– פשוט מאד: “פרנץ יוסף ירום הודו” בגימטריה: “אחריו ויען רפובליקה”. בדיוק. –

 

ג. מַהְפֵּכַת הַנַּעֲלַיִם    🔗

רושם הטפשות והרשע של דרישת הקצינים יצא מגבולות השבויים; גם הקומאנדה הרוסית הסיקה מסקנות־בוז ידועות מן הענין הביש הזה. וביחוד מקשה את הרושם הרע, שבעיקר מתגנדרים לא קציני הקאדר, הקצינים מחנוך – אלא קציני־מלחמה, האזרחים האינטליגנטים של אתמול. בין אלה מוצא אתה את באי־כוחן של שכבות האזרחות האקדימית, של הלאטיינרים למיניהם: רופאים, עורכי־דין, מורים, לבלרי־משרד, סטינוגראפיסטים וסתם מחוסרי פרנסה, שבגדי־השרד שלהם המובהק הם: נעלים בעלות עקבים עקומים, כובע משומן וצוארון משומש משני צדדיו. – אלה בהתלבשם בבגדי־השרד התהלכו בתחילה כמסכות בנשף ואחר־כך כתרנגולי־הודו נפוחים, החושבים את זנבם לזנב־טוָס. – ואם שם בחזית הנמיכו הכדורים המעופפים את ראשם וחיי המֶמֶנטוֹ־מוֹרִי התמידיים הזכירו להם את מהותם האזרחית – הרי פה, תחת השמים הכחולים, באין פחד מות, הרימו את ראשם עד כדי קאריקאטורה. ונוסף על אלה: החשש, שמא יעלה על דעתו של מי שהוא לזלזל חס וחלילה בכבודם הרם, מתוך תקוה, שפה בשביה הותרה הרצועה, החשש הזה נסך בהם רוח־“משמעת” חדשה ומכופלת. וכשבאה הפקודה להסתדר ולנסוע מפה – נשמעו פתאום פקודות רמות ומחמירות ממש כמו שם בקאדר: הגבוהים שבהם עומדים וחובטים את מגפיהם בנצר ערבה (מרגלית אמר על זה: “חובטים הושענות”) כשרגליהם מפושקות ופיהם נופח עשן בתפארת, ונמוכי המעלה רצים אילך ואילך ומזרזים את החיילות השבויים להסתדר, לעמוד בשורה ודוקא על פי כל חוקי השולחן־הערוך של הקאסטרומיטאציה והדריל לכל פרטיו ודקדוקיו. – ולא הפריעה להם גם הידיעה המעציבה, שעל גביהם עומד איזה חייל רוסי פשוט (אפילו לא פלדויבל!) ומפקד גם עליהם ודוקא לא בלשון האסתטיקה האצילה. גם זה לא הפריע להם במשחקם.

– פערגאטערונג!! (הסתדר) – נשמעו קולות בכל רחבי החצר הרחבה.

– באטאליון, האבט אכט!! (באטאליון, תן כבוד!)

– איך אתה עומד שם מכווץ, כגמל שיצא מתוך ביצת ארנבת! (בטוחני, שמעולם לא ראה גמל בעיניו!)

זוהי תמונה מענינת למגי: עומד המון אנשים קרועים ובלויים, פצועים, מלוכלכי דם ורפש, אומללים ובזויים, מהם גם יחפים ואפילו בעלי נעל אחת – ועליהם עומד בר־נש ומפקד עליהם סדר באותו הסגנון, המעניש קשה – על כפתור שאינו מבריק כהלכה! –

והנה מורגש, שהחבריה אינה מרוצה מאד מכל הקומדיה הזאת ועוד מעט ויתפרץ פה דבר־מה. עוד מעט ותבוא מהפכה. די שאחד מהם יתעטש – וכל זה יהפוך אנדרלמוסיה של צחוק. והקצינים מרגישים זאת – ומשום כך מותחים הם את מיתר המשמעת ביתק כוח ־ ־

אני עומד ולצדי שתי נפשות, האוצרות בקרבן את החומר המפוצץ המסוכן: פאלי הצעיר המאדיארי, המוכן בכל רגע להשליך מעל צוארו את עול־השורים הקציני ולזרוק להם פצצת סרחון, שיקלקל להם את כל תאבונם לכבוד ולגדולה; ומרגלית, שבחור־הישיבה שבו הולך וקם לתחיה על כל בדחנות־הגרדום שלו. שנים אלה דַים, בכדי להצית פה את התבערה הכללית.

– איך אתה עומד שם? – נשמע שוב קולו השורק של דגלן גָוַץ אחד ־ ־

פתאום אנו שומעים מתוך השורה שכנגדנו:

– אדוני הדגלן, מודיע בהכנעה, לא הספקתי לצחצח את המגפים שלי ־ ־

אני מביט ורואה: המודיע הוא חייל בעל מראה ארחי פרחי, מסמורטט מכף רגלו ועד ראשו – ויחף.

על זה קמה דממה כללית.

ובתוך הדממה נשמע פתאום קולו של מרגלית שבצדי:

– בתור עונש, צריך לחלוץ מעליו את המגפים שלו! יֵדע!

הצחוק התפרץ בכוחם של עשרות תותחים רעועים –

צוחקים וצוחקים – ובתוך הצחוק: אותו העטוש הידוע, ואחריו עוד עטושים צורחים אחדים וביניהם גם הערות מחוכמות אחדות – אך כל זה עדיין בתוך השורה המסודרת, שאינה מעיזה לפרוץ את גדר הסדר עצמו. הקצינים רמי־המעלה מסתלקים בראותם את הנעשה – מסתלקים הצדה. אחדים מהם אפילו בבת־צחוק על פיהם הנעוה. ורק הנמוכים שבהם, מפקדי הפקודות עומדים נבוכים ומביטים הנה והנה, כמבקשים עזרה מאת מפקדיהם הגבוהים ־ ־

ועל זה נגש אחד מהם אל מרגלית, אחז אותו בחזהו ומנענעו:

– אתה מעז?! –

ורוצה לסטור לו על פניו – אך ברגע זה תופש אותו פאלי ישר בגרונו ובאגרוף־חניקה זורק אותו לאחור, הוא נופל מלא קומתו אחורנית – קם, רוצה להתנפל על זורקו – וברגע זה ממהר החייל הרוסי המזוין, עומד בין שניהם וכמגין על פאלי אומר בדחיפה אל הדגלן:

– הנח להם, ידידי. – לא כדאי. – עוד יבוא יומם. –

ואלי הוא אומר אחרי הסתכלות קצרה בי:

– הוא המשרת שלך? מה? – ובכן: יפה חנכת אותו, יפה מאד. – אני ארשום לי את זה. – משפט צבאי. –

– בבית דין של מעלה! – אומר מרגלית בחשאי ובעברית.

בהערתו זאת מרגלית ישנה העזה יוצאת מגדר הרגיל. הן באמת: כל זה ימיט עלינו צרה גדולה שם בבית, לכשנשוב. הן הקצינים לא יוַתרו על עלבונם הגדול הזה. והחוק הצבאי הלא אומר, שהמשמעת הצבאית חובה גם בשבי בכל תקפה. –

מה יצא מזה?

מה יצא מזה בעתיד – לא קשה לשער, אך בין כה וכה והפקודות להסתדר נמסרו לידי האונטראופיצירים הרוסים מאת שר־אלף רוסי אחד, שעמד כל הזמן מן הצד והתבונן בכל המחזה הנורא הזה בשתיקה, יחד עם חבריו הקצינים הרוסים הגבוהים. –

האונטראופיציר הרוסי מסדר אותנו בשורות מרובעות ולפקודותיו נשמעים גם קציניו הגבוהים.

אנו עומדים מסודרים. מוכנים לדרך – והנה פתאום נגש שר־האלף הרוסי אל הדגלן הגַוָץ הצרחן, בודק אותו מכף רגל ועד ראש, אחר כך מצוה עליו להפנות־עורף, ההוא מפנה עורף. שר־האלף פותח את הילקוט שעל גב הדגלן, מחטט רגע ומוציא משם זוג נעלים יפות וחזקות.

– אדוני מרשה? – אומר הוא בנמוס רב כאילו בלי כל צל של לעג.

– בבקשה – עונה הדגלן, שהחויר כמת.

שר האלף נגש אל אותו החייל היחף, ומוסר לו את זוג המגפים.

החייל מסרב רגע לקחת. מביט הוא בדגלן במבט־שאלה. על זה גם שר־האלף מביט כלפי הדגלן, אך בשתיקה. מסביב השלך הס וצפיה. –

– אינפנטריסט, קח את הנעלים! – אומר הדגלן בסגנון פקודה למחצה. –

החייל יושב על הקרקע ונועל את הנעלים –

– בדיוק נמרץ! – נשמע קולו של מרגלית ודוקא בגרמנית, שהקצינים הרוסים גם כן הבינוהו. –

על זה – צחוק.

ומרגלית ממשיך:

– כעת חסרים לך רק כוכבי־הקצינים. נעלים לכך יש לך כבר! –

צחוק כללי.

החייל, אחרי שנעל את הנעלים, קם, נגש אל הדגלן החִור, נעמג לפניו עמידת־כבוד ומודה לו בהודיה חיילית – ושב למקומו. –

– כעת – אומר לו שר האלף הרוסי בגרמנית – אל תתעטש יותר. –

– כן, אדוני הרם! –

שר־האלף מרמז – פקודה – ואנו הולכים. –

אחרי רגעים אחדים של מהלך שתיקה – פותח פאלי בשירה הונגארית. ־ ־ אחריו עוד אחד, ואחריהם כל הגדוד. –

השומרים הרוסים שלנו מרוצים מאד מן השירה.

אני מהרהר בענין הנעלים והחסד של שר האלף הרוסי ונזכר: לפני שנתיים בערך, כשהתגוששנו בין הקרפאטים עם הגדודים הרוסים – מצאנו מהם לאלפים מחוסרי נעלים, יחפים, או בנעלים קרועות וסמרטוטים. – אז העיר אחד הקצינים הגבוהים שלנו:

־כל חייל יחף שומר בקרבו חומר מפוצץ בשביל המהפכה הרוסית. זאת תהיה מהפכת הנעלים, כנראה –

אם המהפכה הרוסית תבוא בשל הנעלים – אינני יודע, אך ברור, שהמהפכה שלנו פה בשביה מתוך זוג־נעליו של הדגלן הגוץ יצאה.

 

ד. בִּגְלַל גְּרִידָה אַחַת    🔗

זה שעות אחדות שאנו מהלכים.

היום הוא יום אביב בהיר ונהדר, שזה הרבה שנים לא ראיתי כמוהו. ריח השדות הרחבים, מקהלת הצפרים מכל המינים מריעה מכל צד. אנו עוברים בכפרים, התושבים עומדים על יד גדרות חצריהם ומביטים בנו בסקרנות. קבוצות בחורות מתכנפות, מסתכלות בנו ומראות באצבע על שבוי זה וזה.

מה יפים החיים, ככה, בלי שריקות כדורים ־ ־ ובלי פקודות־מות. ואני לא ידעתי זאת, לא ידעתי, שכל הסבלות שבעולם, הממשיים והמדומים אפס ואין הם לעומת ההרגשה הפשוטה, הבריאה והתמימה, שהנה: חי אני.

לא יֵאָמֵן. כל זה בא לי כחלום. יש לי החשק למשש את גופי, את ידי ורגלי ולהוכח באמת, אם חי אני ואם לא יחסר לי איזה אבר. מה יפים הם הילדים, ילדי הכפר, היושבים על יד הגדרות ומביטים בנו. – מה יפה היא הגדר השבורה והכלב הרובץ שם ומתנמנם. היודע כלב זה, שחי הוא ושהכל יפה כל־כך?

השמש שקעה והערב יורד עלינו כענן אדני.

פקודה: לנוח; פה בכפר זה נלון.

מכניסים אותנו אל כעין גורן גדולה ורחבה, המוצעת קש וגבבא. לפני הגורן – שוקת ארוכה מלאה מים חיים. אנו מתרחצים. בינתים נגשים אלינו מתושבי הכפר, או העיירה, מתגנבים אלינו ושואלים שאלות שונות.

יהודיה אחת נגשת אלי ומציעה לי לחם לבן.

– אם אדוני רוצה אביא לו גם נקניק. אדוני לא יהודי?

– יהודי אני.

פניה אורים. היא נעלמת תיכף; ועד שאני מתרחץ – והיא כבר שבה וחבילה בידה. ועל ידה גם בחורה.

המשרת שלי מרמז לבחורה, שתביא סבון.

היא רצה ומביאה סבון.

כמה היא יפה! –

איפה הוא מרגלית?

אנו מסדרים לנו מקום משכב וגם בשביל מרגלית.

מביאים לנו קלחת גדולה מלאה איזה מרק.

אשרי האדם שיש לו קַסוה או איזה כלי אחר למאכל. לנו, לשלשתנו ישנה קסות־חיילים אחת. פאלי מביא לי מן המרק והוא אוכל לעת עתה מן הנקניק.

והנה גם מרגלית – ובידו חבילה גדולה. הוא מניחה על ברכי ואומר:

– מתנה!

– ממי מתנה?

– מאת אנשי שלומנו, אדוני. ויש לי גם בשורה רעה מאד, אדוני.

– מה זה? קץ המלחמה?

– גרוע מזה, אדוני. הדוד אסטרייכר מת.

– מה?!

– כן. פה הוא טמון, בבית העלמין היהודי.

– מה שם הכפר הזה?

– טרָמבובלה.

פאלי הניח את המאכל שלו והביט בעינים בולטות, בשתיקה.

– מאין לך כל זה, מרגלית?

– מועד הקהלה. יהודי אחד הוביל אותי שמה. הם יבואו תיכף לבקר את אדוני, אמרתי להם: סופר עברי. – והנה המתנה ששלחו לאדוני.

– אם לא יאסרו עלינו – נלך על קברו של הדוד אסטרייכר.

– לא יתנו לנו. – ועד הקהלה מבקש את כתובת משפחתו של הדוד אסטרייכר.

– ישנה לי. הדוד אסטרייכר המסכן. לחנם הצלתי אותו, לא יזכה עוד לחגיגת בר־מצוה של נכדו. –

אין תיאבון לאכול. פאלי בלע בקושי את הפרוסה, שהיתה בפיו – ואינו ממשיך את סעודתו. אחרי שתיקה ארוכה הוא קם, זורק את הנקניק בחימה שפוכה ואוֹמר, כשידיו תחובות בכיסיו:

– קרצ’רי צודק. – הוא צודק. – טפו, שֶימוּגר כסאו הרקוב! –

רק ברגע השני נזכרתי בדבר וכיונתי, את כסאו של מי רוצה פאלי למגר. נזכרתי בתורתו של החייל הפשוט יוהאן קרצ’רי הרזה ובעל העינים האדומות ושֵׂער לוהט, האומרת, שהאלהים הוא חיה רעה ואכזרית מאד. חיה סאדיסטית כבירה, המתעללת בנו ושומרת על חיינו, שלא יעבור בהם רגע חלילה בלי אסונות ויסורים. – את התורה הזאת שמע המאדיארי הצעיר משך שבועות וחדשים ולא היה יכול לעכלה בשום אופן. – קשה היה לו להחליט, שכל גאוני עולם, ממשה רבנו ועד יוהאן קאלוין היו טפשים או חונפים מוגי־לב, שמתוך טפשות או חנופה הכריזו על אלהים ש“אל רחום וחנון הוא”, מתוך פחד מפני אותה “החיה הרעה, שאנו נתונים בידיה לשרירות לבה השעיר” – כדברי קרצ’רי. – את זה אין להניח בשום אופן.

וכעת – נשברה עקשנותו של פאלי והוא מוכן לקבל את התורה הנוראה הזו, מתהלך הוא אילך ואילך כחיה פצועה ונוהם אין אונים:

– קרצ’רי צודק. – אותה החיה המנוולת לא יכלה לראות באשרו של הדוד אסטרייכר בשובו אל נכדו. לא יכלה. לא יכלה. – הוא צודק. –

ושוב ירק – ושכב בלי ארוחת ערב.

והנקניק נשאר מונח על הקרקע המרופש. –

עד שבא אחד השבויים, גחן ובינתים הביט בפנינו, כשידו האחת כבר אוחזת בנקניק:

– מותר?

– מותר, מותר! – רטן לו פאלי. – קח והחנק:

– פאלי השתמד – לוחש לי מרגלית – המיר את דתו בדת החיות.

קשה להרדם. דמותו של הדוד אסטרייכר לא משה מתוך מוחנו. מרגלית מפרכס על משכבו ואינו נרדם.

– באמת – שומע אני את קולו, כמו לעצמו – באמת: כל כך קשה היה לו לרבונו של עולם להשאיר אותו בחיים? לזכות אותו בשמחת הבר־מצוה של נכדו?

מישהו נגש אלינו וממרחק פסיעות אחדות קורא בשמי.

– הנני. מי זה?

נגש אלי יהודי בלוית חייל רוסי ומציג את עצמו: מזכיר הקהלה היהודית.

– השתדלנו אצל הקומנדה להשאיר אותך פה – אומר הוא לי בגרמנית – אך אי אפשר. יותר מדי קרוב אל החזית. אולי יש לך איזו בקשה, כסף, או כדומה?

ומבלי לחכות לתשובה – מושיט לי מטבעות כסף ונייר.

– לבנים בשבילו ישנם פה בחבילה. – ומה עוד?

– תודה רבה, לא כלום. תמסרו, בבקשה. ברכת שלום לפראנץ יוסף. –

החייל הרוסי, אונטראופיציר, בשמעו את השם פראנץ יוסף, פוקח את עיניו לרוחה, דוחף את היהודי הצדה, נעמד בינינו, מביט בי ארוכות בזעם ואחר כך אומר ליהודי:

– פושול איק צ’ורטו! שפיאון! – (לך לעזאזל, מרגל!)

היהודי מחייך לו בהתנצלות, מבטיח לו עוד – אך הרוסי מושך אותו בכוח והם נעלמים. –

כעבור שעה קלה והנה שוב הרוסי. הוא מנער אותי ממשכבי ברגלו:

– הי, אבסטרייץ!

אני קם. הוא חורק עלי בשניו ומדבר במהירות נוראה. מרגלית מתרגם לי – ואי אינני מבין את הענין. הוא מאיים עלי, שיתן לי מכות רצח, אם אגלה דבר מה מן הענין.

– איזה ענין?

– עם היהודי, שהיה פה כעת.

איני מבין:

– מה פירוש, שלא אגלה? למי לא לגלות?

הרוסי חורק עלי בשניו, שלא אדבר בקול רם. אני מנמיך את קולי:

– למי לא לגלות?

בקושי גדול עלה בידי לעמוד על הענין. הרוסי קבל שוחד, להרשות ליהודי לדבר אתי. וכעת, אחרי שנודע לו, שאני מרגל – מבקש הוא אותי וגם מאיים עלי, שלא אגלה את הדבר לשום איש. יען כי עונש חמור צפוי לו, לרוסי, אם הדבר יגיע לאזני הקומנדה. –

אהא. –

– טוב – אמרתי למרגלית – אמור לו, שאינני מרגל כלל, שאני רק ברכת שלום שלחתי לפראנץ יוסף הזקן – אך אני מבטיח לו, שלא אגלה דבר וחצי דבר מכל הענין.

אני מושיט לו יד לרוסי ולוחצה:

– קוֹרוֹשוֹ, פאן. קוֹרוֹשוֹ. –

הפרק הראשון בשבילי בתורת הפסיכולוגיה הרוסית, שלעת עתה יודע אני מעט ממנה מתוך הספרות הרוסית. פרק מענין למדי: הוא מאמין שאני מרגל – ומבקש ממני, שלא אגלה זאת חלילה. יען כי הוא יקבל עונש ־ ־

שוב נזכרתי באמרתו של פרידריך הגדול: ואלה הם שונאינו? האלה רוצים לנצח אותנו? –

לא יכלתי להמשיך את הרהורי על תופעה מוזרה זו. שהיא כנראה רוסית במאה אחוזים. – משהו עוקץ אותי כל הזמן ומדריך את מנוחתי. – גם שכני אינם נחים על משכבם בשלום. – פאלי כבר מחרף ומגדף כהוגן. – כרגע אני שומע, כל הגורן מלאה תנועה. תנועה וגם חרופים וגדופים בכל שבעים לשון.

– המכה הראשונה – אומר מרגלית – היא המכה השלישית! אני כבר תפשתי אחדות. כל אחת כזית! –

והוא קם ומטלטל בחבילתי: הוא תולה אותה על הקיר.

– אף כי אינני בטוח – אומר הוא בינתים – שלא יטפסו אחריה גם על הקיר.

ושוב שוכב – אך בלי כל תקוה להרדם

– הכנים הללו מלאות קש! – אומר מרגלית –

– מה פרוש: מלאות קש?

– האין אדוני רואה, שמרובות הן על הקש?! פה לא כנים בקש, אלא להיפך: קש בכנים.

– חדל מהתלוצץ! – מרעים עליו פאלי. אין זו בדיחה. פה אפשר לקבל טיפוס. ככה רוצים המוסקים להשמיד אותנו.

אני נזכר בספורו של ולס: “מלחמת עולמות”, שבו יורדים בני הכוכב מארס אלינו, אל האדמה. פה אומרים הם להשמיד אותנו במכונותיהם, שאין בריה מבני האדמה יכולה לעמוד בפניהן. אלא שלבסוף ישנו יצור קטן אחד, המשמיד אותם: הבאקטריה הפעוטה, שאינה מצויה שם אצלם למעלה. –

אני מספר זאת לשכני. הספור מעורר בהם ענין רב, עלי לספר להם את כל הספור מתחילתו ועד סופו, – בינתים – ואנו כבר יושבים, אחר־כך קמים על רגלינו ומהלכים, וגם זה לשוא: גם בעמידה ובהליכה עלינו להתגרד עד זוב דם. –

– אני רעב – אומר פתאום מרגלית. – כנראה, שמאכילתן הן אותנו – לא נשבע אנחנו.

אנו מנסים שוב לשכב, עיפים אנו מאד. העינים נעצמות מאליהן – אך להרדם אי אפשר.

אני מקשיב: בכל הגורן אִושה של מתגרדים ונאנחים. החרופים והגדופים נשתתקו מתוך עיפות – וכעת כל החבריה מתגרדת בצבור. מישהו פורץ בבכיה. חייל צעיר, שכנראה זה לא מזמן נגמל מחיק אמו הטובה וכעת נאנח בלי הרף: אמא. –

בינתים עלה השחר – ומחזה מוזר מופיע לפני עינינו: המון אנשים מתגרדים, מתגלגלים ממקום למקום, פניהם מתעותים, אחדים מהם מפַלים את בגדיהם, אחדים מהם במקום להתגרד, מכים הם באגרופיהם על מקום העקיצה; אחדים מתהלכים חצים ערומים ופה ושם נשמע:

– תפשתיו! ימח שמו!

– הנה הוא!

ואחד קם ומכריז:

– חמש גרידות בעד פרוטה אחת! רק פרוטה אחת: חמש גרידות טובות! –

זהו צועני, המחפש לו פרנסה.

אנו הולכים להתרחץ. – מרגלית מיעץ לי להשליך לעזאזל את הלבנים שעלי וללבוש מאלה שקבלתי במתנה. נכון. אנו מתחלקים בינינו, זורקים את הלבנים שלנו, שהשרצים רוחשים בהם כנמלים, מתרחצים למשעי ולובשים את הנקיים. – כן, אך הלא את הבגדים מוכרחים אנו ללבוש מחדש. מה לעשות?

ועד שאנו מטכסים עצה – והנה אותו היהודי בא. הוא מתגנב אלינו ושואל, אולי רוצה אני עוד דבר־מה.

– למען השם: לך לך! חושדים אותך ואותי ברגול.

מרגלית ממהר לענות לו:

– בקבוק בנזין, אדוני!

– בנזין? – תמה היהודי.

– כן, בנזין. וגם בקבוק שמן. – לא לאכילה, אדוני! מהר, מהר!

מכריזים ארוחת בוקר.

מעטים הם הממהרים לקחת את המנה. רק אחדים מהם אוכלים ונאכלים כאחת. – אנו, שלבשנו בינתים לבנים חדשים – אנו אוכלים בתיאבון בכתונת ותחתונים. –

אשה אחת מביאה לנו שני בקבוקים – ובורחת על נפשה, ובינתים היא לוחשת:

– שמן זית טוב!

– “כתית למאור”! – ממלא אחריה מרגלית.

מרגלית ופאלי נגשים לעבודה. שופכים בנזין על הבגדים שלנו, כובשים אותם היטב, הרחק מן הגורן, על גבי אדמה רטובה. – אחר כך שופך את הנשאר על הלבנים “הפסולים” – ומדליק אותם.

חייל רוסי מזוין נגש אל מרגלית ונותן לו סטירת לחי רועשת. רוצה לרמוס את האש – אך מרגלית הממורט, המלטף עדיין בידו את מקום הכאב, קופץ אליו ומציל אותו:

– למען השם, פאן! אתה רוצה להשרף חיים?!

הרוסי מביט בו ארוכות; כנראה, שמכיר הוא לו קצת טובה על כך, ואומר:

– אח, אבסטרייץ!

אך זה הוא אומר כבר בטון של חבה למחצה.

מרגלית מסתכל באש ונהנה הנאה מרובה ומברך בקול רם:

– – ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על בעור חמץ! – כך יאבדו!

– אמן ואמן.

אנו מתלבשים בבגדינו הנודפים עוד ריח בנזין – ומרגלית נזכר:

– להתפשט! – שמן!

אנו מתפשטים שוב ושני ידידי מושחים את כל הבגדים בשמן.

ובינתים ממלמל מרגלית כל הזמן:

– סגולה למכת מצרים, סגולה למכת מצרים ־ ־

– לפשוט גם את הכתונת ואת התחתונים, אדוני.

מה לעשות? פקודה – פקודה.

אני מתפשטים מאחורי הגורן – ועומדים ערומים כביום הולדנו. – לא רחוק מאתנו ישנו שביל־שדה. שם באים אנשים אחדים, אכרים ואכרות. ־ ־

האכרות רואות אותנו ויורקות ומצטלבות בקדושה.

– אסור להביט כשהכהנים עומדים על הדוכן! – צועק להן מרגלית חצי רוסית־רותינית וחצי יהודית.

והנה – שוב היהודי! מאחורי הגורן התגנב אלינו. הוא מחייך ברצון – ועיניו נעשות לחות.

– יידישה קינדֶר! – ממלמל הוא בכאב וברחמים גדולים. – נָיבך, יידשה קינדר.

– איפה מת הזקן אסטרייכר? – שואל אני אותו – ואיפה הוא קבור?

– בצ’ורטקוב.

– בצ’ורטקוב? לא כאן?

– לא. פה חלה במחלת הטיפוס, בקושי גדול הצלחנו להציל אותו ולהעבירו לבית החולים הצבאי שבצ’ורטקוב. זה עלה לנו בהרבה כסף ועמל – ושם מת. –

פאלי, שהתחיל כבר להתלבש, בשמעו את השם אסטרייכר – שוב נעשה קודר, זרק בחימה נוראה את הבגדים וחרק בשיניו ובקללה נמרצת.

– נו, מילא – אומר לו מרגלית – זה לא נקניק. להתלבש מוכרחים בכל זאת. –

ופתאום – הכרזת פקודה: ־ להסתדר!

היהודי ממהר להעלם, כשהוא מאחל לנו כל טוב. אנו עומדים בשורה. –

אני רואה: כל הגדוד מתגרד. –

ורק שלשתנו עומדים במנוחה. הבגדים המשומנים אינם נעימים ביותר – אך רגש הנקמה ברמשים ממתיק לנו את הענין. רגש נעים בלתי מצוי.

מופיעים האופיצירים שלנו. אוי: גם הם עושים תנועות בכתפיהם, אף כי מתאמצים הם להעלים את הדבר.

– לא צריך להתבייש! – משמיע מישהו מבין החיילים כלפי הקצינים – להתגרד – דבר אנושי הוא!

– רק בלי פחד! – עונה שני לעומתו – להתגרד מותר כמה שנרצה!

אחד הקצינים נגש אל המדבר, מוציא פנקס קטן ושואלו:

– מה שמך?

החייל בא במבוכה רגע – אך אחר כך מתאושש, כמי שאין לו מה לאבד כבר ואומר:

– מודיע בהכנעה: אינפאנטריסט לאוּזה לַאוּזבֶּרְגֶר! קרַצרֶגימנט נומרו איינס, גורן שניה, משכב שבעה! –

הקצין קופץ את אגרופו – אך אינו מעז לנגוע בו.

– הנח להם! – אומר לו קצין שני מרחוק. הן רואה אתה שהשתגעו.

– חכה־חכה! – אומר הקצין לחייל המתלוצץ – חכה, חכה חָרָאִי נבזה! אדע אני את שמך גם בלעדי תגיד. אני לא אשכחך. אני לא אחכה לעת שלום, אני תיכף אודיע את נבלותך לרגימנט שלך. –

היתה דממה כבדה. הקצין ראה, שהצליח להטיל אימה על כולם, פנה אל כל הגדוד הוהוסיף:

– וגם כולכם! הכל רשום אצלנו! –

הדממה היתה עוד יותר מעיקה. אפשר היה לראות, שאחדים רוצים להשליך מעליהם את האזיקים ולהתפרץ – אך כנראה שלא העיזו. – ועוד רגע ועטרת המשמעת הצבאית הוחזרה ליושנה – לולא תנועה קטנה, שקלקלה את הכל: הקצין אחרי שהצליח לכפות את ההר כגיגית על כל השבויים, פשק את רגליו פשוק פלדויבילי־קציני ושוב פנה אל אותו החייל וזרק לו בפניו את הגדוף הגרמני הידוע:

– לַאוּזְבּוּבּ! (נער מכונם) – אך באותו רגע עצמו עשה תנועת־חכוך בכתפיו וכשזו לא הועילה – עִקם את ידו לאחוריו והתגרד ־ ־

לגרידה זו פרץ הצחוק הכללי, שמִגר כרגע את כסא כבודם של הקצינים עד עפר. –

הקצין הסתלק כחָלוט ברותחין – ובמחנה היתה הרוחה.

 

ה. הָאַנְקֵיטָה    🔗

לפני עלותנו על הרכבת, חלקו לנו מספרים והחייל הרוסי הכריז:

– כל אחד יקבל מספר ועליו לשמור על המספר שלו ומחויב לדעת תמיד, מה מספרו!

אני מקבל את המסספר חמשים ושמונה.

– מזל טוב ר' נח – אומר מרגלית (נח – בגמטריא חמשים ושמונה)

מדוע דוקא מספר זה?. אין איש יודע. הן שבויים לאלפים עברו כבר תחת ידי המפקדה הזאת. מי יודע, כמה “בני נח” ישנם כבר ויהיו עוד זולתי!

בהכנסנו אל הרכבת – נגש חייל אבסטרי אחד אל הרוסי ומבקש ממנו לא להכניס אותנו יחד עם הקצינים שלנו.

– מדוע? – שואל הרוסי.

– יען כי אם אנו לא נבקש את זה – הרי הם יבקשו מכם לתת להם תאים מיוחדים!

הרוסי מרגיע אותו, שברכבת זו אין אופיצירים. את האופיצירים – אם גם לא את כולם – הושיבו ברכבת אחרת, לסיביר.

המושג סיביר מעורר בנו רגשות שונים מלאים פחד וזועה. לראשונה עלו בדמיוני דוסטוייבסקי, מנשיקוב, ווירה פיגנר. סיביר היא בית־קברות כביר לאידיאות, ליושר ולרצון. מדבר־ערבה לאין־סוף שלג, קרח ושלדים.

– מה יהיה אם גם אותנו ישלחו לסיביר? – נורא!

מרגלית מצא צד לקולא, את הטוב שברע:

– בַקוֹר הסיבירי אין רמשים מתקיימים בודאי.

– דומני, שאתה טועה. הכנים הם אזרחי תבל כולה.

– כן? הרי לכל הפחות מתפגרים יחד עם האדם!

גם זוהי נחמת־מעט. – כעין “תמות נפשי עם פלשתים”. –

– זה לא כלום – משמיע פתאום פאלי את דברו – אך אם נפגש שם שוב עם האדונים הקצינים שלנו! –

– מילא, עד שאנו נבוא לסיביר – יבוא השלום.

פאלי הרהר קשות.

– שם בבית מחכה לנו עונש קשה. מסוגלים הם לא לתת לנו לנשק את אמותינו ולתת אותנו בכלא לשנים אחדות. –

הפחד הזה, מפני העונש על הפרת המשמעת בשבי, הולך ותוקף אותנו יותר ויותר. – כעין חרטה כללית הולכת ומשתלטת על כולנו.

הכניסו אותנו אל הרכבת. לאו דוקא מחלקה ראשונה. תאים ריקים, שקרקעיתם מכוסה קש וגבבא דומה לאותו קש, שהגורן היתה מלאה בו. קש זה לא הכניס בנו שמחה מרובה. ורק מרגלית היה מלא בטחון: השמן מגין עלינו, לפי דעתו.

– מאין לך תורה זו, מרגלית, שהשמן סגולה במפני הרמשים?

– מפי רוצח זקן שבכפרנו. זקן ממרה זה ישב בבית האסורים חמש עשרה שנה וכששב הביתה הרביתי לשוחח אתו על חיי בית האסורים. והרבה למדתי ממנו. כעת בתורתו אחיה, כנראה, גם אני. מי יודע, לכמה שנים נדונונו אנחנו כעת? ושמן תמיד אפשר להשיג, קצת שמן תמיד יתנו לאסירי־הגבורה, ־ אכן, אני אומר לכם, הכל טוב מן המלחמה! –

את הסגנון הזה של “אכן אני אומר לכם” רכש לו מרגלית בחור־הישיבה מאת פאלי הנוצרי הקאלויניסטי המובהק, שכמו כן אוהב להביא לו פעם בפעם ראיות מן הברית החדשה, ובשעת רצון משתמש הוא בסגנון “נאום הר־הצופים”: "אכן אני אומר לכם – – " אלא שמרגלית אינו משתמש בסגנון זה אלא למימרה כללית זו, שבה רוצה הוא לבטא את מצבו המאושר, לחיות בלי כדורי־מות שורקים ובלי פקודות:

– אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מכדור המות.

זהו פזמונו החוזר של מרגלית, שבו נותן הוא בטוי לא רק לאשרו שלו הפנימי, כי לשל כולנו יחד. בו הוא משתמש בכל פעם, שאיזה ענין בלתי נעים, איזה סבל חדש הולך ובא עלינו, או שכבר בא עלינו. –

והאמת ניתנה להגיד: הרבה מן הכאב והסבל נמתק לנו על ידי פזמון זה. באמת הכל טוב בעולם מן החזית: מן הרעדה והצפיה הבלתי פוסקת לטרטור כלי־זין – ואחריו שריקה ומות. כנים?

– אכן אני אומר לכם ־ ־

סיביר?

– אכן אני אומר לכם ־ ־

לא בכל מקרה מסכים לו פאלי לעת־עתה. למשל: כשמרגלית קבל את סטירת הלחי המדימה מאת החייל הרוסי לפני זמן מה – פאלי לא הסכים לו, שגם זה טוב מן החזית. לא. – הוא לא התווכח אתו; רק מלה אחת הפליט:

– מילא.

ועל זה ענה לו מרגלית:

– מה? “מילא”? – אני אומר לך: תתרגל לכל. ורק לדבר אחד אין להתרגל: לכדורי המות. –

ופתאום:

– אם רוצה אתה, הבה, נסדר “משאל־עם”, פה ברכבת! תראה, מה טוב ממה לכולם!

פאלי הסכים והתחילה האנקיטה.

אל הרכבת שלנו הכניסו לא רק “משלנו”, ישנם פה גם שבויים קודמים, שנרפאו מפצעיהם בבית־החולים שבצ’ורטקוב; בין אלה גם מחוסרי אברים, בעלי מומים שונים. – שני הקונדסים המאושרים, שהיו פטורים מחובת הגרידה התמידית, מתהלכים בין המתגרדים האומללים כשני אנשים בריאים בין מחנה מצורעים ארורי אלהים. נגשים אל כל אחד מהם ושואלים:

– מה טוב יותר: כעת או בחזית? – אבל את האמת תגיד!

את האמת קצת קשה להגיד בבת אחת. עדיין רוח החובה הפטריוטית, רוח הבושה, מצוַת הגעגועים על המלחמה, על ההגנה על המולדת שולטת על החבריה. ומשום כך, הרי קשה להגיד בגלוי, שהנה, “מאושר אני, שנפלתי בשבי”! – אך קשה מזה – לשקר. האמת נגלית לעין דרך אלפי צעיפי בושה ודרך כל מיני התגנדרות פטריוטית. וביחוד כששני הקונדסים גוחנים אל הנשאל ולוחשים לו באוזן בקול רום:

– רק בלי בושה, חביבי, הן אחים אנחנו לצרה ־ ־ אמור את האמת ־ ־ נו ־ ־

וככה יוצא, שהרוב מודה בגלוי או בגלוי למחצה, שאמת, נכון: גם זה טוב מן החזית.

ומפליא: גם בעלי המומים הסכימו לכך. פאלי פונה אל אחד שרגלו האחת קטועה לו עד המתנים ממש:

– ולא טוב היה לך, לו מַתָּ שם?

– מה?! – מרעים עליו הלה – מדוע לו מַתָּ אתה שם?

– ולא היית מאבד את שתי רגליך – כמו כן היית בוחר בחיים בלי רגלים?

– על שאלה זו יתן לך תשובה ההוא שם ־ ־

ן“ההוא שם” – זה טירולי אחד, השוכן שם בפנה ואוכל דבר־מה; שתי רגליו חסרות לו לגמרי. ההוא ענה בקצרה:

– אל תבלבל את המוח. הכל טוב מן החזית!

– ולוּא היית עִוֵר בשתי עיניך?

– שאל את הפלדויבל שם בתא האחרון. הוא יגיד לך!

נודע שבתא האחרון נוסעים עורים אחדים – וביניהם פילדויבל אחד, שנסתמא כבר בדרך אל השביה. עדיין היה קרוב אל החזית והנה באה שרפנילה (משלנו!) וסמאה את שתי עיניו. – בינו ובין פאלי ומרגלית עברה השיחה הבאה:

– אדוני הפילדויבל ודאי היה בוחר במות שם בחזית?

– מדוע? מות גבורים?

– נניח.

– לא. יותר טוב: חיי גבורים.

– והן גם את משפחתו לא יראה כעת?

הפילדויבל חשב רגע, אחר כך אמר:

– אך לכל הפחות הם יראו אותי! –

ופתאום שב אלי מרגלית ומודיע לי בהפתעה גדולה:

– אדוני יודע, מי פה?!

– מי?

– האוברלויטנאנט שטובניאק!

– הסריס?!

– כן. הוא במצב־רוח טוב מאד, תהלה לאל.

– צריך לשאול גם אותו – אומר פאלי.

– שאל אותו! – אומר מרגלית.

– אני לא אטמא את פי בשיחה את החזיר הסריס הזה! – שאל אותו אתה, אם תרצה!

כל סבלותינו מידי האדם הזה משך שנה ויותר, כל התעללויותיו עלו לנו ברגע זה במוחנו. – שניהם מהרהרים רגעים אחדים בשתיקה, אחר כך מחליט פאלי:

מפחד אני, שאתן לו על פניו סטירה כזו, שימצא את החזית לגן־עדן לעומתה!

– אין דבר מכוער, פאלי, מן הנקמה באדם, שאינו יכול להגן על עצמו!

– מדוע אינו יכול? יגן על עצמו. אם האדם הוא מחוסר ביצים, הרי עדיין זאת לא אומרת, שאינו יכול להגן על עצמו. – זה: ראשית. ושנית: ־ דומני, שישנה נקמה צודקת. כן, ישנה גם נקמה כזאת. לא נקמה בשונא מתוך חובה. אין רוסי או צרפתי כזה, שהייתי מרגיש אליו נקמה אחרי המלחמה. להיפך: הייתי יכול להתחבק אתו בידידות אמתית, ולוא גם ידעתי ברור, ששלח בי כדור, או שתחב בי את כידונו. – אך נקמה בידי, בבן מולדתי, בחבר להגנה ולמשמעת – בקציני שלי עצמו, שמן החובה המוסרית וגם מן הרגש האנושי הוא לאהוב אותו בתור בן גורלי למולדת, לסבל ולמות, נקמה בחזיר עָקָר שכמותו: ממש מצוה היא! – לא כן, מרגלית?

– נכון – אומר מרגלית – ובכן בוא ונתנקם בו. – אך לא בידים, פאלי. רק ככה, בשאלה.

נכנסו אל שטובניאק.

עלי לציין, שבשעה שנכנסו אל האוברלויטנאנט שטובניאק – כבר כמעט כל הרכבת היתה מלאה בענין האנקיטה הכללית. שוכוח כללי התפתח לרגלה. וכשנכנסו אל תאו של הקצין הסריס – כבר מצאו גם שם וכוח על הענין. הקצין עצמו לא השתף בוכוח. זה היה למטה מכבודו; להתוכח עם חיילים פשוטים. לוא לכל הפחות היו שואלים לדעתו. וכשמי שהוא פנה סוף סוף גם אליו ענה ביוהרא:

– אני חושב את עצם השאלה לחזירות!

ועל זה נכנסו מרגלית ופאלי.

הקצין קבל את פניהם בשמחה רבה ובידידות, שאינה הולמת אותו כלל:

– אה־ה־ה! גם אתם פה? ומה שלומכם, נערים?

ואל החבריה שבתא פנה, בחנופה כלפי מרגלית ופאלי:

– הנה, את אלה תעיזו לשאול שאלות כאלה! מאלה תקבלו תשובה כהוגן!

ושוב אל שניהם:

– ובכן, מה חדשות, נערים? אני באמת שמח להפגש אתכם פה.

– אנחנו – לאו דוקא – רוטן פאלי קודר.

הקצין הגיע בעצמו ואמר:

– נו, כן, כן. מעטה היא השמחה להיות שבויים בשעה שחברינו נלחמים שם כאריות – אמר בסגנון של מוסר־כליות מעושה ומזויף.

– נכון – אומר פאלי באכזריות – ולשם זה באנו אל אדוני. רוצים אנו לשאול אותו, איך הוא מרגיש את עצמו בשבי ואם נעימה לו ההרגשה, שנשאר בחיים?

זאת היא פצצה ממש. – צחוק קל עבר בכל התא. אחרי החנופה שלו לפני רגע: “את אלה תעיזו לשאול שאלות כאלה!” – הנה פונים הם עצמם בשאלה “חזירית” זו אליו!

הקצין בא במבוכה גמורה.

– ולמה לכם לדעת זאת? – גמגם.

– ככה מענין לדעת. אנו שנינו מתוכחים על זה, וכך רצינו לדעת את דעתו שלו.

הקצין הרהר רגע ואחר־כך:

– ומי משניכם – זאת אומרת: מי בדעה אחת ומי בדעה שניה? כלומר: ־ ־

– שנינו בדעה אחת – עונה מרגלית – שלחיות טוב יותר מאשר למות.

– שאלה: איך למות? – אומר הקצין במבוכה.

– זה לאו דוקא. חשובה יותר השאלה: איך לחיות?

– אחת היא – אומר הקצין.

– לא לגמרי – אומר פאלי בעקשנות. – יען כי למות אפשר רק באופן אחד, ולחיות – יש אלפי אופנים.

– נכון, על כל פנים – –

– על כל פנים – מפסיקו מרגלית – את העיקר, את עצם התשובה לא קבלנו עדיין מאת אדוני. השמח הוא, שנשאר בחיים, או לא.! דברים ברורים!

הטון המפקד הזה מפי מרגלית הפתיע אותו מאד. זה הביא אותו עוד יותר במבוכה. הוא הביט במרגלית בעיני זעם ולבסוף אמר:

– לא! אינני שמח!

– תודה! – אומר מרגלית – ידעתי שכבודו ישקר בלי כל בושה! – בוא, פאלי! בשעה שנכנסנו אמר לנו בפירוש: “אה־אה! – אני באמת שמח להפגש אתכם פה!” – וכעת פתאום מצטער הוא על שנשאר בחיים!

ושניהם יצאו – ובצאתם זרק לו פאלי לאחוריו:

– על כל פנים: אשתו – מסופקני אם תשמח לו ביותר ־ ־

היתה דממה בתא – ובתוך הדממה נשמע פתאום מפי אחד החבריה בקול שקט ובהדגשה:

– אני אינני אוהב את החביתה ־ ־

ועל זה קם שקט מחניק. – לולא אחד השבויים, שהציל את המצב ונתן קולו בשיר.

– זה היה יותר מדי! אומר מרגלית בתא שלנו. – זה היה נורא. – זאת היא כבר התעללות. – מי היה זה?

– “נורא”? – אומר פאלי – “התעללות”? מה זה לעומת ההתעללות הנוראה, שחיה רעה זו התעללה בנו שם בחזית, בכוחו, בשלטונו ובכל אכזריותו?! הישנה כפרה בכלל לכל מה שעשה הוא לנו משך שנה ויותר?!

נודע לנו, שאותו החייל, שהפליט את הלעג ההוא – הוא אחד הסומאים שבתא ההוא שם ־ ־ ואחרי התענינות נודע לנו, שהסומא ההוא היה שם בחזית משרתו של הקצין שטובניאק לפני שנה וחצי ושטובניאק הכריח אותו פעם, מתוך עונש, לשתות מספל־הרקיקה.

וכעת יושהים שניהם בתא משותף, בשבי. האחד סריס והשני סומא.

קֶרצֶ’רי צועק: איזו חיה רעה מתעללת בכולנו –

ובזה נגמרה האנקיטה המרה.

 

ו. קִיפְּיַאטוֹק    🔗

אנו נוסעים ועוברים הרבה תחנות מבלי לעמוד בהן. איפה אנחנו לאן אנו נוסעים, מה הן התחנות – אין מאתנו יודע.

מרגלית מלמד אותי לקרוא רוסית. הוא גם כן אינו אשלי רברבי באלפא־ביתא הרוסית, אך בכל זאת יודע יותר ממני. – ארץ מוזרה: יש לה אלפא־ביתא משלה.

בתחנה הרביעית אני יודע כבר לקרוא אות באות את שם התחנה: קיפ־יא־טוֹק.

מרגלית מכריז בנצחון:

– תחנת קיפיאטוק!

ישנם הרושמים לעצמם את השם.

הרכבת נעמדת כמאה צעדים לפני התחנה. אנשים אזרחיים ממהרים אל הרכבת שלנו. מסתכלים בנו, מחייכים אלינו, מדברים אלינו בגרמנית שבורה. הם מקבלים אותנו בסבר פנים טובות ומלבבות מאד. אבסטרייֶץ, אבסטריצוֹק! אומרות הנשים, שביניהן הרבה יהודיות על פי הכרת פניהן השחומות. אחדות מהן מציעות לנו דבר מה, שואלות, אולי נחוץ לנו מה. הגברים זורקים לנו סיגאריות. לגשת אלינו אסור להם. אך לבקשתנו הוא בעצמו נוטל את הסיגאריה מידי האזרח ומוסרה לנו.

– עם טוב.

– עם לא רע.

– עם לבבי – נשמע מפי השבויים.

אחד השבויים ירד מעל הרכבת ועמד על יד הזקיף, מדליק אתו יחד סיגאריה. בא סבל רוסי, הנושא חבילה על שכמו, ומבלי להזהיר את השבוי, דוחה אותו הצדה. הזקיף הרוסי נותן לו דחיפה מאחור ברוגזה:

– אינך יודע להזהר!? חַמיוֹ!

הסבל מביט לאחור, מביט ואחר כך רוטן:

– על השונא אתה מגין כל כך?!

– זה לא שונא. הם האורחים שלנו כעת.

– אורחים, אורחים – רוטן הסבל – שונאים, לא אורחים!

– אורחים, אומר אני לך! אתה מבין?!

השבויים שהבינו את השיחה מוחאים כף לזקיף הטוב. אחד מהם זורק לו כלפי הסבל:

– אל החזית לך להלחם בשונאים, לא פה!

על זה גם מבין האזרחים עונים, וביחוד מבין הנשים:

– נכון! נכון מאד!

– הנה! – אומר הזקיף כלפי הסבל – קבלת את המגיע לך! בפעם אחרת אל תפטפט הרבה.

הרי: משמעת מוחלטת בין אנשי־המלחמה. הגורל מאחד את הסובלים המשותפים. הנה פאציפיזמוס טבעי, בלי האאג ובלי ברטה סוּטנֶר.

אנו נוסעים – ושוב תחנה. אנו קוראים שוב פעם:

– קיפ־יא־טוֹק!

– זוהי אותה העיר עצמה – מעיר מישהו – וזאת היא התחנה השניה שלה. ברוסיה ישנן ערים ארוכות מאד; מפוזרות לכמה קילומטרים.

זה מתקבל על הדעת.

גם בתחנה זו מקבלים את פנינו בחבה. אך בינתים רוצים האזרחים לדעת דבר־מה מן החזית שלנו. השאלה הכללית היא:

– מתי יהיה שלום?

– כשהצאר שלכם ירצה! – צועק מישהו.

– אולי כשקיסר וילהלם שלכם ירצה? – שואל אחד האזרחים.

– כששניהם ירצו! – צועק להם מרגלית.

מחלקים לנו אוכל: חתיכת לחם טוב ועוד דמר־מה, שברגע הראשון קשה לעמוד על מהותו. ברור, שלא מעשה־אופה. מתברר, שזוהי דיסת־שעורים בצורה קפואה, קרה. בתחילה אין חשק לאכול ממנה, אך כשהתחילו למצוא בתוכה חתיכות שויסק – נתגבר התיאבון.

– אל תזוללו ככה! – נשמע קולו של אחד הקצינים – הם יחשבו, שלהוטים אנו אחרי הטנופת שלהם!

אומר ותיכף מוציא כסף ומבקש מאת הזקיף, שיביא לו דבר מה לאכול. הזקיף הרוסי מביט בו רגע, אחר כך לוקח ממנו את הכסף. הולך (אנו מתפלאים על כך) ושב ומביא לו מנה הגונה של אותה הדיסה עצמה, שחולקה בינינו! – הקצין מתרעם עליו ומשליך את הדיסה. על זה פוקח הרוסי את עיניו לרוחה, נוטל את רובו המכוּדן ומכוונו כלפי חזהו של הקצין ומרעים עליו:

– ברגע זה להרים ולאכול. ברגע זה!

– מה הוא רוצה ממני? – פונה האופיציר באי סבלנות אל הסביבה – מה הוא כועס?

– הוא רוצה, שאדוני ירים את המאכל ויאכל אותו – מבאר מרגלית בנגון הגמרא המובהק.

הקצין מביט רגע כמפקפק, אחר כך מצא כנראה, שמוטב להכנע.

– אה, כן? – אומר הוא בתמימות – בבקשה.

ומרים את הדיסה, מחזיקה בידו וכשהזקיף אינו מרשל את עמידתו ועודנו מחזיק בכידונו כלפיהו – מתחיל הוא לאכול –

פאלי נגש אליו ואומר לו בהדגשה:

– טנופת, מה? ישים נא אל לבו, אדוני, שרק כלבים אוכלים טנופת.

פיו של הקצין נשאר פעור ומלא דיסה. ככה עמד רגע ארוך, עד שנגש אליו שבוי שני ואמר לו:

– מודיע בהכנעה: בבקשה לבלוע.

עד כדי כך נתגלעו החכוכים בין השבויים ובין קציניהם. וזה – במשך יום וחצי. יש בזה – לא מרירות המלחמה עצמה, שגם הקצינים סובלים ממנה לא בהרבה פחות מאשר החיילים הפשוטים אלא בעיקר: אותה המשטמה, שיסודה במשמעת־הכוח, הבאה במקום משמעת־המצוקה המשותפת. האדם, משנעשה לקצין – מיד מתעורר בו “השליט” הרודה בחלש ממנו אפילו בשעת המצוקה ובחצר המות. ואת זה שונא האדם החלש, לא באשר מבזה הוא בוז מוסרי את חוסר המוסריות שבשלטון, אלא בעיקר: יען מרגיש הוא (לא: יודע, אלא מרגיש, מתחת לסף ההכרה!), שבאם, או לוא, הוא עצמו יגיע לכך – הרי גם הוא לא יהיה טוב ממנו. לולא כך, היה מבזה אותו בלי כל רגש של שנאה. והמבזה אינו בא בדברים ובטענות עם הבזוי. ובאמרה זו: “בבקשה לבלוע” אפשר היה להבין את שתי המשמעיות: את הפשט הפשוט וגם: בבקשה לבלוע כעת, מה שאדוני “האכיל” אותנו משך כל הזמן בשלטונו.

ואת זה, כנראה, קשה יותר לבלוע מאשר כל טנופת חמרית.

ואולם, מה יהיה, כשיבוא השלום?

נורא אפילו לחשוב על זה. מהומה תהיה. התנקמות, שקשה לשער קשה הימנה בעולם.

והשלום הן בוא יבוא בימים האלה: אחרי תבוסה כזו שלנו. כל הדיויזיה שלנו נפלה בידי חיילות ברוסילוב. ומי יודע, מה גורל יתר חלקי החזית?

ואני יודע: גורלי שלי נורא יהיה יותר מאשר אפילו גורלם של מפירי המשמעת עצמם. וביחוד לא יסלחו לי, על אשר נשארתי כל הזמן בין הפשוטים, מבלי לבקש לעצמי פריויליגיות של קצינים. פירוש: שחללתי את כבוד הקצינות חלול כפול: שנתתי יד לפושעים ושהשפלתי את כבודי, כבוד הקצין, בויתורי על מה שמגיע לי מאת האויב על פי החוקה הבין־לאומית.

פשעי זה האחרון – עולה גם על הראשון. משמש אני דוגמה של מסתפק במועט: הרי שגם קצין אינו מת ואינו נעלב במאכלי הפשוטים ובמשכבם!

אני מנסה להתחרט ונגש בזהירות אל אחד הקצינים השתקנים היושב כל הזמן מן הצד, מסתכל ומחריש. מנסה אני לבוא אתו בדברים על הענין הביש, בשביל לחפש מוצא ואפשרות להחזיר בין הפשוטים את עטרת כבוד הקצינים ליושנה. אני מדבר והוא שותק. אינו מביט בי אפילו.

– זה לא יביא טובות – אומר אני – מי יודע, כמה עלינו לחיות אתם יחד פה במאסר מנוול זה. – מה אתה חושב?

הוא מרים סוף־סוף את עיניו אלי, נותן בי מבט זועם, אך שקט ואומר:

– ואני חושב, שגורלו של “אדוני” נחתם. מאוחר מדי נזכר, אין תשובה.

השד יודע, איך קרה – אך פאלי עמד כל הזמן מאחרינו ושמע את כל שיחתנו. וכעת ששמע את תשובתו של הקצין – נגש ואמר:

– נכון מאד, אדוני: אין תשובה. האדונים הללו הם שגרמו לתבוסתנו זאת וחבריהם בחזית יגרמו גם לתבוסתנו הסופית. כעת אני כבר בטוח, שהמלחמה שלנו אבודה. אין הזאב והכבש מגינים על מאורה אחת. המלחמה אבודה וכעת יוכל לבוא רק יום הדין והחשבון. מוטב שהאדונים ישארו פה לכל ימי חייהם!

אמר והלך לו. אך כשגמר – עמדה כבר מסביבינו חבורה שלמה והקשיבה.

כעבור רגע שב פאלי, תפש אותי בידי ואמר:

– למה אדוני עומד וטוען אתם? עוד מלה אחת – ואדוני יזכה לתואר “יהודון” מפיהם.

– גם אני יהודי! – רעם עליו הקצין השתקן. מה זה שחררת את לשונך פתאום?!

– גם הוא יהודי? – הביט בו פאלי ארוכות – חבל!

וברגע זה קרה דבר־מה, שהפתיע את כולנו: נגש קצין גבוה, שר־מאה, אל הקצין השתקן, הביט בו מן הצד וזרק לו בפזילה:

– לא צריך לשחק קומידיה: יכנס גם הוא ביניהם. בין כה ידוע שאתם היהודים עושים את כל זאת!

ועל זה הופיע קצין שלישי, הרים את ידו ובכל כוחו השמיט לו לשר־המאה סטירת לי, שנשמעה כפצצה ־ ־ ־

– הגן על עצמך! – אמר הסוטר באנחה גמורה. – ובכן? למה אינך מגן על עצמך?

הנסטר עמד, הביט בו בעינים אדומות – ולא זז.

– מוג לב! – זרק לו הסוטר, שבינתים ראיתי, והנה גם הוא שר־מאה.

– זה לא רע! – מעיר שבוי קטן מן הצד, כשהוא מתגרד בינתים בין כתפיו – זה לא רע! – מעתה ישפכו את חמתם זה על זה! – זה לא רע! – ושוב מתגרד בשתי ידיו.

– “זה לא רע”? – אומר הסוטר ומרים את ידו ומנפנפה בסטירה גם בו – אך השבוי הקטן עקף את המכה בזריזות מופלאה, כשהוא מתכופף וקופץ הצדה. ובינתים אומר הוא:

– סליחה, אני אינני עדיין קצין.

הקצין לא הלך אחריו כשידו נשארה באויר. הפשוטים סבבו את הנתקף הקטן ונראה היה, שמוכנים הם להגן עליו. בתא היו כחמשים איש וביניהם קצינים לא יותר מעשרה. ככה עמדו שתי מערכות זו מול זו, בחימה עצורה ובשתיקה. ובתוך השתיקה התחילה הרכבת להעמד בחריקת המעצורת ונשמע קולו של מרגלית המכריז:

– תחנת קיפיאטוק! קיפיאטוק!

– שוב פעם קיפיאטוק? – שואל אני? – מה זה: עיר בלי סוף?

נושע, שבלשנותו הרוסית של מרגלית אינה ראויה עדיין לאקדימיה. נודע, ש“קיפיאטוק” אינו שם התחנה, כי אם: מים חמים, מרותחים. בכל תחנה ותחנה ישנו דוד גדול, שמתחתיו כעין תנור, ובתוכו מים חמים תמידיים לשתית תה. ובאמת, על יד הדוד עומדים רוסים אחדים, מוזגים להם מן הברז שבדוד ושותים. ועל שאלתנו – עונים לנו:

– טשאי, פאן, טשאי! חארושי טשיי!

החבריה התנפלה על הדוד, מוזגים – ושותים – ומעוים את פניהם ומחרפים:

– ימח שמו של טשיי זה!

– איזה טשיי?! פשוט מים חמים בלי תה ובלי סוכר!

– הביטו, איך הם שותים את המים החמים!

– אני, כשהייתי ילד קטן. אם אמא רצתה, שאקיא לרפואה, נתנה לי לשתות מים חמים! והם שותים ואינם מקיאים כלל!

אחד הזקיפים מבאר לנו:

– זה טשיי של חיילים! – תתרגלו, תתרגלו בעזרת השם. עוד תהיו מאושרים, אם תשיגו טשיי כזה, פאני!

מרגלית רוצה להסתגל: הוא מנסה לשתות וליהנות מן המים החמים:

– אאא – חי נפשי, לא רע. אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

אומר ונגש אל חבורת הקצינים, מבקש מהם את כליהם – הם נותנים לו בלי שום סירוב ובלי כל חימה – הוא הולך וממלא אותם מים חמים ומוסרם בזה אחר זה בשתיקה, בכבוד וכאילו לא קרה כלום. ־ ־

אחד מהם מודה לו אפילו.

מרגלית מתאושש, ממהר לאיזה מקום – ושב וסוכר בידו. מחלק את הסוכר לקצינים – הם מקבלים את הסוכר בתודה. אחד הקצינים שואל אותו:

– מה שמך, אינפאנטריסט (רגלי)?

– תודה רבה! – עונה מרגלית – זה לא חשוב. מיותר. שמי לא מתוק: הוא קצת יהודי. חשוב, שהקיפיאטוק יהיה מתוק.

הולך לו ומשמיע צעקת גיל:

– יחי הקיפיאטוק! יחי השלום!

 

ז. תַּחַת שָׁמַיִם כְּחֻלִּים    🔗

זה היום הרביעי שאנו נוסעים. בינתים לא נשתנה כלום ולא נתחדש כלום. אם רק לא העובדה, שמרגלית שוב קבל סטירת לחי – ודוקא מאת גיניראל רוסי, או כעין־גיניראל: באחת התחנות העבירו אותנו מרכבת אל רכבת (כנראה, שזו היתה יותר מדי טובה בשביל שבויים). קרוב לתחנה עמד גדוד גדול של שבויים, שבאו כנראה בקו אחר – וקצין רוסי זקן וזריז מאד עומד ומחלק פקודות חמורות לזקיפים, לקצינים רוסיים ולקצינים שבויים. בעמידתו ובכל תנועותיו היה הרבה מן הגרוטסקה המגוחכת: אדם גוץ וזקן, עומד במעיל־שרד ובלי כובע־שרד, מזדרז, ממהר, קופץ הנה והנה, מסדר, מפקד ומצוה, בקול צרחני צרוד, ועל כל תנועה של אחד המצוּוים – מודה הוא המצוּח קציני גבוה, ויחד עם זה: אף לרגע אינו שוכח לעמוד, או (בלכתו) ללכת כמו נאפוליון: ידו האחת תחובה בחזה, והשניה מאחוריו. כנראה (אפשר היה לראות את זה ברור), שרוצה הוא לחפות על הבושה הגדולה, שלא שלחו אותו אל החזית, אלא השאירו אותו בעורף המלחמה לעסוק בשבויים. וכך רצה “גיניראל” אינואליד זה להראות לשבוּיים, וביחוד לקציני האויב – שהוא אינו עדיין “קטלא קניא באגמא”, האוכל את ימיו לעת זקנתו.

מחזה זה היה משעשע אותנו זמן רב בעמדנו מחכים לתור שלנו. וביחוד מרגלית, שהיה גם שבע וגם נקי מכנים לעת־עתה, היה מלוה את כל תנועת הזקן בברכת הנהנין. אך פתאום שמע את הגיניראל מיחד את דבורו ליהודים וכנראה לא בחיוב גדול. ועל זה נעשו פניו רצינים:

– הביטו, הביטו! גם יֶלק זקן זה אינו מרוצה בנו!

– ומה אתה חושב – נשמע קולו של אחד השבויים – שבהונגריה “הליברלית” אתה נמצא? – זאת היא רוסיה, חביבי, פה יודעים את ערככם האמיתי! – חָראי!

מרגלית מביט בו, ופניו מתרחבים לבת־צחוק לבבית:

– תטעם יחד עם הגיניראל הזה שלך מחראי, ותדע את ערכי האמיתי בתור חראי!

נשמע צחוק במחנה – ועל זה יוצא ההוא מתוך השורה, נגש ישר אל המפקד הרוסי ומודיע לו בעמידת כבוד, בגרמנית?

– אדוני המפקד, אודיע בהכנעה, הקורפורל ההוא שם (מראה על מרגלית), היהודי הנבזה, לועג לו כל הזמן!

המפקד הרוסי עמד ברגע הראשון ולא הבין בעצם את הענין. נראה היה, שמוזר לו הדבר: חייל אבסטרי, שבוי מלחמה “מודיע לו בהכנעה”, וגם: מלשין על שבוי שני, חברו לשבי – – – הוא הביט בו בפנים שואלים ואחר כך במרגלית ולא ידע מה בעצם לעשות? ועל זה שוב הוסיף המודיע:

– מודיע בהכנעה, הוא מכנה את כבודו בשמות־לעג שונים!

– ההוא שם? – שואל המפקד.

– מודיע בהכנעה: כן. היהודי.

ועל זה נגש המפקד אל מרגלית, אוחזו באזנו השמאלית ונותן לו סטירת לחי קלה.

– יתבייש, קורפוראל! – ללעוג לאדם זקן. זה לא יפה.

מרגלית ממצח לו בכבוד ואחר כך אומר כלפי המלשין בקול רם בלי כל חשש, בגרמנית:

– אך עתה יכול אתה לטעום ממני!

– וממני גם כן! – נשמע קולו של פאלי – אף כי אני אינני יהודי, אך אוהב אני את הצ’ולנט!

– איזו אנארכיה! – רוטן אחד הקצינים מאלה שבאו ברכבת אחרת, לא עמנו יחד, כאשר ראה את המחזה הזה. ונגש אל המלשין ואומר לו:

– היודע אתה, חביבי, מה מגיע לך בעד הלשנה על חברך באזני קצין האויב? היודע אתה בכמה תעלה לך סטירת לחי קטנה זו? וביחוד הלשנה על הגדול ממך במעלה!

– וזה דוקא הנבון שבכולם – אומר אחד הקצינים שלנו בהראותו על מרגלית. – זה דוקא יודע כבוד.

כשהקצינים סרו מאתנו הצדה – לוחש לי מרגלית:

– קיפיאטוק!

למה כל זה? השמים כחולים כל כך!

הגענו לתחנה גדולה. פה הורידו אותנו אל מחנה־שבויים גדול: דארניצה, על יד העיר קיוב. חצר גדולה ורחבה, מלאה חול מלוכלך, מפוחם, עם צריפים שבורים – ואלפי שבויים סחויים, קרועים ובלויים מתהלכים בה, שוכבים בחול, אוכלים ומתגרדים. ערבובית־בבל ענקית של המונים רועשים, פשוטים וקצינים, מכל המדרגות, החל מגפרייטר ועד הגיניראל. ועל פני כולם אפשר להרגיש את ההרגשה הכוללת המאושרת של “כלב חי, הוא טוב מן האריה המת”. את זה אין להסתיר ואין להכחיש בשום אופן. זה בולט גם מבעד לצעיף־האבל, שכולם עוטים אותו למראית עין, או אפילו לא למראית עין.

וביחוד הולכים ובולטים האינטליגנטים שבחיילים הפשוטים, אותם שלא זכו, מטעמים שונים, לעלות למדרגת קצינים. אלה מרגישים כעת ספוק על עלבונם שבחזית. פה שוב פעם לא הכוכב, לא המדרגה הקצינית חשובה, אלא האינטליגנטיות: האדם. ככה נמצא בחבורה שלנו, שלעת עתה אינה מתפרדת, חייל פשוט, שאיש לא ידע עד הנה את רמת חייו האזרחיים – וכעת נודע לי, שעורך־דין חשוב הוא מבקעת הקרפאטים, ד"ר ניקולה. אדם צנוע עד כדי הכנעה ושתיקה משך ימי חייו בחזית מראשית המלחמה. מפליאות הן ידיעותיו הרחבות בתורת המשפטים והחברה. ואדם זה חי כל הזמן בשורת החיילים הפשוטים וסבל את סבלות החייל הפשוט לכל מוראותיהם. אינני שואל אותו אפילו, איך זה לא היה לקצין? המעטים הם “הנמוקים” לזה?

אך עוד לא הספקנו לשהות פה במחנה השבויים אפילו שלש שעות – והנה נודע לנו, שהמחנה מלא שני טפוסים חדשים לגמרי בשבילנו. הטפוס האחד הוא: “המתעלה”. אלה מתהלכים בחברת השבויים, ו“מגלים” את רמת חייהם האזרחיים ה“אמיתיים”: האחד הוא “מנהל־בנק” שם בביתו; השני – “מנהל בית־חרושת”; השלישי – “מזכיר במיניסטריון”; הרביעי – איזה אשלי רברבי אחר. כולם “גדולים” הם, משמנה וסלתה של החברה. יש גם כאלה, המתהלכים בצעיף סוד מיסתורי: “אינם רוצים להתגאות ולגלות את עצמם, למה?” ורק לאחד או שנים גילו, שהם – אחד סופר ידוע, השני – אספורטאי מפורסם – אך בקשו מן היודעים, שלא לגלות ־ ־ למה? וכל זה: בתקוה שפה במהומת הערבוביה בין כה לא יכירו אותם פנים אל פנים.

והטפוס השני הוא: המלשין. אלה נפלו בשבי עוד לפני שנה ויותר וכדי שלא ישלחו אותם לסיביר – “הסתדרו” פה בחסדה של מפקדת המחנה ומחפשים פושעים שונים, למשל, שבויים הרוצים לברוח חזרה אל החזית, או אל המולדת שלהם. אלה מתהלכים בין השבויים, מתודעים אליהם, משוחחים ולאט־לאט מתחילים להתאונן על “חיי־הכלב שבמחנה”, על “הארץ הסחויה הזאת” ועל הגעגועים לחיי המלחמה בכבוד וכן הלאה. ודרך אגב מרמזים הם, שהם עצמם כבר הכינו את הכל לברוח ־ ־ “ואם גם אתה רוצה, הרי” ־ ־

ומשכורתם בעד זה? מנת־אוכל הגונה ומקום לישון. ואחרי זמן־שרות ארוך – גם רשיון לצאת העירה.־

רק ברגע זה שמעתי מתלחשים על קצין גבוה שבוי אחד, שנפל בפח – ועל זה הענישו אותו עונש מיוחד במינו: השתינו לו אל פיו. – כעת שוכב הוא חולה – אך מחר כבר ישלחו אותו לארץ גזרה, לסיביר.

אני נזכר בטפוסיו הרוסיים של דוסטוייבסקי הנורא; אלה, שכשרון מיוחד להם בהמצאת ענויים והתעללות.

– לא רוסים הם העושים זאת – מעיר לי אחד השבויים בלחש. –

– ומי?

– הצ’יחים; ־ לואט הוא לי באזני.

– מה שייך צ’חים?

– אלה, שמסרו את עצמם בשבי מרצונם – וכעת הם פה בין המפקדים על מחנה השבויים.

ורק כעת נודע לנו, שנצחונו זה האחרון של ברוסילוב – הגדודים הצ’יחים עזרו לו, בפתחם את חזיתנו משני עבריה וככה הקיפו אותנו החיילות הרוסים ולקחו את כל הדיויזיה שלנו בשבי, יחד עם הארטילריה הכבדה! –

ואני נזכר ביורש העצר האבסטרי האומלל, פראנץ פרדינאנד, שהיה מעריץ את חיילותיו הצ’יחים: “הצ’יחים הנאמנים שלי” – היה אומר תמיד.

ופראנץ פרדינאנד היה ידוע ונערץ בתור מצביא גאוני. – והבן לא הבין, שמשא־נפש הצ’יחים הוא, להשתחרר מעולה של אבסטריה ולכונן את מלכותם מחדש. –

או אולי עשה זאת בכוונה, למשוך אותם ולקשור בזה את מצפונם – –?

ומובן, שאין שנאה כשנאת החייל, שמרד בקציניו. ושנאה זו היא היא הממציאה ענשים כאלה. –

– טוב יהיה להשלף מפה בהקדם – אומר לי פאלי כמרמז אלי. זאת אומרת: בראשונה חשבתי, שאלי, רק אלי הוא מרמז, שאמלט מפה על נפשי בלי ענשים – אך אחרי כן נודע לי, שהמאדיארי הצעיר התכוון גם לעצמו: שנאת הצ’יחים אל המאדירים היא גם כן שנאת־עולם מיוחדת במינה. –

נגש אלינו אותו המלשין ומסתכל בנו. עומד מביט ושותק.

– יש פה פרנסה בשבילך – אומר לו פאלי.

ההוא אינו שואל אותו אפילו, לאיזו פרנסה הוא מתכוון – ועונה לו:

– מוטב לכם, שתברחו מפה, אספסוף. פה לא מידו של גיניראל רוסי זקן תקבלו את המגיע לכם. פה ימדדו לכם בסאה אחת, יהודים ומאדירארים! –

– – – הנה, בצבא־בבל זה מקוה המלך הזקן לנצח את מי שהוא; בתערובת זו של עשרות עמים וגזעים צהובים זה לזה מדור דור. הישנו בעולם כוח, שיאַחה את סמרטוטי עמים אלה לדגל אחד? – היולד נאפוליון כזה? – או אולי הדגל האדום? –

קצין רוסי נגש אל הכנופיה שלנו ושואל, אם רוצים אנו לצאת לעבודה? – אני מקבל את ההצעה בשמחה. יש בינינו מתנגדים. אין הם בטוחים במהות “העבודה”; ומי יודע, לאן?

הקצין, אדם צעיר גבה קומה ואהוד מאד, מדבר גרמנית יפה, מבאר לנו: העבודה היא עבודת־שדה קלה והיחס יהיה יחס טוב. יתנו אוכל טוב. בכלל יהיה טוב. על כל פנים, יותר טוב יהיה מאשר פה בסחי זה.

– הביטו בדוּד – אומר הוא – לא אוכל כזה תקבלו. המוז’יק הרוסי יתן לכם משלו. בואו! –

אנו הולכים אתו. כעשרים איש.

בדרך (כביש יפה בין שדרות עצים) משוחח אתי הקצין, מלבב הוא עד כדי חשד. ממש אח. ומבקש, שאשפיע על החבריה שיזמרו שירים הונגארים. – הוא מעמיד אותנו ומחלק לנו סיגאריות. זה משפיע. החבורה פותחת בשיר. – השמים זכים וכחולים. –

אנו מגיעים לכפר סלובודקה שעל יד קיוב. הוא מכניס אותנו אל חצר רחבה ומסדר אותנו בבתים. אתי הוא נכנס אל בית אחד. אלמנה עם בתה הגדולה. בבית גר גם יהודי זקן מקובנה. היהודי משתדל להחביב אותי על בעלת הבית ובתה. הן מקבלות אותי בחבה יתירה. בתה – אלמנה, כפי שמבאר לי היהודי־ היא אשה רוסית טפוסית מאד. פנים רחבים וגלויים, בריאות מתפוצצת, עינים בהירות ושינים צוחקות. היא מנגנת על איזה מין כלי זמר הדומה קצת לגיטארה: “באלאלייקה” היא קוראת לו. שם הצעירה: מארוסיה. שם מוזר ויפה מאד. מארוסיה, שם מוסיקלי כל כך. השם ידוע לי קצת מתוך הספרות הרוסית.

לפנות ערב מכינים לי מרחץ. –

אל אלהים! מרחץ! הגוף המעונה, שהיה מוכן למאכל עורבים, שוב מקבל ערך אנושי. מרחץ חם. ובעלת הבית ובתה מבארות לי על ידי המתורגמן שלנו, היהודי הזקן:

– את הבגדים שלו נשרוף. נתן לו בגדים אחרים.

– במה זכיתי לכך?

– אתם אורחינו האומללים – אומרת בעלת הבית – כלום אתם אשמים במלחמה. גם בני, וגם חתני, בעלה של בתי זאת, לא הלך למלחמה מרצונו הטוב. – (היא מורידה דמעות) – אומללים אתם כולכם. – לכל הפחות יהיה לך טוב קצת. – (אני מרגיש, שמדברת היא אלי בלשון נוכח, “אתה”). – תתרחץ, תאכל ארוחת הערב ותלך לישון. – תישן במנוחה, כמה שתרצה. הקצין שלכם הוא אדם טוב. מכירנו. פולני הוא – אך טוב מאד. הוא יתן לך לנוח.

האשה הצעירה מכינה לי את המרחץ. מגופה זורם לי ריח גן־עדן. בפעם הראשונה רואה אני אשה רוסית פשוטה מקרוב. היא מחייכת. – אני נזכר בבעלה: לעזוב אשה כזו ולשכב שם בבור־סיד בין התולעים – בעד אשה כזו כדאי להגן על רוסיה הגדולה – אך לא למות בינתים. –

– כעת תתרחץ – מבארת היא לי בלשונה הסתומה לי, אך אני מבין את הכל – תתרחץ היטב ואת בגדיך, פאן, תזרוק בעד הפתח החוצה – והנה בשבילך לבנים חדשים. של בעלי המנוח הם, ־ ואת בגדיך העליונים ננקה היטב.

היא משכשכת בידיה במים החמים ואומרת בהנאה, בחיוך:

– מים טובים. חמים. נאזדורובי!

אני מבין, שזוהי ברכה, איזה איחול ואני מודה לה:

– פאסיבּו.

היא צוחקת צחוק מוסיקלי מתוק ועוזבת את חדר המרחץ. ומראה לי, שלא אנעל את הדלת. זה אסור. זה מסוכן. – אפשר להחנק בעשן שיכול להתהוה.

והולכת. –

אני מביט אחריה וכל גופי זורם לה ברכה.

אני מתרחץ. –

“אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן המלחמה!” –

אחרי הרחיצה נותנים לי ארוחת ערב. עדיין השמש נראית בחוץ – אך אני הולך לישון. משכיבים אותי במטה נקיה, בעלת הבית מכסה אותי בידים אמהיות טובות, בתה נגשת אלי ומתקנת לי עוד פעם את הכר ואת הכסת ובדמעות בעיניה אומרת לי בבת־צחוק לבבית:

– חורושו, פאן, חורושו. נאזדורובי! –

הן יוצאות, סוגרות את הדלת – ושקט.

אינני מאמין לכל זה. הבאמת אין זה הזיה חולה של מוחי העיף? – הזהו השבי הנורא?

עיני נעצמות. –

עדיין אני רואה דרך החלון את השמים הכחולים. –

כשהקיצותי – אני רואה סביב מטתי עומדת חבורה שלמה, בעלת הבית ובתה, היהודי הזקן וגם פאלי ומרגלית – ועל כולם: הקצין הרוסי. כולם צוחקים לי.

– איזו שעה? – שואל אני.

– השאלה באיזה יום? – אומר הקצין. – היודע הוא, כמה זמן ישן שנת תמימים? – שלושים ושש שעות. – לא יותר. –

– אנחנו כבר הספקנו מאז לאסוף כעשר עגלות חשש! ¹

־ואני כבר הספקתי מאז לאכול כעשר קערות קאשה (דייסה)! – אמור פאלי.

– נו, לקום, לקום!

– תיכף ומיד! לקום! צריך לאכול! – מזרזת אותי בתה של בעלת־הבית וכוס חלב בידה.

אני מנסה לקום – אך מרגיש אני, שכאילו אין הכל בסדר אצלי. כעין כאב אני מרגיש בבטן – בשכמי השמאלי – בראש.

את החלב שתיתי – אך לא כולו.

הרופא קובע שתי מחלות בבת אחת: דיזנטריה ורבמאטיזמוס מפותח מאד. והוא מבאר לי:

– שתי המחלות הן לא חדשות אצלו; אלא שלא היה לו פנאי עד הנה לחלות. – מבין?

– לא. אינני מבין כלום. מה פירוש: לא היה לי פנאי? גם כעת אין לי פנאי לחלות. אדוני הקצין הביא אותי הנה לעבוד ולא לחלות. –

והוא מבאר לי, שישנם מקרים, שמחלה מפגרת להופיע הופעה אינטנסיבית חיצונית רק מחמת שהגוף טרוד מאד. המרץ החזק, הנתון לענין אחר, אינו נותן לה למחלה להתפרץ – אך כעת, שנחתי קצת, שנרגעתי, באה המחלה על חובתה. כעת צריך להרפא במנוחה.

כנראה, שהחלום היפה לא פסק עדיין – חושב אני בלבי בפחד, שמא יבוא הקץ. – ראשי כואב עלי מאד. חומי עלה עד שלשים ותשע מאלות. – אברי מוטלים במטילי ברזל, המושכים אותי אל המטה בכבדות של חמשים קילוגרם נוספים על משקלי. –

הרופא מזמין לי את הרפואות והולך.

– אכן, אני אומר לכם – חוזר מרגלית על פסוקו – גם זה טוב מן החזית!

נכנסת מארוסיה ומכניסה זוג צעיר. בחר ובחורה, גימנסאים עם צרור פרחים גדול בידי הנערה.

– הנה, גם מעריצים יש לו כבר פה! – אומרת מארוסיה והזקן מתרגם לי את דבריה.

הנערה נגשת אל מטתי, מושיטה לי את הפרחים:

– אבא שולח לאדוני ברכת שלום חמה, עוד היום יבקר אצלו גם הוא. יקבל נא את זה בתוך אות אהבה לספרות העברית.

אני מרגיש, שלבי מחניק את גרוני. ראשי מתחיל סובב לי, סחרחורת עוברת בי, אני רוצה לבכות., עיני ממשיכות – אוי.

כשהקיצותי שוב ישב על ידי הרופא.

– אסור היה להביא את הפרחים – אומר הוא. כל התרגשות מזיקה לו כעת. ההתעלפות שלו היתה טבעית מאד. אך אין דבר. ישכב במנוחה.

המשפחה ששלחה לי את הפרחים היא משפחת פרידמן. ציוני ותיק, בר־אורין, יודע־עברית מובהק. מאין נודע לו, שאני פה? מובן, שמרגלית דאג לכך.

הקצין הרוסי מרגיש את עצמו במבוכה קצת. השמועה בעיירה, שסופר עברי שבוי נמצא פה, לא באה לטובתי כלל; זהו דבר מסוכן: לקבל פני שבוי; ביחוד, סמוך כל כך אל החזית. וביחוד: שבוי קצין. זה עלה בודאי גם בסכום הגון. הקצין מבאר לי ברמזים שונים, שהוא אינו רוסי בעצם. פולני הוא ודוקא ממשפחה גרמנית ידועה למדי: משפחת בילוב. בילוב? ־ ־ והוא מכבד את הקצינים האבסטרים ־ ־ עלי לשכב במנוחה, עד שאבריא. הוא לא יתנני לשלוח אותי לסיביר.

– קאקוי צ’ורט סיביר?! – רוטנת מארוסיה. – מה הוא האיש הזה: פושע?!

ואני רואה, שכשהיא פותחת את פיה, הרי הקצין מתכווץ קצת לדבריה. זוהי אותה האשה שבספורי צ’חוב, “אשה במכנסים”.

כשהבראתי קצת, הובילה אותי מארוסיה אל גן נהדר מלא עצי־פרי ופרחים. – היא מציעה לי מחצלת ואני שוכב פרקדן.

בים־התכלת של השמים, הכחולים כעיני מארוסיה, שטים להם ענני טוהר זכים. העשב והירק שמסביבי מפיץ ריח משכר.

ומסביב שקט.

דבורה מזמזמת ממעל לי.

אני נזכר בזמזום הכדורים. –

פה אין כדור פורח. פה בטוחים הם החיים. הבאמת ישנו עוד מקום על כדור הארץ, שאין הכדורים נוקבים בו את האויר ואת הראש?

אושר. זהו: אושר. זהו אושר. האושר היחידי בעולם: לשכב תחת שמים כחולים ולדעת ידיעה ברורה, שאין כדורים עפים באויר.

אני רוצה לבכות, בן כמה אני?

מה הם החיים, שחייתי עד הנה? עונה של־כלום לעומת הרגעים המעטים הללו, שאני שוכב פה פרקדן ומביט בתכלת השמים.

– ובכן? – מפתיעה אותי מארוסיה – הטוב לך?

– אם טוב לי, מארוסיה? חוֹרוֹשוֹ, חורושו, מארוסיה – אומר אני ומנשק לה את שתי ידיה הטובות.

היא שוכבת לצדי ומתחילה לבכות בכי־חשאין.

– מה זה, מארוסיה? חורושו לי, אוצ’ן חורושו. ניכט ויינן, מארוסיה.

היא מוציאה מתוך חולצתה תמונה ומראה לי:

– בעלי – אומרת היא ברוסית ואני מבין.

זהו בעל־נעוריה, שמת במלחמה.

– אל תבכי, מרוסיה, הוא הרוֹאי.

את המלה הזו מבינה היא.

– איזה גרוֹאי, איזה גרואי! – בוכה היא בעיניה הכחולות הנעשות עוד יותר כחולות. והיא מראה לי אל תוך האדמה: גרואי, שם: גרואי!

אני נזכר בכרוז אחד, שהרוסים ירו אלינו אל תוך החזית שלנו ובו היה כתוב, בין יתר הדברים הגבוהים:

“כל העם הרוסי הגדול, בעל מאה ושמונים מיליון נפש הרגיש בסכנת החיים שלו וכולו מתנדב למלחמה נגד האויב! חִשבו את דרככם, בני אבסטריה־הונגאריה! אותנו לא תנצחו! מאה ושמונים מיליונים נפש עומדים נגדכם! כולם להובים בלהב המלחמה הקדושה!”

־מילא. לאו דוקא מאה ושמונים – מהרהר אני – רק מאה ושבעים מיליונים תשע מאות ותשעים ותשעה אלפים ותשע מאות ותשעים ותשעה. מארוסיה לא.

חברי שבים מן העבודה ומבקרים אצלי בגן. הקצין הרוסי מתנהג אתם בחבה יתרה. וביחוד: מדבר אתם גרמנית.

הקצין פון־בילוב. – אני נזכר בפון־בילוב של הרצל. – ההוא, שעמד כמחיצה דקה בין הד"ר הרצל ובין הקיסר הגרמני, ושהרצל היה מפחד מפני חוסר האהדה שלו אל רעיון המדינה העברית.

אולי “רוצה” פון־בילוב זה לתקן, מה שעִות “דודו” ההוא? – אולי מרשעים יצא – מתוק?

– אם זהו כל השבי – אומר אחד השבויים, קרואטי, הרי זה גן־עדן ממש.

– לעומת החזית? – עונה אחריו מרגלית – אפילו הגיהנום של מעלה הוא גן־עדן. – אך הלואי, שאחרי גן־עדן זה לא יבוא הגיהנום של מטה?

מארוסיה נשבעת, שהיא לא תתן לנו ללכת מפה. פה עלינו לחכות לשלום.

 

ח. פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים    🔗

מה שמגרה אותי בימים האחרונים הוא: היהודים פה. איזה יהודים ישנם פה? יודע אני אותם מעט מתוך הספרות היהודית. אך באמת אין פה אלא יהודיו הערומים של שלום־עליכם ויהודוניו הטפשים של מנדלי? או רק חסידיו ומתנגדיו של פרץ, שטינברג וברדיצ’בסקי? הנה אחד מהם כבר שלח לי פרחים, איפה מקומו של זה בספרות? את זה כנראה השמיטו מתוך הספר. או שכחו אותו.

בקונגרס הציוני הכרתי אחדים מהם. אך הם כולם סופרים, או כמעט סופרים; קרובים אל הספרות. כן, התודעתי בקונגרס גם אל שלש נשים – וגם אלה חסרות מן הספרות האידית והברית. אפילו אצל שלום אש לא נפגשתי אתן: האחת היא: אשת סופר, הגברת לילי פרישמן, אשתו של דוד פרישמן. אשה יפה עד כדי כבוד, מתלבשת כנסיכה – אך בטעם. אף כי – – קצת יותר מדי. בקונגרס התבוננתי בה וראיתי: שלש פעמים ביום החליפה את תלבשתה, או, לכל הפחות, חלק ממנה. בכובע שהופיעה בו לפני־הצהרים – לא הופיעה אחרי הצהרים. ובמקום שמלתה שאחרי־הצהרים הקסימה את חברת הערב בשמלה חדשה. אפילו ארנקיה החליפו זה את זה שתים או שלש פעמים ביום. סימן טוב לספרות העברית. חוץ מזה שזוג נהדר הוא: בעל סאטירי עד סארקאזמוס היינָאי מריר – ואשה גנדרנית ויפה עד כדי נסיכות. וכשהיא צחקה – זוכר אני – חדלתי להאמין במרירותו של בעלה הגדול.

השניה: הגברת הורנשטין. אשתו של בעל בית־חרושת גדול לנייר ברוסיה. אשה בעלת עינים גדולות, המבהילות אותך, כביכול, בגדלן ופקחותן. מתלבשת אַ־לַא־פרי ומדברת ז’ארגון, עד כדי לעורר רגש כבוד לשפה זו. בשפתו של שלום־עליכם היא מדברת. ואת זה אין להרגיש אף רגע, בשעה שמדברת היא גרמנית. ותשעה קבין של הומור ניתנו לה. ואין בה אף מִצִּלה של התבוללות והסתגלות אל החברה הזרה. ממש פלא.

והשלישית: אשה־טִפוס בשביל רומאן פאנטאסטי. בעלת בית־חרושת לטאבאק וסיגאריות ברוסיה, החיה בתענוגות העולם הזה במקום העולם הבא. אשה כבת חמשים, שיש לה נכדים – והיא מרקדת מאצ’יץ' וקאנקאן כבת עשרים. טמפראמנט מוס תמיד עד כדי טמפרטורה רותחת, אוהבת את החיים עד כדי בכיה חרישית ואינה שבעה מן החיים לעולם. אשה המזמינה את הראיונות שלה במארקוני ומופיעה בהם – באוירון. הגברת גוראֲרי, שרה איזראילובנה מקרמנצ’וג.

וגם עסקנית צבורית אחת הכרתי, הגברת אסמן, ציונית נלהבת ומפזרת צדקה ביד רחבה. אך אותה לא הספקתי להכיר מקרוב.

שלש הנשים הללו מופיעות כעת לפני עיני, פה תחת השמים הכחולים, במקום שהחיים נודפים שוב ריח של שלום ושל – חיים. ומרגיז, שהנשים הללו לא הניעו אף סופר או משורר עברי להקדיש להן שורות אחדות בכל רחבי הספרות העברית ועמקה. – איפה הן כעת?

אל אלהים, לו “ברטה אברמובנה” הורנשטין היתה יודעת, שאני בשבי פה בארצה! שוב לשמוע אותה מדברת יהודית שלום־עליכמית! חכה, הלא היא מעיר זו הסמוכה הנה, מקיוב?!

הרופא כבר מתיר לי לטייל ולהתהלך. הקצין פון־בילוב מרשה לי לצאת אל העיירה. הוא עצמי מוביל אותי ומציגני לפני משפחה אחת, בעלת חנות.

אני מבקר אצל משפחת פרידמן. הוא מחפש כל הזמן עצה, מה לעשות, איך לסדר אותי, לשפר את מצבי וביחוד: איך ליצב אותי פה בעיירה שלו. בכסף אפשר הכל פה. אני מספר לו, שיש לי פה מכירים־פנים.

– אני אנסה בעזרת מכיריו. הם יכולים לעשות הרבה אפילו במצב זה. אף כי אסור להפגש עם שבויים וביחוד – להשתדל עבורם.

עוד באותו יום מודיעה לי בחורה אחת, שמישהו רוצה לדבר אתי. מובן, בסודי סודות.

נפגשנו בחנות אחת. יהודי כבן שלשים וחמש.

– אתה מכיר את גיסי, – לוחש הו אלי ומדבר בקיצור נמרץ ובחפזון מתוך פחד. – גיסי הוא: לבונסקי, מסקוירה.. אני רבינוביץ.

– לבונסקי… לבנוסקי…אה!

כברק אור עובר בי השם הזה. גם כן בקונגרס האחד־עשר, בוינה. הוא הציג לפני את הגבירות. יהודי בר־אורין, ידיד הסופרים, אלגאנטי, רחב נפש ויודע פרק הגון בהליכות החיים. הוא הזמין אותי לבוא פעם לרוסיה אליו לכל הפחות לשנה אחת.

– לבונסקי?! מובן, שאני מכיר אותו. הוא אפילו נשק לי פעם.

– מעשה ריש לקיש – עונה רבינוביץ כיודע את גיסו – טעות בודאי; הוא חשב אותך באותו רגע לאשה יפה – –

והוא מספר לי בחפזון, שנודע להם דבר היותי פה בשבי. אל אשאל: איך? – ולבונסקי שלח לי פרוטות. ואולי נחוץ לעשות דבר־מה? מה עליהם לעשות?

– להביא את השלום.

– אם אתה נשארת בחיים וכבר הנך פה – לא איכפת לי, אם המלחמה תמשך עוד יום אחד – אומר הוא.

קשה למסור בעט, מה פירוש של דבר: למצוא בשבי מכירים מעבר לזמן המלחמה, לא העזרה חשובה פה. העזרה עצמה, חוץ ממה שמוטלת היא בספק גדול מחמת הרשות המחמירה מאד בזה, הרי אינה באה אפילו בחשבון ברגע כזה. העובדה, שאני “מספר חמשים ושמונה”, שזה שנתים שכחתי מה מהותי בעצם, שזה שנתים עומד אני תחת השגחת מפקדים, שאינם מדברים אלי אלא בלשון פקודה ושאני עצמי אינני יודע כבר לדבר אל בסגנון הפילדויבלים, ושכעת גם זה ניטל ממני ואני יכול להיות רק שומע לפקודה ודוקא לפקודת שונא, שיכול לטלטל אותי כחפץ, או ככלי אין חפץ בו ובשעת כעסו – גם להרוג אותי בלי כל עונש, העובדה הזו, שמִטלטל כמוני שוב מרגיש נגיעה מיסתורית מאותו העולם הרחוק והנפלא, מארץ־השלום האגדתית – עובדה זו אין לבארה.

לא בקשתי כלום. מה אני יכול לבקש? הייתי רוצה לראות את לבונסקי. לכל הפחות לרגע אחד קצר. לראות אותו חי. נדמה לי, שגם הוא ניצל מן המות האיום.

רבינוביץ נתן לי איזה סכום כסף. אחר כך הבטיח לי שיתענינו בדבר, מה אפשר לעשות עוד. ומתוך פחד, שלא ירגישו בנו – נעלם.

לא היה בי כוח להוציא אף פרוטה אחת מן הכסף הזה. החזקתי את הכסף בידי כאוצר קדוש, שהושפע לי מן השמים. הרגשתי שכל מטבע – קמיע היא לי. מגע רחוק, מאיזה נוף מרחקים, שאולי נחרב בינתים ולא יקום עוד לעולם.

למחרת בבוקר נודע לי, שמי שהוא עשה את עיר קיוב כמרקחת בגללי. אדם ההולך מבית לבית, כמעורר סליחות, ואולי גם פטיש־תעורה בידו ומבהיל את האנשים למעשים:

– פדיון שבויים, רבותי, משורר עברי בשבי! פדיון שבויים! פדיון שבויים! או ואבוי לנו: משורר עברי בשבי!

ולא עברה שעה קלה והמקיץ נרדמים מופיע גם אצלי. מבוהל היה וחור ונשימתו נפסקה בכל רגע. זה הציוני הותיק, הסופר־העורך־העוזר־המורה־העסקן־ הנואם־המברך־המספיד־הנשיא־והשמש כאחד, ובשעת הצורך, גם ש"ץ בבית הכנסת הציוני: משה רוזנבלאט, שהשתתף בכל העתונים העבריים והאידישים, מששת ימי בראשית התחיה, המגיד, המליץ, הצפירה, הפרדס, השלוח, האור, הדור והמעורר וודאי גם באלה הסמויים ממני. עומד הוא כנדהם בפני הצרה: סופר עברי בשבי! וי לן, וי לן, וי להאי שופרא דבלי בשביא, מה לעשות, מה לעשות? הוא כבר חפש אותי שם בדרניצה, במחנה השבויים, יען כי הוא היה הראשון שנודעה לו הצרה וזה היה שלשום, ביום השבת, וביום השבת נטל משה רוזנבלט, המניע הראשי למכונת החברה הציונית בקיוב והגליל, נטל כר וכסת, ישב על הטראמויי, לא ישב חלילה, כי אם עמד על הפלושצ’אדקה ובכר וכסת בידו עמד וצוח לאורך כל העיר:

– פדיון שבויים! פדיון שבויים! פקוח נפש!

כדי שלא יחשדו בו חלילה שונאי ציון, שנוסע הוא חלילה וחס להנאתו שלו:

– פקוח נפש! פקוח נפש דוחה שבת! – צעק לאורך כל העיר – וכשלא מצא אותי שם, חזר בפחי נפש וביאוש ושלח מכתב לשטיבל למוסקבה: צריך להריץ שליחים ורצים לכל אפסי ארץ רוסיה, לחפש את הסופר השבוי, יען כי, אוי ואבוי לנו, אם לא נקיים נפש אחת מישראל ודמנו בראשנו חלילה וחס!

וכעת עומד הוא לפני וחבילה כבירה על שכמו: הכר והכסת וכל מיני מאכלים כשרים וגם כסף – – –

הוא מחבק אותי ועיניו נעשות לחות.

– אופיציר – ממלמל הוא באושר – אופיציר עברי, עברי ממש. נו, רבי אביגדור, מעתה לא תעזבנו, לא נעזוב אותך – הזוכר אתה אותי מן הקונגרס?

איזו שאלה? איך לא לזכור את נפש הקונגרס: את משה רוזנבלאט? אך – גם שם לא היה סיפק בידי להכירו כהוגן. גם שם היה טרוד ועסוק ובהול למעלה ראש, גם שם היו אלפי מיני פקוחי־נפש. –

– תשאר פה ותַרצה לנו הרצאות ואנו נוציא עתון, ועתון כהלכה! אוי ואבוי לנו! איפה אתה ישן? איפה מלונך? איפה האכסניה שלך? האיפה היא הדירה שלך? איפה אתה גר?

אני מוביל אותו אל “דירתי”.

– אוי ואבוי לנו: אצל גויים! אצל ארמאה! אך אין דבר אנחנו נפדה אותך עוד היום!

והוא נכנס בדברים עם בעלת־הבית שלי, מודה לה על טוב לבה הנדיב וכשנכנסת מארוסיה, מודה הוא גם לה לחוד ואומר בגאוה שמעטות דוגמתה:

– אופיציר, יברייסקי אופיציר! דרבני יברייסקי אופיציר!

ומבאר הוא לה את גודל פרשת ספרותי ושביאליק חש לי עתידות ונצורות ושהקהלה היהודית תשלם לה את מדת הכנסת אורחים שלה ביד רחבה – – ושכעת אנו הולכים קצת לטיל – –

אנו מטיילים ורבי משה רוזנבלאט זורם, זורם בדברי אהבה ובכל לשון של חבה, שאצבע אלהים היא, שאני נשארתי בחיים, שסופר עברי אסור לו למות בלא עת – –

– וכלום אני היחידי בין הסופרים הצעירים, שהשתתף במלחמה?

– ומה? – עונה רוזנבלאט בהשתוממות – וכי איזה סופר עברי ילך למלחמה?! כלום אין כבר מי שילך למלחמה, ורק הסופר העברי נחוץ לכך? “בחרבי ובקשתי”? – אכן, יש כבר גם גדוד עברי, יש, הולך הוא ומתארגן כעת – – אך על זה למחר, חביבי, למחר, אתה תעבור העירה, אלינו, נפדה אותך והכל יהיה בכי טוב, אוי ואבוי לנו, בשבי, בשבי – –

ועברית הוא מדבר אתי, רק עברית.

– מחר תהיה אורחי שלי, כתבתי כבר מכתב לשטיבל. זה הבארון שיחיה על הספרות העברית. הוא השקיע מיליון רובל בהוצאת־ספרים בעברית. העורך הוא פרישמן, לפרישמן יש דעה גדולה מאד עליך, ילך מכתב גם לפרישמן. וגם לביאליק וגם־לאחד־העם. אנחנו נפדה אותך! וי לן! וי לן! מחר, מחר – עוד הלילה תלון פה –

ופתאום – נעלם.

חבל שאינני פסל. הייתי מפסל את פסלו של משה רוזנבלאט, כמות שהוא, בצורה אצה־רצה, כשזקנו פרוע וכנפי בגדו מנופנפות באויר, בידו האחת לב כביר ובידו השניה דגל ועליו כתוב:“פדיון שבויים!”

ושם הפסל: היהודי.

עבר לילה.

היום לחנם יבקש אותי משה רוזנבלאט: מסיעים אותי פתאום למקום אחר.

 

ט. בְּרִית כִּנִּים    🔗

היום נודע לי ערכי בתור שבוי.

עוד אתמול טעמתי שוב את טעם האדם. טפול, אהבה, שולחן נקי, ואפילו פרחים – והיום נגש אלי קצין רוסי נמוך למדי במעלה ומרעים עלי:

– נומר פידיסיאט ווֹסיאם! (מספר חמשים ושמונה!) לקחת את הילקוט ולבא אתי!

– לאן?

– מאלצ’אט! (לשתוק!) – מרעיש הקצין החריף, וכבר נגש אלי להרים עלי ידו.

כשיצאה אלינו מארוסיה ומחאה נגד הפקודה, להעבירני מפה – תיכף ראיתי, שפה אפילו “אשה במכנסים” לא תעזור לי. – להיפך, הבינותי מתוך וכוחים, שדוקא אשה, כלומר, דוקא היא לא תעזור. הוא דבר אתי באיום ודוקא באיום שבסגנון של בינו לבינה. סגנון מסובך מאד: הוא מקנא לה אלי, ויחד עם זה, כשהיא עומדת בכל תקפה, שעליו להשאיר אותי פה – הוא אינו עונה לה בגסות, אלא בבת צחוק. כמי שאומר: הוא יסע ואת תשכחי אותו.

באותו רגע הופיע היהודי הזקן ובמלת־רמז אחת באר לי, שהקצין הזה מחזר אחריה זה ימים אחדים – וכעת חושב הוא אותי למחיצה בינו לבינה.

ועל זה היא נגשה אליו, חרקה עליו בשניה הבריאות, ואחר כך נגשה אלי, נשקה לי ואמרה בבקשת סליחה:

– אֶטו חמיוֹ! (הוא אדם גס, בלי תרבות). והוסיפה:

– רוסקי חמיו!

הביאה לי צידה לדרך, נפרדתי מאת אמה ומאת היהודי הזקן – והלכתי.

בדרך רטן אלי הקצין בחימה. לא הבינותי כלום, אך רשמתי לי שתי מלים, שהיה חוזר עליהן כל הזמן:

– “רוסקאיה זשנצ’ינה נדה”, צ’טו?

(“רוסקאיה”־הבינותי; “זשנצ’ינה נאדא” – לא הבינותי. “צטו” – הבינותי).

אני מעז לשאול אותו:

– ואז איזט “זשנצ’ינה נאדא”?

ועל זה הוא מביט בי בעיני זעם, אך החפץ שלו שאני בכל זאת אבין לכל הפחות את דברי־הזעם שלו, הוא מראה לי בשתי ידיו תנועה, שתיכף הבינותיו. את התנועה הקשה למסור בחברה הגונה – אך היא אישרה לי את דבריה של מארוסיה: באמת “רוסקאיה חמיו!”

הוא הוביל אותי אל חוף הנהר.

פה מצאתי את תשעת עשר האנשים שלי ובתוכם גם את פאלי ואת מרגלית!

– אנחנו פה עוד מאמש – מבאר לי מרגלית – פה היתה איזו יד מלשינות באמצע – מוסיף הוא. ה“גן עדן” שלנו היה יותר מדי נעים.

– אולי ראית את הקצין פון־בילוב?

– ראיתיו. אמש בא אלינו ומסר אותנו לכעין־קצין זה, שהביא כעת את אדוני הנה. בקשתי ממנו, שישלח גם את אדוני אתנו יחד.

– ובכן, אתה קלקלת לי את “גן העדן” שלי, מרגלית?

– לא, אדוני. בעד כל הון לא הייתי עושה את זאת. אך את אדוני היו משלחים מפה גם בלי זה. – מובן, למקום אחד בודאי. ואנו רצינו, שלכל הפחות נהיה יחד.

– זה היטבת לעשות, מרגלית. אך מנין לך, שהיו משלחים אותי?

מרגלית ענה בסגנון של רמזים:

– החזיר הזה לא היה נותן לו להשאר פה על יד האשה היפה.

– את הכל אתה יודע, מרגלית.

– יותר מזה, אדוני. ראיתי מעשה והבינותי את כל הענין. שנינו ראינו; גם פאלי ראה. זה היה אתמול בערב: החזיר התחנן לפניה וגם איים עליה, שהוא ימסור אותה למשפט צבאי, על שמתידדת עם שבוי־מלחמה. ו“זה ממיט עליה קלון גדול”. ולבסוף נגש לנשק אותה – ועל זה היא השמיטה לו סטירת לחי כזו, שירית תותח גרמני היא כעטישת הפרעוש לעומתה. מכל זה הבינותי, שהחזיר הזה כבר שפת לו לאדוני את היורה שלו אצל המפקדה. הנה זה הכל. לא די?

והוסיף:

– מילא, גם זו לטובה. החזיר הזה היה יכול להתנקם באדוני נקמה גרועה מזו! אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

הורידו אותנו אל כעין אנית־מטען. הקצין הרוסי מדבר עם הקאפיטאן עלי. ואני מרגיש, שמבאר הוא לו את כל הענין בדבר האשה. ושוב נגש אלי ואומר לי בלעג שבזעם:

– רוסקאיה זשֶנצ’ינה נאדא, צ’טו?! הי, אבסטרייץ!

בתוך כדי נסיעה הוא נגש אלי ובטון רך למדי שואל אותי ברמזים, אם אכתוב לה? אני משתומם, כביכול, על השאלה ומבאר לו שישנן נשים רוסיות למדי בכל מקום. זה מרגיע אותו כנראה והוא מסכים בטוב־לב: נכון מאש; יש ויש. אני מרמז לו, שהנשים הרוסיות מוצאות חן בעיני. יפות הן, לעזאזל! הוא מסכים בגאוה מאירה עינים: “אין כנשים שלנו בכל העולם כולו! אך גם שלכם יפות הן, לעזאזל”! מובן מובן.

הסכם בין־לאומי זה הציל אותי בודאי מהיות לברות לשיני דגַת הדניפר בין־לילה. לכל היותר היה חסר מבינינו מספר אחד. מספר חמשים ושמונה".

הנסיעה על הדניפר היא מענינת למדי, אך יש לה מגרעת קטנה: כל הנוסעים השבויים רעבים. אינם מקבלים אוכל בכלל. על זה לא חשבה הרשות. לנו שלשתנו יש לכל הפחות מה שתחבה לי מארוסיה בילקוטי – אך גם זה הולך וכלה. וטוב שהולך וכלה: לגמרי לא נעים לאכול בין רעבים. על הספון מתהלכים כמאתים איש מזי רעב מאתמול בבוקר וכעת כבר השעה הרביעית אחרי הצהרים. השמש מזהירה כביום הולדה ממש. על חופו הימני של הנהר עומדים כפרים קטנים עם בתיהם הנמוכים העשויים עץ ערום בלי סוד ולחופו השמאלי – ביצות חשש וחציר ירוקות, המשתרעות עד גבול האופק. את אלה גובלים לפעמים שם באופק יערות אפלים כבירים. מן הביצות נשמעת הרמוניה של קולות וצלילים לרבבות: צפרי הביצה, צפרדעים, יבחושים ורמשים בעלי־כנף שונים. כולם מסדרים סרינאדת־שקיעה לשמש הטובעת שם בענני זהב. מה יפה תיאטרון אלהים. זה – לולא הגברים הרעבים, המתהלכים מחרישים זעומי־הקיבה ואין לבם נתון לא לשמש ולא למברכיה העליזים.

אמש עוד היו הזקיפים הרוסים אוכלים בפני כולנו את מאכלם הפשוט: דיסה קפואה, והיו עוד שותים בלי חשש את התה עם חתיכת הסוכר בפיהם. וכעת מסתתרים הם אל תחת הספון, אל בין המטען ושם עושים את “מעשה־הנבלה שלהם”. אמנם לשבויים אומללים די להם בשלושה זקיפים למאתים איש – אך פה: באמצע הדניפר ומאתים איש רעבים, בלי פרוסת לחם ובלי טפות מים חמים אחדות – והעיקר:בלי טבק – זה קצת מסוכן. חוסר הטבק ענין ביש הוא. – טוב יהיה לא לעשן.

כנופיה לא גדולה של שבויים מרי־נפש מתלחשים. כנראה, מטכסים עצה. כעבור רגעים אחדים עוברים הם את כל הספון, נגשים אל כל אחד ואחד – ופתאום, בדיוק באותו רגע וכל הספון פותח במלה: “מאכוֹרקה”. בתחילה בלחש, אך כמובן ביחד, בבת־אחת, הלחש הולך ועובר לרטינה, הרטינה לרעש, הרעש לצעקה – כל מאתים האיש צועקים במקהלה מרה ומאיימת:

– מאכורקה! מאכורקה! מאכורקה!

את המאכורקה כבר יודע אני עוד מן החזית, כשנפגשנו בוורשה בפלוגת־חלוץ רוסית והתידדנו עמם שבויים אחדים. האונטראופיצר הרוסי כיבד אותי אז בסיגארית־ מאכורקה: עשה משפך קטן מנייר גס, שפך אל תוכו פירורי גבעולים קצוצים יחד עם פירורי עלים צהובים וגם ירוקים, סתם את המשפך בצדו הרחב – והדליק.

אז חייכנו ל“סיגאריה הרוסית” וכעת: מאתים איש דורשים את המאכורקה!

המקהלה ממשיכה; כנראה שאלה לא שבויים חדשים:

– מאכורקה! מאכורקה!

הזקיפים מגיחים מתוך מחבואיהם, מביטים, מקשיבים. אחד מהם מרים את ידו: הס.

– כמה מעשנים יש ביניכם?

יוצא אחד מבין המפגינים:

– כולנו!

הביאו מאכורקה. חלקו.

אך כנראה, שזה היה משלהם בעצמם,משל הזקיפים ואנשי האניה. מעט מאד. סיגאריה לאיש.

נפלה מריבה בין שנים. מריבה מלאה כעס ורצח. באו החירופים והגידופים ואחרי כן – מכות. כרגע נודע שזה “ריב עמים”, מלחמת איתנים של שתי אומות צהובות זו לזו מדור דור: האחד היה צ’יחי והשני – מאדיארי. עוד לא הספקנו להפריד ביניהם – וכבר שניהם נופלים המימה, אחוזים זה בזה ונפתלים – בתוך המים נפרדו בן־רגע והתחילו שוחים. האניה עמדה מלכת. הצילו את שני הגבורים הרטובים, בחבלים.

כשעמדו שניהם על הספון, הביטו זה בזה כשני זאבים פצועים זה בשיני זה.

– כעת יש לך קדחת, ולא מאכורקה! – אומר הצ’יכי אל המאדיארי.

– גם לך – עונה המדיארי.

ושניהם מנערים מעליהם את המים, ככלבים אחר הרחצה.

– למי יש סיגארה? – פונה המדיארי אל הקהל.

ברגע זה קם מרגלית, נגש אלי, מבקש ממני סיגאריה מן הסיגאריות שלי, אני נותן לו שתים, הוא נגש אל שניהם, מושיט להם ואומר בסגנון השליט, המחלק פרסים לאספורטאים:

– שניכם מנצחים. הא לך והא לך. והא לכם גפרור. אך בתנאי שתדליקו את סיג אריותיכם האחת בשל השני!

המאדיארי נוטל את הגפרור, מדליק את הסיגאריה של הצ’יכי, זורק את הגפרור והצ’יכי מושיט לו את הסיגאריה הדולקת שלו.

– ללחוץ יד! – מפקד מרגלית.

הם לוחצים יד.

– ישנה קופסה אחת מלאה סיגאריות – אומר מרגלית – אם תחיו שניכם בשלום – הרי הקופסה הזאת תהיה שלכם, של שניכם. זה ניספיק ² לכם עד שנגיע למחוז חפצנו.

אחר כך נגש אלי ואומר:

– אדוני בין כה לא יעשן פה את הסיגאריות שלו בין צמאי־עשן אלה. מוטב שיחלק אותן.

– נדיבותך, מרגלית, בסיגאריות שלי, אינה יודעת גבול. אך מה יהא על שני האומללים האלה הלילה? איך יישנו בבגדים רטובים?

– לכל הפחות יישנו במנוחה, לא יתגרדו לילה אחד.

אנשי האניה לקחו את שניהם, תחבום שם אל בין המטען וכסום בשקים.

בלילה הלכתי לראות אותם. מחזה נוגע עד הלב: שני השונאים שוכבים חבוקים זה לזה ונוחרים נחרת אושר עמוקה.

בבקור כשהקיצונו – נראו לנו סימני אחוזה דוקא בצדו השמאלי של הדניפר ואחד הזקיפים מבאר לנו, שזה מקום העבודה שלנו. השמחה היא כללית.

– איך ישנתם? – שואל אני את הגבורים שלנו, ששניהם רטובים עדיין במדה הגונה.

– נקמה ברמשים הארורים! – עונה המאדיארי.

– אף עקיצה אחת לא הרגשנו – אומר הצ’יכי.

– כעת – ­אומר מרגלית – כשתתיבשו, תתגרדו גרידת־גומלין: אחד יתגרד בכניו של השני. ברית־כנים היא, חביבי, ברית־עולם בחסד הזוהמה הקדושה – יחי השלום!

 

י. בַּסְּבָךְ    🔗

האחוזה, שאליה הביאו אותנו לעבודה היא: גלוּשֶצק. אחוזתו של איזה נסיך רוסי, החכורה לאנגלי ששמו מאקדונלד. באחוזה: בית־אריזה לחציר. מצד אחד: יער אין קץ ומן השני – אֳפָר, כר־חציר, המשתרע לאורך כל הדניפר במלוא־העין.

אנו יורדים מן האניה ובמקומנו מכניסים בה כמאה וחמישים איש שבויים, להסיע אותם מפה. מה זה?

נותנים לאכול. מגייסים מבינינו מחלקי־אוכל. ביניהם גם מרגלית. השבויים מצביעים על מרגלית באמון: הוא יחלק.

מרגלית מחלק, מחלק – ולבסוף הוא עצמו נשאר בלי מה.

רואה זאת מנהל האחזוה – ומזמין אותו אל ביתו, מדבר הוא אליו “גרמנית” מיוּהדת:

– דוּ איין אידיוֹט – קוּם איכ’ל דיר גיבן אֶסן!

– איך אידיוט? – שואל מאתו מרגלית. איך ניכט אידיוט. איך יודֶה!

– דו יודה? דו?! – משתומם המנהל. ומבאר הוא לאנשיו: הנה יהודי, שאינו דואג לעצמו; המחלק לאחרים ונשאר בלי כלום! לא יאמן.

נו, אני רואה, שאין לו דעה מצוינת ביותר על היהודים.

שמו של המנהל הוא רומאנוב דוקא. והוא מתגאה בזה. מוז’יק ארוך רגלים וגבוה, עם זקן־עז ארוך וחד. ערום מאד כנראה. מראה את הספרים שבביתו. מתפאר, שאינו שונא יהודים; שהוא ליבראל. ואני מרגיש, שזאת היא הקדמה לשנאה ולהתעללות בנו. כשהוא מציג אותי לפני אשתו אומר:

– אופיציר, יהודי.

אשתו יפהפיה רוסיה טפוסית, אשה גדולה, אך זריזה וחִננית. כששני ילדיו, ילד כבן שמונה וילדה כבת עשר – שניהם יפים עד להפליא – מתידדים אתי, הוא מרחיקם ממני: אסור, זה שבוי שלנו! אשתו נוזפת בו על כך. והוא מתעקש ודוקא בחבה, בערמה: בכל זאת שונאים.

– ומה את יודעת, כמה משלנו הרג הוא בידיו?!

וכמי ששכח כרגע את “ליבראליותו” אומר בפירוש ובלי חכיכה: – וביחוד יהודי.

ומכאן ואילך התחילה שורת היחסים שלו אלי השבוי, השונא היהודי. בזה מצא התנגדות מאת המשגיח על בית האריזה. זהו סטודנט רוסי מעיר אריוֹל – בחור כבן עשרים וחמש. כרגע הכרתי בו את “האינטליגנט הרוסי” הידוע לי מתוך הספרות הרוסית, צל טפוסי של אוֹבלוֹמוֹף. אדם נעים וטוב מאד. בעל עינים בהירות כלבנה חולמת, לבוש בגדי סטודנטים, בעל השכלה גבוהה – אך הרבה יותר מאשר האינטליגנט הטפוסי שבספרות. במשך יום אחד נודעו לי מעלותיו הבלתי מצויות. מתימאטיקן עליון מצוין, אסטרונום, יודע את כל השפות האירופיות ידיעה הגונה, בתוכן גם את השפה העברית במדה מפתיעה אצל לא־יהודי. בזמן האחרון למד גם את השפה ההונגרית וכעת רוצה הוא להשתלם בה על ידי. הוא אספראטיסט קנאי וכותב שירים בשפה זו. נודע לי שהוא גם מצייר, בפחם, בפיחן, באקוַרל ובצבעי־שמן. יש לו בדירתו כעין לאבוראטוריון חימי, שבו הוא עושה נסיונות. כשאנו מטיילים ביער הסמוך, מבאר הוא את חיי הצפרים והשרצים המצויים ביער־עבות זה. אנו עוברים על יד תופעה מענימת: גזע עץ, שעביו כחצי מטר, מוטל על האדמה ועץ צעיר צומח דרך הגזע, מתחתיו – הגזע רקוב כבר עד כדי שלא להפריע לעץ הצעיר לשגשג דרך־גופו.

– הנה – אומר אנטונין איבאנוביץ פֶּטיסוֹב (זה שמו) – זה סמלה של רוסיה. משנה־סמל הוא לנו. ראשית: סמל לרשלנות, לבזבוז, לחוסר משקיות. איזה עם בעולם היה נותן לו לגזע כזה להיות מוטל שנים על שנים עד שירקב? רק רוסיה. ושנית: דרך גזעו של דור רקבון זה – הולך וצומח דור חדש, רענן. הגזע ההולך ומרקיב עדיין מפריע במקצת; ואולם בקרוב לא יפריע עוד, ואחרי כן גם עזור יעזור לדור הצעיר לפרוח; עזור יעזור לא ברצונו, אלא ברקבונו, בזבלו – – –

אני שואל אותו:

– ואדוני אינו מפחד ממני, לגלות לפני את השקפותיו אלו? הן אדוני אינו יודע אותי. אולי אני קונסרבטיבי?

הוא מהרהר רגע ועונה:

– הנה – גם זה סמל לרוסיה שלנו. הרוסי אינו יודע זהירות. אדוני צודק בהחלט. הנה בא שבוי מארץ אחרת, פירוש: שונא, לכאורה, ואדם, שרק מאתמול ידוע הוא לי ידיעה חטופה – ואני כבר פותח לפניו את אוצרות סודותי המסוכנים. אך יש בזה עוד יסוד אחד: אמונת הרוסי במהפכניותו של היהודי. האמונה, שכל יהודי הוא בודאי רבולוציונר מחדש ובז לקונסרואטיסמוס ולריאקציה.

והוא מוסיף פתאום:

– יזהר נא אדוני מפני המנהל, אדם ערום וריאקציונר גמור.

– אומר הוא את עצמו לליבראל.

– שהו. ואדוני חושב, שבפנימי פנימיותו הוא איננו מסכים להשקפות החדשות? אך מרגיש הוא חובה לעצמו, כן, חובה קדושה דוקא, להיות למונארכיסט, לריאקציונר, למעריץ את המלחמה ולשנוא את השבויים ואת היהודים בכלל.

– חובת משרתו?

– לא. טעית. חובת שמו! רוסי הוא גם הוא: חושב הוא היות ושמו רומאנוב – בכן עליו להיות טפש! אף כי לגמרי לא טפש. ומשום כך יזהר. אל נא יתוכח אתו. אוהב הוא להתוכח. להוציא מתוך האדם את מה שהנהו. ואחר כך – –

– ואחר כך? מה הוא יכול לעשות לי? דומני, שאדוני הוא אחראי לנו השבויים ולא הוא?

– טעית. אני אחראי רק על עבודת בית־האריזה. מִשרת סטודנטים שִׁלְפֵי־המלחמה היא המשרה הזאת בכדי לפטר אותי מן הצבא. שמעתי, שאצלכם אין מפטרים את הנוער המתלמד מחובת הצבא. נכון?

– לא את הנוער המתלמד, אפילו לא את האמנים הגדולים חברי האקדמיה. כבר לא אחדים ממשפחת הסופרים והאמנים למיניהם מרקיבים בדמי ימיהם בבור סיד בגליציה.

– אם ככה, איה איפוא התרבות המפורסמת שלכם?

הוא שואל והוא משיב:

– אף כי, דומני, זה לגמרי לא ענין של תרבות. זה ענין של מדת האוכלוסיות. אנו, עם בעל מאה ושמונים מיליונים. יכול ים להרשות לעצמנו גם לוקסוס כזה. זה הכל. אך לעניננו: לשבויים הוא אחראי, המנהל. והם כחומר ביד היוצר בידו.

– מה פירוש?

– אולי כבר דברתי יותר מן הצורך. אך – –

פתאום אני נזכר:

– יגיד נא לי אדוני, מדוע זה שלחו מפה אתמול את השבויים. בשעה שיש צורך בעובדים? כי לולא זה הן לא היו מביאים אותנו הנה!

– זהו. ובכן עלי לספר לו. הוא פחד מהם. זאת אומרת: רק מפני אחדים מהם. קרה פה דבר, שכמעט שגרש אותי מפה. כמעט שעזבתי את המקום מתוך בחילה מוסרית. הוא קמץ בצרכי האוכל של השבויים. הטעם ידוע לך בודאי.

– לא ידוע לי.

– אח, מה? איך לא ידוע לו? אה, כן, הן אדוני איננו רוסי. נו, פשוט, גָנב. – השבויים ידעו זאת. והוא, בכדי להגות את החשד ממסילתו – סכסך אותם בינם לבין עצמם, עד שהשליכו את אחד מהם והטביעו אותו באגם.

– הטביעו?

– הטביעו. זה היה “חד־שנתי” אבסטרי. יהודי היה האומלל. בחור טוב, שלא נגע בזבוב. קשרו לו אבן בצוארו והשליכוהו אל האגם. ועד היום לא הוציאוהו. מה נקל מאשר לסכסך אנשים סובלים – ונגד היהודים?

– נורא. ואדוני? לא הודיע – – –

– למי? כמה זמן אדוני ברוסיה? כנראה לא מזמן רב. למי להודיע? ומה להודיע? ששבוי טבע? שיהודי טבע? – ואחרי כן, כשלא היו יותר יהודים פה – סכסך את המאדיארים בצ’יחים ואת הצ’יחים במאדיארים. ואני נוכחתי לדעת, ששנאת שני העמים הללו אינה קטנה משנאתם אל היהודים. סכסך – ובינתים הקטין את המנות. עד שמי שהוא העמיד אותם על טפשותם, הם השלימו ביניהם ואחד מהם אמר לו למנהל בפירוש:“גם להתקוטט וגם לרעוב ללחם? תן לכל הפחות לאכול לשובע!” – ואותו השבוי הוסיף ברטינה:"אדוני החביב! לנו כבר אחת היא. אנו אנשים, הרוצים או לשוב הביתה בריאים או – – – " יותר לא הגיד; והמנהל הבין את הדבר ותיכף הודיע, שאנשינו נרפים הם, עצלנים ואנשי־מדון. והצליח לשלח אותם.

– ואדם שבוי מלחמה אפשר – ככה – להטביע – ולא־כלום?

– ומה? בנידון זה יש לגואטיסטיקה חשובה, סטאף כי בודאי לא מלאה. מה: מלאה? אפילו לא החלק המאה מן האמת המלאה.

– איזו סטאטיסטיקה?

– סטאטיסיטיקה מענינת מאד של אותן הקוקיות שביערות רוסיה הדרומית, הדוגרות על ביצים זרות. יען זאת אינה הופעה טבעית. ש – – – זדראסטווּיטיה, ניקולי איבאנוביץ! קאק שזיביום?

רק ברגע זה הבינותי את ענין הפטפוט שבמשפטו האחרון. בתחלה חשבתי, שהשתגע פתאום. מן השבויים עובר הוא פתאום אל הקוקיות הדוגרות – – הוא הרגיש מאחורינו את המנהל והצליח בשעתו לעבור אל ענין פחות מסוכן מאשר שיחתנו הקודמת –

ניקולאי איבאנוביץ, המנהל, אחרי שהודה לו על התענינותו הרגילה בחייו (“קאק זשיביום?” פירוש: מה שלומו?) אמר:

– יואיל נא להמשיך בדבר אותן הקוקיות הדוגרות, בבקשה, זה מענין מאד.

– אוה, אתה, ניקולי איבאנוביץ, יודע זאת מזמן. אנו מדברים על הצפרים הרוסיות –

– ומה אמר לו אנטונין איבאנוביץ? – פנה אלי – מה ספר לו על הצפרים הרוסיות? “צפרים טובות?” מה? –

(“צפרים טובות” אידיומה רוסית, שפירושה: “אנשים הגונים” בלשון סגי נהור – – ).

היתה שתיקה. אנטונין איבאנוביץ תכף ראה, כמוני, שהמנהל הרגיש בדבר. אזנו גנבה שמץ משיחתנו. ורק לאחר שתיקת רגעים אמר:

– הקוליגה מתענין יותר בצפרים בעלות כנפים ולא באותם “הצפרים הטובות”, שאתה ניקולאי איבאנוביץ, מרמז עליהן – – –

“הקוליגה”? – תהה המנהל – היודע אתה, אנטונין איבאנוביץ, שאסור מטעם החוק להתידד עם השבויים? – אני אמנם ליבראל, אך מה שאסור, אסור.

– סליחה, ניקולאי איבאנוביץ, סליחה – ענה הסטודנט בעמדו מלכת – שם בחזית אויב הוא אולי, אך פה אורחנו הנכבד הוא. תדע, ניקולאי איבאנוביץ, אורחנו הנכבד!

ראיתי, שמוטב יהיה להגות את השיחה הזאת ממסילתה ואמרתי:

– מה שמענין אותי יותר מכל, היא: השפה הרוסית. אני משתדל ללמוד את שפתו של דוסטוייבסקי ושל טולסטוי; רוצה אני להרויח לכל הפחות ריוח זה מאת הזקן פראנץ יוסף, שעשה אתי עסק רע בהחלט, עסק, שלעת עתה לא הרוחתי בו הרבה.

– גם הוא לא הרויח הרבה לעת עתה – אומר המנהל בשמחה־לאיד.

– עדיין לא ידוע, אדוני.

– ידוע, ידוע. הנה: עוד יום, עוד יומים וגם רומיניה תהיה לצדנו, בעלת בריתנו.

– הבטוח הוא בזה?

– בטוח. רומיניה היא זונה. היא תבוא.

פחדתי גם משיחה זו ושוב עברתי אל השפה הרוסית:

– ואני רוצה בקרוב לקרוא את צ’יחוב במקורו!

כנראה, שזה השפיע. המנהל אמר בשמחה:

– מה? גם את צ’יחוב הוא יודע?! חושבני, כי אין סופר כמוהו באירופה! מה?

– אין! – אמרתי. שום אומה אינה יכולה להתהדר בצ’יחוב. בכלל: התרבות הרוסית הכבירה – היא מנצחת בלי כל מלחמה – –

שוב נוכחתי, שלא רק בתהלת הנשים הרוסיות אפשר להוריד את האדם הרוסי מכסא מלכותו, אלא גם בתהלת תרבותו. המנהל – עצמיו נדשנו ממש לשם הערצתי את הספרות הרוסית. הוא התחיל להמטיר שפע בקיאות ביצירות הקלאסיות והחדשות ולבסוף גמר בזה:

– זהו השטח היחידי, שאין היהודים יכולים לא לתת לנו כלום ולא לקחת מאתנו כלום, כלום, כלומר: לא לקלקל – –

העזתי לירות כדור מסוכן:

– מילא, אשר לטהרת הרוסיות – הרי הענין לא כל כך פשוט. לא פושקין, כידוע, ולא טולסטוי לא היו רוסים טהורים, אדוני. פושקין היה מגזע הכושים וטולסטוי – שם משפחתו היה לפנים: דיק, כלומר: גרמני היה – –

– וכמה מלים יודע כבר אדוני מן השפה הרוסית? – שסע אותי פתאום הסטודנט בשאלה.

– יש לי כבר מלון קטן; זה ימים אחדים שאני רושם לי את המלים לפי השמועה.

מסרתי להם את רשימת המלים – ופתאום פרצו שניהם בצחוק, שכל היער רעש הימנו. הסטודנט קרא מתוך הפנקס את המלים הרוסיות ואת תרגומן הגרמני שבצדן.

– פולטיניק־חצי רובל צילטיניק־רובל שלם.

– טול־שוק גדול; טולצ’וק־שוק קטן.

– ווֹל־שור; ווֹלצ’וק־עגל.

– חראם־בית כנסת; חראמוי־כומר.

– קורובּ או יאש־ארגז; קורובקה (או יאשצ’יק)־קופסה.

– גוליאט־לשכב, לכתוב, לזמר, לחק, לרחוץ, לחכות, לחזר אחרי אשה, להתוכח, לשוט בסירה, לנסוע אפנים, לרכב על סוס, (לטייל?)

– די! די! די! – צעקו שניהם מתוך צחוק פרוע.

– הנה בלשן רוסי! הנה פילולוג רוסי חדש!

– אך יגיד נא לי – פנה אלי הסטודנט – מדוע זה סימן את התרגום “לטייל” בסימן שאלה? אני מתחיל להבין, איך הוא בא לכלל פירושים הללו: ודאי שאלו אות במלה “וי גוליאטה?” בשעה שעשה את הפעולות הללו. טוב. אני מבין. אך למה סימן השאלה דוקא על יד התרגום “לטייל”?

– יען כי בזה אינני בטוח עדיין. כי איך זה אפשר, שמלה שפירושה פעולות – ותהיינה אלה גם פעולות שונות זו מזו בהחלט – יהיה פירושה גם טיול.זאת אומרת: בטלה?

– הנה, כך עושים שפה בהגיון!

לקחו ממני את הפנקס, שעבר אחר כך מיד ליד, עד שהמנהל מצא לנכון, לשלוח אותו למפקח העליון על בית־האריזה, לעיר רצ’יצה.

ובזה יצרתי לי, כנראה, את האהדה פה. במקום השם “מספר חמשים ושמונה” קבלתי את השם “צ’יֶלטיניק”.

אך למחרת נגש אלי המנהל ולחש לי באזני:

– הזהר מפני הסטודנט הזה. הוא פרובוקאטור נורא. משחק הוא לפניך את הרבולוציונר – בכדי לתפוש אותך. הזהר! – ויותר לא אגיד לך!

רגלי נצמדו אל הקרקע.

הבטתי בו ארוכות, בתמהון.

והוא הוסיף בלכתו:

– כן־כן. ואולי כבר נפלת בפח? – אזי לא לשאר פה הרבה זמן. ישלחוך לסיביר.

ספרתי את כל הענין למרגלית.

– ברוסיה אפשר הכל. ובכל זאת. אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

התחלתי לפקפק בנכונות פתגמו זה של מרגלית. הרגשתי כאילו מי־שהוא קושר לי כבר את האבן בצוארי.

איך לצאת מן הסבך הזה?

 

יא. הַתָּכְנִית הַגְּדוֹלָה    🔗

מעבר לנהר דניפר, מול האחוזה הזאת (שמה גלוּשָׁצק) ישנו כפר לא־גדול, המשתרע לאורך החוף בטיולנו ביום ראשון הגענו תמיד עד ההר, שבינו ובין גלושצק כארבעה קילומטרים בערך (האניה שביאה אותנו נכנסה אל תוך האגם הסמוך לבית־האריזה, פה הורידו אותנו). מרגיש אני געגועים עזים להכנס פעם אל אותו הכפר שממולנו. ואולי ישנם שם גם יהודים?

לפנות אל אנטונין איבאנוביץ – מפחד אני כבר, אחרי אזהרתו הסודית של המנהל. מי יודע, אם כבר לא הקדחתי אצלו את תבשילי? – אך הוא הלא מלבב ואדיב כמקודם. לחנם מחפש אני בפניו את צלו של השטן. בכל שעת־כושר הוא מטייל אתי ומשוחח רק על שאלות תרבות ומדע. מטפל הוא בי כבידיד נאמן, דואג למאכלי הטובים, למשכבי בלילות. אינו מטיל עלי חובת עבודה כל־שהיא, להיפך: הוא מגין עלי תמיד בפני המנהל, הרוצה כל הזמן להכניסני בעבודה קשה ולהוריד את רמת הכלכלה שלי. ובכל פעם שהוא מגין עלי – מרמז לי המנהל באותו הרמז, שפירושו:“פרובוקאטור הוא; הזהר לך!”

כל טפוסי הספרות הרוסית עומדים ברגע כזה לפני עיני.

התחלתי לחפש: אולי הפלטתי בשיחותי אתו איזה משפט או מלה. בדברי שלי לא מצאתי. אך יותר מזה מצאתי בדבריו הוא. הבאמת אינו נזהר בפני כל עיקר?

ישנה רק עצה אחת: להתגנב אל הכפר שממולנו. אם יש שם יהודים, הרי הם ידועים את שניהם.

לא הספקתי להרהר הרבה ולתכן לי תכניות להתגנב שמה. אנטונין בעצמו הציע לי:

– אדוני רוצה לבקר בכפר זה פה ממולנו, בסטארוֹדוּבקה?

– בחפץ לב ובתודה.

– כפר לא גדול. ויש בו משפחה יהודית גדולה עם הרבה בנות. ארונוב שמה. ודאי אין לו עדיין מכירים בין היהודים פה?

אני זהיר בדברי מאד:

– לא. לא הספקתי. ושבוי מלחמה בכלל צריך להיות זהיר.

– אל נא ידבר שטויות, במחילה. האם פושעים אתם?

– גרוע מהם.

– אח, פטפוטי ביצים! – אמת, הם צריכים להיות זהירים, יען כי שמעתי על מקרים מעציבים: יהודים שהחזיקו שבויים בביתם – נשלחו לסיביר. זה נכון.אך פה אין לדבר על כגון אלה. מחר, יום ראשון, נטייל שמה.

– על אחריותו?

– איזו אחריות? אך אם נחוצה לו אחריות – בבקשה, אפילו מכתב אתן לו, כלומר: רשיון.

– וגם ניקולאי איבנוביץ יחתום – –

– טוב. יחתום גם הוא.

והחלטנו לעבור מחר לפני הצהרים.

בלילה, בשעה מאוחרת, אחרי חצות – דופק אצלי מרגלית. מניח חבילה קטנה על שולחני:

– ברכת שלום מן הכפר. אנשים נפלאים. איזה יהודים! כשמונה בנות! וכולן נפלאות. הן מחכות לאדוני.

– מתי הספקת?

– הערב. אחרי העבודה. הלכנו לטייל כלפי הנהר – ועברנו.

– איך נועזתם? המנהל יקפח את שוקכם, לעזאזל!

– מה? – לוחש לי מרגלית – הוא קבל כבר את שלו – הבאתי לו משם “מכתב” סגור.

– ומה אמר?

– לא כלום. ערום הוא כנחש. כשמסרתי לו את המכתב, אמר לי בפשיטא:“שליח בא משם. – רוצה הוא גם תשובה?” הוא שאל והוא השיב: “לֵך. לא צריך לתת תשובה”. ואני הוספתי: השליח הלך לו.

– איפה למדת את זה, מרגלית?

– מה? את “השפה הרוסית” (והוא ממלמל באצבעותיו)? לזה לא נחוץ מלון.

– ומה אמרו שם עוד?

– הרבה דברים. הם ישתדלו לסדר את אדוני או אצלם בבית, או בעיירה הסמוכה, בחולמץ'. שם אדוני יוכל לעבוד במנוחה. יינו של אדוני מזוג כבר! חי נפשי!

– מי מכם היה עוד?

– ששה אנשים היינו. גם פאלי.

– ואיפה הוא?

– תיכף יכנס. הוא אכל שם בעד כולנו. אכל בשבעה פיות. ערכו לנו שולחן מלכים. ופאלי אכל בעד כל ימות המלחמה! תיכף יכנס.

– אולי יודע אתה, מה תוכן המכתב, שמסרת למנהל?

– תוכן? הנה התוכן (שוב ממלמל באצבע ואגודל).

– ומה כתבו לו?

– לא כלום. למה גם לכתוב? את השאר מסרו לי: שאדוני יבוא בהקדם.

נכנס פאלי הוא שופע כולו:

– איזה יהודים! איזה אנשים! ובנות: גראציות! אדוני ודאי יתחתן פה. בקרוב נרקוד! חי נפשי!

בחבילה: מגדנות, יונה צלויה ממולאה, מלפפון חמוץ, תופינים, וגם סיגאריות. ופתקה קטנה:“יואיל נא לבקר אותנו מחר. הענין מסודר משפחת ארונוב”

– אכן, אני אומר לכם – –

– שתוק, מרגלית. נמאס לי! ומה אמרו עוד?

– כן – לוחש פאלי – אמרו, שהסטודנט מתבקש גם כן לבוא. הוא אדם מצוין מאד. – ורק המנהל הוא פגע־רע, צריך להזהר מפניו אך הענין מסודר.

נפלה האבן מעל לבי.

– טוב מאד. זה שווה לי יותר מכל.

בבוקר – רעש ומהומה. המאדירים והצ’יחים מתקוטטים עד שפך דם, אנטונין מתאמץ בכל כוחו לעשות שלום ביניהם – ולחנם. והמנהל משפשף את ידיו בהנאה. – הענין הוא: הם גנבו חזיר מפוטם בכפר הסמוך, שבשפת היער, נחרו אותו וכשהגיע הדבר לאכילה – התנפלו אלה על אלה בסכינים. – הצ’יחים מאיימים על המדיאירים בנקמה: הם בעלי בריתם של הרוסים: – אומרים הם. בין כה יגרשו בקרוב את כל המאדיארים מאירופה, חזרה למקום שמשם באו, למזרח הרחוק! והמאדירים קוראים להם: בוגדים. הם־הם, שפתחו את החזית שלנו – אומרים המאדיאירים בריש גליה.

– הנה – אומר אנטונין איבאנוביץ – הנה הצרה: שני עמים מחונני אלוהים כמו אלה, שני שכנים, שביחד הוטל עליהם להביא את אירופה התיכונה לידי רמת־תרבות פנטאסטית – והם מורטים זה את זה כחיות רעות. ממש כמו זוג־השכנים השני: הגרמנים והצרפתים. שני עמים גאונים שבכשרונם יכולים להביא את הגאולה לכל העולם – ואין משיח שיעשה שלום ביניהם! השנאה לפפתם כחזזית ממש!

– ולך זה כואב! – אומר לו ניקולאי איבאנוביץ. – לא הם יביאו את הגאולה לעולם, אלא רוסיה שלנו. אנו נקח את קושטא, את הדרדנלים מצד אחד, ומצד השני את בודאפשט. הצאר הרוסי ימלוך לא על החלק הששי של כדור הארץ, אלא על חציו. ארצות אירופה התיכונה תהיינה “נסיכוּת” כל אחת. נסיכות רומיניה תספק את הנפט ואת הבקר, נסיכות צ’יחוסלובאקיה תספק את הזהב ואת חרושת המעשה, נסיכות אבסטריה תספק את הואלסים והתיאטרונים בכלל, נסיכות סרביה־בולגריה תשמור על הסדר בבלקאן, ונסיכות הונגאריה – תשמור על גזעי הטארטארים וצאצאיהם, “התורכים למיניה”, שלא יסדרו לנו שוב אינבאזיה. – הנה “התכנית הגדולה”. – את העולם אנו נגאל!

– ואת פולניה שכחת, ניקולאי איבאנוביץ.

– פולניה? למה פולניה בעולם? למי היא נחוצה? שטות. אם תתנהג כשורה, נשתמש בה לחומר מסכסך בין כל העמים הקטנים שבאירופה התיכונה, כדי שלא יתנו יד זה לזה. ערומים הם למדי למטרה זו.

– הרי לך ליבראל! – אומר לי אנטוניו כלפי המנהל.

– ומה? – אומר המנהל – לשחק מעשי מלכים?

– וגרמניה מה תהא עליה? – אני מעז לשאול.

– גרמניה! גרמניה תהיה מאושרת לחיות תחת חסותו של הצאר הרוסי הגדול. אנו שונאים את הגרמנים, אך מכבדים אותם מאד. גרמניה תספק לנו, מה שחסרים אנו מדור דור: את הסדר ואת המשמעת.

– וצרפת? – מסכן אני עוד שאלה.

המנהל מביט בי רגע ואחר כך:

– זה עדיין בגדר הסוד. על זה מוקדם עדיין לדבר. הצרפתים אוהבים אותנו. וגם רוצים להפטר מעול מסורת הרבולוציה שלהם, שהעיבה את הגלואַר שלה. – אך על זה, כאמור, מוקדם עדיין לדבר.

אמרתי, יהיה מה: אני אתן את אצבעי לתוך פיו של בעל התיאבון הגדול הזה:

– ואם תפרוץ ריבולוציה ברוסיה?

– אח, מה אתה יודע על דבר העם הרוסי? העם הרוסי אינו מסוגל לרבולוציה. מסוגל הוא אולי להשתולל קצת – אך בלי צאר, בלי אלהים בצורת אדם הוא לא יחיה אף רגע. הרוסי מרגיש את עצמו בלי צאר, כמו בלי גולגולת. העם הרוסי הוא פרבוסלאבי, דתי, נחוץ לו צאר, שיהיה גם אפיפיור, בא־כח האלהים עלי אדמות. וזה ישאר לעולם. – אולי ישתגע לרגע ויעשה ריספובליקה – אך אז ישתחוה לנשיא הריספובליקה ובמשך הזמן יעשה אותו לצאר. הצאר הוא הכרקום לגזע הרוסי. אוהב הוא להשען עליו וככה לפרוח. – זהו, אדון אבסטרייץ! – ומוב שלא תדבר על ריבולוציות, יען כאלה יש לנו בעצמנו למדי.

ותיכף הוא מושך אותי הצדה ולוחש לי באזני:

– הנה, שוב הפלטת מלה בפני האדם הזה, – אומר הוא כלפי הסטודנט – אמרתי לך: הוא פרובוקאטור מסוכן. אותו אפילו בכסף לא תקנה!

תוך כדי הליכה כלפי הנהר לעבור אל הכפר, אומר לי אנטונין איבאנוביץ בבת־צחוק:

– אני יודע מה לחש לך: שאני פרובוקאטור, האין זאת? אל נא יפחד אדוני. יגיד לי את האמת. אני כבר רגיל בכך. זה דרכם של “הליבראלים” שלנו ממין זה. ומה דעתו של אדוני על “התכנית הגדולה” שלו? עם אומלל אנחנו, אני אומר לו: עם אומלל מאד.

– ואנחנו? – אומר פאלי – הנה, אפילו בשבי אין אנו יודעים מנוחה ושלום. אפילו ברית־הכנים לא מועילה לנו!

– זה ענין אחר! – אומר מרגלית, אחרי סַפרו לסטודנט את ענין ברית־הכנים – זה ענין אחר: פה נכנס החזיר באמצע!

– שני חזירים! – אומר פאלי־ושני החזירים עלו לנו בשני אנשים. מסכנים: לשם זה נצלו מן החזית.

אני משתומם: מה פירוש עלו לנו בשני אנשים? אני רואה שהם מסתירים ממני דבר־מה ופאלי נכשל בפיו. לאחר דרישה מרצית, הם מגלים לי סוד: בקטטה שבין הצ’יכים והמאדיארים נפלו שני אנשים.

– איך זה? הלא גם אני הייתי כעת שם?

מבארים לי, שבאתי כבר אחרי המעשה. והם חשבו ברגע הראשון שאני יודע. אך, כשראו, שאין אני יודע כלום, החליטו לא לגלות לי את הענין המעציב. למה?

– ואיפה הם? הלא צריך להביא אותם לקבורה! – רוצה אני ללכת חזרה – ניתן להם לכל הפחות את כבודם האחרון.

– כבר קבלו את כבודם האחרון. זרקו אותם אל תוך האגם.

– מה? אי אפשר! אתם משוגעים! אנטונין איבאנוביץ!?

הסטודנט, ששתק כל הזמן והלך בראש מורד, מרים עלי את עיניו. שם את ידו על שכמי ואומר:

– אל נא יתרגז אדוני. לא כדאי. זאת אומרת: לא יועיל.

– מה פירוש?! מה נעשה פה?

– אל נא, אני מבקש ממנו – משתיק הוא אותי – אחרי כן. אני אבאר לו את הכל אחרי כן. כעת נלך. בואו.

– אנטונין איבאנוביץ! אני –

– אני מתחנן לפניו: יבוא נא כעת. אני אבאר לו אחרי כן את הכל. אני מבטיח לו. טוב?

לא הבינותי כלום. אך התחלתי להרגיש כעין מחנק בלתי ברור. אך לבקשתו המשכתי את דרכי אל הנהר.

הזקן, שהעביר אותנו בסירה מלמל כמו לעצמו:

– מסכנים. מסכנים. שוב שנים. נשותיהם או משפחותיהם יכולות לחכות להם. מסנכים. ניצלו מן החזית – ופה לדגים!

שוב נרתח בי דמי – אך שתקתי. הבטתי בפני הסטודנט. הוא ענה לי בפנים עצובים ומשתתפים מאד. אחר־כך גחן אלי ואמר לי:

– אדוני איננו יודע, מה זאת רוסיה. והלואי שלא תהיה לו הזדמנות לדעת.

משפחת ארונוב מקבלת אותנו באהבה בלתי מצויה. הבית מלא אורה ושמחה. מנחמים אותנו, משדלים אותנו בדברי תקוה וסיכויים לטובה.

– תסתדרו, אי"ה, תסתדרו פה. ובלבד שלא תֶחלו חלילה. תסתדרו, יבוא השלום ואתם תסעו הביתה.

– תסתדרו, תסתדרו – זהו הרֶפרין התמידי של כל האנשים הטובים ברוסיה לשבויי המלחמה. והם מספרים לנו על אלפי שבויים שהסתדרו פה, קבלו עבודה, ואפילו במסחר עוסקים. לבושים בגדי אזרחים ועוסקים בפרקמטיא. ויש אפילו כאלה, שהתחתנו פה. “גם אתם תסתדרו”…

פתאום מתחילה אחת הבחורות נאנקת בבכיה חרישית. רוצים להשתיק אותה והיא פורצת בקול בוכים קורע לבבות:

– לא אוכל! לא אוכל! – צועקת היא מר – אני אודיע זאת! אני אלך אל – – –

משתיקים אותה בכוח: השתגעת?!

– אתם השתגעתם! אני –––

לבסוף נחנקת היא בדמעותיה, מנגבת את פניה וכרגע מאירה לנו פנים שוחקות מתוך בכיה, מאמצת לחיים ואומרת:

– אתם תסלחו לי, רבותי. תסלחו לי. נזכרתי בדבר־מה. תסלחו לי – ובורחת החוצה.

אני מביט בפני אנטונין ותיכף וראה, שכל זה יש לו שייכות אלינו ואפילו אל אותו ענין – אל שני ההרוגים –

יתר האחיות, יחד עם אמן, מבארות לי, שהיא, הבוכה, היא הצעירה שבכולן. והיא רגישה מאד. והבכיה רגילה אצלה.

– לאו דוקא! – פורצת פתאום אחת האחיות – אינני מסכימה שצריך גם בפני האדון הזה להסתיר. אינני מסכימה. אנטונין איבאנוביץ! – פונה היא אל הסטודנט – חובתו היא לבאר לאדון זה את הכל. הסכנה חלה גם בו. כך אי אפשר! אי אפשר! אני אשתגע!

משתיקים גם אותה. אך היא אינה נרגעת עד שהסטודנט מבטיח לה, לבאר לי את הכל.

כשהיתה דממה ושקט קם בבית, אומרת האחות הבכירה אל הסטודנט:

– אנטונין איבאנוביץ, את האדם הזה אנו רוצים לסדר בחולמץ', אפשר יהיה באיזה אופן שהוא?

הסטודנט מחייך:

– ממי היא מבקשת רשות? הן יודעת היא במי זה תלוי ובמה זה תלוי.

– טוב – אומרת היא שוב – טוב.

ואלי:

– אנו רוצים לסדר את אדוני בעיירה הסמוכה. אדוני יקבל שם חדר והכל, ישב ויעבוד. איש לא יפריע לו. ואנטונין איבאנוביץ יואיל לעזור לנו בבזה.

בקורי זה הראשון לא ארך הרבה. הסוד המסתורי, המקיף פה, כנראה, את כל הסביבה, – על כל פנים, את האחוזה ואת הכפר, ולוא גם רק את המשפחה היהודית שבה – לא נתן לי מנוחה. בקשתי את סליחת כולן – היום אינני יכול להשאר הרבה זמן. הן הבינו ואנו חזרנו אל גלושצק.

בדרך בקש הסטודנט את חברי, שיקדימו קצת ללכת והוא גילה לי דבר, שאפילו רק להאמין בו נחוץ כוח־דמיון מסוגו של אדגאר פו או קונאן דויל: שני ההרוגים של היום הם כבר העשרים וששה במספר. כולם קרבנותיו של המנהל הם. ואנטונין מבאר לי: יש כאן עסק עם בן־אדם, שהפסיכיקה שלו מסובכת כל כך בניוונה, עד שאין לדעת, מה בה יותר ממה: יסוד הריאקציה הפוליטית, השונאת את האויבים־השבויים, או יסוד הפשע החולני. מסכסך הוא את השבויים זה בזה ואת ההרוגים משליך הוא אל תוך האגם למאכל הדגים. ועל זה מדבר הוא בגלוי:“הדגים מתפטמים יפה מבשר אדם”, אומר הוא חציו מתבדח וחציו רציני. אדוני רואה, שאת חצי זמנו מבלה הוא בדיוג על שפת האגם.

עורי צפד עלי; חשבתי שמשַטה הוא בי בבדית־זועה זו וסופו לפרוץ בצחוק על תמימותי. אם הוא נאנח אנחה עמוקה:

– גם זו היא רוסיה, אדוני.

– ואדוני, אנטונין איבאנוביץ?! אדוני?!

– אדוני טועה גם בזה. אדוני רואה את עצמו באבסטריה או בהונגריה שלו. אין למי לפנות. אין. מבין, או לא? וכבר הודיעו. הודיעו. מאמינים לו ולא לאחר. הוא הנאמן. ואני יודע מקרה, שפעם הזמין לארוחת הצהרים את הקומנדנט מריצ’יצה ובתור “תרגימא” הוסיף לו:

– דגים מפוטמים. הדגים שלנו אוהבים את האבסטריים למיניהם. – ועל זה ענה לו הקומנדנט – נו, מה אדוני חושב, מה ענה לו? – ענה לו:“גרמנים נחוצים לכך, גרמנים!” – ושניהם צחקו בהסכם.

– ובאמת כיבד אותם בדגים?

– ומה? הוא עצמו דג אותם והוא עצמו צולה אותם בידיו. ובשעת האכילה מתפאר בחן: בידי דִיגותי אותם! – הם נתלים בחכה ממש כמו האבסטריים בשבי! – ושוב צחקו שניהם.

– ואדוני איננו יכול לעשות כלום?

– להחנק, אדוני. או לברוח מפה. אך לאן? אל החזית? – עלי לשבת פה ולחכות. זה לא יִמָשך הרבה.

כשגמר את השיחה שלו ורמז לחברי שיחכו לנו, שנלך יחד – נגשים אלינו מרגלית ופאלי ושניהם בבת אחת אומרים:

– זה לא סוד. אנו יודעים את הכל.

הנה: התכנית הגדולה. – “אנו נגאל את העולם”.

עוד היום אשוב לסטארודובקה ואבקש מהן, שתסדרנה אותי בעיירה. –

הענין חותר בי תחת כסא הכבוד.

נורא.

אני מתחיל לשער לי, מה זה שֶבי – –

מאכל דגים – –

 

יב. הַסַּמּוֹבָר    🔗

בעיירה חוֹלמֶץ.

סוף־כל־סוף חברה יהודית־רוסית טפוסית, שזה שנים, שאני שוקק לדעתה – אחרי ספורי “היחפים” של שלום אש, ואחרי “בעירי הקטנה” של ברדיצ’בסקי. הפרובינציה היהודית ברוסיה, זו הסובלת פרעות, גלות פראבוסלאבית וחיה כל ימיה בזכות השוחד. מה טיבה של יהדות זו בביתה, בין תנורה וכיריה, איך היא אוכלת את לחמה?

שכרו לי פה חדר. שוב אני בן־אדם, היושב אל שולחנו וטובל את עטו בדיו ושוכב במטה לבנה בחדרו שלו.

מוזר: אינני מרגיש ברגע זה את הארעיות שבדבר. כאילו יושב אני פה מזמן וכאילו פה אשאר לאורך ימים.

התודעתי אל משפחה: גרייניטש. יהודי טפוסי של העיירה. בעל זקן שחור יפה, יודע תורה, סוחר כרגיל, אוהב “פסוק” ומלתא דבדיחותא. יש לו שתי בנות – האחת מהן יודעת תלמוד. זה חדש: צעירה לומדת את התלמוד. על שולחנה של משפחה זו אני סמוך. הדבר המפליא הראשון: אף יהודי אינטולראנטי אחד בעניני דת לא מצאתי פה. כולם מתפללים שלוש פעמים ביום, בטלית ותפילין, אף אחד לא יאכל טרפה אף בדוחק, תפילתם בבית־התפילה: תפילה מסורתית מדור דור. והנה – לעולם אין אתה מרגיש, שיעמדו, או ירצו לעמוד אף רגע אחד על מדת דתיותו של זולתם, שיהו תוהים על קנקנו הכשר של אחר. אף לא ברמז קל שבקלים. להיפך; נזהרים שלא להכנס אל רשות־היחיד של מי־שהוא בנידון זה.

זאת היא הפתעה. זאת לא תמצאו לא בהונגריה ולא בגאליציה.

קם אתה בבוקר – ואיש לא ישרתך שרות־דוב:“הרי לך טלית ותפילין”. או:“בבקשה למהר ולהתפלל, הגיע הזמן לארוחת בוקר!” או:“הנה שם צריך ליטול את הידים”. או:“בית הכנסת קרוב הנה, בבקשה”.

את המצוה:“הוֹכֵח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא!”, שמוקיוני הגלות סרסו אותו לפָרשה: בדברים שבין אדם למקום, במקום בדברים שבין אדם לחברו, – את המצוה הזו:לתחוב את האדם למִקוָה המזוהמת – תהלה לאל: אינם יודעים פה.

במקום זה מצאתי פה את פירושה הנכון של מצוַת המצוות: “כל ישראל ערבים זה בזה”;היינו: ערֵבים, לא על שטר גיהנום או גן־עדן, כמו שמבינים את זה בגאליציה ובהונגריה, אלא פשוטה כמשמעה: ערבים בנמוסי החברה, בחיי האדם שלהם, בשאלות הצבור. על שטר היושר האנושי ודיני טומאה וטהרה המוסריים.

ובכל תנועת גופם וזיזת ידם מרגיש אתה את הדכאון הכללי, את הגלות המעשית. לא את “גלות השיכנה”. ובדבורם אתה שומע את הנעימה של תקון־חצות, הבוכה על עשרת הרוגי מלכות, קדושי וורמיזא וקישינוב. לא את היללה הקדושה של “שכינתא בגלותא, וַי, וָי!” – אלא את אנחת המעונים ממש.

את חסרונותיהם אין אני רואה עדיין; אך מעלותיהם לא יִסָפֵרוּ.

ואולי רק אני רואה זאת – יען כי לאהבתם אלי ולחסדם אין קץ. אורבים הם ממש לכל חֶפצִי וצרכי. רוצים הם לתקן בגופי ונשמתי את מה שקלקלה והזיקה לי המלחמה בחזית.

אתמול קבלתי במתנה זוג מגפים חדשים, הראויים להתכבד בהם לנסיך.

והיום, ולאט־לאט בכלל, נודע לי, שיחס זה אל השבויים אינו מצטמצם לשבויים־יהודים בלבד. יחס הרחמים הגדולים לשבויי־מלחמה בכלל – הוא הרבה יותר מ“צדקה” אצלם. כל שבוי הנכנס אל משפחה יהודית – משפיעים עליו שפע של אהבה וכיבודים ותוחבים לו אל ילקוטו מה שאפשר.

וגם המצוות המעשיות אין להן פה אותו הריח הידוע של עסק גומלין עם הרבונו של עולם: אני חרד לדבריך, כדי שתתן לי אחר כך כסא כבוד בגן־עדן. לכל אלה יש להם פה טעם אחר; הייתי אומר: טעם לאומי. כטעם הדת הקאלויניסטית אצל ההונגרים. כנראה, שמקורו של טעם זה ספון בטעמה הלאומי האנושי של הגלות עצמה: הרדיפות והלחץ לא על השכינה המופשטת – אלא פשוט לחץ גופני ממש, לחץ הפרנסה והחיים.

ואני נזכר: שם במולדתי שמעתי מימי ילדותי שברוסיה הצארית, רודפים את היהודים ואינם נותנים להם לגַדל פאות וזָקָן ארוך. ואם מי שהוא מופיע ברחוב בפאות – – מיד נגש אליו השוטר וגוזזן במספרים שבכיסו ואפילו באולרו.

כך רואה היהדות ההונגארית החפשית את גלות יהודי רוסיה: גלות הפאות והזקן; גלות השכינה.

ויותר ויותר מתחיל אני לא להבין: מאין בא לה ליהדות זו תורתו של אחד־העם על יצירת מרכז רוחני בארץ ישראל במקום המרכז המדיני והכלכלי?!

אתמהה! –

ויותר ויותר בא אני לכלל דעה, שתורתו של אחד־העם אינה אלא אותה ההופעה הרגילה של יהודי ארץ אחת להביא חדושי־תורה מעולם ההשכלה של ארץ אחרת. בה בשעה שאנו כבר מקיאים את תורתו של מנדלסון, המדברת על ה“יעוד” של ישראל בגויים, בה בשעה, שאנו שומעים את שופרו של־משיח ב“מדינה היהודית” של הרצל וסוף־סוף מזדעזעים ומנערים מעל עצמנו את אבק היעוד, שהלך ונעשה אצלנו בהונגאריה להלכה ולפלפול בפי חובשי בית המדרש – בה בשעה בא יהודי רוסי דוקא ורוצה להכניס את היהדות הרצוצה והסובלת הזאת סבל מעשי, סבל העולם הזה, סבל כלכלי וחוסר זכויות ושחיטות – להכניס אותה בבריתו של מנדלסון.

אינני חושב, שיצליח בזה, אף כי חוזר הוא על תורתו של מנדלסון לא רק בצורה חדשה, אלא גם בצורת מחלוקת נגדו. לא. הצורה הזו יכולה אולי להשפיע דוקא בהונגריה או בגרמניה, בכדי להחזיר את עטרת מנדלסון ליושנה; אך פה, בארץ הלחץ המעשי – פה חולמת היהדות, גם בלא יודעים, על גאולה מעשית, כלכלית, מדינית – מלכותית.

הרצל הוינאי בונה את יסודותיו על היהדות הרוסית הסובלת;

ואחד העם האודיסאי בונה את תורת־הגאולה שלו על היהדות הוינאית המתפללת, או כבר אינה מתפללת.

הרצל יחזיר את היהדות הסובלת אל ארצה המאורגנת – לחיי כלכלה בריאים על מנת לבנות את הבית השלישי.

ואחד העם – יתן להם ליהודי וינה את ה“היתר” להשאר בבורסא הוינאית ולהראות באצבע (אם לא יתביישו!) – על היעוד היהודי: “כי מציון תצא תורה”. ויחד עם זה לבזות ליהודי המזרח ולהמתיק עליו את כל צרותיו:“הוא אינו ראוי לחיים אחרים!”

ביחוד בפראזה נוראה זו אני נזכר פה תמיד; יהודי הונגארי אם מספרים לו על סבלות היהודי הרוסי – יש לו מענה בפיו: – הוא אינו ראוי לחיים אחרים!" – “היהודי הרוסי הוא אפיקורס!”

ויש לי החשק לשבת ולכתוב מכתב ליהודי הונגאריה.

מכתב? הלואי ויכולתי להריץ מכתב קטן הביתה, שאני חי ושאני גר בחדר יפה ואוכל על שולחנה של משפחה יהודית לחם לבן ובשר כשר וטהור ושומע את אחת הבנות לומדת תלמוד ירושלמי בריהטא – –

אנו יושבים על יד השולחן והמשפחה מספרת לי פרטים מחייהם ברוסיה.

מענין, שבכל הספרות העברית לא מצאתי מעין אלה. רק ספריו של סופר אחד: ראובן אשר ברוידס. אולי משום שהוא לא היה חי ברוסיה, אלא סמוך לה.

סמלה השירי, הלירי, האינטואיטיבי של יהדות זו הוא בלי ספק ביאליק.

סמלה הפרוזאי־הספורי הכאוב והמוחה – ברדיצבסקי והוא גם סמל רעיון הגאולה שלה.

סמלה הסרקאסטי־הקומי – שלום עליכם.

אך מי הוא סמלה הרומאנטי הגדול? – מי יתן לנו את הרומאן היהודי־רוסי? –

זה יוכל להיות רק בן אחת המושבות היהודיות שברוסיה.

על אמתיות אלה הולך אני ועומד מיום ליום יותר ויותר משך שהותי פה בעיירה הקטנה חולמץ'. ומה שיקר לי יותר מכל: הַוַי חיי המשפחה האינטימיים, שהספרות המקומית (העברית והיהודית) עוברת עליהם ודאי מתוך הרגל. מובן, שיש בחיים אלה נקודות זעירות משותפות עם חיי העם הרוסי הפשוט וביחוד הנקודות, שהשפה העממית משמשת להן יסוד. אותם הדברים שבסגנון הנמוסים. ישנה פראזה אחת בסגנון זה, פראזה משותפת לעם הרוסי וליהודי ביחד, פראזה, שאפשר לשמוע אוה רק מפי האשה ובשמעך אותה – מרגיש אתה את טעם חלב אמך על לשונך:

" – סאדיטיס, יא ואס סֵיצ’אט נאקורמליו!"

קשה לתרגם את זה לעברית. התרגום השטחי, הרע בהחלט הוא: ישב־נא, אני תיכף אאכיל אותו.

כן, אך “קורמיט” ברוסית פירושה לא רק הַאֲכל, אלא גם להניק את הילד. – אם כה ואם כה: הפשטות הזאת שבצורת ההזמנה הזאת לשבת ולאכול – אין אומה ולשון בעולם יכולה להתהדר בה.

ומי יוכל לשער, איזה רושם עושות מלים הללו על שבוי־מלחמה מזה־רעב ואכול־הכנים? על אדם, שחדל להיות בן אדם, ילוד־אשה והיה לחפץ, למטלטל, לארגז, לבהמה – למספר?!

כשתרגמו לפאלי את המשפט הזה, שאמרה לו אשה אחת, יהודיה דוקא – נעשו עיניו לחות, נגש אליה, נשק את ידיה ואמר לה בהונגרית בלשון אמו:

– מאָמאָ אָז אֵן אֵדָּש אַניאָם! – (“אַת אמי המתוקה שלי”)

“אמי המתוקה” – זהו הציון הכי יקר מפיו של מאדיארי.

וקשה היה לו לפתוח באכילה אותה שעה. הדמעות חנקו את בית־הבליעה שלו.

וגולת הכותרת שבכתר מלכותה של המשפחה הרוסית־יהודית היא – הסאמובאר.

הרוסי. נזכר הוא, כמובן, בכל ספור רוסי גדול. – אך את הסאמובאר עצמו, כפי שאני רואה אותו כעת במרכז הבית, המשפחה, החיים וכל העולם כולו: אותו לא ראיתי ולא הרגשתי בשום יצירה ספרותית. – ומענין למדי: כשאתה יושב אל השולחן עם יהודי כמו ר' מאיר גריינטיש, יהודי פשוט “מכל השנה” – כמו שאומרים פה – הרי המלים היחידות, שבהן הוא מדבר בשבחו של הסאמובאר: אפופיה חיה הן; יצירה ספרותית שצריך רק להעתיקה מפיו כמות שהיא, בלי כחל ובלי סרק “ספרות”.

– “בשעה שהסאמובאר רותח ומזמזם – הרי השכינה שוכנת ביית. בבית המקדש הגדול בירושלים היה ענן הכבוד שוכן על הכרובים – ו”בבית־מקדש־מעט" זה: אד הסאמובאר חוצה בינינו ובין עולם־החולין הגדול, המלא טומאה ויסורין אין־קץ".

וגם תמונת גבורים הוא מתאר לי:

– “בשעת הפרעות, כשאין סיפק בידי היהודי לקחת עמו אפילו כר למראשותיו – חוטף הוא את הסאמובאר אל תחת בית־שחיו ובורח. יהודי שהציל את הסאמובאר שלו – סופו שיעזור לו אלוהים להחזיר את עטרת כל ביתו ליושנה ולחדש את ימיו כקדם”.

– “ובערב־שבת בין־השמשות, אחרי שהיהודי התרחץ, התלבש ותיקן את עצמו ללכת להתפלל – לפני לכתו מעמיד הוא עצמו את הסאמובאר על השולחן, מוזג לו כוס־תה, שותה את התה על פי זמזומו המתוק והחמים של הסאמובאר ובנפש מחוממת עד לפני ולפנים, עד קדשי קדשיה של נשמתו – קם הוא והולך לקבל את פני שבת מלכתא”.

יושב אני במשרד בית־האריזה ועובד; ועל יד השולחן השני יושב הפנקסן־הלבלר גריגוריי סטפאנוביץ' וכותב כשהוא מוזג כוס אחרי כוס מן הסאמובאר שעל שולחנו, מוזג ושותה, שותה ומוזג, כוס אחת, שניה, שלישית, חמישית, תשיעית – – וכשהסמובאר מתרוקן, מוריד הוא אותו ומעלה את הסאמובאר השני על השולחן, כשהוא מכין את הסאמובאר הריק וממלא אותו שוב־ושוב מוזג ושותה, ושותה ומוזג עד שהסמובאר השני מתרוקן וחוזר ומעלה את הראשון על השולחן".

וחוזר חלילה. כל היום. בלי הפסק.

– אן יכנס על התה הזה, גריגוריי סטפאנוביץ'?

– לאן? וכי בכדִי יצר אלהים את האדם נקבים־נקבים, חלולים־חלולים? –

– הלא יש גבול?

– אין גבול, אבסטצ’וק מוי (אבסטרי שלי)! לתה אין גבול. גבול יש למדינות, חביבי, אך לא לשתית תה. והוא מוסיף:

– אט אטביָה ני אבסטריה! (זוהי לא אבסטריה!)

זהו ההבדל בין היהודי לשאינו יהודי. זה שותה תה כעַולה, והיהודי רואה בו את ענן אדני על המשכן – –

יושב אני עם משפחת ארונוב על יד השולחן, אחרי הצהרים, ופתאום: התפוצצות החלון – בהלת־מות לרגע –

אחד הפרחחים שבכפר מצא לנכון לזרוק אבן דרך החלון. – התגובה הראשונה, האינסטינקטיבית היתה: כל הנערות קמו ופרשו את ידיהן סביב לסאמובאר ––

תהלה לאל: הסאמבואר לא נפגע. –

אני שואל:

– ככה, זורקים אבן דרך החלון? סתם?

– ומה? – מי יאמר להם מה תעשו? וביחוד כעת, בשעת המלחמה –

– ובכן: הפקר?

הן מחייכות חיוך גורל. חיוך של “גזרה היא מלפני”:

– אטא ואם ני אבסטריה של פראנץ יוסף! (זאת לא אבסטריה של פראנץ יוסף!)

וברגע זה נצנצו בקרבי געגועים הביתה.

בפעם הראשונה מאז אני בשבי –

ויחד עם געגועים אלה: – מה חדשות בחזית? –

מה הן התוצאות של מפלתנו האחרונה? –

מאין לגנוב שמועה קצרה?

לא: אי אפשר שרוסיה זאת תנצח

– אל אלהי אברהם, יצחק ויעקב! עשה למען שלום־ביתם של יהודיך אלה: הצל־נא את שלום הסאמובאר והשכן־נא את עננו החמים על משפחות בניך – – –

 

יג. אַגָּדַת הַיְקוּם    🔗

הבת הבכירה של משפחת ארונוב, פריידה, מטיילת אתי בשדה, על יד הדניפר. בחורה לא צעירה כבר, אך מלאה חן־נעורים ובעלת אינטליגנטיות בלתי מצויה. משוחחים אנו על ענינים שונים והיא מגוללת לפני את פרשת המגלה הנוראה ששמה רוסיה הצארית. מגלה איומה, שפרטי פרטיה מזעזעים יותר אפילו ממגלת הטבח של ביאליק. לא מגלת הפרעות, אלא דוקא מגלת החיים “בשלום”. מגלת הצרות המצויות, שהספרות אינה שמה אליהן לב מתוך באנאליותן, כביכול.

ובשיחתה, במגלת־היסורין הזאת ישנה פראזה אחת חוזרת:

– האיש הרוסי אינו אדם רע כלל. להיפך. ולולא השלטון עצמו, הכללי והמקומי – כי אז היינו חיים פה בגן־עדן ממש.

ולרגל הרפרֶין הזה באה מגלת התהלות והתשבחות לעם הרוסי. זהו הלל גדול, שלא שמעתי דוגמתו לא מפי יהודי גרמניה על הגרמנים ולא מפי יהודי הונגאריה על ההונגרים. וגולת הכותרת של העם הרוסי:“הנפש הרוסית הרחבה; הטבע הרוסי הרחב”.

חושדני, שלא הנסיונות הם שהסיקו את המסקנות הללו, אלא החנוך על הספרות הרוסית. גם אנו ילדי הונגאריה חושבים את העם המדיארי לעילא ולעילא. אף כי לא במדה מופרזת כזאת.

– ומנין השנאה הזאת לישראל בנפשו של הגאון דוסטוייבסקי? וטולסטוי?

פרידה מהרהרת רגע:

– זאת היא באמת חידה.

נו,תהלה לאל: חידה.

ואחר כך מוסיפה:

– אין לנו מזל.

אני מפקפק, אם זה ענין של מזל בלבד.

– אחי פנה פעם אל טולסטוי בעצמו ובכבודו בשאלה נועזה זו – אומרת היא.

– ומה ענה אותו בלעם בן בעור?

– מה ענה? לא כלום. אנחנו התפלאנו באמת. הוא אמר לו:“השנאה היא מושג רחב וגמיש”.

– מי הוא אחיך?

פריידה נעמדת, כמהססת רגעים אחדים ואחר כך אומרת בעוצב עמוק ובאנחת יאוש שבורה:

– הוא אבד בשבילנו. חולה אנוש, חשוך מרפא. אני באמת רציתי – רוצה להראות לאדוני דבר־מה – ספר קטן גרמני – הנה.

מוסרת לי ספר קטן; תיכף הכרתיו: הוצאה גרמנית מובהקת, בצורת ההוצאות העממיות. השער החיצוני חסר. דומה מאד להוצאת “אוניברסאל”: השם – שם כביר: “הכוח המושך והכוח המגרה”. – המחבר:ארונוב.

– אחיך?

– כן.

– מה פירוש? גרמנית?

– כן.

והיא מספרת לי:

אחיה היה בן־כפר רגיל שלמד בישיבה, הסיעו אותו לקובנה אל הישיבה הגדולה של הגאון רבי יצחק אלחנן. שם למד שנים אחדות והצטיין מאד בלמודיו. בשנת השבע־עשרה לחייו מצאו לו כלה ממשפחה הגונה. בעלת יוחסין, אמידה. ואולם פתאום מצאו, שמתנהג הוא שלא כדרך הטבע, מתבודד, שותק, תפוש כלפי פנים יותר מדי – וגם ספרים חיצונים מצאו בחדרו. אמת, לא ספרי פילוסופיה או ספרות, אלא ספרי מתמאטיקה – ועל זה דוקא לא הקפידו ביותר. ילמד גם “חשבון” – אמרו – מהיכי תיתי! קצת חשבון לא יזיק ליהודי (אולי יפתח פעם חנות, בההפך הגלגל, חלילה וחס). ואולם היתה טעות: בבוקר אחד נעלם ולא נודעו עקבותיו. איננו. חפשו אחריו בכל רחבי הסביבה, הפלך, הארץ – לחנם. ורק כעבור שנים אחדות נתקבל ממנו מכתב התנצלות, שבו מבקש הוא סליחה מאת הוריו והורי הכלה (אותה עצמה לא ראה אפילו בעיניו) – אך הכרח פנימי אלצהו לנדוד וללמוד – וכן הלאה.

וכעבור זמן מה קבלנו את הספר הזה. הוא עצמו כתב אותו גרמנית. מתי הספיק להשתלם בשפה הגרמנית במדה כזו? כפי שאנו יודעים, יצא הספר בעזרת האקאדמיה למדעי הטבע. ופעם קבלנו גם ידיעה, שהספר היה מוצע לפרס נובל.

אני מתבונן בספר הקטן, המכיל כמאתים עמוד וקורא שוב: “כוח מושך וכוח מגרה” – – – אני מדפדף בו רגע:

" – – אחרי כל אלה דומני, שאין מן ההעזה כלל בהנחה הפשוטה המוצאת שלא האדמה סובבת על צירה, אלא להיפך: השמש סובבת סביב כדור הארץ יחד עם כל צבא השמים – – – ".

אני קורא שנית את המשפט הזה – – משפשף בעיני: אולי שוב אני מתעלף. הן כבר היה לי מקרה כזה פה בשבי – – אך לא: כך כתוב בפירוש ובהדיא.

– איפה הוא כעת?

האחות ממלמלת מתוך עינים לחות:

– בבית החולים. זה שנים רבות. חשוך מרפא.

אני קורא את ההקדמה. הספר הקטן הזה אינו אלא פתיחה לספר גדול וכולל, שיצא בקרוב לאור בשם “היקום”.

ובכן: הוא בבית המשוגעים. נכון – אך הספר הלא יצא בהוצאת ספרים גרמנית מפורסמת ומטעם האקדימיה! מטעם אקדימיה גרמנית!

אני מפסיק את הטיול הנעים וממהר הביתה לקרוא.

כבר השעה העשירית לפני הצהרים – ואני עוד לא קמתי מעל המטה: אני עדיין לא עצמתי את עיני מאמש. אני עדיין הוגה בספר הקטן.

והספר: סנסאציה אחת כבירה מהתחלה ועד הסוף. זאת היא מהפכה. המהפכת את גאליליי בקברו ומדריכה אותו מנוחת־עדן שם באוצר הנשמות.

היסוד, שעליו הוטבעה כל המהפכה הזאת הוא, שבמקום שני הכוחות המקובלים בתורת הטבע: כוח מושך וכוח דוחה – מוצא הוא “כוח מושך וכוח מגרה”. אין דחיה בטבע, יש רק גרוי. אותו הגרוי המשמש מניע ראשון, או בלשון הפילוסופיה:“סיבה ראשונה” ובלשון הקבלה:“עילת העילות” לבריאת העולם. ולא זהו העיקר בספר, שהאדמה עומדת קבועה במקומה וכל היקום סובב אותה. זה יוצא מאליו מתוך כל השיטה הכוללת. הספר הקטן מעיד על ידיעה רחבה ועמוקה בכל תורת הפיסיקה והחימיה, לכל פרטיהן – ועל כל חידושיהן עד המאה העשרים. צמצומו של הספר מפתיע ומפליא. וכשאתה גומר אותו – מצאת שנפתרו בו, כמו בדרך־אגב, כל אותן השאלות, המשמשות היום במאה העשירם פרובלימות קרדינאליות ושהן בחינת “מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור”. בין אלה למשל: שאלת התהוות העולם, שאלת אחדות החומר, שאלת השכל העליון, שאלת התכלית – ולבסוף גם שאלות היוצאות למעשה, כמו שאלת ההולדה בכונה תחילה של זכר או נקבה, היות ועומד הוא על סיבה הזכרות והנקבות בלידה.

וכל זה בספר קטן בעל עשרות־דפים אחדות.

וכל זה בבטחון ובודאות מתימאטית – מבלי להרתע אף רגע לא רק מגאליליי, קופרניק וקפלר, אלא אפילו לא משיטת קאנט־לאפלאס, או שהוא מסכים לאלה: הרי לא הוא המסכים, כי אם הם מוכרחים להסכים בדיעבד לשיטתו שלו, אם היא בדעת אחת אתם; או שהוא אינו מסכים: הרי אינו מזכיר אותם אפילו. הוא אינו מביא דעות בכדי לסתור אותן. תורתו ברורה לו, איתנה היא כמו הטבע בעצמו.

והספר הוא רק הקדמה לספר גדול וכולל על היקום ומלואו.

והספר יצא בהוצאת אקאדמיה גרמנית.

והוצע לפרס נובל.

ופותר הוא את כל פרובלימות העולם הקארדינאליות.

ואני תמה, איך זה אינו פותר גם את שאלת “הפֶּרפַּטוּאוּם מוֹבִּילָה”?

אני קורא את הספר פעם, פעמים, שלוש, ארבע פעמים.

ימים על ימים אני הוגה בספר הקטן.

ולבסוף אני מוצא שתי שגיאות יסודיות: האחת אובייקטיבית והשניה סובייקטיבית.

ראשית: הוא לא ידע עדיין את הראדיום. הרבה היה משתנה על ידי ידיעתו את הראדיום. ואולי הכל.

ושנית – חסרון גדול מאד: עד הנה לא הרגשתי אפילו, שבסוף הספר, בין המסקנות, מצטט הוא הרבה מן התנ“ך ומן התלמוד. מובן, לא בתור “ראיה”, חלילה, אלא בתור הסכם כביכול, כלומר: הסכם שיטתי שלו למאמרי חז”ל ידועים ולפסוקי־תנ“ך ידועים. כן. ואולם בי מתעורר החשד החזק. שהסוף הזה מהרס את הכל. פירוש: לא שיטה דדוקטיבית ישנה פה לפנינו, אלא שיטה אינדוקטיבית. שיטה המחפשת הצדקה לחז”ל ולתנ"ך. לזה די לו בציטאטה אחת יחידה שלו: והארץ לעולם לעולם עומדת –

* * *

אינני מומחה בשאלות היקום ואין אני אומר להכניס את ראשי הקטן, והבריא לעת־עתה, אל בין פטישי עולם – אך דבר זה כשהוא לעצמו – האינדוקציה וההתאחזות במאמרי חז“ל ובפסוקי התנ”ך – ­דבר זה חשוד אצלי מאד.

אך – האקאדימיה הגרמנית מה תהא עליה?!

וההצעה לפרס־נובל?

ומה גורל הספר הזה כעת? הן הוא יצא לפני שנים אחדות? וכעת מונח הוא במגרת האחות בכפר סטארודובקה הקטן בין המחטים והנרות, בין מטלטלין מאובקים, שעמהם הוא מתיחד ומסר להם את מוצאם המיוחס – –

לכלתו כתב רק מכתב אחד יחידי; בו הוא כותב לה:

– שירת היקום הכביר מזמרת לי מתוך דפי התלמוד – –

כנראה, שזוהי הבקורת היחידה האמיתית למפעלו הכביר, שהתחיל בו ולא זכה לגמרו:“שירת היקום”.

ואין אדם נתפס על שירתו.

מכפר סטארודובקה הפעוט שעל חוף הדניפר הסוחף יצאה שירת היקום – סחפה לרגע את האקאדמיה הצרפתית, הרעישה את זקני פרס נובל לשעה קלה – ושוב חזרה לה אל כפר סטארודובקה הקטן, נכנסה אל המגרה, לזמזם שם זמזום – חשאין את שירת האטומים שבחֵלב הנרות, שבזגוגיתו של ראי־הכיס השבור ושבחלודת המחט שניטל עוקצה.

ולחנם בא אחרי כן רעש הראדיו ולחנם מתכוננים כעת לבנות מגדל־איינשטין: את המבצר, שמתוכו יירו בתותחי־חזית כבירים להחריש את שירת היקום של מאיר ארונוב – – יש מקום אחד בעולם, פינה סמויה מעין־כל ברחבי היקום, במקום ששירה זאת לא תופרע אף לרגע – –

זהו מוחו המשוחרר של מאיר ארונוב, העומד על יד חלון בית־המשוגעים ומזמזמם לכלתו הבלתי ידועה את אגדת היקום הכבירה.

 

יד. “הַיְּהוּדִי אֵינוֹ מוֹדֶה בְּחֻקֵּי הַטֶּבַע”    🔗

זה לא המשך התחקותי על ספרו של ארונוב. זאת היא דעתו הנכבדה של המורה הרוסי המכובד מאד, האדם סמיון פטרוביץ גאלאגון, המרביץ תורת אמת בדור הרוסי הצעיר בעיירה, ואֵם ברוסיה, חולמץ המעטירה.

הדבר הראשון הנכנס באזניך ומתמיה אותך פה – הוא היחס הכללי לגרמניה. זה פרק מיוחד במינו. מתחיל הדבר בזה, שמכבדים את השבוי כבוד אינטימי, מלבב ואנושי מאד. נותנים לאכול ולשתות. משוחחים אתו על חייו הקודמים בתור אזרח אבסרטי־הונגארי־גרמני. ומובן, שחושבים אותו לבן־גרמניה אפילו אם הוא נולד, במקרה, בין הררי הקרפאטים. השבוי הוא “ניֶמֶץ”, גרמני, אך כי לא “גרמאניץ”, פירושו, לא גרמני אמיתי, מלידה וממדינת גרמניה. ואינם עוברים עשרים רגע – והשבוי רואה ושומע הערצה כזו לגרמניה, ששום שוביניסט גרמני לא זכה לא לשמוע ולא להשמיע דוגמתה מעולם. גרמניה היא הכשרון, החכמה, הכוח, היופי – הכל. גרמניה היא הזֵניט להישגים האנושיים עלי אדמות. אין הם אוהבים את הגרמנים, את זה אתה שומע מפיהם לסירוגין. חוזרים הם על הודעה זו אלף פעם ואחת. אך “האמת ניתנה להגיד: גרמניה היא האומה הגדולה שבכל האומות. וסופה של גרמניה לנצח במלחמה זו”.

אני תמה מאד. הם עצמם אומרים זאת? הם עצמם מאמינים שגרמניה האויבת תנצח?

ועל זה באה הפתעה עוד גדולה מזו: הם לא רק מאמינים בז, אלא – גם רוצים בזה. כן: רוצים.

בתחילה חשבתי שרק היהודים הסובלים פה את סבלותיהם הם מקוים לנצחונה של גרמניה. זאת אומרת, לאו דוקא לנצחונה של גרמניה, אלא בכלל – למפלתה של רוסיה הצארית. – ממפלה זו מקוים הם לשנוי משטר, לריבולוציה ואפילו רק לריפורמה כל־שהיא. – ואולם אחרי כן, כעת, רואה אני, שלאו דוקא היהודים. הרוסי בכלל מעריץ את גרמניה וגם הוא מאמין ורוצה בנצחונה של גרמניה – אם גם לא מיסודה של אותה תקוה עצמה, שהיהודים חיים בה. ואינני יודע ברגע זה, מה קודם למה: אם התקוה לנצחון גרמניה מביאה אותם לידי הערצת הגרמנים או להיפך: הערצתם את גרמניה מכריחה אותם להאמין, שעם זה מוכרח לנצח את רוסיה הבטלנית?

* * *

איך שהוא – גרמניה היא סמל השלמות. לאהוב אוהבים פה את הצרפתים. זה פה כעין מסורת. הן לא רק מסורת רוסית היא זאת; בכל ארצות אירופה, חוץ מגרמניה כמובן, ישנה מסורת של אהבה לצרפת. – אך הכבוד שייך לגרמניה.

וההערצה מספרת בכל לשון של תהלה את גדלה של מדינה זו ושל עמה. ממש אגדות. אגדות: על הכוח הגרמני, על חכמת־החסכון הגרמני, על החרושת הגרמנית וביחוד על הריגול הגרמני שלפני המלחמה ובשעתה, בתחילתה.

אך בענין זה, בפרשת הריגול – נבדלים היהודים מן הרוסים. הרוסים מאמינים, שבריגול זה יש לה חלק הגון גם ליהדות הרוסית, שעזרה לה לגרמניה ועוזרת לה עד היום הזה בערמתה.

בכלל יש פה תופעה מענינת למדי: הרוסי מעריץ כל דבר, כל חפץ הבא מחוץ,לארץ בכלל.

– אטא זאגראניצ’ני קאראנדאש! (זה עפרון חוץ לארץ) – אומר הוא בתיאבון מיוחד לעפרון שבידו – ברמז ברור של בוז גמור ומוחלט לתוצרת הרוסית.

והחושב, שבאמת מכיר הוא ויודע את “הקאראנדאש” הזה מתוך מהותו ואיכותו שעפרון חוץ־לארץ הוא ועל מהותו ואיכותו כשהיא לעצמה מעריץ הוא אותו – אינו אלא טועה. – לפני ימים – עוד בדראניצה – קניתי אולר קטן. אולר־עץ פשוט וגס במחיר קופיקה וחצי. בו אני חותך את המאכלים שקשה ללעוס אותם. לקנות אולר טוב ובעל ערך – לא כדאי. מפקדי מחנה השבויים קונים אותו במשיכה פשוטה. יש נמוק “אסטרטיגי” לדבר:“השבוי אסור לו לשאת נשק!” – ואולר ששויו יותר מעשרה קופיקות – נשק מסוכן הוא. זה נודע לי עוד במחנה השבויים שבצ’ורטקוב, ולפיכך מערים השבוי ואינו קונה לו אלא אולר, שרק לחתוך בו אפשר.

אולר עממי זה משמש אותי בלי כל סכנה.

והנה: אולר זה משמש לי עוד דבר אחד:“אבן־בוחן” ליחסו של הרוסי – וגם היהודי – אל תוצרת חוץ־לארץ. יושב אני בחברה ומוציא את אולרי זה לקלוף בו תפוח. – ועל זה נמשכות העינים כלפי האולר:

– ווֹט, זאגראניצ’ני נוזשיק! אבסטריצקי נוזשיק! – (הנה אולר חוץ לארץ! אולר אבסטרי!)

– אֲנוּ, אֲנוּ! (הראה, הראה!) אומרים כולם ואני מוסר את האולר בשתיקה. החבריה מתבוננת באולר ומעריצה אותו; מוצאת היא בו כמה וכמה מעלות טובות – ועל כולם:יופי, חן מיוחד.

לבסוף אני מגלה את הסוד, שקניתי אותו פה ברוסיה – –

ללא תועלת. האולר נמצא אצלי, אצל השבוי – וחסל. ואני רק משטה בהם. רוצה אני רק לחנוף להם; מתוך נמוס אומר אני עליו, שהוא נקנה פה ברוסיה – –

אני מבאר להם, שבהערצה זו לתוצרת חוץ ובבוז זה לתוצרת הרוסית ספונה סכנה כבירה לארץ רוסיה. – שזאת היא מחלה, שצריך לרפא אותה. – הם מסכימים, כן־כן, מובן – אך מה לעשות, ורוסיה היא בלתי תרבותית, גסה מאד, טפשית מאד – –

זה – מצד אחד.

ומצד השני – אותה החברה עצמה, כשהיא מתחילה לדבר על העם הרוסי – הרי אין גבול וקץ לתהלותיה ותשבחותיה של הנפש הרוסית, של “הטבע הרוסי הרחב” – –

זהו “השיר העממי” התמידי והרגיל פה; שיר הבנוי בתקבולת פסוק התנ"כי כביכול: בפאראללה של ריתמוס המחשבה:

גַּס הוּא הָרוּסִי וּמְחֻסָּר כָּל תַּרְבּוּת.

וְהַטֶּבַע הָרוּסִי רָחָב עַד אֵין קֵץ, –

ומסתיים הוא השיר הזה גם כן בסגנון התנ"כי:

– הללויה! – זאת אומרת במקום “הללויה” הזה:

– חֵמיוֹ! –

והאינטליגנטי שבחברה “מתרגם” את זה לשפת השירה הקלאסית של אחד המשוררים הרוסים העתיקים:

נאַשאַ רוּסְיָה וַילִיקָאיַה אִי אובִּילְנָה,

לִיש פוֹרְיַאדְקָה בְ נֵיי נְיֶט.

(רוסיה שלנו גדולה ומלאת שפע,

אך סדר בה אין.)

ומה שנחוץ לה לרוסיה גדולה ומלאת־שפע זו – הוא: גרמניה! קצת סדר גרמני. היי, גרמניה, ימח שמה וזכרה!

– אדוני יודע, מה מסוגלים הגרמנים לעשות? ממה הם מוכשרים לעשות עסק? מה, עסק? לא רק עסק – אלא נצחון.

– ממה?

– מחֶריונים!

– ממה?!

– מחריונים, אדוני. מצואת היונים. בהן־צדקי! יתאר נא לעצמו: שנים אחדות לפני המלחמה היו הגרמנים שברוסיה, כלומר: באו סוכנים גרמנים לרוסיה והיו עוברים את הכפרים, קונים את החריונים מאת בעלי השובך, מנקים את השובכים מן הזבל שבהם, לקוחים את הזבל והולכים להם כמי שזכה באוצר! – בתחלה קבלו אותו בחנם; היינו מודים להם על עבודת הנקיון שלם. אך אחר כך עלה בדעתו של יהודי אחד לסרב בלי כסף – ועל זה שלמו לו. ומאז – היו משלמים לנו מחיר הזבל! הרי לך גרמנים! – וכעת נודע לנו, שפצצות עושים הם מן הזבל שלנו! מבין אדוני? פצצות – נגדנו!

אני משער, שמשתמשים הם בחנקן הרב שבזבל היונים.

שיחות אלה דבר יום ביומו הן בכל בית רוסי, יהודי או לא־יהודי. והרפרֶין הוא:

– הניֶמֶץ? – הנימץ בָדה את הקוף! –

עובדה זו ש“הגרמני בדה את הקוף” – לגמרי חדשה היא בשבילי. וגם – לצערי הרב, אינני מבין אותה בהחלט; וגם אין איש שיבאר לי אותה. – ורק המורה העממי האדון סמיון פטרוביץ גאלאגון מפרש לי את “הפתגם הפולקלוקי” הזה – כפי שהוא מכנה אותה – ככה: היה גרמני אחד, מלומד ופילוסוף בעל מוח מסולף דְיארוין שמו (תיכף הבינותי, שזה הוא דארוין, אך הוא לשיטתו: דיארוין) וההוא מצא, שהאדם הוא נכדו של הקוף, אלהים ישמרנו! – המצאה שכזו! –

מורה עממי זה, האדון גאלאגון הוא אדם בעל השכלה ובקי בהליכות עולם וביחוד ידיו רב לו בחכמת הפוליטיקה והדיפלומטיה. ממש: עונג לשבת אתו שעה ולשמוע את חכמתו. כבן חמשים וחמש הוא בערך, אם לא יותר, ומדבר הוא עם כולם בלשון נוכח:“אתה”.

– המבין אתה, – אומר הוא לי, כשהוא מוזג כבר את כוס התה האין־מספר – המבין אתה, אבסטרייץ, למה פרצה המלחמה בעולם? התבערה העולמית הזאת? אני אגיד לך, למה. כבר יותר מדי אוכלוסים יש בעולם, כלומר, ברוסיה, מבין אתה. יותר מדי,מבין אתה. והשרים והיהודים – להם, אתה מבין, זה לא נעים; לא טוב, מין אתה. למה להם האוכלוסים המרובים הללו? למה לו – (כאן הוא לוחש לי כמעט באוזן) למה לו לאבא הרבה אוכלוסים? ולמה הם ליהודי? מבין אתה?

(אני שואל, מי זה “אבא” זה? ומרגלית מבאר לי: זהו הצאר בעצמו ובכבודו. והמורה ממשיך:)

– למה? הכדי שירעבו ללחם על ראשם? כדי שיגנבו מהם? הן לגנוב יגנבו גם אם יהיו פחות קצת, מבין אתה. לגנוב צריך, יען כי, מבין אתה, לאחד יש הרבה ולשני אין כלום, מבין אתה. ואיך זה יהא בלי גנבות? לא כן? מבין אתה. כלומר אבא והיהודים, כלומר, אלה שיש להם הכל ומפחדים מפני הגנבות, החליטו לערוך מלחמה, לערוך קצת טבח בעם, מבין אתה. הרבה זה לא יועיל אמנם, מבין אתה, יען כי, מבין אתה, כמה ישחטו, כמה? מיליון, שני מיליונים, נו, שלשה, נניח ארבעה או חמשה ואם אגזים – הרי ששה מיליונים, מבין אתה. נו, ואתה חושב, שזה עולה בחשבון אצלנו? מרובים אנחנו, מבין אתה, כמו עכברי השדה, מבין אתה, מתרבים אנחנו כמו השפנים. יען כי, מבין אתה, עם פשוט אנחנו, בלי תרבות ובלי מדע, יען כי היהודים מטמטמים את מוחנו, מבין אתה, אך דבר אחד אנו יודעים, לעשות ילדים, מבין אתה, לפרוץ כשרצים. את זה לא יקחו מאתנו, מבין אתה, אך מיליונים אחדים, מבין אתה, אך מיליונים אחדים בכל זאת ישחטו, יהיו גנבים בפחות מיליון, מבין אתה! –

– איך זה אדון סמיון פטרוביץ? – תמה אני – האם כל החיילות גנבים הם? האם רק את הגנבים מגייסים אצלכם למלחמה?

– האם רק את הגנבים, שואל אתה? מובן, מבין אתה, יען כי מי זה איננו גנב, מבין אתה? מי? הן כולנו גנבים! כולנו, מבין אתה. אחד גונב, מצליח ואינו נתפש; השני גונב, אינו מצליח ונתפש; השלישי אינו גונב ובכל זאת נתפש והרביעי, מבין אתה, הרביעי מתכונן לגנוב כל ימי חייו ואינו יכול להחליט, מבין אתה, אינו יכול. וזה הכל! ורק היהודים אינם גונבים. יען כי, מבין אתה, הם – לא לפי כבודם הרם הוא לגנוב, מבין אתה. לא לפי כבודם, הם העם הנבחר, מבין אתה. כסף אינם נותנים. ואבא כמו כן אינו גונב, מבין אתה, הכל, ולמה זה יגנוב? לא כן? ולפיכך עשה את המלחמה והיהודים עוזרים לו בזה, מבין אתה, הם עוזרים, בכדי שיחלקו ביניהם, מבין אתה, יחלקו את העור ביניהם, מבין אתה. ולדוב הרוסי – עור טוב מאד, מבין אתה. – עור טוב, מבין אתה! וזה הכל! –

כעת אני כבר מבין את סיבת המלחמה. טוב. אף כי הענין עם – ענין השותפות שבין האב ובין היהודים לא מוּחור לי קצת.

– ומה בדבר הגרמנים, אדון סמיון פטרוביץ?

– בדבר הגרמנים, מבין אתה? בדבר הגרמנים? – הן גם אתה נימץ ואם לא תכעס על האמת, אגיד לך, מבין אתה?

– למען השם, אדון סימיון פטרוביץ'! איך זה אכעס על האמת? הן אני אינני יהודי! – –

– הנה! זהו, יונתי! אתה אינך יהודי, אתה אבסטרייץ, יען כי היהודים אינם אוהבים שאומרים להם את האמת בפניהם, מבין אתה. אתה אומר להם בגלוי: אתם רמאים! והם – נעשים עצבנים. מבין אתה. אחד אומר להם בלשון פשוטה: אתם תליתם את משיחנו – והם אומרים: טפש! אתה אומר להם, מבין אתה, אתה אומר להם: אתם שוחטים את ילדינו – והם אומרים: שכור! אִתם לעולם לא תבוא לידי פשרה, מבין אתה; לעולם! זה עם כזה, מבין אתה, עם מוזר מאד, מבין,אתה, וערום! ערום עוד יותר מן השרים וגם מאבא בעצמו, מבין אתה, יען כי הוא, מבין אתה, הוא טפש! –

– והגרמנים?

– היהודים, מבין אתה, מרויחים בכל, בכל העולם מרויחים הם! אז, בשעתו, מכרו את המשיח בשלשים מיליונים, מבין אתה – – –

– חושבני, שאתה טועה, אדון סמיון פט…

– אני אינני טועה, יונתי שלי: שם כתוב שלשים שקל, אך את זה הכניס שמה אפיפיור אחד, שהיה קודם לכן יהודי, מבין אתה, הוא התנצר והיה לאפיפיור, כדי שיכניס את ה“שקל” במקום ה“מיליון”, מבין אתה, ואחר כך, כשתלו אותו – שוב מכרו את בגדיו בשוק הטַלָאים, כמו שכתוב שם, מבין אתה. אתה אבסטרייץ תמים, מבין אתה אתה תסלח לי, אך זהו המצב, מבין אתה. וזה הכל!

– ולמה זה יתן להם הצאר וילגלם את כל זה?

– למה? הנה למה: ראשית, בעד הנעלים, מבין אתה. כפי שבארנו למעלה, בעד הנעלים, ששולחים הם את חיילינו יחפים אל החזית, שיתפגרו שם בלי אמוניציה, מבין אתה; ושנית: הם עוזרים להם לגרמנים עוד בדבר אחד: הם מרגלים בשבילם פה – מבין אתה?

– איך זה? היהודים מרגלים לגרמנים?

– זהו, יונתי שלי!זהו! מבין אתה? – היהודים עושים מעשי ריגול מאין כמוהם בעולם. מודיעים הם לצאר וילגלם כל מה שנעשה פה, מבין אתה; הכל! מודיעים הם לו כל תנועה קטנה, כל מעשה וכל מלה, מבין אתה. משמיע אתה פה מלת־אמת – הרי היה שקט ונרגע: מחרתים ידעו זאת הגרמנים, מבין אתה.

– ואיך עושים זאת?

– איך? – אבסטרייץ תמים אתה. אלפי דרכים לכך, יונתי שלי. אחד מופיע בתיאטרון, מספר איזה אניקדוטה, הקהל צוחק, מבין אתה, הקהל שלנו הוא טפש גדול, מבין אתה, הוא צוחק – ובאותה שעה יושב שם גרמני, הוא מבין את האנקדוטה ותיכף הולך ומודיע זאת. או,למשל, מבין אתה ענין האוזים המפוטמים!

– איזה ענין האושים?

– איזה ענין? היהודים מפטמים אוזים. אך לא בקוּקוּרוּזה, כנהוג, אלא בזהב, ב־ז־ה־ב, יונתי, בזהב, ואחר כך, מבין אתה, אחר כך שולחים את האוזים שמה, לגרמניה, מפריחים אותם שמה, מבין אתה, רואה אתה אוזים פורחים ואתה חושב: אוזי־הבר הם, מגעגעים באויר כאילו לא כלום – ובינתים מעבירים את כל הזהב שלנו לגרמנים!

– הפלא ופלא!

– הפלא ופלא! מובן, שהפלא ופלא. או, מבין אתה, או למשל האקרובאט – –

– איזה אקרובאט?

– איזה אקרובאט! אותו האקרובאט, מבין אתה, אקרובאט לשיחה, שבלע המון זהב ואחר־כך השליך את עצמו אל תוך הווֹלגה, שחה תחת המים עד הים הגדול, נכנס אל תוך הים, עבר עד גרמניה ושם יצא ומסר את כל הזהב לגרמנים, מבין אתה!

קוֹלוֹסַלי! לְמה שהיהודים מסוגלים!)

– אך, תסלח לי אדון סמיון פטרוביץ, תרשה לי שאלה: איך זה אפשר? איך זה יכול אדם לשחות במים, כלומר: תחת המים דרך ארוכה כלך כך? הן זה נגד חוקי הטבע?! לא כן?

– נגד חוקי הטבע, נגד החוקים, תמים אתה, יונתי, היהודים והחוקים! איזה יהודי מתחשב עם החוקים! איזה חוקים, יונתי, איזה חוקים קיימים בשביל היהודים?! – הראית בחייך יהודי, שאינו מרמה את החוק?!

אני מספר את השיחה הזאת בחברה יהודית. ואני תמה: הזהו מורה בבית ספר?

– הוא מורה דוקא לא רע.

– מורה לא רע? – אך – כדאי לי לדעת, איך הוא מדבר עם יהודים? בפניהם?

– את כל זה אומר הוא גם בפנינו.

– בשנאת יהודים גלויה כזו?!

– הרוסי הוא ישר בהשקפותיו – מבארים לי – לבו ופיו שוים. לא כמו הפולני, או הגרמני, למשל. הוא מדבר בגלוי – ובזה יתרונו הגדול. טבעו הרחב אינו נותן לו להסתיר ולשקר.

אני מרגיש, שפה לחנם אתוכח. האמונה ב“טבע הרוסי הרחב” – אמונה דתית היא פה ממש. לחנם אני מנסה לבאר, שההבדל הזה, בין המסתיר את השנאה הטפשית ובין המכריז עליה בגלוי, שההבדל הזה אינו לטובתו של המגלה, להיפך: ההבדל שביניהם הוא: הבושה, רגש הבושה. ההוא לכל הפחות הגיע כבר למדרגת רגש הבושה בדברים שהוא עצמו אינו מאמין בהם, וזה אין לו אפילו רגש הבושה. לשקר בגלוי דברים, שכל אחד יודע, שהוא עצמו אינו מאמין בהם כל עיקר?!

– זוהי הטעות – מבארים לי. – הוא מאמין בהם באמונה שלמה!

– אדם המאמין, שהיהודי יכול “לרמות את חוקי הטבע” – והוא משמש מורה בבית הספר?!

– זאת היא רוסיה!

– ויחד עם זה – גם רבולוציונר הוא?! מקוה הוא ומאמין במהפכה, שתמגר את כסא ה“אבא” שלו.

– זוהי רוסיה!

– ואדם זה הוא גם לדעתכם מורה טוב?

– זוהי רוסיה!

 

טו. הַמְרַגֵּל הַמְּסֻכָּן    🔗

כנראה – זה אני האומלל.

זה ימים אחדים, שאִושת־סוד לוחשת בעיירה לחישה זהירה, כאובה ומלאת יאוש ועצבנות: מה לעשות? – מתלחשים על מרגל מסוכן מאד, הנמצא בעיירה הפעוטה, עומד בקשר מסתורי עם הגרמנים (מובן: נגד כל חוקי הטבע!), אוסף זהב ומסגל אותו לגרמניה – והא ראיה – –

“והא ראיה” זה מענין אותי יותר מכל לעת עתה; יען כי “והא ראיה” זה מדבר על נצחון גרמניה בכל שטח החזית העולמית, – עד כדי כך, שמרגיש אני כעין “חרטה” על שנמצא אני פה בשבי.

לו רק ידעתי, איפה הוא כעת קו־החזית שלנו?

הרוצה אני בנצחון מלחמה, בכיבוש ודיקטאטורה? – –

אני מנתח היטב את נפשי ורואה: לא. לא לנצחון־מלחמה סתם אני מקוה. יען כי יש לי כעין הרגשה, שבכל המהומה הגדולה הזאת אף עם אחד מבין העמים הקטנים – בין אלה“הנספחים” אל המונרכיה האבסטרית ואל גרמניה – לא ירויחו כלום, ואפילו אם גרמניה תנצח. וביחוד לא הונגאריה. מה אנו יכולים להרויח? להרחיב את ארץ הונגאריה – אין איש רוצה אצלנו, ואת המסים לא לנו ישלמו העמים הנכבשים, המנוצחים. זה פזמון נושן. ובכלל: הגועל הגדול שלי אל המלחמה הזאת ואל כל מלחמת דמים בפרט. לא, לא אעשה שקר בנפשי להאמין, שרוצה אני לצאת במחולות “הנצחון” על החיילים הרוסים האלה, האומללים לא פחות מאשר אנחנו.

אך יחד עם זה לא אעשה שקר בנפשי גם מאידך גיסא: הרגש, שאולי ינצחו אותנו, את הונגאריה האומללה, ההולכת אחרי הלוחמים, אחרי גרמניה ואבסטיה, ככפואת־שד ומזמרת את שירי־הפרידה העצובים שלה לאורך כל החזית עד כדי דמעות־דם – הרגש, שגם נצח ינצחו אותנו: רגש כואב מאד. תפקידה של הונגאריה הוא תפקיד של אַפש קל־דעת, ההולך אחרי המיטריסה שלו, אחרי וינה היפה, ושומר עליה ומגן עליה: בשעת שלום נותן לה לחם לבן, יין טוב ואפילו שירים יפים (אופיריטות) וגם כעשרה מיליונים “מזונות” להחזקת “החצר” שלה – וכעת, בשעת מלחמה, מגן הוא עליה בגופו, רב עם זרים בגללה, ממית את עצמו עליה, על המיטריסה הזקנה הזאת, שאמת: יפה היא עדיין, אך מה היא נותנת לו לעלם קל־דעת זה? – וכעת, אם גם נצח תנוצח הפרוצה הזאת, הוא ישכב מתבוסס בדם ויחרוק שינים על מכהו – והיא, היא תמצא לה מעגב אחר במקומו – –

איך אומר הפתגם הנושן?

"כל העמים מנצחים בכוחם,

ואבסטריה – בשידוכיה" – – –

יש רק עוד דוגמה אחת לזה: תפקיד צרפת במלחמה זו, שכמו כן תפקיד של אפש אוהב ומתלהב הוא. ושכמו כן אין לה כל תקוה להרויח דבר מה בנאמנותה לבעלת בריתה אנגליה: אם תנצח – מה תקבל מחוץ לתרועת הנצחון? ואם תנוצח – אוי לה. לה אוי – אך לא לאנגליה.

ולמה לכחד? לסבול שנתים ארוכות בבור היסורים והמות ואחר כך – אפילו קבלת פנים יפה לא לקבל שם בבית? לבוא הביתה ככלב קרוע ואולי גם לקבל מכות?

מי זה יכול להגניב אלי לכל הפחות ידיעה בת שתי מלים על מצב החזית?

אני פולט דרך־אגב מעין בטוי כזה לצמאון־הידיעה שלי על המצב – ופתאום אני מרגיש כעין עוצר־רוח בחברה היהודית, כעין דוֹחק סודי, כעין זרות מעורבת בפחד וחשד כאחד.

ורק כעת רואה אני, שיחס אי־נעים זה לא חדש הוא אתם, זה ימים אחדים, שנפסקו בינינו היחסים החפשיים והלבביים – ובמקומם בא דבר־מה, שריח פחד וחשד יש בו.

ומתחיל אני להרגיש, שאותן הלחישות שבעיירה, שבתחלה נזהרו מאד בפנַי־אני – כעת מתחילות להתיז מלים הקולעות אלי דוקא.

לאט לאט נודע לי קודם כל תוכן הלחישות: מדברים על דבר רגול ולא רגול סתם, אלא דוקא על מרגל שבוי־מלחמה.

ודוקא על קצין שבוי.

ודוקא על קצין יהודי, כמובן.

ולבסוף – דופקת בחורה אחת על דלתי, נכנסת, ובנשימה עצורה היא מודיעה לי: נשקפת לי סכנת גירוש לסיביר – – יען כי אני הנני “המרגל הידוע” – – – היא עצמה יודעת שזה שקר, כמובן, היא מאמינה בי בכל לבה, שאני לא אעשה כדבר הזה – אך מה לעשות וגם בין היהודים ישנם כאלה, שנכשלו בחשד זה כלפי, והם מאמינים – – –

– ובכן? – שאלתי.

– ובכן? – חזרה הבחורה על המלה הקצרה, הביטה, כבשה את פניה בקרקע – ופרצה בבכיה.

– עליך לברוח מפה.

– לברוח? – טפשונת את, חביבתי, איך זה אברח? לאן אברח? ולמה אברח?

– ומה יהיה?

– מה יהיה? אלך למקום שישלחוני, חביבתי. מאות אלפים שבויים חיים בארץ, מאות אלפים סובלים וחיים ומתים – מדוע זה אהיה אני יוצא מכללם? אני מודה לכם מעומק לבי על אחד מששים שבגן־עדן, שנתתם לי פה במשך הימים הקצרים האלה – אך כשם שקבלתי עלי את הטובה, כך עלי לקבל את הרעה – – – ואולם בכל זאת אמרי להם, חביבתי, שאינני מרגל. לא מתוך אהבה לרוסיה אינני מרגל, גם לא מתוך שנאה למולדתי הונגאריה – אלא פשוט מתוך גועל נפש עמוק לכל המהומה הגדולה והטפשית הזאת. ועוד: גם מתוך הכרת תודה אליכם לא הייתי עושה זרת, הן יודע אני מה מעשה כזה יוכל להביא לכם – – ליהודים, המחזיקים אותי בחסדם – –

– אנו רגילים לכל – מנגבת הבחורה את דמעותיה.

שלש המלים הללו הדהימו אותי בפשטותן.

“אנו רגילים לכל”.

נורא.

שלש המלים הללו באותה הנעימה שיצאו מפי הבחורה היהודית השחרחורנית הרכה – נותנים לאדם יותר אינפורמציה על מצב היהודים פה מאשר כל הספרות העברית והאידית יחד.

“אנו רגילים לכל”.

אני מקבל פקודה: לשוב אל גלוּשצק, אל בית האריזה.

אך תיכף ומיד –

קונבוי מחכה לי: חייל רוסי.

בעיירה הקטנה – מהומה חשאית.

אני אורז את “שבעת החפצים” שלי. יש לי כבר לארוז מעט־מה.

באים אלי להפרד.

השומר אינו נותן להכנס – אך כעבור רגע והכניסה אלי היא חפשית.

מביאים לי חפצים, מאכלים וכסף.

למה לי כל זה?

אחד היהודים לוחש לי:

– לא יעשו לך כלום! אנו סדרנו. לא יאונה לך כל רע, חלילה. סדרנו.

“הם סידרו”. מי יודע, בכמה עלתה להם לתמימים הללו ההבטחה, שלא יעשו לי כלום! מי יודע, כמה הקריבו הרוצ’ילדים הללו על מזבח “פדיון שבויים” זה, שיהא חל עלי עד שאעזוב את גלושצק; ומשם ואילך – שוב אהיה הפקר – –

מובן, שאין לי כל יכולת לקחת את החפצים.

תוחבים לי כסף אל כיסי.

יהודי זקן מניח את שתי ידיו על ראשי ומברך אותי בעינים עצומות.

אכן, יש עם יהודי בעולם ואנכי לא ידעתי.

“אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך, כי עודך חי”.

בגלושצק חכה לי הסטודנט עצוב ומלא השתתפות בצערי.

הוא היה בטוח בהחלט, שאינני מרגל.

– אטא רוסיה! – אמר לי – זוהי רוסיה!

אחר כך לחש לי:

– זה הוא! – זה עשה לך המנוול הזה!

– למה? מדוע?

– מדוע? – זוהי רוסיה!

וחכה לי גם המנהל. אדיב היה ומלבב מאד.

– אין דבר! – אמר כשהוא חובט לי על שכמי – אין דבר, לא תסבול רעב. יש הרבה לחם בררוסיה. לא כמו שם במולדתך. – אין דבר!

שתק רגע והוסיף:

– ישנם יהודים בכל מקום – – –

אני, כשראיתי שאין לי מה לאבד, שאלתי:

– ואדוני, ניקולאי איבאנוביץ, אדוני מאמין באמת, שאני מרגל?

הוא צחק בהרחבה:

– שאני מאמין? – איך זה לא אאמין, ואתם בעצמכם מודים בכך?!

– מי מודה, אדון ניקולאי? מי מודה?!

– מי? הנה מי! – והוא מראה לי על מרגלית ופאלי, העומדים שם על יד השער וילקוטם על שכמם, מוכנים לדרך.

אני מביט – ואינני מבין כלום.

מרגלית מביט בי מרחוק כבעין בושה – הוא משפיל את עיניו.

מרגלית מתבייש!

הרגשתי, שאיזו ערמה ישנה פה – ושתקתי.

אולם ברגע השני הבינותי: מרגלית לא רצה להשאר פה, וגם פאלי.־ומשום כך בחרו להיות חשודים ברגול – אתי יחד.

– לא, אדון ניקולאי! – אמרתי למההל – זה לא נכון. הם אינם מודים, שמרגלים הם או אני. זה לא נכון. הם לא ישקרו.

– ומדוע לא? – שומע אני את קולו של מרגלית מאצל השער – מדוע לא אודה על האמת, שאתמול שלחנו לגרמניה את הזהב? ומדוע אדוני מתבייש בזה, שבלע ככר זהב ורצה לשחות מתחת למים דרך הדניפר אל הריין? מה בושה יש בזה, להיות לפאטריוט?! – לא כן, פאלי?

– הנח לו! – אומר פאלי למרגל כלפי המנהל – הנח לו; את זה הוא יודע כבר, שהגמרנים חותרים כעת תחת האי הבריטי, כדי לפוצצו באקראזיט, אך את זה הוא לא יודע, שאני, במשך הזמן שאני נמצא בשבי, הצלחתי ללמד שני מיליונים יוֹנים, שיעופו מפה לגרמניה, כדי להחריא להם חומר מפועץ!

– אֶח, מאדזשאר זביר! (מאדיאר חיה רעה) – אומר המנהל ונותן פקודה לקחת אותנו מפה תיכף:

– פאשוֹל!

עזבנו את גלושצק.

לאן?

 

טז. מְחִירָהּ שֶׁל אָזְנִי    🔗

גשם קר וטורד מלוה אותנו בכל הדרך.

זה כארבע שעות, שאנו הולכים – רטובים כבר עד כתנתנו. רטובים מגשם ומזיעה.

מה טוב, שלכל הפחות מגפים יש לי. ברוכה תהי פרידה.

הרפש – למעלה מן הקרסולים, הולכים אנחנו בתוך היער. לשני צדדינו עצים עבותים, המטפטפים טפות גדולות וכבדות. איזו צפור חולה מצפצפת נכאים, נאנחת ממש.

רגלינו לשות את הבצק השחור: קליק־קלאק –

– חוֹרוֹשׁוֹ? – שואל מרגלית את הזקיף שלנו.

– מלצ’י – (שתוק!) באה התשובה הקצרה.

מרגלית מנסה שוב פעם להגיד איזו מלה – ושוב אותה התשובה. מאלצ’י!

שוב איזו הערה – ושוב אותה התשובה.

מרגלית מוציא סיגאריה ומוסרה לזקיף העיף והנאנח כמונו, ההוא מביט בו רגע קצר, אחר כך חוטף את הסיגאריה בכעסו, כחוטף את שלו; מחפש אש בכיסו – מרגלית נותן לו אש – הוא חוטף את קופסת הגפרורים באותו כעס עצמו – ומעשן. ואומר:

– פאשוֹל! (לך!)

– ואנו ממשיכים את לישת הפרך, ארבעתנו.

– פאלי מתחיל לקצוב את הקצב להליכתנו:

– אחת שתים! אחת שתים!

– מאלצ’י! (שתוק!) – רועם עליו הזקיף.

פאלי אומר לי:

– לוא היתה לזה איזו תכלית – הייתי שולחו כעת, פה ביער ללעוס את העשבים בשרשם,

מלמטה!

אנו ממשיכים – והגשם שוטף. פעמים במנוחה, אך בעקשנות, ופעמים בזעף ממש.

פתאום אנו שומעים, הזקיף שלנו, ההולך כל הזמן מאחורינו משתעל וכאילוּ זז שלא כרגיל. אני נעמד ומביט בו.

– פאשול! רועם הוא עלי – נו, פאשוֹל וְפֵּיריוֹט! (קדימה)

אנו הולכים קדימה, אך הוא נשאר ונחשל יותר ויותר, המרחק שבינינו הוא כבר ארבעים־חמשים צעד.

אני נעמד ואחרי גם מרגלית ופאלי. ועל זה מרים הזקיף את רובו וצועק דבר מה ־ ־ ומה שקרה כעת, זה היה ענין של חמשה רגעים כמימרא: אני נותן פקודה לשני חברי להתפזר ולהקיף את הזקיף מסביב ומאחור. הם מתפזרים ורצים, סובבים אותו בריצה נפתלת אילך ואילך. הוא קולע אלי. אני רץ ומסתתר מאחורי אחד העצים העבים – הוא קולע, לוחץ בתרנגול הרובה, הרובה אינו מציית, הוא מסתובב ופונה ברובו כלפי פאלי, הנמצא כבר כמעט בגבו, מרגלית קופץ אחת ונמצא על ערפו כנמר, הרובה מוּטה כלפי מטה, פאלי נמצא כבר על ידו ולוחץ את פי הרובה אל תוך הרפש, עד שאני מגיע אליהם – הרובה מתפוצץ אל תוך האדמה, הרוסי נושך את ידו של מרגלית: אוי! אני שומט לו מכה חזקה באגרופי על אפו – הרובה נמצא בידי פאלי והוא מוסרו לי:

– מודיע בהכנעה: הנה הזיין!

מאפו של הזקיף נוזל דם, הוא שוכב ברפש ומנסה להתרומם.

אני מכוון כלפיהו את הרובה:

– לקום!

הוא קם.

– פאשול! ופיריוד!

הוא הולך קדימה, מביט בי, נעמד, מרים את ידיו ומתחנן.

– ופיריוד, ופיריוד! – צועק אני.

הוא מתחנן, עומד על ברכיו.

אני מוסר למרגלית, שיבאר לו שלא אעשה לו כל רעה.

הוא אינו רוצה לזוז. מתחנן:

– פאן! (אדוֹני)

אני קולע אליו וצועק: ופיריוד! – הוא מנסה ללכת צעד אחד – אחר כך שוב פונה לאחור, אלי, ומתחנן.

אני רואה, שככה לא נלך קדימה. הוא אינו מאמין לי. אני מריק את הרובה מכדוריו, לוקח ממנו את הכדורים שבתיקו. מוסר לו את הרובה:

– נו, פאשול!

– פאסיבוֹ, פאן! – (תודה אדוני) אומר לי הוא והולך.

מרגלית, כמי שעושה את מלאכתו באמונה, מוציא סיגאריה ומושיט לו ואומר:

– בַּרִי, סבולוֹץ'! (קח, נבל!)

הוא לוקח את הסיגאריטה, מודה בהכנעה, אנו מדליקים – והולכים. פאלי ומרגלית לפניו, ואני מאחריו.

אנו הולכים מחרישים. אף לא מלה.

ממרחק לא גדול הולכת וקרבה עגלה. עגלת אכרים פשוטה רתומה לשלושה סוסים ברוחב.

– רע – אומר מרגלית – הנבל הזה יספר להם והם כולם יתנפלו עלינו ויעשו בנו

כחפצם.

– מי מפחד מפניהם, הכדורים הם אצלנו! – אומר פאלי. והוא מביט בזקיף

ומאיים עליו באצבעו: הזהר!

הזקיף מבטיח לנו ברמזים ובקטעי מלים, שחס וחלילה, הוא לא יעשה כלום.

אך בהתקרב העגלה, נכנס הוא בכל זאת עמהם בדבור. שלושה אכרים רוסיים יושבים בעגלה ומרגלית מרגיע אותנו, שהזקיף שואל מהם את הדרך. האכרים אומרים דבר־מה; צוחקים; אחד מהם שכור קצת. מדברים אלינו. מראים את הדרך ושוב צוחקים. אחד אומר: לא, לא זו הדרך. השני אומר: כן־כן זוהי הדרך. לכו. ישר.

אנו הולכים. אני שוב מסתדר מאחורי הזקיף. הגשם סוחף. שקט בינינו. אנו הולכים והולכים. הולכים ולָשים. כבר אחרי הצהרים, בשעה השלישית בערך. ולדרך אין סימן של סוף. אנו באים אל פרשת דרכים והזקיף נוטה באותו הכוון, שהאכרים הראו לו, ועדיין יער ויער. הדרך לא־דרך ומסביב יער עבות מחשיך.

כבר אין כוח ללכת. ולשבת לרגע אין מקום.

לי מתחיל להיות הענין חשוד. יען כי אנטונין הסטודנט אמר לי, שבעוד שלוש שעות בערך נגיע אל התחנה.

אך מה לעשות? צריך ללכת.

מצאנו בול עץ מוטל על יד הדרך. אנו מתישבים עליו. אני מחלק סיגאריות ונותן גם לזקיף. הוא מלא רגש תודה עמוקה. לגמרי אדם אחר. אינו מתכעס ואינו נותן פקודות. מרגלית נכנס עמו בדבור ולאט לאט מתחיל הרוסי לגמגם ולשפוך את לבבו המר והרטוב מגשם, מתחל לקלל את “הפקודה”, ששלחה אותו לדרך כזו ברגל. מרגלית עושה אתו “הסכם” נפשי, עושה אתו “שלום סֶפאראטי” על חשבון המלכים, הקיסרים והצארים והקצינים – ופתאום מגלה הרוסי סוד נורא: אותו הנבל, המנהל, הבטיח לו רובל וחצי, אם “יהגה אותנו מן המסילה” באמצע הדרך. פירוש: אם יביא לו סימן, שהרג אותנו, וביחוד: אותי ־ ־ ־

אני אינני מאמין לו. הוא נשבע בחיי מריה הקדושה. ומצטלב בשבועתו.

– איזה סימן? – שואל אני אחרי שחשבתי ומצאתי, שאין יכולת להביא סימן

כזה. כי הלא חתיכת בגד או כתונת וכדומה אפשר להביא מבלי להרוג. – איזה סימן? שואל אני וצוחק באי־אמון.

– אוזן אחת – אומר הרוסי בפשטות.

דמי התחמם בי כרגע – אוזן. לא פחות.

– ובמה היית חותך את האוזן?

הרוסי שוב מפקפק. מבקש סליחה, רוצה לנסות, אם אנו כבר ידידים למדי – ולבסוף מוציא הוא מכיסו אולר ומראה לי: בזה. והוא מבאר תיכף: האולר אינו שלו, המנהל נתן אותו לו ל“מטרה קדושה” זו. כך הוא אומר בשם המנהל: “מטרה קדושה”.

– מדוע קדושה? – שואל אני.

– יען כי אתה ז’שיד (יהודי) – אמר לי המנהל ותחב לי בידי את האולר. אתה

אנטיכריסט (שונא לישו הנוצרי).

ותיכף הוא שואל, אף כי בדחילו ובכעין פחד:

– ואתה באמת ז’שיד?

אני מבאר לו: אני יהודי, אך לא אנטיכריסט. אני שונא לא לישו, כי אם לנוצרים כמו המנהל. את זה הוא מבין ומסכים. והוא מתחיל לבקש ממני דבר מה, שאחזיר לו את הכדורים. מובן, לא כעת, תיכף, אלא כשנבוא אל תחנת הרכבת. יען כי עונש חמור צפוי לו. אני מבטיח לו את זה ואנו הולכים.

ושוב עברה כשעה והיום מתחיל לרדת.

הזקיף מבאר לי, שהוא אינו בן פלך זה, מעולם לא היה פה. הוא היה בחזית, נפצע ונרפא ושלחו אותו אל בית־האריזה לשרות זקיפות. הוא אינו יודע את הדרך. והוא דרך אגב מתחיל לקלל את האכרים ־ ־

פתאום – מתקרבת כרכרה יפה למדי.

תהלה לאל.

בכרכרה יושב כומר רוסי בעל זקן שחור.

כשהכומר שומע את מטרת דרכנו – הוא סופק את כפיו, יורק ואומר:

– יָאח, מרזאבצי! יאח, קאקוי סקאנדאל! (אך, נבלים המה! אך, איזו

שערוריה!)

זאת אומרת: האכרים רימו אותנו קצת. הראו לנו דרך לא נכונה.

– הנה, זהו האכר הרוסי! – אומר הכומר ברחמים נכמרים עלינו – הנה, אפילו

את השבוי האומלל מרמים הם ומתעללים בו! זהו האכר הרוסי! יונותי שלי! – אומר הוא ־ אל תאמינו לעולם לאכר! זה עם בלי אחריות, חַמיו!

ושוב יורק ושוב מחרף ומגדף את האכרים, ומראה לנו את הדרך חזרה ואחר כך שמאלה ולא ימינה. ושלא נשאל יותר את האכרים. נבלים הם כולם, חמיו! –

בדרך שוב נזכרתי במנהל הליברלי עם “התכנית הגדולה” שלו ועם גאולת האנושיות שלו. אני שואל את הזקיף, על־ידי מרגלית, אם באמת חייו של השבוי זולים הם כל כך פה ברוסיה?

– זה עדיין לא בזול, רובל וחצי זה כסף – אומר הוא בבת־צחוק שבפחד, אך

בעצבות ידועה – השבויים או שמסתדרים ואפילו מתחתנים פה, או שמתים ככלבים מצורעים. ואם חולים הם – הרי אוספים אותם בעגלה גדולה, זןרקים אותם חיים אל בור־סיד ומקברים אותם בלי כומר.

והוא מוסיף:

– ודאי גם אצלכם ככה.

פאלי מוחה:

– אפשר שמתים גם אצלנו במחלות. זה אפשר; אך לשלם רובל וחצי בעד

הרציחה!? – יאמר לו – פונה הוא אל מרגלית – אמור לו: שלקבל רובל וחצי בעד רציחה –זה אין אצלנו!

מרגלית מבאר לו. הזקיף שותק. אחר כך, כמבקש את סליחתנו אומר:

– הוא אמר שאתם אנטיכריסט ים. חי נפשי! ואמר, שאם אביא את האוזן ־ ־ ־

ושוב מוציא את האולר ומראה:

– את זה הוא נתן לי –

וזורק את האולר בכוח אל תוך הרפש.

אני מרים את האולר וטומן אותו.

– אני אראה את זה למפקד – אומר אני.

הזקיף מביט בי ואומר:

– כולם דומים זה לזה, אל תַּראה. עלי תמיט צרה ולך לא תעזור. הגענו אל

תחנת הרכבת. אני מחזיר לזקיף את הכדורים שלו. הוא לוחץ את ידי. – ידו לחה בפנים.

הוא מוסר אותנו למפקד. המפקד שואל אותו, מאין הוא מביא אותנו. הוא עונה לו, שמבית האריזה גלושצק. המפקד מתרגז:

– מה הם שולחים את שבוייהם? האין להם אוכל בשבילם?! ומפטר את הזקיף.

ובכן: המנהל לא הודיע למפקד זה, שאנו מרגלים?

– מובן, שלא – אומר מרגלית – הן בטוח היה, שיקבל את האזנים שלנו – בעד

רובל וחצי: שלש אזנים. אין דבר: חצי רובל האוזן! –

לא היה לי חשק אפילו לספר למפקד; שמחתי שתוחבים אותנו אל תוך הרכבת.

נכנסנו אל תוך התא המלא קש, ישבנו לאכול דבר מה ממאכלי חולמץ – ועוד לא הספקנו לבלוע את הפרוסה הראשונה – וכבר שלשתנו מתגרדים. ־ ־ ־

עינינו קמו בחוריהן.

הענין מתחיל מראש –––

 

יז. שָׁעָה אֲרֻכָּה מְאֹד    🔗

מחנה השבויים בעיר הוֹמל.

צריף כביר, המכיל כשלשת אלפים שבויי מלחמה. הצריף מלא “מטות”, כלומר קרשים לאורך הקירות. שלוש שורות קרשים, זו למעלה מזו.

רגע אחרי שהזקיף שלנו, שליוה אותנו מן הרכבת אל המחנה, הכניס אותנו אל צריף השבויים – נגש אלינו אחד המפקדים במחנה ובשפה גרמנית מצוה הוא לנו לבוא אתו אל המשרד. תיכך הכרתיו, שצ’יכי הוא. פה נגש אל כל אחד מאתנו, בדק את כיסינו, לקח כל חפץ שיש לו ערך כל־שהוא: אולר, שעון, תיק סיגריות וגפרורים. אחר־כך פתח את חבילותינו – וביער מתוכן את כל מה שקבלנו, או קנינו משך היותנו בגלושצק. על הנסיון הכי שקט, לא למחות על זה, אלא אפילו לשאול, למה זה לוקחים מאתנו את אלה – באה התשובה הסטיריאוטיפית: מכת־אגרוף אל תוך הפנים. כעת היה פאלי בעל הנסיון. ומובן, שאחריו השתדלנו לדעת את הכל בלי נסיון.

במחנה השבויים נודע לנו, שבצריף זה נמצאים יותר מארבעת אלפים איש צפופים כדגים ממוסמסים בתוך הקופסא. זה לא מחנה שבויים יציב ותמידי; פה רק עוברים השבויים, מכאן מכַונים אותם למחנות שונים.

בין השבויים שוכבים מאות פצועים וחולים סתם, ששום רופא אינו בודק אותם אפילו. הבדיקה – זה ענין בשביל אותו המחנה, שלשם ילך מפה, היום, או מחר, או בעוד חודש. זה לגמרי מקרי. לאן? אין איש יודע. על פי שיטה כללית: את הגרמנים שולחים לסיביר הרחוקה, את המאדיארים לסיביר “הקרובה” ורק ה“אבסטרים” למיניהם, הרותינים, הסלובקים, הסלאוונים, הבושניאקים, הקרואטים והרומינים (מטראנסילואניה ההונגארית) נשלחים למקומות שונים ברוסיה עצמה ואפילו באוקרינה משאירים אותם במקומות עבודה שונים.

המשלחים והמפקדים במחנה הם הצ’יכים; וכפי שמבארים לי: לא רק פה, אלא בכל מקום ומקום. מבין אלה “השייכים ללגיון הצ’יכי, שתעודתו לשחרר את צ’יכוסלובקיה ולכונן בה מלוכה צ’יכית בעזרת אנגליה ובעלות בריתה”. ומובן מאד, ששנאתם של אלה אלינו חריפה היא במדה הגונה. מספרים לי, שישנה פקודה ממקום גבוה, דוקא צ’יכי, שלא לנהוג מעשי נקמה בשבויים גרמנים, אבסטרים והונגארים. יוכל היות, יען כי בראש הלגיון הצ’יכי, כלומר, בראש תנועת השחרור הצ’יכית בכלל, עומד הפרופסור תומאס מאסאריק, הידוע לסוציאליסט מובהק, הומאניסט מפורסם ואדם בעל מדות תרומיות. אם זה נכון, שמאסאריק הוא מנהיגם – הרי ודאי שישנה פקודה כזו, אך למעשה נעשים פה דברים נוראים. כנראה, שהיצר הסולדאטי אינו נשמע כל כך לפקודות גבוהות וביחוד כשיש לו עסק עם קצין שבוי, שמשך זמן רב היה עומד על גבו ומדבר אליו בלשון פלדויבלית – – ומובן, שאלה חוקקים חוקי־דראקון נוראים, שאם מי שהוא עובר עליהם כמלוא שערה – הרי הוא טועם יותר מאשר אחד מששים בגיהנום.

מדוע הרוסים מסרו דוקא להם את דבר המפקדה על מחנות השבויים? – גם זה מתבאר דוקא ביחסם זה אל השבויים; וגם: “מבינים” הם את שפת השבויים ואי אפשר לרמות אותם ולשקר להם. יודעים הם ומכירים את חבריהם לשעבר ומידם אין להמלט.

– הרוסים עצמם הם אנשים טובים ורכים – נשמע מפי אלה, השוהים פה כבר

חדשים אחדים – ולפיכך ־ ־ לפיכך מסרו אותנו לידי הצ’יכים: “יסדרו” הם אותנו וינהגו הם בנו מנהג שבויים!

הצ’יכים השבויים, או שמתגייסים אל הלגיון הצ’יכי, או שבוחרים בחיי שבויים ואז שולחים אותם לסיביר. אך היחס אליהם הוא יחס אנושי.

ובצריף הצפוף: רעש מחריש אזנים. זאת היא תערובת של צעקות, שיחות, אנחות, אנקות גסיסה, בקשת עזרה, התחננות לכוס מים, בכיות, גניחות, וחרפות וגדופים מכל המינים והשפות: סימפוניה ארורה, שאם במשך השעות הראשונות יעמוד האדם בנסיון ולא יצא מדעתו – הרי שוב לא יפחד משום גיהנום.

ובין הצעקות אתה שומע את המלה הנוראה:

– אמא!

יש לנו עוד מה לאכול, אנו מסתדרים, מנסים לאכול – אי אפשר. הפרוסה אינה נכנסת אל בית־הבליעה אני לועס ולועס – אך לבלוע אין כוח.

ובינתיים – עקיצות חדות מכל צד. הרמשים רוחשים על כל הגוף.

פאלי יושב ומקשיב. מקשיב להרמוניה המשגעת, עיניו בולטות. – פניו קפואים וחורים מאד. – הוא חורק בשיניו ועיניו ממלאות רסיסי דם. – כשאני מביט בו – הוא כובש את פניו בקש, אוחז בידיו בשתי רקותיו וחובט את ראשו אל הקרשים וגועה כשור טבוח, בקול מוזר:

– אני אשתגע! אני אתלה את עצמי! אוי! –

אנו נגשים אליו, מלטפים אותו, מעודדים אותו. –

מרגלית שוכב לצדו, שם את פניו אל פניו:

– פאלי! פאלי שלי היקר! מה לך? – אל־נא תהא טפש! –

מרגלית בוכה. – מנגב את עיניו בממחטתו ואומר:

– פאלי יקירי, צריך לקמץ בסבלנות ובדמעות. – כנראה, שיהיה עוד גרוע מזה. – קומה פאלי, אם גם אתה תאבד את נפשך – מה יהיה אתנו?! –

ונותן לו דחיפה חזקה בצדו, כמעט בכעס:

– קומה! אל תשגע אותנו! נבל!

המאדיארי הצעיר קם, מביט בנו, מסדר את עצמו ואומר:

– סלחו לי. – שכחתי את עצמי קצת. – החולה ההוא שם – – – הוא צועק כל

הזמן: אמא ־ ־ אינני יכול לשמוע. – הוא חולה בטיפוס – ואין מי שיתן לו כוס־מים. ־ ־ ואני יושב פה ואינני זז אפילו לעזור לו ־ ־ ובינתים ־ ־ הביטו ־ ־ דומני, שכבר לא יצעק יותר – –

נכון: מסביב לאותו הצעיר שם – תנועה קטנה – באים לקחת אותו ־ ־

פאלי שוב נופל על פניו. מורט את שער ראשו:

– לאן נושאים אותו?! לאן?! – אמא!! –

אני נגש אל אחד הזקיפים הרוסים, שואל אותו, אם אפשר ללכת לקנות דבר מה? הוא עונה, שכן, מותר ללכת העירה ובלבד שלא לצאת את העיר ללא רשיון, יען כי כל הנתפש – יענש עונש חמור מאד.

אני ממהר לבשר את זה לפאלי – אנו יוצאים העירה.

אנו נכנסים אל חנות יהודית. אחת הבחורות רואה את פאלי וממש מחוירה. היא ממהרת לפנים הבית ותיכף יוצאת בלוית שתי אחיותיה הגדולות ואמה – מדברות הן אידית ביניהן: משתוממות הן על יופיו של פאלי.

– לוא אני הייתי יפה כמוהו! – אומרת האחת. – אוי, הבטנה, איזה עפעפים!

איזה מצח! איזו עינים! –

והאם אומרת:

– ילד מסכן, בחיק אמו היה צריך עדיין לשכב. –

אני משתמש בסימפטיה זו ונכנס אתן בשיחה. כשנודע להן, שאנו באים מחולמץ – אומרת הצעירה:

– יש פה משפחה, שיש לה קרובים בחולמץ, אני אקרא להם.

– מוטב, שאנו נלך אליהן, לא?

הובילו אותנו אל משפחה יהודית. קבלת פנים חמה, לבבית ומלאה רחמים. מכבדים אותנו בכל טוב. יודעים הם את כל תושבי חולמץ, שמחים מאד לסיפורינו על טוב־לב החולמציים – ולא עברו רגעים אחדים וכל הבית מלא בחורות – המסתכלות בפאלי – –

– “בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור” – אומר מרגלית

ושוכח, שאולי יש פה מי־שהוא היודע את הפסוק הזה כמוהו. – ובאמת: שמחים מאד, שאחד מאתנו הוא “תלמיד חכם”. – מתחילים לטכס עצה. מה לעשות בנו? – אין עצה. כעת אי אפשר לפעול כלום אצל המפקדה. הצ’יכים אינם נותנים לאדם להשאר פה. –

פתאום אומר מרגלית:

– אם אשב פה עוד חמשה רגעים – אני אשתטה! – אי־אפשר להתגרד! – נורא!

וכמו להכעיס – מצעים לנו ללון בעיר. ־ ־ אצלם. – – יש מקום לשלשתנו. – פאלי שמח ומסכים. – מרגלית דוחף אותו בסוד:

– אתה השתגעת, פאלי?! רק הכנים שלנו חסרות להם, מה?! –

פאלי מהרהר, עושה את עצמו כמי שנזכר דבר מה – ומבקש סליחה, שלצערנו הגדול, אי אפשר להשאר פה ללון. ־ ־ פקודה חמורה מאד. – אסור להשאר בעיר.

אחת הבחורות מבטיחה, שהיא תסדר את הדבר: יש לה מכיר אחד בין הצ’יכים ־ ־ היא תסדר.

– אי אפשר, אנו מודים מאד, אך זה אי אפשר. עלינו לשוב אל המחנה וללון

שם. – ולא עוד, אלא כבר מאוחר, עלינו תיכף לשוב.

– נכון מאד! – אומר מרגלית בכל לב – עלינו תיכף ומיד לשוב.

וכבר קם. לחנם כל בקשה – אנו הולכים. הבחורות רוצות ללוות אותנו קצת.

– אנו מודים מאד, אך זה אסור. חס וחלילה. זה יכול להמיט עליהן סכנה ־ ־

בקושי גדול נתפטרנו מהן. ואך יצאנו משדה־הראות שלהן – נדחקנו אל אחד השערים ושם תחת השער התחלנו להתגרד.

– אה! – גן־עדן! – אומר מרגלית.

אנו עומדים ומתגרדים בתיאבון – פתאום מופיעה אשה ־ ־ ועל זה מתחילים אנו שלשתנו להתוכח בוכוח “חם”, בתנועות־גוף רחבות. ־ ־ הצלחנו לטשטש את הענין ־

אנו ממהרים אל מחנה השבויים.

– ובכן? – אומר מרגלית אל פאלי, כשהגענו אל הצריף – היש לך מקום נפלא

מזה? פה אתה יכול לכל הפחות להתגרד כחפצך! – וגומר בפסוק:

– עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תתמם ועם גָרִיד תתגרד! –

אנו שוכבים. השאון גדול – אך קצת פחות נאנקים. –

פתאום מתעודד מרגלית ואומר:

– סליחה, רגע, רבותי, אני תיכף אשוב.

ויוצא.

אנו מחכים. להרדם קצת קשה. פאלי מבקש ממני, לספר לו דבר־מה. אוהב הוא מאד לשמוע על דבר הכוכבים והמזלות. – על המדות הכבירות שבתורת התכונה. – אני מספר לו והוא שואל. – ממש כמו ילד פעוט. – אני מספר – והוא מחבק אותי ואומר:

– מה טוב היה, לוא מתה כעת אמי המתוקה (המאדיארי אינו אומר “אמי” בלי

התואר “המתוקה”)! –

– השתגעת, פאלי? היא מחכה לך.

– היא מחכה. הן זהו הדבר: היא לחנם מחכה – באמת: למה לא יעשה לי

אלהים טוב, שהיא תמות כעת ־ ־

טוב שהופיע מרגלית!

בידו חבילה הגונה ושני בקבוקים: באחד בנזין ובשני – “שמן זית זך”.[

בבנזין השתמשנו רק בשביל “דיזינפקציה”. לא הרשו לנו לסדר “קרימאטוריום”, כלומר: לשרוף. כבשנו את בגדינו בבנזין, אחר כך משחנו אותם בשמן, כשמרגלית ממלמל כל הזמן:

– הדק היטב, היטב הדק ־ ־

כעבור חצי שעה שכבנו שלשתנו יחד ופאלי באמצע.

לא הספקתי לבאר, מדוע יכולים להיות גם על כוכב מאדים בני אדם בעלי שכל – ופאלי נרדם ככבש ־ ־

– רעיון כזה! – שומע אני את מרגלית תוהה לעצמו – רעיון כזה?! להזמין

אותנו לישון! אל אלהים! –

ואחר כך:

– אינני זוכר בחיי שעה אחת נוראה כזו: לשבת שעה ולא להתגרד! איום ונורא!

אני הרגשתי, שאם אשב שם בין הבחורות היפות עוד שני רגעים מבלי להתגרד – הרי דמי יתחיל לזוב מתוך אפי! – איזו שעה היתה זאת; אל אלהים, איזו שעה!! גיהנום! ־

 

יח. אַמְצָאָה גְאוֹנִית    🔗

הלילה היה ליל נדודים ללא שינה. אי־אפשר לישון בשעה שעל יד מטתך שוכב מי שהוא ומתגלגל הנה והנה מבלי יכולת לישון. וביחוד, בשעה שההוא מתגרד כל הזמן. הגרידה, כנראה, מחלה מדבקת היא, גם בלי רמשים. די שמי שהוא ידבר על כנים – והשומע מקבל חשק להתגרד, ובפרט – אם המדבר מתגרד. – ופה אלפי אנשים שוכבים ומתגרדים. – כל הלילה. מהם רק מתגרדים ומהם גם מפלים את בגדיהם.

מתבונן אני ורואה, שעל פי אופני ההתגרדות וצורותיה השונות אפשר לקבוע את אופיו של האיש:

– יש מתגרד סתם: משתמש בידיו ובכל אפשרות של תנועת גופו לכל אבריו

וחוליותיו. הכל לפי גמישותו.

– יש מתגרד, המלא כעס־רצח. זה – בו אתה מרגיש את חמת־המלחמה

באויביו הרמשים, על כל ערמומיות האסטראטיגיה. הוא אינו מתגרד תיכף בהרגישו את העקיצה. מחכה הוא רגע עד שהאויב יחשוב שנמצא הוא במצב בטחון ועושה את מעשהו במנוחה – וברגע זה מתנפל הוא עליו –

– יש מתגרד עצלן, שאינו שם לב לאויב עצמו, רוצה הוא בכלל לנוח, אך

העקיצה דורשת חכוך וגרוד ואז עושה הוא את חובתו ומתגרד.

– יש מתגרד, שהדבר עלה אצלו למדרגת אספורט. זה עושה את מעשהו

במנוחה גמורה. לא העקיצה כשהיא לעצמה מענינת אותו כבר, אלא תפישת האויב עצמו. זה אינו הורג אפילו את הרמש, כאילו חס הוא על הזדמנות המשחק. אמנם, זורק הוא אותו, יען כי הלא יש לו בני־תחרות די והותר. אך את השנאה אליו ואת כעסו שכח כבר.

– ולבסוף, יש מתגרד – שאינו מתגרד כבר לגמרי. זה קבל על עצמו את הדין,

נכנע הוא בהחלט, מובן, באין ברירה. שוכב הוא במנוחה פאטאלית גמורה ופילוסופית שבקבלת הגזרה שאין להשיבה. ואם הוא זע פעם בכל זאת – הרי ידו הולכת בבטחון גמור כלפי הרמש ובלי כל התאמצות תופש הוא אותו – יען כי הרמש התחצף כבר עד מעבר לגבול בטחונו – תופשו ומצמיתו במנוחה כאומר לו: בעצמך אשם.

שכננו החדש, השוכב על יד מרגלית, צועני קצר, ישן בנחירה מתוקה ואינו מגרד בהחלט. בבוקר אני שואל אותו על כך והוא עונה לי:

– בתחלה גם אני השתובבתי ונלחמתי בהם; אולם אחרי־כן נזכרתי במה

שאמרה דודתי פעם: חבל להשתובב, צריך לתת להם שישבעו ואזי ינוחו מאליהם! – לא כן?

גם זוהי אסטראטיגיה נכונה – באין ברירה אחרת.

בלילה שוב נתך גשם סוחף וזה כאילו הרדים את הנאנחים לזמן קצר. אך הצועני יודע יותר:

– תיכף יבואו התלינים – אומר הוא – בליל גשם גומרים תמיד החולים את

חייהם. וכעת יבואו הקברנים לקחת אותם מפה. לא כל הנסחבים מפה מתו כבר, יש כאלה, המבקשים עוד רופא – אך מי זה יביא לשבויים רופא? למה לרפא אותם? שיבקשו אוכל?!

והוא גוחן אלי ולוחש לי:

– טוב יהיה להסתלק מפה בעוד מועד; יש דעה, שיסממו אותנו לאט לאט. –

כן. – יש מאות אלפים שבויים; בכמה כסף זה עולה להם! –

– ואם ימדדו גם להם, אצלנו שם, במדה זו? – שואל פאלי – גם לנו יש למצוא

רעל בבית המרקחת!

– איכפת להם הרבה! – אומר הצועני – יפטרו גם מהם. למה הם להם? שיבואו

הביתה לאכול ולדרוש עבודה?! ־

מכריזים: לאכול ארוחת בוקר.

מביאים קלחת מלאה איזה מין נוזל, שריח כרוב לו. כל ההמון השוכב או יושב ומתגרד – קם וממהר לקחת אוכל.

ובינתים נושאים את המתים החוצה.

המחלק את המרק הוא שבוי; עלם גבוה בעל שפם עבה, הנותן את המאכל ביד רחבה: “הרי לך עוד מן הטנופת הזו!”

אחת הקבוצות, הנושאות את המתים, נעמדת משום מה על־יד הקלחת עם המת, מתקנת היא דבר מה. הטבח מושיט לו למת כף מלאה מרק: קח לך צידה לדרך. אל תגיד שם עלי, שלא בלב שלם נתתי לך פה! –

– מה אתה מתעלל? – אומר לו מי שהוא, ודאי אחד החדשים.

הטבח מביט בו בלעג.

– אני מתעלל? יותר מאשר אלהיך מתעלל בו ובנו אי־אפשר כבר להתעלל! –

אני שומע שיחה מתפתחת בין פאלי ובין מרגלית למראה המחזה הזה.

פאלי: כנראה, שאפשר גם למות וגם להקבר, לא רק בלי כומר ובלי רב, אלא גם בלי כל השתתפות בצער כל־שהיא.

מרגלית: לעולם אינם משתתפים בצערו של המת, אלא בצערם של הנשארים בחיים.

פאלי: כל ימי חיי פטפטו לי שם בבית, שהמת בלי כומר, בלי ודוי, ונקבר בלי תפילה – אינם נותנים לו להכנס אל מלכות השמים.

מרגלית: שם בשמים מסוגלים לכל, כנראה.

פאלי: ופה למטה?! כלום עולה על דעתו של מי־שהוא, של הפארלאמנט, למשל, או של מיניסטר המלחמה, לדאוג רגע אחד לגורל האלפים ומאות האלפים השבויים, שלכל הפחות ימותו כבני אדם?! או מות־גבורים, או מות־כלבים.

מרגלית: בעצם אחת היא, מיתה זו, או זו.

פאלי: נניח, שאמת היא: שהאדם המת בלי כומר וודוי אין לו כניסה למלכות השמים – הרי זאת היא נבלה מאת האלהים! וכי מה החולה עצמו אשם בדבר, שלא היתה לו האפשרות לעמוד לפני הכומר?! – ואצלכם לא כך?

מרגלית: בנידון זה אחד הוא אלהינו: גם אצלנו אסור למות בלי רב, או ועד הקהלה וכדומה וגם בלי תכריכין; ואסור להופיע שם בלי טבילה.

פאלי חושב רגע ארוך ואחר כך מחליט:

– ובכן, הרי ימח שמו וזכרו של אותו האלהים הקדוש שבעתים בשמי מרומיו

המסריחים לעולמי עד אמן!

– אמן – עונה מרגלית ברצינות חשאית ועצובה מאד.

הוא ניגש אל אחד המתים ואומר לו:

– לא “ברוך דיין האמת”, חביבי, כי אם ארור דיין השקר! אם ישנו שם, אמור

לו בשמי, כי – – – אה, בוא! – מתחרט הוא ודוחף את פאלי מבלי לגמור את אמרתו למת.

– הבט־הבט! – אומר לו פאלי, בהראותו על מת שלישי – הביטו: גם במותו

אינן עוזבות את האדם.

– אך כעת ישלמו בחייהן! – אומר מרגלית ברגש נקמה מתוק, כשהוא יורק

יריקה אחת גדולה.

אני מביט ורואה: על פניו החורים של המת רוחשות כנים אחדות, על מצחו, על אפו וגם בנחיריו.

– וגם הן לא אשמות בדבר, בעצם. מה הן אשמות, אם זאת היא פרנסתן? אשם

הוא, רק הוא לבדו! עליו צריך לירוק!

ויורק.

מרגלית כנראה אינו יכול לשאת את הכפירה הגדולה הזו:

– בכל זאת הזהר, פאלי ־ ־ ־

– מה להזהר? למה להזהר? אמור נא לי בבקשה: מה הוא יכול עוד לעשות?!

מה יכול להיות עוד יותר נורא מאשר מיתה כזו עם כנים על הפנים החורים? – מה?!

מרגלית נושך את שפתו התחתונה ואומר:

– מי יודע, מה? יכול הוא להמציא עוד מיתה גרועה מזו. מי ממציא כמוהו?

טובות אינו מרבה להמציא – אך רעות? גאון! כנים על פני המת. נו, מה דעתך על אמצאה זו? בכמה תארים כבדוהו כבר ומכבדים אותו עד היום הזה מאברהם אבינו ועד אדי אנדרה, הגדול הגבור והנורא, אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, עילת העילות, טוב ומיטיב, והשד יודע עוד כמה ואיזו תארים – ורק האחד האמיתי חסר עוד: הממציא הגדול.

אומר – והולך בבוז ובגועל, ובינתיים ממלמל לעצמו:

– אמצאה גאונית; כנים על הפנים; אמצאה; כנים בנחירים.

 

יט. מַעֲשֵׂה טוֹלסטוֹי    🔗

המשפחה היהודית בעיר קבלה אותנו באהבה גדולה. פה נודע לי, שמהם קבל מרגלית אמש את הבנזין והשמן. מובן, שאין להם מושג, למה לנו הבנזין? את השמן אוכלים אנו בודאי, אך הבנזין למה?

אני בארתי להם – למרות רמיזותיו החזקות של מרגלית לשתוק.

אינני יודע, למה בארתי להם. אולי מפני שרציתי לראות, איזה רושם זה יעשה עליהם. מבחינה זו הצלחתי: הרושם היה מחויר. קמה דממה לרגעים אחדים. מענין: מחנה השבויים, אף כי אינו מחנה תמידי ויציב, רק מחנה־מעבר, בכל זאת הרי נמצא הוא פה מתחילת המלחמה – ולתושבי העיר, כנראה, אין כל ידיעה על הנעשה בין השבויים. יודעים הם, שסובלים הם, מובן, שהמאכל אינו סעודת־מלכים, ואפילו: שישנם פה ענשים קשים – אך על טראגידית המכה השלישית אינם יודעים מאומה. כנראה, שהשבויים עצמם אינם ממהרים לגלות את זה אם במקרה נפגשים עם החברה האזרחית. הנה, גם אנחנו השתמטנו אמש מלקבל את ההזמנה ללון אצלם ומבלי לגלות להם את סוד המאון הזה.

כולם עמדו בפנים חוורים ועליהם הבעת רחמים וגועל כאחד.

ראיתי, שהבאתי אותם במבוכה, כלומר בפחד ־ ־ ותיכף הרגעתי אותם:

– השמן הוא תרופה טובה. אנו נקיים.

הם שמחו להודעה זו, אך – הרבה לא הועילה גם היא. ראיתי, שהגיעה השעה להסתלק בכבוד. הם הפצירו בנו להשאר עוד, אך ראיתי, שזה רק מעשה־כבוד ואדיבות.

הלכנו.

בצאתנו מן החדר אל הפרוזדור – הופיעה לפנינו בחורה יפה, אף כי לא צעירה כבר. על פניה היפים כעין צעיף־עגמה, כעין אִלמות שבאבל נוגה מאד. תיכף הכרתיה, שגם היא שייכת למשפחה. אני מציג את עצמי לפניה – והיא כמעט שאינה עונה. מביטה בי ושותקת, אחר כך מחייכת. אחת האחיות מהרה אלי וגמגמה:

– גם היא אחותנו – אמרה ותיכף פנתה אל אחותה: ־ הכנסי, אסתר, אמא

קוראת לך. ושוב אלי: ־ אני אלוה אתכם קצת.

כעת גם מרגלית לא התנגד לכך: כעת הרמשים אינם עוקצים ואין נחיצות להשאר ביחידות ולהתגרד.

בדרך מספרת לי האחות על דבר אחותה, שהיא אינה שפויה בדעתה זה שנים אחדות, זה יותר מעשר שנים שהיא כזו. ומוסיפה: קרבנו של הנביא טולסטוי היא ־ והיא מספרת לי את ספור המעשה הנורא:

– זה היה כלפני שתים עשרה שנה בערך. אחותי גמרה אז את הגימנאסיה. בין

תלמידי הגימנאסיה ותלמידותיה היתה קיימת אז אגודת־סתרים בשם בני־טולסטוי. הערצתם לטולסטוי הגיעה עד כדי כך, שבשעתם הפנויה היו מונים את מספר המלים והאותיות שבכל ספרו של טולסטוי; כל אחד מהם נטל על עצמו לספור את המלים של ספר אחד ובגמרו – נטל על עצמו את העבודה בספר אחר משל טולסטוי. ומובן, שבתוך החשבון הזה נכנסו עוד חשבונות אחרים, למשל: כמה פעמים ובאיזה מובן נמצאת בספרי טולסטוי המלה אלהים, אדם, צדק, אהבה וכן הלאה. בראש האגודה הזאת עמדה אחותי זו האומללה, שכל החברים העריצו אותה ממש על הבנתה העמוקה בספרי טולסטוי. עוד טרם גמרה את לימודי הגימנסיה נדרה נדר, שלמחרת יום גמרה למודיה תסע לבקר את המורה הגדול ולהכירו פנים אל פנים. וכמובן, גם לשאול אותו שאלות אחדות, המפוקפקות אצלה ואצל חבריה. וכך היה: ימים אחדים לפני הבחינה האחרונה כתבה לו מכתב, שבו הודיעה לו ובקשה ממנו רשות על זה. אחת החברות הציעה, שטוב יהיה לסגנן את המכתב ככה: “אגודת בני־טולסטוי” שולחת לו את ברכת־כבודה העמוקה בידי אחת החברות ומבקשת ממנו, לקבל אותה לרגעים מספר; כמו כן החליטו, שבכדי לא לגזול ממנו הרבה מזמנו היקר, יסדרו לפניו את השאלות בכתב ובבוא אליו החברה יואיל נא לענות לה. אחרי כן מצאו, שאסור להטריחו בהרבה שאלות והצטמצמו בשאלה אחת עיקרית, שיתר השאלות בין כה אינן אלא שאלות־טפל לגביה. השאלה העיקרית הזאת היתה: שאלת היהודים, או ביתר דיוק: שאלת יחסו הוא אל היהודים, לרגלי שתיקתו על רדיפות היהודים ברוסיה. המכתב נשלח – אך תשובה לא קבלו. אלא שהיא לא ויתרה על נסיעתה זאת בשום אופן. ודאי לא נתקבל אצלו המכתב – אמרה. ויום אחרי קבלה את תעודת־בגרותה נסעה ליאסנה־פוליאנה. ומה שקרה מכאן ואילך יודעים אנו רק מפיה, כפי שספרה היא תיכף בשובה הביתה משם. והיא ספרה ככה:

"עוד בדרך התחיל מטר סוחף יחד עם סערה עזה. ובהגיעה אל התחנה האחרונה, שמשם צריכים לנסוע בעגלה ליאסנה־פוליאנה, התפתח הגשם עד כדי שטף, שמעטים דוגמתו. אחותי, שנסעה מפה ביום שמש־יוני בהיר, לא התלבשה כראוי לגשם כזה. על יד התחנה לא היה איש מיאסנה פוליאנה, כמו כן מחמת הגשם בודאי, והיא היתה מוכרחת להשאר בתחנה, ברשיון חסד מנהל התחנה, כל הלילה. ומובן שהצטננה כהוגן, קמה בבוקר עם נזלת – והגשם לא חדל. עברו שעות – כמעט שעבר היום – והיא ראתה, שאין עצה אחרת, מאשר ללכת ברגל. בגשם השוטף. ביחוד החליטה את זאת, כאשר מנהל התחנה אמר לה: “שעד כדי כל בכל זאת לא כדאי. לא כדאי לסכן את הבריאות, אפשר לקבל דלקת הריאה ושטולסטוי הוא סוף כל סוף רק בן־אדם כיתר בני אדם עלי אדמות. ושספריו לחוד והוא עצמו לחוד. בן־אדם פשוט”. זה הרגיז אותה עד כדי כך, שלא רצתה לקבל ממנו אף כוס תה – והלכה.

"כשבאה שמה – ממשיכה האחות ־ נכנסה אל כעין משרד, שם קבל אותה המזכיר. היא היתה רטובה וסחופה, מנוזלת ומשתעלת והמזכיר קבל אותה במלים: צ’טוֹ אוּגוֹדנה? (מה יש?) היא אמרה, שרוצה היא לראות את ליב ניקולאייביץ' לרגעים אחדים, שבאה היא למטרה זו מהומל ושהם שלחו גם מכתב לפני שבועות אחדים עם תוכן כזה וכזה.

– שום מכתב לא נתקבל – ענה המזכיר, שלא כיבד אותה אפילו בישיבה.

ועל בקשתה, לראות את ליב ניקולאייביץ', ענה:

– מסופקני, אם ליב ניקולאייביץ' יוכל לקבל אותה, הוא טרוד מאד מאד.

"אחותי בארה לו – ממשיכה הבחורה – שכך וכך, היא מתכוננת לבקור זה לא מאתמול, ושהיא נדרה נדר, ושהיא באה מרחוק מאד, מהומל – ושהאגודה ־ ־ לא הועיל כלום. המזכיר באחת:

– אי אפשר, ליב ניקולאייביץ' עובד כעת.

– אזי אני אחכה עד שיגמור היום.

– לחנם תחכה העלמה ־ ־

"ועל זה אחותי התחננה לפניו ולבסוף בקשה אותו בכל תוקף שיודיע לליב ניקולאייביץ' בעצמו – וכשכל זה לא הועיל, פרצה אחותי בבכי מר. וככה עמדה שם רטובה, עיפה וחולה וגם רעבה ובכתה, הודיעה לו למזכיר, שיש לה חום גבוה, ושהיא בטוחה, שליב ניקולאייביץ' לא יעשה כדבר הזה ־ ־

"וברגע זה נכנסה אשה אחת, בתו, או מי־שהיא אחרת. אחותי פנתה אליה בתחנוניה ובכל לשון של בקשה עד שהאשה אמרה למזכיר: ‘טוב, ילך נא ויודיע, אף כי גם אני מסופקת בכך’ ־ ־ המזכיר משך בכתפיו, קם ואמר: ‘אני אוכל להכנס – אך’ ־ ־ ונכנס. אותה האשה הביטה באחותי מכף רגלה ועד ראשה, וגם היא לא אמרה לה לשבת – ויצאה. כעבור רגע נכנס המזכיר ומודיע בצער רב:

– ליב ניקולאייביץ' עסוק.

– הספר לו אדוני?

– ספרתי.

– האמר לו, שמהומל באתי – ש ––

– אמרתי, מובן שאמרתי, אמרתי גם זאת, שחולה את, שאת בוכה.

– ומה אמר?

– שאל, אם יחידה את? אמרתי לו: יחידה. הכל אמרתי לו.

– ומה אמר?

– העלמה שומעת, מה אמר; אמר, שאין לו פנאי.

אחותי החליטה עוד נסיון אחד:

– ילך נא ויגיד לו, שרעבה אני מאד, מאתמול לא אכלתי, אף כוס תה לא

שתיתי.

– תסלח לי העלמה, אך אני יודע, שגם זה לחנם. ליב ניקולאייביץ' אינו רוצה. –

הוא עסוק. – מדוע העלמה לא מבינה? –

ועל זה שתקה אחותי. פנתה והלכה – – זה היה כבר בערב. איש לא הציע לה להשאר הלילה, או לשתות כוס תה. – בחוץ שטף הגשם הקר. –

כשבאה הביתה – היתה מתה למחצה. – הרופאים הצילו אותה. כלומר: את ריאתה הצילו, אך לא אותה. – כשהבריאה קצת עוד ספרה לנו את כל המעשה – ורק אחת אין אנו יודעים עד היום הזה: איפה בלתה את הלילה ההוא? יען כי רכבת לא היתה לה באותו ערב, רק למחרת בבוקר – ואל מנהל תחנת הרכבת לא הלכה. הרופאים בדקוה בדיקה יסודית. שום דבר אחר לא קרה לה. – אך כשהבריאה לגמרי – שוב קבלה חום גבוה. ואחרי כן התחילה לשתוק. רק לפעמים צחקה צחוק חשאין, אך מבלי לדבר אף מלה. גם לחבריה לא ענתה כלום ועד היום הזה אינה עונה על שום שאלה בענין זה. וגם לא בענין אחר. דעתה אינה שפויה עליה. ניסו לרפאותה – הרופאים התיאשו בהחלט מהבראתה. אינה מגיבה על שום מאורע, אינה מבינה שום דברים שבהגיון ורק בשעת הגשמים פוקחת היא את עיניה לרוחה, מקשיבה ומתחילה להתאונן על כאב ראש. בשעה כזו שוכבת היא במטה, מתכסה כולה עד קדקדה ונרדמת. –

– ככה זה נמשך – גמרה הבחורה – זה שתים עשרה שנה. ועד היום הזה אין

אנו יודעים, אם טולסטוי קבל את המכתב ההוא, אם לאו? אחד החברים כתב לו מכתב באחריות – ותשובה לא קבל. אחת החברות שלחה לו מכתב עם ציור נורא: עץ־תליה, עם כתובת: מתנת מי שהיתה בת־טולסטוי לאדון הגראף". – וגם על זה לא נתקבלה כל תשובה. –

– גרף של רעי – אומר לי מרגלית בעברית

אנו הולכים ומחרישים.

הדרך מלאה שלוליות רפש. על יד אחת השלוליות נתקל בה במלוה שלנו מוז’יק רוסי, דוחף אותה הצדה בכוח, עד שכמעט נופלת וכשהיא מוציאה מלת־מחאה – הוא יורק לה בכעס והולך לו, אחר כך פונה לאחור ואומר: זשידובקה פארשיבאיה! (יהודיה מצורעת!)

– מה אמרת לו? שואל אני.

– לא כלום. אמרתי לו: סליחה, לא צריך לדחוף.

– ועל זה יורק הוא?

– זה לא כלום – מחפה עליו הבחורה – מילא.

ומחייכת.

– ארץ נוראה היא זו – אומר פאלי.

– לבחורה אינטליגנטית, תלמידת האוניברסיטה – אומר אני – לירוק ולהגיד

“יהודיה מצורעת”! – כנראה, כל מה שספרו לנו על אודות רוסיה אמת היא.

– מילא – עונה היא – המוז’יק הרוסי אינו אנטישמי. להיפך: נחמדים הם.

אנשים סימפטיים מאד ובעלי טבע רחב וטוב – מאין כמוהם. זה לחוד וזה לחוד.

אנו מביטים זה בזה ואיננו מבינים אותה.

אני שוב נזכר במעשה־טולסטוי ושואל כמו מתוך אסוציאציה:

– ואגודת בני־טולסטוי קיימת עדיין?

– איזו שאלה? – עונה היא – אחדים, שלשתם, יצאו מן האגודה, אך הם עשו

שטות באמת. בכל זאת: טולסטוי הוא טולסטוי. זה לחוד וזה לחוד.

אני מנסה לבאר לה, שנכון, טולסטוי הוא טולסטוי – אך לא בתור אדם, לא בתור נביא הצדק וסמל הטוב והנשגב. גיתה היה גם כן גאון – ובכל זאת אין אגודות־גיתה ובני־גיתה! –

אני רואה, שוכוח זה אין לו כל תכלית.

המוז’יק היורק הוא נחמד, בעל טבע רחב; וטולסטוי הוא לא רק אמן גדול, אלא גם קדוש ־ ־

אני נפרד ממנה. היא מוסרת לי מתנה קטנה: צלוחית של מי־קוֹלוֹן: “רוזה צנטיפוליה”.

– אני מודה לה מאד, אך מי־קולון, “רוזה צנטיפוליה” ־ ־ ורמשים: חרוז לא

כל כך מתאים.

– – אין דבר – אומרת היא במתיקות – זה לחוד וזה לחוד.

אכן, זוהי אותה ארץ, שהרומאניסט ההונגארי הגדול מוריץ יוקאי אמר עליה: “הכל יש בה ורק דבר אחד חסר: הגיוֹן. ארץ שאוכלים בה דג־מלוח יחד עם דבש”.

דג מלוח עם דבש;

יריקה – וטבע רחב וטוב;

אכזריות סאדיסטית – וקדוּשה;

רוזה צנטיפוליה – עם כנים.

“זה לחוד – וזה לחוד”

ארץ מוזרה מאד.

ודומני: גם אומללה מאד.

 

כ. נַחֲרַת זַעַם וְשָׁלוֹם    🔗

בלילה אומר לי מרגלית מתוך הרהור:

– מחר בבוקר אנו נוסעים מפה.

– נוסעים, ויהי מה – ממלא אחריו פאלי.

– איך זה? מתוך איזה חסד או פרוטקציה?

– שום חסד ושום פרוטקציה. אדוני רק יסיר את סימן הקצינות שלו – ואנו

נסע.

נודע לי, שזוהי עצתו של הצועני שכֵננו. אך לחנם אני שואל יותר מזה! שלשתם: מרגלית, פאלי והצועני עשו הסכם ביניהם: לנסוע מחר מפה. ופקודת שלשתם חזקה עלי, להסיר את סימן־הקצין שלי ולהיות לחייל פשוט, או לכל היותר לאונטראופיציר – וחסל!

בוקר. אנו קמים ומתלבשים, מרגלית והצועני אינם. על שאלתי, איפה הם? – לוחש לי פאלי: תיכף יבואו – טוב.

כעבור רגעים נכנסים שניהם:

– להתלבש! – להתכונן! – תיכף לבוא!

אנו יוצאים החוצה. בחצר עומדות שורות של שבויים הנכונים לנסוע. שורות, שורות לחוד. אנו הולכים ומרגלית מוביל אותנו ישר אל תוך אחת השורות. אנו נכנסים – ומתיצבים.

לא עברו רגעים אחדים – בא פילדויבל רוסי ואחריו “מפַקד” צ’יכי, שניהם מונים אותנו, רושמים את מספר בני השורה, שואלים לכל אחד את מספרו שלו – ועוברים אל השורה השניה והשלישית. אני “מספר חמשים ושמונה”.

– נגמר! – לוחש לי מרגלית – אנו נוסעים!

אני “מספר חמשים ושמונה” – זה מוזר ולגמרי לא מובן: איך זה, שבין כל אלפי השבויים פה אין עוד מספר חמשים ושמונה חוץ ממני?! שם באחת העיירות בגאליציה נתנו לי את המספר הזה – והוא חל עלי לכל ימי שביי כנראה, ־ וזה שנתיים, שמאות אלפים לוקחו בשבי – ואני דוקא מספר 58! – החלטתי לא לשנות את מספרי ויהי מה.

אנו הולכים אל תחנת הרכבת על פי פקודת הקצין המפקד.

לאן אנו נוסעים? – אין איש יודע. כולם שואלים.

מושיבים אותנו אל הקרונות, שהרוסי קורא להם “טיָפלושקה”, פירוש: חממית. תהלה לאל – יהיה חם. – אני מנסה להתידד עם זקיף התא שלנו. בחור טוב כנראה, הוא עונה. אני שואל אותו דרך אגב, לאן אנו נוסעים?

– לא רחוק – עונה הוא – רק למוסקבה.

רק למוסקבה. “רק”. נראה לי, שמתלוצץ הוא. כמה אלפים קילומטרים מפה למוסקבה?! ובשבילו זה “רק”! –

למוסקבה![

מושג פאנטאסטי.

נזכר אני במורה להסטוריה שלי, שעינה אותו עד כדי חרוק־שינים וקיפח את חיי, עד שלמדתי לטרטר בעל־פה את מגלת־מוסקבה:

“בלב רוסיה שם פנימה משתרעת עיר כבירה לארכם ורחבם של מאות קילומטרים; עיר, שבמרום להתרוֹמם לגובה, מתפשטת היא לרחבה, כענק השוכב פרקדן וישֵן, מוסקבה היא מאורתו הקדושה של הדוב הרוסי הישן, השוכנת באמצע אותו השטח הכביר, שדורות על דורות לא חרש בו אכר את אדמתו הדשנה ומלך לא הקים בו לעצמו אבן־זכרון לדורות הבאים. הרבה עמים עברו בו בשטח זה כסופה והרבה מהם תקעו מסביבו את אהלם עוד לפני תקופת הרומאים ועד ימי הבינים: הסקיטים, הסארמאטים, ההונים, המאסגיטים, האיסדונים והסאקים. בימי הרומאים, שגם כן לא חדרו אל תוך השטח הזה, אנו מוצאים מסביבו את האָסטים, הוָנדים, הבאסטארנים, האלאנים והראקסולאנים. בימי מפלת מלכות רומא המערבית באו שבטי הסלאבים אך גם הם אל קרבו לא באו. – עוד לפני חמש מאות שנה אנו מוצאים שם את מדינת בולגריה יחד עם המארדובים, שמוצא שניהם מן ההונים, ואת מדינת הטאטארים מקיפצאק. – ורק בימי הריפורמציה מוצאים אנו כבר את “המדינה המוסקביטית”, שהתפתחה אחר כך לקיסרות הרוסית של ימינו. – ומאז אשר הסקיתים מָרֵי־הדם ועזי־הלב עזבוה להחריד את ארצות המזרח עד גבול ארץ יהודה בשעה שירמיהו הנביא ניבא עליהם: “הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל, נאום אדוני, גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשונו ולא תשמע מה ידבר, אשפתו כקבר פתוח כולם גבורים, ואכל קצירך ולחמך, יאכל בניך ובנותיך, יאכל צאנך ובקרך, יאכל גפנך ותאנתך, ירושש ערי מבצריך, אשר אתה בוטח בהנה בחרב – וגם בימים ההמה נאום אדוני לא אעשה אתכם כָּלה” – מאז לא הפריע איש את מנוחת אדמה כבירה זו, שאין השמש שוקעת בגבולותיה לעולם. וגם כשהסתער עליה הנשר הקורסיקאי – נשבר מַקורו בעורו הקשה של הדוב הרוסי וכמעט שגם כנפיו נשברו. – ואולם אם שום סער מבחוץ לא יוכל לו – הרי מחלתו הפנימית עתידה להחרידו מרבצו: המשטר הצארי, שרבולוציה צפויה לו”. –

את כל המגלה הנוראה הזאת הכריח אותי מורי היקר לבלוע ולפלוט אחר כך בכל רגע שהוא ירצה בכך. זה היה העונש הכי קשה ואכזרי בחיי. הוכרחתי לדעת את שבעים המלכויות ההן וביניהן את מלכות הטאטארים מקיפצאק. – וכל זה בגלל מוסקבה, בגלל “קיבת רוסיה, הגדולה מראשה” – כפי דברי מורי.

אך מה שנחוץ לי כעת לדעת – אינני יודע עד היום הזה: כמה קילומטרים מהומל עד מוסקבה, כלומר: כמה ימים עלי לנסוע כעת בטיֶפלוּשקה זו, שהשבויים היודעים כבר קצת את השפה הרוסית קוראים לה בשם “חוֹלוֹדוּשקה” (מַקררה), יען כי לולא צפיפותנו פה, כי אז היינו יכולים לקבל פה מחלת הצפדה ולהשאר בלי שינים מתוך נקישתן בלי הרף. –

צפיפות זו, פרק מענין הוא בתורת הפסיחולוגיה: בקרון נמצאים כארבעים איש, ביניהם צ’יכים, אבסטריים שונים, הונגארים וגם – היות ובשנאה הכתוב מדבר – יהודים. בתחילה, כשנכנסנו לתוך התא הצר בשבילנו – היתה החבריה דומה לביבר, שמנהל הקרקס המבדח הכניס אל תוכו חיות רעות מכל המינים והן פוזלות זו בזו, נוהמות בלי הרף, מתלבטות הנה והנה בקושי ומוכנות בכל רגע להצביט את שיניהם אחת בבשר השניה. שנאתם “ההיסטורית” של הצ’יכים אל המאדיארים, שנאתם המבַזה של המאדיארים אל הצ’יכים, שנאתם המונארכית של הצ’יכים אל האבסטרים, שנאתם המרומה של האבסטרים אל הצ’יחים, שנאת הגומלין של ההונגארים והאבסטרים המחוסרת כל טעם ושנאת כל אלה ביחד אל היהודים שבתוך התא. זאת היא תמונה, שכדאי היה לצלם אותה; תמונה, שלא בכל יום מזדמן לנו לראות כמוה. ובכל רגע עומדת שנאה זו להתפרץ ולצאת ללהב מכות. אל אלהים, מה יהיה פה תיכף!? ־ ־ הנה, אותו הצעיר הצ’יכי האדמוני והרזה מאד ־ ־ הוא התחיל כּבר יורק, אינו יכול לבלוע כבר את רוקו – המאדיארי הגבוה, ועקום הפה מתוך פציעה, כבר ממלמל תחת שפמו: ינסו נא לזוז! – מרגלית מנסה להגיד מלת־המתקה לאותו צעיר צ’יכי אדמוני – וההוא נוהם בו: שתוק, יהודי, רק אתה חסר פה! – ועל זה פונה מאדיארי זעום אחד אל מרגלית, חורק עליו בשיניו:

– אני זה מזמן רוצה לגמור אתך את חשבוני ־ ־

– איזה חשבון? – תמה מרגלית בלי נשימה ממש – הן אין אני מכיר אותך

אפילו!

המאדיארי, במקום תשובתו, אוחז בו במרגלית בכפיו ומנענע אותו בכל כוחו, אחרי כן זורק אותו. לאשרו של מרגלית, הוא אינו יכול ליפול, לכל היותר יוכל הוא להשען שלא ברצונו על הצ’יכי האדמוני, שבמקרה עמד ברגע ההוא מאחוריו. הצ’יכי זורק אותו חזרה. אני אומר להם: “רבותי, זהו בן־אדם חי!” – על זה אני מקבל תשובה, אינני יודע אפילו ממי: “מי מחייב אותו לחיות”? – החיות הרעות האלה, הסובלות פה על הכל גם רעב (יען כי מן הבוקר לא טעמו כלום. הרכבת לא נעמדה אפילו לתת לנו מים חמים) – מלאות חמת־מות זו על זו. חיות רעות? הן זאת היא טעות גדולה! החיות יכולות לאכול זו את זו ולהשתיק את רעבונין – אך אלה פה יודעים היטב, לא רק שאין חברו אשם בסבלותיו, אלא גם שכעסו ורציחתו לא יועילו לו כלום בסבל זה. ־ ־

אחד ירק לתוך פניו של השני – השני רוצה לחנוק אותו – על זה נבהלים כעשרה אחרים, אולם המאדיארי הגבוה אומר במנוחה אך בקול מטרטר:

– חדל, יוֹשבה, סבול ושתוק, רבים הם מאתנו. – די. –

זה השפיע כנראה. וגם ניענועי הרכבת, שיש בה מן הכוח להרגיע בקצב, לנענע כמו בעריסה, להשתיק ולהשקיט ־ ־

זה יותר מחצי שעה, שאני מביט בפתח החוצה, יען כי אינני רוצה לקחת חלק בהתרגשות הטפשים האומללים האלה. לאט־לאט הולך ומחשיך ־ ־ גם הקור הולך וחודר אל תוך האברים – צריך לפנות לי מקום להרבצת עצמותי – אך אינני רוצה לזוז ממקומי. כך נעים לי – קצת קור לא איכפת – הכל טוב מן הזעם וחריקת השינים – טיק־טאק, טיק־טאק – זמר טוב. –

כשאני מפנה את פני פנימה – מחזה נעים מאד: החבריה מתכוצת ומצטופפת, אלה בצד אלה ־ ־ ממש מתכנסים זה אל תוך זה ולאט לאט נרדמים. אין הבדל בין גזע, עם, דת ומלכות: מאדיארים על ברכי צ’יכים וצ’יכים על חצי מאדיארים. ומרגלית ־ ־ דוקא על ידו של הצ’יכי האדמוני כשפיו על ערפו של ההוא. – כנראה, שהצ’יכי הנרגז, שרק לפני רגעים רצה לאכול אותו חיים, נהנה כעת מנשימתו של “היהודי המסריח” ו“לא איכפת לו”, אם הוא מחמם קצת את ערפו. –

מחזה הנוגע עד הלב. –

אחד מששים בגן־עדן התחתון: בבור הסיד; גם שם שוכבים ככה; בשלום. ורק בלי נשימה ובלי חום הנשימה. –

אני תר לי מקום להדחק בו. והנה מרגלית מרים את ראשו מעל ערפו של הצ’יכי הזועם ומרמז לי, לשכב על ידו, יש מקום ־ ־ הוא מתכווץ ־ ־ הצ’יכי מתרגז ־ ־ אך לא עלי וגם לא על זהו שמרגלית נדחק אליו בשביל להקצות לי מקום ־ ־ מתרגז הוא על שמרגלית הסיר את פיו ונשימתו מעל ערפו ־ ־

– תיכף־תיכף – אומר לו מרגלית בערמה גאונית, כשהוא נדחק אליו עוד יותר.

אני נכנס, כמו אל מטה טובה, אל בין מרגלית ופאלי. – מרגלית אומר בקול לוחש אך בנגון הגמרא:

– “אם ישכבו שנים, וחם להם. ולאחד איך יחם?”

הצ’יכי נוהם בו, שישתוק.

מרגלית מאבד את סבלנותו:

– הביטו איך הוא תובע בפה! מה אתה מפחד? לא תקפא מקור בן רגע זה שאני

אומר דבר־מה.

ואחרי שתיקה רגע:

– הוא אינו נותן לי אפילו נפיחה – ומנשימתי הוא נהנה ותובע אותה כתובע

חוב ישן! – “אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו, סלה”. –

כל החבריה נוחרת עמוקות.

מנחרת־זעם – לנחרת־שלום.

 

כא. אֶל מְקוֹם הַפֶּשַׁע    🔗

זה ששה ימים שאנו נוסעים. הזקיף אומר, שמוסקבה כבר לא רחוקה. אך איך אפשר לסמוך על מדתו בעניני קרוב ורחוק? אדם האומר בהומל אנו נוסעים “רק” למוסקבה! – אך אומר הוא: “סיווֹדניא”, פירוש: היום נהיה במוסקבה, אחר כך הוא אומר באצבעותיו: שתי שעות! –

ובכן: ששה ימים נסיעה ברכבת מהוּמל למוסקבה. אמת: לא נסיעה נורמאלית. נעמדנו הרבה פעמים. ובמקום אחד גם הורידו אותנו. את שם המקום אינני יודע. קצת קשה לבטא את שמו. העברה מרכבת לרכבת היתה. באולם גדול שם נפגשתי עם קצין אבסטרי, שגרם רגעים נעימים אחדים. שמו פראנץ כהן. מצ’יכוסלובאקיה. בעל יד אחת. את ידו אבד זה לא מזמן. הוא ציוני נלהב. אדם פקח וסימפאטי מאד. בעל הומור לעגני וטוב־לב ביחד. בין הקצינים השבויים המתהלכים באולם מראה הוא אחדים: הם חברים “בלגיון הפולני”. יהודים.

– מה פירוש: בלגיון הפולני?

– פירוש: ־ מבאר לי כהן – רוצים הם להגיד בזה, שלהם לא די למות מות

– גבורים בעד פראנץ יוסף, רוצים הם למות בשביל פולניה לחוד, ומצטערים הם מאד מאד, שעל פי חוקי הטבע אפשר למות רק פעם אחת. חבל להם. וכעת מצטערים הם עוד על דבר מה; שלא מתו אף פעם, לא בעד פראנץ יוסף ולא בעד פולניה. חבל משוּלש. ראה, כמה הם מצטערים. כל היום מתהלכים ומצטערים. קמים בבוקר ומצטערים עד ערב.

אני רואה: מתהלכים הם, בני הלגיון הפולני שלנו, כתרנגולים בעלי נוצות־צבעונין. ממש אפשר לראות בעין, כמה נהנים הללו מן החיים, מחיי השבי, דרישות מיוחדות להם בלי־הרף מאת המפקדה הרוסית. מדוע אינם נותנים להם תופינים למנה שלישית? וגם המלפפון חסר להם, יהודון אחד (קצין) מטייל הנה והנה ומדבר בקול רם בלתי נעים לגמרי. פוליטיקה הוא מדבר.

– הקשב ושמע! – אומר לי כהן – על הציונים הוא מדבר. רק הציונים עומדים

לו בדרך ואינם נותנים לו למות מות־גבורים. הציונים מחריבים את הכל. לולא הציונים, כי אז היה העם הפולני הנעלה אוהב את היהודים אהבה לאין דוגמה בעולם. זוהי דעתו של הקפצן המפורכס הזה בעל “דם פולני טהור”. וביחוד אותו היו אוהבים הפולנים אהבה לאין דוגמה. אתה מכיר את “מוֹישל” של הרצל? הריהו לפניך. גם מגלב קטן יש לו, הנה. במגלב זה רוצה הוא להכות את הציונים ובו הוא דורש כמו כן את המנה השלישית, את התופינים. כך הוא רגיל: בלי תופינים חייו אינם חיים בשבי. אביו ואמו הרגילו אותו לכך: כשהיה קטן הכריחו אותו ממש לאכול תופינים בשבי. היה מקבל מכות, אם לא אוכל תופינים. ולוּ שמעת, איך הוא מבאר לקצין הרוסי את איכות התופינים: “האהבה הפולנית לאין דוגמה”. אכן, זהו ביבר מובחר, לדוגמה! הללו נהנים מן המלחמה; וביחוד פה בשבי, כשאין כבר סכנה למות מות־גבורים על שדה הכבוד! ולוא ראית, איך הוא מקפיד על כבוד כוכבי־הקצינות שלו שעל צוארונו! לו ראית, איך הוא דורש כבוד ועמידת־חרדה מאת החיילים הפשוטים השבויים! ממש פחד. גנראליסימוס.

מתעורר בי החשק לערוך לו פגישה עם פאלי ומרגלית.

האולם הוא בשביל הקצינים, אך כנראה מותר להם להכנס גם לשבויים הפשוטים. – אני אערוך לו פגישה נחמדה –

הולך אני לקרוא להם ־ ואני נפגש אתם בדרך. הם מחפשים אותי, הכריזו אכילה. – אני מספר להם את הענין. הם סקרנים לראות בעל־התופינים. אנו שבים ונכנסים. השעה מכוונת דוקא. הוא עומד וטוען את טענותיו לפני הקצין הרוסי על עניני האכילה. – אנו עומדים ומקשיבים. גרמנית הוא מדבר עם הקצין הרוסי. פאלי ומרגלית נגשים ונעמדים סמוך אליו. וכשהוא מדבר – הרי מרגלית מקשיב ומתרגם לפאלי, מקשיב ומתרגם ושוב מקשיב ושוב מתרגם. כל משפט ומשפט; אחר־כך גם כל מושג ולבסוף: כל מלה ומלה לחוד. הלגיונר אומר: “אנו קצינים, בבקשה” ומרגלית מתרגם: “אנו קצינים, בבקשה”. – “לנו מגיעה כלכלה משובחת, בבקשה”. התרגום: “משובחת, בבקשה”. – “גם הקצינים שלכם נהנים אצלנו מכלכלה משובחת” – “מכלכלה משובחת”, אומר מרגלית אל פאלי. “שלוש מנות” – “שלוש מנות” – “ולפעמים גם ארבע” – “גם ארבע!” הלגיונר מתחיל להרגיש בדבר – מביט בשני “הפשוטים” – ממשיך לדבר עם הקצין הרוסי – מרגלית ממשיך לתרגם – הלגיונר נפסק – מביט שוב בשניהם – וכשהוא מבין את הענין, מקמט הוא את בין־עיניו, מזדקף ונוהם עליהם בסגנון פקודה גרמנית:

– האבט אכט! (תנו כבוד!)

מרגלית מתרגם לפאלי במנוחה רצינית:

– האבט אכט! פירוש: האבט אכט! (את זה מבין גם החייל ההונגארי, יען

שפת־הפקודה גרמנית היא אצל הגדוד האבסטרי־הונגארי המשותף).

הלגיונר פוקח את עיניו לרוחה ואינו מוציא מלה. הוא מנסה להציל את המצב:

האבט אכט! אמרתי:

מרגלית מתרגם תרגום חפשי:

– הוא אמר האבט אכט!

הלגיונר מרעים עליו בחימה שפוכה:

– גם לך אמרתי! האבט אכט!

מרגלית:

– גם לי אמר, האבט אכט!

פה גם פאלי מגיב:

– גם לך? חשבתי, רק לי – אומר הוא בהונגארית.

הלגיונר עוצר ברוחו הבוערת:

– מה הוא אומר??

מרגלית, במנוחה פילוסופית:

– הוא אומר, שחשב שרק לו אמר אדוני.

הקצין הרוסי, העומד כל הזמן ושומע – מבין את הענין, אך כנראה, שאהדתו נתונה יותר לשני החיילים הפשוטים מאשר לקפצן־קצפן זה. הוא מחייך. זה מביא את הלגיונר לידי זעם־דם ממש:

– צוּם ראפורט!! (למשפט צבאי!) – נואק הוא בקול נחר ושורק ־ ־ כבר כל

האולם עומד סביב המחזה. הקצינים עומדים, משתוממים, אך מחרישים לעת־עתה.

ומרגלית מתרגם:

– צום ראפוֹרט.

הלגיונר מרים את מגלבו על מרגלית – אך ברגע זה נגש פאלי ואומר בהרמת־יד, אך במנוחה:

– נוֹ, נוֹ, לאט לאט. לא כדאי. אפשר גם אחרת. זה לא הלגיון הפולני.

אחד הקצינים עשה כנראה חשבון וראה, שבאמת לא כדאי:

– הנח להם – אומר הוא אל הלגיונר – מופקרים הם. ילכו להם.

ומרגלית מתרגם גם אותו בעקשנות לפאלי:

– שהוא יניח לנו, שאנו מופקרים, שנלך לנו.

והולכים להם.

ברגע זה נכנס כהן ורואה את המצב הפרוע. אני מספר לו את כל הענין. הוא מצטער מאד, שלא זכה להיות עד ראיה ושמיעה לדבר. הלגיונר תוקף את הקצין הרוסי, שהנה, זהו אולם הקצינים ומדוע נותנים לשבויים פשוטים להכנס הנה?!

קשה לי לשמוע את דברי־הדופי האלה. אני מעז:

– אדוני יזכה עוד לאכול לחם צר, לא עם צמוקים. אלא עם כנים, כן־כן.

הוא מודד אותי מכף רגלי ועד קדקדי ולבסוף אומר:

– ואתה מי?

– אני? – ציוני.

בזה נגמר העסק. זה היה, כנראה, כעין “דקירת־חסד”, אותה “דקירת־החסד”, ששור־האיצטדין מקבל בסוף “המשחק” בספרד. הוא עזב אותי בכעין איזה מלמול. זה לא היה חדש בשבילי, דרך אגב; לזה התרגלתי כבר: לקפצנים מתבוללים אין לך מלת־פטוּרין טובה מן המלה: ציונות.

אני מתבונן בפראנץ כהן עם ידו האחת – ורואה, שהוא עצמו אינו כאוב כלל על הקטאסטרופה שלו. ובעוד אני מבכה בחשאי את הגוף הצעיר, ששלם מחיר יקר כזה בעד חייו, ואגרופי נקמץ להתעללות זו בחיי מיליונים בני־אדם צעירים ־ ־ הוא, כהן, מתלוצץ על הענין בחידודים שונים.

– כך עושים בעלי שתי־הידים – אומר הוא בלעג קל בעשותו דבר־מה – ואנשים

מפותחים כמוני, בעלי היד־האחת, שיד אחת מיותרת לה, עושים כך ־ ־

בשם זה מכנה הוא את האנשים בכלל: “בעלי־השתַּים”.

מפליא הוא כוח־ההסתגלות אל החיים. הצרה וכמו כן האסון והטראגידיה בכלל – אובייקטיבים הם בהחלט, כנראה. גם העור בשתי עיניו – מצבו אינו נורא במדה מרובה זו, שאנו חושבים אותו לכך. כנראה, שהעיקר הם החיים. השאר טפל הוא בהחלט, כהן צודק: רק “בעלי־השתים” חושבים לאסון גדול כל כך את אבדן יד אחת. וש“בעלי־האחת” מפותחים הם יותר – בזה ודאי שהוא צודק.

אלא שבכל זאת הייתי מרוצה יותר, שבמקומו־הוא יהיו “מפותחים” ככה אותם הגראפים והלורדים, ש“לא מצאו שום דרך אחרת” מאשר להכריז מלחמה. אדם מפותח מוצא גם דרך אחרת מאשר המלחמה.

וכעת, שאנו הולכים וקרבים למוסקבה מרגיש אני, כאילו מתקרב אני יותר ויותר אל “מקום הפשע הגדול”. ארץ אומללה, נזכר אני בפגישה הראשונה עם חיילות רוסיה בין הררי הקארפאטים על יד דוּקלא ושם במיצר ההרים: עשרות אלפים בני אדם בריאים ויפים – יחפים הם, קרועים ובלויים עד כדי חמלה ולפקודת שרים אחדים הולכים להמית ולמות על לא דבר, בלי כל טעם לא לרציחתם ולא למותם. מילא אנו, בני הונגאריה האומללה, עלינו כפתה אבסטריה וגרמניה את ההר כגיגית – אך רוסיה הכבירה? מי הכריח אותה לצאת למלחמה? מי זה הכריח את הדוב הכבד הזה, להגיח מרבצו ולהיות למטרה לתותחי גרמניה?

זה מקום הפשע הגדול: לולא מוסקבה – לא היו מעיזים יתר העמים להשתולל.

לולא מוסקבה לא הייתי נמצא כעת – במאה הראדיום והראינוע – בביבר בני־אדם החורקים בשינים זה על זה ושֶרק הקור מישן אותם במנוחה ומאחד אותם לחמם זה את זה בגופם הרענן.

לולא מוסקבה – לא הייתי כעת לבוש בגדי־שמן כבדים, המדבקים אל גופי ולוֹפפים אותי כחזזית.

לולא מוסקבה – כי אז היה פראנץ כהן הצעיר והיפה מלטף את אהובתו בשתי ידיו הרעננות.

רק מלה אחת היתה צריכה מוסקבה להגיד: מי שיתחיל במלחמה – נגדו אצא.

אצא – אך לא יחף וקרוע ובלוי, אלא בכל כוחי ועשרי הכביר: מוארשה ועד קאמצ’אטקא וממונגוליה ועד ים הקרח!

מי הוא זה היושב פה במקום הפשע ואינו נותן לה למוסקבה לגאול את העולם?!

אולי טולסטויים, המטיפים אהבה – וגורמים שחפת?

המלמדים שפיות־דעת – ומוציאים מן הדעת?

 

כב. תַּחַת כַּנְפֵי הַצְּלָב הָאָדֹם הַשְּׁוֵידִי    🔗

במשרד מחנה השבויים. מובילים אותי אל המפקד. הוא שואל אותי שאלות־תָּפל אחדות. אחר כך נותן פקודה, לעשות חפוש בכיסי ובילקוטי. אני מבקש ממנו להאמין לי, אני בעצמי אתן מה שיש לי.

הוא שואל:

– בהן צדקך?

– בהן צדקי!

אני מריק את כל כיסי ואת ילקוטי ומניח את החפצים על השולחן. הוא בודק את החפצים. בהם גם כתבי־יד אחדים, ספורים, שכתבתי כבר פה בשבי, בחוֹלמץ. הוא שואל, מה זה? אני מבאר לו: כתבי־יד, ספורים. הוא אומר:

– שפיונאזש?

– לא, שום רמז לענינים ממין זה. כתבתי ספורים אחדים, בבקשה למסור

אותם למבין ולהוכח.

– היש לך עוד חפצים?

– לא.

– בהן צדקך?

– בהן צדקי.

הוא מרמז ללבלרו: לחפש אצלי!

הלבלר ניגש אלי ומתחיל לחפש בכיסי.

אני שואל, למה השביע אותי בהן צדקי? ואם השביע, למה זה הוא עושה חפוש אצלי?

– זה לחוד וזה לחוד! – עונה הוא.

אני משתומם על המקרה: מלה במלה כך אומר הוא: “זה לחוד וזה לחוד”; ממש כמו אותה הבחורה הטובה על טולסטוי ועל ה“רוֹזה צנטיפוליה”! כנראה, שזהו סגנון פה ברוסיה.

– ומה היה אדוני עושה אתי, לו היה מוצא אצלי עוד דבר מה, למשל קופסת

גפרורים?

– הייתי תולה אותך! (רק ברגע זה רואה אני שהוא שכור כהוגן).

– אזי טוב, שלא שקרתי מעולם ולפיכך גם כעת לא.

הוא מביט בי:

– מעולם לא שקרת? זה אי־אפשר! אפילו הפאפא (האפיפיור) משקר לפעמים!

– הפאפא אולי כן – אך אני לא.

– דוּראק! (ט־פ־פ־פ־פ־ש!)

ונותן פקודה ללכת.

אני מבקש ממנו:

– ירשה נא אדוני שאלה: אם אדוני חושב, שכל אדם רגיל לשקר, מדוע זה היה

תולה אותי, לוא שקרתי?

– זה לחוד וזה לחוד. פאשוֹל! –

אומר – ולוקח את החפצים שלי, גורף אותם לקומץ אחד ומוסרם לי:

– קח ולך!

ואת כתבי־היד שלי הוא שם לחוד. זאת אומרת: לא שם אותם לחוד, אלא זורקם הצדה עד שהם מתפזרים דף־דף על פני שולחן הלבלר.

עיני חשכו בחוריהן: אם בפני הוא זורק אותם, מה יהא אחריתם!?

אני אוסף את חפצי ובינתים אני מתחנן לפניו ומבאר לו: אלה הם כתבי־יד תמימים, שאין בהם שום דבר אסור. ימסור־נא אותם לבדיקה ויחזירם לי. הם יקרים. אני סופר, שאין לו בחייו אלא זה ־ ־ ־

– פאשול איק צ’ורטו! (לך לעזאזל)! – הוא קם ופוֹער עלי את פיו עד כדי בהלה.

פניתי אל הלבלר. הוא מדבר גרמנית; כנראה, שצ’יכי הוא. אני מבקש ממנו, לשמור על כתבי־היד. הוא שותק ואינו עונה אף מלה.

הלכתי בפחי נפש וביאוש גמור. אדם הזורק ככה כתבי־יד – מה תקוה יש לי ממנו? וזה הוא אופיציר, קצין שגמר בית ספר. ובכן: בכל זאת אדם, היודע מה זה כתב־יד.

ודאי: “זה לחוד וזה לחוד”.

בחוץ מחכים לי שלושת מרעי: פאלי, מרגלית והצועני, שנלוה אלינו ואינו מש מאתנו עוד. הם נכנסים ואני מחכה להם בחוץ.

הם יוצאים, אבל רק שנים: מרגלית והצועני. מרגלית חוור קצת: איזה גיניראל – מספר הוא לי – לקח את פאלי שישרת אצלו.

– איזה גיניראל?

– כאשר עמדנו שם – נכנס מן החדר השני איזה גיניראל רם־המעלה, ראה את

פאלי ואמר לקצין: “אה, קאקוי קראסאויץ”! (אך, זהו יפהפה!) ותיכף שאל את פאלי, אם רוצה הוא להיות אצלו למשרת בבית? וכשפאלי ענה לו, שאינו רוצה – ענה הוא: “נו, אם אינך רוצה – הרי תהיה!”

– זה רע מאד. מה לעשות?

– מה לעשות? – עונה מרגלית – הוא יודע מה לעשות: יברח חזרה אלינו.

אני מספר למרגלית על דבר גורל כתבי־היד שלי. על זה אומר הצועני בפשטות:

– זה דבר יקר? אם זה דבר יקר, הרי על פאלי לקבל את המשרה ולגנוב את

הדבר הזה.

– זה רעיון.

הם לקחו על עצמם להפגש עם פאלי בהקדם ולהטיל עליו את התעודה החשובה הזאת. אף כי הצועני לא הבין את הענין לחלוטין: הרי אפשר לכתוב שוב פעם. “הרי זה נמצא בראש”.

צלצול: לאכול.

מחלקים את המאכל – והנה גם מנה שניה: איטריות ביצים עם גבינה! מה זה? חג המולד?

עוד באותו יום חלקו לנו בגדים: מעילים טובים ונעלים. הנעלים מצוינות, יוצאות מן הכלל. עור מן המובחר ויפה עד להפליא, וחזק: בשביל ענקים ממש! השבויים מספרים, שהמלך פראנץ יוסף שלח לשבויים להחורף את הבגדים שקנה בכספו שלו הפרטי. זה נוגע עד הלב. הזקן חושב עלינו, דואג לנו. אין אנו הפקר. דרך “הצלב־האדום” השוידי שלחו את הבגדים.

פאלי מבקר אצלנו במחנה. הוא מרוצה מאד. אשת הקצין הרם ממש מפנקת אותו.

– הזהר! – אומר לו הצועני – הנשים מנוולות הן מאד. היא תנשק לך ואחר־כך

היא עצמה תלשין עליך לבעלה והוא יתלה אותך לעורבים.

– אותי הוא לא יתלה. אני לא אחכה עד שהוא יתלה אותי. אני רק מפחד,

שפתאום ישלחו אתכם מפה, פתאום; ואני אשאר פה יחידי. הוא מספר נפלאות על מוסקבה. הוא הלך לטייל עם הכלבים ועם אשת הגיניראל שלו בעיר. מוזר הוא קולם של הפעמונים. לא בפעימות גדולות מכים הם, כמו אצלנו, אלא בצלצולים קטנים וקצרים. ותמיד מפסיקים. ותמיד מצטלבים. תמיד.

– מלאים הם האנשים האלה חטאים ככנים – אומר הוא – שתמיד מתפללים

הם! אינני יכול לסבול את זה.

– ואיך אתה מדבר עם בני הבית? – שואל מרגלית.

–והאם יפה היא אשתו? – שואל הצועני.

– היא לא יפה – אך המשרתת יפה עד להפליא. ואתה אני מדבר איך־שהוא

והיא מבינה.

אני רוצה להתענין בגורל כתב־היד שלי – אך למה? אין תקוה.

פאלי הולך. הוא מבטיח, להביא לנו מאכלים טובים. ובחוץ נזכר הוא: אני אנסה בדבר כתב־היד. יש לי רעיון.

– על־ידי האשה! – אומר לו מרגלית ברמז.

פאלי מביט בו, אחר כך אומר ברצינות:

– אני יורק עליה. אני לא אבגוד ביֶלֶנה! – ובורח.

– מזל טוב – צועק אחריו מרגלית.

– הביטו, הביטו! – אומר הצועני – הוא כבר לא יבגוד! הוא כבר נאמן לה! הוא

לא ישוב עוד. חסל! – ילנה!

מחנה־השבויים המוסקבאי הוא גדול מאד. בחצר רחבה עומדים צריפים כבירים ובהם שבויים לעשרות אלפים. טרם שהכניסו אותנו – העבירו אותנו דרך כור־צורף הדזינפקציה. פה אין מתגרדים. “מחיה נפשות”. גם זה לא מחנה־שבויים יציב ותמידי; רק מעברי, ארעי. פה מחלקים אותם לארבע רוחות הארץ, וביחוד לסיביר. והכל טוב פה: המטות, האוכל, הנקיון, הכל. רק לא דבר אחד: מענישים ומענישים ענשים חמורים ועל כל דבר קטן. פשוט: מכים. בלי חמלה. וביחוד המפקדים הצ’יכים אינם יודעים רחמנות. להיפך: בודים הם וממציאים כל מיני ענשים וביחוד לקצינים. המכים, המוציאים לפועל את הענשים הם כולם צ’יכים, אין ביניהם אף רוסי אחד. ומספרים נוראות בנידון זה. לאחד הקצינים ההונגאריים סימאו עין אחת. השני: על עוון איזו מלה שהפליט מפיו על הצ’יכים – עִנו אותו בחדר־הענושים, צוו עליו להוציא את לשונו והצ’יכי נתן לו מכה באגרופו תחת סנטרו עד ששיניו נשכו את חתיכת הלשון שלו. השלישי: על עוון איזו הערה על האוכל – מרעיבים אותו זה היום הרביעי בחדר אפל. ויחד עם זה מתהלך פה בא־כוח הצלב־האדום השוידי, שתפקידו הבין־לאומי הוא לשמור אפילו על כבודם של השבויים. פעמים אחדות ניסו אחדים להתאונן לפניו – הוא רשם את התלונות – וחסל. זה הכל.

ועל החפצים שקבלנו צריך לשמור בשבע עינים. גונבים אותם ומוכרים בשוק־הבליות. כל העיר מלאה מעילים אבסטריים וגרמנים ונעלים משלנו. זוג־נעלים משלנו מחירו כעת ששה־שבעה רובלים! מי גונב? זה לא ידוע, ודאי השבויים עצמם, אך המוכרים הם הקצינים הרוסים. וגם זה עונש: לקחת מן הענוש את מעילו, או את נעליו. ובא־כוח הצלב האדום רושם. דבר ידוע במחנה השבויים, שגם הוא משתתף בגנבות אלה. יש כאן עסק עם מאות אלפים רובלים.

מרגלית חס על הזקן פראנץ־יוסף: זקן מסכן! הוא מוציא כסף מכיסו והם פה גונבים.

אני מסכם את הדברים: גנבות, מכות – ומנה שניה איטריות־ביצים עם גבינה. “זה לחוד וזה לחוד”. האיטריות באות לצאת ידי חובה בפני הצלב האדום. והאדון “צלב־אדום” מודיע בודאי: “כלכלת השבויים ברוסיה – משביעה רצון מאד, איטריות־ביצים עם גבינה”. אך אני בכל זאת מפקפק בדבר. הצלב האדום הוא בכל זאת המוסד ההומאני היחידי כעת בעולם המלחמות והרציחות. אי אפשר. – ומאידך גיסא: הרי בכל זאת מתהלכים שבויים עם פנים נפוחים ממכות־רצח.

וחיי השבויים פה כבר לבשו צורה ידועה. אף כי זה רק מחנה מעבר – בכל זאת ישנם שבויים, המתגוררים פה זה יותר משנה. הכל תלוי במקרה וגם בחריצותו של השבוי, היודע להשתלף, שלא ישלחו אותו מפה, לקצינים זה קשה, אך הפשוטים מצליחים בזה. בכל זאת: הכלכלה והנקיון הם פה תחת השגחה טובה. רק ממכות צריך להזהר.

היחס שבין השבויים לבין עצמם הוא מוזר: מצד אחד אי־אמון גמור ומצד השני: שקרים בלי גבול ובלי כל בושה. הקו העקרי שביחס זה הוא: כל אחד מאמץ להוכיח, ששם בביתו, בחייו האזרחיים היה הוא אשלי רברבי. אלפי אנשים צפופים במקום אחד, בצריף אחד, ומעטים מאד המכירים זה את זה “משם”. מוזר, אך מעטים הם עד כדי אפס. ולפיכך משקרים כל הזמן. כל חייהם הוא שקר אחד בלתי פוסק, כדי שלא יכשל פתאום. אין פה אנשים פשוטים, כולם גדולים, מיוחסים ואפילו מפורסמים. אחד היה שם בביתו דירקטור בבאנק, השני – בעל בית חרושת, השלישי – נוטריון, הרביעי – פרופיסור, החמישי – ראש־משטרה, הששי – מנהל תיאטרון, וכן הלאה. וביחוד מרובים הם “בעלי האחוזה” העשירים. אך בכל שקר יש כעין הגיון בכל זאת. אם הוא אומר את עצמו לדירקטור בבאנק, תדע, שהיה לבלר, או “שומר הסף” בבאנק; בעל בית חרושת לנעלים: סנדלר סתם; הנוטריון היה המתופף־המודיע בכפר; ראש המשטרה מובן שהיה שוטר. ומנהל תיאטרון: כל ארחא פרחא שבילה את עולמו שם לבטלה – בוחר משום מה את המשרה הכבודה ורבת האחריות של “מנהל תיאטרון”. הענותנים שבין אלה מסתפקים ב“משחק מפורסם”. ומובן, שיש גם “סופרים מפורסמים”, הללו “אינם רוצים לגלות את שמם”, כמו ה“פוטבאליסטים” ויתר אנשי־אספורט, הבוחרים “משום־מה” לחיות בעילום־שם. נודע לי לאט לאט, שכל אלה עשו כעין קנוניה ביניהם על חשבון המון־השבויים הפשוט, המאמין להם ונוהג בהם כבוד, ואהבה שבכבוד. על פי קנוניה זו מכבדים גם הם איש את רעהו לעיני כל, אף כי יודעים הם מי הם חבריהם, כלומר: אף כי יודעים, שרמאים הם, וכך מהוים משפחה אחת אצילת־הרוח, שכל אחד חייב בכבודה. מביאים להם את האוכל, מנקים להם את הבגדים, מתאמצים להביא להם סיגאריות ויש החוסכים מפי־עצמם רק בשביל להביא קרבן על מזבח האדם המפורסם בעל שאר־רוח. ––

ולא עוד, אלא אפילו כעין “סוכנים” יש להם. אלה מכורים להם בעד סיגאריות ואפילו בעד כסף ותעודתם היא: לעור את עיני הקהל ולהעיד על “הגדולים”, “כי הוא זה”, ולבקש, שלא יבלבלו להם את המוח חלילה ולא להפריע להם ––

סוכן אחד כזה מספר לי “גדולות ונצורות” על מנהגיו של אחד “המפורסמים” שבמחנה, “החי חיי בדידות ועסוק כל הזמן ביצירה”. אחד הסופרים ההונגארים המפורסמים. ועל השני – ששלח הביתה טלגרמה דרך הצלב האדום השוידי, שבה הוא מבקש תכופות לשלוח עשרת אלפים רובל מן הבאנק שלו, בשביל להיטיב קצת את מצב השבויים החיים אתו יחד בצריף אחד – ועוד כאלה. על שאלתי, מה שמו של הסופר המפורסם? עונה לי “המעריץ” בלחישת סוד־קודש ובהתנפחות עילאית:

– זה אסור לגלות. הוא אינו רוצה – – – הוא אינו רוצה בכבוד ולהיות יוצא מן

הכלל בין חברינו השבויים. “פה בשבי כולנו במדרגה אחת”, מדגיש הסופר הגדול תמיד. מובן – מוסיף המעריץ – שאנו יודעים ואיננו נותנים לו להיות כאחד מאתנו!

– וכמה אתה מקבל בעד זה? – מפתיע אני אותו פתאום.

הוא מביט בי, פוקח את עיניו לרוחה, נרתע ממני כצעדַים, שוב מביט בי מכף רגלי ועד ראשי בכעס עצור ובשנאה גלויה, ומרחוק אומר לי באיום:

– יזהר האדון. פה אפשר גם לחתוך לשון –––

רק ברגע זה הבינותי, שיש כאן עסק עם כעין “קאמארילה”, כעין כנופית פושעים מאורגנת, המספקת קרבנות לשואפי דם והתעללות ונקמה לאומית שבין הצ’יכים. כל המרגיש בהם מיד נדון הוא להיות למרגל, או למחרף ומגדף – ואחת דתו, או לקבל את ענשו, או להשלח לעזאזל עד גבולה הצפוני של סיביר הקרה. ומענין לציין, שפחות מכל נמצאים ביניהם מן הצ’יכים עצמם. הצ’יכים, או שמתנדבים ללגיון הצ’יכי, או שאינם מתנדבים וחיים יחד אתנו חיי עוני וסבל.

מובן, שהתכנסתי אל תוך ד' אמות שלי ולא נסיתי להכנס יותר אל תוך רשותם המסוכנת. להיפך: בכדי להסיר מעל עצמי כל אבק חשד, שלחתי ל“סופר מופרסם” אחד סיגאריות משלי לאות הערצתי. שלחתי בידי מרגלית – בעצמי הרגשתי בכל זאת בחילה. מילא, מוטב ככה, מאשר להשאר בלי לשון.

והיום, ביום הששי להתגוררותי פה נודע לי, שכנופיה זו אינה מסתפקת בגבולות מחנה השבויים בלבד, ושמסוכנת היא הרבה יותר מאשר אפשר לחשוב. ה“חשובים” הללו מהוים חברותא של רמאי־נשואים, הממיטים אסונות על משפחות הגונות בעיר. בקשריהם עם פקידי מפקדת המחנה ניתנת להם היכולת לצאת העירה פעם בפעם ולבוא בברית־הכרה עם אזרחי העיר, וביחוד עם יהודים – ושם צדים הם את קרבנותיהם: בחורות עשירות ויפות ודוקא מבנות האינטליגנציה האמידה. וזה אינו עולה להם אפילו בקשיים מיוחדים. בגדי השרד האבסטריים קסם מיוחד יש להם בעיני הבחורה הרוסית ועוד יותר בעיני היהודיה. יש בזה משום ענין יותר עמוק ויותר עדין מאשר סתם בגדי־שרד צבאיים. שני יסודות רומאנטיים ישנם פה: האחד אנושי, הייתי אומר בדיוק: נשי. יחסן של הנשים אל השבויים – בין־לאומי הוא: יחס עדין, חם ומלבב מאד. הופעת היחס הזה מתחילה בחמלה: “אדם מסכן, אדם סובל, מי יודע, איזה חיים טובים ונוחים עזב שם בביתו ופה חי הוא חיי עבדות וסבל”. – חמלה זו יסוד־אהבה היא בלב האשה; מצד אחד: גבר בגבורים, אידיאל האשה; ומצד השני: אומלל, שהאשה יכולה ללטף אותו בגלוי בשם הרחמים והרגש הנעלה. ומה שאינה מעיזה לעשות בגבר מן החברה – עושה היא בו: מחזרת אחריו, מאכילה אותו, מתקנת לו את הבגדים. נגשת אליו ואומרת לו: “הכובע מתאים לו יותר ככה, בצורה זו” ותיכף מתקנת לו את כובעו על ראשו. נותנת לו במתנה איזה כתונת ואומרת לו “ככה, הצבע הזה מתאים לפניו”. ולא פעם מסלסלת לו את שפמו: “ככה יותר טוב – בבקשה לשמור על עצמו! הוא צריך עוד לשוב הביתה בריא וצעיר! – ככה: התסרוקת ככה!” – את כל אלה היא לא תרשה לעצמה לעשות ולדבר ביחס לגבר מן החברה. שם אין רגש החמלה מחפה עליה.

היסוד השני: הגבר הזר, בעל צבע אחר וצביון־חיים אחר. גבר, ש“מובן מאליו”, ש“אינטליגנטי הוא, לא חמיו כמו שלנו” (שם, אצלנו בהונגריה או באבסטריה, אינני יודע עדיין, במה רואות הנשים את יתרונם של השבויים הרוסים על הגברים ההונגאריים, או האבסטריים? פה, ברוסיה: הזר הוא “אינטליגנטי יותר מאשר האדם הרוסי מחוסר התרבות”). זרות זו מושכת מאד את הנשים. וביחוד ברוסיה, המעריצה על פי טבעה את “האולר החוצלארצי”: זאגראניצ’ני נוזשיק! – וזה: “זאגראניצ’ני אינטליגנט”. או סתם: זאגראיניצ’ני מושצ’ינה (גבר מחוץ־לארץ) – וביחוד, בשביל לקשור אתו יחסים ארעיים, לעגוב עליו קצת, להשתמש בהזדמנות. למטרה זו אין כמו הגבר הזר, הבלתי ידוע, שהיום הוא כאן ומחר – רחוק מפה.

כל אלה ביחד מצטרפים לכוח־מושך אחד גדול אל שבויי המלחמה, ש“כולם יפים הם, בעלי פנים אינטליגנטיים ועדינים” כל זה מהוה כעין קסם מיני סביב לגבר היפה, הירוד כעת, “ואני יכולה לרחם עליו ולתת לו נשיקה”; או “אני יכולה להשתיק את רעבונו המסכן” –

ובנפש היהודית יש עוד קסם אחד נוסף על אלה: האהדה אל השבוי היהודי, ש“אינו דומה כלל ליהודי”. ועוד קצין הוא, “אופיצר אבסטרי!” – קצין בעל תואר וצורה, בעל מרץ גברי ובעל אינטליגנטיות (בלי “אינטליגנטיות” אין אשה יוצאת ידי חובה ברוסיה) – והוא יהודי. מזה זורם כעין חום משפחתי מיוחד במינו. או כדבריה של בחורה יהודית אחת, ששמעתי עוד בחולמץ: “האין זה נפלא? דומה זה, כאילו בא פתאום איזה בן־משפחה קרוב, בן דודי, בחור יפה, או בן אחותי ואני יכולה ללכת אתו שלובת זרוע, יען כי הלא דמי הוא – ובכל זאת בחור נפלא!” –

את כל אלה יודעים השבויים שלנו היטב, אם גם בלי חשבונות פסיחולוגיים עמוקים – והם משתמשים בזה ככל האפשר. – אך פה, במוסקבה מעיזים הם יותר. פה הם מתקשרים לא רק בקשרי עגבים סתם, ארעית, אלא גם בקשרי־נשואין. למטרה זו הם כולם “עשירים שם בביתם”, כולם “אינטליגנטים גבוהים” וכולם – יהודים, שאינם יודעים כלום על היהדות ואינם יודעים אפילו “עברי”. זה לא רק שאינו מפריע, אדרבה: זה מושך עוד יותר. כי הלא ידוע, שהיהודים באירופה הם כולם מתבוללים ורחוקים מאד מן היהדות. אך בכדי שלא להעלות חשד כל־שהוא על עצמם בעיני ההורים – הרי לומדים הם מלים אחדות מן התפלה ועיקר העיקרים את הפסוק: "שמע ישראל – – "

חתנים כאלה ישנם פה במדה גדושה במחנה השבויים. אלה מקבלים כל־טוב מבית חותניהם וגם כסף לא מעט. אחד “מבעלי בית־החרושת לנעלים” (שבוי כבן ארבעים, אך בגדי־השרד הן מצעירים את האדם וביחוד בעיני הנשים האינטליגנטיות!) מתהלך פה המחנה כנסיך. המפקדה הרוסית וגם הצ’יכית נוהגת בו פרוטקציונית, יש לו תא מיוחד ומובדל בתוך הצריף ומקבל הוא את כלכלתו מבית כלתו היפה. אני מביט בו ורואה: סימני חוט־הזפת עדיין לא נמחקו כליל מאגרופיו ־ ־ שם בביתו היה סנדלר, ודאי סנדלר ישר־הלב ומתמיד במרצעו וברצועתו – ופה מחירו: בעל בית חרושת לנעלים מוינה! – אני מתענין בכלתו: בחורה ממשפחה יהודית חשובה מאד ועשירה מאד; אביה בעל מחסן גדול לנעלים במוסקבה. וכבר מתלחשים במחנה. מובן, בזהירות גדולה, שראו אצלו תמונת־צלום של משפחתו, של אשתו וששת ילדיו, ושהוא שולח לאשתו כספים הגונים מדי חודש בחדשו על־ידי הצלב האדום ־ ־ כספי כלתו. שמו בפי השבויים: הנסיך.

מיום ליום מתגבר בי החשק להרים פה קול צעקה ולעשות סוף לואנדאליזמוס זה, העתיד בקרוב לעשות שַמות בחיי מאות בחורות יהודיות ולא־יהודיות.

אך איך לעשות זאת? לצאת העירה אסור לי. אולי למסור את הדבר לבא־כוח הצלב־האדום השוידי? – כן, אך על בר־נש זה מדברים פה כעל חבֵרה של האמארילה הזו. – יש לי החשק לשלוח מכתב למרכז הצלב האדום בשוידיה – אך הן מכתב זה יגיע קודם כל לידיו של בא־כוח זה עצמו פה.

פתאום מופיע פאלי, שזה יותר משבוע ימים לא בקר אצלנו. כבר חשבתי, שמצבו הטוב השכיח אותנו מלבו. בתנועה ראשונה הוא מוסר לי את כתב־ידי! – אמת, רק חלק ממנו. רק ארבעה ספורים במקום תשעת־הספורים. הוא סדר את זה בפשטות: נכנס אל המשרד ובשם הגיניראל שלו בקש את כתב־היד של “מספר חמשים ושמונה”. במשרד קמה בהלה, איפה כתב־היד?! לבסוף מצאו חלק ממנו ומסרוהו לו.

על מוסקבה מספר הוא נסים ונפלאות. אך עוד יותר על תעלולי השבויים המסתדרים בעיר וגם של אלה החיים אתנו פה במחנה ויוצאים פעם בפעם העירה. – ראשית כל: העיר מלאה צעירות מעוברות מ“אבסטריצים” וגם ממזרים, שזכו כבר להולד ואבותיהם כבר זכו להעלם מפה. יש ששולחים בלשים לחפש אחרי “האבות” הללו. ממחנה למחנה. יש הרבה מקרים של התאבדות צעירות בגלל זה.

– ושלך? – מפסיקו אני – יֶלֶנָה שלך?

– ילנה שלי? – מחייך הוא – ילנה שלי כבר הרה – – – אך מובן, לא ממני. היא

גילתה לי את זאת תיכף. והגברת שלי דוקא אוהבת אותה מאד, היא עובדת אצלה כבר יותר מחמש שנים, והיא, הגברת, מחפשת לה בעל ־ ־ כלומר: מחפשת “אב” לעוברה האומלל של המשרתת, של ילנה. אם אשא אותה לאשה ואקבל על עצמי את האבהות – מבטיחה היא לי – הרי תשאיר אותי בביתה לכל ימי חיי. ואם ארצה – תסדר אותי איך שארצה.

– ומה ענית? – הן זה עסק לא רע.

– מה עניתי? עניתי: אני אינני גנב, אני לא אגנוב את זכות אבהותו של מישהו!

וחוץ מזה: האני אטפל בממזרו של איזה גנב או רמאי?! – אך אם אמצא אותו פעם במקרה – חי־נפשי: אני אחניקו!

והוא מוסיף לספר: בעיר ישנה טראגידיה מחרידה גם כן בגלל שדוך כזה. בחורה יהודית מן האריסטוקראטיה המיוחסת התאהבה בשבוי אחד. האהבה נמשכה כחצי שנה. ההורים גם כן נתפעלו מן החתן ההגון, שאמר את עצמו למנהל חברת אחריות גדולה בבודאפשט, בזבזו עליו כסף, גאלו אותו בדמי־שוחד יקרים מן המחנה והחזיקו אותו בביתם על אחריותם. והיות והכלה היתה בחורה הגונה והוא אפילו נשיקה לא השיג אצלה, והיות והתחילו בעיר ממלמלים אחריהם – דרש החתן דנן בתוקף לסדר את החתונה. סדרו את החתונה ברוב פאר וברשיון מיוחד מאת המיניסטריום. החתן שכב עם אשתו כשבוע ימים במטת אפריון של משי – והיום מחפשים אותו בקראסנויארסק, שם בסיביר הרחוקה; מחפשת אותו המשטרה, יען כי הבחורה חתכה את צומת הגידין שלה בחדר־הרחצה ונפחה את נשמתה המאוכזבת.

– שוק־הבליות – מוסיף פאלי לספר את החדשות שלו – מלא חפצים שלנו:

בגדי־שרד, מעילים ונעלים אבסטריים, אבל: מלא, מוכרים אותם בלי כל חשש אסור ובלי כל בושה. אומרים, שבעיר זו אפשר לקנות את הכל־מכל־כל, אפילו את הצאר בעצמו. את כתר מלכותו ודאי שאפשר לקנות. ומספרים בעיר, שהמלכה, כלומר הצארית, שולחת את השבויים הגרמניים דרך סיביר חזרה לגרמניה ושם הם הולכים ונכנסים שוב אל החזית. אומרים, שישנם שבויים גרמניים, שכעת הם נמצאים פה כבר בפעם הכמה וכמה. פה הכל אפשרי! ואומרים, שהמלחמה התחילה רק כעת. שלנו כבשו בשבוע הזה את קיוב, הגרמנים נמצאים אחורי פריז וכבר עברו גם את הים לאנגליה (את הלאמנש חושב הוא) ושמעתי שבפארלאמנט הרוסי, הנקרא אצלם בשם “דוּמה”, נאם אחד הצירים נאום נורא נגד הצאר. אומרים, שתהיה ריבוליוציה בקרוב ואז ישחררו אותנו. לי טוב מאד בבית הגיניראל – אך אני לא אשאר שם ותמיד אני מפחד, פן ישלחו אתכם מפה פתאום. אתם מוכרחים לראות את העיר. היא מענינת מאד. פה נוסעים האנשים על העגלות זוגות זוגות, איש ואשה ומחבקים זה את זה בגלוי, ברחוב. ידו של הגבר חובקת את האשה מאחורה וכך נוסעים. באחד המגרשים ראיתי שכורים מתגלגלים תחת הספסלים והשוטר אינו מפריע להם. וזה לא ביום ראשון דוקא, אלא גם באמצע השבוע. לכנסיה יש הרבה מגדלים, אך משונים מאד, עגולים ומעל לצלבים תלויות שלשלאות. בכל חנות נוצרית ישנן תמונות קדושות וכל הנכנס לקנות דבר מה, משתחוה קודם ומצטלב פעמים אחדות, אך אומרים, שביחד עם זה גונבים הם תמיד דבר מה מן החנות ואם בעל החנות רואה ומרגיש בגנבה, הרי אינו מוסר למשטרה, אלא פשוט נגש אל הגנב, תוחב את ידו לתוך כיסו או ילקוטו, לוקח משם חזרה את הגנבה – ולא כלום. ומוזר: כשאדם נכנס לקנות דבר מה, אפילו למחסן גדול ויפה, הרי נותנים לו לעמוד ואין איש נגש אליו ואין פונה אליו לשאול, מה הוא רוצה. יכול הוא לעמוד שם עד יום הדין הגדול. – עיר מענינת מאד, בחיי! אתם מוכרחים לראות את העיר הזאת!

– איך זה אפשר?

– איך אפשר? קונים רשיון בכסף. פה קונים את הכל בעולם. אני אקנה לכם

שני רשיונות, לאדוני ולמרגלית; תבואו אתי ואני אראה לכם את העיר.

– ומה לך פה בחבילה זו?

– הא, כן, ימח שמי! כמעט שהעיקר שכחתי: הבאתי לכם דבר־מה לאכול. ילנה

שלחה לכם, היא בחורה נפלאה. היא אוהבת עדיין את אבי־העובר שלה, וכשהיא נזכרת בו, בוכה היא לא על שרימה אותה, המנוול ההוא, אלא על שהוא סובל שם באיזה מקום בסיביר – ואם אני כועס עליה בגלל זה ואומר לה: ילנה, הן את אוהבת אותו ולא אותי?! אומרת היא לי: “אָטַא נְיָה קאסאייטסיא!” פירוש: זה לא נוגע בזה!

(נזכרתי: שוב “זה לחוד וזה לחוד”).

הוא פותח את החבילה. בשר מעושן, כרוב חמוץ, סוכר, קצת תה בקופסה, לחם לבן, קדל־חזיר, נרות אחדים עם גפרורים. טאבק עם נייר־סיגאריות, מלח ופלפל אדום. מרגלית משער תיכף, שאבי־העובר הוא מאדיארי: שולחת היא פלפל אדום, סימן, שיודעת היא את המאדיארים. פאלי מרגיעו, שלא, אבי־העובר הוא דוקא איזה קרואטי, אך לפני זה היה איזה מאדיארי מחזר אחריה.

הערב הולך וקרב – פאלי ממהר הביתה. והוא מוסר את כתבתו למרגלית.

הצועני מסדר לו חג מן המאכלים. מרגלית אוכל וממלמל:

– אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

דבר כתב־היד שלי מצער אותי יותר מששערתי קודם. כעת כבר קבלתי חלק ממנו – ובכן צריך לעשות דבר מה כדי לקבל את השאר. אני מחליט לפנות אל בא־כח הצלב האדום השוידי. הוא נמצא בשעה קבועה, בכל יום לפנות ערב, במשרד המחנה.

אני נכנס – באמת הוא שם, אך כל החשק אזל ממני לפנות אליו: קצין המשרד עומד במגלו ומכה את אחד השבויים מכות רצח. הקצין שכור, זה אפשר לראות על פי דבורו ועל פי כל תנועותיו. חטאו של השבוי, שהוא מתאונן על שגנבו ממנו את מעילו ואת נעליו. הוא מתאונן – והקצין מצליף אותו בלי רחמים, על גבו, על ידיו ועל פניו ובינתים ממלמל: “סבולוץ! (נבל!) האני הגנב שלך?!” – השבוי מתחנן: “לא אדוני, לא אדוני, מי שהוא מן השבויים, לא אדוני!” ובוכה בכיה מרה ומתכווץ ביסוריו ובינתים פונה אל בא־כח הצלב האדום – וההוא אינו מקשיב לו כלל, מדבר הוא עם קצין שני כאילו נמצא הוא לא פה בחדר. אני בכל זאת מחליט לפנות אל השוידי הארוך והאליגנטי, ויהי מה. אני נגד אליו, משתחוה בנמוס קציני ומספר לו: הנה פה נמצא כתב־היד שלי, אני סופר מהונגאריה – ספורים פשוטים – בבקשה לבדוק את תכנם – ולהחזיר לי – זוהי ספרות יפה ־ ־ הוא מביט בי, מקשיב ושותק – ובאותו רגע נגש אלי הקצין התלין עם מגלבו, מרים את המגלב, פוער עלי את פיו: מה?! מה אתה רוצה?! ־ ־

אני משתחוה לפניו ואומר:

– באתי לשאול, איך ולמי למסור את המכתבים שאני שולח הביתה – תודה

רבה, כבר אמרו לי – אני כבר יודע. – וממהר החוצה כל עוד נפשי בי.

זהו הצלב־האדום השוידי! זוהי ההגנה הבין־לאומית על מאות אלפי השבויים ־ ־

פניו של “המגין הבין לאומי” שלנו נחרתו בלבי היטב, אדם גבוה ורזה. שאפילו כעבור מאה שנה אכיר אותו, ואם לא ארקב פה בשבי – אבקר אצלו פעם ו“אודה” לו על “הומאניותוּ” היפה.

בלילה מפתיע אותי לבלר המשרד בבקורו. הוא בא אלי בסתר ומודיע לי בשפה הונגארית, שישנה פקודה להעמיד אותי מחר בבוקר לפני הקצין במשרד. והוא מבאר לי את טיבה של “העמדה” זו ושאדע מה לעשות ־ ־ אך בהקדם האפשרי.

עורי סִמרר עלי.

מה לעשות? – מה אני יכול לעשות “בהקדם”? לברוח – אין אפשרות.

מרגלית שותק. אחר כך שואל אותי, כמה כסף יש אצלי?

– מאה ועשרים רובל. מכסף יהודי חולמץ.

– מה? מאה ועשרים רובל? – הן בזה אני אקנה את הנסיך ניקולאי

ניקולאייביץ הגדול!

אני מוסר לו את הכסף: מאה רובל, והוא נעלם. השעה היא שעת אחת עשרה בלילה.

לא עברו עשרה רגעים ומרגלית מופיע:

– לארוז, לארוז! – לוחש הוא במפגיע –

– מה יש?

– לארוז, אמרתי! – והוא אורז את חפציו.

אני מסדר את חבילתי.

והצועני גם כן אורז את “חפציו”.

– חביבי – לוחש לי מרגלית – אני לא סדרתי בריחה המונית. רק שנינו.

– זה לא עסקך – אומר הצועני – אני הולך לקרוא לפאלי!

– טוב – אומר מרגלית – אני מאחל לך הצלחה.

מרגלית מוביל אותי כלפי השער – והצועני אחרינו. על יד השער עומדים שני זקיפים כשני מלאכי חבלה אלמים. אנו נגשים. מרגלית מוציא מכיסו איזה נייר, מוסרו בתנועה רחבה ורשמית לאחד הזקיפים, הזקיף בודק את הנייר ברצינות, בחומרה יתרה, מחזיר את הנייר למרגלית ואומר לנו רשמית:

– פאשול!

אנו יוצאים רשמית בשער – והצועני אחרינו. גם כן רשמית. רגלינו נושאות אותנו ככנפי מֶרקור.

– לאן? – שואל אני את מרגלית.

– מי זה יודע? – עונה הוא והולך בפסיעות עוג מלך הבשן. אני מציע ללכת אל

התחנה. החשמלית עדיין הולכת. אני שואל את מרגלית, אם הוא מסכים לכך: אל תחנת הרכבת? – מרגלית נעמד עמידת כבוד ואומר לי רשמית:

– לפקודתו! כעת אדוני הוא המפקד!

אנו יושבים בחשמלית.

– איזה נייר הראית לזקיף?

מרגלית מראה לי: חתיכת עתון רוסי:

– את “אשר יצר” זה הראיתי לו. הוא עצמו יעץ לי את זה.

– כמה נתת לו?

– עשרים רובל לשניהם. עמדו על המקח, המנוולים. קודם בקשו אלף רובלים.

– מאלף – עד עשרים?!

– אמרתי לו: לוא רציתי לברוח הייתי נותן לך מאה; אך אנו רוצים לצאת אל

אהובותינו לשעה־שעתיים. ועל זה הסכים לעשרים, אמרתי לו בלשון רמזים, שהבחורות הרוסיות יפות הן מאד־מאד! – ועל זה הוא חייך ואמר: “יותר יפות מאשר האבסטריות, מה?!”

בלב דופק הגענו אל התחנה. פה שוב לקח מרגלית את “המפקדה” בידו, הכניס אותנו אל אחד ה“טיפלושקות”, שם מצאנו שבויים אחדים ישנים. בלי אומר ודברים הסתדרנו בטיפלושקה. אני מבאר למרגלית על הסכנה שבדבר: מחר בבוקר יבוא הזקיף המפקד וישלח אותנו מפה חזרה אל המחנה ואזי אוי ואבוי לנו. סכנה גדולה היא!

– בדיוק אותה “הסכנה” שבהומל. זוהי ארץ כזו, פה אין שואלים שאלות ואין

משגיחים בסכנות. נכנסים אל השורה, או אל הטיפלושקה – וחסל סידור סדר! –

רק כשהסתדרנו לישון – נזכרנו בפאלי. זה אסור. על זה קם הצועני ואומר למרגלית:

– בואו אתי. הכתובת שלו ישנה אצלנו. בוא!

אני מוסר להם את הפתקה שבה רשומה הכתובת. איזה “פרוספקט” רשום שם. מה זה “פרוספקט”? פרוספקט זוהי כעין תכנית. – אך אם פאלי מסר את זה – הרי זה ודאי נכון.

ושני הבחורים, מרגלית והצועני, משאירים את ילקוטיהם, בלילה בשעה שתים עשרה, והולכים ־ ־ בעיר זרה – בתור שבויים בורחים – לחפש את חברם. –

זה זמן רב לא פניתי אל אלהי מרומים בתפלה.

– אל אלהים! אם נכון הדבר, שאתה אל רחום וחנון – הרי עזור תעזור להם

לשוב. ואם אינך אל רחום וחנון – למד מהם קצת רחמים וחנינה ־ ־

אינני יכול להרדם.

 

כג. בִּידַי אֱלֹהִים וְאָדָם    🔗

אני מקיץ משנתי, איפה אני? אה, כן, בטיפלושקה. אני מרגיש. שעל־ידי ישנים, מימיני ומשמאלי, מפחד אני להביט ולדעת מי זה, אולי לא חברי הם – – אני עוצם את עיני שוב. לבי דופק כפעמון סכנה. והם ישנים. – אל אלהים, אם הם לא שבו!

– טוב שמרגלית לא הספיק להחזיר לי את עודף הכסף; הן גם את החפצים השאירו פה. וכעת – הישנים נושמים – אני מכיר, כביכול: זוהי נשימתו של פאלי. כן, זוהי נשימתו המוסיקלית – האומנם!? אוי, אל אלהי האדם, רק הפעם אל תתעלל בי – – כן: זה פאלי! אני פוקח את עיני – השחר מאיר עליהם. שלשתם פה בצדי. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי את טעם הבאת קרבן־התודה: לוא היה כעת מזבח, הייתי מביא איזה קרבן, משתחוה לאלהים ומהלל אותו במועל ידים ובכריעת ברך. – הם ישנים שינה מתוקה. אני מלטף את ראשו של פאלי. נוגע במרגלית הישן. מכסה את הצועני בכתפו. פתאום – שלשתם מתפרצים בצחוק! – אידיוטים!! הבדיחה הצליחה.

– מתי באתם? – לפני רגעים אחדים. – ספרו לי, איך הצלחתם? איך מצאתם את הבית? קודם כל – בבקשה! אומר פאלי ומושיט לי בקבוק; קוניאק; מן המובחר דוקא. והם מספרים לי: שניהם הלכו וחפשו את ה“פרוספקט”. אחר כך נגשו פשוט אל שוטר ושאלו ממנו את הכתובת. שהם שניהם משרתים אצל גיניראל, שמו קאבוּקין, דוקא קאבוקין. מדוע לא קאבוקין? זה שם יפה. ושהגיניראל נתן להם חופשה הערב לטייל קצת עם בחורותיהם. הבחורות הרוסיות יפות הן מאד־מאד! –

וכעת אינם מוצאים את הדרך חזרה. השוטר הסכים: הבחורות הרוסיות יפות הן, הרבה יותר מן האבסטריות, והראה להם את הדרך. הרחוב, כלומר: אותו “הפרוספקט” הוא רחוב יפה מאד. רחוב בשביל שרים. והבית, מספר 14, הוא בית יפה מאד, אך סגור ומסוגר. איך להכנס?

ולעמוד פה, ברחוב על יד השער – לא טוב בהחלט. יבוא שוטר. החליטו למשוך בפעמון ויהי מה: ההשערה היא: הן מי יוכל לצאת? רק איזה משרת או כדומה. הפילו גורל, מי ימשוך בפעמון? הגורל, כלומר: היד עם הגפרור, נפל על מרגלית. הוא משך בפעמון, אך קודם מלמל ברכה: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצונו להקיץ נרדמים! – וחכו. וכך היה: יצאה בחורה יפה. אמר לה מרגלית: ילנה? – השתוממה הבחורה ואמרה: דַא (כן). אמר לה הצועני: פאלי טוּט? (פאלי פה?) אמרה הבחורה: טוּט, טוט! צחקה והכניסה אותם ובארה להם. שפאלי תיכף יבוא, הוא בתיאטרון עם בעל הבית, כלומר: עם הגיניראל ואשתו. היא הכניסה אותם אל חדרה דרך המטבח. וצחקה, כל הזמן צחקה.

ונתנה לנו תה עם עוגות. בחורה נפלאה, יפה, עגולה, טובה ובלחיה האחת יש לה גומה נחמדה, אחר כך – – האצתי במרגלית לגמור: את הסוף, את הסוף! – את הסוף? הסוף היה – מבאר פאלי – שבארתי לה: עלי תיכף להופיע במשרד המחנה ושמחר בבוקר, כשיקום הגיניראל, תודיעי לו, שבאו לקחת אותי, והוא יסדר, שאשוב.

כעת שאלה: מתי נספיק להנדף מפה? הגיניראל ודאי יעשה שערוריה במשרד ויחפשו אותי. – לא יחפשו ולא יעשו שערוריה ולא יהיה כלום וחסל! – אמר מרגלית – אתם אינכם יודעים עדיין את רוסיה כנראה. הנפש היחידה שתצטער, היא: ילנה. חבל.

– בקרוב יבוא השלום – ואז אשוב אליה. אך את הממזר לא אקבל על עצמי. זה לא. – אם אתה לא תקבל – תמסור אותו לי יחד עם ילנה! – אומר הצועני, – בחורה כזו כדאי לקבל עם שבעה ממזרים! בחיי! אולי תתחרט, פאלי, ותשוב? מה חסר לך שם? הן אפילו לתיאטרון מוליכים אותך! פאלי שותק רגעים אחדים, אחר כך אומר:

– אומר לכם את האמת: אשת הגיניראל מעוררת בי גועל נפש! היא לא נותנת לי מנוחה! רק אתמול אמרה, שבעלה ישוב בקרוב אל החזית והיא תשאר יחידה. והוסיפה: אתה, פאלי, לא תשאיר אותי יחידה, מה? – אוי, איזה גועל נפש! אתם מבינים? בעלה יהיה בחזית והיא – טפו! מכשפה! זקיף רוסי תוחב את ראשו אל הטיפלושקה שלנו, מונה באצבעו ואומר לחברו: שמונה עשר איש! – הנה! – אומר מרגלית – הענין מסודר.

אנו נוסעים בעוד רגעים אחדים. זאת היא ארץ נפלאה! גן־ עדן ממש. אכן, אני אומר לכם, הכל טוב מ – – – – שתוק! כעבור חצי שעה – הרכבת זזה – מחברים את הקרונות – נוסעים הנה והנה – וסוף כל סוף נוסעים מבלי לחזור. – לאן? –

שואל אני את הזקיף, המופיע לרגע. – ני דאליקוֹ! – עונה הוא. פירוש: לא רחוק, מילא. אנו יודעים כבר את ה“לא – רחוק” הרוסי. בטיפלושקה קצת ריח לא נעים. מילא, מי שם לב לזה? רק כעת רואים אנו, שחושינו הולכים וקהים יותר ויותר. בקרון שלנו שני חולים במחלת הדיזנטריה, שצרכיהם נעשים להם מתחתם ואין איש מרגיש או רוצה להרגיש בדבר להטריח את עצמו ולנקות. ואנו, הן גם אנו ישַנו פה הלילה ולא הרגשנו בדבר. הבאמת מתחיל חנוכנו בתוך בני אדם לותר?

חנוך בן עשרים ושש שנים נכנע להרגל בן חצי שנה? אני מתחיל בודק את חברינו לנסיעה – ועיני יוצאות מחוריהן: הן זהו קרון חולים! – ואיזה חולים! דיזנטריה. הצועני בודק ואומר: – זה לא דיזנטריה, זה טיפוס. אני כבר מכיר אותם. נכון. גופות החולים מלאים בהרות. – נו, חביבי, נפלנו במלכודת המות.

לקפוץ מעל הרכבת? – נוסעת היא דוקא במלוא מהירותה. אני מתחיל להרהר: ממוסקבה מסיעים חולים למקום אחר?! מעיר המרכז, במקום שאפשר לרפא אותם?! ועוד דבר מה: משום כך אין אצלנו אפילו זקיף!! – מה לעשות?! – הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות לעת עתה הוא: לעמוד על – יד הדלת ולא לזוז. אני מבאר לחברי: רק כינה אחת יחידה נחוצה – ודי! יכולה היא לעלות גם על המגפים שלנו. אחד החולים נאנח בקול לא אנושי. מים הוא מבקש, השני צועק בקול צרוד וגווע:

שארלוט, שארלוט! – אנו מביטים זה בזה ומבינים: מאלה רוצים להפטר באופן כזה, כמו מנבֵלות. אך הלא הם חיים עדיין! הבאמת זה עֶרכנו כבר?! – אין איש מאתנו מעז לזוז ולגשת אל הגוססים. אני מחליט ונותן לאחד מהם קצת מים, שופך לו אל פיו הפעור למחצה. פאלי חורק בשיניו ומתחיל לבכות.

“שארלוטה תיכף תבוא” – אומר הוא בלטיפה אל הגונח. “שארלוטה הלכה להביא רופא” – משקר הוא בבכית־חשאין. לאחד מהם אני נותן קצת קוניאק, פאלי פורץ בבכיה בקול רם כשהוא מכה את חזהו כשימפנזה: – אני אשליך את עצמי אל בין הגלגלים! אני אשכב ביניהם! אינני יכול! אמא שלי המתוקה! אינני יכול! אנו משתיקים אותו, מרגיעים אותו בקושי גדול. מרגלית מחליק בלי הרף את המגפים שלו: שומר הוא, שהכנים לא יעלו אליו. אנו משתתקים בשקט שבזועה ועומדים מבלי דבר דבר. הרכבת מטקטקת את שלה. פתאום – חריקת הגלגלים. הרכבת נעמדת לאט – לאט. באמצע השדה.

מה זה? על כל פנים אנו קופצים מן הקרון. לא רחוק ממסילת הברזל יש איזה נחל לא גדול, אך בעל תעלה רחבה וחוף גבוה למדי. אחד הזקיפים קופץ מקרון הזקיפים, שבו נמצאים כולם בתא אחד, אחריו עוד אחד, הם ממהרים אל כעין גבעה שעל יד הנחל, סובבים אותה – ושבים. אנו עומדים על יד מסילת הברזל ואין איש שואל אותנו, מי ומה. מתחילים להוריד את החולים בזה אחר זה על גבי קרשים ונושאים אותם אל אחורי הגבעה – – במהירות, וכמעט בשקט – – הקומנדנט עומד ומצוה: מהר, מהר! – לבנו מנבא לנו נוראות. אני מחליט – ויהי מה – נגש אל הקומנדנט ושואל אותו, לאן עלינו להכנס, אל איזה קרון? הוא מביט בנו בתמיהה, אחר כך אומר: – איזה שד הכניס אתכם הנה? מי אתם? לא חולים?! אני אומר לו: – אנו בריאים בהחלט, אדוני. – ואיך באתם אל הרכבת הזאת? – שואל הוא ובינתים אנו אנו רואים, איך מוציאים את החולים, שביניהם יש גם מתים, מכל הרכבת ומסיעים אותם אל אחורי הגבעה. ובינתים מחכה הוא לתשובה.

אני אינני יודע מה לענות לו. מרגלית מציל את המצב: – אמרו לנו, שעלינו לעבור אל מחנה השבויים הקרוב הנה ואחד החיילים הראה לנו את הרכבת הזו ואנו נכנסנו. – אידיוט!

– קורא הקומנדנט כלפי “אותו החייל שאמר לנו להכנס אל הרכבת הזאת” – זוהי רכבת המתים! – ואתם נסעתם אתם יחד? – ממשיך הוא לשאול. – רק ממוסקבה עד הנה – אומר אני. – זה די! – אומר הוא – וכעת עליכם ללכת אתם! אתם מבינים? אתם אינכם יכולים לנסוע אתנו – אומר הוא ואיני יודע, אם בלעג אומר הוא זאת, או ברצינות. אנו מתחננים לפניו: אני בריאים ושלמים, אפילו כנים אין לנו, אין אנו מתגרדים אפילו, נקיים אנו בהחלט – – – בינתים הריקו את הקרונות ואת “המתים” מעבירים אל אחורי הגבעה שם – – – אחד מהם מתעורר, מתעודד, רוצה להגיד דבר מה, פניו מלאים בהרות – הזקיף דוחף אותו חזרה אל מטת – הקרש שהוא נשוא בה – – – –

אדוני הקומנדנט! הן האדם ההוא שם חי – – רוצה עוד לחיות – מגמגם אני בתחנונים – – האומנם מקברים אותם חיים?? הוא מביט בי בזעם ואומר: – ואתה עוד מדבר?! אתה עוד בא בטענות?! רוצה גם אתה להיות “חי” כמוהו?! אוי!! – הצלב האדם השוידי! – מוסקבה! – ובכן – שאל אותנו הקומנדנט – רוצים אתם חזרה למוסקבה? חשכו עינינו. פאלי ממהר להגיד: – לא, אדוני, אמרו לנו, שעלינו לנסוע אל המחנה הקרוב. בבקשה לכוון אותנו שמה – – אתם, כנראה, ענושים – אומר הוא – לאן עליכם לנסוע? לשאצק? – כן, כן, לשאצק!

– משקרים אנו פה אחד. – נו, טוב. תסעו לשאצק. הכנסו הנה! הכניס אותנו אל אחד הקרונות; בקרון חם קצת. כעין תנור בוער פה. טוב. פאלי קופץ פתאום מתוך הקרון ורץ ישר אל אחורי הגבעה. אני צועק אחריו – לחנם. הרכבת שורקת – אני קופץ מעל הקרון אחרי פאלי – הוא שב. עיניו אדומות ולחות – – זועה! זועה! אנשים חיים! שופכים עליהם סיד – – – הרכבת זזה. מרגלית מחמם את ידיו בתנור וממלמל לעצמו בתפלה: – “ויאמר דוד אל־גד, צר־לי מאד, נפלה־נא ביד אדני כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפלה”. על באורי לפאלי, מה אמר מרגלית – עונה פאלי פאטאלית: – ולואי שלא נפול בידי שניהם יחד! אחרי זה היה שקט בינינו. הזוָעה מלאה אותנו עד כדי חניקה. פתאום נזכר אני, שהקומנדאנט אמר לנו: “ואתם כנראה ענושים”. מה רצה להגיד בזה? ושוב מנבא לי לבי רעות. אני מוסר את עצמי בידי אלהים. עוצם את עיני ונישא על גלי טיקטוק הרכבת. מי יודע, לאן מובילה אותנו – –?

פתותי שלג מתחילים לרדת. פתותים גדולים, עצלים. שלג רוסי. השלג הראשון ברוסיה. מה היום? איזה יום? איזה חודש? אין לי מושג. אפילו בקירוב אינני יודע. אני שואל את חברי – גם הם אינם יודעים. פאלי מתחיל לעשות חשבון: אתמול – שלשום – רבעום – דומני: היום יום חמישי. “דומני”. אנו מתחילים להכנס אל הנצח. לא חודש, לא יום ולא שעה. ובאמת לא נחוץ. למה? למה לדעת את אלה? בקרוב תעקוץ אותי כינה, תעלינה לי בהרות על גופי, ישפכו עלי סיד, אני עוד אחיה אמנם, אך – – מה עושה כעת אחותי שם בכפר? אולי היא אוכלת כעת – ובכן, יש גם כעין חסד במעשה אלהים: אחותי אינה יודעת את מצבי. אולי יודעת היא כבר, שבאתי בשבי, כלומר: שנצלתי מן המות, והיא שמחה – וגיסי אומר על זה אניקדוטה וכל הילדים צוחקים. הדסה היא כבר בחורה הגונה.

כבת – – אין אני יודע בת כמה – כשראיתי אותה בפעם האחרונה היתה כבת שלש. זה היה בשנת 1914 – בת כמה היא כעת? אין כוח ויכולת לעשות את החשבון. “שארלוט”! נאנח אותו המת החי, – כעת כבר אינו צועק. שרלוט שמחה, שהוא בשבי. בקרוב יבוא הביתה. היא מיפה את עצמה על יד הראי. פאלי שוב בוכה בחשאי.

הצועני אומר לו: – למה לבכות? רק זה רע מאד, שאין לי פה הכנור שלי. זה רע מאד. אחד הזקיפים נכנס אלינו. הוא שואל אותנו, אם אנו באמת לא חולים? מרגלית מוציא את בקבוקו ונותן לו לשתות, אך אינו מוסר את הבקבוק. – יש לך ממה לשתות? – שואל הוא אותו – אך אם אין לך, פתח את פיך ואני אמלא אותו. הזקיף פוער את פיו ופאלי יוצק לו את הקוניאק אל גרונו. אני מנסה להתחקות על טיב המקום שאנו נוסעים שמה. הזקיף שואל אותי פתאום, מה עשינו, איזה חטא חטאנו, שמסיעים אותנו לשאצק? כולנו עומדים בעינים קמות. “אנו לא עשינו כלום. אנו נכנסנו בקרון זה, יען חייל רוסי אחד אמר לנו להכנס”. – יען כי בשאצק נמצאים השבויים הענושים – אומר הוא.

“השבויים הענושים” – הנה עסק. כנראה, שהגורל מתעלל בנו קצת. מן הפַחת אל הפח! – ובמה ואיך מענישים שם? – שואל מרגלית במקום כולנו. הזקיף מספר לנו דברים אחדים – וחום צורב עובר בגופנו. ובין החטאים מזכיר הוא דרך אגב גם את היציאה מן המחנה שלא ברשות. אנו מביטים זה בזה. – אבל אנחנו הן איננו אשמים בשום פשע; אנו לא עשינו כלום – אומר פאלי. – אנחנו בחפץ לב היינו רוצים להשאר שם במוסקבה – אומר הצועני ותיכף מתחרט על דבריו. אני מנסה לתקן: – נתנו לנו פקודה לעזוב את מוסקבה ולנסוע למחנה השבויים הקרוב, שאינני יודע את שמו. ולפיכך, הרי אסור לנו לשוב למוסקבה; עלינו לנסוע למחנה הכי – קרוב ומה אנו אשמים אם החייל הרוסי הראה לנו את הרכבת הזאת? לא כן?!

אנו מבקשים ממך, להסיע אותנו אל המחנה הקרוב. הזקיף מושך בכתפיו: – אני אין לי פקודה לכך. אני מוכרח להביא אתכם לשאצק, יען כי אתם נמצאים פה ברכבת זו. פה מרגלית לוקח את הענין בידו. הוא מציע לזקיף בלחש לשלם לו בעד טרחתו וטובתו ועל זה מביט בו הזקיף ארוכות ואומר: – אה! אתה רוצה לשחד אותי?! ובכן הוה יודע, שאני אמסור זאת בשאצק! הנה אבסטריים ארורים! חושבים אתם, שאני זונה שלכם או מה?! חכו, חכו! מרגלית מרמז לנו, שנסור הצדה. אנו מתכווצים בפנה ועושים כאילו הדבר אינו מענין אותנו יותר וגם לא שמענו את דבריו האחרונים. ומרגלית ממשיך לשדלו בדברים, כאדם שאין לו כבר מה לאבד, בין כה וכה אבודים אנחנו. הוא מדבר ומדבר והזקיף צועק עליו: מאלצ’י! (שתוק) ומרגלית ממשיך, מתחנן, מצטדק ומציע לו שכר טרחה ובלבד שישתוק שם בשאצק, הן בין כה יענשו אותנו שם על לא דבר, למה עוד להוסיף?

הזקיף נוזף בו שוב, אך לא באותה העקשנות שמקודם, אחר כך נכנס עמו בטענות עד שלבסוף מצפצפת הרכבת – ומרגלית תוחב לו אל תוך קפולי שרוולו שטר כסף ואומר לו: – תודה רבה לך, חבר טוב! אתה מבין לצערו של שבוי מלחמה, אתה תעזור לנו, הרוסים הם אנשים טובים מאד, אנו יודעים זאת! הרכבת נעמדת, פאלי קם בקושי ממקומו. כאילו הרימוהו במוט ברזל. מנחש הוא, כנראה, רעות ואיומות. אחר כך מחליט ואומר: – מה יוכל היות גרוע מקבורה בסיד חיים? אה! אל אלהים!

היודעת שמאלך מה שימינך עושה? אנו יורדים. מסדרים אותנו בשורות ומובילים אותנו דרך השדות. בתוך כדי הליכה אלמת אומר פאלי למרגלית: – קורפוראל מרגלית! אמור – נא שוב את הפסוק ההוא של המלך דוד – – מרגלית מתחיל ופאלי אחריו בעברית: – ויאמר – דוד – אל – גד – צר – לי – מאד – נפלה – נא – ביד – אדוני – כי – רבים – רחמיו – וביד – אדם – אל – אפלה – – כעבור שעה אנו מגיעים לשאצק. הזקיף מוסר אותנו לקומנדאנט שם ומודיע לו בקול רב, שאנו רצינו לשחד אותו וגם הצענו לו כסף, אך הוא לא רצה לקבל – – אנו שומעים ונחשול של דם שוטף את פנינו. – הכסף נמצא שם בקפולי שרוולו – לוחש לי מרגלית. האגש ואוציא משם את שטר הכסף לעיני הקומנדאנט?! – חלילה! – הס! פאלי נגש אל הזקיף ואומר לו ברוסית, כפי שלמד את זה: שֶׁרוֹקאה רוּסקה נאטוּרה! (טבע רוסי רחב!) הרוסי סוטר לו על פניו ומאפו זב דם.

 

כד. בְּגֵיהִנֹּם שֶל מַטָּה    🔗

מחנה השבויים שבשאצק נמצא מחוץ לעיר (או לכפר) שאצק. זהו מין צריף גדול על יד בית – מלבנה שמצד אחד, ומצד שני: טחנת־רוח מקולקלת. מסביב לצריף עומדים, או מתהלכים, זקיפים לא רוסיים סתם, אלא צ’רקסים. זה ניבא לנו רעות. מתהלכים הם סביב לצריף מכל צדדיו, מקיפים אותו מזוינים וביד כל אחד מהם גם מגלב. סביב הצריף אין חצר; עומד הוא ערום באמצע השדה ואין איש יכול לצאת ממנו החוצה. יש רק שביל קטן, שבו אפשר לו לשבוי ללכת מן הצריף אל בית – הכסא, הרחוק ממנו כמאה צעדים. אל הצריף לא מכניסים אותנו, אלא דוחפים אותנו אל תוכו.

בצריף נמצאות אצטבאות לשינה. אך לתמהוני אין איש שוכב, כולם יושבים על יד האצטבאות, או עליהן. וישנם כאלה שאפשר לראות בהם, שישובים הם בקושי רב, בכל ההתאמצות שלהם, מתאחזים בכלונסאות האצטבאות ובלבד שלא יפלו. אלה הם החולים. אך הסתדרנו על המקום, שהזקיף הדוחף הראה לנו אותו, נגש אחד הצ’רקסים, ואחריו הזקיף שליוה אותנו בדרך, אל מרגלית ואומר לו: – אתה רצית לשחד את האיש הזה? ומבלי לחכות לתשובה – נותן לו באגרופו על פניו. מרגלית נופל מלוא קומתו. מאפו זב דם. כשהוא קם – מקבל הוא שוב אגרוף ושוב אל אפו. הוא נופל ורוצה לקום, אך אני מרמז לו במלה אחת, שלא יקום, שמוטב שישאר שכוב.

על זה נגש אלי הצ’רקסי ואומר לי: – מה אמרת לו? מה? ומבלי לחכות לתשובה – נותן לי באגרופו על פני וכשאינני נופל, נותן לי שוב באגרופו באפי. אני נופל. הצועני בראותו זאת – הליט את פניו בשתי כפיו, שלא לראות ביסורי.

על זה נגש הצ’רקסי גם אליו, מאגרף גם לו באפו וגם הוא נופל. אחרי כן מביט הצ’רקסי בפני פאלי; רואה הוא שמקנח הוא את אפו מדם המכה, שקבל עוד בחוץ מאת הרוסי, ואומר: – זה כבר קבל לעת־ עתה את שלו. ושניהם יוצאים.

ארבעתנו שוכבים בפנים מלוכלכים בדם. על זה נגש אלינו זקיף רוסי – לא צ’רקסי – העומד בפנים הצריף ואומר לנו כמעט בלחש: – לקום, פאן, לקום, מהר. נודע לי שאת טובתנו הוא דורש בזה. אם לא נקום נקבל עוד. פאלי נגש אל הברז שבצריף, מביא לי משם את ממחטתו הכבושה במים ומנגב את דמי מפני. ההכאה עצמה כבר אינה כואבת, ראשי עלי מטומטם קצת. באחת מאזני אינני שומע כלום.

מרגלית קם ונותן לי קצת קוניאק – ואומר: – כבר לא כואב לי. חי נפשי, לא כואב – ממלמל הוא בעינים לחות ואני מרגיש, שרוצה הוא לנחם אותי. אנו מתישבים יחד, זה בצד זה. ושותקים.

אנו מחליטים להזהר ולהשמר מכל משמר. לא לדבר עם שום איש ולמלא כל פקודה בזריזות. אך שאלה אחת מתחילה תיכף להטריד אותנו: כמה עלינו להשאר פה? אנו מוכרחים בכל זאת להכנס עם מי שהוא בשיחה. אחרי כן; לא מניה־וביה. אחר כך. מצלצלים לארוחת ערב. אנו מזדרזים, לוקחים את קסווֹתינו ויוצאים אחרי היוצאים לקבל את הארוחה. הצ’רקסי המכה מרמז לנו לעמוד בצד, אנו עומדים בצד.

הוא נגש אלינו, חוטף מידינו את כלינו, זורק אותם למרחק, מרים את מגלבו ומצליף אחדות, אך בכל כוחו, על כל אחד מאתנו. על הידים ועל הפנים. ואומר: – רק זה היום באתם ותיכף רוצים לאכול.! – ושוב מצליף.

מרגלית משמיע אנקה נוראה ואומר: – אוי, עיני! – ומכסה את עינו האחת בידו. אחר כך שם את ממחטתו על עינו, מנגב אותה, מביט בממחטה ואומר בזועה חרישית: – הקץ לעיני! – – אני רואה: זה לא דם, אלא העין שלו נוזלה. הזקיף השני מצווה עלינו להכנס אל הצריף. אנו נכנסים. מרגלית מכסה את עינו הריקה בממחטתו ועינו השניה זולגת דמעות. אני מחבק אותו: – נערי היקר! אל תבכה. לכל הפחות, אתה אל תבכה.

אל נא תקלקל גם את עינך השניה, אני אצא מדעתי. אל תבכה. – אני נופל על האצטבא, כובש את פני בקש. מרגלית נגש אלי, מחבק אותי, מרים אותי ואומר בקול בוכה: – אין־דבר, אדוני, – חי נפשי – יקום־נא אדוני. – הצועני נאנק בדממה.

אני רואה: אפו חתוך ממש לשנים. אני מרטיב את ממחטתי וחובש לו את אפו הפצוע. – אנו חובשים את חור עינו של מרגלית, קושרים את הממחטה מאחור. – אני שואל את הזקיף הרוסי שבפנים הצריף, כמה ימים אסור עלינו לקחת אוכל? הוא עונה: שלשה ימים. – השבויים יושבים ואוכלים. בצריף שקט גמור. וקר מאד.

אני מביט ורואה, שהרבה מן השבויים לא הלכו לקחת אוכל. אחדים מהם, מן היושבים, נאחזים בכלונסאות האצטבא – שוכבים פרקדנים. – אולי מתו? הולך ומחשיך. אין מדליקים אור בצריף. ישנם פנסים – אך אין איש מדליק אותם. – אנו יושבים ושותקים. – נכנסים חיילים רוסיים באלונקות־קרשים, נוטלים את המתים ונושאים אותם החוצה. אני מונה אותם: סך הכל עשרים ושנים. – אני מציע לשכב. אך קודם שואל אני מתוך זהירות מופרזת את הזקיף הרוסי, אם מותר, הוא מרמז לי: לא. אסור לשכב.

רק לשבת, – אנו ממשיכים לשבת. מרגלית ממלמל לעצמו: – את זה אי אפשר לרפא. – זה אבוד לנצח. – קבצן בעל עין אחת. – פאלי מנחם אותו: – האם לא אחת היא לך, אחת או שתים? בין כה לא נצא מפה חיים. – ועל זה מתעודד מרגלית, קם, אוחז בכתפיו של פאלי ואומר לו: – זה לא, פאלי! זה לא! – ומנענע את כתפיו ואומר לו בעברית: “אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו, אל ימנע את עצמו מן הרחמים!”

– אתה מבין מה זה, פאלי?! – – אם אתה אומר, מרגלית, הרי זה ודאי טוב – עונה לו פאלי ומחבק אותו. רק כעת אני מרגיש את כאב המגלב בגבי ובחזי. אלה הם המקומות שראשי הרצועות פגעו בהם. ראשי הרצועות היו כבדים וקשים. הכאב חודר אל תוך הגוף, עד הלב. אך אינני מגלה להם. – אך מדוע אסור לשכב קצת?

– אני שואל את הזקיף הרוסי, אם כל הלילה אסור יהיה לשכב? הוא עונה לי: כן. כל הלילה. עד מחר בערב. – ופה קרה דבר, ששום אדם בעל הגיון לא היה מוכן לו: מרגלית שואל את הזקיף: – האם גם בעין אחת אסור לישון? – – – אני נדהמתי. כנראה גם פאלי והצועני. אנו מביטים זה בזה. – הרוסי עונה: – לא, לישון מותר, רק לשכב אסור לכם. ומרגלית עונה בפשטית: – תודה רבה. – אני מחבק את מרגלית ומנשק לו: – תודה רבה לך, נערי היקר. אתה שלוח לנו מאת האלוהים.

בזכותך נצא גם אנו מפה. – האין פצעך כואב? – – לא – עונה הוא בבת־צחוק, אך אני רואה שעינו השניה בוכה. – הוא מרגיש בדבר, שאני רואה זאת ואומר בבת־צחוק: – חי נפשי, אינו כואב – אומר ופורץ בבכיה בעל כרחו. ברגע זה חשבתי: למות. כך אי אפשר לחיות. אי אפשר להשאר בחיים ככה. למה? אינני יודע עד היום, איך קרה הדבר, אך מרגלית כאילו קורא ממש את מחשבותי, מביט בעיני ואומר: אדוני טועה. אנו נצא מפה. ועוד בהקדם. באלוהים! – באיזה אלוהים אתה נשבע?! – זועף עליו פאלי – באותה המפלצת הטמאה?! אני יורק עליו! טפו!

– אל תירוק, פאלי – אומר לו מרגלית – על עצמך אתה יורק. – כשנצא מפה אבאר לך. בוא, שב על ידי. – אני גם אז ירקתי עליו, אתה זוכר? כשהיינו בידי הקוזאקים והם חפרו לנו קבר – בחזית – אתה לא היית שם אז. – אני יודע, פאלי. אז לא ירקת בפניו. אז ירקת בפני אותם הקוראים לעצמם בשם נוצרים.

– אני אבאר לך, פאלי – – אך ברגע זה נכנס רופא ואחריו אחות רחמניה. מה זה? גם רופא בא הנה? – – אחד הצ’רקסים מלוה אותו והוא עובר מאיש לאיש, מביט רגע והולך הלאה. כשנגש אלינו, אני מראה לו, שפה. בחזי, מעל לבי כואב מאד. הוא מצוה עלי להתפשט. אני מתפשט. הוא מביט ורואה: כתם כחול – שחרחור. – זה לא כלום – אומר הוא – הן זה מן המכות שקבלת. – אדוני הדוקטור – ממהר אני להודיע – אנו בטעות באנו הנה! אנו לא פושעים – מאלצ’אט! – מרים עלי הצ’רקסי את מגלבו – והרופא עוזב אותי והלך הלאה. מובן, שלא פאלי ולא הצועני לא הראו לו כלום אחרי זה.

אך מרגלית הסיר את תחבשתו מעל חור עינו והתיצב. – הרופא מביט בו ואומר: – זה יֵרפא מאליו. והולך לו. אנו מביטים זה בזה.

כשהרופא יוצא והאחות היתה קרובה אלינו – אומר מרגלית בלחש, אך שגם היא תשמע, באידית: – א אידיש מיידל – (נערה יהודית). האחות שמעה והפנתה את פניה אלינו. – פנינו החוירו. כעין רגש אשר אין לו שחר עבר בנו כסמרמורת; מרגלית חטף את ידי ולחצה בכוח, באושר. – אך הבחורה לא אמרה כלום. ורק כשהיתה על יד הדלת – פנתה לאחור, כאילו דרך אגב, אך הביטה ישר אלינו, הביטה רגע ומבלי לזוז עָצמה את עיניה ושוב פקחה אותן ושוב הביטה בנו. כשיצאוּ, קפץ מרגלית קפיצת שמחה – אך תיכף נזכר, שהזקיף הרוסי רואה אותנו – ושוב הִרצין. אחר כך אמר לנו:

– בני אדם, אני אומר לכם: יש אלוהים בשמים! – לא אלוהים יש – אומר פאלי – יש בחורות יהודיות, שתהיינה ברוכות ומבורכות. ואולי – – אולי יש גם אלוהי יהודים. הקור הולך וגדל. – לשכב אסור. – חושך כהה בצריף. ומכל צד אנחות ואנקות־מות, בקשות ותחנונים גוססים: “קצת מים”, “קר לי”, “אמא”, “רוֹפא” ועוד – אך אין שם אליהם לב. פה ושם מתרומם מי שהוא ומושיט קצת מים לגוסס, לנאנח, אך על פי רוב נאנח הוא עד משתתק. באצטבא השניה שבשכנותנו נאבק מי שהוא עם המות. משרבב את לשונו, בולע אויר, חורק בשיניו – אחר כך משליך מעל עצמו את הסדין הדק והמזוהם שהוא מכוסה בו, מתאמץ בכל כוחו וקורע בזעמו האחרון את כותנתו מעליו – משתטח לכל ארכו, רגליו וידיו רועדות כרגלי עכביש גוסס, ואחר – נרגע ומשתתק. – גם זה לא יתפלל יותר, – אומר הצועני.

ואני מרמז לזקיף הרוסי: הנה פה מת. הוא עונה: – ניצ’יבו (אין דבר). מחר בערב יקחו אותו. לוא לכל הפחות לא היו השלג שבחוץ והלבנה מאירים לנו את פני המת. – מרגלית קם ומכסח את גופו בסדין. – אחר כך נעמד בתפלה ואומר, – יתגדל ויתקדש שמיה רבא – – פאלי, היודע את התפילה הזאת עוד מן החזית, אומר אחריו: – יתגדל ויתקדש שמיה רבא – – – בין רגלי עובר עכבור כביר. – אחריו עוד אחד. – שניהם רצים ומצייצים בקול רם. – הוא מופיע שוב והשני אחריו. כנראה שרודפים הם אחד אחרי השני. – האהבה היא נצחית. ובכן, ככה נשב כל הלילה. מדוע? למה? על מה? למי זה מביא תועלת? יושבים אנו ארבעתנו, זה על יד זה, כמעט נשענים זה על זה: מרגלית, הטועה עדיין כל הזמן ורוצה לראות בשתי עינים; פאלי, שרק כעת מתחיל לעצור את נשימותיו מתוך כאב, שלא לגלות לנו את יסוריו, הצועני עם אפו השסוע לשנים ואני. – תנועותיו הכאובות של פאלי נעשות לנו חשודות יותר ויותר; אנו דורשים ממנו להראות לנו את הפצע.

אני מרימים את כתנתו מאחור: על גבו, תחת אמת־השכם שלו: גומה עמוקה ופתוחה. כאצבע מחוט השדרה. לוא פגע כפתור המגלב (שכנראה עשוי עופרת) בחוט השדרה – כי אז היינו יושבים כעת יחד עם פאלי החור והמת. – קרעתי אחת מכתנותי הנקיות, עשיתי פסי תחבושת וחבשתי לו את פצעו האנוש. – הוקל לו בהרבה. הוא יושב כבר בלי תנועות־עוית. כעין מנוחה בכנופיתנו. אנו יושבים ומחרישים. נשענים זה לזה. רוצים לישון, להרדם לרגעים אחדים, אך זה קשה. הקולות השונים שבצריף: אנחות, מלמולי יסורים, חריקות – שינים, אנקות גסיסה, חרחורי גרונות יבשים, נחרות ישנים חולים, ציוצי העכברים ומרוצתם – כל זה מתלכד להרמוניה ארורה, שצריך להיות דאנטה בשביל לתאר אותה במקצת מן המקצת. – לישון אי אפשר – ולפיכך יושבים אנו ויש לנו פנאי להתחקות ולהתחקר על עצם הענין הזה פה. ועצם השאלה היא: התועלת. למי יסורינו אלה מביאים תועלת? – כל אותם מעשי הרשע, הגורמים סבל למי שהוא: תמיד יש בהם משום תועלת למי שהוא, או יש בהם משום מטרה לתועלתו של מי שהוא. יסורי המלחמה אומרים להביא תועלת למולדת;

ביסורי בית הסוהר רוצים להביא תועלת לאנושיות; יסורי הפרנסה של האדם – קשוּרים ברדיפתו של האדם השני אחרי תועלתו שלו; מיסורי האהבה של הגבר – נהנית האשה ולפעמים גם להיפך. – וכן הלאה. אך מי זה חושב לכל הפחות, שיסורינו אלה לתועלתו־שלו הם? האשורים עינו את שבוייהם ענויים אכזריים בכדי להפחיד את האויב, שלא יאסור עליהם מלחמה. – אך פה הלא כולם יודעים, שאין איש מתנדב למלחמה. הן ידוע גם להם מה שהם רואים מבשר – עצמם, שרובו של רוב החיילות הולך למלחמה מתוך גיוס של אונס – ובכן? – – אולי חושבים הם, שמנהיגי חיילות אבסטריה וגרמניה ותורכיה סובלים מיסורינו אנו פה?!

הן אינם יודעים אפילו, מה נעשה אתנו. להיפך: הלא הצלב – האדום השוידי שומר על הדבר, שלא יוָדע, חס ושלום לעולם הגדול מה שנעשה אתנו פה. כלום אפשר הדבר שבא־כוח הצלב האדום לא ידע, שממוסקבה מובילים חולים לקבור אותם חיים, קבורת סיד, קילומטרים אחדים ממוסקבה? או שלא ידע הצלב האדום, מה נעשה פה בשאצק?! – שמענישים פה – ועל איזה “חטאים” מענישים פה?! ואיך מענישים פה? – רבונו של עולם: איך מענישים?! ובכן: מי זה חושב, לכל הפחות בטעות, שעורונו של מרגלית בעינו האחת תביא לו או למולדתו תועלת? הצועני אומר: – תועלת אין להם, אך נהנים הם מזה! הנה, את זה שכחתי.

סאדיסמוס. – ואני שוב נזכר בדבריו של סופר – סופר רוסי דוקא: ואליריוס בריסוב, האומר באחד מספוריו: “אם יש דבר מה, שאפשר לכנות אותו בשם “מיראזש” בחיי האדם, הרי זה: לראות איך מתכווץ חברנו ביסוריו הנוראים”. – מובן, את זה אומר הוא בפיו של אחד מטפוסיו החולניים. – ואולם מי זה נהנה מחיי הצריף הזה? מי זה מתענג על גיהנום, זה שתולעי בני־אדם מתפתלים בּו ביסּוריהם עד כדי מיתה משונה?

המפקדים שם במוסקבה הלא אינם נמצאים פה וככה אינם נהנים מכל אלה. והצ’רקסים פה הן אינם עושים את זאת על דעת עצמם. – ובכן: למה, מדוע, לאיזו מטרה עושים זאת? מתוך שנאה ודאי לא. איזו שנאה יש לצ’רקסים הללו, או לחייל הרוסי ולאדם הרוסי בכלל, אלינו ה“אבסטריים” מכל המינים? – אם ככּה – מחליט הצועני – הרי רוצים הם, פשוט, להמעיט אותנו. מה שלא הספיקו לעשות בחזית – משלימים הם פה! – זה סימן, שאנו מנצחים בחזית!

– אומר מרגלית. – או להיפך: שחלשים אנו שם ואין להם פה שוב כל פחד מפנינו! – מסיק פאלי. והשאלה עצמה: אם מנצחים אנחנו שם כעת בחזית, או לא – כאילו הולכת ודועכת בנו לגמרי. עוד לפני שבועים – שלושה היינו צמאים לידיעה פורחת, לשמועה שטחית על דבר המצב בחזית. כעת – באה ותופשת את מקומה של זו שאלה אחרת: מתי יבוא הקץ? – הוי, לוא קמנו בבוקר לידיעה: שלום!

“קמנו”? והן אפילו לשכב אסור לנו. קר מאד. אנו מתכווצים, נושפים זה על זה, מתחככים זה בזה. מה נעים הוא חום האדם! חום האדם אינו שורף לעולם, הוא רק מחמם. לוא ידעו זאת המלכים והדיפלומטים השונים! לוא ידעו, לוא הרגישו פעם בחייהם את טובו ואת קדושתו של חום האדם בגופם! – לוא ידעו לרגע אחד קצר, מה זאת לאהוב איש את רעהו ולהתחמם בגופו הסובל. מאין יַדעו זאת, אם אף סופר־משורר אחד בעולם לא כתב על זה, לא הרגיש את זה? – כתבו וזמרו על חום האשה. אך חום האשה מלא קנאה, צמאון־לדם ועל פי רוב גם שנאה כבירה. כמה נעים הוא חומו של הצועני המזוהם הזה, שלא התרחץ אולי מזה שנים. כמה מתוקה אהבתו האנושית האומללה. מה השעה כעת? אולי להביט בלבנה ולדעת את השעה בערך? חבל על החום, חבל לקלקל אותו בתנועתי. – הבט! – אומר פאלי בעינים קמות – הביטו!

אני מביט ורואה: שני עכבוֹרים רעבים מכרסמים את גופו של שכננו המת. אחד את רגלו, השני את פניו – – איכפת לי הרבה! הן הוא אינו מרגיש את זה. אני נזכר במלים “יקרא דשכבי”, “יקרא דחיי” – הם – – מגוחך: “כבוד המת”. בחוץ שורק הרוח. בתחלה בלחש, אחר בכוח, יותר ויותר. אני מהרהר: בכל זאת, אלהים, אתה מחוסר כשרון. אם לענויים, הרי יכולת להמציא דברים חדשים יותר. קור, כאב, עכבורים – כן, זה מעַנה, אך הן כל־יכול אתה. לך השֵכל והיכולת. גם סער־השלג שלך ישן נושן הוא. ואני שומע את התשובה הברורה: – ישן נושן, אך כואב, מה?

קודם כל, חביבי, תתגבר ואל תרגיש את אלה! לעת – עתה עדיין מרגיש אתה את אלה! – מים! – מים! – נוחר מישהו שם בפנה. כנראה, שבכל זאת נרדמנו קצת הבאמת האור הזה אור בוקר הוא? את רגלי האחת אינני מרגיש כלל. – בשניה אני מרגיש כאב מקור. טוב שלכל הפחות אחת אינה מרגישה. מה טוב! – ולוא גם השניה קפאה קצת. ולוא גם הגב לא היה מרגיש. הנה, זה שם אינו מרגיש כבר אפילו את העכבורים. ובכן, מהו הרצון הטפשי הגדול הזה לחיות?! באמת, לא מובן לגמרי.

אני מבין, אם ההוא וההוא שם בעיר רוצה בחיים. שם חם, מטה, חשמל, אור, צבעים, אשה, מחר, מחרתיים, תיאטרון, צחוק – – מה נפלאים החיים כשישנם! אך אני פה? – מה נפלא הוא המות, המנוחה, חוסר הרגשת הכאב, החרשות, האפס – הצחוק לכל זה. – – אני שוב אֵרָדם. אולי אקפא. העכבורים משתובבים: אכילה טובה, שמחה, אהבה. באזני האחת, האטומה כעין צלצול אטום. אחותי ישֵנה כעת במטה חמה. ברוכה תהי. ברוכים יהיו כל הישנים במטות חמות, כל הנהנים, המאושרים והאוהבים לחיות.

הצלפה אכזרית: אוי! נכנס צ’רקסי אחד ובודק אותנו, אם ישנים אנחנו. רק אני קבלתי מן ההצלפה, כלומר: רק בי פגעו כפתורי – המגלב. גופי רועד מכאב. חברי בוכים בגעיה. אחד החולים נגש אל הצ’רקסי ומודיע לו דבר מה. הצ’רקסי מפשק את רגליו, מכה במגלבו את מגפיו הנוצצים, מחייך, שואל את המדבר, המדבר עונה ברעדה, בתחנונים, הצ’רקסי שוב שואל בבת – צחוקו, ההוא שוב עונה – ולבסוף אומר הצ’רקסי: “פאשול!” (לך!) ומראה לו החוצה. הוא יוצא, אחריו הצ’רקסי, שכשהוא מגיע אלינו מרמז גם לנו לבוא. אנו הולכים. אחד מאתנו רוצה לקחת את חפציו – הצ’רקסי אומר לו: ני נאדה (לא צריך)! אנו יוצאים החוצה. בחוץ מוסר הצ’רקסי את החולה לצ’רקסי אחר ואומר לו איזו מלה. הצ’רקסי השני מתחיל להכות את החולה במגלבו, בכל כוחו, בזה אחר זה, בלי הרף. המוכה משמיע גניחות וקולות של איזה בעל – חי מוזר, מתכווץ, מתחנן, מתנפל לרגלי הצ’רקסי, חובק את רגליו, הצ’רקסי דוחה אותו ומכה, מכה ומכה – המוכה בולע את רוקו, נחנק, מתפשט על השלג, הבגדים שלו נקרעים מן ההצלפות. הוא מנסה לקום, נופל על הצ’רקסי ומחבק אותו בלי אונים, ההוא דוחף אותו ומכה ומכה – – אנו מליטים את פנינו – נגש אלינו הצ’רקסי השני, מסיר את ידינו מפנינו ואומר בחיוך: – סמאטרי, סמאטרי (הבט, הבט)! אנו מביטים.

המוכה כולו זב דם, מידיו, מגבו, מצוארו, מפניו, מפיו, מאפו – – הוא כבר מוטל חצי מת – רק מפרפר אחת, מפרכס קצת לכל הצלפה – ידיו פשוטות כמו צלב ופניו למטה בשלג הלבן – אנו גועים בבכיה ארבעתנו. אנו בוכים בקול. מביטים מתוך פקודה, מתוך פחד, אך מביטים ובוכים, גועים – – – המוכה – מת.

הצ’רקסי מצליף בו עוד אחת, שתים – אחר כך בועט בו ברגלו, הופך אותו פניו למעלה – מִבטנו נשפכים בני מעיו. הוא עוזב אותו. הולך אל הצ’רקסי השני ומודיע לו בכבוד, שהוא מת.

אנו בוכים, הבכיה שלנו עוברת לנשיפות – חוטם ושוב לבכיה. כמו ילדים קטנים, היראים את השוט – – – מה אתם בוכים? הוא כבר מת! – אומר לנו הצ’רקסי המפקד מתוך בת – צחוק. ושולח אותנו אל הצריף. כל אחד מאתנו רטוב־מכנסים. מתוך פחד הֵסַכנו את רגלינו. פאלי מקיא. אך אין לו מה להקיא. אני תוחב לו שלג אל פיו, משפשף לו את מצחו בשלג. אנו נכנסים. מרגלית ממלמל דבר – מה. ראשו מורד על חזהו, אך רועד, מתנועע כראשו של זקן מופלג, הנה והנה. והוא ממלמל: אני רוצה למות. למות – לו טוב כבר. הוא כבר לא יראה כאלה, האחות – הצועני השתטח על הקרקע הרטוב – ומתחתיו נוזלים מי־רגלים שלו. אני מרגיש גם ריח צואה.

הזקיף הרוסי, כבר אחר, לא זה שעמד פה אמש – אומר לנו, שאנו יכולים לשאת אותו החוצה, אל בית־הכסא. אני לוקח אותו על שכמי, כשראשו תלוי מאחור ונושא אותו, פאלי עוזר לי – עד בית הכסא כמאה צעדים. אנו משכיבים אותו על השלג. אני פושט מעליו את מכנסיו, הם נקיים, רק רטובים. אני פושט את תחתוניו זורק אותם על השלג, מלביש אותו את מכנסיו. פאלי מנקה את תחתוניו בשלג. אני אומר לו, שיזרוק אותם אל בית הכסא. הוא עונה: – נחוצים הם לו, חבל – כשיתיבשו שוב יהיו טובים. אני מרים את הצועני. הוא מביט בי בעינים פקוחות. כאדם שנטרפה עליו דעתו, אך מתאמץ הוא לראות מה יש. אני נושא אותו אל הצריף; בתוך כדי הליכה אני נפגש בצ’רקסי המפקד, אני אומר לו (בעצמי אינני יודע איך העזתי, אך לא אני דברתי, אלא איזה אדם אחר לגמרי שבקרבי):

– אדוני המפקד, מותר לי להשכיב אותו על המטה? – מותר, מותר – אומר הצ’רקסי בבת – צחוק.

– תודה רבה – אומר אני, עושה פסיעה ושוב אומר לו: – כמה אדוני יכול להיות אדם טוב! הצ’רקסים הם אנשים טובים מאד – – והולך לי. אני מרגיש, שדברתי כמו אדם מטומטם, כשוטה שרירו נוזל מפיו. ואני זוכר שהוא ענה לי בחיוכו: אוהומ… השכבתי את הצועני על האצטבא – והתחלתי לבכות בקול רם. מרגלית עדיין יושב וראשו מתנועע הנה והנה על חזהו ופיו ממלמל דבר – מה. אני מרגיש איזו דחיפה, שלא ברצוני – – אני רץ החוצה, ישר אל המפקד, מתנפל לרגליו, חובק את מגפיו, נושק את ידו שבה המגלב ואומר בבכיה רמה: – אדוני איש טוב מאד! אדוני איש נפלא! אדוני הוא צ’רקסי, הצ’רקסים הם חיילים נפלאים! – צועק אני ממש, הוא מצליף עלי במגלבו, אבל כוח נורא, ואני אינני מרפה את מגפיו וזועק: אדוני איש נפלא, צ’רקסי! צ’רקסי!! – אני מרגיש שהוא מרים אותי, מביט בעיני כמתפלא, ושואל: – מה אתה מדבר?! – הכה אותי – אומר אני מרים את ידו שעם המגלב – הכה, הכה, המיתני, אך בהם אל תגע – אני פושע, אני נבל, אך – הם – לא – –

בינתים נגש אלינו פאלי, ששב מבית הכסא ובידיו התחתונים הרטובים של הצועני. אני ממשיך ואומר: – רק את זה אל תכה, רק אותו אל תכה! הוא צעיר מאד! – צועק אני בבכיה גועה. הצ’רקסי מביט בי ואומר לי: – וסטאן! (קומה!) אני קם. הוא שואל: – מה אמרת על הצ’רקסים? – אמרתי, שהם אנשים טובים. אמי היתה גם כן צ’רקסית – משקר אני כרגע – והיא אמרה לי תמיד: הצ’רקסים אנשים נפלאים. תמיד אמרה לי, היא מצ’רקאס, היא מכפר לוצק היתה – – אביה היה אופיציר רוסי – – – אותי אתה יכול להרוג, אך בו, בנער זה אל תגע. הוא לא עשה כלום, אמו מחכה לו שם בבית – אמי מתה – אני שוב גועה בבכיה. – נו, חוֹרוֹשוֹ! אומר המפקד – לך אל הצריף, לך ושכב קצת, וגם אתה – אומר הוא אל פאלי. אני נכנסים. – הצועני שוכב וישן. הוא נרדם כנראה. פאלי שוטח את התחתונים הרטובים על האצטבא. – מרגלית עדיין מנענע בראשו, אך כבר בשתיקה.

אינו ממלמל עוד. – אני מחבק את מרגלית: – אל נא תנענע בראשך, מרגלית – אומר אני ומתקן ומחזיק את ראשו, שלא יתנועע – אל נא תנענע – – זה רע, זה כואב מאד. שב ישר, שב־נא ישר, אני מבקש אותך, שב ישר, אל תנענע – – אינני נושא את זה – – הוא מביט בי בעינו האחת כשעינו השניה מאדימה עלי בחורה המוגלתית. – ושוב מנענע בראשו. – אין בי כוח לשאת את כל אלה, מרגלית, לכל הפחות אל תנענע את ראשך – – – טוב – ממלמל הוא – ומניח את ראשו על כתפי. – האחות, האחות – מגמגם הוא – בוא תבוא האחות. – כן, מרגלית, האחות תבוא. – שכב קצת. הצ’רקסי אומר שמותר לך לשכב. אני משכיב גם אותו ובינתים משקר אני לזקיף הרוסי, שהמפקד הרשה לשנים אלה לשכב. מרגלית שוכב, שם את ידי על מצחו – – ונרדם. אנו שנינו, פאלי ואני, נאנחים בהקלה: תודה לאל, שניהם ישנים. – תודה לאל.

 

כח. “לְאַללַה אִיל אַללַה”    🔗

כולם הולכים לקחת להם אוכל, ורק אנחנו לא. אפילו כלים אין לנו עוד. שוב ערב. הקור חזק מאשר אתמול. כפור חריף וחותך. בצריף קור ארור: רטוב הוא מנשימות, שבמקום לחמם, מתקררות גם הן ומגדילות את הקור. מרגלית והצועני ישנים כל היום. כעת רוצים הם להתעורר, אך אנו מישנים אותם שוב. באים חיילים ולוקחים את המתים. – אנו מונים אותם: שלושים ושמונה.

– המת השכן שלנו, אכול העכבורים. רגלו האחת אכולה עד קרסולה, אזנו האחת חסרה לגמרי, גם אפו כמעט כולו, גם סנטרו רואים אנו, שמצדו נשפכים בני מעיו. העכבורים נקבו לו חור הגון בצדו. מדוע לוקחים את המתים רק בערב? – מי יודע? – אין איש שואל, אין איש מדבר אל השני פה בצריף הזה. כולם אלמים פה. ורק האנחות והמלמולים השונים, המתחננים למים, המגמגמים על אמהות, על שלום, על מות והבוכים לרופא – רק אלה מפריעים פה את האִלמות הזאת. מכניסים אורחים חדשים. כנראה, שאלה כבר טעמו את טעם הגיהנום הזה. כולם פצועים, דמומים, בוכים בלי קול. – אני מספיק ללחוש להם: אל תשכבו בלי רשות ואל תלכו לקבל אוכל בלי רשות, הבינותם?! – לכו מפה! – הם מבינים ומסתלקים מאתנו. אחד מהם בושניאק גבוה וגרמי; ממש ענק. הגם את זה יכו ככה במגלב? – לוא היה בן – אדם – מהרהר אני – היה הורג אחדים מהם ואחר – כך את עצמו. הרופא לא בא היום. האחות לא באה. אך גם את המפקד לא ראיתי היום. במקומו יש אחר. אני שואל את הזקיף הרוסי החדש, מתי נוהג הרופא לבוא הנה?

הוא עונה לי: אחת לשלושה ימים. – אינני מספר את זה למרגלית; הוא מחכה כל הזמן לאחות. הולך ומחשיך. הזקיף שואל אותנו, מתי באנו? – הוא מתיר לנו לשכב. רק יום אחד, כלומר: לילה אחד חייבים האורחים החדשים לשבת ולא לשכב. אנו שוכבים. רעבים אנו. – קר מאד. – אנו מתכנסים ממש זה אל תוך זה. מרגלית והצועני, שהיו ישנים כל היום, מתעוררים. – אך הידיעה, שגם אנו שוכבים אצלם, מרגיעה אותם והם שוב נרדמים. – פאלי לובש את תחתוניו הרטובים של הצועני, כדי ליבשם עד בוקר. – אני מזהירו על הסכנה שבדבר: תחבושת רטובה על הגוף בקור שכזה? – אך הוא מתעקש: בלי כך לא יתיבשו! כמעט שנרדמתי והנה – צעקה. אחד השבויים פרץ פתאום בזעקה פראית בלי מלים, צועק הוא בפה פעור: אַאַאַה! אַאַאה! אַאַאָה! – מחליק את גרונו, בולע את רוקו וצועק. נואק – הצ’רקסים נכנסים עם מגלביהם, השבוי אינו שם אליהם לב, הוא ממשיך לצעוק, מפיו נוזל דם וקצף ביחד, הוא תוחב את אצבעות שתי ידיו אל פיו, קורע את פיו בכוח נורא לרחבו, את הלחיים, ובינתים נואק, גונח, נוחר – – אחד הצ’רקסים מביט בו, חורק בשיניו, אחר כך משריק אחת במגלבו על פניו באלכסון, בכל הכוח שלו – המשוגע אינו שם לב גם לזה, ממשיך לקרוע את לחייו, הצ’רקסי מצליף לו שוב פעם על ידיו – המשוגע משתתק רגע, פוקח עליו את עיניו לרוחה, עיניו לבנות, הוא מרשל את ידיו מתוך פיו ופיו נשאר פעור וקרוע – – אחר כך מתנפל פתאום על הצ’רקסי, מקרצף את פניו בצפרניו, נושך אותו, מלכלך את פניו של הצ’רקסי בדמו, מחניק אותו, הצ’רקסי נופל, יתר חבריו קורעים את המשוגע מעליו, אך אינם יכולים לו, כולם נאבקים אתו, ארבעה במספר, הוא מתנפל על השני, נושך לו באפו, לשלישי חוטף הוא את ידו אל תוך פיו הקרוע ונושך לו באצבעו – הרביעי יורה בו באקדחו אחת, שתים, שלוש – – הוא משתטח מת.

הכדורים, לאשרנו, לא פגעו באיש מן השבויים. מרגלית שהתעורר וקם אתנו יחד – מלמל בינתים כל הזמן: – לישעותך קויתי אדוני, לישועתך קויתי אדוני, לישועתך קויתי אדוני! – הצ’רקסים כולם מלוכלכים בדם. בדמו של המשוגע וגם בדם עצמם. פאלי אומר: עם שלושה מהם ודאי גמר. נשיכת משוגע – – הוציאו את המת והצ’רקסי הרביעי רועם על כולנו בקול נורא: – ספאט! (לישון) – אני מרגיש, איך עצבי רועדים בי. כל גופי זע, מתנועע, עורי קופץ עלי במקומות שונים, מתכווץ, משתבץ, עיני האחת נעצמת מאליה, ריסיה נסגרים ונפתחים. עוד רגע הרהרתי על הענין: מעשה־נקמה. – מרגיש אני, שזה הכניס כעין הרגשת סיפוק גם בחברה, הרגשת עונש מן השמים, אנו נרגעים במדה מרובה – טוב לישון – בוקר. השמש זורחת מבעד לחלונות הקטנים והגבוהים. כנראה, שכל הלילה ישַנו שינה עמוקה. הפצע שלי כואב מאד. אני פותח את כותנתי ורואה: מוגלא. לוא נתנו לנו קצת מים חמים לשתיה; קצת סוכר יש לנו. אולי היום יבוא הרופא, כלומר: האחות.

הקומנדנט שוב הופיע. הוא נכנס, הוא מביט בנו במבט מיוחד. אנו שותקים. הוא נגש אלי, מביט בי שוב באותו החיוך הנורא. – אולי כעת יוציא אותי להורג במגלב? – – – אני רועד כולי בעין. – אתה אמרת, שאמך היא צ’רקסית? – שואל הוא בחיוך. אני מרגיש, שקצי הנורא בא כעת. הוא ודאי הרגיש בשקר – – מה לענות לו? אני רוצה להודות על האמת: שקרתי מתוך פחד. אני שותק. אולי לא להודות? – – נו! – אומר הוא בבת – צחוקו האיומה – ככה אמרת?

אני מוסר את בשרי למגלב ואומר: – כן, אדוני. היא כבר מתה. אני מושלימי – – רק לאחר מעשה הבינותי אני בעצמי, למה שקרתי כעת את השקר החדש הזה: מפחד, פן יבדקו אותי וימצאו שיהודי אני. – ומאין היתה אמך, אמרת? – מלוצק. מכפר לוצק. את השם הזה שננתי לעצמי מאתמול, שלא אתבדה. מעולם לא שמעתי, שישנו כפר כזה בעולם. – ומה היה שם אמך? אני מרגיש, שזאת היא חקירת הפשע. שאלות – עקיפין כדי לתפוש אותי. אני רוצה להתפרץ ולהודות על השקר – – – תַּמַרָה. ידעתי ששם זה מצוי בנפות הקוקז וסביבותיו – – – תמרה – חוזר הוא בבת – צחוקו. מכה במגלבו על מגפיו, מביט בי ואומר: נו, טוב. והולך.

בדלת מפנה את פניו לאחור, מביט בי, עושה צעד כלפי, ואומר: אתה אינך יהודי? אני מרגיש שדמי החולני רוצה להזדקר למעלה אל פני, אני עוצר את נשימתי ואומר בבת – צחוק: – לא, אדוני. אני מושלימי – הוא פונה בתנועה פתאומית ויוצא. אנו עומדים קפואים כגושי קרח. פצעי אינו כואב לי ברגע זה, אך במקומו מרגיש אני מכאובים בכל חלקי הגוף, בגב, בידים. בפנים, בצואר. אני עושה חשבון: כמה זה יארך? – לכל היותר רבע שעה – יותר לא אשא בין כה – הוא תיכף יתחיל – וכעבור רבע שעה לא יכאב לי יותר. הישנה נשמה? – ודאי ישנה. כי לולא כך, מדוע כל כך כואב הכל? כשנשמתי תצא אני אבוא אליכם ואשכב עמכם – אחר כך אחכה לכם שם – אה, כן, הם אינם מבינים מה אני אומר להם – אני אליהם דברתי ופאלי אומר: “מה”? – חושך כהה – הלבנה מאירה – אולי ידחו את זה לבוקר – מה אני סח? הן בוקר כעת. תיכף יקראו לי – כואב מאד – – הוא עדיין מתהלך – אומר פתאום פאלי, ואני חושב ברגע הראשון, שאלי הוא מתכוון. – מי? – הקומנדאנט. אך מחר מחרתים לא יבוא עוד הנה. – מדוע זה? – יען כי אתמול עשיתי לו דבר מה.

כשנקיתי את תחתוניו של לאצי (הצועני), ראיתי שם סמרטוטי בגדים, של אותו חולה – טיפוס שהרגו אותו במגלב; ועל הסמרטוטים ראיתי כנים אחדות. כשגמרתי את הניקוי, לקחתי מהן ואחר כך, כשאדוני שכב לרגליו והתחנן לפניו – זרקתי את הרמשים אל תוך כיסו. הם לא ישארו שם בכיס – הרמשים הטובים יצאו ויעלו אליו.

– מחר, מחרתים – – אך קודם כל יגמור אתי. יען כי אמרתי לו, שאמי היתה תמרה – נכנס צ’רקסי ומרמז לי לצאת. אני נחנק. פאלי אוחז בי ואינו נותן לי ללכת. אני מחבק אותו ורוצה ללכת – הוא אינו נותן, הצ’רקסי צועק: סקוֹרוֹ, סקוֹרוֹ (מהר, מהר)! – אני רוצה ללכת, פאלי מחזיק אותי אומר בקול רם: – אדוני לא ילך. יעשה פה מה שהוא רוצה, פה, פה, לא בחוץ! הצ’רקסי נגש אלינו ומביט בפאלי ואומר לו: דוּראק (טפש)! צ’אי, צ’אי (תה, תה!) אני מאמין ואיני מאמין. אני הולך. פאלי גם כן הולך אתי, אך ידו אינו מרפה ממני – מחזיק הוא בשרוולי יחד עם עור – הזרוע שלי, ממש עד כדי כאב קל. אנו מגיעים החוצה, בחוץ עומד דוּד גדול של מים חמים. הצ’רקסי שואל אותי: איפה הכלי שלי? אני מושך בכתפי: אין לי. אתמול השליכו את הכלים שלנו. הוא שולח את חברו להביא לנו כלים. ההוא הולך אל בית הלבֵנים – – ובכן, לא יהיה סבל – פאלי מביט בי ועיניו מלאות דמעות אושר. ממלאים את הכלים מים חמים. נגש הקומנדנט ונותן לנו סוכר. מלא חפנו, בנייר. פאלי מתיצב עמידת חייל ובעל משמעת, מקיש בעקביו ואומר לו בצדיעה: – תודה! אני גם כן מצדיע: – תודה רבה!

בשם אַללה! – אני משתחוה מזרחית. אנו שוב בני־אדם. כשנכנסנו אל הצריף – מצאנו את מרגלית ואת הצועני לאצי חבוקים זה בזה עד כדי מחנק. ורועדים שניהם. אני מניע אותם – הם אינם רוצים לזוז. מרגלית! לאצי! תה! יש תה! קבלנו תה! הם מרימים את ראשם ומביטים בי – הצועני פורץ בבכיה וקם: – מה זאת? – שואל הוא כאינו מאמין באשרו ודמעותיו נשפכות על לחייו. אנו צוחקים: – תה! נתנו לנו תה! הקומנדנט.

הם כרגע הבינו שהשקר שלי הצליח. שניהם שותים את התה בתיאבון חולני. ככבשים, שלא הריחו את ריח אמם יומיים. – טוב, לאצי? – טוב. טוב, מרגלית? – טוב. הם גומרים. – ואתם שתיתם כבר? – שואל מרגלית. אני לוקח את הקסוות ויוצא. בחוץ ממלאים לי אותן שוב. אני נכנס ומוסר את הקסוה האחת לפאלי. – אַי, אדוני – אומר הצועני בנזיפה רצינית וכאובה – זה לא יפה. לא עושים את האדם לחזיר סתם! שאני אשתה קודם ואחר כך אתם?! זה לא טוב. אני אינני חזיר. גם החזיר נותן קודם לכַּריה שלו, שהוא אוהב אותה. נכנס צ’רקסי ובידו שטיח קטן. הוא נגש ישר אלי, מגולל את השטיח הקטן ומוסרו לי. – אתה יודע, זה למה? – שואל הוא אותי, ואני מרגיש שלנסותני הוא אומר. – בשם אללה! – עונה אני, שוטח את השטיח ושואל אותו ברמיזות ידי: – מָכה? – הוא מראה לי לצד מזרח. אני מוסר את קסוות התה שלי למרגלית, שיחזיקה, מרגלית מבין את הדבר, לוקח את הקסוה ותיכף מוסר אותה לצועני – ועוד לא הספקתי אני לכרוֹע ברך – והנה הוא כבר כורע בקצה השטיח, משתחוה וממלמל: – הללויה, הודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו! הללויה! אנו כורעים שנינו ומתפללים. בינתים אני רואה את הקומנדנט עומד בפתח ומסתכל בנו.

– אני לוחש זאת למרגלית – הוא מוסיף כונה. אנו קמים אחרי תפלה ארוכה למדי. – כעת אתם שניכם מוחמדאנים – אומר פאלי – ואנחנו שנינו? מרגלית מבאר לו, שלדאבוננו, זה אי אפשר, יען כי לזה צריך להיות נמול. – אין דבר – אומר הצועני – אדוני יגיד, שקרובים אנו, שאנו ממשפחה אחת. זה רעיון. אני אנסה, כשיהיה צורך וגם הזדמנות לכך. אולי צריך להציל את הקומנדנט? אולי טוב יהיה להודיע לו תיכף, שיזהר. שיפַלה את בגדיו, שילבש בגדים אחרים, שילך לרופא? – – מתהוה בינינו וכוח. אם הקומנדנט יחלה פתאום – זה יכול לגרום לנו רעה: אולי רוצה הוא לשלוח אותנו מפה כעת ואם הוא יפול למשכב – זה לא יצא לפועל. פאלי אומר להיפך: אם יחלה, ירגיש מוסר כליות וישחרר אותו תיכף מפה. – ואם ימות? – שואל מרגלית. שתיקה. רק כעבור רגעים הרגשתי בדבר, כמה דואגים אנו כבר לחייו של הקומנדט. – מרגלית החליט, שעליו להגיד לו, שאתמול ראה על מעילו רמשים ושיזהר למען השם! – – אם כן, אומר פאלי, הרי לא אתה, אלא אני, כלומר, אנחנו שנינו, אני ולאצי נודיע לו זאת. לנו נחוצה יותר הסימפאטיה שלו, אנחנו איננו מושלימים.

– ואני מהרהר כל הזמן: איך זה אנשים הללו נותנים למאות שבויים לחיות חיי סחי וזוהמה כאלה? הן הסכנה מרחפת גם על ראשיהם. האינם יודעים ברוסיה, שהעכבורים נושאים בקרבם מגפה והכנים – טיפוס?! ואיך זה עומד פה הזקיף הרוסי, בתוך הצריף עצמו? ואיך זה נותנים לו לעמוד פה בקור זה כל הלילה? ארץ מוזרה ובלתי מובנה לי בהחלט! ומפה הולך הוא אל הקסרקטין אל בין חבריו. אל אלהים, איזה סדר שורר פה? ועל כל אלה: גם רופא מבקר פה! והרופא קובע עובדות: הפצע שממעל ללב – אין בו כלום, הלא הוא בא רק מן המכוֹת. בָבת העין הנוזלת – תרפא מאליה! – את החולים מקברים חיים למחצה, או ממיתים אותם במלקות. – והרופא הזה הן גמר בית ספר עליון. וודאי גם נשבע שבועת אמונים לאנושות הסובלת. – בשם מי הוא נשבע?

ובארץ זו היה חי וכותב ומטיף טולסטוי. טולסטוי, שלא רצה לקבל לרגע את הבחורה החולה והרטובה. ואני נזכר פתאום בתמונתו של טולסטוי, מעשה ידי הצייר הרוסי רפין: “הנביא עומד יחף ושתי ידיו נתונות בתוך אזורו”. – רפין צייר אותו לסמל “הנביא בגויים”, לסמל הפשטות היחפה, לסמל האמת. כמה זמן ערכה עבודתו זו של רפין? כמה פעמים עמד לפניו טולסטוי ככה. יחף וידיו בתוך האזור?" את השאלה הזאת שאל, כמדומני, גם “פאקל קראוס”, העורך ה“פאקל” הוינאי. ונודע – שטולסטוי עמד ככה לפני הצייר שמונה עשרה פעם ובכל פעם לכל הפחות חצי שעה. – שמונה עשרה פעם עמד ככה. – חצי שעה עמד ככה טולסטוי: יחף וידיו בתוך האזור, עמד, העמיד את עצמו, לסמל הנביא, הפשטות, האמת. – ובינתים חשב: הנה, אני הנביא, הפשטות, האמת – – – איזו צביעות. איזה תיאטרון, איזה גועל! או “זה לחוד וזה לחוד”?

הקומנדנט הצ’רקסי הזה גם כן ככה: פה הוא מכה את האדם החולה ומוציא ממנו את נשמתו במגלב, משך חצי שעה – ופה הוא נותן לי שטיח קטן להתפלל עליו לאלוהיו – – “זה לחוד וזה לחוד”.

האזכה פעם לספר את הפלא הזה באזני כל העולם? האצא מפה חיים? אולי כן. אמי היתה “תמרה”. סלחי לי, אמי. את, הדסה, בנך הוא כלב מצורע, שצריך להמיתו במגלב – ובן תמרה מקבל תה מתוק וחם וגם שטיח להתפלל עליו. – ואני את תפלתך שלך, אמי, התפללתי. – אינני יודע, אם יש אלוהים, אם אין – אך את ישנך ותהיי לעד. זה ברור לי. וגם אלוהיך שלך ישנו ולגמרי לא חשוב מה שמו, אם יהוה או אללה, או שהיוָה. – אני אליו התפללתי. הקומנדנט נכנס ואני פונה אליו בלי כל פקפוק: – אדוני הקומנדנט, שני חברי אלה, שהם גם ממשפחתי, רוצים להודיע לאדוני, שאתמול ראו על מעילו רמשים אחדים – סליחה – כנים, והם רוצים לבקשו, שיזהר אדוני, זה מסוכן – – ברגע הראשון אינו תופס את הענין, חושב הוא כנראה, שכאילו אני משטה בו, שאנו מתלוצצים. – אך פאלי מרים את ידו ומראה לו על גבו, תחת צוארון המעיל: – פה ראיתי, אדוני, פה, מודיע בהכנעה, ראיתי – –

– פה – מראה גם לאצי, הצועני – אני ראיתי פה – – הצ’רקסי כאילו רוצה להשמיט מעל עצמו את הרמשים: – פו! אמו הזונה! פה?! – אומר הוא בגועל ובפחד ונרתע לאחור – מתי? – אתמול, אדוני. רצינו תיכף להודיע לאדוני, אך – – –

תודה רבה, ילדים! – אומר הוא וממהר החוצה. – צהרים. במקום הקומנדנט בא אחר, זה שהיה פה במקומו בלילה. מרשים לנו לקחת ארוחת הצהרים. זהו מין מרק־כרוב שחור, ריחו לא כל כך נעים. אני טועם: זה גרוע מרע. זה ממש מסריח. ממה זה עשוי? – פאלי אומר: – כדאי לדעת, איך ובמה ולמה קלקלו את זה? הן זה סוף סוף עשוי מדבר מה, הנוצר למען עשות ממנו אוכל. ולו היו מבשלים את הדבר ההוא סתם, בלי כל פלפלין, הרי אפשר היה לאכול אותו בכל זאת! ואת זה אי – אפשר לאכול בשום אופן. במה קלקלו את זה? – זה לא מקולקל, זה פשוט עשוי מכרוב רקוב – אומר הצועני – וכרוב רקוב מסריח ככה. – ישנם צוענים האוכלים נבלות – מוסיף הוא – אך כרוב רקוב אינם אוכלים גם הם. – בארץ עשירה זו מקמצים ומבשלים דוקא כרוב רקוב.

– רק כעת נזכרים אנו במרחבי השדות, שעברנו בהם ברכבת. שדות תבואה ת“ק על ת”ק פרסה מימין ומשמאל, אדמה שחורה כזפת, נחלים שוקקים “מי – רפואה” ממש, עצים בריאים וכבדי תנובה. – וראינו תפוחי אדמה כורים־כורים, בשפע פאנטאסטי ממש. וכמה כרוב, כמה ירקות, וכמה חטה ושעורה!

– מאות על מאות קילומטרים! אל אלוהים, לוא בשלו לנו רק מוץ־שעורים בלבד, גם כן היה לנו מאכל טוב ובריא. ותפוחי אדמה!? ואיזה לחם נותנים לנו? איזה דבק שחור, הדומה יותר לטיט. ובמה מקלקלים את הלחם הזה? – גם לזה יש ריח רקבון – מבאר לנו הצועני. נכון. כנראה, שהרבה הולך פה ומרקיב בארץ זו. מה לעשות? לאכול את זה? יתר השבויים אוכלים. כנראה, שבעוד יום, יומיים גם אנו לא נתפנק. – כמה עלינו להיות עוד פה? יש לי החשק לשאול את פאלי, אם הוא אינו מתחרט על טפשותו: לעזוב בית חם ושבע, עם אשה יפה וחמה –

– אך אינני רוצה להזכיר לו. נכנס צ’רקסי אחד, עובר ובודק את הכלים, אם אכלו את המאכל. – אנו מתחילים לאכול על כרחנו – בתחילה מרגיש אני גרוי הקאה – המאכל אינו יורד – אני לועס ולועס אך להורידו אינני יכול. – ואולם הנה הולך וקרב אלינו הצ’רקסי – אני בולע, עוצם את עיני ובולע, פאלי פורץ בהקאה – ישר אל תוך הקסוה – – הצ’רקסי נגש אלינו ומביט: – מה! באמת?! – אומר הוא אל פאלי בלעג – הביטו איזה אדון מפונק! באמת! – לאכול!! תיכף ומיד לאכול! פאלי מראה לו את המאכל המלא קיא – מביט בו בתחנונים – עיניו מלאות דמעות – – – תאכל או לא תאכל, בן כלב?! – אנו עוצמים את עינינו – אך בינתים אוכלים

– רק את הצלָפת המגלב אנו שומעים ומתכווצים מכאב – – פאלי אוכל – – אני מביט: הוא אוכל את הקיא שלו – והצ’רקסי עומד עליו במגלב מורם. והוא אוכל, אוכל – ופתאום מתפרץ בהקאה נוראה, הקסוה נופלת מידו, הוא מקיא בקילוח – זרם של נוזל בעל צבעים אחדים וביניהם גם ירוק – – מרה כנראה – הוא נופל ומשתטח כמו מת – והצ’רקסי, מגליב בו אחת: – לקום! – פאלי אינו זז. אני רוצה להתנפל עליו ולחנקו נפש – רוצה להתנפל לרגליו ולהתחנן – פתאום אני נזכר: מניח את הקסוה, נוטל את השטיח הקטן, שוטח אותו על הקרקע, כורע ברך ומתפלל בקידות – אחרי גם מרגלית – אחריו גם הצועני – – לאללה איל אללה – – הללויה! ברכי נפשי את ד', הללויה! הצרקסי מביט, מביט, – אחר אומר דבר מה לזקיף הרוסי ועוזב את הצריף. אני ממהר החוצה ומביא שלג, תוחב אותו לתוך פיו של פאלי – השלג אינו נקי לגמרי, מאצל סף הדלת לקחתי אותו, יען כי יראתי ללכת הלאה – הוא מתעודד רגע – שוב רוצה להקיא, אך אין לו מה – אני נותן לו את טיפות הקוניאק האחרונות, ששמרתי עליהן ולא נגעתי בהן כל הזמן – אני נזכר, שיש לי גם אותם מי הקולון, “רוזה צנטיפוליה” – רוחץ את פניו, מנקה גם את פיו קצת – הוא מתעודד, אנו משכיבים אותו. – הוא נרדם?

– אני ממשש את הדופק שלו: הוא דופק, – לאצי לוחש לי בהחלטה: – מעתה אני אוכל את המרק שלו. לי לא יזיק, – “טוב הוא גם הצועני בבית” – מעולם לא חשבתי, שהפתגם ההונגארי הזה יהיה לו פעם גם מובן מעשי ממין זה – ובכן, הוא מקבל על עצמו לאכול את הטנופת הזאת במקום פאלי – אך מה יאכל פאלי כל הזמן? – אני שומע את קולו של הצ’רקסי צועק בחוץ, אני לוקח את השטיח, שוטחו מהר וכורע: – לאללה איל אללה – הוא נכנס עם עוד אחד, מביטים, מדברים דבר מה – ויוצאים – בערב – נותנים תה, כלומר: מים חמים. – נפלא.

 

כו. מִבִּין שִׁנֵּי הַמָּוֶת    🔗

הלילה עבר בשקט. כלומר: לא שמענו ולא ראינו כלום. כנראה, שהאדם מתרגל לכל. כל ההרמוניה השטנית הזאת שמסביבינו – כאילו אינו נוגעת בנו יותר. הכל טבעי כל – כך. מי זה אמר, שיסורי הנפש עזים וקשים הם מיסורי הגוף? ההוא היה או טפש, או רמאי, או: שלא נסה מעולם לטעום את טעם יסוריו של גופו. מרגלית שותק כל הזמן. הוא קם “ממטתו” ושותק. – – מרגלית – אמור דבר־מה. אני מבקש ממך: אמור דבר־מה. מלה אחת, חצי “פסוק” – מרגלית – הנה השמש עולה – – –

“קרא נא, היש עונך? ואל מי מקדושים תפנה?” פאלי מעורר פתאום, מזדעזע ואומר למרגלית בשפה רפה מאד מבלי כל כוח: – מה אמרת, מרגלית? אני מתרגם לו את הפסוק להונגרית. – פאלי נושך את ברכו האחת ואומר בחירוק שינים: – ארורה תהי אמי, אשר הרתה אותי בעגביה הטמאים! ותוחב את ראשו אל תוך הקש ונחנק דום. הוא מדבר בלשונו של איוב! – ממש פסוק מאיוב, בנוסחא מאדיארית. רק היודע, מה זאת “אם” בחיי ההונגארי – יודע לתפוש את הזועה שבמארה זו. האם המאדיארית ממלאת את נפשו של המאדיארי עד אפס מקום. אין שיר־עם או שיר לאומי או שיר־אהבה, שהמאדיארי לא ישזור בו את “אמו המתוקה”. ומאדיארי צעיר זה, שזה לא כבר נגמל מחיק אמו – ובן – יחיד זה לאמו היחידה, מקלל את אמו – – פתאום שוב מזדעזע פאלי, קם, מתמתח לכל קומתו ואומר לי בהטעמה, בהדגשה סופית ומוחלטת:

– אני – היום – אברח – מפה! רציתי להגיד דבר מה – אך הוא לא נתן לי: – אני מבקש, לא לנסות אפילו – – אני היום אברח מפה. עוד הערב. ידעתי את הנער לא מהיום. אם הוא החליט – אין כוח בעולם, שימנעהו מזה – מרגלית בכל זאת מנסה: – תבוא האחות – – לא מענין אותי בהחלט. תבוא או לא תבוא. לאן תברח? – שואל הצועני. – לגמרי אחת היא. מפה אברח. – זה ברור. אני קללתי את אמי. – כעת עלי: או למות מיתה משונה, או: לברוח לאיזה מקום שאפשר לכתוב לה שתי מלים. – אך – – אני רוצה – – שנפגש אחרי־כן – אומר הצועני. – זה ענין אחר. הדרך הראשונה תהיה אל היהודים שבמקום־מושב זה הקרוב הנה. אני אמצא את האחות – אם היא יהודיה. וגם: אם איננה יהודיה – היא אשה.

– ואצלה אשאיר לכם פתקה: לאן אברח הלאה. היתה דממה בינינו. מכריזים לארוחת בוקר: מים חמים. סוכר יש לנו עוד. פצעי שוב כואב לי. רציתי כבר ל“התרחץ” בשלג. והנה הפצע. בשעת שתית התה אני מנסה: – איך אתה רוצה לברוח, פאלי? תבאר נא־לי. – אינני יודע. כמדומני דרך בית־הכסא. זהו המקום היחידי. בית־הכסא עומד כמאה מטר מפה. זה מרחק הגון. לשם אין איש מלוה אותי. מבית הכסא אתגנב אל אחוריו.

– ומשם ישר, בקו ישר, המכוסה על ידי בית־הכסא עד מרחק ידוע. לא הרחק מפה ראיתי נחל. עם תעלת הנחל אזחל מאות מטרים אחדות ואחר־כך אל הכפר. הוא מהרהר, שותה וגומר: – אל בית היהודי הראשון. – ואם אין יהודי בכפר? – אכנס אל בית אכר ואשאל למעון הכומר – ולכומר אגיד, שרוצה אני לאבד את עצמי, למות – אך אינני רוצה למות בלי ודוי. יען כי קללתי את אמי. אין מורה דעה כמצוק! – מהרהר אני. כן, אך אם – – לא יצליח לברוח – –? בגופי עובר רעד. אינני יכול לשתות את התה. אני מניח את הקסוה. הוא מרגיש בדבר ומרים לי את הקסוה ואומר: – לעת עתה לא נסיתי עדיין, לא צריך להתרגש, אדוני, נא לשתות לעת־עתה. אדוני אמר לי פעם בשם איזה סופר רוסי: “כל הממית את אלהיו ואינו מרגיש, שהוא עצמו אלהים – הרי זה לא בן – אדם אלא סמרטוט”.

ובכן: אני מרגיש את עצמי כעת לאלהים. אין לי כל פחד בפני המות ומפני היסורים. ממני הם יכולים כעת לחתוך פסים חיים, מעורי ומבשרי. אינני יודע אפילו, אם לברוח אני רוצה. אולי אפילו לא לברוח, כי אם להתפש. ולהראות להם בן־אדם, הצוחק להם בפני המגלב שלהם.

יען כי לא בפניהם אני יורק, כי אם בפני אותו האלהים או מה. אותו, שהביא אותי לידי קללָתי את אמי. – אולי בכל זאת תחכה, פאלי, עד שיבוא הקומנדאנט? הן הצלחנו כבר בכל זאת לקנות לנו את אהדתו והוא – – פאלי מביט בי בתמיהה: – חשבתי, שאדוני מבין אותי – אומר הוא בכעין בוז נסתר. ומהדק את פיו ושותק דום. מאחורינו איזה רעש. כולם מתאספים שמה, אל פנה נדחה ואפלה שבצריף. זאת היא התנועה הראשונה בצריף אלם וקפוא זה, שרק הגוססים מפריעים בו את שקט־המות. מה זה?

הזקיף הרוסי צועק: להתפזר! כל איש למקומו! – זאת היא הפעם הראשונה, שהזקיף הרוסי משמיע את קולו. אנו בכל זאת מהרנו כבר שמה, כבר זזנו מן המקום – אנו רואים: שנים תלו את עצמם. הם תלויים על מסמר שבקיר הקרשים. שניהם על מסמר אחד. עוד בלילה תלו את עצמם, אך קודם פרשו על עצמם סדין ובבוקר חשבו שכניהם, שאיזה כלים מכוסים שם בסדין ורק כעת, לפני הצהרים נודע הדבר. אחד מהם הוא הבושניאק הענק. – הנה – אומר פאלי – הנה אידיוט! אם למות, הרי יכול היה לעשות דבר גדול קודם. לשבר ידים צ’רקסיות אחדות יחד עם המגלבים! ברגע זה אני נזכר בדבר מה, הנכנס בגדר הפלא ולגמרי לא מובן: מאז באנו הנה – לא הדלקנו אף סיגאריה אחת, אף כי יש לנו.

מה זה? כפי הנראה, אסור פה לעשן; רואה אני, כי אין איש מעשן פה. אך אנחנו לא ידענו את זה ולא עישַנו. לא הרגשנו צורך בכך. והן זה היום השלישי שלא עישנו. והנה: אני נזכרתי – אך גם כעת אין אני מרגיש תיאבון לעישון. והן ידוע, שבמצב מרוגש מעשן האדם יותר מן הרגיל. או אולי התרגשותנו עברה את הגבול האנושי? אני מנסה: – מי מכם רוצה בסיגאריה? – בסיגאריה? אומר כל אחד מהם – לא. לא צריך. ולא עוד, אלא שפאלי מזדעזע בגועל: ברר – לא צריך! – סימן רע מאד. דבר־מה קרה בקרבנו שם פנימה. דבר־מה ניתק בנו. אני מהרהר: ואשה? – לא, גם היא לא נחוצה, בררר! – גועל נפש. רק עכבורים יכולים לאהוב עוד ולהשתובב. באזני החרשת מרגיש אני כעין כאב. וגם הפצע שבחזי כאילו חמוץ הוא, כאילו הדם הולך ומחמיץ למוגלה כעת.

–– בין כל המפלצות הללו – הנורא שבהם, המגועל שבכולם, הטמא שביניהם הוא בכל זאת הרופא. לוא היה הרופא נוגע רק באצבעו האחת בפצעי, כי אז הייתי נרפא. – מגע ידו של הרופא – זאת לא רפואה, כי אם אות, שבן־אדם אני. אות, שכל זה אינו אלא מקרה. שהעולם חי עדיין. שישנו אלהים. והוא אומר: “אה, הלא זה מן המכות שקבלת!” – הוי, לוא רק עוד פעם בחיי זכיתי להתאונן בפני אדם! ארוחת הצהרים – – לאצי אוכל את מנתו של פאלי. גם מרגלית נותן לו את מנתו שלו. אני אוכל את המרק ומרגיש הנאה. ואם אחד מאבות אבותי עמד על גבי המוקד והלהבות אכלו את גופו והוא עמד וחשב על אלהים רחום וחנון – – ואולם אני אוכל את המרק ומרגיש הנאה בסרחון זה מבלי לחשוב על אל רחום. ובכן, ישנם יסורים לשמם? אך מה יהיה, אם יתפשו הערב את פאלי –?

מי יתן ותבוא היום האחות! היא רמזה לנו. הביטה בעינים טובות אלינו. אולי גם היא – – אולי זאת התעללות – – כי היא הלא היודעת מה נעשה פה ומדוע היא – –? – לא, אייני רוצה להאמין בזה. לא. היא מרחמת עלינו. בהחלט. היא תעשה דבר מה. ראשי כואב לי, המרק נודף בקרבי – כל אחרי הצהרים – שתיקה בינינו. אני מחכה כל הזמן, אולי פאלי יתחרט? אך הוא שותק. להיפך: אני רואה בו סימני חוסר סבלנות לחכות עד ערב. שעות ארוכות מאד. כמה זמן אפשר לשבת ככה? אני שוב מתחיל לשמוע את אנקות החולים, הגוססים. שוב נוקרים בי הקולות כשפודים מלובנים בבשרי. לא בנפשי מכאיבים הם אלא בגופי, כאב פיסי. והצורב שבכולם הוא הקול: “מים! מים!”

אחד החולים מתעודד, יורד מעל האצטבא והולך – – כמו שהוא – – חצי ערום, הוא הסיר את כתנתו מעל גופו והולך, בכוחותיו האחרונים – – על יד הדלת מעמידו הזקיף: לאן? הוא נאחז בדלת ומביט בו רגע, אחר כך עוצם את עיניו – ומלמטה, מתוך מכנסיו יוצאת צאָתו הדלילה, יוצאת נוזלת – – והוא עומד מבלי לזוז, בעינים עצומות, כנותן בזה תשובה על השאלה: לאן? הזקיף יורק – ודוחף אותו החוצה. אך הוא אינו הולך עדיין, כגומר הוא את מעשהו במנוחה – ורק אחר כך פתוח את הדלת והולך – – אני מביט אחריו: הוא הולך לא כלפי בית הכסא, אלא ישר, על השלג, הצ’רקסי צועק לו: לאן, הי? – הוא אינו שומע לו, עושה עוד פסיעות אחדות – אחר כך נופל מלוא קומתו, משתטח על השלג, ואינו זז יותר. הצ’רקסי נגש אליו. מצליף בו במגלב, הוא מזדעזע אחת, כובש את פניו בשלג הקר – הוא מקיא. הזקיף מנקה את המקום שעל־יד הדלת – ומגדף.

מדוע אינו נותן פקודה לאחד מאתנו לנקות? אינני מבין. לגמרי לא מובן לי, למה הוא עצמו עושה את העבודה הזאת? אני מביט החוצה – כבר נושאים את החולה שבשלג על קרש־המתים. למה הוא שכב בשלג? האם ללקק קצת שלג ולהציל את נפשו מצמאון, או להיפך: לגמור כבר את יסוריו? כמה בנים יש לו שם בביתו? אשתו בודאי שוכבת כעת עם שבוי רוסי. בכל זאת צודק שפינוזה: יש שכל עליון. בלי שכל עליון אין לתאר את כל זה. להמצאות כאלה נחוץ שכל – – בהחלט. פאלי יוצא ונכנס כל הזמן, אל בית־הכסא וחזרה. אני משער: הוא רוצה להרגיל את הצ’רקסים לכך. ואולי גם אותנו, שלא נדע, מתי; שלא נתרגש – – אך אני עומד על המשמר – מה טוב היה, לוא נרדמתי כעת. נכנסים זקיפים ואוספים את המתים – – אחד מהם נאחז באצטבא ואינו נותן את עצמו – – אני רוצה להגיד לזקיפים, שהוא חי, שלא יקחו אותו. מרגלית מרגיש בדבר ואוחז בידי ואינו נותן לי לזוז ממקומי. הצ’רקסי קורע את ידו של החולה מעל קרש האצטבא – לוקחים אותו ונושאים החוצה. למה אני מביט בזה? למה אינני עוצם את עיני? – מחרתים ישאו אותי ככה – אומר הצועני. – אם אני אהיה עוד חי, אירק לו לצ’רקסי בפניו, במלוא פי! אירק לו את המות בפניו, בפיו. ארוחת ערב. אנו לוקחים את קסוותינו והולכים. פאלי גם כן, על יד הדוּד מוסר לי פאלי את קסותו ואומר בקול רם: – סליחה, החזק רגע, אני תיכף אבוא. אני נוטל מידו את הקסוה – ויודע ברור: הנה כעת ילך ולא ישוב, כעת חושך, הלבנה עדיין לא הופיעה, כעת תסיסה מסביב לצריף, הולכים ובאים – – אני רוצה להגיד לו דבר מה: שישתה קודם את התה החם – אך הוא כבר על־יד בית־הכסא.

אנו נכנסים. שותים את המים החמים; בלי סוכר. אין כבר מאותו הסוכר של הקומנדאנט. אני יוצק את התה של פאלי אל תוך קסוות מרגלית והצועני. הם מביטים בי – ותיכף מבינים – – מביטים בי בזועה ושותקים. אנו שותים וידינו רועדות. המים אינם נכנסים אל קרבי. כל גופי מתנועע בקדחת. ראשי כואב עלי עד כדי טמטום. כל דמי הצטבר אל מוחי – אני מניח את הקסוה – שוטח את השטיח הקטן, כורע ומתפלל. גם מרגלית ואחריו גם הצועני כורעים ומשתחוים – – לא: אינני חושב על אלהים. אני מפחד לחשוב עליו, זה קשה מאד, אך לכל הפחות אינני מבקש ממנו את עזרתו. יש לי הרגש, האמונה, שכעת אסור לי לבקש ממנו עזרה. אולי כך נצליח יותר. אני מסיח את מחשבותי ממנו – אני חושב על שרשי מלים עבריות: “אגמון” בא מן השורש “אגם”, הוא גדל בתוך האגם ומזה אחרי תקופות רבות: אגמת – נפש (=עגמה); פירוש: שחוח, עצוב, כפוף, סמל האגמון הכפוף, השחוח. מִלח – מן המלה: מֶלח – אדם שבגדיו תמיד מלוחים ממי־הים. – “חרטוֹם”, מכשף, או כומר מצרי – יען כי הכומר, הכוהן המצרי לובש תמיד על ראשו מסכת ראש־צפור עם חרטום בשעת עבודת אלהים. “החרטום” “חורט”, כשם שהמקור “מנקר”.

– מן המלה “חוֹר” (נקב) מסתעפים כל אותם המושגים היוצאים מן החור: חרון היוצא מן האף, מחראה, חריונים, ומזה: ל“חרחר” ריב וכעס ומדון. ומזה לחרחר אש. – “תחרים” – מעשה “חורי”, כפי “תחרא” – קליעה, רקמה עם חורים. את ה“משי” אינם שוזרים, אלא הוא מש בקלות, כמעט מעצמו, מעל הפקעת, או מעל גזע העץ. איפה הוא נמצא כעת? זה הרבה זמן – והוא לא שב. וגם לא נשמע כלום – משמע, שהצליח. – או אולי נמצא הוא עדיין בבית־הכסא – או אולי זוחל הוא כעת מאחורי בית־הכסא? – ל“חכות” בא מן השרש “חכה” או להיפך: המלאכה היחידה, שישובים ומחכים לה היא הדיוג, בחכה. לחכות, פירוש: להשליך חכה ולהמתין. כך זחלתי פעם בחזית – אך שם, לוא היהו תופשים אותי, לא היו מכים אותי במגלב עד־מות; היו יורים בי או לוקחים בשבי ונותנים לי סיגאריה. אולי מתקרב הוא כבר אל הכפר! אוי, איזה רעש בחוץ – – אל אלהי כל טוב וכל רע! – אינני רוצה לחשוב על זה – כפר, כפר, זה בא מן המלה “כופר”, חמר, טיט, הכפר הפרימיטיבי של הפראים הוא כולו כופר, ומזה ל“כפר”, כלומר, להטיח כופר על הדבר, (במקום למחוק את הדבר) – לכסות אותו – כמה זמן עבר כבר? – לוא חלילה וחס היה נתפס מאז – הייתי כבר שומע – אני מתפלל כבר יתר על המדה – יכול להיות חשוד – אך, הן להתפלל אפשר כמה שרוצים, בתפלה אפשר להאריך – “ברכה” באה מן המלה “ברך”, לעמוד על הברכים ולהודות; – הברכה הכי גדולה בעולם הם המים; מכאן “ברכת” מים. – הוא רץ כעת בכל כוחו – “צבא” פירושה: קהל עם משמעת ידועה, עם קביעות ידועה, כן, קביעות במספר ובהבנת גומלין, ה“צבאים” נמצאים תמיד במדבריות בקהל ובמשמעת ידועה – זה נותן להם, כוח: צבא. יהודה “המכבי” זה לא “מכבי”, זה פשוט מעתק מיונית או מרומאית ושם כתוב בודאי Macbi, זאת אומרת: “מצביא”, יהודה המצביא. – אולי לקום? – מרגלית לוחש לי: – “הוא כבר נמלט – אני בטוח”.

אני קם – מרגלית קם אחרי, ואחריו גם הצועני, הממהר החוצה, אנו מחכים לו. הוא שב ולוחש: – פאלי איננו בשוּם מקום. אנו שוכבים. אני עדיין חושב על המלה “מחר” ו“מחיר” – פירוש: תמורה. תמורה בזמן: מחר, ותמורה בחפצים: מחיר. איני נדבקות מאליהן. הצועני כבר נושם עמוקות. אני מתעורר בלילה, – פאלי איננו בתוכנו. זרם דם חם ונעים מתחשמל בקרבי. גם לאצי מזדעזע, מביט מסביב. וגם מרגלית מרים ראשו ושואל בלחש: – פאלי איננו? – איננו! – אנו מתחבקים שלשתנו באושר.

  ##כז. מְעָרַת דָּוִד

בוקר. רק כעת מתחילים אנו לנחש לעצמנו רעות: ואם ידרשו ראותו מאתנו? – מה נגיד? מרגלית מיעץ, להודיע את הדבר לקומנדנט, שאחד מאתנו איננו. הצועני מיעץ, לחכות ולראות, אם הזקיף פה הרגיש או ירגיש בדבר. אם לא – עלינו לשתוק. ארוחת בוקר. אנו הולכים לקבל מים חמים. אנו שבים, הזקיף הרגיש בדבר. אך כדי להקדימו, אני נגש אליו ושואל אותו, אולי הוא יודע, לאן הובילו את חברנו הצעיר? הוא עונה, שאיננו יודע. מרגלית אומר: צריך להודיע לקומנדנט, שאיננו. הזקיף אומר: קאקוי צ’ורט! (פירוש: לאיזה שדים נחוץ זה?) לא צריך לעשות כלום. מרגלית מתעקש כביכול: כן, צריך להודיע! ועל זה אומר לו הזקיף: דוראק! – (טפש!) נו תהלה לאל. אנו שותים את “התה” שלנו. נעים הוא מאד. איפה הוא פאלי כעת? איפה לן הלילה? אולי בבית האחות? אולי בבית הכומר שבכפר?

– הלילה כבר התגרדנו שלשתנו כהוגן. – לכל הפחות הוא נמלט על נפשו. אותנו, כנראה, ישאו בקרוב על ה“קרש”. פה אין כנים “בריאות”. – הוא לא רק את נפשו יציל; הוא ידאג גם לנו. – גם אני בטוח בדבר. – היום יוָדע. שתיקה.

ואחרי שתיקה ארוכה אומר מרגלית: – אם עד הערב לא ישלח לנו עזרה – אסתלק גם אני בעזרת השם. אינני מנסה אפילו להדיח אותו ממעשה הבריחה: בטוח אני, שלא יעשה זאת. שלג סמיך וחם יורד בלי הרף. איזה תאריך היום? – לא מענין אותנו. אפשר לשאול את הזקיף – אך למה זה? למי נחוץ לדעת? יותר טוב ככה. הכנים עוקצות אותנו מאד. אני מתחיל להרגיש, איך הרמשים מזריקים בי את נסיוב המות. כעת – כעת. נגמר. כעת: זה מתחיל להתפשט בי. אני מרגיש, איך המות הולך ומפעפע בדמי. או אולי לא כל כינה ממיתה? – נכנס הקומנדנט, עומד על יד הדלת ומסתכל בנו. דמי קופא בי: הוא מחפש את פאלי. הוא מרמז לנו לבוא. אנו הולכים ונעמדים על יד הדלת. הוא מרמז עוד לאחדים. הוא מביל אותנו החוצה. פה הוא מוסר אותנו לשני צ’רקסים. לבי פוסק מלדפוק. הצועני מעוה את פניו לבכיה. – הוא כבר רוצה להתחנן – אך הצ’רקסים מוסרים לנו מגרפות ומובילים אותנו לגרוף את השלג. העבודה מתחילה על יד בית – המלבנה. שם גרים הצ’רקסים. אבן כבדה נגולה מעל לבנו. לעבוד! – אני מסתכל ובוחן את המגרש ורואה שהעבודה תמשך כל היום אם לא יותר. זה נפלא. אנו עובדים ושני הצ’רקסים שומרים עלינו. עלינו לפנות את השלג מן הדרך, המובילה מבית המלבנה עד הדרך הכללית שעל יד הכפר. כמאתים פסיעה מפה, לצד הדרך שאנו מנקים אותה, ישנה כעין סוכה ללבנים; סוכה ארוכה עם גג רעפים העומד על עמודים. תחתיה יש גם שורות אחדות של לבנים. מרגלית עובד, עובד, נהנה מן העבודה הבריאה

– אחר־כך מביט בי ואומר: – גם אני חושב על זה. אך מסופקני, אם אפשר יהיה. הם שומרים עלינו בשבע עינים. שוב שתיקה. כעבור רגעים אומר שוב מרגלית: – יש לי עצה. אני מנסה לדבר אל חברינו בעבודה החדשים. סוף סוף, אכנס בשיחה עם מישהו. אני נותן לאחד מהם עצה, כביכול, איך להחזיק את המגרפה. וכשאני רואה, שאין הצ’רקסים משגיחים בדבר, שמותר לנו גם לשוחח – אני נכנס אתם בשיחה. ביניהם אחד בעל זקן עבה ומסובך, אך רואים בו, שצעיר לימים הוא. אני שואל אותו גרמנית, מה הפשע שלו? הוא עונה לי: – נסיתי לברוח ממוסקבה ולא הצלחתי. על שאלתי, מאין הוא? עונה הוא לי, מזַגרָב ושהוא מדבר הונגארית.

פשעו של השני: הוא אמר לאחד הצ’כים, שיבוא יום והם יתנו חשבון על התנהגותם עם השבויים.

פשעו של השלישי: הוא התודע אל בחורה ואֵם הבחורה התאוננה עליו בפני הקצין הרוסי. של הרביעי: גנבו ממנו את מעילו והוא התאונן בפני “הקונסול” השוידי (ודאי בא־כח הצלב־האדום שבמוסקבה). אני שואל אותו, אולי יודע הוא, מדוע תלה את עצמו אותו הבושניאק הגדול? הוא יודע. הם באו יחד הנה. אחד השבויים החדשים אמר לו לבושניאק, שאשתו בגדה בו שם בביתו עם קצין אחד ועל זה נתן לו הבושניאק על פניו, שההוא השתטח על המקום ומת.

– הביאו אותו הנה בתור עונש עד סוף המלחמה. בדרך אמר לנו, שמצטער הוא על שהרג את השבוי, שמרגיש הוא, שההוא ספר לו את האמת. – וכעת תלה את עצמו. – אנו פה נשפטים בין כה למות בטוח – אומר השני, אדם רזה וקטן – קומה, המדבר גרמנית, אך כנראה מבין הוא את שיחתנו – מפה עדיין לא שב אדם חיים למחנה השבויים. אני יודע. פה מתים או מרעב, או מקור, או ממחלה – ואם כל אלה אינם מזיקים לו במקרה – הרי ממיתים אותו במגלב. – אני יודע. – אתם הייתם עוזרים לאדם להמלט מפה, לו היתה הזדמנות לכך?

– שואל פתאום מרגלית ואני מביט בו בתמיהה. – אין יכולת כזו – אומר הזאגרבי. – ולוא היתה יכולת כזו? – זה מסוכן מאד. – אני יודע – אומר מרגלית – אך לוא יכולתם לעזור בלי סכנה לעצמכם – –? – זאת חובתנו האנושית. מכאן ואילך היתה שתיקה בינינו. רק כעבור זמן רב שאלתי: אולי יודעים הם דבר מה על גורל החזית ומצבה? – כנראה, שהגרמנים מנצחים בצרפת, לולא זה, לא היו מענים אותנו ככה פה. – אני חושב להיפך – אומר השלישי, אדם כמעט זקן. – ולי לא איכפת, אם מגפה תגוף את כולם ביחד! – אומר החמישי בגרמנית זאלצבורגית – ממשלה, המפקירה את גבוריה מבלי להתענין בהם אף רגע, איננה ראויה לנצחון אפילו על פרעוש! ושוב שתיקה. – חושבני, שזאת היא המלחמה האחרונה – אומר אחד מאתנו, חייל קרוע ובלוי וכמעט יחף. – לעזאזל האחרונה! – עונה בעל הזקן – ומה, אולי לא ילכו למלחמה? ילכו, ילכו! הצעירים ילכו.

מה הם יודעים על דבר המלחמה?! על “גבורות” יודעים הם. אנחנו לא נלך, אך למי אנו נחוצים אחרי חיים כאלה?! – ושוב שתיקה ארוכה ועבודה חרוצה. ארוחת הצהרים. אין איש מאתנו הולך. עשוים את עצמנו כלא־שומעים. – אף כי הרעב מציק. אנו לועסים שלג פעם בפעם. הלחם שאנו מקבלים איננו משתבח: טיט־דבק רך, שאין לבלעו אלא בקושי רב. – אך זהו הדבר היחידי הנכנס אל קיבתנו בעזרת המים החמים. את ריח המרק אנו מרגישים מרחוק. – אנו עובדים בהתמדה ואיננו שמים לב לתנועה ששם מסביב לדוד המעלה אדים וצחנה. אחד הצ’רקסים השומרים אותנו צועק כלפינו – הי! לאכול!

אין איש זז; עובדים. הצ’רקסי נגש ומגלבו מורם כבר – – אנו זורקים את המגרפות ורצים. – זה אחד העונשים הקשים מאד: לאכול ובינתים כמעט להקיא בכל רגע. המקבלים את האוכל אל תוך כליהם – ממהרים להסיר את הכלי מתחת לכף־הבחשה: “מן הטוב מסתפקים במועט!” – אומר לאצי – תודה רבה! – והוא בכל זאת אוכל בתיאבון, כלומר: שום סימן של גרוי הקאה אין אצלו. – מרגלית מתחזק בכל פעם – מתאמץ – אוכל – בולע – פניו מאדימים – – ובכל זאת גומר באיזה אופן, הוא מביט בצועני ואומר לו בחשד: – התערב נא עמדי, לאצי, שאתה פושט כלבים על פי אומנותך! – זכית!

– אומר הצועני – אך בכל זאת אינך צודק, אדון קורפוראל – ממשיך הוא – יען כי מרק כזה גם הכלב שלי בבית לא אכל מעולם. – ואיזה טעם יש לכלב עצמו? – שואל מרגלית. – לפי מינו. – עונה הצועני – מין ומין וטעמו, “התחש” ודאי טעים מן הסילקי הרזה. – – האי! חתיכת נקניק־כבד של סַנבֶּרנהארדי! – – – אל תעורר בי תיאבון!

– אומר מרגלית ומניח את הקסוה – די לי במרק זה. היודע אתה מה, לאצי? אם נזכה פעם לשוב הביתה – אל נא תזמין אותי לארוחה, טוב? – מוטב אזמין אני אותך. הצ’וֹלנט טוב מנקניק־הכבד של ה“עכברני”, חי נפשי! מרגלית שוב נמצא על פסיו, שוב מתלוצץ; זה סימן לדבר מה. הבחור הזה יסתלק היום מפה! – – קר לי – – אף כי השלג הסמיך אינו פוסק מרדת כל הזמן, והוא נותן חום ממש. אנו יוצאים שוב לעבודה. השומרים שלנו אינם נמצאים קרוב אלינו כל הזמן. מתהלכים הם הנה והנה, הלוך ושוב – אך להמלט מפה אין כל אפשרות. לוא אפשר היה להתגנב אל אחורי סוכת – הלבנים; ושם לחכות עד בוא הלילה – – – הבט! – אומר מרגלית בחרדה ועיניו תקועות כלפי הצריף – אני רואה: הרופא עם האחות באים! מרגלית עושה הנה והנה, רוצה ללכת, הצ’רקסי מביט בו וצועק עליו שיעבוד. מרגלית מוצא עצה: מבקש הוא רשות “לצאת”. – הצ’רקסי מרשה לו, הוא רץ כלפי דלת הצריף. אך אחר את המועד, הם נכנסו. הוא רוצה להכנס, הצ’רקסי. העומד על יד הדלת מבחוץ חוסם את דרכו ודוחפו:

קוּדא?! (לאן) וכמי שיודע, מראה לו את הדרך לבית הכסא. מרגלית מסתובב על צירו, עושה הנה והנה – אך לבסוף מוכרח ללכת כלפי בית הכסא. הוא הולך ומביט כל הזמן אחורנית. הצ’רקסי מביט אחריו באיום – הוא נכנס אל בית־הכסא.

כל ההתאמצויות הללו לא הועילו לו למרגלית. – לוא לכל הפחות היו שתי הדרכים, זו של בית־הכסא וזו שבה בא הרופא, מצליבות זו את זו. – מרגלית עומד במבוא בית־הכסא ומחכה – הרופא יצא עם האחות – מרגלית רוצה לגשת אליהם, אך זה אי אפשר ולכן יוצא הוא מבית־הכסא בצעדי ענק ובשיעולים צרודים, שהאחות תשים אליו לב – שוב משתעל – ממש צועק – הכל לחנם. – האחות אינו מפנה את פניה אליו. דומני, שמביטה היא כלפינו, כלפי העובדים בשלג – – אולי מחפשת היא אותנו? – אני מביט כלפיה – היא עוברת ונעלמת – פס!

מרגלית שוב אלינו עצוב ומיואש. – הוא שותק. בתוך כדי עבודה ממלמל הוא כמו לעצמו: – על כל הקו מתעלל “הוא” בנו. בורחים ממוסקבה – מפיל אותנו הנה – דוקא! – יוצאים לעבודה – באה האחות – דוקא! – רוצה הקומנדנט להטות אלינו חסד – שולח בו פאלי את הכנים שיחלה – דוקא! – – יש לי הרגש, מרגלית, שאנו נגאל מפה מהר. – אינני יודע – אך מאמין אני כעין דבר מה. אולי פאלי. – אני בטוח, שפאלי שלח לנו פתקא, או כעין זה, מלה אחת, בידי האחות והוא לא מצאה אותנו.

השלג יורד בפתותים כבדים ועגומים מאד. היום פונה לערוב. אנו מתקרבים יותר ויותר כלפי סוכת הלבנים. מרגלית עובד, עובד ואני רואה: הוא חופר במקום אחד יותר מדי עמוק. בצד הדרך, קרוב לסוכה וממנה והלאה קצת. לבי מתחיל דופק בי בחזקה. מרגלית מצפצף לו איזה שיר. הוא משוחח, מתלחש כל הזמן עם בעל הזקן. כעין הסכם ביניהם. אחר כך הוא מבאר לי בלחישה: הבור הזה – הוא יהיה היום או קבורתי או מכתשת – ההצלה שלי. שם בחזית אהב אותי אלהים: לא פעם שלח לי רמון רוסי, והרמון במקום לפצפצני, חפר לי מכתשת רחבה ונוחה, בה שכבתי “במנוחה” עד עבור הזעם. פה חפרתי לי בעצמי את “המכתשת” – מילא: ותרתי הפעם על הנוחיות הזאת ובידי טרחתי – פה אינני “צדיק” ומלאכתי אינה “נעשית בידי” רמון רוסי.

במכתשת זו אני אשכב ואתם תקברו אותי, פשוט תקברו, בלי רחמים. מבין? אחת, שתים: לקבור; גם אדוני וגם הזקן הזה. ואת השאר יעשה אלהים, אלהי אברהם, יצחק ויעקב ודוד. לא: יצחק לא. הוא לא היה אף פעם בסכנה. אברהם ניצל מאור־כשדים, יעקב – מידי עשו, דוד – במערה, מידי שאול. – זאת היא מערת־דוד. הולך ומחשיך. כל גופי רועד. הידים ממש נעות, מזדעזעות מהתרגשות. לבי כמעט פוסק מלדפוק. עוד מעט ותבוא הפקודה: אל הצריף. עודני מהרהר בפחד. ומרגלית משליך את עצמו אל תוך “המערה” שלו, בעל הזקן גורף עליו את השלג בזריזות גדולה ובמגרפות גדושות, אחריו גם אני, אחרינו עוד חבר אחד – הצ’רקסי הולך וקרב – הוא כבר מכוסה ברובו – מהר, מהר – אני ממשיך בפנוי הדרך ובעל הזקן עושה כאילו מישר הוא ערימת שלג לצד הדרך – ושוב עובד בפנוי הדרך – הצרקסי צועק: – לאכול! – אנו מפסיקים את העבודה והולכים, בעל הזקן גורף עוד שתים שלש גריפות וזורק את השלג על גבי “המערה” – הצ’רקסי בודק רגע את הדרך. אני מפחד להביט לאחור – הצ’רקסי משתעל מאחורינו – כמדומני, שהוא בא אחרינו – כן – הוא בא. כמעט שהקאתי מרוב התרגשות. חכי יבש מאד ואין לי מה לבלוע: רוקי נתיבש לגמרי בפי – הצ’רקסי נגש אלינו ושואל: איפה התשיעי?

בעל הזקן. המחזיק גם מגרפתו של מרגלית בידו, מראה כלפי בית – הכסא ואומר: – ודאי שם. איזו העזה! אנו נכנסים, לוקחים את הקסוות והולכים לקחת תה. אני לוקח גם את קסותו של מרגלית – אולי ישאלו – אני אמלא גם בשבילו – אנו שבים שנינו: הצועני ואני. המים החמים טובים מאד – אך קשה לי לבלוע אותם. אל אלהים! ולואי יחשך מהר בחושך מצרים! – כמה עצלה היא השמש שם במרחקים! הצועני אומר: – יזוס כריסטוס קם מקברו והביא את הגאולה. – גם הוא היה יהודי. – כך אומרים. – נכון? – נכון – אומר אני ושיני נוקשות “מקור”. אני שוטח את השטיח שלי, אנו כורעים ומתפללים. ראשי כואב עלי. אולי מן ההשתחויה? – ורק שלא יתחיל להתרומם שם, כשאחד הצ’רקסים או מישהו אחר יהיה קרוב אליו! – קר לו שם תחת השלג – לא, חם לו שם – בשעה כזו אין דם מתקרר. בשעת התרגשות אין שום מחלה טבעית שולטת באדם. מעולם לא קבלתי נזלת כשהלכתי יחף מחדרי אל חדר הבחורה דרך חדר בעלת־הבית שלי. – אף בחורף הכי קר לא הצטננתי. – ב“דרך גבר בעלמה” אין מצטננים. – האדם מרוגש והדם כנראה רותח. – גם דמו רותח. – אני משתחוה ארוכות. – צריך להסיח את הדעת ממנו. – אה כן: – השפה העברית היא שפה פרימיטיבית מאד מאד. לפי שיטת דרוין כבת מיליון שנה בערך.

– העברי הפראי למחצה היה קורא לדירתו “מדור”: (=מדורה) מקום האש, “החורי” היה גר בחורים, ודאי היה זה עָם בלי כל שלטון וחוקים: “בני – חורין” דיירי החורים, כמו “שהפריזי” היה גר במקומות פרזים, “פרזות”, בלי חומה, בלי גבולות – מכאן אחר כך, כעבור אלפי שנים, ל“הפריז” – לטשטש את הגבולות, את גבול האפשרות והאמת. – מה הוא עושה כעת? – היצא כבר? – מרגלית: פנינה. “מרגלית” היא מלה לא עברית, אך “פנינה” – כן. מלה פרימיטיבית מאד: מן המלה פני – פְנים, המרגלית נמצאת לפני ולפנים של הקונכיה: “פנינה” – נפלא! – אולי הוא בורח כבר, במרוצת שגעון הוא דוהר – מה זה “דוהר”? דהר – תדהר? איזו שייכות יש בין שתי המלים הללו? – הלא מוכרח להיות! – הצועני רוצה לקום – נמאס לו כבר – אני צובט אותו: להשאר עוד? – הסוס צוהל, שמח, הסוס צונף־צנף־מצנפת, כן: הוא מתקפל, מתגלגל, מצטנף על הקרקע והצוהל – מה זה סוס? – אולי “סיס” – חוט, שערה, נימה, בעל החי היחידי, ששערותיו שמשו חוטים? – אם אמלט בנפשי, אכתוב ספר על עתיקות השפה העברית. הפרינציפ יהיה: אין מלה אחת (יסוד, או שורש) משמש לשני מושגים שונים שאין להם שייכות זה לזה. ואם בכל זאת משמש – הרי המושגים הללו יש להם שייכות! כלומר: בחייו הפרימיטיביים של העברי הקדמוני היו שני (או שלשת) המושגים הללוּ מושג אחד! – כן, זה נכון! – אוי, ובלבד שמרגלית יצליח הפעם! – ל“הצליח” – “צלח”? – צלח פירושו גם הבקיע, הכנס אל תוך העיר, אל תוך מחנה האויב: לבקוע אותו, ובכן צלח־בקע – באמת:

הנה “צלחת־בקע” עץ! אצל הוולאכים בטראנסילואניה ראיתי: הצלחת שלהם אינו עמוקה כלל, אלא פשוטה, חתיכת קרש, בקע־קרש פשוט וחלק לאכול עליו. – אני אמנה עוד עד מאה ואקום. ואם עד אז לא אשמע כלום מבחוץ – סימן, שהצליח. – אחד שנים שלושה – – מענין: מאה, אלף – יותר אין בעברית. – לעשרת אלפים אין מלה מיוחדת, אלא – – רבוא, רבבה, פירוש: הרבה! ההוטנטוטים מונים רק עד שלשה, ויש ביניהם המונים עד עשרה ואחר – כך – “הרבה”; אחת, שתים שלוש – הרבה! ואצל העברי הקדמוני התחיל ה“הרבה” אחרי התחנה אלף. – גם “הארבה” נקרא ככה על שם הרבוי הכביר שלו; הארבה הוא סמל הרבוי בכלל, גם בשפות אחרות. ומה זה “ילק”? – הוא “מולק”, חושבני שהשורש של מולק אינו “מלק”, אלא “ילק”, הפעיל, מן “מוליק” ורק אחרי כן עמד ברשות עצמו; הוא הדין ב“חסיל”, שפירושו: משמיד, משחית, עושה סוף וקץ: “חסל”! וכמו “גָזַם” שפירושו: גוזם, חותך, מכרסם; ל“גזם” גם: לאיים, כמו “זחל” פירושו: פחד, מורא! – אולי לשכב עוד? אני אומר לצועני: עוד! עוד! מזה ל“עודד”! פשוט: פִּעל, כמו מן המלה “איש” – “להתאושש”, להיות לאיש! אני קם. – אחרי גם הצועני. מבחוץ אין קול. – תהלה לאל! אפשר לשכב. אני שוכב וממשיך את תיאור חייו של האדם הפרימיטיבי.

אני מוצא יותר ויותר, שהשיטה הזו צודקת בהחלט. אין שני מושגים מתלבשים במלה אחת, האדם הפרימיטיבי אינו אידיוט לעשות זאת. הוא תמים, אך לא טפש. כמו הילד. גם הילד מדבר בסמלים, יען רואה הוא בכל את הסמליות המשותפת של החפצים וההופעות. – צריך רק להזהר מן המלים הזרות שבתלמוד, שבשפת המשנה. וגם בתנ“ך ישנן מלים זרות, שיש להן כבר צורה עברית טהורה. “לארוס” אשה – בא מן השם היוני – מצרי: “אירוס”, אלוהי האהבה והתנובה. והנה: “וארשתיך לי לעולם”! – אשה “הרה” – מן המלה “הר”! כמה פרימיטיביות בזה! המלים “זכר ונקבה”, זכר־סכר־”ויסכרו מעינות תהום" והמלה נקבה בכל פשטותה: נקב. “בעל” – מן הצירוף הפרימיטיבי מאד: בא־על, “ויבוא עליה”. – ואת הבהמה “מרביעים” – על ארבעתה – לא בשכיבה. אני עיף מאד. ריסי עיני נעצמים מאליהם. כשאקום בבוקר אבדוק את המערה, “מערת דוד”. לישון.

 

כח. תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ    🔗

בשעת ארוחת הבוקר אני מזמין את אחד השבויים, לבּוא אל האצטבא שלנו למען מלא את החסר, שלא ירגישו בהעדרו של מרגלית. דומה הוא במעט למרגלית. הוא מסכים.

מביאים אורחים חדשים. מסכנים – מה זה? בלי מכות? פניהם אינם זבים דם. – אינם עושים תנועות־עוית בגופם הכאוב. – אני נזכר בפיו הקרוע של החולה שהשתגע שלשום. – כדאי היה לדעת, מה גורל שלושת הצ’רקסים שנשך אותם? השלג יורד ויורד, בלי הרף. נכנס הצ’רקסי, אחד השומרים שלנו, ובתוך הפתח אומר לחברו בהראותו עלינו: טרי! (שלושה) ומרמז לנו ללכת. אלוהים! מה טוב, שהזמנתי את השכן! אני רואה, שהיינו פה בסכנה הגונה: הוא הביא בחשבון את שלשתנו מאתמול! אנו יוצאים “שלשתנו”. אני ממהר יש אל “מערת מרגלית”. הוא, כנראה, “תקן” אותה קצת אחרי קומו, יישר ברגליו וטשטש את עקבות גופו. – ובזה עזר לו גם השלג היורד, שכסה את המקום במדה הגונה. – אולי התחילה ההצלחה להאיר לנו את פניה הנואפים?

על כל פנים: למחצה נושענו כבר! הם כבר בדרך מפה. – אך מה יהיה, אם בינתים תבוא האחות ושוב תלך בלא – כלום? – או אולי – כן – ודאי: מרגלית יבאר לה בודאי, שאנו עובדים בשלג. – אך, מה יכולה האחות לעשות בעצם? – היא לא תגש אלינו הנה לדבר אלינו פה! – מה לעשות? אני עובד ומסיח את דעתי מכל ענין, המרגש אותי מאד. התשוקה לחופש מעמיקה בי עד כדי כאב ראש. יש לי החשק לנשוך את עורי.

– ישנם שבויים פה בארץ. שהתחתנו וחיים חיים טובים על אחריות הורי נשותיהם. יושבים על יד השולחן ושותים תה ומעשנים. – אני אנסה לעשן.

– מוציא את קופסת הסיגריות, רוצה לגשת אל השומר שלנו ולשאול אותו אם מותר – – אך בינתים מרגיש אני, שאין לי תיאבון לכך. – רבונו של עולם, מה זאת? האם כל כך חולה אני שם פנימה, שאפילו הסיגאריה לא נחוצה לי כבר?! – לא ידעתי, שיש מצב רוח כזה. – הכנים עוקצות. מי שהוא קורא לאחד השומרים שלנו; הקומנדנט. הוא רץ אליו. הם משוחחים רגע. הוא מצדיע לו ושב אלינו ושואל: מי הם המושלימים שבנו?

– אנחנו שנינו – אומר אני ומרגיש, שהדם השתלשל וירד מפני, מראשי אל תוך רגלי ממש. – וכבר אני מתחרט על שלא אמרתי: אנחנו שלשתנו. – בואו! – אומר הוא. אנו הולכים ואני רואה: על יד הצריף עומדת האחות – – אולי אני חולם? הן חולה אני מאד.

קיבתי ריקה לגמרי. – ראשי מסתחרר עלי – עוד מעט ואפול. – אנו נגשים. אני מצדיע לקומנדנט. – אתה מושלימי? – כן. אדוני. אמך צ’רקסית? – שואלת האחות; ומוסיפה: תמרה – – כן, גברתי. – בואו אתי! – כן, גברתי. – ואני רוצה ללכת כמו שהנני – אך פתאום אני נזכר: – סליחה, גברתי, אינני יכול ללכת בלי שטיח התפלה שלי. – את זה בארתי בתיאורי ידי יותר מאשר במלים, יען כי לא ידעתי, איך להגיד זאת ברוסית. סובֶרשֶנה ויֶרנו! – אומר הקומנדנט ומבאר לה, שזה חשוב מאד.

– אנו נכנסים, לוקחים את החפצים שלנו במהירות, אומרים לזקיף הרוסי: דֹסוִידאניה! – ויוצאים. – האחות הולכת, אנו מצדיעים לקומנדנט, הוא עונה בהצדעה – אנו הולכים – – מאחורי האחות. – הצועני אומר לי: – מה יפה היא הבתולה הזאת! הולכים, הולכים, אני רוצה לקפוץ, לרקוד בהליכה, כנפים אני מרגיש – אנו עולים על כעין גבעה – כשנעלם הצריף מעינינו לגמרי ואנו נמצאים מאחורי טחנת־הרוח – מביטה האחות פתאום אחורנית אלינו ונעמדת – – אני פורץ בבכיה בלי קול. – היא נגשת אלי, מחליקה את ראשי ואומרת: – נו, ניצ’בו, ניצ’בו – ספאקויטס! (אין־דבר, אין־דבר, יֵרגע). אני גוחן ונושק לה יד.

– הצועני גוחן, לוקח את שולי מעילה ומהדקם אל פיו. אנו הולכים. – – בתוך הכפר עובר עלינו יהודי. הוא נעמד עוד מרחוק, מחכה, וכשאנו עוברים, שואל הוא את האחות בניגון יהודי מובהק, כמעט בנגינה: – אִידְן? היא מנענעת לו בראשה: כן. היהודי נאנח כבדות וממלמל דבר מה. אנו נכנסים אל בית אחד, בית יהודי פשוט. פה מקבלת אותנו האם, יהודיה פשוטה, האומרת: "קומן זי, קומן זי; וַי צו מאנה יורן! – אידישה קינדר! – וי אי זמיר! – (בואו, בואו; וי לשנותי! – יהודים!

– וי לי! – ) – האחות מובילה אותנו אל החדר הפנימי – פה יושבים שניהם ומעשנים: פאלי ומרגלית – – פאלי נופל על צוארי: – אנו נוסעים מפה בעגלה תיכף ומיד. בדרך אספר את הכל. – וכבר מרים את ילקוטו שהבאתי לו. נכנסת האחות ואומרת לנו בגרמנית שבורה, שעלינו קודם כל לאכול דבר מה. וכבר נותנת לנו לאכול: חלב חם, גבינה, לחם טוב, ואורזת לנו סוכר לתוך נייר.

אנו אוכלים. קשה לשתות את החלב הטוב. יותר מדי טוב בפעם הראשונה. – אכלו, אכלו! – אומר האחות – צר לנו מאד, שעליכם תיכף לנסוע מפה. פאלי יספר לכם את הכל. אך בכל זאת אל תמהרו באכילה, לא צריך למהר. ונותנת לנו עוד חלב ועוד גבינה. מרגלית יושב ושותק כל הזמן. יושב ומעשן. כשרואה את תאבוננו, נושף רחבות ואומר: – אכן, אני אומר לכם – – משליך את הסיגריה בכוח ואומר: – לא! לא טוב מן החזית! אלף פעמים לא! בחזית אתה מת כשאלף נשמות פורחות ממך – ופה את חי ככלב בלי כל נשמה! – ומדליק סיגאריה שניה ושותק.

האחות מעמיסה את ילקוטי עד להתפקע. כמו כן מילאה גם את ילקוט לאצי. לאצי אוכל, אוכל ואומר: – כעת אני שוב ממיר את דתי: כעת אני יהודי. – וממשיך לפטם את עצמו. הנאה להביט איך הוא אוכל. גמרנו. מושיבים אותנו בעגלת – אכרים, האחות מדברת עם האכר, בעל־העגלה, דבר־מה. בשעת הפרידה אומרת היא: – אם יבוא השלום בקרוב – בבקשה לבוא אלינו לזמן מה. בבקשה. תנוחו פה. האם שולחת אחרינו את כל ברכות לבבה הטוב ובוכה. אנו נוסעים. השלג יורד. בדרך מספר לי פאלי את כל הענין.

ראשית כל: הקומנדאנט הצ’רקסי חולה בטיפוס. אותן הכנים, בדיוק ביום השלישי התחילה המחלה. כל ענין מחנה הענושים הוא המצאתו של המפקד הראשי במוסקבה – אך פה בכפר אין איש יודע על מצב השבויים “הפושעים” פה בצריף. ואפילו האחות הזאת עצמה אינה יודעת רק מעט מזעיר. הרופא, שהיא עוזרת לו אמר לה, שפה נמצאים כל חשוכי המרפא, אלה שאין לה עוד כל תקוה ושהביאו אותם הנה רק למות. סך הכל בקרה בצריף יחד עם הרופא שלוש פעמים. אז, בשעה שרמזה לנו, היתה בצריף בפעם השניה. הרופא הוא גם כן אדם חדש, והיא אינה יודעת, אם באמת חושב הוא שהשבויים שבצריף חשוכי מרפא הם, או שמשקר הוא גם לה.

היא לא ילידת הכפר, וזאת לא אמה שלה; היא רק גרה אצלה. פאלי לא ידע לדבר אתה, כל הזמן גמגם “גרמנית” שלו ורק כשבא מרגלית הבינו זה את זה ואת כל הענין בכלל. הקומנדאנט, טרם נסעו למוסקבה חולה אמר דבר־מה לרופא על דבר “המושלימים החפים מפשע” וכשנודע לה לאחות המצב הנורא, שִׁקרה לרופא, שהקומנדט אמר לה, שצריך להציל אותנו תיכף ומיד. כשרמזה לנו בעיניה על יד הדלת, הכירה במרגלית שהוא יהודי וגם הכירה בעיניו, שבוכה הוא ושמתחנן הוא אליה, ועל זה החליטה לדבר עם הקומנדאנט, הנוטה אליה חסד מיוחד – אך בינתים הוא נפל למשכב, ובינתים בא פאלי ואחר כך מרגלית ועל זה בקשה מכתב מאת הרופא אל הקומנדאנט החדש.

פאלי לא רצה לשכב אצלם בבית, יען כי מלא הוא כנים ולפיכך השכיבו אותו, והלילה גם את מרגלית, ברפת. שם היה חם ונעים מאד. פאלי קבל מאת האחות חמשים רובל בשביל כולנו. אוכל יש לנו די בילקוטינו. – לאן אנו נוסעים? – שואל אני באי־סבלנות.

פאלי מבאר, אנו נוסעים עד תחנת הרכבת הראשונה ושם נַראה למנהל התחנה מכתב שיש לו בכיסו מאת הרופא בשם הקומנדאנט, במכתב כתוב, שאנו נרפאנו אצלו והיות ואין לו זקיף לשלחו אתנו, לפיכך מבקש הוא מאת מנהל התחנה, לשלוח אותנו לאיזו עיר, הקרובה הנה ביותר, אך לא למוסקבה. פה כתוב לאן. אני קורא במכתב: ניז’ני נוֹבוֹגוֹרוֹד. – ולא נפול שוב אל הגיהנום הזה? – שואל אני. – לא!

– האחות תבקר בצריף בכל יום ואם במקרה נשוב, חלילה, היא תיכף תפדה אותנו משם. איזה סדר שורר במדינה מפליאה זאת? – כשסיפרתי לה – ממשיך פאלי – על דבר האוכל והנקיון והמגלב, נפלה בהיסטיריקה ממש, וצעקה כל הזמן וראשה בידיה: קוֹי אוּזשאס, קוֹי אוּזשאס! (איזו זועה, איזו זועה!) והבטיחה לנסוע למוסקבה ולספר שם את הכל למישהו. היא תלך – אמרה – עד הגיניראל!

השלג יורד ויורד. אנו מתכרבלים זה בזה ונוסעים בשתיקה. – היא רצתה להחזיק אותנו בביתה ימים אחדים – אומר פאלי – אך זה מסוכן מאד. יש חוק האוסר להחזיק שבויים, בעונש גלות לסיביר. היא נתנה לי את הכתובת שלה. – אני אמרתי לה – אומר מרגלית – שתשתדל לפדות שם את בעל־הזקָן שלנו. שמו זאבוֹדה, יאן זאבודה. היא הבטיחה לי ואמרה, שמקוה היא לשים קץ לגיהנום זה בכלל.

אני מרגיש צורך לעשן. – השלג הנופל רך הוא כל כך. לגמרי לא קר היום. כעת כשעה שתים – עשרה בערך. עכשיו “אוכלים” שם את “המרק”. אני מעשן. טוב. אני נותן גם לאכר שלנו. הוא אומר: ספאסיבו, פאן! ואינו לוקח. זה סימן לא טוב. אינני אוהב אנשים פשוטים שאינם מעשנים. סבי ז“ל לא היה מקבל רַכב, או משָרת אחר, שאינו מעשן ושאינו אוהב קצת יי”ש. כשם שלא היה מקבל גם שכור אל ביתו לעבודה.

הסוס מתלבט. אני שואל את האכר, אם רחוקה עוד התחנה? הוא אומר: ני דאליקוֹ! (לא רחוק). מילא; אנו יודעים כבר את ה“סי צ’אס”, “ניצ’יבו” ו“ני דאליקו” הרוסי! אך טוב לנסוע ככה. המגררת מחליקה על השלג הרך, השלג נופל, אנו עוברים על יד חורשה. – כעת – אומר מרגלית – יכול האלהים להתל בנו קצת ולשלח בנו דוב מתוך החורשה. ברוסיה יש הרבה דובים. וביחוד בחורף. וגם זאבים. – שעור הגון היה לנו זה גם בלי דוב – אומר – פאלי.

מרגלית שותק ואחר כך אומר: – “גם את הארי, גם את הדוב הכה עבדך!” – מה יש לנו פה לאכול? – שואל הצועני; וכבר פותח את הילקוט. עיניו אורו למראה הנקניק. אנו אוכלים כולנו. אני נותן גם לאכר – הוא מודה לי ואינו מקבל.

פאלי מוציא “תֶּרמוֹס” חדש מלא תה חם. – זה של אדוני – אומר הוא לי – לא היה לה לאחותנו רק בקבוק אחד כזה ואמרה לי לתת את זה לאדוני. – אתה משקר, פאלי! – אני לא אשָבע לאדוני. אם איננו מאמין, הרי אני לוקח אותו לי ונותנו במתנה למי שאני רוצה. גם כוסות – פח אחדות נתנה לנו, הנה. אפשר לקפל אותן, ככה. הצועני אוכל במלוא פה ובינתים מזמר את הזמר ההונגארי העממי:

הַאי, נַעֲרָה יְהוּדִיָּה יְהוּדִיָּה,

לֹא נוֹתֶנֶת לְנַשֵּׁק לָהּ עַל פִּיהַ,

מַה אִיכְפַּת, אִם לֹא אֶשַּׁק לָהּ עַל פִּיהָ,

דַּי לִי, כִּי אַבִּיט בָּהּ כָּךְ בְּדוּמִיָּה,

בְּעֵינֶיהָ אֲבוּקָה,

בִּשְׂפָתֶיהָ תְּשׁוּקָה,

וְלִבָּה, הַאי, בְּלִבָּהּ

שָׁם יוֹשֵב מַלְאַךְ אִמִּי הַמְּתוּקָה!

אכלנו לשובע. הצועני שוב פותח בשיר – אך פאלי מפסיקו פתאום בכעס: – שתוק!

אידיוט! קללתו את “אמו המתוקה” אינה נותנת לו מנוחה – – המישור שאנו נוסעים בו – אין לו גבולות! ממלא הוא את כל העין. מישור כביר לבן, שאדמתו הטובה – ראינו אותה בנסענו אל “הגיהינום” – מלאה ברכה ועושר, פה ושם נחל זך, שהשלג כמעט כסהו לגמרי. סוף – סוף משחיר שם לפנינו איזה כפר. אני שואל מאת האכר, אם זאת היא שם תחנת הרכבת? הוא נוהם תחת שפמו: כן. – תהלה לאל.

– אף כי היינו מסכימים לנסוע ככה עד אין קץ. אנו נרדמים אחד אחד. השלג נופל. אנו מתעוררים לעמידת המגררה – והכפר מאחרינו. נסענו ממנו והלאה. רחוק הוא מאתנו כבר כשני קילומטרים אם לא יותר. ובכן, לא התחנה היתה זאת? – האכר יורד ואומר גם לנו לרדת. אנו יורדים, עושה הוא כאילו יש לו לתקן דבר מה במגררה ולפיכך “צריך להוריד גם את החפצים”. אנו מורידים גם את החפצים, הוא מבקש מאתנו, לעזור לו להפוך את המגררה לאחורה, כלפי הכפר, אנו עוזרים לו מבלי לדעת למה זה – הוא מתקן דבר מה, אחר יושב אל תוך המגררה, מצליף את הסוס ונוסע. חזרה, כלפי הכפר – – –

אנו עומדים כמטופשים. פאלי מתחיל לרוץ אחריו בכל כוחו – – מדביקו, עולה על המגררה, האכר מעמיד את המגררה – פאלי נותן לו על פניו אגרופים אחדים: אחת, שתים, שלוש, אנו רצים כלפיהם – פאלי יורד מעל המגררה, לוקח את השוט, נותן לו לאכר גם בשוט על פניו ואמר לו: מארש! – האכר דופק את סוסו ונוסע. נשארנו באמצע הדרך; לפנות ערב. יחידים בערבת השלג. ומבלי לדעת: לאן? – אני נזכר: “הטבע הרוסי רחב”. מה לעשות? ללכת חזרה אל הכפר? – אנו מחליטים ללכת קדימה. הערב הולך ומחשיך. השלג יורד. אני הולכים ומחרישים.

פאלי נעמד, יורק ואומר: – ועם עָם זה אנו נלחמים! לאצי אומר: – אפילו צועני לא יעשה כדבר הזה! מרגלית אומר: – ועל כל שעל ושעל אתה שומע מפיהם, שהיהודי הוא רמאי! ואני על כל אלה אינני מבין: הן בטרחה זו היה יכול להביא אותנו אל התחנה! כלום התחנה רחוקה עדיין מפה עד כדי שיהא כדאי לו לעשות זאת? – האחות אמרה, שלפנות ערב נגיע שמה. והנה עבר ערב. – השד יודע אותו! – אומר פאלי. – אך לכל הפחות השמטתי לו אגרופים בריאים אחדים אל פרצופו. אנו מגיעים שוב אל נחל עם ערָבים. פאלי חותך לכל אחד מאתנו מקל. אנו “מזוינים” נגד – – נגד הארנבות. מאחורינו הכפר הולך ודועך מעינינו ולפנים, בכוונו של הדרך, אין אור נוצץ. ועל כל אלה – הגענו לפרשת דרכים.

– לאן ללכת כעת? ימינה או שמאלה? – פאלי “מטיל גורל” עם הצועני: – רעב או מגפה, לאצי?! הצועני חושב רגע ואומר: – מגפה! – ימינה! – אומר פאלי. “הגורל” היה: באיזו מיתה משונה נמות, ברעב, או במגפה? אנו הולכים ימינה. השלג מאיר לנו. מרגלית משפשף את ידיו בשלג ומתחיל להתפלל תפלת מנחה, – בקול רם. ובכל פעם שמגיע הוא לאחת הברכות, אומר הוא בקול רם: אמן! ומרמז לנו לענות אחריו: אמן. – אנו עונים אמן! הוא מתפלל את כל התפלה כסדר, בעל פה, בלי כל שגיאה, – אחר כך מדליק הוא סיגאריה, גם אנחנו, מעשנים, ובגמר העישון – מתחיל הוא להתפלל תפלת מעריב. גם כן בקול רם ובקריאות אמן! – ערבת שלג כבירה, שקט מאיים מכל צד. ובתוך הערבה האלמת, תחת שמי אפלים – הולכים ארבעה שבויי – מלחמה אומללים – בארץ נכריה – בדרך לא ידועה – בלילה – חולים – חלשים – מעונים – מתפללים “בצבור” תפלת אלהי יעקב. שום בת־קול, לא משמי־העופרת ולא מאפסי ערבת השלג הנמוגה באין־סוף.

 

כרך ב'    🔗

 

כט. סְדוֹם    🔗

כל הלילה הארוך התלבטנו לאטנו בשלג הרך ובדרך לא־דרך – ומבלי להפגש בכפר או במושב חי. כל הלילה חפשנו לשוא ניצוץ־אור במרחקי האופק המדמדם.

רק פעם אחת חלף לעינינו, במרחק כמאתים פסיעות בערך, איזה בעל־חי במהירות רבה, אך איש מאתנו לא ידע מה טיבו של בעל־חי זה: ארנבת היא, או כלב, או מה.

* * *

וכעת בוקר.

והאופק ריק עדיין. –

הגענו לנהר עם גשר־עץ. התישבנו עליו לאכול ארוחת בוקר. אנו אוכלים. בשתיקה.

– מה שמו של נהר זה?

– מי ידוע?

– הנהר מעיד על מקום־ישוב קרוב – אומר פאלי – בני־האדם נוהגים מאז ומעולם להתישב על־יד הנחל או הנהר.

אני נזכר פתאום: “נחלה” – “נחל”. אין נחלה בלי נחל. מובן. נחלים ונהרות ואדמות בשפע. פה בארץ זו אין בכלל “סימנים” הגיוניים לשום דבר בעולם. כמה מן ההגיון יש באכר זה, שהוריד אותנו באמצע הדרך, במקום להוביל אותנו אל התחנה הקרובה? או כמה מן ההגיון יש בענויים, שהם מענים אותנו? – “ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו” – זה כל הגיונם פה.

מי הנהר טובים הם מאד.

אנו קמים במצב־רוח טוב ושבע והולכים.

שוב יורד השלג.

כעבור שעות אחדות מפריע הצועני את שתיקתנו:

– כפר! –

הוא צודק: בצמצום עינים אפשר לראות נקודה שחרחורת.

ואחרי רגעים אחדים – עגלת־חורף קרבה.

ולאט לאט מגיע לאזנינו גם קול הפעמונים שלה.

עגלת החורף הולכת וקרבה, אנו מתכוננים לשאול, איפה אנו נמצאים, ואת הדרך לישוב הקרוב. יושב בה זוג, אשה עם גבר, המחבק אותה, הם מתקרבים, מביטים בנו, הגבר אומר דבר־מה לאשה, היא צוחקת, גם הרכב מביט בנו – ועוברים הם מבלי לעמוד רגע. אנו צועקים – ופינו נשאר פעור.

נורא.

– נמהר! – אומר פאלי – על פי פסי־השלג של המגררת נבוא אל הישוב! –

כן, לולא השלג היורד בפתותים כבדים וגדולים כעלים.

ברדת היום הגענו אל הכפר הראשון. שתי שורות ארוכות של בתים ומביניהן דרך ארוכה לקילומטרים אחדים.

פאלי נכנס אל החנות הראשונה – ויוצא ביאוש.

– לא יהודי! – אומר הוא באכזבה.

נכנס מרגלית – ויוצא בקללות. אפילו את שם הכפר אין המוסקה רוצה להגיד לו. “פאשול איק צ’ורטו!” (לך לעזאזל!) אמר לו ודחפו החוצה.

כשקרבנו אל קצהו השני של הכפר היה כבר חושך. נכנסנו לבתים אחדים – ולא קבלו אותנו.

והרי לך בישות: אף בבחורה רוסית אחת לא נפגשנו. עמהן אפשר לדבר.

ואף יהודי אחד אין בכפר? איך זה כפר בלי יהודי? חרפה כזו: עברנו את כל הכפר הארוך ואפילו את שמו אין אנו יודעים!

שוב נסינו לדפוק באחד הבתים.

– “פאשול!”

מה לעשות? להמשיך את הדרך? לאן? איך?

המשכנו ובינתים אכלנו מילקוטנו. לעת עתה יש עוד מכל.

אנו באים שוב לפרשת־דרכים. מטילים גורל וממשיכים באחת מהן.

מרחוק – אור.

שוב נחל.

כעבור שעה נעלם האור. כנראה שהכפר הלך לישון.

הגענו. אין בית מואר. רק כלבים נובחים עלינו. הכלבים הולכים ומתרבים סביבנו, עדר שלם נובח בנו.

– סימן רע – אומר מרגלית – “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלים לשונו” כתיב. סימן, שאין אנו יוצאים עדיין “ממצרים” דרוסיה.

הנה חנות סגורה. אני נגש אל החלון ודופק. – מן הבית נשמע קול רוגז: קאקוי צ’ורט!? (איזה שד!?). אך איש אינו זז כלפינו. אני מנסה שוב לדפוק. בחלון מופיע ראש אכר. הוא מדליק אור, מאיר עלינו – ואחר כך: “אידוש איק דיאבול” ?! (תלך לעזאזל?!). מרגלית מנסה להתחנן: מעט תה חם הוא מבקש. נשלם. האכר מאיים עלינו.

אנו מנסים בחלון אחר. קול אשה צורח בנו.

והכלבים מחרישים אזנים.

פאלי רץ אחרי אחד הכלבים, רודף אחריו, רוצה לתפשו ולקרעו כדג – אך הכלב בורח.

גם את הכפר הזה יצאנו ומבלי לדעת את שמו.

ושוב ערבת שלג.

ושוב נהר.

אנו הולכים בשתיקה. ודאי כבר חצות הלילה. הצועני אומר: – אם גם בכפר הבא לא יתנו לנו כוס תה – חי נפשי: אני אשלח את הכפר באש!

זה רעיון.

– “האף תספה צדיק עם רשע?!” – אומר לו מרגלית בלשון הכתוב ומבאר לו את ענין סדום. פאלי עונה לו:

– בכפר שאין בו אף יהודי אחד – סימן לו שסדום הוא!

אני שוב נזכר ב“טבע הרוסי הרחב”. ממה־נפשם: או שיודעים הם, ששבויים אומללים אנו, או שאינם יודעים? אם כך ואם כך: איך זה אין עונים אפילו על שאלה? –

מרגלית נזכר:

– עמו של טולסטוי הנביא!

כן: “זה לחוד וזה לחוד”.

כעת, ביום החמשי לנדודינו, כשאנו נמצאים כבר בעיר ניזשני־נובגורד – עלי לרשום: ארבעה ימים וחצי נדדנו עדי הגיענו הנה. ארבעה נהרות עברנו ונחלים קטנים אחדים. בינתיים ישנו רק שינה חטופה.

עברנו שמונה כפרים גדולים ושלשה קטנים. רק בשני כפרים ישנו: התגנבנו אל רפת אחת שבסוף הכפר האחד וישנו בזבל החם. הצועני ינק קצת מחלבה של פרה אחת. ובבוקר השכם ברחנו על נפשנו. בגלל הפרה הזו לא הצית הצועני את הכפר באש.

בשני תחבנו את עצמנו אל תוך ערמת קש גדולה. אך הכלב לא פסק מלנבוח בנו. התגנב פאלי מאחורי הכלב, מצא שם מוט־ברזל – ובמכה אחת השטיח את הכלב לארכו.

ביום הרביעי עיפנו עד מות. בתחלת לילה היה הדבר. בשעה העשירית בערך. בכל הכפר לא רצו להכניס אותנו להתחמם לרגע. קנינו סיגריות וגפרורים – אך כוס תה לא רצו למכור לנו בשום אופן. יהודי לא היה גם פה. בסוף הכפר שוב מצאנו ערמת־קש גדולה – אך הכלב הנובח הלשין עלינו והאכר גרש אותנו במוט. ברחנו, אך הצועני עצר אותנו, חזר אל הכפר, הצית את ערמת־הקש – ונמלטנו על נפשנו. ממרחקי קילומטרים ראינו, איך התבערה הולכת ומתפשטת יותר ויותר. – הפחד, פן ירדפו אחרינו תקף אותנו עד כדי חרדה.

אולי נסור מן הדרך הצדה?

אי אפשר: עקבותינו בשלג – – –

והמשכנו לרוץ בכוחותינו האחרונים.

עד שמרגלית נכשל, נפל ולא היה בכוחו לקום.

– רוצו! רוצו! – מלמל מתוך נשימות צרודות וכבדות. – אני בין כה אמות. דבר מה ניתק בי פה פנימה; אני מרגיש.

לקחנו אותו על שכמנו ורצנו.

– מה לך, מרגלית? אמור מלה!

– אין דבר – עונה הוא מעל שכמנו. – “ותבט אשתו מאחריה ותהי נציב מלח” – אך מדוע כתוב שם “מאחריו”? – שואל הוא ויורד מעל כתפינו.

בעית הפסוק המשובש החזירה לו את כוחו. וגם לנו.

ובכוח הפסוק הגענו סוף־סוף לעיר ניזשני־נובוגורוד.

פה נכנסנו ישר אל תוך מחנה השבויים.

איש לא שאל אותנו מטוב ועד רע.

 

ל. בֵּיבַר הַנְּשָׁמוֹת    🔗

" – – – ובענין הסתירה שבין הבחירה החפשית ובין ההשגחה העליונה, אל תיגע, חביבי, את מוחך לריק. גם בזה היו כל הפילוסופים בבחינת “סחור סחור לכרמא לא תקרב”. יען כי גם לזה נתן האלהים פה למטה דוגמא לשל־מעלה והדוגמא היא ביבר החיות, חביבי. האריה הנמצא בסוגר חפשי הוא במעשיו (בלשון החכמים “בבחירתו”) בשטח כל הביבר שבו נמצא ואשר יחפוץ שם יעשה – אך מחוץ לביבר עומד ומשגיח השומר. והוא הדין בהשגחה של מעלה, שנתנה אותנו בביבר, זה ביבר הנשמות הגדול המוקף גדר. והנה בתוך הביבר הזה יש לנו בחירה חפשית לבחור בטוב וברע, ואולם מה שמחוץ לביבר וגדרו, לא בידנו הוא, כמו הלידה והמיתה ואהבת האשה וכיוצא בזה, כגון פעולת הדם, ועכול הקיבה, והנשימה וכו' כמו שאמרו ז“ל בעל כרחך אתה נולד ובעל כרחך אתה מת וכמו שרמז החכם מכל אדם “ומוצא אני מר ממות את האשה”; ולחנם חושב אתה שבידך הוא לקפח את חייך או לאהוב אשה ולשגות בה. ואל תיגע את מוחך בדברי הבל המתפלספים, יען כי זהו סוד ההשגחה העליונה והבחירה החפשית ואין ביניהן סתירה וביבר החיות הוא דוגמת ביבר הנשמות, חביבי, וד”ל".

בין החפצים המעטים שהעברתי בכיסי מן החזית אל השבי ישנו גם מכתבו זה האחרון של סבי ז"ל, שכתב לי יום אחד לפני מותו. והנה זיכה אותי המשגיח העליון ונתן לי לראות הפעם את “ביבר הנשמות” במו עיני, בלי חידות ומשלים. וביבר נורא זה הוא: מחנה השבויים בעיר ניזשני־נובגורוד.

בביבר זה, ביבר ממש, המוקף גדר ושומרים, מתהלכים אלפי שבויים אובדי חיים, זנוחי תקוה, מרוקני תוכן חברתי, מתהלכים בלי רעש, בלי דרישות ואפילו בלי כל בקשות וכמעט בלי דבור, בריות מתות בחייהן, בני־אדם ששתו את כוס התרעלה עד תומה וכבר אינם אלא מחכים לסוף, או אינם מחכים אפילו יותר. מתהלכים לאורך המחנה ולרחבו הנה והנה, או מתכוצים ויושבים בטלים, פעם אוכלים את מאכל הזוהמה הניתן להם ופעם מביטים בו ופונים ממנו הצדה ככלבים חולים.

ויש עוד גם כאלה, שהרעב מרגיז אותם עדיין והם פורצים לרגע בשאגה ובחרוק־שינים. אך כעבור רגע משתתקים גם הם ומתהלכים בחשאי וממלמלים לנפשם דבר מה או שוכבים פתאום ורוצים להרדם לנצח. – ורק אחדים יחידים ישנם, שעדיין נשמתם בם, אלה הם החדשים שעדיין לא נתנוונו לגמרי.

אחד מאלה מוליך אותי בביבר דנטאי זה ומספר לי:

יסוד הגיהנום הזה פה הוא – הרעב. פה בכלל אין כל טנדנציה לתת אפילו את האוכל המינימאלי לשבויי המלחמה. לא חלילה מחמת שאין מה לתת. בעשרה של מדינה זו אפשר היה לפתור את שאלתה הכלכלית של כל האנושות לשנים אחדות. יותר ויותר בא אני לידי ידיעה והכרה, שאין שעור והשערה לעושר הספון במדינה מוזרה זו. יש פה הכל, הכל, כל מה שהעין חומדת בעולם הזה בשביל הגוף הרעב והצמא.

אלא מאי?

מי זה יודע “אלא מאי”?

למה זה לתת לשבויים לאכול, בשעה שאין איש מכריח אותו לכך? חוץ מזה שקציני המחנה גונבים את כל הניתן בשבילנו, הרי גם ככה מיותר לתת להם.

סתם ככה.

ישנה בשפה הרוסית מימרה בת שתי מלים קצרות, שאין לתרגם אותה לשום שפה: “טאק סביה”. תרגומה החפשי והרע הוא: “ככה סתם”. או “סתם־ככה”. פירוש: בלי כל נמוק הגיוני. בבטוי זה מתבארים פה הרבה־הרבה דברים ותופעות שאין לבארם בשום הגיון שבעולם. ו“סתם־ככה” מרעיבים פה במחנה זה את השבויים, ההולכים ומתנוונים אחד אחד ובהמונם עד כדי אבוד אפים האנושי ועד כדי מיתה אטית ורקבון בטוח באין מעצור.

האם ניסו השבויים לעשות דבר מה נגד זה?

ניסו. מחו, רעשו. התפרצו, בקשו, תבעו, דרשו, התחננו, שבתו שביתת רעב – – כן, גם שביתת רעב שבתו בתור מחאה על שאין נותנים להם לאכול. גאוניים הם הגיוני הגורל, באמת. – את הכל עשו. ואפילו למעשי מלחמה באו פעם: חינקו את אחד הקצינים הרוסיים, שצחק להם בפניהם. ועל זה הרגו את המתקוממים ביריה. – וחסל.

אחדים ניסו לברוח. ומאז הגדירו את המחנה ביתר חומרה.

וכעת – כעת הייתי מזמין הנה את גאוני הפסיחופאטולוגיה, את פרויד וחבריו ותלמידיו: פה יכולים הם ללמוד מעט. פה יכולים הם לראות את ה“הומו סאפיאנס”, “האדם השכלי”, איך הוא מתנהג בביבר־הנשמות, שההשגחה העליונה עושה בו אקספרימנטים בנו בענויי־הענויים; בכינים וברעב.

הנני מתכבד להציג לפני האורחים הנכבדים, הפרופסורים היקרים את נבחרי הביבר האנושי:

– זהו הד"ר ארנסטר. שם בביתו פיסיקן. כפי שהאדונים רואים: ראש אינטלקטואלי מוחלט, גולגולת מארכת, “דוליכו קפאלוס” מובהק. מדבר בשמונה שפות. אך בחנם ינסו האדונים להכנס אתו בשיחה. הוא שכח כבר את כל אוצר הדבור ומכל הלקסיקון הגדול והעשיר שלו לא נשאר לו רק משפט אחד, רק שאלה אחת, שעליה הוא חוזר כל הזמן, יום ולילה:

– “מה יצא מזה?” – “מה יצא מזה?”

ועל כל שאלה שאתה פונה אליו בה – משיב הוא בעיניים רציניות, המביטות בך ואינן רואות אותך:

– “מה יצא מזה?” – “מה יצא מזה?” –

אין איש זוכר מתי אכל ד"ר ארנסטר זה. רזה הוא כשלד ורק עצמותיו הרחבות וגרמיו העבים נשארו לו בולטים כיבלות עץ־סרק יבש מאד. הראש אין ביכלתו לרזות בכלל. עצמות הראש אינן מקטינות ברעב.

– בבקשה סיגאריה, אדון ד"ר ארנסטר – –

– “מה יצא מזה?” – “מה יצא מזה?” – אומר הוא והולך לו הלאה וממשיך לעצמו במלמולו.

– וזהו הד“ר קוהלר. גם כן ראש בלתי רגיל. מצח גאונים, קן ה”מוח־הקטן" כביר הוא אצלו, סנטר המעיד על מרץ יוצא מגדר הרגיל, על רצון עז – אך מכל אלה לא נשארה רק היקרה שבתכונות האדם הסובל: הסבלנות. גם ממנו לא תוציא עוד חשק־וכוח על איזה ענין בעולם. אין איש יודע כבר, מה היתה מלאכתו שם בבית. יען כי על כל שיחה שבעולם מגיב הוא במימרה אחת יחידה ותמידית:

– “צריך לחכות, בבקשה, לחכות בסבלנות; הכל יעבור”. – “גם זה יעבור”. –

– כמה זמן אדוני פה?

– “רק לחכות, אדוני, הכל יעבור”. “גם זה יעבור”.

אין איש יודע, מה היתה שם מלאכתו – אך נעימת הדבור שלו חשודה במקצת: זה רופא. – ודאי שרופא הוא.

– אדוני הד"ר אינו רעב?

– “גם זה יעבור, בבקשה. גם זה. הכל יעבור” – מבטיח האדון הרופא וממשיך את דרכו ואת בטחונו ומלמולו לעצמו.

ואתה עומד ומביט אחריו ושומע מרחוק: “גם זה יעבור” – “גם זה יעבור; בבקשה”.

– והנה בן־אדם ששמו בילל, אבסטרי הוא. וזה הוא כל מה שיודעים עליו ועל חייו ועל מהותו. אומלל מסכן זה חושד בכל הנגש אליו, שרוצה הוא להעליב בו:

– “אותי חושב אדוני?” – שואל הוא בעינים תמהות ונעלבות – “אותי רוצה אדוני – – בי הוא רוצה להעליב?” – אומר הוא בחומרה של כבוד לאדם שלא אמר לו אף מלה – “בי? – בי רוצה הוא להעליב? – מה? – סליחה!” – אומר והולך לו וממשיך: “בי רוצה הוא להעליב. בי – בי רוצה להעליב – סליחה!” –

– והנה: האדונים רואים שם בן־אדם לבוש חציו אזרחית וחציו בגדי שרד של פקיד משרדי? זה שם, הרץ וממהר כל הזמן ותחת בית־שחיו תיק־עור קרוע ובלוי – – זהו האדון בודי, “העסוק תמיד”, תמיד הוא עסוק ולעולם אין לו פנאי אף רגע. תמיד רץ ותיקו תחת בית־שחיו, רץ לאורך המחנה ולרחבו, הנה והנה, ואל תפריע לו, אין לו פנאי. – אמור לו מלה והוא יענה לך בחטיפה:

– “סליחה! אין לי פנאי! – אני טרוד! סליחה!”

– אדון בודי! לאכול! –

– אין לי פנאי! – אני טרוד! – סליחה! – אומר כלאחר יד וממשיך את מרוצתו הנצחית הנה, רצוא ושוב, מבלי לאכול, מבלי לעשן אפילו כשנותנים לו – רץ ורץ במצות העבודה, העבודה הטובה, המתוקה, הנפלאה ושגזלו אותה ממנו ושהוא נשבע לה אמונים עד הרגע האחרון לימי חייו. – רץ ורץ כל היום וממלמל לעצמו: “אני עסוק! סליחה! אין לי פנאי!” – ואם מי שהוא מתעקש ומנסה לעצור אותו במרוצתו ועומד לו בדרכו, תופש בשרוולו ומעמידו – – הרי האדון בודי מביט בו כבמשוגע, מעוה את פניו, נועץ את עיניו באותו טרדן ואומר לו שוב אותן המלים עצמן, אך בנעימה אחרת ובהשתמטותו את עצמו בכוח מידי האיש:

– ס – לי – חה! אני – טרוד! – אין לי פנאי! – שומט הצדה את העוצר־בו וממשיך ורץ. – וכשגופו מתעיף עד אפיסת הכוחות – הרי הולך הוא, כלומר: רץ הוא אל משכבו, מניח את התיק למראשותיו, משכיב את עצמו במהירות, עוצם את עיניו, ממלמל עוד פעם: “אין לי פנאי!” ונרדם. – – ובבוקר שוב קם במהירות, כאילו אחר לקום, נוטל את תיקו ומתחיל לרוץ. – וחוזר חלילה.

– והנה שם על יד העמוד עומד האדון דארקן הזקן. – אך, בבקשה, לא לגשת אליו במפגיע, הוא נבהל מאד. מתנצל הוא כל הזמן:

– “לא אני הצתי את התבערה הזאת. לא אני!” – מצטדק הוא מאד ומפרך את ידיו זו בזו – “לא אני – באלהים אני מבטיח, לא אני.” – מצפונה של תבערת המלחמה מתעמס לו על נפשו הטהורה והנקיה מפשע: לא הוא הצית אותה. לא הוא.

– אדון דארקן, המלחמה נפסקה! בא השלום!

– “מה? לא אני – באלהים, לא אני!” – – אומר הוא בפחד ונרתע לאחור – –

– והנה שם מתהלך בן־אדם, נזר הבריאה, ומחפש כל הזמן. כל הזמן מתהלך ומחפש דבר מה לאכול. – וכמעט אין דבר, שאינו ראוי לאכילה אצלו. אוכל הוא קש, נסורת־עץ, מכרסם הוא את העמוד, את הסיד שעל הקיר המלוכלך, וביחוד אוכל הוא בתיאבון את בגדיו. – כבר חצי גופו ערום. אתמול אכל את שרוולו האחד לגמרי. – מקבל הוא מכות על כך – אך אינו שם לב. אוכל את בגדיו בחשאי, קורע מהם קרעים קטנים בסתר ואוכל. לועס ובולע בתיאבון. – האיש הזה אכל כבר את כל הכפות שבמחנה. – הכפות של־עץ היו ספוגות מרק ושומן. אך הימים הטובים ההם עברו מבלי לשוב. למי יש פה היום כף? – ופעם נתהותה לו איזו מורסה אדומה, איזו בועה גדולה ברגלו; פתח הוא בשיניו את הבועה וליקק את המוגלה יחד עם הדם שבה. – חבש לו מישהו את המכה הטריה בצמר־גפן – אכל הוא את הצמר ואת התחבושת ואחר כך ליקק את המכה עד שנרפאה.

– והנה שם שוכב אחד על משכבו וצוחק לו כל הזמן – אך בינתים לוחך הוא את בשרו. את ידיו ורגליו היחפות. ביחוד טעימות לו הרגלים. מלקק הוא את אצבעותיהן וגם את עקביהן; ובתרגיליו התמידיים הגיע לידי יכולת ללקק אפילו את שחי־ברכיו ובלי כל התאמצות יתירה. – ידיו ורגליו כבר נקיות ולבנות כרגלי בתולה רכה. – ובינתיים מחייך ומחייך.

– והנה שם עומד אחד ומרצה. – כל הזמן הוא מרצה. לא תמיד יש לו קהל שומעים, אך לפעמים מתאסף סביבו קהל הגון ומקשיב לו ברצינות ובסקרנות מדעית. מרצה הוא הרצאה מדעית על הויטאמינים: על הישגה זה החדש של חכמת האדם:

– "הויטמינים הם חומר־הזנה חשוב מאד בחיי האדם והבהמה. הויטמינים נמצאים בצמחים וכשהאדם אוכל אותם, הרי הויטמינים שבהם מכניסים ברכה בגוף החי. הויטמינים נמצאים בבשר, בצמחים, בחלב, בביצים, בקציצות, בחמאה טובה, בגבינה לבנה, בלחם לבן, במרק שמן וחם, בצלי, בבשר מבושל, שמוציאים אותו מתוך המרק הרותח ואוכלים אותו יחד עם חרדל או עם מלפפונים או עם חזרת עשויה בסלק אדום ובקצת חומץ וסוכר. הוא נמצא גם בתפוחי אדמה עשויים שומן אוזים, שאחריהם שותים קצת יין לבן ואחריו שוב אוכלים עוגות, או בצק, כלומר אטריות מבושלות ועשויות בגבינה או באגוזים מפורכים ושוב שותים יין טוב ואחר כך אוכלים לפתן של פירות מתוק ונעים – – "

כאן הוא מפסיק רגע, עוצם את עיניו, משפשף את מצחו, ולשונו מלקקת את פיו היבש. על מצחו מופיעה הזיעה – והוא נאנח אנחה עמוקה וממשיך:

– "הרבה מינים בויטאמינים, יען כי נחלקים הם להרבה סוגים, כלומר: לקבוצות שונות. יש מין ויטאמין, שאם אדם אינו אוכל מאכלים, שהוא נמצא בהם מתחלה במחלה, קשה הנקראת בשם “ברי־ברי”. מחלה זאת גורמת לשתוק היד והאצבעות, הנה, כמו למשל ידי השמאלית ושלוש אצבעותי, הנה, פה – – "

והוא מראה לקהל את ידו המשותקת ואת אצבעותיו המתות.

– "ויש ויטאמין, שהעדרו גורם למחלת הצינגה, שבה מתו פה גם אתמול כשלשים איש ואולי גם אני אמות בה בקרוב. הנה, הביטו, השינים שלי, הנה – – בשר השנים שלי כבר נגוע קצת – – בעוד ימים אחדים זה יתפשט בכל גופי – – "

ומראה הוא בכל גופו – – –

– "לפיכך חשוב מאד, שהאדם יתפרנס במאכלים טובים מכל המינים, בבשר טוב, בלחם לבן, בחלב, בשומן, בירקות, בגזר, בחסה, בתרד, כשהוא קם בבוקר ישתה כוס חלב או קפה מתוק וחם בלחם מרוח בחמאה ואחרי כן יעשן סיגאריה טובה מצרית, “היקסוס” או סיגארה “האבאנה”, או “מידיה”. אחר כך, בשעה עשר שוב יאכל “ארוחת־מזלג” טובה, ביצים מטוגנות יחד עם תרד מרוסק וישתה קצת יין טוב; לארוחת הצהרים ישב אל שולחן נקי, ערוך בכל טוב יחד עם אשתו ובנו הקטן – – – "

עיניו נעצמות, פניו מחוירים, ממצחו מתנוצצת הזיעה – הוא נופל מלא קומתו.

קהל השומעים, שישב או עמד כל הזמן והקשיב – אינו זז אפילו ממקומו לנפילת המרצה. מביטים הם רגע במרצה השוכב פרקדן על הקרקע – אחר כך הולכים להם. ורק אחד מהם נגש אליו, מביט בו ואומר לו:

– כך יאה לך. למה אתה מענה אותנו.

והולך לו.

אני נגש אליו, רוצה להשכיבו על משכבו. הוא מרים את ידו הרזה וממלמל בלי קול:

– הנח לי. אולי אמות. טוב למות.

לא הארכתי לחיות בביבר־הנשמות הזה. ביום החמשי נכנס קצין צ’יחי ומכריז:

– מי רוצה לנסוע לקאזאן לעבודה?!

התיצבנו כמאה איש. אלה מן “הנשמות”, שעדיין מצפים לדבר מה, שעדיין מאמינים ששם, באיזה מקום אחר, בקאזאן או מה שמו, יהיה טוב מאשר פה.

נסענו בלילה. ב“חממה” קרה ומלוכלכת מאד. על יד הפתח עמד הזקיף. בין הנוסעים היה אחד ששכב ונאנח כל הזמן. בתחלה פנה הזקיף כלפיהו והביט בו לפרקים ארוכות. – אחר כך נזף בו ברוגזה:

– אם לא תשתתק – אשליך אותך מן הרכבת! מבין?

החולה לא הבין.

פאלי אומר לי בחשאי:

– אם יגע בו – אני אשליך אותו, את החזיר הזה מן הרכבת.

החולה נאנח מאד.

הזקיף מביט בו ארוכות, אחר כך מניח את כלי־זינו ואת ילקוטו, נגש אל החולה, סוחב אותו אל הפתח ואומר לו:

– אתה רואה? או שתשתוק, או שאשליך אותך!

הרכבת מהירה מאד. אנו קמים.

החולה נאנח נוראות. אך איש מאתנו אינו מאמין, שהזקיף מדבר ברצינות. ועוד אנחנו מפקפקים – והזקיף שומט את החולה החוצה דרך הפתח. אך עוד טרם הספיק לקחת את רובהו ואת ילקוטו והנה פאלי בועט בו בכל כוחו והזקיף נופל מלא קומתו פרקדן החוצה. פאלי זורק אחריו את הרובה ואת הילקוט ואומר: – צידה לדרך!

הגענו לקאזאן. איש אינו מחפש את הזקיף – לכל הפחות מאתנו אין איש דורש אותו.

 

לא. הַמִּשְׂחָק    🔗

הביבר שבמחנה־השבויים בקאזאן הוא עוד “שקט” מזה שבניזשני־נובגורוד. פה מתהלכים כולם כמוכי־סהר. הרעב אינו מציק לנו פה כמו שם, אך המאכל שנותנים לנו פה גרוע לפעמים מן הרעב עצמו. מובן, שזה רק מעין “נוסח הלשון”, “פאסון־די־פארלה”, יען כי אין גרוע מן הרעב. אך פה ישנה מארה חדשה לגמרי: אסור להתגרד. – אסור חמור מאד. המפקד הראשי פה רצונו בכך. מדוע? למה? אין איש יודע. ישנן השערות שונות לכך, אך את הסבה האמתית אין איש יודע. ואנו ארבעתנו, הן כבר שוב התרגלנו לרמשים שלנו, התרגלנו לסלק להם את חובנו בגרידה. ורק פה, במקום האסור, מתחילה העין לראות שוב את אשר לא ראתה כבר מתוך הרגל: – שאיש־שיחך המדבר אתך, עושה כל הזמן תנועות בגופו ובאיבריו. ורק פה נזכר אני, שכל אותן הבריות העלובות שבביבר ניזשני־נובוגורוד לא פסקו כל הזמן מעשות את תנועתן הטבעית הזאת. הד“ר ארנסטר הדואג הנצחי באמרו: “מה יצא מזה?” אמר והתגרד בינתים. הד”ר קוהלר הסבלן הכביר באמרו: “גם זה יעבור” אמר והתגרד בינתים. בודי העסוק כל הזמן היה רץ וממהר בעבודתו הטורדת, אך בינתים היה מתגרד באלף אופנים. בילל האבסטרי, הנעלב הנצחי שואל אותנו בחומרה יתירה, אם בו רוצים אנו להעליב – אך בינתיים לא שכח להתגרד; וגם דרקן הזקן, “שלא הצית את התבערה” וגם זולל העצים והאבנים וגם הלקקן הנצחי, ולא עוד אלא גם המרצה הנורא על הויטאמינים – – כולם, כולם, כולם – – הגרידה היתה לנו לתנועה טבעית כמו הנשימה ועפעוף־העינים. – והנה ישנו בן־אדם בעולם, האוסר עלינו את זאת. והזקיף הרואה מי־שהוא מתגרד – מעמידו למשפט המחנה. והביבר לא גדול, פה הזקיף יכול לראות את העוברים על החוק הדראקוני הזה. – לא להתגרד? נורא! איך לשאת את זה? ומשום זה שורר פה גם שקט כזה – מבארים לי – יען כי בתחילה היתה לנו תחבולה לעקוף את החוק: להתוכח. עוררו ויכוח חריף ובין כך עשו תנועות וככה היו גונבים להם את העונג הזה באיסור. ועל זה באה פקודת האסור גם להתוכח. והעונש חמור מאד: מכים ללא חמלה. והסיסמה היא, כלומר סיסמאתו של המפקד: “יתרגלו הגרמנים אל הכנים!” –

וביחוד סובל מזה מרגלית שלנו. עד כדי דמעות. פעם בפעם נגש הוא אל אחד הזקיפים ומתחנן לפניו לתת לו רשות הגרידה לרגע אחד. הזקיף נותן לו מכה בעקב־הרובה – ועל זה מודה לו מרגלית מקרב־לב: במקום המכה, בדיוק, הרגיש עקיצה וההכאה שמשה לו במקום גרידה. – בדיוק באותו המקום. ואיזה מקום אינו “בדיוק” מקום עקיצה? אך לבסוף נמנע הזקיף גם מזה, ומרגלית מחפש לו אלפי מיני אמתלאות־תנועה והעויות לגרידה בערמה. קשה מאד שלא להתגרד, אך קשה מזה לראות ביסורי מרגלית. הוא מזיע ממש.

– כמה פעמים בחיי אמרו לי: “יהודי מכונם!?” והנה, רק כעת רואה אני, עד כמה לא הייתי מכונם מעולם – נאנח מרגלית ועיניו מפיצות יסורי־מות; והוא ממשיך לעצמו: הנה הן מטיילות להן על גופי, בחופש גמור – – הנה – עוקצות, אוכלות אותי כחפצן – באין מפריע – – “ואכלת ושבעת וברכת” – – “דם אכלת, אוכל דיך” – “ככה תאכלו אותו” – – והפסוקים נשפכים מתוכו ובינתים דומעות העינים מתוך מכאובים – – עד שלבסוף מחליט הוא:

– אני אתגרד ויהי מה! – אומר ומתחיל – – –

הזקיף נגש אליו ובלי אומר מוביל אותו למשפט. מרגלית הולך כצאן לטבח – אך בינתיים משתמש בהזדמנות הטובה ומתגרד בכל כוחו ומאודו. בין כה אין מה לאבד. הולך ומתגרד.

כששב – שב חצי מת ממכות־הרצח שספק שם במשרד. פצוע הוא בכמה מקומות, שוכב על משכבו, עוצם את עיניו ונאנק דום. ורק כעבור רגעים אחדים אומר הוא:

– בכל זאת כדאי היה. אחדות מהן שלמו בחייהן – – וגם: במקומות הפצועים אין אני מרגיש את עקיצתן. – להיפך: רוחשות הן על הפצעים הפתוחים ורחישתן נעימה.

בערב מתאספת קבוצה הגונה למקום אחד, מתישבים כמו מסביב למדורה שבשדה או ביער – ומספרים אגדות. ככלות האחד, מתחיל השני; ובכל ערב מטילים את חובת הספור על אחדים, שיספרו מחר בערב. על פי רוב, או אולי תמיד, מספרים רק הפשוטים שבנו, בני אכרים, בני הכפר. וגם מתרגמים ישנם מכל השפות. ומתרגמים על פי הצורך. ואחד המספרים המפליאים שבהם הוא הצועני שלנו, בתחלה סיפר מעשיות־צוענים יפות עד להפליא וכולנו ישבנו פעורי־פה ושכחנו את יסורי הרמשים. ואתמול, בלילה הביא את כל הקהל לידי שגעון, לידי בכיה חרישית. הוא סיפר מעשיה במשפחה אחת מאושרה, במשפחת אכרים, שישבו אל השולחן הגדול והנקי, יחד עם הבנים, הבנות והנכדים, הזקנים לא בכו על אבדן בניהם המלחמה, האמהות לא חרדו לחיי בניהן בחזית, הכלות לא חכו בכליון עינים ונפש למכתב זועה על מות ופצעים, שם ישבו אחרי העבודה בשדה, אחרי הזריעה באביב, אחרי השדוד, השדה שם בחוץ חיבק את הזרע וחימם אותו בלטיפה, היניק אותו מלשדו והזרע ינק, ינק ונרדם. והאכרים ישבו אל שולחן נקי, עם מפה טהורה ועל השולחן צלחות נקיות, המעלות אדים, אדי מאכלים ריחניים, וגם מלח יש על השולחן וכוסות יין אדום וגם כד מים חיים – אוכלים ושותים – אחד הילדים נשען בחיק אמו ונרדם, השני נגש אל אמו ואומר לה: אמה יקרה, הכניסי נא את ידך פה, תחת כתונתי יפה, יפה – לא – שם, שם – שם! וכעת גרדי נא קצת, – – ככה – – אה – מה טוב – – עוד – עוד – – עוד – –

הצועני נשתתק לאט־לאט. דומיה כללית. ובתוך הדומיה הכללית נשמע קולו של מי שהוא השואל בחשאי ובפנימיות עגומה מאד,

– מאין אתה יודע, שאמי היתה מגרדת אותי תמיד – – –?

אנו מביטים בשואל: חייל רך בשנים, בגילו של פאלי שלנו. הוא מביט בעיניו הגדולות והדמעות זולגות מתוכן טפות־טפות גדולות – –

גם זה לא שבע עדיין חלב־אמו כל־צרכו.

באחת הפינות יושבת כנופיה ומשחקת בדבר־מה. אני נגש ורואה: מרוץ־כנים. לפניהם דף־קרש כמטר־על־מטר, באמצעיתו קו, החוצה אותו לרחבו. ובקצותיו כמו כן שני קוים, אלה הם “קוי־הסטארט”; הכנופיה מחולקת לשני “צדדים”, כל צד “מריץ” כינה אחת או אחדות כלפי הקו. וכל ששלו הקדימה – זכה.

והזקיף הרוסי עומד מאחורי המשחק ומביט ונהנה.

שם בוינה או בלונדון, או בפטרבורג כמו־כן משחקים כעת הגראפים, אצילי־המלחמה בקלפים או בפינג־פונג – – –

מה יפים החיים.

הלילה התפרץ הכאב. הצועני שוב ישב וסיפר. הפעם סיפר על שלום־בית עם האשה הנאמנה, האוהבת והמלטפת את בעל נעוריה. ועל זה פרץ אחד השבויים, פריץ זאהנן, בשגעון. הוא קם פתאום, התחיל צועק: “לא נכון! לא נכון! זה שקר!” – ובינתיים הטיח את ראשו אל הקיר ואל העמודים – עד שכפתו אותו והובילוהו לאיזה מקום. למקום שקט בודאי: למקום השקט לגמרי. נודע לי, שזאהנן המסכן קבל מכתב מביתו ובו הודיעו לו, שאשתו בגדה בו; כחדשיים לפני המלחמה התחתן וכעת חיה אשת נעוריו עם שבוי רוסי. מכתו זאת הלכה וצבתה בנפשו כל הזמן וכעת נתבקעה.

אחד השבויים יצא לעבודה: לנקות את השלג מסביב למחנה. בא המפקד הראשי והסתכל בו. השבוי הרשה לעצמו את העונג להתגרד רגע ועל זה החזירו אותו תיכף אל המחנה. ובשעת ארוחת הצהרים, אחרי שחלקו את האוכל, באה פקודה לא להתחיל באכילה עד שתבוא פקודה חדשה לכך. ישבנו וחכינו. הופיע המפקד ונגש אל החוטא:

– אתה הוא זה שהעזת?

– כן, אדוני.

– הרבה כינים יש לך?

– יש, אדוני.

– ובכן, הוצא נא אחדות מהן.

– לא צריך להוציא. הנה הן – אמר המסכן והראה אחדות, כאילו לקח אותן מתוך כיסוי.

– ובכן, כעת זרוק אותן אל תוך המרק. מהר־מהר! מהר אמרתי, הבינות?!? – ככה – וכעת אכול!

האומלל עוה את פניו, פרץ בבכיה, הביט בתחנונים אל פני המפקד – ללא יועיל.

לקח את הכף – ואכל – ופרץ בהקאה.

אחריו גם אנחנו.

– כך צריך. למען תדעו, שהפקודה היא פקודה! נבלים! והלך.

אחרי הארוחה נתאספה שוב הכנופיה לשחק ב“מרוץ־הסוסים”. אך כששמו את הרמשים על הדף – נשתתקו פתאום, אחד מהם קם, ירק ואמר:

– לעזאזל! אני רוצה להקיא.

והקיא.

ויותר לא שחקו.

 

לב. טְרַאגֵידִיָּה יְהוּדִית    🔗

זה ששה ימים שאנו נוסעים; “לקחו” כחמשים איש מאתנו ומסיעים אותנו. בדרך אנו אוכלים לפעמים גם לשובע. על כל פנים המאכל מאכל אם הוא. הרכבת נעמדת בכל תחנה קטנה ועומדת שעות ארוכות, למה? לאן מסיעים אותנו? – אין איש יודע. הדבר היחידי שנודע לנו מפי הזקיף, שאנו נוסעים לעיר ויאטקה. כנראה שיש גם שם־עיר כזה. הזקיף הוא רוסי סימפאטי מאד. גם מפתו שלו נותן הוא לאחד מאתנו. וגם סיגאריה. הצלחנו לקבל ממנו את הרשות לרדת לרגע בתחנה. ירדנו והתנקמנו נקמה איומה ברמשינו: התפשטנו עירומים ושפשפנו את כל גופנו בשלג רך וקר. נפלא! השלג שורף קצת את הפצעים שבגוף, את פצעי הרמשים והמכות – אך אין דבר. אחר כך מתחילה כל החבריה לפלות את הבגדים. בראות זאת “תושבי” יתר הטיפלושקות (הקרונות) מבקשים גם הם רשות לכך ומקבלים. וכעת מחזה מרהיב עינים: מאות אנשים עומדים עירומים בשלג ומפלים את בגדיהם וזורקים את הרמשים אל תוך השלג הלבן. בינתים מתחיל השלג יורד גם מן השמים. נפלא!

ובתחנה מתאסף קהל אכרים ומביטים. גם נשים באות. אחדות מהן יורקות, מצטלבות והולכות בבושה. אחדות נשארות ומסתכלות. אחדות מהן צוחקות. אחת מהן פורצת בבכיה חרישית. הרבה פנים מונגוליים ישנם ביניהם.

במחנה השבויים שבעיר ויאטקה נכנס קצין רוסי ובודק אותנו בחטיפה. מביט בכל אחד ואחד, מנענע בראשו ואומר: חורושו (טוב) וממשיך ללכת. פתאום הוא נגש שוב אל אחדים מאתנו, שואל דבר־מה ומעמידם הצדה. עוד לא הספקנו “להתיעץ” על הענין הזה והנה הוא נגש גם אלי ומעמיד גם אותי הצדה. מרגלית ופאלי הספיקו ללחוש לי: “אם עסק ביש – לברוח חזרה הנה!” –

במשרד שואל הוא אותי, מה מלאכתי האזרחית? אני, מבלי לחשוב אף רגע עונה: הייתי לאקיי אצל הגראף מערעני בבודפשט! – (בזמן האחרון החלטנו, שבמצב כזה לא נחשוב אף רגע ואת היוצא מפינו מאליו – נגיד. וכעת יצא מפי “לאקיי!”)

– לאקיי? – שואל הוא – נפלא! תלך לשרת אצל רופא המחוז. טוב?

– טוב! – עונה אני בשמחה ושואל תיכף: ומה יהיה ב – – – בזה – – הן – אני לא נקי? – –

הוא מביט בי ופניו מסבירים לי: זה מוצא חן בעיניו, שאני מעיר לו על כך. ותיכף נותן פקודה: לנקות אותי ולתת לי מלבושים אחרים. ומובן, גם לגזוז את שער ראשי.

בצאתי עם החייל הרוסי החוצה – אני מוצא את החבריה שלנו: שלשתם עומדים ומחכים לגורלי. אני צועק להם: “להתרחץ!” הם שמחים מאד למזלי. – –

התרחצתי כשעה שלמה, במים חמים. יש אלהים בשמים. יש! אך מדוע הוא קמצן כל כך? האין לו די אש ומים בעולמו הגדול?

קבלתי בגדים נקיים. אני יוצא – ושוב עומדת החבריה שלי. מרגלית צועק:

– שמן! אל ישכח: שמן! שמן זית זך! ולשלוח את הכתובת!

אני עונה:

– רופא המחוז! – משרת!

אשת הרופא מקבלת אותי באהבה. אשה כבת חמשים, יפהפיה רוסית ומגמגמת קצת גרמנית. נותנת לי חדר קטן על יד המטבח, אחר כך מבארת לי את חובות־העבודה המוטלות עלי. מראה לי את כל חדרי הבית – שעלי לנקות אותם תמיד, אחר כך מראה לי את שני הסוסים שבאורוה. גם אותם עלי לנקות. "הרכב שלנו הוא ‘חמור רוסי’ – מבארת היא לי. ושיהיה לי טוב פה. ובכל בוקר עלי לנקות את הנעלים והמגפים. – נכנסת המשרתת. בחורה לא יפה – אך בריאה כאלון רוסי. “חורושי אבסטרייץ” – אומרת היא. פירוש: אני אבסטרי טוב. – מילא: היא רוסיה יותר טובה מאשר אני אבסטרי. שמה: קאטיה. טוב. היא נותנת לי קודם־כל לאכול. ואחר־כך כוס תה ריחני.

בצהרים באות הביתה שתי בנות וילד. אחת כבת עשרים והשניה כבת חמש־עשרה. שתיהן יפהפיות בריאות, הילד – אפולון רוסי קטן. כבן שמונה. הגדולה שואלת אותי:

– מה שמך? (אני מבין, שמדברת היא אתי בלשון נוכח: אתה).

– פידיסאט ווסיאם! (חמשים ושמונה) – עונה אני.

הן מביטות זו בזו. נכנסת האם, הן מספרות לה ומחייכות. האם מבארת להן, שהשבויים אין להם שם, רק מספר. והיא, האם, שואלת אותי גרמנית, מה שמי האזרחי?

– אנטון! – עונה אני כמו שנפלט מפי.

– אנטון – ושם אביך?

– הרמאן.

– גרמאן – אומרת היא – ובכן: אנטון גרמאנוביץ'.

– אנטון גרמאנוביץ'! – אומר הילד בשמחה רבה; ומוסיף:

– און גרוי! (הוא גבור!).

יפיה של הבת הגדולה ממש מסמא עינים. בכעין זו חזיתי תמיד את “טוטיאנה” של פושקין. פנים גלויים ואורים; עינים בהירות וטהורות ופה עדין מאד. האף סולד קצת. שינים: שירת מנענעי פסנתר־קסם, המנעימה זמירות הוולגה גם בדבורה הפשוט. וכשהיא צוחקת – מופיע הקיץ באמצע החורף.

הקטנה: “מאשה” של טולסטוי ב“החלל החי”. היא מביטה בי כל הזמן ואני מרגיש, שמהותי נוסכת בה עצבון גדול. דוקא בה, בקטנה. כמעט שפניה מתעוותים לבכיה. – מביטה, מביטה – אחר־כך מתחטאת על אמה ואומרת, כשעיניה אינן נגרעות ממני:

– הם סובלים הרבה מאד. נורא! –

את המלה “נורא” מדגישה היא בפנימיות טראגית.

אני אומר לה:

– דס חורושו! (פה טוב)

השמחה רבה: האבסטרי יודע שתי מלים רוסיות! – והגדולה מתקנת לי: לא “דס”, אלא “סדס”.

אני שואל, מה עלי לעשות אחרי הצהרים? – במקום האם עונה הקטנה כלפי האם:

– ניצ’יבו, מאמוצ’קה! (לא כלום, אמא)] היום אל יעבוד עדיין, לעת עתה ינוח קצת.

האם מסכימה.

ארוחת הצהרים – של מלכי קדם. אני אוכל יחד עם קאטיה. היא מפטמת אותי כחזיר. פניה המכוערים הולכים ונעשים יפים מאד.

הרכב האוכל אתנו יחד מתגרה כל זמן בקאטיה ומעגב אליה. והיא דוחה אותו: “לך לעזאזל! התבייש בפני האבסטרי!” – הוא מביט בי ואומר לה: “יהיה לך אבסטרי משלך! מה?” – היא מביטה בו בכעס, אחר כך מתרחבים פניה בחיוך: – “ומה זה עסקך? עולה לך ביוקר?!” – ותיכף אחרי זה לוחשת לו כלפי חדר האוכל: “הוא יהיה בשביל הבאר ישניא!” – כלומר: היא מזוגת אותי עם הבת הבכורה.

בעל־הבית, רופא המחוז אינו בביתו. זה ימים אחדים, שנוסע הוא בסיור־רופא בכל המחוז.

העבודה הולכת בסדר. כולם מרוצים. ארבעה זוגות נעלים עלי לנקות בכל ערב לפני השינה. עבודה זו נעשית אצלי תמיד בלווי מנגינת־הפסנתר שבחדר האורחים. ולפעמים גם בלווי הכנור של הילד.

הצלחתי לשלוח לחבריה שלי חבילה הגונה של מאכלים שונים בידי קאטיא. היא כולה להובה מיפיו של פאלי. ואת זה מספרת היא גם לבעלת־הבית בפרוטרוט. כולן רוצות לראות אותו. – אני משתמש בהשפעה זו ומבקש מאת הגבירה שלי לפעול, שלא ישלחו אותם, את שלושת חברי ממחנה השבויים בלעדי. – היא מבטיחה לי זאת. – אני מקבל מהם פתקא: שמן הם מבקשים! – אני שולח להם שמן בידי קאטיא.

את המעשה נורא שדלקמן, רושם אני כבר במחנה השבויים בעיר פרם:

ביום הרביעי לעבודתי בבית הרופא בויאטקה הביאה בתו הקטנה חברה מבית־הספר, שלמדה אותה גם בשעורי הלמודים וגם לנגן על הפסנתר, החברה הצעירה היא בחורה שחרחורת בעלת עינים כחולות ועצובות מאד. אני תיכף הכרתי שיהודיה היא. גם הן ידעו שיהודיה היא, אך אהבתן אליה היתה גדולה ולבבית מאד. כולן לטפו אותה והקטנה היתה מנשקת לה כל הזמן. ולפעמים גם האם. שמה: רעיה. בכל יום ויום היתה באה אחרי הצהרים והיו לומדות ומנגנות ביחד שעות שלמות. אני התודעתי אליה וגיליתי לה, שגם אני יהודי. כמעט שפרצה בבכי מתוך שמחה, אך הזהירה אותי, שלא אגלה זאת מכל מקום לבעלת־הבית, זה לא נחוץ. – על ידה עזרתי גם לחברי: היא הביאה להם בגדים נקיים והם נטהרו כדבעי. – שמן היה להם.

וביום אחד, אחרי הצהרים קרה מעשה מזעזע בבית: רעיה ישבה ונגנה “בארבע” יחד עם הקטנה והילד היה מנגן בכנורו אתן יחד. מאחורי הפסנתר, על הקיר, עמד ראי גדול מן הרצפה כמעט עד התקרה והמנגן על הפסנתר היה יכול לראות בתוך המראה את הנכנס בפתח שמאחוריו. – והנה, בתוך כדי נגינה נפתחה הדלת, נכנס גבר. – בראות היהודיה הצעירה את הגבר הנכנס, הביטה בו רגע, אחזה בראשה – ונפלה מתעלפת בלי להוציא מפיה אף הגה. – זה היה הרופא, בעל־הבית, שתמונתו היתה תלויה על הקיר. – הקטנה שנבהלה להתעלפותה הפתאומית של חברתה, כשראתה את הגבר – פרצה: פאפוצ’קה! (אבא!) – הרופא כשנכנס נפגש מבטו במבט היהודיה הצעירה שעל יד הפסנתר ושניהם הכירו זה את זה כרגע. – הוא נבהל לעודד אותה, טיפל בה כרבע שעה עד שהחזיר לה את רוחה ואחר כך ליטף אותה ואמר כל הזמן במלמול:

– דורוגאיה מויא! בידנאיה דיבושקה מויא! (יקירתי שלי! ילדתי המסכנה!) – אחר כך עבר לקללות רוסיות נמרצות כלפי מי שהוא ושוב ליטף אותה והרגיע את רוחה. החולה החורת קמה ובלי אומר ודברים רצתה ללכת; ורק תוך כדי לכתה פנתה אל בעלת־הבית ואמרה באין אונים:

– יא איזביניאיוס! איזביניטיה! (אני מבקשת סליחה! תסלח לי!) אך הרופא לא נתן לה ללכת:

– ניט גאלובציק מויא, וי ני אידוטיה! (לא יונתי, את לא תלכי!)

נודע הדבר: היהודיה הצעירה, תלמידת בית־הספר לא היתה לה בעיר זו רשות התגוררות. העיר היא מחוץ לתחום המושב היהודי בארץ. אך ברוסיה יש חוק, המתיר לנשים יהודיות לגור גם מחוץ לתחום המושב אם הן – – זונות. אלה מקבלות “תעודה צהובה”, שבזכותה גרות הן שם. ב“תעודה צהובה” כזו היתה חיה גם רעיה הצעירה בעיר ויאטקה – מאין עצה אחרת להשתלם בלמודיה – – ועל פי החוק היה רופא־המחוז בודק פעם בפעם את ה“זונות” היהודיות הללו, אם הן בריאות.

וכעת – נפגשה ברופא שלה בביתו שלו יחד עם בנותיו, שהתרועעו אתה ואהבו אותה אהבה נאמנה למרות היותה יהודיה.

נערה צעירה, תלמידת בית־הספר – הנבדקת בידי הרופא בדיקות־זונה.

בנות הרופא פרצו בבכי היסטירי. האם התהלכה כל הזמן הנה והנה ולא אמרה רק מלה אחת:

– אוזשאס! אוזשאס! (זועה! זועה!) – ובינתים נגשה תמיד אל היהודיה הצעירה וליטפה אותה באהבה גדולה – ושוב אמרה:

– אוזשאס! אוזשאס! –

אשת הרופא הגישה עוד באותו יום בקשת רשיון בשביל רעיה הצעירה – והרופא החליט והגיש את התפטרותו ממשרד רופא־המחוז.

בינתיים שמעתי את הבת הבכירה אומרת כל הזמן:

– חרפה ובושה בפני האבסטרי! איזו חרפה! –

ולרעיה לא נתנו יותר לעזוב את ביתם. היא נשארה אצלם בבית.

אני העזתי פעם לשאול את הבת הבכירה:

– אך מוזר – – איך זה – – מדוע זה בדק אותה האדון הרופא! הן הוא ידע, שנערה צנועה היא ולא זונה?

– זה – ענתה העלמה הטובה והיפה – זה – זהו החוק.

ולבסוף אמרה:

– אטא ני קאסייטסיא! (זה לחוד וזה לחוד!)

מובן, שכחתי לגמרי: “זה לחוד וזה לחוד”.

אך אני לא נשארתי שם זמן רב אחרי זה: האדון הרופא מצא, “שהאבסטרי מתהלך באינטימיות גדולה מדי עם בתו הבוגרת” –

ושלחו אותי אל המחנה.

מרגלית מצא, שהרופא הוא בר־אורין:

– מובן מעליו: “בתך בגרה – שחרר עבדך!”

 

לג. פּוֹטִיפֶרַע    🔗

פרם היא עיר גדולה כנראה. תחנת הרכבת מלאה מטעני סחורות שונות ומסלת הברזל מסתעפת פה כלפי סיביר. אך מפקדת המחנה שומרת פה עלינו, כאילו מסכנים אנו מפה את כסא הצאר.

ובזמן האחרון באות גם אלינו שמועות גדולות ונצורות: מדברים על מהפכה מתפרצת. האחות המלוה הנה את הרופא הצבאי מדברת אתי עברית טובה. שמה ברכה לונרסקי. היא מביאה לי גם חבילת אוכל. והיום מסרה לי במסתרים פסת נייר כתובה רוסית במכונת כתיבה: נאומו של אחד מצירי בית־הנבחרים, שכאידזה שמו, נגד בית המלכות. נאום נורא. יש בו פסקא כזו: “לחנם מתאמצים נבחרי הגניראלים שלנו לנצח את גרמניה! מרגליה של גרמניה נכנסים כבני־בית בחצר המלכות הרוסית ואם אתם רוצים לשים קץ להתעללות זו – הרי עליכם לתפוס את הדרקון בראשו ולא בזנבו: והמרגל הראשי של גרמניה פה – היא: מלכת־רוסיה בעצמה! הצארית ירום הודה!”

את האדם הזה יאכלו בודאי הכלבים או כבר אכלו אותו.

למחרת אומרת לי ברכה הנפלאה בעברית צחה:

– לא יפול משערת ראשו ארצה! אפילו לא אסרו אותו.

– איך זה?

– כנראה, שיד אחת לו לשכאידזה עם ראשי הצבא, שנמאס להם כבר ליצוק אל תוך חבית נקובה. מצד אחד באים עשרות אלפים שבויים גרמנים ומצד השני שולחת היא אותם חזרה לגרמניה!

– ובכן: ראשי הצבא רוצים במהפכה?

– זה לא. רוצים הם להושיב צאר חדש על הכסא. – אך מכיון שהענין יתחיל – שוב לא יהיה בידיהם הם!

– את שמחה לכך?

– אני?

היא מביטה בי בתמיהה; אחר כך מוציאה היא מכיסה נייר צהוב ומראה לי:

– אתה יודע מה זה?

אני מביט בנייר ואינני יודע כלום. אך פתאום נזכר אני. –

– “תעודה צהובה”?

– כן – אומרת היא – רשיון לחיות, רשיון ללמוד.

ונוטלת את התעודה וקורעת בה קרע הגון לרחבה – ואומרת:

– ככה תקרע מלכות רוסיה. היום עד חציה, ומחר – מחרתיים: לגזרים! –

אולי תביא המהפכה את המשיח גם לנו השבויים?

אם ציר ה“דומא” מרחיב את פיו עד כדי כך – ומבלי כל עונש – סימן הוא לדבר־מה.

אך בינתים ובמחנה השבויים מתהלכים צללי־אדם נשכחים מאדם ומאל. גם פה שוררת אותה הדממה, דממת ארץ הרפאים שב“ביבר־הנשמות” אשר בניזשני־נובוגורוד. אנשים חיים שיו במשך הזמן לטפוסי חולים־סהרוריים, המתלבטים בעולמם הפנימי בלי כל תקוה ורצון, בלי כל חשק וצפיה להיות שוב לבני־אדם בחברה. אוכלים את הזוהמה, מתגרדים מאליהם, מטיילים מטומטמי מוח וישנים בלי חלומות.

הנה פה מתהלך אחד ובודק את הכל, כל חפץ ודבר שהוא נתקל בו בדרכו, בודק אותו ומנקהו, בידו, בשרוולו, משיב בו את נשימתו ושוב מנקהו בדאגה רבה. “משוגע־הנקיון” הוא. אחד “האמונים עלי תולע”, אשר ודאי לא ניסה מעולם להציג את כף רגלו היחפה עלי ארץ. וכעת הולך הוא ומנקה כל הזמן. זוהי המחאה הפנימית הנוראה שלו על הזוהמה המטמטמת, שהוא חי בה את חייו זה כשנתיים ויותר. הולך הוא ממשכב למשכב ומאיש לאיש ומנקה ומקנח ומנקה. נוטל את הכינה מעל בגדי חברו ומשליך אותה ומנקה את המקום. בשתיקה, ברצינות.

והנה שלשה אנשים משחקים כל הזמן ב“פנים או אחור”. זורקים את המטבע למעלה, כשהיא נופלת – זוכה הזורק או מפסיד. – אחד מהם: הפרופסור פרנץ לאזיקו, צ’יכוסלובקי, מומחה לארכיולוגיה צעיר, שהיה כבר גם במצרים, בלוקסור; השני: אבריש אנדריש הקוביוסטוס המובהק מבודפשט, שכל ימי חייו התפרנס ממשחקי־מרמה ב“יער־העיר” וגם מאתנני זונות; והשלישי: אריך בנדה מנהל באנק חשוב באבסטריה. זה נושא בכיס חובו, עמוק שם פנימה, פנקס־צ’יקים, שנשאר לו מעולמו האזרחי הרחוק, רחוק מאד, משחקים הם בכפתורים או ברסיסי זכוכית צבעונים וכשזה, מנהל הבאנק, מאבד את כל הונו – הרי הוא מוציא בזהירות, בחומרה יתירה וברצינות פאטאלית את פנקס הצ’קים ומשלם בצ’יק. וחבריו במשחק מקבלים את הצ’ק כמו כן בזהירות, בחומרה יתירה וברצינות פאטאלית.

לאורך המחנה מתהלך בן־אדם במרץ וברוגזה חמה אילך ואילך – ואגרופו האחד קמוץ כברזל. ועל צומת־הגידים שלו: חבל קשור. מתהלך הוא ב“כבל” זה ומתכן תכניות מהפכה אנארכיסטית על שם “לוצ’היני”, רוצח המלכה אליזבט (מלכת אבסטריה, אשתו של פרנץ יוסף). עיקר התכנית היא: לרצוח קודם כל את המלכות, על שאינן מעכבות את בעליהן לעשות מלחמות. ויש לה לאגודת־אנארכיסטים זו גם חברים במספר הגון. אלה אינם פוסקים מלכתוב מכתבים לנשים בכל העולם, שבהם הם דורשים מהן לעשות קץ למלחמות על ידי הכרזת שביתת־נשיקה לבעליהן, אם יסכימו למלחמה! והמכתבים: פסות־נייר מלוכלכות, העטופות גם ב“מעטפות”: בפסות נייר־עתונים עם כתובות שונות לנשי גראפים ובארונים ולורדים ברחבי המדינות השונות. והמנצח על כל החברים יחד הוא פטר לאנגה, בעל האגרוף עם ה“כבלים”.

ולעומתו אתה נפגש בכל רגע עם הגפרייטר גונג, הנגש אל כל אחד ואחד ומעודד אותו:

– רק לא להתיאש, חביבי! רק לא יאוש! אני אביא את השלום! – אומר הוא ושם את ידו על לבו – כי אתה יכול לבטוח, חביבי. אינך יודע, עם מי יש לך עסק. גפרייטר גונג יודע מה הוא רוצה! רק לא יאוש! –

גפרייטר גונג זה יש לו ראש גדול עד כדי פחד ממש. גופו הוא גוף נורמלי, גבוה, רזה מאד – אך ראשו: פי שלשה מכפי הצורך והמדה.

אני מתבונן בו ואינני מבין: איך זה מצאו את האדם הזה עם ראש־בול כזה למוכשר למלחמה?! – התעללות כזאת! –

והוא עצמו מבאר לי:

– לא תמיד היה לי ראש כזה. לא. רק מזמן שהוטל עלי להביא את השלום. מובן, שעלי לחשוב הרבה. לא דבר קל הוא: להביא את השלום. הן הכל, כל העולם רוצה במלחמה. – אך אני, בי אתה יכול לבטוח, חביבי. ראש זה מלא תכניות טובות, מעשיות וממשיות. רק לא יאוש, חביבי. – ואת הכל הוא קורא בשם הלואי היפה “שלום”. המחנה הזה הוא “מחנה־השלום”, המטות – “מטות־השלום”, הקש שבהן – “קש־השלום”, המאכל – “מאכל־השלום” והכנים – “כנם־השלום”. ומובן, שגם המלחמה עצמה “מלחמת־השלום” היא.

– אולי יש לך “סיגרית־השלום” – שואל הוא, אך כיודע כבר את התשובה השלילית מראש, ממשיך תיכף: – תודה רבה, לאו דוקא. אינני מעשן כלל. רק ככה, סתם שאלתי.

והולך וממשיך את עידודו: – בי, בגפרייטר גונג, אתה יכול להיות בטח.

אני מסתכל בסהרוריים אלה: מה יהיה אתם בשובם הביתה? הישתפו עוד? הישובו לאיתנם האזרחי הפשוט? –

פאלי ומרגלית מריבים זה עם זה: אחד נותן לשני חתיכת לחם לבן שקבלו אותה מאת אחד הזקיפים וכל אחד רוצה שהשני יאכל אותה. ומריבים ברצינות. שניהם מסרבים לאכול את פרוסת הלחם. לבסוף מניחים הם אותה ואף אחד אינו רוצה לנגוע בה. מה זה? – אני שואל אותם והם אינם עונים לי. איזה סוד ישנו בדבר.

והצועני מגלה לי את הסוד. לפני ימים, בהיותי בבית הרופא בעיר ויאטקה רבו פעם בגלל עוגה שקבלו מידי המשרתת; העוגה היתה ממולאה בשר ויחידה היתה בתוך החבילה. בגללה רבו כמעט עד כדי הכאות. אחר־כך התחרטו מאד על הדבר והתביישו בפני. בקשו מאת הצועני, שלא יגלה לי זאת חלילה. ומאז נוהגים הם חבה נפרזה זה בזה. ואם יאונה לידם דבר־מה יקר המציאות – הרי האחד מפציר בשני לאכלו. ולבסוף – – זוכה בו הצועני.

אני נגש אליהם ושואל:

– נכון, חברה? רבתם על פת־לחם? איך זה היה?

שניהם כובשים את פניהם בקרקע ואינם עונים.

– ובכן? מה אתם שותקים?

הראשון זוקף פאלי את ראשו:

– אי! מה אדוני רוצה מאתנו?! היינו אידיוטים! מה פלא בדבר?: פה האדם נעשה לחיה טפשית.

הוא מרים את אגרופו כלפי השמים ואומר:

– אותו האל הרע שם בשמי מרומי תהומות! אותי הוא לא ינצח! אני יורק בו! –

* * *

ואל מרגלית הוא אומר תוך כדי חבוק:

• אותנו הוא לא יהפוך כחפצו המנוול! – אנו – אין אנו מפחדים מפניו! – חיה רעה!

מרגלית עונה בפסוק:

– הלא מקרא מלא הוא: “הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִרְאַת שָׁמַיִם”!

את פרם עצמה איש מאתנו לא זכה לראות בעיניו. מצפונית־וממערבית למחנה – נמצא נהר הקאמה, השני במעלה אחרי נהר הוולגה והסוגר עלינו משני צדדים. ממזרח לנו שלשלת הרים, באור היום מופיעה כעין יפעת מסתורין, הודמה ליפעת־תבערה בלילה. מה זה? – מבארים לנו: זהו האור הצפוני הרחוק – האומנם כל כך רחוק אני? –

מדוע זה שומרים עלינו פה כל כך? – אין איש יודע. אולי באמת אימת הרבולוציה המתקרבת בדבר? – בכל מחנות השבויים, שעד הנה בכל זאת היה לנו האושר לראות פעם בפעם גם אנשים אזרחים מן העיר, פה – מחוץ לזקיפים וקצינים שום נפש חיה אינה מבקרת אצלנו. אפילו לא יהודי רוכל קטן. אך אחדים מספרים על תופעה מוזרה – אם אמת בה. מספרים, שפעם בפעם מופיעה פה אשה אצילה, כבת ארבעים ויותר ובוחרת לה, ברשות המפקדה כמובן, שבוי אחד או שנים לעבודה והללו אינם שבים יותר אל המחנה. מילא, בזה אין כל מוזר. אך המספרים מדגישים שבוחרת היא תמיד דוקא בחורים יפים וצעירים, את הצעירים שבכל המחנה דוקא. ומובן, שהשערה היא: “אהבה”. מי היא האשה? אין איש יודע ברור, אך גם לזה יש השערה ואפילו ידיעה ברורה במדה מרובה: אשת גניראל דוקא, ואלה הנמצאים פה מזמן רב, הצעירים שבהם, כמובן, מפחדים מפני “האשה־הדימון” פחד־שדים. אני חושב כל הזמן על פאלי. אם לבחור כעת – הרי ודאי שעליו יפול הגורל.

ולא חכינו זמן רב. האשה הופיעה. היא באה המגררת רתומה לשני סוסים נהדרים הצוהלים כל הזמן. הרכב לבוש בגדי תפארת ממש. והאשה: אשה גבוהה, בעלת־גוף וסימני־יופי רחוקים על כולה. עוברת היא בלוית המפקד את שורות השבויים, שהזקיפים סדרו אותם לבקרה רשמית – – – עוברת מאיש לאיש, נעמדת על יד כל בחור צעיר ומזכה אותו בלטיפה על פניו. בראותה את פאלי אורו עיניה.

– מה שמך? – שואלת היא גרמנית.

– פאלי.

– רוצה אתה לבוא לעבודה?

– לא – עונה פאלי בהחלט.

– לא? – מתפלאת היא – עבודה לא קשה ביותר. יתנו לך לזלול (“פרסן”, כך אמרה). וחדר חם.

– תודה! לא!

נגש אליו המפקד בעינים מצומצמות, מתקרב אליו באגרוף קמוץ ושואל אותו רוסית:

– תלך?

– לא – עונה פאלי רתת.

המפקד שומט לו באגרופו ישר בפניו, באפו.

פאלי נופל אחורנית.

– לקום!

הוא קם, מקנח את אפו הזב דם. הדם מתמרח לו על לחיו.

– ובכן? תלך?

– לא – עונה פאלי בעקשנות־מות.

שוב אגרוף קמוץ בפניו.

והאשה עומדת מן הצד ועל פניה בת־צחוק. מביטה ושותקת. ולבסוף אומרת במנוחה אל פאלי, השוכב עדיין על הקרקע:

– אל תהא טפש. למה לך לספוג מכות? בוא.

והיא עוזרת לו לקום. ואומרת אל המפקד המתכונן שוב:

– לא צריך. הוא יבוא.

מובילים אותו והוא הולך. ובינתים אומר אלינו:

– אל תעזבו אותי – אל תלכו מפה בלעדי. – אני אשוב.

כאילו זה תלוי בנו.

למחרת בבוקר, עוד לא האיר השחר ופאלי מופיע.

– הקאה! – אומר הוא – גועל נפש! זונה שכזו!

והוא מספר: האשה הביאה אותו הביתה – אולם כבר בדרך חבקה אותו עד כדי חניקה. בבית, כלי כל הקדמה ודברים השכיבה אותו אל תוך אמבטיה, רחצה אותו בידיה, אחר כך השכיבה אותו במטה.

– בתחלה לא אמרתי לה כלום. הסיבותי את פני מנשיקותיה, אך היא – – זאת לא אשה, זה ערפד. קבלתי על עצמי את הגזרה. אך במטה התעוררה בי הבחילה עד כדי רציחה. נתתי לה על פניה – ועל זה, מה אדוני חושב? מה עשתה היא? – היתה מאושרת ואמרה: כך־כך! הכה! – ועל זה הבטתי בה כמטורף. או היא משוגעת, או אני השתגעתי פתאום ואני חוזה ושומע סיוטים. ולבסוף קפצתי מן המטה, היא רדפה אחרי ערומה בכל געלה הנבלתי ואחר כך התחילה מתחננת אלי; בכל לשון של תחנונים. שהיא רוצה בטובתי שלי, שיודעת היא, כמה אנו השבויים מעונים בלי אשה ושהיא חשבה, שאני אהיה מאושר – וכן לאה, עד כדי בכיה בדמעות – – ישער נא אדוני לעצמו, איזה מראה היה לה באותה שעה! רק השד יש בכוח־דמיונו להמציא כאלה: עומדת שדה ערומה וזקנה, בגופה הנקמט, עם מפלי־בשר בצקיים – – ובוכה ואומרת כל הזמן: “הנה, הכה; הך! מרוט! תלוש את שערי, נשוך!” – טפו ! ימח שמה! מה היא רוצה ממני? למה להכות אותה? עמדתי כאידיוט ולא ידעתי, מה לעשות? – וכשהיא נגשה אלי שוב – נתתי לה בחזה. והיא: בזה היא רצתה כנראה. לבסוף שכבה במטה ומבלי לכסות את עצמה – והתחילה לצחוק צחוק־קל כמו לצודד אותי. הבטיחה לי כסף, כמה שאני רוצה. שהיא עשירה מאד, שאחיה הוא גניראל איבאנוב.

– גינירל איבנוב?!

– כן, גניראל איבאנוב, כך אמרה, ושהיא תחזיק אותי אצלה, תאמץ אותי לבן לה ושאני אחיה כמו גראף – – ומעניין: אני הרימותי את קולי וצעקתי ואיש מן המשרתים או מבני הבית לא נכנס. – לבסוף תחבה את ראשה אל בית הכרים ובכתה מר. – אני רציתי להתלבש – אך לא ידעתי איפה הם בגדי. – שאלתיה, איפה הם בגדי? והיא לא ענתה. נגשתי אליה ונתתי לה דחיפה חזקה בגבה. אשה אחרת היתה מתפגרת ממכה כזו, והיא – נהנתה. בחיי! – מה לעשות אתה? להרוג אותה? שיתלו אותי? ועל ההכאות הגיבה דוקא בעונג רב. – שמעתם דבר שכזה? אני מכה והיא מתענגת. – לבסוף הלכתי אל חדר האמבטי ושם מצאתי את מלבושי. התלבשתי וברחתי.

– מדוע לא לקחת לכל הפחות קצת כסף? – שואל הצועני.

– לך אתה וקח! – עונה לו פאלי. – לך, לך. שכב אתה ותן לה מכות ותקבל כסף! – לך! –

אני הרגשתי, שהענין לא נגמר עדיין וחרדתי לגורלו של פאלי. וגם הוא הרגיש בכך.

וכך היה. אחרי הצהרים הופיעה שוב; יחד עם הקומנדאנט העוזר לה. פנינו החוירו. – באו, היא נגשה שוב אל פאלי, שוב ליטפה אותו על פניו:

– דאראגוי מוי! (יקירי שלי) – אמרה. אתה רע מאוד.

הקומנדאנט צוה לפאלי ללכת אחריו. הלכו שלשתם ואחריהם זקיף מכודן – – –

פאלי חזר חצי פגר מן המשרד. לא היה בכוחו לספר לנו מה קרה שם. הכו אותו בשוט־כלבים עד כדי יציאת נשמה. לחנם צעק בצעקות מות. והיא עמדה והביטה. ואחר כך נטלה היא עצמה את השוט והכתה – – במנוחה – בחיוך על פניה. – ולבסוף, כששכב כבר כמעט בלי הכרה, נגשה אליו – (כך הוא מספר) ליטפה אותו ונשקה לו על פיו. “דוקא על פי!” – אומר הוא בגועל עמוק, ומקנח את פיו. – באותה שעה לא היה הקומנדאנט כבר במשרד. ביחידות היו. – אחר כך התחילה למשמש בגופי – למעך אותי ולשחק אתי – – ועל זה הקיצותי לגמרי, קמתי והתלבטתי החוצה. – בחוץ, על יד הדלת עמד הקומנדאנט. הוא הביט בי והפליט מלה אחת:

– דוראק! (טפש)

וכעת שוכב הוא חולה, מלא פצעים אנושים.

אנו מביטים בו, חובשים את פצעיו במעט שמן־זית.

– “יוסף הצדיק” – אומר מרגלית. – פוטיפרע ויוסף הצדיק. “בן פורת יוסף” – –

כשחלקו את האוכל, נגש אל פאלי אחד הזקיפים, רוסי בעל פנים פקחים, צעק עליו, שילך לקחת אוכל וגם דחף אותו – אך פתאום גחן אליו ולחש לו:

– אל תפול ברוחך, אבסטרי – רבולוציה – הם ילחכו את עפרנו – ואותה אני אביא אליך בכידוני – –

אמר ושב מהר למקומו.

 

לד. בֵּית מִטְבְּחֵי־אָדָם    🔗

זה שבועים שאנו נוסעים. נוסעים ונוסעים ונוסעים. דרך הרים וגבעות ונהרות ונחלים. אומרים, שאלה הם הררי־אורל הכבירים. הזקיפים אינם רוצים לגלות לנו את שמות המקומות, כאילו זה סוד כמוס. דרך של שבועים ברכבת וכולה סוד! הם השתגעו לגמרי. והקור הולך וחזק מיום ליום. הרבה מאתנו אינם נושאים את הקור הנורא; מתחלים ומתים באמצע הדרך. ביחוד חלשים הם ואיסטניסים לגבי הקור האיטלקים שלנו מסביבת פיומה. בדרך כלל אפשר לראות תופעה מענינת: הפשוטים שבשבויים, מחוסרי התרבות שבהם נושאים פחות סבל וענויים מן האדם האינטליגנטי. בעלי התרבות שבינינו מתגברים יותר על היסורים, סבילים הם יותר ואפילו המפונקים שבהם בחייהם האזרחיים. זה חדש בשבילנו. מרגלית הקטן, הרזה והחלש בטבעו – בבחינת חתול הוא ממש לגבי כל הצרות הבאות עלינו. ורק בזמן האחרון התחיל סובל שוב מעינו העורת. הקור משפיע עליה לרעה. שמנו לו צמר־גפן לתוך חור עינו וכל אחד מאתנו צומר לו פעם בפעם לחמם את מקום הפצע.

אנו עוברים דרך יערות־עד, יערות בתולים עבותים, המלאים חיות שונות. ביחוד מלאים היערות האלה זאבים ודובים, העומדים ומביטים ברכבת העוברת על פניהם. הזאבים גדולים פי הרבה מן הרגילים באירופה. “פרות הבשן” ממש! אחדים מהם בורחים, אחדים עומדים ומחכים ויש גם זאבים הרודפים רגע אחרי הרכבת. נשרים גדולים חגים ממעלנו למאות.

סוף כל סוף הגענו לתחנה גדולה ויפה: יקטרינבורג. אלפי פועלים עובדים פה עבודות מכרות ויערות כנראה. התחנה נמצאת בגובה רב מאד. אנו שומעים גם שירה רוסית מרחוק.

ובכן: אנו נוסעים ומתקרבים יותר ויותר לסיביר.

במחנה השבויים פה שולטים קצינים צ’יכוסלובקים, “משלנו”. זה מנבא לנו רעות. יש לנו כבר נסיונות בכך. נסיונות נוראים. אך אין מאיש מאתנו נבהל. מה יכול להיות גרוע מזה שהיה? – המות? מי זה מפחד מפני המות? כלום המות רע הוא כל כך? המות הוא: אפס, ובאפס אין איש סובל, יען כי איננו. זה כל־כך פשוט והבריות אינם מבינים את הדבר הפשוט הזה בתכלית. במקום שאני אינני – מה יכול שם להיות רע בשבילי? מוזר שהגיון פשוט זה אינו שולט עדיין בעולם.

כנראה, שבמחנה זה שולט סדר. בית החולים שלנו מסודר בטעם יפה ובנקיון מחמיר. יש רופאים הגונים ואחיות אחדות. ובכל יום ויום בקרת הרופא הראשי. – אך נכנסנו, בדקו אותנו היטב. – ובמחנה עצמו שקט גמור.

שקט גמור – למראית עין. יען כי לא עברו שלש־ארבע שעות לבואנו הנה ונודע לנו, שכל המחנה רותח רתיחה חשאית ולא מהיום. זה זמן רב, שדבר־מה הולך ומתבשל פה בין האומללים האלה – לרגל איזה ענין נורא. שכולם מתלחשים בו. – האומלל המספר לי את הענין הוא חייל הונגארי בעל רגל אחת ועין אחת, שכפי שנודע לי, יושב הוא כבר חצי שנה ואינו מוציא הגה מפיו. יושב הוא ימים ולילות על משכבו ובפיו סיגאריה שרופה למחצה, שאינו ממשיך לעשנה. אכילתו אכילת צפור וכמעט שאין לו כבר בשר על גופו. – והאיש הוא גבר יפה עד להפליא. אינני יודע במה רכשתי לי את לבו בגישתי הראשונה אליו, אך הוא, לתמהון חבריו פתח את פיו וספר לי ברמזים אחדים, בקטעי מלים אחדות את כל הנעשה כאן. לא היה צורך להאריך. הוא הראה לי על רגלו הקטועה ועל עינו המסומאת, קפץ אגרופו ושיירי דמו האחרונים הצטברו לו בפניו לרגע – ושוב נשבר כולו, הדק את פיו עם חצי הסיגאריה ונדם. – נודע לי שזוהי “תחנת הנסיונות”, כפי שהשבויים קראו למחנה זה. שני רופאי המחנה, אחד רוסי ואחד צ’יכוסלובאקי מן השבויים עושים פה “אקספרימנטים מדעיים” – – במי? – בגופם של אנשים חיים. אקספרימנטים ביולוגיים ופיזיולוגיים. זאת אומרת: רק הרופא הצ’יכוסלאבקי עושה את האקספרימנטים וחברו הרוסי עוזר לו בזה. את זה, את הרוסי, קוראים פה בשם הנורא “הקצב”. – חותך הוא אברי אדם בהמונים, “ערמות־ערמות” מגופות אנשים חיים ובריאים, מקטע, מגדם, מסמא בלי חמלה ובאין מפריע. בעלי המומים האומללים שוכבים בתחלה בבית־הולים וכשנרפאו מפצעיהם שולחים אותם מפה למקום בלתי ידוע. ורפויים נעשה דוקא בדאגיות רבה, בטיפול נאמן ובהתאמצות “לבבית” מאד. בכל פעם שיש נחיצות בחומר לאקספרימנט חדש, עובר הרופא “המדעי” במחנה, בודק אחדים מן השבויים וכשמי שהוא מהם מתאונן על איזה כאב או מיחוש כל־שהוא, נוטלים אותו מנתחים. – ושני מיני נסיונות הם: נסיונות אנאטומיים, פירוש: למוד וחקירה אנטומית בחלקי גוף האדם. לזה מרדימים את הקרבן, חותכים לו אחד מאבריו ו“לומדים”. והשני הוא סוג הנסיונות הפיזיולוגיים, שבו חוקרים את “נשמתו” של האומלל, פירוש: איך הוא מגיב על המכאובים השונים למיניהם – – ומובן, שלמטרה זו אי־אפשר אפילו להרדים את הקרבן; כדי שירגיש את הכאב בכל מוראו. – רק לפני שבוע עשו נסיון “חאראקירי” באחד השבויים. האומלל היה חייל איטלקי מסירמיה הקטנה. – פתחו לו לביש־גדא זה את בטנו – (מבלי כל הרדמה!) – ועשו נסיונות בבני מעיו ובקיבתו לעיניו. צעקותיו, צעקות בעל־חי אומלל, הגיעו עד מחנה השבויים גם דרך “בית המטבחים” הסגור היטב מכל צד. הנסיון ארך שעות אחדות.

האחיות שבבית־החולים הזה, אלה המשמשות ב“לאבוטרטוריון”, אינן מאריכות להשאר פה. הן בורחות על פי רוב. אחת מהן השתגעה לפני חודש ימים: יצאה בזעקות־שבר, ברחה בראש פרוע העירה ולאורך כל העיר צעקה: “הצילו, הצילו! בית־מטבחים לאנשים!” – – “קצבי־אנשים!” – “הצילו!” –

שלחו אחריה בריצה זקיף אחד, שירה בה באמצע הרחוב והמיתה.

אני שואל, מודע ואיך זה אינם מודיעים את הדבר באזני הרשות? –

– למי להודיע? – למי? – מי זה מאמין לדברים נגד הרופא הראשי פה? ברוסיה להודיע? להתאונן?

וככה חתכו לו לחייל זה את רגלו האחת וגם כן בלי הרדמה וגם את עינו האחת סמאו “לנסיון”. – ויש גם שני, שחתכו לו את שתי רגליו עד הקפץ, עד השוקיים. – את שניהם יסיעו מפה ודאי בקרוב. – לאחד פתחו את חזהו ומיעכו את לבו בידים. – ומספרים עוד נוראות גם מאלה. יען כי יש נוראות גם מאלה. בשעת הסגופים מדבר הרופא ומשוחח עם הקרבן על אשתו וילדיו, או על אמו.

אינני יכול לשמוע יותר. ראשי מתחיל להתערפל ועצבי רוקדים בקרבי כבנגיעה חשמלית. – אך המספרים מרגיעים אותי בלחישה: אחדים מאתנו עשו קשר והחליטו להקריב את עצמם ולהגות את שני “הקצבים” ממסילת־החיים. במשך שלושת הימים האלה ישימו קץ לחייהם – ויהי מה.

– בשעה טובה באנו הנה! – אומר מרגלית בזועה.

והמספר ממשיך:

– היה פה קצין גרמני, שהוציאו את לשונו עד שרשה – –

– די, חביבי, די. – ואי אפשר לברוח מפה?

המספר מביט בי ואחר כך אומר כנוקט לי בפני:

– כעת אסור לברוח. כעת כל אחד מאתנו צריך לשאת באחריות הנקמה וההצלה. – – אתמול החליטו והיום או מחר “יסדרו” אותם. –

המאכל אינו נכנס בי.

אני מביט בבעל־מום עם קטע הסיגאריה בפיו – ומחליט בנפשי: גם אלי לשאת באחריות!

שכבנו; אך מי זה יוכל להרדם פה? – כל המחנה ער. –

פתאום רעש קל. ואחריו התלחשות:

• חינקו את אחד השבויים: הוא היה המלשין במחנה. – כן יאבדו.

ואחרי חצות הלילה – מהומה במחנה. רעש ויריות. – וצעקות־פקודה מכל צד!

וכעבור רגעים אחדים – המון פועלים מן המכרות הקרובים ומעובדי היער. – בא גם כעין גיניראל עם קצינים אחדים. –

שני הרופאים נרצחו.

הרוצחים – אחד מהם נהרג ביריה בו במקום והשני חי. אסור באזיקים. – השלישי ברח ונעלם. – הפועלים דורשים לשחרר את האסיר. אחד הפועלים נהרג ביריה. אחד הקצינים יורה בזקיף, שהרג את הפועל. – פקודה: כל השבויים למקומותיהם!

מתברר, שאחת האחיות מסרה את כל דבר בית־המטבחיים לפועלי המכרות. השניה הצליחה לעורר את תשומת לב ראש־העיר וראש־המשטרה ביקטרינבורג. נשלחה הודעה טלגרפית למוסקבה. ומשם באה הפקודה לחקור את הדבר. אך בינתים מצאה משלחת החקירה את שני הרופאים נרצחים.

החקירה הולכת ונמשכת כל הלילה.

כבר בוקר והחקירה נמשכת.

אחד העדים העיקריים הוא הקטע רגלו האחת ועור עינו האחת. השני: הקטע שתי רגליו עד השורש. אחת האחיות מספרת, מספרת ומתעלפת. – חברי המשלחת הם כנראה אנשים הגונים, עומדים ומקשיבים בזועה ורושמים כל מלה וכל רושם. פקודה: כל בעלי־המומים יתאספו למקום אחד. ביניהם גם מרגלית, כמובן.

– איך הוציאו את עינך? – שואל ראש המשלחת את מרגלית.

– במגלב! – עונה מרגלית ומבלי לבאר, איך ומתי.

– במגלב?! – מתפלאים כולם.

• כן, במגלב – עונה מרגלית.

הם רושמים את הדבר. ואחד מהם אומר:

– זועה! – זועה! – במגלב! – נורא! – הנה נבלים!

המפקד, ראש המשלחת שואל את האחות המעידה, איפה הם יתר בעלי־המומים? – היא עונה:

– הם דאגו לכך, שלא ישארו פה, שלחו אותם לאיזה מקום. אין איש יודע, לאן?

– ומי הוביל אותם?

האחות מהססת רגע ואחר כך אומרת בפחד:

– האדון האדיוטאנט – –

פקודה לאסור את סגן מפקד המחנה, את האדיוטאנט. – הוא איננו. נעלם. – אוסרים במקומו את המפקד הראשי.

אני שומע את ראש המשלחת אומר לקציניו: “אי־אפשר אחרת! לכל הפחות לאלה שנשארו בחיים”. – הקצינים מסכימים. אני שומע שוב אחד מהם אומר: “גם זה יהיה לנו לתועלת הפעם. גם זה שייך אל הרקבון”. – –

הבינותי, שאלה שייכים לצד “הרבולוציוני” שבגדודים הרוסים. גם אלה נגד ממשלת החצר והמלכה – כפי שביארה לי האחות בפרם, ברכה לונארסקי, שמסרה לי בסתר את נאומו של ציר ה“דומה”. – ומכאן יחסם הרציני אל כל הענין. – ואפילו על פצויים מדברים הם. – הבאמת מעלים אותנו עדיין בחשבון כני־אדם? – האומנם מוצא מי שהוא צורך מוסרי לפצות אותנו עדיין? – אולי באמת תעלה שמש המהפכה גם פה בערבה כבירה זו? אולי יזדעזע גם הדוב הרוסי?

החקירה נגמרה. פקודה לשחרר את רוצח הרופא.

במחנה עוברת אושת הקלה מאושרת. – כולם רצים לחבק את הנוקם.

לפנות ערב קוראים באזנינו את תוצאות החקירה. הנה סעיפים אחדים ממנה:

– שני הרופאים יקברו בבור אחד קבורת־חמור.

– איבאן גארזן, הגבור, שרצח את הרופא ושמת מות־גבורים, יקבר מחר בבוקר קבורת־כבוד.

– מיכאל לאפפאנג (שם הונגארי) שהשתתף כמו כן ב“משפט” על הרופאים יקבל פרס מאה רובלים. (מחיאות כפים וקריאות: “תודה רבה”! “תחי רוסיה!”)

– המפקדה הראשית תתן פקודה נמרצה לחפש את השבויים בעלי המומים, שהעלימו אותם הרופאים הרוצחים.

– המפקדה תתן פצויי־כסף לבעלי־המומים, לכל אחד על פי מלאכתו, זאת אומרת: לפי הנזק שנגרם לו.

(מרגלית אומר בקול רם: “אני לוטש ברילאנטים!”)

– ישלחו הנה רופאים ממוסקבה; הקומנדנט הראשי ימסר למשפט צבאי.

– המפקדה מפקדת על השבויים לבחור להם ועד מקרבם; הועד ינהל את עניני השבויים וימסור את התלונות למפקד החדש.

אני ממשמש בעיני, מאמין ואיני מאמין למשמע אזני. כל זה נראה לי כלעג. “לועגים לרש”.

בעזוב אותנו המשלחת – עוברת ההשערה במחנה: מהפכה! ודאי פרצה כבר המהפכה. – או שעומדת היא להתפרץ. – ובין הקצינים האלה ודאי ישנם חברי המהפכה. – מדוע לא? – “פצויים”!

קבורת איבאן גארזן עברה בתפארת צבאית. אפילו יריית־כבוד לא חסרה. – יריית כבוד על קברו של שבוי! – כן: מהפכה.

היום חלקו את דמי־הפצויים. מרגלית קבל מאתים וחמשים רובל! – “לוטש אבני־יקר, שניזוק בעינו האחת”.

– “עין תחת עין: דמים!” – פוסק מרגלית את פסוקו, ומוסר לי את הכסף: – לקופה המשותפת שלנו!

הקטע והעור למחצה אינו רוצה לקבל את הפצויים. הוא פורץ בזעקת־בכיה:

– לא צריך! לא צריך! – הביתה! הביתה! שלחו אותי הביתה! המפקד רושם את בקשתו ומבטיח לו:

– נשלח אותך הביתה. טראנספורט מיוחד של בעלי־מומים נוסע בעוד שבועים הביתה. תסע גם אתה.

– תסע גם אתה, מרגלית! – אומר אני.

מרגלית מביט, מפקפק, מהסס ולבסוף אומר:

– למה? בקרוב נסע כולנו. – מהפכה! – נסע ביחד!

 

לה. “מִלְחֶמֶת הַתַּרְנְגוֹלִים”    🔗

על פי פקודה בלתי מובנה שוב מסיעים אותנו מפה. קבוצה כבת מאה “מספרים” נוסעת. לאן? אין איש מאתנו שואל. האם לא אחת היא לגמרי, למה, מדוע ולאן? – אין לי מושג, איפה אנו נמצאים בכלל. לולא ידיעתי הרזה והדלה בהחלט בחכמת הגיאוגרפיה של ארץ־מפלצת זו, כי אז לא ידעתי אפילו שישנן ערים כאלה בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא. יקטרינבורג – פרם – ויאטקה – וביחוד השם הזה: “ויאטקה”, או “פרם!” מה פרוש השם הזה ברוסית: “פרם”? ומה פרוש: “ויאטקה”? “וזיאטקה” אני יודע: “וזיאטקה” זהו מוסד רוסי מובהק: שוחד. שם נרדף לשם “חאבאר”. אך מהי הוראתו של השם “פרם”? את השם יקטרינבורג זוכר אני עוד מבית־הספר. וגם פירושו מובן: מבצר יקטרינה. יקטרינה היתה מלכה רוסית גדולה. אשה דוקא גאונית במעשיה. דומני: האשה הגאונית היחידה שבכל נשי תבל בכלל. היא אשר השאירה אחריה את המימרה ההומנית היפה: “מוטב יתהלכו ברחובותי מאה פושעים, מאשר יומת אדם אחד חף מפשע?” מימרתה זו היפה נתקיימה יותר מאשר קותה היא עצמה: מתהלכים פה ברחובותיה פושעים לרבבות – וגם מומתים לרבבות חפים מפשע! אף כי לצערי הגדול, אינני זוכה לראות פה את תושבי הערים האלה, שאני עובר על ידן כל הזמן. עובר אני מאות קילומטרים ומבלי להפגש באזרחי הערים הרבות והגדולות. נסיעה ארורה! כל ימי חיי תכנתי תכנית לעבור, אחרי כל מערב־אירופה, גם את רוסיה הגדולה והמסתורית – וכעת נתקיימה תכניתי, ורק בקצת שינוי, בקצת התעללות השטן: אני עובר את כל רוסיה ומבלי לראות אותה.

הזקיף מגלה לי, שאנו נוסעים לטובולסק. טובולסק – כן, ישנה עיר כזו ברוסיה. אך דומני, שהיא נמצאת בסיביר. הזקיף מבאר לי, שבאמת נוסעים אנו לסיביר. בקרוב נעבור את הגבול. הרכבת יורדת והולכת כל הזמן. יורדים אנו מהררי־אורל המפורסמים. והקור הולך וחזק כל הזמן, אף כי יורדים אנחנו. ומכל צד סוערות בפנינו רוחות־אנסים צורבות. אנו מתכוצים ומתחממים זה בחום־גופו של זה. עינו של מרגלית שוב כואבת לו. מה לעשות בו?

הלילה עברנו למישור רחב־ידים, שזה שעות שלמות ממלא הוא את כל העין. ובכן: אנו נמצאים כבר בסיביר. מרחביה של שלג מסמא את העינים מאופק לאופק. סיביריה המערבית.

תחנה גדולה: קאמישלוב. אין נותנים לנו לרדת. אך סוף־סוף מתירים לנו ואנו יורדים ומתרחצים בשלג. זוהי העצה היחידה להתחסן בפני הקור. אחדים מאתנו מתגלגלים, צונפים כסוסים בשלג הרך. נשים פשוטות אחדות באות ומביאות לנו לחם לבן ופירות יבשים. אני שואל את מנהל התחנה: כמה עוד עלינו לנסוע עד טובולסק? הוא עונה לי: סיצ’אס! (תיכף!) – ונותן לי סיגאריה ושואל אותי, מה מלאכתי האזרחית? וכשאני עונה לו: סופר – רץ הוא ומוציא את אשתו ואת בתו ומציג אותן לפני ממרחק, כשהוא אומר להן: “סופר, סופר, סופר אבסטרי”. אשתו שואלת אותי, אם אני שותה אלכוהל? – ומביאה לי בקבוק קוניאק. היא מבארת לי, שעד התחנה הגדולה הקרובה, טיומן, יש עוד כמאתים ויורסט ועד טובולסק כחמש מאות.

התחנה טיומן. אני מתפלא לראות, שבתחנה, כלומר בחנות שעל ידה אפשר לקבל מתוצרות אירופה המשובחות. החל מעפרון גרמני ועד החמאה האבסטרלית. הזוהי “סיביר השוממה”? –

אנו ממשיכים את הדרך לטובולסק.

– אלפי כברות ארץ שוממות ונטושות מיבול ישנן פה – מבאר לי הזקיף, שכנראה אדם “מן הישוב” הוא. – כעת אי אפשר לראות, יען הכל מכוסה שלג. גרמנים נחוצים הנה! – אומר הוא באמונה גמורה בגאוניות הגרמנית.

– תנו לנו לעבוד את האדמה לכל הפחות במשך ימי שביינו! – אומר אני לו.

– לזה נחוץ שכל! – עונה הוא – ורוסיה היא בלי ראש; ובלי ראש מאין השכל?!

בדרך מתים הרבה מאתנו מקור. אף כי קבלנו קצת עצים להסקה. בדרך שעברנו בה הולכים ונפסדים מיליונים טונות עצים ללא כל תועלת, ולנו מקמצים בעץ להסקה. איזו ארץ היא זאת? איזה הגיון מקנן בתוך המוחות הללו?

הגענו לטובולסק. מכניסים אותנו אל מחנה השבויים.

– אתמול הסיעו מפה כשלושת אלפים גרמנים כלפי הגבול, כלומר: אל הים האוחוצקי, כדי להובילם הביתה לגרמניה" – לוחש לי אחד המאדיארים בנאמנות. “כאשר באו בשבי, כן ישובו אל החזית”.

– ומי עושה זאת? – שואל אני.

– מי? – עונה הוא בשאלה – ברור: המלכה, הצארית. הלא היא עצמה בת גרמניה היא !

– אני שואל את פאלי, אם רוצה הוא לנסוע הביתה? יש יכולת: עם הגרמנים. הוא מגרד את ערפו ואומר:

– הביתה? כן, ואפילו אל החזית – אך לא אל האדונים הקצינים שלנו. זה לא!

ובכן – מהרהר אני – זה נכון? הגרמנים חוזרים מפה? – איזו מדינה היא זו?! שהמלכה עצמה עוזרת בה לאויב לנצח!

ובמחנה פה סדר אחר לגמרי מאשר במחנות שעד הנה: בנין מיוחד לקצינים. חיים הם בטוב, מאכלים מיוחדים להם ומרשים להם גם להחזיק משרתים, כמו בחזית. אני נכנס אל בנין הקצינים ותיכף נגש אלי אחד ונוזף בי: באיזו רשות אני נכנסתי בלי רשיון מיוחד לכך?! אני משתומם:

– מדוע זה נחוץ רשיון מיוחד לכך, שחיילו של הוד־מלכותו פראנץ יוסף הראשון יוכל להכנס אל קציניו של הוד־מלכותו פראנץ יוסף הראשון?

הוא מפשק את רגליו, מכה במגלבו על מגפיו היפים, נושם מסיגאריתו עמוקות ואומר:

– כנראה, שאתה אינך חסיד מופרז של המשמעת. ובכן: החוצה! מארש!

– ואם אינני הולך לפקודה כלבית זו? – מעיז אני.

– מה? לא תלך?! – אומר הוא ופונה אילך ואילך ואומר:

– חכה קצרת! – אומר והולך. אני מחכה. מחכה חמשה רגעים. מחכה עוד. לבסוף הוא חוזר ושואל:

– אתה כשר לדוקרב?

אני מביט בו כבמשוגע ואומר:

– כן, אני כשר לדוקרב, אך אדוני אינו כשר לכך.

הוא מאדים מכעס:

• ?!

­­ – כן, יען כי אדם הרוצה בדוקרב במחנה השבויים, צריך לבדוק אותו רופא – אומר אני ועוזב אותו בכעסו.

נודע לי שכאן נהוגות כל טפשיות הקצינים על כל פרטיהן. החל מן “המשמעת” הכללית, עם הרפורטים, המשפטים הצבאיים, האודיינצים למיניהם ועד מלחמות־הבינים, הרגילות פה מאד. יש פה מפקד ראשי, הגיניראל־מאיור הרר פון־ואלדן, המחזיק בידו את כל מחנה השבויים כאילו נמצא בחזית, ממש. מקבל הוא את הרפורטים בכל יום ויום לא רק על עניני הקצינים, כי אם גם על השבויים הפשוטים. והפשוטים – נכנעים בהחלט ונשמעים להם כלהלכה להינדנבורג מסיני! וישנם עונשים וקנסות חמורים מאד, החל ממאסר־אופל לימים אחדים ועד מניעת האוכל מן הפה. ונהוג גם עונש מלקות!

– ומה יחסה של המפקדה הרוסית לכל זה?

– אין לה כל יחס. עוזבת היא אותנו לנפשנו וגם שמחה בודאי, שיש מי “שיטפל” בנו ושישמור עלינו. אך בכל הטראגדיה הזאת ישנה גם קומדיה, אם לא לנו הרי בשביל הרוסים ודאי שקומדיה נחמדה היא: הדואלים התמידים של קצינינו בינם לבין עצמם. פה אין שום חוק אוסר עליהם את האידיוטיות הזאת; להיפך: הקצינים הרוסים הגבוהים מקבלים כל מלחמת־בינים כזו בחבת שעשועים. והגיע לידי כך, שבמקרה של דו־קרב צריך המפקד הראשי שלנו, הגנראל־מאיור פון־ואלדן להודיע זאת למפקדה הרוסית – – בכדי להתכונן לקרקס זה בצבור, יחד עם משפחותיהם. ולשם זה הכינו מקום מיוחד לכך. צריך לראות את המחזה הזה עין־בעין, בכדי להבין מי ומה אנחנו.

– ואיזה סוג מסוגי הדואלים נהוג פה ביותר?

– בזמן האחרון: אקדוח. התפתחות זו היא פרי רצונו של המפקד הראשי פון־ואלדן בעצמו, המתאמץ כנראה לתת לקצינים הרוסים את המכסימום שבעונג הקרקסי. ראית פעם מלחמת תרנגולים באחד הקרקסים? זוהי ממש. משסים שני תרנגולים זה בזה והם מורטים זה את כרבלתו של זה עד כדי מות. ופה – יורם זה בזה באקדוח. כל שטות פעוטה סיבה מספיקה היא לדואל. מתעטש אחד מהם והשני אינו ממהר לענות לו: “לחיים!” – והנה “דואל חוקי” – עם סקונדנטים ועם פרוטוקולים, הכל ככתוב ב“תורת־האבירים” הקדושה. ומשום כך מחפשים הם את ה“כשרים לדואל” גם בקרב השבויים הפשוטים: מתענינים, מי ומי מבינינו גמר בית־ספר תיכוני. ודאי ימששו גם לך בדופק בקרוב אומר הוא לי. –

אני נזכר:

– כבר משש אחד מהם. הוא שאל אותי, אם אני כשר לדוקרב.

– הנה! מובן.

– ואם מי שהוא מסרב בכל זאת?

– על זה יש “עונש־אבירים”: התובע לדוקרב יורק לו לנתבע בפניו – במעמד כל הקהל, כלומר במעמד כל קהל המסתכלים של קציני רוסיה ואורחיהם. יש רק איש אחד, המביט על כל זה בבוז ובגועל: הרופא הצבאי הרוסי. והוא אוהב “להציל” את הנתבע: קובע בו שחולה הוא. אך מובן, שזה מועיל רק לימים אחדים.

שתיקה. ואחרי זמן־מה אומר מרגלית:

– זה ענין! חי נפשי, זה ענין!

– מאיזו בחינה?

– מבחינת הקרקס – עונה מרגלית – אני אסדר להם קרקס, שיעלה על קרקס־בוש הברלינאי המפורסם. אני אתן להם אטראקציה, שתקלקל להם את כל תאבון האבירים שלהם החזירי! אדוני יודיע, שחולה הוא, הרופא יתן לו תעודת מחלה ואני אודיע להם על כשרותי המובהקת ואדרוך לאחד מהם על יבלתו ואסדר את הקרקס.

– אל תשתגע, מרגלית. די לנו בצרות.

– יתן נא לו! – אומר פאלי, המאמין מאז בכשרונו של מרגלית – יתן לו ויעשה. הלואי ויכולתי גם אני להראות ל“כשר”; אך בי הן אפשר לראות ש“פסול” אני: בן־אכרים פשוט. יתן נא לו.

– אתם משוגעים, חביבי.

– “עם חסיד תתחסד ועם משוגע תשתגע” כתיב! – פוסק מרגלית ומשפשף את ידיו בהנעה מראש על תכניתו.

היום נכנס שבוי עוור בשתי עיניו. נודע, שהוא אחד מקרבנותיו של הרופא “האכספרימנטאטור”, “הקצב” שבמחנה השבויים של יקאטרינבורג. מספר הוא, שאחרי “הנסיונות” שעשו בו ובחבריו הובילו אותם לאיזה מקום (ששה היו במספר), שם ירו בהם והשאירו אותם. בו פגע הכדור בכתפו והוא עשה את עצמו מת. – כעבור זמן־מה – והוא היה מפחד עדיין לזוז ולקום – באו שני חיילים רוסים לקבור אותם. הוא התחנן אל הקברנים והם שלחו אותו לנפשו. הם הובילו אותו עד הדרך ואמרו לו, שילך ישר בדרך זו וגם מקל נתנו לו. בא אכר רוסי והוביל אותו אל ביתו. אחר כך, כשעברה רכבת מיקטרינבורג הנה, הושיב אותו באחד הקרונות וכך בא הנה. בדרכו ההיא שם לבדו הרגיש בעדר זאבים. האומלל הוא מסביבות הקרפאטים, מקום שם מצויים זאבים לרוב ויש לו נסיונות בהם. אך האכר הרוסי באר לו אחרי כן, שהזאבים המצויים בהרי־אורל אינם מתנקשים בחיי אדם, היות ומתפרנסים הם בריוח מחיות הבר, הצביים וחולדות־הבר המצויים שם במספר כביר.

– ולא היה לי מזל להפטר מן החיים! – נאנח האומלל. ואולי עוד “יזכני” האלהים בזכיה הנוראה לשוב הביתה אל אשתי וילדי עוור – – קבצן עוור" – –

מרגלית בא ושמחה בפיו: הוא הצליח להיות נתבע לדוקרב על־ידי אחד “התרנגולים”. כששאלו אותו, איך זה לא עלה למעלת קצין, אם גמר בית־ספר תיכוני – ענה, שלא רצה להיות במעלה אחת אתם! והן זוהי סבה שניה לעלבון ולדוקרב. – המלחמה נקבעה ליום מחר לפנות־ערב; מלחמת־אקדוחים. אני מנסה לדבר על לבו של מרגלית – אך פאלי אומר לי כל הזמן:

– יתן לו אדוני. הדבר יסודר בכי־טוב!

– איך זה בכי־טוב? הן הקצין ודאי מיטיב לקלוע ממנו!

– הדבר לא יבוא לידי כך! – אומר מרגלית – גם אני משבט בנימין!

“קרקסו” של מרגלית “הצליח” יותר מכפי שקוה הוא עצמו. “האיצטדיון” היה מלא קהל מכל המינים: אופיצרים רוסים, גבוהים ונמוכים, יחד עם נשיהם וחבריהם. היו הרבה מבני האזרחים שבעיר. מחזה נורא בלעגו ויגונו. ממש קרקס רומאי של גאיוס קאליגולה. עבדים אומללים נלחמים זה בזה להנאת האזרחים המתענגים בהם. והעבדים הירודים, בזויי העם, פסולת החברה, עושים את מעשיהם בנאמנות ובהכנעה לקיסר רומא ובצאתם אל האצטדיון, קודם התחלת המלחמה, פונים הם אל הקיסר הרם, הנהנה מקיפוח חייהם וממיתתם המשונה, וצועקים לו במועל ידים:

– אַוֶה צֵיזַר, מוֹריטוּרִי טֶה סַאלוּטַאנט! (תחי ציזר, המומתים מברכים אותך!) –

וכעת, במאה העשרים – מחדשים שבויי אבסטריה־הונגאריה־גרמניה־טורקיה את הקרקס בפני קציני הקיסר הרוסי.

שני האויבים עמדו במרכז המגרש וביד כל אחד מהם – האקדוח.

צפיה גדולה וכללית.

שני האויבים מחכים לאות ההתחלה של הסקונדנט הממונה לכך.

דממה רבה ובתוך הדממה אומר פתאום מרגלית:

– אדוני הסקונדנט, אני לא אלחם בברנש זה!

– מדוע זה? – שואל הסקונדנט בתמיהה רבה.

– הוא אדם פסול!

– אי אפשר! הפרוטוקול נכתב כדין והוברר ששניכם כשרים כדין.

– הוא לא! – אומר מרגלית בפשטות נוראה – הוא טפש! – תרנגולת!

– אני מבקש שלא להפר את המשמעת! – מפקד הסקונדנט בחומרה רבה.

– אני מסרב! – אומר מרגלית ותוחב את האקדוח בכיסו.

– מסרב?

– כן, אדוני.

– אם כן – אומר הסקונדנט – הרי אני מסיר מעלי את כל האחריות ובשם הסקונדנטים של שני הצדדים אני נותן לתובע את הרשות לקחת לו ספוק כפי רצונו ! –

אומר – והולך הצדה.

שוב צפיה גדולה וכללית.

ועל זה נגש התובע אל מרגלית – ויורק לו בפניו.

ועל זה ממלא מרגלית את פיו רוק ויורק לו כמו כן בפניו. (צחוק רועש).

ההוא מעלע את נשימתו, מקנח לו בתנועות משונות את הרוק מעל פניו ונותן לו למרגלית סטירת לחי (צחוק ומחיאות כפים סוערות).

ועל זה גם מרגלית נותן לו שתים, אחת מכל צד (צחוק רועש ומחיאות כפים וצעקות “מולודיץ!”)

הקצין נמלך בנפשו רגע – אחר־כך יורה בו במרגלית באקדוחו – –

ובאותו רגע עצמו יורה גם מרגלית בקצין.

הקצין החטיא את המטרה, ומרגלית פצע אותו בזרועו השמאלית. קמה מהומה וצעקות ותסבוכת בין הקהל ופתאום נשמע קול צעקה:

– חדלו, משוגעים! חדלו! אינני יכול להביט בקומידיה מנוולת זו!

זה היה קולו של הרופא הצבאי, שהופיע פתאום, נגש אל הפצוע, הוציא מידו את האקדוח וכמו כן מידו של מרגלית, זרק את שניהם אל תוך השלג ודחף את שניהם החוצה מתוך המגרש ובינתים צועק הוא וממלמל כל הזמן:

– פאזור! פאזור! (חרפה, חרפה!) – צועק הוא כלפי המפקד הראשי פון־ואלדן, אחר כך גם בגרמנית: שאנדה, שאנדה! – אני אשים קץ למשחק טפשי זה! – יתבייש אדוני! –

התחילה מריבה בינו ובין אחד הקצינים הרוסים. – הרופא אמר בזעקה:

– אני אגיש את התפטרותי! – אני אתפטר! חרפה ובושה! – אני כבר הודעתי את הדבר למוסקבה! – על אחריותי המלאה! – הסוף! – הקץ! –

נודע, שמרגלית פנה קודם אל הרופא הצבאי וסיפר לו את כל הענין ומסר לו את תכניתו מראש: לעשות חוכא ואטלולא מכל הענין. אך לא מרגלית ולא הרופא שיערו מראש, שהדבר יבוא לידי יריות. – מרגלית סיפר לו על המהפכה שביקטרינבורג ועל זה החליט הרופא לפנות גם בענין זה למוסקבה.

ועוד באותו יום, בערב באה הפקודה ממוסקבה: להעמיד למשפט צבאי את המפקד הראשי של מחנה השבויים. באו שני קצינים מעיר טובולסק אל מחנה השבויים והזמינו את המפקד לבוא אתם.

ובזה הושם קץ למלחמת התרנגולים שבמחנה טובולסק.

ויחד עם זה – גם ל“משמעת”, להתעללות קציני השבויים על כל מיניה.

נודע לי, שבמחנה זה איבד קצין גרמני צעיר את חייו לפני ימים אחדים מתוך מוסר־כליות, על שנפל בשבי. – גם לזה גרמה “המשמעת”, שהיתה שוררת פה מזה שנה ויותר. כלי הזין היחידי של הקצינים היה: האיום במשפט צבאי בשובנו לביתנו מן השבי – – ועל כל תנועה קטנה או גדולה של אחד השבויים, שלא מצא חן בעיניהם, או שלא נכנע הכנעה גמורה לפקודותיהם – ערכו פרוטוקול וקבעו בו משפט צבאי לעתיד לבוא, וכך הביאו גם את הנער הגרמני לידי איבוד־לדעת. את “מצפון המולדת” עוררו בו.

הנה: לא רק אותו הנוער, שלא השתתף במלחמה ירצה במלחמה גם בעתיד, אלא אפילו הנוער שעבר דרך מדורי הגיהנום והשבי גם יחד!

אין תקוה לשלום! –

 

לו שַׁלְוָה    🔗

אני עיף.

בזמן האחרון מרגיש אני בקרבי, שלאט־לאט הולך ופג מקרבי כל ענין, כל חשק וכל התנגדות למשהו. יותר ויותר מתחילים הענינים להחויר ולכהות, התופעות עוברות לא דרך בי, כי אם לצדי, או ממעל לראשי, ואפילו מתחתי, מבלי לנגוע בי יותר. נוסע אני ואינני רוצה לדעת, לאן. זה ימים, שאינני יודע לא את התאריך ולא את השעה, לא את המקום שבו אני נמצא ולא את המטרה ואת הכוון ששמה אני נד הלאה ומבלי להתענין באלה כלל. כבר הייתי פעם בכעין מצב כזה לפני חדשים אחדים, גם אז לא ידעתי את היום ואת השעה – אך אז הרגשתי כעין תקוה ורצון לדעת בעתיד הקרוב. היה בזה אז כעין דחיה ליום, ליומיים. ולבסוף באמת שאלתי, התענינתי ונרגעתי. כן, נרגעתי, יען כי עד שלא נודע לי, לא הייתי שקט לפני ולפנים. וכעת: אחת היא לי לגמרי. לא איכפת לי עוד. כאילו שתיתי איזה משקה משכר ומרגיע, שאחרי רגעים נעשה לי טוב ונעים בגופי, במוחי, בכל אברי ואני עיף מאד ומרוצה מאד. אחת היא לי.

את זה הרגשתי עוד ביקאטרינבורג אחרי הענין ב“בית־המטבחים” של שני הרופאים הנוראים, שעשו “נסיונות” ביסורי בני־אדם חיים. הרגשתי, שאותו ענין אינו נוגע בי יותר במדה שהיה צריך לנגוע בי. לא הרגשתי לא במדת־החמלה ולא במדת־הכעס הראויה. לא התמרמרתי. התאמצתי אמנם לשנות את הדבר ולסחוט מתוך פנימיותי חמלה וכעס – אך פתאום ראיתי, שלחנם אני מתאמץ. וכשהרגשתי זאת – כמו כן לא התמרמרתי על עצמי. גם בזה ראיתי שאחת היא לי. לא איכפת לי.

אחר־כך קבלתי גם את “הקרקס” באדישות גמורה לפני ולפנים שבי. אמנם רשמתי את המלים “טרגידיה”, או “קומדיה”, או “נורא” וכדומה – אך הרגשתי, שלצאת ידי חובתי כלפי עצמי אני רושם את המלים השגורות האלה. עדיין ידעתי שזה נורא, אך כבר לא הרגשתי, ולא מחקתי אותן בכל זאת – גם כן מתוך אדישות. מה איכפת לי.

יושב אני בתוך קרון־הבהמות זה ימים וימים ונוסע. הנה: ברגע זה נודע לי, שהשמן שבבגדי נתיבש זה מזמן ואני בכל זאת אינני מתגרד יותר, אף כי הכנים רוחשות עלי בהמוניהן. אני מביט בהן ואינני מסיר אותן אפילו מעלי. ובכן: גם גופי חדל להרגיש ולהגיב. מביט אני בידי ורואה: הן רזות מאד. כל גופי רזה ויבש, העצמות בולטות מתחת לעור הדק והיבש, המתקמט במקומות שאין דרכו להתקמט מעולם. אני כולי עצמות ועור דק כנייר. האוכל נכנס בי מתוך הרגל ומעלה כעין בליטה תחת עצמות החזה והצלעות. כשקיבתי ריקה אין אני מרגיש אותו הרגש, הידוע בשם רעב, אלא כעין כאב קל. וכשאני אוכל אין אני מרגיש את התיאבון הידוע, כי אם כעין חובת הרגל למלא את הבטן השקערורית, כדי שתהיה קמרורית וכדי שיהיה במה לצאת. מרגלית אומר: צריך לאכול, כדי לברך ברכה לפני האכילה ולאחריה וכדי לברך אחר כך ברכת “אשר יצר”. פאלי אומר: צריך לאכול, כדי שנוכל לבוא הביתה אל אמא. והצועני אומר: צריך לצאת ידי חובת אכילה בפני הכנים המתפרנסות מדמנו. ובכן, כנראה, שגם הם אינם אוכלים לתיאבון יותר.

אך אני אינני מרגיש גם את החובות והמטרות הללו של חברי. הכִּנם אינה מענינת אותי לא לחיוב ולא לשלילה. אם אין לי שם בבית וגם אחותי אינה מעוררת בי עוד כל ענין. ואלהים? – זוהי הצרה, שבענין מהותו באתי לידי בפשרה גמורה ומוחלטת בקרבי. כבר אינני תאב לדעת את מהותו ואת צורתו, בהחלטת לא; ואם יש עוד דבר המעורר בי ענין לגביהו, הרי היא המסקנה האחרונה שהסקתי לא ממנו וממהותו, אלא ממעשיו ומהגיוני שלי, והמסקנה היא – אפס. הנה הסך־הכל: רביא רבבות כדורים מסתובבים באפס הגדול, הרבה סביב אחד־אחד וביניהם כדור קטן למדי ששמו “אדמה”, וגם הוא מסתובב סביב כדור שני, גדול ממנו, ששמו “שמש” ועל גבי הכדור הקטן הזה נמצאים רמשים קטנים וגדולים וביניהם “בני אדם”, החיים, עושים, עמלים, סובלים ושמחים ורוצים דבר־מה. והדבר הזה, שהם רוצים, היא הטפשות הכי־גדולה בעולם, מחוסרת כל הגיון וכל טעם: כל אחד רוצה ומתאמץ כל ימיו להיות ולהשאיר אחריו, אחרי מותו, איזה זכר, איזה סימן, המכריז עליו, שהוא היה חי וקיים פעם על גבי הכדור הזה. את זה מכנה הוא בשם “אלמות”, או “נצח”. בשעה שיודע הוא כבר ידיעה ברורה, שבעוד זמן־מה, לגמרי לא חשוב, אם בעוד מאה שנה, בעוד אלף שנים או בעוד מיליון שנים, כל הכדור הזה יחרב בהחלט, ימשך אל תוך השמש השורפת, או יתפוצץ ויהיה לאבק פורח יחד עם כל אשר עליו – וחסל. את זה יודע הוא ברור ובכל זאת אינו פוסק אף רגע מלהתאמץ להשאיר לעצמו זכר “לדורות עולמים”, או “לנצח נצחים”. ואת זה הוא עושה בלי כל פקפוק, ובלי כל בושה מפני עצמו. את זה עשו חכמי מצרים, שידעו כבר, שהאל הגדול, אל־השמש “רע” ישרוף את הארץ כחפצו הרע ובכל זאת התאמצו להקים לעצמם זכרונות “עולמים”. ואת זה עושים היום לא רק רודן, האופטמן, ריינהארדט, הופמנסטאהל, אדי, ברגסון, הוברמן וקודמיהם, אלא אפילו סבאנטה ארהיניס בעצמו, המזהיר אותנו בלי הרף, שכדור הארץ יחרב בעוד זמן מה באין זכר והגה. ואפילו הפקח שבכל הציניקים המודרניים: ברנארד שאו אינו עושה מה שעושה אלא בשביל “הנצח”, סוּב ספֵיציה אֵסָרניטאטיס, כלומר: מתוך השקפת הנצח. פירוש: עד שכדור הארץ יחרב! –

נחיל נמלים שורץ, רומש, עמל, בונה וסובל בהכרה ברורה, שבעוד זמן־מה תבוא הרגל הגדולה ותרמוס את הכל!

הרי לכם הנצח! –

זוהי המסקנה. זהו הכל, – ובזה נכלל כמובן גם כל אותו הענין הקדוש של “עם ישראל” של “רעיון הגאולה” ושל “נצח ישראל”.

ושל “עם הגלואר” – צרפת.

ושל “אל, שמור את אנגליה” הגאונית.

ושל “גרמניה, גרמניה על הכל”.

ושל המהפכה הפרוליטרית הקדושה.

ושל כל הנצחונות הקדושים והטמאים ביחד.

זה שבועות וירחים שלא התרחצתי – ולמה להתרחץ? אותו האמן־הכהן בחסד אלהי האינקים שבפירו אשר לפני שמונת אלפים שנה ויותר, שכעת מצאו את פסליו הנפלאים בעיר לימה – האם חשוב בעיני ובכלל, אם הוא התרחץ פעם או בכל יום?

והאם לא לגמרי אחת היא, אם על ארגמן מלכותו של המלך שלמה היתה רוחשת כינה או לא?

לא כדאי אפילו להרים את היד ולהסיע אותה משרוולי. – למה?

מרגלית אומר:

– אני מסיר אותה, בכדי שתרעב ותבוא לידי הרהורים על מהות אלהים, אולי נבוא לידי הסכם אתה ונעשה שלום בעולם.

ולי לא איכפת.

הנה, כעת אני נזכר: נוסע אני בסיביר. בסיביר הפאנטאסטית, שכל ימי נעורי המתיחה את כוח דמיוני הלוהט, עברתי את “הררי־אוראל האלהיים” ראיתי שהררי־אל אלה אינם אלא גבעות בינוניות בהחלט, שאינן מגיעות אפילו לגובה הטאטרה, לפני עיני עברו כפרים קטנים, אומללים, עם בתי־עץ פעוטים ועניים – וזוהי סיביר: ואני לא התפלאתי אפילו ולא השתוממתי: הזוהי סיביר המליאה והפאנטאסטית?! – לא השתוממתי. וזוכר אני לפני שבועות עברתי את גבול סיביר, פירוש: את גבול אירופה, והזקיף הזהיר אותי: הנה שם הולכת וקרבה הטבלה, זהו הלוח המסמן את הגבול. – הלוח בא, עליו כתוב “אירופה” ובעוד רגע בא לוח שני ועליו כתוב “אסיה” ואני לא השתוממתי גם על זה. לא התפלאתי. איך זה, למה זה? מי זה שם פה את הגבול הגדול והנורא הזה וחלק את כברת הארץ הזאת לשני עולמות, בשעה שהטבע הולך וממשיך את עצמו פה מבלי להרגיש אפילו בדבר? – לא השתוממתי על המרמה הגדולה, שהנה, אפילו הרכבת אינה נעמדת אף לרגע על הגבול הכביר הזה, על גבול “התרבות העולמית” ו“הפראות הנצחית”. ולא חפשתי אפילו את ההבדל, איזה הבדל־שהוא בין שני העולמות הללו. האכרים שנפגשתי בהם בדרכי – פניהם לא נשתנו במאומה, מדברים רוסית גם לפני הלוח “אירופה” וגם אחרי הלוח “אסיה”, גם וגם שם שותים את הצ’אי החם כמו יין טוב, פעם בסוכר ופעם בלי סוכר. ושום דבר חשוב וראוי לרשום לא מצאתי לא שם ולא פה. – אין כל ענין, – לא איכפת.

ולוא היה בא מישהו ומציע לי לצאת מן השבי? –

לוא היה לוקח אותי ועושה בי מה שעושה – כן; אך כשאני לעצמי, לא איכפת לי. מה הבדל בין חיי אלה לבין חיים אחרים? –

ואותן השנים האחדות?

ואחרי אותן השנים האחדות? ואותם רגעי המיליונים עד שיתפוצץ כדור הארץ ויהיה לאבק־מיטיאורי פורח?

והנשמה?

על איזה כדור מרבואות הכדורים נמצאות הנשמות? על פלאניטה? על השמש, על הסיריוס? על הויגה?

משה רבנו לא הזכיר אף במלה אחת את ענין הנשמה. “למען יאריכון ימיך על פני האדמה” – זה הכל. והפילוסופים האומללים, ביאושם הטפשי ומבלתי יכלתם להתפשר עם העובדה, עם האפס הגדול – המציאו להם את נחמת הנשמה הנשארת. – סוקראטס, בהרגישו את האפס הגדול הולך וקרב אליו – התחיל להסתלף ולהתפלסף על השארת הנפש. מסכן! – ואחריו תלמידו המובהק, משה בן־מנחם שלנו, כשהרגיש באפסותו של ה“נצח” בכלל ושל “נצח ישראל” בפרט, כשראה שבעוד חמשת אלפים שנה לא יהיה זכר לא רק לעם ישראל, אלא אף לאחד מכל העמים החיים אתנו כיום – בא ויצק את נחמת “השארת הנפש” של רבו סוקראטס לתוך כוס התנחומין של עמו ישראל: ישראל־האומה, ישראל־הגוף ימות, אך רוחו ישאר לדורות עולמים. פירוש: עד שיתפוצץ כדור הארץ. – וזהו יסודה של כל המיטפיסיקה הקדושה לכל סוגיה ואסכולותיה השונות. – אונאה עצמית מסכנה וחמלתית.

איך אסביר את כל זה לחברי פה, שלא יסבלו גם הם?

יען כי יש עוד דבר המפריע לי במנוחתי: הסבל. סבלם שלהם. לכאבי שלי אני מסתגל יותר ויותר, אך ליסוריהם שלהם – לא. הריבמאטיזמוס המנסר לי בידי השמאלית החל מאמת־שכמי ועד הזרת – כבר אינו נוגע בי ביותר. רק בשעה ששטח הכאב הולך ומוסיף, למשל בשעה שהתחלתי להרגיש את הכאב גם בורידי צוארי השמאליים הולך ועובר לראשי. אולם רק בשעת ההתחלה. כעת שוב לא איכפת לי. כשם שאיני מרגיש יותר טעם במאכלים, כלומר: אין הבדל בין טעמו של האחד לבין של השני. ההבדל היחידי שאני מרגיש עדיין הוא שבין החום והקור.

ולמה מסיעים אותנו ממקום למקום? הן יודע אני, שישנם שבויים לעשרות אלפים, החיים במקום אחד בשלום ובשלווה. ולמה מטלטלים דוקא אותנו? כנראה, שלא רק אני, אלא גם אחרים אתי יחד יתאבנו כבר מהתענין בדבר. ולא איכפת גם להם יותר; כי לולא כך היו שואלים.

ויודע אני כמו כן, שנוהגים פה יחס אחר לגמרי לקצינים, מאכל אחר, דירה אחרת, ניקיון, וגם כבוד. ולא עוד: יודע אני, שהקצינים הרוסים מתאמצים דוקא לנהוג כבוד גמור ב“אורחיהם” השבויים רמי המעלה, כלומר: בקצינים. – ומדוע אינני משנה את מצבי ואינני שב להיות שוב לקצין? הן את זה יכול אני לעשות בכל רגע בנייר הנמצא אצלי! – אולי משום שאינני רוצה להיבדל משלשת חברי? בתחלה אולי כך היה – אך כעת לא. כעת – פשוט לא איכפת לי. –

כשם שלא איכפת לי כבר שום שאלה מאותן השאלות, שמילאו פעם את כל חיי.

זוהי ההתנונות? אולי כן – אך זוהי גם השלוה העילאה. – שלות אלוה.

ואני נזכר בדברי סבי:

“כל התנונות גופנית, בין אם היא באה בירושה ובין אם היא נקנית בדרך אחרת, סימנה הראשון והמובהק הוא: חוסר החוש המוסרי, או אפילו רק קהותו במדה ידועה”

ובכן: אני מנוון במדה הגונה.

לרצוח אדם אולי לא הייתי יכול – אך להביט באדישות גמורה על רצח וכדומה – כן. לרצוח לא – יען כי בכלל איני מסוגל כבר לעשות דבר־מה.

ולמה אני רושם את אלה?

יש לי פנקס־כיס פעוט כגודל חצי אגודל מרובע, שעביו כעובי אצבע – בו אני רושם מלים סמליות לכל מאורע. הפנקס נמצא בנעלי תחת עקבי, יען כי לוא מצאו אותי אצלי, היו עושים בי שפטים בעוון ריגול. ואני בכל זאת מסכן את חיי ורושם. למה?

כנראה שעדיין לא הסקתי את המסקנה האחרונה.

מרגלית מתאונן, שעינו היחידה מתחילה כואבת לו יותר ויותר. דומעת היא כל הזמן ואחרי השינה מלאה היא לפלוף יבש. והכאב הולך ונעשה חריף. מה לעשות? אל מי לפנות לרפואה?

רפואה – כמה רחוק הוא מושג זה מאתנו!

אני מיעץ לו לעצום את העין כמה שאפשר. להביט בה רק בשעת הצורך.

בשעת “הצורך”? – אומר הוא – ומתי אין שעת הצורך? העין נבראה לא רק להביט בה, כי אם גם לראות בה. להיפך: יותר לראות מאשר להביט בה. להביט אין הרבה, אך לראות – מלוא כל העולם.

זה נכון. – אך למה לראות בכלל?

גם פאלי חולה. כאב ראש נורא. עד כדי בכיה כואב לו הראש. זה ודאי מקור. כמה גדול הוא הקור? הן יש גם מעלות לקור. – מרגלית הסובל נוראות, גם סבל וגם פחד מפני העורון הגמור – מיעץ לו לפאלי, לחבוש את הראש בתחבושת קרה.

והצועני – סובל בשלשול כל הזמן. זה ודאי ובודאי מן הקור. אך הוא אינו מתאונן. הוא הולך ועושה את המוטל עליו: מוציא את אחורו מתוך הקרון וגומר. בזה אחרי זה, בלי הרף. – דיזנטריה. הדיזנטריה מדבקת. איכפת הרבה!

אנו מגיעים לתחנה גדולה. אין לי כל תשוקה לדעת, איזו תחנה היא זאת, איזו עיר. אם יורידו אותנו – אראה בין כה.

פאלי מודיע לי: אומסק.

אין מורידים אותנו, אך מרגלית כבר יודע, שנתעכב פה ימים אחדים בתוך הקרון. נותנים לנו צ’אי.

הצועני, פאלי ומרגלית בקרו שלשתם – כמובן, באיסור – במחנה השבויים הגדול של העיר אומסק. מספרים הם נצורות ונפלאות. הרבה אלפים שבויים נמצאים פה במחנה הגדול מאין כמוהו. והרבה מאד הונגרים בתוכם. במחנה שורר נקיון, סדר. לקצינים מחלקה מיוחדת. נוהגים בהם כבוד ויש להם קומנדה שלהם, שהרוסים מתחשבים אתה. יש גם תיאטרון; כלומר: כל המשתתפים הם שבויים וגם תפקידי הנשים נעשים בידי השבויים ויש משמעת צבאית, שבראשה עומד איזה גיניראל־מאיור הונגארי. ובמחנה חם, מסיקים, יש עצים לרוב. והכלכלה טובה היא. והעיקר: נקיון. יש גם מרחצאות חמים.

פאלי מנסה:

– הגיע הזמן, שנעשה קץ לנדודינו המכונמים! אפשר להתגנב ולהשאר שם מבלי שירגישו בנו. –

מרגלית אומר:

– אינני יודע, למה זה קבלנו על עצמנו את הסגופים הללו? אלפי אלפים שבויים חיים בטוב, בחום ובשובע ומתרחצים פעם בשבוע ורק אנו היינו מאכל לכנים.

בחוץ התחוללה סערת־שלג נוראה. הסערה שורקת ומפזרת אבק־שלג עד כדי עורון. הזאת היא ה“פורגה” הסיבירית?

הצועני אומר וכבר מתכונן:

– אם אדוני לא יבוא אתנו כעת – הרי לחנם תחכה לו שם בבודפשט מאנסי שלו. מאנסי בחורה טובה ויפה מאד.

– מאין אתה יודע?

– אדוני ספר לנו. ובכן: אנו הולכים שוב, להכין את המקום בשביל אדוני – טוב?

כל חשק אין לי לזוז ממקומי. הסערה שורקת מסביב לקרון. אני אינני זז. אין לי כל חשק לקום ממקומי.

– טוב לי פה, ילדים.

– שלשתם משתוממים עלי, פוקחים את עיניהם לרוחה ושותקים. אחר־כך מביטים זה בזה. אני רואה, שבמבטם זה יש כעין פקפוק בבהירות מוחי. אולי באמת יצאתי מדעתי הצלולה? – פאלי מנסה שוב:

– ובכן, טוב: לא בגנבה. אני אפעל אצל המפקדה שלנו במחנה, שיכניסו את אדוני אל המחנה. טוב?

– לא צריך. למה? למיליוני־השנים האחדים האלה? עד שיתפוצץ הכדור?

אני מרגיש, שאמרתי איזו שטות. הם שוב מביטים זה בזה. – פאלי גוחן אחר כך ויושב על ידי:

– אם אדוני לא ילך, גם אני לא אלך.

– למה? אם שם טוב – למה לא תלך?

הנער פורץ פתאום בבכיה:

– אדוני רוצה ללכת לאבוד בהחלט! אני ראוה. וגם אותנו געל כבר אדוני!

– לא, יקירי, אך לי אין כל חשק. למה?

ופתאום נזכרתי,

– לראות שוב את הקומידיה של “המשמעת”, רפורטים, משפטים צבאיים ונתינת כבוד לקצינים?

ואני מרגיש, שזה שקר; שלא זהו הנמוק האמתי. הנמוק האמתי הוא, שאיני רוצה בשנוי, בתמורה, שאינני רוצה להתרחץ עוד.

מרגלית אומר:

"הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר: “צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם”.

– למה לשמור על נפשי? הבגלל הרגעים האחדים הללו?

שלשתם עומדים רגע, אחר כך יושבים על ידי ונאלמים דום.

בחוץ שורקת הסערה בחימה שפוכה. – פאלי אומר:

– אני בטוח, שפה במחנה יש לו לאדוני הרבה מכירים וידידים.

– אדוני ישתתף בתיאטרון – אומר מרגלית.

– אדוני יהיה הקומנדנדט על התיאטרון! – אומר הצועני.

הרוח שורקת ומכניסה את העשן חזרה דרך הארובה. ארבעתנו משתעלים.

דממה.

הרכבת זזה.

שלשתם מתרוננים ומביטים זה בזה.

– הרכבת נוסעת – אומר אחד מהם.

פאלי קם ונגש לחמם קצת תה – ורוטן איזו קללה נמרצת.

אנו נוסעים בתוך הסערה השורקת.

הלאה.

לאן?

 

לז. פָּאלִי הָלַךְ    🔗

תחנת טומסק.

כמה זמן נסענו מאומסק ועד הנה? אני ישנתי כל הזמן. ישנתי, קמתי לרגעים אחדים ואכלתי – ושוב נרדמתי. עצים להסקה יש. הקור כאלו ירד קצת, שלג רך יורד.

כן, בינתים עברנו על נהר אוֹבּ הגדול.

בדרך: כפרים קטנים ועניים.

בתחנות: פגישות לבביות של אכרי סיביר. נותנים לנו לחם, דגים, בשר־אוז צלוי וגם שומן אוזים. הנשים מביאות לנו ביצים בחמלה גדולה. –

אף פעם אין אנו מתרחצים בשלג כמו לפני זה.

הנשים רואות את הרמשים הרוחשים עלינו – ומצטלבות ברחמים גדולים. אחת מהן בוכה בחשאי ומנגבת את דמעותיה: בוֹזשב מוֹי, בוֹזשה מוֹי! (אלי, אלי!)

שמש מסמאה את העינים. השלג לוהט בשמש.

אנו נוסעים הלאה.

פאלי חולה מאד.

־תולעים אני מרגיש בבטני – מתאונן הוא כל הזמן.

מרגלית ישן כל הזמן. השלג המסמא אינו נותן לו לפקוח את עינו היחידה והחולה.

־מה יהיה, אם אסתמא לגמרי? – שואל הוא.

הוא מתלחש כל הזמן עם פאלי. הם עומדים על איזה מקח. מתנים הם איזה תנאים. לבסוף משתפים הם גם את הצועני בענין.

לבסוף נודע לי: הם עשו ביניהם חוזה־חיים־ומות. אם מרגלית יסתמא – החובה תהיה על פאלי להרוג אותו בצדיה, בערמה. אם פאלי יחלה מחלה אנושה – החובה על מרגלית להשליך אותו מן הקרון תוך כדי נסיעה. והצועני יעזור גם לזה וגם לזה, כלומר: או לאחד או לשני.

אני שואל את מרגלית, ומה יהיה אם שניהם ימותו קודם והוא ישאר בחיים? כלומר: מה הוא מתחייב “לתת” לצועני?

־אני אתפלל “קדיש” אחריהם.

גם פאלי וגם הצועני, שניהם מאמינים ב“קדיש”.

אחרי שנודע לי הענין, נגש אלי פאלי ואומר:

־יש לי בקשה: אם אמות, ישים נא צלב־עץ על קברי, כדי שאמי תדע את קברי. אולי תבוא לבקרני פעם.

אני מבטיח לו.

תחנת אוּדינסק. השם המלא הוא ניזשנֶה־אוּדינסק.

מורידים אותנו.

מחנה השבויים איננו גדול. כשלושת אלפים שבויים. רובם גרמנים והונגארים. יש גם טורקים. השליטים פה הם כולם צ’יחים. רק הזקיפים הם רוסים. והם עושים על פי פקודת הצ’יחים. הצ’יחים מתהלכים בבגדי צבא שלנו. כמו שבאו בשבי.

אכזריות הצ’יחים מרה היא ומלאה שנאה אלינו. ביחוד אל ההונגרים.

במחנה מטות קרשים רטובים ומרקיבים. הזוהמה מכסה את הכל. הקרקע אינה מרוצפת. לחה היא, מלאה שלוליות. תחת הקרשים, שאנו שוכבים עליהם גדלות פטריות־רעל. חום־ההסקה המועט מספיק להם לצמוח ולשגשג לתפארת. המחנה מלא עכבורים, המתהלכים גם ביום באין מפריע.

השבויים מתהלכים פה כמוכי־סהר, ממעיטים לדבר, כמעט אלמים. – נכנעים ככלבים חולים לכל עונש והתעללות. גם הקצינים שבנו סובלים ונושאים את סבלם בשתיקה, בדממת־מות.

הצ’יחים שואלים כל שבוי חדש, מאין הוא ואם אינו רוצה להכנס אל הלגיון הצ’יחי? מבטיחים כל טוב. מובן, חוץ מן ההונגרים והגרמנים. רק האבסטרים חשודים בעיניהם לצ’יחים ולאלה מציעים להסתפח בלגיון הצ’יחי המשחרר. – ליהודים גם כן. אל אלה מתיחסים בתחלה באהבה ובחנופה. והשאר – חיים בגיהנום. בכל יום סוחבים מתים אחדים לקבורה משותפת, בבור סיד. ממש כמו במחנה שאצק. שם הצ’רקסים ופה הצ’יחים. להכות אין מכים פה בידים – אך העונשים מצטיינים בחכמה יתירה. אינקביזיציות חשאין, ש“שכל בהיר” נחוץ בשביל להמציא אותן. כן, למשל, יש חדר אפל מיוחד, חדר־העכבורים. החדר מיועד בשביל ענושים מאדיארים ושמו “חדר־המאדיארים”. פה סוגרים את החוטא, קשור בידיו ורגליו מבלתי יכולת לזוז, מניחים אותו שם – והעכבורים אוכלים אותו חיים.

היום נכנס הנה שבוי חשוב: שר־אלף הונגארי זקן: מארטון קריני. לקבלת פניו הושיבו אותו, הניחו פניו נייר־פרוטוקול, שבו הוא מודה ומתודה על פשעיו הרבים – וצוו עליו לחתום. בין יתר הפשעים כתוב, שהקצין הזקן אינס נשים צ’יחיות והתעלל בהן. הזקן לא רצה לחתום – אסרו אותו ועדיין לא נחתם גזר דינו וסוג ענשו.

אמש קרה מקרה יוצא מן הכלל: סגרו אל תוך חדר העכבורים קצין צ’יחי אחד, שהתפרץ במחאה גלויה נגד ההתעללות והעונשים. הקצין הוא צ’יחי טהור, דוקא מן האצילים שבהם. אתו יחד השתתפו במחאה עוד שלשה – אך אלה התחרטו פתאום מאימת העונש. – פאלי אומר:

– כנראה, שאין עם נבל, אך יש אנשים נבלים. והאם קצינינו־אנו טובים מאלה?

מרגלית מעיר:

– שום עם לא קנה במונופול את הנבלה.

אני רואה שגם ההתעללויות הללו אינן ממרמרות כבר את רוב השבויים פה. יש ביניהם כאלה, היושבים פה כבר שנתיים ויותר, מתחלת המלחמה. אלה הסתגלו בהחלט אל המצב. אוכלים, שותים, ישנים, מתהלכים ושותקים כאלמים. עיניהם בולטות כבר כעיני עגלה; מביטים ואינם רואים את אשר לפניהם.

אחד השבויים הצליח לברוח הבוקר. השומר הצ’יחי ראה אותו והודיע עליו לקצין. הקצין שם את הבינקול אל עיניו, הביט בו מרחוק וחייך:

– לא צריך לרדוף אחריו, הוא ישוב.

השתוממנו לדברי הקצין. מדוע זה ישוב?

וכך היה: השבוי הופיע שוב אחרי הצהרים, הסתובב סביב המחנה ולבסוף נכנס. הקצינים הצ’יחים קבלו אותו בלי חימה; צחקו וטפחו לו על שכמו:

– אתה בחור ישר!

אני שואל אותו, למה שב? – הוא עונה לי בקול מונוטוני:

– לאן לברוח? ואיפה יותר טוב?

הוא צודק. – הצפור התרגלה אל כלובה.

אני מרגיש, שהצדקה זו שלי והסכמתי אתוֹ – אינה גם כן אלא מדת התנונות הגונה.

פאלי מחליט לברוח ולא לשוב. התכנית היא: להכנס אל העיר, כמו בשאצק ולפנות שם אל מי־שהוא.

אני אינני מדיח אותו מתכניתו. יברח. מה איכפת לי?

היום ביקרו במחנה פני הקהלה היהודית שבעיירה. הם שאלו ליהודים שבמחנה וחלקו לנו סיגאריות וכסף. שאלו אותי, אם יש לי איזו בקשה? – עניתי שאין לי כל בקשה. גם את הסיגאריות החזרתי. אינני מעשן.

אני רואה, שפה מתעלל מישהו בנו. האומנם היהודים הטובים הללו אינם יודעים מכל הנעשה פה? הם לא נכנסו אל המחנה, הזמינו אותנו אל המשרד ושם דברו אתנו. – הבאמת אין הם יודעים על העכבורים ועל פטריות הרעל ועל כל הזוהמה?

או אולי ־ ־ אולי אין זו זוהמה כלל? מי יודע? אולי אני מטרפתי במדה מרובה? אולי כל זה חלום?

פאלי מתמרמר על הענין. כל הזמן מתפללים אנו לפגוש סוף־סוף ביהודי – והנה הם באים ־ ־ ־ ולא־כלום! – סיגאריות! –

־איזה יהודים הם אלה? – חורק הוא בשיניו – אני מוכרח לספר להם! אני מוכרח להזמין אותם אל תוך המחנה! ואם לא יבואו במשך הימים הקרובים – אברח ואספר להם.

אני מהרהר: באמת מוזר. מלח הם באים לפזר על הפצעים. נדמה לי פתאום, שרוחות רעות הם אלה, המתחפשות בלבוש יהודים כדי להתעלל בנו. – “לצים” –

שבוי אחד מספר לי, שפה בסיביר, באחד המחנות הגדולים יש ארגון גדול של שבויים בעלי־מלאכה בשם “נמלה”; אלפי שבויים יושבים ועובדים במקצועות שונים, סנדלרים, חייטים, נגרים וכדומה, עובדים בשביל תושבי כל הסביבה וחיים על יגיע כפיהם. ושם הארגון הוא שם עברי “נמלה”. המארגן הוא ציוני מהצ’יחוסלובאקיה, שמו ד"ר האנס כהן.

הנה, גם זה אפשר פה ברוסיה. שם יהודים מתארגנים ועובדים ופה – עכבורים וחדר אינקביזיציות.

פאלי מחליט למסור יהודי העיירה את בקשתנו, להעביר אותנו אל אותו הארגון לעבוד.

ראשי כואב עלי עד כדי התעלפות.

ארוחת הצהרים. איזה מרק מוזר. אומרים, שריח רע לו. אחדים אוכלים אותו כשהם סותמים את אפם בשעת אכילה. אותו המרק שבמחנה השבויים בשאצק, – ממש.

בין השבויים מתהלך קצין צ’יחי גבוה מאד, אדמוני עם עינים אדומות. – הוא נגש אלי ושואל אותיף אם אני יהודי? אני עונה: כן.

– וגם מאדיארי, מהונגריה?

– כן, אדוני.

– ואינך יכול לקום בשעה שאתה מדבר אתי?! – צועק הוא עלי בקול נחר ממש.

אני קם וקסות המרק בידי.

הוא מביט בי רגע בשינים חורקות משנאה וכעס, אחר כך משתעל עמוק ויורק לי אל תוך המרק:

– יהודי מאדיארי מסריח!

אני עומד וקסות המרק בידי ומביט בו:

– למה הוא יורק לתוך מאכלי? הן אדוני הוא אדם טוב; אדם אינטליגנטי.

– מה?! אני אדם טוב? – אם כן – אכול את המרק! אך תיכף ומיד! – אכול! – אתה מבין או לא?! –

– איך אפשר לאכול את זה?

– תאכל, או לא תאכל?! – אומר הוא לי בעינים בולטות ובחרוק שינים, ומרים עלי את מקלו. – העכבורים יאכלו אותך, אם לא תאכל תיכף ומיד.

אכלתי. כף אחת. עוד אחת.

קיאי התפרץ מקרבי. ראיתי: ירוק־אדום־שחור – ונפלתי מלוא קומתי.

כשהתעוררתי ישבו על־ידי שלשת חברי ותחבו לי שלג לתוך פי.

– יפקח נא אדוני את העינים. רק לרגע. יפקח־נא… – שמעתי את קולו של פאלי.

– ואם בחיי הזויים אשלם – אני אגמול לו את זה! עוד היום! בחיי אמי המתוקה! – שומע אני את פאלי נשבע נקמה.

לפנות ערב אני שומע בחוץ רעש, ערבוביה. – מרגלית בא בריצה ובעינים יוצאות מחוריהן:

– פאלי ירק לו בפניו של הקצין האדמוני – אומר הוא ושוב חוזר ורץ כלעומת שבא.

אני שומע שוב קול פקודות – רעש. – אחר־כך דממה.

אני מחכה. אין בי כח לקום. לא מרגלית ולא הצועני אינם פה על ידי. הם לא שבו עדיין. – אני משער: את פאלי שמו בחדר־העכבורים – ודאי. – אני מתאמץ וקם. אני מחליט: אם שמו אותו שמה – גם אני אלך אתו. אני אירק לו לקצין בפניו – ישימו גם אותי שמה.

אני קם בקושי רב.

נכנסים שניהם, מרגלית והצועני. מביטים בי ושותקים. ופתאום פורצים שניהם בבכיה מרה. הצועני שוכב ומטיח את ראשו בקרקע ומילל:

– פאלי! פאלי!

מרגלית אומר מתוך דמעות מחניקות:

– פאלי איננו. פאלי מת. אין פאלי.

ונופל גם הוא על הקרקע ומילל.

רק כעבוד זמן מספר לי מרגלית בעינים קמות וכמעט בלחישה:

– הוא ירק לו לקצין הארך בפניו. – על זה התחיל הקצין להכותו מכות רצח. – אחר־כך צוה להוריד את המכנסים מעליו. – כשהורידו את מכנסיו – נשתלשלה לו קיבתו – יצאו גדם תולעים. – על זה צוה הקצין לאחד הצ’יחים להכניס לו את התולעת אל פיו. – אחזו בו ארבעה אנשים, פתחו את פיו בבאיונט ותחבו לו את התולעת אל פיו.

מרגלית פרץ בהקאה. – הצועני הביא לו שלג ותחבו לתוך פיו.

קמתי ויצאתי. פאלי שכב בשלג ולא זז.

– פאלי! – פאלי! –

לקחתי את ידו בידי. אינו זז. – פניו היפים ירוקים.

– פאלי! –

עצמתי את ריסי עיניו.

– מדוע אתה עושה לי זאת, אלהים? הבאמת גדול עווני כל כך? –

שוב הופיעו פני הקהלה היהודית.

בקשתי מהם, שירשו מאת המפקדה ללוות את חברי המת לקבורתו. וגם לשני חברי.

הצ’יחים התיעצו רגע ביניהם והרשו לנו.

מרגלית עמד על יד הקבר החדש, עצם את עינו האחת והתחיל:

– יתגדל ויתקדש שמיה רבה ־ ־

הצועני נשק את שולי תכריך המת:

– פאלי שלי המתוק! אמור שם לאותו אלוהים, שזה לא טוב.

ובמרחקי סיביר הארורה, על יד נהר האודינסק, מזרחה לו, חולם לו פאלי את חלום חיק אמו

פ"נ

אינפאנטריסטן

גרגו פאל

שמת מות כבוד

בשנת העשרים ושתים לחייו הישרים.

ת.נ.צ.ב.ה.

במרחק חמשת אלפים קילומטר, בכפר קטן שעל יד נהר הסאמוש, יושבת לה האם־מאדיאריה אסתר גֶרנו וחולמת את שיבת בנה המתוק היחיד, בעולמה.

נהר האודינסק זורם אל תוך נהר הייניסיי והייניסיי אל תוך ים־הקרח הצפוני.

נהר־הסאמוש זורם אל תוך נהר־הטיסא, נהר־הטיסא – אל נהר־הדונאי ונהר־הדונאי אל תוך הים השחור.

וגלי הים השחור מתנשקים פעם באלף שנה עם גלי ים־הקרח הצפוני.

 

לח. חֶשְׁבּוֹן הַטִּפְּשׁוּת הַגְּדוֹלָה    🔗

מרגיש אני, שדעתי הולכת ונטרפת עלי יותר ויותר. בתחלה עוד הרגשתי כעין געגועי יסורים לפאלי, הוא היה חסר לי בכל רגע; וכעת מרגיש אני ברור, בלי כל הגזמה, שבלעדיו בכלל אין לי פה מקום באפלה זו. זה ימים אחדים, שאני מתַכנן תכנית קלה ונוחה למות. ולמות דוקא פה, על יד קברו של פאלי. עד כה חשבתי לפעמים, שהנער הזה הוא שלי, זוזי, או כלב־שעשועי, או בני. כעת ברור לי כבר, שאני הנני שלו, סוסו או כלבו. ואיך זה אעזוב אותו פה יחידי ברחבי סיביר? ובאדמה הקרה כל כך, תחת השלג הנצחי הזה? אני אלך לי והוא ישאר פה בלעדי? –

זה שני ימים שאין איש בינינו אומר מלה. שותקים אנו כל הזמן. גם אני, גם הצועני וגם מרגלית. לוא לכל הפחות הצועני היה מפטפט מלה. ומרגלית שותק. מתהלך, מביט בעינו האחת ושותק. ושוב אינו פוסק את פסוקיו. הפסוק האחרון שלו עלי אדמות היה כנראה: יתגדל ויתקדש שמיה רבה.

למה הקאתי אז? לולא הקאתי, כי אז לא היה פאלי נשבע נקמה. הבאמת קשה כל כך לבלוע קצת רוק בשביל להציל את פאלי? שלא ידעתי זאת מראש? ומדוע לא ידעתי? האם קשה היה לשער זאת מראש?

וכעת עוד אלך מפה ואעזבנו לנפשו.

לוא יכולתי לעשות או להגיד דבר־מה, כדי שיהרגוני ויקברוני פה.

אך אין כוח ואין רצון.

האומנם תטרף עלי דעתי כעת?

הלואי. הן זוהי ההצלה היחידה.

אך – מי יודע? אולי השגעון אינו אלא מצב־חיים אחר, אך מצב־חיים ולא אפס. מצב היודע כמו כן סבל, זכרון, אֵבל ומוסר כליות?

ודאי שכך הוא.

ואם כך הוא – מה יועיל לי השגעון?

אולי בשגעוני אאמין, שפאלי חי ואני אדבר אתו?

לו ידעתי, שכך הוא.

אולי באמת כך הוא?

אם כן, טוב שאשתגע.

כן, אך לעשות בין כה אין בכוחי כלום בשביל לקרב את הגאולה הזאת.

אולי כן: על ידי התאמצות המוח במחשבות וחשבונות מסובכים?

אני מרמז למרגלית ולצועני. אנו יושבים שלשתנו.

– עלינו לעשות חשבון חשוב מאד – מבאר אני להם. צריך לעשות את החשבון בכמה מרץ עלתה המלחמה הגדולה הזאת ומה אפשר היה לעשות ולהשיג במרץ זה?

הבה, נתחיל בעבודת החפירות של החזיות. של כל החזיות יחד.

החזית מתחילה בזה, שכל חייל חופר לעצמו קודם כל גומא בשביל ראשו, אחר כך בור בשביל כל גופו לשכב בו – ולבסוף מעמיק הוא אותו עד כדי יכלתו לעמוד בו בזקיפה. הבורות הללו מתחברים אחר כך יחד ומתהוה בור ארוך לאורך כל הגדוד, שעמקו כמטר וששים בערך, נכון?

– נכון.

– הלאה. ארכה המכסימלי של החזית האבסטרית־הונגארית הוא כאלף וחמש מאות קילומטר בערך.

– יותר.

– יותר? – ובכן: אלף ושבע מאות בערך. – ארכה של החזית הגרמנית־רוסית כאלף קילומטר.

– בערך.

– בערך. – ארכה של החזית האיטלקית כמאתים קילומטר.

– מה? לכל הפחות ארבע מאות!

– ארבע מאות? נכון. ארבע מאות בערך. הלאה: של הגרמנית־צרפתית כחמש מאות בערך. נכון?

– נכון.

– של הבולגרית־יונית כשלש מאות בערך.

– לא יותר.

– לא יותר. ושל אסיה הטורקית כחמש מאות בערך.

– כן.

אם כן הרי זה סך הכל ־ ־ ארבעת אלפים וארבע מאות קילומטרים. ואולם הן החזיות הללו הן סך הכל של מצבי־החזית האחרונים.

– מה פירוש?

– פירוש: הקוים הקיימים נניח היום, או אלה שבסוף המלחמה. אך הלא טרם שהגענו לקו אחרון זה, הן התקדמנו, או נסוגונו אחור לאט־לאט ולא פעם. ובכל פעם חפרנו חפירות תוך כדי התקדמות או תוך כדי נסיגה לאחור! לא כן?

– נכון. ואם כך, הרי צריך לחשוב כחמשים חזיות כאלה!

– ובכן נחשוב לא חמשים, אלא רק עשר כאלה. זאת אומרת: נכפיל את המספר דלמעלה בעשרה. יוצא: ארבעים וארבעת אלפים קילומטרים. וזה כבר מינימום, לא כן!

– נכון! בהחלט רק מינימום.

– ובכן: זאת אומרת, שעשינו חזית ארוכה יותר מאשר כל היקף כדור הארץ! יען כי היקפה של כל הארץ, פירוש: אורך האֶקבאטור, אינו אלא ארבעים אלף קילומטר!

– רק ארבעים אלף?

– רק. וכעת נחשוב לכל ק"מ לא יותר מאשר שני מטרים מעוקבים חפירה.

– זה מעט!

– יהיה מעט; וגם זה די, יען כי יוצא שמונים ושמונת אלפים מטרים חפירה! ובזה אפשר – מה אפשר בזה לחפור?

מרגלית חוטף מפי את ההמצאה:

־מנהרה מאירופה לאמריקה תחת הים! הנכון הדבר? – אומר הוא ושואל.

– נכון בהחלט. מחצי האי הספרדי ועד ניו־יורק אין אלה שבעת אלפים קילומטרים! ולנו יש ארבעים וארבעת אלפים קילומטרים והנחוץ לחפירת המנהרה אינו עולה על שמונים ושמונת אלפים מטרים מעוקבים! בהחלט לא!

– ומה אפשר היה לבנות במתכת התותחים?

– בחומר התותחים יחד עם כל מיני כלי הזיין ויחד עם האנרגיה האנושית ושל הסוסים ואבק השרפה והחשמל – אפשר היה לבנות גשר ולקשר את רוסיה הסיבית עם אמריקה הצפונית, לגשר את “דרך־הבֵּרינג” שבים “ממעלת המזרח” שבסיביר ועד מעלת “הנסיך־וֶלס” שבאמריקה! ויחד עם זה לבנות בחומר זה ובאנרגיה זו את שתי נקודות המסחר שבשני ראשי הגשר ולהמשיך את מסלת הברזל הגדולה דרך כל סיביר לכל סעיפיה החשובים.

– כמה הוציאו בכלל על המלחמה הזאת?

– כל המדינות ביחד? חושבני, שאם המלחמה תמשך עוד שנה או שנה וחצי – הרי יצא, שכל המדינות יחד הוציאו עליה לא פחות מחמשה עשר אלף מיליארדים פראנק זהב!

– ולו היו מחלקים את הכסף הזה לאזרחי המדינות? – שואל הצועני.

– אם לחלק – הרי אפשר היה ־ ־ את החשבון הזה נעשה מחר, יען כי לזה נחוץ לעשות קודם את חשבון התושבים, זאת אומרת, את חשבון המשפחות של כל מדינה ומדינה.

כל הלילה לא עצמתי עין. עשיתי את החשבון כל הלילה. בעל פה. יחד עם פאלי. הוא עזר לי בהגיונו הפשוט והבריא. אך כל הזמן שלח אותי לשכב ולישון.

– אדוני עיף מאד! – אמר בלי הרף – על אדוני לנוח. לאדוני מחכים שם בבודפשט. ילך כבר לישון! די!

וכשלא הלכתי והמשכתי את החשבון – עזר לי בכל זאת, כדי להקל עלי את העבודה. ולפי החשבון הזה של שנינו יצא, שכל משפחה ומשפחה באבסטריה, הונגאריה, גרמניה, טורקיה, בולגאריה, איטאליה, צרפת, בלגיה, אנגליה, רוסיה, ואמריקה היתה יכולה לבנות לה בית עם גן הגון, העולה במאה אלף פראנקים זהב. כל עיר בעלת מאה אלף תושבים היתה יכולה לבנות לה רובע דירות בשביל פועלים בסכום מאה וחמשים מיליונים פראנקים ובית־ספר לילדי עניים יחד עם בית־חולים גדול בסכום שלש מאות מיליונים פראנקים ולשלם (בכל המדינות יחד!) למאה וחמשים אלף מורים ומאה וחמשים אלף רופאים משכורת הגונה למשך כל ימי חייהם! –

בבוקר מוסר אני את תוצאת החשבון לצועני – הוא שוקע בהרהורים לזמן רב. הוא שואל, מבקש בירורים ותופש את הדברים בתבונה מפליאה, בבהירות מפתיעה ממש. לבסוף שואל הוא:

– אם כך, יש לי שאלה – שאלה טפשית מאד – אדוני יסלח לי – אך אני הן אני רק צועני, סוחב נבלות – השאלה היא, אם כל המדינות הללו, מן מצד אחד והן מצד השני, מצד האויב, היו יכולות להסתדר כל כך יפה, אם כן הרי למה עשו את כל הקטטה הזאת? הן הגדולים שבהם, המנהיגים, לא חלקו בתוך העם את ההון הזה, הם השאירו אותו בינם לבין עצמם ולא הייתי מתפלא לוא העם העני היה עושה את המלחמה לא עם האויב, כי אם עם אלה, שההון הזה נמצא בידיהם – אך הלא הם בעצמם, העשירים והמיניסטרים עושים את המלחמה, אם כן איפוא ־ ־ איפה הוא השכל שלהם?!

שאלה זו, שאלת השכל – נשארה בינינו לשאלת השאלות. לא שאלת הטוב והרע שבמלחמה, כי אם שאלת השכל, ההגיון. ופעם אמר לי הצועני, אחרי הרהורים רבים, בקומו פתאום באמצע הלילה ובבקשו מאתי סליחה:

– ואני חשבתי, שהם חכמים יותר ממני!? – אני מבין את הטפשות הזאת, והם, השרים והמלכים, לא?! – אולי יש פה טעות בחשבוננו?

– לא, לאצי חביבי, אין כל טעות.

והלילה שוב העירני הצועני:

– כמה אנשים חיים בעולם?

– כמיליארד וחצי.

וביארתי לו, כמה זה מיליארד וחצי.

– ואולי זה יותר מדי? אולי צריך להשמיד מהם בכדי שלא יתרבו, או מפני שמרובים הם כבר ואין ממה לחיות?

– על כדור הארץ יכולים לחיות בהרחבה פי־חמשה מזה.

העובדה הזאת הביאה את הצועני לידי השתוממות. אחר כך נעשה עצוב יותר ויותר ולבסוף הרגשתי בו כעין דבר הדומה למחנק. התהלך הנה והנה, בשתיקה, באי־מנוחה, מזועזע בכל מהותו, ובכל רגע פונה אלי ומתכונן לשאול דבר־מה ותמיד יוצאת אצלו אותה השאלה עצמה:

– ובכן, למה? למה? איפה השכל?

וכשראה, במשך ימים אחדים, שאינו מקבל ממני תשובה – התחיל להתחנן לפני, ממש התחנן, כמעט בקול בוכים:

– אנא, אדוני, אני מבקש ־ ־ אולי אדוני אינו רוצה להגיד לי את האמת הנכונה? אולי רוצה הוא לנסותני? הן אני יודע, שאני אדם טפש, בער גדול, צועני פושט כלבים ולא יותר – – אני מבקש, בכל זאת – – יברר נא לי – – אני אבין – – אדוני יראה שאבין – – יען כי ככה אי אפשר – – אי אפשר שהחכמים הגדולים ומנהיגי העמים לא יבינו, שזוהי שטות גדולה, סכלות, בערות, שזה לא החכמה – – אי אפשר ––

בלילה – אני מתעורר ושומע: הצועני יושב על משכבו ובוכה.

– מה לך, לאצי?

הוא מתיפח ואיו עונה.

– מה קרה, לאצי?

הוא תוחב את ראשו ב“כר” שלו, כלומר, בחבילת הקש, נובר בה ממש בפניו ובוכה מר, לבסוף מרים הוא את ראשו ואומר בקול תחנונים:

– יודע אני, שמוחי אינו תופש כלום. לא למדתי קרוא וכתוב, אינני יודע כלום – אך את הדבר הזה רוצה אני לדעת ולהבין ־ ־ אני מתחנן לפניו – אני מוכרח להבין – לכל הפחות את זה רוצה אני ללמוד מתוך צרות המלחמה והשבי – – ארבע פעמים נפצעתי, אשתי וילדי מתו שם בינתים במחלה ואני יודע, שבקרוב אמות פה ככלב – – למה אדוני מסתיר את זה ממני? למה?

– מה, לאצי? מה אני מסתיר ממך?

– את הענין עם המלחמה.

וחוטף את ידי בחושך ומנשק אותה:

– אדוני – – אני מבקש – – רק את זה ––

אני מחבק אותו:

– לאצי, אתה מאמין בי, שאני אוהב אותך או לא?

־מאמין אדוני. מאמין מאד.

– ובכן, אם אתה מאמין – הרי אל תפקפק בי. אמרתי לך: אינני יודע ־ ־ אתה מבין: אינני יודע, למה הם טפשים – אינני יודע ––

הוא כנראה מתחיל להאמין בדברי. לבסוף אומר בחולשה וביאוש נורא:

– אם ככה – – הרי – כנראה – – שאנו נמות כבר ככה – – מבלי לדעת זאת – – מבלי לדעת,] למה נלחמנו, למה סבלנו כל כך הרבה ולמה סובלים עוד ולמה נמות ככלבים בגלל המלחמה, בגלל –––

שכב ונרדם ביאושו המר.

למחרת בבוקר שומע אני מרגלית אומר לו:

– “האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים” – את הכל אפשר להבין בודאי בעולם הגדול הזה ורק לא דבר אחד: את טפשותו של האדם. זהו הסוד הגדול. לאצי: טפשותו של האדם.

 

לט. חֶבְלֵי תְחִיָּה    🔗

כנראה, שכל ענין החשבונות הללו עשה בי את ההפך ממה שרציתי. מוחי, במקום להתערפל עלי יותר – הולך ונעשה צלול ובהיר יותר. מתחיל אני לפקוח עינים כביכול ולראות דברים שלא ראיתים עד הנה. מתחיל אני לראות וגם לזכור דברים, שכנראה נחרתו במורשי עד הנה ואני לא הרגשתי בהם. בראש וראשונה מתחיל אני לראות את סיביר ־ ־ כן – הן אני בסיביר – והנה: כאילו ני שהוא רימה אותי כל הזמן, כל משך ימי נעורי. הזאת היא סיביר? מה פירוש “סיביר”? משך כל ימי התפתחותי וחיי שמעתי וגם למדתי וגם קראתי, שסיביר היא מדבר־שממה כביר, שאל מרחקיו השוממים והפראים שולחים את הפושעים למיניהם והם חיים שם בין חיות המדבר הקר בלי אמצעי חיים, בלי כל אותם הדברים, שהאדם התרגל להם משך הרבה דורות. בסיביר אין מסלת־ברזל, אין אור־חשמל, אין מכונה, אין רהיטים בבית, אין שעון על הקיר, אין בתים בנויים כהלכה ואין גפרורים להצית בהם אש. בסיביר משתמשים עדיין באבני־אקדח ובספוג במקום גפרורים.

והנה: זה שבועות על שבועות, שאני נוסע ועובר את מרחקי סיביר במסלת־ברזל יפה, ברכבת נפלאה, ברכבת מהירה ומשוכללת בתכלית ־ ־ אמת: אנו השבויים נוסעים בקרונות־בהמות, בקרונות סוסים ובסחי ־ ־ אך הן שם לפנינו, קרוב אל מכונת הקיטור, ישנם קרונות יפים, נוחים מאד ומשוכללים בכל השכלול האירופי. ולפעמים, לא לפעמים, אלא בדיוק משרדי מדוקדק עוברות כל הזמן רכבות לוקסוס. רכבות שינה ואכילה ועליהן אותה הכתובת הידועה: “ואגון־ליטש בין־לאומי” –

ובכל תחנה ותחנה עומד ומחכה להן מנהל התחנה בתלבושת ומברך אותן בהצדעה – ולפעמים עומדת על ידו אשתו הלבושה לפי המודה האחרונה ובעיני ראיתי את צפרניה עשויים ובאזני שמעתי לא בתחנה אחת קול פסנתר יוצא מתוך דירת המנהל ומי שהוא מנגן שם את ה“גאוט” של גלוך ואת “רוברט־השד” של מאירבר –

ועל יד כל תחנה בינונית בגדלה ישנו רסטוראן נפלא ונקי, המלא מאכלי אירופה וביניהם: קונסרוים מכל המינים וקופסאות־קואקר ובשר כבוש וסיגאריות אירופיות וגם מצריות למיניהן –

וגם אבטומטים ראינו על יד התחנות, אבטומטי־שוקולדה ואבטומטי־סיגאריות ואבטומטי או־דה־קולון בשמיים –

– מרגלית! אתה זוכר? בדרך נסיעתנו מטומסק הנה עברנו על כביש –

– כן. על כביש. ומה?

– ואתה ראית: על הכביש עברו שני אבטומובילי־משא טובים.

– מובן, שאני זוכר. זוכר מאד, יען כי תקפני תאבון לקפוץ מעל הקרון שלנו ולשבת באחד מהם ולנסוע – האבטובוס הסיע חשש ־ ־

– כן, חשש הסיע ממקום למקום – מפליא הדבר ־ ־

באמצע סיביר מסיע אוטומוביל חשש ־ ־ ובכן: לא בעגלת עץ עם גלגלי־קרשים רתומה לשני שורים או לשני ראמים – באמצע סיביר, בדרך שהין טומסק לאודינסק ־ ־ על כביש טוב, בנוי אבנים ומשוכלל – ולשני צדדיו אבני קילומטרים ועליהן מספרים ־ ־ או אולי לא בין טומסק ואודינסק, אלא בין אומסק לטומסק? ומה בכך? ואם קודם לכן, אם בין טובולסק לאומסק? האם לא מעבר להרי אורל הוא גם שם?!

מה פירוש כל אלה?

הן כל זה לא נעשה בין שתים־שלוש שנים? בודאי לא בשתים־שלוש שנות מלחמה?

ומי מביא את כל הדברים הללו הנה ממרחקי אירופה?

וברגע זה נצנץ במוחי הפתרון לכל השאלה־החידה הזאת: מי זה מרמה את העולם כל הזמן בסיביר השוממה, הפראית, שרק ציידי־פרא מתגוררים בה ויאקוטים כמעט אוכלי אדם ־ ־ כן: יאקוטים וטונגוזים וסאמויידים וטשוקטשים וכל מיני הטוראנים והמונגולים למיניהם, הלבושים עורות זאבים ודובים והאוכלים את הבשר החי לתיאבון?! ־ ־

מי?? מי שיש לו ענין בדבר, שכל העולם יאמין בכך. ודאי אלה המביאים הנה את האוטומובילים, האוטומטים, הקונסרבים ומי־הבושם בשביל הנשים העושות את צפרניהן והמנגנות את מאירבר על הפסנתר.

ודאי כל אלה, ששטח כביר זה מקום מקלט הוא לסחורותיהם ומקור שפע לעשרם ואשרם.

כן, המה – אך הן הארץ לא שלהם היא? הן ישנו גם עם רוסי בעולם, עם בעל תרבות גבוהה ומפותחת לאין דוגמה ־ ־ ומה דעתו הוא על זה? מדוע נותן הוא את עצמו להעשות אמצעי עושר ואושר לאחרים? אם יש לו שטח כביר כזה – מדוע אינו דואג הוא עצמו לנצל את אוצרות השפע האלו לעצמו.! ומי יודע, איזה אוצרות ספונים פה גם בעמקי האדמה?

זוהי רוסיה.

"אַדְמָתֵנוּ כַּבִּירָה וּמְלֵאַת שֶׁפַע,

וְרַק סֵדֶר בָּהּ אָיִן".

ואני הולך ומחליט וכמעט נודר נדר: אם יעזור לי אותו הגורל ויצילני ממות כינים ורעב ורקבון – בשובי הביתה ארים צעקה גדולה כלפי העם הרוסי:

– עם האידיוטים והגאונים, עורה ופקח עינים! יש לך שטח אדמה, הגדול מכל ארצות אירופה יחד – למה נכנסת למלחמה טפשית זו, במקום להוציא את מרצך ומאודך הכביר לשטח זה, שאין קץ לאפשרויותיו הרחבות מני ים!

אני מרגיש: דמי כאילו זע בקרבי. מרוצתו הולכת ונמרצת. אני משפשף את ידי – ונזכר: שם בפטרבורג הולכת ומתהוה מהפכה ־ ־ ודאי תגיע בקרוב גם הנה ־ ־ להתנער – לצאת לחופש, למרחב, להספח אל בני אדם ולעשות, לרצות, לדבר, לצעוק וליהנות מן המרץ המבורך ־ ־ להרים זעקת־גיל גדולה וברוכה:

– אשרי העולם החי והעושה! –

אני שוב מתחיל להרגיש את עקיצת הכנים בבשרי.

סערת השלג הולכת ונמשכת בלי הרף זה ימים אחדים. אולי זה שבועות. בחימה שפוכה, באכזריות אלהית.

לאן מסיעים אותנו הלאה?

הלאה, הלאה, הלאה.

הזקיץ השומר עלינו הוא אדם טוב. רואים בו, שחומל הוא עלינו, אך אין בידו לעשות כלום. פניו לא פני רוסי, אלא מונגולי למחצה.

נודע לי, שיאקוטי הוא. ובכן: זהו גזע היאקוטים הפראי. לגמרי לא פרא אדם. אדרבה. נותן לנו תה יבש וטוב אל תוך מימינו החמים. וגם סוכר. הסוכר מתוק עדיין בפי. אך כמעט שאינו מוסיף לי כלום. המים החמים טובים גם בלעדי הסוכר. ובלי התה על אחת כמה. אך דבריו הטובים מחממים מאד. בלילות יושב הוא אתנו ואינו מפחד כלל מפני הכנים, מספר הוא, שבאחד המחנות מתו כשלושת אלפים שבויים מקור במשך שבועים. גם מתוך הרכבת שלנו מוציאים בכל יום קפואים אחדים לקבורה באמצע הדרך, אני משער, שאינם מקברים אותם בכלל: משליכים אותם והזאבים אוכלים אותם. הזקיף מבאר לי, שזאבי סיביר אינם אוכלים לא בני אדם חיים ולא נבלות. יש להם חיות למדי להתפרנס בהן.

לאט־לאט הולך אני ומכיר את עולמו הפנימי של הזקיף היאקוטי. דתו אינה פרבוסלאבית, אלא שאמאנית. מספר הוא, ואוהב מאד לספר, על רוחות ושדים, השולטים שלטון בלי מצרים על בני האדם ועל כל עולם החיות והבהמות. גם סערה זו אינה אלא נשימתו הזעומה של אחד הרוחות האפלים, המושלים פה. הרוחות הללו ממלאים את כל מדברי השממה ואת כל המקומות העזובים ושם מקום מגורתם. ורק פעם בפעם יוצאים הם לנקום את נקמתם הנוראה. – אך אפשר לקסום להם ולפייס אותם ולפעמים גם לעצור בעדם בכוח הקסם. ישנם חכמים לכך, אלה הם הכוהנים־השאמנים יודעי קסם ובינה לעתים. – את המלחמה המיטו הם על בני האדם. פעם בפעם מגיחים הם ממחבואם וטסים עד אירופה ועד אמריקה הרחוקה. – הפחד מפני הרוחות האפלים הוא הפחד היחידי בחיי היאקוטים. לפעמים גם האלהים בעצמו אינו יכול להם. נלחמים הם גם באלהים ומורדים בו לעתים קרובות. – גם המחלות השונות – פרי זעמם הן. בימות החורף מביאים הם קור נורא ובקיץ שרב שורף. את היערות אינם אוהבים ולפיכך מסתערים הם עליהם ועושים בהם שמות. בקיץ שולחים הם בבני האדם את היתושים לרבוא רבבות וממיתים בהם לאלפים במחלות שונות.

הוא עצמו יליד פרור העיר ויטומסק שעל יד נהר הלינה, שאנו עוברים אותו בדרכנו זאת. סנדלר הוא. – לאן ולמה מסיעים אותנו – אינו יודע גם הוא. ודאי ליאקוצק; הוא הוביל כבר פעמים אחדות שבויים מאודינסק ליאקוצק. יאקוצק היא העיר הקרה ביותר בעולם. והשבויים סובלים שם הרבה מאד ממחלות ומרעב. אני שואל, מדוע אין נותנים להם לאכול, הן יש פה הכל לרוב? הוא עונה:

– יש, אך גונבים. השרים גונבים.

והוא מוסיף:

– צרכי האוכל זולים הם בסיביר בהרבה מאשר ברוסיה הפנימית. פה יש הכל.

– מדוע אין מעבדים את השדות יותר?

– זה לא לפי רצון הרוחות. אוהבים הם את העזובה.

מרגלית אומר לו:

– חושבני, שהרוחות הללו הם בני־אדם. רוחות היושבים לא במדבר אלא בהיכלי פטרבורג ומשחקים בקלפים.

היאקוטי משתומם:

– ישמורך הרוחות מדברים כאלה! אינך סובל עדיין דיך.!

ומצטלב –

מה? הוא מצטלב?! – אני שואל אותו בתמיהה, מדוע הוא מצטלב, הן הוא אינו נוצרי?

– נוצרי? ישמרוני הרוחות! מדוע זה צריך אני להיות נוצרי בכדי להצטלב? לפני שנים אחדות ביקר אצל השאמאן שלנו שאמאן ממרחקים והוא יעץ לנו להצטלב בשעת סכנה. בזה – כך מבאר לנו השאמאן – אפשר לפייס את הרוחות הרעים. זהו הקסם היחידי, שכל אדם פשוט יוכל לקסום בו לרוחות בלי השאמאן. – אפשר בתנועה זו, בהצטלבות, להשפיע על המזיקין, שישארו במקומם ולא יעשו כל רעה.

– לא על הרוחות משפיעים בזה – אומר לו מרגלית – אלא עליכם בעצמכם. שאתם תשארו במקומכם ולא תעשו כל רע להם –

– למי? לרוחות?

– לעזאזל לרוחות! להם, לשאמאנים שלכם ולכל השרים, לאותם השרים הגונבים, לפי דבריך, את הכל.

השיחה הזאת התפתחה יותר ויותר במשך כל הדרך. היאקוטי הטוב שמע, הקשיב גם התוכח כפי סגנונו והשגתו ולבסוף אמר למרגלית:

– אתה ראוי להיות לשאמאן. אתה חכם מאד.

– מזל טוב! – אומר לי מרגלית – עליתי לגדולה, הוא משח אותי לכהן גדול בבית־מקדש הרוחות והמזיקין!

וברגע זה נגש אלינו זקיף שני, רוסי, מביט במרגלית ואומר לו:

– הזהר בן־חייל, פן יסחטו ממך גם את עינך השניה!

– מדוע זה? – שואל אותו מרגלית בפחד.

– “מדוע זה?” יען כי אתה חכם יותר מדי. שמעתי את התחכמותך משך כל הזמן, שמעתי. שד גדול אתה, אבסטרייץ, מקלקל אתה פה את האויר. תקלקל את האויר שם באבסטריה שלך!

מרגלית רצה להגיד דבר מה – אך הזקיף נתן לו באגרוף ישר לתוך אפו ומרגלית נפל פרקדן אין אונים.

– ואתה – פנה הזקיף הרוסי אל היאקוטי – אתה אינך יודע פקודה? אל תדאג, אני אסדר אותך ביאקוצק.

כשהלך לו הרוסי, לחש מרגלית ליאקוטי כשאפו זב דם:

הנה הרוחות שלכם! – נגד אלה תצטלב, אם יעזור לך!

דמו של מרגלית עורר בי שוב זועה. זה זמן רב לא הרגשתי כעין זה. זה רע מאד.

למה זה התחלתי ברעיונות, במחשבות ובחשבונות?

האם לא טוב היה להרדם ברקבון זה ולאבד את החושים לגמרי?

רציתי להביא את עצמי לידי שגעון, לידי טמטום מוחלט – והנה אני שוב מרגיש, כואב ויודע עצמי.

ושוב מציק לי הקור. ופאלי בוכה אלי מקברו הבודד.

ושוב מציק לי הקור. ופאלי בוכה אלי מקברו הבודד.

ושוב זוכר אני נשכחות: חדר חם, שולחן ערוך עם מפה לבנה. “במתים חפשי” – למה אני קם לתחיה? הכזאת היא “תחית המתים”? הסערה שורקת והכנים עוקצות מאד.

מרגלית שכב ונרדם.

הצועני מחמם את מרגלית בגופו וגם הוא נרדם.

הגענו ליאקוצק.

 

מ. חֲנוּטֵי הַשֶּׁלֶג    🔗

אך נכנסנו אל מחנה השבויים שביאקוצק – תיכף העמידו אותנו בשורה – ללכת. לאן? שוב אין איש מאתנו יודע. כמאתים איש הובילו אותנו. – לוו אותנו כארבעים זקיף וביניהם שני רוכבים צ’רקסים. למראה הצ’רקסים נחמץ רוקי שבפי.

אך בילקוטי יש לי עוד אותו השטיח.

– תיכף בבואנו אל מקום־התחנות הראשון נתפלל – אומר לי מרגלית – לאללה איל אללה ־ ־

לדרך נתנו לנו צידה: פרוסת לחם רטובה ודיסה יבשה, דיסת־שעורים.

ושמנו לדרך פעמינו.

הסערה שקטה קצת משהיתה, אך השלג לא חדל מלטפוח על פנינו כל הזמן. ההליכה חממה אותנו.

אנו הולכים והולכים.

השמש שוקעת והסערה שקטה לגמרי. רק השלג יורד ויורד.

היה כבר חושך כשהגענו אל כפר. פה שמו אותנו אל תוך אורות־סוסים אחדות ואל תוך גרנות, הכל לפי מזלו. באורוה היה חם וריח הסוסים היה נעים מאד. – בלילה התנגב אלינו מרגלית קפוא מקור. מזלו גרם לו, שהפרידו בינינו ואותו שמו בגורן קרה. איך נכנס אלינו, בשעה שעל יד הדלת עמד הזקיף כל הזמן? הוא גילה לי תיכף, אחרי שהייתי יכול לשער זאת מעצמי: מעל־יד הדלת שמענו קול תחנונים של שבוי אחד, שהזקיף מכה אותו ודוחפהו לעזאזל אל מקומו. – זהו אותו השבוי, שמרגלית התגנב במקומו בשעה שהמסכן יצא לרגע החוצה לצרכיו.

– אני גם כן יצאתי החוצה רק לרגע ובלי שום כונה. לא חשבתי אפילו על תקוה להכנס הנה. אך פתאום ראיתי אחד יוצא מפה – ונכנסתי במקומו.

הוא גומר:

– איך כתוב:: “הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים”? זאת היא אפיקורסות כביכול. הכל בידי שמים, וגם צנים פחים בכלל. כנראה, שנגזר עליו לקפוא הלילה במקומי. אדוני משער לעצמו איזה קור שורר שם? אדם יורק – והרוק קופא עוד טרם יגיע לאדמה! ממש מצלצל בנפלו על הארץ! מחר בבוקר יקומו אחדים מאתנו מתים. ואפילו צועני לא היה לי שם להתחמם בו – אומר ומחבק את לאצי. – תנורי שלי המבורך! אשרי יולדתך הטובה! לא ידעתי, שעם הצוענים עם חם הוא כל כך. מעולם לא טעמתי טעם צועני בחיי!

אחד השבויים שכב אל כרסה של סוסה חולה אחת. מזל כזה!

– היית מחליף אתו את מקומך? – שואל הצועני את מרגלית.

– אני? “כל שוכב עם בהמה מות יוּמת!” כתוב בתורה, ־ אומר מרגלית ומתרגם לו לצועני את הפסוק. – עם צועני מותר.

– ועם יהודי גם כן מותר – אומר הצועני.

מתיקות השינה לא ארכה זמן רב. עוד לא העיר השחר והזקיפים החרידו אותנו: לדרך!

ובלי לגימת מים חמים שוב שמנו לדרך פעמינו.

למחרת לפנות ערב הגענו לכפר וֶרחוֹיֶינסק. השלג חדל מרדת והקור התגבר עוד יותר. גם השמש נראתה בשמים.

– לועג לרש – אומר מרגלית כלפי שמיא. – דומה, שפה גם השמש קפואה. כדור־קרח אדום. למה ולמי נחוצה שמש כזו?

הכניסו אותנו אל שני בנינים חרבים, כמעט בלי גג.

רק כעת רואה אני, שמספר האנשים קטן משהיה. – אני מעז לפנות אל אחד הזקיפים, רוסי גוץ בעל זקן אדום ולשאול אותו, איפה הם יתר השבויים?

– התפגרו מקור! – ענה הרוסי כמעט מכעס. – אתם שרים מפונקים מאד. קצת קור – וחסל.

“קצת” קור. אולי למעלה מחמשים מעלות.

והוא עצמו מבאר לי, שהכפר הזה, וירחויינסק הוא הכפר הקר ביותר בין כל כפרי העולם. אני שואל אותו, כמה מעלות.

– מי זה מונה אותן? האם חשוב הוא, בכמה מעלות קופא האדם?

– מה יהיה עלינו פה בחורבה זו? – שואל אני אותו.

– אם לא תקפאו הלילה, תלכו מחר בבוקר לעבודה.

לעבודה? – בשורת חיים ממש. סוף־כל־סוף עבודה. אך איזו עבודה – את זה אינו מגלה לי בשום אופן.

– איזו עבודה יכולה להיות פה? – שאלנו זה את זה – הן השדות מכוסים שלג במלוא העין.

הלילה הזה ליל־דין יהיה לנו. או “נקום בבוקר מתים”, כדברי מרגלית, או נגזר עלינו לחיות עוד.

– לולא הכנים – אומר הצועני – כי אז אפשר היה להתקרב אל בחורה מבנות הכפר ולהתחמם קצת.

– “כל שוכב עם בהמה מות יומת!” אמרתי לך – נוזף בו מרגלית.

– למות פעמיים ובלבד לשכב עם בהמה כזו! – אומר הצועני ובולע את רוקו בתיאבון.

בנות הכפר הן כנראה יאקוטיות. עינים שקדיות הפונות למעלה כלפי הרקות. ובריאות הן כפרות הבשן. מביטות בנו בעינים עצובות, אף כי קשה להבחין בעינים כאלו אם עצובות הן או עליזות. –

הצועני הולך וכעבור רגעים מביא זבל סוסים וקצת קש. שוב הולך יחד עם מרגלית ושוב מביאים שניהם זבל. – אחרי כן נדבר מרגלית עם שבויים אחדים לשכב יחד זה סמוך לזה, כדי שלא לקפוא הלילה.

השמש יורדת והקור הולך וחזק מאד.

אחד השבויים נגש אל אחד המפקדים ושואל אותו, אם יקבל מים חמים לארוחת ערב? ההוא צועק עליו ושומט לו במגלבו:

– כדי שתקפאו בלילה!? מה!?

זה חדש: המים החמים גורמים לקפיאה?

ואולי הוא צודק? אולי אחרי המים החמים משפיע הקור לרעה יותר מאשר בלעדיהם?

אני שוכב ומוסר את נפשי לאל עליון. אם למות – הרי כלום יש מות קל וטוב מזה?

אנו שוכבים דחוקים זה לזה עד כדי מחנק. תחתנו – הזבל.

נרדמנו תיכף.

מרגלית והצועני ממש מכסים אותי בגופם.

אני מתעורר ורואה את השמים המכוכבים דרך פרץ גג האכסניה שלנו.

אינני נרדם יותר. כאילו מפחד המות. –

אני נחנק כמעט תחת משא הגופים ומתוך דחקם; אך לא קר לי. רק באף ובקצות הרגלים מרגיש אני ממש כאב. את קצות רגלי אני מכניס בקושי אל תחת מרגלית ואת אפי תוחב אני אל תוך ערפו של הצועני. הכנים רוחשות על פני.

בבוקר מצאו ארבעה־עשר איש מתים. המפקד כועס בחימה שפוכה.

אנו הולכים. כנראה לעבודה; הזקיף לא ישקר לי: נותנים בידינו מעדרים, מגרפות שלג וכדומה.

אחדים מן השבויים צולעים: אצבעות רגליהם קפאו, אך הצלפות המגלב מכריחות אותם ללכת.

אנו הולכים והולכים בשתיקה. פתאום אומר מרגלית:

– מעשי אלהים: האדם קופא מקור והכנים לא. ואני חשבתי, שלכל הפחות פה נתנקם בהן. לא רק מדמנו הם חיים, לאל מתחממים גם בחום גופנו. “הַזָּן וּמְפַרְנֵס מִקַרְנֵי רְאֵם וְעַד בֵּיצֵי כִּנִּים” – והם על חשבוננו, כנראה.

הקור מקמט את עור פני. בנגעי בידי את פני, את אפי – האצבעות נדבקות בו, כמו בחשמל. והשמש זורחת. כנראה, שאנו הולכים לא רק כלפי מזרח, אלא גם כלפי צפון. הקור הולך ומוסיף. אנו מתחילים לרוץ בתנועות ידים ורגלים. השומרים שלנו מרוצים מזה. גם הם רצים. אחד השבויים נופל. הוא אינו מפרכס אפילו; נפל, השתטח, נשם עמוק ונדם.

עזבנו אותו. אני רואה: אחדים מאתנו מביטים לאחור על המת. קשה להפרד ממנו.

מאין הוא? איזו ארץ טיפחה אותו שנים על שנים בשביל שלגי סיביר? איפה מחכה לו אשתו, אמו או ילדיו? שוכב הוא על השלג בודד ועזוב. ורק הכנים אינן עוזבות אותו. אין מקום לעזוב אותו.

לבי דופק בי במהירות נוראה, לפעמים עד כדי הפסקת הנשימה. הקור שאני נושמו נעים לי, ורק הפנים וראשי־הידים הולכים וקופאים עד כדי חוסר הרגשה.

אולי בעוד רגעים גם אני אפול ככה. קבר בשלגי סיביר. מוטל לו אדם מת ופניו כלפי השמש הזורחת. – עד שבא האביב וממסמסו ומרקיבו ומסריחו.

מה נוראה היא הכפירה! מה הם רוצים מאתנו אנשי המדע וההשכלה הנאורים? למה ומדוע הם מקלקלים לנו את מעט האושר שבאמונת הנפש והחיים לעתיד־לבוא? מי ביקש זאת מידם? “האמת”? ולמה לי האמת, אם לרועץ היא לי? האם האמת חשובה ולא האושר עצמו, שתשוקתנו אליו מכריחה אותנו לחפש את האמת?! ואם האמת רעה היא, לא נעימה, רוצחת, מאַמללת ומקברת אותנו קבורת חמור – הגם אז היא חשובה לנו? מי עשה את החשבון הזה? – כמה הייתי נותן כעת, ברגע זה, בסיביר הצפונית־מזרחית למעלה מכפר וירחויינסק, בחמשים או ששים מעלות קור, כמה הייתי נותן כעת בעבור האמונה, שיש לי נשמה, רוח מיוחדת, החיה את חייה שלה ושזיקתה אל הגוף הרזה, החלש והקופא שלי, אל גוף העור והעצמות הזה אינה אלא ארעית ומקרית לגמרי ושבקרוב תשתחרר ־ ־ ועולם חדש, אפשרויות חדשות, פאנוראמה חדשה תפתח לפניה ־ ־

וכמה הייתי נותן בעד האמונה, שכעבור רגעים תפגשנה שתי הנשמות, זו שבתוך הגוף המרקיב הזה וזו שבתוך אותו הגוף ששמו היה פאלי! –

ומה נתנו לי במקום האושר הזה?

את החשבון הדיפרנציאלי?

את המַימן בתוך יסוד החנקן?

את הפלניטה החדשה בשיטת השמש שלנו?

את האוירון?

לא צריך! לא צריך! קחו לכם את הכל, את הכל קחו לכם ותנו לי קצת אמונה נאמנה וגמורה, שאם אקפא פה היום בזה לא נגמר הכל, לא נגמרו החיים, הסבל, האושר, הצרות, התקוה, האהבה, האלהים! – רק רגע אחד לפני קפאי אאמין עוד בזה, רגע אחד קצר! קחו לכם את כל המדע, את המאתימאטיקה, הפיסיקה, החימיה, האסטרונומיה ואת כל עושר הטכניקה שלכם ותנו לי במקומם את אמונתו של היאקוטי ברוחות רעים וטובים! ־ ־ לא אמונה בקבר ישראל ובהספד ובתכריכין ובבית־עלמין כשר עם מצבה עברית ועם “קדיש” ועלית נשמה – אלא אמונה פשוטה בחיי הנפש גם אחרי שיאכל אותי זאב או דג ואחרי שיעכל אותי ויוציאני לזבל, שגם אחרי כן חי אני – אני! אני! ולא העור והעצמות הללו הנאכלים בידי הכנים! לא דת תנו לי אלא אמונה!

אמונת השאמאנים! –

אם לא יסיעוני מפה הלאה להרי חושך – ולאן יסיעוני הלאה? הן לא יעבירו אותי ליפוניה או לאמריקה הדרומית – אשאר פה בין היאקוטים. אשאר באחד הבתים הנמוכים הללו, בחיקה של בחורה יאקוטית רחבת הירכיים והמתנים, אחיה אתה, אוליד ילדים אחדים ואעבוד אתה יחד בשדה באביב ובקיץ – ובחורף אשב אתה יחד מאחורי התנור החם ואוהַב אותה יחד עם ילדיה ועם אלוהיה ואאמין אתה יחד.

אוי! היאקוטי הצטלב! – הצלב נכנס גם הנה! הצלב הרומי, המושך אחרי עצמו את השנאה והרציחה, את מלכות השמים ואת מי־הקודש שבלעדיהם אין נשמה ואין אלמות ־ ־

מי זה רוצה שם “למעלה” בשקר גדול ונורא זה?

האם “הלוגוס” של שפינוזה? “אל אלהי הרוחות לכל בשר” של משה בן עמרם? –

ומה הוא רוצה? מה?

אנו עולים על הר. השלג שמתחתינו קשה כפלדה. אינו שוקע גם תחת פרסות הסוסים.

אני רואה מלמעלה: שם לא הרחק, בצלע ההר בולטות נקודות שחורות מתוך השלג הלבן. ובין הנקודות השחורות – עצים קבורים למחצה בשלג. מהם שרק חצי צמרתם נראית ומהם, שרק ראשי צמרתם בולטים כשיח קטן.

אנו יורדים כלפי הנקודות.

המפקד מבאר לנו דבר פאנטאסטי:

– פה קבור כפר שלם – מבאר הוא בסגנון הרוסי המובהק, המתובל בקללות־אם נאמנות – כפר שלם קבור פה. אכרים עצלים, עצלים ושכורים. אצלכם שם באבסטריה ודאי שאין אכרים עצלים כאלה. וגם שכורים. שתו בליל החג. כולם זקנים. הצעירים כולם מגוייסים. נשארו זקנים. והנשים הצעירות או שעזבו את הכפר לחפש להן ־ ־ אבסטריים ־ ־ או שנשארו ונזדקנו. שתו הזקנים בליל־החג – נפלו, נרדמו והשלג ירד, ירד – ירד עד שכסה אותם, ימח שמם וזכרם. – וכעת עליכם לחפור אותם מתחת לשלג – לא הם חשובים לנו – ימח זכרם! אלא החפצים. עשירים הם, ימח שמם!

התחלנו לחפור “ממטמוניו” את הכפר הקבור.

פה, כנראה, היתה גם יד מפולת־שלג בדבר. הכפר בנוי על מדרון ההר לרגליו. באה מפולת שלג וכסתה את השכורים הנרדמים.

זוהי עבודה לימים ואולי לשבועות.

הדבר הראשון היה: לנקות בתים אחדים כדי לגור בהם. את המתים קברנו בקבר אחד גדול. בינתים באו לנו לעזרה גם אכרים מהכפר הקרוב. כולם יאקוטים.

אנו מרגישים חמלה לא לגופות האכרים המתים, כי אם לחתולים, לכלבים ולבהמות.

כפר של שלושים־ארבעים משפחות.

ובכן, יש גם אפשרות כזאת? כפר שלם.

אף ילד אחד לא מצאנו בין המתים.

השלג לא נכנס אל תוך הבתים פנימה.

אנו אוכלים לשובע. יש מאכלים מכל המינים. אנו מסתדרים בתוך הבתים הריקים יותר ויותר. סוף כל סוף מחליפים אנו לבנים, ושם מתרחצים במרחצאות חמים. עצים להסקה יש לרוב.

ועינם של הזקיפים אינה צרה בנו. להיפך: נהנים הם מהנאתנו אנו. הקומנדנט נותן לנו אפילו יין־שרף ממה שמצאנו בכפר.

מרגלית גילה את הסוד לאחד השבויים, שהשמן הוא סגולה טובה נגד הרמשים. כל השבויים מושחים את כתנותיהם בשמן. איזה שמן הוא זה? איש מאתנו אינו יודע. זה לא שמן־זית ולא שמן־שומשמין. מה איכפת. אנו נקיים ושבעים. ישנים במנוחה ובבוקר קמים וממשיכים את העבודה.

– חנוטי מצרים – אומר תמיד מרגלית.

את פגרי הסוסים והבהמות בכלל אנו קוברים יחד עם פגרי האכרים, על פי פקודה. הן לא נוצרים הם, כי אם שאמאנים. לא בני־אדם. והזקיפים הרוסים מצטלבים עליהם בחמלה: מסכנים; מתים שלא יזכו במלכות השמים.

אנו ישנים במטות חמות.

־מעולם לא עלה על דעתי – אומר מרגלית – שאהיה פעם ליורש היאקוטים. רעיון שכזה! המצאה שכזו! יורש היאקוטים. כעת לכל הפחות אדע אני, שיש גם עם כזה בעולמו של הקדוש ברוך הוא. – “העוים, כפתורים, זמזומים, יאקוטים, כסלוחים”.

* * *

וכשהוא יושב ואוכל את הצלי עם הבצל החריף – שוב נחה על מרגלית רוח השכינה שלו:

– אכן אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

מה טוב לשמוע שוב את זה! –

שגם פה יש עדיין מצב טוב מן החזית.

כעין זיק של תקוה הולך ונצת בי. הזיק הולך ומעלה להבה מהבהבת. –

 

מא. הַחַיּוֹת הָרָעוֹת    🔗

מחנה השבויים של העיר אירקוצק. כשבוע ימים נסענו מיאקוצק הנה. בדרך עברנו גם על יד אודינסק. תשוקה עזה תקפתני להתגנב ולרדת ולרוץ אל קברו של פאלי. יש לי ממנו חפץ־זכרון קטן: טבעת עשויה אלומין. הוא עשה לי אותה מרסיס השראפנילה הרוסית, שפצעה אותי והכניסה לי את הרסיס אל תוך חזי קרוב ללבי. מרסיס אלומין זה עשה לי פאלי, עוד שם בחזית, טבעת, שיבץ אותה בשני קוים שחומים מאותה השרף הנמצא כמו־כן בתוך השרפנילה. בראש הטבעת, בין שני הקוים, חרת את המלה: “שלום” (כמובן, בהונגרית). – וטבעת זו אינה נותנת לי לנוח אף רגע ממנו. – נתונה היא לי על אצבעי הרזה מאד ועלי לשמור כל הזמן, שלא תפול ממנה. על אצבע זו היה פעם בשר.

היו רגעים שהחלטנו יחד עם מרגלית ללכת אל קברו. ואם למות, הרי סוף־סוף מוטב לנו קודם ויחד עם פאלי שם. למה להפרד ממנו? –

אך מרגלית אינו יכול להשלים עם העובדה ולמות מבלי שמי שהוא יתפלל אחריו קדיש. ומטעם זה בטוח הוא, שהוא ימות קודם ורק אחריו – אני.

ופה, במחנה השבויים שבאירקוצק, שוב הגענו למחנה השבויים הרגיל. מהומת הסבלות מכל המינים. ורק עוד דבר אחד נוסף: זה ימים אחדים שמחלת טיפוס הבהרות ממותתת פה בלי חמלה.

ואם זה לא די – הרי גם מחלת העגבת רווחת פה במדה מבהילה. הסיפליס במצביו השונים. ויחד עם זה – (או אולי המחלה הזאת היא הגורמת לכך?) בשום מחנה לא ראיתי את השבויים סובלים כל כך מחוסר אשה. מתהלכים הם פה כמוכי־סהר וכל מאווים היא האשה. הרעב, המחלות השונות, הכנים, הרקבון, הזוהמה – כל אלה יחד לא עקרו מתוך דמם את תשוקת התשוקות: את חלום האשה. ואני חשבתי תמיד, שחלום האשה מופיע רק מתוך קיבה מלאה וגוף בריא. בריא לכל הפחות במובן הפשוט. וכה מתהלכים בריות רזות כקני־סוף, גופים יבשים, שרופים וכמושים, שלדים חיים מתהלכים וכל מאווים הוא: אשה. והתשוקה רוצה למצוא את ספוקה בכל אופן שהוא. וגם בדבור, בנבול־פה לאין דוגמה. ובנבול־פה זה אין אבק ציניזמוס. להיפך: טרגי הוא מאד, גם אם נאמר הוא בצורת הלצה. אך מקרה לא־נפרץ הוא לשמוע בדיחה על אשה ועל אהבה. פה אין איש מתלוצץ עוד על כגון דא. הנפשות האלה בוכות בחשאי במחלת־האשה ממארת. מונעים הם אפילו את האוכל מפיהם, את האוכל המסריח, שסוף־סוף אין אחר במקומו, הולכים ורזים עוד יותר משהם וכל מעינם האשה. גוף האשה. גוף אשה. –

ויחד עם זה עוד מחלה: השנאה הנוראה ליהודים בין השבויים המרקיבים. שנאה כזו אין דוגמתה בחיים הנורמליים. נפגש אתה בשבוי ממין זה ואם נודע לו שיהודי אתה, הרי הוא עומד ומביט בפניך ושותק; מביט ועיניו נמלאות דמעות דם וסנטרו חורק הנה והנה – אחר כך יורק הוא לך יריקה גדולה והולך לו. – הגיע הדבר לידי כך, שהמפקדה הרוסית היתה אנוסה לתת להם לשונאי ישראל צריף מיוחד נקי מיהודים. צריף זה מלכות קתולית שולטת בו. הירארכיה מובהקת לכל פרטיה. האזרחים המתפללים בצבור ועוקבים את כל החגים הקאטוליים בדיוק ובנאמנות דתית. ותעודתם הראשית היא: להמיט צרות צרורות על השבויים היהודים. ובראש עבודתם זו: אם רק יש אפשרות והזדמנות – להעלים את השבויים היהודים, או סתם לחנוק אותם. החניקה היא המיתה העיקרית, שהם דנים בה אותנו. לא לשפוך דם – רק לחנוק. בראש החבריה הזו עומד דוקא לא קצין, לא רק לא קצין גבוה, אלא אפילו לא נמוך, אלא “חד־שנתי” פשוט, אימרה סֶגֶדי, שלא זכה אפילו לעלות למעלת קצין ואף במידאליה אחת אינו יכול להתפאר – וחד־שנתי פשוט זה הוא המלך הקאטולי ועל פיו נעשה שם הכל. – כעת יודעים כבר היהודים, שאסור להכנס אליהם. אך בתחלה היה כל הנכנס נידון למות על ידם. פשוט: נכנס ולא יצא עוד.

ויש לה לחבורה זו ספרות שלמה בשפות שונות, בכתב ובציורים שונים וביניהם גם ציורי־זועות מימי הבינים על “דם־הפסח” של היהודים וכדומה. ועומדים הם בקשר עם החוליגאנים הרוסים, העוזרים להם בהפצת הספרות הזאת. וכנראה, שגם עזרה חמרית מקבלים הם, יען כי מצבם טוב ממצב יתר השבויים פה. – לכל הפחות מלובשים הם יותר טוב משאר השבויים שבמחנה. אלה – בגדיהם מקריבים כבר על גופם. מרקיבים ממש. ובזה בלבד מצליחים הם לרכוש להם נפשות לשנאת היהודים. יש להם גם “תלין”־אינקביזיטור, שתעודתו היא: לענות את הנלכדים בידם ענויים אכזריים. וגם לעשותם לבעלי־מומין.

אני שואל, איך מתיחסת לכל זה המפקדה הרוסית?

– אין לה כל יחס כנראה אל כל הענין – אומר השבוי היהודי המספר לי את כל זה; והוא מבאר לי: ־ פה ברוסיה הכל תלוי תמיד באיש אחד ומיוחד. אם המפקד הראשי הוא במקרה כזה או כזה, הרי כל הענין הולך כפי רצונו, או כפי רצון העושים. פה כנראה עובדת חבורה, שהמפקד הוא אחד החברים שלה. או סתם רוסי שכור, שאפשר לעצום את עיניו בפרוטות אחדות. – מי יודע? אך אף פעם לא עשו עדיין משפט על הרוצחים, או על המעַנים. “ממלכת הקודש” שולטת פה, או לכל הפחות שם, בתוך הצריף שלהם, שלטון חפשי, הבטונומי ממש. – על פי רוב זורקים את קרבנותיהם אל תוך אגם הבייקאל הקרוב הנה.

נזכרתי: מעשה גלוּשֶׁצק ממש.

ביבר החיות הרעות.

מרגלית שומע את כל זה ושותק. בשתיקתו של מרגלית יש תמיד מן התכנית.

ואני מתחיל להיות חרד לו ולתכניתו.

המאכל הראשי פה הוא האילתית, הדג המצוי באדם הבייקאל במדה גדושה. מאות טונות שולים אותם מן האגם יום יום. טעמו של הדג טוב הוא – אך אלה החיים פה מזמן רב, כבר בחלו בו עד כדי הקאה ממש. מסוגלים הם לאכול בשר עכברים במקום האלתית. והגועל מפני מאכל הדגים עובר מאיש לאיש; והשבויים החדשים, האוכלים את הדג לתיאבון, כעבור ימים אחדים מביטים בו בבחילה גם הם. – ובחילה כללית ועמוקה זו משמשת כעין סך הכל, כעין גולת הכותרת לכל התמונה הזאת פה במחנה זה. טיפוס הבהרות, סיפליס, נבול־פה בשירי עגבים בדויים ובדבורי־עגבים החותרים אל היסוד, אל שאול תחתיתה של שכינת האביונה האנושיות־הבהמית, נוסף לאלה: הרקבון והזוהמה, העכברים הממלאים פה כל חור וכל מקום אפל, ועל כולם: השנאה המרה החורקת שינים, שאינה יודעת לא יסוד ולא גבול – על כל אלה ביחד חופפת הבחילה הגדולה והכללית למאכלי האילתית, המונחים פה על כל צעד וצעד בכל צורותיהם וגם בצורת קיא־צואה.

אני מביט בתמונת גיהנום זו ואפלה מכסה את עיני לאט־לאט.

בתוך “הבאכאנאליה” הזאת של המות והתופת מתהלכים אנשים צללים, שהאשה, דמות גוף האשה, מלוה אותם בחלום ובעליל עד כדי טמטום שבשגעון.

אחד מתהלך פה כל הזמן ומכריז על המשכת המלחמה עד הסוף. עד הסוף! מטרת המלחמה היא, פירוש: מטרת הנצחון, לכבוש את רוסיה הגדולה ולחלק את נשיה הבריאות בין כל אלה שהשתתפו במלחמה. החשבון ברור אצלו: בחלקו של כל שבוי תפולנה לכל הפחות כאלף אשה אם לא יותר. וממשלתה של כל מדינה מנצחת היא אשר תכלכל את הנשים, שתהיינה תמיד בריאות ויפות. תהיה גם שיטת החליפין בין השבויים. תמאס עליך אחת הנשים – תחליף אותה באחרת, באחת משל שבוי אחר.

־זהו הגמול היחידי הראוי לשמו ולכבודו של גבור המלחמה! – מכריז האומלל ברצינות טרגית – אשה רוסית: הגמול הגדול. רק במתני האשה הרוסית אפשר לרפא את סבלות השבוי הגבור!

השני מתהלך ומזמר בלי הרף סיריה שלמה הכוללת את כל שירי האהבה שבכל האופירות. החל מלוהנגרין לאלזה ועד סירינאדת־לוֹלה שב“קאבליארה רוסטיקאנה”. מזמר הוא בקול נעים. כאדם שלמד לזמר – ויודע הוא את כל האופירות בעל פה, על כל פנים שירי האהבה שבהן שגורים על פיו. ולא רק מתוך האופירות, אלא בכלל כל שירי האהבה הבין לאומיים ובתוכם שירי היינה־שומאן־ושוברט. ומזמר הוא בשלוש שפות: גרמנית, איטלקית וצרפתית. אמנם אתה פונה אליו בשאלה; הוא אינו עונה לך. במקום תשובה ממשיך הוא לזמור.

השלישי, שמו בֶרֶנד, אינו פוסק מלספר מעשיות ואגדות על נשים ובתולות בלי הרף – וחבורה שלמה של קהל מקשיב יושב סביבו ומאזין בשבע אזנים לכל הגה פיו. גם זה מזוין בכל אותה הספרות האירוטית הנחוצה לו. יודע הוא את אובידיוס נאזו הרומאי, את בוקצ’יו האיטלקי, שיר־השירים אשר לשלמה אינו נעלם ממנו כל עיקר ולפעמים מספר הוא פשוט את אחד הספורים מן הספרות הרוסית, הגרמנית או הצרפתית והאנגלית – אך מוסיף הוא עליו נופך קטן משלו, והנופך הזה הוא העיקר. בזה מפליא הוא לעשות.

– טולסטוי התבייש פשוט לספר את גופא דעובדא! – אומר הוא בתלונה ממש על טולסטוי הפחדן – אנה קארנינה רצתה כל ימיה להעניק את האושר לבני האדם, את האושר היחיד: את גופה הנפלא הרענן, הנשי ולפיכך ־ ־ ־

והוא ממשיך בתיאוריה זו עד הסוף. והאמת ניתנה להאמר: לפעמים ממציא הוא פתרון, המפתיע לא רק בחידודו, אלא גם בערכו האנושי, עד שאתה שוכח את מטרתו של המספר. אחת ההמצאות שלו היא, שנאפוליון רצה בעצמו ליפול בשבי אל אי סנט־הליני, בכדי להתיחד שם סוף־סוף עם הגראפינה הפולאנית יאלֶבסקה היפה. ישו הנוצרי כשראה את מרים המגדלית ויתר על הכל בעולם ובלבד לבלות אתה את חייו ובחדרה של מרים תפשוהו הרומאים. גם משה רבנו נעלם בסוף ימיו עם אשה בהררי־מואב ובחר לשבת אתה מאשר להכנס אל ארץ הבחירה. וכן הלאה. וכך הוא מתקן גם את שכספיר, שלא העיז לדבר כלבבו וגם את גיתה, שהעיז יותר מכולם ובכל זאת לא אמר את אשר חשב.

הרביעי הוא האופטימיסטן שבמחנה השבויים:

– אינכם מבינים, שכל המלחמה הארורה הזאת לא התחוללה אלא בעטין של הנשים?! הקיסר הגרמני התאהב באהובת הצאר ניקולאי, ופואנקרה הצרפתי נתן את עינו בבתו של המלך האנגלי והמלך האנגלי שלח תכשיטי מתנה לאחת מנשי הסולטן הטורקי, מתנת תודה על אהבת לילה אחד. וכן הלאה. ובכן: צריך פשוט לשחרר את הנשים, שלא תהיינה קנין פרטי – ואז לא תהיה מלחמה.

והוא אינו פוסק מלכתוב מכתבים רציניים מאד לליידי פאנק הורסט, מנהיגת התנועה הסופרז’יסטית בלונדון, בהצעות שונות לשחרור הנשים.

החמשי, איואן שֶלוֹג מזוין במאות צלומי נשים, בחורות יפות, רובן שמנות, אך ביניהן גם רזות ומכל הצבעים וכולן ־ ־ היו כלותיו פעם, לפני המלחמה וגם פה בשבי. כל אחת ושמה ושם משפחתה וגם פרטים מפליאים בריאליותם. מהרבה מהן יש לו מכתבי־אהבה אינטימיים. האם הוא עצמו כתב את כל המכתבים הללו? קשה להאמין. כתבי היד שונים הם מאד אחד מן השני. וגם הסגנונות שונים הם מאד תכלית שנוי. תוכן המכתבים הוא תמיד: ודויים, ודויי־אהבה בסגנון עדין מאד, אך יחד עם זה אין להביא מהם אף שורה אחת בדפוס. והמפליא בדבר, שרבות מבין הבחורות ידועות לאחדים משבויי המלחמה משם, ממקום מושבם באבסטריה. –

הששי הוזה תמיד צורות אשה שונות, צורות גוף במצביו השונים. נגש הוא אל כל אחד מאתנו ומבאר לו:

– באות X רואה אני אשה עומדת ומפשקת את רגליה ופותחת את זרועותיה לחביקה; באות K רואה אני אשה הולכת כלפי בהסכמה; באות Ö רואה אני אשה שמנמונת בעלת עינים יפות וצוחקות כל הזמן. – מובן, שלא כל ההזיות שלו ניתנות להעלות על ספר. – כן: באות הרוסית Ж רואה הוא כינה רוחשת.

הד“ר ברונר אינו פוסק מלהרצות הרצאות מדעיות על האהבה ועל הפתולוגיה שבה. בין ההרצאות הללו יש לו אחת מקיפה ומפתיעה בידיעות “על צורותיה השונות של הזדוגות בעלי־החיים השונים למיניהם”. ואת אלה מבאר הוא גם בעזרת ציורים: איך מזדוג הנחש, הצפרדע, וכן הלאה. – תוך כדי הרצאותיו של הד”ר ברונר יושבים המקשיבים בדממת מות ורירם נוזל מפיהם. ממש כמו שמחנה השבויים שבניזשנינובגורוד להרצאתו של הד"ר בנגאל על הויטמינים שבמאכלים השונים. יען כי גם זה עוצם את עיניו בשעת הרצאתו, “שוקע אל תוך עצמו” עד כדי התעלפות. – וגם זה שוכח את עצמו תוך כדי הרצאה ועובר אל תיאורם הריאלי של אברי האשה וגם אל פרטי ההזדוגות הכי אינטימיים. ־ ־

יש פה גם שבוי “מזויף”: חייל צרפתי, שמצא לו מקלט מפני החזית והמות במחנה השבויים. הוא לבש פשוט בגדי שבויים אבסטריים, גרמנית הוא יודע קצת וכך חי הוא פה בינינו. כנראה, שגם הוא סובר כמרגלית: הכל טוב מן החזית. באדם זה הזדוגה הסינתיזה של שתי פסיחוזות, של התשוקה לאשה ושל הרעיון לשלום. מכייר הוא באמנות נפלאה מכל הבא בידו, מחֵמר, מלחם שחור, מזבל דמויות שונות המסמלות או את האשה, או את השלום. או את שניהם ביחד. יש לו פסל עשוי חומר מוזר, שאינני יודע את סודו: רך הוא ובכל זאת אינו מתפרק, אלסטי הוא מאד, ממש רישונא, גומי ומישושו כבשר חי. זהו פסלה של ברטה סוטנר מחברת הרומן “כתתו את החרב!” שזכתה לפרס השלום מטעם אחת האקאדימיות באירופה. הפסל דומה לה מאד, פורטריט נאמן ובגודל טבעי. הפסל הזה הוא “אשת חיקו” של השבוי הצרפתי, עמו הוא ישן ומעגב עליו לעיני כל, – “ברטה” ידועה לכל במחנה: “ברטה הטובה, משיחת השלום”. –

ואין דוגמה לחריצותו בעבודת הכיור וביחוד לכיור גוף האשה. לוקח הוא בידו ביצת־היוצרים – ובין רגע והנה “אקט” האשה היפה! –

ויש גם משוגעים אחדים, משוגעים ממש, שעברו כבר אפילו את גבול “הפסיחוזה הנורמאלית”. אך משוגעים שקטים, המתהלכים כבר בלי כל הכרה מינימאלית, הגועים והולכים ברעב מחוסר צורך באכילה. גם באלה ניכרת הסינתיזה של פסיחוזות אחדות ביחד, על פי רוב של שלוש הפסיכוזות הראשיות: של עגבים, של שלום ושל שנאת ישראל ביחד. היהודים אשמים בכל. – אחד מהם עומד כל הזמן ומחבק את עמוד הטלפון שבחצר המחנה ומדבר כל הזמן עם אהובתו־כלתו, שהשאיר שם בביתו. משוחח הוא אתה, מתאונן לפניה, מתרפק עליה, ומחבקה ומנשקה ומובן ששומע הוא את דבורה ואת דברי לטיפותיה. ובין יתר התלונות – גם התלונה הראשית: היהודים שהרחיקו אותו ממנה ושבקרוב ישוב הביתה לנקום מהם את נקמתו.

משוגע אחד לשנאת היהודים יש לו “מוזיאום” שלם בפינתו: אוסף הגון של אברי גופות יהודים, לפי דבריו, עצמות, שערות, שינים וגם עינים, העינים הן ודאי של כבש או של איזה בעל־חי אחר. יש לו גם זוג עינים של חתול, שלפי דבריו הן של בחורה יהודית. והוא מבאר את הכל “בבהירות” מפתיעה: “זה של רב יהודי, זה של בנקאי יהודי וזה של אשה יהודיה יפה, שרצחתי תוך כדי אינוס”. וכן הלאה. – והמפתיע ביותר בכל דבריו היא ההודאה שלו, שגם בדמו יש מדם יהודי: אמי היתה משרתת אצל יהודי והוא אינס אותה. “ולפיכך עלי לרצוח גם את עצמי. אך קודם כל עלי לשוב הביתה ולנקום את נקמת המלחמה; אחר כך אשחוט את היהודי הארור שבי!”

* * *

יש גם משוגעים לגעגועי מולדת. אלה מתארים כל הזמן את הנוף, הסביבה והטבע של מקום מולדתם הרחוקה. אחד מהם, יהודי מכפר הונגארי וארשאד, מתאר את הטבע של מולדתו בכשרון ספורי ותאורי בלתי רגיל. את הנחל, את החורשה, את שקיעת החמה ואת קול פעמון העדרים יחד עם קול פעמון הכנסיה שבכפרו. ותאורו את מנוחת השבת היהודית של יהודי הכפר שלו עולה על כל, מסופקני אם כל הספרות הישראלית בשפות השונות זכתה לתאור כזה של אידילית השבת באיזו שפה. – ומובן, שגם פה אינה חסרה ההזיה העיקרית של אהבה שבינו לבין אשתו, המגיעה לפסגתה בליל שבת אחרי הארוחה. – פה עובר הוא לתאור עירום ונטורליסטי, שבכל זאת חסר הוא את הציניסמוס הגס, אף כי אי אפשר להעלותו עלי ספר. זהו “שיר השירים” חדש, שהרומנטיקה החסידית מכסה בו על נבול־הפה ומעלה אותו ממש לקדושה. –

ורק אחד יש, המפריע פה את השקט התהומי הזה: משוגע אחד, המתעורר בכל לילה וצועק בכל כוחו: “הורא! הורא! הלאה! הלאה!” – חלומות־התקפה חולם הוא כל הזמן, צועק בזועה שבהתלהבות, עד שנופל הוא אין אונים “פצוע”, נוחר בגסיסה “ומת”. אין אמן־בימה כזה בעולם, שיעשה את זה כמוהו. ובכל לילה ולילה.

“המלכות הקאטולית” נרגזה ממנוחתה ומעבודתה בזמן האחרון. חדלה אצלם “העלמת” השבויים היהודיים, יען כי הולכים ומומתים בחניקה הקצינים המנהיגים שבהם. בכל לילה נחנק מישהו מביניהם ואין איש יודע, מי הוא המחנקם הנורא. מוצאים אותם חנוקים ומבלי כל עקבות המחניק. מתהלכים הם כמשוגעים כולם וגם המפקד הרוסי מתרגז מאד על מעשי הרצח המסתוריים. הבוקר מצאו שנים מהם חנוקים וסימני חבל על צוארם.

מרגלית מגלה לי, שהוא יודע את רוצח הרוצחים.

– בחור כארז – אומר הוא לי בלחש – גבור כמו פָּר ולא יהודי דוקא. גרמני מחבל הרהיין.

– לא יהודי?!

– כן. זהו.

וסוף־סוף מבאר הוא לי את הענין. הוא התרועע עם שבוי רומני־טראנסילוַאני, החולם כל הזמן על אהבה עם בחורה יהודית. זהו האידיאל שלו בחייו הרקובים: בחורה יהודית שחרחורת. על זה גנב מרגלית את אחת מ“כלותיו” של איואן שֶׁלוֹג, תמונת בחורה שחרחורת, יפהפיה יוצאת מן הכלל “והציג” אותה לפני החולם הזה בתוך אחותו. ההוא התמוגג ממש למראה התמונה. מרגלית הבטיח לו, לתת לו לאשה בשובם הביתה בתנאי, אם יתיהד. מובן, שהמסכן הסכים בלי כל פקפוקים. על זה התחיל מרגלית לתאר לו אותה יותר ויותר, עד שהביא אותו לידי שגעון ממש. וכעת התנה לו מרגלית תנאי חדש: אם יעשה שפטים ברוצחי היהודים שב“מלכות הקאטולית”. בראשונה חנק את “התלין” עצמו, אחר כך את ראש החבורה אימרֶה סֶגֶדי, ואחריהם עוד ששה. בכיסו של אחד מהם מצא חבילה של ציור רוסי מאת הקריקטוריסט זלוטניקוב. הציור מתאר שני יהודים טפוסיים נַעֲוִים, הסוחבים אכר רוסי קרוע ובלוי ומכים אותו בלי הרף.

הוא מראה לי את “המתנקם” שלנו. בן אכרים גבוה וחסון כאלון, בעל עינים קטנות ופנים גרמיים.

– גיסי! – אומר הוא – הוא התאהב ב“אחותי”, ביקש ממני את ידה ואני הסכמתי. מה לא יעשה אדם בשביל להציל נפשות מישראל? וחס אני רק על “חתנה” הקודם, על איואן שֶלוג המסכן: מתהלך הוא כל הזמן כדוב שכול ונוהם ובוכה: אבדה לו אחת מכלותיו.

איואן האומלל: עובר הוא כל הזמן את כל המחנה ומחפש את כלתו, שואל, מתחנן, אולי מישהו מצא אותה ובוכה בקול.

בין מאות התמונות שלו הרגיש בהעדרה של אחת מהן!

והחתן החדש, הגרמני מביט בו בבוכה – ושותק בהנאה. מחבק הוא את כלתו היהודית בחוּבּוֹ ומוכן לרצוח את כל העולם בעבורה.

בין כה, והתעללות דיירי “הצריף הקאטולי” ביהודים פסקה.

– “ונתתי חַחים בלחייך – זו מלכות גֶרמַמיה, שאלמלא היא, היתה רומא מחריבה את העולם כולו” – חוזר מרגלית על דברי התלמוד בהנאה רבה.

 

מב. בַּת יִשְׂרָאֵל    🔗

החיים פה הולכים ומעיקים עלי יותר ויותר. זהו המחנק. החולים הרבים שאין איש מתענין בהם, וביחוד מחלת טיפוס הבהרות – שלא מובן לי לגמרי, איך זה הרָשות הרוסית אינה מפחדת מפניה? הן הזקיפים הרוסים גם כן מִדבקים בה ובמה בטוחה המפקדה, שגם היא לא תפול לה לקרבן?

לא מובן בהחלט. אם רק לא אבאר גם את זה באותו המושג הידוע: זוהי רוסיה!

ומחלת העגבים, הסיפליס? הן שיטת האכילה הרוסית היא עצמה משמשת אמצעי להתפשטות המחלה הזו: יושבים כעשרה איש מסביב לקערה אחת גדולה, בידי כל אחד “הכף הרוסית” הקצרה והרחבה, כל אחד טובל את כפו בקערה מרחוק ומגישה אל פיו ואוכל.

ואיך זה לא חליתי אני עדיין פה?

מי זה מתעלל בי עד כדי כך? שומר הוא עלי, שלא אחלה אף באחת המחלות הנוראות, בכדי שאחיה, בכדי שאתלבט, בכדי שאשתה את כוס התרעלה עד תומה.

את הכל, את הכל עלי לשאת כנראה. כי מה יכול עוד לעבור עלי?

עברתי את רוסיה הכבירה, את סיביריה לארכה דוקא. דוקא עד יאקוטצק, ולא עוד אלא דוקא עד ויֶרחויינסק, עד הכפר הקר ביותר על פני כדור הארץ, וגם ממנו ומעלה קצת, ישנתי בודאי בששים ויותר מעלות קור, ואם לחשבון, הרי עברתי את שליש ארכו של העולם. ואיך? בקרונות־בהמות קרים ומזוהמים. קבלתי מכות מגלב עד כדי פצעי־דם עמוקים, הכנים אוכלות אותי ואינני מרגיש בהן כבר. קברתי את היקר שבנפשותי, את פאלי, תחת שלגי סיביר, החיים הגיעו בי עד כדי תשוקת גאולה מהם בידי המות הטוב – ורק באחת לא לקיתי עדיין: במחלה הגואלת אותי מידי החיים הללו. וכוח אין בי לשים קץ לחיים אלה. מי זה שומר עלי, שלא אחה ולא אפטר מכל זה? הן אוכל אני אתם יחד, מקערה אחת לא פעם. וגם ישן אתם יחד, סמוך להם.

אני מפשפש בנפשי: הבאמת לא איכפת לי למות? אולי רק אמתלא היא אתי, שאין בי הכוח לאבד את עצמי?

לא נכון. לא איכפת לי בהחלט. לוא לא רציתי למות, הרי לא הייתי שוכב יחד עם חולי הטיפוס, הייתי נשמר לכל הפחות עד כמה שאפשר. –

וגם מרגלית כמוני. גם הוא לא נשמר מהם. והוא הן חי עודנו במדה מרובה. הנה: יש לו המרץ לעשות דבר מה. להציל בערמה את חיי אחינו היהודים מידי הרוצחים. גונב הוא תמונה, משדל בה את הגרמני, משקר לו ומשיג את מטרתו. וגם הפסוק שלו שגור לו עדיין בפיו. תהלה לאל. לכל הפחות הוא חי עוד את חייו ואת חיי אני. אך מודע לא איכפת לו להתחלות בטיפוס או בסיפליס?

איך לבאר לי את המצב הנפשי הזה?

אדם חי, שלא איכפת לו להתחלות – ולתלות את עצמו ברצועה אינו מנסה. והן ברור, שלא אצא מפה חיים.

מרגלית מבאר לי את זה בפשטות פאטאלית:

– אדוני יצא מפה בריא ושלם. אולי יחלה עוד. אך ברור שיצא עוד לגאולה. זה ברור לי כשמש בצהרים.

– וגם אתה אתי יחד, מרגלית.

– אני?! – מתפלא הוא עלי בודאות גמורה – אני לא. אני אמות פה. מיתה משונה מחכה לי פה. זה גם כן ברור לי. וגם אתה, לאצי – אומר הוא אל הצועני – גם אתה לא תשא את עורך הביתה מפה. למי אנו נחוצים? לי אין כל קרוב בעולם. ואתה? את הכלבים יפשוט אחר במקומך. צועני אחר.

– ומי מאתנו ימות קודם? – שואל הצועני במנוחה.

־אני! – אומר מרגלית שוב בודאות גמורה – לולא ידעתי זאת, הייתי עושה קץ לחיי בידי. אך ככה – למה להחיש את הקיץ? אינני רוצה לעזוב את אדוני מרצון. הן בגללנו הסיר את בגדי הקצינים שלו וויתר על חיים הנוחים יותר בכל זאת משלנו. אני לא אעזוב את אדוני. ואם תבוא המחלה – ימח שמה! אם ירמוז לי מלאך המות – אלך. ואדוני ישוב הביתה. הן מישהו מאתנו צריך להשאר בכדי לסדר את הכל. לספר לנוער, כדי שידע מה פירוש המלה: מלחמה. וביחוד פירוש המלה: שביה. לא כן? “לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יָה” – כתיב. ברור.

“ברור” – אך הוא בכל זאת מתחיל להראות אי־סבלנות ומדת בחילה, שלא ראיתי אצלו עד הנה. ביחוד משפיעות עליו המחלות ויותר מכל מחלת הטיפוס, ההולכת ומתפשטת בסדר, בשיטה ובמהירות גדולה. הנה, גם זה שם החויר ועל פניו מופיעים אותם הכתמים ־ ־ והנה גם זה שם. עוד לפני רגעים צחק לאנקדוטה – וכעת גם הוא. הנה הכתמים.

ומרגלית חובל תחבולות שונות. תחבולות בריחה מפה.

אני מתנגד לבריחה. לאן לברוח?

– הבריחה משאצק הביאה לנו בכל זאת איזו הרוחה. גרוע מאשר פה אי־אפשר. מה יוכל להיות גרוע מטיפוס הבהרות?

– שם היה זה ברוסיה הפנימית. לא בסיביריה.

– ומה בכך? מפה קל לברוח מאשר שם. פה אין צ’רקסים, השומרים עלינו כל־כך. ואין עונש־מות במגלב על הבריחה. יחפשו אותנו? יחזירו אותנו הנה. ושוב נברח. – ופה גם הרים מסביב. וגם האגם הגדול – –

ופתאום הוא שואל:

– יגיד נא לי אדוני, איזו ארץ סמוכה הנה?

עלי להתאמץ בכל כוח זכרוני בכדי לזכור מקצת מתורת הגיאוגרפיה – אירקוצק. – אגם הבייקאל. הנהר הוא נהר ־ ־

אני מנסה לחזור על השעור בריהטא:

“אירקוצק עיר גדולה בסיביריה הדרומית על יד נהר הטונגוזקה העליון ־ ־ על נהר הטונגוזקה העליון, לצפונית מערבית של אגם הבייקאל לא רחוק מגבול מונגוליה!” ־ ־ ־ יש! הארץ הקרובה ביותר אלינו היא ארץ סין. – חינה.

– חינה? – שואל מרגלית – עם העינים הפוזלות?

– כן. עם העינים הפוזלות.

– סין אינה משתתפת במלחמה?

– לא.

– נפלא! נעבור לארץ השלום. אדוני יודע, מה זאת? ארץ השלום! ארץ שאין בה שבויים ושאנו נוכל לחיות בה לא בשבי, כי אם כאנשים חפשים! – נו, אדוני: החלטנו. – נעבור לסין. נדבר שם סינית, ־ היש שם יהודים?

אני מבאר לו, שיש, אך מעט מאד. וגם הם מדברים סינית.

– אך להתפלל מתפללים עברית!

– ודאי.

– ובכן: אין פקפוק. נתכונן לתפלת הדרך. הערב יהיה האות הזה. עוד הערב. – מזג האויר טוב הוא: שלג יורד והקור ירד בהרבה.

אני עושה חשבון הנפש: אם לא אסכים להעזה זו, סימן שאני אינני חי עוד. סימן שמת בי כבר כל רצון וכל מרץ. צריך לנסות. אולי יבוא הגורל לעזרתנו. אולי רוצה הוא בכך, שאעבור גם בארץ סין? – מי יודע?

– ואיך נברח? הן סגור מסביב.

– את זה יניח־נא לי, אדוני.

כעבור שעתיים אומר לי מרגלית:

– לא הערב, מחר בערב.

לא שאלתיו כלום. – עבר יום.

לפנות ערב יוצא מרגלית, שוהה בחוץ כחצי שעה וחוזר. נוטל את הילקוט שלו, שלי ושל הצועני, מרמז לצועני ושניהם יוצאים.

כעבור רבע שעה בא מרגלית ומרמז לי ללכת אחריו.

הוא מוביל אותי ישר אל בית הכסא הצבורי הגדול.

על יד בית הכסא עומדות ארבע עגלות ובכל אחת שתי חביות.

ששה סאמויידים מנקים את בית הכסא אל תוך החביות.

חבילותינו מונחות בין החביות.

העגלות רתומות לשני סוסים כל אחת.

מרגלית מרמז לי –

הוא נכנס אל תוך חבית אחת ריקה וקורא גם לי.

להכנס אל תוך חבית זו? – אוי! –

הצועני נמצא כבר באחת מהן.

אני נכנס אל חביתו של מרגלית.

גרוי הקאה תורף אותי. אני מקיא.

על זה – גם מרגלית.

הסאמויידים מכסים את החבית שלנו בשק.

העגלה זזה. אנו נוסעים.

אני מנסה שוב במיתודה שלי: להסיח את דעתי גם מן הפחד וגם מן הצחנה על ידי פילולוגיה. חבית – מחבוא, שמחביאים בה דברים לשמירה – ומה זה “מחבת”? הן ודאי יש ביניהן קשר! צריך להתחקות. – לפתות – מן המלה “פת”, לקנות בפת לחם, בהונגרית אומרים כמו כן בדיוק כך על פתוי בשוחד: LEKENYEREZ, פועל העשוי מן המלה לחם, או פת. – לפתות: פיעל מן פתא (פתה). נעלים – הלבוש היחידי, שהאדם הפרימיטיבי היה נועל אותו (את הבגדים שלו לא היה סוגר, רק עוטף את עצמו בהם; כמו כן מגפים, ע"ש הגפה, סגירה, הגפת התריסים). – לשון – מן המלה “לוש” – האבר שתעודתו ללוש את האוכל בפה. זה יותר ראשוני מן הדבור. – לחָיַיִם – מן המלה “ליח”, בית קבול לליח האדם – עברנו כבר את השער – מרגלית אומר: ברוך שפטרני! – אני שוב מקיא. – עֶרֶב – עָרֵב – השעה הכי נעימה ביום היא בעת הערב, לא קור ולא חום. – בעל החי המשתמש במלחמת קיומו בצפרניו הוא: הצפור. – הכלב הוא בעל החי הקשור תמיד: לכַלֵב, לקשור, כֶּבל־כלב; הכֶבֶש – בעל החי היחידי שבעליו מכַבֵּס אותו בכלל צמרו. – טבעת מן המלה “טבע” – אדם מטביע בו את שמו או איזו סימן אחר. – נקוב בשם – האדם הפרימיטיבי שאינו יודע לכתוב, רושם את הדברים או בחריץ בעץ, או בנקב ע“י מרצע וכדומה. – לחרוץ משפט – לכתוב את פסק הדין ע”י חריצה, חריתה, חריטה; ־ שערוריה – רעש בשער העיר (“בשער בת־רבים”). – כל פרץ באיזה דבר “חִור” הוא יותר מן העומד, מכאן חוֹר־חור, לבן, בניגוד לעומד שהוא אפל תמיד מטבעו. – מרגלית מוציא ראשו מן החבית, תחת השק ומביט. – אנו רחוקים כבר מן המחנה. – אני שוב מקיא. – גם מרגלית. “הצועני מרגיש את עצמו בטוב” – אומר מרגלית – “סוף־סוף בביתו הוא. – הוא ודאי אינו מקיא”. – אני צודק: אין מלה אחת משמשת לשני מושגים שונים, אלא אם כן שני המושגים מקורם באחד משותף בחייו של העברי הפרימיטיבי לפני אלפים שנה. – העגלה נעמדת. – מרגלית קופץ מתוך החבית. אחריו אני. הצועני כבר עומד על יד העגלה וילקוטו בידו. מושיט הוא לי גם את שלי.

אני פונה לצד אחר ונושם לרוחה. בולע שלג לבן ונקי. נושם עמוקות.

הבגדים שלנו מלוכלכים מצואה. – מרגלית מנקה אותי בשלג.

מרגלית נפרד מן הסאמויידים בתודה, גם אני וגם הצועני, בלחיצות ידים, הם מראים לנו את הדרך ואומרים “סוִיאנסק־סויאנסק” ומראים בשבע אצבעות, כלומר: דרך שבעה ימים למקום הקרוי בשם סוינאנסק.

אנו שמים לדרך פעמינו. לא רחוק מאתנו שלשלת הרים.

בדרך אומר לי מרגלית:

– אדוני אינו רוצה אפילו לדעת, כמה שלמתי לבני־בקר טובים אלה בעד טובתם?

– כמה שלמת? – מאין שלמת? הלא אין לנו אף פרוטיה.

– והנדוניה?

– איזו נדוניה?

– קבלתי נדוניה, או נכון מזה: קבלתי מוהר מאת גיסי, מוהר בעד אחותי היפה.

– הוא נתן לך כסף?

– מה פירוש נתן? מאושר היה, שלקחתי ממנו. בעד אחות יפה כזו! את התמונה בלבד מכרתי לו בעד חמשה רובלים. בתחילה שלם לי שכר שימוש בעדה, עשרה קופיקות ליום, ואחר כך קנה אותה לצמיתות בעד חמשה רובלים טבין ותקילין. ולבסוף נתן לי דמי־קדימה למוהר בעד כלתו. סך הכל עלי לקבל ממנו מאתים וחמשים רובל. לעת עתה נתן לי רק ששים ואת השאר אקבל ממנו ביום החתונה. – הוא נשאר איפוא חייב לי מאה ותשעים רובל.

– וכמה נתת למצילינו?

– חצי רובל לכל אחד מהם; סך הכל: שלשה רובלים. – מתי ראו בעיניהם סכום כזה בתוך כפם?

לא השתעממתי לעת עתה בדרך: הגרמני תפש את כל מחשבותי כל הזמן. אדם קונה תמונה אשה; בתחלה רק “להשתמש” בה ־ ־ אחר־כך לצמיתות – הורג נפשות בעבור כלה מדומה, בעבור יהודיה יפה שמבטיחים לו ־ ־ קונה תמונה וחי אתה חיי חלום־אושר ־ ־ גרמני ־ ־ “ביבר הנשמות” ־ ־

השלג יור ויורד. הלילה אינו אפל. מאיר השלג.

אני הולכים והולכים על יד נהר, שאין לנו מושג מה הוא. הנהר עובר בין שתי שלשלות הרים והעמק מלא חתחתים, שרק השלג מציל אותנו מסכנתם. משער אני, שפה ישנן גם כעין ביצות בקיץ, או דבר דומה לזה. על כל פנים השלג מגַשר כעת את הכל. והשלג קשה למדי גם פה, אם גם לא כמו בששים מעלות הקור בסביבות יאקוצק.

פתאום אומר מרגלית:

– לאיזו רוח עלינו ללכת בכדי להגיע אל הגבול?

– לאיזה גבול? אה, כן, לגבול חינא? – בשביל להגיע לגבול חינא עלינו ללכת כלפי – כלפי דרום – כן, לרוח דרומית. אך מי זה יודע, איפה דרום ואיפה צפון? אינכם זוכרים, איפה זורחת השמש?

אין איש מאתנו משער, איפה זורחת ואיפה שוקעת השמש.

ובכן: עד הבוקר עלינו להמשיך את הדרך בלא־יודעים.

כעת רואה אני, עד כמה צדק המורה לגיאוגרפיה שלי באמרו:

– מה תעשה בעולם הגדול הזה, גולם שכמותך, בחמוריותך הגיאוגרפית המטומטמת? הן ד' אמות לא תוכל ללכת בּלי מנהיג־עִורים!

“ד' אמות” לאו דוקא, אך ברור שלעבור אלפים אחדים של קילומטרים בערבות סיביריה בלי ידיעות גיאוגראפיות, קשה קצת בלי טעות של ד' אמות! –

כי לולא “חמוריותי הגיאוגרפית המטומטמת”, הייתי זוכר כעת, למשל, באיזה כוון נוהר הנהר הזה פה, כלפי מזרח, או כלפי צפונית מערבית?

הצועני מתרגז על הנהר:

– כמו להכעיסנו נוזל הוא דוקא נגדנו! לוא לכל הפחות היה הולך אתנו יחד, היינו מגיעים בעזרתו אל הים!

מרגלית מביט בו:

– אי! מאין אתה יודע, לאצי, שזורם הוא דוקא אל הים?

– את זה יודע אני. בביבליאה כתוב: “כל הנחלים הולכים אל הים!”

מרגלית שוב מביט בו וביתר תמיהה:

– שמע, לאצי! יש לי חשד יסודי, שאתה מרמה אותנו מרמה יסודית ותמידית. שאתה מתחפש פה אתנו כל הזמן לצועני אומלל, בעוד שאליבא דאמת אתה פרופיסור באיזו אוניברסיטה בפוקס טרוט!

אני מתקן לו:

– באוקספורד, מרגלית!

ב– זה כבר אין הבדל גדול, באוקספורד או הפוקס טרוט, לא העיר חשובה, כי אם העובדה עצמה. אתה יודע את הביבליאה?! – אולי בכלל ־ ־ יהודי אתה, לאצי?

– הלואי – עונה הצועני ברצינות.

אך אני באמת סקיר לדעת, מאין ידוע לו אותו הפסוק לצועני בן צועני זה?

– שמע, לאצי, אמור לי את האמת, מאין אתה יודע הכתוב בביבליאה? אך את האמת, חביבי!

– נו, אם את האמת, הרי את האמת: אבי המנוח גנב פעם ספר אצל כומר אחד, כדי למכרו לכומר שני, ספר עבה ויפה, כרוך בכריכה מהודרת, עם זהב מסביב. ולבסוף אף כומר אחד לא רצה לקנות אותו. לחנם חזר עמו על פתחי כל הכמרים שבכל הסביבה. כל אחד אמר לו: “השיבהו למקום שגנבת אותו!” בינתים חלה אבי ממכות־רצח, שקבל מז’נדרם מאדיארי אחד וכשהרגיש במיתתו, אמר לי:

– לאצי, את הספר הארור הזה תחזיר לביתו של הכומר המנוול ההוא. הספר הזה גרם לי להרבה אסונות והוא יגרום גם למיתתי כעת – כך אמר ומת. וככה נשאר הספר אצלנו.

– ולא החזרת אותו? לא היית פוחד להחזיקו בביתך?

– מי? אני? מה פתאום? הן אני לא גנבתי אותו, אני קבלתיו בירושה מאת אבי המנוח! והן באותו ספר עצמו כתוב:“בנים לא יומתו על אבות!”

־הן אתה אינך יודע קרוא וכתוב, לאצי?!

– אני לא, אך בני־ כן. אותו הלמדתי, נתתיו לבית־הספר שבכפר הסמוך. אם יש לי כבר ספר כזה בבית, אמרתי, הרי יהיה לכל הפחות מי שיבין אותו! לא כן? ובני היה קורא לנו מתוך הספר פעם בפעם ואנו יושבים ומקשיבים. ספר מחוכם. יש בו הרבה קונדסיות, בחיי.

– קונדסיות?

– הרבה מאד. הנה, למשל, איך האלהים רימה את האדם, הרדים אותו ויצר לו אשה על צוארו, ודוקא מצלעותיו־הוא!

– אהא!

– או, למשל, איך יעקב רימה את אביו והוציא מפיו את הברכה! זה נפלא! או, למשל, איך לבן רימה את יעקב ונתן לו את בתו המכוערת במקום רחל היפה! קונדסיות כזו!

– ומה עוד?

– מה עוד? יש ויש. כל הספר הוא ספר של מרמות וקונדסיות. הנה, למשל, איך רחל גנבה את אלהי אביה ושמתהו בתוך האוכף והוא לא מצא אותו! וזה חלף מרמתו של אביה, שרימה את יעקב כל הזמן בצאן! ואחר כך אותו ה“קונץ” הגדול של שמעון ולוי עם כל בני הכפר שכם! זה נפלא מאד מאד! והיפה בכל המרמות היא ערמתה של תמר, שישבה באמצע הדרך, הצעיפה את פניה ולכדה את יהודה! זה נפלא! זה כביר! ואיך יוסף תפש את אחיו הקטן, בהגניבו את הגביע אל תוך השק! ויש עוד הרבה כאלה. כל הספר הגדול!

מרגלית שומע, מקשיב ושותק. אחר־כך מתפרץ:

– שמע, צועני, אני אשבור את גולגלתך השחורה! אתה יודע? איש לא בקש מאת אביך הגנב לגנוב את הספר הקדוש בכדי שאתה תחרף ותגדף אותו, מנוול! מבין או לא?! רמאי אתה ואביך וכל אבות אבותיך עד אדם הראשון ולא הספר הזה!

הצועני נבהל ותמה:

– מה אתה כועס? מה אתה צועק עלי? אני לא דברתי כל רע על הספר. להיפך. כל הכמרים מתחסדים ומתקדשים כל הזמן כאילו הכל קדוש מסביב, כאילו כל אדם צריך לשתות שמן משחת־קודש ולהתפלל כל היום ואני חשבתי תמיד שכך כתוב בביבליאה, שכן הוא מביא תמיד ראיות מן הביבליאה, הכומר שבכפר – ואחר כך נודע לי, שכל הכמרים הם רמאים, שבביבליאה הכל פשוט וטוב, שלא צריך להיות דוקא קדושים וטהורים ולהתפלל כל היום ושאפשר להיות אדם טוב גם אם צריך לרמות פעם קצת ובביבליאה אין כמרים המעווים את פניהם ומרימים את לובן עיניהם לשמים וכל אותם הדברים המרמים אותנו, את כל העולם בכדי לשלם מס קודש לכמרים. – אדרבא, זה ספר נפלא, ספר פשוט וטוב ורק מבלי שכתוב שם, שאסור גם לגנוב! אך אני חושב, שאסור לגנוב רק מאלה, שהמקיימים את כל מה שכתוב שם, אך מאלה הגורפים את כל הכסף ואת האדמה ואת הכל מאת אחרים, מהם מותר וצריך לגנוב.

הויכוח שבין מרגלית והצועני נגמר בכי טוב. המסקנה היתה, שספר התנ"ך הוא ספר אנושי פשוט “אשר יעשה האדם וחי בו, ולא שימות בו”.

השתוממתי לראות, איך בן־צוענים פשוט מחזיר את עטרת התנ“ך ליושנה האנושי. הייתי מציע הבנה אנושית כזו בתנ”ך לכל מפרשי התורה למיניהם, הרוצים לעשות ממנו ספר קדשי־קדשים של מעלה ולשלול ממנו את תמצית תמציתו: את האנושיות שבו.

אין אנו מרגישים כלל את הקור. ההליכה המהירה יחד עם הויכוח על התורה השכיחו מאתנו את קשי הדרך וחיממו אותנו היטב כל הזמן.

ודאי כבר השעה השלישית אחרי חצות הלילה.

בינתים עברנו כפרים אחדים. אך לא נסינו אפילו לדפוק על חלון אחד הבתים.

העמק, שאנו הולכים בו על יד הנהר, שקט הוא; ההרים שמשני עבריו מגינים עליו מפני הסערות. ורק היערות שמשני הצדדים מאיימים עלינו במדה הגונה. מי יודע איזו חיות רעות מתהלכות פה.

מרגלית בוטח ב“גברי־ההלכה” שלו עם הצועני, השומרים אותנו מכל רע.

אנו עיפים כבר מאד, אך עלינו להמשיך ודוקא במהירות, כמעט בריצה.

אני מרגיש, ששלשתנו חושבים כל הזמן על ענין אחד: על סכנת החיות הרעות שמסביבנו. על דוב, שיכול להגיח בכל רגע מן היער.

אין איש מאתנו מדבר על זה – ופתאום אומר מרגלית, ממש כעונה על שאלה:

– יש עצה! אם יבוא דוב – נשליך את עצמנו אל תוך הנהר ונעבור בשחיה. אל המים לא יבוא אחרינו.

איני רוצה לקלקל לו את בטחונו. טוב. “הדוב לא יבוא אחרינו אל תוך המים”.

יותר מכל מפחיד הוא השקט שמסביבנו, ולולא משק הנהר, כי אז היה עוד יותר נורא.

כעת אני נזכר: הנהר הוא נהר הטונגוזקה העליון, או לכל הפחות אחד הסעיפים שלו. זוכר אני היטב, שנהר זה הולך ועובר במפה הגיאוגרפית כמו קו תחת השם “אירקוצק” לארכו. השם אירקוצק הולך משמאל לימין, כלומר ממערב למזרח, הנהר הזה זורם כמו כן יחד עם כוונו של השם, זאת אומרת כמו כן ממערב למזרח. יוצא שאנו, ההולכים נגד הזרם, הולכים כלפי מערב! זה כמעט ברור.

אני מבאר את כל זה לשני חברי.

– יוצא – אומר מרגלית – שבשביל להגיע אל גבול סין, עלינו לעבור את הנהר, כלומר: ללכת כלפי דרום.

הוא אינו שוכח אף רגע את המטרה: ארץ סין.

– על כל פנים – ממשיך הוא – בהזדמנות הראשונה, כלומר: בגשר הראשון נעבור את הנהר ונלך בעברו השני. האם לא אחת היא לנו?

אך הגשר לא מיהר להופיע.

– כנראה – אומר זוב מרגלית – שמאת השם הוא, שנעבור את הנהר באונס: על ידי דוב.

הצועני מצטלב:

– ישמרנו האל! כלב יודע אני לפשוט, אך בדוב לא נתנסיתי עדיין.

– תנסה – אומר מרגלית – אתה תעשה את נסיונך ואנחנו נעבור בינתים ומעבר לנהר נראה איך אתה עושה את מלאכתך.

– נשוך את לשונך! – אומר לו הצועני ושוב מצטלב.

– תחזור אחרי, לאצי – אומר מרגלית – “לא דובים ולא יער! לא דובים ולא יער!” – זוהי סגולה בדוקה ומנוסה.

ושניהם הולכים וממלמלים כל הזמן:

– לא דובים ולא יער, לא דובים ולא יער, לא דובים ולא יער!

כשהאיר הבוקר הגענו לכפר לא גדול. כפר סאמויידי מובהק.

תוך כדי עָברנו את הכפר אנו נפגשים “באינטליגנט”, כעין מורה. אולי מורה הכפר. הוא מביט בנו ושואל:

– שבויים?

– כן, אדוני.

הוא מנענע בראשו בחמלה גדולה ואומר:

– יונותי שלי, חושו ומלטו את נפשכם, יען כי אם יתפשו אתכם, השם יודע מה יעשו בכם! אסור להם לשבויים להתהלך בלי זקיף! – אתם בודאי רעבים, לא כן? ובכן בואו מהר! –

הוא הכניס אותנו אל דירתו. פה ראינו, שבאמת מורה הוא: על הקיר היתה מפה גיאוגרפית גדולה.

הוא יצא – ואני מהרתי אל המפה. – מצאתי את המקום. צדקתי בחשבוני הקודם. אנו על גבול ארץ־סין.

הוא נכנס – וכמעט שהלחם נפל מידו מרוב בהלה:

– למען השם! מה אתה עושה, יונתי שלי! אסור לו לשבוי־מלחמה להסתכל במפה! אל אלהים! אתה יכול להמיט גם עלי שואה – אמר ומשך אותי בכוח מעל המפה – הרי לכם קצת לחם וקצת חמאה וגם קצת גבינה ולכו לדרככם, למען השם! אל אלהים! במפה הוא מסתכל! אי־אי־אי! רק זה חסר לי! למען השם, לכו, מהר, מהר!

ודחף אותנו החוצה וסגר את הדלת.

ובעד החלון אמר לנו:

– פה קרוב לגבול מתהלכים תמיד ז’נדרמים, המחפשים אחרי מבריחי־סחורה מכל המינים ואם יתפשו אתכם יקרעוכם כדג. לכו בכוון זה פה, ככה, וברחו מן הגבול!

והראה לנו כלפי ההרים, כלפי צפון.

מהרנו כל עוד נפשנו בנו.

– ובכן – אומר מרגלית תוך כדי ריצה ממש – לא אל ארץ סין! – ימח שמם וזכרם!

הבינונו, שעל יד הגבול שומרים ביתר תוקף על הדרכים.

עלינו על ההר. בינתים עלתה השמש.

על גבי ההר, ששביל צר עבר בו, ישבנו ואכלנו ממתנת המורה הרוסי הטוב והפחדן.

העיפות תקפה אותנו פה ביתר שאת. שוב הבחנתי בי, כמה רזה אני. כמעט שאין עלי בשר כלל.

השמש עמד כבר כמעט בחצי השמים בשעה שירדנו מן ההר. מישור גדול השתרע לפנינו, ובו דרך שסימני מגררות נראים בו. הדרך מוליכה כלפי צפון, כלפי ההרים הגבוהים.

בכוח האכילה שבבוקר, ארוחת לחם בחמאה וגבינה, הלכנו כל היום. – מרחוק נראה שוב כעין כפר. בכפר הזה עלינו ללון.

הכפר הוא שוב כפר סאמויידים.

כשבקשנו מקום ללון – התאספו אחדים מאנשי הכפר והתוכחו ביניהם עד כדי מריבה, הבינונו, שפחד הרשות עליהם. אסור לתת מקום לינה לשבויי מלחמה. רבים מהם עברו דרך פה לארץ־סין, מבארים הם לנו ברוסית שבורה. ועונש גדול צפוי לכל העובר על חוק זה.

– שולחים אותו לסיביר! מה? – שואל מרגלית בצחוק.

– מובן! – עונה החכם שבהם. שולחים שמה, רחוק, ליאקוצק!

עינינו אורו: ליאקוצק!

– אנו היינו שם! – אומר להם מרגלית.

לבסוף החליטו ותחבו אותנו אל אחת הרפתות. נתנו לנו עורות חיות חמים להתכסות. כפרי הסאמויידים מצטיינים בשפע עורות חיות שונות.

כששכבנו – נכנסה אשה צעירה ובריאה כאַלה והביאה לנו חלב, לכם ואיזה דג מעושן. תהלה לאל: לא אילתית.

אכלנו והסאמויידית הביטה בנו ברחמים גדולים. גמגמה לנו ברוסית וכל הזמן אמרה: בידני, בידני! (מסכן, מסכן), ויצאה.

בלילה שוב נכנסה ותיקנה עלינו את העורות. כיסתה אותנו היטב, מכל צד, ושוב מלמלה: בידני, בידני. ידה היתה חמה וטובה. נשקתי את ידה והיא נשארה על ידי שעה קלה.

בבוקר הבהילו אותנו לברוח ולעזוב את הכפר.

הסאמויידית תחבה לתוך ילקוטי לחם וגבינה ודג מעושן – אחר כך נגבה את עיניה והביטה אחרינו במלוא העין. עד שנעלמנו מעיניה.

דרך שמונה כפרים עברנו כבר ואף באחד מהם לא רצו להכניס אותנו לכוס תה חם. גדול הוא הפחד מפני הז’נדרמריה הסובבת בנפות אלה. היו כאלה ששלחו אותנו לעזאזל! ואם מי שהוא מהם נכנס אתנו במלים אחדות, הרי תמצית המלים היתה הקריאה כלפי ההרים הגבוהים שם. “שמה, שמה תלכו! רק ישר שמה!”

ו“שמה” זה היה תמיד כלפי צפון. יען כי כלפי מערב ישנו הגבול.

זה היום הרביעי שאנו עולים ויורדים בין ההרים ועדיין לא נתפטרנו מהם. גם בהרים ישנם כפרים – אך גם פה מפחדים להכניס אותנו לרגע לכוס תה חם. אוכל נתנו לנו במקומות אחדים. לולא כך היינו נופלים בדרך ללא־קום.

והשלג יורד כל הזמן.

– מה עם הרבולוציה? – שואל פתאום מרגלית.

– מי יודע? אפשר שכבר פרצה ועד הנה לא הגיעה. פה בארץ כבירה זו תגיע הרבולוציה מפטרבורג ועד הנה כעבור שנים אחדות בודאי.

סוף־כל־סוף נפתח לפני עינינו מישור אין סופי, הממלא את העין לשלושת הרוחות למזרח, לצפון ולמערב.

מרגלית נזכר: הסאמויידים שהצילו אותנו בחבית אמרו לנו איזה כפר: סויאנסק. סויאנסק. – הם יודעים מה הם מדברים. – צריך להודע את הדרך לסויאנסק.

איזה חוש ששי הכריח אותנו כל הזמן ללכת בצדי שלשלת ההרים ולא לעזוב אותה. רק לא כלפי המישור הגדול.

אנו הולכים בדרך המובילה מערבה.

חסל סדר תכנית הבריחה לארץ סין.

אנו רעבים מאד. כוחותינו הולכים וכלים מרגע לרגע.

אני מרגיש, שעוד מעט ואתעלף באמצע הדרך.

מרגלית ממלמל כל הזמן איזו תפלה.

ובכפרים שאנו עוברים בהם – אין רחמים בדין. לא ביום ולא בלילה.

־הרי לך בריחה! – אומר מרגלית – שולחים אותם מפה לסיביר! “הני רוסאי טפשאי דענשי מסיביריה לסיביריה!” ומיאקוצק שולחים בודאי הנה בתור עונש! אני אומר לכם, זוהי מדינה!

בשעה מאוחרת בלילה הגענו לכפר.

אין אנו מעיזים אפילו לנסות ולבקש מקום לינה וכוס תה.

באחד הבתים, בית עם גג רעפים אנו רואים אור.

מרגלית נגש אל החלון שאינו מסוך, מציץ רגע ושב:

– נחתום! – ראיתי אשה אופה לחם. הרבה ככרות לחם. אני נכנס! –

אומר ונכנס.

ואנו שנינו מחכים.

מרגלית יוצא ובשורה מפתיעה בפיו:

– יהודים! –

לא האמנתי לו. פה בארץ הסאמויידים, יהודים?!

והוא מפציר בנו:

– מבקשים אותנו להכנס.

– אמרת, שגם אנו יהודים?

– לא שאלו אותנו, לא בעלת הבית ולא הבת.

אנו נכנסים – הבת ממהרת להכניס אותנו אל החדר השני. מהר, מהר. היא מדליקה פנס קטן ואני מבין, שאינה רוצה להעלות אור, כדי שלא יהיה מורגש מבחוץ.

נכנסת האם ואמרת לבתה ברוסית:

– ראויצ’קה. זה אי אפשר! מה את עושה, ראויצ’קה? – אומרת היא ממש בתחנונים.

והבת עורכת שולחן, במהירות, בחפזון:

– מהר, מהר, אמא!

היא מביאה אוכל; שופתת את הסאמובאר; נותנת לנו יין־שרף.

האם עוזרת לה, אך בינתים רוטנת בפחד ובתחנונים:

– ראויצ’קה, זה נורא! אל יתן אלהים! ראויצ’קה, מהר! יאכלו וילכו. אוי, אוי! – מה יצא מזה!

אנו אוכלים ואין איש שואל מאתנו מלה. היא מאכילה אותנו, נותנת עוד, אינה שואלת, אלא נותנת והולכת כל הזמן, עוד תה, עוד צלי־עוף, עוד כרוב ועוד שעועית.

גמרנו.

נכנסת האם ואמרת לנו:

– כעת, יונותי, תמהרו בשם אלהים, יען כי סכנה גדולה צפויה לנו – אומרת ותוחבת לנו דברים אל תוך ילקוטינו.

הבת עומדת רגע, אחר כך מזדקפת כנחש ואומרת:

– אמא, הם לא ילכו!

– מה?!

– הם ישארו פה! אין שולחים איש מן הבית בלילה!

האם מביטה ועיניה יוצאות מחוריהן:

– את השתגעת, ראויצ’קה! לא די לנו באבא!?

– לא איכפת לי, אמא. הם ילינו פה ובבוקר ילכו.,שותקת רגע ושוב אומרת:

– הביטי בפניהם ושלחי אותם בלילה! שלדים ולא בני אדם!

האם שותקת, אחר פונה אלינו:

– איר פארשטייט דייטש? ביי אונז א גרויסע אַפַּסנוסט, קינדר מיינע! (אתם מבינים גרמנית? אצלנו סכנה גדולה, ילדי שלי!)

ובחרדה ובעינים לחות מספרת היא לנו, שבעלה נמצא כעת במרחקי סיביריה המזרחית־צפונית בתור עונש, על שפעם נמצא אצלם שבוי מלחמה אבסטרי בלילה. זה היה לפני שנה – וככה נשארו בלי גבר בבית. וכעת באנו אנחנו.

והיא מתחננת אלינו לא לשמוע בקול בתה; שנלך בשם אלהים, יען כי עונש חמור מאד צפוי להן. יושיבו את שתיהן בבית האסורים וכל הבית יחרב.

אנו קמים, לוקחים את ילקוטינו ־ ־

ופתאום קופצת הבת, נעמדת על יד הדלת כצלב חי וחוסמת את הדרך בעדנו:

– הם לא ילכו, אמא! את מבינה, אמא, הם לא ילכו!

ולנו היא אומרת:

– אתם תלינו פה הלילה. ובבוקר השכם תלכו לדרככם.

אנו מוצא תחבולה ללכת:

– אי אפשר לנו להשאר, גברתי, אני לא נקיים. אנו מלאים רמשים ־ ־

הבת מביטה רגע – ומחליטה:

– אין דבר. אני אנקה אתכם. טים בּוֹילה! (על אחת כמה וכמה) אתם צריכים להשאר!

האם כובשת את פניה בכפיה ובוכה:

– אל אלהי, אל אלהי, מה היא עושה. מה היא עושה!

הבת נגשת אל אמה, מחבקת אותה ומרגיעה אותה:

– אמא, את מאמינה באלהים? ובכן: הוא לא יתן אותנו בידי החוליגנים. בזכות זו ישמור אותנו. תראי, אמא.

אני מביט בה: בת ישראל מובהקת, שחומה, עינים גדולות מן המדה. פה דשן וטוב. ידים עדינות וצמרת ראשה השחורה גולשת על כתפיה העגולות.

האם נרגעת ויוצאת.

והבת אומרת לנו:

– בבקשה, אתם תתפשטו, אתן לכם כתנות נקיות. אעשה לכם אמבטי חם, תתרחצו, תלבשו נקיים ותשכבו פה על התנור הזה. התנור הוא חם. אנו אופות בו לחם. את הבגדים תשאירו פה על הקרקע. תשכבו ותישנו במנוחה, כמה שינעם לכם. פארשטאנדען? (הבינותם?) נו!

הצועני מתנפל לרגליה ומנשק את נעליה.

הצעירה מרימה אותו כמעט בכעס:

– ני בּוּד דוּראקוֹם, אבסטרייץ! (אל תהא טפש, אבסטרי!)

שתיהן מכניסו את “האמבטי”: כעין עביט־עץ גדול ורחב, אך נקי בתכלית. אנו ממהרים למלא אותו מים חמים. היא מביאה לנו סבון, ספוג וחבילת זרדים ומגביות להסתפג בהן.

מנסה את חום המים.

מעמידה דלי של מים קרים בצד האמבטי.

– תנקו אחד את השני בספוג – אומרת היא בבת־צחוק יקרה – לא כמו בביתכם שם – אך בשעת הדחק גם זה טוב.

אנו אלמים. איש מאתנו אינו עונה.

לבנו מתמוגג ונמס.

כמעט שאנו פורצים בבכיה.

והיא יוצאת:

– נו, להתראות! לבריאות!

יוצאת וסוגרת את הדלת, אחר כך נועלת אותה במפתח ומוציאה את המפתח מתוך המנעול.

אנו עומדים נדהמים רגעים אחדים. אחר כך אומר מרגלית אל הצועני:

– בבקשה, אדוני הגראף לבית לאצי! אני מבקש סליחה: לא כמו בבית אדוני שם, אך בשעת הדחק גם זה טוב. בבקשה!

אנו מתפשטים ושמים את הבגדים על יד הדלת.

פתאום שומעים אנו: היא מכניסה את המפתח אל תוך המנעול ודופקת. אנו באים במבוכה. היא שואלת מבחוץ:

– לגמרי התפשטתם כבר?

אני עונה:

– רק אחד, הוא נמצא בתוך האמבטי.

זה היה מרגלית, שמהר להכנס אל תוך המים.

והיא נכנסת ואומרת:

– אין דבר. אין מה להתבייש. אתם ילדים קטנים.

אני והצועני עומדים בתחתונינו ומרגלית בתוך העביט.

– את העיקר שכחתי – אומר היא בנזיפה כלפי עצמה. – וממהרת להציע לנו את משכבנו על גבי התנור.

כעבור רגע ־ והמשכב בסדר. סדין לבן, כרים, שלוש כסתות עשויות צמר גפן.

– והנה פה המסך. תשכבו ותמסכו במסך זה.

המשכב עשוי על גבי התנור, מקום מרווח לחמשה אנשים. המקום סגור משלשת עבריו בתנור ובשני הקירות. ובמקום הפתוח יש מסך רחב, המוסך ומכסה את כל המקום לגמרי.

היא יוצאת – ואנו מתרחצים.

מרגלית אומר כל הזמן לצועני:

– אסון, אסון, אך מה לעשות? פעם גם עליך להתרחץ, חביבי! זוהי המלחמה, יקירי! אין עצה! אמת, לא כמו בביתך שם. אך בשעת הדחק גם זה טוב!

והוא מוסיף:

– אני יודע, לא נעים במקצת, לא כמו באותה החבית שם. שם הרגשת את עצמך טוב יותר.

הוא מדבר והצועני משפשף אותו בספוג ובסבון.

אכן, אני אומר לכם, גם זה טוב מן החזית!

תהלה לאל.

אינני יכול להרדם. ראויצ’קה עומדת לפני עיני. בת ישראל, פה במרחקי סיביריה, על גבול מונגוליה – – אביה היחיד גורש לסיביריה הצפונית – על עוון הכנסת שבויים אל ביתו, והבת ממשיכה.

משפחת ישראל – בין הסאמויידים – אופים לחם לכפר – והבת יפהפיה – שערה גולש על כתפיה הרכות – – למי תנשא בת ישראל קדושה וטהורה זו פה? מי מחכה לה באפריון זה? במטת שן עם אטון מצרים? נסיכת יהודה־המנוצחת – בגלות סיביריה הקרה והמנודחת. –

האם לא בשבילה אסף הרצל את הקונגרס הציוני בבאזל?

האם לא בשבילה השתחוה בפני הסולטן?

האם לא בשבילה נכנס בדברים אפילו עם פלֶהוה הצורר?

אני מתעורר. יום בהיר בחוץ.

לקום?

לא.

אני שוב הולך ונרדם עם דמות ראויצ’קה הנסיכה הקדושה. –

– בכל זאת: יתכן כבר לקום פעם! – שומע אני את קולו של מרגלית.

– אי אפשר – אומר הצועני – עוד היום גדול. עלינו לקום בלילה.

ושוב נרדמנו.

כששוב נתעוררנו – שמענו את צחוקה המתוק של ראויצ’קה:

– אתם יכולים לישון עוד, אם תרצו בכך, אך קודם כל תשתו קצת חלב. אי אפשר לישון ברעב.

ופותחת את המסך ומושיטה לנו ספלי חלב.

מרגלית מברך בקול רם:

– ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו!

פניה של ראויצ’קה מחוירים. היא עומדת בעינים פקוחות לרוחה, רוצה להגיד, לשאול דבר־מה – אך פתאום בורחת החוצה.

נכנסת האם ואחריה הבת.

– איר זענט אידן? (אתם יהודים?) – שואלת האם בקול־נגינה ממושך.

– וואס דען, גויים? (ומה, גויים?) – עונה מרגלית.

האם נושמת באפה, אחר כך מרימה את סינרה ומנגבת את עיניה.

נשארת הבת. היא מביטה ועיניה נעשות לחות.

– ומדוע לא אמרתם זאת תיכף?

– למה להגיד? אנו רואים שמיותר היה להגיד זאת. ומה היית עושה בנו לוא ידעת קודם? את כוכבי השמים היית מורידה לנו?

היא אינה מתאפקת יותר. פורצת בבכיה חרישית ויוצאת.

נודע לנו, שישַנו לא פחות משני ימים ושני לילות רצופים. לילה ויום ושוב לילב ויום שלם. וכעת שוב לילה צריך ללכת.

אני מביט ורואה על השולחן: שלש ערימות בגדים נקיים שלנו. נקיים, מגוהצים. ונוסף עליהם: לבנים חדשים.

יום שלם בשלה ראויצ’קה את הבגדים המזוהמים שלנו, עד שניקתה אותם מטפילינו. אחר כך כבשה אותם בנפט ושוב בשלה אותם.

המגפים שלנו גם כן נודפים ריח נפט.

– שמע, לאצי! – אומר מרגלית אל הצועני – אם השארת עלי ביצת־כינים אחת – אצמית אותך ככינה!

מובן, שראויצ’קה לא נתנה לנו ללכת באותו לילה. צריך לחכות עד הבוקר. בבוקר השכם נלך. אמרנו לה, שאנו הולכים כלפי סויאנסק.

ואנו – אי אפשר לנו להרדם שוב. לא רק מחמת שישַנו כדובים שתי יממות. אלא גם מחמת ראויצ’קה. ממלאה היא את כל חללי נפשנו המעונה. בת ישראל.

והיא לא ידעה אפילו, שיהודים אנו.

ובארץ, שאלפי אכרים, סאמויידים, רוסים מכל המינים מפחדים לתת לנו כוס תה חם.

במקום שמעשרות כפרים גרשו אותנו בלי חמלה.

ובשעה שאביה נענה שם במרחקי גלותו הקרה על עוון הכנסת שבויים! –

קשה היתה הפרידה משתי הנשים, קשה מאד. גם כסף נתנו לנו.

נשקנו להן את ידיהן הטהורות והטובות – והלכנו.

ראויצ’קה עמדה ובכתה תמרורים:

– לאן הם הולכים, לאן? לאן? אוי ואבוי לי, לאן?

כל הדרך שמענו את קולה הבוכה:

– לאן הם הולכים, לאן, לאן?

 

מג. נֶשֶׁף הַמַּסֵּכוֹת הַמּוּפְרָע    🔗

זה שבוע ימים, שאנו נודדים ומטלטלים בדרך נוראה זו ורק היום הגענו לסויאנסק.

בדרך הכניסה לעיר מצאנו בית־אומן של נפח רוסי. עובד אצלו עוזר שבויי־מלחמה מגראץ. הוא מקבל אותנו בפחד, אך מכניס אותנו אל חדרו הקטן. הוא לא רצה לגלות לנו ששבוי הוא גם הוא, אלא שבמקרה נפלטו מפיו המלים הגרמניות בראותו אותנו וכבר קשה היה לו להשיב את דבריו. מפחד הוא, שלא ירגישו בו ויכניסוהו אל מחנה השבויים, זה שנה ויותר שהוא עובד פה. בחור טוב מאד בעצם אני מספר לו על ראיוצ’קה. הוא אומר:

רק היהודים. יודע אני מה טעמם של פני יהודי בשבי. היהודי הרוסי מזכיר לך את אביך והיהודיה – את אמך. רק הם, היהודים עם קדוש.

אנו ישנים אצלו שעות אחדות.

בינתיים היה בעיר והביא לנו בשורה: יש פה בעיר יהודי עשיר, שלא פעם עזר כבר לשבויים שתעו בדרכם הנה. היהודי שלח לנו כסף, חמשים רובל לכל אחד מאתנו וסידר אתו, שהוא יעזור לנו להמשיך דרכנו.ידידנו השבוי הנפח מוסר לנו את הכסף, אחר כך מוציא הוא

ממלתחתו בגדי־צבא רוסיים ואומר:

– אחד מכם ילבש את החליפה הזאת, זה היודע ביניכם רוסית פחות או יותר, והוא יוביל אתכם, את שניכם אל העיר סֶמִיפֵּלאטינסק.

שם תשבו ברכבת ותסעו לאורנבורג. שם יש מחנה שבויים גדול ואני שמעתי, שמצבם שם לא נורא כל כך. – זוהי הדרך היחידה. הסכנה צפויה לכם רק בדרככם מפה עד סמיפלאטינסק, שעליכם ללכת ברגל. השד יודע, מדוע מחמירים פה יותר מאשר במקום אחר. אך זוהי רוסיה: במקום אחד אין איש שם לב אל השבויים ובשני – חוקים דראקוניים ממש. ברכבת מסמיפלאטינסק ועד אורנבורג איש לא ישים אליכם לב. – והא לכם גם אורדר רוסי בשביל “הזקיף” שלכם. אם יבקשהו – נא למסור אותו. המבקש לא יבדוק אותו בין כה כהלכה הוא יביט בו לצאת ידי חובה קונטרולה ויעזוב אתכם. הזקיף לא צריך להגיד כלום, לא צריך לדבר. לכל היותר להגיד את המילה סמיפלאטינסק. – לא יותר.

אני אינני שמח ביותר לערמה מסוכנת זו – אך מרגלית קופץ משמחה. סוף־סוף יהיה פעם בחייו גם חייל הוד מלכותו הצאר ניקולאי. רק בזה לא נתנסה עדיין. – נפלא.

והוא לובש את החליפה הצבאית, ההולמת אותו למדי. את הכובע שומט הוא הצדה, כהלכה,

ואומר לנו:

פאשול – – –! –

כלומר: בלוית הקללה הרוסית הידועה.

מרגלית ממלא את תפקידו בהצלחה הרבה יותר מששערתי מראש. הוא מחרף ומגדף אותנו ברוסית מובהקת. וזה לא די לו. נכנס הוא אל בית אכר אחד, מצוה עליו לתת לנו לחם ותה – ההוא נותן, ומאושר הוא, שהחייל הרוסי אינו שומט לו סטירת לחי.

שלשה ימים וחצי הלכנו ככה מסויאנסק עד סמיפלאטינסק. עברנו הרים וגבעות ונהרות ונחלים קטנים עם גדולים. רעוב לא רעבנו: “החייל הרוסי” הנאמן שלנו ידע איך להוציא אוכל מאכרי הכפרים שבדרך. פעם אחת הצלחנו גם לנסוע כעשרים קילומטר בעגלת אכרים. – גם לעשן קבלנו בדרך. – לא פעם התאונן “הזקיף” שלנו על האבסטריצים שלו הארורים.

יא איח זאדאבליוּ, סבוֹלוצי (אני אחנק אותם, מנוולים!) –

היה אומר בכל פעם לאכרי הכפר שנפגשנו בהם.

ככה הגענו לסמיפלאטינסק.

אין לו למרגלית חשק להסיר את בגדי השרד הרוסיים. – למה?

אנו נוסעים כלפי אורנבורג. מרגלית סידר במשרד וקבלנו כרטיסי־צבא עד אורנבורג.

נוסעים אנו יחד עם יתר הנוסעים, בקרון בני־אדם.

איזה יפוני, או מי, עובר בקרונות ומוכר כמין כף־עץ ארוכה. אחדים קונים ממנו – תוחבים את הכף אל אחורי צוארונם ומגרדים בה את גבם.המצאה נפלאה! כף להתגרד בה.

כנראה, שפה רגילה המכה השלישית גם בחברה ההגונה – אומר מרגלית.

מרמז לו ליפוני וקונה ממנו כף כזו.

ומתחיל להתגרד בבקיאות מפליאה.

עכשיו הוא בא? אחרי ראיוצ’קה?

לפני אורנבורג מחליף מרגלית את בגדיו בבית הכסא ויוצא שוב חיילו של הוד־מלכותו פראנץ יוסף הראשון. את בגדי־השרד השליך פשוט דרך החלון.

בעיר אורנבורג תפשו אותנו ברחוב והכניסו אותנו אחרי דחיפות אחדות וקללות רוסיות נמרצות אל מחנה השבויים.

במחנה השבויים באורנבורג המצב באמת אינו נורא כל כך.

חוץ מן הכנים הכל טוב. גם המאכלים ראויים לאכילה. המרק טוב למדי. פעם בחודש נותנים גם בשר. כעשרת אלפים שבויים נמצאים פה. אך גם פה ישנם פסיחופאטים לא מעט, שאבדו במשך הזמן את צורתם האנושית הנורמלית. – על פי רוב משחקים פה בקלפים,

או במשחקים אחרים. גם בשח־מט.

עוד באותו יום בא מרגלית ואומר לי בשמחה:

היודע אדוני, מי נמצא פה? סופרים הונגארים ואבסטריים אחדים ודוקא מן המשובחים שבהם! וגם משחקי־תיאטרון אחדים.

למשל?

למשל: הסופר פראנץ מולנר. וגם יוליוס סיני.

השתגעת?!

מדוע זה צריך להשתגע לכך? יבוא אדוני ואראה לו אותם.

אני הולך אחריו ורואה: כנופית משחקים בשח־מט יושבת וביניהם אדם הדומה באמת במדה מרובה לפראנץ מולנאר. פנים עגולים וסימפאטיים מאוד. – אך אף רגע לא חשבתי שפראנץ מולנאר הוא. – הבינותי שאיזו מרמה רווחת פה. ולא טעיתי. נודע לי, שבהמון הנקוטאים הללו, שהתלקטו מכל ארצות אירופה התיכונה, רווחת התרברבות משונה: כל המרגיש, שדומה הוא במקצת מן המקצת לאחד הסופרים או הארטיסטים המפורסמים, הרי הוא שם את עטרתו של ההוא על ראשו וחי פה בכבוד ובדרך־ארץ. כך הראו לי את פראנץ מולנאר, את סטיפן צוייג, את הנס היינץ אברס, את אוסקאר ברגי המשחק השקספירי ההונגארי, ולא עוד, אלא גם את המשורר אדי אנדרה. בטוחים הם הבורים הללו, כנראה, שרק הם יודעים את האנשים המפורסמים הללו פנים אל פנים, וההמון נוהג בהם דרך־ארץ יוצאת מן הכלל. כראוי באמת לאמן ממדרגה ראשונה.

אנו נזכרים: במחנה השבויים במוסקבה, ראינו כבר מעין זה. מובן, גם שם רבו היחסנים השונים, מנהלי באנקים ובעלי בית חרושת וגם סופרים. אך בעוד ששם, במוסקבה, נהגו עדיין מנהג “צניעות” ולא רצו לגלות את עצמם מתוך ענותנות – הרי פה “מודים” הם בגלוי מי הם. ומעניין: בלי כל פחד וחשש, שמא יתבדו פעם!

ושוב מתעורר תאבונו של מרגלית “לעשות דבר מה”:

כעת לא אבהל, כמו שנבהלתי מפניהם שם במוסקבה. וגם אדוני לא ישלח עוד סיגאריות “למשורר אדי אנדרה” “מתוך כבוד והערצה” אליו. – ובלבד שאדוני יהיה בטוח, שבאמת רמאים הם.

אני רואה שגם מרגלית מפקפק בדבר ואני מבאר לו, שבין האמנים הללו, רובם אינם מגוייסים, יען כי עברו אפילו את גיל החובה הצבאית. המשורר אדי, למשל, חולה אנוש כל ימי חייו ולא יעלה על דעת הרשות לסחבו אל החזית. והסופר פראנץ מולנאר מגוייס אמנם, אך לא בתור חייל, אלא בתור סופר־כתב לשרות לשכת־ העתונות הממשלתית. ובר־נש זה דומה לסטיפן צוויג ממש כמו זנב־ חתול לאתרוג!

וכן הלאה.

וכדאי לראות, איך המון השבויים האינטיליגנטים מחזר אחרי הרמאים הללו בלטיפות ובשרויות שונים, מביאים להם את האוכל, מציעים להם את משכבם ומקדימים נעשה לנשמע לכל הגה היוצא מפיהם.

מרגלית מחליט לקלקל את “נשף המסכות” הזה הפעם. אך מבקש הוא את עזרתי לכך.

ואולם בין היחסנים העדינים הללו פה באורנבורג נמצא גם “הוד מלכות” אחד גבוה מעל גבוה: נסיך גרמני – לא פחות. “נסיך לבית אבגוסטנבורג”. והנסיך – חדר מיוחד יש לו. וכל הקצינים משתחווים לו בהכנעה ואפילו הגבוהים שבהם. וכאלה יש פה גם כן לא מעט.

מילא, זה בגדר האפשרות – אך בכל זאת מוזר. נסיך גרמני?

בכל זאת.

אחרי חקירה קצרה נודע לי קודם כל, שלא בהשתדלות הממשלה הגרמנית ולא בהשתדלות “הצלב האדום” הבין לאומי נתנו לנסיך את חדרו הפרטי המיוחד – אלא בהשתדלות הקצינים הגבוהים אשר פה במחנה. זה מעורר בי חשד והשערה: אולי מרמה הוא גם את הקצינים האלה? הן קרה

כבר הזה לא פעם אפילו שם בגרמניה עצמה.

ובינתים – והוד תפארתו מקבל את הקצינים לאודיינץ ומחלק את “מידאליות־שבי”.

מידאליות־שבי – זה דבר חדש לגמרי. אפילו נאפוליון לא העיז בכך. הוא לכל היותר הבטיח הררי זהב, באם יעזור לו הזקיף שבסנט־ היליני לברוח ולהיות שוב לקיסר.

ומרגלית הולך ומזיד את תחבולותיו כל הזמן.

הבוקר נכנס גיניראל רוסי בלוית קצינים אחדים וגם זקיפים וברעש הגון צוה במפגיע לאסוף אליו את כל הקצינים השבויים.

הקצינים התאספו ועמדו בשורה בחצר. הגיניראל נתן פקודה לאסוף גם את כל הסופרים והאמנים שבמחנה השבויים.

ילך גם אדוני! – אומר לי הצועני – ילך אדוני, ודאי באה פקודה מאת פרנץ יוסף לשפר את מצב האנשים החשובים שבמחנה השבויים.

אל ילך אדוני! – מושך אותי מרגלית בשרוולי – חלילה וחס!

אם אני אומר לא ללכת – הרי לא ללכת!

הגיניראל מודיע, שהגיעה אליו ידיעה מעציבה מאד, שבתוך המחנה הולך ונעשה קשר צבאי

נגד רוסיה – –

אושת השתוממות עוברת במחנה הקצינים.

הגיניראל מביט ועובר במבטו על כל השורה אומר פתאום בכעס:

ואיפה הוא הוד תפארתו הנסיך פון אבגוסטנבורג?!

גינירל אבסטרי אחד מודיע בהכנעה:

הוד תפארתו נמצא בדפרטמנט שלו. (“בדפרטמנט שלו” – לא פחות).

תיכף ומיד לבוא הנה! – פוקד הגיניראל הרוסי. אני מביט מסביב ורואה: על יד גדר המחנה, מסביב, עומדות פלוגות מטרייזים, מכונות־רובים (פולמיוטים) מוכנים ליריה. כנראה שהדבר רציני מאד.

הנסיך הופיע והגיניראל חוזר על דבריו. הנסיך עושה תנועת מחאה ואומר:

אכסלנץ, אני מוחא נגד שמועה זו בשמי ובשם כל הקצינים הנאמנים שלי.

הוד תפארתו ידבר אחרי כן! – עונה לו הגיניראל הרוסי.

וממשיך: – אני מקבל את השמועה בחשד. אך מתוך זהירות אני אכביד על האדונים וביחוד על הוד־תפארתו והקצינים הגבוהים את מאסרם. חודש ימים יהיו אסורים במאסר אפל ובודד כל אחד – עד שיבורר הדבר בהחלט! ואני מבקש, לא לנסות ולבקש חנינה או דבר דומה

לזה! – הפקודה מובנה!

אחר כך מוציא הוא מידי אחד הקצינים הרוסים גליון נייר ומתחיל לקרוא:

הסופר פראנץ מולנר!

פה! – נשמעה התשובה.

סופר פליקס סאלטן!

פה!

המשורר הוגו פון הופמנסטאל!

פה!

המשורר אדי אנדרה!

פה!

המשחק בתיאטרון אוסקר בֶרֶני!

פה!

והוא ממשיך לקרוא את רשימת הסופרים, המשחקים, הציירים וכל מיני האומנים השונים. ולבסוף גומר:

האדונים האמנים לא הסתפקו כנראה בזה, שאנו דאגנו לכלכלתם הטובה ולמצבם הטוב – מתאוים הם לאבאנטורות ומסיתים את המוני השבויים השקטים לבלבולים, במדינה

המביטה עליהם כעל אורחים הגונים.

אחד המשוררים רוצה להגיד דבר מה.

מאלאצ’ט! (לשתוק!) – צועק עליו הגיניראל הרוסי, וממשיך: – כל הרשימה הזאת תאסר באזיקים וכל אחד יוכלא בחדר אפל לחוד.

פעם ביום כוס תה וככר לחם. – ואם יודע לי, שמי שהוא ממשיך את עבודתו המזוהמת – יומת בתליה תיכף ומיד; לא ביריה – אלא בתליה!

והפקודה הוצעה לפועל תיכף ומיד: כולם נאסרו על פי הוראות המפקדה הראשית, גם הוד

תפארתו הנסיך הגרמני. –

מרגלית משפשף את ידיו בהנאה:

הם לא ישבו זמן רב.

מדוע? אתה חושב, שהחשד אין לו יסוד?

מה פירוש אין לו יסוד? יסוד יש לו, רק אמת אין בו.

מאין אתה יודע?

אני לא אדע?!

והוא גוחן אלי ולוחש לי:

אני הודעתי את הענין. –

אתה השתגעת, מרגלית! באמת השתגעת.

להיפך: אני ארפא אותם משגעונם!

ויותר לא גילה לי.

כעבור ששה ימים באה הפקוה לשחרר את הנאסרים, והפקודה אומרת:

"אחרי חקירה טלגרפית לגרמניה ושכנותיה ובעלות בריתה נודע לנו, כל הסופרים והאמנים

למיניהם השתמשו באפשרות לרמות את חבריהם השבויים ולהופיע בקרבם בשמות סופרים

ואמנים בדויים. – אלה קבלו את ענשם בששת ימי המאסר וההרעבה שלהם. ואולם השבוי פריץ גאלדר, שוֹפֵיר שם בחייו האזרחיים, שלקח לעצמו את התואר נסיך – ישאר במאסרו עד סוף

ימי שביו, יען כי הוא רימה גם את המפקדה הרוסית העליונה".

על החתום:

“גיניראל גארֵייב”

וכעת – אומר לו מרגלית – יא פאשול איק צ’ורטו! (אני אלך לעזאזל!) – עלי לשאת מפה את רגלי, יען כי יקרעוני פה כדג. –

והוא מבאר לי, שלא רק שהוא מסר את “תכנית המהפכה” של הרמאים שלא היתה, כמובן, ולא נבראה, אלא הוא גם, שניצץ את הרעיון “המקורי”, שכולם רמאים ובתוכם גם הנסיך עצמו. ועל זה שלחו טלגרמה ארוכה דרך “הצלב האדום” ונודע, שכל הסופרים והאמנים ההם נמצאים שם בביתם. –

ובכן, מה אתה רוצה? אם ככה, הרי אתה גם הוצאת אותם מבור־כלא! אדרבא, הם יודו לך על זה. –

מסופקני. הם – היו בוחרים לשבת עוד ימים אחדים ובלבד שיצאו אחרי כן בצורת אמנים מרטירים וקדושים, שסבלו בעד המולדת וכן הלאה. וביחוד לא יסלחו לי את זאת הקצינים שלנו.

מרגלית צודק. – אף כי ברגע הראשון לא הבינותי אותו: הן גם הקצינים צריכים להיות לו אסירי תודה, על שגילה את הרמאי. – לא כך היה. מוזר, אך עובדה היא: רוב הקצינים המשיכו להתיחס אל “הוד תפארתו הנסיך” בחרדת קודש – – בקשו מאת המפקדה הרוסית

רשות לבקרו בכלאו וגם לשפר קצת את מצבו – – המפקדה הרוסית הביטה בהם כבטפשים. גם צחקו להם בפניהם. ללא הועיל. – הם נשבעו אמונים לשחררו בכל ההשתדלויות שבהן.

ושמרו על חבילתו כעל דבר שבקדושה. –

והן גם בחבילתו ראו מה שראו. –

שמים לרום וארץ לעומק – ולב קציני־המשמעת אין חקר!

 

מד. מוֹת מַרְגָּלִית    🔗

ישנם מחנות שבויים ברוסיה, שהמפקדה הרוסית נוהגת אדיבות וכבוד בשבויים. וביחוד אוהבים הקצינים הרוסים לנהוג כבוד יוצא מן הכלל בקציני האויב. יש בזה מן ההתאמצות להראות לנו, שיודעים הם נמוס ושהם אינם “חַמיו”. נכנסים קצינים חדשים אל תוך המחנה – מקבל אותם המפקד העליון, ויהי זה אפילו גיניראל רוסי, בהצדעה. מושיט להם אפילו יד ואומר:

ירגישו האדונים את עצמם בטוב אצלנו. אורחינו הנכבדים הם.

ופה נודע, שקצינינו אנו היו “חמיו” ממדרגה הגונה. כשרואים את האדיבות – מיד מתחילים לדרוש. תובעים הם בפה כאילו כל זה מגיע להם. מדברים הם על קוֹנוֶנץ בין־לאומי וכדומה, ותובעים. ומתאוננים על דברים שונים. על משכבם שאין בו נוצת־אוזים. על שאינם מקבלים אפילו קוניאק לארוחת הבוקר. על שאינם נותנים להם רשות לטייל בעיר. – רק. – והקצין הרוסי ממש מתחנן אליהם: סבלנות, סבלנות. יהיה הכל. אי אפשר הכל בבת־אחת. – –

ופה במחנה אורנבורג הגיע לידי כך, שנותנים אפילו לשבויים פשוטים לצאת העירה. לשעה

לשעתיים, אם הוא רק מודיע, שאדם אינטיליגנטי הוא. והם מאמינים לו. – והשבויים אינם

בורחים מפה. כי למה זה יברחו? לאן? הלחפש מקום טוב מזה?

ורק אנו היינו מוכרחים לברוח. זאת אומרת, רק מרגלית, אך אני לא רציתי להפרד ממנו. וגם

הצועני לא רצה להעזב מאתנו. –

וכך יצאנו ברשות העירה ושוב לא חזרנו.

לאן פנינו מועדות?

התחנה הקרובה ביותר הנה היא אוראלסק.

אין אנו ידועים בעצם, לאן עלינו ללכת, אך איזה חוש אנימאלי דוחף אותנו תמיד כלפי דרום, כלפי החום. – חוש זה דחף אותנו מסיביריה החוצה, אף כי לא היה לנו מושג על הכוון ועל המקומות שעברנו בהם. כך עברנו שוב את הררי אוראל, וכעת נמצאים אנו שוב באירופה.

הקור עדיין חזק למדי – אך בשבילנו זה כבר עונג.

אולם בדרכנו כלפי אוראלסק, שאין איש מעכב אותנו בה כל הזמן, מרגיש אני שוב אותה העיפות שלפני שבועות אחדים. שוב לא איכפת לי כלום. שוב אין לי שום מחשבות של חיי בן־אדם, שוב מרגיש אני את עצמי בטוב, בטוב מאד במצבי זה ולא הייתי רוצה לשנות את המצב הזה. מוצא אני לדבר טבעי את הרזון שלי, את עצמותי הבולטות, את בגדי המונגוליים, המלאים מוך ושהכנים שוב מתחילות רוחשות בהם בשפע. – והן באורנבורג הייתי יכול להכנס אל ועד הקהלה היהודית

ולהגיד להם, שסופר עברי אני. ודאי שהיו עושים למעני דבר־מה. וביחוד באורנבורג, במקום שהמפקדה הרוסית מתיחסת בין כה באמון ובאדיבות לשבויים. – ואני לא עשיתי כלום.

ברחתי עם מרגלית ועם הצועני. לאן? למה? מדוע?

ופה, בכפרים שאנו עוברים בהם, קוזאקים הם היושבים בהם. קוזאקי־אוראל קוראים להם.

בתיהם מסודרים למדי. את השדות אין לראות, יען כי מכוסים הם שלג, אך אפשר להרגיש

בכל זאת שמעובדים הם יפה. הרבה סימנים לדבר. –

ורק כעת, אחרי עברנו ארבעה כפרים, רואה אני ש“הקוזקים הנוראים” אינם נוראים כל כך.

אדרבא. פה אין כפר, שלא יכניסו אותנו לכוס תה. וגם לחם נותנים לנו. ואף לאחד לא עלה על דעתו לאסור אותנו וכדומה. בכפר אח שאל אותנו קוזק זקן, אם היינו מסכימים לעבוד בשדה לו היתה כעת עבודה?

תלכו, ילדים – אמר לנו – ובאביב תשובו אלינו. תעבדו אצלנו, אנו נשלם לכם. כי למה לכם להתבטל בשעה שיש עבודה?

איפה זכינו ליחס כזה?

ואנו הבטחנו לו לשוב. אם לא נהיה רחוקים מפה.

עוברים אנו במישור גדול הזרוע כפרים־ובכולם גרים הקוזקים.

ואני יודע שלא קשה לנו להשאר פה באחד הכפרים אפילו בלי עבודה בשדה. –

אך למה?

נלך הלאה. –

מה־שהוא נושא אותי בלי רצוני ובלי כוחי.

ומה בדבר השלום?

כנראה שהמלחמה תמשך עד קץ כל הקצין. עד אפיסת הכוחות.

ומה עם הריבולוציה?

על זה מפחדים אנו לשאול. הקוזאקים הם חיילים, כידוע, ודווקא חייליו הנאמנים ביותר של הצאר הרוסי. –

ועל השאלה במקרה, מדוע אנו הולכים לבדנו, בלי זקיפים?

אנו עונים: איבדו אותנו בדרך. הלכנו יחד עם פלוגת שבויים ובדרך עזבו אותנו ישנים באחד הכפרים.

הקוזקים מבינים את זה:

בידניאקי (מסכנים) – אומר אחד מהם – עייפים הם, נרדמו בשינה עמוקה. מה פלא? הביטו,

כמה רזים הם.

בעירה קטנה, אילצקוי גורודוק שמה, התאכסנו אצל משפחה קוזאקית מסודרת מאד.

נותנים לנו מקום טוב ללון: ברפת יחד עם הבהמות. ברפת חם וטוב.

למחרת מאכילים אותנו. וגם צידה לדרך נותנים לנו.

אך לפני צאתנו מפניהם – אומר לנו הזקן:

אתם הולכים לאוראלסק – חכו קצת, גם עלי לנסוע שמה.

מפה לאוראלסק כמאה ויורסט.

הם מטעינים עגלת־חורף גדולה וחזקה באיזה מטען, העגלה רתומה לארבעה סוסים נהדרים. מושיבים אותנו במגררת ואנו נוסעים.

רוח חזקה נושבת – אך אנו מוגנים בפניה במטען הגדול שבעגלה. אלינו הרוח אינו מגיע.

והמגררת טסה כמו בכנפים.

בדרך ירדנו פעמים יחד אתם. נכנסנו אל כעין אכסניה ושתינו תה.

באחת האכסניות אומר בעל הבית לקוזאק הזקן:

באורלסק מצב השבויים רע מאד, יש שם איזה קצין צ’רקסי אכזר העושה בהם שפטים

על כל דבר קטן. וביחוד, אם אלה יבואו בלי זקיף יקבלו עונש קשה מאד.

התיעצו על הדבר והזקן אמר:

אני אכניס אותם אל המחנה ואמסור אותם למפקד. אגיד,

שבעצמם בקשו אותי להכניסם. יען כי יודעים הם שאסור להתהלך בלי זקיף.

לא יאונה להם כל רע, אני אסדר אותם.

שוב נזכרתי: האלה הם “הקוזאקים האכזרים?”

לפנות בוקר הגענו לאורלסק. עיר רוסית טיפוסית, עם כנסיות רוסיות מובהקות.

כנראה שהיום יום ראשון:כל הכנסיות מצלצלות.

הזקן הכניס אותנו אל המחנה, דבר ארוכות עם המפקד הצ’רקסי, ההוא הביט בנו ארוכות,

שאל ואנו ענינו: הובילו אותנו הנה ובדרך שכחו אותנו ברפת ישנים.

טוב, הזקן הלך, הודינו לו על טוב לבו ושלחנו ברכה למשפחתו האדיבה.

לפני לכתו נתן לנו מאחוֹרקה והלך.

ואותנו הכניסו אל המחנה.

עיננו חשכו בראותנו את מצב השבויים פה.

הכל מזכיר לנו את שאצק האיומה.

רקבון, מחלות, עזובה: הכנים – בכל.

ורק הבדל אחד שבין המקום הזה לבין שאצק: פה מסיקים בתוך המחנה.

אך כנראה, שזה לא לטובתנו. במקום קור מקפיא – רקבון רטוב, ליחות מטפטפת מן התקרה והבגדים וגם קש המשכב הרקיב לגמרי.

האין קצת קש ברוסיה בשביל האומללים?

זוהי רוסיה.

שוב עושה בנו צחוק הגורל: מאורנבורג הנקיה והאדיבה הביא אותנו הנה אל עמק רפאים זה.

והמחלות מרקיבות פה עוד יותר מאשר בשאצק ואירקוצק ביחד. גם פה שולטות כל אותן

המחלות, טיפוס, סיפיליס, עכבורים, אך פה ישנה עוד אחת נוספת: הצינגה. על מחלה זו לא שמעתי מעולם. מבארים, שבאה היא ממאכלים מקולקלים ומקור ביחד.

שוכבים אנשים למאות וגוססים בלי כל טיפול ועזרה. השומרים עלינו הם שוב צ’רקסים,

אך יש גם זקיפים רוסים. מרגישים בחולה הנוטה לסוף סבלותיו – בא הזקיף הרוסי,

מוביל אותו בכוחותיו האחרונים אל גבעה תלולה ושם משכיב אותו, על הגבעה, עוזב אותו

לנפשו והחולה מוציא שם את נשמתו.

על הגבעה רואה אני גם צלבים־מצבות.

דומה היא הגבעה ל“גולגותא” שבתמונות־ההצלבה השונות. גבעה עם שלושה צלבים גבוהים.

בכל יום סוחבים שבויים אחדים אל הגולגותא חיים ומשאירים אותם שם. אינם מחכים

עד שימותו.

ושם, למעלה – מספרים – יש בור עמוק ורחב, בור סיד – לתוכו זורקים את הגוססים.

את הצלבים העמידו שם נשים. נשיהם של שלושה שבויים שנישאו להם, וכשנודע הדבר,

אסרו אותם, הביאו אותם הנה, הכו אותם פה עד יציאת נשמתם – והנשים האלמנות הציבו

להם מצבות־צלבים. –

אנו מביטים זה בזה שלושתנו: למה באנו הנה?

מרגלית מרגיש מוסר כליות:

אנכי אשם בדבר.

עינו מתמלאת דמעות.

מרגלית פורץ בבכיה חרישית.

מרגלית בוכה.

אנו שוכבים על משכבנו הרטוב לגמרי.

מפה אנו לא נצא כבר. זה ברור.

לעת־עתה אין איש עוסק בנו.

כל הלילה לא עצמנו עין. אנקות־החולים השונות, שאינן דומות כלל לאנקות בן־אדם,

אינן נותנות לנו לישון.

ועל ידינו שוכבים שני שבויים ומתחבקים זה בזה.

הביטו! – אומר מרגלית בזועה –

אני מביט: השבויים מתעגבים זה על זה.

ובכן: עוד מארה נוספת שולטת פה.

מה נורא המקום הזה.

מי שהוא צוחק בחלומו.

כנראה שבכל זאת נרדמתי. בוקר.

כעת אני רואה, ששני השבויים שכנינו – שניהם חולים בצינגה.

ובתוך מחלתם עושים הם את התועבה הנוראה.

הבחילה העלתה לי את קיבתי אל תוך גרוני.

כזאת לא הרגשתי עדיין. לא בשאצק ולא באירקוצק. שתי נבלות חיות עוגבות זו על זו

בחיקו של המות.

אני ממשש את עצמי: מה אני? האם בן־אם אני עדיין?

ומרגלית אינו פוסק מלבכות.

וגם הצועני אינו אוכל כבר כמעט כלום. הוא מביט בי בעיניו השחורות הפקוחות לרוחה –

ושותק כל הזמן.

הולך ונודע לי, שפה רווחת מחלת משכב־הזכר כמעט בגלוי.

אחדים מתהלכים כמעט עירומים ברקבון זה. משוגעים הם למחצה ומציעים את

עצמם “לאהבה”.

אחד מהם ידוע בתור “נזיר” פה. נאמן הוא לאשתו כל הזמן.

שגעונו הוא, ששוכב הוא כל הזמן על הקרקע, מהדק את אזנו אל האדמה ו“שומע” את אשתו

מדברת אליו.

ודברי נבול־הפה ממלאים פה את כל החיים.

אני מביט מסביב ומהרהר: טומאה.

מה זאת “טומאה?”

בכל השפות ישנם שני הפכים: נקי – ומלוכלך. נקי – ומזוהם.

מלוכלך, מזוהם – פירוש: לא נקי.

ובשפה העברית ישנם עוד שני מושגים הפכים, שמשמעותם דומה לאלה, ובכל זאת

אינם נכנסים בגדרם של אלה: טהור – וטמא.

נקי – זה לא טהור; וטהור – זה לא רק נקי.

מלוכלך ומזוהם – לא טמא; וטמא זה יותר ממלוכלך ומזוהם.

מעולם לא חשבתי על זה.

הנה היהודי נוטל את ידיו בטיפות מים אחדות ואפילו רק בשפשוף ידיו בקיר –

ועל ידי זה “מטהר” הוא את עצמו.

סימן – שיכול מי שהוא להיות אפילו מלוכלך ובכל זאת לא טמא ולהיפך: יכול אדם להיות נקי ומגוהץ למשעי – ויחד עם זה להיות טמא.

עברתי עד הנה את כל מדורות הסחי והזוהמה – ורק כעת מרגיש אני איזו הרגשה נוראה:

טומאה.

אני “טמא”.

סוף־סוף הגיעה גם אותי יד הגורל: אני חולה. על גופי מופיעות בהרות. טיפוס. אינני נבהל כלל. הן ידעתי זאת מראש. ידעתי, שפעם גם עלי ללכת.

ובכל זאת חושב אני על הרופא.

הרופא בא הנה פעם ביומיים ונותן זריקות לחולים.

גם מרגלית חלה. סביב עיניו הולכים ומתעגלים עגולים כחולים ושחורים.

צינגה – מבאר לי אחד השבויים בקול בלי צבע, כמי שאומר: חסל.

גם הצועני חולה בצינגה.

תחת הקרשים שאנו שוכבים עליהם – מתהלכים העכבורים.

על יד הקיר אני רואה שוב פטריות־רעל. כמו בשאצק.

הרופא הזריק לי זריקה, בדק את שרירי ואמר:

גוף חסון.

גם למרגלית נתן זריקה וגם לצועני

לפני עזבו אותנו פונה הוא שוב אלי ושואל אותי:

מה מלאכתך האזרחית, חביבי?

משורר – עונה אני.

הוא מביט בי ארוכות, מחזיק שוב את הדופק שלי, אחר כך אומר לי בגרמנית יפה: ניכט פערצאגן, פרוינד! נור ניכט פערצאגן! (לא להתיאש לא ליפול ברוח, רק לא להתיאש!).

למה הוא אומר לי זאת? האין הוא יודע, שאין לי כל תקווה?

כנראה, אדם טוב־לב אך אם טוב־לב הוא, מדוע אינו עושה פה סדר?

למה נותן הוא לאנשים חיים להרקיב ככה?

“זה לחוד וזה לחוד”.

רוסיה.

עלי לצאת. יש לי עדיין כח לרדת ממשכבי ולצאת.

“בית כסא” מוזר: באמצע החצר בור גדול, עמוק ורחב מאד כעשרה מטרים ארכו, ורחבו כששה.

על הבור שלושה קרשים המגשרים את הבור, הקרשים נתמכים על כלונסאות העומדים בתוך הבור – ועל הקרשים האלה עומדים כפופים ועושים את צרכיהם. – הבור מלא כבר עד חציו.

והבור פתוח לגמרי.

ולא פעם קרה, שנפל אחד מן השבויים אל תוך הבור ונשאר שם. ולחנם צעק לעזרה, לא היה

מי שיציל אותו. השבויים עצמם אין להם כח לכך – והצ’רקסים לא רצו ללכלך את ידיהם.

יש לי החשק להשליך את עצמי אל תוך הבור ולעשות קץ לכל.

והחשק הזה הולך ומתגבר בי יותר ויותר.

זוכרני, שקראתי פעם באחד מספוריו של אדגר פו, שישנה באדם תכונה, שהוא קורא לה “תכונת הקלקול”: זוהי אותה התכונה הידועה, שאדם בעברו על פי תהום, על פי סכנת מות נוראה,

אוהב הוא דוקא להביט אל תוך התהום. באותו הרצון עצמו אוהב האדם להביט גם בפני המת.

גם אותי מושך דבר־מה, או מישהו אל תוך הבור הנורא הזה.

עוד רגע.

מופיע גם מרגלית – והוא מציל אותי מרשותה של מחשבה זו.

אני עובר אל שולי הבור ורוצה להכנס אל הצריף.

לא. אני מחכה למרגלית.

הוא עובר את הקרש, מתחיל לשלשל את המכנסים שלו ופתאום: נאקה חרישית – הוא נפל אל תוך הבור – –

אני עומד ועיני יוצאות מחוריהן. אני צועק: הצילו! רץ אל הבור, אני רואה: הוא נאבק עם המות, צועק – אני מרים צעקה נוראה – רוצה לקפוץ אל תוך הבור, בא הזקיף ומושך אותי חזרה,

אני צועק בכל השפות, נושך את ידי הזקיף, הוא משליך אותי הצדה, אני קם ורץ שוב אל הבור,

הוא חוסם את דרכי – אני משליך את עצמי אל השלג, נושך את עור ידי, תוחב את ראשי אל תוך השלג – –

בבור נדם הקול.

אני מרגיש שעיני הולכות וחשכות. כאילו משהו מכבה את האור – –

אני רוצה לצעוק – ואינני יכול להוציא הגה. חושך מסביבי.

אני מתעורר בחדר אחר. בית־החולים.

על ידי עומדת אחות רוסית לבושה לבנים.

אני לבוש לבנים נקיים.

שתי כפות ידי חבושות בתחבשות.

האחות נותנת לי איזו טיפות מרות מאד.

מוציאים את החולים מת.

האחות אינה נותנת לי לראות – היא עומדת וחוצה ביני ובין הנושאים את המת.

בפתח אני רואה ראש יהודי מופיע.

אני מרגיש ששואל הוא לשלומי. – האחות השניה מראה עלי ומרגיעה אותו. – הוא הולך.

אני מתאמץ לדבר ואיני יכול. מאמץ את כל כוחי להוציא הגה מפי, – אי־אפשר.

– רוצה אני לשאול, איפה מרגלית? אינני יכול להוציא קול מגרוני.

מה זה? נאלמתי?

האחות מרגיעה אותי:

ספאקויטעס! (הרגע).

איפה אני נמצא?

בא הרופא. הוא ממשש את דפקי ואומר:

נציל אותו.

מביט בעיני ובת צחוק מופיעה על פניו:

פוֹאֶט נאש בודֶט ספאסיון! (הפייטן שלנו ינָצל).

אני מתחיל לשער, שהרופא הציל אותי, על שאני אמרתי, שמשורר אני.

הגם זה אפשר? “ברוסיה הכל אפשר”.

אך לדבר אינני יכול אף מלה.

כאילו לשוני דבקה לגמרי אל בית־הבליעה שלי.

הרופא הלך.

אני מתחיל להרדם.

איפה מרגלית?

זה ימים אחדים שאני שוכב פה בבית החולים הנקי.

כבר נותנים לי תה עם איזו עוגה רכה מאד.

הרופא כבר צוחק לנגדי מרחוק:

נו פייטן, מה שלומך?

אני יודע שאינני יכול לדבר. אני שותק.

– תנסה נא לדבר. אולי תוכל.

אינני יכול.

בפתח שוב מופיע אותו הראש היהודי.

הבוקר השתעלתי ואחרי השעול יצא קול מגרוני.

אני מנסה שוב להוציא קול: אני משמיע קול.

האחות אומרת לי:

זאגען זי עטוואס, ביטע (יאמר דבר מה, בבקשה).

אני מנסה ומצליח:

איפה מרגלית?

האחות מתאמצת להגיד דבר מה – ולבסוף היא אומרת בגרמנית:

ישכח נא את הכל, כעת. יבריא נא קודם. – וידבר נא. אך אל ישאל שאלות.

איפה הצועני?

הוא חי.

אני מתפלא, שיודעת היא איזה צועני.

כנראה, שמי שהוא ביאר פה את הכל.

והיא מוסיפה:

גם הוא נמצא פה בבית־החולים הזה. אך לעת עתה. אל־נא ירצה לראותו. לכשיבריא.

לאט לאט נודע לי, שמרגלית סיפר לרופא, עוד בבקורו הראשון אצלנו, שאני משורר עברי.

כנראה, שהכיר ברופא, שיהודי הוא. לי לא אמר כלום בנידון זה.

והצועני אמר אחר כך לרופא, שאנו שלושתנו עשינו ברית חיים ומות, שלא נעזוב זה את זה כל עוד אנו בחיים. ובזכות זו הציל הרופא גם אותו.

ובכלל: שנוי גדול בא מאז בכל הארץ: המהפכה.

הורידו את הצאר ובמקומו יש פארלאמנט.

אני רואה, שאסור לי לשאול על מרגלית: הוא איננו.

הוא טבע שם.

ואיש לא הציל אותו.

אני רוצה לבכות לבכות. – אך האחות נוזפת בי כל הזמן:

על מות חברו הוא רוצה לבכות – ועל חיי עצמו אינו חס?!

הלא שם בביתו יש לו אחות! – בבקשה להרגע לגמרי! מבין, או לא?!

אני מהדק את ידה אל פי.

מרגלית איננו.

מה אעשה אני בלעדיו?

מאין יודעת האחות, שיש לי שם בבית אחות?

גם את זה סיפר מרגלית לרופא היהודי.

אותי סידר, לי הוא דאג – ובעצמו טבע.

מדוע הטביע אותו אלוהים?

מה חטא לו מרגלית?

הגם בזה אפשר למצוא איזה “צדק”?

מי יצדיק את הדין הזה?

אסור לי לבכות.

היהודי המופיע תמיד הוא אחד מחשובי הקהילה היהודית.

מחלתו של הצועני לא הגיעה עדיין לידי מצב סכנה, בשעה שהרופא הוציא אותו מן הצריף הנורא.

שנינו הבראנו לגמרי.

הופיע הרופא עם היהודי.

היהודי שואל אותי, לאן אני רוצה לנסוע? אם יש מקום, שאני רוצה לחיות שם?

אני עונה לו: קיוב. בקיוב יש לי מכירים טובים. הם ידאגו לי שם.

הם מביטים זה בזה. אחר כך אומר הרופא:

נעשה דבר־מה.

את בגדינו שוב בשלו וניקו אותם למשעי.

בשורת הריבולוציה אינה מעוררת בי כל שינוי במצב רוחי.

כנראה, שלחנם הציל אותי הרופא. אני אדם אבוד לנצח. – עיפות של עופרת מעיקה עלי בכל דמי. אין בי כוח לחשוב כלום. לפעמים אני נזכר עוד במרגלית וגם בפאלי, אך בלי כל כאב.

– למה לכאוב? גם אני אלך אחריהם.

מה פירוש: אחריהם?

כלום למקום אחד אנו הולכים?

שטויות.

ישנם דברים, שאני רוצה לזכור ואינני יכול. לשווא כל התאמצותי.

ומה אם באה הריבולוציה? כלום ישתנה דבר מה על ידי זה?

כלום יקימו לי את פאלי ויוציאו את מרגלית מתוך בור הסחי לתחיה ולטהרה?

יבוא השלום?

ומה יתן לי השלום?

אבוא הביתה בלי מרגלית ולא אוכל אפילו להזמין את פאלי אל ביתי לימים אחדים.

הבל הבלים, הכל הבל.

איך מת פאלי?

אינני זוכר.

מות מרגלית אני זוכר: הוא החליק על הקרש ונפל.

וצעק.

וגם אני צעקתי.

בא הזקיף ודחף אותי הצדה ואמר לי דבר־מה.

אחר כך היה חושך מסביבי.

כן: נשכתי את עור ידי.

וגם את זה ריפאו לי פה.

מופיע זקיף. הוא מוביל אותנו אל המשרד. במשרד – הרופא והיהודי. גם הקומנדנט הצ’רקסי.

פה במשרד מורגש בכל זאת, שיש ריבולוציה. היהודי מדבר בחופש גמור עם המפקד הצ’רקסי.

היהודי נותן לי מאה רובלים ואומר:

יובילו אתכם כעת לעיירה לא גדולה: צארייב. והנה פה מכתב מאת האדון הקומנדנט, את המכתב הזה ימסור אדוני שם לקומנדנט והוא יסדר שאדוני יסע לקיוב.

יחד עם חברי.

יחד עם חברו – מחייך הרופא.

זהו הכל, מה שאנו יכולים לעשות – אומר היהודי ומושיט לי ידו ונפרד ממני. אני מודה לו מאד וגם לרופא ומבקש לתת לי רשות להפרד מאת האחות.

מביאים את האחות. אנו נפרדים גם ממנה, וגם מאת הרופא והמפקד.

היהודי מלוה אותנו פסיעות אחדות ולוחש לי:

הבאנו לקבר ישראל את חברו מרגלית. קברו רשום אצלנו בקהילה.

“לקבר ישראל”.

כאילו זה משנה דבר מה.

ובכל זאת: אני מרגיש כעין הקלה: הוציאו אותו מן הסחי לקבר ישראל.

זה מיטיב לי בהרבה. מוזר.

 

מה. סִימְפוזִיּוֹן    🔗

אני שואל את הזקיף, כמה מפה לצאריב? הוא עונה לי:

רק כארבע מאות ויוֹרסט.

הדרך יפה מאד. אנו עוברים דרך הרים ונהרות. אחר כך מישור רחב ידים.

התחנות מסודרות ועל כל תחנה עומדים המונים וצועקים צעקות ריבולוציה.

גם נואמים בכל מקום. והדגל האדום.

רק כעת נזכר אני: האם בא איזה שינוי גם במחנה השבויים הנורא שבאוראלסק?

אני שואל את הזקיף על זה. הוא עונה לי:

כעת הכל יהיה טוב. כעת ישחררו את כולכם. תלכו הביתה.

לאצי אומר לו:

ואם כן, מדוע אתה מלוה אותנו כמו גנבים?

חכה קצת. לא בבת־אחת. אני רק ממלא את הפקודה. תבוא הפקודה, ואני אושיט לכם יד־חברים.

את כל זה נוכל גם כעת! – אומר לו לאצי ומושיט לו יד.

הרוסי מפקפק רגע – ותוקע את כפו בכף הצועני, וצועק:

תחי הריבולוציה!

כל הנוסעים עונים לו:

תחי הריבולוציה!

מה לי ולריבולוציה בלי פאלי ובלי מרגלית.

אל אלוהים! מה היה מרגלית עושה כעת, בריבולוציה!

השמש זורחת באור מסמא.

השלג במרחב־יה מאיר בסנורים.

מרגלית שוכב בקבר.

בקבר ישראל.

טיק־טאק, טיק־טאק – –

אני רוצה להרדם. להרדם לנצח.

הגענו לצאריב.

הזקיף מוסר אותנו למפקד השבויים והולך.

אני מוסר לו את המכתב.

הוא מביט בי ואומר בכעס:

קאקוֹי צ’וֹרט! (איזה שד!) – וקורע את המכתב לגזרים.

הרי לך ריבולוציה.

“זה לחוד וזה לחוד” –

במחנה מהומה. כמאתים איש במחנה. אך חלק הגון מהם אסור בכלא אפל. אחדים

מהם הכריזו על ריבולוציה ודרשו, שישחררו אותם – ועל זה אסרו אותם בכלא.

האוכל לא רע דוקא. אך אני כמעט שאינני אוכל. אין לי כל תיאבון וכל טעם באוכל..

לפנות ערב נכנם הקומנדט, נגש אל שנינו ושואל:

אינטיליגנט?

אני מנענע בראשי: כן.

הוא נותן פקוה לכלוא גם אותנו בכלא.

מוליכים אותנו אל הכלא.

בכלא חושך גמור. רק בהכנסנו, כשנפתחה הדלת, ראיתי אנשים יושבים ושותקים.

כשנסגרה הדלת – היה חושך מצרים. בלי זיק אור.

אין איש שואל אותנו אף מלה.

אני מגשש בחושך ואחרַי הצועני. אני מוצא מקום לשבת אנו יושבים.

שקט ודממה.

פתאום אומר מי־שהוא בחושך:

הרי לכם ריבולוציה רוסית.

אני שואל:

מדוע סגרו אתכם?

ואותך מדוע סגרו?

אינני יודע. שאלו, אם אני אינטיליגנט וכשאמרתי כן, סגרו אותי ואת חברי.

שקט.

אני מרגיש סרחון הבא ממקום אחר.

מבארים לי, שהחדר השני הוא בית הכסא.

אפשר ללכת מפה שמה. הדלת שבין שני החדרים פתוחה.

נודע לי, שרובם של חברי בכלא באו זה לא מזמן מאוראלסק.

אחדים מהם חולים. הביאו אותם הנה חולים.

גם בטיפוס וגם בצינגה.

ויש פה גם מחלה חדשה: קוראים לה “לובן־דם”.

ובכן: לחנם ריפא אותי הרופא. לחנם טפלה בי האחות הרוסית הטובה.

ולחנם שלחו אותנו הנה.

“שם יסדרו, הקומנדט יסדר שם שאדוני יסע לקיוב” – אמר לי היהודי באוראַלסק.

מדוע לא החזיק אותי שם? הבאמת קשה היה לו לסדר אותי שם?

כנראה.

אני שואל כמה אנו פה במחשך זה?

כעת ארבעה עשר איש, יחד איתכם – עונה מי שהוא גרמנית.

אני עייף מאד.

היש פה מקום גם לשכב? – שואל אני.

לעת עתה יש. החדר גדול. שכב במקומך שם.

אם לא ימלאו את החדר עד אפס מקום – אומר השני.

אני שוכב על הספה, מסתדר על יד הקיר. הקיר טחוב. ממש לח.

מתהווה שיחה מקוטעת בין חברי. מתוך השיחה מרגיש אני, שכולם פה עייפים מאד, מיואשים ואובדי תקוה כמוני. אין איש מאתנו רוצה להמשיך ולחיות. הריבולוציה אינה נוגעת בנו לגמרי.

כל אחד עושה חשבון, מתי ימות ובאיזו מיתה.

אני מספר, שחברי טבע בסחי.

לו כבר טוב – אומר מישהו.

כמו כן מרגיש אני ומשער, שכולם אנשים אינטיליגנטים פה. השיחה מגלה הרבה מן הידיעה והאינטלקט.

כמעט כולם מדברים גרמנית.

אחד מהם אומר:

כנראה, שהמפקד יש לו חולשה לאנשים אינטליגנטים.

כנראה, שבן־אכרים הוא, או מדלת־העם.

הכל רק אמתלא בכדי להתעלל בנו. איש לא עשה פה ריבולוציה ואיש לא דרש מאומה.

ודאי בקש מישהו יחס אנושי על יסוד הריבולוציה.

והמפקד הוא ודאי קונטרריבולוציונר ומתנקם הוא בנו.

זה מרגיז אותם מאד; את המתנגדים למהפכה; אם השבוי מדבר עליה וביחוד אם יש פרטנזיה עליה.

לוא מי שהוא יודיע זאת למרכז המהפכה!

יש להם שם דאגות חשובות מזו.

תראו, שתהיה ריבולוציה, ועוד ריבולוציה, ואולי גם ריבו־ לוצית האנרכיסטים

והניהליסטים וכל מרעין בישין – ורק אנחנו נשאר שבויים מרקיבים ומסריחים.

זוהי רוסיה.

ענק עצל, שאם נפצע בעקבו, הרי עד שראשו מרגיש בדבר – פצעו הספיק להגליד!

ארץ, שהשמש אינה שוקעת בה לעולם.

ארץ שהשמש אינה עולה בה לעולם!

אולי כעת תעלה סוף־סוף.

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים; אותו העם עצמו.

רק צורתו תשתנה.

יעבור מחדר אפל אחד לשני.

הצאר ישאר צאר – בצורה אחרת.

אֶטא ני קאסאייטסיא (זה לחוד וזה לחוד!) –

אומר מי שהוא, שהבחין בדבר זה כמוני, כנראה.

אוצרות קורח – ורעב שבויים.

ולא רק שבויים. העם עצמו רעב.

כוחות כבירים ספונים בו.

כוחות איתנים עורים.

כוחות איתנים – וכנופית גינירלים אחדים שולטת בו.

ארי בסובכו.

פר האיצטדיון, המשתולל למראה בד אדום.

הוא יביא גאולה לעולם.

אולי לעולם – אך לא לעצמו.

כמליון שבויים בידו והוא, במקום להעביד אותם ולבנות ולתקן דבר־מה – מרעיב אותם ומרקיבם.

התחננו בפטרופאבלוסק שיתנו לנו איזו עבודה – צחקו:

דוראקי אבסטריצי!" (אבסטריים טפשים!) אנחנו מרקיבים מבטלה, והם מאי־סדר.

התחננו לווֹיסקי נאצ’אלניק (למפקד הצבאי) שירשה לנו להתרחץ פעם, על זה הביט בנו ואמר:

אי! סמאטרי קאקי אני פאני! (הבט, איזה שררות!) א יא קוקדא קופאלסיא?!

(ואני מתי התרחצתי?!) – אנו מרקיבים בטיפוס הכינים והם אתנו יחד, ולהתרחץ

אין נותנים לנו.

יש בהם איזה מין סאדיסמוס ארור, שאין לו שחר.

היתה דממה.

עשיתי סך הכל:

ממתים במכות מגלב במשך שעה או שתים.

אינם נותנים לשכב משך ארבעה ימים.

מקברים את החולים חיים בבור־סיד.

מאכילים תולעי־שלשול.

מטביעים אנשים חיים בבית־הכסא.

הרופא עובר בין חולי הטיפוס – ויוצא מבלי לרפא.

על העין הנוזלת אומר הרופא: “אין זה מן המכות!”

מקטעים אברי אדם לעשות נסיונות במכאוביו הבהמיים.

מי עושה את אלה?

בני־אדם.

ועל זה אומרים “חיה רעה?!”

החיה הרעה אינה עושה נסיונות במכאובים.

האדם בקדמותו היה בעל־חי מימי, כעין דג ומשם התפתח לאט לאט עד שהגיע למעלת אדם".

“התפתח?”

“למעלת אדם?”

הבאמת מעלה היא זאת?

קאנט אומר:

“שני דברים ממלאים אותי השתוממות כבוד: החוקים המאתימאטיים שלמעלה בעולם הכוכבים, והחוקים המוסריים שבקרבי שם פנימה”.

איפה הם החוקים המוסריים הללו?

התפתחות פירושה: עליה טכנית; במקום הקרנים והשינים יש לו מכונות לכך, במקום העינים – משקפת; במקום הרגלים – אוירון; במקום הצפרנים – חרב ומכונות־יריה, ובמקום מאכל

בן־דרוסאי – ראמסטק, קוטלטים, עוגות־לינזר וקֶקס־צמוקים וזֶ’רבו.

אך איפה ההתפתחות במוסר?

קאנט לא היה בשבי.

זה שני ימים רצופים שדממת קבר שוררת בקרבנו. האפלה שבחדר כבר אינה מפריעה לנו.

התרגלנו לה.

מדוע אינם נותנים לנו לאכול כלום?

יותר משהרעב מציק לנו – אוכל אותנו הצמאון הנורא. אין כבר מה לבלוע מתוך פינו.

כל הפה יבש.

הצמאון. זוהי התמצית שבגיהנום זה.

חכמת החימיה צריכה להתאמץ ולהשיג את האפשרות, איך להפוך את מי־הרגלים למי־שתיה

– אומר מישהו כמעט בלי קול.

בלי שתיה חדשה מה תועלת בכך? הן מאה פעמים אי אפשר לחזור ולשתות.

ושוב היתה דממה.

ארבעה עשר איש, כנראה כולם אינטלקטים, יושבים בחדר אפל,

אין איש רואה את השני וכנראה שאין איש מכיר את השני.

אני רוצה לדעת את זה ברור:

האדונים מכירים זה את זה? – שואל אני.

נודע, שרק שני מכירים יש פה: הצועני ואני.

ושוב דממה.

נַה ילדים – אומר גרמני אחד במבטא מינכני מובהק – כך לא טוב. ככה נמות בשעמומנו. מוטב שנשא וניתן בדבר מה. פנאי יש לנו ברוך השם. והמקום שמתאים מאין כמוהו.

יש לנו פה האפשרות לברר סוף־סוף את שאלת “הפרפטואום מובילה” (שאלת המכונה

בעלת התנועה הנצחית).

אין דבר נצחי בעולם.

החומר הוא נצחי. לולא היה נצחי – כי אז בכלל לא היה בעולם.

איך תוכיח את זה?

פשוט מאד: מאין לא יבָּרא שום יש. ואם היש יוכל להיות לאין, הרי ודאי, שפעם היה אין.

ומנין היה ליש? מסקנה: היש היה מעולם ויהיה לעולם.

טנופת יונית! – מעיר מי שהוא ברוגזה – אם בטוח אתה בכך, שמאין לא יברא היש – הרי בבקשה להבטיח גם לי את אותו היש, שממנו נברא היש!

דממה.

צדקת – מודה הנתקף. – אני גמרתי.

אולי יש למי שהוא להגיד דבר מה על המלחמה?

אם יש דבר נצחי בחיי האדם האידיוט, הרי זוהי המלחמה.

למי יש הוכחה לכך? – שואל המדבר עצמו.

לי. כל בעל־חי אינו חי אלא על חשבון חיים אורגניים אחרים, כלומר על חשבון חייו של איזה

בעל־חי אחר. ובכן: לחיות, פירושו: להשמיד. הרי, שהבורא ברא אותנו לכתחילה לטפילים, למשמידים, כלומר: לבעלי מלחמה.

ואם ימציאו תמצית־הזנה בצורת־אבקה וכדומה?

זו תוכל להיות גם כן רק תמציתם של חיים אורגניים. מאבנים לא תצא הזנה.

שניכם טועים – אומר בעל־התיאוריה המקורי – חיים אין פירושם דוקא פרנסה והזנה. חיים פירושם: להיות בולט, להיות נבחר, להיות שונה מאחרים, כלומר: שלטון.

טנופת דוסטוייבקית! מעיר הרגזון – תסדר קודם את שאלת המלחמה בעד הקיום הפשוט

בלי שלטון, בלי נבחרות. על המלחמה בעד השלטון נדבר אחרי כן, אחרי שלא תהיה עוד

מלחמה בעד הלחם.

אותי מענין יותר מכל לדעת, למה אני סובל כל כך? מי רוצה בזה? במלחמה הבטתי בפני המות כשנתים, בינתים זנתה אשתי עם אחד השנואים המושבעים שלי. בכלל לא היה לי רק שונא אחד בנפש, שביום שנפגשתי בו לא יכולתי לאכול. ודוקא אותו מצאה אשתי הצעירה, אשת נעורי

היקרה לבן־זוגה במטתי. בייקטרינבורג הכניסו בי את השחפת על ידי זריקת באקטיריות וכי

שלא אשתובב הרבה קטעו לי את חצי ידי עד המרפק, ובלי תרדמה. הכנים אוכלות אותי זה

יותר משנה בלי רחמים. זכיתי כבר לשתות את מי־הרגלים על פי פקודה. וכעת מרעיבים אותי

פה במחשך. אולי יודעים אתם מה רוצה האלוהים להגיד לי באלה?

דממה.

אני הייתי רוצה – מופיע פתאום בקול בטנון עמוק מאד ושקט מאד – הייתי מציע, שנתודה פה

בחושך על פשעינו. מקום מתאים מאד. ארבעה עשר איש, אין אחד מכיר את השני, אין אחד רואה את פני השני, לכשנצא – אם נצא פעם מפה – שוב לא ידע איש מבינינו, מי התודה על מה. אני מציע. אני אהיה הראשון: אני רופא, רבותי, ובתור רופא שלחתי ארבעה אנשים צעירים לעולם האמת בכדי להשיג את נשותיהם הצעירות והיפות.

וההשגת אותם?

רק שלוש מהן. הרביעית השתמשה בדבר וזנתה עם אחר.

דממה.

ואני הרעלתי את ילדי הנחמד כבן שלשה חדשים, כדי שאשתי לא תתכער בטיפולו ובהנקתו.

ילדה את השני גמרתי גם אתו, תיכף להולדו תחבתי אותו אל בית־הכסא

ומה אמרה אשתך על זה?

בתחלה בכתה ואחר כך הרגעתי אותה במתנה.

דממה.

הלאה! אומר המציע המקורי.

אני קבלתי סיפיליס בהיותי בן עשרים, הייתי תמיד חביב בחברה הגבוהה, בז’ורפיקסים ובנשפי מחולות, והרעלתי את רוב מכירותי, בתולות צעירות, ביניהן גם גימנסאיות וגם אמהות משך שמונה שנים רצופות.

למה עשית זאת? – שואל מי שהוא.

לא עסקֵנו – זועף בו המציע המקורי. הלאה.

אני חייתי במשך שנים אחדות מגנבת קופות־צדקה שונות.

נעשיתי למומחה בפתיחת המנעולים הקטנים. ובין ה“קופסאות” הללו – אחת של קבצן עור, שכל היום ישב ברחוב ואסף נדבות. חייתי אתו בשותפות כל הזמן. התודעתי אל בחורה תופרת – גנבתי גם ממנה כל הזמן את מחצית הכנסותיה. אף כי ידעתי, שיש לה בביתה אם שוכבת משותקת אברים. ובכסף זה שלמתי את אהבתי לזונות הרחוב השונות. הבחורה התופרת אהבה אותי מאד ודומני, זאת אומרת: בטוח אני שידעה על דבר גנבותי ממנה.

דממה.

ואני, אינני יודע אם זה חטא, אני גרתי אצל זקנה מופלגת,

שקבלה תמיכת־צדקה מאיזו חברה, צמצמה את קיבתה, רעבה ושלחה לבנה, תלמיד באוניברסיטה בפריס, כל חודש סכום קטן למחיה. אני “עזרתי” לה בדבר, הלכתי לשלוח את הכסף לבנה על ידי הדואר. הבן שלח מכתב אחרי מכתב ובקש כסף – ואני זייפתי את מכתביו: הבאתי לה ממנו

מכתבי תודה, שקיבל את הכסף. בנה היה חולה בשחפת שם בפריס, ולבסוף מת וגם את זה

העלמתי ממנה, בכדי שתוסיף לשלוח לו את הכסף.

מדוע מפקפק אתה בזה, אם חטא הוא?

יען כי גם אני הייתי תלמיד האוניברסיטה וגם אני הייתי חולה ולולא הכסף הזה הייתי נשמד. וכי מה הבדל, מי משנינו ימות? מוטב הוא.

ואני עורך דין. כל השנים קבלתי עלי הגנה על משפטים ותמיד קבלתי כסף מאת הצד השני, כדי להכריע את הכף לטובתו. מובן, לא במאה אחוזים. רק במקרים שידעתי, שהזכות המלאה היא לצד הקליינט שלי ובמקרה זה פעלתי, שחצי הסכום ישאר בידי הנאשם. ועל פי רוב, במקרים של משפט על סכום הגון, נהלתי את המשפט כחצי שנה ואחר־כך הסתלקתי ומסרתי את כל פרטי הדברים והסודות לצד השני. – הצד השני תמיד זכה במקרים אלה. –

דממה.

ואני קלקלתי את הילדות הקטנות לאורך כל החברה החשובה, שבה הייתי יוצא ונכנס משך יותר מעשר שנים. רק מבת שבע עד בת עשר. אינני אוהב בתולות זקנות. ובמקרה שהרגשתי, שההורים חושדים בי – הקרבתי את עצמי ונכנסתי בברית אהבה עם האֵם. היא הגינה עלי אחר־כך כהוגן. וזה עזר לי גם אצל הקטנה, שהתיחסה אלי על ידי כך ביתר אמון.

האם גלית לקטנה את דבר יחסך עם האֵם?

גליתי.

דממה ארוכה.

ולי היה מקרה דומה לזה. בכל מקרה אהבה עם אשה.הכרחתי אותה להשכיב גם את ילדתה אל מטתנו. רובן נכנעו ומילאו את בקשתי.

זה נורא!

נא לא לחוות דעה – נוזף המציע המקורי – הלאה.

ואני הייתי ממונה על הספריה שבבית־הספר שבו למדתי ותמיד גנבתי את הדובליקאטים של הספרים ומכרתי אותם. מזה התפרנסתי משך כשלש שנים רצופות, לולא זה הייתי רעב ללחם.

אתה מצטדק. – מיותר. – הלאה.

ואני בנו של שַמש בכנסיה. את כל עניני האהבה שלי סדרתי בכנסיה, על דוכן־הדרשות של הכומר ולפעמים גם על המזבח, תחת צלב־הקודש.

דממה.

כמה התודַו כבר?

חשבנו ומצאנו: עשרה.

ובכן עוד ארבעה! – אך אם יש מישהו בינינו, שיש לו פה מכיר, אנו פוטרים אותו, כלומר: את שניהם מהתוַדות. אנו לא כמרים,

רבותי.

רק אנו שנינו – אומר אני.

ובכן רק עוד שנים. – הלאה.

אני רַבְתי עם אשתי וכדי להכעיסה הבאתי אל ביתי נשים זונות לעיניה.

דממה ארוכה.

ואני עבדתי בבאנק, פיטרו אותי ועל זה שלחתי את ילדתי אל המנהל לבקש אותו, שיחזירוני למִשרתי, ביארתי לה את מטרתי בה. – הוחזרתי אל משרתי. –

דממה.

אנחה כבדה וכוללת נשמעת בחושך, כאילו נפלה אבן־מעמסה כבדה מעל הלבבות.

הצועני שלי לוחש לי באזני:

נורא, כמה נבלים הם! נורא! – אני לא הייתי עושה דברים כאלה, לוא אפילו הייתי משרבב את לשוני ברעב! נורא! – הבאמת מסוגלים לעשות דברים כאלה?

דממה.

הצועני שוב לוחש לי:

אם כך, הרי מה להתפלא, שאנו סובלים? לוא הייתי אני במקום אלהים, הייתי מעניש את האנשים בעינויים אכזריים עוד יותר!

בחיי! –

ויורק.

ואתה אין לך כל חטאים, לאצי?

חטאים? מובן שיש. גנבתי וגנבתי. ושקרתי עד אין קץ. וגם אנסתי פעם בחורה, שהיתה חולה קצת. – ואולם היא לא צעקה וגם לא ניסתה לצעוק.

אך זוהמה כזו?! –

למחרת בבוקר הכניסו לנו פרוסות לחם קטנות.

בקשנו מים ולא ענו לנו.

אחד מאתנו דחף את השומר הזקיף הצדה, רץ החוצה ישר אל משרד המפקדה – – הביאו אותו חזרה מלוכלך בדם.

צעקתי, שיתנו לנו קצת מים לשתיה – נתנו לי מכות רצח. – אך בדרכי הנה חזרה הוביל אותי הזקיף אל הברז ושתיתי. –

וכעת אחרי שאכלנו ל“שובע” – אומר שוב המציע המקורי – נספר כל אחד על המעשים הטובים שעשינו בחיינו. כל אחד יספר איזה מעשה טוב שעשה.

דממה.

אני – מתחיל האחד – ראיתי פעם בבאנק שעבדתי בו, איך אחד הלבלרים סחב מתחת ידו של הגזבר סכום כסף ואחר־כך, בשעת החקירה העידותי בו, שבאותו יום לפני הצהרים, כלומר: בשעת מעשה,

הוא לא זז מעל שולחננו המשותף אף לרגע. הגזבר היה רַוק והלבלר בעל משפחה גדולה ומשכורתו של הגזבר עלתה פי־חמשה על של הלבלר. –

ואני הייתי בשליחותו של עתון אח בעיירה לרכוש לו חותמים. מסרתי את העבודה לאחד ממכירי והוא רכש לי כעשרים חותם. שלחתי את הרשימה, רשימה של חתימת ידי החותמים, אל המערכת. קבלתי את הכסף ומסרתי אותו לאותו מכיר, בתור שכר־

טרחה, כנהוג, לבסוף נודע, שאת החתימות זייף, אף אחד מן “החותמים” לא חתם. כשספרתי לו זאת, שהמערכת עמדה על המרמה – אמר לי שיאבד את עצמו לדעת, אם אגלה שהוא עשה זאת, יען כי יאבד על ידי זה את מִשרתו הקטנה בבית־מסחר אחד. ועל זה קבלתי עלי בשתיקה את מעשה הזיוף. – העורך, שהיה ידידי הטוב, לא אמר לי אף

מלה, ורק נכּה לי ממשכורתי את הסכום ששולם למזייף. ועד היום הזה חושב העורך, שאני בעצמי זייפתי את החתימות. –

דממה.

ואני ישנתי פעם אצל ידידי במלון בוינה. בבוקר קם ידידי קודם, יצא לרגעים החוצה. בינתים נכנסה המשרתת וגנבה מתיקו שעל השולחן מטבע זהב בעלת עשרים מארק ויצאה. כעבור יומים נודע לי, שידידי חושד בי בגנבה זו. ועד היום הזה לא תקנתי את הדבר.

מדוע לא גלית בשעתו את הדבר תיכף?

אינני יודע, לי לעצמי לא ברור לגמרי. כעין רחמים הרגשתי על המשרתת. היא היתה יפה מאד ואני לא נסיתי אפילו לקנותה במחיר שתיקתי.

דממה.

ואני יריתי באחד מידידי הטובים בחזית. כשההוא נפצע בבטנו וסבל יסורים נוראים. ידעתי,

שעונש מות צפוי לי על זה – אך לא יכולתי לראות ולשמוע את מכאוביו הגדולים. וגם ידעתי, שיריה בבטן – וזה לא היה אחרי ארוחת הצהרים – מיתה ודאית היא, אך רק כעבור שעה או שעתים.

ואני אַרשתי בחורה צעירה ועניה מאד. יומים לפני החתונה גילתה לי, שהיו לה יחסי־מין עם אחד מידידי עוד טרם שהכירה אותי. התחתנתי אתה – וכעבור חצי שנה נתגרשתי ממנה. לא רציתי לקלקל לה את כל חייה. אך אף פעם לא נשקתי לה משך כל ימי חיותנו ביחד. –

דממה ארוכה.

ואני קפצתי אחרי קבצן עור, שנפל אל תוך הדונאוי והצלתי אותו מטביעה.

ואני השתתפתי בהתחרות־ריצה בעד גביע הצ’מפיון הארצי. רגע לפני ההתחרות אמר לי

בן־תחרותי, שאם לא יזכה הפעם בצמפיונט נגדי – כלתו לא תנשא לו. ושהוא אוהב אותה עד כדי התאבדות. ועל זה נתתי לו לזכות. אך לא גליתי לו את זאת מראש. גליתי לידידנו המשותף כדי שיהיה לי עד ושיתבונן בינתים ויראה איך אני נותן לו “פוֹר”. כשגליתי לו אחרי המעשה – צחק בפני בלעג ואמר: “זאת יוכל להגיד כל מפסיד”! – ולא נתתי לידידנו העֵד להעיד עלי. –

שתיקה ארוכה מאד.

ואני – משך שמונה שנים לא נולדו לי ילדים מאשתי. היא סבלה מזה הרבה יותר מאשר אני. אך היא האשימה אותי בדבר. פעם אמרה לי: “תן לי רשות ללדת ילד מגבר אחר ותראה”! וכשבכתה עלי ימים ולילות הרשיתי לה. והיא ילדה ילד והיתה מאושרת מאד. נשאתי את חרפתי בשתיקה. ואת הילד אני מחנך עד היום הזה במסירות אב נאמן. –

שתיקה ארוכה.

ואני – אבי אשתי ראה בלילה גבר משתלשל מחלון חדר־משכבי כשלא הייתי בבית. בו ברגע הגעתי הביתה כשאביה הרים עליה את אקדוחו לירות בה – ועל זה פרצתי בצחוק: “שאני השתלשלתי מן החלון, אני ולא אחר, רק לפני רגע; רציתי להתגנב אל העיר והיא סגרה את הדלת בעדי ושָֹמה את המפתח תחת הכר שלה!” – כך שקרתי לו והוא האמין ובקש ממנה סליחה. – ורק כעבור שנה נתגרשתי

ממנה באמתלה אחרת לגמרי: “היות ואין לנו ילדים”. –

שתיקה.

מחכים להמשך – ואין.

דממה ארוכה.

יש עוד מי שהוא?

אחרי שתיקה ארוכה:

אני מעולם לא עשיתי שום מעשה טוב שאפשר להזכירו. אך מעולם לא שקרתי ולא רמיתי שום איש בחיי. –

דממת הרהורים.

מורגשות בחושך תנועות, המעידות על חשבון נפש כלפי המדבר האחרון.

ושוב דממה.

ואחרי הדממה, שוב אותו הקול:

ומעולם לא העלבתי באיש. – מעולם לא אמרתי אפילו ליהודי: זאוּ יוֹד! (יהודי חזיר!) –

מורגשת תנודה כללית.

אני שואל:

והיתה לך סיבה להגיד זאת?

סיבה? – שואל המדבר – היתה לי כמו לכל אדם. לחרף ולגדף תמיד יש סיבה. אך לחרף יהודי זה יותר מסתם חירוף. בו אתה מעליב עם שלם.

דממה ארוכה.

אני תאב מאד לדעת, איזה מן הפשעים דלעיל עשה אדם זה?

יען כי הלא כולם, כל שנים־עשר האיש, חוץ ממני ומלאצי, הודו על פשעיהם ובכן: גם הוא בתוכם.

מה פשע הוא מבין שנים עשר הפשעים? הלא אדם זה צדיק תמים הוא?

לעולם לא אדע זאת. –

ומכאן ואילך היתה דממה כללית

. אנו יושבים באפלה המנודחת ושותקים.

ורק הזמן עובר – אך מבלי שאנו נרגיש בדבר.

אין איש יודע, איזו שעה כעת.

אין איש מבחין בין יום ובין לילה.

כשהזקיף מכניס לנו את הלחם, פותח הוא את הדלת לרגע,

אך האור הכהה המתפרץ אלינו, קלוש הוא מאד ועל פיו אין לדעת בכלל את מדת הזמן, אם לפני הצהרים, או ערב. יען כי האור הזה עובר דרך חדרים אחדים שמסביבנו עד בואו הנה.

אחדים מאתנו נאנחים ושוכבים.

אחדים כבר שכבו והם ישנים כבר.

עברו שעות אחדות.

הרעב מציק מאד, אך יותר ממנו הצמאון.

אין ליחות לבלוע.

ההרהר מי שהוא מכם בחייו על מהותו של אלהים?

מי לא הרהר עליו?

אני הכרתי אותו הכרה פילוסופית עוד בחזית. זה היה

באמצע החורף בשנת החמש עשרה, לפני שנתיים בערך. דמותו התפלגה בי לשתים: לדמות מעשית ולדמות מאתימטית. בתור דמות מעשית באתי לידה הכרה, שתכונתו העיקרית היא הסאדיסמוס. להרע ולהתעלל ביצוריו, שיצר אותם לשם כך. עשיתי חשבון, כמה טוב נותן הוא ליצוריו ולעומת

זה כמה יסורים ויצא לי, שזאת היא (בלשוננו אנו) כעין חיה רעה כבירה, כבירה עד אין מושג

ותפיסה כמובן, אך כוח רע, רצון מרשיע ומסתולל. – ודמותו המאתימטית: האין סוף. כלומר: דמות, שהמוח האנושי צריך להכחיש את עצמו תכלית הכחשה בכדי שיתפוס אותו; פירוש:

הכחשה מאתימטית, היינו: לקבל על עצמו את האמונה באבסורדום.

מה אתה מכנה בשם אבסורדים?

שני הפכים בנושא אח ובזמן אחד. הן ולא ביחד. מובן?

מובן.

ובכן, לידי אבסורדום זה, כלומר: לידי תפישתו והבנתו הגעתי ברגע היותר נורא בחיי: ברגע

שהרגשתי מכה איומה בחזי, ברגע שרסיס השרפנילה פגע בחזי ונכנס אל תוך גופי בין הצלעות – באותו רגע הבריקה במוחי האמת הכבירה בצורה זו: "הכביר האין סופי והזעיר האין סופי הם

אותו הדבר עצמו". לא לטעות: לא שהם נרגשים במקום שהוא. לא. אלא שהם, שניהם, הם אותו הדבר עצמו. כלומר: החלק הכי זעיר של האטום הוא גם הגרם השמימי הכי־כביר. ושוב לא לטעות: לא האלקטרון או האיון ולמשל הסיריוס הם היינו הך. יען כי לא האלקטרון ולא הסיריוס אינם

המדה האחרונה במדות. יען כי אין מדה אחרונה בכלל! כלומר: בקו זה אין סוף! עד הנה הגענו עד האלקטרון: אנו נגיע עוד אל חלקים קטנים מן האלקטרון, יען כי אין סוף למדות.

אין להן סוף. וכמו כן אין סוף למדת הגודל. שמש גדולה משמש, גוף גדול מגוף. בלי סוף למדות. ושתי המדות האין גופיות הללו הן היינו הך! – בהחלט היינו הך! –

איך באת לידי תפישה זו?

בצורת חזיז, הברקה, הבהוב פתאומי היה זה – אך באותו רגע הכרתי: הנה! זהו האלוהים! זהו! – עיני חשכו לאט לאט, התעלפתי. –

בעזרת המאתימטיקה לא קשה להוכיח את זה. הן ידוע שמינוס אין־סוף ופלוס אין־סוף שוים הם. מינוס אירצניונאלי ופלוס אירציונאלי – שוים הם.

אינני שולט במאתימטיקה עליונה. אך אני בטוח הייתי באותו רגע ההברקה, שאמת זו מוכרחת להיות אמת מאתימטית. –

והיש לך מסקנה־שהיא בנידון זה?

אינני מבין את השאלה – אומר מי שהוא.

השואל מבאר:

אם הסקת מזה איזו מסקנה אנושית, מוסרית? לא דיאלקטית, אלא מיטאפיסית – כן.

המסקנה היא, שאין בכלל נגודים בהויה. הנגודים הם נראים רק באמצע הדברים,

באמצע הדרך, במקום שאנו נמצאים: באמצע ההתפתחות.

למשל?

למשל:האור והחושך. האור המאכסימאלי והחושך המאכסימאלי הם היינו הך, החום המאכסימלי והקור המאכסימלי – היינו הך, מובן שבמלה מאכסימאלי משתמש אני רק כי לשַֹבֵּר את האוזן, יען כי שוב: אין פה גבול, אין פה סוף. המסקנא המעשית, הדיאלקטיקה: הטוב והרע הם היינו הך. ראיה לכך הם הסאדיסמוס והמזוחיסמוס,

הראשון: הרצון להכאיב

והשני: הרצון לכאוב. שניהם רצון אחד הם.

הסאדיסט הנהנה מיסורי “זולתו” הוא גם מאזוחיסט הסובל מן היסורים הללו; וכמו כן להיפך, יען כי פרינציפ “האחדות” המוחלטת הוא זה!

העונג המאכסימאלי והצער המאכסימאלי – היינו הך הם.

דממה ארוכה.

פתאום אני שומע קול שואל:

אתה יהודי?

אני שותק.

“אחדות האלוהים” אינה מחייבת להיות יהודי, גם לייבניץ וגם וילהלם אוסואלד לא היו יהודים. המקור הוא יהודי, אך ההשפעה עברה גם אל האריים. דוגמה: משפינוזה לגיטה. – ומה בנידון האלמות? כלומר: “השארות הנפש”?

“החיים” המכסימאליים ו“המות” המאכסימאלי הם היינו הך. יען כי היש המאכימאלי והאפס המאכימאלי הם היינו הך. –

פירוש: שהאלהים לא ברא יש מאין. יען כי לא היה לו צורך בכך. רק מוחנו קצר התפיסה תופס את הדבר בצורה כזו. –

נכון.

ומה בדבר הרעב שלי?

והצמאון שלי?

הרעב והצמאון? – עונה מישהו – הם יביאו אתכם או לידי רשעות נוראה, או להיפך: לידי טוב לב כזה, שמעולם לא שערתם אותו. –

או לידי שניהם ביחד.

סאחור מאזוח ומארקי דֶהיסַאד – נפש אחת בשני גופים היו.

מורגשת עייפות נוראה בחבורתנו.

נשמעות אנחות כבדות, אנחות גסיסה ממש.

אחד מאתנו בוכה.

ישו הנוצרי נצלב ובבקשו מים – הושיטו לו ספוג עם מי־מלח. כמה שעות היה תלוי על צלב במסמרים שבידיו וברגליו?

רבי עקיבא שכב שעות אחדות בגוף נסרק במסרקות ברזל ועל לבו נתנו ספוגין של צמר,

שלא יוציא את נשמתו.

לאחד מנשרפי האַוּטוֹ־דַה־פֶה בוארמייזא האריכו את יסוריו למשך ארבעה ימים רצופים.

החלישו כל הזמן את האש וזרקו עליו מים, שלא ימות.

מי שכתב את ספר איוב לא ידע על יסורים אמתיים. מה הוא השחין לעומת האינקביזיציה הספרדית או הגרמנית?

אוסקאר אואילד לא טעם טעם שבי רוסיה.

קנוט המסון כתב על “הרעב”. כמה מגוחך הוא. יבוא האדון האמסון הנה לחודש ימים!

כמה מגוחכת היא הספרות בכלל. יושבים אנשים ויוצרים להם תיאוריות על מוסר ועל סבל ועל עונג וצער. מבריגים להם את ברגי מוחם וסוחטים ממנו הזיות על יסורי האדם. לוא לכל הפחות היו משפיעים במדת־מה בהזיותיהם לטובה!

אף באחד מהם לא עשו נסיונות־מכאובים בייקטרינבורג.

דממה ארוכה.

ולאחרי הדממה הממושכה.

המסקנה האחרונה: האלוהים הוא, לפי דבריך, הטוב המאכסימאלי והרע המאכסימאלי ביחד.

מי שהוא בוכה בקול:

אני צמא מאד.

ופתאום אותו הקול עצמו, לי בכיה, בלי נהי, יבש בהחלט:

מי רוצה לעשות לי טובה – יחניק אותי.

שתיקה.

והוא ממשיך בקול יבש ורציני מאד:

אני מבקש מאד. מי שלא עשה עדיין שום טוב בחייו – יקנה לו את עולמו כעת.

מי שהוא זז.

אנו מרגישים, שנגש הוא אל המדבר ושואל:

איפה אתה?

פה. בבקשה.

הלה נגש אליו.

אנו שומעים תנודה. אחריה כעין התאבקות.

נחירה.

דממה.

נננַא! – אומר המחניק – ככה – עשיתי לך טובה.

אמור: תודה. והוא מסדר את גופתו על הספה

 

מו. הָאָחוֹת הַקְּדוֹשָה    🔗

הלילה הוציאו אותנו מן המחשך.

כמה בהיר הוא הלילה. ממש יום.

הביאו בינתים הרבה קצינים אל המחנה. כמאתים וחמשים

אנו שואלים אותם, מה בדבר המהפכה?

הם עונים בריזיגנאציה גמורה. בתנועת יד של יאוש: רוסיה!

כלומר: יש, יש ריבולוציה ברוסיה – אך מה זה שייך לנו השבויים?

ובכל זאת: בריבולוציה משתתפים גם הרבה שבויים.

וביחד מבני לטלנדיה והונגאריה.

אך זה רחוק מאד. שם במוסקבה.

ועד שרוח המהפכה יגיע משם הנה – שוב ישב איזה צאר על הכסא.

אל מחנה השבויים הגיעה איזו אחות קדושה. נזירה טהורה ולבנה, שבאה להיטיב לנו,

לנחם אותנו, להרגיע אותנו.

אשה בתוך המחנה.

והמפקד הראשי מוביל אותה דרך שורת השבויים, דרך הצריפים.

היא יפה עד להפליא.

ראשה לבוש מצנפת־נזירות לבנה, המכסה את ראשה ואת אזניה עד לתחת הסנטר.

עינים בהירות־לבנות ופה עדין אך דשן.

הנחירים רועדות, כמו לסוסה אצילה.

מדברת היא אלינו רכות וטובות.

דבריה מלאים רחמים גדולים.

מדברת היא בשם הנוצרי ובשם אמו ובשם רוח הקודש. מבינה היא את מצב רוחנו – כך אומרת – ואת סבלותינו הרבים, ומרגישה היא כמה זקוקים אנו למלה טובה וחמה, למלה ידידותית. והיא אומרת:

מבינות אנו, הנזירות, כמה נחוצה לכם מלת־אשה רחמנית ואמיתית.

ואת המלים: “מלת אשה”, מדגישה היא היטב.

והיא מחלקת בין הקצינים עוגות, פירות וגם סיגאריות טובות. ואינה נזהרת כלל

ממגע ידיהם של הקצינים הרעבים לאשה.

אדרבא.

ובת־צחוקה מקסימה ממש. אף כי פניה עצובים מאד. כעין איזה צער חופף על כולה.

הקצינים נושקים לה יד – והיא מלטפת את ראשם בידה השניה. השבויים הולכים ומשתגעים ממנה אחד אחד.

גם הרקובים ביותר שבהם.

אך היא אינה מטפלת אלא בבריאים שבהם. החולים מתחילים רוטנים – אך שומע אין להם.

היום נכנס אִתה יחד גם כומר. כומר רוסי מובהק. הוא מצטלב כל הזמן. עובר את המחנה ומצטלב.

אך בינתים נזהר מאד מן החולים.

גם היא מצטלבת כל הזמן.

איזה יופי!

עוברת לחישה במחנה, שהאחות הקדושה מתיחדת עם הקצינים בחדר מיוחד.

אחד אחד מכניסה היא אותם אל החדר ההוא ומבלה שם אתם שעה שלמה.

ובזה עוזר לה אחד הקצינים הרוסים.

מה זה?

הקצין הרוסי בוחר תמיד אחד מהם ומכניס אותו אליה.

ממש בתור.

ומה מספר כל קצין אחרי היחוד? מספרים הם בבת־צחוק, שהיא נפלאה – אכן,

זאת היא רחמנות! רחמנות אנושית אמתית!

הדת הפראבוסלאבית היא דת רחמים אמיתית! – אומר לויטננט גרמני אחד.

הם מבינים לרוחו הסובלת של בן־האדם!

אלף שנים צריך לקוות עד שהאדם זוכה לאשה כזו! – אומר השני.

כל הענין מקבל אצלנו צורה של סימן־שאלה גדול:

מה זאת?!

זונה פשוטה! – אומר מי שהוא.

אך זה אינו מתקבל על הדעת כלל.

אם סתם זונה, הרי מדוע זה מרשים לה את זה פתאום?

אחד מאתנו מוצא את הפתרון:

הריבולוציה! ודאי באה פקודה מלמעלה להיטיב את מצבנו – סוף־סוף גם הריבולוציונרים

בני־אדם הם, גברים, המבינים לרוחו של הגבר!

הנה, זוהי רוסיה! – אומר השני לשבח.

אך הביאור הזה אינו מספק אותנו:

ולמה גם הכומר? אם ריבולוציה, הרי למה הכומר?

ברוסיה אל תשאל שאלות!

שטות! – אומר השלישי – אם ריבולוציה, הרי למה דוקא הקצינים?! אדרבא! הריבולוציונרים היו צריכים לדאוג קודם כל לפרולטריון!

וקודם כל לדאוג לרופא ולא לזונה!

זוהי רוסיה!

וזה היום הרביעי, שרחמיה של האחות הקדושה אינם יודעים גבול. ברשות המפקדה מנחמת היא את הקצינים בזה אחר זה.

והשבויים הפשוטים – עיניהם יוצאות מחוריהן בראותם את האחות הטהורה, המצטלבת כל הזמן.

אחד השבויים נגש אל קצין אחד:

יגיד נא לי אדוני שר־המאה – האם גם בשעת מעשה

מצטלבת היא?

הקצין מחייך בשביעות רצון:

באמת שכחתי להתבונן בה.

סוף־כל־סוף עזבה האחות את המחנה.

היטיבה למהר, כי לוא נשארה פה עוד יום – היתה מתפרצת מהפכה פנימית במחנה.

אפילו החולים בצינגה ובטיפוס התעוררו באגרופים קמוצים מכעס.

והחידה נשארת חידה.

זוהי רוסיה!

ריבולוציה הדואגת לקצינים ואת השבויים הפשוטים, את הפרוֹליטריון, את העם משאירה היא בגיהנום המחלות ובחברת העכבורים והפטריות המרעילות וברעב!

המפקד הרוסי עובר במחנה ורוטן כל הזמן:

ווֹט סבולוטש! ווֹט סובאקה ניצ’יסטאה! ( הנה מנוולת! הנה כלבה טמאה!)

ושוב:

ווֹט סאבאקה ניצ’יסטאיה! –

רוטן הוא על האחות הקדושה ובידו מכתב שהשאירה.

מתאספים מסביבו כל הקצינים. קוראים את המכתב – ופניהם מחוירים.

מה זאת?

הקריאה עוברת להשתוממות, וההשתוממות לזועה של ממש.

ידעתי! – צועק אחד הקצינים – ידעתי!

הנה נפלנו בפח! – קופץ אחד מהם את אגרופו.

ולאט לאט נגשים כולם אל המפקד, כמאשימים אותו בנבלה.

והמפקד מצטדק בכעס:

מה אתם רוצים ממני? אני – כוונתי היתה טובה. אמרתי: גברים סובלים, וכעת מתרעמים עלי! – הזוהי התודה?!

על תודה הוא מדבר?!

ההתרעמות עוברת לצעקות:

אנו דורשים רופא! תיכף ומיד רופא!

אדוני שומע?! רופא יביא לנו! תיכף ומיד רופא!

אנו נפנה אל הצלב האדום!

יהיה סקאנדאל בין־לאומי!

אנו נתפרץ העירה, אם לא יביאו לנו רופא תיכף ומיד!

הקצין מבטיח רופא. ובינתיים אומר הוא כל הזמן:

האדונים רצו אשה – מי אשם בדבר? אני התכונתי לטובתם!

רופא! – רופא!

רופא! תיכף ומיד! –

הקצין הלך – אך במקום רופא באה הפקודה:

“האדונים הקצינים יזהרו מכל תנועה ומכל סימן של הפרת המשמעת. במקרה של סימן שהוא לאי־מנוחה אהיה מוכרח להשתמש בכוח הצבאי”. –

אכן נודע הכל.

תוכן מכתבה של האחות הוא:

"אני מודה להם לאדונים הקצינים הגרמנים על ההנאה שנתנו לי, ועל שאלתם של אחדים מהם,

מי עורר בי את הרחמים האלה? – יקבלו את התשובה באחד מסיפוריו של מופאסאן".

* * *

ועל החתום:

“האחות הקדושה”

מזה נודע להם ש“האחות” הרעילה אותם במחלת־העגבת הנוראה. הגבורה שבאחד מספורי

גואי די־מופסאן, גרמניה, הרעילה כך בסיפיליס אלפים מחיילי צרפת בשנת 1871.

הרי לכם אחות קדושה וטהורה.

המצטלבת כל הזמן ומדברת בשם בן־אלהים.

וכומר מלוה אותה בדרך־הרחמים שלה.

מחיר יקר נתנו הגברים המסכנים בעד רגעי העונג שלהם.

כמוכי מות מהלכים כולם ועולמם חשך בעדם.

אך יש גם אחד האומר באופטימיות:

ימח שמה וזכרה! בכל זאת: כדאי היה! חי נפשי: כדאי היה!

מה?! משועממים השומעים – כדאי היה?!

כן, כדאי. לכל הפחות לי היה כדאי, אותי לא הרעילה הכלבה. לי היה גם בלעדיה!

* * *

מופאסן – ונקמה.

נזכרתי, שאחד מיושבי־החושך שלנו אמר על הסופרים והספרות:

“לוא לכל הפחות היו משפיעים במדת־מה לטובה!”

מופאסן לא ידע, שבספורו הגאוני עושה הוא אסכולה לנקמה מיוחדת במינה.

רוּססו בא לידי מסקנה, שהתרבות לא רק שאינה משפרת את חייו המוסריים של האדם, אלא להיפך.

אולי הגיעה השעה לעשות ריביזיה כללית על כל הספרות והאמנות?

כלום יש יצירה גאונית בעולם, שאין בה שפיכת דמים?

ואפילו ספרות הילדים: הרי לכם ספוריו “הנחמדים” של אנדרסון ושל האחים גרים! כמה

מעשיות ממעשיותיהם התמימות אין בהן דם וסדיסמוס?

"ראי נא, הנה פה קלחת גדולה אשר בה ארתיח מים, כי כן צווני, והיה כאשר תשיג ידם אותך,

יפצפצו אותך בלי חמלה ובשלו אותך ואכלוך – – וישכבוה על פני שולחן ויבתרו את בשרה

היפה לבתרים ויזרו עליה מלח. – – ויקח את הקרדום ויקצץ בו את האצבע, אך האצבע נתזה

משם והלאה עד מאחורי החבית ותפול אל חיק הכלה – – – "

(“הגזלן־החתן”, גרים)

"וירא והנה אצבעות מתים שוכבות על הארץ – – ואחת האצבעות אמרה – – – וימצא שם גולגלות מתים חמרים חמרים ותורינה לו את הדרך לעלות עוד מעלה אחת – – והנה דגים על פני האח המבוערת, והדגים מפעפעים בחמאה על פני המחבת – – "

(" הסנדק“, כנ”ל)

“עתה בא קצך!” – – ויאחז בו בחזקה בידו הקרה – – ויקחהו למערה גדולה, אשר מתחת לאדמה – – אלה הם נרות החיים אשר לבני האדם – – ומלאך המות הורה אותו באצבעו נר קטן ודל אשר עוד מעט ידעך ויאמר: הנה זה נרך! – “מעשה ביד שנתגדמה ־ ־ שחט אותה וזרם חיי קלח מצוארה” –

(“מלאך המות – סנדק” הנ"ל)

“הסבתא לקחה סכין גדול, בקעה את כרסו של הדוב והוציאה את הילדים מתוכו” –

וכדומה למאות.

והנסיך המלטף את נעלה של “האפרורית”? – נושא לקראפט אבינג ולפורל. – פיטישיסמוס מיני.

“והגמד המנתח את הילדים בסכינו ומולח אותם” – –

לא פחות.

והפילוסופיה?

מי מכל הפילוסופים חשב רגע על השפעתה המעשית של הפילוסופיה נגד הסאדיסמוס הכביר, ששמו מלחמה?

היחידי: קאנט.

ועד שמרכס בא – מי בכלל חבל תחבולה ספרותית או פילוסופית להכניס קצת מוסר אנושי פשוט ומעשי בבאכחנאליה הכללית של הסבל האנושי, של סבל האדם מידי האדם?

אני מציע את “האחות הקדושה” לכל הסופרים והפילוסופים למיניהם.

וביחוד למוסקבה הריבולוציונית.

זוהי רוסיה!

ריבולוציה – אחות קדושה עם כומר –

ריבולוציה – וטיפוס, רעב, צינגה לובן־דם וכנים.

המהפכה ואי תכריז על “מלחמה עד הסוף”!

 

מז. נִשְׁאַרְתִּי גַלְמוּד    🔗

לחנם אנו מחכים ומקוים לשנוי־שהוא במצבנו פה. המצב במחנה שבויים זה אינו נורא כמו באורלסק – אך מחלות ישנן גם פה מכל המינים, אף כי לא במספר גדוש כמו שם.

וגם סימני ההרעלה של האחות הקדושה הולכים ונראים יותר ויותר במחנה הקצינים שלנו.

היאוש והכעס שלהם מגיע עד לידי התפרצות שגעון.

אחד מהם תלה את עצמו אתמול והשאיר מכתב לאשתו, שתסלח לו, אך הוא אינו ראוי לה יותר.

בכלל רווחת פה ההתאבדות בתליה יותר מאשר בכל המחנות שעברתי בהם. – אולי משום שפה נמצאים אנשים, שהגיעו כבר לידי יאוש אחרון בחייהם המזוהמים.

כמעט כל בוקר נמצאים שבויים תלויים על הקיר. ברצועה או בחבל דק.

וביחוד החולים בצינגה.

כעת אני יודע כבר: מחלה זו שמה “סקורבוט” באירופה.

המחלה הזו עושה שמות בחולה לאט־לאט. עד כדי נשירת השינים אחת־אחת.

חולה, שקצות אצבעותיו מתחילים לעבור ולהצטבע בצבע כחול – סימן שאין לו עוד תקנה.

והחולים בצינגה – מחייכים כל הזמן.

ומה הם מחייכים?

נורא, איך הם מחייכים.

זה גרוע מכל החיוך הזה.

חיוך של אם מטומטם, המרוצה מאוד במצבו.

אני עוצם את עיני שלא לראות.

לאצי שוב חולה. כעת בטיפוס הבהרות.

הכתמים האפלים הולכים ומכסים לאט־לאט את כל גופו. כעת בא תורי שלי –

אומר הוא במנוחה.

ואחריך, או אתך ביחד – אני.

אני שוכב אתו יחד מבלי להזהר ממנו.

מדוע אינני מפחד את המחלה ואת המות?

הוא חדל לאכול בהחלט.

חומו הולך ועולה.

מחר לפני הצהרים צריך לבוא הרופא.

הרופא לא הציל עדיין אף חולה אחד פה.

למה הוא בא בכלל?

רוסיה. –

בערב אני מנסה לתת לו ללאצי קצת מים חמים עם סוכר.

קניתי קצת סוכר מאחד הזקיפים. הוא נתן הרבה יותר מאשר מגיע לפי הערך. –

אך לאצי אינו טועם כלום.

אני מכניס לו את התה לתוך פיו, יוצק לו לתוך גרונו.

הוא מגרגר אותו כלפי חוץ.

מביט בי בעינים עששות.

רוצה להגיד דבר מה ואינו אומר.

לאצי יקירי, אם לא תשתה, תמות.

הוא אינו מגיב.

לאצי, אינני רוצה להשאר יחידי. פאלי מת, מרגלית מת, אל תמות גם אתה. אני מתחננן אליך,

קח מעט תה! לאצי.

הוא מביט בי ארוכות – ועיניו נעצמות.

אני שוכב על ידו.

במחנה שקט.

הולכים ונרדמים.

גם אני חלש מאד.

כינה גדולה עוברת על פניו של לאצי. אני נוטלה וזורקה על הקרקע.

אני הולך ונרדם.

בלילה אני מתעורר לקול צעקת חולה אחד, אני מחבק את לאצי כל הזמן בשנתי.

אני מרים את ראשי ורואה: החולה הצועק בכוחותיו האחרונים, נוהם ומראה על שבוי אחד

שתלה את עצמו.

כנראה, שרצה להציל אותו בצעקתו.

אני משכיב שוב את ראשי ומחבק את לאצי.

בוקר, אני פוקח את עיני ומרגיש, שלאצי השוכב בזרועותי –

אינו נושם. אני מזעזע אותו תוך כי חביקה כמות שהנני:

לאצי! לאצי!

הוא אינו זז.

לבו נדם.

עיניו פקוחות לגמרי.

הוא מת?

כן. לאצי מת.

גופו שחור ממש.

ככה חבקתי אותו כל הלילה.

הוא מת בזרועותי.

אינני מש ממנו. ישכב עוד ככה בזרועותי.

עובר זקיף ורואה.

חדל ממנו – אומר הוא לי – הוא מת!

איני מש ממנו.

הזקיף הולך.

באים שני זקיפים ומוציאים את לאצי מזרועותי.

אני כובש את ראשי בקש הרטוב.

אני מהרהר.

אם אני אכתוב את זה פעם – זאת תהיה “ספרות”?

 

מח. טִמְטוּם    🔗

הרופא צעק עלי בכעס ומוציא אותי ממשכבי זה:

השד יודע מה להם! – צועק הוא – אינם יודעים כבר להזהר! הנה שוכב הוא עם המת בטיפוס ולא אכפת לו!

אומרים, שבכל זאת הגיעה הריבולוציה גם הנה. באה פקודה – כך מספרים – לטפל בחולים

ובכלל לנקות את מחנות השבויים תכלית נקיון.

אם לנקות – הרי צריך להעלות באש את כל מחנות השבויים.

אפשר לנצח את הגרמנים ואת הצרפתים – אך לא את הכנים. את הכנים צריך לשרוף.

אולי גם את הגרמנים ואת הצרפתים לשרוף. זוהי התרופה היחידה.

מדוע אני מאחל להם זאת?

ומדוע מאחל אני לכנים את זאת?

כל אחד מאתנו מאורר במארת החיים. כל אחד מאתנו רוצה דוקא לחיות.

לאן נשאו את לאצי?

יש בית קברות לשבויים.

אני רושם לי:

"לאצי צ’נגר מת ונקבר בבית־קברות השבויים שעל יד העיר צארייב. העיר נמצאת על יד

סעיף־הוולגה, ההולך יחד עם הוולגה אל תוך הים הכספי. תהא נשמתו צרורה בצרור" – –

באיזה צרור?

שם כתוב: “בצרור החיים”

מה פירוש “צרור החיים”?

מוזר.

כותבים סתם: “צרור החיים” –

איזה “חיים”?

פקודה: להתאסף בחצר.

אנו מתאספים בחצר

השלג יורד, יורד.

נסע מפה?

איפה חבילתו של לאצי?

תהי באשר תהי.

אולי יש לו מכתב, שאשיר לביתו?

אולי הוא לא ידע קרוא וכתוב.

בחצר מחלקים אותנו לפלוגות פלוגות.

שואלים כל אחד למספרו.

אני “חמישים ושמונה”.

אני עדיין חמישים ושמונה.

עברתי את כל ארכה של רוסיה יחד עם סיביריה שלה. מקיוב עד וירחויינסק הקרה ביותר בעולם; עברתי כארבעת אלפים קילומטרים, החלק השלישי לקו־המשוה של כדור הארץ. עברתי דרך יותר מחמשים ערים וכפרים ומקומות שונים – עדיין אני “מספר חמישים ושמונה”.

זה זמן רב לא שאלו אותי למספרי.

מה פתאום שוב מספר?

מתעוררת בי סקרנות, אני שואל את הזקיף:

גוספודין קנבוי – –

יא טביא ני גוספודין! יא טאבאריש! (אני לא “אדון” לך, אני “חבר”)

והוא מוסיף:

ריבולוציה!

טוב.

טאבאריש קאנבוי, (חבר זקיף), למה לך לדעת את מספרי? מה זה נותן לך?

הוא מביט בי ועונה:

סדר צריך להיות! אתה מבין?!

אהא. סדר צריך להיות.

המספר שלי – זה הסדר.

אנו נוסעים בקרונות בהמות – אך בתוך הקרונות מסיקים.

ה“טיפליושקה” עלתה סוף־סוף למדרגת תפקידה ושמה: חמה היא. ובקרון מורגש ריח קרבול.

עוברים זקיפים ומזלפים ושופכים קרבול. גם עלינו. זה טוב. לי טוב. לכנים שלי לא.

כנים מסכנות. הקיץ עליכן הקץ! הריבולוציה.

אני שואל את הזקיף:

לא תהיה עוד מלחמה? יהיה שלום?

לא! – עונה הוא בחומרה – את המלחמה צריך לגמור

בנצחון. הריבולוציה מוכרחה לנצח!

הַאַא.

לאן אנו נוסעים?

לסאראטובו – עונה הוא.

ושם אין כנים?

בשום מקום לא יהיו עוד כנים. לא כנים ולא גיניראלים ולא שרים. ריבולוציה!

ואיך תנצח הריבולוציה בלי גיניראלים?

הם יעזרו לנו לנצח ואחר־כך נתלה אותם!

מלים כדרבונות.

והוא אינו מפחד כלל להגיד זאת בקול רם.

יש לי חשק לדבר על זה עם מישהו – אך אין לי עם מי.

נשארתי גלמוד.

לא פאלי, לא מרגלית ולא לאצי.

יומים נסענו עד סאראטוב.

ובכל תחנה צעקה הריבולוציה.

מדוע הריבולוציה אינה מענינת אותי?

הבאמת קהיתי עד כדי כך?

כנראה.

בסאראטוב הורידו אותנו: אל מחנה השבויים.

מחנה השבויים נקי הוא פה באופן יחסי.

נותנים לנו מרק טוב למדי. ממה המרק עשוי – לא ידוע. אך אינו מעורר בחילה.

אין איש מקיא.

בכל זאת ריבולוציה.

ובכל פנה אפשר לשמוע את השם “קירֶיֶנסקי!”

קירינסקי הוא סמל הריבולוציה.

קירינסקי הוא המנהיג הגדול.

ודאי אדם נפלא אותו קירינסקי.

נותן לנו מרק שאפשר לאכלו בלי הקאה.

וגם קארבול הוא מזה עלינו.

קירינסקי! קירינסקי!

דא דראסוייט קירינסקי!" ( יחי קירינסקי) – מלמדים אותנו לצעוק.

אחדים מתלהבים וצועקים.

הקצינים אינם רוצים לצעוק.

אחד הקצינים צועק:

דראסוייט מיר! (יחי השלום!)

נכנס זקיף ושואל:

מי רוצה לצאת לעבודה בעיר?

אחדים מרימים יד, גם אני בתוכם.

נותנים להם לחם טוב עם דגים צלויים ומובילים אותנו אל העיר.

בעיר נותנים לי מגרפה לגרוף בה את השלג ולנקות את הרחוב.

אני מנקה את הרחוב. נעימה היא העבודה.

ברחוב עוברים אנשים ומביטים בי.

אשה אחת אומרת:

גם בבגדים הללו רואים, שהוא אדם אינטליגנטי, פנים אינטליגנטיים לו.

אני מביט בבגדי, בגדים “מונגוליים”, מלאים צמר גפן וכנים.על ראשי קוצ’מה מונגולית רחבה

המגיעה עד למטה מאזני.

בערב בא זקיף ומוביל אותי חזרה אל המחנה.

בדרך הוא אומר לי:

טוב לעבוד!

טוב מאד.

הריבולוציה אינה מרשה, שאנשים ישבו בטלים.

אני אוכל ארוחת הערב. מרק־קצח טוב מאד.

אני נרדם בקושי, לאצי חסר לי.

בבוקר – שוב להסתדר בחצר.

מובילים אותי לעבודה.

זהו בית־העיריה כנראה. הבית מלא דגלים אדומים ואספה רועשת בו, וצעקות מחרישות אזנים:

דא ראסוייט – – –

הרבה מיני “דא דראסווייט”, שאינני מבין אותם.

מעמידים אותי לנקות את בית הכסא של העיריה.

אני מנקה, ממלא את החביות שעל גבי עגלה.

בא כעין קצין, מביא שבוי גרמני המוביל שני סוסים, הגרמני רותם את העגלה לשני הסוסים.

מסיעים את שתי החביות.

הקצין פונה אלי:

מה מלאכתך האזרחית?

אני מפקפק רגע, אך נזכר בריבולוציה ואומר:

אני סופר, משורר.

הוא מביט בי ואומר בחיוך קל:

אין דבר, העבודה אינה בושה. בריבולוציה כולם פרוליטרים עובדים.

ובכן: ריבולוציה פירושה: לנקות בתי־ כסא.

כעבור שעה בא אותו הקצין ומביא לי סיגאריות:

קורי, פוֹיֶט! (עשן, פיטן!)

אני מודה לו ומעשן.

אַ ווּדקו ליוּבּיש? (ויין־שרף אתה אוהב?)

דָא (כן)

הוא הולך וכעבור רגעים מספר מביא לי יין־שרף.

פּיי, ריבולוציה! (שתה, ריבולוציה!)

ירושה זה של הריבולוציה הוא דוקא לא רע.

יין־השרף חריף מאד, השד יודע כמה מעלות, אני משתעל ממנו.

הוא אומר לי:

יאח, אבסטרייץ, טי ני ריבולוציונר! (האי, אבסטרי, אתה אינך מהפכן!)

למחרת שוב לעבודה ברחוב.

אני עובד ברחוב, מנקה את השלג.

עובר זוג, בחור בריא ויפה עם צעירה במשקפים –

אני שומע: הם מדברים עברית!

אני מקשיב: כן, עברית הם מדברים!

אני מקשיב, מביט אחריהם, הם עוברים.

אני מביט אחריהם עד העלמם.

עברית דברו.

ברחוב, בסאראטוב, מדברים עברית.

ריבולוציה?

אני ממשיך את עבודתי.

השלג יורד.

הזוג העברי שוב עובר על ידי.

הבחורה מביטה בי ואומרת לחברה בעברית צחה:

לעבדים אלה, מסכנים, אין ריבולוציה.

ונעמדת לרגע ואומרת לחברה:

פנים אינטיליגנטיים. אולי הוא יהודי?

לא – עונה הבחור. – אבסטרייץ.

והולכים.

אני מביט אחריהם.

בערב אני מהרהר בזוג העברי.

מדוע לא אמרתי להם שאני יהודי?

הן היהודים פה, ברוסיה, מסוגלים לעשות הרבה, להקריב קרבנות בשביל היהודים.

הן רק מלה אחת הייתי צריך להגיד להם.

ולוא דברתי אליהם עברית?!

את הכוכבים היו מורידים לי מן השמים!

היו מזעזעים את כל היהודים פה לפדותני!

מדוע לא אמרתי מלה?

ולוא הייתי אומר את שמי, הם מדברים עברית ואולי ידוע להם שמי?

כנראה, שלקוי אני שם בקרבי פנימה. כנראה, שדבר מה ניתק לי שם בנפשי.

אולי נעשיתי במשך הימים לאידיוט? הן זה אפשר מאד. הייתי למטומטם. אנסה לצרף דבר מה במחשבתי. אנסה לזכור דבר מה:

ארץ ישראל.

כמה גדלה של ארץ ישראל?

אינני יודע. והן ידעתי ברור.

ומה מצבה הגיאוגרפי של ארץ ישראל?

אני מתאמץ מאד וזוכר: רחבה הצפוני הוא משלשים ואחת מעלות ועשר סקונדות עד שלושים ושלש מעלות – – – את הסקונדות איני זוכר. מילא, לא חשוב כל־כך. הלאה: משלשים (וכמה?) מעלות ודומני עשר סקונדות ועד שלושים וחמש (או שש?) מעלות וחמשים סקונדות מגריביטש. נכון? מי יודע? מי יגיד לי?

מי מחברה של האופירה “האפריקנית?” – מאירבר.

ומי של “בוהימה?” = פוצ’יני.

ומי של ג’יאקונדה – פּוּנציללי.

ומה שם האופרה של מוצרט?

אינני זוכר.

ומי מחברה של “לאקמָה”?

הגם את זה אינני זוכר?

ומדוע אינני מבקש מאת המפקד לתת לי להתרחץ?

זאת היא אצלי – –

איך קוראים לזה, שאני רוצה להגיד כעת – פסיחו ־ פסיחואנא – נורא איך ירדתי.

איזה מכירים יש לי פה ברוסיה?

משה רוזנבלאט, ביאליק, ד"ר קלאוזנר, הגברת אורנשטין, עורכו של העתון “קייבסקיה מיסל”, מה שמו? – טאר־ טארנובסקי – מרקדת אחת, שמה אלזה קריגר – מי עוד? – ז. שניאור – דוד פרישמן – לאבונסקי מעיר סקוירה – המשחק בתיאטרון חוֹדוֹטוֹב – מי עוד?

מי חיבר את “לאקמה”?

שם האופירה של מוצראט היא: צאוברפליטה, “חליל־הקסמים”. כן.

נכנס הרופא.

הוא נגש אלי ושואל אותי: מה שלומי?

אני שואל אותו:

מי הוא מחבר האופירה “לאקמה”?

הוא מביט בי. לוקח את צומת הגידין שלי בידו וממשש את הדופק שלי.

אל תדבר שטויות – נוזף הוא בי – אתה אדם בריא.

כנראה שלא הכל ניכר בדפקו של האדם. הדופק יוכל להיות בסדר והמוח בכל זאת אינו יודע,

מי מחברה של “לאקמה”.

ומה דפקו של אידיוט? הן גם הוא בסדר.

עובר זוג עברי המדבר עברית נעמדים אפילו על ידי ומדברים עלי וגם שואלים זה את זה,

אולי יהודי אני? – ואני שותק.

אני מטומטם.

אידיוט.

 

מט. “הַסֵּדֶר”    🔗

– לאן אנו נוסעים?

– לשאצק.

עיני חשכו בחוריהן.

– לשאצק?! – שואל אני בזועה.

הזקיף מכיר בי את זועתי ומתפלא עלי:

– ומה אתה נבהל כל כך?

– אני מספר לו, מה זה שאצק. מספר לו את מצב־השבויים שבמחנה שאצק, את העונשים, את הצ’רקסים, את הכל. ומתחנן אליו לא להחזיר אותי אל אותו הגיהנום.

הוא מרגיע אותי: המצב השתנה. ריבולוציה. אין כבר צ’רקסים של “ניקולקה” הצאר. הגדודים הם של קירינסקי ובקרוב ישחררו אותנו בכלל. ורק עוד הנצחון האחרון הזה על הגרמנים!

ומה יוכל הזקיף להושיע לי?

הן הוא רק ממלא את הפקודה.

ואני נוסע לשאצק. מוסר את גופי הכואב בידי הגורל ונוסע.

כל הדרך אינני יכול לעצום עין. אולי משום שאני נוסע לשאצק. משום שאני הולך ומתקרב יותר ויותר אל אותה התופת: במקום שהוציאו למרגלית את עינו האחת במגלב. במקום שהתיפחתי גם אני ממכאובי המגלב.

במקום ששכבתי לרגלי הקצין הצ’רקסי והתחננתי לחנינה בשביל פאלי.

והשבויים שבקרוני מזמרים כל הדרך.

ואפילו “תחי הריבולוציה!” צועקים הם פעם בפעם.

הזקיף נגש אלי שוב ואומר:

– אל תפחד. כל רע לא יאונה לך שם.

ואני – כל חזות הבלהות של שאצק מרחפת לי במורשי מוחי החולה.

כעת לא אברח. אמסור את עצמי – ויעבור עלי מה.

אאבד את חיי בידי.

רצועה יש לי.

אאזור את שארית כוחותי ואגמור את הענין.

מחשבה זו, שבידי הוא הדבר, שגורלי בידי עצמי הוא – מרגיעה אותי במדה מרובה.

לא בעל־כרחי אני חי! – לא. בהחלט לא.

רוצה אני לראות, מי זה יוכל לעכב בעדי, אם ארצה לתלות את עצמי ברצועתי?!

גילוי חדש.

הידיעה שאני יכול להפטר מן החיים בכל רגע שארצה – ממלאת אותי חדוה ממש. אושר. אם להולד נולד אני שלא ברצוני – הרי למות: בכל רגע שארצה!

זה נפלא.

זה מעודד.

יש לי החשק לקום ולצאת במחולות. לפצוח בשיר, בקול, לרנן באזני כל העולם:

– אשריך, בן־אדם, שחייך הם בידיך!

אשריך, שאין אלהים ושטן יוכל לענותך, אם לא תרצה.

אשריך!

אשריכם!

אשרי!

אני הולך ונרדם. באושר. במנוחה.

הגענו לשאצק.

מסביב למחנה – הצ’רקסים.

עורי סמרמר עלי.

ואולי נכנעים הם לפקודות הריבולוציה. למצות קירינסקי!

בפנים כמעט שאין שום שנוי. רקבון, כינים ומחלות.

אך שנוי אחד חשוב בחוץ: בלילה אין רק שומר אחד יחיד.

כנראה, שחדלו השבויים לחיות ולרצות לברוח. כנראה, שבטוחים בהם, שלא יזוזו עוד.

אני מוצא פה עוד את בעל הזקן הגדול. שהציל את מרגלית בשעתו: שקבר אותו ב“מערת דוד”, בשלג, שממנה ברח בלילה אל האחות.

בעל הזקן כמעט שאינו מכיר אותי. מטומטם הוא האדם הזה בהחלט.

טוב לו פה.

הדוב התרגל אל מנהיגו המרקיד אותו – והוא רוקד כבר בלי שלשלת באפו.

יש לו כבר גם משרה: הוא מחלק את האוכל מתוך העביט.

– ומה האוכל פה?

– טוב.

– טוב? – מתפלא אני.

– ומה? התרגלנו.

אהא. המאכל טוב, יען כי התרגלו.

לאט לאט נזכר הוא:

– איפה מרגלית?

אני מספר לו על מותו הנורא של מרגלית.

שום תגובה. מקבל הוא את הדבר כמות שהוא.

אני מספר לו על מותו המשונה של פאלי.

שום תגובה.

– מדוע אינך הולך מפה? יש מקומות טובים מזה.

– למה ללכת? התרגלתי פה.

– מתי קבלת במגלב?

– אינם מכים עוד. לכל הפחות אותי אין מכים.

והרעיון שלי מסיק בי את דמי: אם יכו אותי – אתלה את עצמי.

אני מנסה לאכול את “המרק”. מסריח כמו אז.

– ממה עושים את המרק הזה? – שואל אני את בעל הזקן.

– מי יודע? לא אני מבשל אותו.

אך כנראה, שיש בכל זאת במרק זה מעין חומר הזנה. כי לולא כן לא היו חיים, לא היה אדם זה חי מאז ועד היום הזה.

אני נזכר באחות, שהצילה אותנו. אני שואל אותו. אם היא רגילה לבוא הנה?

הוא אינו יודע מי היא. איננו זוכר.

– והביתה אתה רוצה לשוב?

– אם ילכו – אלך גם אני.

אני מביט בו: אדם חסון כאלון – אך בריה עלובה מאד.

עלוב עוד גם ממני.

– ומה בדבר הריבולוציה? – שואלו אני.

– הריבולוציה? יש דגל אדום על הגג.

זה הכל.

דגל אדום על הגג. והמרק מסריח.

“זה לחוד וזה לחוד”.

אני בכל זאת מחליט לברוח מפה העירה. כעת לא קשה ביותר.

בתוך המחנה מצאתי יהודי. בחור אדמוני וסימפאטי מאד. הוא מבודאפשט. שמו ווייס. גם הוא רוצה לברוח. הוא נותן לי עצה איך לברוח. הוא יעזור גם לי.

ויש עוד אחד, חברו של ווייס, מאדיארי, עם פנים טובים. גם הוא החליט לעזוב את שאצק.

החלטנו: הערב נברח. אחד אחרי השני. בדרך אחת. ושם במרחק של חמש מאות פסיעות נפגש. נחכה אחד לשני.

אנו נותנים יד זה לזה. שבועת אמונים.

הצלחנו.

אנו מטפסים ומתלבטים שלשתנו על השלג הקשה בלילה, באין דרך.

אנו מזיעים מעיפות.

הלאה.

כל הלילה הלכנו, כמעט בריצה.

לאן?

אין איש מאתנו יודע את הדרך שמצאנו אותה תוך כדי ריצה.

בדרך עובר אכר עם עגלת־חורף. אנו שוכרים אצלו שלשה מקומות, משלמים לו, שיוביל אותנו אל התחנה הקרובה. הוא מסכים.

באמצע הדרך מוריד הוא אותנו, מסלף את דרכו לדרך אחרת ולנו מראה הוא את הדרך לעיר ריאזאן.

“הטבע הרוסי הרחב” חוזר על האכסניה שלו. אני ספר לחברי, שגם בבריחתי הראשונה משאצק רימה אותנו הרוסי והשליך אותנו מן העגלה שלו באמצע הדרך.

הגענו לריאזאן.

מה לעשות?

אין דרך אחרת מאשר למסור את עצמנו בידי הרשות.

מוטב ברצון מאשר באונס.

מסרנו את עצמנו ביד הרשות.

– “הובילו אותנו יחד עם פלוגה גדולה משאצק הנה ובאמצע הדרך איבדו אותנו. באנו הנה ביחידות”.

בריאזאן אין מחנה שבויים. יש רק כעין “נקודת אוסף”, שבה מחזיקים את השבויים המעטים התועים הנה במקרה ומפה שולחים אותם למחנה שבויים אחר. בתוך הקסרקטין יש חדר אחד מוקדש לשבויים.

מראה החדר – נורא.

שתי איצטבות למשכבים זו למעלה מזו, עשויות קרשים רעועים ועליהם קצת קש.

הקירות – כאלו מוחות התפוצצו עליהם: כתם מרכזי של דם עם קרנים לכל עבר. בכתמים כאלה מכוסים הקירות.

אני מתבונן ורואה: לא מוחות התפוצצו פה, כי אם פשפשים רוסקו בידים.

ובפעם הראשונה רואה אני כינים רוחשות על הקיר!

לכל חדר המארך והצר רק חלון אחד והוא סגור ומסוגר, כלומר: מכוסה עובש עבה, שמחמתו אין לפתוח את החלונות.

וקורי עכביש כמו לקישוטים: גירלאנדים לרוחב כל התקרה והחלון עם עכבישים שעירי־בטן החולמים בתוך קוריהם במנוחה מלכותית.

ובקצה החדר, בזויתו – צואת אדם קפואה.

והחדר הוא אחד החדרים של הקסרקטין.

ובקסרקטין חיים צבאות הוד מלכותו הצאר, או צבאות הריבולוציה.

“זה לחוד וזה לחוד”.

סוגרים אותנו בחדר והזקיף הסוגר אומר:

– לכשנחוץ לכם דבר־מה – תדפקו ויפתחו לכם.

כעת אני מבין, למה לכלך המלכלך את החדר.

ודאי דפק ולא פתחו לו בשעתו.

אני מציע את עצמנו לנקות את החדר. הזקיף מביט בי כבמטורף:

– הסתפק שאין איש מכריח אותך לעבוד!

וסוגר את הדלת.

אנו יושבים שלשתנו בקצה האצטבא ומביטים בקירות ובכל הזוהמה המחניקה הזאת.

אנו מחליטים לפתוח את החלון ויהי מה.

לווייס יש סכין גדול. אנו מגרדים את העובש מעל החלון הגדול, תוחבים את הסכין אל בין מזוזת החלון ומשקופו ואחרי התאמצות מרובה – החלון פתוח.

נכנס קור – אך לכל הפחות אויר נקי.

פעם ביום מוציאים אותנו מן החדר לטייל בחצר בלוית זקיף, כמובן.

בחצר הקסרקטין יש גם בית פרטי על יד השער. הקסרקטין היה קודם בית חולים והבית שעל־יד החצר היתה דירת שומר החצר.

אנו רואים בחצר עצים כרותים להסקה. אני פונה אל הזקיף ומבקש ממנו. שיתנו לנו לעבוד: לכרות את העצים.

הוא שוב מביט בנו כבאידיוטים:

– לעבוד אתם רוצים דוקא? הנה טפשים!

תוך כדי טיול אסור לאיש לדבר אתנו חס ושלום!

ישבנו כל הלילה ולא שכבנו לישון. העובדה, שזהו הקסרקטין וששם בכל יתר החדרים גרים בכל זאת לא שבויים, כי אם חיילים, שעליהם להיות נקיים ובריאים, עובדה זו עוררה בנו את יצר העקשנות והשמירה על עצמנו: אנו מוכרחים לנקות את החדר הזה ולא לשכב בתוך הזוהמה המחניקה.

היה לנו מזל: למחרת לפני הצהרים קם רעש בתוך הקסרקטין: איזה פקיד צבאי בא

לבקָרה!

אנו יושבים שלשתנו ומחכים, שהפקיד הגבוה יכנס גם אלינו.

נפתחה הדלת – נכנס הפקיד־הקצין הגבוה.

הזקיף מודיע לו:

– שלשה שבויים!

– אני רואה! – עונה הקצין הגבוה בכעס – ואני רואה כמו־כן, שהשבויים הללו יכניסו בכם את המגפה!

זה הכניס בי און:

– אדוני הקצין, מבקש בהכנעה רשות לנקות את החדר! – את החלון פתחנו בקושי, אך פחדנו להודיע, שלא יחשדו בנו, שרוצים אנו לברוח!

הקצין מביט בנו – אחר כך בזקיף ואומר בכעס עצור:

– אינכם מתביישים, נבלים! הם צריכים לבקש מאתנו רשות לנקות את החדר?! תיכף ומיד לתת להם מים וסמרטוט ומברשת וסבון!

– כן, אדוני הרם!

האדון הרם מביט בי שוב ומתבונן בי מכף רגל ועד ראש ושואל:

– קצין?

– כן, אדוני הרם!

– ובכן תתן פקודה לשני החיילים שלך לנקות את החדר!

– כן, אדוני הרם!

– מה מלאכתך האזרחית?

– עורך עתון, אדוני הרם!

– מה? עורך? ואיזה עתון?

– ספרותי־אמנותי־אסתיטי, אדוני הרם! – שמי אביגדור פוירשטיין.

הוא מביט בי ארוכות – ופיו מתעוה לבת־צחוק. אחר כך אומר בלעג:

– הרי לך אסתיטיקה רוסית! – מה?

– אנו ננקה את החדר שיהיה אסתיטי, אדוני הרם?

– טוב, מחר שוב אבוא.

– אנו מודים לאדוני הרם על חסדו.

– להתראות!

והלך. מבחוץ שומעים אנו את קללותיו הרוסיות הנמרצות. זה בגללנו.

הבאנו מים בדלי גדול, קבלנו את כל המכשירים הדרושים ושפשפנו את הרצפה, את הקירות, את הכל.

את הקש שעל המשכבים זרקנו החוצה ושפשפנו גם את הקרשים.

בקשתי נפט מאת מפקד הקסרקטין. קבלנו ושפכנו נפט על הכל.

לילה נשכב על קרשים נקיים.

הקרשים קשים – אך נקיים.

בחדר לא היה אור בערב. והקצין־הגבוה, כמובן, לא בא.

אנו מתישבים על גבי האצטבא העליונה ומביטים החוצה. מן האצטבא הזאת אפשר לראות את הנעשה בחצר השכנה, שמעבר למחיצת הקסרקטין.

אנו רואים בחצר השניה משפחה יהודית, בחורות שחרחרות ויפות, גדולות וקטנות עובדות בחצר, מנקות רהיטים, רוחצות, כובסות ועסוקות כל היום.

והעבודה הולכת ונמשכת אצלן גם בערב, לאור הנר.

עבר לילה.

למחרת – עבודת הבחורות נגמרת כמעט.

בערב אנו מתישבים שוב על האצטבא ונהנים ממראה הבחורות המתעסקות, פתאום אומר לי ווייס:

– צריך לתת להן סימן, שאנו פה יהודים. אי אפשר לדעת – בחורות יהודיות.

– זה נכון! – אומר חברנו המאדיארי – הבחורות היהודיות יודעות לרחם.

עשינו “מגן דוד” גדול והדבקנוהו על החלון.

הרבה זמן חיכינו עד שסוף־כל־סוף אחת הבחורות הביטה במקרה כלפי החלון שלנו וראתה את ה“מגן דוד”.

היא מביטה, מביטה.

היא פונה אל אחותה ומראה גם לה.

שתיהן מביטות ואומרות זו לזו דבר מה.

בעוד רגע יוצאת האם וגם היא מביטה.

לא עבר זמן קל – וכל המשפחה, יחד עם האב ועם שני בנים עומדים ומביטים, מדברים זה אל זה ושוב מביטים.

כאילו מחפשים איזו עצה, מה לעשות.

בינתים היה ערב.

מדליקים אצלם נרות.

אנו רואים: השולחן ערוך בהרחבה.

אחת הבחורות נגשת אל חלון־הבית, מסירה הצדה את הוילון הקטן ומביטה אלינו.

אני מדליק גפרור לתת לה אות. את הגפרור הדולק אני מכוון לאמצע ה“מגן דוד”.

היא מזעיקה אל חלונם את כל המשפחה.

אני פותח את החלון ורומז, שיפתחו גם הם.

הם מבינים את האות והבחורה הקטנה פותחת את החלון שלהם.

אני צועק באידית:

– גוט שבת! (שבת טובה!)

הן מביטות, באות במבוכה.

הבחורה הקטנה צועקת:

– גוט יום־טוב!

האם אומרת:

– ויי איז מיר! “גוט שבת” זאגן זיי! (אוי לי, הם אומרים “גוט שבת”!)

הבחורה הגדולה אומרת:

– אוי, סגרו את החלון, אינני יכולה, אינני יכולה! – וכובשת את פניה בידיה והולכת פנימה.

הקטנה מרמזת לנו דבר מה וסוגרת את החלון.

אנו רואים: בא הביתה אביהם יחד עם בניו.

הם מדברים ביניהם עלינו, הבחורה הקטנה מספרת –

האב מתהלך הנה והנה, פותח את החלון, כרוצה להגיד דבר מה – ותיכף סוגר אותו כמתוך פחד.

הוא שוב מתהלך אילך ואילך, ואחרי וכוחים עם כל בני הבית – הוא נותן פקודה לשבת אל השולחן.

רק כעת רואים אנו, שהשולחן ערוך ל“סדר” של פסח.

הם עורכים את “הסדר”.

ובכן: פסח היום!

ווייס נושם אחדות בחטמו – ופורץ בבכיה חרישית.

ושם, בבית – מבוכה. יושבים אל החלון – בעל הבית אומר “קדוש” – אך בינתים מביט הוא כלפי החלון שלנו.

הוא הולך לרחוץ את ידיו: “רחץ” –

פתאום קמה הבחורה הגדולה, מביטה כלפינו, נגשת אל החלון, שוב מביטה – – ופורצת בבכיה רמה – –

– אוי, אוי! אינני יכולה! אינני יכולה! – ומשליכה את עצמה על המטה ובוכה –

* * *

אחריה יתר הבנות –

האב עומד במבוכה ואינו יכול להמשיך את ה“סדר”.

הקטנה נגשת תוך כדי בכיה אל החלון, פותחת אותו ובינתים מנגבת את עיניה.

אנו פותחים כמן כן את חלוננו ואני אומר לה:

– אנו מודים לכם מאד. – נא להמשיך. – אנו אתכם ביחד – שמענו את ה“קדוש”, המשיכו – המשיכו –

הקטנה פורצת וגועה בבכיה כילדה קטנה וסוגרת את החלון.

האב ממשיך. “כרפס”. הוא מחלק את הירק לבני הבית, אחר כך לוקח מנה מיוחדת, מרימה אותה כלפינו – ושם אותה הצדה –

הבת הבכירה שוב פורצת בבכיה, עוזבת את שולחן ושוב משליכה את עצמה על המטה.

אני רואה: – גם האב בוכה.

ומכאן ואילך היינו משותפים לכל ה“סדר”: בכל פעולה ופעולה משל ה“סדר” “נתן” גם לנו, כמו ליתר בני הבית. ואנחנו ענינו כל הזמן בהדלקת גפרור לכל פעולה.

אך ה“סדר” הופרע לגמרי.

בעל־הבית התפלל ואמר את ה“הגדה” והרים כל הזמן את הכוס המיוחדת לנו, ושעמדה על יד “כוסו של אליהו”, הרים אתה כלפינו – וככה היתה מנוחה לאט לאט.

בעל הבית מרמז לבחורה – היא פותחת את הדלת –

הוא קם – מרים שתי כוסות. את “כוסו של אליהו” ואת הכוס שלנו, ובשתי הכוסות, במועל ידים צועק בכל כוחו:

– שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!

"ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו!

"כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו! – – "

אך בינתים עוצם את עיניו – מפסיק – מעמיד את שתי הכוסות על מקומן – ומשכיב את ראשו על השולחן, על שתי ידיו – ונשתתק.

כל בני הבית יושבים ובוכים.

פתאום מתעודד בעל־הבית, דופק על שולחן – כולם קמים והוא ממשיך את ההגדה ואחריו כל בני הבית, מתפללים, מתנועעים, בכונה, בפנימיות, בקינה –

כשהגיע הדבר לאכילה – לא יכלו לאכול.

כל אחד ניסה לגמוע כף מרק – אך נחנקו ושמו את הכף על שולחן.

הבחורה הקטנה שוב נגשת אל החלון, אני מדליק גפרור, היא פותחת את החלון, גם אני –

אני אומר:

– אנו מבקשים מכם מאד־מאד לא להפריע את ה“סדר ולהמשיך במנוחה. אנו מאושרים מאד לערוך יחד את ה”סדר" ואם אתם רוצים, שאחרי שנים אחדות שוב נזכה ל“סדר” – הרי נא להמשיך במנוחה גמורה. נא לסגור את החלון ולהמשיך – –

הקטנה רוצה להגיד דבר מה – אך אינה יכולה.

לבסוף היא אומרת:

– דאנקה שעהן! (תודה רבה!) – וסוגרת את החלון.

לא אנו ולא בני הבית שם לא ישנו במנוחה כל הלילה.

בעל הבית ישב על יד השולחן והתפלל כל הלילה.

ודאי אמר “תהלים”.

בני הבית שכבו על המטות לבושים. קמו, הביטו כלפינו ושוב שכבו ושוב קמו.

בינתים היה גם אצלם חושך.

בבוקר, כשהתעוררנו – כבר עמדה הקטנה על יד החלון, פתחה אותו, אמרה דבר־מה בחפזון – וסגרה אותו.

לא שמענו מה שאמרה, אך הבינונו שהיא מעודדת אותנו: שהם יסדרו לנו דבר־מה.

הוציאו אותנו לטיול.

בחצר יצאה אשה רוסית צעירה מתוך הבית שעל יד השער וישר נגשה אלינו. רצתה להגיד לנו דבר־מה – אך הזקיף המלוה אותנו עמד בינותינו:

– אסור באסור חמור!

האשה הרוסית הצעירה מביטה בו ארוכות, אחר כך כמחליטה אומרת לו, כששמה את שתי ידיה על מתניה הרחבות:

– מה?! אתה מנוול טפש! שלי אתה אומר שאסור? על מי אתה אוסר?! עלי?! בעלי ואחי מתו מות גבורים במלחמה! בעלי היה קצין, פורוצ’יק! ואתה רוצה לתת לי פקודות?! אסור לדבר עם אנשים אומללים ועם שבויים רעבים ומלוכלכים?! הבט, כמה רזים הם! מנוול טפש שכמותך! לך לך הצדה. פן אקנח לך את פרצופך שתשתגע!!

הזקיף נבהל כמו מפני גיניראל.

עמד הצדה, בשתיקה, רצה לגמגם דבר־מה, אך נאלם.

האשה מביטה בי, מחכה קצת עד יעבור זעמה ואחר כך אומרת:

– אתה מבין רוסית?

– כן, גבירתי.

– אולי יש לכם איזו בקשה? אני אמלא אותה, אני אינני מפחד מפני הטפשים הללו!

– איזו בקשה? – ממחטה – אולי – אם הגברת תיטיב – – ממחטה נקיה – –

היא מביטה בי – פיה הולך ומתעקם, מתעוה, היא נושכת את שפתה התחתונה, עיניה הלבנות נעשות לחות – פתאום היא ברוחת ותוך כדי בריחה אומרת:

– סיי מנוטו! – (כרגע!)

הזקיף מביט אחריה ואומר כמצטדק ומתבייש:

– ווט באבא! (הרי אשה!) כאלו אין לכם שם באבסטריה! מה?!

והאשה מופיעה שוב ובידיה ממחטות אחדות. לבנות, נקיות, מגוהצות.

– בריטיה, דיֶטקי! (קחו, ילדים). אני אתן לכם גם לבנים.

אומרת ובורחת שוב.

הזקיף מכניס אותנו אל חדרנו.

לעת צהרים נכנס אלינו הפילדויבל הממונה על הקסרקטים ושואל:

– מי פה הגדול במעלה ביניכם?

– אני, אדוני הפילדויבל.

– אתה יהודי?

– כן, אדוני.

– יש לך פה בריאזאן מכירים?

– אין לי, אדוני.

– יען כי הביאו לכם אוכל.

אומר ומכניס את הבחורה הקטנה שמן החצר השכנה.

ילדה כבת ארבע־עשרה, סגלגלה, חננית, מחייכת, אך עיניה לחות. היא נותנת לנו חבילת מצות, מרק, בשר, חזרת, ירקות –

אני אומר לה:

– לנו אסור לנגוע בכלים. אנו “חָמֵצים”.צריך להריק את האוכל אל תוך כלינו אנו. יש לנו.

אנו מחזיקים את הקסוות שלנו, היא מריקה את המרק.

– ואת הבשר? – שואלת היא.

– גם כן הנה!

היא שמה גם את הבשר אל תוך הקסוה.

– ואת הירקות?

– גם כן הנה! אין דבר. אנו רגילים.

ווייס אומר:

– הכל הולך אל קיבה אחת.

– אך את החזרת אי אפשר!

– אי אפשר? – הכל אפשר! בבקשה להריק גם את החזרת הנה.

– אל תוך המרק?! – זה לא!

והיא פונה אל הפילדויבל ומבקשת ממנו כלי בשביל החזרת.

מביאים לנו כלי – היא שמה בו את החזרת.

היא מחייכת, אך עיניה בוכות כל הזמן.

אני שואל אותה:

– את “פסחית?”

– למה הוא שואל?

– יען כי אני רוצה לנשק לך.

היא מאדימה עד אזניה, מחייכת ואומרת:

– אפשר.

אני מנשק לה בפי היבש.

הפילדויבל אומר:

– עוד! עוד!

אני מנשק לה עוד:

– זה בשביל אבא – זה בשביל אמא – זה בשביל אחיך ואחיותיך – –

דמעות עיניה נוזלות על לחייה הרעננות והיא אומרת:

– דאנקה שעהן!

היא הולכת – פונה לאחור ואומרת:

– נשלח לכם גם ארוחת ערב וגם מחר – אפשר – אנו סדרנו אתם – –

הבינותי: מי יודע בכמה זה עלה להם אצל הפילדויבל האדיב!

והלכה.

אנו אוכלים; מרק חם ושמן. מרק פסח. בשר רך וטוב. עם חזרת עשויה בסלק אדום. גזר צהוב ומתוק. מצה קשה וריחנית.

יש אלהים בישראל.

אני נזכר במרגלית – והמאכל חוזר לי מקיבתי אל בית־בליעתי.

די. כעת די.

אני מחלק את הנשאר לשני חברי. הם אינם מבינים מדוע אין אני גומר.

עוד לא גמרנו את ארוחתנו – מופיעה האשה הרוסית.

נודע, גם ידה היתה בדבר, שישירו להביא לנו אוכל מן החוץ.

ונודע, שהאשה הרוסית רצה אל הקהלה היהודית ועשתה שם שערוריה בגללנו. ושם נפגשה עם השכן שלנו, שגם הוא הרים שם קול צעקה לעזור לנו במה שאפשר ויחד עם האשה הרוסית הצליחו אצל אותו הפקיד הצבאי לקבל את הרשות להכנס אלינו וגם להביא לנו אוכל.

ועוד הצליחה האשה הרוסית: רשיון להתרחץ!

היא נותנת לנו לבָנים, סבון, מגבות – ואנו הולכים להתרחץ.

בדרך אני נותן לזקיף חמשה רובלים ומבקש ממנו, שיקנה לנו בנזין.

– כמה שיעלה יעלה והשאר יהיה לך. קנה הרבה.

הוא נכנס אל אחת החנויות וקנה בקבוק גדול בנזין.

הוא מודה לי ושואל, למה הבנזין?

קודם קונה ואחר־כך שואל!

אני מבאר לו: לנקות את הבגדים.

אני מתרחץ ונזכר ועולמי חשך בעדי:

מרגלית.

אין מי שיגיד:

– “אכן אני אומר לכם גם זה טוב מן החזית!”

לפנות ערב מופיעים אצלנו שלושה בחורים, סטודנטים יהודים. הם מציגים את עצמם ומדברים אך עברית.

– יצחק בודַנוויץ.

– יהושע גוטמן.

– שמואל פרידמן.

הם הביאו לי כסף. וגם לבנים.

– מאין נודע לכם? – שואל אני.

– מפי הפקיד הצבאי. הוא אמר לאבי, שיש פה סופר ועורך, אסתיט ויהודי ושמו אביגדור פוירשטין –

– ספר השירים שלך נמצא אצלנו – אומר השני.

– מהרנו הנה, אולי אפשר לנו לעזור בדבר מה?

– מה אפשר לעזור? לעבודה רוצים אנו לצאת. מרקיבים כך

– וקצת קש, או חשש – אומר חברי וייס.

– הכל יהיה, נעשה את הכל.

אני שואל על דבר השתדלותה של הרוסיה.

– היא עשתה שערוריה כזו בבית הכנסת. שכל העיר מלאה בה.

– בבית הכנסת?

– כן; היא הלכה קודם אל ועד הקהילה והיות וחג היום ובבית הועד אין איש – באה אל בית־הכנסת והרימה קול צעקה.

ה“סדר” השני עבר כמעט במנוחה גמורה. שלחו לנו את כל צרכי ה“סדר” ואפילו יין (מי יודע, כמה זה עלה להם אצל הרָשות!) וכך ערכנו “יחד” את ה“סדר”. – גם כעת בכו – אך הבכיה היתה מעורבת בבת־צחוק.

למחרת הופיע סוף־סוף גם הקצין הרם. הוא מרוצה מאד מן הנקיון.

הוא נכנס אלינו יחד עם אשה. כנראה: אשתו.

היא פנתה אלינו קודם בגרמנית טהורה:

– אתה עורך עתון ספרותי? – שאלה אותי.

עניתי לה, שכן.

– איפה?

– בבודאפשט.

– היית פעם במינכן?

– כן, פעמים אחדות.

היא שואלת גם־כן גרמנית:

– הכתבת דבר מה גם פה בשבי?

– אסור. לא הרשו לי. הבאתי ספורים אחדים מן החזית – לקחו ממני במשרד המחנה במוסקבה.

– חזירים! – אומרת היא.

– לא זה הנורא ביותר – אומר אני.

– ומה?

– שאין נותנים לנו לעבוד.

היא פונה אל בעלה ואומרת בגאוה:

– הם לא רוסים!

ואחר כך אלי:

– אדוני היה רוצה לעבוד במקצועו בודאי.

– עד כדי כך אינני מקשה לשאול. לכל הפחות עבודה שחורה. בסאראטוב נקיתי בית־כסא – אך גם זה היה טוב מאשר לשבת בטל.

– נורא! נורא! – אומרת היא. – ויש לך ברוסיה מכירים במקצוע שלך?

– יש. טארנובסקי. עורך “הקיובסקיה מיסל”. שמה לוא אפשר היה – –

– מדוע לא?! – אומרת היא ופונה אל בעלה.

– זה אי אפשר – אומר הוא. – אין כעת פלוגה הולכת שמה. ואדם יחידי אין שולחים רחוק כל כך.

– מדוע לא?! – אומרת היא בנזיפה – אם רוצים אפשר הכל! פיודר יעקבלביץ! אתה תשלח אותו לקיוב. עוד היום! חרפה היא בשבילנו. אדם אינטליגנטי רוצה לעבוד וליצור!

ואלי:

– עוד היום ישלחו אותו לקיוב! טוב? – ומושיטה לי יד: – שלום!

אני נושק לה יד.

גם הוא מושיט לי יד. – הם הולכים.

– לקיוב? – אומר לי ווייס – אזי אני מיעץ לאדוני לא לנסוע בשם יהודי שמה. הצ’יחים המושלים שם במחנה ישלחו אותו חזרה לסיביר.

עוד באותו יום הופיע חיל־זקיף לבוש לדרך ושואל:

– מי הוא הקצין ביניכם?

– אני.

הוא מוציא פנקס ורושם:

– השם?

– אנטון סליזאק!

– שם אביך?

– הרמאן.

– גרמאן – אומר הוא. – ובכן: אנטון גרמנוביץ סליזאק. – בוא קח את ילקוטך ונלך.

– לאן?

– לקיוב!

נפרדתי משני חברי העזובים.

ווייס אומר:

– בבודאפשט עלינו להיפגש! לא לשכוח!

המדיארי אומר:

– תודתי העמוקה על החסד היהודי, שאדוני גרם לי. אני לא אשכח את זה. שם בביתנו אספר לכומר שלנו, מה זאת דת ואהבה!

אני נוסע.

– כמה קילומטרים מפה לקיוב? – שואל אני את הזקיף.

– לוא ידעתי זאת הייתי מיניסטר, חביבי! אך לא רחוק.

כן, את ה“לא־רחוק” הרוסי אני מכיר!

בדרך הולך מזג האויר הלוך ורך, הולך וחם יותר ויותר.

ביום השני לנסיעתנו – קשה לי כבר לשאת את מעילי.

ביום השלישי – אני מסיר כבר גם את החולצה.

נזכרתי: לא הזמן, לא מזג האויר מתחלף – אלא המקום.

אני הולך ונוסע אל תוך – – האביב.

השלג הולך ופוחת –

השדות הולכים ומוריקים –

בקיוב ארבע מעלות חום.

 

נ. שִׁמָּמוֹן    🔗

אני שוב בדארניצה שעל יד קיוב.

המחנה מסודר יותר מאשר לפני שנה – אך הצ’יחים שולטים פה שלטון בלי מצרים.

במשרד אין מבינים, מה פתאום שלחו אותי, אדם אחד, ביחידות, ממרחק כזה הנה?!

– סליזאק; אנטון גֶרמנוביץ סליזאק – חוזר קצין צ’יכי על שמי פעמים אחדות.

(אני בחרתי בשם צ’יכי מובהק זה, כדי לעקוף את החשד).

– מאין אתה?

– מהונגאריה.

– סליזאק? מהונגאריה?

קצין שני מעיר:

– משפחת סליזאק רווחת בהונגאריה.

הם מקבלים את הדברים, אך בחשד.

בודקים את כיסַי, חפצַי, לוקחים ממני את הכל.

גם את השטיח המוסלמי הקטן.

אני מנסה להגיד מלה.

– לשתוק!

– אל תצעק עליו – אומר מי שהוא – הוא צ’יכי.

– צ’יכי? – אומר הצועק – נראה!

מראים לי את מקומי באחד הצריפים.

חצר־המחנה, הגדולה מאות על מאות מטרים, מלאה חול טוב. לא רפש.

והשמש זורחת. אביב.

מה טוב לשבת בשמש.

אני יושב על גבי ערימת קרשים, עוצם את עיני ופני כלפי השמש.

שמש, שמש.

אֵם כל חי.

"אבותינו היו משתחוים “קדמה לשמש”.

כמה זמן לא זכיתי לראות את פניך הבהירים, שמש!

כמה זמן התגעגתי עליך – וגם לא ידעתי, שעליך אני מתגעגע.

שם בשלגי סיביריה האכזריים, במקום שהבשר צופד על העצמות היבשות, במקום שהרוחות הרעים מיבבים קינה ומות בלי־הרף;

במקום שצעיף־המות עוטף את השדות ומחניק כל זיזי־שָׂדַי לבל יקומו לתחיה;

במקום שמַפלי שלג קוברים כפר שלם יחד עם כל החי אשר בו;

במקום שבני ארצות רחוקות קופאים בדמם החי ועיניהם העששות שולחות ברכה אחרונה לאמותם הזקנות, המחכות להם ומתפללות תפלת־שוא לשובם אל חיקן: –

שם התגעגעתי על אוֹרך וחומך המרחם, המלטף והמפריח פרחי ריח־ניחוח והמשַבּב דם ילדים לקפוץ ולדלג ולצעוק בשירה –

חממיני־נא, שמש, אולי תחזירי לי את חיי, את נעורי ואת אלוהי.

במחנה־השבויים שבדארניצה יחסם של השבויים זה לזה מוזר הוא ומתוח עד כדי חניקה ממש. פה במחנה זה אין הצ’יכים משאירים לא גרמני ולא הונגארי וגם לא סתם אבסטרי, רק סלאוים מכל המינים.

ואם בכל זאת מוצא אתה פה בן עם אחר, הרי זה או שנחשב בעיניהם לסלאוי, כמוני, או – שמשמשים הם פה מלשינים ופרובוקאטורים מכל המינים.

ומשום כך שולטת פה השתיקה, או הדבור המצומצם מאד, בכל רחבי המחנה הרחב.

מתהלכים פה השבויים ושותקים.

והיות ויש מלשינים גם על המלשינים עצמם, הרי שולט פה החשד הגדול והכללי מכל לַכל. אחד מפחד מפני השני פחד תמידי ובלתי פוסק.

נגש אליך אחד ומבקש ממך אש לסיגאריותו – אולי זה מלשין?

והמלשינים – שכרם הוא, שנשארים הם פה ואינם נשלחים לסיביר.

וגם: מקבלים רשות לצאת החוצה, העירה, פעם בפעם.

ובעיר יש להם כבר מכירות, בחורות, שהם חוזרים אחריהן וגם עומדים להתחתן בהן.

ובחשד הזה הולכים החיים ונעשים יותר ויותר לגיהנום חשאי המחניק אותך.

נגש אלי ברנש אחד לבוש יפה, מביט בי בנאמנות ואחר־כך שואל בלחש, אחרי שהביט מסביב, אם אין שומע:

– הונגארי?

– כן.

– אם אתה רוצה לברוח – החזית לא רחוקה מפה – גם אני מתכונן – –

אני מביט בו בשאט, אך בבת־צחוק:

– אתה מלשין מחוסר כשרון, חביבי. כך נגשים לאדם בפעם הראשונה?!

וכדי שלא ילשין עלי בשקר, אני מוסיף:

– תראה, איך אני עובד, חביבי!

על זה בא הוא במבוכה רגע ואומר:

– סליחה.

והולך. הוא חושב גם אותי למלשין. הצלחתי.

בכל יום נגש מישהו אליך בלחישה אחרת.

עד שלבסוף אתה נאלם, מתבודד, מתהלך כסהרורי, שוכב, קם ושוב מתהלך ויושב ומביט בשמש המעורת עינים.

אני נגש אל הגדר ורואה: בחוץ מתהלכים אנשים ועובדים וצוחקים.

בחוץ סואנים החיים. פועלים כורתים עצים בחורשה. מזמרים.

בחורות צוחקות.

בחוץ אושר.

ורק אני מתהלך פה בחצר הגדולה, עיף, משועמם, רזה ואלם.

לא לקרוא, לא לכתוב, לא לדבר, ולא לעשות דבר־מה.

ובינתים יוצאים בכל יום לעבודה פלוגות־פלוגות.

בכל בוקר מתאספים שבויים על פי פקודה אל הצריף המרכזי, שם יוצא אחד הצ’יכים ומכריז מתוך רשימה את שמות היוצאים לעבודה.

לצאת לעבודה – זהו האושר היחידי פה.

לצאת החוצה, אל בין בני אדם, לראות אנשים, נשים, חשמלית, לשמוע שיחות, מוסיקה, צחוק עליז בשמש.

לצאת לעבודה, פירוש: לחיות.

והצ’יכי מאסף את האנשים ומכריז את השמות, הזוכים לצאת לעבודה.

וגם אני קבלתי פקודה, כלומר: כל הצריף שלי קבל פקודה לצאת אל הצריף המרכזי. אני עומד ומחכה.

והצ’יכי הולך וקורא את השמות.

ואשר יקָרא בשם – עומד הצדה.

הוא קורא גם את שמי:

– אנטון סליזאק!

אני עומד הצדה באושר ואנחה מקילה נִשֶמת מקרבי.

אך הצ’יכי מביט בי מתוך הנייר ואומר:

– אנטון סליזאק נשאר.

מוציאים אותי מן השורה והוא ממשיך.

זאת כבר הפעם הרביעית שהם עושים בי את זאת.

למה הם עושים זאת?

למה הם מתעללים בי?

אני חשוד אצלם.

עדיין חשוד אני אצלם. לגרש אותי חזרה לסיביר אין הם מעיזים. משפחת סליזאק משפחה חשובה היא מאד. אחת המשפחות בפלך סיפסן שבהונגריה המתיחשות על אצילות צ’כית, אף כי דורות על דורות חיות בהונגריה. ממשפחה זו יצאה גם הזַמר הגדול סליזאק.

ויודעים הם, שבמשפחה זו ישנם כבר כאלה, שאינם יודעים את השפה הצ’יכית. ואולי אני אחד מאלה?

ככה מוטל אני כל הזמן בחשד ובכבוד גם יחד.

אך החשד הולך ומתגבר יותר ויותר על הכבוד.

ומשום כל מענים הם אותי בענויי התקוה: מסמנים אותי לעבודה – ואחר־כך שולחים אותי חזרה אל הצריף.

מתהלך אני לארכה ולרחבה של החצר, גלמוד, בחול, בשמש – והבדידות האלמת תוקפת אותי יותר ויותר.

והאנשים החשודים, המלשינים המסתובבים מסביבי – עוקצים אותי במבטיהם עד כדי כאב פיסי.

זה יותר משבועיים שאני מתהלך ככה: אלם, מוחרם וחשוד.

ותמיד מושכת אותי הגדר, הסדקים שבגדר, שבעדם אני רואה את החיים. את החיים הקרובים כל כך אלי והרחוקים כל כך ממני.

תיאבוני הולך ומתיבש בי. כמעט שאינני אוכל כבר.

אני הולך ונעשה עצבני יותר ויותר.

לפעמים מרגיש אני את עצמי כחית יער, שסגרו אותה בגדר רחבה מאד, שאין לראות אותה, והגדר הולכת הלוך וצר, יותר ויותר, ומכל צד אורבים לי ציידים.

אני נרתע ונזדעזע לכל שעול, לכל קול אדם.

ככה אפשר להשתגע.

איך לצאת פעם מפה, לכל הפחות ליום אחד?

והן שם בעיר, בקיוב, יש לי מכירים, הרבה, ואנשים חשובים, עשירים, סופרים, בעלי השפעה.

ומה אני מבקש? עבודה. לצאת לעבודה, לא יותר.

בשעה שרבים מן השבויים עובדים שם בעיר.

איך להודיע להם, שאני נמצא פה?

שאני רוצה רק לצאת לעבודה? לעבודה שחורה וקשה.

שאני הולך ויוצא מדעתי פה בסוגר זה, המקיף אותי גדר ועינים וחושדים מכל צד – איך להודיע זאת למשה רוזנבלט היקר?

או לגברת חיה אֶסמן העשירה והטובה.

או לטרנובסקי עורך ה“קייבסקיה מיסל”.

או לשתי האחיות ליב, שאחת מהן נישאה לשבוי הונגארי.

או להגברת אורנשטין.

אל אלהים, סבלתי כל כך הרבה, סבלתי צרות ויסורים, ששום בר־דעת לא יאמין לי אם אספר, וכעת, פה, על יד קיוב עלי להרגיש איך אני הולך ויוצא לאט־לאט מדעתי.

לא לאכול ולא לשתות ולא לישון.

אני יושב על גבי קרש, מביט ושותק.

זה כשלש שעות שאני יושב פה ושותק.

ואינני חושב כלום.

מדוע אין אני מהרהר איזו מחשבה?

ומדוע אין אני מרגיש צורך לכתוב שיר?

ואם לא לכתוב – הרי מדוע אפילו לא להרהר?

שממון.

כן: זהו השממון.

הכאב כואב, היסורים מכווצים את הגוף – אך השממון מוציא מן הדעת.

הולך הוא השממון ומיבש את לשד המוח.

אני מתחיל להרגיש, שמוחי כואב לי שם פנימה.

רוצה אני לפעור את פי ולהתפרץ בזעקה, בשאגה גדולה ומרה:

א – א – א!!!

אולי זהו כבר השגעון עצמו?

אני נגש אל הגדר ומציץ החוצה.

נגש אלי אחד השבויים ולוחש לי:

רוצה אתה לצאת לעבודה?

אני מביט בו ואומר לו:

– כן.

הוא צוחק צחוק קל והולך לו.

יש פה שבוי אחד קטן־קומה ורזה מאד. פניו דומים מאד לפני יהודי, גם הוא מתהלך ככה, אלם ומשועמם.

ופעמים סובב הוא אותי, נגש אלי, מביט בי, אחר־כך עוזב אותי והולך לו.

אולי גם הוא מלשין?

לדבר אין הוא מנסה אלי – אך כמעט שאינו עוזב אותי כל היום. הולך בעקבותי.

והיום בצהרים, בשעת האכילה, בקש ממני את קַסוָתי להביא לי בה את האוכל. נתתי לו.

אולי כך רוצה הוא להתקרב אלי ואחר־כך לפתותני ולהלשין עלי, שאני יהודי?

החשד הזה, הפחד הזה נורא יותר מכל.

אני מתחרט מאד על שלקחתי לי שם בדוי.

זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שאני חי חיים נסתרים, אי־לגאליים.

בתור לא־יהודי.

זה נורא.

לפחד כל הזמן, שמא יוָדע דבר, שהוא כל מהותי.

איך אפשר להסתיר את מהות־עצמנו?

והשבוי היהודי אינו סר ממני. אינו מדבר אלי – אך אינו עוזב אותי כל היום.

בכל החצר הגדולה מתהלכים אנשים למאות – וכל אחד לחוד. אין אחד מדבר אל השני. אפילו החיות שבביבר יש שמתחברות אחת אל השניה ומלחכות זו את זו, או מריחות זו את זו. ופה – כל אחד לחוד, עם עולמו הסתום.

מאות אלמים מתהלכים בחצר, בשקט, בסבל – בשממון.

ואולם סמוך אלי הולך מישהו: השבוי הקטן והרזה. בעקבותי.

בליל אמש שכב השבוי הקטן לצדי. עשה לו משכב על ידי ושכב קרוב אלי.

רק מלה אחת שאל ממני:

– מותר?

וכשעניתי לו בראשי בהסכמה – שכב.

אני מרגיש בלילה, שהוא זז, מרים את ראשו ומביט בי.

ושוב שוכב.

ושוב מרים את ראשו.

אני מפתיע אותי:

– למה אתה מביט בי?

הוא מגמגם:

– שמעתי אותו נאנח. תוך כדי שינה. נאנח ובוכה. זה קשה מאד לשמוע. אדם בוכה תוך שינה.

ופתאום כמתפרץ בחשאי:

– יש לי הרגש הבטוח, הודאי, שאדוני יהודי! אני מתחנן, אל נא יחשוד בי! הנה גם אני אינני חושד בו יותר! גם אני יהודי! לא איכפת לי! גם אם אדוני מָכור להם! אך אני יודע שלא! אני נשבע, שאדוני יהודי! אני מבקש ממנו, אל נא יתנכר אלי. אני סובל הרבה מאד. אינני יכול לנשוא הלאה –

ומחבק אותי ולוחש לי:

– ואם גם אדוני איננו יהודי – אך אני בטוח שכן – אך אם גם לא, הרי ירחם נא עלי – אינני יכול כך – רוצה אני לדבר עם אדוני – – אני מתחנן, בשם אלהי ישראל – שמי שלמה אַכסלרוד – אני מגליציה –

– אינך טועה – אומר לו אני.

הוא מחבק אותי ואומר:

– מחר נדבר.

שנינו הולכים ונרדמים בחביקה.

למחרת התהלכנו שנינו.

הוקל לי בהרבה.

הרגשתי, לבי אמר לי כל הזמן – אומר הוא בלי הרף באושר אמתי. – הראש אינו יודע כלום, והלב מרגיש.

והוא מספר לי על המלשינים. הוא נמצא פה כבר כשני חדשים.

אני שואל אותו, איך זה שהצ’יכים אינם שולחים אותו מפה, הן מכירים בו שיהודי הוא?

– הם יודעים שאני יהודי – עונה הוא – אך יש פה אחדים כאלה. ראשית: אסור להם להראות בעליל את שנאתם ליהודים. כעת כבר אסור, אחרי הריבולוציה אסור. וגם: מפני אינם מפחדים, כנראה, שאברח לחזית. יש פה עוד יהודים אחדים, מהם דומים לי, שאין פחד מפניהם, ומהם גם מלשינים. מפני אדוני מפחדים ודאי, יען מרגישים בו, שקצין הוא, או כדומה. זהו כל הפחד.

והוא יוצא לפעמים גם לעבודה.

אני מספר לו, שיש לי בעיר מכירים חשובים.

הוא מציע לי לכתוב פתקא בלילה ולמסור לו.

אני מוצא שזה מסוכן. אך אני אגיד לו בעל פה את שם אחד המכירים שלי, והוא יכתוב לו שם פתקא וישלח אותה על ידי אחד היהודים שברחוב. היהודי ימסור אותה לבעליה. אני מוסר לו את השם: הגברת חיה אסמן. הוא לומד את השם וחוזר עליו אלף פעמים ואחת.

שולחים את השבויים לעבודה – ובי שוב מתעללים כמו לפני זה.

– אנטון סליזאק – ישאר!

אכסלרוד יוצא לעבודה.

הנני מתהלך כל היום יחידי, אך בתקוה.

הוא ספר לי, שנהוג פה להוציא שבויים לעבודה בבית פרטי ועל אחריותו של נותן־העבודה, אם הוא איש חשוב. לכן אמרתי לו, שישלח פתקא להגברת אסמן בבקשה, שתבקש לעצמה שוֹפֶיר. או בעל מקצוע אחר ותגיד שמכירה היא אותי, שכבר עבדתי אצלה.

הוא שב בערב מעבודתו ומוסר לי, ששלח לגברת אסמן את הפתקא הרצויה. הוא עצמו לא ידע אותי, מעולם לא שמע את שמי, אך כשמסר את שמי (האמיתי) לאותו היהודי ברחוב – השתומם אותו היהודי.

– היהודי לא האמין לי, שאדוני נמצא פה בשבי, – מספר אכסלרוד – הוא אמר, שאדוני הוא סופר עברי. אני רציתי להגיד, שטעות היא בידו, אך לא אמרתי לו, בכדי שימהר למסור את הפתקא.

– לא טעית. אני סופר עברי.

אכסלרוד מביט בו ארוכות ואומר:

– הנה הלב אינו טועה. הראש מטומטם, אך הלב! וביחוד הלב היהודי!

ואולם מאת הגברת אסמן לא באה שום תשובה.

חכיתי יום, יומים, שלשה.

כעת יש לשלוח מכתב למשה רוזנבלאט.

אך את אכסלרוד אין שולחים לעבודה, כמו להכעיס.

הצ’יכים מוסיפים לענות אותי – אך כבר במיתודה חדשה. אין נותנים לי לישון. הזקיף המתהלך לפני פתח צריפנו קורא כל הזמן בשמי – אני מתרונן והוא אומר:

– שלאפן זי, שלאפן זי! (ישן, ישן!)

השכיבו אותי על יד הדלת, כדי שהזקיף יעיר אותי כל הזמן בלי הרף. והוא מטייל, מטייל ושוב קורא:

– פידיסאט ווסיאם! (חמישים ושמונה!)

– הנני!

– ישן, ישן!

ככה כל הזמן.

בקריאת שמו של הישן אפשר להעירו משנתו העמוקה ביותר. והיות והזקיף ראה, שאין אני מתעורר לקריאת השם סליזאק – גדל אצלם החשד, שזה לא שמי! – – ועל זה החליטו לעורר אותי בקריאת המספר שלי, שהתרגלתי לו כמו לשמי האמתי במשך שנה תמימה.

וככה כל הלילה. מעורר אותי ואומר לי שאישן במנוחה. –

נדמה לי, שעינוי השינה ארורים יותר מכל מה שעבר עלי עד הנה.

חשבתי, שרק לילה אחד אסבול.

לא.

גם בלילה השני. מעורר אותי, אני מתעורר והוא:

– שלאפן זי, שלאפן זי רוּהיג! (ישן, ישן במנוחה!)

ואני נרדם תיכף, השינה מעיקה עלי כמו בכלורופורם.

והוא שוב קורא במספרי.

ועושה הוא זאת ברצינות ובלי כל צחוק.

בכל רבע שעה ופחות מרבע שעה.

אני מרגיש שעצמותי הולכות ונשברות. נסדקות לארכן.

בגב אני מרגיש, כאילו תחבו בו סכין, בשדרתי, ומושכים את הסכין לאורך חוט השדרה.

ראשי מלא דינמיט, שעוד רגע ויתפוצץ.

אני נשען אל הקיר.

– מדוע אינך שוכב במנוחה? – שואל אותי הזקיף ממש בלטיפה.

אני מביט בו בעינים קהות לגמרי ושואל:

– למה אתם מענים אותי? הן יכולים אתם לתלות אותי פשוט?

– לתלות? – תמה הוא בתמימות – חלילה וחס! למה? אנו רוצים שתישן במנוחה. שכב וישן!

ככה דברו בודאי גם האינקויזיטורים הספרדים והגרמנים.

ראשי מתרשל, אני נופל.

– אתה ישן? – טוב־טוב. ישן במנוחה!

ואם במקרה אינני מתעורר ברגע הראשון, נגש הוא אלי, מזעזע אותי עד שאני קם, ואומר?

– שכב כהוגן וישן במנוחה.

אני קם, חורק בשיני – הוא אוחז בכלי זינו מוכן – אני נושך את עור ידי ונוהם כחיה פצועה – ידי זבה דם – אני מתחיל לנשוך את צומת הגידים שלי: לפתוח את העורק – –

הוא מרגיע אותי:

– הרגע, חביבי, שכב וישן במנוחה.

ככה זה שבוע ימים.

אכסלרוד הולך ומשתגע אתי יחד.

אני מוסר לאכסלרוד את כתובת אחותי, להודיע לה את מקום קברי.

אכסלרוד ממהר אלי ולוחש לי:

– אדוני, אדם אחד, שבוי בלבוש אזרחים הביא לאדוני מתנה. לא, לא! אל יפחד. אני יודע אותו. הונגארי. יש פה בעיר קיוב ארטיסטית הונגארית חשובה, שבעלה פקיד רוסי גבוה, קצין, והיא שולחת פעם בפעם מתנות לשבויי הונגאריה חשובים. לא לפחד, אדוני.

– מאין היא יודעת, שאני פה?

– אני אמרתי לשבוי זה, המביא את המשלוח והוא מסר לה.

נגש אלי אזרח ואומר את שמי האמיתי.

אבדתי! – חושב אני. אך הן אחת היא כבר. אין כבר עצה. אכסלרוד הקטן גם כן מלשין הוא.

אני אומר לו: כן.

– יקח נא אדוני את החליפה הזאת. בתוכה חמשים רובל.

מוסר לי והולך.

אני מביט באכסלרוד.

הוא מסתכל בעיני ואומר:

– כעת אדוני חושד בי שאני פרובוקטור. אני מרגיש. בשם אל אלהי ישראל: לא!

אני פותח את החבילה: חליפה אזרחית יפה מאד. אנגלית. חומר נפלא. תפירה ממדרגה ראשונה. ובתוכה חמשים רובל.

ואקסלרוד מבאר לי:

– היא שולחת תמיד חליפות. אדוני מבין למה דוקא חליפות. אולי רוצה השבוי לברוח.

אני עדיין חושד באכסלרוד: מדבר הוא על בריחה –

הוא מביט בי ופניו מתעַותים ממש לבכיה:

– בשם אלהי ישראל, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת אני נשבע לאדוני!

ואחר כך מוסיף הוא:

– לא לברוח, אדוני, יש עצה אחרת: לצאת באופן לגאלי. יש פה פילדויבל רוסי, בעל זקן אדום, אדם טוב מאד. ואפשר לקנות אותו. הוא יש לו דעה בעניני עבודה. אדם נפלא. אני אביא אותו.

והולך ומביא את הפילדויבל בעל הזקן האדום.

אני מראה לו את החליפה. הוא בודק אותה. היא מוצאת חן בעיניו.

– וכסף יש?

– יש. חמשים רובל.

– טוב – אומר הוא – מחר בבוקר תצא לעבודה.

למחר. אני מחכה ומחכה. אין איש מוציא אותי מן הצריף.

גם אכסלרוד מתפלא.

לבסוף מופיע הפילדויבל:

– נו, חושה, חושה לעבודה!

בחוץ עומדת השורה היוצאת לעבודה.

הוא מכניס אותי אל השורה ושואל בקול רם:

– מי מכם מדבר גרמנית טובה?

ותוך כדי שאלה הוא רומז לי. אני מבין ומודיע:

– אני!

– והונגארית?

– אני.

– אתה ידוע גם צ’יכית! – אומר הוא לא בצורת שאלה, אלה בצורת הנחה.

– כן, אדוני.

– וגם רומינית!

– כן, אדוני.

– אם כן, אתה תעמוד בראש הפלוגה. בוא הנה! – אומר ומוביל אותי ומעמידני בראש הפלוגה יחד עם הזקיף הרוסי המלוה אותנו – וכעת: מארש!

אנו הולכים. השער סגור. אנו נעצרים על יד השער. לבי דופק בי בחזקה.

פתאום שומעים אנו מאחור: לעמוד!

הפילדויבל, שלוה אותנו עד השער, מביט לאחור בתמיהה, אחד הקצינים הצ’יחים מרמז וקורא לו אל המשרד. הפילדויבל מקלל קללה רוסית ונכנס.

אנו עומדים ומחכים. אני מרגיש שרעה נשקפת לי. הם לא יתנו לי לצאת. מתוך המשרד נשמע רעש, כעין ויכוח חם וחריף מאד. צעקות. הפלדויבל צועק: “אני לא סמרטוט! לא אני בשבי אצלכם, כי אם להיפך!” ושוב: "אני אומר לך, שעליו לצאת לעבודה והוא יצא! על אחריותי המלאה! נגמר!

הויכוח הולך ונמשך בעקשנות. אני מרגיש שעוד מעט ואפול.

כל הפלוגה, כמאה וחמשים איש, עומדת על יד השער והשער עדיין סגור. והצעקות שבמשרד נמשכות.

עבר יותר מחצי שעה.

אל אלהי ישראל – רק עוד הפעם הזאת אל תעשה בי צחוק. אל תתעלל. אל רחום וחנון – –

הפילדויבל יוצא ברוגזה, מרוגש מאד ומרחוק צועק הוא:

– לפתוח את השער! מארש!

ברגע זה נגש אלי צ’יכי אחד, מביט בי ואומר לי בלחש, באינטימיות ידידותית מאד:

– מן העיר אפשר לברוח – –

הפילדויבל רואה זאת, נגש אליו ואומר לו:

– הנח לו! מארש!

פותחים את השער – – –

אנו יוצאים.

השמש יצאה מנרתיקה –

אביב –

השער נסגר מאחורינו.

דמי מכה בי גלים. לבי כעין מכונה כבירה – –

אביב.

הזקיף אומר לי:

– מנוולים הם הצ’יכים שלכם –

– לא – אומר אני – הם צודקים מפחדים הם שנברח אל החזית. והם יסבלו מזה יותר מכל. הם עשו ריבולוציה נגדנו. הסכנה היא שלהם.

– ולעשן יש לך?

– תיכף נקנה! איפה חנות?

– תיכף, בסלאבודקה.

בחוץ אנשים, שמש, אביב, ילדים, נשים, יהודים, שבויים עובדים, צפרים מצפצפות, סנוניות חגות ברעש, פרפרים שכורים מתמוגגים בריח השמש.

אלהים יושב בשמים ומחייך.

אנו עוברים על יד חנות.

הזקיף אומר לי:

– תצוה לעמוד.

אני מצוה על הפלוגה לעמוד. אני נותן לזקיף רובל, הוא נכנס, קונה סיגאריות טובות, רוצה להחזיר לי את העודף, אני אומר:

– פאסיבו, ני נאדה! (תודה, לא צריך!)

הוא תוחב את הכסף אל כיסו ואומר:

– מקום טוב, המקום שאתם הולכים שמה.

אנו עוברים דרך הפרור סלאבודקה הסמוך לקיוב. הזקיף אומר לי:

– אתם יכולים לשיר!

אני פונה לאחור אל הפלוגה ומציע לפתוח בשירה. אני שומע את אחד השבויים רוטן:

– היהודי כבר מפקד עלינו! יהודי מסריח!

הפלוגה בכל זאת פוצחת בשירה. אנשי הפרוָר יוצאים מחנויותיהם ומסתכלים. אני מחפש ביניהם את מכירי מאז.

איפה היא מארוסיה הטובה?

אנו עוברים את גשר הדניפר – לקיוב!

החשמלית מנגנת ברחובות.

מצב־רוחה המתוק של הריבולוציה הטובה מפצחת ברחובות קריה.

אנו עוברים ברחוב הראשי: בקרישצ’יאטיק.

ממרחק הולך וקרב על המדרכה קצין רוסי גבוה.

במוחי מבריק רעיון: אני אחלק לו כבוד עם הפלוגה שלי!

הוא הולך וקרב לתומו. אינו מביט בנו כלל.

אני מרים יד לאחור:

– באטאליון! האבט אכט! באטאליון! רֶכט שַאוּ! (באטאליון, תן כבוד! באטאליון, ימינה הבט!)

ה“באטאליון” נותן לו כבוד צבאי נהדר.

הקצין מביט רגע, אומד נבוך – אחר כך מרים ידו אל צדעו, מנענע בראשו במבוכה, מרוגש מאד ומגמגם:

– פַּאסִיבּוֹ, דֶיטקִי, פַּאסִיבּוֹ, רֶבּיַאטַא, פַּאסֵיבּוֹ! (תודה ילדים, תודה, נערים, תודה!) – אחר כך מרים ידו לאות עמידה – סטוֹיטיה מינוטוצ’קו, סטויטיה! (עמדו נא רגע, עמודו) – אומר הוא ממש בתחנונים.

אני מפקד עמידה ומנוחה.

הוא נגש אלי, לוחץ לי יד ואומר שוב:

– תודה, תודה רבה. – לאן אתם הולכים?

הזקיף עונה במקומי:

– ל“סאיוּז גוֹרוֹדוֹב”, לעבוד.

– לסאיוז גורודוב?! – שמח הקצין הרוסי – ובכן: אלי אתם הולכים! אני שם הקומנדאנט! – ואלי הוא פונה:

– מדבר אתה רוסית?

– כן, אדוני.

– זה טוב, טוב מאד. ומאין ידעת, שאני הוא זה?

– אני לא ידעתי, אדוני, אך חשבתי, שחובתי לתת כבוד לקצין רוסי. ריבולוציה, אדוני.

– ריבולוציה? – תמֵה הוא – הריבולוציה הסירה מעלינו את סימני הקצינים, חביבי. ורק את הקסדה השאירה ככה, חביבי. – אך אין דבר – אנו מודה לכם. לכו, לכו, אני אבוא אחרי כן ואסדר אתכם. כשאבוא שמה תופיע בבקשה לפני. יהיה טוב, יונתי, יהיה טוב.

רק כעת רואה אני, שמבושם הוא במקצת.

אני נפרד ממנו, אני נותן פקודה לתת לו שוב כבוד וללכת.

הוא עומד ומנענע בראשו, משתחוה ממש ואומר כל הזמן:

– פאסיבו, דיטקי, פאסיבו, רביאטה!

אני מבין לרוחו: הוא נרגש על הכבוד, יען כי הריבולוציה שללה מאת הקצינים כל מין כבוד כזה.

וגם הזקיף מבאר לי, שאין יותר קצינים, כלומר: אין כבוד לקצינים, כולם שוים, אין סימני קצינים על הכתפים, הסירו את הכתפות ומשום כך מודה הוא הקצין על הכבוד שחלקנו לו.

מקרה כזה: דוקא המפקד על “סאיוז גורודוב”, מקום העבודה, בית־האומן שאנו הולכים לעבוד בו!

וכל הרחוב נעמד בינתים והסתכל בכל הענין: פלוגת שבויים מחלקת כבוד לקצין רוסי! וכולם מחייכים: לכל הפחות השבויים מחלקים לו כבוד!

אנו נכנסים אל מקום העבודה. חצר כבירה מוקפת גדר־קרשים גבוהה ובתוך החצר צריפים ובתי־אומן לתעשית רהיטים וצריפים.

מן המשרד יוצאת כנופית בחורות, העובדות במשרד.

אחת מהן הפהפיה יוצאת מן הכלל. יהודיה. עינים חולמות וגדולות.

– אתם כולכם נגרים? – שואל אחד הפקידים.

– כן! – נשמעת תשובת כולם.

נודע לי, שאני נגר. טוב.

– אולי יש בכם גם מסגר?

העזתי:

– כן, אני גם מסגר!

הכניסו אותי אל בית־אומן המסגרים והראו לי את העבודה.

ותיכף פקודה: לאכול.

המאכל – נפלא. מרק־בשר, בשר, תפוחי אדמה, לחם לבן!

אני אוכל – נזכר – ונחנק במאכלי. אין מי שיגיד לי:

– "אכן אני אומר לכם גם זה – – – "

 

נא. תְּרוּעַת הַמָּשִׁיחַ    🔗

את השורות הללו רושם אני כבר בדירתי הפרטית בקיוב, רחוב טאראסובסקאיה תשעה עשר.

אך עד שזכיתי לפנתי זאת האנושית – עוד התלהלה בי הגורל שוב בידי־אדם; חזות־הבלהות של סיוטי הארוך העיקה עלי בפלצותה האחרונה לפני הקיצותי לחיי־אדם.

הנה סרט הזועה:

טכנאי צ’יכי אחד, אנטון ראמק, פוזל בי כל הזמן בחשד ובאיום.

אני עובד במסגרות ומנהל בית העבודה מרוצה ממני מאד. מראה הוא אותי לעובדים הרוסים בתור סמל למסגר אבסטרקטי חרוץ: “הביטו, כך צריך לעבוד!”

נגשים אלי כל הזמן טכנאים צ’יכים ומקיפים אותי בשאלות־עקיפין, כדי לתפוס אותי בשקרי. מרגיש אני, שהייתי למרכז החשד ביניהם.

הבחורות העובדות במשרד, כשש עשרה במספרן מכירות בי “אבסטרי אינטליגנטי” ומשדלות את סגן־המפקד, קצין רוסי מפולניה, סטארשבסקי להיטיב את מצבי. הקצין הפולני רתום ביד היפהפיות כסוס אצילים ואין בו כוח לסרב לבקשתן.

לעת עתה אין איש יודע, שיהודי אני. רק הצ’יכים חושדים בדבר.

מופיע שר־האלף, שחלקתי לו ברחוב כבוד בפלוגתי, ומכניס אותי לעבודה במשרד.

על זה הולך פלַצור הטכנאים הלוך וצר סביב צוארי: משמיעים לחישה, שאני מרגל הונגארי. לשַׁלֵח אותי לסיביר חזרה!

מנהל בית־האומן ליפשיץ. יהודי “מה יפית” טיפוסי, שברוסיה לא ראיתי דוגמתו, נוהג בי כבוד־גוי ומלמד עלי זכות, בהרגיעו את הצ’יכים פעם בפעם.

שבוי הונגארי יהודי, וייל, שכיר הצ’כים מתנפל עלי ורוצה להכות אותי, זורק בי כסא וצועק: אני יודע אותך מבודאפשט, אתה “אלפונז” (אדם החי על חשבון זונות).

הבחורות הצליחו אצל סגן־המפקד להעביר אותי אל שולחן־הפקידים לאכול אתם יחד. הצ’יכים מוחים. אחת הבחורות קמה ואומרת באמצע הארוחה:

– אינכם מתביישים: הביטו בו: שלד חי, עור ועצמות! מה אתם רוצים מאדם זה?!

אנטון ראמק נגש אלי תוך כדי עבודתי ולוחש לי:

– אהי כלב שוטה אם במשך השבוע הזה לא תעוף חזרה לסיביר!

אני מתרועע עם בחורה אחת צנועה מאד, גינדה אברמובנה והיא משתוממת להודע, שאני יודע את שפינוזה ואת מארכס. אינה מאמינה בדברי ואומרת בחשד:

– טוב, נדבר על זה בפעם אחרת.

הבחורות הצליחו להשיג לי רשיון לצאת העירה. אני הולך העיר יחד עם גינדה אברמובנה ובדרך אני מגלה לה, שאני יהודי – סופר – סופר עברי. היא מביטה בי במבוכה ואומרת:

– לא צריך, אדוני – למה זה? אנו יודעים לכבד ולאהוב את האדם באשר הוא אדם, גם אם הוא לא יהודי. לא צריך. מיותר.

אני מבטיח לה, שאני בכל זאת יהודי, ומשורר עברי ושפה בעיר יש לי מכירים, וביניהם הציוני משה רוזנבלאט. היא מכירה אותו במקרה. פניה חורים מאד לגלוי זה ואנו הולכים ישר אל משה רוזנבלט.

משה רוזנבלט פורץ בצעקת בכיה למראה עיניו: “אוי ואבוי,שלד חי, משורר עברי, אנו נציל אותך, אני אזעיק אל כל העיר להצלתך! פדיון שבויים! אנו ניסד עתון, אתה תהיה העורך! אוי ואבוי למראה עיני!”

גינדה אברמובנה מבקשת אותו: למען השם! אם יוָדע בבית העבודה, שאני יהודי – יגרשוני חזרה לסיביר! משה רוזנבלט צועק: אין פחד! ריבולוציה! אנו נדבר עם המנהל שלכם!

למחרת – המנהל ליפשיץ אינו אומר לי שלום, אינו עונה לי על ברכתי בבוקר. נודע לי, שהיו אצלו שני חשובי התנועה הציונית! ד"ר סירקין ושלום לבונסקי, להשתדל בעדי. כעת יודע הוא כבר שאני יהודי, משורר עברי – ומשום כך אינו רוצה לדבר אתי. הוא כבר מסכים לצ’כים לשלח אותי לסיביר, להפטר ממני.

מבקר אצלי הסופר העברי הצעיר מנחם ריבולוב ועיניו זולגות דמעות למראה פני המתים.

משה רוזנבלט מביא לי כסף מאת דוד פרישמן עורך הוצאת שטיבל, מאתים רובל.

אנטון ראמק נותן לי סטירת לחי, אני משיב לו מכה בחטמו. דמו נוזל מאפו. הצ’יכים רוצים להתנפל עלי – מופיע קצין יהודי, מקציני הריבולוציה של קרנסקי ומאיים באקדוח אם יגעו בי!

המנהל ליפשיץ מחליט ואומר לי:

תיכף ומיד לארוז! אי אפשר לסבול יותר! הבגלל שבוי אחד תסבול כל החברה?!

מופיע שר־האלף, שכור כלוט, מגמגם ומסכים לשלח אותי לעזאזל!

הבחורות מקימות רעש:

– חרפה ובושה! ריבולוציה! הרי לכם ריבולוציה! שערוריה כזו!

הרעש הולך וגדל, כל עובדי ה“סאיוז גורודוב”, כמאתים איש עזבו את העבודה והתאספו מסביבי.

אני ארזתי את חפצי – הזיף עומד הכן להוביל אותי.

ראמק נגש אלי ואומר:

– נקמת דמי! בעד הדם ששפכת מאפי! להתראות.

ובאותו רגע מופיע פתאום חייל רוסי פשוט, בעל פנים גלויים ועיני בהירות, בחור גבוה ואמיץ. הוא נגש אל השערוריה, מביט רגע ושואל בקול מצוה ממש:

– מה קרה? מה יש פה?

אחת הבחורות מספרת לו את הכל. וגם: שאני סופר, משורר עברי מהונגאריה וכן הלאה. והיא גומרת:

– אטא וסיו, טאבאריש סוקולוב! (זה הכל, חבר סוקולוב!)

סוקולוב מפנה לו דרך בין הנאספים, מביט בי, לוקח מידי את הילקוט, זורק אותו הצדה ואומר:

– אף לא צעד אחד! אתה תשאר פה! מבין!

ואל כל החבורה:

– רוצה אני לראות, מי הוא האדם, הרוצה להמשיך את הקונטרריבולוציה פה?! רוצה אני לראות, מי הוא האדם, הרוצה להמשיך ולהתעלל בחברים השבויים. לענות אותם ככלבים ולמשול בהם?!

והוא עובר לנאום פאתיטי מנסר:

– חברים! אתם עומדים פה ומביטים במנוחה, איך הקונטררבולוציה מרימה שוב את ראשה ומתאחזת בקרנות מזבח־הדמים, כדי להציל את כוחותיה האחרונים וכדי להחזיר את עטרת מלכות ניקולאי האחרון לראש הנחש־הבריח התָפתי! – חברים! הקץ להתעללות זו במעוּני המלחמה! אנו לא נעמוד באמצע הדרך! אנו נוציא את הריבולוציה מגבולותיה הלאומיים הרוסיים הבורז’ואזיים ונרחיב אותה בכל העולם! שם במוסקבה נוסד הועד המרכזי לריבולוציה בין לאומית! והיודעים אתם, שבין חברי הועד נמצאים גם “שבויים”?! או לא יודעים זאת?! – לא שבויים הם האנשים הללו, כי אם אזרחים, אזרחי העולם, הנותנים לנו יד להביא את מלחמתנו ברכוש ובניצול עד הסוף! אנו נשים קץ לקומידיה זו הפעם! ואתה, חבר סליזאק! מה אתה עומד ומפחד מפני הטפשים הללו?! אתה אזרח אצלנו לא פחות מאשר אנחנו, לא פחות מאשר אני בעצמי. חפשי אתה, אדם חפשי, העושה מה שלבו חפץ! אתה סופר, משורר שהפכו אותו לשלד, למפלצת אדם! אתה קדוש לנו, יען כי עינוייך בסיביר ענויינו הם, למעננו סבלת ולמען כל האנושיות הסובלת! מסרו לי, שכותב אתה שירים למשיח, שיבוא ויגאל את עמך ואת כל העולם! – הנה, תרועת המשיח שלך עוברת כעת בכל העולם ומביאה את הגאולה לכל סובל ונדכה מחמת המציק הבורז’ואזי, שאנו דורכים לו על ערפו לפצפץ אות לעולמים! אנו נביא את הגאולה לעמך הסובל! – ואתה עשה באשר תחפוץ, עבוד, או לך לך העירה לטייל והֵהָנה סוף־סוף מאור החופש והגאולה! ואם מישהו יעמוד לך בדרכך – ירוק לו בפניו! אנו נבחר בך בקרוב לחבר ב“ועד הבין־לאומי”, כדי להגשים את חלומך, שאתה חולם אותו כל ימיך! תחי הריבולוציה הבין־לאומית! יחי ה“ועד המרכזי” במוסקבה! יחיו שבויי המלחמה הבורז’ואזית! הלאה העבדות! תחי הריבולוציה!

רעש מחיאות כפים וקריאות “תחי הריבולוציה!” נסרו את אויר־האביב לכל אפסים.

גינדה אברמובנה הזמינה אותי לתיאטרון הערב.

אני נמצא בתיאטרון.

הצגה חגיגית. מציגים אופירה רוסית: “תרנגול הזהב” של רימסקי קורסאקוב.

קטיפה אדומה, ב“לשכות המלכות” יושבים חיילים פשוטים ועובדים פשוטים.

אני שכור.

גינדה אברמובנה מציעה לי לישון אצלה הלילה. מחר ישכרו לי חדר בעיר.

אני מתרחץ. לובש לבנים נקיים.

בלילה מרגיש אני, ששתי ידים מכסות אותי.

ידי אמי.

אמי מופיעה ואומרת לי:

– אחרתי קצת – סבלת הרבה, בני – השופר נסתם, יודע אתה, ואי אפשר היה לתקוע בו – תקנו אותו וכעת אתה שומע? – –

אני שומע:

– תקיעה! –

– שברים! –

– תרועה! –

מספר חמישים ושמונה! – ישן, ישן.

אני פורץ בזעקת־בכי:

– מה אתם רוצים ממני?! תנו לי רגע לישון! אלי!

– ישן. ישן.

אני פוקח את עיני: גינדה אברמובנה מתקנת את השמיכה שעלי ואומרת:

– ישן, ישן – – לא צריך ללכת לעבודה.

 

נב. פֶּטלוּרָה    🔗

כשקמתי משנתי היה שוב ערב.

רבואות כוכבי־חג הודלקו בידי אלהים־חיים בשמי תכלת־האביב.

האויר מלא רוחות שִכְרה.

האביב העשרים ושבעה בימי חיי. האביב הראשון המסובל זמרת שרפים ואושר עד לבלתי נשוא, עד אין הכיל.

לא ידעתי, שברוסיה, ישנה עיר נפלאה כזו: קיוב!

הייתי בסֹורֶנטוֹ, בויניציה, בקסם הריויירה, בין הררי האלפים בפאריס, אוּנטֶר דֶן לינדֶן בברלין, בהררי הארץ של אוֹרפֶאוּס־המשוררים היינה, ביער המינארֶטים של ספרד הרותחת – – ואת קיוב לא ידעתי.

– אולי רוצה אתה עוד לישון? אפשר. תאכל ותשכב שוב – אומרת לי גינדה אברמובנה.

מ“סאיוז גרורודוב” עדיין לא הצליחו להוציא אותי, המלחמה נמשכת בפּקודתּ קרנסקי – אך מסביבי שקט. שקט מתוח מאד, אך שקט גמור.

גינדה אברמובנה שכרה לי חדר בעיר.

שוב שלח לי פרישמן כסף והוא מבקש אותי לשלוח לו שירים בשביל “התקופה”. הוא כותב לי:

25 Іюня 1917

אדוני.

קבל בזה המחאה ע"ס 200 (מאתיים) רובל, ואתה הואילה נא לאשר את דבר הקבלה.

בנוגע לענין שלך, פנינו לאדבוקט מומחה, אולי יוכל להציל מִכְּתָבֶיך את אשר יציל ואולי יצליח להעביר אותך ממקום למקום ולהביאך אלינו.

אם אפשר לך לפי שעה לעבוד בשבילנו קצת ולהמציא לנו בשביל הוצאותינו איזה דבר (שיר, ספור, וכדומה) וברכנוך. נַסה נא!

יברכך אלהים וישמרך.

מוקירך

ד. פרישמאן.

ולמשה רוזנבלאט כותב הוא עוד טרם כתבוֹ לי:

מוסקבה, 8 יוני 1917

להאדון משה רוזנבלאט,

בקיוב

אדוני,

אמרת לי בפטרוגרד, כי מיד כשתשוב לקיוב, תדבר עם ה' פיארשטין ותודיעני בפרטיות את גורלו – ולא עמדת בדבורך, ואני עדיין מחכה. וכי כך עושים בדברים שיש בהם משום פקוח נפש? וכי רשאי אדם לדחות דבר שכזה?

קבל נא בזה המחאה בסך 200 רובל, שמסר על ידי ה' שטיבל ונתת אותם לה' פיארשטין, והיו לו לעזר מעט לפי שעה. את הכסף הזה יוכל לקבל על חשבון עבודתו, שיעבוד בשביל הוצאת הספרים שלנו. אם יש תחת ידו מן המוכן שירים או ספורים או מאמרים וכדומה, ישלח נא אלינו ויבוא על שכרו כהוגן. מסור נא לו בשמי גם את הדברים האלה: אפשר שיסכים לתרגם בשבילנו מהונגרית את ספר השירים של פֵּיטוֹפי או אפשר שיקח על עצמו עבודת תרגום אחרת מספרי הקלסיקים שבספרות העולם – יכתוב נא אלי ויודיעני את כל זאת. מחכה אני למכתבו.

ואף גם זאת הגד לו: ה' שטיבל, בעל המוסד הספרותי החדש, נכון לטרוח בשבילו, שיוכל להעבירהו מקיוב למוסקבה – והיתה לו פה עבודה ספרותית קבועה.

מחכה אני לאשר קבלת ההמחאה

מוקירך

דוד פרישמאן

ובכן: במשך חודש אחד שלח לי ארבע מאות רובל.

מי זה שטיבל?

ושוב כותב לי פרישמן בין יתר דבריו במכתבו מא' ליולי:

– – “יש לו לה' שטיבל הרבה מכרים באותם החוגים ובין אלה שיכלתם גדולה מאד והשפעתם רבה, ולפי דבריו ולפי דברי האדבוקט שלו, אין הדבר רחוק כלל. אם תראה כי תקותך מקיוב נכזבה, מהר והודיענו ונגש אנחנו אל המלאכה, ובדבר ההוצאות הדרושות לדבר הזה אל תדאג; מי שספק צרכינו במדבר, יספק לנו גם את צרכיך אתה. דרך אגב, אם יש לך צורך בכסף לענין זה בקיוב, או אם צריך אתה לכסף בכלל. הודיענו נא עם החוזר ונשלח אליך תיכף טלגרפית”.

ובמכתבו מו' לספטמבר:

כשיהיה חפץ לך בכסף, כדי להקל את עולך מעליך באשר אתה שם, הודיענו ונשלח".

הזהו דוד פרישמן המבקר החריף, האכזר המנתח בלי חמלה והמכה במגלב הבקורת עד כדי כאב פיסי?

כל שורה שבמכתביו מרפאת.

על דוד פרישמן המרפא, הרחמן, האדם – לא קראתי עדיין אף מלה.

גינדה אברמובנה מכניסה אותי אל בתי מכיריה וביניהם בית הגברת אורנשטיין. ברטה אברמובנה, מכירתי מן הקונגרס הציוני האחד עשר בוינה מקבלת אותי אִלמת מהפתעה: בשום אופן אין להכיר אותי.

– אט דאס איז נעמי?! (הזאת נעמי?!) – אומרת היא ותיכף מושיבה אולי לארוחת הערב השבתית של יום שישי בערב.

– לאכול, רק לאכול!

מבקר אצלי יהודי סימפטי מאד. כבן ארבעים, לבוש אלגאנטית. ברסלבסקי מייקטרינוסלאב. מדבר הוא עברית כל הזמן:

– קודם כל נלך לאכול ולשתות דבר מה – אף מלה! לאכול ולשתות! בן־הכלב שוב ישוב ויהיה לבן־מלך!

ותוך כדי אכילה:

– אל תתבייש! רוצה אתה עוד מאכל? בבקשה. קח את המֵניו והַזמֵן בבקשה את כל המאכלים הרשומים, בזה אחר זה! ואת כל המשקאות! עליך לתקן את רעבון כל ימי שבייך!

ואחרי האכילה:

– הא לך פרוטות אחדות (והוא מושיט לי חמש מאות רובל זהב!) להוצאות שונות. בלי חכמות, חביבי! כסף יש, ברוך השם! נחוצה לנו ספרות עליזה, בעלת מצב רוח טוב! רק לא עצבות! אין השכינה שורה אלא מתוך כיס מלא! – בעד כל שיר שתכתוב, תקבל שכר סופרים ממני! ויש גם אהבה בעולם! לאכול צריך – אך לאהוב מוכרחים! צריך להביא לה צרור פרחים, לטייל אתה קצת. – כל ההוצאות האלה עלי יהיו! אין לנו שירי אהבה אמיתיים בספרות העברית. אהוב וכתוב! אתה אירופי! בעד כל שיר־אהבה תקבל כפלים! כן, מה בדבר הרצאה? עליך להרצות הרצאה גדולה. בקלוב הציוני תרצה. נסדר!

אני נפגש סוף־סוף גם עם לבונסקי. גם הוא מדבר רק עברית:

– הרי לך פרוטות אחדות להוצאות תרבותיות. מתי היית בתיאטרון? איך תחיה בלי תיאטרון? – נלך לאכול ארוחת צהרים.

אנו יושבים לאכול. לבונסקי מביט בי ומביט – ועיניו מתמלאות דמעות:

– נורא להביט בך. מסֵכה, מסכת־מות. אכול; עליך להחזיר את עטרת הבחור היפה שלך ליושנה. יודע אתה? יש לי הצעה: בעוד ימים אחדים אני אעבור הנה לבודאיובקה, למעון־קיץ, אתה תעבור אלי ונחיה יחד עד סוף הקיץ. תשב ותכתוב. תאכל כמו גוי. ותישן כמו אחרי הצ’ולנט.

וברחוב – ריבולוציה מלאה אור וחופש. מתהלכים ברחוב יהודים שכורי החופש ומסדרים מיטינגים קטנים לאורך הרחובות. כנופיות־כנופיות יהודים עומדים ברחובות ומתוכחים.

ומרכז כל החג הכביר הזה הוא שם אחד המרנן בפי כל כהמנון הגאולה:

קרנסקי!

יהודי אחד מבאר ברחוב, לרגלי פסלו השבור של סטוליפין:

מי גדול ממי? משה רבנו ע"ה או קרנסקי? הוי אומר: קרנסקי! שכן משה רבנו לא גאל אלא את עם ישראל, וקרנסקי גואל את כל אמי ארץ רוסיה!

והמדבר הוא יהודי פשוט, בעל זקן, המתפלל בודאי כמנהג הותיקין. – ובכן: לא טולסטוי המטיף לאהבה הֶחביק פה בזרועות אהבה כללית את השונאים המרים, הצהובים זה לזה מדור־דור, אלא קרנסקי.

אתמול הרציתי הרצאה עברית: “היהודי ההיסטורי אינו מוַתר לעולם”. אחרי ההרצאה נגשים אלי בונדאים ולוחצים את ידי: סופר עברי היודע את מרכס?! – והם מבקשים אותי להרצות גם אצלם, אך באידיש. אני מבאר להם: את השפה האידית אינני מכבד כלל. הם מפצירים בי: “מילא. מרכסיסטן מובהק כזה אינו מכבד את השפה האידית?! זה אבסורד!”

זה חידוש גדול בשבילי. מה ענין שמיטה אצל לוט? מה ענין שאלת השפה אל המרכסיסמוס והסוציאליסמוס בכלל? – אך הם אינם מותרים. אני מבאר להם: את השפה האידית למדתי מפי העם. זאת שפה לא טובה, ערבוביה! שפת העם הפשוט. – הם שמחים: אדרבה! שפת העם! הוא הנותן! שפת העם.

אני מרצה את הרצאתי באידיש – נוכחים גם הרבה ציונים אך תיכף אחרי הפראזה העשירית שלי מתחילים הציונים מוחאים כף והבונדים צועקים “אבצוג!” (הלאה).

– נאפראסנא וועט איר אייך סטרמלייאן צי דוסטיגנן אזעלכע צעליעס, סווטציך אייך נישט אודאייען! – (לחנם תתאמצו להשיג מטרות כאלו, לא תצליחו!)

זאת היא השפה האידית שלי. תשעים אחוזים רוסית ועשרה אחוזים אידית. – אני אומר:

– רבותי, הן אמרתי לכם, שמפי העם למדתי את השפה האידית? זוהי שפת העם!

– כן, אך עלינו לשכלל אותה ולתקנה! – צועק מישהו.

– ובכן: לשכלל ולתקן את השפה בגרמנית? – אם ככה, הרי למה כל הענין? ועממיות השפה מה תהא עליה?!

אני רואה ומרגיש, ששאלת השפה עצמה עולה פה על שאלת הסוציאליסמוס עצמו.

זה מסוכן מאד. זה עלול להגות את כל רעיון הסוציאליסמוס מן המסילה. – השפה זה אותו “הדגל”, העלול לההפך לסורוגאט של “המולדת” ולרשת את מקומה!

רוח חדשה: צבאות המצביא האוקרייני פטלורה כבשו את העיר. הוקם הפרלאמנט האוקרייני. הממשלה האוקריינית הולכת יד ביד עם הציונים. הצבאות האוקריינים ערכו שורה של פרעות עד כבשם את קיוב – אך בין המיניסטרים של פטלורה יש גם יהודי אחד, סוציאליסטן: ריבוצקי. – ועל המודעות, המתנצלות על הפרעות ומצדיקות ממש את הפורעים – חתום גם שמו של היהודי הסוציאליסט: ריבוצקי.

אני נזכר: “זה לחוד וזה לחוד”.

או אולי זוהי העצה היחידה: להשפיע מבפנים על ממשלת פטלורה שתחדל מן הפרעות.

אני מבקש מאת הד"ר סירקין להשיג לי ראיון עם פטלורה. הוא מצליח.

כשעה דברתי עם פטלורה. הטעיתי בו טעות נעימה, או רמאי האיש הזה? סוציאליסטן הוא עד לפני ולפנים של נשמתו, אדם בעל השכלה גבוהה ועמוקה, בעל עבר סוציאליסטי עשיר. על שאלת הפרעות הוא עונה לי:

– יגיד נא לי אדוני: הוא ציוני?

– כן.

– אני מקוה, שאדוני חושב את עצמו לציוני אמתי, של מאה אחוזים. כלומר: פאטריוט יהודי ותיק. כיאות למשורר –

– אני חושב.

– הרי יש לי שאלה: לוא היה אדוני נוכח לדעת, שאין להשיג את פלשתינה אלא בקרבנותיו של איזה עם אחר ובלבד לגאול את עמו, לפתור סוף כל סוף את שאלת היהודים – מה היה עושה? אל נא ימהר לענות לי, יען כי אני יודע את תשובתו הנכונה וההגיונית: היה מקריב את אותו העם, ממש כמו שעשה זאת משה בן עמרם! האין זאת? ובכן: אני החלטתי לגאול את העם האוקרייני ואת ארצו. הגדודים שלי הם אספסוף של בני־אדם משוחררים, פראים למחצה, שהחנוך הצאריסטי עשה שמות בנפשם. אך אין לי אחרים. אני מוכרח באלה לגאול את עמי וארצי. ואספסוף זה, שהצלחתי לאסוף אותו ולהחזיקו תחת משמעתי – אינו מקבל אצלי כלום, יען כי אין לי. הארץ חרבה כעת. ואם אינני נותן להם לאכול – לוקחים הם להם באשר יכולים! זהו הכל.

– ואדוני אינו יכול לצוות עליהם לחדול?

– בהחלט לא. יען כי אין לי מה לתת להם במקום השוד והבזה. ולא עוד, אלא: לוא עמדתי על הגובה המוסרי והייתי עוזב אותם – הייתי מביא שתי תקלות בבת אחת; ראשית: לא הייתי משחרר את ארצי, ושנית: בלעדי יעשו פרעות כפל כפלים! זהו המצב, אדוני! אך כשאצליח ואשיג את מטרתי – אדוני יוכל להיות בטוח, שהחופש שאני אתן לעם היהודי באוקריינה – לא תהייה לו דוגמה בעולם! יזכור נא אדוני את זאת!

לא ההנהלה הציונית שחררה אותי מן ה“סאיוז גורודוב” הארור, כי אם אנטי־ציוני דוקא: העורך דין קוזלוב. ידידי ברסלבסקי התהלך כל הזמן כמטורף לסבלותי בבית העבודה. ולבסוף לא נח ולא שקט, עד שהביא את העורך דין המתנגד לציונות לפדות אותי מן השבי בהחלט.

– מנהיגינו עסוקים “בפוליטיקה עליונה” – אומר ברסלבסקי – אין להם פנאי להיות לבני־אדם. האנשים הללו אינם קוראים ספר עברי כל ימי חייהם. ואם לספרות – הרי יוצאים הם ידי חובתם בכִבוּדי ביאליק. בהערצתם את ביאליק מכסים הם על חוסר כל יחס לספרות ולסופרים. אך כעת, ירוק עליהם ובוא אתי לתיאטרון. אני אציג אותך לקלארה יונג הנפלאה. וגם ליוריניבה.

קלארה יונג מוציאה פרח מתוך צרור־הפרחים הכביר שקבלה בשעת ההצגה, תוחבת אותו אל דש־מעילי, מחבקת אותי ואומרת:

– ספרו לי על סבלותיך בסיביר. הייתי מוציאה חלק מדמי, לוא ידעתי, שיכולה אני לרפא בזה את זכרונותיך הנוראים!

אני הולך ומבריא בנפש.

ברסלבסקי הוא “רופא” ממדרגה ראשונה.

העיר קיוב נבוכה: צבאות פטלורה, הקצינים שבהם מתהלכים בעיר, מוציאים את הנוער היהודי באמתלאות רשמיות שונות אל מחוץ לעיר ושם מרצחים אותם בענויים אכזריים. לזה קוראים פה: “פרעות־חשאין”.

נכנסו אל משפחה אחת, משפחת מייזל, בקשו את שני הבחורים, גימנסאים צעירים, ללכת אחריהם אל המפקדה. האם התנפלה לרגליהם, התחננה, חבקה את רגליהם, שיניחו להם לבניה הצעירים. על זה אומר לה הקצין:

– חדלי, גבירתי, הן רק לרגעים אחדים נחוצים הם לנו. פקודה. אף שערה אחת לא תפול מראשם, בהן צדקי, נו!

וכשהאם הוסיפה להתחנן ואחזה בידי בחוריה בבכיה מרה, אמר שוב האופיציר:

– אם טפשה! חי נפשי, טפשה! מה את מפחדת כל כך? הן לא רוצחים אנחנו! לא תאונה לכם כל רעה, חלילה. איזו טפשה! בחיי!

כעבור חצי שעה מצאו את שני הילדים מתים. הגופות שבורות, מרוסקות, הידים והרגלים נקועות והפנים – סמרטוטים.

“אם טפשה, בחיי!” –

נורא.

אני נמצא בקלוב הציוני ושומע: בחוץ יבבת נשים ותחנונים.

אני יוצא ורואה: שני קצינים קוראים לאחד הבחורים הגר בבית זה – והאם מתנפלת לרגלי הקצינים, והאחות חובקת את אחד הקצינים ביללה מרה. והקצינים מחייכים:

– איזה טפשים! מי יגע בהם חלילה לרעה? מה אנו, רוצחים?

אני עומד ומביט – ורעיון מר ומחליט מבריק במוחי: מה יהיה אם לא ילך?! סתם: לא ילך! אם הם “לא רוצחים” – הרי לא יעיזו להרוג אותו פה במקום, בחצר!!

אני אומר אל הבחור באידית:

– שמע! אל תלך! אתה מבין? אל תלך! אם למות – הרי מה הבדל פה או שם?! לא ללכת! וחסל! בהחלט לא!

הקצינים מביטים בי ואומרים:

– ואתה מי? מה אתה רוצה?

– אני רוצה, שלא ילך! אם למות – הרי טוב לו למות פה, על יד אמו! לא ילך!

– ואם נסדר אותך?!

– בבקשה, אך פה! לא על הגבעה שם! פה! במקום! איש מאתנו לא ילך! מבינים? בבקשה להרוג אותנו פה!

ואני מתחיל לצעוק בכל כוחי!

– יהודים, הכריזו מחצר לחצר, שאיש אל ילך! לא לזוז מן המקום! לא ללכת! אם למות – הרי בבית, וביריה ולא בענויים! הכריזו, מסרו מבית לבית! מהר! מהר! נמות פה!

כל החצר צועקת בעקשנות מרה:

– נכון! לא ללכת! יהרגו אותנו פה! – ולא ללכת!

אחדים ממהרים מן החצר החוצה.

אחד הקצינים נגש אלי, מקרב את פניו אל פני וחורק בשיניו. אני אומר לו:

– הן אדוני אינו רוצח סתם! לא כן?

הקצין יורק לי בפני ואומר לחבריו:

– בואו! טפשים הם! בואו!

והלכו.

בין שעה קלה עברה הפקודה לאורך כל הרחוב: לא ללכת!

ופרעות־החשאין נפסקו.

ברסלבסקי אומר לי:

– את הנדבה הראשונה, את אלף הרובלים הראשונים להקמת הפסל שלך, מנדב אנכי! בירושלים, על הר־הבית נעמיד לך את מצבת־הזכרון. עוד בחייך!

– מאיזו אבן? מ“אבן מקיר תזעק?”

– מ“אבן מעמסה לכל העמים!”

 

נג. הַדִּבּוּר שֶׁהִשְׁתַּחֲרֵר    🔗

הופיע שוב ידידי מנחם ריבולוב ומוסר לי אלף רובלים מאת שושנה פרסיץ. על שאלתי, מי היא שושנה פרסיץ? עונה הוא לי:

– זה אי־אפשר “להגיד”; תכיר אותה ותדע.

אני שואל.

– אשה יפה?

– “יפה”? תכירה ותראה.

– עשירה מאד?

– מה לענות לך? תכירה ותראה?

– מה אמרה?

– לא אמרה כלום. אמרה: עליך להתלבש ולהתפרנס בכבוד. היא שולחת לך זאת על חשבון עבודתך הספרותית שתעבוד בשבילה.

– ובכן: “מוציאה לאור”?

– גם זה אי־אפשר להגיד. תדבר אתה ותראה. היא בתו של הלל זלאטופולסקי.

– אה: ובכן מדוע לא התחלת בזה? כעת אני ידוע!

– טעות. אינך יודע. נא לא רק “בתו של זלאטופולסקי”. תכירה ותראה.

– ובכן הרי זלאטופולסקי הוא אביה.

– אפשר גם ככה.

– כלומר: אפשר להגיד אולי: “אבא כרעה דברתא”.

– גם ככה, אם תרצה.

הפתעה רבה: שושנה פרסיץ מדברת עברית ספרדית טהורה. וריבולוב צודק. צריך להכיר אותה בשביל לראותה. ולא להיפך. זהו הבית היהודי הראשון בחיי, שמורגש בו מעין אותו הדבר הסמוי מין העין, שאפשר להלביש אותו במושג המופשט: מלכות ישראלית. גם הדתיות עולה פה למדרגת “דת המדינה”. יש לי רושם שבבית הזה מרויחים את הכסף בשביל ליצור בו דבר מה לחברה.

המושג הראשון שהבריק בי בראותי אותה: שושנה רבא.

נפתחה בחגיגיות “המועצה הלאומית” היהודית. זוהי הראשונה כמדומני, בתולדות הגלות הארוכה.

הזמנתי קצין שבוי גרמני, מכירי משכבר, אל הפתיחה החגיגית ועולמי חשך בעדי: זה שני ימים רצופים שפותחים את המועצה ועדיין לא פתחו אותה. משך שני ימים רצופים הולכים ו“מתוכחים”, באיזו שפה לפתוח אותה: בעברית או באידיש?

הנה מארת השפה.

והוכוחים הם למטה מכל סגנון אנושי.

הקצין הגרמני מרגיש במבוכתי ומנחם אותי:

– אל תתפלא, חביבי. אלפים שנה לא חייתם חיי־מדינה עצמיים, מה פלא בדבר? יש מריבות וקטטות גם בפארלאמנט הגרמני. מה בכך? מאין לכם סגנון מדיני? זה לא כלום.

ומארת המארות היא: “חופש הדבור”. ארץ רוסיה היא כנראה ארץ “הנואמים היפים”. תהלת התהלות שאפשר לשמוע על קרנסקי היא: הוא נואם נפלא. אדם שאינו “נואם יפה” אינו ראוי להיות מנהיג. לחנם אני מבאר, שלא נפוליון ולא ביסמארק ולא דאנטון וגם לא סאבאנארולה ולא דיזרעאלי ואפילו לא שבתי צבי לאה היו “נואמים”. ומשה רבנו ידוע ל“ערל שפתים”!

ופה: רק ה“נואם היפה” מסוגל לגדולה.

וגם ברחובות שומע אתה אוראטורים ואוראטורים, המדברים ומדברים כל הזמן. פה בכלל מדברים ומדברים יתר על המדה. ישיבות ואסיפות לרבבות ונואמים למליונים. מדברים ומדברים ומדברים.

יש לי החשד, שבעצם הריבולוציה אינה באה אלא בגלל “חופש הדבור”.

ושהריבולוציה תטבע פה ביוֵן הנואמים.

– מי זה ד"ר סירקין? – נואם ציוני מצוין. מי זה ראפס? – נואם בונדאי מצוין. מי זה פלוני? – אוראטור. ואלמוני – אוראטור!

ובין הנואמים הנפלאים יש גם נואם עברי: הסופר נתן ביסטריצקי. אך הוא לכל הפחות נואם עברי מצוין! מה איכפת לי מה הוא אומר? מדבר הוא עברית חיה! אך איזה תענוג יש בשמיעת נאום רוסי מצוין? שפה החיה מדור דור.

ופה ב“נאציונאל ראט” היהודי הראשון גם כן ישנם נואמים. נואמים ונואמים עד אין סוף. לכל הפחות יש שאינו נואם מצוין: אוסישקין. תודה לאל.

והנא עוד נואם: נושא הישיבה הוא: ארגונן הלאומי של הקהלות היהודיות בגולה. ועל זה מבקש בחור אחד את רשות הדבור. נותנים לו והוא מדבר. מדבר ומדבר. על מה? על הכל ורק לא על הענין. ומדבר ומדבר, על הנצול ועל הנקמה. על חוסר העבודה ועל אספורט, על שכם ועל יוסף ועל עצים ואבנים. זה יותר מחצי שעה. אני שולח פתקא אל היושב ראש אלכסנדר גולדשטין: למה אתה נותן לאדם זה לפטפט? גולדשטין מנסה להפסיק אותו:

– בבקשה, חבר, אל הענין!

ועל זה עונה החבר בכל הכרת זכותו הריבולוציונית:

– יש חופש הדבור, או אין?!

הוא ניצח. וממשיך לדבר.

“חופש הדבור”.

אכן אמת הדבר: “החיים והמות ביד הלשון”, אך רק ברוסיה כנראה.

טוב שלבונסקי הזמין אותי למעון־קיץ. יש מקום להמלט מפני חופש הדבור. ריבולוציה נפלאה ומבורכת. חבל עליה. מחללים אותה בחופש הפטפוט.

פה לא הרעיון השתחרר כנראה, אלה הדבור!

זה ימים אחדים שאני חי במעון קיץ בבודאיובקה בביתו של לבונסקי.

שמש, ירק, מנוחה, צפרים, פרפרים, ארוחות שמנות ובדיחות.

“סימן טוב הוא לספרות, אם יש לה מיצינאטים” – אמר אסתיט גרמני אחד. ולבונסקי הוא מיצינאט מובהק. דואג הוא אפילו למצב־רוח טוב.

ובכל זאת כמעט ששקל למטרפסי אתמול. כתבתי שיר בשם “מושל המחר”. הנושא אותו המשורר בישראל, העתיד לבוא בתקופת הגאולה הגדולה. לבונסקי קורא את השיר ושואל:

– למי אתה מתכוון? לביאליק?

– אני מתכון לאותו המשורר הכביר, שתקופת הגאולה תוליד אותו בעתיד הקרוב, או הרחוק.

– ובכן, חושב אתה שיהיה לנו משורר גדול מביאליק?

– איך זה? מובן שיהיה!

הוא מביט בי בתמיה, התמיה עוברת כמעט לכעס.

– אתה אפיקורס, חביבי! אומר הוא ברצינות ובהשתוממות. אתם הצעירים אוהבים תמיד להתקומם נגד הזקנים. אך לא תצליחו. –

– רבי שלום! – אומר אני בתחנונים – אתה כופר בעיקר! אתה מאמין, שעם ישראל יחיה עוד לכל הפחות כמיליון שנים או לא? – ובכן, איך אתה חושב: משך מיליון שנים לא נתפתח יותר?! ואני חושב, שאנו צריכים לתת לעולם יצירה נשגבה אפילו מן התנ"ך! – –

קשה לו לעכל את זה. יותר מביאליק?!

ואינני יודע בעצם, אם זה טוב או רע בשבילנו, שיש לנו קנאים כאלה למשוררנו? בחיי, אינני יודע. –

ואני מתחיל להרהר: מי מסופרי אומות העולם זכה לקנאות שכזו? – אני מחפש ואיני מוצא. לגיתה מררו את חייו בבקרות־קבורה, שכספיר לא זכה אפילו לקומפלימנט בחייו. וכן כולם. – אה, כן, מצאתי: טולסטוי! – וגם פושקין. ואפילו לרמונטוב. וטורגיניב. וגם צ’יחוב. –

מסקנה: ברוסיה כן. כנראה, שזוהי תכונה סלאבית. האלילות החיה.

ושוב נזכרתי בטולסטוי הקדוש, העומד שעות וימים לפני הצייר ריפין יחף – כדי שיצייר אותו בשביל העם.

איפה נולדה החסידות? – בין הסלאוים! –

ומי הצמית אל הפולחן האישי? – היהודי הגרמני: מרכס!

כדאי לדעת, אם נכתבה פעם על ביאליק בקורת שלילית?

הכרזת באלפור אספה המוני יהודים ברחובות העיר. מאין דרך לאדם יחידי לעבור בדרכו. הקונסול האנגלי עומד ומדבר דברים, הנשמעים כחלום.

"העם האנגלי קבל על עצמו להשיב את עטרת מלכות ישראל ליושנה.

“העם שיצר את התנ”ך צריך לשוב אל אדמתו, כדי ליצור שנית, להמשיך.

"העם הבריטאני מאושר, שניתנה לו הזכות הזאת – – "

אינני מאמין לאזני. – שגעון. – חלום־שכורים. –

עד למרחק כזה ראה “העתונאי הסאלוני” הוינאי, ד"ר הרצל?

הבאמת כדאי היה לנו להיות מוחזקים למשוגעים כל הזמן?

אינני חולם. הקונסול האנגלי אומר:

“זהו אשרי הגדול בחיי, שזכיתי לעמוד פה ולמסור לכם את בשורת גאולתכם בשם עם בריטאניה הגדולה!” –

כעת לא איכפת לי למות. –

לוא מרגלית היה זוכה לכך. –

הגם על הגאולה ידברו כל כך הרבה?

לוא הייתי מלך בישראל, הייתי מוציא דברי־מלכות:

“עם ישראל, התפקדו לארצות מגוריכם ולמשפחותיכם ועלו לארץ אבותיכם והחרישו בדרך ואל תוציאו הגה מפיכם!”

 

נד. סוֹף הַסֶּרֶט    🔗

במוסקבה עברה הריבולוציה לידי שני מנהיגים, “שאינם רוצים להשאר אתה באמצע הדרך”. – קרנסקי ברח לחוץ לארץ. – מי הם שני האנשים? אחד מהם ידוע לי: טרוצקי, ראיתיו פעם בוינה מדבר בפני כנופית עתונאים ובתוכם קרל קראוס עורך־ה“פאקל” הגאוני. – טרוצקי אמר אז, לפני המלחמה, את הדברים הבאים בערך:

– "אתם העתונאים רואים במנוחה את התעללות הרכוש במיליוני בני־אדם. הטובים שבכם אומרים: בדרך האיבולוציה, לאט־לאט, נגאל את האנושות הסובלת. יען כי הריבולוציה תשחרר את ההמונים החשוכים ובמקום גאולה וקדמה יסיגו אותנו לאחור במאות שנים. אתם, כנראה, יש לכם שהות לחכות במנוחה; לסובלים אין שהות יותר. אנו פונים אליכם כעת: עזרו לנו במהפכה האנושית ועמדו בינינו, בין ההמונים החשוכים, על המשמר, שלא נסוג אחור במאות שנים, יען כי אם לא – הרי אנחנו נשתמש דוקא בהמונים החשוכים בלעדיכם – ואז ודאי תצעקו חמס בשם הקדמה והתרבות האנושית ולחנם תצעקו!? –

יהודי מגולח במשקפים אפלות קצת; הנואם המר ואולי גם הגאוני ביותר ששמעתי בחיי. אותי משכו העינים שלו. אני עינים כאלה לא ראיתי עוד. לוא היה אשה, הייתי אומר: עיני מכשפה. –

כעת עומד הוא כנראה ומקיים את דבריו. – וההמונים החשוכים שלו הולכים וכובשים את רוסיה, הולכים וקרבים כלפי קיוב האוקריינית של פטלורה. –

אני נוסע יחד עם “המשלחת הגרוזינית” שבקיוב, לאודיסה. –

גדודי הצרפתים והיונים יוצאים מאודיסה. בורחים מפני גדודי מוסקבה, הנקראים בשם “בולשביקים”. –

אני נפגש עם הגברת גור־ארי, שרה איזראילובנה “הצעירה הנצחית”, היא בעלתו של בית־החרושת לסיגריות. בעלה: חסיד החסידים. אדם המחזיק את ה“רבי” שלו בביתו סמוך על שולחנו. – פאנטאסטי ממש: אדם שיש לו “רבי” פרטי שלו! – בלעדיו אינו זז אף רגע. מיליונר לבוש קפטן ומתפלל בתפלין “שמושא רבא”. – ואשתו: חביבת הויביורים הגדולים שבעולם; חביבת שאליאפין, ליאוניד אנדרייב, מאכס ריינהרדט, קארוזו ועוד כאלה. – כעת יושבת היא פה באודיסה ומחכה בפחד ובזועה לכבוש הבולשביקים את אודיסה ואם היא לא תצליח להמלט – “יירו אותה ככברה”, – יושבת היא בספריה הגדולה והיקרה שלה ומספרת עמי בחשאי ובינתים מגלה לי סנסציה:

– טרוצקי. – איזה לעג של הגורל הנחמד! טרוצקי – – אהבתי היחידה הגדולה בחיי – אומרת היא ועיניה הקטנות השחורות נוצצות כשתי פנינים שחורות ולחות – טרוצקי. – כולם, כולם סבלו ממני. הוא היחידי בחיי שאני סבלתי ממנו. – ובמדה שאהב אותי סבלתי ממנו. – גרנו ביחד באחד ההוטלים הגדולים באירופה, הארוחה היתה משותפת לכל דיירי המלון. אך מעולם לא ראו הסועדים אתו את עיניו. שם ישב אתנו כשעיניו מושפלות כל הזמן כלפי השולחן. אף לרגע לא הרים אותן. זה היה אחרי שלא היה כבר על כדור ארץ מקום שמותר היה לו לשהות יותר מעשרים וארבע שעות. אפילו משוייץ גרשו אותו כבר. – וברגעי האושר האנושי המתוק ביותר אמר לי:

– ומה? – אני כלב מרודף בלי חשך. אין לי מקום להניח את ראשי. ואת – כל העולם הוא אפריונך החם והמבושם. – וככה אגמור את חיי עד שיקברו אותי על חשבון אחת הממשלות האויבות, בצד בית־העלמין היהודי. – ומה לי ולך? –

כאלה דבר ב“שעת־הרצון” והאושר. – וכעת – נהפך הגלגל. אני כלבה מרודפת בלי חשך, מקרמנצ’וג הנה לאודיסה, ומאודיסה? מי יודע? והנה הלעג: אני כלבה מרודפת על ידו־הוא! הוא רודף אותי. – הוא. –

– ואת חושבת, שלוא הייתם נפגשים כעת – –

– הוא עצמו היה תולה אותי על פנס ביתי ברחוב! הוא עצמו בידיו! – צריך להכיר אותו. –

משתתקת. מהרהרת. וגועה בבכיה. שרה איזראילובנה בוכה. – דומני, שאני היחידי בעולמה, שזכה לאותה בכך. – ופתאום קמה, מושיטה את זרועותיה:

– בוא, נרקוד אחת! – אומרת וחוטפת אותי ואנו מרקדים ואלס. – אך תוך כדי רקוד זורקת היא אותי ואומרת במועל ידים שטוחות:

– האי, חביבי, לוא זכיתי עוד פעם אחת בחיי ללחוש באזניו את המלה היחידה הקדושה והכואבת ההיא – – – ואחר כך הייתי מבקשת אני ממנו, שישלח בי כדור! –

ספורה של שרה איזראילובנה מספר לי מגדלותו של טרוצקי ודאי יותר מאשר תולדות חייו יספרו פעם לעולם. – והגורל, אותו אני יודע כבר: דראמטורג גאוני הוא, –

אודיסה מלאה שודדים בצהרים. מחליפה היא פעם בפעם את “ממשלותיה” השונות, “ימניות” ו“שמאליות” וסתם בנדיטיות – אך השודדים מושלים בכפה שלטון בלי מצרים. באמצע הרחוב נגשים שני “קצינים”, מצוים לאשה להתפשט באמצע הרחוב. האשה מתפשטת את בגדיה, את פרתה ואת שמלותיה – הם לוקחים את הביזה ומשאירים אותה באמצע הרחוב בכותנתה. –

הממשלה היחידה השמה קץ לשוט היא ממשלת הבולשביקים. והיא שמה קץ גם לפרעות ולהסתה.

אך בתוך הממשלה הזו ישנם גם יהודים. ואלה אינם יודעים גבול לשנאתם את הציונים. ואת ההברֵיאיסטים. השפה העברית היא “שפה קונטרריבולוציונית”. זה חדוש היסטורי אסתיטי: שפה קונטרריבוליציונית". –

שושנה פרסיץ ברחה באיזה אופן לחוץ לארץ. אחרי שהשודדים התנפלו עליה בכל “שני וחמישי” וגם פעמים ביום, הצליחה לברוח על נפשה. הבולשביקים היהודים היו תולים אותה על “נר־התמיד” בבית־הכנסת. –

יהודי ותיק, אברהם ברסוצקי, “אברמל” בפי אנשי שלומנו, עברי נאמן לתרבות העברית, דואג כל ימיו למצבם של הסופרים העברים הרעבים – ממיתים אותו בכדור. שלחו אליו פרובוקטורים סוחרי ואלוטה זרה אסורה; כל הזמן סרב לקנות ולבסוף הכשילו אותו באיזה מטבע רומינית – וחסל. ביאליק כותב מכתב תחנונים לראש ה“צ’יקה”: “הקומיסיה היוצאת מן הכלל” (בית־הדין הצבאי של המהפכה) – לחנם. הבטיחו בהן צדק, של יארע לו כל רע – ולמחרת היה כבר לאחר מעשה.

הרעב הולך ופורש את ממשלתו הנוראה על הכל. זה חצי שנה שאין שומן, אין סוכר ואין מלח. – עושים מאכלים בכל מיני תחבולות.

ומשפטי המות ב“צ’יקה” – בכל יום לעשרות.

ובראשון למאי – אבטומובילי־משא מלאים קונטרריבולוציונרים מכל המינים, בתוכם גם פועלים. מובילים אותם כפותים, מושלכים זה על גב זה כבהמות קשורות לטבח – – בעוד שעה שב אותו האבטומוביל עצמו ומטפטף דם לאורך הרחוב. –

והפלא ופלא: בתיך כל הזועה הזאת, המחניקה והמגועלת, ישנה תופעה מוזרה, שקשה לבארה בהגיון: כשהתזמורת מהצבאית של הפועלים עוברת ברחובות ומנגנת את ההימנון הבין לאומי החדש – שוב נרעדת איזו נימה נפלאה שם בתוך הלב פנימה. “לתקן עולם במלכות היופי” – –?

באודיסה ישנו בית אחד, המשמש מקלט לאנוסי אודיסה: לסופרים העברים וידידיהם. ביתו של אפרים וידרוביץ. אשתו מדברת כל הזמן עברית. עברית גרועה – אך עברית ורק עברית. אשה שמעטות לסימפאטיה כמוה. בחוץ – תופת האימה לתרבות העברית. ופה בבית פנימה – דבור עברי וגם ישיבות עבריות מטכסות עצה.

ובשעה שבעיר אין לחם, אין קמח, אין שומן, אין סוכר – עורכת בעלת בית־וידרוביץ “סדר” לפסח. ובסדר: מצה, בשר וגם יין.

“סדר” האנוסים באודיסה, שנת תר“ף לפ”ק.

“סדר” נורא. “סדר” חשאי, סודי, פוזלים כל הזמן כלפי חוץ: אולי מישהו אורב לנו. אוכלים ושותים, בעצבון, באימה, ביאוש ויחד עם זה מהבהב זיק תקוה אחרון ורחוק: אולי נצליח לצאת מן התופת הזה –

ובעלת־הבית – לה יש דאגות אחרות:

– “איך אומרים את זה בעברית?” – –

הריבולוציה היא נפלא וקדוש – אך ממרחקי ההיסטוריה.

ואני הולך ומתבונן ובא ליד הכרה מיאשת מאד. אינני יודע, מה שם הרחק במוסקבה. אך פה באודיסה הולכת הריבולוציה ומקבלת יותר ויותר צורה של נקמה אישית בבורז’ואזיה. כל אידיאל־הגאולה הכביר הולך ונפרט פה ל“אידיאלים” קטנים ופרטיים: לתשוקת־השלטון הגלויה שבאדם החיה. – דוסטוייבסקי שוב צודק. ואני נזכר בדברי סבי ז"ל:

– “האידיאלים הם דברים נפלאים, ורק חסרון אחד להם: הם מתגשמים ביד אדם. לוא היו מתגשמים בידי זאבים, למשל, אפשר היה לקוות יותר”.

תעודתה של הספרות והאמנות היא: למסור את תקופת הריבולוציה לא מתוך זוית־ראיה אידיונית, כי אן מזוית־ראיה פסיכולוגית. לא כמו שאנו רוצים שתהיה, להלכה, כי אם כמו שהיא, למעשה. – זכיתי להכיר פה ריבולוציונרים, שמשך עשרים שנה הרקיבו בסיביר על קדושת האידיאל שלהם – וכעת, כשיש להם אקדח בצדם: חיות רעות הם; כל דבר העומד להם בדרך האינטרסה הפרטית שלהם – “בורז’ואזי” הוא וצריך להשמיד אותו. אשה אחת, שסבלה בסיביר בגלל האידיאלים שלה משך תשע שנים, כשמצאה טבעת־זהב על יד צעירה – צעקה כל הזמן אל הקומיסר (את עברו אינני יודע): “לחתוך את האצבע! לחתוך, אם אי אפשר להסיר את הטבעת!” את הטבעת אי אפשר היה במקרה להסיר. טבעת־קדושין שנטבעה בתוך בשר האצבע ואינה יורדת מעליה. החיות הרעות הללו הן המבחילות את הריבולוציה על האדם. טרוצקי צדק בשעתו כנראה: “אם לא תעזרו לנו – נעשה את המהפכה בעזרת ההמונים החשוכים ואתם תצעקו חמס על חוסר־תרבות”.

“חוקי כלכלה”, חוק־הברזל של מארכס“, תשוקת השחרור הקדושה” – כל אלה קיימים בחברה, אך חוץ מהם קיימים גם חוקים אחרים, שגאון הגאונים של הפסיכיקה האנושית, דוסטוייבסקי, ראה אותם באספקלריה הבהירה והנוראה שלו. אותו השטן עצמו, המרקד בבורסאות ובבנקים של המשטר הבורז’ואזי הפושט את הרגל – מרקד כנראה גם בצ’יקה. יען כי השטן הוא – האדם.

ואדם־שטן זה מחניק בי את ההימנון למהפכה. לוא יכולתי להרדם עד יעבור זעם! יען כי בטוח אני, כמעט, שאותי השטן השני, השנאה לישראל, יופיע כמו־כן גם בחג המהפכה כעבור זמן־מה.

כל ימי נעורי חלמתי למהפכה זו. – ארור אתה “האדם”, המקלקל והמחלל לי את כל קדשי! – שם במוסקבה לנין וטרוצקי, ופה באודיסה: “חתוך את האצבע, אם הטבעת אינה יורדת!”

זאת לא מהפכה של אדם חפשי ותרבותי, כי אם נקמתו של אסיר סובל ומעונה השואף לנקמה על סבלותיו הנוראות.

הגורל שוב מושיט כלפי את צפרניו: באה פקודה מהונגריה האדומה, לגייס פה ברוסיה את כל הנתינים ההונגריים!

כנראה, שיש פה עוד איזה סבל, שלא טעמתי אותו עדיין. – שוב למלחמה.

לא. לא אלך. יש לי ברירה נפלאה: הכדור הראשון שימסרוהו לי בכלי־זיני יפדה אותי מן הגיהנום הזה.

הממשלה רושמת את כל הסופרים והאמנים ונותנת להם “מנה”, מנת־אוכל “אקדימית”. פירוש: כל מה שיש ביכולתה עדיין לתת להם: דירה, לחם, עצים להסקה, בגדים ואפילו בשר. מובן, שפקודה זו במוסקבה מקורה. לוא המשטר הבורז’ואזי היה מבין את זה וכדומה לזה, כי אז היה יכול להציל את עצמו מחורבנו ההכרחי. אך הן גם זהו אחד הסימנים המובהקים לרקבונו. האמן הוא מוקיון בעיניו; בריה שלא מן הישוב. ביאליק אומר:

– “אצלנו, בממלכתנו העברית, לא נחכה בזה למהפכה. אנו נשים את יוצרי התרבות בראש חיינו הכלכליים!”

הלואי! – הלואי, שהציונים לא יופיעו אחרי הגאולה בצורת אותו השטן, המנצח על הבאכחאנאליה של האינטרסים הפרטיים!

בין הצ’יכים, המשתתפים בלגיון הצ’יכי נגד גדודי המהפכה האדומים – תופשים בעיר את הקצינים הצ’יכיים, שלא הספיקו להמלט בעוד מועד, ומובילים אותם אחד אחד לגרדום.

אני הולך ברחוב ורואה: שני “אדומים” מובילים קצין צ’יכי לצֵ’קַה.

שני החיילים וביניהם הקצין הצ’יכי. קצין גבוה ואדמוני.

אני מביט, מביט ובמוחי מבריק דבר מה.

אחד החיילים האדומים הוא מכירי מכבר: בונדאי מקיוב. בחור יודע עברית טובה, טוב־לב דוקא. אני שואל אותו:

– לאן אתם מובילים אותו?

– בדרך כל בשר! – עונה הוא בעברית.

אני מביט, מביט בקצין ההולך למות – ופתאום עובר בי חזיז חם בדמי, עיני כמעט שיוצאות מחוריהן: הן זהו אותו הקצין הגבוה, האדמוני, בעל העינים הבוערות, שירק לי לתוך המרק האודינסק והכריח אותי לאכלו! – –

אל אלהים!

ברגע הראשון אני מרגיש: נקמה! כלום יש דבר מתוק מן הנקמה?!

אני מרגיש חשק עז תוך כדי הליכה בכוון אחד אתם, לגשת אליו ולהגיד לו: הנה! יש דין ויש דיין!

ראשי הולם עלי ולבי מפרכס עד כדי התעלפות ממש – אני מרגיש, שפני האדימו וחוורו כאחת – אך ברגע השני עוברת בי איזו חרטה מוזרה וגדולה ואני מחליט: עלי להציל אותו! להציל – ויהי מה!

ואני בעצמי מתוכח את עצמי:

– השתגעת?

– לא. להציל אותו!

– מנוול כמוהו! – מה עשית לו שירק אל תוך המרק שלך?!

– לא איכפת!

– הוא גרם גם למיתתו של פאלי!!

– צדקת. אני אבקש, שירשו לי לירוק לכל הפחות בפניו – – אך: לא! עלי להציל אותו! – דוקא משום כך!

– השתגעת בהחלט!

– להציל.

ואני הולך יחד עם הפלוגה, עם שלושתם, נספח אליהם – – והקצין השבוי מביט בי – מביט, מביט – וכאילו מכיר בי! – כי למה הוא מביט בי כל כך? – ואני אומר בעברית לידידי החייל האדום:

– דומני, שאתם טועים באדם זה.

אתה מכיר אותו?

– ידידי הטוב מזמן – משקר אני, ומוסיף עוד: ריבולוציונר אמתי.

– מה?

– כן־כן. ריבולוציונר. מאין הבאתם אותו?

– הוא רצה לעבור עת הגבול ולברוח. אם הוא ריבולוציונר – למה רצה לברוח.

אני ממציא שקר חדש:

– אדם זה חולה ממש באהבתו לאמו. כל הזמן רוצה הוא לברוח אל אמו. בן יחיד. גם מבין הצ’יכים בסיביר ניסה לברוח לא פעם וקבל מכות.

– כל זה אמת?

– למה לי לשקר לך?

– טוב. תבוא ותגיד זאת לראש הצ’יקה.

בחפץ לב. למה לכם להרוג אדם חף מפשע?! למי זה נחוץ?

ותוך כדי הליכה אני הולך ומוסיף שקר על שקר, מחזר את דברי בספורי־בדים על אהבתו לאמו ועל סבלותיו מידי הצ’יכים עצמם.

“המתנגד” שבי שותק כבר בהחלט.

אני בעצמי מתחיל להאמין בספורי הבדים שלי עליו.

ומנהל הצ’יקה, השופט בצבאי הוא מכירי. הרבה שוחחתי אתו במשך הזמן, שיחות פרטיות על הריבולוציה וכדומה. אדם העומד למעלה מכל “שטן” פרטי. מאמין בקדושת מעשי הריבולוציה עד כדי אמונה דתית.

והקצין, שאינו מבין אף מלה מכל שיחתי – מביט בי כל הזמן.

לא. הוא אינו מכיר אותי. לא. אנו נכנסים אל חדר הצ’יקה.

ידידי החייל אומר לי:

אני אודיע לקצין המנהל.

משאיר את שלושתנו בפרוזדור ונכנס.

יוצא וקורא לי. אני נכנס. המנהל שואל אותי:

מה פתאום? מצאת “ידיד?” ואתה רוצה להציל אותו?

לא משום כך. את זה לא הייתי עושה. זה לא מתכונותי. אך אני מכיר אותו: אין לו כל שייכות ללגיון הצ’יכי. שום שייכות. בחור מסכן וטוב.

ואני מספר מראש את כל הספור בדבר אמו.

המנהל מביט בי ארוכות, בחשד, אחר כך אומר:

אתה יודע, במה זה מריח? אתה אחראי בחייך עליו. נו?

אני יודע. אך מה איכפת לי? אדם חף מכל פשע – מה לי לפחד מפני האחריות?

אתה יכול לחתום על זה?

פה שוב מתקומם בי המתנגד; אך כבר לא “הנוקם”, אלא המגין על חיי־אני; אני מפקפק רגע קצר מאד ואומר:

מובן, שאחתום, מדוע לא?

טוב – אומר הוא ומצוה להכניס את הקצין.

לבי רוצה להבקע בי.

הוא נכנס. המנהל מביט בו. אחר כך אומר הוא:

– מאין אתה מכיר אותו?

– ממחנה השבויים שעל יד עיר אודינסק, נישנה־אודינסק.

הקצין מביט בי היטב, מבליט את עיניו האדומות – נושם וכמעט מוציא זעקה: אה!

הוא מכיר אותי. ואני רואה, שהוא בטוח כעת בנקמתי הנוראה. הוא רוצה להגיד דבר מה – אני משתיק אותו ואומר:

– אני ספרתי את הכל: שאתה רוצה הביתה אל אמך. שגם הצ’יכים הענישו אותך על שרצית לברוח אל אמך ולא רצית להספח אל הלגיון שלהם!

ותוך כדי דבור אני פונה אל המנהל:

– בבקשה, אני אחתום!

המנהל שם לפני נייר, נותן לי עט, טובל את העט ומושיטו לי" – בבקשה.

הקצין מביט בי ואינו מבין אף מלה. שוב רוצה להגיד לי דבר־מה. אני שוב משתיק אותו ואומר:

– לא צריך, הכל מסודר. סוף־סוף תלך אל אמך. אך שם תמשיך את עבודתך הריבולוציונית!

וחותם על הנייר.

– הוא חפשי – אומר המנהל ושם את הנייר באחד התיקים – ואל הקצין אמר הוא:

– זי זינד פריי! (חפשי הוא!)

ועוד הקצין לא הספיק להגיד מלה – אמרתי למנהל:

– תודה רבה.

הושטתי לו את ידי והלכתי.

בחוץ אני ממהר הביתה. אני רץ ממש. אני שומע מאחורי צעדים מהירים. אחרי כן קול:

– איין מומנט! – ביטה! (רגע אחד! בבקשה!)

אינני פונה לאחור. אני רץ. והוא אחרי. ושוב אומר:

– רגע אחד! יחכה נא רגע!

אני בורח ממש. והוא רודף אחרי. ומשיג אותי. תופש בזרועי מאחור, מהפך אותי אל פניו – מביט בי – רוצה לדבר – ואינו יכול.

אני משתמט מידו – וממהר.

הוא שוב רץ אחרי ותופש אותי, ומגמגם:

– א – א – א – ו – ו – ואס – וי – –?

– יתן לי ללכת –

הוא אוחז אולי בכח נורא בזרועי. ולבסוף אומר:

– איך – האב – אִינה – גש – גשפ – גשפוקט – – (אני ירקתי לו – – ) – אומר, מרים את שתי ידיו אל פניו, מכסה אותם וגועה כבעין יללה: אוּוּוּוּ –

– אין דבר, העיקר, שישאר בחיים –

הוא אינו מסיר את ידיו מפניו וכך שואל:

– למה הוא עשה זאת? – שואל ובתנועת פתאום תופש את כף ידי, מרימה ולוחצה אל פיו בכוח אדיר –

– לאסן זי דוֹך! – (יחדל!)

הוא אינו מרפה מידי – נושק אותה – כמעט נושך אותה – אדם גבוה “פי שנים” ממני – עומד באמצע הרחוב ונושק את ידי. אני משתמט, לוחץ את ידו – ובורח:

– לבן זי וול! (חיה בטוב) – אומר אני ומשרך אל הרחוב השני, נכנס אל תוך שער אחד הבתים ועולה אל הקומה.

חכיתי שעה קלה ואחר כך ירדתי.

והלכתי הביתה.

בדרך אני נפגש עם מ. סמיאטיצקי. הוא לוחש לי בעינים אורות מחדות־גאולה פנימית:

ביאליק וקליינמן שבו ממוסקבה: יש רשיון. לארץ ישראל.

התקדשתי רגע לארץ הנביאים.

סוף