רקע
גרשון שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

האיכר בן הששים, רב הכוחות והחריצים, יוסף מַרִיצְ’ניג, יסודו — המר. לא די לו בטבק, שהוא לועס כל היום בלי הפסק, והריהו עולה בכל סתיו אל ראשי ההרים הגבוהים וחופר לו משם את “האֶנציאַן” ואת שרשיו של צמח־אלפים זה, המרים מכל מר, הוא נותן אחר־כך בתוך בקבוקי היין־השרוף שלו ועושה לו ככה מין שיקוי הנורא במרירותו. הבו מר לו, מר!

המופלא שבדבר הוא זה, שמבוקר ועד ערב הוא עובד כאדם קדמון לשם המתוק. או שהוא מטפח ומטייב את עצי התפוחים, האגסים והדובדבנים, המקיפים את צריפו הקטן, או שהוא מטפל בכַורותיו.

מכל אלה, כמובן, אין הוא טועם מאומה אף פעם. לא מתוך קמצנות, כי אם מתוך בחילה אורגנית במתוק. כשהוא קוטף את הדובדבניות, בבוא שעתן, חבוי בנופו של האילן, מביטים אליו מלמטה זאטוטי הכפר בעיני תאוה וקנאה, סבורים, שהגרגרים הנחמדים הללו הם, שהוא אוכל עתה ואינם יודעים, כי טבק הוא לועס.


המלצות קוראים
תגיות