כרך א
מאתגרשון שופמן
הערדל
מאתגרשון שופמן
כשהקיץ דניאל, עלם כבן שבע־עשרה, בשבע בבוקר, פּקח את עיניו, וכירא עוד להביט אל סביבותיו, כונן אותן בראשונה ישר אל התקרה. והנה טרם יבין עוד את סיבת הדבר, נזכר פּתאום בפצלות־כרוּב, בחרושת דפוסי סביבונים לחנוכה, בניצני־תכלת שעל גבי כפור־החלונות, בפנסי נייר מאירים בלילות על פני חוץ, בנערה לבושה תלבושת־חורף ובשבילי־שלג מבהיקים לאור־הירח…
הוא התגעגע.
הוא השמיט מעליו את השמיכה מעט והתהפך על צדו. החורף, שהיה בן־לילה, היה ניכר לא רק לפי מראה סיד־התקרה, כי אם גם לפי כל חפצי הבית: הספה, הכסאות, גם לפי אדרתו, אדרת־החורף התלוּיה על הקיר, שכאילו הפיקה עכשיו מרץ ביותר.
זוג ערדליים עמד לרגלי הספּה ששכב עליה, ובתוך הערדל השמאלי – גם בו נשקף השלג הראשון.
“קרני־השמש, כנראה אינן משגיחות גם בחוֹר ערדלי וגם לשם תחדורנה” – עלתה מחשבה בטלה על לבו.
במשך כל העת שלבש את בגדיו חשב רק איך להמציא היום מחיר ערדליים חדשים, ובבואו עוד פעם לידי המסקנה שעלתה לו תמול גם שלשום, והיא, כי מוכרח הוא לחכות, לפחות, עוד שבוע שלם, החל לחקור, במה טוב יותר לדרוך לערדל קרוע: ברפש או בשלג?
אחרי שאכל את ארוחת הבוקר לבש את אדרתו ופנה אל הערדליים. בימני נקרעה רק תחתיתו, אבל “פניו” היו עוד כתיקונם; לא כן הערדל השׂמאלי, שמלבד תחתיתו שבלתה ונסדקה פקע גם חרטומו וחלק ממנו הופשל ונטה הצדה.
הוא שחה אליו מעט ובקומה כפוּפה החל לטפל בו ולמשמש בו באצבעותיו, כרוצה להצמיד ולהחליק, איך שהוא, את האבר המדוּלדל; אך הדבר לא עלה לו ו“זה” נתפשל פעם בפעם ונרתע לאחוריו.
- תני לי מחט וחוּט!– פנה אל אמו.
האם הוציאה מארגז ישן פּקעת חוּטים כּחוּלים שהיוּ תחוּבוֹת בה מחטים אחדות, מסרה אותה לידו ואמרה:
– איך זה אי־אפשר להשׂיג רק שני רוּבּלים – פר־נ־סה,– לא אבינה.
– כשאיפּטר מן הבית הארור הזה, יהיה לי הכל! היא נאנחה וסרה מעליו.
הוא הולך בצדי הדרכים, ועם כל פסיעה ופסיעה הוא רואה את החרטום הפעור של ערדלו השׂמאלי, המאוּחה חציו בחוטים כּחוּלים גסים… אם כי התאמץ שלא להשפּיל מבטו– “לוּ היה ביכלתי לעזוב את הרגל השׂמאלית ולאחוז את הדרך רק בימנית בלבד!” – הגוּ לרגעים כל קרביו בקרבו.
זה מקרוב התוכּח עם אחד מחבריו, שהאמין והחליט, כי יש כוח־משיכה לעינַים, היינוּ, כי הבּטה ממוּשכה על איזה איש שהוּא מוּכרחת לעורר הבטה גם מצד הלז. דניאל שם אז לאַל אמוּנה זו בהיתּוּל נמרץ. אך עתה, בהיפּגשו עם מי שהוּא, מיהר להשתמש בכוח זה ונעץ את עיניו בעיני הלז. שלא לתת לו להביט אל ערדלו. ואף על פי שרצה, שעכשיו יֵאָמנוּ דברי יריבו, היה מרגיש בכל פּעם חוּלשה גדולה במבטו הרפה, שעם כל התאמצוּתו לא פעל מאוּמה. כוח־משיכה במידה מרובה ניתּן הפּעם רק לחרטום ערדלו הפעוּר, שמשך אליו, כפי שנדמה לדניאל, עיני כל עובר כמעט.
כשהיה עובר עליו אחד ממכּריו ומתאמץ, מאיזו סיבה שהיא, להשתמט מדרישת־שלום, היה דניאל תולה את הדבר רק במראה הערדל הקרוע: בשלו גלה כבודו בעיני הלז; ואם, להיפך, מישהו מן העוברים היה מראה לו פתאום פנים מסבירות וגם מושיט לו ידו בחיבה באמצע הרחוב, היה רואה בדבר רק חמלה פּשוטה, או מין כבוד לגודל־נפשו, בעָרבוֹ לבו להיראוֹת בחוץ בערדל קרוּע כזה.
השמש הציצה מבין מפלשי עבי־הסתיו והמַסה את שכבת השלג כליל. בתחתית המדרכה, שהלך עליה דניאל, נגלה גם עשב חיור, נובל ונפסד. וכשהיה רואה מרחוק איש הולך לקראתו, היה יורד מן המדרכה לדרוך בעשב הכמוש והעלוּב הזה. אותה שעה היה משווה לנגד עיני־רוּחו עשב אחר, ירוק, רענן, רטוב וגבוה על שפת הנחל בימי הקיץ, והוּא, דניאל, הולך ופוסע בו בבטחה, מעלים את רגליו עד הברכים כמעט…
מעל פני עוברים אחדים קרא: “זה הוא טיב־התיפותכם הריקה: מגבעת על הראש, חוֹשן־בּד על החזה והרגלים– הוי, נבזה! – יחפות!”…
בפרוזדור אחד הבתים שבקצה הרחוב החל הערדל, שקלט מעט שלג, להשמיע קול גניחה משוּנה, כגניחת תרנגולת בשעה שהיא בולעת פירוּר לחם גס, שאינו לפי בית־בליעתה.
מאחורי הדלת תיקן והחליק את הקרע בידיו ונכנס אל הבית. לשמחתו לא היה הפעם במבוא איש. על פני הרצפה, לאורך הקיר, שעליו היו תלוּיים בגדי בני הבית, עמדוּ בשוּרה ישרה, זוּג בצד זוּג, ערדליים חדשים שונים. בגדלם ובשחורם הרטוֹב והמבהיק משלג נמס הזכירו לו נפשות בריאות ומלאות עלוּמים… הוא מיהר לחלוץ את ערדליו והניחם הפוכים בקצה השוּרה בפינה.
כל העת שלימד את תלמידו בחדר האחרון חשב רק על דבר עניוּתו ודחקוּתו, שאין לו כל מוצא וּמפלט. “וכי יש בכוח התועלת המסוּפּקת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים על צרת־הנפש וענוּת־הרוּח שאני סובל במידה כזו?”– וכשהגיע בלימודו אל הפסוק “מה נאווּ על ההרים רגלי מבשׂר”, חלפה במוחו מעין מחשבת־הזיה: כמה צר וקשה היה לוֹ, לוּ ניתנה על שכמוֹ הוּא משׂרת אותו מבשֹר; אך עכשיו, כשהוא איש פרטי, הלא הוא יכול להלך בצלע ההר, במסתרים…
כשגמר את השיעוּר, יצא אל האולם ה“מכוּבד” והנהדר, ולבש במתינוּת את אדרתו; התהלך אט על פני הרצפה המשוּחה בששר. לרגעים היה ניגש אל הראי הנסדק לארכו וראה בו פרצוף כחוּש וחיור. ממבוא־הבית הגיעה לאזניו שיחת בעלת־הבית עם שכנתה, נערה כבת שש־עשרה.
- בכמה עלוּ לך ערדליך אלה?
- בשני רוּבּלים וארבעים וחמש פּרוּטות.
- כמדומה לי, שטוֹבים הם מערדלי סוֹניה, שקניתי לה בשבוּע שעבר.
- האלה הם?
- לא, השניים בשוּרה.
- ואלה למי הם?
- של אניוּטה.
דניאל רכס את כפתורי אדרתו והתאמץ לחשוב על דבר המין האנושי בכלל, אשר ממדרגת קוף עלה מעט־מעט במעלות־התרבות, עד שהיה בידו לעשות ולהכין לו כסוּת לכסוֹת בה את מערומי גווֹ, גם נעליים לנעול בהן את רגליו היחפות. והנה ברבות הימים המציא לו עוד מין נעליים עליונות בכדי להגן על נעליו התחתונות; ומה בכך אם יש אשר תיקרע מעט נעל עליונה אחת של אחד האנשים?
- ואלה למי הם?
- של מוֹאִיסייקה.
- האם כבר נקרעוּ ערדליו הקודמים? אַה, אַה, אַה, לאן הוא מהלך ככה?!
לדניאל ברוּר היה, כי עוד מעט יגיע תור ערדליו הוּא. בקוצר־רוח חיכה לאחרית־דבר, תהיה איזו שתהיה. “לוּ כּבר נפטרוּ שם זו מזו ויכולתי לצאת”– דיבר לנפשו. הוא חזר ופיתח את כפתורי אדרתו בכדי לרכסם שוּב. אחרי כן הוציא מתוך כיסי־בגדיו פיסות־נייר מקוּפּלות ומהוּהות, שכבר בלוּ מרב ימים, וּבשקידת־רתת קרא מעליהן איזו מלים מטוּשטשות… ובתוך כך ניגש עוד פעם אל הראי והתבונן בּו. אחר כך השקיף בעד החלון.
- וערדליים אלה של מי הם?
- אלה? הראי!– ענתה בעלת־הבית, בהשפילה קולה ודאי הם…
התלחשוּת.
הוא מיהר להתאמץ ולהתרומם עוד פעם עד לנקודת־המבט הגבוהה והכללית: “האנושיות עלתה ממדרגת־קוף”, “ערדל אחד נקרע לאחד האנשים”, אך כבד ממנוּ הדבר. הוּא הרגיש את עצמו כמתאמץ לעלות ולצאת מתוך מבקע־קרח ביום־שלג; הוּא מטפּס ומאַחז ברגבי־הקרח, אך הם מתחמקים ומשתמטים מן הידים הרפות, והוּא עולה ויורד, יורד ונופל…
בשבע בערב הלך דניאל הביתה, הלבנה במלואה התפרצה זה עתה מבּינוֹת לעבים הקודרים שנתפזרו ושטו בשיפולי הרקיע. הוּא הלך אַט וחשב ותמה על שדברים קלים כערדל קרוּע מעט, יש בכוחם לפעול כל כך על רוח־האדם. “הנך הולך ומרגיש את עצמך נאשם בדבר־מה”, “כגר וכיתיר הנך תועה בין יתר האנשים”.
וּבזכרו עוד פּעם את דבר בַּקָרת הערדליים וההתלחשוּת ההיא שחה אל רגליו, וכדי למצוֹא את הקרע לא כל כך מכוֹער “כפי שיפליג כוח־דמיונו”, הסתכל בו לאור הירח. הקרע היה מכוֹער באמת. “כוח הדמיון לא הגזים אף כל שהוא!”. בבואו הביתה מיהר וחלצוֹ וברגלו הימנית זרקוֹ והשקיעוֹ אל תחת הספּה.
אמו ישבה אל השוּלחן וסרגה פּוזמק. מעל השוּלחן הפיצה אור סביבותיה עששית קטנה וּמפוּיחת. הוא החל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, אחר כך פנה אל אמו בהתמרמרוּת ודיבר בתנוּעות־ידים שונות:
- אין להיחלץ מהדחקוּת לעולם, ומה תהיה אחריתי? כשיש ערדליים אין נעליים וכשיש נעליים אין סנדלים, כשיש אדרת אין מעיל, וכשיש מעיל אין אדרת. והאכילה? האם זאת היא אכילה באמת?
- ומי גרם בכל אלה? מיד מי אתה תובע?
- אם נולדתי וגדלתי בבית כזה, לא יכלו להיות תוצאות אחרות.
הוּא העיף את עיניו בכתלים השוממים, בזויות, שקוּרי־עכביש פרושׂים על פניהן, בחומר הלח המרוּח על הסיד הכהה, בערימת תפוּחי־האדמה המעוּפרים שבפינה, בשעון הישן התלוּי על הקיר בלי נוע ואשר משקלתו האחת היא קורנס ישן ושחור – והוסיף:
- העניוּת כאן אינה אלא מורשת־אבות. אבי זקני חי פה כל ימיו בדחקוּת ובעניוּת גדולה, פה תקפתו השחפת ופה מת. לא – הטעים בעליצות־נקם– כאן לא תהיה לך תקומה לנצח; צריך להימלט, להימלט מזה!
- הימלט, ברח, עשה מה שלבך חפץ.
ובלי הסב את עינה מעל הפוזמק הוסיפה:
- בעצמו הוא חדל־אישים, גבר לא יצלח, ותמיד הוא קובל ותובע; על מי? ממי?
הוא הרגיש, איך בקרבו כמו גחלים עוממות לחשוּ והתלהבו מעט־מעט והעלו שלהבת כחוּלה קטנה… – ובמרירוּת משוּנה נתן בקולו:
- לוּ השלכתיו החוצה תיכף אחרי היקרעו!
- אין לי שיעוּרים, אין שיעוּרים!!
ובדברו התכופף וּבא אל תחת המיטה וחטף את הערדל ורץ ויצא החוצה, ושם, בחמת רוחו, השליכוֹ את מעבר לגדר, אל תוך גן־הירק. הערדל התהפּך פּעמַיים לנוגה־הירח באויר, ובמרחק חמישה־עשר צעדים נפל ארצה. לקול נפילתו נשמעה נביחת־יללה של כלב־השכן…
כל אותו הלילה שׂבע נדוּדים ורוֹגז. הוא חלם ערב יום־הכיפוּרים, כעלוֹת השחר. ערפל עבה בחוץ. פינות־הבית מלאות תפוחי־אדמה ועוד מיני לפת לחים ומעוּפרים. התרנגולים הרכים מוּנחים כפוּתים תחת השוּלחנוֹת במחשכים ומשמיעים לרגעים את קריאוֹתיהם המרוּסקוֹת והשוֹנוֹת. באָחזוֹ בתרנגוֹלוֹ הוּא, השמיע זה קול גניחה משוּנה.
בלי תמוֹה על הדבר כלל ראה, כי לא תרנגוֹל בידו, כי אם דג מפרפר פוֹער וסוֹגר את פיו חליפוֹת.
רגש נוֹדע לו ובלתי־נעים מאד עורר בקרבו מראה הפה המפרכס הזה.
לנגדו עומדת אמו בפנים מפיקים קרירוּת־רוּח במידה מרוּבה. הוא כבר חש את קרבת סיפוקו, אחרי שעלה בידו להרעימה סוף־סוף. אך למרות רצונו לטלטל את הערדל טלטלה חזקה ומחרידה, הרגיש בידו חולשה גדולה וזה רק נשמט מידו ונפל לרגליו…
הוא מיהר לשכך את חמתו ולכעסה ולהרעימה לפחות בפיו, אך אחרי כל דבריו ופטפוטיו, אשר גם הם לא יצאו כחפצו, עוד לא נתקררה דעתו…
אחרי כן הופיע פּתאום לנגדו אחיו הגדול ובגיל־נצחון נסתר, כמדבר רק לנפשו, אמר: “אך זאת היא קטנוּת־מוחין. זאת! איך מן הנמנע הוא – אתמַהּ ואשתומם – להתעלות מעל לקטנות כאלה?!”– “אכן לא ידעתי עוד עד הנה עד היכן הדבר מגיע!!”
כשהקיץ בבוקר השכּם, הכּיר שוּב, כביום אתמול, לפי מראה סיד התקרה, כי שלג ירד בלילה.
לרגלי הספּה עמד הערדל הימני לבדו ומין עצבת היתה שפוכה עליו, כאילו נהה אחרי אחיו.
הוא לבש רק את אדרתו ובראש גלוּי יצא החוצה. השמש יצאה זה עתה על הארץ. עשן־התכלת כבר התאבך מתוך ארוּבות־הגגות של בתי־הרחוב. הוא עמד אצל הגדר והביט אל תוך הגן. פּתי־שלג גסות ורכּות ירדוּ ברפיון על פניו, ליחלחוּ וציננוּ אותם. השלג שירד כל הלילה השתרע על פני כל הגן וכיסה כמעט את הערדל כולו, ורק האבר המדוּלדל עוד הציץ למעלה והתנוסס מרחוק כנקוּדה שחוֹרה.
רפאל
מאתגרשון שופמן
מנורה תלויה בעלת גוּלה כחולה מאירה בבית. השולחן מכוסה מפּה לבנה, רקומת רקמה אדוּמה. וילונות־החלונות מוּרדים וחצאיהם מחבקים את הפרחים הירוקים, שלאור המנורה הם עושים רושם של תרנגולים, התועים על פני הקרקע בלילה לאור־הנר. בתנור בפינה מתלקחת האש, בשקידת־רתת היא מלחכת את העצים הלחים ומשמיעה המוּלה חרישית בלתי־נפסקת. על הספּה הרכה יושבת נערה כבת שתים־עשׂרה ומנַטלת תינוק פזוּל־עינים.
מן החדר האפל והסגוּר נשמעה הנחרה העזה של בעל־הבית הישן. הקישה המטוטלת.
על אחד הכסאות בכותל־המערבי, אצל שולחן הכתיבה, ישב רפאל, עלם כבן שמונה־עשׂרה, לבוש באדרתו, והקשיב בכל מאודו לכל נשימה ולכל הגה בנחרת בעל־הבית. בהתרגשוּת־עצבים הרי הוּא מעלעל באחד הספרים המונחים על השולחן משמאלו. הנחרה היתה נפסקת לרגעים, כאילו בּכוָנה להתעלל מעט ברפאל ולהשלות את נפשו בתקוַת־שוא עת־מה, אך מיד היתה נשמעת התהפכות קלה או הגה מוזר, והנחרה היתה חוזרת לאיתנה הראשון.
כבר היה קרוב לשש. כארבע שעות קודם לכן, בזמן השיעור בבית זה, שמע שבעל־הבית ציוָה את בתו זו להעירו משנתו בשעה חמש ולא תאחר. הוא לא הספיק אז לקום ממושבו ולבקש ממנו איזה סך טרם תחטפהו שינה, וזה כבר שכב על משכבו בעינים עצומות. הוא עבר אז בדממה על מיטתו, ואם כי ידע, שעצימת־עינַים זו אינה אלא מלאכותית, בכל זאת לא מצא און בנפשו להעירו בכדי להפיק חפצו. והנה בלכתו כבר מבית שיעורו האחרון וּבשמעו בחוץ את קול השעון בהשמיעו חמש, שׂם עוד פעם את פניו אל הבית הזה.
האש מתלקחת בתנור בעוז, היא צוהלת ומתגעשת ולשונות־הלהב מתנשאות ועולות אל־על, ורפאל מביט ותמה על קרירות־רוחה של הנערה למראה זה. הוא יודע, כי בביתו הוא, אם לפעמים תתלהב מעט האש בתנור, מיד אמו מתחלחלת ומביטה ברעדה אל תוך ארובת־העשן. וגם נפשו הוא לא תשוב אז למנוחתה טרם יתן אל לבו, כי “הן כל ההיקף שמסביב לאש של לבנים הוא”, או כי יזכור את הניצוצות המאליפים הנזרקים מתוך ארובת המַפּחה של בינוש הנפּח בלילות האפלים…
ובלי משׂים עלה על לבו החוּלשה והשפלוּת, אשר בהן נִפְלֶה כל מה שלהם מכל מה שלאחרים.
כי עוד מילדותו הקדומה ביותר הסכין לערוך את סגולות־ביתו הוא אל סגולות בתים אחרים, ופעם בפעם, לדאבון־לבו, מצא את יד האחרים על העליונה.
הוא היה מצטער תמיד על שפרתם מתנהלת תמיד אחרונה בעדר; על שתמיד ניצח התרנגול הזר את תרנגולם הם, בהילחמם יחדיו על פני ירק־הדשא בצלע־הבית; בצרת נפש היה מביט אז על תרנגולם האדום הנסוג ונרתע אחור, אחור, בכרבולת פצועה ושחורה, מנוּצח וקוֹדר; על דלת־ביתם הקלה ובריחה הקטן והדק לעומת אותן הדלתות הכבדות והבריחים הגדולים והכבדים; גם גג־ביתם– נוכח ברבות הימים, שהאֵזוב המבצבץ מבינות לשחיפים השחרחרים אינו מעלה יתרה לו, כאשר נתעה בשוא להאמין בתחילה, ואשר הרבה להלהיב ולשעשע את דמיונו, כי אם, להפך, ליקוּי הוּא!
והנה עתה, כאשר כבר בא בימים ואביו המלמד מת עליו במחלת־השחפת, והוצרך הוא בעצמו להשתכר משיעורים, בכדי לפרנס את אמו, אחיו ואחיותיו הקטנים, לא עלתה בידו בשום אופן להיכנס פעם אל תוך אותם “החלונות הגבוהים”, שהכניסו אל תוכם כמעט את כל בני גילו – ושיעוריו היו רק בבתי דלת־העם, או אצל הבריות הללו, אשר יתורו להם לכתחילה עובד נאמן מהרפים, מהצנוּעים והנדכאים ביותר…
עוד פעם פּחיתות וחולשה!
הנערה מתקנת בתנור, ובינה לבין עצמה היא מדברת: “אביא סדר בתנור ואחר אעירה את אבי”. היא הולכת דרך מבוא צר ואפל, וכעבור רגע שומע רפאל:
- אבא, א־אבא! אבא, א־אבא!
נשימה ממוּשכת נשמעת ואחריה הגה בלתי־ברוּר.
- הן כבר שש, אבן־ספיר מחכה לך פה. התקוּם?
- התלכי מאתי, אם לא?!
רפאל שומע את התהפּכוּתו על צדו השני ואת נחרתו המתגברת.
דפיקות־השעון הקצובות והשקולות, לחישת־האש בתנור התלכדוּ יחד לקול המולה ממושכת, משקטת ומישנת… מחיצת החדר הסגור, המשוּחה בששר, נהפכה לאט־לאט ליריעה אדמדמת, דקה ושקוּפה. הוא רואה את המנסרים ואת המשור הישן, שהעלה חלוּדה, עולה ויורד, עולה ויורד בלי הרף, בלי כל הפסק… כל קרביו בקרבו מחכים וּמצפים לעייפות־הזרועות או לגמר הקורה המנוסרת, אך לשוא! המנסרים לא ייגעוּ ולא ייעפוּ. לאורך־הקורה, כנראה, אין קץ, והמשור החלוד באחת: עולה ויורד, מנסר והולך בלי כל שינוי ותמורה…
הילד נתן קולו בבכי מר.
- הנני אליך, הנני אליך, זה־הבי, מחמד־נפשי! – עונה קול־הנערה ממבוא־הבית, ממחשכים.
הקולות האלה כמו העירוּהוּ מתנוּמתו בהקיץ. אחרי עצרו בעד נשימתו רגעים אחדים, החליף רוח, קם ממושבו והתהלך אט לאורך־הבית.
לרגעים היה ניגש אל הראי, מסתכל בפניו החיורים והכחוּשים ומעביר את כפו עליהם, בנסותו ללפתם בלפיתת־יד אחת… אז יזכור את מחסור־הלחם שיקרה בביתם לעתים לא רחוקות ואת הרעב שסובלים שם בשעה זו. גורלם תלוי רק בהפסק הנחרה העזה הזאת… הוא נאנח וישב עוד פעם על מושבו.
בתוך התנור כבר נצבר גל גחלים בוערות, ואוּדים אחדים התעשנו על שפתו והעלו לרגעים שלהבת כחולה קטנה.
התינוק המגואל נותן מבט־בכי פוזל ברפאל היושב ממולו וצורח וצועק מרה.
- הנני הולכת אליך, הנני לוקחת אותך, מחמד־לבי, עט־טרתי! – עונה הקול מאחת הזויות האפלות.
- אבא, א־אבא! כבר אחרי השעה שש, אבן־ספיר מחכה לך פה!
- היא שבה את התינוק הבוכה, לקחתו על זרועותיה ונישאה אותו, חיבקה אף נשקה לו. – “אינו רוצה לקום!” – פנתה בתוך כך אל רפאל.
ברגעים שנפסקה הנחרה ודומיית־הבית שבה לקדמותה, נדמה לרפאל, כי שם מעבר למחיצה ירד בעל־הבית מעל מיטתו על אצבעות רגליו והוא מציץ בעד חרכי־הדלת לראות, אם עודנו פה…
כשהשמיע השעון שבע, קם מכסאו, נתן שפל־קולו באיזו שירה קטועה השגורה בפיו, נעל את ערדליו ואמר: “כנראה, אצטרך לסור הנה בשעה מאוחרת יותר”.
ויצא.
עבים אפלים וקודרים שטו ברקיע. הלבנה הבלתי נראית הגיהה אורה על פני הסימטה השוקטה. מימין נמשכה גדר־אבנים מסוּידת, שמעבר לה נראו עומדים בלי נוע אילנות גבוהים אחדים חשוּפי־עלה; פתי־שלג גסות ורכות נישאו באויר וברפיון גיפפוּ וציננוּ את פניו. בקצה הסימטה, ליד שער, עמדה מרכבה רתומה לסוס אחד. הרכּב הנוצרי ישב שחוח על מושבו ולאזני־רפאל הגיע פיהוּקו הממושך, הדומה לקריאת תרנגול.
הוא עבר עליו והלך הלאה. פסיעותיו חורקות בשלג הכבוש והמבהיק לאור־הירח הכהה. הוא סר אל סוכת שומר מחסום־הדרך. בפתח הסוכה עמד השומר עטוף באדרתו, ובידים נתונות אשה בשרווּל אחותה צעד אט אנה ואנה.
- אולי ראית, בעמדך, לאן נעקרה לא כבר… בערב… דירה אחת?
- שנַיִם עברוּ והובילו היום רהיטים… מה שמו?
- יקינטוֹן!
- יקינטוֹן?
פי הנוצרי נשאר פתוח מעט. אד לבן התפרץ מתוך פיו לכל מלה ומלה. ופעם בפעם חלף בעד כל יצורי גווֹ של רפאל ריח יין־שרף, ריח עז וחד. הוא חש בנפשו קרבת דוּבשן טבול ביי"ש… “אכן, נעימים, מתוקים־מתוקים החיים!”– חלפה החלטה במוחו.
- יקינטוֹן, יהוּדי זקן, עבדקן; לא הרגשת בו? – ענה רפאל בהרגישו חולשה בברכיו וחֵשק לשבת ולנוח מעט על ערימת השחת, שנראתה בתוך הסוכה תחת הספסל.
- חכה, חכה!– אמר הלז כמדבר לעצמו ובנשאו מעט־מעט את עיניו השמימה.
רפאל כמו רצה שהשיחה תימשך ביותר. הוא חפץ משום מה לדבר ולהתרצות אל האיש המגושם הזה, בעל הפנים הבריאים והאדומים, כל קרביו כמו התאווּ להתדבק בגוּף המוּצק והבּריא, להתחכך בשער־אדרתו, לנשום בהבל־פיו…
אחרי שקיבל ממנו, לבסוף, הוראה מפורטת על הבית הדרוש הודה לו והלך הלאה.
ברכיו כשלו וחלשו יותר ויותר. בבטנו הורגשה תנוּעה ושאון־השתפכות כאילו כדי להזכיר לו, כי כבר עבר המועד…
דמיונו לא חדל מלצייר לו חתיכת “דוּבשן־איכּרים” גרוּע טבוּל ביין־שרף. “באמת, אפשר להשקיט את הרעב גם בפת־לחם קטנה ביותר”. ופת־לחם זו שיוה לנגדו שחורה, חרבה ומלוכלכת מעט באשפה… לאט־לאט החלה לפנות מקום בדמיונו לפרוסה יפה וגדולה מעט ממנה, וגם זו לא השתמרה הרבה ונהפכה, לבסוף, לפרוסת חלה לבנה.
הוא זכר את אי־תאבונו, אשר יתקפהו פעם בפעם בסעודת ערב יום־הכיפורים, ומעין דאבון־לב הרגיש עתה על מיעוט־אכילתו אז.
והוא את דירת הגביר יקינטוֹן החדשה לא יכול למצוא ונכנס אל בית נמוך ומסויד מבחוץ לשאול עליה עוד פעם.
במבוא־הבית על הספסל התנוססוּ לאור־הנר בשורות ישרות, שורה בצד שורה, כיכרות־לחם בעלות קרום מבהיק. על פני הקרקע השתרעה שכבת־קמח דקה. ריח הלחם החם המבוּשׂם בכמוֹן מילא את האויר. “רק הפּרוסה האחת הזאת, המונחת על אחת הכיכרות, עם קערת כרוב מבושל ולא יותר”… “אכן מתוּקים־מתוקים החיים!” – חזרה וחלפה החלטה בלבו.
הוא שׂם את פעמיו הלאה אל תוך הבית פּנימה, אך פּתאום ראה את דודו הזקן ר' אשר המלמד הולך לקראתו, זוקף את צוארון־אדרתו, נוטל מקלו ויוצא.
מיהר ויצא אף הוא אחריו.
- ר' אשר!– קרא אליו מאחריו.
ר' אשר שב והתבונן בעינים בוחנות ותמוּהות בפני רפאל וצעד בזהירות, נשען על מקלו, על פּני השביל החלקלק כראי.
- אולי תדע איה פה דירת יקינטוֹן החדשה?
- יקינטוֹן הזקן?
- כן, זלמן יקינטון.
- ר' שניאור־זלמן?
שניהם הלכו אט.
- כן, כן– הגה ר' אשר בצמצמו את מחשבותיו– היום עקר את דירתו אל החצר ההיא– והראה במקלו.
שתיקה. הפסיעות חורקות.
- מהראוי שאֶכּנס עתה גם אל הבית הזה ללמד את הנער– מדבר ר' אשר בינו לבין עצמו, רומז במקלו על בית חדש הטובל כולו באור־הירח.
- בחורף של אשתקד הורה רפאל בבית זה. התעוררוּ בו זכרונות נעימים הקשורים בדמיונו עם הבית הזה. מלבד זאת מזג־האויר היפה, הרעיון, כי מצבו יאלצהו לבקר עתה במקומות שלא עלו על דעתו מעולם, והתקוה, כי סוף־סוף יעלה בידו היום להשׂיג את מבוקשו – כל אלה פעלו עליו פעולה של קסמים ומין געגועים משונים החל לבו לרחוש פתאום…
- ואותי לא תדע? – הפריע הוא את הדומיה.
ר' אשר ידע מכבר, כי לאוריה בן־אחותו יש “בחור מהולל”. אך האחרון התנכר משום מה אליו פעם בפעם והתרחק ממנו. וכן היה נוהג כמעט בכל בני משפּחתו. ופעם אחת, כשנזדמנו שניהם בבית־הרחצה, רחץ ושיפשף רפאל לדודו הזקן, לפי בקשתו, את גבו הכחוש, בלי אשר ידע האחרון מי זה. וכשהיה מוכיח לפעמים אבי־רפאל את בנו על התרחקותו זו מן הבריות, היה זה רגיל לענות לו בנזיפה: “מתעב אנכי תכלית תיעוב את כל בני משפּחתך יחד!”
אך עתה נהפך עליו רוחו פּתאום, וחפץ מוזר התעורר בקרבו להתוַדע ולשוחח עמו בלי מעצור ולשפוך לפניו את כל נפשו.
- לא, מי אתה?– שאל ר' אשר והסתכל בפניו.
הוא התוַדע אליו בקול רותת ומוזר לעצמו. הוא האריך לספּר לו בפרטות על דבר מצב־ביתם הרעוּע, אשר אין כל תקוה נשקפת לו בלתי אם ממנו, מרפאל לבדו. ובקול נפסק לפעמים הוסיף לבסוף, כי גם בריאותו הוא – הוא מרגיש זאת – הולכת ומתמוטטת מיום ליום.
שניהם הלכו אט, ר' אשר שתק כל העת ולבסוף התאנח ושאל:
- לשם מה דרוש לך יקינטון?
- חפצתי להשיג אצלו “גמילות־חסד”.
- וכי דרכו בכך?
- לא. רק הנני בטוח, כי לא ישיב את פּני, מפני שפעמים רבות הראה לי סבר פנים יפות, כשנזדמן עמי בבית־בנו.
לאחר שנפטרו זה מזה סר רפאל אל החצר שהָרְאֲתָה לו. רק החלון הקיצון האחד היה מוּאר. יתר חלונות בית־יקינטון היוּ אפלים ואור־הלבנה נשקף בהם. “איככה שוכנים במעון עצוּב אשר כזה?”– התפּלץ בהעיפו עיניו עליהם.
הוא פתח את הדלת, וּבהד קול־החריקה שענה שם בירכתי הפרוזדור במחשכים, נדמתה לו מעין קריאה: “מה זה באת לגזול מנוחת־אנשים בחצי־הלילה?”…
כשנכנס הביתה השמיע בקול רם:
- ערב טוב!
ובלי ראות עוד ברוּר מי ומי היושבים שם אל השולחן סמוך לחלון, מיהר לחלוץ את ערדליו בפינה. ערדלו האחד התעקש כמו להכעיסו וּבקושי נשלוֹ מעל רגלו.
הוא קרב לבסוף אל השולחן. לפניו ישבו מעבר אחד ר' שניאור־זלמן יקינטוֹן בכיפּתו, וּמן העבר השני אשתו, אשה גסה, אשר מבטה ושרטוּטי־פניה מיחסים אותה אל אותן הבריות, אשר בקרב כל איש חדש הן מעוררות מיד את התמיהה הבלתי־נפתרת: איך, איפוא, “יחיו” אנשים יחד, במחיצה אחת, עם בריה כזו ימים ולילות הרבה־הרבה כל כך?
על השולחן היוּ מוטלים כלי־האוֹכל ושיירי ארוחת־הערב.
- חפצתי ללווֹת ממנוּ– פנה אל הזקן בקול רוטט– שני רוּבלים עד אחר השבת… אז יהיה לי רב…
חפצו היה להנעים ולהרך את הצעת־בקשתו יותר, אך לא עלתה לו.
מבט־השאלה של האיש נעלם מהר, אך זה של האשה עוד התגבר.
- שאוֹל ישאלוּ בתחילה, אם יש? – ענתה בשוב אליה רוּחה מעט.
- לא. לוֹ צריך לתת. מה היום? יום רביעי… עד אחר השבת… – ענה הזקן הוציא את כיסו.
הוא נתן לו “עשיריה” לפרוט ולהביא.
כעבור רבע־שעה שב רפאל בכיס מסורבל מטבעות פעוטות, שמשכו אותו מטה כל הדרך וציננו את ירכו.
- בקושי גדול עלה בידי לפרוט– דיבר רפאל, בהריקו את הכסף על השולחן לפני הזקן, שישב שרוע בכורסה.
- הגע בעצמך, אם לפרוט את הכסף קשה כל כך, להמציאו מאין– לא כל שכן!
רפאל חייך באונס והחל לטפל בהרצאת־הכסף.
הוא לא מצא ידיו ורגליו בציבור המטבעות אשר לפניו. ידיו מישמשו והפכו במטבעות כסף ונחושת, מהן מחוּקות ופחוּסות, גדולות וקטנות. הוא מרגיש כאילוּ הוא שוחה בים־הנחושת הזה בלי כל תכלית…
לפניו ישבו מסובים הזקן והזקנה, שהביטו בנחת־רוּח אל המחזה.
כנקוּדת־אודם נראתה על לחיו השמאלית תחת עינו, והיא התפּשטה והתרחבה מעט־מעט, עד כי אחזה וליפפה כמעט את כל פניו.
- מה זה לא תוכל לבוא “שם” לידי בירור? – ענה לבסוף הזקן, אשר, כנראה, לא יכול עוד להתאפּק ואמר לחלצהו מן המצר.
- הניחה לי!– הוסיף, ובדברו שם את ידיו הוּא בגל, וכרגע, לאחר שהפריד מטבעות ממין אחד לחוד וממין אחר לחוד, הביא בהם סדרים, וכמו מאליו עלה הסכום המבוקש.
הוּא קיבל מידו לבסוף שני רובלי־כסף חדשים ומבהיקים, השתחוָה ויצא.
השמים היו מכוסים קרעי עננים לבנים. הלבנה התגלגלה וטסה נחפּזת ורומזת: “עכשיו צריך לעוף, לעוף הביתה!” הוא הלך בפסיעות גסות ומהירות, מטביע ומחלץ את רגליו חליפות, על פני ערימות השלג.
בקצה הסימטה עוד עמדה המרכבה עם הרכּב הנוצרי, שישב כפוף על גבה.
- ו“הוא” עודנוּ יושב פה מאז?
- הם שוהים שם משום מה – ענה הלז בעצלתיים ופיהק. רפאל חפץ לעמוד ולשוחח עמו בחביבות יתרה עוד ועוד, אך אחז את דרכו הלאה. בדמיונו הצטיירו לו עתה משום מה פני עצמו הכחושים והחיורים, שערו הפרוע והמגבעת החבושה באלכסון; וכל זה לא איכפּת לו הפעם כלל. כי הוּא חפץ להיות עתה רק איזה אמצעי פּשוּט, שעל ידיו יוּבאוּ הביתה שני רוּבּלי־הכסף… בידו הימנית הנתוּנה בכיס־מעילו מלָלם וטחָנם זה בזה כל הדרך, ומין נעימוּת הרגיש בלחצם הקל… ופעמַים גם הוציאם והסתכל בהם לאור־הירח.
הקרדום
מאתגרשון שופמן
בין הדברים שהגה בהם תמיד עזרא לוינטון, מורה לעברית ב“תלמוד־תורה”, בילדוּתו, תפס את המקום ההגון ביותר– קרדום. הוא אהב כל קרדום טוב והתלהב למראהו והתגעגע עליו… וזה בא לו מהיות לו מאז נטיה עזה לחקות בכּל את אביו־זקנו ורבו, שהיה בעיניו לסמל־השלימוּת. וזקנו, זה המלמד, מוּכּה השחפת אז זה כשבע שנים, היה “אומן־יד”, ובערבי שבתות אחרי הצהרים בימי הקיץ היה נוטל מקרן־זוית את קרדום־ביתם, בעל הקת המנומרת, והיה יוצא בו החוצה. על צד האמת הן לא הפרוזדור, לא המדרגות, אף לא הגג הוּזקקוּ לתיקוּן, אך עונג מיוחד היה לו לאחוז בקרדום ולהקציע דבר־מה, בשעה ששרווּלי־חלוּקו הרחבים והלבנים מתנועעים ומבהיקים לעין־השמש… עוד זאת: “הלא תמוּה יהיה הדבר”– דימה בנפשו – “כי איש, אשר זה לא כבר תפס קרדום בידו ואשר עוד ניכּרים רשמי־מלאכתו, מת פתאום”… ופעם בפעם היה קופץ בכוח את ידו הכחושה האוחזת ביד הקרדום או בעץ המוּקצע, כאילוּ נתכוון בזה להיאחז ולהיאדק בחיים בחזקה…
ונכדו עזרא, אז ילד כבן שבע, היה מתבונן ומסתכל בזקנו ברגעים אלה, ומין אהבה מהוּלה ביראת־כבוד הסכין לרחוש מאז אל כל קרדום ממוֹרט וחד.
זקנו היה קפדן חולני ולא נתנוֹ לעבוד בקרדום כחפצו. אך הוא היה מתגנב פעם בפעם והיה לוקח את הקרדום בחשאי והקציע בו מעט, לוּ גם את זוית־המזוּזה…
בית חדש כשהיה נבנה ברחובם, היה אוהב לשבת על יד הבניה, על אחת הקורות הנוטפות שׂרף. השמש מחמם את שכמו הקטן, ריח השׂרף הרענן מורגש בכל יצורי־גווֹ. מסביב הגזרים, הקיסמים והנסוֹרת המבהיקה, והוּא יושב ומסתכל בכל מאודו בקרדום רחב, ממוֹרט וחד, המקציע והולך בצלע אחת הקורות, מקציע והולך כמו מאליו… ולבסוף, כשהיה מפסיק הבנאי את עבודתו לרגע והכה ונעץ את קרדומו בקורה, היה הוּא, עזרא הקטן, משתמש בשעת־הכושר הזאת, ובשעה שהלז הוציא ועישן את מקטרתו, היה הוא חולץ את הקרדום ולוקחו בידיו ביראת־הכבוד, מרימו ומהפּכוֹ בזהירוּת ומיראתו להכּוֹת ולנעצוֹ בקורה גם הוּא, היה חוזר וּמניחוֹ אחרי כן בחשאי…
כשמת עליו אביו־זקנו, נעשה בן־חורין. אז היה מהלך תמיד בחצרו וקרדומו בידו. תדיר היה משתדל בדבר. שיקנו בביתם עצים שלמים, כדי שיוּצרך הוּא אחרי כן לחטבם. ולבסוף כשנקנו העצים, היה שואל מאת שכנם אַנטוֹן את הקרדום, אשר דבקה נפשו בו מאז, ואת אחיו הקטן ממנו אנס לקחת את הקרדום החלוּד שלהם, ומבלי אכול ומבלי שתות היה עומד וחוטב כפוּף כל היום, בלי הרגיש גם בכאב־שדרתו.
ובתקוּפה זו, כשהיתה תוקפת אותו איזו מחלה, היה נדמה לו פעם בפעם, בשכבו על משכבו אחוּז חוֹם, איך שהוּא עומד וחוטב: הקרדום הוּא קרדומו של אַנטון, והעצים הם עצי־לִבנה חלקים, לחים עד כדי רטיבות ונוחים להיחטב…
בבית ה“תלמוד־תורה”, בערב־קיץ אחד, נועדה ישיבה. התאספו כמעט כל נאוֹרי־העיר ומקצת עשיריה. גם עזרא לוינטון היה בין המסובים ובעינים נעלבות וחרדות הביט סביבותיו. כבר עברוּ עליו יותר משלושים וחמש שנים. מצחו הגבוה מתקמר ועובר לקרחת. מעיל ארוך, אפור וישן, הוא לבוש.
המנהל ישב ראש, וכפי שנדמה לעזרא, שישב ממוּלו, התאמץ להתחכּם ולהתרברב יותר מדאי, ועם זה גם במין כוָנה מסוּתרת להרעים ולדכא אותו… “שם בביתו, או מחוץ לעיר במקום אין רואים, הוא נכנע ומתרפס לפנַי כמעט עד כדי ביטוּל עצמו, ועתה– כאילוּ גם אינו מרגיש בי!…”
הנאספים התיעצו והתוַכחוּ בשפת־המדינה. נשמעות קריאות מעין: “דלת־העם”, “הפצת־דעת”, “התאחדות”, “לאוּמיוּת”, “אנוֹשיוּת”. מה מאד חפץ גם הוּא להשיב על דברים מוּטעים, לפי דעתו, של אחד מהם, גם לו יש פילוֹסופיה מיוּחדת בנידון זה, אשר בודאי תסב עליה את לבות־הכל, אך הוּא לא יפתח פיו. הוּא מתירא שמא ייכּשל בלשונו, שמא ייפּסק באמצע חוּט־הגיגיו…
הוא יושב דומם כל העת ונאבק ונלחם עם עצמו; הוּא מכין את עצמו וחפץ להוציא מלה, אך כוח נעלם כאילוּ עוצר בקולו ולא יתנהו להתפּרץ החוצה. לרגעים, כשהיה מנצח אחרי התאמצוּת ארוכה את הכוח ההוא, והגה חלוּש בלתי־ברוּר היה מגיע לאזניו– רטט קר ורטוב היה חולף את גבו והיה שותק…
הלא הוא מורה בבית ה“תלמוד־תורה”, יש לו שיעורים אצל אחדים מנכבדי־העם, ובכל זאת ישוּתוֹ פה אינה ניכּרת כלל. הוּא רואה, כי אין איש מתאַוה לדעת את דעתו הוא ואין אחד מהם פונה אליו לוּ גם במבט־שאלה.
פתאום הרגיש משיכה בכנף־בגדו מאחוריו, והתרגשות נעימה כבר תקפה את כולו, אך מיד נתמלא עלבון וכעס גם יחד, בראותו, כי משרת ה“תלמוד־תורה” הוא, שחפץ לשאול את פיו דבר־מה…
כבר הגיעה השעה שתים־עשרה, ומבעד החלונות הפתוחים כבר נשמעה הלמוּת שומר־הלילה יחד עם המיית־הרוח… לוינטון ישב ממול החלון, והעננים השחורים והכבדים יחד עם קול ההלמוּת הרחוקה והעצובה הזכירוהו את תקוותיו הנכזבות, את דמיון־נעוריו שנכזב, את קוצר־החיים בכלל…
“נדמה היה אז, כי החיים עוד טרם החלו, בעוד אשר כמעט כבר ספו־תמו”– הגה עזרא בחדלוֹ לראות ולשמוע את כל הנעשה מסביב לו. לנגד עיניו ריפרפו ושוֹטטוּ עתה רק שני צללים: אחד בנזר־הנצחון על ראשו, בכבוד־עולם, אותו “לוינטון”, אשר ברא וטיפּח דמיונו לפנים, “לוינטון”, אשר שיוָהוּ לנגדו תמיד, כמי שעתיד להיות הארי בכל חבורה וחבוּרה; והשני הוּא הוּא בעצמו, בבגדו האפור והישן; ושניהם כמו ריחפוּ, פסעו וקפצוּ בלי קול לפני המסובים…
-לא! צריך לערוך על הנייר את הגיונותי החשובים ביותר ולתתם אחרי כן לקרוא בישיבה הבאה,– חשב בלכתו לביתו– צריך ללמד מתחילה את לשוני בבית, לשנן את הדברים אשר בדעתי להביע; ואחרי כן…
הוא התנמנם תנומה יגעה וטרופה כשעה אחת והקיץ. שם, מעבר לפרגוד, פייסה, שידלה ויִשנה אשתו את התינוק הצורח והממרר בבכי מאז הערב. “בודאי חולה הוא”– עלה על לב עזרא. הוא התהפּך לצדו השני. הוא עצם את עיניו ואמַר לישון, אך ברגע זה חש במוחו בהירות ושקידה גדולה כל כך, כאילוּ כבר ישן “מעת־לעת” תמים. “כיון שנולד אדם חלש במזגו, הרי הוא אובד, אובד לנצח!”– החל לשוחח עם לבבו בלחישה, ושכב פּרקדן. “ועם חולשה זו הנני נלחם כל ימי, וכנראה לא אשתחרר ממנה לעולם!” צעקות־התינוק גברוּ ונחלשוּ חליפוֹת והתבוללוּ לרגעים באנחוֹת־אשתו, אנחות ממוּשכות וקורעות־לב, שהזכירו לעזרא צעקות אחרות ואנחות אחרות… הוּא נזכּר בילדיו הראשונים, שמתוּ תכוּפים, וּבאותם לילות־החורף הארוכים…
“באמת כלוּם לא הייתי צריך לעמוד על דעתי אז?… עוד רגע אחד, רק עוד רגע אחד, וכבר אולי, בלי ספק, בלי ספק!… ורק בגלל דמעה אחת מסרתי את כל חיי, את כל חיי!”– הוסיף להגות בהשפילו את ראשו אל שיפולי הכר הקרירים– “אנכי הלא תיעבתיה מאז ורק לא יכולתי לעמוד בפני דמעות־דודי… אנכי הלא תיעבתיה תיעוב נמרץ”– חזר עוד פעם, בזכרו את גועל־נפשו, אשר רחש אליה כל עת השתדכוּתם. ובאמת כשהיתה מעברת לפעמים ידה, דרך השתובבוּת, על פניו, היה כל גוּפו מזדעזע, כאילוּ היתה זו יד מתה… “ודמעה זו, היא היא שקיצצה את כנפי בבת אחת, ללא חמלה!”
ולנגד עיניו הופיעו כל אותם האנשים, אשר ניבאו לו תמיד בנערוּתו עתידות… “צריכים היו לראותני היום בישיבה”– קרא כמעט בקול.
“מלבד זאת”– הוסיף להגות עוד– “לוּלא היתה עם זה שארת־בשר, כי עתה עוד”… “לכל הפחות, לא סבלתי אז צער גידול־בנים במידה כזו”… “הנה זה שלושה לילות רצוּפים, אשר לא יתן שינה לעיניו ואינו פוסק לצעוק!”…
בבית שררה חמימוּת כבדה וּמעיקה, שהכילה את ריח הלחם החם, שנאפה היום. המנורה שהלכה וגססה התנוצצה כמו מבעד לערפל. הילד שתק רגע, ואז נדמה לו, כי הזבובים החלו עתה לזמזם… “הלאומיות דומה לאש…”– התאמץ עזרא לסדר את הרעיונות, שגמר בדעתו להביע אותם מחר בישיבה הבאה. “כשם שהאש…”– הוסיף, בהפכו את הכר ובבקשו בו מקום צונן להניח עליו את ראשו. אך גם המקום החדש התחמם כרגע והוא התקצף והתמרמר. “ולמה תדלק עוד המנורה!”– קרא פתאום בקול ומיהר אליה ברגליו היחפות. בכל כוחו נשב בה וכיבה אותה. הזבובים כמו התחלחלוּ פּתאום והתנערו וזימזמוּ במהוּמה… מבעד החלונות כבר הכחיל השחר, נשמע קול חליל הרועה, געיית הפרות ומרוץ רגלים יחפות… התינוק חזר פּתאום אל צעקתו וביתר עוז והתחנק והתיפּח ביאוש נמרץ. עזרא שב אל מיטתו, ואגב מגע בלבוש אשתו שעמדה על דרכו כפופה אל העריסה, אמר בתלונה:
-הנה זה היום השלישי, שאינה קוראה לרופא.
-העליון יודע מה זה…
-אצלך הלא תמיד ככה– ענה ושכב שוב.
היום היה יום חם, בהיר ויפה. השמש החל ללהט אך יצא על הארץ. עזרא החליט לשבות היום עד הצהרים. הוא חש בראשו וכפות־ידיו התעלפו והזיעו. הוא לקח את מקלו ויצא אל השדה שהשתרע מאחורי גן־ביתם, לשׂוּח מעט ולהחליף כוח. בצלע־הבית עמד בנו האמצעי, נער כבין שלוש־עשרה, וחטב את העצים הקנוּים להסקה. כנראה, נגעה עד נפשו מחלת אחיו הקטן, חרדת־הבית, ולזאת עוד הרגיש בפיזור־הנפש של אביו אמש אחרי בואו מן הישיבה והיום בקוּמו משנתו, וכן גם הבין, כי עוד דבר לאביו מלבד הילד החולה, דבר אשר לא חפץ להתחקות עליו, ועל כן חטב הפעם את העצים בשקידה יתירה…
עזרא העיף את עיניו בו דרך הילוּכו, ונזכר פתאום בהתלהבוּתו הילדוּתית אל המלאכה הזאת ונזכר גם בהתקררוּתו אליה ברבות הימים, אותם הימים, אשר כבר החל לשגות ולהזות רק בספרים ובנייר… ובתקוּפה זו– הוא זוכר– היה פעמים רבות גם שמח בלבו על השינוּי הזה שבנפשו ואהב לקחת פעם בפעם קרדום בידו, רק בכדי לרחוש אליו קרירות גמורה…
-מה תמוהות הן חליפות־העתים ואידיאליהן עמהן– היה אומר לפעמים בחדוַת־נצחון אל אחיו הגדול – לפנים הלא פשוט הרגשתי כליון־נפש אל הקרדום… וכעת?…
הוא כבר טייל במשול הצר, המתפּתל בין שדמות־השיבּלים אשר מזה ומזה. הצרצרים המסתתרים צירצרו והריעו בהתעוררוּת נמרצת ופסקו לרגעים כאילוּ רק בכדי להקשיב אל הד־קולם… שם בקצה־האופק התנשא מעל לשדה ראש בית־תפילתם, שהתנוסס מרחוק בלבנת־כספו וטבע וריפרף בשפעת האור המעוור, שהיה שפוּך במלוֹא מרחב־יה… הוּא עמד מול הקמה, ובתנוּעות נואם גדול, בלמדו את לשונו, הוציא בשפת־המדינה מלים ממושכות: “הלאו־מי־יוּת דוֹ־מה ל־אש, א־שר…” רוּח קלה נשבה וצללים פשטוּ פתאום וריחפוּ והשתרעוּ על פני ים־השיבּלים, שהחל להכות גלים לפניו… צרצוּר הצרצרים כאילוּ נחלש מעט… נדמה לו, כי המנהל מסתתר פה ומלגלג עליו בחשאי… וכאילוּ למען היוָכח, חיטט אט בבת־צחוק מוּזרה בין השיבּלים במקלו.
הוא חייך על עצמו ושב ללכת. נשיבות חמימות, אשר כאילוּ התפרצו מתוך פי ענק נושם, גיפפו את פניו המזיעים. הוא פסע ודילג על בצעי־מים מתיבשים, שזבובי־הרקק קפצוּ וניתרוּ על פניהם. הוא התנהל ותעה על פני חציר, ירק־דשא, עלי־לפת, תפוחי־אדמה… על יד הגדר עוד עמד הנער ובחשקו הקודם חטב את העצים. “הבל הבלים!” – ביטל עזרא את הגיגיו בחזקה, בקרבו אל בנו. “הבה אינער ואתחלץ מעט!”– ניצנץ בו רעיון חדש.
-דוד, תנה את הקרדום!
הוא לקח את הקרדום והחל לחטוב. הקרדום היה חד, העצים היוּ לחים ורכים והחטיבה היתה לפי זה נוחה ונעימה באמת. הרגש הידוּע לו, אשר לא טעם אותו זה כבר, שב והתעורר בו… בקרדום אשר בידו הכיר גם תוים אחדים של קרדום־אנטוֹן… והתוים האלה ליבבוהו למרות רצונו… “הנה כשרונותיך, הנה תקוותיך, הנה עתידותיך!!”– הרעים וגירה את עצמו, בהוסיפו כוח לכל חטיבה וחטיבה… מן הבית הגיעוּ לאזניו קולות חרדה וחלחלה… במשך הרגע הראשון כמו נגעו ולא נגעו עדיו… הוא זכר עתה את חלומות־נעוריו, שהרבוּ לפנים להרהיבו ולשכּרוֹ, ולעומתם ריפרפו לנגד עיני־רוּחו מעילו האפור והישן עם קרדומו של אַנטון בלבד… "עוד פעם התפּעלות מקרדום, עוד פעם קרדום!!
והחרדה בבית גברה בתוך כך, והעירה אותו והחרידה. דוד נתן קולו בבכי… את קול־התינוק איננו שומע…
-עזרא, בוא הביתה!– נשמע פתאום קול אשתו, קול נורא נודע לו, מן החלון הפּתוּח.
בבית זר
מאתגרשון שופמן
באחת משבתות־סיון לפנות־ערב הצליח ראובן סוף־סוף, אחרי הפצרה ממוּשכת, לפתות את רעהוּ שאוּל, כי ילך עמו לבקר פעם אחת בביתם.
- מי יאמר,– טען ראוּבן כמנצח – כי עלי ללכת תמיד אליך? לכה אתה פעם אלי!
שאוּל שיער בנפשו רגע, כי התנגשוּתו עם הסביבה וביאתו באנשים בכלל, סוף־סוף, הלא מוּכרחות הן, וכי להימלט מהן לעולם דבר אי־אפשרי הוא; ואם גם יוסיף הפעם לסרב לו וייפּטר ממנו היום, הן תלכדהו העת בפעם אחרת ותכריחהו, סוף־כל־סוף, לעבור את ההר הזה; ועל־כן, בלחשו לעצמו: “אם לא עתה, אהיה מוּכרח לאחר־זמן”, גבר על מורך־לבו ופחדנוּתו המטוּשטשת, וַיֵאוֹת.
היום היה קר ומעוּנן.
שניהם, לבושים באדרותיהם, יצאוּ מן הפרוזדור העתיק והרעוּע, אשר כוֹתל־פתחו נטוּי ודחוּי מרוֹב ימים פנימה – ובמתינות, בידים שׂוּמוֹת בכיסים, הלכוּ לדרכם.
ראובן הוא עלם כבן שבע־עשרה שנה; מבנה־גוו איתן ומוּצק ועיניו אפורות, אמיצות ונדיבות; מפרקתו המוּבלטת והגזוּזה התנוססה מתחת לכובעו בעל המצחה הנוצצת. שאול צעיר ממנו בשנה; פניו חוּמים־חלקים, עיניו שחורות וּמלבבות ותלתלי שערו הצהבהבים והרכים כמשי התנשבו והתפלגוּ ברוּח.
– אם גשם לא יהיה, – דיבר שאול בהביטו אל השמים המעוננים – לא אתחרט על הליכתי זו, אבל אם…
- אצלנו תלין הלילה!
לשאוּל נדמתה ביאתו לשם עוד רחוקה, רחוקה מאד, ואוּלם הרעיון, כי מחמת פסיעותיו הרצוּפות האלה, סוף־סוף הלא מוכרחת היא, החל, למרות רצונו, להחרידהו מעט.
- הנני מרבה ללמוד עתה ביותר, ובעת האחרונה, כפי שהחילותי להרגיש, הלכו ידיעותי הלוך וגבור למדי… – דיבר שאול, ולמרות אדרתו העבה והחמה, קר לו מאד, ובכבדות עצר בעד מלתעותיו, שהחלו לנקש אשה אל אחותה.
ראובן כאילו הרגיש ביראת רעו המסוּתרת, וענה:
- אצלנו עתה, אפשר, שאין שום איש.
- אם כן, הן עלי לראות, אחרי כל המהלך הרב הזה, רק את ארבעת כתליך הערומים בלבד!…
הם סרוּ אל משעול צר, ושאוּל, בפסעו ובדרכו בעקבות רעו ההולך לפניו, שיער בינו־לבין־עצמו את רוב הדרך, שנשאר עוד לפניהם, וחשב על כך, שאַחיות־ראוּבן, לפני עת מעטה, הלא היו עוד ילדות קטנות לגמרי.
הם עברוּ את גשר־הטחנה, ירדו בשיפועי הרים שונים, בשבילים עקלקלים והגיעוּ לרחובות ארוכים מלאי רפש.
הבית הראשון, שעמד על ההר מופרש מבתי הרחוב, כבר התנוסס מרחוק. לב שאוּל החל לדפוק, ושדה־ראייתו ניטשטש.
- למה זה אתה רץ כל־כך? – קרא אל רעו ואחז בשרווּל אדרתו.
בהתנשאם במעלה־ההר, נגלה לפניהם הנהר, ושאוּל, אחרי העיפו מבט סוקר על הזרם רחב־הידיִם, התאמץ לתת עֵין־בוּז בבית אשר לפניו. החלונות נוֹצצוּ ונדמוּ לו עמוקים כים…
ובברכיִם כושלות עלה במעלות.
טרקלין בית־הפֶּבזנרים הָמָה. הורי־הבית התרחקו אל חדריהם ורק לעתים רחוקות הציצוּ מפתחיהם, בצווֹתם דבר־מה על אחד הילדים. הטרקלין ומלואו ניתּן הפעם לנוער המקושט, בעל הסנטרים השמנים והמבהיקים, אשר הסב אל השולחן הסגלגל בעל הכנפיִם, הסתּרח על מסעדי הכסאות, שתה טה, שׁרק בתוך־כך אל התינוק החבוּק בידי העלמה קלרה, טיפל בפסנתר, התלוצץ, השתולל, הסתובב ורץ מסביב לשולחן…
העלמה קלרה, שעשתה עצמה כנחפזת לנוס ומחישה את הסתובבוּיותיה, התאדמה מהתעוררות, נכשלה בכסאוֹת, ובהרגישה מאחריה את החזה הבריא והחם של רוֹדפה, צחקה עד כדי התעלפות וצווחה:
- מאד נאה, מאד נאה!
הנערות הקטנות, שעמדו וראו במחזה, צחקו גם הן, ובתתן לבסוף עין דומעת מרוב־צחוק על אשר לפניהן, חפצו, נדמה, לאמור:
- אך אלה הם החיים במהוּתם!
שאוּל ישב בקצה־השולחן, וכל הנעשה לעיניו נראה לו כמו מבעד לערפל. ביתו הוא נדמה לו עתה רחוק, רחוק ממנו מאד. הוא ישב כנתוּן בתוך המון כלי־זכוּכית יקרים, תלוּיים בשׂערה… רפיון־מה השפיעו עליו גם צבע־הרצפה, גם חלקלקוּת מפת השולחן, גם אחות ראובן הצעירה, שנדמתה לו יפה ביותר ומַרגשת במבוכתו. לעתים הזדעזע פתאום מה“מוֹפּס” – הכלב הקטן והבריא, שטיפּל בו תחת השולחן… אליו הגישוּ תפוּחים חתוכים, והוּא הרגיש בפיו רק את חלקת קליפּתם ושָׂרֶטֶת חידוּדם בחך וּבלוע; הוא בלע את הנתחים שלמים כמעט, כאילו ירא לטעום את טעמם.
שיחת המסוּבים, שנתגלגלה פתאום על אודות העלם מוּכּה־השחפת, שגר באותו רחוב וּמת היום, עניינתהוּ באופן מוּזר. “בחורף שעבר הוּטב מצב־בריאוּתו” – סיפּר האחד, ושאוּל, בלי־משׂים, הרגיש פתאום רווח בנעליו מסביב לכפּות־רגליו, שהתכּווצוּ בתוך הגרביים שעליהן. הוא התחלחל.
עלמה אחת קראה:
- התדעו את אמי? אין עוד נוחה להתפּעל כמוה. בשעה שהוּגד לה, כי בן הילל מת, כמעט שהתעלפה! עד שקמתי אני לבסוף וקראתי: הס, הס, בלי התפּעלוּת! – לא עליו נוסד העולם ובלעדיו לא יחרב!
עוד היא מדבּרת וצעיר אחד, בעל מצח מבהיק ופנים מקוּמטים מגיחוּך, התגנב מאחוריה על אצבעות־רגליו, ובחטפו דבר־מה מתוך ידה החל לרוּץ מסביב לשוּלחן. היא הפסיקה דבריה וכרגע נשמע מרוץ, שאון־שמלה, נפילת־כסאות, שחוק…
לשאוּל נדמה, כי אותו יום, אשר בו יינתק פתיל־חייהם של כל אלה, המתהוֹללים, הבריאים והעליזים, עוד ירחק מאד־מאד… ורק הרעיון, כי אכן מוכרח הוא לבוא, סוף־סוף, בזמן מן הזמנים, ניחמהו מעט.
בעד החלון הפתוח, נשענים על מרפקי ידיהם, הוציאו את ראשיהם שאול וראובן והביטו לשמים.
- הגשם, כנראה, ירד כל הלילה – אמר שאול בדאגה מסותרת בראותו את העבים מתגברים והולכים.
- עמי תישן הלילה בחדר אחד! – ענה ראובן והניח את ידו על שכם רעהו.
חושך היה בחוץ. הגשם תופף על גגות־הפחים של בתי־הרחוב. ענני־העופרת שוטטוּ בעצלתיים, התנגשוּ והתפלגוּ חליפות. בית אבנים אדוֹם התנוסס מנגד, מוּאָר חציוֹ לאור הפנס הרועד הניצב על־ידו, ושאול בהרגישו עליו את חסות רעו הבריא, את ידו החמה, המסלסלת אט במפרקתו, בתלתליו, אִיוָה ברגע זה להאריך ימים עוד ועוד… קפאון חלף רגע בכפות־רגליו, והוּא החליט בלבו: “נחוץ לסור מחר אל הרופא!”
מן החוץ נשמעו פתאום פסיעות בוסות בטיט, מלים מקוטעות ונפסקות ברוח, וצללים שחורים, איש אחרי אחיו, עברו על החלון לפניהם.
- אה, זו הולכת ל“שם” ה“חברה קדישא” – העיר ראובן.
- מדוע “שם” אצלכם החלון פתוח?! – נשמע קול ממבוא־הבית.
הם פנוּ לאחוריהם – ובטרקלין הגדול חשכת־אפלה. החלונות הגדולים הסתמנו בכהוּת על פני היסוד השחור. בפינה הבהיק הפסנתר.
במבוא־הבית העלו עששית מואפלה בגוּלה כחוּלה. שם כבר ערוּך היה השולחן לארוּחת־הערב. אכלוּ לחם יבש, דגים וחלב קר.
כשהתרחקו ההורים אל חדר־משכבם, ופה נשארו שאוּל, ראוּבן ושתי אחיותיו בלבד, החלה בין אלה האחרונים שיחה קלה ומקוטעה.
ממול שאול ישבה אחות ראובן הצעירה והיפה, לבוּשה חולצה לבנה־מבהיקה, והוּא הרגיש, איך שעיניה השחורות והמבריקות, אשר נעצה בו לרגעים, כאילו חודרות ויורדות עד תהום נפשו. ברגע הראשון־לשיחתו תמַהּ על עצמו, על שבניגוּד לטבעו תמיד במצב כזה, איננו נבוך הפעם כלל. אך כיוָן שמחשבה זו חלפה במוחו, מיד הרגיש את הגירוּי הקל, המוּכּר לו, בעצבי־לסתותיו מתחת לגולות־עינו. “הם שניהם מרגישים בזה” – דיכּאהוּ הרעיון בוַדאיותו הנמרצת והאכזרית, והחוֹם הכבד התחיל ללפף, בלי־מעצור, את כל פניו. הוּא דיבּר ושׂחק שחוק משוּנה, בהכירו בתוך־כך, כי אין נכונה בפיו. בידו האחת האפיל על פניו ובשנית מולל בלי־חשׂך את קופסת־הגפרוּרים, ובאצבעו פּתָחָה וסגָרה חליפוֹת. הגפרוּרים נזרקו לרגעים על השולחן בקול־שאון, ואז הוריד את ידו השנית לכנסם פּנימה. לימינו ישב ראוּבן, ושאוּל ראה את חליפות־המבטים בינו וּבין אחותו… “הלא לפני עת מעטה היתה עוד ילדה קטנה לגמרי” – התאמץ לתת אל לבו בחָזקה, אך הרעיון הזה כמו נבהל מזיוָהּ המעוור, אשר לפניו, ונרתע הרחק. “הנה היא קמה מכסאה ומתרחקת לה, בוַדאי כדי להפיג לרגע את מבוּכתי”… כובד־החוֹם הרפּה מפניו, ואחרי דומיה קטנה שם ידו על כתף רעהוּ הנשאר פה עמו לבדו, ובדרך חיבּה, כמו כלאחר־יד, החל לצבוט את לחיו באצבעותיו; הלחי היתה כחוּשה, ושאוּל לא הצליח בשוּם אופן לתפוס חלק בשר הגון כחפצו… אך הנה היא הולכת וקרבה עוד פעם, ולשאול נדמה באותו רגע, כי לוּ חיבקהו עתה רעו ולחָצוֹ אל בשרו, כי עתה עברה ובטלה מבוכתו בבת־אחת… אך רעוֹ לא עשה זאת, ואותו כוח כביר עוד פעם לפניו. עוד פעם הוא משפיל מבטו, עוד פעם הוא מאפיל בידו על עיניו, עוד פעם הוא מטיח דבריו נגד רצונו ועוד פעם הוא מרגיש בחליפות־ההבטות שבינה וּבין אחיה…
כאשר השמיע השעון בקולו הצרוד את חצי השעה האחת־עשרה, נפרדו ונפטרוּ איש־איש אל פּינת משכבו.
- שלמקה, אה, שלמקה, התּק עצמך אל הכותל! – קרא ראובן אל אחיו הקטן, שכבר ישן מקופל בחלוּקו על הספה המוּצעת לשניהם.
ובלי חכות עוד ליקיצת אחיו, לקחוֹ הוּא בעצמו ויהפכוֹ ויגלגלוֹ עד הכותל. הלז התהפך ויתגל.
ממוּלם, סמוך לכותל השני, הוּצעה ספה לשאוּל, אשר עוד ישב עליה לבוּש בבגדיו ודפדף בספר מחוּק ומטוּשטש של אי־אלה שירים רוּסיים ישנים. בסתר לבו כמו קיוה, כי אחות־ראובן הצעירה עוד תצא אליו מחדרה לאַחר עמו בנשף… הוא הרגיש בנפשו, כי רפיונו הקודם כבר חלף כליל, ועל־כן רצה לתקן עתה את המעוּות; הוּא הפך בדפים הבלים, הטבוּלים מראשם ועד סופם בשירי אהבה מגושמת, שירים שמחבּרם הצטייר בדמיונו בדמות זקן מכוֹער בעל שפתים עבות ועינים מבריקות ודומעות – והקשיב בתוך־כך לכל הגה, לכל נדנוד, שנשמעוּ מעבר לכותל… אך הנה הוּא שומע שאוֹן כיבוּי־העששית, קול נפילת נעליים על הקרקע… חריקות־המיטה…
- כשתשכב, תכבּה את העששית! – קרא אליו ראוּבן והתכנס אל תחת שמיכתו. שאולּ נשל את נעליו, התפּשט רק את מעילו העליון בלבד, כיבה את העששית הקטנה ושכב גם הוא.
הוא לא ניסה בכרים ובכסתות הרחבים, העבים והעמוקים, שהוצעוּ מתחתיו, וברגעים הראשונים לשכבו כאילוּ התאמץ רק לרפרף עליהם ולהיאחז באויר.
שנתו נדדה מעיניו. איזו רעיונות מוזרים הטרידוהו. – הוּא חקר: האם באמת ישנו אותו ה“עולם”, אשר נשׂאוֹ בלבו עד הנה ואשר נברא בדמיונו במשך עת התבודדוּתו בבית־הוריו על ברכי אותם הספרים, שהיוּ מקור חייו, או אם אוּלי רק מקסם־כּזב והטעאת הדמיון מצדוֹ הוא; ורק כל זה שראה היום בבית זה, הוּא אך הוא מעֵין כל אותו ה“יש” הממלא ושוֹרר באין־מפריע בכל רחבי־תבל?!
וכמו הוּרם פתאום לעיניו המסך המרהיב – מסך־הקסמים מעל־פני האדמה, הוּרם, התפזר והתנדף שם במרומים, ואותה הפדחת, ה“מצחות” המבהיקים, עם הנשיבה הקרה והמעציבה הנושבת מהם, הופיעוּ לפניו נפוֹצים על־פּני כּוּלה עד אפס מקום.
קרירוּת עצובה, בדידוּת, בדידוּת!
קפיצת החתול, שקפץ פתאום מגבוה בקרבת מַרגלותיו ואשר נדמה לו בחשכת הלילה שחור ונורא, זיעזעתהו רגע והטתה את קטעי־מחשבותיו כלפּי צד אחר. הוּא העלה על לבו, כי החיים דורשים לפרקים לבוא בנגיעה ממשית בסביבה ובהמונה; לבקר בבתים כמו אלה ולהסתגל למערכי לבם ולהלך־רוחם. אחות־ראובן הצעירה היפה הופיעה לעיניו על פני הרקע השחור שלפניו, ולבו כאב למראה “מבטיה”, שכבר הספיקו להשתכלל על־פי התכנית המקוּבלת… “גם היא כבר מבטת בעד אותן הזכוּכיות” – לחש לעצמו בחיוך ארסי קל. הוּא הרגיש עתה את עצמו רוצה לעצור בכף־ידו הקטנה בעד שטף נהר רחב־ידים. “קשה לחיות”… חלף בפעם הראשונה רעיון בכל ישוּתו, ככוכב נופל. הוא זכר את התמוטטוּת־בריאוּתו, שהחלה להיגלות בימים האחרונים ביותר, ואת כחש־בשרו, שהוא מתאמץ להעלים עיניו ממנוּ, וּבלי־משים ניסה עתה ללפות ביד־שמאלו את יד־ימינו במקום הדופק; זו נדמתה לו דקה כידו של תינוק, וזכר קרירות־הרוח האכזרית, שבה התיחסו היום לעיניו אל העלם המת, עלה על לבו. שרירי לסתותיו הזדעזעוּ והתעקמו, ויבך בחשאי בכיה קטועה…
קול המון הגשם בחוץ שקט. רק לרגעים נשמעו נפילות הטיפות, נפילות קצוּבות ואִטיות אשה אחרי אחותה. פתאום נבח כלב, לו ענו כלבים אחרים בנביחות מוּרחקוֹת, וּבעוד רגע נשמע מַשק אוֹפנים בוסים בטיט משתקשקים וקרבים. אבוּקה רועדת ניצנצה בחלונות הרטובים ורצועת אור הופיעה, נסַבּה על־פני הכותל, חלפה ונעלמה.
כשהקיץ לפנות־בוקר אחרי שינה קטוּעה תקפתהו והטרידתהו מיד ההכרה, כי בבית זר הנהו. הוּא שכב פרקדן שעה קלה ולפניו הסתמנוּ יותר ויותר הכלים והחפצים הזרים. החתוּל, שקפיצותיו הפתאומיות זיעזעוהו בלילה ואשר הצטייר אז בדמיונו שחור בצבעו, עבר במרוּצה על פניו במראהוּ המנוּמר. מהחדרים הרחוקים הגיעה לאזניו תנוּעה והתלחשות מקוטעת, וחפץ עז התעורר בקרבו להשתמט כרגע מתחת השׂמיכה העבה הזאת ולעזוב את הבית בטרם יקיצו אנשיו.
הוא נעל את נעליו, לבש את מעילו העליון ומקיתון־הנחושת הזר והכבד רחץ ושיפשף במים קרים את פניו, שמוּששוּ עתה בכפּו קטנים ופעוטים ביותר… עצביו היוּ גרוּיים וחמימות חולנית הורגשה בעיניו ובדפקי ידיו. הוא הסתפג באלונטית עבה ומסוֹאבת, היטיב את ראשו, ובהתבוננו בראי הקטן המוצג על השולחן, שהראה לו את פניו כמים מטוּלטלים, התפלץ למראהו הפרוע והמוזר.
לפני צאתו הוציא ראוּבן את ראשו מתחת מכסהו, הביט אליו בעיניו אחוּזוֹת־שינה, חייך ושב ושקע בתוך גוּמת כרו.
כשהרים וחלץ את בריח הדלת, נרתעה זו ונפתחה לפניו לרוָחה. הוא הרגיש את עצמו כאילוּ נחלץ זה־עתה לנפשו מתוך סד, שהכבּיש את כל אבריו… עוד רגע והוא בתוך הערפל הצחוֹר, הרטוב והקריר.
מחיצה
מאתגרשון שופמן
הסטוּדנט לפילוסופיה אליהוּ בדלון, שמחמת הריסוּת בריאוּתוֹ שב עוד בתחילת החורף מחוץ־לארץ, מקום שמעוֹ בלימוּדיו, אל כפר־מולדתו ומגוּרי־הוריו עתה, אלאנטיובה, לבלות שם ירחים אחדים, נשאר היום יחידי בביתו. יתר אנשי־הבית– אביו הזקן ושלושת אחיו נדדו מביתם לרגל עסקם, עסק העטרן הנצרף ונעשה על־ידיהם בתוך יער־הארנים הנמצא במרחק חמישה מילים מהכפר. שם בין עצים כרוּתים ומוּקצעים, בין גזעים קודרים ועתיקים, יתנשאו השמימה שלושה תנורים בעלי־דמוּת־קוֹנוּס, המוּסקים ומקלחים זה כעשרים שנה דרך צינורותיהם הצרים קילוּחים דקים של עטרן שחור ומבהיק, שהשחיר את פני בעליו, שיעבּד לו את כל כוחותיהם, אבל יחד עם זה, הודות למרצם שאין לו דוגמה ולחסרון־מתחרים בכל הסביבה, גם העשירם.
השעה– אחת־עשרה בלילה.
המנורה העומדת על השולחן הלכה הלוך וכבה, חלק ממנה כבר ליפפו הצללים, ומראֶהָ הזכיר את העוָית פני איש המתאווה להתעטש… אור־הלבנה חדר אל הבית בעד השמשות העוטות קפאון והגיה את הפרחים הירקרקים־חיורים הנטוּעים בעציצי־חרס גדולים, בתוך העפר השחור שבתוכם.
המטוּטלת הקישה בהתעוררוּת עזה, מחדר־המבשלות נשמע טיפּוּל המבשלת הזקנה, טיפּוּל אִטי בשפשוּף־הקדרות, הקול המוּרחק של פעמון בית־התפילה הנוצרי הגיע לאזני בדלון מקצה הכפר השני, ואותן המחשבות המוּזרות והטוֹרדוֹת, שהחלוּ לפקדו לפרקים בעת האחרונה וגזלו את מנוּחתו, פעלוּ בלילה הזה בהתעצמוּת יתרה וּבמין עליזוּת אכזרית של אויב מתנקם.
הוּא התהלך אַט, קוֹדר ופרוּע לאורך החדר הלוך ושוֹב, ובלחשו בינו לבין עצמו איזו מלים מקוּטעות, בתנוּעה רפה ואי־מוחלטת, כתרנגוֹל תוֹעה במחשכּים, עמד פתאום באמצע הבית קפוא כוּלו, ואחרי ירקו הצדה רקיקה גסה, רקיקה של כעס, ניגש בראש זקוּף וּבצעדים אטיים אל החלונות הקפוּאים והמתנוֹצצים בניצנים מגוּונים לעין הירח, והביט בעינים דומעות החוּצה.
- מפני מה פחדת כל־כך?– פרצה מפיו לבסוף, מבין ערבוּביית לחישותיו, פראזה שלמה, בעמדו מול בבואתו המטוּשטשת, שנשקפה לו מן החלון. הוּא ניענע בראש נענוּע של יאוש.
הלא פלא יחיד במינו הוא. כל עשרים וחמש שנותיו עברו עליו כמו במצב של השפלת העינים, בלי מצוא דין אוֹן בנפשו להרימן ולהתבונן סביבותיו.
הוא כמו התירא.
כשהיה מתהלך בחוצות בכל מקום שהיה, לא הביט מעולם אל עברים. הוא התחמק תמיד, מצוּמצם ומכוּנס בתוכו ובפנימיוּתו. מסביב רעשו, התגעשו החיים, רתחו הדמים, דפקו הלבבות והוא לא ראה ולא התבונן.
- מדוע אתה ירא להרים את ראשך? – וחיוך מוזר זיעזע את שרטוטי־פניו בזעזוע לא־נעים.
הוא ביקר בבתים רבים ובכל זאת לא יזכור כלום, כלום, מלבד איזו פנים מכוסים בערפל. הוא דיבר ושׂוחח עם אלפי אנשים ולא הציץ מעולם ישר בפני אחד מהם…
הוא כמו התירא.
והוא הלא חלם מעודו, כי בעת מן העתים, בגמרו את חוק לימודיו, יצוֹא יֵצא אל אחיו הנדכאים והרעבים ויאמר להם “מלה” אף הוא. הוא יגש אל עדר השׂיוֹת הנידחות והתועות על פרשת־הדרכים ויראה להן גם הוא איזה “לאן”. ועתה מה יאמר להם, והוא לא ראה ולא התבונן.
הוא התכנס תמיד בקרבו פנימה כצב בשריונו. איזו רשת טמירה האפילה תמיד על עיניו והפסיקה כל נגיעה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול מסביב. הוא לא הביט לצדדין. לא עלה על דעתו, כי צריך להביט.
רעמים כי רעמו, ברקים כי הבריקו, מטר סוחף כי ניתך בזעף, או אם נשמעוּ בלילות אנחות אמו החולה, והוא עודנוּ אז ילד קטן, התכּנס תמיד תחת הכסתות, אטם את אזניו.
הוא ירא לראות, לשמוע…
כשהפצירו בו בני־גילו בנערוּתוֹ בערבי האביב, בעת שגברו המים, לצאת עמהם לראות בשיט האניות והרפסודות, היה נגרר ורץ אחריהם בלי חמדה, והנהר, בכרסו הקודרת, רחבת־הידים, תחת הרקיע המעוּנן, היה מטיל עליו אימה ורתת, והוּא היה מתחנן אל רעיו פעם בפעם למהר לשוב הביתה.
וּבימי הקיץ לא הרחיק מעולם לטייל מחוּץ־לעיר. אך כלתה גדר הגינות ולפניו השׂתּרעוּ השדות המנוּמרים בבוהק־תבואותיהם ובירקות־דשאיהם, מיד היה מתחיל לצעוֹד ברפיון, עיניו היוּ נחשלות ומתערפלות, והוּא היה הופך ידו ושב על עקביו.
ושם, בעיר ההומה, באותם הלילות, כשחבריו היו יוצאים מחוריהם כנופיות־כנופיות, כחיות טורפות, היה הוא, אליהו, נגרר אחריהם דרך חוצות ומשעולים צרים ומתפצלים, רועד כולו ברוח הקרה כעלה בסתיו, וסוף־כל־סוף היה מפגר ונפטר מהם בחשאי ומרגיש אז את לבו, שהוא נח ושוקט, ואת עיניו, שהן מזדכּכות כמו מתבלוּלים מעוורים.
- “מה אתה מתירא?!”
ונפלא הדבר, כי גם אחרי אשר גמר בלבו בהחלט נמרץ להילחם עם עצמו במקרים כאלה כל עוד רוח בו, בכל זאת כשמגיעה שעת המלחמה, תוקפת אותו שכחה אכזרית, וביאוש מדאיב־לב הוא נזכר אחרי־כן, כי גם הפעם נכשל בדבר.
הן זה לא כבר, בשבוּע שעבר, כשטייל לאורך הכפר, פגש בלוָיה נוצרית, ורק כשקולו העצוּב של הכוֹמר כבר התרחק מאחוריו, זכר, כי גם הפעם שכח להבליג על מורך־מבטו ולהציץ במנוחת־בטחה במחזה שלפניו. האפוּדוֹת, שהתנוֹעעוּ ברוח, ריפרפוּ לעינו רגע אחד וחלפוּ.
ולפעמים, כשגם יעלה בידו, אחרי התאמצות עצומה, לכבוש בכוח את הבלתי־נתפס הטמיר ההוא, הוא מתעשת מיד, כי באותו רגע גוּפא כבר מנוּצח הוּא עצמו בפינה אחרת… הוא מרגיש אז מה שמרגיש החבתן, המתקשה לשים על חביתו חישוּק צר, שברגע שזה מלפף את העבר האחד הריהו מתחמק ונשמט מהשני.
- ועתה גופא, אה?!– הוכיח את עצמו באמיתת מחשבתו האחרונה והחל פתאום להקשיב רב־קשב. ממבוא־הבית, מחדר־המבשלות, הגיע לאזניו קול נפילוֹת נטפי־מים, נפילות רכות, ירקרקות־קודרות, עצוּבוֹת. “הלא כמעט שעברת עליהן בלי שימת־לב!” וגיל־נצחון תקפוֹ בתוך־כך על כי עמד על הדבר בעוד־מועד.
פתאום נשמע צרצור מוּרחק של צרצר מסתתר, צרצור רפה, חלוּש, דומה במעט לכתב מחוּק ומטוּשטש.
- “צריך להקשיב לכּל, צריך לחיות עם הכּל!” ובפה פעור ובנשימה עצוּרה חיכה להישנות ההגה הזה.
הצרצור נשנה עוד פעם ונדם, ויחד עם דממה זו, שהיתה כעין הדהּ של שריקת הצרצר המרוּחקת, הרפה והקצרה, השתפכה לתוך לבו של אליהו איזה הארה מסערת ומרעידה… “מאד אפשר, כי הצרצור הזה, דוקא הצרצור הזה הוא הוא הדו של כל האין־סוף!” – נתן אל לבו ושיפשף את כפיו.
- אַ־ה? ואתה אוֹמר להתחמק ממני?! – השמיע פתאום בקול, בשעה שהגיע לאזניו בתוך־כך איזה שאון אחר.
מאחורי הארגז נשמע גירוד חטוּף והתרוֹצצוּת מבוֹהלת. לבו דפק ופניו החיורים והפרועים, עיניו הכחלחלות, שנוצצוּ עתה בדמע, וכל מראהו המדוּכא עוררוּ רחמים וגועל־נפש כאחד עד כדי חפץ אכזרי לדכּאהוּ כָלה… הוא מיהר ושחה שחיה עצבנית לאותה קרן־זוית, ולאור הכהה התחמק וגז על־פניו כתם קטן ואפור בעל שתי עינים קטנות ועכוּרות. “אין בכך כלוּם”,– ניחם את עצמו, מזדקף ומכונן את צעדיו אל החלוֹן– “עוד יש תקוה, עוד אפשר להחל הכּל מחדש”… נטל כבד הרפּה מעל לבו ומתוך גרונו התפּרצה אותה נשימת־הרוָחה, שהיה נושם בשכבר־הימים, בעודנוּ ילד קטן, אחרי בכיה ממושכת ורבת־דמעות.
לא ארך הרגע והוּא הרגיש, איך שבקרב נפשו עמוק כבר עולה ובוקע קול בלתי־ברור עוד, אך נושא אתּו קדרוּת יאוּש. עוד רגע והקול, קול אורב אכזרי, מלגלג וקורא אליו בבירוּר:
- ועתה גופא, אה, ברגע זה עצמו, אַה, האם לא תתן את עצמך לידיו להשׂתּרר ולהתעלל בך ככל אַוַת אכזריוּתו?! הנך מקשיב ומסתכל בדברים פחוּתי־ערך, בהבל־הבלים, באפס ואפע, בשעה שבחוץ… שם הלא ישׂוֹר הקוֹר, הלבנה, השדות, השלג…
ויֵשוּת אותה המחיצה הכמוּסה, החוצצת בלי־חמלה בינו ובין כל ה“חוץ” הגדול כמעט מיום צאתו לאויר העולם, ישוּתה ומציאוּתה בקרבתו, המרחפת מסביב לו נעלמה ואי־נתפסת– חש והרגיש עתה אליהו באופן מוּחש ומזעזע. הוא כמו מרגיש את מגעה הקר על עיניו, על לבו…
בהתמרמרות רותחת ובכעס הבא מתוך רחמנות על עצמו ביקש עתה לפוצץ בבת־אחת את המחיצה הארוּרה, מחיצת־הקסמים, לפוֹצצה ולהתלכד, לוּ גם לרגע אחד, עם כּל ועם הכּל. את העולם הגדול, על שדותיו ויערותיו, שנראה לו תמיד בדמות אותו ליל־הקיץ, בו לן בלי חמדה פעם אחת בילדוּתו בחורש תעשיית־העטרן שלהם, ביקש ותבע עתה כילד קטן… “אונאה אכזרית היתה בזה ולא יותר”– ריפרף במוחו רעיון מקוּטע– “להם לקחו את הכּל, ולי נתנו תמורתו, רק כדי לפייסני, תעתועים, רעל”… וחפץ־שגעון תקף את שארית כוחותיו לחבוק בשעה זו בבת־אחת את אותו ה“כּל”: לצאת גם הוא עם אחיו אל מלאכתם הגסה והקשה, להתחמם כמוהם נגד מדוּרות שלושת התנורים, לשאוף גם הוא אל קרבו את ריח העטרן הצלוּל והחם, להקשיב שם גם הוא כאז, אז באותו הלילה, אל צניפת הסוּסים הרועים חרש בכר מסביב, לשמוע את קשקוּש־כבליהם, לחוּש גם הוּא את עקיצות־היתּוּשים, את הקור ואת הרטיבוּת כעלוֹת־השחר…
וכמו נדחף ביד נעלמה יצא בראש גלוי החוּצה. גווֹ רעד כוּלו, שיניו נקשוּ אשה אל אחותה ורקותיו הזדעזעו והלמו. “המתּן, המתן!”– לחשו שפתיו, ואד צחוֹר רב פרץ מתוך פיו ונחיריו. הוּא זכר, כי בצאתו שכח לגמרי בתוך־כך להסתכל בדרכו ברצוּעת־האור, שנפלה על הכותל מימינו דרך אחד מחרכי־המסדרון. “הלא צריך לראות ולהתבונן בּכּל!”. הוא שב על עקביו, ניגש אל רצוּעת־אור זו, שבקרבתה התנועע אניץ־פּשתן מדוּלדל, ואחר שנגע בה בידו ואגב־כך גם באניץ־הפשתן, שב ויצא החוצה עוד פעם.
מנוחה ושקט היו מסביב. רוח לא היה. הקוֹר הגדול כמו חבק וחנק את היקוּם כולו ובאויר הורגשה היאָבקוּת עצוּמה, ממוּשכת ומסותרת. לרגעים נשמעו אנקות־דום: התבקעו העצים ובניני־הגרנות על־פני שדה. בשפלה נח הכפר חתוּל בערפל דק עם שדרות אילנותיו עטוּפי־הכּפוֹר אשר מזה ומזה, עם קילוני בארותיו הנטויים באלכסון. הירח התפּרץ זה עתה מבעד לבהרת־עב צחורה ושקוּפה, ובקרבותו הבהיק הכוכב הבהיר והעליז.
הוא אחז באחת מיתדות־הגדר הקרות שעל יד ביתם, אשר צלליהן נפלו והסתמנו על־פני השלג הזך והמבהיק, וכשהוּא משמיע בקול: “צריך לראות, להרגיש, לטעום הכּל, הכּל!” התרומם וקפץ אל העבר השני. לפניו השתרעוּ כרים עטופי־שלג רחבי־ידים מתנוֹצצים כעין תכלת ומרחוק התנוססוּ פה ושם לִבְנִים גבוהים וענפים, עוטים קפאון וכפור, בניני־גרנות נמוכים ומטילי צל… עוֹרבים בודדים, אחוּזי־שינה, שטוּ ברפיוֹן מראש עץ אל משנהו, ואנחותיהם עם צלליהם, שזחלו בדממה על־פני השלג מתחת, כאילוּ הגדילוּ את הקור. אליהוּ ביקש עתה לחיות לוּ רק רגע אחד עם כל ועם הכל. מה מאד התאַוָה ברגע זה לאחד וללכד את לבו הדופק, את דמו הרותח עם עוד לבבות דופקים ודמים רותחים; הוא תבע בדמיונו אותם הלילות, לילות־הסוּפות, הרעמים והברקים, לילות אנחות־אמו, בכדי להוציא את כל ראשו מתחת לשמיכה ולהקשיב ולהאזין. לוּ פגש עתה למצער באותה הלוויה הנוצרית… אך מסביב היה רק קור מסַמר ונוגה־תכלת שוקט וקר. הוא רץ כמשתולל, משקיע ומחלץ רגליו, על־פני השלג העמוק והתפלא והתרעם בתוך־כך על אותה השאננוּת המלגלגת, שהסתתרה וארבה בעמקי נפשו מתחת לכל חרדתו זו, וגם על אי־השתתפוּתו של צלו, שנגרר ושט בצדוֹ כמו בעצלתיים וּבלי־רצוֹן… הוּא האיץ בעצמו להסתער ולהתגעש ובא במרוצה עד אילנות בודדים, חבק את גזעיהם העבים, המשׂורטטים והקרים, רץ והסתובב במעגל, הסתכל בירח, טבל ושיפשף את ידיו בשלג…
ושם במרומים נדדו העורבים והשמיעו כעין הברת־נצחון: א־ה־ה, א־ה־ה!
וממחרת היום, בבוקר השכם, עמד אליהוּ בגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפו על־יד הגדר, ובחיוך מוּזר דק הביט על עקבותיו הפזוּרים, המתפתלים והמסוכסכים, אשר כבר הושלגוּ חציים בשלג הגס, שנפל בטרם בוקר.
כחום היום
מאתגרשון שופמן
נתניה “בן־הרבי”, איש כבן ארבעים, בעל פנים נובלים וקודרים, חוטם גדול וישר ועינים שחורות ומבהיקות, הגרוּש מאשתו זה כחמש־עשרה שנה והנודע בכל הסביבה לחדל־אישים ול“משוגע” קצת, מתהלך בביתו בטליתו הישנה ותפיליו הגדולים, הלוך ושוב ומתפלל.
בבית אין איש מלבדו.
כדרכו תמיד, הוא מזמר בתפילתו את ניגוּניו העתיקים השגוּרים בפיו מאָז, מהם ניגוני “הימים הנוראים”, ניגוּני חזנים שונים, ניגוּני מיכיילה, זקן נוצרי שכבר עלו עשבים בלחָייו, שהיה משתפך בעתו בזמרתו העצובה, בעברו שיכּוֹר על בית נתניה, ועוד קטעי ניגונים בעלמא, שנקלטו בתוך כלי־זמרו הפנימיים משכבר־הימים, בלי שידע בעצמו את מקורם.
היום יום־קיץ חם. השעה שתים־עשרה.
בחוּץ, על פני ירק־הדשא, מטיילים וּמנקרים תרנגוֹלים ותרנגולות. חזירים רטוּבים, שהתגוללוּ זה עתה בביצות הקרובות, נוברים באשפה שחורה, ועל גביהם מנתרים העורבים ארוכי־הזנב ולבני־האבר. על גג־התבן של בית טרישקה, העומד בשורה עם בית נתניה, מפזזים ומדדים האנקורים, מקפצים פסיעות אחדות קדימה, משתקעים במחשבה מעט, הופכים פתאום לאחוריהם, מתנשאים באויר, עולים ויורדים וטובעים ונעלמים בּזיו המעוור. הכלב המנוּמר הגדול רובץ כדרכו על סוללת בית־האכר, פיו פעור ולשונו הדקה והרטובה מושטה ורועדת.
אל תוך הפרוזדור של בית נתניה נכנסים לרגעים מן החוץ חזירים גדולים וקטנים ועושים שם הרס ומהפכה. אז יֵצא לשם נתניה בטליתו ותפיליו, גוער בהם בנזיפה: “איוּס!” וסוגר ברעש את הדלת אחריהם. אך שעה קלה עוברת והיא נפתחת שוב מדחיפת חזיר והפּרעות הנשנות טורדות את נתניה מחדש, עד שהוּא יוצא ושונה את מעשהו הקודם.
לרגעים יפסיק נתניה מהליכתו, מתפילתו וניגוניו, והוא עומד נשען ב“של־ראש” הגדול אל החלון המאוּבק והמלוכלך בגללי זבובים ומביט החוצה. הנה תרנגול אדום אחוז־תאוה רודף אחרי תרנגלת לבנה, רץ בחמת־כוחו, מגַמא ארץ, נתקל וקם, ונתניה מרגיש בקרבו אפיסת־כוח וכליון־נפש… התרנגול והתרנגולת מתרחקים ומתעלמים מאחורי בית־האיכר וַסיל, ונתניה מזדקף אז מן החלון מסוֹער מעט ומתחיל תפילתו בנהימה קטוּעה. ניגוּניו נפסקים בראשית יציאתם ולשמע המהפכה והפרעות הוּא יוצא ונותן בקולו על החזירה הגדולה ושפעת גוריה:
- קיש־ש, קיש־ש!
אך פתאום הוא מתעשת, שוחק על עצמו ומתקן בקול רם:
- איוּס!
מן החוץ נשמעות חריקות אופנים. זו נמשכת והולכת שורה של עגלות טעונות זבל, מובלות אל השדה. בלי־משים ניגש נתניה אל החלון עוד פעם. הזבל הרענן מתנוצץ לעין השמש ובינות לעגלות בוקע והולך בֶּרל, נער עקוּם־עינים, מדדה עקלקלוֹת, ושבט ארוך בידו.
- הוא ירא מפני הכלב,– מדבר נתניה בינו לבין־עצמו ובטלית ותפילין הוא יוצא החוצה לקראת הנער.
- לכה, לכה, אל תירא!
הכלב מתעצל למוש ממקומו, ועל כן הוא מסב את ראשו ומתחפּשׂ כאילוּ אינו רואה את ברל הסובב אותו בזהירות ואינו גורע ממנו את עיניו העקומות.
הנער הולך ונכנס אחרי נתניה הביתה. הבית קטן וצר, והאיש הבא אליו מן החוץ נופל מיד לתוך קדרוּת וקרה.
ברל צועד ברגליו היחפות על חלונות האור המשׂתרעים על־פני הקרקע השחורה, אוחז על דרכו במסעדי הכסאות הישנים והרעועים ופוזל בעיניו אל נתניה.
הלז מחַדש את ניגוניו השונים ביתר עוז ונועץ את עיניו בנער. הניגונים מתפשטים לרחבם ולעמקם, ובעיני נתניה מבריקה יהירוּת מיוּחדת: “ראה, גם לזמר יודע רבך!”
פני הנער מזדעזעים ומתעקמים בחיוך קל ומלמטה הוא מביט אל נתניה.
כשנתניה גומר את תפילתו ומקפּל את טליתו ותפיליו, הוא מוציא את ה“מַחוֹרקה” (טבק גס), כורך במתינות פפירוסה, מקמט וּמניח את נייר־הטבּק, ולוחש בתוך־כך דבר־מה בינו לבין־עצמו. אחרי כן הוּא מושיט את ידו אל כתף־התנור ומחפּשׂ שם גפרוּר. הוּא אינו מוצאו ויוצא להצית את פפירוסתו אל בית טרישקה שכנו.
בבית האכר מלפּפים אותו האפלוּלית והריח הכבד הבלתי־נעים. בזוית משמאל נוצץ האיקונין, החלונות הקטנים הם במרומי הקיר, ועל הקרקע הנקשה והצהובה מכרכּרים וצורחים זאטוטי החזירים.
טרישקה יושב ואוכל אז את סעוּדת־הצהרים. כפי הנראה, הוּא בא זה־עתה מעבודת הגינה שהוּא עובד היום, מאחר שבלוריתו לחה, ומצחו, מעל פניו השזוּפים משרב ושמש, לבן ומזיע.
כדרכו מתעכב נתניה בבית־האיכר ואוהב לעסוק עמו מעט בענינים נאצלים. הוא שואף ומוציא את עשן הפּפּירוסה ומביט בתוך־כך אל תמונות הקדושים.
- מה שם הקדוש הזה בעברית? – הוא שואל פתאום את טרישקה ברוסית גרועה.
- האם גם שם עברי יש לו? – מתפלא האיכר.
- כל שם שלכם ישנו גם אצלנו… – מסבּיר ומטעים לו נתניה.
- אם כן, מה יהיה שמי אני?
- שמך?– עונה נתניה אחרי עיון קל– רבּי טרפוֹן!
- רבּ טרפן? – שונה האיכר וצוחק.
שבע־רצון יוצא נתניה מבית טרישקה ומחייך בפני־עצמו כל הדרך, עד שהוא נכנס לביתו ונוטל ידיו לאכול. אחרי נגבו את ידיו הוא זוקף עצמו ולוקח מעל המדף הגבוה את לחמו החרב, מוציא מן התנור תפוחי־אדמה צלוּיים בקליפּתם, מגלגלם בתוֹך כפיו ובוצעם לחצאין; התפוחים מתבקעים ונפתחים וקרביהם הקמחיים מבצבּצים ומרהיבים את נתניה.
בשעה שנתניה בוצע ולועס יושב ברל אל השולחן ממוּלו, רגליו היחפות נתוּנות בתוך בהרות־האור החמות שעל הקרקע, ראשו מוּטל על זרועותיו המונחות על השולחן, והוּא כמו מנמנם.
- הא לך עוּגה! – נשמע קול בתוך הבית, ואשה גדולה הופיעה פתאום בחלון הפתוּח.
ברל התנער ממקומו וגם נתניה הסב את פניו אל החלון.
- הא!– חזרה האשה בפנותה אל הנער– ואל תמהר לשוב הביתה! מדוּע־זה אין איש? – היא פונה אל נתניה – היכן קריינה? ומה? היש תקוה, כי ידע דבר־מה? הן בכפר לא הראו לוֹ כלום! לוּ יוּכל, לפחות, להתפלל! הוא אינו מבין, מה קשים הם לאמו תשלומי עשר הפרוטות לשבוע.
- יֵּדע “עברי”, ידע!– מנחם אותה נתניה.
היא משפשפת בידה את עיניה המתחילות לדמוע והולכת.
אחרי אכלו יוצא נתניה החוצה ובעמדו על יד גדר־הגינה הריהוּ ממצמץ בעיניו אל אשר לפניו. פה הכּמון, הפרג, ה“לבנות” (חמניות), הלאה תפוחי־האדמה שעלוּ ניצה, ומבין הרגבים לעין־השמש, זעיר פה, זעיר שם, מתנוצצים שברי חרס. טרישקה הולך אחרי מחרשתו הלוך ושוב, וכותנתו האדומה מתנפּחת ברוח הקל.
וכשהוא שב, כעבור רגעים אחדים, הביתה, נופלת עליו הקדרות הקרה, והוא מסיר את ה“קרא־מקרא” מעל המסמר הגדול הנטוע במרומי הקיר.
- ברל!– הוא נוגע לאט בזרוע־הנער.
הלז מרים את ראשו בעצלתיים, מבליט גרגרתו, שׂם ידיו בין ברכיו, מחייך ושולח מבט עקום אל האותיות הגדולות אשר לפניו.
הוא קורא והחוֹטר הנתוּן בין אצבעות־נתניה נדחף והולך. בעד החלון הפתוח מתפרץ הרוח החם, מגפּף בנשיבותיו החמימות את פני נתניה ומפיל עליו תרדמה מתוקה וכבדה.
נתניה חש כבדות נעימה בכל אבריו, ורגליו היחפות טובעות ומתלהטות ברגבי העפר החם… ברזל־מחרשתו נוצץ לעין־השמש ובמהירוּת נפלאה הוא גומר ערוגה אחת וחוזר ומתחיל את השנית.
- אדוני – קורא ברל בקול רם, וערוגות הגינה עם שלל צבעיהן מתקפלוֹת וּמתכּווצוֹת תחת רגלי נתניה ומצטמצמות פתאום בשורות ה“קרא־מקרא” אשר לפניו; המחרשה המבריקה נהפכת לחוֹטר הדל שבידו…
נתניה כועס על עצמו על נמנוּמו זה, ובחפצו להתבדר ולהינער בחזקה, ישאל את הנער:
- התדע מה הוא ה'?
ברל חש היום מאז הבוקר כאב בלתי־פוסק בחצי־ראשו השמאלי, בּרקה ובעין. בכוח הוגיע את עיניו העקומות לבחון את האותיות, שניטשטשו והתנמרוּ לפניו. על עיניו האפילה כעין רשת־שׂער ומבעדה הציצו בו זקן שחור מדולדל, וכחסילי־הבית, עינים שחורות מפיצות־אימה.
- מה?– שאל בעצלתיים בשמחו אל ההפסקה.
- הוא אשר “עשה” את כל העולם, את כל אשר אתה רואה!
- לו יש ידים?– שואל הנער בלי־חמדה, בשוב אליו ראייתו מעט מהפסקה זו.
רוח הפילוסופיה כבר תקפה את נתניה כולו, ובלי שים לב להבנת תלמידו המוגבלת, התלהב ודיבּר:
- התבונן היטב! מי, מי עשנו? מאין תוכל אתה לדבר, לצחוק?
- ר־רבּי!צ– מושך ברל – האם נאמר את המלים הקטנות גם־כן?
- התבין?.. – מתאמץ נתניה בכל כוחו לתפוס את מחשבתו החדשה, שניצנצה בו ברגע זה– כל אשר אתה רואה הוא ה‘…את כל זה ה’ עשה!
- יש לוֹ ידים? – שונה הנער בעצלתיים את שאלתו.
- האם יש לו ידים? אתה שואל… מדבּר נתניה ומתרכז בתוך־כך בכל מאמצי־כוחו– “יש לו ידים!”… “היינו הך!” – חזר ותיקן את תשוּבתו– כל מה שאנוּ רואים הוא ה‘, הוא, הוּא ה’!…
ובבת־צחוק של שובע־רצון והנאה מעצמו העיף את עיניו סביבותיו, בכלי־הבית הדוממים.
- ר־רבי, לי אמר מוֹטה, כי היום אחרי לימוּדי יקחני היערה.
- התבין? – מטעים המורה – זאת גוּפא הוּא ה'!
ברל מרים את ידו ואוחז בזקן־נתניה, מושכו וצוחק.
- הת־בין? – מטעים המורה שקוע במחשבתו, ועיניו מפיצות נחת־נצחון והנאה מעצמו.
- אח! – הוא משמיע בתוך־כך נהימה קלה – הניחה, הרף! הלז מוסיף כוח למשוך בזקנו וצוחק.
- ואתה מדמה, כי יש אלהים בפני־עצמו?.. – ובהרגישו את כאב סנטרו הולך וגדל, סטר על יד ברל.
ברל מושך בזקן משיכה עזה, קופץ ממקומו, ובעמדו בפתח, הוּא מעווה את פניו למול מורהו ומלגלג.
נתניהו מתנשא ממושבו לאט וברל נחפז ונס החוצה. נתניה יוצא החוצה גם הוּא; ובתוך רחבי החלל הגדול המלא אורה וזיו הוא מתבטל בעיני עצמו…
ברל עומד למולו במרחק צעדים אחדים, צוחק בקול גדול ומעפּר בעפר לעוּמתו.
נתניה כופף קומתו, גונן בידו בפני הרגבים הנזרקים עליו ונושא את רגליו לרדוף.
הלז הופך ידו ומכונן רגליו אל הדרך העולה השדה ומשם היערה.
נתניה רוצה לשכוח את מספר שנותיו ומתאמץ עתה להתכנס בחזקה אל תוך נערוּתו, שאז היה קל ברגליו יותר מכל בני־גילו…
כבר כלתה גדר־הגינות שמשׂמאלם והם רצים.
הנער קל ברגליו היחפות, ונתניה, אף על פי שהצטיין לפנים בריצתוֹ המהירה, הנהוּ כבד עתה ברגליו הבצקות הנתוּנות במגפיים בלים, מרוּוָחים וכבדים.
הוא מתיגע והמרחק שבינו וּבין תלמידו הולך וגדל.
משמאלם מתלחשת הקמה, מצרצרים הצרצרים, ומימינם, כלהב־עשת רחב וממורט, מבהיקה הביצה השוקטה.
פוסעים הם על חול, ירק־דשא, רגבי־אדמה נקשים.
לרגעים מתעשת נתניה והוא רוצה לעמוד תחתיו, אך כאילו מתעצל הוא להעמיד את גוויתו, שנדחפת ורצה כמו מאליה… הוא מוסיף כוח ומרחק־הביניים הולך וקטן. עוד צעד, עוד רק צעד אחד, והוּא יתפסהו!
- לַוִי יֶהוֹ, לַוִי יֶהוֹ!– שומעים הם קולות האיכרים הקרובים. הצחוֹק וקלוּת־הראש, שליווּ את המרוּצה השובבה הזאת בתחילתה, הלכו הלוך ואבוד, ואת מקומם תפסה מין רצינות בלתי־שכיחה, שהבעיתה בזרוּתה את הרצים עצמם. ראשית־הדבר נשכחה מלבם לגמרי, וכשׂוֹחים בים הגדול, בלי כל סיבּה ותכלית, רצוּ שניהם כל עוד רוח בם הלאה, הלאה…
השדות כבר היו מאחריהם, ועל דרכם נזדמנו גזעים, ערערים, עצים קצוּצי ראש…
רגלי ברל החלוּ להיטלטל באויר. גב צוָארו עטה קדרוּת…
- אַה־ה, אתה!.. – נהם נתניה בנשימה נפסקת בתפשו בזרוע תלמידו.
מסביב לא היה איש. ממולם השחירה אפלת עמקי החורשה בינוֹת לגזעי־עצים דקים. ברל שתק, ופניו שקדרו, הביעו לא פחד, לא נוֹחם, כי־אם מעין קובלנה של יאוש, נוגעת עד הנפש, על יצר לב האדם בכלל… נתניה הרגיש בכפו את חוֹם בשׂר־הנער, וביגיעה רבה חיפּשׂ ובדק עתה בקרבו את כעסו הקודם ואת החפץ להכות, אך לשוא! אלה פשטו פתאום ויעופו ובקרבו הורגש חסרון דבר־מה; ריקות נעימה ושוממה כאחת. מהיותו חושש, שמא יחשדהוּ תלמידו ברצון להכותו, הוֹרה באצבעו על הדגניות המזדקרות מבּינוֹת לקמה, ואמר:
- הציצים האלה נותנים ריח נעים, קטוף ועשה לך מהם צרור!
ברל לא ענה דבר, ודוּמם ולאט הלך לפני מורהו.
נתניה הלך ושאף רוח לרגעים. פניו היו אדומים וקודרים ועיניו השחורות הבהיקו עתה כדובדבניות שנתבשלו על האילן יותר מדי.
- למה לך לכתת רגליך על רגבי האדמה, כשיכול אתה להלוך על־פני הדשא? – דיבּר מאחרי תלמידו.
ככל שהוסיפו להתקרב אל הבית, כן הלך אויר החוץ הלוך וקר; ובדרכם על מפתן־המסדרון נשב מאחריהם רוח קל נושא צינה ומבשׂר גשם.
וכשישבו, כעבור רגעי־מספר, אל ה“קרא־מקרא” עוד פעם וברל קרא את שיעורו בשקט ובהתמכּרוּת־תוֹם, כבר נמחוּ ואבדוּ בהרות־האור מעל־פני הקרקע השחור ועננה קודרת ומוּצקה נשקפה מבעד לחלונות.
סוּס לבן רעה כבוּל בכר־הדשא שלפני הבית, ותחת הרקיע המעוּנן הבהיק מראהו ביותר, ופעמונו התלוּי בצוָארו צילצל בעצבוּת… רוח־סערה קמה והדלת האחת של החלון הפתוח נסַבּה על צירה ונתדפקה. פּיסות נייר התגלגלוּ על פני חוץ, סוֹערוּ ונישאוּ באויר. התרנגולים נדחפו ברוח, רעמותיהם סמרו וזנבותיהם התנשבו והתפלגוּ. טיפות גסות תופפוּ והופיעוּ מפוזרות על־פני הזגוגיות הכּהות וכדמעות התגלגלו מטה. רעם ממושך מתגלגל ברקיע לאט, מתרעם ומשתתק חליפות ונתניה מביט אל תלמידו… ברל מתקשה בעיניו העקומות תחת מבט־מורהו ובת־צחוק מוּזרה מפשׂקת את שפתיו למרות רצונו. עוד רגע וּמטר סוחף ניתך בזעף, הבריקו ברקים פזיזים, רעמים התגלגלו, נאנחו, התרגזו…
אך הנה קול הגשם הולך הלוך ורפה. השמים החלו להיטהר ומבּינוֹת לגוש ענן־תכלת בשיפּוּלי הרקיע ביצבצוּ וניתּזוּ גלי־שמש. על־פני קרקע־הבית שוב נפלו בהרות־האור וירק־הדשא בחוץ עם שברי החרס המתגוללים עליו שוּטפוּ והזהירוּ.
נשמעו געיות פרות והחלונות החלו להזדעזע לקול־צעדה כביר: זה הלך ועבר העדר מהנהר אל השדה. ה“קרא־מקרא” נדחה הצדה, ושניהם, הרב ותלמידו, השקיפוּ בעד החלון. גבי־פרות שונים בצבעיהם התנועעו צפופים, זרמו, התנמרו וצפוּ. רגע נדמה, כי נגמרת ההליכה, אך פתאום היא מתגלית ביתר שאת. זנבות אין־מספר מתנפנפים באויר אילך ואילך, ומתוך הים המתנועע הזה מתנשאת פתאום אחת הפרות ועולה ומטפּסת על חברתה. אך עוד מעט, והזנבות האחרונים מרפרפים ועוברים, והרועה עובר עם חלילו בבית־שחיוֹ ושוטו על שכמו. קצה השוט הארוך זוחל בינוֹת לדשא הרטוב, מתעלם, מתגלה וחולף.
יונה
מאתגרשון שופמן
I
בבוקר, בבוקר־השכם, היו מעירות את יונה משנתו הכבדה והקטועה הנערות הכפריות בדפיקותיהן בחלונות ובקריאותיהן הטורדות:
– צ’י נאדוֹ שְׁצַ’וִיל?! שְצַ’וִיל נאדוֹ?! ("האם דרוש לכם חמציץ?! חמציץ דרוש?!).
כרגע הוא מתנער ממשכבו, מציץ בחלון, שפני הנערה נשקפים בעדו, שׂם עליו את שׂמיכותיו וממהר ויוצא אל הפרוזדור לפתוח את דלת־החוץ. הדלת נפתחת, ואור בפרוזדור האפל: כתמי־האור המוארכים והעגוּלים, המפוזרים על כתליו זעיר־פה זעיר־שם, נבלעים ואובדים, וגזרי־השמים הקטנים, המציצים מן החרכים, יכהו מעט. הנערה היחפה, כפופה תחת אמתחת החמציץ, נכנסת והולכת בפסיעותיה החזקות, ויונה מתעכב רגע על מפתן־הפרוזדור. משמאלו מזהיר גן־הירק ברבבות רסיסי הטל לעין השמש העולה, ומימינו, על פני כר־הדשא, משׂתרע צל־הבית, צל ארוך וגדול, ההולך ומטפס בצורת גגו המחוּדד על גדר הקורות. “צ’וֹרט ווֹזמי!” (“לעזאזל!”) – מתמרמר יונה בלחישה, שב הביתה ומטיל את עצמו אל תוך משכבו המצוּנן. מסוֹער ונרגש הוא מתהפך על כסתותיו, בשעה שהנערה נושאת־ונותנת עם אמו בדבר מחיר החמציץ ומריקה על השוּלחן את הירק הרטוב והרענן.
כשהיא מקבלת לבסוף את שתים־שלוש הפרוטות ויוצאת בחפזון, בלי הבט לצדדים, נופלת על יונה עצבוּת קלה.
הוּא צעיר כבן עשרים ושתים, בעל פּנים קודרים, עינים מבריקות ברק חולני ושפתים אדוּמות, עבות וגסות. כשהשמיכה נשמטת מעליו ומתגלה בשרו, הוא מתפלץ בקרבו למראה הכחש והצוהב השפוּכים על זרועותיו וירכיו, והנהו מזדרז פעם בפעם, לובש את בגדיו וממהר לשפשף את פניו וצוארו במים קרים.
אחרי־כן הוּא יוצא החוצה ועומד שעה קלה בצלע־הבית על ירק־הדשא. צל־הבית כבר נתקצר וגגו ירד מעל גדר־הקורות ורובץ עתה בתחתיתו. לפניו רצות וחולפות הנערות הנוצריות, המשלחות את בהמותיהן השדה, ובלי שים עין עליו הן מתמרמרות וצועקות על פרותיהן וחזיריהן ורודפות אחריהם בזמורותיהן הארוכות.
– צ’וֹרט ווֹזמי!" – שוב לוחש יונה בינו לבין עצמו ונכנס הביתה.
אחרי אכלו את ארוחת־הבוקר ואחרי שתותו את החלב החם הוא יוצא לשוּח בשדה, המשׂתרע מאחרי גני־הירק. הוא אוהב מאד לטייל תחת קרני השמש הלוהטות, בשעה שכמטרות־אש הן ניתכוֹת על בּשׂרוֹ. לו נדמה אז, כי בריות־המות המקננות בחוּבּוֹ מתות וכלות והוּא שב לתחיה. פעם בפעם הוּא מאריך ומרחיק לטייל בּינוֹת לקמה הבשלה, קוטף בדרכו מלילות מלאות, מוללן ולועסן, ומתמרמר אחר־כך על עצמו, כשקצותיהן של השיבּלים הארוּכות והחדות נעצרות בתוך פיו ומגרות את חכּוֹ.
התבואה לו חומה מימינו ומשמאלו, הצרצרים המסתתרים מצרצרים ופוסקים, פוסקים ומצרצרים, עיני יונה טובעות ונחלשות באורה ובזיו, ובלי־משים תרות הן סביבותיהן… מתוך הקמה מתבלטות ונשקפות מטפחות לבנות־מבהיקות, מזדקרים ראשי־נערות שעין פּשתּה להם, ובלי שידע את נפשו מכונן יונה את צעדיו אל תוך אחד השבילים הצרים, הולך ומשתקע שם לאט־לאט. אך עוד מעט ועיניו מתערפלות. שיפוּלי־גווֹ הולכים וכבדים עליו, והוא שב על עקביו.
לרגעים הוא עולה על אחת הגבשושיות, מזדקף ומיגע את עיניו להביט למרחוק. עת רבה מתנמר לפניו ים־השיבּלים, מהבהב ומתפלג, ריק מכל עצם זר, עד שכתם שחור מבצבץ בו פתאום וצף ובא. הכתם מתנועע, שׂוֹגא, קרב והולך, ותחת הנערה הבוגרת הנראית מרחוק עוברת לפניו ילדה קטנה.
כשהוא מתיגע אחרי טיול ממושך כזה, הלוך ושוב, הריהוּ יושב לנוּח עם ספר על ברכיו על גבעת־דשא תחת האלון הקודר ליד הנהר. החום גדול; בנהר, מעברו השני, מתרחצות ומשתכשכות גופות ערוּמות, דפי הספר מתהפכים על ברכיו ומבהיקים לעין־השמש ושינה קלה תוקפת את יונה. אז יפשוט את רגליו, יניח ידיו למראשותיו, רוח קל עובר וּמהפּך ומחַור את עלי האלון הענף שעל ראשו, ואפיסת־כוח מתפּשטת בכל אבריו. זבובים כחוּלים מוּזהבים יורדים על פניו, מטיילים באין מפריע אחת הנה ואחת הנה, וכתפוסים במחשבה עומדים הם תחתיהם על שפתי פיו הפעוּר… שעה קלה עוברת והוא מקיץ פתאום יקיצה קלה, גונח על העשב ושב וישן עוד פעם. בפנים אדומים וּבעינים דומעות משיעול עצום ומחנק הוא קם בעוד שעה והולך הביתה. שם הוּא משפשף את פיו במים קרים, שׂם עליו את חוֹשן החזה, מצחצח את נעליו בכל כוחו והולך ה“עירה” להורות את שיעוּריו האחדים.
בדרכו הוּא מסתכל בפני כל איש שהוא פוגש וביגיעה רבה הוא מחפּשׂ בהם כחש, כמישוּת וצוהב; אך הרזים המעטים בעלי הלסתות הבולטות מדכאים את רוחו באומץ המיוּחד הנשקף מעיניהם.
השיל, נער קטן כבן שמונה, יפה־עינים, כרסתן, בעל פנים רעננים וצחים, לחיים מלאות ואדוּמות, מתעווה ומתחצף פעם בפעם ומתכּוון להרעים ולהרגיז בהעוָיותיו המוּזרוֹת את מורו, שהיה בעת האחרונה לכעסן חולני ביותר. כשיונה אוחז בקיבּוֹרת־הנער השמנה והחמה ומטלטלו על מקומו מרוב כעס, הנה הבריאוּת הפורחת, שהוא חש אז בידו, מדכאה אותו לגמרי, ורק כשימהר לשוות בדמיונו, איך שברגע זה הוא תוקע ברזל מלוּבּן ובוער בבטן־הנער המלאה, ירוַח לו מעט…
לפרקים, כחום היום, הוא יושב בבית־הרופא בפרוזדור ומחכה לבואו. פה השלך הס – דממה כבדה, עצובה. נודף הריח המיוחד לבתי מרקחת. יהודים אחדים יושבים דוממים, גלוּיי־ראש. הוּא פוסע פסיעות דקות על־פני הרצפה החלקלקה, הצבועה והמצוּירת, ועומד תחתיו רגע מול הראי הגדול והצלוּל המשקף בבהירות יתרה את פניו החיורים, המזיעים והעצוּבים. מעבר למחיצה, מן הטרקלין הגדול והנותן־הד, נשמעים פטפוטי ילדים, צחוק־נערה, נפילת מקל על הקרקע… עד שתצלצל פתאום הדלת והרופא, לבוּש מעיל־בד, כרסתן ובעל צואר שמן, נכנס ועובר את הפרוזדור ומפריע את הדומיה בפסיעותיו החורקות.
היהודים מתנשאים ממקומותיהם ואינם עוד אחים לצרה, כפי שהורגשו בשעת ההמתּנה.
אחרי חליפת דברים רגילים לופת הדוקטור בידו החמה, היוצאת מתוך המַנשיטה, את יד־יונה במקום הדופק, ואחרי החזיקו אותה שעה קלה, הוּא מצווה עליו לפתוח את מעילו. החולה מציית. ברגע זה מרפרפת השפחה וחולפת לאורך האולם בסינרה הלבן… הרופא שׁוֹחה, מצמיד אזנו אל לב יונה, חובק ומאמץ אליו את גוו, וברגע זה בלבד מרגיש יונה את עצמו חפשי מעט מאימת־מות.
– מה שמך? שואלהו הרופא ברשמוֹ את המַתכּוֹן.
– יונה חנין! – ממהר הוא להשיב, כאילוּ יכתבהו זה בספר־החיים.
בתחילה, כשהוא מתעתד לדבר עם הרופא, הוא מחליט בנפשו לבקש ממנו הפעם, שיגיד לו דבר־אמת: האם מסוּכן מצבו או לא. ואוּלם בכל פעם הוא מתירא לגשת אל שאלה זו ומפקפּק כמקוֹדם הוא יוצא את פני הדוקטור.
היום עוד גדול. בחוץ כבד החוֹם. אין אף נשיבה קלה. “כחשי נורא…” – לוחשות שפתיו, בהביטו על צלו דק־הצואר הזוחל על המרצפת לפניו.
לעתים בין־ערביים, הוּא שוכב פרקדן, שׂרוּע על מיטתו החורקת. בבית רק הוא ואמו. דממה. הזבובים מזמזמים ומרפרפים על החלונות, ומן החוּץ, מהבּיצה הקרובה, מגיעים קרקורי הצפרדעים. אמו עוברת לאט מקצה החדר ועד קצהו, ופסיעותיה רכות, חסרות־קול – כעין פסיעות באנפילאות. דמות שלולית לעיני יונה על הקרקע… מעילו ומגבעתו תלויים על הקיר ממולו – נשארים… ואז הוּא מתחיל להתגעגע על אדמת מולדתו – בּיצוֹתיה, טיטה ורפשה.
ככה בילה יונה את רוב ימי הקיץ החמים.
II
אחוּז כליון־נפש וגעגוּעים אי־ברוּרים, באותם ימות־החמה הגדולים והממוּשכים – ימות הילדות הקדומה – תעה יוֹמק’ה הקטן, בטרם מלאו לו עוד שבע שנים, סביבוֹת ביתו, העומד בקצה העיר, בין בתי־האיכרים הקטנים. העשבים האחדים, שהתנועעוּ בעצלתיים בתחתית הגדר של גן־הירק, החזירים והתרנגולים שטיילו על ירק הדשא שלפני הבית, הבּיצה העגולה שאינה מתיבשת לעולם, רְקָקָהּ השמן והמעלה הבל לעין החמה והנערות הנוצריות השוטפות בה את החציר גלוּיוֹת־שוֹק – כל אלה מסכו בקרבו אז, בחום השמש הלוהט והמישן, שכרוֹן מוּזר בלתי־פּג.
האפלוּלית והלחלוּחיות הקרה שבמרתפים, במערות ובאכסדרות משכוהו אליהן תמיד, בעברו בקרבתם; הוא אהב את המאוּרוֹת הנסתרות ונפשו ערגה, בלי דעת מדוע, אל האדמה הרטובה והלחה שבהן.
האהבה העזה לאחד מבני־גילו הקטנים לא פסקה מנפשו הרכה, שדבקה תמיד פעם בזה ופעם בזה; ופרקי־הביניים, שנמשכו בין אהבה לאהבה מחסרון־נושא, הציקו לו בלי־דעת בריקוּתם ובשעמוּמם, עד שהיה חומל עליו המקרה ואִנה לו את מי והשיבוֹ לתחיה.
ויש אשר בהרגישו רק בשרטוט מלבב אחד, בהעוָית־חן אחת, בפני אחד הנערים, כבר החל לחבבוֹ ולהתרפק עליו, בהתאמצו עם זה להשתיק ולדכּא בחזקה את הרגש הלא־נעים, שעוררוּ בקרבו בתוך כך שאר שרטוטיו של אותו נער ושאר העויותיו.
בקראו עם חבריו לפני רבו בפעם הראשונה על דבר אהבת דוד ויהונתן, היה הוא היחידי, שהבין בינו לבין־עצמו את כל אותו הענין. ובהגיעו למקרא: “ויתפּשט יהונתן את המעיל”, הרגיש בקרבתו כעין נפנוף מעיל־הבד האדום של שכנא אהובו ואת הריח המיוּחד הנודף ממנוּ.
פעם אחת בליל־חורף, כשנפלה קטטה בינו ובין אהוּבו, ובמצב ה“ברוגז” עברו לפניו חזיונות נבוכדנצר בלשון הארמית ובסגנון הטמיר, נתן יונק’ה פתאום, לתמהון רבו וחבריו, את קולו בבכי: געגועיו העזים על אהובו, שהתגברו בשעה זו, אותו האילן עם “צפרי שמיא”, שלג־החוּץ, שנשקף אז בעד החלונות לאור פנסים נודדים – כל אלה יחד חזקו עליו, והוא לא יכול להתאפק.
וביום־הכיפוּרים היה מגיע שכרונו המתוק עד למרום־קצו. בבית־התפילה – נפנוף הטליתות והקיטלים, הפסיעות העצלות בשחת המעלה אבק, רעידות נרות־השעוָה לאור־היום, זמירות־החזן, צלצוּל־השעון… ובחוּץ – השדות הקצוּרים, הגינות המתרוקנות, העלים הכמוּשים הנישׂאים באויר והמתגוללים על הדרכים, ורוּח־היום, רוח תחילת־הסתיו. על פני שכנא אהוּבו מרחפת אז תרדמה מלבּבת, צועד הוא בערדליו בעצלתיים, וריח כוּתנתוֹ נוֹדף היום עד לנטילת נפש.
בבית־הרחצה אחרי שפשפוֹ את בּשׂרוֹ בספל חמין, היה יושב הוּזה נשען אל הכּוֹתל הקר ועיניו נעוּצוֹת בנער נוצרי, שצד פתאום את לבבו; ותמימותו של אותו נער ואי־הבנתו לרחשי־לבו כישפוּהוּ כּליל.
הפרצוּפים השונים, שנפשו דבקה בהם חליפוֹת, ירק־הגינות בקיץ ורוכסי־השלג בחורף, אור השמש ביום ונוגה־הירח בלילה, תקוּפות־השנה עם קסמיהן המיוחדים לכל אחת מהן – כל אלה כמו הצטרפו והתלכּדוּ לתסיסה ארוּכה אחת, שתקפה בעוז את נפשו הרכה וַתְּעַר עליו הזיות וחלומות שאינם פוסקים.
האהבה התאותנית התמידית, כתולעת זוֹללה, אכלה וכילתה בו כל חלקה טובה ובריאה והיתה מבצבצת מתוך קמטי־פניו החיורים, שהלכו הלוך ונבול, הלוך וכמוש, ומתוך גידיהם הכחולים, שהנתנפּחו והתבלטו בשעת התלהבותו, והיא שהעירה אליו מעין גועל־נפש שלא־מדעת בלב אהוּביו הקטנים; וככל שהוסיפה נפשו לכלוֹת ולהתקרב אל אחד הנערים ולהתרפק עליו, כן הוסיפה לדאוֹב ולכאוֹב, נפגעת מחמת קרירות והתרחקות.
ההזיות המשכּרוֹת, פיזור־הנפש ויסוריה המסוּתרים איבּדוּ אצלו כל תשוּקה לכל עניני־החיים הפשוטים ומעשי יוֹם־יוֹם והקימוּ כעין חיץ מבדיל בינו ובין כל ה“חוּץ” מסביב. גם כאשר בגר וההכרח אילצהו לבוא בנגיעה סמוּכה עם הסביבה והמונה, לא עלתה בידו בשוּם אופן להתלכּד ולהתמזג עמה כראוי, כי־אם התחמק ממנה והתגעגע עליה גם יחד, מציץ בה מן החרכּים… בהיוֹתוֹ מטבעוֹ גאֶה ורפה כאחד, לא הזדקק לה, אף גם ירא מפניה. בחוג רעיו הקרובים אליו בּיטל ושׂם לאַל את הכּל; אך די היה לצל לחלוף מבחוּץ לפני חלונות ביתו ביום־חורף, עת שהם מכוּסים כפוֹר, או לדלת־ביתו להיפּתח בהיסח־הדעת – שיזדעזע. המקרה אִינה לו פעם בפעם לראות מרחוק צעירים יפים וּמלבבים זרים לו, וקינא באלה ממכריו, שבּדרך נשׂגבה ממנו כבר הספיקו להתרועע עמהם וגם להתחבּב עליהם; ובהימצא לו לפעמים אחד מאלה, היה ברק מוּזר מוּצת בעיניו והיה מתמיה את זה תמהון נמרץ בהתיחסוּתו המשוּנה שהתיחס אליו… ופעם אחת, כשנזדמן מחמת גשם שוטף עם אחד מהם תחת כּיפּת מעקה אחד, ואחרי שהחליפו אז ביניהם איזו דברים, הושיט לו זה את ידו – נדדה שנתו כל הלילה הבא והתהפּך מצדו האחד אל השני, מרגיש כעין אבק־מותק מתפּשט, מפעפע ותוסס בכל ורידיו ועורקיו… הוא אהב להביע פעם בפעם את רגש־תיעוּבו, שהוּא מתעב את הכּל, והיה אומר תמיד, כי אין הוא נזקק לשום חיבּה, וכשהיה מרגיש בשעת־התספּוֹרת את היד החמה של הגלב הצעיר על לחיוֹ, על מפרקתו, מיד היו עיניו דומעות והיה חס אותו רגע על כל הימים והלילות הארוכים, שחמקוּ ועברוּ ללא־אהבה, ללא קרבת־נפש.
בסוף־הקיץ, בלילוֹת־ירח קרירים, כשהיו נערכים בגן־העיר משחקי־עם שונים ולהקת מנגנים ניגנה – תעה יונה ונדחק שעה רבה בין המון מטיילים עליזים, עלמות רעננות ומבוּשׂמוֹת, ובשעה מאוּחרת, כשהחלונות והדלתות היו סגורים מסביב והלבנה הבהיקה ביותר, היה שב עם צלו הביתה.
את הנשים בּזה וניאֵץ בּשׂיחותיו לפעמים, אך בסתר־נפשו כמו היה מצר בצרתן, משוּם שהביט עליהן כעל מין רם ונעלה מאד, שרק מחסרון מין אחר הן נזקקות לגברים… וגם כשנערה קטנה היתה הולכת מביתו, אחרי ששהתה שם עת־מה, היה יונה נופל פעם בפעם לתוך עצבות ושעמום.
ומתחת לתסיסת געגועיו המוזרים ואי־סיפוק־הנפש התמידי הסתתרה ועממה בקרבו תמיד מעין ציפּיה לדבר־מה, תקוַת־קסם לצפוּנות ימים יבואוּ; כל שקיעת־חמה, כל תקופת־שנה חדשה נתנוּ שׂמחה בלבו. את יסורי־נפשו כבש לפי שעה והיה ממתין באוֹרך־רוּח.
III
וכשנתקצרו הימים ונתקרר האויר נוכח יונה, כי קוי־השמש, שליהטוּ את בּשׂרוֹ כל ימי הקיץ, עוד לא הספיקו להביא לו מרפא, כאשר השלה את נפשו בינו לבין־עצמו. נשימתו כבדה, קול־השאון שבאזניו הממהוּ כל הלילות, השיעוּל העז היה מזעזע ומקעקע את קרביו עד היסוד, וחריקה לא־נעימה כמו חריקת כף בקערה היתה מעבירה רעד בכל בשרו. מכּפּות־ידיו נס הלֵחַ האחרון, עורן צפד והתכּווץ, וכשהיוּ נוגעות שלא־במתכּוון בחלקת־קטיפה, סלדה נפשו והזדעזעוּ לסתותיו מהרטט שחלף בכל גוּפו.
נטה הקיץ. כל היקום חוַר והצטנן. באילנות ובדשאים זעיר־פה זעיר־שם כבר נזרק יֵרקון. הנהר כמו קדר ביותר והתקרר. בבתי־מדרשות אחרי צהרים התקבּץ, נדחק והזיע ההמון: שם הטיפוּ מַגידים. בשוק רבו התפוחים והאגסים, ומלפפונות גדולים וצהוּבים התנוססוּ עגלות־עגלות. בצלע הבתים והחצרות נדף ריח קרבּוֹל, ומין מרה־שחורה מדכּאת־רוח נישׂאָה באויר – אימת מגיפה.
אך הנה הגיעוּ לילות ובקרים קרים באמת. שכבת־כּפוֹר התנוססה כעלות השחר על הדשא החיור, על הגגות, על הגדרות. עלים צהובים ונובלים התגוללוּ בגנים מתרוקנים סביבוֹת גזעים משׂוֹרטים. עד הצהרים לא התנדפוּ הערפלים הצחוֹרים, והלחים, ומבעדם נשמעו צריחות העורבים והקריאות המרוסקות והקטועות של התרנגולים הרכים… גני הירק התרוקנוּ כליל, בגדרותיהם נפלו פרצים, ושפעת חזירים חיטטו באין־מפריע בעפרם הריק, ורק באחדים מהם, זעיר־פה זעיר־שם, עוד התנוססו “לבנות” בשלות, כפוּפות, שניצניהן כבר נבלו וקדרוּ. פרגים נקובי־ראשים, עקורים משורש, התיבּשוּ בשורה סמוכים אל כתלי הגרנות, ומעדרים עוד נראו נעוּצים בערוּגות־תפוחי־האדמה האחרונות.
השמים התקדרוּ וטהרוּ חליפות, וצללים זחלוּ בדממה על־פני גנים ושׂדוֹת, התפּשטו וכבשוּ קש וגבבא, סוּסים בודדים, גדרות… נסוגו אחור, התכּווצוּ ושבוּ והתפשטוּ.
השמש עוד הציץ בגבורתו לפעמים בעתות־צהרים, וחוּמוֹ הכבד, שנפל כל השדות הקצורים, על היֵרקוֹן והכמישות השפוכים על כל פני היקוּם, הכיל בקרבו מעין חום־קדחת או מעין מגע של אשת־איש… ערפלי־תרדמה דקים, ערפלי כליון־נפש ריחפו באויר, נשבו רוחות־קסמים, רוחות קרירים וקלים, והגעגוּעים על הנפש האהובה הורגשוּ עתה ביותר…
בליל־הכיפּוּרים שכב יונה פּרקדן על מיטתו מול הנר הגדול, שהיה תחוב ב“חרס” רחב מלא חול, והירהר והזה עד בוקר ב“שלוש התמרות הגאות”, שהיו שתוּלוֹת על פּלג־מים במדבר־ערב וקבלוּ על האלהים, על שאין כל בּריה נהנית מהן, וגם באיזה נזיר נגוּע ומעוּנה, ששכב במדבר השמם ושבצחוק על שׁפתיו מיצמץ בעיניו מוּל השמש הלוהט והודה לאל על שביבי־החיים האחדים, שעוד עממוּ בקרבוֹ.
החורף הקדים בשנה זו לבוא, וּבין־הערבּיים, בעמוֹד יונה בפתח הפרוזדור, היה בוכה בחשאי בכיוֹת מקוּטעות למראה השלג הדק המתפּזר על יתדות־הדרכים ולקול הרוח המקשקש בכותל־התבן השׂריד של ה“סוּכּה” ההרוּסה.
ובאחד מימים אלה, בבוקר־עבוֹת, קראה פּתאוֹם אמו בקול רוֹתח מוזר:
– יונה, האתה גנחת פּה?!…
והוא אז בחדר השני. והרגיש אז את בטנו כשהיא רופפת, והכּל, הכּל, הצטמצם והתכּווץ פּתאוֹם באותו רגע בבהרת ירוקה מרפרפת לנגד עיניו… כל העולם מסביב הציץ בו מיד בסר־פּנים אחר.
רוב הימים הקרים, ימי קרח וסוּפה, עברוּ עליו במצב־השכיבה.
“עיקר הצרה” – היה מתפלסף בינו לבין־עצמו, בהביטו על בהרת־האור, בעלת דמות־חלון, שהשתּרעה על פני הקרקע – “עיקר הצרה הוא בזה, שרגילים אנו להביט על כל דבר לא כפי שהוא באמת. השחפת, למשל, מצוּירת בדמיוננו בדמות כבד צלוּי”… אך פתאום היתה נופלת קדרוּת בבית, חלון־האור שעל גבי הקרקע נמחה ואבד, ועמו אבדה גם בת־הצחוק שהופיעה לרגע על שפתי־יונה, ולהציץ בשחפת כמו שהיא לא עלתה בידו בשום אופן.
בערב שבת היתה הכּירה מוּסקת בטרם הוּדלקה העששית. היתה נשמעת הגפת־הצמידים בארובת־העשן, אחרי־כן לחיכת האש בעצים הלחים, ובהרות־אור גדולות ניתּרוּ ופיזזוּ על הכתלים והזויות האפלות.
בחדר שבו שכב יונה לא דלק נר בלילה מעולם, אך בשביל החולה עמדה שם עכשיו על אדן־החלון עששית מפוּיחַת; ובחוּץ האיר עתה החלון, שהיה אפל תמיד, יותר משאר החלונות, ורסיסי־שלג דקים ריחפוּ לאורו.
פעם בפעם היה מתחנן יונה שלא יניחו עמו את המנורה כשהיא דולקת, אך גם בלעדיה היו הלילות הארוכים נוראים מאד. שנתו נדדה וזיעה רבה כיסתה את בשׂרוֹ והרטיבה את חלוּקוֹ. לפעמים, בהקיצו בחצי־הלילה אחרי שינה כבדה, מלאת חלומות מבהילים, ובעינים, שבן־רגע סרוּ מהן חבלי־השינה, היה מציץ בחלונות עטופי הכפוֹר, שהתנוצץ והשתּבּץ לעין הירח – מיד היה חולפו כברק רעיון בהיר מאד: “הוא הולך וקרב, הולך וקרב”…
IV
שלג־החוּצוֹת השחיר ונתמסמס מהגשמים התכוּפים, ורק בצדי־הדרכים ובמורד־ההרים עוד נראה קודר ומושחת. פלגים וּנחלים עכורים שקקוּ ורצו נמהרים ופוזזים, גרשו רפש וטיט, הרסוּ סכר־זמורות, שיפשפוּ וציחצחוּ רקק־בּיצוֹת, בהשתפּכם ובנפלם אחד אל משנהוּ. על הרכסים נגלה דשא כמוּש וחיור, ובינות לענפי האילנות, חשׂוּפי־העלה, נראוּ ציפּרים… מאחורי העיר על־פני הכר הרחב נעשו בּיצֹת גדולות, רחבות־ידים, ואִמות עם בניהן נשאו משם מים במוט ובדלָיים חדשים. בחוּצות התגוללוּ אניצי־פּשתה, חבילות־שחת. השמים היוּ מעוּננים, אך האביב כבר הורגש בגעיות־הפּרות, בקריאות־התרנגולים, בדלף־הגגות, בשוּרות הכּבסים, שהתיבשו על גדרות־הגנים…
בקוצר־רוּח חיכּה יונה לאויר חם, לאויר־אביב יפה. בריאוּתו כמו הוטבה מעט בימים האחרונים, ולוֹ נדמה, כי לוּ האריך יומו עד קרן שמש־האביב הראשונה, כי עתה כבר אסף את שארית־כוחותיו ונאחז בחיים בעצמו… בערב־בערב ניחש לפי שקיעת־החמה את מזג־האויר של יום־המחרת, והרצועה הבהירה והצרה שהתפשטה בשולי הרקיע מעל ליערות־התכלת, השלתה את נפשו יום־יום בתקוה קלוּשה למזג־אויר טוב. בלילות נתפזרו אמנם העננים, והירח נשקף שעה קלה בביצה וברפש, אך כמעט שפנה בוקר, מיד עטוּ שמים קדרוּ שוממה, בלי הבהיק עוד כל היום.
הנהר עלה על גדותיו, ולמראה כרסו העכורה והקודרת, רחבת־הידים, התבטלה העיר העומדת על ידו וכמו נתמעטה דמות אנשיה. הקרח כבר נסע וגז, ואך גזרים־גזרים, אחד אחרי אחד, צפוּ בעצלתיים על־פני המים. מצלעות חופי־הנהר התלוּלים, שמזה ומזה, מבּינות לבהרות־שלג מפוזרות, התבלטה אדמה ערומה, צהוּבה. המעבּרה (“פּארוֹם”) התנהגה בכבדוּת ולאט לרוחב הנהר, הלוֹך ושוֹב, הלוֹך ושוֹב.
באחד־הלילות נתפזרוּ העננים וטהר הרקיע ובישר למחר אויר נאה באמת. פּנסי־המעבּרה הטילוּ כתמי־אור רועדים על מימי הנהר, שענני־בתר צחוֹרים ושקוּפים נשתקפוּ בהם יחד עם הירח המלא והאדום, שהתנשא במעלה הרקיע הזך. לרגעים היה מנשב רוח קל, זיעזע והכּה גלים במימי־התכלת, בּידר וסילסל שׂער ראשיהם של נוסעי המעבּרה, השמיע המיה קלה מעל לאָזנים.
המעבּרה היתה בליל זה כמעט ריקה מאדם. בקרבת יונה משמאלו עמדה עגלה טעוּנה כלי־עץ חדים, רעננים, ריחניים: כסאות, דליים, עריבות… סמוּכה אליו מימינו ישבה נערה לבושה קטיפה כחוּלה. קרבת הקטיפה העבירה רטט קל בּבשׂרוֹ, ומחשבה בטלה חלפה במוחו: “לוּ מַתּי ברגע זה, כי אז היה אצלי הרגש האחרון מכוֹער כל כך”… והוּא מיהר להסב את פניו אל חוף־הנהר התלוּל, שאליו התקרבה המעבּרה. שם על ראש ההר, בּינות לעצים גבוהים, חשׂוּפי־עלה, התנוסס בית חדש בלתי־נגמר עוד, שהציץ בחוֹריו האפלים חסרי החלונות. על הקורות החדשות, המוּטלות על־ידו, ריפרפו לאור־הירח שמלות ורוּדוֹת מבהיקות, נשמעוּ זמירות־אהבים, צחוק…
יונה ישב והגה ביום־המחרת, עת השמש בגבוּרתו ובחמלותו יאיר ויחמם את הכרים הרפוּשים, את הגינות המלאות בוץ ושלגים נפשרים, את הגגות, את שכמו… הוא כבר הרגיש את נשימת האדמה החמה והשמנה, אשר תלפּפהוּ ברחמי־אם ותשיבהוּ לתחיה.
מסביב שׂררה דממת־מנוּחה. קול־השאון שבאזני יונה, משק־הנחלים, השתקשקות־החבל בגלילי־המעבּרה – כל אלה התלכּדוּ יחד לקול המולה אחת, שכּמו הלכה הלוך וגבור…
פתאום נשמעה נגינת הרמוֹניקה…
יום־המחרת, יום האָביב הנאֶה, רד בערב־טל, בזמזוּם־דבורים, בקרקור־צפרדעים, ועל גל חם, שפרץ ונבע פתאום מקרב ולב, צפוּ ועלו כל אלה התמוּנות והקולות וכמו התנדפו באויר… בסתר־נפשו עמוֹק הרגיש יונה, כי מן ההכרח לעצור בעד התפּרצות זו, אך היא לא נשמעה לו, ובאופן אכזרי נבעו פרצוּ גל אחרי גל: ליל־חורף, שכבת־שלג זכה, זרוּעה ניצוצי־תכלת, מנגינות־הרמוֹניקה, צחוֹק־נערות ריחפוּ וחלפוּ זה אחר זה. הגיח גל כּבּיר ונשׂא על גבּוֹ את כל אותם הנערים עם כּתנוֹתיהם הנותנות ריחן, שדבקה בהם חליפוֹת נפש יונה הרבה בשכבר־הימים; גם אותו העלם הנוצרי, שליבּבהו בבית־הרחצה… חוֹם כבד מנשוא, נהר שוקט רחב־ידים, נשימת־צמחים, עלים מתעלעים ומתחַורים צפוּ וריפרפוּ בעצלתיים על הגל האחרון.
“עוד לא הא!”… – כמו ביקשה להתפּרץ קריאה מתום עמקי־נשמתו, ואז נפקחוּ עיניו לרגע ויבן, כל זה אינו אלא הדם הרב, שזינק זה עתה מתוך גרונו ואשר בשלוליתו הוא שוכב… דומם לאור הירח, התנועעוּ לפניו דמוּיוֹת־אנשים; מבטו נפל על הדמות הכחולה והוּא הושיט את ידו…
כעבור שעה, כששכב יונה בביתו מת, נראה לאור־הנר זעזוּע־הרטט, שקפא על פניו ממגע־ידו בחלקת הקטיפה.
יום המחרת היה יום חמה, יום־אָביב יפה.
בין החומות
מאתגרשון שופמן
I
השעה אחת־עשרה בלילה. סוֹף־שבט.
ראש פלוגת־המשמר היה בפעם הזאת סגן־האופיציר אנדריי פֶּרמינוֹב מפלך ויאַטקה, הנודע בכל הבּטליון השני בדייקנוּתו ובאכזריוּתו, ולכן לא ערב הלילה איש את לבו לשכב על האצטבה שלא בשעה הקבועה לכך, והסדר נהג, איפוא, כדת, היינו: משמר שני ישן על האצטבה והשלישי – ער; כשלראשון תמלאנה שתי שעות – השני יוצא למַלא מקומו, הראשון שב אל בית־המשמר, והשלישי שוכב. וכך חוזר הדבר חלילה.
– פּרמינוֹב, הלא ידוּע לכּל – סחו ביניהם אנשי המשמר השלישי נוֹאשוֹת, בלכתם ממשמרותיהם, דחוּפים ברוח אחר ה“מוביל” ההולך בראש – הוּא עצמו לא יישן ולאחרים לא יניח.
– פעם אחת – מספּר גורסקי, חייל בעל־בשר, שנדידת השינה כבדה עליו ביותר – היה שצֶ’קוּרין, זה ה"חוֹחוֹל, (בן־אוּקראינה), ראש־המשמר, ונהג אז כך: באת ממשמרתך, שכב לישון ותוּ לא. הוּא עצמו ישן כל הלילה; ובפני אלה הויאטקאים “אַל תעלה על דעתך” להתנמנם; הם לא יתנוּ לך לשכב עד שהמשמר נכנס אל הבית. הויאַטקאים ידוּעים הם!
– היאך, איפוא, אתם דנים, אַה? – לא יכול המוביל, היֶפרייטוֹר, להתאפּק – הנה טוב, באתם ממשמרותיכם, והנכם שוכבים לישון, גם אני ישן, גם ראש־המשמר בעצמו ישן, כּוּלנוּ ישנים, והנה דוקא בעצם שעה זו נכנס האופיצר התורני של הלגיון. מי יהא החייב, אה?
– אל עמדתי אני מגיעות הצוָחות והצריחות מבית־ההפקר; שם מרננות וצוחקות ומגדפות. תּינזף־נא אִמן! מה הן עושות לעת זקנה מתאווה הייתי לדעת.
המוביל ענה גם על זה דבר־מה, אך קולו לא נשמע מפני הרוח.
בין ההולכים היה גם ניסן לוין, חייל מן הרוֹטה הששית, שמקום משמרתו הוא הרחוק ביותר: אצל מחסן־הכדורים, הנמצא בקצה הכיכר על־יד הנהר. אחרי אשר סילק מעליו את ה“טוּלוֹפּ” (אדרת גדולה וכבדה, הניתנת למשמרות בחורף והנמסרת בעמדה מאיש לאחיו), הרגיש עתה את עצמו קל ביותר; ונהדף מאחור ברוּח החזק הנושב מעבר הנהר, התירא, שמא ייפּגע בכידונו של ההולך לפניו, והוּא הלך הלוֹך וקרוֹא אל זה:
– אל על הכידוֹן, אל על!
– מפני המות את מתירא? עת־מלחמה עתה, והוא את הכידון ירא! – הראית בן־חיל כזה? – ליגלג האחד.
– במשך שתי השעות, שאתה עומד על משמרתך, “השד יודע” כמה ומאין באות לך מחשבות; והכּל על אודות מולדתך… – עונה פתאום אחר.
הם כבר הגיעוּ בדרכם עד המקום, שבו הם מתאמצים, פעם בפעם, לבלי הביט לימין: שם בצד השביל, על־פני השלג הקודר, היה מוּטל כלב מת, שראוּהוּ כל היום ושעברוּ עליו כל פעם בשתיקה.
אך הנה הגדר הנמוכה המַקפת את החצר המרובעת הגדולה, המכילה בתוכה גם את כל הבּטליון הראשון, גם את בית תיקוּן־הנשק, גם את הרוֹטה החיצונית (לשירוּתים שונים) וגם את הבית של פלוגת־המשמר. למרות נעלי־הלבד הכבדות שעל רגליהם עברו בקפיצה קלה אותה גדר, איש־איש בהברת: ראז־ז!" (“אח־ת!”)
בתי־הרחוב ה“חפשיים”, שמעבר לגדר מסביב, היו כמעט כולם אפלים; ורק החלונות הגדולים של בית־ועד האופיצרים הגבוה שכנגד היוּ מוּארים בשפע־אור. האויר בחוץ היה לח וקר, והחיילים התחרוּ איש את אחיו להתפרץ אל תוך בית־המשמר ראשונה.
II
הבית של פלוגת־המשמר נחלק לשני חצאים שוים במידתם. החצי הראשון הכיל בתוכו את ה“כוננית” עם הרובים הקבוּעים בה, את הכיוֹר, את תנוּר־ הברזל העגול ואת שעון־הקיר העגול; פה שררה תמיד עלטה. בחצי השני סמוּכה אל הכּוֹתל עמדה האצטבה הערומה, שדף משוּפּע קצת השתרע לרחבּה למראשותי השוכבים, שולחן, ארונות וספסלים. את החצי הזה האירה עששית קטנה תלוּיה בתקרה, שזרקה קצת אור בעד הפתח גם לתוך החצי הראשון.
בחצי הראשון התקבצו אחדים מסביב לתנור, שכמעט נצטנן, חיבקוהו וגיפפוהו, אחדים ישבו אל אדני החלונות והתנמנמו, ואחדים היו תועים אחת הנה ואחת הנה, כשהם מבקשים פתאום איש מחברו לקפל את צוארוני־אדרותיהם הזקוּפים מאחוריהם. לאחד יציק הצמא והוא רץ רגע־רגע אל הכּיוֹר: השלשלת המחברת את הקיתון אל הכיור מקשקשת, המים קרים עד כדי מיחוּש־הרקוֹת, ומתוך הקיתון נודף ריח־צבע קשה… זה נוֹטל את רוֹבוֹ ומסתכל בו לאור העששית, לראות כמה העלה חלודה, ומשיבו למקומו, כשהוא גומר בלבו: “נחוץ יהיה מחר לעשות פירוּק גמור!” ואחד מתגנב ומתכנס בחשאי אל תחת הכוננית וישן שם על הקרקע את שנתו.
ומאחורי התנור, במרומי־הקיר, מנסר הגלגל במרוח, מנסר וּמנסר – בלי־הרף.
בחצי השני יושבת חבורה אל השולחן, מספּרת וּמסיחה. נושא־הענין היה “גנב”. כל אחד סיפּר מעשה מביתו על דבר גנב, שנתפּס והוּכה עד כדי מיתה.
– התרופה הטובה ביותר להם – העיר מבשל־הדייסה יֶגוֹרוֹב, בעל פנים מחוּטטים – היא זו שהשתמשנוּ אנו בה כמה פעמים: לתקוע יתד לתוך בני־המעיים!
– שינה זו מה היא! – מרעים פרמינוֹב בקולו על המתנמנמים על אדני־החלונות בחצי הראשון – “מַרש” אל השולחן!
ואנשי המשמר הישן התלכדו בתוך כך צפוּפים על האצטבה, בלי מצוֹא עצה נכונה, היאך ועל מה להניח את הראש. הדף המשוּפּע קשה הוּא וגם נמוך יותר מדי; הזרוע כשהיא נכפפת ומתכּווצת, מיד היא מתעלפת. אך עד שהעצה נמצאת להם הם כבר ישנים!
רק אחד מתהפּך ביניהם מצד אל צד ופעם בפעם הוא נוהם: – “אוּ נוּ”…
הוּא משה אַנצילביץ', בן הרוֹטה השמינית. לוֹ יש בית, אשה וילדים בעיר זו. הוא נודע בין כל יהוּדי הלגיון ליהיר, לפיקח, לבעל־לשון ולבן־חיל. הוּא קַלָע ממדרגה ראשונה, ובהתעמלות אין דוגמתו גם בין סגני־האופיצרים. כשהשעה צריכה לכך, אין כמוהו יכול לתבוע את עלבונו ממי שיהיה. חטמו ישר ושלם, דיבּוּרו אמיץ, חריף ופלספני, שרטוּטי־פניו מפוּתּחים ומוּבלטים, והרגשה או טעימה כלשהי ניכרת בהם כהרף־עין.
כשהרגיש בלוין, – זה היה מתהלך כל אותה שעה לאורך־הבית הלוך ושוב, הלוך ושוב – העשוי תמיד ליהנות מדבריו ומהתפלספותו, הוא פותח ואומר:
– אי אפשר לישון בשום אופן! הן לכאורה הלא מוכרח אתה לישון, משוּם שיודע אתה, שברשוּתך רק שתי שעות אלו בלבד, אבל משוּם זה גופא שיודע אתה, כי עוד מעט, עוד מעט יעירוך, הרי נגזלת שנתך גם בשעת הרשות! – הבה, – הוא התנשא לשבת – הביטה שם אל השעון, כמדוּמה לי, שכבר שתים־עשרה פחות רבע. מה איכפּת לך? עוד מעט ו“המשמר השני, התקן את עצמך!”.
– הלא דבר־פלא הוא, – הוא מוסיף – שם בחוץ. על משמרתך אתה עומד רק שתי שעות, וכשתי שנים הן בעיניך! הנך עומד ועומד, מקיף את הבנין אלפי פעמים, הלוך והקף – ומחליפך אין! כבר העברת בדמיונך את כל חייך מים־הולדתך על כל פרטי פרטיהם, כבר שכחת את הרגע שהתיצבת כאן – וסוף אָיִן! ופה בבית־המשמר הלא אתה שוהה ארבע שעות, והנה עד שפונה אתה כה וכה, וכבר עת ללכת שוב! אוּ נוּ!…
הוא העיף עין מרה על בני־יפת הישנים בנחרה מתוקה, מדובקים זה בזה, והוסיף:
– והם מנחרים בכל כוחם! ואתה אך צוחק, – הוא פונה אל לוין. – מים שהכּרתיך פה בצבא, הנך אך צוחק. הראיתם, אדם שהוּא צוחק תמיד!
הדברים האלה עוררוּ צחוקו של זה ביתר עוֹז, והוא גחן ונכפף לארץ צחק בכל אבריו עד כיד מיחוּש הבטן ודמיעת העינים.
– מ־מ! – ניענע אנצילביץ' בכפּוֹ תנוּעה של יאוּש והפנה את פניו הצדה.
– והלז אוכל מתוך ה“בּאק” (קערת־נחושת גדולה) את הקטניות המצוננות: בחצי־הלילה…
– משמר שני, התקן את עצמך! קוּם! מהר!! – הרעים פתאום פרמינוֹב בקולו מתוך החצי הראשון.
– זהוּ! – השפּיל אַנצילביץ' את קולו, ובעצלתיים ירד מעל האצטבה. השוכבים – מקצתם קפצוּ ממשכבם כנשוכי־נחש ומקצתם סירבו והוסיפו לשכב; אז ניגש פרמינוב אל האצטבה ובעט בכוח בכפּות־הרגלים הפשוּטות וצוַח:
– וכי לא לכם נתכוַנתי?!
והמשמר השני מתחיל להיחפז: זה חובש לראשו את ה“בּאשליק” (ברדס) וּמוֹשיט את שתי קצותיו אחורנית לאחר, כלומר: קשוֹר והדק היטב! זה חולץ מעל רגליו את נעלי־העור ונוטל את נעלי־הלבד, לזה אבד רובו והוּא הולך ומהפך בכל הרובים וממצמץ בעיניו אחוזות־השינה אל ציוּני מספריהם.
והמובילים אָצים: “שאַגוֹם מַר־ר־ש!” (קדימה צעד!")
III
על־פני האצטבה הפנוּיה מן הקצה אל הקצה השתטח בן־רגע המשמר השלישי. לוין, שהיה גם הוא במשמר זה, תפס מקומו על שפת האצטבה כלפּי החלון. הוא שכב על צדו השמאלי, את הבּשליק קיפּל וגָלם למראשותיו, ובכובע הגדול האפיל על חצי פניו הימני. “הנה עתה השעה אחת – חשב, בכבשו את פניו בתוך הבּשליק, – עד שלוש אישן, משלוש עד חמש – בעמדה, ומחמש ואילך עוד אפשר יהיה לישון כשעה אחת”. ונרדם. הוא חלם, שהזגג החרש, מר־הנפש, בא אל ביתם, שם בעיר־מולדתו, לקבוע שמשה באחד החלונות. את החלון הזה הצמיד הוא, לוין, לא־כבר אל המשקוף במסמר חלוּד גדול. הזגג חפץ, לתכלית מלאכתו, להוציא את החלון ממסגרתו, אחז במסמר וניסה לנענעו הנה והנה, וכשראה כי אי־אפשר להזיזו ממקומו הזזה כל־שהיא, התחיל מתמרמר בינו לבין־עצמו:
– “לדורות!”…
והוּא, לוין, צוחק מתחילה צחוק כבוּש, בקושי, אך מעט־מעט ירוַח לו, והצחוק מתפּרץ, צחוק קל, מרוּוה, מתגלגל.
– מי זה צוחק שם מתוך שינה? – שואל אחד העֵרים המסוּבים אל השולחן.
– אַה־אַה־אַה! – עונה פּיוֹטר שַלַיֶב, בן־הרוֹטה של לוין – זהו לוין שלנו. הוּא צוחק תמיד. יש שגם בעמדו בטוּר הוּא צוחק. הוא גם נענש כמה פעמים על חיוכיו. “עלם” טוב הוא; “מלוּמד” כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין “שלנו”. אותו הכל אוהבים, גם מפקד הרוֹטה, גם הפלדפיבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!
השעון הורה שלוש פחות עשרה.
– משמר שלישי, התקן את עצמך! מהרו!
לוין קפץ ממשכבו כרגע, חבש לאזניו את הבשליק, נטל את רוֹבוֹ, הסתכל בו לראות אם שלו הוא וראה בין כך את החלודה הרבה שהעלה כוּלו, הצטרף אל משמרו ויצא.
– ראוּ־נא – העיר אחד אחרי כמה פסיעות – בבית־ועד האופיצרים עוד יש אור. אך זוהי צהלה להם הלילה!
כשיצאו אל הכיכר השוממה שמעבר לגדר, נשב בפניהם הרוח הקר והלח והשמיע קטעי נגינה דקה ועצובה, בחלפו על הכידונים… השמים היו מעוּננים. שלגים מופשרים למחצה, גלידי־קרח ורכסים ערומים כיסוּ את האדמה בערבוביה. הבהרות הכהות, שנראוּ מפוזרות מרחוק, הלכו והסתמנו מתוך האפלה יותר ויותר. אלה היו בתי־הגרנות והאסמים – המשמרות. בצלע כל אחת מהן התנוססה הסוכה המנומרה. בקרבם אליהם קרא המוביל בלחש:
– עתה – איש למשמרתו!
לוין עבר את כולם, פסע ודלג על שלג תחוח וחורק ועל שלוליות מוגלדות עד הגיעו אל משמרתו הוא. זה היה בנין־אבנים מרובע בלתי־מסוּיד, מחסן־הכדוּרים, שניצב על ההר ונשקף אל פני הנהר.
– האם ישן אתה? – קרא אל מי שעמד מכונס ומצומצם בטוּלוּפּ, נשען אל הקיר – תנה את הטוּלוּפּ!
הלז הסיר מעליו את הטוּלוּפּ והטילו על לוין.
– עמוד מאחורי כותל זה, פה לא ינשב הרוּח. על הסוללה תוכל גם לשבת. עתה גם השד לא יראה!
ואחרי לכתו ממנוּ כמה פסיעות שב על עקביו, וקרא:
– את המשרוקית שכחתי… הא!
לוין התכנס בטוּלוּפּ הארוך והכבד, את ידיו הכניס אחת בשרווּל חברתה, בלפתו בהן את הרובה שעמד על הארץ. חבלי־השינה עוד גירוּ את ריסי־עיניו, והוּא נשען אל הכותל הקר, שקרתו חדרה גם בעד הטוּלוּפּ העבה, ומיד מיהר לחשוב, כי בעוד ששה חדשים, כשישתחרר מן הצבא, יבוא לביתו, ותיכף־ומיד, בלי דבּר דבר עם איש, יתפשט עד חלוּקו ויעלה על התנור. שם יתכנס בכּסת הגדולה והרכּה וגם יתכסה בבגד. על השאלות וההפצרות יענה:
– אישן־נא מתחילה כנפשי שבעי, ואחר כך אדבר לכם. ארבע שנים רצוּפות לא נתתי שינה לעיני!
שעה רבה עמד בלי־נוע והתנמנם נמנומים קטועים, אך אלה התבדרו לאט־לאט והוא ננער פתאום, זז ממקומו והתחיל לטייל ולהקיף את החומה הלוך והקף, כשהוּא מַקיש בקת־רובו על פני הכפוֹר נקישות עמומות, זו אחר זו. מהמשמרות הסמוכות הגיעו קול צעדים אחרים, נקישות אחרות, פיהוקים תכופים… נשמעו שריקות־הרכבת, שריקות בהוּלות, עליזות, מיללות, מתיאשות; מַשק־נשימותיה, משק מתקרב ומתרחק; נביחות־כלבים קרובות ורחוקות ועוד רחוקות מאלה.
וכשפניו כלפּי הנהר, משׂתער עליו הרוח, נושב אל עיניו וּמדמיען. בעד לחלוחית־הדמע הוא רואה את הנהר הקופא בקרח כהה, את סוָארי־העצים שעל שפתו, את האניות ההפוכות הגדולות, את יתר הבהרות שאינן ברוּרות. מראה־הנהר וחופיו הוא ממש כמראה הדניֶפּר, ונדמה, שאילו כונן את צעדיו לאורך־שפתן, דרך הרכסים והבקעות האלה הלאה־הלאה, כי עתה היה בא אל בית־צמחון. בת ארבע־עשרה היתה פייגיל בלכתו לעבודת־הצבא, וּבבואו כבר תמלאנה לה שמונה־עשרה. בהיפרדו מהם נשק רק למשה רעו בלבד ולשאר בני־הבית לא נשק; היתה אז שעת־צהרים, ובבית שפע־אור, והכּל כה ברוּר וּבהיר… עכשיו, כשישוב, יכוון להיכנס אל ביתם בין־השמשות, בשעה שלא יום ולא לילה. ומפני מה לא שררה אז בבית איזו עלטה, או שכרון עז מדוע לא תקף אותה שעה אותו, את הכל?! ובכלל, עוד קודם־לכן, מה בכך היה, למשל, אילוּ קם פתאום בחצי־הלילה, כשהשלג הזך נוצץ בניצוצי־תכלת לעין־הירח, ועמודי־הטלגרף, בהציגם את רגלם לפסיעה אחת, שקוּעים בהמייתם העצוּבה שאינה פּוסקת שם מחוץ לעיר; מה בכך, אילוּ קם אז ורץ דרך העיר הישנה בצד הנהר ובא עד ביתצמחוֹן ודפק על הדלת ונכנס בחשאי מתחילה לחדרו של משקה והעירו משנתו, כשזה חם במשכבו, וחיבקו ונישקו אל שפתיו, אל לסתותיו, אל צוארו… ובשכרונו זה היה עובר מעליו אל שאר אחיו ואחיותיו הצעירים, אל פייגיל… הלא נוגה־הלבנה מונח על הקרקע, על הפסנתר, על עציצי־הפרחים! מה בכך?!
בכל שלוש השנים לא עלה בידו מסיבות שונות לקבל חופשה לביתו לירח או לשני ירחים. לוּ התראה אִתם שנה־שנה, כי אז לא הרגישו בו כל שינוּי. כבר אבדה לו אותה הרעננוּת, כבר אין אותו עסיס־הנערוּת. אך אין דבר! שריריו התפּתחוּ וחזקוּ, גמיש הוא עתה וקל. כשיזדמנו יחד הוא ומשקה ומנחם, שגם אלה ישתחררוּ בקרוב, אז ביום־חמה, על הכּיכּר הירוקה שלפני בית צמחוֹן, ישתוללוּ ויקפצוּ וידלגוּ ב“טשיחַרדה”, ופייגיל בלבוּשה האדום תביט מעל המעקה. גדוּד כי יעבור דרך עירם ואנשי־צבא יתאכסנוּ בביתם, יתחרה אִתם בשימוש הרובה…
– אַיֶך? – העירו פתאום הקול – תנה הטוּלוּפּ ואת המשרוקית! – מהרוֹטה החיצונית בא חייל וסיפּר, כי עוד מבערב נתקבלה טלגרמה: דורשים מלגיוננוּ רוֹטה “על־פּי ההרכב המלחמתי” אל המזרח הרחוק – רוֹטה אחת כהוָיתה, וחמישה־חמישה מכל שאר הרוטות נוספים עליה. בועד האופיצרים כבר הפּילו גורל (וזהוּ האור שדלק שם כל הלילה!); נלכדה הרוטה השתים־עשרה. מי ומי ילקחו מיתר הרוטות לא ידוע עדיין.
IV
– ומה דבר זה בעיניך? – דיבר אַנצילביץ', כשהוּא שוכב פרקדן על אדן־החלון. הוא נעץ מבט־ציפּיה בפני לוין, שעמד על גביו שקוּע במחשבה וידיו לאחוריו.
– אָה! – ננער פתאום לוין מקפאונו – אין כאן על מה לקרוע! אם ליהרג – ליהרג!
הוא ניענע בידו האחת והתחיל מטייל אנה ואנה…
אנצילביץ' גיחך גיחוּך מר וענה:
– לוּ כבר נשׂוּי היית כמוני, כי אז! ועתה הלא טעם חטא בודאי לא טעמת עוד! ה־ה־ה…
והתאנח.
– מה אתה צוחק? – קם עליו לוין. – אל־נא נרמה את עצמנו. הלא חצי־חיינוּ הטוב ביותר כבר חלף־הלך לו, ולפנינוּ רק מעט ימי־עמידה, שכבר אין בהם חפץ, ואחר־כך חולשה, ו–גויעה! לשכב על המיטה ולהימוק ולגווֹע לאט־לאט טוב יותר?! פה, למצער, מת אתה במהומה, ברעש, בהלמות התוף… בהן שלי!
– היהוּים כבר התחילו “מגרגרים” ביניהם! – קרא האחד מאצל השולחן – תלכו למלחמה, תלכו!
לוין הוסיף:
– להזדקן ולהיתקל על כל צעד בצעירים ובצעירות ולתעות ולהידחק בין ההמוֹן – כבריה אין חפץ בה, עד שאיזו מחלה מתגלית בך בהיסח־הדעת ואתה מבין מיד, כי “זה הוא!” – אָה!..
– כן, כן, “חקירות” כאלה יודע אני זה כבר!
– אין אלה “חקירות”, כי אם זוהי האמת! מה בכך, – אני שואל אותך – כשאתה מחבק את אשתך, מעסה את בשרה כה וכה, והנך מנסה גם פה, גם שם?.. מה אחר כך? העל זאת לבכות צריך?!
הוא סיים בביטוי העז המרחף באויר, כלומר:
– לעזאזל!
אַנצילביץ' ענה:
– היאך?.. איך זה יתכן, להתפּשר עם אָבדן־החיים? אם אלה אינם, מה זה, איפוא, יש?.. שממית זו, כשאתה ממעך אותה, גם היא מפרפּרת. כל בריה, כל דבר רוצה לחיות. איני סובל, כשאדם משתטה כבחור־ישיבה.
– המשמר השני, התקן את עצמך! קום!
אַנצילביץ' קם והתמרמר:
– אוּ־נוּ!
הוא מיהר להחליף את נעלי־העור בנעלי־הלבד. בהיותו אזוּר באדרתו קשתה עליו הגחינה וכפיפה, חיתולי־רגליו התבדרוּ ונפרעוּ, והוּא התמרמר. את הבּשליק חבש לראשו בדמות קוֹנוּס, באופן שנזקר רק חטמו העז בלבד; בהושיטו את שתי קצות הבּשליק אחורנית אל לוין, דיבר אל זה:
– שם על משמרתי מחכה לי “טוּלוּפּ” המשקיע את הכתפים, כמו שסרדינסקי אומר: “הטוּלוּפּ מוצץ את המוח מתוך העצמות”.
הדלת נפתחה ונסגרה ברעש, והמשמר השני יצא.
לוין שכב על האצטבה והתאמץ לישון, אך איזה “עצם” קטן, אבל קשה וזר, כמין אבן קטנה, התחיל מציק לו בתוך מעיו הצקות תכוּפות, זו אחרי זו: אחת, שתים, שלוש… הוא התהפך אל צדו השני והעתיק ממקומה את קוּפסת הכדוּרים המצומדה אל מתניו מימין – לא הא. הוא ניסה לשכב בלי תנוּעה על שהיא, כמת, ואז נדמה לו, שהאצטבה שתחתיו טסה ודואה בלי קול, ואם יוסיף לשכב עוד, תישׂאהו ותשקיעהו לתוך איזו תהום, והוּא הזדרז, קם וקפץ לארץ והחל לרוּץ לאורך־הבית אחת הנה ואחת הנה.
קם חייל וכיבה את המנורה. מבעד לחלונות נשקפה תכלת־הבוקר ונשמעו ההכאות בתוף עם קול צרוד קורא לרגעים:
– הרחב צעד!
חניכי־הצבא הצעירים, של הבטליון הראשון, כבר “טיילו” בחצר במעגל.
פתאום נפתחה הדלת ואנשי־צבא רבים מהבטליון השני (שממנוּ היתה מורכבת עתה פלוגת־המשמר ואשר קסרקטיו נמצאים במקום אחר, הרחק מהבטליון הראשון), מזוּינים ברוביהם התפּרצוּ הביתה בקול־שאון וערבוביית־קריאות, שמתוכן בקעה ועלה גם הקריאה של בני הרוטה הששית:
– לוין, שַלַיֶב ויֶזֶרְסְקִי, תנו את הכדורים! נקבעתם למזרח הרחוק, ועליכם למהר את בדיקת־הרופא. היכן הן המשמרות שלכם? אנחנו תחתיכם. מפקד־הרוֹטה בא בחצי־הלילה וקבע.
V
ברוּטה השתים־עשרה התאספו כל הנועדים מיתר הרוטות (שעליהם להצטרף אל רוטה זו ולמלאותה עד כדי רוטה שלמה “לפי ההרכב המלחמתי”) לבדיקת הרופא הראשי. הקַזַרמה (הקסרקטין) היתה מלאה מפה לפה. כל אלה התפּשטוּ עד מתניהם וערומים נדחקו ונתחככו זה בזה, כהים לאור הבוקר העכוּר. אחדים הסתכלוּ בראי הצלול והעבירו בידם על בלוריותיהם הקטנות. פה נזדמנו יחד מכרים ומיודעים רבים, שבמקרה אחר היו נהנים זה מזה הנאה מרובה, אך עכשיו נתמעטה דמות כל אחד בעיני חברו, וכל אחד רחש עתה בלבו אל חבריו אלה איזה זלזול פנימי, זרוּת; לעינים אָבד הליבּוּב והברק שלהן ונדמו אלו לאלו כמאוּבקות באבק־קמח…
האופיצרים ומעיליהם הצחורים ריפרפוּ כמו מבעד לערפל; גם פני הרופא אֶרך־השׂפם היבהבוּ באויר, והורגש רק ריח־היין מפיו עם משמושן של אצבעותיו הקרות בקיבּוֹרת וּבדופק. הוּא רשם בפנקס ושלח מעל פניו אחד־אחד.
בחוץ ירד שלג גס, ופתיו הרחבות והנפוּחות התרפקו על מעילו של לוין, על לסתותיו, על ריסי־עיניו. ההמון הציבילי, ה“חפשי”, שט ברחוב כיום־יום; השוק רעש, ונערות רכות הלכו לבית־ספרן וילקוּטיהן על שכמן. מתוך החצרות נשמעה נסירת־עצים, מלמוּלי־ברבורים… וכל זה ביחד כמו טוּלטל, נעקר ממקומו כצמח, ונגלה הצד הפּנימי, האמיתי, השורש. רגע אחד הוּרגש, כי אין כל דבר נורא בעולם, אך מיד נהפך לנורא זה הרגע עצמו. לוין הלך והתאמץ לחוּש את האדמה תחת רגליו, דרך בצעדי־און, “חלק כבוד” בדיוק לאופיצרים שנזדמנוּ לו על דרכו, והרגשתו היתה כאילו בלע היום בבוקר בריה חיה כמו שהיא, על ראשה ועל רגליה. וכשהתעשת ונשא את עיניו סביבותיו, בכדי להיוָכח בדבר לחלוּטין, אם באמת יש על מה לחוס – כבר נתרבו פּתּי־השלג המשתוללות כל־כך, עד שמלבדן לא ראה כלום.
בקזרמה נטפל אל ארבעת חבריו הנועדים ושתה עמהם לשכרה כל אותו היום. לכוס שימש להם קיתון־חרסינה גס. היי“ש היה קר, ולא הוּרגש לחך, כי אם העיר על הרקות. הם חיבקו ונישקו זה לזה, וזוגות־זוגות התלכדוּ וטיילוּ עקמומיות וזיגזגים הנה והנה. יזרסקי, בן־אוּקראינה, יפה־עינים, שעד שנתו האחרונה הי ה”דֶנשצ’יק" (משרת) בבית אחד האופיצרים, סיפּר:
– לפני לכתי לצבא ניחשה לי צוענית אחת, כי עלי ליהרג באמצע שירוּתי, סוּס צחור ירמסני; והנה עד כּה, כשהייתי נזכר בדבריה לפעמים, צחקתי, אבל עכשיו כבר מבין אני! – אך האמינוּ לי, אַחי, שאיני חס על כלום. הגיעוּ בעצמכם, אחי מרובים והאדמה מעטה, וסף־סוף עלי לנוּד ולעבוד בנכר. עתה, למצער, אמוּת וידעתי שלא לחינם!
פּיוֹטר שליֶב, ויאַטקאי, הנחשב לחזק מכל אנשי הרוטה, שבחטמו, בעיניו וּבקולו הוא דומה לנמר ושתמימוּתו הרבה אינה אלא ערמת־חיה, ערמה בלי חיוך, עד שנדמה, כי לוּ הזדמן זה עם חיות ביער, לא היוּ נוגעות בו אלה לרעה – בכה, ובתופפו באגרופו על חזהוּ הרחב, הבולט והבריא, צוַח מתוך דמע:
– דם רוּסי, דם פראווסלאבי! התדע, מהו דם רוּסי? אילוּ ציוָה לי, אחא, לוּ גם הפלדפיבל: דקוֹר את אביך, או את אמך, דהיינוּ את אמך יולדתך, חי אני – דקרתי! באלהים נשבעתי, דקרתי!
השלישי סטארוסטין, סגן־אופיצר, גם הוּא ויאַטקי, חטף רובה מתוך הכוננית, נטל אותו “על־היד”, ובצווחות “אוּרה!” משוּנה רץ בחמת־כוחו, השׂתער ותקעוֹ לתוך הכותל, עד שבקושי הוציאוּהוּ משם אחר כך.
– אי, שֶבְצֶ’נקוֹ, ההרמוֹניקה! שב־צ’נ־קוֹ־קוֹ!
ושֶבְצֶ’נקוֹ אינו מסרב עתה.
שליֶב מחכה תחילה עד תום התנוּעה הראשונה, ואז הוּא נותן קולו, קול־בוכים, עם התנוּעה השניה, בהבליעוֹ את קולו בקול ההרמוניקה:
На машинушку садился,
Голубочком возвился…
ושוּב הוּא מניח להרמוניקה, שתהא מנגנת לבדה ועם תנוּעתה הבאה הוא מוסיף עוד:
Я с миленъкой прощался,
Горькой слезкой залилсся…
וההרמוניקה חוזרת לבדה.
VI
בלילה למחרתו “עמד ער” בקזרמה משתים־עשרה עד שלוש מנדל קראפּיבקוֹ, סנדלר־הרוֹטה. הוּא עצמו התפּלא שהשינה אינה מציקה לו, כדרכה תמיד, ביחוּד בשעות חצות־לילה אלה. בחולשתו זו כבר היה למשל בפי כל אנשי הרוֹטה. הוּא יושב ומנמנם, נשען אל הקיר ומנמנם, מתהלך ומנמנם, וסוף־סוף אינו יכול להתאפּק ומעיר את בן־חליפתו לפני המועד. את שליֶב העיר פעם אחת במחנה־השדה בקיץ שתי שעות שלמות קודם זמנו; היה אז ליל־גשמים, וכשהלז עמד על הדבר, התהלך והתמרמר:
– אך זהוּ “יהודי”, תינזף־נא אמו!
אך בפעם הזאת חש קלוּת יתרה בכל אבריו, קץ לאורם־הקזרמה, רצוֹא ושוֹב, בהסתובבו על “חרטומי” המַגָפיים לפי חוקי ה“צעי’ה”. מגפיו היו ציביליים, “חפשיים”, כרסתנים, מעשה־ידיו. מזה ומזה נחרו הישנים בנחירות שונות, ומאטווייב, מי שעלה בתחילת החורף לדרגת יֶפרייטור וקיבל מחלקת חניכים לחנך, צרח מתוך שינה כדרכו: – הנני אליך, בן נעוַת־המרדוּת! כיון שעמדת בשורה – אל תתנענע! יינתן הפּיקוד: " התקן את עצמך!" ואז…
קראפיבקו ניגש אל השולחן, הוציא מתוך כיסו את תמוּנת־אשתו, נשב בנייר הדק המכסה אותה, הרימה כלפּי המנורה והתחיל מסתכל בה בעד שפופרת־אגרופו; תחבולה היא אצלו לראותה חיה, כמו שהיא. ובאמת נראו לו שרטוטי־פניה כל ך בולטים, כל כך חיים, עד שהתעורר בו החפץ לתפוס בחטמה ולנענעו מעט.
– בת־שבע’ניוּ, בת־שבע’ניוּ, מזלך אַת – הוא שעמד לי!
הוא אימצהּ אל לבּוֹ ונשק לה חליפות, אחרי־כן התאנח והעיף עינים דומעות סביבותיו; סוּבוֹרוֹב הביט בזלזול ממרומי־הכותל.
התורן, סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, שישן על מיטתו לבוש, הקיץ פתאום ושאל:
– מי הוּא שם העומד עתה?
– אני, קראפּיבקוֹ!
– טוב. בשעה שלוש תעיר את לוין, הפלדפיבל רושם ב“גליון־השרוּת” גם את הנועדים למזרח הרחוק. אין אנשים!
קראפיבקוֹ התרועע עם לוין עוד מראשית ימי ההתחנכות. בעת אחת נכנסוּ לשרוּת וּמפי “דוֹד” אחד קיבלו את חינוכם.
מיטותיהם היוּ תמיד סמוּכות זו לזו, ובקיץ, ב“אימוני־הרוֹטה”, היה קראפיבקו מכוון תמיד לעמוד בשוּרה “כלפי מפרקתו” של לוין. ולוין גם הוא היה אוהב לשבת בערבי־החורף על־יד מלאכתו של הסנדלר ולהשתקע בהסתכלות בתקיעת המסמרים. באותה שעה היה מספר לו קראפיבקו מאורעות שונים מחייו קודם שרוּתו, גם היה מתרגש לפעמים וקורא:
– בחופש לא תארע לעולם ידידות חזקה כל־כך, כמו בשרוּת! – ומוציא במהירוּת את האימוּם מתוך הנעל.
“יישן לו עד בוקר” – החליט בנפשו עתה. – “לא אעירנו! אה, צר לי על אביו הזקן, הוּא ימוּת מיד, כשויָדע לו הדבר”.
השעון השמיע שתים. קראפיבקו ישב על השולחן, את זרועותיו הכניס אחת לתוך שרווּל חברתה והתחיל מהרהר שוב: בת־שבע, ששת ירחי השרוּת, שנשארוּ עוד, ונזכר בינתיים, שהגיעה עתה עת־צרה: אנשים ברוטה מעט, בצעירים אין משתמשים עוד, וכשאלה הנועדים ילכו, אז – היום עמוד עֵר, מחר לך למשמר, מחרתיים נסר עצים וכבּד את הבית, ומראש־החודש עוד תתחיל העבודה במטבח! הפלדפיבל הזה הלא אינו משגיח גם בסנדלר!
– את הכובע חבוֹש, שד אפור! – גער בנזיפה באחד החניכים הצעירים, שרצה לצאת החוּצה בראש גלוּי.
הוא קם והתחיל מתהלך שוב. אך מחשבותיו כבר התנדפוּ, רגליו נלאוּ והתעלפוּ, והוּא ישב שוּב. את ראשו תמך על זרועו, אך כרגע טולטל זה למטה אל חזהוּ, הוּא שב ותמכו, וזה טוּלטל שנית ושלישית, עד שחש בגב־צוארו ובחוט־שדרתו. וכששמע מתוך נמנוּמו את צלצוּל השעון, שהשמיע שלוש, ננער ממקומו ומיהר אל מיטת לוין.
– לוין, אָה, לוין, ער אתה הלילה, קוּם!
הוּא נגע בכתפו האחת, שהיתה רטובה מזיעה קרה, והירהר:
“לוּ כבר שלחוּם וסוף לדבר!”
VII
לוין החל לטפּל בהסקת התנורים כשהוא קרוס על ברכיו. גזרי ־העצים היו רטובים, משׂורטים וכבדים, ועד שהרימם והשקיעם לתוך חלל־התנור אחד לאחד, התעלפו זרועות־ידיו. האש לא נאחזה בשום אופן והוּא ביזבז את הגפרוּרים ללא־הועיל. קצות הברדס נחלצו מתחת החגורה, התבדרו והתבלבלו. הכידון הצמוד לירכו השמאלית בתוך נדן־עור טוּלטל והפריע גם הוּא.
– למה־זה תנענע בראשך, כשאתה נוטל את הרובה “על השכם”? הידים לבדן פועלות, בן נעוַת־המרדות! – נוזף מתוך שינה מאטווייב.
בכל חללה של הקזרמה נדף הריח הדק של “ציוד־המסע” החדש, המוּטל על המיטות הפנוּיות, שהוצא מתוך המחסן בשביל הנוֹעדים למזרח הרחוק: התרמילים, הצקלונים, הקופסות, הכדורים, האהלים, קלחות־הנחושת, היתדות, הרצוּעות, החבלים… שוּרות־המיטות עם הישנים עליהן נבלעו בעלטה, והקולבים שלמראשותיהן, שנועדו לתלות עליהם את האלוּנטית, החגורה והכובע, אלה הקולבים הכחולים, שדמות צלב להם ושכתובת בעל־המיטה מוּדבקת עליהם, השרוּ את הרוּח השׂוררת בשדה־קברות.
– כך לא תסיק לעולם! – קרא התורן מעל מיטתו, בראותו את לוין מתיגע בליבּוּי־האש – עלה אל העליה, שם יש נסורת יבשה.
בחצר נשף רוח קל, עצוּב. הרקיע היה בהורין־בהורין, והירח הזר, ירח לפני־בוקר, טס מבעד תלמי עננים אלה, התבהר והתעמם וחזר והתבהר וחזר והתעמם. גלידי־השלוּליות וגגות־הפחים הרטובים של ארבע הקזרמות הבהיקו בעין־תכלת. מירכתי החצר נשמעוּ בתוך הדוּמיה פסיעות תועות עם מלמוּלי־שיכּוֹר המסיח עם נפשו:
– איני מתירא, אי־אי־ני מתירא מפני שוּם דבר!
לוין עלה בסולם שמאחורי הקזרמה ופתח את העליה אפלה ונכנס. הוא פסע ודילג מקורה לקורה, נתקל ב“תישים” הרעוּעים (כרעי־המיטות) המתגוללים שם בחול, התחכּך בכבסים המתיבּשים צפוּפים מפה לפה. כשנכפף לתוך אחת התיבות העמוּקות להשׂיג משם בידיו את הנסוֹרת המבוּקשת, רתחוּ קצת שרירי לסתותיו וסנטרו ורצתה להתפרץ בוּעת־בכי, אך נכבּשה, נתגלגלה וחזרה על עקבה.
וכשירד ושב אל הקזרמה, מצא את שליֶב נדחק בינות למיטות וּמבקש את שבצ’נקו.
– שבצ’נקו אַיהוּ? ההרמוניקה מהר! איני מתירא עתה, אי־אי־איני מתירא!
קם התורן וגער בו: – שוֹטטת לילה כּאַוַת־נפשך ודי! שכב, ואם לא, חגורה אקח!
– אדוני סגן־האופיצר ווֹלקוֹב, האם איש־צבא רע היה שליֶב, אַה? אדוני סגן־האופיצר! אותי הלא הכּל אהבו, הכל! שֵׁרַתִּי שנה שלמה ואין עלי שום “הערה”! הלא גם “תחת הרובה” עוד לא עמדתי אף פּעם אחת! עתה לשכב יצווה אדוני סגן־האופיצר, ושכבתי, ושכבתי…
הוא הלך והטיל את עצמו על מיטתו, ושירה, כבושה בכר בלתי־מובחנת, נשמעה קטעים־קטעים.
VIII
בשעה שש נעורה הרוטה.
במחשכי־השחר טיילו החניכים במעגל בלווית הכאֹת בתוף. מתוך המנִיוֹת האמיצות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת שתים, שלוש, ארבע!” בקעה ועלתה לרגעים כעין יללה, קריאה ממושכה: “קרוגוֹ־וֹ־וֹם – מַרש! (אחור – פנה!") ופתאום קריאה חטופה מכילה איוּם: בֶּי־גוֹם – מַרש!” (“רוּצה – רוּץ!”), שעמה מתחיל התוף את הכאותיו הקצרות האטומות.
מתוך מרתף־המטבח מתפּרץ החוּצה אֵד צחור רב; נודף למרחוק ריח כרוּב מבוּשל, ריח כבד ומשעמם.
אחרי שתיית הקפה הבהוּלה מתחילים בבית את ההתעמלות, מורה־מורה וחניכיו. הכל לבוּשים חולצות לבנות, הראשים גזוּזים למשעי, המכנסיים עודם “חפשיים”, בעלי צבעים שונים. השוּרות מיושרות
. – ר־רַ־אַ־רז!… (אַ־אַ־חַת!…) – עולה ונמשך ילל מסוף הקרזמה ועד סופה.
וכשהם מגילים ל“קפיצת פנים ואחור” – זו הקפיצה, המוציאה מן המצח קילוחי־זיעה הזוחלים ונופלים לתוך העינים – תנץ החמה מתחת לארץ בעד החלון שלפניהם. הנה מקצתה, רבעה, מחציתה, הנה כולה, מַבלחת ומהבהבת כחלמון־ביצה רענן.
על הסף עומד קראפיבקוֹ “עֵר של יום”. הוא מתקן ומיטיב עליו את הבּאשליק, הכובע, הכידון, ומשנן בדמיונו את הקריאה “סמירנו!” (דום!"), שעליו לקרוא, בבוא מפקד־הרוֹטה.
בחוץ האויר פושר, שלג־החצר נמס והולך, ועל “בור־האשפה” פשטה שפעת עורבים.
ובשעה אחת־עשרה באה הפּקוּדה לשלוח מיד את הנועדים אל הרוֹטה השתים־עשרה, ששם יצטרפו כולם לרוטה אחת לפי “ההרכב המלחמתי” ושבערב תתאספנה כל הרוֹטוֹת בחצר הבטליון הראשון אל התפילה.
הנועדים עמסו עליהם את כל הציוּד החדש, והתחילוּ הולכים ונושקים לאחיהם הנשארים.
קראפיבקוֹ לא גרע עיניו מלוין, שתעה כשיכּוֹר בראש גלוּי, טעוּן מכל עבריו, ונשק לכל מי שמבטו נפל עליו. פניו קדרוּ, לסתותיו נפלוּ, הסריטות והחריצים שמסביב לגולות־עיניו נתרבו ועמקו, חטמו עטה עין־תכלת והתבּלט, וקראפיבקו הבין ברגע זה, כי לא אך עתה, אלא כל שלוש השנים היה זר לרעוֹ, זר לגמרי, ונפשו סלדה: “לוּ מיהר הדבר לחלוף!”
וכשלוין ניגש לבסוף גם אליו והתחיל מנשק לו בשתיקה, קשתה עליו הרגשת השׂפתים הלחוֹת והקרות, והוּא לא ענה על הנשיקה האחרונה. ואך יצוא יצא זה מיהר אל קערת־הבשר, שעמדה בארון הקטן, וּברר לו את המנה הגדולה ביותר.
– ואת העיקר שכחתי – חזר לוין בחיוּך מוזר והלך אל הכוננית, לקח את רובו וסגר את הבריח ויצא.
וּבערב עם חשכה התאסף כל הלגיון בחצר הבטליון הראשון, ואחרי ההעתקות והפניות ממקום למקום סוּדר בריבּוּע רחב ופניו ביתה. זלפוּ גשמים מהוּלים בשלג, אדרות־האופיצרים היו רטובות וכהות. קול מפקד־הלגיון היה ניחר.
אך הנה צעדה כבירה הולכת וקרבה בלווית מניות אדירות: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” – נשמע קולו של מפקד־הרוטה השתים־עשרה, הקפיטן הזקן: “הכתף השמאלית בראש – מרש!” והרוֹטה המורכבת הגדולה נכנסה ועמדה באמצע הריבּוּע, מזוּינת וּמקשקש ת בקלחותיה; ואחרי פיקוּדים שונים, שנשנו ושוּלשוּ, סוּדרוּ בשוּרות אחדות, זו מאחורי זו, כלפּי השער.
אחרי הפקוּדות הקריאות עם נטילת הרובים לשם מתן־כבוד, נשא את משאו מפקד־הבריגדה, הגנרל גבה־הקומה ואֶרך־השׂפם. מכל דבריו הובחנה והוּבנה להמון הנאספים רק קריאתו הנמרצה: “כידוניכם צריכים להתאדם בדם!” הוא סיים ב“אוּרה” חטוּפה ואדירה, שעליה ענה כל הלגיון ב“אוּרה” ממוּשכת, כבירה, שהלכה ופחתה עד שפסקה; ורק “אוּרה” אחת יתומה עוד נשמעה רגע אחד ופסקה גם היא – זו היתה ה“אוּרה” של קראפיבקוֹ.
הוּא עמד תחתיו כקפוּא, בלי חשוֹב, בלי הרהר… לכל “אוּרה” ו“אוּרה” הרחיב את פיו, שגעה כמו מאליו, עד כי פעם בפעם היה מתעצל לסגרו, וה“אוּרה” שלו היתה נשארת לבדה כסרח העודף. התפילה: “הצילה, אלוהים את אנשיך!” הוּשרה וחזרה והוּשרה פעמים אין־קץ, והלגיון כרע על ברכיו, כרע וקם לסירוגין, ולכל כריעה וכריעה נשמע קשקוּש־הקלחות, וקראפיבקוֹ כרע וקם וחזר וכרע גם הוא. עמדתו נפלה לו בשלולית דוקא, אצבעות־רגליו הלכוּ הלוֹך וקפוֹא יותר ויותר, והוא הקיש רגל ברגל והתמרמר על שטוּת זו, שנכנסה בו קודם יציאה מן הקזרמה, לחלוֹץ את המגפיים הצבאיים הרחבים והחמים ולנעול תחתיהם את אלה ה“חפשיים”, הקרים, תרי־החרטום.
קטנוּת
מאתגרשון שופמן
לאן אתה נחפּז כל־כך? בחוּץ אבק, חול… שכב ותו לא! היכן אני עומד? כך, נזכרתי…
ושמעון טַסר, רוָק כחוּש כבן עשרים וּשמונה, הוסיף “לשאת משאו” על הענקים, על עזי־הרוח, על אדוני־ההויה, על כוח־הרצון, על העצבות, על “טיפּת הגשם המבשׂרת את הברק”… בצליל קולו, בתנוּעות־ידיו וביחוּד בזעזוּעי רקותיו החיורות, הורגש להילל סנַפּיר, צעיר יפה כבן־עשרים, שהתגולל ממול שמעון על מיטת הברזל השניה, דבר־מה מעין דמות־דיוּקנוֹ של אביו, אבי־הילל, הרב החולני, ובו התעורר החפץ ללכת מזה ולהיפּטר מחברו. ועוד זאת: הכסף, שקיבל מביתו היום ושחיכה לו בקוצר־רוּח כל־כך, משכו עתה החוּצה, אל בית־הקפה, אל שוּק־הפּירות, אל אותו המשעול הצר…
בחלון הפּתוּח התנפנף הוילון הלבן, פּירפּר ושקט לסירוגין. על השוּלחן הערום, הנכתם בכתמי־דיו, היוּ מוטלים ספרים פתוּחים ודפיהם התהפכוּ אילך ואילך מחמת הרוח המתפּרץ. על הקרקע המזוהם התגלגלוּ פיסות־נייר, וריבּוּעי־אורה הופיעוּ ונמחוּ וחזרוּ והופיעוּ. הכרים והכסתות היוּ מעוּסים ומעוּכים ואבק־נוצות נתנדף מהם. מתוך החצר, מן הקומות העליונות, נשמע חיבוט בגדים ושמיכות, וקול הכרוֹז הידוּע בקע ועלה לרגעים, זה הנשמע כעין:
– הַנְ־נְ־נֵר הַנֵר, הַנְ־נְ־נֵר!
שמעון היה מפסיק לרגעים את דבריו באמצע, קם ממשכבו, רץ אל הברז, מטיל ראשו אחורנית, נותן את הדד לתוך פּיו ומקלח את מימיו. המים הקרים מתפרצים בעוז, ניתזים וזולפים על זקנו, על חזהו, ונזרקים לתוך העביט המלא מי־בורית סאוּבים, אשפּה ופיסות־נייר. חסילי־בית שחורים־מבהיקים מבצבצים מבוֹהלים ומתפזרים על שולי העביט ונעלמים.
– לא, כי אלך! – ננער הילל, הזדרז וקם, הושיט לשמעון את ידו, כבש בּחזקה את הרגש הדומה לרחמנוּת, שעוררה בו ברגע זה הבטת הלז, ויצא.
פעם בפעם, כשהוא נפטר לנפשו מחברת אנשים כאלה, הוא שב ממש לתחיה. אלה כפות־הידים המזיעות והקרות, מפלי הבשר מאוּכּלי־ההרגשה והבל־פּיהם הכבד מדכּאים וּמשעממים את רוּחו, וחלף השפע הרוחני, שהם משפיעים עליו, נדמה לו תמיד, כי נוטלים הם ממנו את העיקר, והוּא מתמלא לפעמים חמת נערה קטנה, בשעה שזקן עוגב אליה.
אַים, איפוא, אותם הצעירים קלי־הדעת, אבל החומים והמלבבים, בעלי השׂיער השחור, הרך והריחני והידים החמות, השזוּפות, השחרחרות?!
מזלו האכזר מתגרה בו. תחת אותם החלקים, השחרחרים, הזרים, הרחוקים, שהוא עורג אליהם כל ימיו, יאַנה לו המקרה דוקא את אלה החיורים, הקרים, הרכים, הקרובים, שהם כמו “עצם מעצמיו וּבשר מבשרו”…
וּבאותם הרגעים, שנדמה לו, כי מרגיש הוא בעצמו את יפי־תארו ואת עומק־בבותיו, או על משכבו בלילות, כשחלוּקו החדש מבעבע וּמרשרש על כתפיו המלאות ועל קיבּוֹרוֹת־זרועותיו הבולטות והחמות, מגיע כעסו עד כדי בּכיה. ונזכר הוּא אָז, בשעה כזו, גם בזאת, שמעולם לא אירע לו להיכנס בקרבה עם אותן הנערות החומות, הזרות, שהוא פוגש אותן לאור הפנסים והחלונות או מזדמן אתן ברכבת; ופעם בפעם הוא נמצא דוקא לאלה הרופסות, התאותניות, החיורות, בעלות המצחוֹת הגבוהים והנוצצים, ושגם בהן הוא מרגיש מעין קרבת־בּשׂר.
ו“הפילוסופים”, נפלי החברה האלה, אך יוצקים עופרת בכנפיו. נטפּלים הם אליו תמיד כמעט בעל־כרחוֹ, מחליקים בחיבּה את מפרקתו והוּא ישן עמהם בחדר אחד, משוטט עמהם ברחובות הרועשים כאסיר־שלשלאות, בלי יכולת ליהנות בחברתם כנפשו שבעו אף מהפּירות והממתקים השונים המבהיקים לנגד עיניו. נגרר הוּא לפעמים אחריהם גם מחוץ לעיר, ושם נדמה לו, כי בהתלהבותם המשונה כובשים הם להם את האילנות, הדשאים, האגמים והפרחים, ותוכו הוא ניחר, ריק… והעיקר – שהם מטשטשים את מזימתו הכמוּסה, מטרת בואו הנה, לקריה ההומיה הזאת. כי בעצמו של דבר, תחת האמתלה להשתלם כאן בלימוּדים הסתתרה כּוָנה אחרת, אותה הכוָנה המטוּפּחת בדמיונו משכבר־הימים: “לטעום פה טעם־הכל”…
אמת הדבר, שבסתר־לבו אין הוא סובל כל אותם הענינים העומדים ברוּמו של עולם, ופעמים רבות הוּא שומע את הענין המַלאה העמוּס עליו באונס ומהרהר בתוך כך על תוּפינים, תפוּחים, דובדבניות ודברים אחרים, אבל, סוף־סוף, לכשירצה, הוא גדול בכל זאת. כן, לכשירצה! אמת גם הדבר, כי יש שהאחד מתלהב ומדבר אליו בדם־לבו וסובר לתוּמוֹ, שהדברים נוגעים עד נפשו, בעוד שבאמת הוא מבקש לו רק תחבולה מחוכמת, איך לאנוס את עצמו מן הצחוק המציק לו – אבל לכשירצה הוא יכול לרדת לסוף־דעתם ולהבין ולסקור את הכל, ולא לחינם לחש לו שמעון טסר פעם אחת, כי הוא רואה בו דבר־מה של גדלות.
וההרהורים המסוּתרים על דבר הפּירות והממתקים ודברים אחרים, אלה ההרהורים הזרים, המבצבצים ועולים בעצם הענינים הרמים והנאצלים, תופסים מקום סוף כל סוף, ישנם, וקטנוּתו נוטלת לה מצע ומשתרעת בתוכו כמו שהיא. דמיון כוזב התעהו, כי אפשר לארוב במסתר, בחשאי, ולתור מן החרכים אותה הנקוּדה שהכל מתלבטים בה, ולהגיח מן הצד ולרמות… לא־א־א! הויתו משתטחת בתוך החלל הכללי במידתה האמיתית למרות הרצון וההערמה.
אמת הדבר, שבלילות־חורף, לילות־ירח, היוּ שניהם, הוּא ואחיו הגדול ממנוּ, המשוֹרר, מביטים בעד החלונות אל השלג, אל הצללים, אל עמודי הטלגרף, ומקרב לב שניהם התפרצו אז לסירוּגין הברות־געגועים:
– א־ה, אַה!..
אבל בכל־זאת אין לכחד, כי כאין הוּא לגבי אחיו. כי עוד בימי ילדוּתם, בשעה שאחיו היה נשען על החלון וּבוכה חרש, כדרכו, מסיבּה בלית־ידוּעה, היה הוּא מתגנב אל המזווה האָפל והקריר וּמלקק שם בהיחבא את הריבּה המתוּקה, או היה משתוֹלל, מתגרה באחותו הקטנה והשקטה וּמכּה אותה על לא דבר… במות עליהם זקנתם התיפּח הוּא, הילל, כתינוק והוריד שפע דמעות, ואחיו לא בכה; וכנגד זה, כשהלז מפזם בינו לבין־עצמו, בחשאי, מתוך לרמונטוב: “בדמוּתך אבקש דמוּת פנים אחרים” וכו', מיד עיניו נרטבות. זוהי באמת נפש כבירה – רוחב אין־סוף, תהום… שיריו הקצרים הם לכאורה קלים, שאננים וּשלוים, אבל שלוָה זו אינה אלא סערה כבוּשה, זוהי שלוַת חיה מדבּרית, שלוַת־הים. אמנם גם הוּא, הילל, בשעה שהוּא ממקשיב אל העוגב בית־תפילה קתולי, נדמה לו, שבכוחו עתה לחולל שירה שמַימית, אבל כיון שהוּא בא לביתו, מסב אל השוּלחן הערום וּמנסה לכתוב, מיד נופל מבטו על העיגוּל הרטוֹב – רושם קיתון־המים – והוּא מתרוֹקן, מרירתו תוססת בו, והקולמוס למשא על אצבעותיו.
ובלילות־אשתקד, ברגעי יקיצותיו התכוּפות, היה מוצא את אחיו ער, לוחש בינו לבין־עצמו איזו לחישה טמירה, קובלנית, שדמתה לרעידת צמרת היער תחת רקיע מעוּנן. והוּא לא יכול אָז להתגבּר על שנתוֹ המתוּקה, חזר וכבש את ראשוֹ בּכּר, חלם חלומות מגוחכים, וצחק עד בוקר מתוך שינה.
וצחוקו זה עצמו מה הוא? הוא צוחק תמיד, כמעט בלי כל סיבּה מוחשת לכך, בהקיץ וּבחלום. יש שגם בהביט אליו כלב הבטה ממוּשכת קצת, הוּא מוכרח לצחוק; הוּא צוחק, והכלב מוסיף להביט אליו בעינים קמות, וכאילוּ ינוד לו: “אך זהוּ קטן־מוח!” וכשהוּא רוצה לכבוש בכוח את צחוקו המתפּרץ ובוקע, בשעה שמראה כובד־ראש דרוש ממנוּ, הרי אין לו תחבולה אחרת, בלתי־אם למהר וּלשווֹת לנגדו גולגלות־אדם מרוֹצצוֹת, שדמן שוֹתת.
והילל הרגיש עתה, כי כל הוָיתו בהירה, צרה, חלקה ויכולה להיתפס על צחוקה וצערה גם־יחד בתפיסת־כף אחת. הוא ניסה להעלות מקרקעית־עברוֹ איזו “חתיכה”, שתכיל בה עוֹמק, קדרוּת, ותפס רק זה, שבנערוּתו, בימי הספירה, אחרי תפילת־ערבית, היה רץ מבית־המדרש הביתה יחף, על הדשא הרטוֹב, וחיפוּשיות זימזמוּ וסטרו על מצחת כובעו… והוּא הלך ולחש: – קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת…
וזה לפני ימים אחדים, כשבעלי־דירתו הלכו להם והוא נשאר ביחידוּת עם התינוק הקטן, תינוק בן־שנה, שישב בעריסתו ושתק, ניגש אליו ועשה העויות משוּנות כלפּי הפנים הקטנים והתמימים; הוא, הילל, פער והרחיב את פיו, הושיט את לשונו, מיצמץ בעיניו, עיקם את לסתותיו והוציא הברות קטוּעות, הברות־שגעון. “כזה הנני, דע לך!”… צוַח אז בלי חיוך מתוך העויוֹת הזרות.
– כזה הנני! – קרא עתה הילל בקול בהיכנסו לתוך השוק הקולני שממול הגן וניגש אל סל התפּוּחים הראשון. נשים זקנות שזוּפות ומקוּמטות וּבעלות שפתים כחוּלות מישמשו בידיהן הרזות וּשחורות־הציפּרנַיִם בפירותיהן השונים: תפוּחים, אגסים, שזיפים, ענבים… הילל קנה ואכל באותו מעמד מכל שמבטו נפל עליו, שילם ביד רחבה, לעס וּבלע. הפּירות היוּ מקולקלים, רקוּבים ובאוּשים, ותולעים אדמדמי־ראש ביצבצו מקרביהם. אך הוּא חטף ואכל, חטף וּבלע, בדלגו על טעמם. מסביב נדחק ההמון, המה, התלחש, וריח חריף של דגים מהוּל בצחנה של לשלשת נדף;תרנגולות צפוּפות התנגשוּ בתוך כלוביהן והציצוּ מן החרכים בעיניהן התמימות. יהוּדי בעל זקן מגוּדל עמד מול הילל, הביט אל עיניו ופרט על מיני שלפוּחיות, והן השתפכו כזמיר, קירקרוּ כצפרדע, הגוּ כאַוָז, התיפּחוּ כחתול…
בזרקו לרגליו תפוּחים נגוּסים, חמוּצים, שהקהוּ את שיניו, הלך הילל לעבר רחובות ארוכים רועשים, מבריקים. השתולל רוח חזק, חם, העלה אבק, נשב בשמלות־הנערות, ההולכות ואוחזות בשולי מגבעותיהן, וסימן את חמוקי ירכיהן. מבעד לזכוכיות הצלוּלות של החלונות נשקפוּ נקניקים עבים ושמנים, רובים וסייפים מצוחצחים, מעשי־צעצוּעים, שעונים, מכונות־תפירה… גלגלי־השחזה התגלגלו תחת סכינים ומספּריים, צווחו והתיזו ניצוצות. מרכבות־הטראם השתקשקו רצוֹא ושוֹב ונשמע לרגעים קול־צפירתן. על המדרכות, בעריסות־אופנים, ישבו חצאי־אנשים ופשטוּ יד. מתוך חצר אחת הגיעוּ מנגינות תיבת־זמרה, השׂיאוּ רגע לעולם אחר, ונפסקו באמצע… בתים גבוהים הלכוּ ונבנוּ פה ושם, ריפרפוּ הבנאים בינוֹת לפיגוּמים וסולמות ונדף ריח סיד, תוּקנוּ חלקי כביש ועלתה צחנת אַספלט רותח. מצלעות בתים אחדים, מגבוה, הציצו פסילי־אבן – אנשים ענקיים, התבלטוּ שוקים, ירכים, רגלים יחפות, עקבות, שרירים מוּצקים, קיבּוֹרוֹת, גידים… ועל כל אלה התנשא ונמשך הכּרוֹז:
–סַא־אַ־א־אַחַרני מארוֹ־וֹ־וֹ־וֹז.. (גלי־דה!…)
הילל פנה לשמאל ונכנס לתוך רחוב שקט שבתי־אבן גבוהים וארוכים, בעלי שׂבכות־ברזל, נמשכו בו מזה ומזה. אלה היו בתי־צבא ובתי־אסוּרים. אנשי־חיל מזוּינים עמדוּ על משמרותיהם ליד הסוּכות המנוּמרות.
אך הנה הוא המשעול הצר. הנה האדמה הכהה והלחה שאינה מרוּצפת. הנה הבּיצה שבאמצע־הדרך. הנה גדר־הלבנים הנמוכה ועל ידה העצים קצוּצי־הראש וכפוּלי־הגזעים הדומים לשוֹקים מפוּשׂקוֹת. הנה הוּא הבית הנמוך המסוּיד, בעל שני החלונות, שמבעד לאחד רומזים פני נערה להיכנס.
תוך הבית הצר ניצנצוּ לעיני הילל: עביט־השופכין המלא, קליפות תפוּחי־זהב שצפוּ על פני מימיו, כלי־הבּישוּל הרבים התלוּיים על הקיר מעל לכּירה, כדים וקיתונים כחולים, מחבתוּת, קערות־עופות… אשה עבה מסוּרבלת שכבה על הספּה, פניה כלפּי הכותל, ומאחוריה, בעד סדק שׂמלה, מחשׂוֹף לבן. נערה אחת ישבה על אֶדן־החלון והביטה החוצה, ואחת, צעירה כבת שבע־עשׂרה, עמדה מוּל הראי וסרקה את שׂערה הרטוב. נדף ריח בּוֹשׂם מחניק.
– יפהפיות יש אצלכן? – שאל הילל בקול רם, בקול שאינו שלו, כמנוּסה בכך.
– ואני? – התחילה מתחטאת לפניו זו, שסרקה את שׂערה, וקשה היה להבחין, אם צוחקת היא או בוכה.
הוא חבט על שכמה ותוך־כדי־דיבוּר והנה הוּא עמה בתוך חדר צר, בעל מיטה אחת, שוילון אדום מתוח על חלונו.
היא פירקה את מחיצת־הקרשים וגדרה בה בעד הפתח. חלל האויר נעשׂה צר עוד יותר.
מצע המיטה היה דל וּמסוֹאָב. על הכר הושיטו לשון אריות קטנים.
בלי הבט אל פניה פיתח את פי כותּנתה הרגיש בתוך־כך את הבל־פיה, הבל חם שהתנדף בריח־יין. אחרי כן התפרקד, שׂם ידיו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט.
– מהר־נא! אין פנאי!
– טססס!..
והוּא הושיט למעלה את אצבע־שמאלו.
– שוֹטה! – קראה בקול רם וסטרה על לחיוֹ סטירה צלילית ותצחק.
– מה, הלהכותני אַת אמרת, הא־אַ?!
והוּא שילב את ידיו בידיה והתחיל מתגושש אתה וּפוֹכר את זרועותיה אילך ואילך.
– מה חזקות הן ידיך!..
ולאחר שעה קלה, כשיצא משם ופסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, בלי חוש את רגליו תחתיו, התיצב ושאל:
– ועתה מה? לאן?
הרוח הִשיב את מגבעתו מעל ראשו וגילגלהּ על־פני הדרך, והוּא רדף אחריה וגירה את עצמו בקול:
– קטנוּת, קטנוּת, קטנוּת, קטנוּ־וּ־ת!
אחרי הרעש
מאתגרשון שופמן
בצד הרחוב לאורך המדרכה החיורת מנוֹגה־הירח קבוּעים בשוּרה חצוּבוֹת־חצוּבות הרובים של הרוֹטה השמינית אשר ללגיון האַבחזי. בצלע הבּית הסמוּך, שתריסי חלונותיו סגוּרים, רוחשים, מספרים ומתלחשים אנשי־הרוֹטה – כארבעים איש, לבוּשים מעילים שחורים מעל לחוּלצותיהם, חוּלצות־הקיץ הלבנות. על המדרכה, שמעבר הרחוב מנגד, מתהלך יחידי, הלוֹך ושוֹב, מפקד־הרוֹטה, הקפיטן דנילבסקי וּמעילוֹ הצחור על שכמו. הלילה ליל־אלוּל, ליל־ירח קיר. דממה.
– למי, אחים, יש סכין? – שואל האחד בלחש, בהתגנבו מעבר השוק, ואבטיח לבן גדול מבצבץ מתחת כנף־מעילו. בן־רגע הוּא נתוּן באמצעיתה של כנוּפיה, והוּא חותך את האבטיח עיגוּלים וחצאי־עיגוּלים וּמחלק על ימין ועל שׂמאל. קרבי האבטיח המתוּקים מבהיקים לעין־הירח ומַרוים את החכּים והלשוֹנוֹת, שנשתוּ בצמא, בטלטוּל, באבק ובצמר־נוֹצוֹת. לרגעים מופיעים אחרים, טעוּנים אבטיחים אחרים, וגם מסביב לכל אחד מאלה מתהווֹת בּן־רגע כנוּפיות־כנוּפיות. נשמעות הפצרות, חיתוּך־אבטיח, גמיאה ולעיסה, שׂחוֹק כבוּש, לחש…
– את הרובים תפיל, לאט לך! – מזהיר וחוזר ומזהיר בתוך־כך זאב סֶרְדִיניסקי – היהוּדי היחידי שברוֹטה זו, שהועמד לפקח על הנשק. זה היה יהודי קצר־קוֹמה בעל פנים כחוּשים וחיורים, ועיניו הטרוּטות עם חטמו הגבנוני שיווּלו קלסתר של אשה יהודית זקנה, מרת־נפש, סבלנית. בכל איש שעבר עתה בינוֹת לרובים היה גוֹער בנזיפה בקולו הצרוד:
– וּמסביב אינך יכול ללכת!
או:
– יפיל את הרובים ואחר־כך פּרע אתה בעדו!
או:
– נדחק דוקא בינתיים!
– אַ־אַ־אַה, חס הוא על ה“יהודונים” שלו – משיב לו הלז ונבלע בתוך אחת הכנופיות.
– אותו יהודי, – מספר חייל צעיר, “אפור” מתוך לעיסה – שהכהוּ סגן־האופיצר ברובו…
– כשאתה מספר! – משסעהוּ דניסנקוֹ במבט־בוז. זה היה חייל “זקן”, העומד להשתחרר בעוד שבוע ושהיה חביב ביותר על כל בני הרוֹטה על מעשיותיו ה“נפלאות”. שהוא מרבה לספּר בעתּוֹת־הבטלה, והכל ענוּ עתה פה אחד:
– יספּר נא דניסנקוֹ!
– התבינו? – החל הוא – אנוכי הלכתי אז בשוּרה אחת עם סגן־האופיצר וראיתי את הדבר מהחל ועד כּלה. אך עברנוּ את גשר־הטחנה, והנה מחנה מול מחנה. אלה במקלות, באבנים וּבמטילי־ברזל ואלה – באקדחיהם, והבתוּלוֹת היהוּדיות פורשׂוֹת כּפּיהן, צועקות ומתיפּחות: אי, אי, אי!… “לפזרם!” – נשמעה הפקוּדה, ואז רץ סגן־האופיצר ישר מול היהודי, שעמד לפני ביתו, והכּה בקת־רוֹבוֹ על קדקדו, כך, במלוֹא־התנוּפה, וכרע היהוּדי, נשען על הקיר, ולא זע… ו“פורע” אחד עוד בא ושנה לו במקלו, והטה היהודי את ראשו הצדה…
והמספּר העמיד את עיניו כעינים קמות, עיני־מת, והטה בעצמו את ראשו הצדה והשתתק.
– ואחרי־כן – הוסיף לספּר – הלך ממנוּ פסיעות אחדות. נמלך בדעתו ושב על עקביו, הציץ לתוך עיניו, והכה על ראשו שנית מן הצד, והטה היהוּדי את ראשו כלפּי הצד השני, הוּא הכּה מצד זה, והוּא חזר והטה את ראשו כלפּי צד זה…
– אוֹ־וֹ־וֹ! אלה לא ביישוּ את עצמם!
– צחוק היה לראות, איך שהיהודים ירו מתוך אקדחיהם יורים ויורים ולוּ גם הרגוּ אחד.
ובתוך כנופיה אחרת סיפּר סקן־האופיצר דיאַקוֹביץ', שפני יהוּדי לו, את דבר דקרוֹ בכידונו את העלמה היהוּדית שם בבית.
– התבינו? מופיעה מאחורי הזוית וּמיַדה אבן במפקד־הרוֹטה! לוּ ניתנה לי הרשוּת, כי־עתה דקרתי את כוּלם מקטן ועד גדול!
וכל השומעים נזכרו ברגע זה, איך שהוּא, דיאַקוביץ', קפץ ויצא אז מן החלון, חיור, בעינים מושפלות, לא כמנוּצח אף לא כמנצח, ומחה את כידונו בדשא־התּל.
התנוּעה והלחש הלכו ופחתו מעט־מעט. התחילוּ שוכבים לישון בשוּרה על הארץ סמוכים לקיר. עברה עוד שעה ונשמעה רק נחרת־שינה בלווית פסיעות הקפּיטן מהמדרכה שכנגד. ורק פּטרנקוֹ, זה החוֹחוֹל המקבל את מנתו פי־שניים מחמת רעבתנוּתו שאינה מצוּיה, עוד ישב ולחך את קליפּות האבטיחים.
ובאויר השוקט והקריר ריחפו הדי־היום, הדי־הרעש. סרדינסקי כרך ועישן סיגריות זו אחר זו, ישב על האבן הגדולה שבצלע־ההר, קם וטייל אילך ואילך וחזר וישב וחזר וקם. מקצות־העיר עוד כמו נשמעוּ נאקות רחוקות, אֶנקות־אנשים, נשים וטף, ועוד כמו נוּפּצוּ החלונות הסמוּכים נפצים תכוּפים, שאננים… היום, בשעה שבקעה הרוטה בהמון הפרוע, התירא הוא להביט לצדדין, בעד צמר־נוצות שמילאו את כל חללו של החוץ, פּן יראה גוויות נשחתות, גולגלות מרוֹצצוֹת, שדמן שותת, תינוקות קרוּעים לחצאין, ולעיניו ריפרפו אך הנוצות הזכות שתחת רגליו, מיחם ממוֹרט מעוּסה, שברי־ראי צלולים, “סידוּר” פתוח ב“שומר ישראל”… לכל שינוּי שבמערכה היה שוכח את עמדתו הראויה לו, וזבירוֹב, מי שחי עמו תמיד בידידוּת יתרה ושמיטותיהם בקסרקט מצורפות זו לזו, הדפוֹ מאחור באגרופו, וכשהפך סרדינסקי את פניו לראות מי הוּא, התנכּר אליו זה והתחצף לעוּמתו:
– מה אתה, “יהוּדי”, מיטלטל אילך ואילך ואת מקומך אינך יודע?! בכידוני אדקרך!
נפתחה הדלת של הבית הסמוּך, ונערה מעוּטפת בסודר יצאה בחשאי וישבה על המעקה.
– מפני מה אינכם ישנים עדיין, בשעה מאוחרת כל־כך? – קרב אלי סרדינסקי.
– הכי גם יהודים ישנם בזה, ואנכי לא ידעתי!
– אחד אני.
– זהו כבר הלילה השני, שאין אנו ישנים. עכשיו, כמובן, הפחד אצלנו כבר אינו גדול ביותר, משוּם שאתם חונים בזה, אבל אמש, כשישבנו פה, אני ואחותי, היה נדמה לנו לרגעים, שאנוּ שומעים יללות מאותם הבתים שבקצה־הרחוב, ובתום־כך סרט וטיפּס חתוּל על אותו הכותל, והרי כמעט שֶמַתְנוּ מפחד.
– היהוּדים בעצמם אשמים בּכּל! – ענה סרדינסקי, ההוציא את קופסת־הטבק והתחיל כורך סיגריה. כשהעביר את שפת לשונו לאורך הנייר אילך ואילך, הציץ בפטרנקוֹ, שלעס עוד את שארית־האבטיחים, ואמר:
– רב לך לכרסם את האבטיחים. גפרוּר יש לך?
– יש – ענה הלז, וכמדבר לעצמו הוסיף:
– נבהלו היהוּדים, ועזבו את האבטיחים באמצע השוק.
סרדינסקי הצית את הסיגריה, ישב על האבן והחל לעשן.
בקצות הרחוב מזה ומזה חרקו דלתות ושערים חריקות קטוּעות ורישרשוּ גדרי־הזמוֹרוֹת: שם התגנבוּ אנשי־צבא עֵרים אל קני־השפחות. עברה מרכבה משתקשקת, התעכבה מעט, ונשמע קול רם.
– קפיטן דנילבסקי!
– א־הא?!
– הבאתי לכם פקוּדה. עליכם להתעכּב פה עד צהרים של יום־מחר. ביחוּד עוּרו לפנות בוקר, אחרי שכפי השמוּעה תתחדש אז “אנדרלמוסיה” זו ביתר עוז.
– מובן: אין ברירה! עת מלחמה!
והמרכבה השתקשקה לה הלאה.
פסיעות הקפיטן נשתּתּקוּ. כניכּר, ישב שם על הסוללה.
– מי הוא שם העומד “עֵר” על גבי הרובים? – נשמע קולו מתוך פיהוּק.
סרדינסקי הזדרז וקם, שׂם כּף־ידו תחת מצחות כובעו וענה בקולו הצרוד:
– סרדינסקי, רום־הוד־מעלתך!
ליד הדרך
מאתגרשון שופמן
יום־טבת נטה לערוב. החלונות הנמוכים, שהופשרו משמש בצהרים, חזרוּ והעלוּ ציצי־כפוֹר דקים, יפים. על מחיצת־הקרשים הצהובה רבצוּ ריבּוּעי־אוֹרה אדוּמים. מחוּץ מרחוק, הגיע צליל־הערב של בית התפילה הנוצרי, ובפרוזדור צווחה העז. הקוֹר התגבר עם נטוֹת היום.
בעלת־הבית הזקנה, עצוּמת־העין, שנתאלמנה בתחילת החורף של אשתקד מאישה המלמד, ישבה על התנור, כדרכה, וסרגה פוזמק. היא ניעוֹרה משתיקתה וענתה:
– העז צוֹוחת, צריך לחתוך לה צנוֹן.
וכעבור שעה קלה אמרה:
– את “שלמה הגבוה” אין רואים זה מלפני הפסח. ודאי כבר מת.
בנה היחיד מרדכי, איש כבן שלושים וחמש, כפוּף־שכם קצת, בעל זקן שחור קטן, חוֹטם ישר ומדוּיק ועינים אפלות, דלוחות, הזדקף אל ה“טראַם” ( הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים ממעל) והניח עליו את המחזור הגדול, שזה עתה גמר את כריכתו. אחר־כך עמד תחתיו, כדרכו, בלי־נוע כרבע שעה, והתעשת: – הא? שלמה הגבוה? אֶה, שדים יקחוהו!
עברה עוד שעה קלה…
– מפני־מה אין שומעים קול־כלבו של טריכמַן כל היום? – נזכרה הזקנה שוב.
– הא? הכלב? הכלב חולה – אמר לי טריכמן – וזה יומים לו שאינו נובח. וצריך עכשיו להיזהר מפניו, שמא נשתטה.
על הדרגש הישן והרעוּע היו מוטלים תרמילים ממולאים, קרים. אלה הם תרמיליו של ר' ניסן העני, ה“מחזר על־פני העולם”, המתאכסן מקדמת־דנה בבית זה, הואיל והוא, הבית, מעוּמד בקצה־העיר, ליד הדרך העולה לעירו דוּבּרוֹבנה.
מן החוּץ נשמעוּ חריקות שלג כבוּש. חלף צל על חלונות־המזרח ועל הכתלים המסוּידים החיורים שכנגדם. נפתחה הדלת ואיש שׂב וּגבה־קוֹמה נכנס הביתה כפודף תחת צרורו ומקלו בידו, עבר את הבית בצעדים מהירים, קרא “ערב טוב!” דרך הילוּכו, כרע אחורנית אל הדרגש, נחלץ מתוך צרורו והזדקף מלוא־קומתו.
– והנה גם “שלמה הגבוה” – ענו הזקנה ומרדכי בבת־אחת – ואנחנוּ דימינו, כי כבר מַתָּ!
שלמה הגבוה, שיפשף, כדרכו, את כפיו זו בזו, ניגש אל מרדכי, העמיד בו את עיניו הצוחקות ואת זקנו הקפוּא והתחיל לדגדג אותו באצבעותיו בירכו, תחת בית־שחיו, מתגושש עמו ופוכר את זרועותיו אילך ואילך, וקורא מתוך צחוק חבוי:
– מה שלומך, מוֹטקלה, מוֹטקלה?!…
מרדכי מנסה להתנגד, תופס בידיו את ידי השׂב הקרוֹת, הרועדות, אבל החזקות, ועונה מתוך יגיעה:
– חזק הוּא כאלון! כל מה שהוא מזקין גבוּרה מתוספת בו!
אז יחלוף השחוק מעל שפתי שלמה הגבוה, וירפה ממרדכי.
– ותרמילים אלו של מי?
– של ר' ניסן. גם הוּא כאן. בודאי יבוא תיכף.
בחוץ חוֹפף כפוֹר רענן על גדר־הזמורות, הנמשכת מביתו של מרדכי עד בית האיכר טריכמן הסמוּך לו. על יתדות־הגדר תלוּיות קדרות הפוּכוֹת. מתוך הארוּבּוֹת, מימין, מתמרים ועולים עמוּדי־עשן כחוּלים, שריחם נודף למרחוק, והם מסתמנים על־פני פאתי־דרום המאדמות בדמדומי השמש השוקע הקר; ומשמאל, מעבר לגדר, משתרעים עד אופק־צפוֹן, העוטה עלטה, גני־הירק השוממים רחבי־הידים, ואחריהם השדות המכוסים שכבת שלג כחוּלָה־זכּה, שוָה וחלקה, שגבעולי־חציר בודדים, עגומים, מזדקרים מתוכה, וגרגירי־שלג מתנשבים על חלקתה גלים־גלים ברוח המיבב, מחליקים, מתפזרים וּמידרדרים וּמַשווים את הגוּמות הקטנות – עקבות הזאבים המטיילים פה בלילות. ושם, בקרן צפונית־מזרחית, נראה הדרך השומם העולה לדוּבּרוֹבנה עם שוּרת הלִבנים הגבוהים, המכוסים כפוֹר, ועם עמודי־הטלגרף ההומים. השלג מסביב עטה עין־תכלת הערב, פה ושם מתעקלים חריצים כבושים של עגלות־חורף, צלעות־הבתים מתבקעות מקוֹר, ואנקורים פורחים בלי קול תחת הגגות. הפסיעות חורקות, הקרח מסמר את האזנים והלסתות, מעיק על העינים וּמטיל כּפוֹר על ריסיהן, וּבתוך החוֹטם מתמתּחים קורי־עכביש.
– קרח עם רוח!… – קרא ר' ניסן, כשפרץ הביתה בלווית שפע אֵד צחוֹר.
באויר הבית הצר והעצוּב נזרקת איזו צהלה מן האנשים הזרים, אבל אין בזו משוּם נחת־רוח יתרה, והיא קרה כתרמילים על הדרגש.
הזקנה התחילה מסיקה את התנור. היא מתיגעת בליבּוּי האש, שאינה נאחזת בעצים הלחים, פותחת את ארוּבּת־העשן ומקשקשת שם בצמידים, ואחר־כך מתלקחת האש ומהבהבת בתוך התנור, הקצף תוסס על קצות־העצים, ועל הכתלים האפלים מנַתרות בהרות־אור גדולות.
הודלקה העששית הקטנה ועלתה על השוּלחן. הבהרות נמחוּ מעל פני הכתלים.
ה“עניים” מטפּלים בתרמיליהם בדממה. כל אחד מוציא מתרמילו פרוּסות־הנדבה שלו ועורך את סעודת־הערב. הם לועסים וחותכים את הלחם הלבן באולריהם חיתּוּך מעוֹרר תּיאבון, ומרדכי הופך בתוך כך את מקלו של שלמה הגבוה לכאן ולכאן, ושואל:
– והיכן הוּא אותו המקל?
– נגנב בלאדי! – עונה שלמה הגבוה.
– אַ־אַ־אַה… – מצטער מרדכי – זה היה מקל נפלא.
הוא משיב את המקל למקומו, ועינו נתקלת במקל־התפוּח המסוקס של ר' ניסן.
הוא נוטל גם את זה.
– הבה, ר' ניסן, נעשה חליפין במקלותינו: יתן לי את זה ואנוכי אתן לו תחתיו את מקלי השחור, העקום, האַלוני.
– איני צועני! – עונה ר' ניסן בקולו היבש.
ומרדכי מתחיל מדבּר לעצמו:
– בלא מקל הלא אי־אפשר לילך בדרך. פעם אחת – הוא פונה אל העניים – הלכתי בדרך בלילה ועברתי על־פני “חצר” אחת, והנה אלמלא מקלי השחוֹר, היוּ משסעים אותי שם הכלבים לגזרים.
וּבתוך כך הוּא נוטל את אולרו הקטן של שלמה הגבוה ושואל:
– בכמה עלה לך האולר הזה? אולרי שלי נגנב אמש. “גוי” אחד נוטה פה ללון. לילה־לילה הוא בא תמיד שיכּוֹר, ואתה צא ערוֹם וּפתח לו! שאחר־כך הוא מבלבל את המוח ואינו מניח לישון. אמש נמלך וגם גנב את אולרי. והרי אני עתה כמו בלא יד: אין במה להקציע את הספר ואין במה לעבּד את הקלף. סוף! יותר לא אפתח לו!
– איזו חדשות נפלו בעיר? – שואל ר' ניסן.
כעבור רגעי מספר התעשת מרדכי:
– הא? חדשות? איזו ח־ד־ש־ות?.. אברהם קבּלקין מת.
– “ימינו כצל עובר” – מתאנח ר' ניסן.
– טוב לאכול לחם בגבינה מלמוּת – צוחק שלמה הגבוה בקול חבוי.
אחרי סעוּדת־הערב מוציאים העניים את כיסיהם הגדולים ומריקים על שני קצות השולחן, שלמה מזה ור' ניסן מזה, המון מטבעות נחושת. הם מהפּכים וממשמשים במטבעות מתוך הרחבת־הדעת, ומרדכי עומד מרחוק, מסתכל ואינו מסתכל. מה זה יהיה, מה זה יהיה?! שוּב על התנור ועוד פעם על התנור… ששלושה חדשים רצוּפים הוּא עוסק בכריכת מחזור אחד, וּמזוּזותיו, שכתב בזמן זה, נפסלו אחת אחת. אמנם, גם הוּא נמלך בדעתו לפרקים, קם ועוזב את מלאכותיו בביתו, נוטל את מקלו השחור והעקום וסובב את ה“עולם” שנה, שנתיים, אבל פעם בפעם כשהוּא שב מדרכו, הוא מביא עמו אך צרור־מאחוֹרקה שלם וארבע פרוּטות. לא יותר.
“צריך להיות ער כל הלילה הזה ולכתוב, לפחות, מזוזה אחת” – הוא גומר בלבו.
בבית שוֹרר קור, אף־על־פי שהתנוּר מוסק, הצינה שופעת מפרצי־השמשות, מסדקי־הכתלים, וכל דיבור ודיבור יוצא בלווית הבל צחור. המדוּרה בתוך התנוּר הולכת ופוחתת עד שהיא נהפכת לגל של גחלים עוֹממוֹת. והזקנה סותמת את פי ארובת־העשן ואומרת:
– חוששת אני, שיהיה “טשאד” (אֵד־פחמים).
ר' ניסן מוציא את קופסת־הטבק, קופסת־העצם הלבנה, נשען אל הקיר ומריח מתוך הרחבת־הדעת, ושלמה הגבוה, שאינו לא מעשן ולא מריח, מתהלך בבית הלוך ושוב ברגליו הקלות הנתוּנות בסנדלים ובפוזמקאות, ידיו תחובות בחגורתו, והוּא מזמר בחשאי בקולו האטום את קטעי־ניגוּניו, המתגלגלים כקורות במורד־ההר.
– כמה היו ימי שני חייו של אביך במותו? – פונה ר' ניסן אל מרדכי.
– הוא לא הוציא את שנת החמישים ושמונה.
ובבית התחילה מרחפת דמו־דיוקנו של אבי־מרדכי, המנוח ר' יוסף המלמד, ברשמי פניו הישרים והמדוּיקים ובעיניו האפורות, היפות, המעודדות. בכל פעם היה מציע בעצמו לעניים הנודדים את משכבותיהם, ואחר כך היה מאחר לשבת לבדו על גבי ה“משניות” והיה ממתיק להם את שנתם בניגוּנו החרישי הנפלא, שהיה נשמע לסירוגין עם המיית הרוח מבחוץ, עם הזדעזעוּת־השמשות, עם הלמוּת שומר־הלילה…
– עוד אפשר היה לו לחיות ולחיות… – התאנח ר' ניסן.
וכעבור שעות מספר עולים שני העניים זה אחר זה על התנור ואובדים בחשכת־החלל. הזקנה נכנסת לחדרה האפל, שואלת משם את מרדכי, אם סגר את דלת הפרוזדור, ושוכבת גם היא.
ומרדכי פורש את חתיכת־הארג על השולחן הערום, מניח עליה את הקלף, מעמיד את הקלמר והקולמוס, יושב ומתחיל כותב “מזוּזה” בידו השמאלית: אִיטר הוא.
אחרי כתבו את שלוש השוּרות הראשונות הוּא מרגיש חום בתנוּכי־אזניו וקור בברכיו ובכפות־רגליו: מרטט הוא רטט־היצירה. האותיות יצאוּ מחוּדדות ו“חיות” וה“ושננתם”, שבסוף השורה שלישית, התישב הפעם ברוָחה, דבר העולה בידו לעתים רחוקות מאד. מזוּזותיו בכלל נפסלות תמיד בגלל פיזור־נפשו באמצע־כתיבתן, ועל עליית־הגג מתגלגלות בחול בין הבקבוקים, שהעלוּ ניקוּדים, המון מזוּזות פּסוּלות לא־נגמרות, בעלות “ושננתם” מצומצמים ומכוּוצים. הוּא ניער את נוצתו מן הדיו מתוך מקישה בצלע השולחן, נתן אותה בין שיניו ותחיל מחליץ את אצבעותיו וּמחייך כדרכו.
צלו הענקי התפּשט על מחיצת־הקרשים שמאחוריו ועלה והשתטח עד חצי־התקרה. על הכותל המסוּיד שכנגד יצאוּ מן הסדקים חסילי־בית ועמדוּ תחתיהם בלי־נוע. בירכתי התנור צירצר הצרצר. החלונות הפכוּ לבן משכבת הכפור, שהלכה והתגבשה עליהם. מן החוץ הגיעה הלמות שומר־הלילה עם הפסקותיה, ומרחוק־מרחוק, מעבר ןדניֶפּר, נשמעו שריקות הרכבת, שריקות רחוקות, קטוּעות, חולפות, עליזות־עצוּבות, כחולות…
הקולמוס התנהג בכבדות על הקלף, המחוּספּס וחרק. לאזני מרדכי הגיע מתוך הדומיה מחי־הפעמון של השעון העירוני.
– אחת, שתים, שלוש… – התחיל מונה בקול.
אך פתאום שיסע אותו קול צרוּד, קול־אשה, שפרץ בשירה פרוּעה בחוץ לא־הרחק מן הבית. זוהי אַכּסיניה השיכּוֹרה, ההולכת עתה מבית־המרזח אל ביתה, העומד בשיפוּע־ההר על שפת־הנהר. השירה השתפכה, התרחקה, הלכה וּפחתה עד שגוועה בתנוּעתה האחרונה – אותה התנוּעה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברוּ, שנות־הילדות, גגות, גדרות־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…
– מוֹטקלה, הגישה לי מעט מים! – ביקש שלמה הגבוה מעל התנור.
מרדכי התנשׂא בעצלתיים, לקח את הקיתון, שאב מים בלוּלים בגלידי־קרח והגיש אל שלמה.
– מה קרים המים! מגיעים הם עד לתוך הרקות.
צעדים התחילו חורקים בחוץ בלווית מלמוּל בלתי־ברוּר. מרדכי הכיר את הקול ואמר:
– ה“גוי” הרי זה בא…
ודפיקות עמומות נשמעו בדלת־הפרוזדור.
– פ־ת־ח־ו!
– ל־לא!.. אמרתי “לא” – הרי “לא”!
– פתחוּ, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחוּ־נא!
– אפילוּ כשתדפוק לך עד בוקר…
הדפיקות נפסקות. ה“גוי” עובר מן הדלת אל חלון־המזרח, וקטעי־פנים מהבהבים מבעד למפלשי־הכפור של השמשות, וקול אטום מתחנן בלווית דפיקות עצוּמות במסגרת־החלון.
– פתחו, אנשים טובים, אנשים טובים, פתחו־נא!
הזקנה הקיצה ויצאה מחדרה בחלוּקה האחד, עמדה באמצע הבית וענתה:
– אלא מה יהיה? כשהוּא יושב עד חצות־לילה. הנר דולק. השיכּוֹרים של כל העולם יבואו הנה להתדפק. כּבּה את האש, וילך לו!
– כּבּה את האש! – שנה שלמה הגבוה מעל התנור.
– פתחוּ, פתחוּ! אני קופא…
– לך־לך אל “שלך”! – גוֹחן מרדכי אל החלון מבפנים. ה“גוי” נתן קולו בבכי, שקשה היה להבחין בו, אם טבעי הוא או מעוּשׂה.
מרדכי כּיבּה את המנורה והלז נשתתק.
נשמע מעין חיכּוּך בכותל מבחוּץ והכאת־מקל, הכאה רפוּיה, שלא־במתכוון, בקוֹרוֹת־הבית התחתונות. ניכר, שכרע ה“גוי” והוּטל ארצה תחתיו.
לבנונית שלג־החוץ ניצנצה בחשכת הבית. אחד מחלונות־דרום התחיל מתנוצץ ומשתבץ בכפורו, ועל מחיצת הקרשים הופיעוּ כתמי־אור. זה היה אורו של בית־טימוֹך שכנגד, וממנוּ הגיעוּ נקישות כהות בזו אחר זו. שם כתשוּ ריפות.
מרדכי ניגש אל חלון־המזרח והציץ בעד סדק אחד פנוּי מכפור. הוּא ראה רק את ההטנות של ה“גוי” ואת כלבו המנומר של טריכמן, כלב זה שהוא ספק שוטה, שרץ וחלף בדממה בצלע־הבית.
ולאחר שעה קלה התחיל מרדכי תועה בחשכת הבית אילך ואילך, עד שנמלך בדעתו ועלה על התנור. התנור היה גבוה, סמוך לתקרה, לא חם ולא קר ומלא סחבות, חול, פשפשים. פה היה חושך־אפלה. מתחילה לא ראה מרדכי כלום, ואך לאט־לאט היה התחיל מבחין את ר' ניסן, ששכב כלפי כותל־צפון, את למשה הגבוה, שהתפרקד והתפּשט באמצעיתו של התנור, את קורות־הכתלים, את אניצי הפשתן, שהתנפנפו מרוח־הלוץ… בתוך ארובת־העשן המה הרוח וקישקש בצמידים.
מרדכי ישב על שפת התנור, שׂם ברך על ברך, הדליק פפירוסה, גמר אותה, ופיהק. אחר־כך השתעל קצת וזיכך את קולו.
הוא התחיל, כדרכו, מזמר בניגוּן עצוב, מוזר, שלא מן הניגוּנים השגוּרים: “חלילה לך־ך אלוהי המש־פט, זכוֹר לא יעשה מש־פט, ואם כא־אדם עברו ברית”…
בחלל האויר האפל והקר חלפה נשיבת סתיו, וריח־תפוחים התחיל נודף. רפש־הרחוב נוצץ לעין־הפנסים, ומתוך המרתפים מציצים תפוּחים אדוּמים, צבוּרים על אצטבאות מוּצעות תבן, מוּארים באור־עששית. אנקות־ה“כפרות” נשמעות בחשכת־הלילה מבעד לערפל. “יום־כיפוּר” בהיר ושוקט, עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל על־פני הדרכים החיורים, ובבתים אך הנערות לבדן… ימים בהירים, השמש מחמם את הלסתות, ובמפרקת מנשב רוח קריר; קוּרים צחורים מלפפים וּמגרים את הפּנים, השמַים חיורים, ונחש־נייר מרחף בהם… ימים עכורים, מפלשי־עב כהים, וה“גויות” חפרות בגני הירק את ערוּגות תפוחי־האדמה האחרונות, מפשילות את ראשיהן כלפּי מעלה ומביטות אל אווזי־הבר, הטסים בשורה מיושרה דרומה וצורחים ברקיע המעונן.
מרדכי שר “על המדינות”, “זכרתי לך חסד נעוּריך”, ואחרי־כן עבר אל “כבקרת רועה עדרו” ו“אדם יסודו מעפר”. את זה הפיוט האחרון “יִשב” הוא עצמו בניגונה של אכּסיניה.
הנה השלג הראשון. עגלות האיכרים טעוּנות קלחי־כרוב. אווזים צורחים… רוחות קרות ועצוּבות מנשבות בין־הערבֱיים, וחפץ מתעורר להילחץ אל אבא, אל אדרתו, אדרת־החורף. ריח זר התחיל נודף, ריח מדכּא, ריח־יאוּש, מעין אותו הריח, שנדף בסתיו־אשתקד מצלוחיות־הרפוּאה, מן השלפוחית הטעוּנה מכיתת־קרח, אותו הריח, שנדף אחר כך בבית כל ה“שלושים”, כשהמניין היה מתלקט לתפילת־המנחה.
נדף ריח־המות.
וה“אין־סוף” הכהה, שאחרי המות, הציץ בעד החלונות מבחוץ יחד עם לבנונית־השלג… הוּרגשה התמעטות־החיים עם כל נשימה ונשימה. הלא עוד מעט… עוד מעט… עוד מעט… כפות־הידים מתעלפות ונקפצות לאגרופים, חפץ מתעורר להיאחז בצלע ארובת־העשן.
– “וכחלו־ם י־עו־ף”… – שר מרדכי באותה התנוּעה האחרונה, המזכירה שלגים ורוּחות משנים עברו, משנות־הילדות, גגות, גדרי־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדניֶפּר…
ניעור שלמה הגבוה וענה:
– המשוגע הוא סוף־סוף משוגע! כשכל העולם מעיד פה אחד, מסתמא יודע הוא. מתחילה הוא “יושב עד חצות־לילה, אש דולקת, “גויים מתדפקים, ואחר־כך הוא מ”נגן” בחושך. בעוד אבא חי, היה, לפחות, מתירא קצת. עכשיו…
ומרדכי מציע לו את יצוּעיו הדלים על שפת התנור, מתפּשט, שוכב וארובת־העשן למראשותיו, ומתכסה ב“סוּרטוּק” (בגד ארוך שחור) שלו, שסוּע־הירך. השסע מתפשט לאט־לאט, וצינה שופעת מסדקי התקרה והכתלים. צריך היה להזדרז ולקום ולהחליף בגד זה באחר, בלי שסע, לצאת אל ה“גוי”… אך הוּא שוכב בתוך־כך ואינו זז.
וכאילו שלמה הגבוה עומד על גביו ועודנו מתרעם עליו ונוזף בו. אבל הצעקות והנזיפות הללוּ קרובות ורחוקות הן גם יחד ואינן טורדות את מרדכי כל־עיקר, אלא אדרבּה, עוד משפיעות עליו איזו שלוָה מתוּקה, המתפּשטת בכל אבריו, ומישנות ומישנות.
ומעבר לכתלים, בחוץ, התבקעו מקור גזעי־אילנות וצלעות־גרנות, יבּב הרוּח ודירדר את השלג היבש, מיצמצו כוכבים עליזים וקרים מתוך אפלת־הרקיע, נבחוּ כלבים, קרובים ורחוקים, וזאבים התהלכו על פני גני־הירק השוממים, המכוסים שלג עמוק, ועברוּ אותם באלכסון.
בין "אַפטוּס ואינֶפטוּס"
מאתגרשון שופמן
איש־הצבא, העומד בשער, פתח את הדלתות הרחבות בשעה הראשונה בלילה ושיירה של עשרים איש, כפוּפים תחת ארגזיהם ומכורבלים אדרות שחורות, אפורות וצהובות, בּאשליקים (ברדסים) ו“שַרְפִים”, נכנסה לתוך החצר המרובעת הגדולה, כתשה בצעדיה את גלידי־הקרח והשלגים, עברה על פני גלגל־הבאר הגדול, שבאמצע החצר, והתפרצה לתוך הקסרקט הראשון.
מבעד לעמודי־ערפל צהובים, נטויים באלכסון־הבית ומוארים באורה של העששית הקטנה התלוּיה בתקרה, נראו ארגזים מעוטפים בשקים, צבורים תלים־תלים, אצטבאות מלאות אנשים ישנים צפוּפים, חבוּקים ומדובקים, חזות חשופים, רגלים יחפות. האיקונין התנוצץ באפלת־הפינה.
– פה אין מקום! – מקדמים את פניהם.
ואחרי שהם יוצאים ומבקרים בכל יתר הקסרקטים, שהדוֹחק בהם רב עוד יותר, הם שבים עוד פעם לקזרמה זו.
עֵרב רב בשיירה החדשה: “קאצאפּים” גאלוּגיים וטוּלאיים, בעלי כובעי־צמר גדולים, “חוֹחוֹלים” מרוּסיה הקטנה, יהוּדים.
אחדים מהישנים נעורים משנתם, מתנשאים ויושבים תחתיהם, ומחייכים מתוך תרדמה למול אלה החדשים.
– ומה, אחים, – הם נשאלים – כבר זמן רב הנכם מתגלגלים כאן?
– זה שני שבוּעות, שאנוּ מתגלגלים פה ככה.
– והבדיקה כבר היתה?
– של אלה היתה, ושל אלה עוד לא היתה.
– פוסלים?
– מעט מאד. פוסלים רק את ה“אזנים”, לפי שהרופא הראשי הוא בעצמו חולה־אזנים. הוּא מצוה להתנפּח, ואם האזנים שורקות, הרי מיד “נפטוס”.
– מה זה נפטוּס?
– הפטוּס זהוּ –לא יכשר, ואַפטוס – יכשר!
נפטוּס אַפטוס, נפטוּס אַפטוס!
– ועינים כיצד? – שאל האחד מהשיירה החדשה.
– בעינים אין משגיחים. אזנים – ווֹ (כן וכן!).
– ומתי תהא הבדיקה שלנו?
– מחר בבוקר יקראוּכם לבית־החולים, שם ירשמו שם כל אחד, מולדתו ולגיונו. ואחר כך ישיבוכם הלום עוד פעם ואחר כך עוד תתגלגלוּ פה כשבוע אחד, ואחר כך יקראוּכם עוד פעם, אז – מי ייבּדק מיד, ומי יילקח לבית־החולים.
ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:
– והרוב, אַחַי, מוּשב על עקביו, אל הלגיון, שממנוּ הוּא בא. הרופא הראשי מביט רגע בעד האספקלריה שלו, וגוזר: אפטוס, אפטוס, אפטוס!
ובבוקר־השכם כבר מלא הבית ערבוביית־קולות, אלו לאלו ממללים על דבר הסעיפים השונים, שעל פיהם נשלחו מן הלגיון לבדיקה, זה בא על־פי הסעיף הל“ב וזה על־פי הסעיף הנ”ו, אחדים פורשים לקרן־זוית, אוטמים את נחיריהם ומתנפחים בחשאי: האם תרוקנה אזניהם? יהוּדי ווֹליני אחד, קלוש, כפוּף־שכם קצת, ניגש לרגעים אל אחד הארגזים הכבדים וּמרימו בשתי ידיו אחת וּשתים…
והקאלוּגיים והטוּלאיים, בעלי כובעי־הצמר הגדולים, מנגנים בהרמוניקותיהם, מרקדים בקידה פנים ואחור, ומפליאים לרקד אילך ואילך על ברכיהם, עקביהם וידיהם; ומבעד לענן האבק והעשן הציצוּ “צוּרוֹת” עזות, מזיעות, חצוּפוֹת, חטמים מנוּוָלים, עינַים מלגלגות. זוהמת הנפש ונַולוּתו פרקו עתה את עוּלן והושיטו לשון כלפי כל גדר וסייג… שירי־עם, שיניקתם מבּיצת הגיטו ומתאווה נשחתה של סנדלרים כפופים על עבודתם בפינות לחות ואפלות, מילאוּ את האויר.
אָי, מאמע, וואס איז דאָס?
בּאָרשץ' מיט קאַרטאָפעל… וכו'
או:
אברהמ’צ’יקל מלמד, וואָס שטייסטוּ בּיי מיין טיר?
אברהמ’צ’יקל מל־למד… וכו'
יהודי בעל פנים מחוּטטים תופף בנעליו הלבנות על צלע־האצטבה וחרז חרוזים מכוערים, ומסביב נהנו, התענגו וצחקוּ בקול רקם, ומוּזר היה לחשוב אז, כי על כל אחד מאלה בוכיה עתה בביתו, במסתרים, אם אוּמללה.
ובערוב היום יוצאות בחשאי חבוּרות, עוברות את החצר הארוּכה והשוממה, על־פני גלגל־הבאר, וּבאות עד השער. איש־הצבא מאיים: – לאן?
והן שבות על עקביהן.
ואך בידי מעטים מאד יעלה אחרי הפצרות ממושכות לצאת החוצה. איש־הצבא דורש מהם להגיד לו, חלף החסד שהוא עושה עמהם, כיצד אומרים יהודית מלים אחדות, ידוּעות, הנצרכות לו בשעה שבנות־ישראל עוברות על פניו.
ואלה המעטים חולפים במהירוּת לרוחב־הרחוב, נכנסים לתוך משעול צר, ושם, באחת החצרות האפלות, מוצאים הם את הבית המבוּקש. ובבית הצר והנמוך בוֹכים תינוקות קטנים, ואשה צעירה לבוּשת שמלת־קטיפה מקשקשת בחשבוניה או מציעה את הקלפים וּמנַחשת:
– הנכם עתה במצב מוּטרד מאד… וכו' וכו'.
ומשם הם הולכים לקצה־העיר. שלג רטוב יורד, נשמעות שירות פרוּעות, בלולות בנגינות־הרמוֹניקה של רֶקרוּטים מתהוללים ברחובות־העיר. הנה ערבות שוממות מכוסות שלג כהה, הנה בתי־מזיגה, גדרי־גנים, והנה שוּרת הבתים הנמוכים, שתריסי חלונותיהם סגורים ושני פנסים רחוקים זה מזה ערים עליהם, האחד אדום, והשני כחול… והם נכנסים לתוך הבית הראשון. על הקרקע זרוע חול צהוב, נודפים ריחות זרים, וחללים אפלים משחירים מעברים מבינות לחצאי וילאות אדומים.
מופיעות “נקבות” בלות, רחבות־פה, ואחת מהן תבלול בעינה.
על השולחן עומדת קערה טעוּנה תפוחים גדולים ואדומים. בפינה יושבת בעלת־ה“בית” מעוּטפה בסודר שחור – אשה זקנה, מקומטת, מרת־נפש, שמזכירה לכל אחד מהבאים את אמו־זקנתו.
וכשהם שבים אל הקזרמה באחת בלילה, הם מוצאים שיירה חדשה עם ארגזים חדשים, ואחדים משיירת־אתמול כבר מסבירים לאלה את מהות ה“אַפטוס” וה“נפטוס”.
והדחק על האצטבאות מבהיל עוד יותר מבליל־אמש, ומבעד לעמודי הערפל הצהובים, הנטויים באלכסון, נראה אותו יהודי ווֹליני רופס, כפוף־השכם, כשהוא יושב על אדן־החלון, מעשן סיגריה וטוען אל חברו, השוכב מאחוריו: – מה לציונוּת ולדת?!…
בגולה
מאתגרשון שופמן
המולה, דחק, צחנה.
– אגסים חמים, ח־חמים! – משורר מוֹנוֹטוֹנית קול צרוּד, אַפּאטי.
– קוּקוּרוּזוֹת (תירס) רותחות, רות־חות! – צורח לעומתו קול־אשה משונה, כאילו נשלקות ידיה ברותחין אלו, שאל תוכם היא מטילה עכשיו את הקוּקוּרוּזוֹת, מוציאה אותן משם וחוזרת ומטילה. על פני כיכר־השוק מפוּזרים חמרים חמרים בולבוסים, בצלים ושאר ירקות, ואצלם, על הספסלים הנמוכים, יושבות, כעין ישיבת “שבעה”, נשים דווּיוֹת, מקומטות, עם שׂפתים כחוּלות, נוטפות זפת וגפרית… אווזים צורחים צריחות קורעות־לב ומשמשים בערבוּביה עם האווזים השחוּטים, שצואריהם הארוכים, הדקים והמרוטים, המלוכלכים בדם, נתלים מעל הספסלים ארצה. נוצות מעופפות ברוח. תחת כּיפּוֹת־קרשים מאפילות עומדים קצבים בסינריהם המזוהמים, ליד סדני־העץ הקודרים, ומטפלים באומצה טריה: כבדים, ריאות, עיני פרה שחורות־כחוּלות… לנגד העינים מהבהבים ארנקים, אספקלריות, מברשות, כתפות־מכנסיים, צירי־דלתות חלוּדים, סכינים, מספריים מפוּשׂקים… נחתומים מאובקים באבק־קמח עומדים על־גבי עריבות מלאות כיכרות־לחם מבהיקות, ריחניות, שמתבטלות בחללו של האויר הרעבתני, אוירה של גליציה. ספרים ישנים, ממוּשמשים, מוטלים על הארץ ערימות־ערימות, ואיזה “פילוסוף” פולני דל, ברצונו לקנות לו מכאן, גוחן אליהם וּמחטט בהם. מתוך החלונות של הדיוטות העליונות מזה ומזה יוצאים קולות וניגונים של “חדרים” מהנוסח הישן־נושן. על המדרכות, בצדי ה“קלויזים”, שלתוך חלונותיהם האפלים יראָה העין להבּיט, מתגוללים חלכאים, ערוּמים לחצאין, ופושטים ידים, שמעבירות רטט בכל האברים. אחד מהם, עם משקפיים שחורים על עיניו ועם ציפּרנַיִם שחורות ברגליו היחפוֹת, צועק בקול של גוסס:
– תהי לכם רחמנות, תנו גרייצר!…
ולכל עובר נדמה אז, כי ב“גרייצר” זה תלוּיִים כל חיי המתחנן וכי בלעדיו תפרח נשמתו תיכף – ואין נותן!
איכר רוּתיני, עם פנים רזים מתחת למגבעת־תבן רחבת־שוּליים, לבוש אדרת־בד ארוּכה, כעין שמלת־אשה, ומרוּקמת רקמה אדוּמה, עומד על יד סלו המלא כלי־עץ חדשים, מבהיקים, מעשה־ידיו: חלילים, מערוכים, צעצועים. הריהוּ מוציא את אחד־החלילים, ובכדי למשוך אליו קונים, הוא מתחיל לחלל בו קצת. קולות־השדה נחנקים בראשית יציאתם בקול המונה של קובעת־הגיטו, והאיכר פוסק באמצע, מחזיר החליל לתוך סלו ומנענע בידו נואשות: “כבר אין להם תקנה!…”
ובקרן השוק מסעדה מסואבת. הבית מלא מפה לפה קולים רוּסיים, מטורפי־פנים ופרועי־שׂער. כולם נדחקים, מלהגים ומשסעים אחד את אחד בלשון הרוסית, שאין בעל־הבית נזקק אלא לנזיפת־האם שבה, הנזרקת מפיותיהם לרגעים. פעם בפעם הוא חוזר עליה במבטאו הפולני וצוחק… מספּרים את המאורעות וההרפּתקאות, שעברו עליהם על הגבול, את הפחדים, הנדוּדים והלינות הנפלאות וכו' וכו'; מתמרמרים ומלגלגים על “גליציה החשכה”, שאפשר לאבוד בה; נשמעים קולות: קומיטט, קנטורה, כרטיס־ספינה, ניו־יורק, לונדון, קנדה… אחד, בא בימים, אבי־משפּחה, מכתיב לצעיר מכתב לביתו; הלה כותב, והוּא מכתיב ומתחנן בתוך־כך אל האנשים הנדחקים מסביב:
– אל נא תאפילוּ על החלון!..
מן החוץ בוקעות ועולות פתאום הכאות בתוף: תהלוכת־צבא עוברת את הרחוב. אז מתלקחת בין הגולים שיחה מעין זו:
– מה אתה אומר על הצבא שלהם, אה? אין להם שום קלסתר של צבא!
– נעליים במקום מגפיים, והכובעים כמו של בחורי־ישיבה!
– אבל אצלנו? אצלנו, כשזוג חיילים עובר ברחוב, הרי רועדת האדמה תחתיהם.
– וה“כבוד” שלהם? הראית “כבוד” כזה? בידו האחת סיגריה, ובשנית הוא מנופף כלאחר־יד, כמו אצלנו האופיצר. אצלנו “כבוד”!…
– פוֹניֶה (כינוּי לרוּסים) הוּא, סוף־סוף, פוניה! – מנענעים בראשיהם אלו לאלוּ ונאנחים.
אחד בא מן החוץ ומספּר:
– שמעתי, כי רוצים לגרש מכאן את כל ה“רוסיים”.
הפחד הישן, ה“רוּסי”, מתעורר בלבבות, ואז פונים אל בעל־הבית, האזרח המקומי:
– האם אפשר?..
והלז מתאמץ לנחם:
– בשום אופן לא. גליציה אינה רוסיה. קונסטיטוציה!
ובכדי להפיג את השעמום, הגעגועים ופחד־הגירוש, יוצא האחד לקנו לו תפוּחים.
– מה מחירם של אלו? – שואל הוא את התגרנית האדמונית, שרקבון אחד לתפוּחיה ולעיניה הטרוטות.
– שמונה פרוּטות. אל תלחץ את האגס!
– חמש! – עומד זה על המקח.
העינים הטרוטות מתמלאות דם ועל השפתים הכחולות תוסס ומפעפע ארס צפעוני.
– חמש “מכות” תתישבנה בגרוֹנך, פוֹניֶה חזיר! כל כמה ששוחטים אתכם שם, עדיין זה לא כלום. אל תדמוּ בנפשכם, כי יחזיקו אתכם פה. עוד מעט וניפטר מכם. את כולכם יגרשוּ מכאן!
כך היא שופכת את חמתה, עד שהלז מתעלם מעיניה. אותה שעה עוברת הלויה. הארון השחור, עם הכתובת המוזהבת: “צדקה תציל ממות”, מוּטל על עגלה רתומה לשני סוּסים שחורים, והרכּב על דוּכנו – בפראק ובצילינדר. איזו יהודים חיורים עם פיאות נוראות מקשקשים בלגינות החלודות ומציצים לתוך העינים. התגרנית כעסה פּג כהרף־עין והריהי פונה אל שכנתה:
– אוֹ־וֹ, מי זה מת?
ובקבלה את התשובה, היא צורחת למעלה מכוחותיה צריחה קורעת־שמים:
– קוקורוזות רותחות, רות־חות!!
שירי ה"ברוֹדיים "
מאתגרשון שופמן
קיץ קיץ ושיריו, קיץ קיץ וניגוּניו.
לפני איזו שנים שלט הניגון: “האט אַ איד אַ ווייבּעלע”, לפני שנתיים, ומבקצת גם אשתקד, ירשה אותו “חוה” המפורסמת (אָי־אָ־אָי חַ־וה!), ואחריה: איך וויל אַ מיידעל, מיידעל" וכו' והשנה נדחו אלה מפני הניגונים החדשים: “איך האָבּ א ווייבּל מישקע, האָט זו אַ צדקה־פוּשקע”, “אלעס טהוט מען אין דער שטיל”, ואחרון אחרון חביב: “איידל־דוּדל־דידל־דוּדל־דידל־דוּ”… ומרחפים הניגונים באויר, מתנגנים מאליהם מתוך גרונות הכּל: מאותו ה“יחף” הקטן, השורק אותם בשפתיו, בשעה שהוא מביט אל החלון המבריק והמשתבץ של אחת החנוּיות, כשצוארון־מעילו מוצלף לו למעלה, ועד… ועד… אותו הסוחר הזקן, הכרסתן והקרח, שנוהם את הניגונים “תחת הלוטם”, בשעה שבמוחו המצומצם וטפוּש־החֵלב מנצנץ פתאום איזה “עסק” חדש… מנגנות אותם גם תיבות־הזמרה, שמספרן עולה כאן על מספר־החצרות, והגרמופונים הזולים והצרודים גם הם פולטים אותם בין־ערבּיים מן החלונות הפתוחים של הדיוטות העליונות. למטה, באמצה הרחוב, מתקבץ אז האספסוף, ערב רב של פאות וירמולקות, קונדסי הרחוב עם המון הנשים המעוברות, שנחת־רוח יתירה שפוכה על פניהן, נחת־רוח מכרסיהן אלו, ש“הן למעלה מחָטמיהן”. כל אלה שותים בצמא את הניגונים השופעים עליהם ממעל והם כּבר יודעים אותם על־פּה. מהגרמופונים הללוּ אין מפלט. אפילו במחלבה זו, שאתה בא שמה לסעוד את סעודת־הערב, גם שם פעור לנגדך אותו הלוֹע הצרחני… לשמע הפזמונות הציניים מביטה בעלת המחלבה על אורחיה המרוּבים, הסועדים צפופים, מביטה וּמחייכת, זו בעלת־המחלבה השמנה, המתמסמסת מחום ושלמראה שדיה הגדולים והממועכים נפגם טעם־האכילה: נדמה, כי מהללו הוּצאוּ כל אלוּ קערות־החלב הגדולות, העומדות על אדן, החלון… מביטה היא וצוחקת: – איידל־דוּל־דידל!…
חלאת־עוני זו, שבה שרוּיות וגדלות בנות־גליציה, כאילוּ מזבלת אותן ומצמיחתן יפה־יפה. היופי הרענן, שחוֹר־העינים ושזוּף־העור, מבצבץ מתוך הכיעור הצעקני, הצפוּף והדחוּק בשכונתו רבת־הזוהמה ועכברושי הזוָעה שלה… על מעקות וּמדרגוֹת בין דיוטה לדיוטה מתגלגלות באשפה ילדות־תינוקות – מעורטלות… שם, באותן הדירות הצרות טפח־על־טפה, בין החייטות הצעירות והיפות, המקשקשות במכונות־התפירה, ובין הסנדלרים הכפופים על עבודתם עם הללו בכפיפה אחת; שם, באותן הדירות הצרות, בין בעלותיהן הצעירות והבריאות ביותר ובין דייריהן, השרויים עמהן גם־כן בכפיפה אחת; שם, במרתפים האפלוליים והקרירים, מתהוים ותוססים חיים מיוּחדים במינם, שמהבּילים ועולים ונהפכים, כאֵדים לענני־גשמים, לאותם הניגונים הנפלאים, ניגוני־הכשפים, ניגונים־מאליהם, שאין איש יודע, כיצד נבראוּ, וּמתי ועל־ידי מי. ניגוּנים אלוּ חוזרים ומשפיעים מצדם על הקרקע שלהם, שמתוך כך זה מתחדד ונעשה תוסס ביותר, עד שלבסוף הוא חוזר וּפולט מתוכו ניגוּּנים חריפים עוד יותר מהראשונים – וכך חוֹזר הדבר חלילה.
קיץ קיץ וניגוּניו.
ושונים, שונים הם הניגונים בגני ה“בּרוֹדיים”. אלוּ הגסים ביותר מכריחים את הקהל לצחוק. צוחקים על־פי־רוב הגברים, בשעה שהנשים, בנות־זוגם, מעמידות פנים רציניים ותמימים כל־כך, כאילו אין הן יודעות ואין הן שומעות עכשיו כלום. ברגע זה הן שותות את הטה או את השכר במרץ רב…
אך הנה בא ניגון מושך את הלב:
אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…
את הניגון של מלים אלו כדאי לשמוע. הוא מביע בבת־אחת: את גניבת־הדעת, את מתיקות־החטא, את ההכנעה לפני החוקים האיתנים־נצחיים:
אלעס טהוּט מען אין דער שטיל…
ויש שמעדיפים את ה“גנים” הללוּ אפילוּ על פני התיאטרון הפולני עם האוֹפּרוֹת שלו. אמת, שם מטפּלים בדברים יותר “אריסטוקרטיים”, בדברים העומדים ברוּמו של עולם, אבל, סוף־סוף, אין שם העיקר, אין שם יסוֹדוֹ של עולם, אין שם ה“איידל־דוּל־דידל!”…
ה“משורר” מספּר לנו בחרוזים ובניגון נפלא, נאה לכך, ובצירוף העויוֹת מוצלחות, על דבר השירה הפלאית, שיש לו: “איידל־דוּדל־דידל־דודל־די”, שבה הוא מהנה את הכל, וכיצד השפחה התחננה אליו, שילמדנה לשיר את זה ה“איידל־דודל־דידל”… והוא נעתר לה, וכבר הספיק ללמדה חצי־השיר, אלא שלפתע באה אשתו ומצאה אותם באמצע ה“איידל־דידל־דו”… אחר כך הוא מספר, איך שישב בבית־הרחצה ושר שם בקול את ה“איידל־דודל־דידל”, וכל ה“עולם” נהנה ממנו הנאה מרובה, ולבסוף:
געזעסען בּין איך מור אַזוי,
אוּן געזוּנגען דארט מיין ליד.
“גיסט אויף נאך א קענדעלע!” –
שרייט זיך דאָרט אַ איד,
אוּן מיטן הייסען וואסער
האָט ער מיר אָבּגעבּריהט
מיין איידל־דוּדל־דידל!…
כאן פוקעת הרצינות אפילו אצל הנשים הצנועות ביותר, והצחוק מגיח פראי, היסטרי, רווה־דמעות… צוחקות גם הנשים הזקנות, צוחקים הילדים. וכשכל אלה יוצאים מן הגן באחת בלילה ומתפזרים לבתיהם, הרי רבים מהם נאנחים בחשאי בינם לבין עצמם, אנחה עמוקה:
– איידל־דוּדל־דידל!…
-
ה“בּרוֹדיים” – כך קרוּיים בגליציה המשוררים העממיים, ש“אבותיהם” הראשונים, לפי המסורת, מוצאם מעיר בּרוֹדי. ↩
במלון
מאתגרשון שופמן
– הצע את המשכבים טרם יכבו הנרות – אמרה בעלת־הבית הזקנה אל אישה – בשביל המלצר אל תציע משכב, בלי כסף אין אני יכולה! הוא בודאי גם לא יבוא הלילה. אני אמרתי לו.
הבעל, זקן כבן־ששים, שבזקנו המדוּלדל, זקן־התיש, בעיניו הדומעות, בדיבורו ובהרחת־הטבק שלו הוא מעלה על זכרון־רואהו את השַמָש הזקן שבעיר־מולדתו – זז ממקומו בעצלתיים, קם ויצא המסדרונה. הוא התחיל מכניס משם אחת לאחת תיבות־נסרים חדשות, שמספרים שחורים גדולים טבועים על דפניהן, העמידן בשורה בצלע התנור, הפך בהן, העתיקן והחליפן, ואחר־כך התחיל להכניס מן המסדרון מזרנים מזוהמים ופרומים, הטיל את אלה על גבי התיבות, פרש עליהם סדינים כהים מלמעלה, שׂם למראשותיהם כרים מסוֹאבים, חולניים, שצמר־נוצות התנדף מהם, בדק, מישש והביט אילך ואילך והתאנח מתוך הרחת־טבק:
– נַא, המשכבים מוכנים!
“משכבים” אלו מילאו את כל שטחו של הבית, ונשארה אך רצוּעת־קרקע צרה, שחורה מרפש, שהבדילה ביניהם וּבין שתי המיטות, הנשענות אל הקיר, המכוסה בהרות־טחב. על המיטה, שעמדה בקרן צפונית־מערבית, האפילו כבסים מתיבשים תלוּיים על חבל, ובתוכה התרוצצוּ שתי ילדות, ניצו ובכו. הזקנה התפשטה והפילה את עצמה עליהן גם היא.
נרות־השבת התחילו כבים בזה אחר זה. כשכבה הנר האחרון ומתוך חשכת הבית הלבינוּ אך הכבסים שבפינה, נשמעו צעדים עזים ושיחה פרוּצה על גבי המדרגות מבחוץ. הדלת נפתחה בקול־שאון וכנופיית אנשים התפרצה פנימה, ניערה את השלגים מתוך רקיעת־רגל, ומבלי הפסק את השיחה, התחילה לעוט על ה“משכבים” – בחושך.
–… מבינים אתם? – דיבר קול צלילי־צרוד, נגיני – היא צריכה לאדם. מה יתן לה ה“יוֹלד”? הנה, למשל, צדה היא איש מן השוק, ביחוד מן ה“ירוקים”, ומביאתהו דרך אכסדרוֹת ומבואות עקלקלים לתוך חדרה. מכוונת היא, כמובן, אותו הרגע הראוי לכך, ושארית־כספו – כבר אצלה! לאחר המעשה, כשהלז עומד על הדבר ומתחיל “לטעוֹן”, מיד נפתח פתח, לא הפתח שבו נכנס, שכשהוא סגור אינו ניכר כלל (הוא עשוי לכך) ואני נכנס. אני מכה אותו על פי כל החוקים של “מלחמת־אגרוף” ומשליכו החוצה. לך צעק בחצי־הלילה, כשאינך יודע לא את המעון, לא את החצר, לא את הרחוב, וביחוד כשאתה “ירוק”, ובאנגלית אינך יודע כלום!
ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:
– אלא מה? כוח צריך לך להיות. כוח, כוח!
קול אחר, עילג קצת, ענה:
– היאך חיים שם אנשים בכלל – לגבי כאן?
– לונדון, חביבי, לא גליציה היא. שם, מי שיש לו כוח מעט ואינו עצל, מובטח הוא שלא יאבד. אך יוֹצא אתה החוצה ועבודה כבר ישנה. אל כל אשר תפנה. באופן הרע ביותר הנך גורף את השלג יום אחד, וכבר מספיקים לך השילינגים להתהלך אחר כך בלי עבודה. הכל חי, רועש, יודע שהוא חי! כאן הלא אין הם יודעים, שחיים הם. האֵלו הם חיים? הנה בית צר, טפח על טפח, שאינו מספיק להם לדירת־עצמם, והרי הם עושים ממנו אכסניה – משכב לשנים, עשר פרוטות לגולגולת! שאַל אותם, מה אכלו היום? רפש, זוהמה, טחב. שטריימלים ופאות, פאות וּשטריימלים, שוב פאות ושוב שטריימל. שוב שטריימל ושוב פאות – ותו לא!
– אני ראיתי פה ילדים קטנים, ילדים ממש, והם עמוסים פאות עד למטה מסנטריהם. הראש גזוז, והפאות…
– הארץ הארורה ביותר בכל העולם היא גליציה! – ענה קול מעבר המשכב הקיצוני – הנה אי־אפשר לשכב בשום־אופן מחמת הפשפשים, אה!
– איזה עוֹקץ מכוער להם! – ענה אחר – אצלנוּ ברוּסיה אין כמו אלה!
נפתחה הדלת ואיזה איש נכנס בחשאי. השוכבים לטשו עיניהם לחדור בעד החשכה.
– אַ־אַ־אַה – זהו מַנס!
– מַנס, האם כבר מכרת את כל ה“טאגבלעטער” שלך?
– מנס, איזה חדשות בה“טאגעבלאט”?
– וכי קורא אני אותו? – ענה קול קלוש, שביטול עצמי פיעפע בו – באיזה מקום, כמדומני, נהרגו אנשים רבים. המלחמה עוד לא פסקה.
נשמעה חריקת נפילה ואחריה קול מַנס:
– אֵי, המשכב נופל!
– אל תירא, אל תירא! – ענה הזקן מתוך מיטתו – המשכב אך משתקע קצת. כשאני מציע משכב, אין לך להתירא, אפשר לך גם לצאת עליו במחול.
– אי זקן, זקן, נוּ, הצעת לנו הלילה! – צווח האחד – בכל רגע הנני מתגלגל ארצה.
– אני אינני אשם בכך – התנצל הזקן – זהו ה“צהוב”, שעמו אתה ישן. דרכו תמיד לנעוץ מרפקיו וברכיו בגוף בן־זוגו. מתכווץ הוא, כל מי שהוא ישן עמו, הריהו מפילו ארצה. התיקהו ממך בכוח!
– אחר השבת, יהי מה – ואני נוסע לונדונה!
– לונדונה, לונדונה, חביבי! – עודדהו אותו הקול הצלילי־צרוד, הנגיני – אך ללונדון, כל עוד כסף בכיסכם. פה תאבדו, כי אינכם יודעים גליציה מה היא! זוהי בּיצה, שסכנה להתעכב בתוכה. שאלוּ אותי, אני גליצאי מלידה, כבר עברתי את העולם כולו. מלבד לונדון הייתי באמריקה, בגרמניה וגם ברוסיה שלכם הייתי, בבסרביה. עד היום לא אוכל לשכוח את ה“מַמליגה” המולדאוית ואת היין דשם. אך זוהי ארץ! תראו, אחי, עוד שנה, שנתיים, וזו תהיה ארץ־זהב. מכל העולם ינהרו לשם. אֵי וַנקה, וכו'!
אַ־אַ־אַה, לא שכח עדיין!
האיש, שהזדעזע לרגעים על משכבו מעקיצות־הפשפשים, ענה:
– ואני אומר, כי בכל העתים צריך לנשק את אבניה של רוּסיה, לנשק צריך!
הזקן מתוך מיטתו ענה:
– מה בכך, אם ארץ שלכם היא שמנה, ארץ זבת חלב ודבש, כשחייכם תלוּאים לכם שם מנגד.
– נוּ־נוּ! – בּיטל האחד.
– אילו היו שם היהודים שלכם תחתינו, כי אז לא נשאר מהם אף שריד ופליט! – ענה אחר.
שלישי ענה:
– גם לכם אין כאן במה להתפאר יותר מדי. יעצום־נא הקיסר הזקן שלכם את עינו האחת, וירע לכם ממנו.
– זוהי אמת! – נאנחה הזקנה ממיטתה אף היא – הקיסר, הקיסר שלנו, ובלבד שיאריך ה' את ימיו!
נפתחה הדלת ו“אורח” חדש נכנס. הוא רקע ברגליו והתחיל תועה ומגשש בין המשכבים. נשמע מגע שלא־במתכוון במיתרו של כּינור.
– המנגן!
הזקנה השתעלה וקראה בקול ארסי:
– כסבור אתה, שישנה אני? ההבאת לי את ה“קרייצרס”?
– מחר!
– שוּב “מחר”! מכלכל הוא אותי ב“מחר”. כל יום – “מחר”! כלה! זוהי הפעם האחרונה. מחר, אפילו אם יציע הסוס הזקן שלי משכב למענך, אני אהרסנו!
רבים כבר השמיעו קול־נחרה. איזה “אורח” חרק שיניו מתוך שינה, חריקה משונה, בלתי־פוסקת:
– מי זה טוחן בשיניו ככה? – שאל האחד.
– זהו ה“צהוב” שלי!
– קשה לשמוע. העירהו!
– כבר ניסיתי להעירו: אי־אפשר לעשות בו כלום. טוחן הוא בשיניו, מפרכּס ונועץ את מרפקיו בחזי.
האחד שאל בתוך כך את בן־זוגו, כפי שנראה, את המנגן:
– גם בהרמוניקה מנגן אתה?
– גם בהרמוניקה, גם בחליל.
– היינוּ בשלושה כלי־זמר. הרי שהיה לך בנערותך חשק גדול לכך.
– אָ־ה! בכל האברים, למוסיקה, גם ל“להטים השחורים”.
– ויודע אתה לעשות כל אותם מיני הלהטים, שמראים בקרקס?
– אם כי לעשות איני יודע את הכל, אבל מבין אני את הכל. אותי כבר אי־אפשר לרמות. מלאכים אינם. אולי ראית, למשל, כיצד “הוּא” מציג אשה, או חבית, והריהו מעביר מסך בינה ובין הקהל – ואיננה. כהרף־עין! אנה היא באה? היכן?
– באמת – היכן?
– למעלה. היא הוֹעלתה למעלה על־ידי מנגנון כזה.
– אבל מה תאמר על פלא זה? מבקבוק אחד הנהו מוזג כל מיני משקאות שבעולם, מי רוצה יין־שרף ומי רוצה שכר, ו“הוא” מוזג ומוזג לכל אחד משקאות שונים, והכל מבקבוק אחד. הלז שותה ועונה: זהו! בעיני ראיתי.
– בבקבוק זה ישנם באמת כל מיני משקאות שבעולם. אלא מה? הבקבוק עשוי קנים־קנים, תאים־תאים, תא ומשקה שלו ואין משקה אחד נוגע בחברו. לכל תא יש כפתור מיוחד על דופן הבקבוק מבחוץ. “הוא” בקי בכפתורים אלו, והוּא לוחץ באצבעותיו פעם בפעם על אותו הכפתור הדרוש לו – התבין?
– אמש ראיתי במסעדה אחת, איך שעלם אחד “מפליא־לעשות” תחב לו מסמרים, מסמרים גדולים, אל תוך נחיריו. זה מהו?
– כאן צריך לדעת רק כיצד ולאן. גם מה שמכניסים אבוקות לתוך הפה – הרי אלו אבוקות של אש ממש. אפשר לך גם להצית בהן סיגריה. מכניסים, למשל, חרב, חרב חדה, לתוך בני־המעיים דרך בית־הבליעה. אם לדעת כיצד – אפשר להכניס את החרב עד למטה מהטבור. אבל כאן דרושה זהירות יתרה. אם עברת על המידה מעט, או החזקת לא כמו שראוי, או גם שהיתה חלודה על חרב זו – אז… באודיסה חפצתי ללמוד גם את זה, אלא שאשתי לא הניחה לי. אך די. לישון!
לאחר שעה קלה כבר ישנו הכל. טחינת־השינַיִם של ה“צהוב” היתה מתגברת לרגעים, ואז התעוררו רבים וראו מתוך שינה כמראה איש יושב על שפתו של משכב ומתנועע. זה היה אותו מלצר, שמשכב מיוחד לא הוכן למענו, ועל כן התנמנם מיוּשב.
עלה השחר. הכתלים הכהים, שעון־הקיר הקודר ואינו־זע, הכבסים המטוּלאים כבר קיבלו את הגוון החיור והקריר – עין־השלג שמבחוץ. ה“אורחים” התעוררוּ זה אחר זה, המשכבים נהרסו אחד־אחד, ונשאר לפי שעה באמצע הבית אך משכב אחד, שעליו עוד ישב המלצר והתנודד. זה היה עלם צעיר כבן תשע־עשרה. מסביב לו תעו אנשים לבושים לחצאין, קודרים, פרוּעי־שׂער, צעירים ובאים־בימים, רפים וחצופים – ליגלגו עליו, כשהם מתנגבים במגבת־הבית, מגבת עבה ומזוהמת. האחד, שחוף, אֶרך־צואר, נתן עיניו ב“צהוב” ושאל:
– האתה זה חרקת שיניך ככה?
הלז משך בכתפיו וענה:
– איני זוכר כלום.
הילדות כבר פירכסו במיטה והתגרוּ זו בזו; האחת צחקה והשניה בכתה. אלה היו ילדות חיורות, אשר פניהן נובלים ושמוּרות־עיניהן מקומטות, כמו אצל הוריהן הזקנים. כשעיני הבוכיה נתקלו פתאום בעינו של איזה “אורח”, התעוותה למוּלו והאריכה לשון – מתוך שפע־דמעות. הלז ענה בהעויות משונות אף הוא, ואז צעקה:
– אמא־א־א!
איש רחב־כתפים ורחב־לסתות, בעל גבות ועינים שחורות, זקן גלוח ושפם שחור עבה ומסומר, חיתל את רגליו בחיתולי־בד חתילה נמרצת ודיבּר אל אֶרך־הצואר:
– יודע אתה? טוב עשית, לוּ נסעת עמי לעיירתי סטרי. שם היית עושה עסקים טובים. חי־נפשי!
– עוד הלילה החלטתי לנסוע אחר השבת ללונדון, ויהי מה!
– ללונ־נ־דו־ן? – ניגן הלז מתוך לגלוג ניחר, במשכו מַגף גבוה על רגלו המורמת למעלה – מה יודעים אתם על דבר לונדון, ומה יכולים אתם לדעת? שאלוּ את מי שהיה שם!
ובקולו, אותו הקול הצליל־צרוּד, הנגיני, שבו דיבר אמש בשבחה של לונדון, השמיע עתה דברים אחרים לגמרי. הוא דיבר על “עבודת־השור”, על האויר המעופש, על בתי־המזון, שצריך לרוץ משם ישר אל בית־החולים, על אותם ההמונים, הנודדים שם בלילות על־פני הרחובות וה“שוטרים אינם מניחים להם לשבת במקום אחד”, על המתים, שהיו נמצאים שם בחורף של אשתקד בכל בוקר – מרעב ומחוסר־שינה.
– להתהלך על־פני חוצות חשוּף־שת, בזאת עוד לא ניסיתם, אה?!
אֶרך־הצואר לא ענה כלום, אלא פנה אל בעלת־הבית:
– היכן היא מברשת־הבגדים? כל המעיל שלי טבול בנוצות.
– בשבת אין מנקים אצלי! – ענתה זו.
בידיה היה “סידוּר” ישן ועל עיניה משקפיים כהים.
ברבים כבר לבשו את מעיליהם ונשמטו מתוך הבית זה אחר זה. ביניהם היה מַנס, יהודי גליצאי גוּץ, לבוש בלויי־סחבות ו“שַרף” מנומר על צוארו; מתוך פּאותיו העזובות, מרכרוכית־פניו ונדיבותם המחייכת כבר ביצבץ ועלה דבר־מה של משוגע־הרחוב. הוא הוציא מתוך הקוֹמוֹדה צרור של “טאגבלעטער”, ובלי דבּר עם איש דבר יצא החוצה – בלי מעיל. אחריו יצא המנגן, וכינורו השחור תחת בית־שחיו. ה“לונדוני” היה לבוּש מעיל קצר אפור, שצוארון עור־כבשים מקופל לו, ברגליו היו מגפיים ארוכים וכובע־צמר שחור, גבוה, קוֹנוּסי היה חבוש לראשו ויורד על גבות־עיניו השחורות־מבהיקות. הוא הזדקף מלוא־קומתו, הביט על שכם אֶרך־הצואר ואמר:
– כך, כך. אל תדמה, כי כל הצרות הן אך פה. יש עוד רע מכאן!
ויצא אף הוא.
אֶרך־הצואר בדק בפינות מסוֹאבות ואפלות אילך ואילך, מצא מברשת חבוטה והתחיל מנקה את מעילו.
הזקנה ניגשה אליו סחור־סחור ובידיה הרזות והארסיות חטפה את המברשת מתוך ידיו.
– אצלי אין מנקים בשבת!
– ולקחת כסף בשבת מוּתר?
– לקחת כסף מוּתר.
היא הניחה את המברשת על מקומה, פנתה אל החלון והשתקעה בתפילתה.
הלז חזר ולקח את המברשת והתחיל מנקה שוב.
הילדה, שכבר ישבה שקוּעה בדומיה, הבאה אחרי בכיה ממושכת, ניעורה פתאום:
– אמא, הוא מנקה! אמ־מ־א־א!
טיול
מאתגרשון שופמן
לא. הופנשטיין
בסוף החורף, כשיצא גדליהו שוֹר מבית־האסוּרים, כבר נתפזרה החבוּרה, שהיה יוצא ונכנס בה לפנים, ונשאר ממנה רק הצעיר שבה, משה עלמין בלבד.
– מכל בני־החבורה הייתי רוצה לראות עתה אך את האַרנים – דיבר שור, בטיילו על פני המבואות והמשעוֹלים שבקצה־הכרך, אל עלמין, שנגרר בלי־חשק אחריו.
– ואני איני מעריצוֹ ביותר. לדידי, אין כוח־המחשבה שלו גדול כל כך.
שור הלך, כדרכו, בפסיעות רחבות, תועות ומפוזרות. דיבר כמו לעצמו והביט אל האופק.
“ירוץ לו לנפשו – חשב עלמין מאחריו – ואני אלך לי לאט בפסיעותי אני”.
שור הרגיש בכך, התעכב תחתיו רגע אחד והתישר עם חברו.
– כוח־המחש־ש־בה, – משך הוא בניגון – היכן לוקחים את המחשבה האמיתית? יש אך מתפלספים, כן, מתפלספים! אבל פילוסופים?
– לאן הוא מוליך? דוקא לתוך הרפש!
– מלה חדשה בכלל זה־כבר, זה־כבר לא נאמרה – נאנח שור בעלותו על המדרכה וסטר באויר באצבע אל אגודל.
– וּבכן, לאָן סוף־סוף, אַה? – קרא עלמין ועמד.
– לאן? – הפך אליו שור את פניו – נלך באשר נלך. בסביבות גן־ההר, ואחרי כן נצא אל המגרש, מחוץ לעיר קצת.
הזיו הקריר של תחלת־האביב, מפלשי־העבים הנוחים עם הערפלים הכחולים הטילו חולשה נעימה על העינים, והמטיילים הביטו כמו מתוך תרדמה אל הדרכים השחורים מהפשרת השלגים, אל זבל־הסוסים המפוזר עליהם, אל איזו אניצי־פשתן מדוּבקים בארץ, אל גושי־שחת.
ילדה נוצרית כבת־עשר נפגשה להם על דרכם, מוליכה את אחיה הקטן ממנה, ילד גוּץ, בעל לסתות נפוחות ואדומות. שור החליק דרך־הילוכו גם את פני הילדה, גם את פני הילד, והחל לשיר את קטע הניגוּן השגוּר בפיו והביט אל האופק. הילדה ואחיה פּנוּ לאחוריהם, מיצמצוּ בעיניהם האפורות והביטוּ אחריו.
– מחליק! – התפרצה נהימה מרה ומלגלגת מפי עלמין.
שור הפך אליו את פניו, שכבר עטו את אדמימותם המשונה, הציץ בבבות־עיניו הנרחבות וחייך מתוך אשמה.
בתחתית גדר־היתדות, שנמשכה משמאלם, כבר היתה האדמה יבשה, ומשם הציצוּ אבנים, שברי־לבנים. מעבר לה, בשפל, נראתה הסוללה הכהה של מסילת־הברזל, הפסים המתעקלים, תלי־עצים, לוקומוטיבים בודדים, מהבילים ורותחים, מתנועעים בעצלתיים קדימה ושבים על עקבם. ומימין, סמוך להם, נגלוּ עצי־הגן החשׂוּפים והרטובים, המפוזרים במורד־ההר בגזעיהם העתיקים, המשׂורטים והמעוקלים, בשוקי־בדיהם המכוסות איזוב קלוש וּבפארוֹתיהם השׂרוּעוֹת. על האדמה, בינות לגזעים, עוד רבצו קטעים של שלג נפסד, שדמוּ לדגים ענקיים רחבי־כרס ופעורי־לוע. צפצוּף־הציפרים היה עליז, אביבי, צריחות־העורבים – נוחות, פושרות, ממש כבימים הראשונים, באביבי־הילדות, אלא שאז היו קולות אלה נדמים כמרחפים מפּנים, מקדם, ועתה כאילו נשמעוּ כבר מאחור.
– התדע, עלמין, בו־ביום שיצאתי מבית־האסוּרים אמרה לי עלמה אחת, כי כל כך מעניין עוד לא ראתני מעולם.
ואחרי דממה ממוּשכת הוסיף:
– בודאי היה בי באמת באותו יום דבר־מה.
ושר שוב את קטע ניגונו, כשהוא מביט אל האופק.
שיפּולי הרקיע התבהרו והתקדרו לסירוגין, ומבעד לנשיבות פזיזות, שליפפו את הלסתות ואת תנוכי־האזנים, הרגיש שור בפניו את קלסתר פני אביו החיור וקלוּש־הזקן. באויר ומתחת לכפות רגליו ריפרפו איזו כתמי־אופל, שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו. הוא התעכב תחתיו, מחכה לעלמין, שפיגר ממנו כל העת, וענה:
– המאסר נתן לי הרבה מאוד. כן, עוד מעט, עוד מעט והמלה האחרונה תיאָמר, סוף־סוף, תיאמר! אינך מאמין, עלמין?
והוא נגע בכתפו של רעהו מגע אפוטרופסי מתוך בת־צחוק נפסדת. זו היתה מעין אותה בת־הצחוק התמימה, השאננה, המרחפת על שפתי משוגע־הרחוב ביום־שרב כבד.
הוא פסע הלאה בפסיעותיו הרפות, התועות והמפוזרות והיה בעיני עלמין כערער קודר, עקור בשרשיו המעוּפרים, מעוקם ורקוּב־לב; וכשהיה מתחיל להתלהב דרך־הילוכו על דבר כוח־המחשבה, על עומק־ההוָיה, על המלה האחרונה, מדבר לעצמו, מתאדם מתוך התרחבות־הבבות וסוטר בגיל־נצחון באצבע על אגודל, כאילו רואה הוא עכשיו באויר־העולם דבר־מה, שלאו כל עין תופסת דא – הרתיח בכל אלה טינה בלב חברו היהיר, הצעיר ממנו, טינה בלתי־נוחה, טינה ארסית, ובקרב זה התעורר מעין חפץ־נקם לזעזע את רקבון־רעו ולהבליט דרך־אגב את תלישותו ואת אבדן־חייו.
– כמה, שור, שני חייך, אַה?
– זקן אנכי. שלושים שנה ואחת!
הם עלו במעלה־ההר, והכרך הגדול והזר, השוכן בעמק, כבר השׂתרע לרגליהם. מתוך הערפל הכחול נזדקרוּ צלעות של חומות לבנות, חלונות, גולוֹת היכלי־תפלה, ארובות בתי־חרושת, ארובות ענקיות מעלות עשן שחור. משם הגיע לרגעים קול־שאון מורחק, קטוּע, דומה לחצץ נזרק ומידרדר במורד. מעבר לכרך, בעצם האופק הכחול, על חלקת שיפּוּלי־השדמות, זחלוּ אור וצל בערבוביה.
– שלושים שנה ואחת!
שבעת הירחים האחרונים, ירחי־הכלא, עם לילותיהם וסיוּטיהם, חיתלו בענן את שנות־החופש הקודמות של גדליהו שור, ומתוכן בלטו, כמו אלו הצלבים והארובות, איזו ימי־קיץ, ימי שרב ושמש, שבהם תעה ללא־סיבה וללא־תכלית על פני מבואות ומשעולים זרים; צפו ועלו איזו שוָקים ומקולין, שנדחק לשם בפיזור־נפשו – קצבים מזוהמים תחת כּיפּות מאפילות ליד סדני עץ עבים, נמוכים וקודרים, מניפים את קרדומותיהם הקהים, הרטובים, על אומצה אדומה, כבדים, ריאות, עיני־פרה כחלחלות; נזכרו מקומות־עבודה מחוּץ לעיר, שביראו לשוב משם בערב אל מאוּרת־מעונו, היה מלקט בדרכו אבנים והיה ממלא בהן את כיסי מכנסיו; אותה החבורה, בהתאספה בחדר רוָק זקן אחד, מיטות־הברזל המוחלדות עם כסתותיהם המעוכות, המולת־הויכּוחים והצחוק המשונה, שהיה מתפרץ לרגעים, אותו הצחוק, שכבר באמצעיתו היה כל אחד שוכח את סיבתו הראשונה והיה צוֹחק רק מתוך רחמנות על חבריו, שלא להפסיק את קורת הרוח היחידה הזאת; פגישה עם כלב נודד במדרגות, בדיוטה העליונה, לאור־הפּנס, בשעה מאוחרת בלילה, כששניהם עמדו תחתיהם רגע אחד זה מול זה; איזה ערב, שרוח־עצב נשב אז בחוּץ, מעיו המו פתאום על אחיו ואחיותיו הרחוקים, והוא ישב בבית זר מתנמנם והוזה על הספה, ומתוך קטעי־חלומות, חלומות כבדים, פרועים, נשאל פתאום: "כיצד כוֹתבים ,מחותן', אַה? – “מים, חית, ויו, תיו, נוּן!” – ענה בקול ניחר משונה אל הזקנה הזרה, שכתבה מכתב לאור־הנר, ומיהר ויצא אל החוץ האפל.
– כן, שלושים שנה ואחת!
–זה כבר למעלה מן החצי! – ענה עלמין מאחריו, ואך זה־עתה הרגיש בתעלה הקטנה שעל גב צואר רעו, והטינה שתססה בלבו פּגה קצת.
– כן, למעלה מן החצי, טי־רי־רי־רים? טי־רי־רי־רי־רים… הם עברו על־פני בתים נמוכים, מסוּידים לבן, בעלי חלונות צלולים – בתי פרוָרים. טיפטפוּ הגגות. צפצוף־הצפרים התגבר, והעורבים השפילו עוּף בלי נדנוד־כנפים, צרחוּ צריחות של כּלות־הנפש והטילו צללים מָארכים על הכתלים והגדות. נזכרו אביבים אחרים, בקרים שוקטים וקרירים, גלידי־רפש שלוליות, חביות ודליים חדשים, מבהיקים, ריחניים, קדרות כחולות, קדרות של פסח; נהר־המולדת, בעלותו על גדותיו, הליכת־הקרח, נערות יורדות במורד־ההר לשאוב מים, נערות נאהבות שלא־בידיעתן, שפניהן עוטים, מאויר־האביב, איזו קלישוּת מלבּבת, ובעיניהן הבהירות, השכורות קצת, נשקפת שיבולת הנהר הנגרש.
– אַה, אַה, אַה! – קרא פתאום שור וקפץ קדימה קפיצות־משובה אחדות.
– אין אני סובל – נהם עלמין – את זו ההתלהבות, הדבקות. למה כרכורים אלו? הטבע הוא טבע – אדמה, רפש, תולעים, צפרדעים! ותו לא! שׂוֹנא אני את ההעוָיות.
– לא־א־א, אחי, – משך שור בקולו האטום, חסר־הנגינה – ישנו דבר־מה, ישנו.
– אין כלום!
– טי־רא־רי־אי־הים? טי־רא־רי־הים..
וסטר באצבע אל אגודל.
כשיצאו אל המגרש החפשי ולפניהם השתרע ניר שחור מכוסה בצעי־מים מתקמטים, כבר התקדרו השמים ונשב משמאל רוח קר. פה ושם התנוססו בתרי־הרים תלולים, סלעים, ערערים רטובים, חציר, איזוב. שוב נגלו: הסוללה השחורה, הפסים המתעקלים, בניני־התחנה האדומים, הפנסים. על ריח־האביב נוסף ריח־הקיטור, המזכיר לילות־נדודים בבתי־נתיבות קרירים, רטט־הברכים, פסיעות קולניות על גבי קרקע־השיש, איזו נערות נכריות, בנות גזע מעולה, שיפיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס, מעביר רוח בכל חלל־האולם השומם ובוקע וחולף כברק את הטלטול ופיזור־הנפש.
– עמוקה היא התאוה, עמוקה מכּל! אַה, אה, אה – התחיל שור מדלג עוד פעם, בהריחו את האויר מתוך זעזוע־נחירים.
עלמין חש כאילו בלע אל קרבו איזה עצם מוצק, המעיק על מפרקתו והמדמיע את עיניו, והוא ענה בקול רותת:
– איזו תאוה ואיזה עומק?! הרעב רואה תהום בפת־קיבר חרבה. אין זה אלא רעב פשוט, רעב!
שור הפנה אליו את פניו ותפס כהרף־עין את הברק הרע, ברק־המשטמה, שניצנץ בעיני עלמין, בעיני־התכלת הקטנות שלו. הוא הבין את המשטמה הזאת.
וכתמי־האופל מתחת לכפות־רגליו כמו נתרבו פתאום, ריפרפו שיפּוּעים אויריים, בורות־תוהו, תהומות. סדקי האור והתקוָה נסתתמו בבת אחת מכל עברים. לפי ההרגל, שנשתרש בלבו בבית־האסורים ברגעים הקשים, מיהר שור גם עתה לקפוץ בדמיונו אל מעבר לחומה, לאידך גיסא, אבל שום לאן לא היה עוד.
– נוּ, נוּ… אותך הלא יודע אני מכבר. אתה אינך אלא ברנש קטן, קטן לגמרי!
– ואתה הגדול?
שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס־עץ בלב־ים. הם יִגעו ומיתחוּ את מצחותיהם כל עוד רוח בם, עד כי למעלה מגבות־עיניהם כמעט שלא חשוּ כלום, כאילו השיב הרוח וזירה את ארנקי מוחותיהם.
צעוד צעדו בדממה איש אחרי אחיו, על בוֹץ שמן, על מכיתת חרס – הלאה, הלאה, ורגליהם נישאו כמו מאליהן.
במאסר
מאתגרשון שופמן
I
נפתחה הדלת ורגע אחד נדמה, כי נכנסים1 פנימה שוטר ועמו עוד איש אחד, ואולם כהרף־עין נסגרה הדלת מבחוץ סגירה נמרצת, והאיש נשאר מעבר מזה לבדו – כמי שרימוּ אותו. מוּזר היה לראות, איך שלא התפלא כלל ואיך גם לא פנה לאחוריו אחרי בן־לוויתו.
– רוּסי? – שאל דוּבּין בשפל־קול מעל האצטבה.
– כן. האם גם אתה רוּסי?
– אַל תדבר בקול רם כל כך. סכנה היא להעיר משנתו את אחד מאלה.
האיש הביט משתאה בעיניו הגדולות והבולטות אל עבר הישנים את שנת־הצהרים. שם ישנו מיני־בריונים, לבושים מעילים חסרי־צבע מעל לחולצות כחולות
– ומה בכך?
– אדרבא, הביטה אל תחת האצטבה!
האיש שחה, הביט – והזדעזע. שם ישבו אנשים צפופים, כפופים וּמכוּוצים.
– מה זאת?!
– אלה הם – הראה דובין בצחוק על הישנים אצלו – בריונים מן המין הידוע. הם מתגוללים על כל איש חדש, שאינו מוצא חן בעיניהם, מוצאים תואנה איזו שהיא ומכים אותו מכות אכזריות, מתעללים בו ומטלטלים אותו אילך ואילך, עד שהלז חש לו מפלט אל מתחת לאצטבה – ואז ירפּוּ ממנו.
– והשוטרים והמפקחים היכן הם? הלא אפשר לדפוק בדלת, לצעוק?!
– יש שהשוטר, בשמעו את הקולות, פותח את הדלת, נכנס ומתלש בעצמו באזני־הצועק – על שהוּא צועק.
– הרי לך הארץ החפשית! – נאנח אַבּוּהב (שמו של האסיר החדש) ועלה על האצטבה.
– העיקר, שצריך אדם לדעת, איך להתנהג עמהם. הנה יהוּדי אחד, למשל, מתדפק על הדלת, צועק כאן: “פּאני, פּאני!” בוכה – איך אפשר לבלי הכותו? צריך אדם לדעת להתאקלם, לחוש את הסביבה החדשה. אותנו ה“רוֹסיאַנים” הם אוהבים ובנו לא יגעו לרעה. זה עתה התגוששתי עמהם, השתוללנו יחד…
– בודאי גם אתה נאסרת בשל חוסר־תעודות? – התחקה אבוהב.
– כן. וגם אתה על זה?
– כמובן. אבל מה יהיה בסופנו?
– הסוף יהיה לא טוב; חוששני, שמא נהיה מוּשבים על עקבנו. כבר היו מעשים כאלה.
על הקרקע נערמו ערמות־אשפה, ובפינה, לרגלי תנוּר־הברזל העגול והמצונן, המלא אפר ישן, התגוללו מטאטאים יבשים, חבוּטים. במרומי־הקיר, על אדן־השׂבכה, אדן־האבן הרחב, המכוסה אבק שחור, היתה מוטלת פת־קיבר חרבה.
– איזו שעה? – שאל דובין.
– אחת בקירוב.
– אחת? – תמה הלז – ואני כבר דימיתי, כי עוד מעט ויערב היום. שעה – שנה.
II
– רוסי חדש כאן? – הקיץ הגרמני שבחמשת הבריונים. אחריו קמוּ גם שלושת הפּולנים וגם היהוּדי האחד שבחברה זו.
– ה“רוסיאנים” הם בני־חיל! – ענה פולני אחד – הם, לכל הפחות, נקיי־גוּף, אבל אתם, בני נעוַת המרדות!
והוא התחיל מכה באגרופו על קרשי־האצטבה.
שוב נפתחה הדלת ונסגרה כרגע בעד איש יהודי חדש, שנשאר גם הוא מעבר מזה לבדו – כמי שרימו אותו. הוא קרב וישב על קצה־האצטבה.
היהודי מחברת הבריונים הפשיל את ידיו לאחוריו, אל תחת מעילו, והתחיל תוהה עליו סחור־סחור, כתרנגול על תרנגולת חדשה.
– מאין אתה?
– מרומניה אנכי. באתי הנה ברגלי…
– בן־זנונים! מכל העולם הם נוהרים הלום!
והוא הניף את ידו וסטר על לחיו מלוא־התנופה.
– מפני מה?! – קפץ הרומני ממקומו בקול־בוכים.
הוא לא הספיק לנוֹפף זרועו, והנשארים כבר אפפוהו מכל העברים. הם כּיוונוּ להכותו אל המקומות, שרישוּמן של המכות אינו ניכר שם: אל הצלעות, אל בית־השחי, אל הירך, אל הבטן. האחד חטף קרש מקרשי־האצטבה והכּה בחודו אל צד־הרומני. אחרי־כן, כשזה כבר כרע תחתיו באין־אונים, טילטלוּהוּ ארבעה ככדור־משחק לכל ארבע הפינות, מפינה אחת אל חברתה, והחמישי, עמד באמצע וזרק עליו מן הקיתון מים קרים. הוללות זו נמשכה, עד שהרומני התכווץ והתגלגל, כמו מאליו, אל תחת האצטבה.
– זה כבר לגמרי על לא־דבר – סח דובין אל אבוהב – את ה“הם”, לפחות, היו מכים אחרי מצאם איזו תואנה לכך, כגון: זה היה מזוהם, זה דיבּר בקול רם יותר מדי, זה נתקל במטאטא, זה… אבל להכּוֹת על לא־כלום, בעלמא…
אבוהב ענה:
– עוד פעם קסרקטין. עוד פעם – הכאות, אצטבה, מטאטאים… מה זה יהיה, מה זה יהיה?!
האצטבה היתה משופעת וחלקלקה והמוטלים עליה לא חדלו מהחליק ומרדת בהתמרמרוּת אל שיפּוּליה. דובּין טיפּס, חתר למראשותיה וענה:
– אחרי כל ההרפתקאות וההסתכנות ולבסוף השמחה על שהנך כבר מ“אידך גיסא”, אחרי כל אלה, הרי לך – “בּץ!” חזור לאחוריך! אין מפלט – יד אחת!
– שמעתי, כי בוו. – ענה אבוהב, בטפסו ובחתרו במעלה־האצטבה גם הוא – נתפסוּ אחדים ונידונו למיתה בתליה, כדי להפיל בזה חתית על האחרים.
– מאוד אפשר הדבר. אלא מה?
– אני ראיתי בעיני פעם אחת, בעבדי בצבא, תליה זו איך היא נעשית.
נפתחה הדלת ויהודי קיטע בא־בימים התפרץ פנימה, בנקשו בקב שלו על פני הקרקע נקישות עמומות.
– מַרש אל תחת האצטבה – נתן עליו בקולו בריון אחד והכהו באגרוף אל תחת ירכו. הקיטע כמו בלע הכאה זו; הוא לא ענה עליה אף בהעויה כל־שהיא, כאילו לא הרגיש בה כל עיקר.
בדממה התכנס אל תחת האצטבה.
III
עששית קטנה זרקה אור ירוק קלוש על הכתלים השקערוריים, על התנור עם אפרו החיור, על המטאטאים השחוּפים. הבריונים ישנו את שנתם בנחרה עזה. מתחת האצטבה התגנבו ויצאו אנשים בחשאי, בלי־קול, כצללים.
–…עוד היה חושך כמעט – סיפּר אבוהב – ואתה הלא ידעת את ההשכמה המוקדמת במחנה־הקיץ. זו קריעת השינה, הקור, הטחב, היראה מפני היום הארוך החדש. לא ניחא לך מהחיים!… והנה הולך התורן מאוהל לאוהל, מכניס ראשו פנימה ומוסר פקודת־חשאים לטעון את הציוּד במלואו עם שתי קופסות־כדורים ו“לצאת”. תמוּהה היתה בעינינו השכמה מוקדמת זו עם הפקודה הנמסרת בסוד, ומכיון שהימים היו ימי־מלחמה, לכן חשבו רבים מיד, כי למלחמה מוליכים אותנו. יהודים אחדים בכו. במשך חצי־שעה יצאה אל ה“שורה” הדיביזיה כולה והסתדרה. התקבצו גם כל האופיצרים, נראה גם שר־הדיביזיה בעצמו רוכב על סוס, נתן שלום, ובפקודתו זזנוּ והלכנוּ.
– לאן?
– באנו אל מגרש־העיר ו. פה עמדנו והסתדרנו בריבוע, כלומר: ארבעת הלגיונות הופנוּ בשורות כפולות אל ארבע רוחות השמים. פני השורות הפנימיות כלפי פנים ופני השורות החיצוניות כלפי חוּץ. השורות החיצוניות נצטווּ לירות בלי כל היסוס, לכשיראו אנשים יוצאים מן העיר ומתקרבים אליהם. וכך עמדנו במחשכי־השחר. אנכי הייתי “מתופף”, ולכן תפסתי עמדתי כלפי פנים באגף הימני. בינתיים כבר עברה לחשה מפה לאוזן, כי תליית ל–ט היא שעתידה להיות כאן. את שמע ל–ט שמענו עוד קודם לכן, ורבים ממנו גם ידעוהו פנים אל פנים, זכורני, כי ידיעה זו לא החרידתנו ביותר.
– היהודים שמחו פשוט, בודאי, על כי לא למלחמה…
– אפשר. והנה רואים אנו, נכנס אל תוך הריבּוּע שלנו אסיר אסוּר בנחוּשתיים, מובל בין שני “מוליכים”. איש גבה־קומה, רחב־כתפים, בעל זקן אדום ומסובך ועינים ערפליות, אפלות – מין עינים מוזרות. אולי ראית בספר בזמן מן הזמנים את תמונת שאמיל, המורד הקווקאזי הידוע – מין פנים כאלה היו לו. ה“מוליכים” פיתחו את נחושתיו ואחרי כן הסיר הוא מעליו את בגדי־כלאו ולבש תחתיהם בגדים אדומים וכובע אדום.
– היינו, שזה היה לא ל–ט?
– לא־א־א. זה היה, כפי הנראה, אסיר קשה: בוַדאי רוצח ותיק, שעשוהו לתליין לפי שעה. איני יודע כמה מן האמת יש בדבר, אבל אומרים, כי המקבלים עליהם מלאכת תליין, מנַכּים להם מפשעיהם או מוחלים להם לגמרי. ופה כבר עסקו “פועלים” בקביעת עמודים ובחפירת בור. נעשתה כעין בימה עם שלבים מארבעת עבריה, ועל גבּה הוצב ספסל. ניגש אליה האדום הלז, קשר חבל בעמודים, עלה ועמד על הספסל ועשה עניבה ממעל, בדק וניסה עניבה זו והכניס את ראשו לתוכה בעצמו – לדוגמה.
לאחר שעה קלה באה מרכבה שחורה סגורה, ומתוכה יצא בלווית אנשי־צבא יהודי צעיר דל־גו וקלוּש־זקן. הזקן היה מדולדל, פרוע וצבע פשתה כמוּשה היה לו. ידיו היו מופשלות לאחוריו וּנתונות בשלשלאות. זה היה ל–ט. שמעתי מספרים על אודות פושעים ממין זה, כי ברגעים האחרונים לפני מיתתם הם מגלים אומץ־רוח מיוחד, חוצפה; בזה ניכר היה, להיפך, דכדוך, נפילת־רוח. עם עיניו כבר אי־אפשר היה להיפגש; הן הביטו, כעיני מת, אגב… בירכתי הריבּוּע עמדה כנוּפיית האופיצרים עם מפקד־הדיביזיה בראשם; גם הרב־מטעם היה ביניהם. מפקד־הדיביזיה לחש דבר־מה לרב. נגש זה אל ל–ט, הוציא את שעונו, הציץ בו ואמר: “לך נשארו עשרה רגעים, התוַדה!” ל–ט החריש רגעי־מספּר וענה: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – כך ענה. כך: “מה לך, כלום צוחק אתה? אנכי לדבר עמך איני רוצה!” – אלה היו הדברים היחידים, ששמעתי מפיו. תיכף אחרי־כן רמז מפקד־הדיביזיה לתּליין. ניגש זה אל ל–ט, תפסו בזרועו להזיזו ממקומו אל עבר־הגרדום. זכורני, כי ברגע זה קמה דממה גדולה כל־כך, עד כי גם, כמו שאומרים, זבוב אילו פרח באויר אותה שעה, היתה נשמעת אִושת כנפיו, הס־ס־ס… כשהתחילו עולים בשלבי הגרדום, נפל סגן־פולקובניק אחד, פולני, מעל סוס מתעלף. על השלב השלישי ראינו, כי רגליו כורעות תחתיהן ואינן זזות. אז משכו זה והעלהו בכוחו הוא, בקראו: “אל ת־י־ירא חביבי!”
– פלצות! – התפרצה קריאה מפי דובין.
– ואחרי־כן, כשרגליו כבר עמדו על הספסל, ראיתי, פשט הוא בעצמו את צוארו וביקש להכניס את ראשות לתוך העניבה, אלא שהדבר לא עלה לו על נקלה, ועל התליין היה רק לסייע לו קצת. בתנועת־יד חרוצה חטף זה את הספסל והשמיטו מתחת לרגליו. נשמעה גניחת־חנק קצרה, כמדומה שגם זינק דם, והוא התחיל מסתובב, ישר, בלי פרכוס אברים (ידיו הלא היו אסורות לאחוריו). הטילו עליו מעטפת־בד לבנה, והאיש כבר איבד את צורתו האנושית. התליין התיר את החבל מתחת, וזה השתלשל ונפל על השלב העליון. עלו הרופאים, גחנו עליו ובדקו, אם עוד יש בו סימני חיים. אחרי־כן סחבהו התליין למטה – אחת, והשמיטו על השלב התחתון, אחרי־כן סחבהו שנית והטילו לתוך הבור. ה“פועלים” במעדריהם מכל עברים מילאו את הבור בחולייתו – כהרף־עין. לנו, המתופפים, ניתן אות להשמיע את “המַרש השלישי”. נשמע הצו ללכת, וכל הדיביזיה זזה בבת אחת וצעדה בלווית התופים. מגמת־ההליכה נערכה בכוָנה באופן, שעל כולנו היה לדרוך ולעבור ברגלינו על אותה גבשושית־העפר הרעננה, בכדי לכבשה ולהשוותה.
– כך, כך! אל תירא, חביבי! – נאנח דוּבּין והתהפך אל צדו השני.
IV
צוארון־חושן הציק בחודו מתחת לסנטר – דובּין כבש מצוקה זו והתאמץ לבלי התנועע אף ניע כל שהוא. הוא כמו התירא גם למתוח את רגליו, להשתטח באופן נוח יותר. מה טוב היה כאן, באחת הפינות, להיחנק בחפזה, בחשאי. אבל דוקא עתה אין עליו אותו החבל הדק, שהידק את מתניו כל ימיו; ואולם אלה הכתפות החדשות, הרחבות והחלקות, שקנה וחבש עליו זה לא כבר, עודן נוחות יותר לכך. בעיקרו של דבר אין כל ריחוק, אין כל סיבּוּך, אין כל עומק! כל זה הוא קרוב כל כך, פשוט כל כך, קצר כל כך, העיקר – קצר כל כך! הנה עוד לא מלאו לו עשרים ושלוש שנים; זה לא כבר התפלץ מתוך קריאה בספרים בגלל איזו הריגות רחוקות, יציאה־מדעת, התאבדות, והריהו כבר בעצמו מעוּמד כלפי כל אלה. זהו! שתים־שלוש פסיעות מכותל אחד אל משנהו, וכאן הכּל. קצר, קצר, קצר!
בוקר כהה, קלוּש, החל להסתנן בעד רשת השׂבכה החלודה, וכל זה נרתע לאחוריו, התרחק והתחיל להיבלע לאט־לאט במשקעי הכתלים המסוידים, אלה המשקעים הקרים, המאובקים והאפלוליים. נתהווה הכל שוב רחוק, מסובך, עמוק.
התחילה הרחישה והתנועה על האצטבה ותחתיה. התחולל המשא־ומתן, על מי לטאטא היום את הרצפה. שוב קולות, חרפות, הכאות, צעקות.
יצאו אל המסדרון לבדיקת הרופא. חזרו. התחילה הריצה מפּינה אחת אל השנית. הדלת נפתחה ונסגרה: הוּכנסו אסירים חדשים. על אדן־השׂבכה הרחב, המכוסה שכבת אבק, עוד היתה מוטלת אותה פת־הקיבר החרבה.
דובּין התערב בתעלולי־הבריונים, סח עמהם, צחק. הפולני הצעיר שבהם התחיל מלבּבו ברשמי־פניו הרכים ובעיניו היפות. זה היה אותו הליבּוב הכבד, הסיוּטי, המצטרף פעם בפעם עם מצוקת־הרוח ודכדוכי־הנפש. הוא התרפק עליו וגיפף אותו, וכמו המוּם חש בתוך כך את קשיוּת עור־בשרו, זו הקשיוּת החלקה, הזרה, הבלתי מתמזגת – האַרית.
– מה יעשו לך שם, לכשתוּשב? – שאלהו זה פתאום.
הוא לא הספיק לערוך איזו תשובה, ומאחת הפינות ענה אחד בקול־בטחה:
– הם יירוּ או ייתּלוּ!
דובּין חייך, פסע פסיעוֹת תועות אילך ואילך והטיל את עצמו על האצטבה. אצטבה זו הוּרגשה עתה תחתיו חלקלקה ביותר, ויחד עם חלקלקוּת זו הורגש גם קשי־האחיזה בכדור־הארץ כולו, שיפּוּעוֹ, כדוּריוּתוֹ… “אין מפלט – יד־אחת”!
– רוֹסיאן! – קרא האחד – אצלכם בצבא עושים קפיצה זו?
– עושים! – ירד דובּין – אלא בשינוי־קצת. כך!
והוא התחיל מקפץ בקידה על אצבעות־רגליו פנים ואחור – בכל כּוחו.
-
“נכסים” במקור המודפס, צ“ל: נכנסים – הערת פב”י ↩
תלוי
מאתגרשון שופמן
שרב צהוב העיק על הכרך. תכלת־הרקיע עטתה לחלוחית ורודה וגולות־העינַיִם התכּווצוּ ורעדו. גגות־הפּחים, אבני־הכביש וגוויות־השיש הערומות, שבצלעי־החומות, היבהבו כמו עופרת נמסה, ונעים היה להביט אל העפר השחור והלח הנחפר מבטן־האדמה, מקום שם תוקנו צינורות־המים, ואל עלי הערבות שבצדי המדרכה, אלה העלים הרחבים, בעלי השינַים, שנשיבת־חום חלפה בהם לרגעים וגילתה בעצלתיים את צדדיהם התחתונים, החיורים.
איזו גושי־עננים של שחור־תכלת נערמים בקרבת השמש ומכבידים ומגבשים את חומו. באויר מתחולל פתאום מעין שינוי. מה שם? מבּינוֹת להמון המנומר נזקרים בהיסח־הדעת הסוסים השחורים עם עיניהם האפלות, והשלהבות רועדות מתוך פנסיהן לאור היום הבוער. זמרת־הכומר השאננה הולכת ומתרחקת, הלוָיה עוברת, הנו כבר המלווה האחרון המפגר מהתהלוכה והמהדק דרך־ריצתו את שׂרוך נעליו. כמדומה, שגם בוכים שם? בּכוּ, בּכוּ, ספדוּ על יום הוּלדתכם, ספוֹדוּ!
מה נעימה היא זעקת־השבר, זה הילל האנושי המתבטל ברחבי־האויר. יפרפרו־נא לבותיכם, יפרפרו מעט! טוב, טוב.
החלכאים העיורים בעלי המשקפיים השחורים שרו את ניגוניהם הישנים, הניגונים המשעממים, והקיטעים הציצו לתוך העינַיִם והושיטו את כובעיהם. ניגנוּ תבות־זמרה, ועל גביהן רחשוּ התוּכּיים, קרצו עין, כפפוּ את ציפּרני אצבעותיהן והוציאוּ מתוך הקלפי את פּתקאות־המזל.
שׂער־הראש, סבוך ופרוּע, הציפּרנַיִם מגודלות, כפּות הנעליים גולשות לרגעים על חלקת־האבנים, ורטט רע עובר בכל יצורי־הגו. משוגע־הרחוב, חשׂוּף החזה השׂעיר, המתהלך שאנן בבת־צחוק נוחה על שפתיו, אינו מעורר זוָעה כמלפנים; איזו קורבה נרחשת אליו, ועיני־השגעון הדלוחות שלו כבר מובנות הן מעט.
המולדת, בית־האב הרחוק עם גגו וארובת־עשנו, המחשבות הישנות והניגונים הישנים – כל אלה התלכּדו יחד, התנדפו, נזולו. הקרקע, כמו בכוח־איתנים, ניתּקה מתחת כפות־הרגלים, בסחפה אחריה גם את העבר, גם את העתיד. לרגעים סחרחר הראש מפני האמצע.
בצדי־הדרכים נדף ריח־קאַרבּוֹל, ופחד בלתי־נתפס העיק על הלב. נחשי־נייר מגוּונים, משוּלשים, ריחפוּ ברקיע, צפוּ לאט, הגביהו עוף וכישכשוּ בזנבותיהם, כדגים בנהר.
הבעית דבר־מה.
בערוֹב היום ירד ערפל חם, ומבעדו הסתמנו גוּלוֹת בתי־היראה מטוּשטשות וחסרות־צלבים. פנסי־הגז נהפכו לכדורי־אורה ערפליים גדולים והאירוּ את עלי הערבות הסמוכות להם. מעל לצמרת־הגן עמם חרמש־הירח כגחל מבעד לקרום־האפר.
נדדה השינה. בעד שמשות־החלונות העליונות נראו תכופים כוכבים נופלים; נפול נפלו לאט, בגררם אחריהם חוטי־שָני.
ואך לפנות־בוקר תקפה שנת־משוּבה, שינה עליזה. במשעולים הצרים והמעוקלים, שמאחורי גן־ההר, כבר שקטה ההוללוּת הפרועה, הוללוּת־ההפקר, וגריהם חייכו על משכבותיהם מתוך חלומות מגוּחכים. העיר אותם בבוקר־השכם קול טורד, שרוָחה הורגשה בו, כאילו הלם קול זה בבת־אחת את הדבר המבעית.
– על ההר נמצא תלוּי!
עוד בחצי־הדרך פגה ההתעוררות הנעימה, הכרוּכה בכל מאוֹרע חדש, ושעמום של חולין מילא את הנפש. נדמה, כי זה עידן ועידנים נמשכת ריצה זו, ריצה בלי־קץ, בלי תכלית. לאָן?
במעלה־ההר כבדה הנשימה ופקוּ הברכים. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים ניצנצו אותם מיני־העשׂבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…
במבוא־הגן, מסביב לעץ עקום־בדים, נתהווה מעגל של אנשים, נשים וטף – אחוזי־שינה, לא מרוּחצים, עם עינים מלאות מוּגלה. המעגל התפרץ לתוך המרכז, אבל לרגעים התפוצץ והתרחב, בגלוֹתוֹ שני שוטרים מזוינים.
כל אחד חתר אל הגוּף המת, שהיה מוּטל פרקדן לרגלי העץ. זה היה גוף של עלם צעיר כבן שש־עשרה. שׂער־ראשו הצהוב היה מסורק ומפולג, פניו היו מכוסים בהרות־שמש ועיניו פתוחות לרביע; שני סדקים בדמות חצאי־לבנה דקים הציצו כמו מבעד לאלפי פרסאות.
אצלו בחול התגוללו: מגבעת הפוכה, חוֹשן מסוֹאב וחבל דק.
– מי הוא, יהודי או קתּוֹלי? – זאת היתה ראשית שאלתו של כל הבא החדש.
– יהודי! – ענה קול לרגעים, שהעביר עננה על פני היהודי וצל של הנאה מסותרת על פני הקתולי.
ההמון התדחק, התחכּך, רחש והתלחש. בנות המשעולים הסמוכים, בנות־ההפקר, נתונות בחלוקיהן ומשולבות זוגות־זוגות, הביטו בעיני־בעתה, בהילחצן אחת אל חברתה. נשי־שוּק סחו:
– שומר־הגן מספר, כי בחתכו את החבל, עוד היה הגוף חם.
– ואנשים הרבה כל כך ראוהו, ואף אחד לא הכירוֹ.
– בודאי זר הנהו, הוריו גם אינם ידועים עדיין.
– הרעב הביאוֹ לידי־כך – שיערה האחת.
אחרת ענתה:
– רואים אתם חבל זה? חבל של תלוּי, מי שרוכש אותו לו, הריהו מצליח.
– הצדה, הצדה! – בקעו השוטרים בהמון.
הופיע פקיד־בולשת אחוּז־שינה. למראהו קמה הרוח מעט.
הוא שׂם עין מזלזלת כלפי מטה, הוציא פנקס ועפרון וציוה לעשות את ה“חיפוש”. הדחק והדחף התגברו ואי־אפשר היה לראות כלום. מאצל הפקיד נזקר פתאום איש גבה־קומה בעל מגבעת־תבן רחבת־שוליים עם עורף שמן, מתכפל. הוא פלט איזה חידוד וצחק. הצחוק היה צלילי, שאנן, שׂבע־נצחון.
מאחורי הכתפים התלבּט באותה שעה עלם צעיר כבן שבע־עשרה, כחוש, בעל לסתות בולטות, לבוּש מעיל חסר־גוון מעל לחלוּק מסוֹאב. הוא גימא ושאף והתפרץ… כאילו שם מתעללים באחיו, והוא, כמו בחלום, רוצה לצעוק בכל מאמצי־כוחו ואינו יכול.
כשהחלל הוּרם לבסוף מן הארץ והוּטל לתוך העגלה החתומה, העשוּיה לכך, וכוסה במכסה־הבד הכהה – נעשה ניחא לכּל.
– עתה יְשַן! – קרא האחד בקול רם.
– לא רצית לחיות, הרי…
והעגלה זזה ממקומה לאורך־השדרה.
– לוָיה יפה נוהרת אחריו – העירה אשה אחת.
קלה היתה הריצה במורד־ההר. אנשים רצו ועברו חד את אחד, כשהם מתחדקים בקמשונים וחרולים. מבּינוֹת לגזעים וערערים נצנצו אותם מיני העשבים, שהעין כבר לא ראתם מעצם ימי־הילדות…
המשעוֹלים התפתלו דרך רכסים ושיפוּעים. על אדני־החלונות, פרוּצי השמשות, ישבו ברכיבה בנות־ההפקר ואכלו פת־שחרית. האחת שאלה את העוברים מתוך לעיסה:
– והחבל היכן נשאר?
עֲיֵפִים
מאתגרשון שופמן
לאשר ביילין
– עוד פעם אביב! – קרא בלוך אחרי שתיקה ממושכה.
הררי, רעו הישן, המטייל עתה עמו זה כשעה, ענה:
– אביב זה הריהו כמיוּתר בעיני, כלא מן החשבון. שוּ־וּ־ב! מתעצל אני.
– אני גם־כן. השנה האחרונה נשאה אתה את הכּל. זו היתה שנה!
הררי פיהק לעין זיו־היום וענה:
– משוּגעים היינו אז שנינו. תהינו עליה סחוֹר־סחוֹר, ביזבזנוּ את עסיסנו האחרון, שכחנו תבל ומלוֹאה – בשל מה, בשל מי?
– דבר־מה, בכל זאת, הן היה בה. היה דבר־מה. לא לחינם.
– מה היה?
– אלו בבות־העינים המתרחבות לפתע, אלו הנשימות המוזרות, הדומות לנשימות ציפור צמאה למים; עוד זוכר אני את ריחן.
הררי ניענע בידו:
– ואני שכחתיה, שכחתיה לגמרי!
ואחר שתיקה קצרה הוסיף:
– אלא שלעתים רחוקות, בלילה על משכבי, כשאני שומע – “שרפה!”…
והוּא הציץ בפני רעהוּ מתוך חיוּך־וידוּי.
הלז עיוה את שרטוטי־פניו וענה:
– הלילות, הלילות! כמה מכוֹערים היו בעת האחרונה. אלה לילות־הקנאה הסיוּטיים, כשגוּש מוצק חם, בלתי־מתעכּל, רובץ בפינת־המעיים, ומיחוּש חד וקר באמצע־הקדקוד. אין לך הרגשה מכוֹערת מזו!
הוא התעמק קצת והוסיף בקול:
– זו הוַדאוּת!
וחייך מתוך רטט.
– בשעות כאלה – ענה הררי – התרופה הטובה ביותר היא לעקוֹר את הדבר משוֹרש. צריך לעקוֹר משוֹרש! אני הנני אמן לכך.
– אי־אפשר. הניסית מימיך לעקור שן־לסת? נדמה, שיחד עם זה אתה עוקר מקרבך את הכּל, את הכּל!
– עתה די! – גזר הררי.
שעה רבה הלכו בשתיקה ולאט לאורך גדר־אבנים נמוכה וישנה. מבּינוֹת לאבניה הגדולות והקודרות ביצבץ אזוב ישן, וזבובי־דומן צהובים, זרים, ניתּרו עליו אילך ואילך.
בלוֹך חפץ להינער כפעם בפעם ולעורר אותו הטעם החריף, שהיה לטיוּליהם ושיחותיהם לפנים, בימים הראשונים, יִגע ומיתח את רקותיו שעה קלה וקרא:
– יודע אתה, עוד ישנם בעולם דברים וצירופי־דברים כאלה, שעדיין…
אך מבטו נתקל בתוך כך בּלֵאוּת היבשה, שהיתה שפוכה על פני רעהו; הרגיש, כי כבר – “לא הא!” וקולו נפסק מאליו.
הבה נסורה־נא הלום! – הציע הררי, כשהגיעו עד השער, שהיה קבוע בגדר – מעולם לא היינו כאן.
– נסורה!
כשהדלתות הרחבות נסגרו אחריהם והם פסעו על־פני השביל הכהה בינוֹת לחרבות העתיקות, פרוצות־החלונות, הציצו זה בפני זה וחייכו:
– זהו!..
הררי נגש אל אחת החוּרבות, הזדקף והביט בעד החלון הפתוח פנימה. מעל הכתלים ניבטו פסוקים כתובים כתב אשורי, ונשיבה קרירה נשבה בפניו מתוך החלל השומם. באמצע־הקרקע בלט, כעין סדן, מין ספסל מארך.
– זהו דף־הטהרה! – העיר בלוֹך מעל גביו.
את המלים האלה חטף מבפנים הד ערמומי, שהעיר חשק לשיר. הררי שר לתוך האויר ניגוּנים חטופים, שהבעיתו בהדם, התרפקו על הפנים, ושעמום ישן הושפע מתוך החלל, שעמום של נדודים ויתמוּת בבתי־מדרשות ריקים ונותני־הד.
– נלך הלאה! – משכהו בלום מאחריו.
הם הקיפו קצת את צלע־החורבה והגיעוּ עד אכסדרה, שבפתחה ישב יהודי שׂב באנפילאות ובסנדלי־עץ.
– אולי יש למי מכם סיגריה?
– יש!
בירכתי האכסדרה ליד נר דולק היה מוּטל איזה גוש ארוך עטוף בד מסוֹאב.
– מה כאן?
הזקן הצית את הסיגריה בנר וענה:
– שומר אני פה בר־מינן אחד, שאי־אפשר להביאוֹ לקבוּרה היום מחמת החג.
– הלאה! – הוסיף להאיץ בלוֹך.
הם התרחקוּ על פני השביל הלח, שהתפּתל בין המצבות ובין גדר־הקרשים הרטובה מרקבון ואיזו נטיעות אמולות ליפפו אותה. מבּינוֹת לשרשים הסבוכים והפרועים, המעורבים בעלי־שלכת של אשתקד, עלה זמזום, ועל הסרעפות הכחושות והשחורות, שהיו פרושׂות במרומים, מעל למצבות, הנצו ניצנים רכים, הניצנים הראשונים. המצבות היו בהירות וקודרות, זקופות וכפופות, ישרות וקבועות באלכסון, ועל דפניהן היבהבו בקורת־רוח שמות אנשים ונשים. הכל מסביב היה קרוב כל־כך ורחוק כל־כך. איזו קהוּת, טמטוּם, תקפו את הנפש, העיק עירוֹם־ההוָיה, התעלפוּ האברים והראש סחרחר קצת. שניהם פסעוּ בשתיקה זה אחר זה ונאחזו שלא־במתכוון בצלע־הגדר.
הררי הכה במקלו בכוח על־גבי אחת המצבות וקרא:
– הבה ניכנס באמצע!
– למה? לא צריך.
– מתירא אתה?
ותוך כדי דיבור הפנה את עצמו ימינה והתחיל פוסע נכחו, לרוחב, ישר על־פני הקברים, ורעו אחריו. העפר היה תחוּח וכפות־הרגלים טבעו בו, טבעו.
– טובעים אנו, טובעים!
די, נחזור!
כששבו על עקביהם ויצאו שוב כלפי האכסדרה, אמר להם הזקן:
– זה כחמישים שנה שאין מקברים כאן, זהו בית־עלמין עתיק. צדיקים גדולים מונחים פה. לכשתרצו, הבה אראה לכם את קברו של ה“ט”ז".
בקלות פסעו הרגלים הנתונות באנפילאות ובסנדלי־עץ על־פני שבילים צרים ועקומים בינוֹת לקוֹצים ורגבי־עפר. הם רצו אחריו, באו עד מצבה, שפתקאות היו פזורות מסביב לה ונרות דבוקים אל דפניה גוועו והעלו צחנה.
– זהו!
חזרו. רגע אחד עמדו שלושתם כנדהמים על יד האכסדרה.
בלוך התעשת ראשון:
– הגידה־נא, זקן, אילנות אלו מוציאים איזו פירות?
– תפוחים, אגסים!
הררי העמיד פנים שׂוחקות והעיר:
– אני מאמין, כי תפוחים ואגסים אלה הם דוקא טובים ביותר?!
– לא־א! – הציץ הזקן בראשי האילנות – כשהייתי ילד, אכלתים. חסר בהם דבר־מה.
הוא ניענע בראשו ניע שלילי והוסיף:
– לא, אין להם טעם!
שלג נפל
מאתגרשון שופמן
מתוך עירום הגוף השחרחר התחיל נודף פתאום אותו הריח המתוק־חריף, הנודף מכגון זה רק אם ליל־חורף מעבר לכותל. נשמעו צעדים במסדרון.
– אוי, הוא הולך! – הדפתהוּ מאִתּה, התהפכה והתחילה נוחרת כישנה.
בלי חוש שום כובד בגופו קפץ מעל המיטה, וכהרף־עין כבר שכב פּרקדן על ספּתו. חולשה מתוקה פיעפעה בכפות־ידיו, באצבעותיו, ושובע בהמי, חצוף, גירה בקרבו את נימי־הצחוק.
הוא צחק צחוק פנימי: “עכשיו, כלום אֵיני רוצה, כלום!”
נפתחה הדלת, והבעל נכנס. הוא ניגש אל המנורה, מכורבל באדרתו, והעלה קצת את שלהבתּה, שהאירה את פניו המוריקים.
– היא ישנה כבר… – הציץ במיטת־אשתו, ואגב גם בדייר העֵר.
– הרוח עוד לא חדל? – שאל זה.
הבעל התגבן קצת, שיפשף ידיו זו בזו וענה:
– שלג נפל!
באשמורת התיכונה
מאתגרשון שופמן
– היא נשקה אז את אגרופי, ואנכי, תינזף־נא אמה, אל הצלעות, אל הבטן! – סיפר ה“דֶניוַלני” (סגן־תורן), החייל הנמוך קַרַבֶּלניקוֹב.
– אה, חושב אני, כי כבר באה עת להסיק את התנורים – שיסעהו סגן־האופיצר, התורן, שהיה, כמו הלז, אּזוּר באדרתו ומשונס בבאשליק (בברדס). – העצים רטובים, עד שיתלקחו…
קרבּלניקוֹב הניף את העששית הקטנה כלפּי השעון הקבוע במרומי־הקיר; הוּארה השעה שתים, ואגב, גם קטעי כתובת שחורה על לוֹבן־הסיד:…“עד טיפת־הדם האחרונה”.
– עוד נספּיק! – קרא וישב עוד פעם אל השולחן, הכניס ידיו אחת בשרווּל חברתה, וסיכם את כללו של דבר לסיפורו הקודם:
– הן אינן אוהבות אלא אם כן מכים אותן!
התורן ענה:
– שכחתי את מספר הישנים. השטאבּס־קפיטן קוֹרנילוֹב עוד עלול להיתּעות אלינו. קום מנה־נא, קרבּלניקוב.
זה קם והתחיל חוזר על המיטות, כשהוא נתקל בתיבות הקטנות עם חותלות־הרגלים המוטלות עליהן. הוא הלך ונגע באצבעותיו באלו הגוּפים המכווצים, שנחרו בנחירות שונות תחת השמיכות הבלות, האפורות. ראשים של חניכי־צבא טירונים היוּ מופשלים לצדדין, אחרים שכבו חבוקים זוגות־זוגות, ואחד מילמל מתוך שינה:
– איני יכול לקפוץ, איני יכול!
קרבּלניקוֹב התעלל בו בצחוק:
– קפוץ! כלום איני יודע! גם אני לא יכולתי!
– שלושים ותשעה! – חזר אל השולחן וישב שוב בידים משולבות ממול הקפּרל.
מטוטלת־השעון קישקשה בלי־הרף: אחת, שתים, שלוש, ארבע! אחת, שתים, שלוש, ארבע! העששית האירה מימין את ה“טרפּציה” ואת הטבעות הנתלות מן התקרה עם צלליהן המונחים על הקרקע המבהיק מרוב שפשוף. מירכתי־הזוית, מאצל ה“איקוֹנין”, הציצה האַמבּוֹניה הלבנה עם “הברית החדשה” המאובקה שעל גבה, ונדף משם ריח של ששר לח. בעלטת־החלל מסביב ריחפה דמות־דיוקנו של מפקד־הרוטה, הקפּיטן הארסי, עם עיני־המתכת שלו, וצלל באָזנים הד־נזיפותיו:
– לדין אמסרכם, קאנאלאִי! (מנוּולים!) אני אעשה לכם את הקסרקטין לגיהינום!
בפסיעות חורקות מקרה נכנס מן החוץ חייל בעל זקן מגודל, עוטה שלג וכפור.
– ה“פּקוּדה”!
הוא הוציא מתוך קפל־שרווּלו את גליון־הפקודה יחד עם חבילת־מכתבים, הניח על השולחן ויצא.
התורן הציץ במכתבים והעיר:
– הנה גם מכתב לך, קרבּלניקוֹב!
– קרא־נא לי, נשמע!
אחרי ה“השתחויות” המונוטוניות, שאין להן סוף, מהגיסים ומהגיסות, מהדודים ומהדודות וכו' וכו', הנישאות משם, מהמולדת הרחוקה, מפלך ויאטקה, קרא סגן־האופיצר באָזני קרבּלניקוֹב: “עוד אנו מודיעים אותך בזה, כי אחיך אלכּסיי מת”…
– פ־פ־פ־פיוט! – שרק קרבּלניקוב בשפתיו.
לא
מאתגרשון שופמן
מַניה הלכה הביתה. מעל המדרכה הרטובה, שהבהיקה לאור הפנסים המאוחרים, הציצה הוַדאוּת האכזריה. איזו עינים היו לו הפעם! זה הברק היהיר התמידי שלהן מתחת לבלורית היפה כל־כך כהה, נתרכך, נמס – מרוב אושר. הוא שכח את הכל מסביב לו, את הכל לחלוטין!
– הוא אוהב את מיליה, ותו לא! די לתעות בשוא!
כל אותם הרמזים הדקים והמשכּרים, שהיא מַניה, היתה ניזונה מהם זה כחצי־שנה, נבלעו בבת־אחת בודאות זו – ובטלו. להינקם ממנו? אך במה? גופה היפה נידלדל עתה בעיני עצמה יחד עם מעריציו והנאמנים לו. היא הרגישה רק את הקמטים מסביב לעיניה, את דלוּת־צוארה, והלכה הביתה, הלאה, הלאה, מדולדלת, ערטילאית.
כמו תמיד, למרות השעה המאוחרת, פתוחה דלת דירתה – בשבילה. כמו תמיד, כשהיא נכנסת, מתהפך המנגן על הדרגש – עֵר.
כשהתפשטה ונכנסה לתוך המיטה המוצעת, שבה היא ישנה לילה־לילה, מחצות ואילך יחד עם בעלת־הבית הזקנה, שאלה:
– והזקנה היכן?
– היא הלכה ללון הלילה אצל אחותה!
הוא שכב פרקדן והביט לתוך החלל השחור. ראשו, שבו נשען על דופן המיטה הסמוכה של בת־דירתו, נזדעזע לרגעים: זו התהפכה מצד אל צד בלי הרף.
היחידוּת והחושך עירפּלוּ את מוחו, טילטלו את נשימותיו והפכוּ את כל ישוּתו ל“אידך גיסא”. היחס התמימי, היומי, השורר תמיד בינו ובינה, נאבק שעה קלה עם היחס המהופך, האמיתי. הקול נרתע מפני השׂפה האילמת, הלילית, וכל־כך קשה היה עכשיו לבטא שתים שלוש מלים. אך הוּא התגבר לבסוף, ושאלה הכנעית קילקלה את האֵלם החרמוני.
– לא! – בקעה תשובה את החושך, הממתהו, וזה התחיל מתקלש לאט־לאט עד שעלה השחר, שחר־סתיו.
לאחר שעה קלה ניגנה תיבת־זמרה בחצרות הבתים היפים שמסביב לגן, וּנערות יצאו אל האכסדרות והביטו בעינים סתויות למטה, אל המנגן הצעיר, אחוּז־השינה. הניגוּנים הבלתי־שכיחים הטילוּ מתיקוּת חריפה בחללו של חוּץ, שהיה כל אותו היום כה מוּזר, כמו נטוּי באלכסון…
והגן היה כבר שומם, רטוב וקר. על העיקר שאיננוּ רישרשה השלכת. האילנות הערוּמים למחצה הושיטו את סרעפותיהם הרזות והעקומות כלפּי הרקיע המעונן, שנהפך כוּלו ל“לא” אחת, קודרת, נצחית, תהומית.
– לא!
בליל תשעה באב
מאתגרשון שופמן
בליל זה יבכיון ויילילון בני.
בתחוּמי־הנוצרים, הרחק מן ה“קינות”, טסו מרכבות־הטראם החשמליות, ריקניות כמעט, אילך ואילך, מביטות בעינן התחתונה האדומה האחת. על חוטי־הרשת ממעל ועל פסי־הברזל מתחת התלקחו לרגעים אִשי־תכלת.
ברחובות שוממים, באמצע־הכביש, התנועעוּ ברוח אבוּקות אדמדמות והאירו אצלן חפירות, גלי־עפר, כלונסאות. מתוך דיוטות־הבתים העליונות הגיע פֶּרֶט־פסנתר, רישרשוּ האילנות מתחת, והחלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, הזכירו את הנהרות הכחוּלים, הנהרות האגדיים, ששׁידוֹת־מים שרות מתוכם.
נשבה רוח עצובה והביאה אתה זרם של אויר רחוק, אויר אחר, מתחת שמים אחרים, מבין חומות אחרות, וריח־הדניֶפּר התחיל נודף. הנה חופו השמאלי עם נקרותיו, הנה הבתים עם גגות־התבן שלהם וחלונותיהם הקטנים, הנה החצרות עם הכלבים הזועפים, החזירים המנומרים והשקצים הגדולים, בעלי חלוקי־הבד העבים על בשרם הנקשה, אלו האפאנאסים, הטימוֹכים, והפּיֶטרוֹקים, שמחשבה זרה נשקפת תמיד מהעינים המימיות שלהם ומציפּרניהם המגודלות, השחורות.
ושם בתווך עומד לו יחידי, מוקף כל אלה, בית־המולדת עם גגו, שעלה אזוב, ועם חלונותיו, שחזות־עולם מיוּחדת להם. נקוּדת פחד קטנה מרפרפת בעיני־האם, מתרוצצת כאבן קטנה בקרב כל האברים, גדלה ומתפשטת מרגע לרגע, ופחד מיוחד, הפחד העתיק, הישראלי, ממלא את האויר, משתטח על הערבות המשוּפּעות ומשחיר בלילות מבעד לחלונות. הוּא חודר גם לתוך עליית־הגג, שבקבוקים ריקים מתגלגלים שם בחול, ויורד ומקנן גם במרתף האפל על תפוחי־האדמה שבקרקעיתו.
אין מפלט!
רעד חלף במפרקת ואחריו נגררה בכיה תינוקית, שיחד עמה הורגשה חולשתה, אפסותה, והיא התנדפה ברוח. העינים הדומעות הביטו אל החלונות הגדולים, שהיו מלאים תכלת־הירח, והזכירוּ את הנהרות הקרים, הכרסתנים, שקיבלו לתוך מימיהם, שם מאחורי התפיסות, הקסרקטין והמצודות, את הגוויות המומתות מידי מרצחיהן, קיבלו בקורת־רוח, בחשאי, לפנות בוקר גוויות רעים יקרים כל כך, נערים שחרחרים, חמים, אפורי־עינים, גוויות של אהובות, שהיוּ משכרות בהבל־פיהן, גוויות אחים, אחיות…
ברחובות שוממים חסמו את הדרך חפירות גדוּרות קרשים, ועל גביהן התנועעו ברוח אבוקות גדולות אדמדמות, והזכירוּ גם הן – אותן מדורות־האש… לאורן האדום נפגשו נערות נוצריות והבריקו עיניהן הצלולות, האַריות, אלו העינים הדורסות, שיניקתן שופעת בודאי מאנדרלומוסיות־הדמים של כל הדורות.
וכל היופי הלילי מסביב – נעשה מובן גם כן מהיכן הוא יונק.
מאידך גיסא
מאתגרשון שופמן
I
תיכף אחרי הפסיעות הראשונות מעבר לגבול, כשהעינים, שהיו כבר מלאות ביעוּתי־מות, נתקלוּ בגדרות־גנים, בגרנות, באיכרים חבושי־מגבעות, והאופק הרחוק הבטיח חיים ארוכים, חיים שאננים בלי עוֹל וּבלי פחד – אז קשה היה לריאה להכיל את שפע האויר האביבי, שזלף, כנדמה, מטוהר השמים החדשים, רווה חדוָה, נוער וחירוּת; אך עבר זמן־מה, ומצב־הרוחות נשתנה קצת.
רפוּשים וּמסוֹאבים הרחובות בעיר ל. אשר בגליציה, והתעיה בהם ללא תכלית התחילה משעממת יותר ויותר. לא הרבה נחת גם באולמי האגודות השונות. כאן – האויר קר וריק, העתונים המתגלגלים על השולחנות הארוּכים ישנים וּממועכים ונקראוּ כבר שבע פעמים, ומַרכּס מתמרמר ומתקמט מעל הכותל; ושם – “שַמָש” מכוער, עם רבב צהוב בזקנו הצחור, קפדן ומר־נפש, שפעם בפעם הוא כועס ומתרעם על ה“רוּסים”, על ישיבתם שלא־כהוגן ועל אחיזתם את העתונים שלא־כהוגן:
– וכי לקרוא הם באים? לגנוב את העתונים הם באים!
ושוּב תעיה ברחובות. השוטר, העומד על משמרתו, דומה שהוא עושה את עצמו כאינוֹ רואה את ה“רוֹסיאן” עובר על פניו – משוּם שהוּא מתעצל עכשיו לטפּל בו; שהרי השמוּעה אינה פוסקת, כי התחילוּ מגרשים מכאן את הרוּסיים, מגרשים!
וכמו מאליהן מוליכות הרגלים אל “ולאדיבוסטוק”, המסעדה עם השלט הרוסי מבחוץ – המבצר היחיד של הגולים, כאן האויר כוּלו שלהם. אלוּ הם שני חדרים בירכתי־החצר, בלי חלונות, והגז דולק בתוכם גם ביום, עד שנדמה, כי הלילה אינו פוסק כאן. הקרקע רטוב וּמלא סחי וזנבות־סיגריות, הלהג, שהוּא תמיד אחד, מהמם ומיישן, פּרצוּפים גסים, מגודלי־בלוֹרית, מסתמנים מבעד לעשן הכחול. דוקא מנגד יושב הנער חסר־החוטם עם הלגלוּג החצוּף שבעיניו, וּשני הפתחים משני עברי־הבית נפתחים בבת אחת, ונושבת רוח פלשנית, אֶמיגרנטים חדשים באים הלום ישר מבית־הנתיבות וארגזיהם על שכמם – כמו טירוני־צבא. למראם המבוהל והמטורף מתחילה תוססת בלב אותה הטינה, שמתעוררת אצל המסתתר באיזה מקום־מחסה ממטר סוחף, בשעה שעוד אחד בא ונטפּל לו בכפיפה זו. “גם הוא כאן!”…
מאוֹדיסה מקיוֹב ומיקאטרינוסלאב. הרבה יתומים ויתומות. שוּב מספרים על אותם המאורעות, שהאוזן התרגלה אליהם זה כבר, על תינוקות, שהושלכו מהדיוטות העליונות אל המדרכות, על תינוקות שהודבקוּ במסמרים אל הכתלים לעיני אמותיהם; מספרים על־אודות הרג ואָבדן, והדמיון המדוכדך, שבע־נדודים ואחוּז־שינה, מתפנק בחשאי בתוך אותם הכרים והכסתות הזכים, חמי־הנוצות, שנקרעו וטולטלוּ בחוצות – “לטבוע בהם עד צואר, ולנוּח, לנוח, לנוח!”
– אבל מה בכך?! – טוען וֶרבּיצקי במרכזה של הכנופיה שלו – אני בעצמי יהודי, ובכל זאת, נַסוּ לתת לי לגיונות, ואני אעשה פּוֹגרוֹמים עוד יותר נוראים! מלחמה לעשוקים בעושקיהם. עוד לא כך הייתי מחנק אותם!
– נוּ, נוּ, כזאת אל תאמר! – לא יכול לסבול וילקין, עלם תמים־עינים, לבן־בשר ויפה־שׂיער, שבא לא מכבר מסמוֹלנסק ונפל תיכף לתוך כנוּפיית ורבּיצקי ודבק בה.
על כנופיה זו התיחס גם צבי (בשמו זה היה קרוּי בפי כל מכיריו המרובים). זה היה צעיר גליצאי, בן בלי־בית, לבוש קרעים תמידיים, ומגבעתו הבלוּיה והחומה היתה דומה לכלי־חרס מהוּפּך. בהיותו פועל־ציוני אדוק, היה מתקוטט תדיר עם יתר בני־החבורה, שרוּבם היוּ אנרכיסטים־קומוּניסטים, בנוגע לתורתם, אבל חברתם ליד כוסות־הטה היתה חביבה עליו ביותר ומתוך בדיחוּת־הדעת היה אומר לפעמים:
– בכל מקום שקומונה שם, אני בא וכף בידי!
כאן היוּ רואים לפעמים גם את ברוֹניה, נערה שתקנית כבת חמש־עשרה, מדרום־רוּסיה. בתוך האויר הצר, המסואב והמעוּשן ולאור־הגז היתה נדמית יפה ביותר, ובבואה מן החוץ רעננה מקור, היו מתנדפים תיכף חבלי השינה מעל ריסי־העינים.
איזו מהפכה הוטלה בחדר בהיסח־הדעת: הכסאות השתקשקו וסולקו לצדדין. ובטרם הספיקו אנשים מסביב לעמוד על טיבו של דבר – ואיזה איש חדש, חגוּר חגורה של אַקרוֹבּטים, התהפּך על ראשו על פני הקרקע אחת ושתים. אחר כך הציג ילד על גבי השוּלחן והתחיל מפליא לעשות באבריו הקטנים, מעסה ומפשיל אותם אילך ואילך. אחר כל “פלא” ו“פלא” עשה הילד השתחויה נעימה כלפּי הקהל מתוך תנוּעת ידיו התינוקיות.
– איזה ילד יפה! – חמלה עליו בּרוניה.
– הילד אינו שלו, – נפלה הברה בתוך הכנופיה – אי־אפשר להניח את הדבר כך.
– הילד הוא שלך? – שאל וילקין רתת את האקרובט, כשזה ניגש אליו עם הקערה שבידו. הוא סקר את וילקין סקירה חדה והסתלק. כשנטל את הילד ויצא משם, מיהרוּ וילקין עם עוד “חבר” אחד ויצאו אחריו גם הם.
II
בערב אחד ישב בתוך החבורה, בחדר הראשון, “קאצאפּ” (רוּסי) צעיר ושתה טה. סדקי־עיניו היוּ ארוכים וצרים, למטה מהם בלטוּ הלסתות האדוּמות, והיה דומה, כאילוּ הוּא מלגלג בינו לבין עצמו לגלוג ערמומי, לאחר שרימה את מי. לגולים האחרים, שישבו צפוּפים מסביב ושרובם חיילים היו לפנים, הזכיר את הקפּרל, שהיה אוהב להכותם באגרוף קר וזר אל הסנטר, מלמטה למעלה, עד כדי נקישת השינַיִם, והיה מלגלג בשעת־מעשה מן לגלוג כזה.
– חוּליגאן! (בּריוֹן!) – ריחפה לחישה חשדנית בין האמיגרנטים.
בהיסח־הדעת נתהוותה אנדרלמוסיה בחדר השני. נבעתים הגיחוּ לשם האנשים מהחדר הראשון. סלוֹמוֹנקה, שיכור ואדום, התאמץ להיחלץ מהידים הרבות שעצרו בעדו, ופרוּע ולהוּט־עינים, צוַח:
– הניחוּני אליו! אני מוכרח לדקרו בסכין! אני מוכרח!
זה היה בריון יהוּדי אודיסאי, לבוּש חולצה אדומה, שמפניו יראוּ הכּל. הבריונים ה“מסוכנים” המקומיים נהגו בו כבוד. מספרים עליו, כי לא פּעם הכּה את פקידי הבולשת מכות־רצח – בלילות, בסימטאות הנידחות.
מבטו נתקל עכשיו בורבּיצקי, שניסה לפייסו בדברים, ובחמת־כוחו התנפּל עליו ותפסהוּ בצוארו ודחקהוּ אל הכותל.
– אתכם, אנרכיסטים, אחנק כאן תיכף!
חיורה ונבוכה ניטלטלה כאן גם ברוניה. ורבּיצקי צעק אליה מתחת לידים הלוחצות אותו:
– למה את עומדת כאן? לכי והוליכיהו מזה!
ברוניה צייתה.
היא הוליכה את ה“קאצאפּ” החשוּד דרך משעולים משוּפעים ועקלקלים, והיתה נוגעת בשרווּלו, מדי פעם כשצריך היה להימין או להשׂמאיל.
– מי הוּא ומה הוא רוצה? – שאל אותה.
– הוּא סובר, שאתה לקחת חלק באיזה פּוגרום ועל כן… זהוּ בריון, חסר־הכּרה!
הם ירדו במורד איזו מדרגות חלקלקות, והיא שאלה:
– מאיזה פלך אתה?
– מקוקז אנוכי. ואת?
– ממַריוּפּוֹל.
– מי יש לך כאן?
– אין לי כאן איש. יש לי אח בפאריס.
– איך אתם יכולים לחיות כאן? – תמה הוא – עיר מכוערה כל כך. אפילוּ השלג מזוהם כאן!
סחו עוד קצת.
– שמי רוֹמננקו! – לחץ את ידה בכוח, כשנפטרו זו מזו.
וב“ולאדיבוֹסטוֹק” כבר שב הכּל למנוחתו. נפתחה הדלת, ואיש צעיר נמוך, רחב־כתפים, נכנס הביתה ושאל:
– היכן כאן ורביצקי?
– אני הוא? – יצא אליו הלז.
– פּיֶר מפּאריס שלחני אליך – לחש לו הזר.
– א. ק.?…
ושני זוּגות עינים אפורות, עם אישונים קטנים כנקוּדות ננעצו עמוק רגעים אחדים אלוּ באלוּ.
– כך. מנין?
– על־פי קלסתר־הפנים אני כבר מכיר! – התפאר ורביצקי.
פרשו לקרן־זוית והתלחשוּ. אחר כך ישבוּ אל השוּלחן והתחילוּ שותים טה. הזר הסיר מעליו את ה“טוּז’וּרקה” חסרת־הצבע, ונתגלה צוארו – עזוּב וקוֹדר; זה היה אחד מאותם הצוארים השחרחרים והגלוּיים, שכאילוּ צל־העניבה מרפרף עליהם…
מפני הרעש שאינו פוסק בחדר קשה היה לקלוט את דבריו. וילקין הרכּין והוגיע מן הצד את אזנו האחת, וּבקושי הציל מכל הנאמר, כי הוּא הזר, שלוּח עתה לשם בשליחוּת חשוּבה, וכי הדממה השׂוֹררת עכשיו שם אינה אלא הדממה שלפני הסער. “פועלים” במחתרת, עובדים כדבעי!
– אלא שעלינו להיות אז זריזים בדבר לתפוס את ה“מכשלה” תחת ידינו. המהפכה תבוא בהיסח־הדעת, מהפכה משורש! עכשיו יד אחת, ואז מלחמה במפלגות אחרות!
לרגעים גחן אל ורבּיצקי ולחש לו דבר־מה על אזנו. וילקין שתה את הטה העכוּר, חסר־הטעם, ובערפל המסתורי, שהקיף אותו עכשיו, שתה בדמיונו טה אחר, טה צלוּל, ריחני, שם בעירו, בבית רעו נחום היקר כל כך, בשעה שאחותו היפה של זה ניגנה על הפסנתר בחדר השני.
“הביתה, הביתה!” – הביט וילקין בתחנוּנים אל הזר, ובת־צחוק של תקוָה ניצנצה בעיניו הגדולות והתמימות.
– אצלנו אין “אַבטוֹריטטים”! – סיים הלז את שׂיחתוֹ.
אחר־כך קמוּ והלכוּ אחרי הזר אל האכסניה שלו. הלכו דרך סימטאות אפלות וחלקלקות. מסביב לפנסים הרחוקים זה מזה הסתובבוּ פּתי־שלג תפוּחות – כפרפרים. ורבּיצקי וּוילקין המתינוּ לו בחוץ, והוּא יצא אליהם בעוד שעה קלה טעוּן צרור כבד. נדמה, שנושא הוּא עכשיו על כתפיו את סבל־העולם.
– אֶכּסמפּלר אחד של “לחם וחירות” צריך בכל זאת ליטול אצלך – ביקש ורבּיצקי.
– אבל רק אֶכּסמפּלר אחד. שם דוחק גדול ב“ליטרטורה”.
שעה רבה חיטט וניקר בצרורו עד שהוציא משם את ספרו של קרוֹפּוֹטקין. וילקין דיפדף בו קצת לאור־הפנס.
– היוּ שלום! – נפטר מהם הזר לבסוף מתוך נשיקה.
לאחר שהתרחק כמה פסיעות חזר לאחוריו וקרא:– אחות יש לי כאן! ברוניה! הגידוּ לה על אודותי, כשתזדמנו אתה. אמרוּ לה, שלא היה לי פנאי!
– טוב, טוב!
שניהם עמדוּ והביטוּ אחריו עד שנעלם מעיניהם.
– ואני אלך עכשיו אל ה“חוּליגאן” שלנוּ – אמר ורבּיצקי – תראה איך אעשה אותו ל“חבר” נפלא!
באותו לילה תעה וילקין יחידי ברחובות הזרים, בבקשו לו מקום ללון. בתקוות קלוּשות, שנתבדוּ זו אחר זו, שוטט ממקום למקום, שעה שהחנוּיות התחילוּ נסגרות במשיכות התריסים הפגומים, משיכות מפתיעות, קורעות־לב. עייף, מאפס עצה, סר לבסוף שוּב אל “ולאדיבוֹסטוֹק”. שני החדרים היוּ כבר ריקים מאדם; משאר אך הנער חסר־החוטם. זה סידר גפרוּרים על גבי השולחן בצורות חלון ודיבּר אל בעל־הבית בקולו האטוּם, חסר צליל־הנחירים:
– טול מכאן שלושה גפרוּרים, על־מנת שהריבּוּעים יהיוּ שלמים!
III
מקץ שנתים ימים, ביום חורף קר לפנות ערב, יצאה ברוניה מאגף־היולדות שבבית־החולים הנוצרי, ותינוק חבוּי בסוּדרה. התינוק, בן תשעה ימים, היה גדול כבן שני ירחים, וזרועות־ידיה הנחלשות התעלפו מכובד־המשא. הלוך הלכה אל מכירתה החדשה ובת־ארצה דוֹרה, שגרה הרחק, בקצה־העיר, בקרבת בית־העלמין.
דוֹרה, אשה צעירה, חולנית ודקת־גו, שכוחה נתבזבז בשעתה בבתי־אסורים ובאֶטפּים (הובלת אסירים ממקום למקום), הסמיקה מהתלהבות כשנטלה את התינוק על זרועותיה. זה פּקח לאוֹר המנורה סדקי־עינים ארוכים עם לובן שלא במקומו, ודוֹרה צווחה:
– ממש אבא!
ותישקהוּ.
צבי, שישב שם באותה שעה, הסתכל בתינוק אף הוא וניענע בראשו:
– רוֹמַננקו!
– אחר־כך רחצה דורה את התינוק באמבטי. הגוף השחרחר, הגדול מכפי ימיו, נשתכשך בפושרים, מיצמץ בעיניו ובכה והתיפּח. בא גם בעלה של דוֹרה, סנדלר חיור, מגוּדל־בלוֹרית ולבוּש חולצה רוּסית שחורה. הוּא הציץ לתוך האמבטי וחייך:
– “פּוֹרוֹסיוֹנוֹק”! (גוּר־חזיר"!)
כשהוציאה אותו דוֹרה מן המים והתחילה מחתלת אותו בתוך הכר, מיישרת את זרועות־ידיו הקטנות, נתעצמוּ הללוּ, נתעקשו, וּבקושי נשמעוּ לרצונה. הורגש כוח זר ושׂוֹטם.
– הוּא כבר חזק ממני! – טיפּלה בו דורה בכל כוחה.
ברוניה ישבה כל העת על הדרגש וסיפרה על אודות בית־החולים, הרופאים והמילדות שם, סחה על דבר היולדות האחרות ותינוקותיהן המכוערים.
– הללוּ היוּ קופים ממש. כשרחצו אותם באמבטי יחד עם שלי הייתי חוששת תמיד, שמא יחליפוהו באחר.
באודם הרענן שבלחייה, בתנוּעותיה המרוּשלות ובקולה הריאתי והעייף הורגשה החמימות המלבּבת של אם צעירה.
בינתיים נתגלגל ויכוּח בין צבי וּבין הסנדלר. הראשון ינק מזנב־סיגריה יניקות עמוּקות, ירק על הקרקע וטען:
– לפי דעתי היא מוכרחת ל“יַהד” אותו. אחת משתי אלה: או להטמיעו בגויים תיכף, למסרו לבית נוצרי, לסביבה נוצרית ולעשותו משוֹרש נוצרי שלם, מה שקשה יהיה לה ביותר, או לעשותו יהוּדי כהלכה, שהרי סוף־סוף תהא נזקקת תמיד ליהודים, ובין אלה יהיה לה דבר זה למכשול נצחי. כך אני מבין.
הסנדלר התנגד לכך. הוא התהלך לאורך־החדר, הלוך ושוב, ודיבּר בקור־רוח:
– אצלי אין יהוּדי, אין פולני, אין צרפתי. אצלי – יש אדם!
ברוניה גחנה אל התינוק, שהיה מונח כפוּת על ברכיה, נשקה אל שפתיו, וסחה:
– אבל כיצד אפשר? הלא יכאב לו!
בעוד ימים אחדים באה יהוּדיה זקנה עם עינים צעירות, סרסוּרה של מיניקות, לתהות על ברוניה.
– רואה את, – פנתה אל דורה – עמדתי בדיבוּרי, אמרתי שאבוא – וּבאתי.
וּבלי הבט אל ברוניה ובראותה אותה היטב, שאלה את דורה:
– כמה אתם משלמים כאן שכר־הדירה?
– תשעה זהובים.
– כל כך ביוקר וכל כך הרחק?! חמס – בחיי!
דורה סיבּבה את פני הדבר ישר אל העיקר:
– הנה, זוהי האשה הצעירה שאמרתי.
– הזקנה תיקנה ותחבה בידיה את שערות־ראשה הלבנות אל מתחת למטפּחת, ישבה אצל ברוניה, ומתוך רמיזה בסנטר ביקשה:
– בבקשה להראות לי את…
ברוניה צייתה.
בידים רזות וארסיות מישמשה וּבדקה הזקנה את השדיים המלאים והזכים, ואמרה:
– סתוּמים לגמרי. החלב צריך שיהא שופע דרך כל הצינורות, לא דרך צינור אחד, בצמצום. צריכה את להשתדל בזה. התינוק שלך, אני רואה, ישן אצלך. זהו רע. צריך להעירו ולעוררו ולהיניק אותו בעל־כּרחוֹ, להיניק ולחזור להיניק, בכדי שייפּתחוּ כל הצינורות, את מבינה, כל הצינורות. באופן אחר לא יקחו אותך לשוּם בית. כשאדם משלם כסף, הוא רוצה בסחורה טובה!
ועוד באותו יום נמסר התינוק לאשה כפרית, וּברוניה לנה בלילה אצל הסרסוּרה. היא ישבה על הספּה המוּצעת בשבילה והביטה אל חללה של הכירה המוסקת. שם לחכה האש את חמרי הפּחם השחורים ופלטה מהם לרגעים גוש בוער ומעלה עשן החוצה, אל הקרקע. ואז גחנה הזקנה במגרפה שבידה וחזרה וזרקה את הפחם אל תוך התנור, כשהיא סחה בתוך כך:
– קרוב עשיר יש לי, בעל מכרה־פחמים. והרי שלח לי היום במתנה שק־פּחמים. מעולם לא היה כל כך קר כמו עכשיו. אי־אפשר לחמם את הדירה בשוּם אופן. אצלכם ברוּסיה גם כן קר כל כך?
– לגבי רוּסיה זהו חם. אצלנוּ מגיע הקור לפעמים עד ארבעים מעלות.
– ומנוחה עוד אין אצלכם?
– שם לא תהיה מנוחה לעולם.
– גם אצלנוּ יהיה ברבות הימים לא טוב מזה – נאנחה הזקנה וזרקה עוד גוש שחור ומחוספּס אל תוך החלל הבוער.
כבתה המנורה הקטנה, ואת החדר הצר האיר עתה מן הפינה התנוּר בלבד – הארה אלכסונית, מוצלפת מלמטה למעלה, אל כתמי הטחב הצהובים במרומי־הכתלים, אל הסחבות שנתיבּשוּ על מוֹט.
– היכן אני עכשיו בעולם, היכן אמי, היכן אחי?! – נזדעזעה פתאום ברוניה מנשיבה חזקה של שכוֹל ויתמוּת, ושכבה.
כשחשך התנור, סגרה הזקנה את ארובת־העשן ושכבה גם היא.
– הלילה יהא כבר חם – לחשה לעצמה, בהתכנסה תחת השמיכה, עם רחשי־תודה בלב לקרובה העשיר.
IV
עלטה מוזרה היתה בטרם בוקר, בחצר בית־האסורים, כשהוציאו את מישה, אחי ברוניה, לתליה. הרחק, בקצה־האופק, כאילוּ התלקחו הדמדוּמים לא מהזריחה, כי אם ממדוּרת־פּחמים. על־פי סיבוכי הדברים המשוּנים, המשוּנים כבר יותר מדי, ועל־פי העצבוּת התהומית, שבהקיץ אין טועמים כמותה אפילו בשעת אסון גדול ביותר, הבינה ברוניה, כי אין כל זה אלא חלום רע, ובכדי להיחלץ ממנו בבת אחת, אימצה את כל כוחותיה להתעוֹרר משנתה, אבל בשעה שהתליין, עם סדקי העינַיִם הארוּכים והמלגלגים, שם את העניבה על צואר אחיה בידו האחת, חנק אותה, את ברוניה, בידו השניה, ובדממה, בלי יכולת לנוּע ולבכות, הביטה אל הלגלוּג הערמוּמי והקר עד הרגע האחרון.
– זה כארבע שעות שהן מתות – שיער הרופא, כשבדק בבוקר את גוּפותיהן של הסרסורה וברוניה.
הוא ציחצח את משקפיו והתמרמר:
– כמה שמרעישים על זה את העולם שנה־שנה, והן באחת. סוגרות את ארוּבות־העשן, ותוּ לא!
אל הלוָיה של ברוניה, שהיתה ביום־המחרת, התלקטוּ “חברים” גליצאים בצירוף ה“רוּסיים”, השרידים המעטים, המפוזרים והמפורדים בכל קצוי־העיר. ממכרי ברוניה הישנים באור רק וילקין וצבי. יתרם נתפזרו זה כבר על־ידי הבולשת ועקבותיהם נעלמו.
את הארון נשאו ה“חברים” על כתפיהם. רובם, שהיו חיילים בארץ־מולדתם, התאמצו ללכת בהתאמת־הרגל: כך קל יותר לנשוא. כשהיו נושאים לפנים את ה“מטרות” הכבדות אל כיכר־היריה, היו גם־כן נוהגים כך.
אצל אחרים התעורר עתה ה“לוֹדיר” (עצל) החיילי, והם השתמטוּ והסתלקוּ לצדדין. שלא יצטרכו להחליף את הראשונים ולשאת את הארון גם הם קצת.
– אני ראיתי היום את גופה בשעת הטהרה – שיִש! סח וילקין, עטוּף פּלרינה, לצבי, בחבשו את כף־ידו לאזנו הימנית מפני הקור.
במשך השנתיים הוא נזדקן ביותר, זקן צהבהב קלוּש עכר את סנטרו, עיניו נתקלקלוּ, והן דמעו עתה מפני הרוח.
צבי ינק, כדרכו, את זנב־הסיגריה ושינן:
– קרבן תמים, קרבן תמים!
נכנסו אל תוך בית־העלמין. אצל מצבות־השיש הגבוהות והחלקות, עם הכתובות המוּזהבות שעל גביהן, נעשה הקור צורב יותר.
– אי, אברך, השלך את הסיגריה! – צוַח מרחוק יהודי מר־נפש, כחול־פנים מקור, שטיפּה היתה תלוּיה לו בחוד־חָטמוֹ – אל “מקום קדוש” בסיגריה!
צבי ציית.
היהודי שר “אל מלא רחמים” כמה פעמים, ופעם בפעם גחן ושאל:
– את נשמת?
– ברכה! – ענו לו וחזרוּ וענוּ.
אחר כך הכניסוּ את הארון אל תוך האכסדרה העגולה המיועדת להספדים, ו“חברים” נאמו את נאוּמיהם. במרומי־האכסדרה היוּ קבוּעות זכוּכיות בנות צבעים שונים, ופרצוּפי־המלווים נתהפכו כאן חליפות לכמה גוָנים, באופן שנעשׂוּ כמעט זרים ובלתי מוּכרים זה לזה.
– זהוּ קרבן־הפילנטרוֹפּיה! – צוַח הנואם, בהראותו בידו על ארון־הקרשים הדל, ופניו – חציים אדוּמים וחציים כחוּלים.– קרוב עשיר נדב פּחמים!
על הקבר הפּתוּח חזרוּ ונאמוּ. אלה שעמדוּ מסביב לחוליית העפר הצהוב, נשענים על מעדרי־עץ רחבים (כעין אותם, שהיוּ גורפים בהם את השלג בחצר־הקסרקטין), מוכנים לסתום את הגולל, המתינו בקוצר־רוח: “לוּ כבר גמרוּ לדבּר – קר!”
בשאט־נפש הביט היהודי אל הכנופיה, אל ארחם ורבעם, “עשה” עוד פעם “אל מלא רחמים”, וּבחוֹד חָטמו התנועעה עדיין אותה הטיפּה.
הסותמים הראשונים מסרוּ את המעדרים לאחרים. ניגש גם וילקין ונטל מעדר מיד האחד והתחיל חופר וזורק את העפר גם הוּא. כנפי הפלרינה שלו התבדרו אילך ואילך, עם כל נעיצה ונעיצה התאמץ לתפוס עפר מלוא־המעדר, וּבעיניו התמימות והדומעות ניצנצה עכשיו מעין אותה בת־צחוק של תקוָה, שבה הביט לפני שנתיים אל מישה:
– “הביתה, הביתה!”
אלא שבת־צחוק זו היתה כבר שאננה יותר, רחוקה יותר – מאידך גיסא.
באמצע
מאתגרשון שופמן
I
ההנאה החריפה, שהיתה גנוּבה וחשאית, עלתה לו אחר כך במחיר רב, כשעיניה הכחוּלות והערמוּמיות התחילוּ כבר מביטות לפעמים מעל לראש, למרחוק. יש שעוד לפתה את הצואר בזרועותיה הכבדות והרגיעה את הכאב רגע אחד בנשיכות שיניה החדות והמוּצקות, אבל תוך כדי דבר, כשאֶל הדם כמו הוכנס קילוח של יין חריף, והראש כבר סחרחר משובע־אושר, דוקא באותו רגע נתערפלו בדאגה גלוּיה עיני־הנמרה שלה והיא שאלה:
– היכן הוא עתה ליאון? כל כך מתוק העלם. לנשקהו פעם ולמות!
ואז חייכוּ השפתיים, בשעה שהלסתות שקעוּ ונפלו מרגע לרגע; הגוף, נדמה, נתרוקן מדמו, והקרקע, כמו בתוך מי־נהר עמוקים, השתמט מתחת כפות־הרגלים.
וטעם מוּזר התחיל מאז מפעפע בּכּל: בטיפּות־הגשם הראשונות, שנימרו את אבני־הכביש, במנגינת־הצבא, שהתפרצה מתוך רעש־הכרך כלשונות־אש מתוך עשן שחור, בשושנים המעוּכות, שהידים מישמשוּ בהן בלילות לאור־המנורה, בריח הסבּוֹן השחור בבוקר־בבוקר.
כעין דופק עם הפסקות ממושכות היה הכאב. המחשבות נתגלגלוּ אילך ואילך, וּבקביעוּת ידוּעה נתקלוּ וניגפוּ בנקוּדה אחת, בזו הנקוּדה העיקרית, הכואבת, שכירסמה את הלב, ינקה בלי־הרף את עסיס־העלוּמים והכשילה את הבּרכּים. המדרכות נדמוּ רחבות ביותר, וכשהרוח הרים מעליהן את האבק לאור הפנסים החשמליים, היה נדמה לפתע, שנתעית באיזה מדבר־חול.
עם כל מַכּר, לוּ גם הרחוק ביותר, שנזדמן בדרך, התעורר חפץ ללַבּוֹת שיחה. זו היתה מתלקחת בהתלהבות מאונסת, עוד מעט וצחוק צוהל התפּרץ מקרב והתגלגל באויר – כעין דרדור של בנין נופל.
היא, שלא היתה מעולם חזקה ביותר ונכנעה תמיד בשעת התגוששוּת מתוך הוֹללוּת, נהפכה עתה ליצור מטיל צל ענקי, לכוח־איתנים, שכבש את כל חללו של עולם. העינים הלוהטות תעוּ לצדדין, נמשכו אל האופק, תרוּ וביקרוּ מסביב נקוּדת־סמיכה, שטח כלשהו של אחיזה, אבל פעם בפעם כמו ראו רק את יפיה התהומי מתמכּר לאחר, לאחר, שם באין רואה; ראוּ את היופי היהיר כל־כך, כשהוּא מתעַנֵו, מוַתר עתה על הכּל, על הכּל, מתבקע וּמתגלה מבפנים…
ואיזה כוח נעלם הדף מאחור בלי הרף והתעה דרך גנים וּפרדסים, שרישרשוּ בעליהם הדקים לאור הפנסים תחת שחור־תכלת השמים, וּמשם הלאה־הלאה על־פני חלונות גדולים, חלונות של חנוּיות־פרחים, פרחים מגוּונים ומוּארים, שתולעת־הקנאה המסתתרת כמו רחשה אז ביניהם, ואכלה ואכלה בהם.
II
לפני בית־הנתיבות, בינות לפסי־הברזל המתעקלים, צמח חציר פראי והשחירה ערמה של פחמים כתוּשים. דמדוּמי השמש השוקע השתקפוּ בחלונות הצלוּלים של הקרונות האדוּמים־שחורים, שהיוּ עתה כל כך חביבים, על שהם עתידים עוד מעט להעתיק מכאן אל עולמות רחוקים, אל עולמות אחרים.
במרחק כמה פרסאות, ליד כפר, יש יער קטן. ביער, בביתו של גרמני אחד, מתגורר עתה רֵעַ טוב, אחד מאותם הרֵעים, שחברתם מפיגה את הקושי הנפשי. ולגרמני יש אֶמה קטנה כבת עשׂר, אחת־עשׂרה, ילדה שזוּפה משמש, בעלת עינים יפות, עינים נפלאות, מאירות דבר־מה, מאותן העינים, שאינן נתפסות בדמיון… לפעמים היא קוטפת וּמביאה לך מן השדה צרור זכריות או “תאומים”, פרח־קטיפה זה, חכלילי־העינים, הדומה לפרפר, כשהיא מאפילה בידה מתוך ביישנות על עינה האחת וסוקרת בתוך כך בעינה השניה, עין שׂוחקת. כשמתרפּקים עליה, היא מתחמקת וּבורחת, ורק אחרי ריצה ארוּכה ברגליה היחפות, הרגלים הקטנות והשחרחרות, על־פני המדשאה, היא נופלת עייפה לתוך הזרועות, ואינה מתנגדת עוד לנשיקות, המתנדפות ברוּח־השׂדה.
הרכבת זזה ממקומה, ולפני החלון הפתוח חלפו לאט: מנהל־התחנה, כשכף־ידו לכובעו, תלי־הנסרים, הפנסים, איזו גזעים עבים, אדוּמים משקיעת־החמה. ביעוּתי־הכרך נשארוּ מאחור.
חוּטי־הטלגרף עם הציפּרים שעל גביהם ירדוּ ועלוּ, השדות, שהתנמרוּ משפעת ציצים וּפרחים, נסבוּ וחלפוּ, נסבוּ וחלפוּ. הנה ביצה, שחסידות תועות על גבה ומתעופפות לפתע, תעלה עם גשר קטן רעוּע. השתקשקוּת־האופנים הדהימה ועוררה בדמיון איזו קטעי ניגוּנים מתוּקים, ניגוּנים של כלות־הנפש. ראשי האילנות והחלונות הקטנים במרומי־הכנסיות שבצדי־הדרך הלכוּ וכבוּ, וילדי האיכרים מהכפרים הסמוכים רצו יחפים על פני השדות האפלים והרטובים מטל – הלום, אל הרכבת המוּארת. חלפוּ בעלטת־הערב ערוּגות־בולבוסים, ניצני־פּרג.
הכאב הלך והתרכך, הלך והתפשר. מאחורי היער השחור עלה הירח, ומהשיפון הרך והירוק, שנכפף מהרוח, נשבה עצבוּת רעננה, ריחנית. על החזה חלפה לאט־לאט העקה חמימה, אותה העקת־אהבה נפלאה, שפוקדת רק לעתים רחוקות מאד, בחלום או במצב נים־ולא־נים, ושכל כך צר בו ברגע, עד שאי־אפשר לתת מושג ממנה לאהובה גופא.
– אֶמה, אֶמה!…
היא כבר ישנה בודאי. הדרך מן התחנה אל היער התפתלה בין רוכסי־הרים וחורשות אפלות, שניצוצות התעופפו בתוכן – תולעי־יוחנא. עוד מעט, והחלונות התנוצצוּ מבעד לאילנות.
בעמקי היער השתטחה שכבה עמוקה של שלכת נובלת, שהתגבּבה כאן מהרבה שנים והתמזמזה תחת הרגלים, כשהתחילה התעיה על גבם ביוֹם המחרת, שהיה יום זיו וקדרוּת לסירוּגין. כתמי־החמה הבודדים, שהתגנבו דרך הצמרת העבה, השתעשעו על אֶמה, והיא סקרה מבעד להם בעיניה המתרפּקות, המאירות דבר־מה, אותן העינים הנפלאות, היעריות, שאינן נתפּסוֹת בדמיון… נשיקותיה העסיסיות, נשיקות בת גזע אחר, נתנוּ אושר רחוק וזר, אושר מהמם, עד כי נשתכח פתאום הכל, הכל, ונתהוה כמו באמצע.
הַניה
מאתגרשון שופמן
על הר בחורשה, באמצעיתה של חצר קטנה, עמד הבית המסוּיד, שליבב מרחוק בחלונותיו הצלולים מבעד למפלשי־הארנים. בצלע־הבית עמדה תמיד עגלה בת שני אופנים עם מוטות מוּרדים ארצה ועל גבה חבית־מים ישנה. אצל האוּרווה היוּ מגובבים תלי־עצים, עצי־לִבְנֶה, ובסדן־גזע, סמוך להם, היה נעוּץ קרדום ממוֹרט וחד.
בבוקר־בבוקר, כשהניה, בת שתים־עשרה, היתה קמה משנתה, לא ניחא היה לה קצת מרגליה היחפות המסואבות ברפש קרוש, והיא מיהרה לרוץ החוצה, אל הדשא הרטוב מטל. בחשאי היתה מתכנסת אל־תוך גן־הירק שמעבר לגדר־החצר, מתגנבת בינות לערוּגות, מחפּשׂת דבר־מה וּמנערת בתוך כך על שולי שמלתה את רסיסי־הטל מעל עלי הלפת הרחבים. או שהיתה מטפּסת על עץ־הדובדבן, שעמד מאחורי הכוורת, ומסתתרת בנופו.
אביה, איכר גרמני שנתפּלן, מגוּבן קצת ושכבר זרקה בו השׂיבה, היה מרכיב את המשקפיים הכהים על גבי חטמו, ובירכתי החצר אצל לול־התרנגולים היה עושה בעץ בכלי־אומנות נגריים – כדי לתקן איזה נסר בכוורת. האיזמל של המעצד נעשה קהה במשך המלאכה, ואז השחיזוּ במשחזת, שעמדה בקרבת־מקום. בנו הבכור גילגל את הגלגל, וכשהזקן כחוש־הלסתות היה אוחז את האיזמל על גביו ונשען עליו מתוך טרחה יתרה בכוחותיו האחרונים – מעין רחמים מוזרים היוּ אז נכמרים עליו, וחפץ היה מתעורר להעיר את אזניו באותה שעה על הניה הקטנה שלו, שאין כמוה בבנות ליופי ולחן.
לפעמים, ביום הראשון לשבוע, היה בא הלום “טיול” בית־ספר מהכרך הקרוב. אז היתה השלוה היערית מוּפרעת כאן קצת. כארבה היו התלמידים, הנערים היפים, שזופים משרב, מזיעים ומעורטלים במקצת, עם ראשיהם הגזוּזים והמבהיקים לעין השמש, פושטים על השולחנות והספסלים, בינות לארנים, על מעקה־הבית, על גדר־החצר, על הכיכר הירוקה. טרודה ביותר היתה אז האיכרה הזקנה, בעלת העינים האפורות והפקחיות, בהעניקה לכל אלה פת בחמאה וחלב חמוּץ. פעם בפעם היתה הניה אוהבת באותה שעה לשבת על הערסל, התלוּי בשלשלאות של ברזל בין שני ארנים עבים, ולארוב משם, כחיה צעירה, אל זמזוּמוֹ של העולם החדש והזר.
תלמיד אחד, עם חוטם סולד ועיני־משוּבה, פורש מן הכנוּפיה הרועשת, ניגש אל הערסל והוֹדפוֹ באויר אחת ושתים. זה מיטלטל לאט־לאט, והניה, מאושרה, מתערסלת בכוח־ההדיפה אילך ואילך. הערסל מפגר ועומד, ואז תובעת וּמפצירה הניה, תחילה בהברה רפה ומבוּישת ואחר כך במרץ ובמעין חוצפה תאוותנית:
– עוד!…
אוזר הנער את שארית־כוחותיו ומקלע את הערסל בלי־הרף. הניה טסה באויר וּמגיעה כמעט עד לראשי־הארנים, וּמשם היא מביטה הרחק־הרחק, מעל לחורשה ושדה, אל עבר הכרך, מביטה בעיניה היפות והלחות, שהבהיקו עתה כחיפוּשיות־שדה כחלחלות ברגע שהן מפשׂקות גפיהן לעוּף…
לאחר ארבּע שנים, כשנפלה הניה לתוך הסימטה העקלקלה שבקצה־הכרך, הוּרגש שם פתאום ריח יערי. נתרענן בבת אחת האויר המסוֹאב והמחניק, כאילוּ אילן לא־נראה, אילן רחב־עלים, התחיל מרשרש כאן מעל לראש. בלילות התחילוּ רומזים ומרהיבים משם הפנסים האדוּמים, והניגוּנים הצרוּדים והמילנכוליים, שיצאוּ מן החלונות הפתוּחים, נעשוּ עתה כל כך מתוּקים, עד כי צר נעשה, שבגלל ההפצרות והתביעות אל העוברים־והשבים היו נפסקים באמצע. צוחקת היתה הניה צחוק צוהל, עסיסי; נשימותיה היו כבדות וריחניות, ומנשיכותיה העמוקות שהיתה נושכת את הקיבורת – כעין גלי־יין סוערים היו מטלטלים אחר כך, כל אותו יום המחרת, ונושאים הלאה־הלאה, עוד פעם אל אותה הסימטה העקלקלה עם אוירה המוזר, הקשה והמושך.
בקוצר־רוח הבריקו בבתי־חרושת עינים להוטות מתוך פנים מפוּיחים – לאור הלהב של המפוּח. המונים־המונים נהרו קשי־היום כל הלילה, הלוך ורנן, הלוך וצרוח צריחות של הוללות פרועה – לשם, לשם, ועל מפתן־הבית היתה כבר השאלה מרטטת:
– היכן הנ’קה?
והתשוּבה היתה פעם בפעם קצרה ומכאיבה:
– “תפוּסה!..”
הרעבתנות של עשוקי־החיים וחנוקי־הכרך, הרעבתנות האכזרית, שאינה יודעת שׂבעה, התנפלה על היצור היפה, צמח־השדה, ינקה את לשדו בלי־הרף, תבעה והפצירה בחוצפה תאוותנית:
– עוד!…
מתה הניה כעבור עוד כמה שנים מיתת פתאום לפנות־בוקר. היא היתה מוּטלת לרוחב־מיטתה, ופניה קיבלו אותו גירוּי־הרחמים התינוקי, שהיה שפוך עליהם בשכבר הימים, אז, אז בערבי־הקיץ, בבית־אביה, כשהיתה נרדמת עייפה על הדרגש הערום, וחיפוּשיות־בית התרוצצוּ על הקרקע. עיניה היוּ פקוּחות קצת – נראו אך קצות הכנפים הכחלחלות, כשהן מנצנצות לעוּף…
בעל־ה“בית”, כחול־החוטם ועב הכרס, התרעם על אשתו:
– חשק אצל אשה להחזיק תמיד גוססות!
ותוך כדי דיבוּר פנה אליה:
– תני לי לבנים! הולך אני אל בית־היזע.
בבית־היזע, כמו תמיד, מרק ושיפשף את בשרו בכל כוחותיו הבלן הגבוה עם התבלול בעינו האחת. הוא שכב פּרקדן על דף־הרחצה שבצלע־האצטבה והושיט לבּלן את זרועו האחת, פעם את זרועו השנית.
גוּפו המפונק והשמן הבהיק מתוך האפלולית. מלבד שני אלה לא היה כאן איש. התקרה היתה שחורה, החלונות עם שׂבכות־הברזל היוּ מפוּיחים, ונדף ריח של עלי־זרדין. מעל לאבנים הגדולות, הצהוּבות והרטוּבות, השחיר חללו של התנור – כעין לוע ענקי פעוּר. מים ניתזוּ, השתפכוּ ושוקקוּ, וצירצר הצרצר.
כוח
מאתגרשון שופמן
האַתליט הראשי הראה היום בערב בקירקס את כל גבוּרתו. את המשקלות הגדולות זרק אילך ואילך כאבני־משׂחק קטנות, אחז בזנב־הסוּס, וזה, אף־על־פי שהאיצו בו, לא יכול לזוז ממקומו; פרסת־ברזל שבר בידיו לחצאין, כבצוֹע את הכעך וכו' וכו'. ופעם בפעם, קודם שביצע את מעשהו, ניגש אל הקפּיטן, מפקד הרוֹטה הששית, שישב בשורה הראשונה, ונתן לו לבדוק את הברזל, את האבן, למען יוָכח כל הקהל, שאין שוּם זיוּף בדבר; הלז ניענע בראשו מתוך התבטלות.
והתנוּעות והפסיעות! הגוּף המוּצק, ענק־השרירים, התנועע ופסע – קל, נוגע ואינו נוגע, מרפרף. דומה, שעדיין הוא כובש את כוחו מתוך איזו עניווּת, מתוך איזו צניעוּת. אדם מעולם אחר.
מעל היציע הסתכלוּ בו החיילים של הרוֹטה הנזכרת, שבחסד אדונם, היושב עתה למטה, הוּרשה להם בעת פגרה זו לבקר פעם את הקירקס. רוּבם היוּ מפלכי רוּסיה הפנימיים – מחוּטטים, רחבי־פּה וחצוּפי־חוטם. בקדקדיהם הלבנים והגזוּזים היה דבר־מה קשה וקר, ובעיניהם – משׂטמה פראית וּמימי־הווֹלגה.
– אך זהוּ כוח־טוֹ! – קרא צ’יבּוֹטאייב, מבשל הדייסה, בחזירתם אל הקסרקטין – והוסיף את הנזיפה, המרחפת באוירו של הצבא.
איש לא ענה כלום. הלכו בפיזור, בלי־סדר. ה“קפּרלים” הקפּדנים, שהלכוּ בראש, כמו דוכאו פתאום, וניטלה המרוּת שלהם. סגן האופיצר ווֹלקוב, “זאב”־הרוֹטה (כך היוּ קורין לו, על שהיה נוהג להכות את חניכיו מכות־רצח מתוך צחוק), ניסה לפקד:
– בשוּרות!
אך קולו צילצל עתה עלוב וחסר־תוקף.
פסקו להתוַכח על אודות האַתלטים וכוחם.
כשאחרי מִפקד־הערב והתפילה שכבוּ על המיטות איש־איש תחת שמיכתו האפורה – עוד שעה רבה לא יכלו לישון ולא – אלמלא הראה את פרסת־הברזל למפקד־הרוֹטה שלנוּ, לא הייתי מאמין.
האחד התאמץ להוכיח:
– רגילות היא זו! רגילות פשוּטה ולא יותר. אין כאן שום כוח! לדוגמה: תיכף אחרי בואי לצבא ולא יכולתי להתרומם על גבי ה“סולם” אפילוּ מדרגה אחת, ועתה אני מגיע כבר עד לראשו של הסולם. כלום אני עכשיו חזק יותר מאז? אדרבה, בביתי היה לי כוח הרבה יותר.
– מה שם טוֹחן הבל? – בּיטל את דבריו אחר – נַסה־נא להיאבק עמו!
נשתתקוּ מעט והתהפּכוּ על המיטות מתוך אי־מנוּחה.
– בכל זאת אני חושב – העיר לבסוף ה“זאב” – עוד אפשר ל“מרק” לו היטב את הסנטר!…
איזה חייל רצה להשיב על זה, אך הלז מיהר להשתיקו, בקראו:
– די לכם ללהג! מחר להשכים אל היריה. לישון!
גיבור
מאתגרשון שופמן
בצהרים, בהיסח־הדעת, נפלה השמוּעה, כי הנציב נהרג, ובמשך שעה קלה כבר נתפשטו בכל רחבי הכרך הפרטים המרוּבים. איזה עלם יפה־עינַים ושחור־תלתלים היה הרוצח. בצאתו מהטרקלין, חיור ואחוּז־בּלשים, פנה אל האיכרים, שעמדו בפרוזדור עם “בקשותיהם”, מצפּים להכנסה.
– את נקמתכם נקמתי!
ועוד סיפּרוּ: בלילה, אור ליום המאוֹרע, שב הנציב עם אשתו מן הציִד והביא חזיר־בּר הרוּג. ושוּב: כששׂמו את הנחוּשתיים על ידי הרוצח הצעיר, אמר זה בבת־צחוק אל הניצבים עליו:
– בבקשה לתקן לי את המגבעת על הראש! ותוּ, ותוּ.
ההמון בלע כל פרט, כל מלה, כל הגה. לכוּלם היה עתה ערך מיוּחד, ערך ענקי.
ולפנות ערב – היה סתיו מוקדם, סתיו מוזהב – כבר התנפחו ברוח, כמפרשׂים, דגלים שחורים והטילוּ צללים דקים על הנערות, שטיילוּ עתה על פני המדרכות הרחבות, שיכּוֹרוֹת מאהבה מסוּתרת, מכליון־נפש גנוּב.
בני־זוּגן, שהלכו עתה על־ידן – נתמעטה דמותם. העלובים! אהובותיהם בגדוּ בהם, והם לא ידעו.
אֵם
מאתגרשון שופמן
מעוּנן מטבעו, נהפך אחרי הנישׂוּאין לעליז, לצוהל וחי. קשה ומתוק היה לו להתרגל אל הרעיון, כי ילדה אַורירית זו, עם עיניה ה“פולניות” וסנטרה החד, הרי היא כבר שלו. כולו כמו נתמזמז משטף־אשרו, והיה עתה בעיני־מכיריו, שידעוהו תמיד לקודר ולמר־נפש, כצנוֹן מטוּגן בדבש.
אלא שלפעמים, כשהיתה “ילדה” זו מתגוששת עמו מתוך השתובבוּת ומניפה עליו את אגרופה הקטן, היה זוכר לפתע, כי עוד מעט וּבא ממרחקים, על־מנת להשתקע כאן, רעו הטוב והיפה, היפה כל כך, ואז היה מרגיש בלבּוֹ כעין הדו של רעם רחוק.
והשוֹאה באה.
כגנב ערום, כמו שלא־במתכּוון, התגנב הלז לתוך הלב הזר, התגנב בפסיעות זהירות, פסיעה אחרי פסיעה, בחשאי, לאט־לאט – לפנַי־ולפנים. עת קשה הגיעה לבעל. ברק חדש וזר, שלא ראה קודם, התחיל מנצנץ בעיניה. בבת־צחוק על שפתיו היה מביט לפעמים, איך שהם מתגוששים ומשתובבים יחד, ואז נדמה לו, כאילוּ רעו הטוב והאכזרי מחנק אותו בברכיו, מחנק עד כדי גזל־הנשימה, והיא צוחקת, צוחקת.
וימי־הריונה קרבוּ בתוך כך אל קצם. התקוָה היחידה היתה, כרגיל, אך אל אותו המאורע, שעתיד לחזק את השיתוף ההדדי, ויחד עם זה להפוך אותה מתינוקת קלת דעת ולב לאשה, לאֵם.
סערה מוּזרה התחוללה בנפשה יחד עם חבלי־הלידה. הבעל נעקר מן הזכרון, כאילוּ לא היה לעולמים. לנגד העינַים היבהב כל העת איזה יער רטוב, יער אחרי הגשם, עם אֵזוֹב וכמהין ופטריות. כמה יפה הוא עתה. הוא מעיק באכזריות, אבל מה מתוק הכאב! גל־אהבה אליו שטפה לפתע, אהבה חדשה, שלא ידעה אותה קודם, אהבה שטופת־דמע ורבּת־אור – הוּאר ויזהר היער הרטוב…
וברגע זה הבינה, כי היא כבר אֵם.
כּאֵב
מאתגרשון שופמן
לא לחינם היה האושר מרטט לפרקים ומתעגם כל־כך: סודו ארב לו וליגלג עליו. מן התמימות, מן הטעות ניזון האושר – כברק הבריקה האמת ותאֶר את כל עומק־האסון.
והם נפרדוּ.
בפעם הראשונה טעם הוא את הכאב האמיתי, ונבעת ממנוּ, רץ דרך רחובות רועשים ושדות מצרצרים – אל הים. וּבנפלו מהר תלוּל וגבוה, מתהפך באויר פעמים אחדות, כמו שמע ברור את צעקתה שלה:
– אַי!…
בבת־צחוק פנימית חיפּשׂה היא וחזרה אחרי דבר־מה. היא השתמטה מהעינים החולמות, מהעינים המתגעגעות, וביקשה כבר עינים אחרות.
וַתמצא.
ובפעם הראשונה טעמה גם היא את הכאב האמיתי, ותצעק:
– אַי!…
ובצעקה, הרגישה את הנפילה מהר תלוּל וגבוה – אל התהום.
למלחמה
מאתגרשון שופמן
מידת־הדין נתרכּכה קצת. כשאיש מן החיילים לא חלק את הכבוד כהוגן, או כשאבזם־החגורה על הטבּור לא היה מצוחצח ומקורם כדבעי, או כשאחד היֶפרייטורים שב אל הקסרקטין שיכּור בשעה מאוּחרת בלילה – האופיצרים והפלדפיבלים לא הקפידו עכשיו על כמו אלה ביותר. ופעם אחת, כשנשמעה לפתע הגערה הרגילה של מפקד־הרוֹטה:
– במאסר אשׂימך, קנַליה! (מנוּול!) –
הוּקל מעט ללב. אבל בעוד שעה קלה נתפּייס ושכח את ה“חטא” לגמרי, ואז, למראהו המדוּכא והוַתרני, שב להציק אותו הקושי החדש, שבעת האחרונה התחיל נובע מהחלונות עם “מטרות”־ הנייר המדובקות על שמשותיהם, מהכתובות השחורות שעל גבי הכתלים סמוך לתקרה, מתמוּנות הגנרלים הזועפים עם סוּבוֹרוֹב בראשם, מהמפּה הגיאוגרפית הגדולה…
כדי להפיג קושי זה, רצוּ החיילים מהרוֹטה השמינית, כמו מכל יתר הרוֹטות שבבטליון השני, אל ירכתי־החצר (היה יום א'), אל המזנון החיילי. השֵכָר קר כקרח, הנקניקים שמנים יותר מדי, והאכילה המטורפת נעשית לבסוף תפלה, כבדה, מאונסת – פיטוּם לפני השחיטה. מדוכדכים עוד יותר מקודם הם רצים בחזרה אל הקסרקטין, ושם הם מוציאים את הארגזים מתחת המיטות ויושבים לכתוב מכתבים הביתה. במקום שולחן משמשת להם מיטה ובמקום כסא – ארגז. כותבים הם, כי מאד אפשר, שהיום או מחר ייקרא הלגיון למלחמה, וכי אמא לא תבכה, וכי… אבל דוקא ברגע זה “יורד” בעל־הארגז לארגזו, ונחוץ להפסיק באמצע הכתיבה, ולקום ולהמתין, עם הקולמוס ביד, עד שהלז יטול מתוך ארגזו מה שיטול.
– דוקא עכשיו הוא צריך לסוּכּר שלו, שד אפור!..
אחר כך מתלקחת הכתיבה שוב. אבל לכתוב את המכתב עד גמירה אי־אפשר. סגן־האופיצר טיראנוב, שקיבל זה עתה את התורנות ברוֹטה, מביט לתוך גליון־השרוּת ומכריז:
– קוּזמין, ברזילי וגריב לנַסר עצים. חיש!
– אדוני סגן־האופיצר! – מתחנן ברזילי – ינסרוּ נא היום אחרים. צריך אני לגמור מכתב נחוץ אל הורי!
– אין אני מכיר בשום מכתבים שבעולם! תיכף טול את המשׂוֹר ולך!
ולטיראנוֹב אין מסרבין הרבה. קפּרל גוץ זה, עם אזניו הגדולות, עם עיני העופרת שלו ועם שפמו – אניצי־הפּשתן היה מפלצת־הרוֹטה.
בחצר – היתה ראשית־האביב – הפשרת שלגים, דלף־גגות, וריח כרוב מבושל מתפרץ בערפל מתוך מרתף־המטבח. מקום נסירת העצים הוא מאחורי הקסרקטין. כאן משתמר עדיין שלג שחרחר, שמתוכו בולטים שברי התותח החלוד (זכר לארטילריה שחנתה בקסרקטים אלו לפנים), מתגלגלים צקלוני־כדורים קרוּעים, קופסות־פחים, שנתרוֹקנוּ ממשחת־נעליים, עם התרנגולים השחורים המצוירים על גביהן. קוּזמין וברזילי נוטלים מעל תל־העצים קורה רטובה, מסוקסת ומאוזבת, מטילים אותה על גבי ה“חמור” ומתחילים לנסר. גריב, שעליו לבקוע את הגזרים המנוסרים בקרדום, עומד לו לפי שעה במנוחה וכורך במתינוּת סיגריה.
זה היה חייל צעיר מאוקראינה, חזק, יפה וביישני קצת. דבר־מה בתוּלי היה בעיניו השוחקות, בלחייו הרעננות ובסנטרו החלק והמסודק. כשצריך היה לפעמים להעירו בלילה מעל משכבו בתור “מחליף” למשמר, היתה איזו רחישה מוזרה מתעוררת – מעין עריגה עיורת אל אחיותיו הרחוקות, שהן יפות, בודאי, כמותו.
– ובכן, אחים, מתי נלך למלחמה? – קרא מתוך חיוך ונטל את הקרדום.
– שמעתי, כי בלשכת הלגיון נתקבלה איזו טלגרמה. נקראו לשם כל הפלדפיבלים – ענה ברזילי.
קוּזמין, “קאַצאַפּ”, סאַמאַראי, גדול־הראש וחד־הדיבּור, התחיל מתמרמר:
– איני יכול לנסר עם היהודי הזה. אתה אל תדחף את המשׂוֹר ממך, אלא משוך אותו אליך!
הנסירה זיעזעה וטילטלה את אבן־הפחד הכבדה בתוך הבטן, ונדמה, כי המשׂוֹר מנסר לא את העץ, כי אם את הלב. אבל בשעת ההפסקות בין קורה לקורה היה קשה עוד יותר. אז הבעיתו ביותר השערותיו של ברזילי, ומבעד לחלונות־הקסרקטין נשמעו קולות ודיבּוּרים, שהאוזן יראה לשמעם עד גמירה. וקוּזמין מיהר להטיל על גבי “החמור” קורה אחרי קורה.
המשור מנסר ושוקע פתאום ברכרוכית של רקבון, ונודף איזה ריח מתוק ולא־נעים. גריב נתקל בגזר מסוקס ביותר, שהתעקש ולא רצה להיבקע בשום אופן. הוּא נזף בעץ, ירק אל כפּות־ידיו, וכאן, כמו להכעיס, נושל ברזל־הקרדום מעל הקת. חיור ועייף הזדקף ונשאר עומד שעה קלה במבוכה.
– קרב אל הקסרקטין – קרא אליו פתאום קולו של טיראנוֹב.
איזו אנדרלמוסיה כבוּשה שׂררה בתוך הקסרקטין. הפלדפיבּל התרוצץ אילך ואילך טרוד ביותר, באחזו בנדן־חרבו שלא תתלבּט. הלשכה היתה פתוחה, ומשם נראה שכמו הצר של מפקד־הרוֹטה, עם רצוּעת־החרב המתוּחה עליו באלכסון. טיראנוֹב משך את גריב בשרווּלו והציגו בקצה שוּרת החיילים, שהסתדרה באמצע־האוּלם.
– תלכוּ אל המזרח הרחוק!
ובצווחו:
– עכשיו עדיין דיאצ’נקו חסר לי! דיאצ’נקו היכן הוא?! תמיד צריכים אותו לחפּשׂ!
רץ ויצא החוצה.
דיאצ’נקו היה ה“קאַליקא” (כך קורין לחייל רפה־כוח ולא־יצלח לתכסיסי־הצבא) של הרוֹטה. הוא התנהל עכשיו בעצלתיים מהרוֹטה השביעית, ששם שירת בן־כפרו. מאחוריו התלבט לו ה“חליאסטיק” (בריח־האדרת), תלוּי על כפתור אחד.
– מהר, לך מהר, בּאבּא! – גער בו טיראנוב מעל המעקה – הלא ממתינים לך שם! בגללו מקבלים תמיד “הערות”!
את המלים האחרונות ביטא טיראנוֹב בלחש וברתיחה כבושה, כשהלז כבר טיפס ועלה במדרגות. באותו רגע הכניס לו מכת־אגרוף כבדה וחשאית אל הצלע התחתונה, בהעיפו את עיניו סביבותיו, אם אין רואה.
זו היתה כבר הכאה ממין חדש, שכמותה לא הכּה עוד מעולם, הכאה חפשית, מוּתרת, תאוותנית. כך מכּה הבּהם את הבהמות המדוכדכות ומרוּטות־העור, שעה שהוא מובילן לטבח…
כשנצטרף גם דיאצ’נקו לאותה שורה, יצא הקפיטן מן הלשכה. עלטת־הערב מישמשה ובאה. על פני הכוננית, עם שורת הרובים הקבועים בה, רבצו מפוזרים כתמי־השקיעה האדומים. היבהבו לנגד העינים ניצב־הנחושת של החרב, הדרבונות הרפושים, והורגש מגע האצבעות הקרות והמעושנות בלסתות ובסנטר. הקפּיטן ליטף, ניחם ודיבר בקול רווה־דמע:
– היו לבני־חיל ואל תביישו את הלגיון הא – זי! בעוד חודש, לכל היותר, נלך כוּלנוּ לשם!
הוא התחיל מתנשק עם כל אחד על פי הסדר. כשנשק לדיאצ’נקו, שבשעת לימוּדי־הקרב בשדה אוהב היה כל כך להכותו באגרוף מהוּפך על הסנטר, חיבקהו עכשיו החייל המוּכה בסילוּד רב.
– דרך צלחה, בני־חיִל! – נפטר מהם לבסוף וקולו שב לאיתנו הראשון.
– שבתך לשלום, רום הוד־מעלתך! – ענתה השורה בפיזור הקולות.
– התפזר! – פקד הקפיטן ויצא מן הקסרקטין.
הללו תעו שעה קלה על מקומם מסביב לנקוּדה אחת, כחזיר זה, לאחר שהכּה האיכר על קדקדו בקרדום. מסביב להם הסתובבו הנשארים ומילמלו:
– כולנו נלך לשם במהרה, כוּלנוּ!
סחרחר הראש קצת כמו מיין־שׂרף גרוע. הורגש אי־סיפוּק, כאילוּ נפסקה איזו מלאכה באמצע… גריב נזכר בבול־העץ, שלא ביקע אותו עדיין, ויצא לאחורי הקסרקטין. כאן לא היה כבר איש. מהחלון המואר נפל אור על ה“חמור”, על שברי־התותח, על הסולם המוליך אל עליית הגג. גריב נטל את הקרדום והכּה על העץ בכל כוחו, אבל ברגע זה חלף רעד במפרקתו וגירוּי בחטמו והוּא בכה בכיה קטוּעה והשליך את הקרדום ושב אל הקסרקטין.
– במעילים עם חגורות אל “שיחת” הכומר! – הכריז טיראנוֹב.
באולם של הרוֹטה החמישית התאספו החיילים של כל הבטליון לשמוע, כמו בכל יום ראשון בערב, אל דרשת הכומר. התישבו צפוּפים על ספסלים ארוּכים שוּרות־שוּרות, זו מאחרי זו. על הבמה עלה כומר־הצבא, גדול התלתלים וכחול המשקפיים.
התעוררה הרוח קצת. לכאורה חסות, אבהוּת, אלוהוּת. אבל משנשמע הקול הקשה, המתכתי, שדיבּר על אודות מסירות־נפש, על דבר הצלת הדת הנוצרית וכו' – אז מבעד למשקפיים הכחולים הציצה אלוהוּת זרה, קנאית, להוּטה אחרי דם ואש.
– יצטרף נא דמכם אל אותו הדם הקדוש, ששפכו למען הנוצרי אבותינו, הנוצרים הראשונים!
כך סיים.
כשהתחילו מתפזרים ויוצאים, נשמעה קריאת החצוצרה לסעודת־הערב. מארבע כנפות־החצר התחילוּ מקשקשים ב“בּאקים” (קערות־הנחושת הגדולות): רצו אל המטבח שבמרתף. אחרי האכילה הבהולה על גבי הארגזים בכפּות־העץ האדוּמות והרחבות, פלוגה־פלוגה מסביב לקערה שלה, נשמעה פקוּדת טיראנוֹב:
– אל השירים והמחולות!
ליקקו את הכפּוֹת מלגו ומלבר וזרקו אותן אל תוך הקערה. אחד מן הפלוגה יוצא לאחורי הקסרקטין למרק שם את הקערה בחול, ובתוך הקסרקטין – הילוּלה וחינגה.
אוֹרליק “מצמבּל בצימבּלים”, ושבצ’נקוֹ, המנגן הנפלא, מנגן בהרמוֹניקה. הקפּרלים והיֶפרייטורים יוצאים במחולות. מצטיין ביחוד הקַפְּטִינרמוּס (הממונה על המחסן) נאגל, פולני דק־גו ועדין־פנים כנערה ורע־לב ומלא־ארס. יש שגם החיילים הפשוּטים נסחפים בערבּוּביית־המחולות, ואז הם הרגעים היחידים, שאין כאן גדול וקטן, שליט ונכנע.
הנועדים למלחמה התגוללוּ באותה שעה על המיטוֹת הקיצוניות, המובלעות באפלוּלית. אחדים מהם גמרוּ עכשיו את מכתביהם על קצות המיטות, שבהרות־אור, נזרקות מהמנורה הרחוקה, שטוּחות עליהן. צללי החבוּרה המתהוללת בולעים לרגעים את הבהרת יחד עם נייר־המכתב שעל גבּה, ואז פוסק הכותב באמצע וממתין… אך הנה טיראנוֹב נדחק לכאן ומפשפּש באפלוּלית ונוזף:
– “קונצלריה” זו מה?! מַרש אל המחולות! אין דבר! כוּלנו נלך למלחמה, כוּלנוּ!
זו היתה אנדרלומוסיה של ריקוּדים, אנדרלומוסיה מטורפת עד כדי קעקוּע הרצפה והתנוּרים. מתוכה נזדקרוּ פני גריב להוּטים ביופי חדש, יופי לא־רגיל. קוּזמין הראה פלאים בריקוּדיו מתוך קידה, ישיבה וקימה וספיקת כּפּים. יצאה לראות גם אשת הפלדפּיבּל הצעירה. הצהלה, ההוֹללוּת והנגינה נתרקמוּ עכשיו כעין צעצוּעי־רקמה על גבי יסוד שחור־שחור. הרגלים רקעוּ וּבעטוּ בשחרוּרית הריקנית והעמוּקה – כדי להרגיש את הקרקע…
– למה אתה עומד מרחוק?! – משכו הקפרלים את דיאצ’נקו, חפוּי ומדוּכדך, והדפוּהוּ והרקידוּהוּ בעל כרחו.
הלז התלבּט, התאמץ להיחלץ מתוך הידים המטלטלות אותו אילך ואילך, ומילמל:
– איני יודע לרקוד, איני יכול!
אלא שתיכף נשמע מן החוּץ האות “אל המפקד”, והוּא שחילצהוּ מן המיצר.
– התיצב אל המפקד!
הפסיקו את המחולות והסתדרו והתיצבו בשתי שוּרות לאורך כל הקסרקטין.
– סמירנו! (דום!) – פקד טיראנוב, כשהפלדפיבּל יצא ממדורו.
זה התחיל קורא מעל הגליון בקולו המוצק והצלצלני את שמות כל החיילים, שכבר ידע אותם בעל־פה: דיאקוֹנוֹב, פיֶטרוֹביץ‘, טיראנוב, וכו’ וכו'. לכל שם ושם ענה קול מן השורה:
– אני!…
ה“אניים” היו שונים: עבים ודקים, נמוכים וצרחניים, שאננים ונבעתים, שלמים ומרוּסקים, ופעם בפעם זעה בלב הנאה מוזרה:
– אני!…
אחר כך צעד הפלדפיבּל לאט לאורך כל השורה והביט לתוך העינים. ניכּר היה, שהוא מתכונן עכשיו לאמור איזו דברים חשובים בשעה חשובה זו.
– אתם הנועדים אל המזרח הרחוֹק – התאמץ לחקות את סגנונו של מפקד־הרוֹטה – אל יפול רוחכם! הנכם צריכים לחשוב את עצמכם למאושרים על שעלה בגורלכם להיות מן הלוחמים הראשונים למען הקיסר והמולדת. מאד אני מצטער על שאין אנו הולכים כּוּלנוּ יחד. במהרה נלך כּוּלנוּ לשם, ואפשר שעוד נתראה…
הציץ על היהודים, שעמדוּ רצופים בקצה־השוּרה, והוסיף:
– ועכשיו, שנשארים אנחנוּ, כלוּם אין אנוּ בשדה־הקרב? הלא בין אויבים אנו יושבים! הננוּ מוּקפים אויבים מכל עברים, והאויב הפנימי, אַחַי, הוּא הרבה יותר מסוּכן מהאויב החיצוני!
שעה קלה התהלך הלוך ושוב, שקוּע במחשבות, ופתאום נמלך:
– נאגל, מחר בבוקר־השכם תוציא להם מן ה“צ’חַאוֹז” (המחסן) את הכּל, כפי שכתוב ב“פקוּדה”, שני זוּגות מגפיים לאחד!…
– מציית אני! – ענה נאגל.
– אל התפילה!
השורה נתפזרה ונתכנסה אל תוך הפינה בתחתית־האיקונין, נדחקו חד אל חד. הקפּרלים עמדוּ בראש, בהראותם את מפרקותיהם הגזוּזות, הלבנות והמעוּטרות למטה בצוארונים מוּזהבים.
– “אבינו שבשמים”…
שרו החיילים והקשיבו בתוך כך אל ה“קרן”, שעוד נשמעה מן החצר. שם על המעקה ניגן שבצ’נקוֹ. משוּם מה האריך הפעם לנגן וחזר על ה“תנוּעות”, הנעוצות אלו באלו, כמה פעמים. הנגינה העצובה, נגינת ה“שקיעה”, שמזכירה את אהלי־הבד בקיץ בשדה, בערבי־הטל, התלבּטה בחללה של החצר השוממה, שאדמתה השחירה לעין הכוכבים האביביים, אך הנה התחילו כבר התנוּעות מהבהבות, כלשונות־אש בשעת גסיסתן, עוד מעט, עוד מעט, והתנוּעה האחרונה החטופה והנמרצה הופשלה למעלה – והניגון נפסק כמו באמצע.
כבדה היתה השכיבה על מזרני־התבן הקשים מתחת לשמיכות הצבאיות, האפורות והדקות. יסורי החלומות עוררוּ לרגעים את החיילים משנתם, ואז, מתהפכים מצד על צד, שמעו את מילמולי טיראנוב עם ה“דניוַלני”, את צפצופי־המשרוקית מן החוץ (החייל העומד בשער קרא לחליפתו), את צלצוּל השעון…
והדניוַלני גם הוא תעה עייף, רצוּץ ואחוּז־שינה בין הכונניות של הרובים וּבין מכשירי ההתעמלות. בפינה מוּבלעת באפלוּלית הראה לו הראי פנים חיורים, מטורפים וזעירים מתחת לכובע הגדול והכבד, רחב־ה“גג”.
הגיעה אשמורת־הבוקר. הנה קוּזמין קם מעל המיטה שלו, ובגילוּי־הראש ובאדרתו על כתפיו הוּא שׂם פעמיו אל הפתח. דרך־הילוּכו הוּא מתעכּב אצל השוּלחן ומצית את הסיגריה על גבי העששית.
נשמעה הטלת המטאטאים על הרצפה.
ואת לבות הישנים ביתרה לחצאין אותה הצוַחה, שמהזוָעה שבּה אי־אפשר שיהא מושג לאיש, אשר לא טעם את טעמה:
–Вставать!.. (קומו!…)
זה היה קולו של טיראנוֹב. החלומות התנדפוּ בבת אחת לברק המחשבה הראשונה:
“למלחמה!”
גלידה
מאתגרשון שופמן
עייפי־שרב ישבנו, אני ובן־ארצי, מכּרי הצעיר והסימפּטי סוֹקוֹלין, באחד מבתי־הקפה, שערי גליציה הגדולות מלאות אותם. ישבנוּ אל שולחן־השיִש העגול, החלק והקר בקרבת־החלון, שבעדו ראינוּ עוברות את בנות־הארץ הצעירות. שזוּפות, שחרחרות, בכלי־לובן מבהיקים וּמהבהבים, הן נדמוּ לנוּ בעד הזכוּכית הצלוּלה יפות ביותר, ועיניהן האפורות בשרב־היום נראוּ כרמץ רענן, וַרדי, שנחלי־אש לוחשות תחתיו.
– אפשר שנאכל גלידה? – שאלתי.
– גלי־ד־דה – משך סוֹקוֹלין בניגוּן – אוי, לא!
פניו היפים הסמיקו במקצת, ומתוך צחוקו המיוּחד לו נעשתה גוּמה בלחיו האחת.
– מה זאת?
אז סיפר לי סוֹקוֹלין “מעשיה” קטנה בגלידה; וזוהי בקירוב:
לפני כמה שנים היה הדבר. הייתי אז יוצא־ונכנס בביתה של משפחה קיוֹבית אחת, שמחמת אימות־הפּוגרומים נדדה מעירה ומארצה ושהתה כאן “עד יעבור זעם”. על דבר המאורעות הנוראים ופרטיהם המשוּנים וה“מעניינים” אהבה לספּר ביחוּד הבת הצעירה, נערה בלוֹנדית כבת חמש־עשרה או שש־עשרה – פֵנ’קה.
רושם כמעט לא נעים, זכורני, עשתה פנ’קה זו, בראותי אותה בפעם הראשונה. קשה לנערה “רוּסית” למצוא חן בעינים, שכבר ניזונוּ זמן מסוּים מיפיין העשיר של בנות־גליציה (אל תזלזלוּ בארץ השטריימלים והפיאות הלזו – בנותיה היפות מכפּרות על הכּל!). אותו רושם לא־טוב עשתה בחטמה הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקוֹר, וביחוּד באותה האדמומית (היא היתה בלונדית־אדמדמת), שנתפשטה בכל: בשׂערותיה, בגבּותיה, בעור־פניה ואפילוּ בכפּות־ידיה. ברגע הראשון להתוַדעותנוּ, כמו תמיד כשאנו מתוַדעים עם נערות לא־יפות, נצטערתי ושמחתי בבת־אחת. נצטערתי על שהיפות האמיתיות מזדמנות לאחרים ושמחתי בתוך כך על השלוָה הפנימית, על אי־ההשתעבדוּת, על חוסר־העוֹל. אלא שסוף־סוף נגעה זו בנימים ה“רוּסיות” שבלבי, נגעה בעקמומיות הפסיכית שלה ובעיניה, שכמו נשתמר בתוכן משהו משיבּוֹלת הדניֶפּר…
מעט־מעט התרגלתי אליה יותר ויותר. איזו אי־מנוחה יפה גיליתי באישוניה, שנתרחבו והציפוּ את עיניה לרגעים, לחייה פרחו ונסתמקו לפתע, התכלת שבחוד־חטמה אבדה. נעים היה להזדמן אִתה ברחוב, שבו, בין בנות־המקום, באויר הפולני־גרמני היתה מתבלטת בדיבּורה הרוּסי ובשמלותיה הרוסיות, שמלות־גימנזיסטית.
במקרה הצגתי לפניה פעם את בן־דירתי מַרקוּליס, צעיר גליצאי, גבה־קומה, עם העויות עצבניות, שדר עמי אז בחדר אחד ושהכרתיו כאומלל בעולם־הנשים. זה היה אחר כך כל אותו ערב מסוֹער ביותר, ובהביטו אלי בעיני־הדג שלו, שיסוּרי־אהבה תמידים עשו אותן לדלות־צבע, דיבּר:
– אמור־נא את האמת, אתה נושק אותה, לפחות? ילדה כזו רק לנַשׂא על כּפּים ולנשק – לא יותר!
– אֶה! – ניסיתי אני לבטל את ערכה – בעיני שלי דוקא אינה מוצאת חן ביותר. כאן, בין “שלכם”, תמצא נערות הרבה יותר יפות מזו!
– אינך מבין כלום! יפהפיה כזו הלא אין בעולם! איזו שפתים, איזה צואר, איזה קול! אני במקומך הייתי נושקה עד ש“עשן היה מתמר ועולה!”
ממחרת־היום ראיתי את פנ’קה בעינים אחרות כבר. האדמומית שבצמתה העבה נתעשרה פתאום וקיבלה איזה גון־זהב. החולצה הלבנה שלה הבהיקה בזהרורי־האביב הראשונים, שחדרו בעד החלונות. ביחוּד היתה מלבּבת בחברת דודתה רוֹזה. רוֹזה זו היתה עלמה מזדקנת בבתוּליה, עם פנים מחוטטים ועם עינים כחולות, שהזכירוּ נקוּדות־תכלת גדולות על גבי סינר ישן ומחוק – אחת מאותן ה“דודות”, שכבר אין להן בעולמן כלום מלבד מכונת־התפירה, שבה היתה מקשקשת תמיד “בשביל הילדים”, ומלבד סודותיהם הכמוסים של ה“ילדים” הללו. על־אודות אותם ה“סודות” היתה רוזה מדברת בהנאה עצמית מיוחדת, אבל סוף־סוף בקור־רוח.
– פנ’קה אינה מניחה לי לישון כל הלילה – הסיחה לי לפי־תומה פעם רוזה ברחוב – כל הלילה: סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין, סוֹקוֹלין! היא ישנה אתי בחדר אחד.
הציצה עלי בעיניה הכחוּלות, שנתחבבוּ עלי ברגע זה, וקראה בנחת:
– אך זהוּ איש מאוּשר!
מן הגגות נפלו אז לרגעים גושי־שלג כבדים והתפוררוּ על המדרכות הרטובות. השלוּליות פה ושם התקמטו ברוח כלפי ענני־האביב, ורטט מתוק חילחל בברכים על מפתן הקיץ, שממשמש ובא – ארוך־ארוך ונושא בחיקו טיוּלי־לילה בשדרות אפלות בלווית אותה הנפש הרכה, שאוהבת כבר בחשאי.
וטיוּלים אלו באו סוף־סוף. החבוּרה שלנוּ נתרבתה מיום־ליום. הסתפח אלינו גם אַנקוֹר, זה ידידי הטוב והחביב, שבדיבורו הנאה, בפניו היפים והרעננים, בקמט־שׂפתיו וּבעיניו הטובות, שליבּבו מבעד למשקפיים, משך את הלבבות עם ההיכּרות הראשונה. הטיוּלים הללו! כמה העבירו אותנו ממש על דעתנו! אלוּ הריצות, הרדיפות והמאבקים על פרח, או על גזיר שוֹקוֹלדה. בשעת ההתגוששות עם פנ’קה (אגב, כוח הגון היה לה בשריריה), באחת הפּינות שבגן, היתה מתלהבת התלהבוּת משוּנה, ואז בנפתוליה הפרפרניים, בחיבוקיה, בנשיכותיה ובנשימותיה הלוהטות, המשכּרות, ובפראוּת־עיניה גילתה שלא־במתכוון הרבה־הרבה ממה שהתאמצה להסתיר בשעות כתיקונן. ברגעים כאלה היבהב מרקוליס לנגד העינַיִם עלוב ומדוכא ביותר, וקשה היה להתגבר אז על אותה ההרגשה הבהמית, שבה דורסים ברגלים את המַכּרים, את הידידים בשעת אנדרלומוסיה של עמידה על הנפש…
מוזר היה אחרי הנצחון טעמה של השוקולדה, בהתערבו במתיקות החריפה, שפיעפעה בכל האברים עוד קודם לכן. מתוך מתיקות זו הייתי מתעורר לפעמים בלילות משנתי, ואז שמעתי, איך שמרקוליס מתהפך במיטתו מצד אל צד מתוך סערה פנימית. תיכף השתקעתי לתוך גוּמת כּרי ושינה רעננה היתה חוטפת אותי.
– היום לא אלך עוד לטייל עמכם! – הודיעני מרקוליס בערב אחד.
– מדוע?
– כך. יהי די. רק בקשה אחת לי אליך: לבלתי דבר שם על אודותי למטוב ועד רע.
אבל בקשתו לא נתמלאה. באכזריות קהה התעללנו בו, אני ואַנקור, במסיבּת החבוּרה שלנו, שהיתה מתאספת, כרגיל, בחדרה של פנ’קה. ליגלגנוּ על פרצוּפו, על העוָיותיו, על אהבתו.
– בגללך, פנ’קה, – באתי אני בטענה – אין אני יכול לישון לילה־לילה. מרקוליס אינו מניח לי. הגיעי בעצמך! כל הלילה: פנ’קה, פנ’קה, פנ’קה! אי־אפשר לסבול עוד, הוא מהממני…
– מה אני יכולה לעשות?! – התחטאה פנ’קה, במזגה לאורחים את כוסות הטה, ושפתי־הפּטל שלה היו נשוכות משהו.
היתה הוללוּת עליזה. אנקור הנהיג את משחק־ה“משכונות”, זה המשחק המשכּר, המהפּנט, שנותן את האפשרוּת לנשק בפרהסיה, בלי צל של בושה משני הצדדים, אפילו אותן הנערות, שנזדמנו אתך רק זו הפעם הראשונה.
האושר שיחק חליפות: פעם לי, פעם לאנקור. יש שקם בינינו מעין אד של קנאה, שפּגם לשעה קלה את רגשי חיבתנוּ זה לזה, אבל, כשיצאנו מבית־פנ’קה, השתדלנו למחות מלבותינו טינה כל־שהיא. הלוך הלכנו בדממה על פני רחובות־הטיוּל. מי משנינו, שידו היתה על התחתונה באותו ערב, היה, כרגיל, מפסיק את השתיקה בהערה כגון זו:
– אתה לא ראית? הנה בזה הרגע עברה על פנינו נערה אחת עם עינים נפלאות!..
ובאחד הלילות, כשאני הייתי המאוּשר ושבתי למעוני בשעה מאוחרת, מצאתי את מרקוליס מוטל פּרקדן על משכבו, כשעודו לבוּש, והוזה וממלמל מתוך נים־ולא־נים. הבטה זו שזרק עלי באפלולית־החדר לאור פנס־הרחוב, קשה לשכוח. כך, בוַדאי, מביט האיש אל עיני רעהו כשזה קם עליו בלילה לרצחו נפש.
יסוּרים אלו, שהייתי צופה “כלא ידע” אצל בן־דירתי ביום ובלילה, בתנועותיו המשוּנות, בקטע הניגוּן משירת פנ’קה:
Tянутся по небу тучи тяжелые…
(זוחלים בשמים עננים כבדים)
שהיה נוהם בינו לבין־עצמו בהביטו אל הרצפה, כל אלה מהך גיסא, וגירוּיי ההתחרוּת התמידיים עם אנקור מאידך גיסא – אלו ואלו העלו ערפלי יופי וכוח מסביב לאותו היצור הרפה ודק־הגו. מעט־מעט, וזו לא היתה עוד אותה הנערה הצהבהבה עם החוטם הקטן, שחודו היה כחול קצת כמו מקור, לא! זו היתה כבר “פנ’קה”, ששמה בלבד, כסיוּט מסובך, הכביד את אויר־הנשימה, סיחרר את הראש, הבעית. עד כי לא היו ימים מועטים, ומצב־נפשי בחברתה קיבל איזו צורה משונה. נעשיתי ער לכל תנועה ותנועה שלה; באופן אחר, חדש, התחלתי מדבּר עם אחיה, קולי נחלש, נצטרד, כאילו אבקת סוּכּר חילחלה בריאה ובגרון, והעינים סלדו, כמו אחרי הבטה ארוכה לתוך התנור הבוער. בתיאָבון מיוחד, שלא היה אצלי קודם, ינקתי את עשן־הפפירוסה, שנדמתה ריחנית ביותר, ואחר־כך, מקוצר־רוח, לעסו השינים את הזג. ברחובות־הטיוּל שוּב לא נפגשו יפהפיות, מאותן שלבּבוּ לפנים עד לכאב; הללו כאילו נמנו וגמרו ביניהן להיעלם… בגירוּי חריף, חדש, הבהיקו הדובדבניות הכהות מאצל חנוּיות־הפּירות, טעם אחר נתהווה גם בנגינת־הפסנתר, שזלפה בין־ערבּיים מתוך החלונות הפתוחים ברחובות הטהורים והיפים. בלילות, בשדרות האפלות בגן, לשמע המוסיקה של הצבא, שהגיעה אלינו בעד נופי האילנות ואִשי הפּנסים, היתה העצבות תוקפת באמצע־הצחוק, ובשעה שהעינים נמשכו אל גושי העננים השחורים, שהכוכבים מיצמצו מביניהם, היתה מובנת שירת פנ’קה, שירת הסתיו, ששרה אז בחשאי; היתה מובנת – אף על פי שהסתיו עצמו עוד היה רחוק כל־כך:
СЫро и мрачно вокруг
Плача, деревЬя качаются, голые
(זוחלים בשמים עננים כבדים,
טחב ואופל סביב,
בבכי נעים עצים עירומים…)
נדחקנוּ אליה ושוררנו עמה יחד, אני מזה ואנקור מזה. חודי־שוליה של מגבעת־הקש שלה סרטו את פּרצופינו.
– מדוע חדל מרקוליס לבוא? – הפסיקה את שירתה לפתע.
– מתגעגעת את?
– ומה? גוֹועת אני מגעגוּעים. כבר אין על מי להתגעגע?!..
למחר סחתי למרקוליס דרך־אגב:
– יודע אתה, פנ’קה מזכירה אותך תכופות. שואלת, מדוע אינך בא.
– לא זה המכריע! – ענה מרקוליס, ופניו נהרו קצת – אבל, בכלל, למה ה“ברוגז”? היום אלך!
חבורתנוּ טיילה בערב זה מחוץ לעיר. פנ’קה היתה שרוּיה מאיזו סיבה בהתעוררות מיוחדת. שוטטנו זוגות־זוגות. כשעלה בידי מרקוליס להתיחד עם פנ’קה קצת, הבטנו אליו, אני ואנקור, מן הצד, ובפרצוּפו המשוּנה, שסלד אז ברעדה ושהביע לבת־לוויתו מעין יחס דתי, עורר אצלנו שאט־נפש עד כדי נטיה אכזרית לדכּאהו עד גמירה. מתוך משוּבה של הוללות גזלנו ממנו את פנ’קה, סחפנוה אתנו הלאה־הלאה, עד שנתעלמנו עמה בתוך החורשה האפלה, בהשאירנו את מרקוליס הרחק מאחורינו, בחברת רוֹזה. תעלולינו פרצו הפעם גבולות. יש שבאמצע ההיאבקות עם פנ’קה פגה פתאום תכוּנת־הצחוק של הדבר, וההיאבקות כמו נעשתה רגע אחד רצינית, עד כי הבעיתה מתוך כך את עצמנו. התלקח חפץ להכניע את היצור החלש־החזק הזה, להכניעהו, לפחות, בידים, ולנקום ממנו את נקמת כל היסורים הדקים, שאנו סובלים בגללו. אלא שתיכף נכמרו ניחומינו, ואז ליטפנוּה, המצאנו בשבילה כינוּיי־חיבה משכּרים, נשאנוה על כפּים (נזכרתי אז בדברי מרקוליס:“רק לנַשׂא על כפּים – לא יותר!”), וכשמרקוליס קרב אלינו, גם נשקנוּה חליפות. בקרבת־מקום צווחה איזו ציפור בקול־אדם. בין הסבכים ומתחת לרגלים נוצצו מפוזרים תולעי־יוחנא. אנקור הצית גפרור וגחן להסתכל באחד מהם. לאור השלהבת הקטנה, שהאירה קוצים, חריות ושלכת של אשתקד, ראיתי את פני מרקוליס ופנ’קה – צער שחור אחד התיזו עיני שניהם…
– פנ’קה, פשוּט, יוצאת מדעתה – סחה לי בעוד ימים מועטים רוֹזה לפי־תומה, כדרכה – בבית התחילו מדברים אמש על דבר השיבה לקיוֹב, ופתאום התחילה היא להתנגד לכך. טענה: “הרי נוסעים אנו ישר אל פּוגרום!” אבל אני יודעת את הסיבּה האמתית.
– למשל?
– היא אוהבת את מרקוליס!
ברק מכוער רצע וחלף את המוח. מעולם לא שׂטמתי כל־כך את הפנים רצופי־החטטים הללוּ עם העינים הכחולות, כמו באותו רגע. כעין שמחה־לאיד, נדמה לי, היתה שפוכה עליהם.
– איזו כסילה אַת! – לא התאפּקתי – פנ’קה תאהב את מרקוליס?!
רוזה ענתה בנחת:
– וכי מי יודע יותר טוב? אתה או אני, שישנה עמה בחדר אחד? אני בעצמי אמרתי לה: המשתגעת את – את מרקוליס?!
– והיא?
– בכתה…
ואף־על־פי שליגלגתי אז על רוזה ועל “שהיא אינה מבינה כלל בפוליטיקה”, בכל־זאת מיהרתי בבוקר־השכם למחרתו לבקש עזרה אצל אנקור. הלז קם זה עתה משנתו, ובהיותו עדיין בלי המשקפיים, עשה רושם של עלוב ונואש.
– מאד אפשר, – דיבּר במין הנאה משונה – סימנים שונים לדבר עוד הרגשתי מכבר.
– אבל הייתכן – את מרקוליס?!
– רואה אתה, דוקא את מרקוליס! מי יודע? הכל אפשר, אפשר שהשתעבדותו של האיש, מסירות־נפשו, הכנעתו – אלו גרמוּ, ואנו בעצמנו בלחישותינו, שלחשנו לה תמיד מתוך לגלוג: “מרקוליס אוהב, אוהב, אוהב…” הרי לך!
אני ניסיתי לסתור בכל כוחותי. המצאתי איזו פלפּוּלים פּסיכולוגיים, היינו, שדוקא מתוך אהבתה לאחר, היא מסכסכת ומעקמת את הענין וכו'. אבל אנקור התאכזר, פישפש והזכיר פרטים דקים שונים, שתמכו את דברי רוֹזה הנוראים.
– לא לחינם דיבּרה אז כך וכך, לא לחינם הביטה אז כך וכך. לא לחינם!
– הא!..
– עכשיו הכּל מובן!..
בערוב היום, כשנאספנו כולנו בחדר פנ’קה, התנהגתי כבר שלא־כשוּרה. השתוללתי, התמרמרתי, עקצתי. ואף על פי כן לא עוררתי שוּם תמהון, כאילו הכּל היה ידוּע ומוּבן.
– נשּחק ב“משכונות” ואולי כבר בפעם האחרונה – הציעה פנ’קה – הלא נוסעים אנו מכאן בימים אלו.
היא שוטטה אילך ואילך, ואיזה כוח דורס, כבכפּות חיה צעירה, הוּרגש בחצאי־סנדליה הצהובים. פניה היו מרוחצים ועליזים, אבל כמו לאחר הרבה בכי…
לשופטת במשחק נבחרה הפעם רוזה. בצחוק כבוש, כאילו היה הדבר מותנה בחשאי מראש, גזרה את פסק־דינה האחד:
– על פנ’קה לנשק את מרקוליס על מצחו!
ראיתי כיצד היתה הנשיקה – צוארה הדק כמו נשתרבּב באותו רגע, כצוָארו של אווז צמא זה, השואף ונמשך אל המים – ושום צל של ספק לא נשתייר אצלי עוד.
אותו לילה היה הראשון, שבו ישוֹן ישן מרקוליס, ואני התהפכתי מצד אל צד. לא היתה אחיזה כל שהיא. כעין מטיל־ברזל העיק על הקדקוד ועל שורש־החוטם מתחת למצח…
– אינך יכול להירדם, – יעץ לי פתאום מרקוליס מתוך מיטתו – נסה נא לעשן פפירוסה…
ואך הכחילוּ החלונות, קפץ מעל מיטתו במכנסיו התחתונים והוציא מאיזה מקום את תמונתה הפוטוגרפית של פנ’קה, כדי להשתעשע בה קצת במיטה, כדרכו. דרך־הילוכו התעכב אצלי והעיר:
– הרי היא כאן יפה יותר משהיא במציאוּת.
הצצתי על הפּרופיל, שהבהיק לנגד עיני הלוהטות מעל חלקת הנייר עם דמדומי־שחר. חיוּך־עיניה כאילו עוד הבטיח משהו…
ועם ניצוץ עומם זה בלב תעיתי ברחובות הרועשים כל אותו הבוקר, עד שנזדמנתי לפתע עם מרקוליס. קרן עור־פניו, ומעיני־הדג שלו נשקף האושר בעצמו.
– הולך אני עכשיו משם. מחר בבוקר הם נוסעים.
הוציא מכיס־חזהו שוב את תמונת־פנ’קה, ואמר בנחת, ככובש את רגש־נצחונו מתוך רחמים:
– ראה, מה שכתבה לי!
בצד השני של התמונה קראתי: “למזכרת־נצח למרקוליס מהאוהבת אותו פנ’קה”.
– נוּ, נוּ… – גימגמתי בהשיבי לו את התמונה. הוא הכניסה בזהירות לתוך המעטפה והשיב אותה אל כיס־חזהו, אחר־כך טפח לי על שכמי:
– נסורה־נא אל בית־הקפה!
נגררתי אחריו כמהוּפנט.
– שתי מנות־גלידה! – פקד על המלצר.
ותיכף הוגשו שתי המנות. לו – ורוּדה, ולי – לבנה.
ממה שדיבּר הוּא לי באותה שעה וממה שעניתי אני לו איני זוכר כלום. זוכר אני רק, כיצד בלעתי בכפית הקטנה את החומר המתוק והקר־הקר כפית אחרי כפית, כפית אחרי כפית…
מאז עברו כבר הרבה שנים. נערות אחרות, הרבה יותר יפות מפנ’קה, כבר הספיקו להשכיחה מלבי ולמחות כל רושם ממנה, וגם אלו נשתכחו. אבל גלידה איני יכול לטעום עד היום.
על המשמר
מאתגרשון שופמן
הנחל, שקלח בין עיר ב–ק ובין מחנה־הצבא, שהשתטח על־פני כל הפּרבר, היה עכוּר, פוֹשר וחשוּד, ולשתות את מימיו נאסר על כל הצבא בכל חומר. מים סיפקה, איפוא, לכל המחנה הבאר היחידה, עם המשאבה שעל גבה, שאותה חפרו להם החיילים בעצמם ושבפקודת מפקד־הלגיון הוּשׂם עליה משמר, כעל כל יתר נכסי־הצבא. בשעת שילוח המשמרות היה הפלדפיבּל מזהיר את ה“דניוַלני” הנועד אל הבאר:
– לז’ידים (ליהוּדים) מן העיר לא ליתן מים בשום אופן!
ופעם אחת, כשדניוַלני זה היה אברהם דיכנא, מיהר הפלדפיבּל והוסיף:
– השומע אתה, ז’יד?
ותיכף העלה כלפי היהודי צחוק של חיבּה, צחוק קוֹקיטי, שהיה בו מעין: “אבל אותך הלא אנו אוהבים אף על פי כן”.
דיכנא היה יהודי ווֹליני, בן־כפר, אדמוני ורחב־כתפיים. בּאוירו של הצבא התאקלם במהירות, נעשה קַלָע ממדרגה ראשונה. ועל גבּי ה“סוּלם” היה מטפּס ועולה עד עצם גג הקסרקטין. בהתעמלות־השדה היה הוא בין היחידים המאוּשרים, שיכלו לקפוץ ולעבור את הפחתים, את “שוּחוֹת־הזאבים” הרחבות, ומפקד־הרוֹטה, הקפּיטן אוּשקוֹב, היה רואה וכובש את הנאתו, כאָב זה, בשעה שמהנה אותו הבן המֵביש… אלא שבשעת ביאת הטירונים היה אותו קפיטן פונה אל היהודים שביניהם:
– היו לבני־חיל, אף על פי שיהודים אתם. היו כדיכנא שלנו!
והיה מראה באצבע על דיכנא, שהיה מטפּל אותה שעה בניקוּי־רובוֹ, כשהוּא מצליפו למעלה ומביט בעינו האחת לתוך חלל הקנה שלו כלפי החלון…
את רובוֹ אהב דיכנא ביותר והיה מנקה אותו תכופות ומושחו בשמן, שלא יעלה חלודה, חלילה. אהב גם את מגפיו הצבאיים, רחבי־החרטום, דיקדק בלבישת כסוּת־הבטן, והיה מספר את שער־ראשו עד עצם הגוּלגולת. כשהיו החיילים הצעירים מטאטאים לפעמים את הקסרקטין בהשגחתו, היה מזרזם ודוחקם כ“קפּרל”, נוטל מידם את המטאטא בעצמו, מטאטא ונוזף:
– כך מטאטאים! כך! אסור לאבק שישתייר! לעבוד "באמונה וּבאמת! לא למדתם "סלוֹביֶסנוֹסט (הלכות־צבא)? Cepbe! (טירונים אפורים!).
ו“באמונה ובאמת” קיים הוא בעצמו. על המשמר, למשל, לא התנמנם מעולם. הלוֹך והקף את הבנין היה מהלך בלי הפסק כל שתי השעות, וכשהיה רואה מעין צל אדם, היה קורא תיכף:
– מי הוֹלך?
גם עכשיו, באחת־עשרה בלילה, ליל־קיץ חם, בעמדו ליד הבאר, היה ער ביותר והסתכל לפניו, כלפי העיר. מאחוריו ישן מחנה־הצבא על אוהליו, מחסניו וצריפיו (מדורי האופיצרים). משם נשמעו לרגעים רק הפקודות המאוחרות, שמסרו בקול זה לזה התורנים של ה“שורות”. הפקודות התיחסו אל תרגילי־היריה, שעתידים להיות מחר בעלות־השחר, יריה במרחק של אלף וחמש מאות צעדים ושרבים מחטיאים בה את המטרה. דיכנא נזכר, איך שאשתקד לא החטיא ביריה זוֹ אף כדור אחד, והוא כבר שינן בדמיונו את המימרה, שעליו בעצמו לצווֹח לאחר מעשה:
– דיכנא בכל חמשת הכדורים לא החטיא, רום הוד־מעלתך!
– בן־חיל! – שומע הוא כבר את קולו של הקפיטן מתוך האוהל.
גל חם של גאוה כמו טילטל אותו ממקומו ונישאהו למרומים ומשם הביט עכשיו על העיר שלפניו. שם פחתו והלכו האִשים, נשמעה הגפת דלתות, קולות מרוסקים; בקירוּב־מקום צווחה אשה יהוּדית אחת:
– אַי־אַי־אַי, איזו אורחים יקרים! מנדל, שׁפוֹת את המיחם!
שאט־נפש נתמלא דיכנא כלפי אלו החיים העלוּבים, שנתרחק מהם כל כך במשך שתי השנים של שירוּתו, אילו החיים שאין להם שוּם מוּשג מאמנוּת־היריה, מיפי “המַרש הצרמוֹניאַלי” (מצעד חגיגי), מפלאי ההתעמלוּת, חיים ללא־אומץ, ללא פסיעה נכונה, ללא “שבוּעה”…
צעדים נשמעו על הגשר בלווית קשקושו של דלי־נחושת. יהודי מן העיר הולך לכאן, בודאי, לשאוב מים. דיכנא מישמש בכידונו והתיצב הכן.
– מי הולך? – קרא רוּסית.
– הרשה־נא לי, סוֹלדט, לשאוב מעט מים! – התחנן איש בקרבתו, בלי דעת, כניכר, כי יהודי לפניו.
הטוֹן של הכנעה גירה משום־מה את דיכנא, והוא ענה:
– אסור. לא אתן!
– רק כדי סאמוֹבאר…
– לא, לא!
הלז הפנה את שכמו מתוך יאוּש:
– על מעט מים הוא חס…
– נוּ, נו, אל תהא סח כאן הרבה – קרא אחריו דיכנא – ז’יד!
נקמה
מאתגרשון שופמן
מחר עתיד היה להיות ביקוּרו של מפקד־הקוֹרפּוּס, הגנרל לאינפאנטריה ג–ג, שאת שמו הגרמני למדוּ לבטא בקושי רב החיילים ילידי רוּסיה הפנימית ושסנטרו הגלוּח, השמן והמסוּדק בין שני עברי הזקן הצחורים שלו, נחרת בדמיונם עד עכשיו רק לפי תמונתו הגדולה, התלויה על הקיר למטה מסוּבוֹרוֹב. כמו תמיד, לפני כל ביקוּר, נשתנה בקסרקטין סדר־היום. קודם הצהרים נתמעטוּ תרגילי־הסדר, ולעומת זה נתרבוּ לימוּדי ה“סלוֹביֶסנוֹסט” (הלכות־צבא), כדי שלא ייכּשלוּ, חלילה, הטירונים בלשונם, בהיותם נבחנים על ידי הגנרל; ואחרי הצהרים עסקו החיילים בניקוּי הקסרקטין, בשפשוּף־הרצפּה, בצחצוּח־קלחות־הנחושת הקטנות. המיטות הוּצאוּ אז אל החצר, ששם עמדו צפופות עם הארגזים על גביהן, ובשעה שמבפנים נשמע הגירוּד השרקני של קרשי־הרצפה, ניפנף הרוח בחוץ את המגבות התלוּיות על קוֹלביהן, למראשותי המיטות, אלו המגבות הכפריות, הרקוּמות רקמה אדומה, שפירפרו עכשיו יחד עם לבות־בעליהן: “המפקד של הקוֹרפּוּס!”…
הדאגות והטרדות השונות והמשונות רבו ועצמוּ ביותר. התקלה יכולה לבוא דוקא מאיזה מקום לא־צפוּי. פתאום יצווה “הוא” לפתוח את הארגז, ושם אין סדר: חסר מספר־הלבנים, ערבוביה, מתגלגלים גזירי סוכר. או שיעלה על דעתו לבדוק את הרגלים, והציפּרנַיִם, כמדומה, מגוּדלוֹת, ואפשר שגם ימצא רפש בין האצבעות. והעמידה בשורה באוֹתה שעה כשהיא לעצמה? סידוּר החפצים והמכשירים השונים על גבי המיטה? על דבר קל שבקלים אפשר לקבל “הערה”, ואז – אָבדן לדורות! מפקד־הרוטה יענוש קשה את הקפרלים, ואילו מצדם יתנקמו אחר כך בזה ה“משוּעבד” להם, שעל ידו באה התקלה, יתנקמו באכזריוּת: העבדה עודפת, נזיפות, הכאות…
גזוּל־מנוחה, כמעט לא פחות מהחיילים הנמוכים, היה גם היֶפרייטור הפּולני, יליד אחד הכפרים בסביבות וַרשה, סטניסלב בז’וּסקוֹ. בראשית החורף קיבל פלוגת טירונים לחינוך; הרבה טרח והתענה ב“שדים האפורים” הללוּ במשך שלושת החדשים, ועכשיו הריהו מתירא מאד, שמא “ילבינו את פניו”. הוא שוטט עכשיו אילך ואילך, מוּטרד ביותר, זירז את חניכיו, שגירדו את הקרקע מתוך זחילה על ארבע במגרדות של ברזל, וכשהפלדפיבּל קצר־הקומה היה יוצא ורץ ממדורו, בהחזיקו בהנאה מיוּחדת את יד חרבו, הנגררת אחריו כזנב, היה בז’וּסקוֹ נותן בקולו: “מהרוּ, ילדים! גרדו עד שנסורת תהא נזרקת למעלה! פלדמאן, אַל תפגר!”
מפני הפלדפיבּל התירא הפולני ביותר והיה שת לו בחלקות בצורות שונות. בדבּרו עמו היו פניו מקבלים פעם בפעם איזה סבר תמימי, תינוקי, ועיניו הכחלחלות נוצצו אז כשברי־זכוּכית לעין־הירח. כשבנו הקטן של הפלדפיבּל, פֶדקה, יצא לפעמים אל הקסרקטין והיה מצליף, כדרכו, את החיילים בשוט שבידו, מצליף בכוח על מגפיהם, על ירכיהם, על כתפיהם, ונוזף בתוך כך, בחקותו את אביו: “אי, קאנאליה טי!” (מנוּול שכמותך!) – היה בז’וּסקו חוטפו ומנטלו על זרועותיו ונושקו, ונושקו לעיני הפלדפיבּל. ברגעים כאלה קשה היה לחניכיו, שהתענו תחת אגרופיו, להכירו. עוד יותר נוח ורך היו רואים אותו, בשעה שקיבל מכתב מביתו. את מכתביו היה קורא פעמים אין מספר, בכל פעם כשהגיע לביטוּיים הסנטימנטליים, הביטוּיים הפּולניים, היה בוכה כתינוק.
אבל יחד עם זה היה היֶפרייטור גם כעסן נורא ומלא ארס. דיה היתה בשעת לימודי ההתעמלות “קפיצה” אחת שלא כהוגן, בכדי להעבירו על דעתו משטף־כעס. אז היה מכה את ה“קאליֶקה” (“לא יוּצלח”) הזה לא פּחות מחבריו, היֶפרייטורים הרוסיים. ההבדל היה רק בזה, שבעוד שהללו היו מכים מתוך שלוָה פּנימית, מפני שטבעם בכך, היה הוא, בז’וּסקוֹ, מזדעזע כוּלו, מתאדם לפני ההכאה ומחוויר תיכף לאחריה. והמוּכה גם הוּא, בשעה שאצל הראשונים היה על פי רוב מקבל את הדבר באהבה ומצדיק על עצמו את הדין, הנה עכשיו לא היה יכול להתאפּק, וקוּזמה אניקין, “קאצאפּ” טוּלאי, היה נוזף אחר כך בחשאי, בינו לבין עצמו:
– אך זהו פּוֹליאטשינה ארוּרה, תינזף־נא אמו!
נזיפה זו היתה מגיעה לאזניו לפעמים, ומתוך כך היתה מתחזקת בלבו השנאה הכבושה, שהיה שונא את חניכו זה. קוּזמה אניקין! הבריה הצחורה הזאת כאילו הוצקה מאבני גיר. קדקדו הלבן והגזוּז נדמה היה קשה כחלמיש, ועל רקותיו הנמוּכות והדלות היו זרוּעים עיקרי־שערותיו, שערות הפּשתן שלו. בז’וּסקוֹ שׂטם את פּיו הרחב, שלשונו התהפּכה בתוכו באופן משונה בשעת דיבּורו, זה “חיתוּך הדיבור” החד עם צליל־הנחירים שלו, בצירוף ההברה “טוֹ” לכל מלה ומלה; שׂטם את עיניו החצופות, קטנות־האישונים, שבהן ריפרף מעין להט־הקרדוֹם בחורף; אבל יותר מכּל שנא את חטמו. הוי, החוטם הזה? הוא היה מחוטט כולו, פגום באמצעיתו ומוזקר למעלה, והנחירים הדקים והרחבים שלו הזדעזעו והתנפחו, כשקולו הנתעב התפרץ עכשיו אגב קימה רשלנית מעל הרצפה:
"אֵי טוּלה, טוּלה, טוּלה, –
טוּלה רודינה מויה – יה!…"
(“טוּלה – מולדתי!..”)
– אל תשתפך כל כך! – גער בו בז’וּסקוֹ ־ לא עת־שירה היא עתה. תשיר מחר בערב, כשהבּיקוּר יעלה יפה!
ושפשוף־הרצפה הגיע בתוך כך לקצו. בחצר, במחשכּי־הערב, התחילו מנערים בשנַים את השמיכות הצבאיות מהאבק שבהן, ואחר־כך נשאו והשיבו את המיטות אל תוך הקסרקטין והעמידון על מקומותיהן. המיטות עם הארגזים על גביהן היו כבדות ביותר, וקשה היתה העליה על מדרגות־המעקה. דחק, המולה, זירוז, נזיפות־האֵם. באותה שעה רצו חיילים אל המטבח, ושם בערפל, שמתוכו הסתמנו פניו הרחבים והאדומים של מבשל־הדייסה, ובתוך ריח כבד של כרוב מבושל, ליבּנו על גבי הגחלים הבוערות את אבזמי־החגורות שלהם, כדי להעלות עליהן את קרוּם־התכלת הדרוּש. אבל הקרום, כמו להכעיס, לא עלה יפה, ואז, מבוֹהלים ודחוּפים, חזרו ונפחו בגחלים, הלוחשות עד כי, מדוּכדכים ונואשים, השליכו את ה“עסק”, ובפנים להוטים, צרוּבים ומיוזעים, רצו ויצאו החוצה, אל הרוח הקר. בתוך הקסרקטין כבר הוּקם הסדר, הודלקו העששיות והפלדפיבּל רץ מתוך מעונו אל הלשכה ובחזרה, והזהיר:
– מפקדי־הפלוגות, אל ה“סלוֹביֶסנוֹסט”! שננוּ לחניכיכם את התמונות על הכתלים, שננוּ היטב! המפקד של הקוּרפּוּס דרכו לשאול על אודות התמונות. ראו, הזהרתיכם!
– הפּארטיה שלי, אלי! – פיקד בז’וּסקוֹ.
הוא הגיש שרפרף אל הכותל, עלה עליו, והתחיל קורא בקול קריאה רעוּעה באָזני חניכיו, שעמדוּ בכנוּפיה מאחוריו, את הכתוּב מתחת לתמונה הראשונה בשורה: “מלחמה עם התוּרכים בשנת 1878”. בקראו להלן על דבר קשי־המצב, שהיה בהתחלה, ועל דבר הנצחון אחר כך, נשמע צחוק־הנאה בקולו, ובהתפּעלוּת תמימה פנה לאחוריו:
– השומעים אתם? מספר צבא האויב היה כפליים משלנוּ, ואף על פי כן…
גמר וירד מעל הספסל ובחן את אחד החניכים:
– כיצד תענה למפקד של הקוֹרפּוּס כי ישאלך: “אמור־נא לי, בן־חיל, איזו תמונה היא זו?”
– מלחמה בתוּרכים, רום־הפלגתך!
– טוב. מלחמה בתוּרכים. הבה, נלך הלאה!
העתיק את הספסל אל התמונה השניה. כאן היה מצויר איזה הר שומם בחורף, הר משוּפע וחלקלק, ועליו מטפּסים ועולים צפוּפים גיסות האויב (השבידים, כמדוּמה). בולטים כידונים באלכסון. באותה שעה הרבה מהם נרתעים לאחוריהם ונופלים חללים מחמת האבנים הגדולות, שממטירים על ראשיהם מפסגת־ההר – “שלנוּ”. ובז’וּסקוֹ קרא שוּב בהנאה יתרה, ומאחוריו הפסיקוֹ אניקין בצהלת־נצחון:
– באבנים־טוֹ! ישר על ה“בּאשקה” (ראש) טוֹ!
בהיוָכחוֹ, כי לתלמידיו מחוּורת כבר גם תמונה זו, עבר היֶפרייטור לתמוּנות אחרות. אגב, הצביע על הטבלה, שעליה מצוּיר הרובה לפרטיו, לחוליותיו וּמנגנוניו, והעיר:
– המפקד של הקורפּוּס יכול לשאול אף לזו. כיצד תענה, גוֹרדין?
– חלקי־הרובה, רום הפלגתך?
– טוב. חלקי־הרובה. הבה, נלך הלאה!
כשהגיע הפולני לבסוף עד התמונה האחרונה, הקבועה, בקצה־הכותל, בקרן צפונית־מערבית, והידועה לו היטב, זע לבו, כמו בקבלו לפתע מכתב מביתו. למראה הגשר הגבוה, הנטוי מעל לנהר רחב־הידים, ושפעת הגייסות הפרועים באנדרוֹלמוּסיה של כידון איש ברעהו, סחרחר ראשו קצת. אחרי קראו בקול:
“המלחמה עם הפולנים ליד פּראגה”, עלה בדעתו להפסיק את הקריאה תיכף, אבל יחד עם זה הרגיש, כאבותיו האוּמללים בשעתם, בהתנפּלם אז מתוך יאוש אל תוך הויסלה, כי מוכרח הוא כבר להתגלגל ולנפול בלי מעצור. הוא קרא הלאה־הלאה על דבר פרטי “הטבח הנורא”, שערך אז חיל סוּבוֹרוֹב ב“אויב”, בנשים ובטף שלו, עד שקולו התחיל רוטט ופיו מגמגם. בחששוֹ, שמא יפרוץ בבכי, התחכּם והתחפּשׂ, כאילו נתקל במלה קשה, שאי־אפשר להלמה, קולו נפסק פתאום – ושתיקה…
כאן נסתבּך במבוכה משונה. לא להמשיך את הקריאה ולא לרדת מעל הספסל באמצע, שהרי קשה הדבר בלי שום אמתלה לכך. גל דם פרץ אל פניו והציף את עיניו. מאחוריו מתלחשת כנופיית חניכיו, וקוּזמה אניקין, נדמה לו, מתחצף ומלגלג כלפי שכמו: “אהא, פוליאטשינה ארורה, אהא!” ומאיים באגרופו…
– אני קורא כאן ואתם מתלחשים שם! – נחלץ בז’וּסקוֹ מן המיצר, והפך את פניו – אדומים־אדומים. ישר אל עיניו הביטו עיני־אניקין החצוּפות, הקרות, עם להט־הקרדום שבהן, הביטו וליגלגו באמת. מתחת להן בּלט החוטם המחוּטט, הפגוּם באמצעיתו ושנחיריו הרחבים והדקים הזדעזעוּ עכשיו, והתנפחו והתנפחוּ.
– הרי לך! – קפץ בז’וּסקוֹ משתולל והכה באגרוף מהופך על זה החוטם, השׂנוּא לו כל־כך. דם ביצבץ ועלה, איזה דם דלוח, עכור, כדמו של שרץ.
– זא שטוֹ?! (על מה?!) – פּרץ אניקין ביללה פראית – על שוּם מה האדון היֶפרייטור מַכּני?!
– אני יודע על שום־מה! – ענה בז’וּסקוֹ חיור, ועיניו תעו בינתיים מתוך פחד מסותר על פתחו של מדור הפלדפיבּל.
– יודע על שום מה, – התחצף וחיקה את דבריו אניקין, בכבשו את קילוח־הדם בכף־ידו – גם אני יודע על שום מה… יודע אני טוֹ!…
אהבה
מאתגרשון שופמן
I
בני שבע־עשרה, שמונה־עשרה שנה, היו יוסף שמיד ומשה אובּסקוּרוֹב, כשהיו נפגשים שניהם בעיר־מולדתם היפה, ואגב מצמוץ עינים כלפי האופק סחו והתפלספו על דבר האהבה. כזה כן זה הירהרוּ באותה שעה בפייגיל ליפשיץ זו הבלונדית, דקת־הצואר, עם העינים המחייכות, האביביות, שהיו פוגשים אותה לפרקים בשביל הצר, המתפתל במורד־ההר והמוביל אל הגשר, ומבעד לערפלים, שהיבהבו לפני עיניהם משפעת השירים והסיפוּרים, שירי וסיפוּרי אהבה עצובים, ששניהם היו ספוגים בהם, הביטו בציפּיית־רתת אל אותו הגיבוב הכחלחל של החומות והכנסיות הרחוקות שבשפת־האופק, ושהרכבת, נתפסת לעינים בקושי, זחלה שם לאט־לאט, מעוּלפת בקיטורה ושרקה מרחוק את שריקותיה הקטועות, שריקותיה המבטיחות.
– עיקר האהבה הוא בזה, כמדומני, שרוצים, כי לאהובה גופא יהא מושג נכון מיפיה, מחִנה; רוצים, כביכול שתהא היא אוהבת את עצמה. אתה מבין? רוצים ממש, שתהא היא אוהבת את עצמה, כשם שאנו אוהבים אותה. ומכיון שחפץ מוזר כזה אי־אפשר לו שיתמלא, לפיכך מורגש תמיד אותו אי־הסיפוּק שבאהבה, אותו הצמאון, שאינו מתרווה לעולם. אתה מבין?
כך דיבר יוסף שמיד ונשתתק. משה אובּסקוּרוֹב הביט עליו כל העת בעיניו האפלות, שחיבה עזה, הכרת־טובה וקנאה דקה שימשוּ בהן עכשיו בערבוביה. אחר כך ניענע בראשו קצת והעיר:
– קשה לצמצם את כל האהבה בהרגשה זו בלבד, אבל קורטוב של אמת ודאי יש כאן. יש!
אחרי שיחה כגון זו היו שניהם נהנים הנאה יתרה והיו מרגישים את עצמם המשכים מהמשוררים וכל דקי המחשבה והרגש של הדורות הראשונים, שנשמותיהם נתגלגלו בהם, בשמיד ובאובסקורוב. הללו, לאחר שביצירותיהם אהבו להשתעשע במות, לשיר עליו ולציירו מצדדים שונים, כאילו כדי להתרומם עליו ולנצחו, מתו, סוף־סוף, כאחד האדם, ושבקו להם, לשמיד ולאובסקורוב, את כל אותן הנערות הענוגות, הנפלאות, הנאהבות שלא־בידיעתן, את הירח, את הנהר, את טחנות־הרוח, בעלות־כנפים אלו, שמסביב להן כל כך טוב לתעות בלי מטרה, להרהר ולהזות, להרהר ולהזות.
אובסקורוב הקודר, עם הקמטים הפקחיים על מצחו החזק והאֶנרגי, הגה חיבה אבהית אל שמיד הרך, הרפה והזקוק לחסות, וזה גם הוא נמשך אל רעו, אל קדרותו, אל יסוד־החושך שבו. כי אף על פי שאובסקורוב באביב, או בימות־הקיץ, רבי החום והאורה, היה פגום־דמות ומכוער כמעט, הרי היה יפה, יפה מאד, בלילות־הסתיו האפלים. אז היו מבהירות עיניו הטובות, המעודדות, כוֹח מושך מיוחד ניתן להן, וחפץ היה מתעורר להתרפּק עליו, לחסות בצלו, להילחץ אל אדרתו.
מתוך בדידות ועצבות בלילות כאלה היו שני הרעים אוהבים ללון אצל חברם ניבליוֹב. ההליכה לשם היתה נעימה ביותר. צריך היה לעבור על פני בית ליפשיץ, בעל החלונות הגדולים, עם וילאותיהם ופרחיהם, לרדת באותו השביל הצר, שמתפתל במורד־ההר ומוביל אל הגשר, ללכת אחר כך לאורך הנהר הרחב, הכרסתן.
וניבליוֹב היה מקדם את פּניהם, כדרכו, בהעויותיו המשוּנות ובמנהגיו השגעוניים־ציניים, בהראותו להם אגב־כך את שיריו הקצרים, התאוותניים, השותתים־דם, שכתב בלילה האחרון. זה היה צעיר חולני עם לסתות נופלות, חוֹטם עקום, דק וחד כסכין, ועם שׂער־ראש שחור־שחור ויבש־יבש, שמעל לאש־העינים עשׂה רוֹשם של פיח ואבק־פּחמים מצוננים על גבי משוּאות־שריפה. כאן, בין הכתלים העצובים, שרו, התפלספו, התגלגלו על הדרגשים והספות. אובסקורוב, כדרכו, היה מגיע לידי אֶכּסטאזה משוּנה, כאילו הוּארה והתלקחה בלבּת־אש כל ישוּתו האפלה, נוהם כחיה פצוּעה, מקפּץ ומחבק את חבריו בזרועותיו הכבדות ונושקם בשפע־אהבה. אבל אחר כך שקעה האש לפתע, ואז, רחב־כתפים וחזק־מצח, היה מתחבט בקרקע וּבוכה, וּבוכה.
– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – היוּ גוחנים אליו שמיד וניבליוֹב, מתבטלים בעיני עצמם לגבי יללה אי־מוּבנה זו, איזו יללה עילאית, שלא מעולם זה. דיבורי ההרגעה השונים הורגשוּ בטלים, מחוסרי־כוח.
היוּ עֵרים כל הלילה. שתוּ טה מסאמוֹבאר שקוּע בהרהוּרי־אהבה ואכלו תפוּחי־אנַטוֹנוֹבקה". החלונות השחירוּ והזדעזעוּ מסופת־החוץ, וּבבוקר־השכם, כשיצאו אל המעקה – שלג. השלג הראשון, הרענן, כיסה את גגו של בית־ליפשיץ, שעמד מנגד על ההר, מוּבדל מיתר הבתים.
II
נודדים בכרכים שונים, בארצות שונות, ורחוקים מעיר־מולדתם וגם איש מאחיו ריחוק־מקום וריחוק־זמן, חיו יוסף שמיד ומשה אובסקורוב, זה בלווית צלו של זה. צלו הקודר של אובסקורוב נגרר אחר שמיד, וזה לא פסק להרגיש מרחוק את הנפש הקרובה אליו, שמחבבתו, מעריצתו ויורדת לסוף דעתו והרגשתו. את מכתביו העצובים היה שותה כיין. הללוּ היוּ מלאים חיבה לטפנית, יאוּש וקובלנה בלתי־פוסקת על השעמום, על הריקות, על חסרון־העיקר.
ולא בכדי היתה קובלנה זו, וגם לא בכדי ליטפה כל כך את שמיד. אותה האהבה, שנקבעה מקדמת־דנא בעמקי לבם בצירוף נערות מיסודה של פייגל ליפשיץ, אותה האהבה האמיתית ניתנה, יחד עם אותה פייגל גופא, לאחרים, לאחרים, וּבמקומה ביזבזוּ את הלב לבטלה אלו חיכוכי־האהבים הקלוקלים, המזויפים, אהבים מתוך שעמום, מתוך אפס־מעשה, מתוך פחד־הריקות. האהבים הללו והעלמות הללו! אלו הנפשות המרוככות, הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחוּלים, מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. נשיקה מזוּיפת מרטיבה את עיני העגל שלהן ואז, יחד עם גוֹעל־הנפש, שהן מעוררות באותה שעה, גם צחוק מפרכּס לצאת, ואתה ממהר לכבוש את פּניך במשקע־צוארן ולנשק להן עוד – רק כדי לטשטש אגב כך את הצחוק ה“מסגיר” הזה, שמתגנב ויוצא.
והחיים חולפים בינתיים, חולפים בין החומות, הדומות זו לזו, ועל־ גבי האבנים המרוּבעות של מרצפת־הרחוב. חולפים, חולפים החיים. הנה קיץ כבד־שרב, מבעית באֶפּדמיות ובריח־הקרבּול שלו. משחיר־מבהיק הצועני בחמה הלוהטת, ועיניו הערמומיות – חסילי־בית לחים על גבי חלבון של ביצה צלוּיה. אסירים במלבושיהם האפורים, גזוזים ומיוזעי־מצח, נושאים משאות כבדים באמצע־הרחוב, בלווית השוטר המזוין שמאחריהם. קירקס. נהם החיות נשמע מבעד לכתלי־הקרשים הדקים שלו, ועל מוט במבואו מתנועעים התוכיים האדומים. חורב, אבק וקושי נפשי. תכוּפות נפגשות ברחוב עגלות־המתים הקתוליות, אלו העגלות הכחוּלות, עם ארבעת הקברנים, הלבושים כחולים, בארבעת קצותיהן – כשהן ריקניות עדיין ומוכנות לקלוט… סתיו. המודעות על הכתלים, הקירות והגדרות, קרועות כבר, ונשארו עליהן אך קטעי הקיבּוֹרוֹת הענקיות, שיורי תמונות האַתלטים של אותו קירקס, שכבר נסע מכאן. בין־ערבּיים ברחובות נראים רהיטי־הבתים, כשהם מוּבאים בחזרה ממעונות־הקיץ, ופרחי־הבית הגבוהים, הקודרים והמאובקים קצת, נישאים לחוד, ומטילים בחללו של חוץ את העצבוּת הטרקלינית. אלוּ הצמחים הביתיים הכבדים, הניזונים מהעפר השחור שבעציציהם העמוקים, אלוּ עדי־הראיה האילמים לגסיסות ולמיתות השונות, החשאיות, בלילות, בחדרי־חדרים. חורף, ואחריו האביב כמו אשתקד. המנגן העיור בפינת־הרחוב מנגן את ניגוניו הישנים בהרמוניקה השחורה והמטולאה שלו, והרוח האביבי מפלג בעצלתיים את זקנו חסר־הצבע. ושוּב קיץ… אותן הנערות, שזה אך אשתקד היוּ עוּלות־ימים וגיבורות־הקוֹרסוֹ בשל יפיין הפורח, נפגשות עכשיו מכורכמות, עם חרמשי־תכלת מתחת לעיניהן, כאילוּ בכוּ כל הלילה. וכך חולפים, חולפים החיים. מתרבים החריצים הדקים בירכתי גבות־העינים, מתעוררת איזו נטיה להשתעשע בתינוקות, ובשעת ריצה מהירה – כעין רגבי־עפר מתרוצצים ומתפוררים בקרב.
השירים של המשוררים הצעירים, שצווחים מתוך נוער, מתוך אושר, ושרים על אהבה אמיתית, רחוקה, אהבה בין הרים, אשדות־מים ונשרים, מעוררים משׂטמה, כעס; בנחת־רוח נקראים השירים של המשוררים העייפים, הקובלים, שבוּרי־הכנפים. אבל עוד עולים על אלה הם מכתביו האחרונים של אובסקורוב. היאוש התהומי שלהם כמו בולע, מבטל את זה של אחר. ברגעים הקשים נעימה כל כך הידיעה, כי יש אדם בחללו של עולם, שסתיו תמידי בעיניו, ועל כתפיו הרחבות כמו טעוּן כל הסבל העולמי. יש אדם כזה, יש!
III
לתוך עצבוּת חדשה, שלא ידע אותה קודם, נפל שמיד, כשהפתיעו בבוקר אחד מכתב עליז מאובסקורוב. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו”. כך, בין שאר הדברים, כתוב באותו מכתב, ובסופו:" בשלהי קיץ זה נבוא אליך, להשתקע בעירך, נבוא – אני ויוּליה שלי, אני ויוּליה שלי!"
וּבערב הנועד, כששמיד התנשק עם ידיד־נעוּריו בתחנת־הרכבת, כמו הרגיש על שפתיו את הלחלוחית של האושר עצמו. עיני אובסקורוב, שלפנים, בשכבר־הימים, היו תמיד אפלות כל כך, קרנו עכשיו, ועשוּ רושם של חלונות קבוּעים בבנין חדש, חלונות, שבמקומם, עד עכשיו, היתה העין רגילה לראות את החורים הנבובים, השחורים.
– זוהי יוּליה שלי!
עם לחיצת־ידה הראשונה, מבעד לתוהוּ־ובוהוּ של בית־הנתיבות, הציצוּ לתוך עיני שמיד עינים כחלחלות, שוחקות, אביביות – מיוּדעות. הפסיעות על גבי רצפת־השיִש נתנוּ הד קולני בחלל המקומר, הגבוה־גבוה. השעונים העגולים הענקיים פה ושם היו כבר מוארים מבפנים, ומחוגי־הברזל הענקיים שלהם נראוּ, איך הם זזים ממקומם.
שמיד זרק אל חברו הבטה ערמומית מן הצד:
– הלא היא דומה לפייגל. מצא הגנב!..
ועוד באותו ערב טיילו שלושתם בגן. אכלוּ ענבים מחפיסת־נייר אחת. מעין לבנונית־כפור היתה שטוחה על אשכלות־הענבים ועל נופי־האילנות מסביב. הספסלים היו רטוּבים, שחורים וּמלאים שלכת.
העבר הרחוק, עבר העלומים רב־ההזיה, המשוּתף לשני הרעים, העיק מאחור ותבע איזו מלה חזקה, שתהא כובשת והולמת אותו, אבל המלים, שנזרקו עכשיו מפיהם, כל כמה שהיוּ רוטטות־נפשיות, לא הלמו את העיקר. כך, לפעמים, בשדה מתעורר צורך לשיר איזה ניגון נפלא, שיהא הולם את היופי המגוּון מסביב, את גלי־הקמה, רחש־האילנות וצרצור־הצרצרים, אבל הרוח החפשי טורף את הקול האנושי בראשית־יציאתו, והניגון מתמלט – חסר אונים, כבד, מדולדל.
– וניבליוֹב שלנוּ מת. אותו ניבליוב!
– כך, יוספ’קה, ניבליוב מת, ואנוּ חיים, ואנוּ חיים!…
וזה כבר נפל לתוך סילודיו, חיבק את חברו ובן־מולדתו בזרועותיו הכבדות וּנשקוֹ וּנשקוֹ. יוּליה ענתה:
– אתם התנשקו לכם, ואני אוֹכל את הענבים!
– איזה קול יש לה!… – צוַח שמיד.
הקול הזה, הריאתי, הניחר קצת, לא נשתתק באזניו של שמיד כל אותו הלילה; יחד עם זה לא חדל להרגיש גם את לחיצת־ידה. זו היתה לחיצת־יד מיוחדת במינה – כאילוּ לא את כף־היד לחצה, כי־אם את הלב.
וכמו אגרוף חזק הדפוֹ מאחור, כשרץ בבוקר־השכם למחרתו אל אכסניית אובסקורוב. כל היום לא סר מעליהם וסייע להם בחיפּוּשׂי־דירה. תעוּ ברחובות ובמשעולים רחוקים, לא־ידועים, בכל קצוי־הכרך. פעמים היו שמיד ויוּליה נשארים לבדם בחצרות, עם קטעי־גנים בתוכם, או בפרוזדורים אפלים, שאוֹר מגוּון חדר לשם בעד זגוּגיות־הדלתות, זגוּגיות אדוּמות וכחולות, זו בצד זו.
ושכּרוֹן משוּנה תקף את הנפש יותר ויותר. היתה ערבוּביה עמוּקת־תוכן: העלים הנושרים בגנים, העלים הצהובים, הדקים והשקוּפים, ששקיעה יפה, שקיעת־זהב, האירה אותם תחת רקיע מעונן, שׂערה הבּלונדי והריחני של יוּליה, קולה המלטף, המשיב את הילדוּת, ועיניה – רסיסי־טל מתנועעים ברוח־בוקר.
דירה נמצאה לבסוף באחד־המשעולים שבקצה־העיר, בין סוללות מסילת־הברזל מזה ובין הנהר מזה. שמיד, באבוֹד לו פתאום מושג־העת, איחר לשבת שם עד לאחר חצות. הסאמובאר, השקוּע בהרהוּרי־אהבה, רתח כבימים הראשונים, כשעוד צלה של פייגל היה מלווה על כל פסיעה. ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל ידיד־נעוריו, על שטרח וּמצא יופי זה, שעכשיו הוא מהנה גם אותו, את שמיד, הימנו. ורק כשנפטר מהם לבסוף ושמע את נעילת הדלת מאחוריו, הבין, כי כבר אין שותף לו בנשיאת השעמום והריקוּת הכבדה. הלה כאילוּ השליך את המשא מעל כתפיו הרחבות והטיל את כוּלו עליו, על שמיד, ובמקום האחוה אז, בעיני־הסתיו של אובסקורוב, הופיע עכשיו, בעיני־האביב שלו, רק מעין צל רחמים בלבד.
הוא הלך יחידי על פני הדרכים והשבילים החיורים מנוֹגה־הירח – בלווית צלוֹ הארוך. כשנכנס אל מתחת לגשר של מסילת־הברזל, קישקשה וחלפה מעל לקדקדו רכבת ארוכה־ארוכה, רבת־קרונות.
IV
על גבי הספה התוּרכּית החדשה, שבהנאה יתרה קנתה אותה יוּליה, התגלגל שמיד כל הימים וחצאי־הלילות, עם עצבוּת יפה בעיניו האפורות. כעין עופרת הוצקה בכל אבריו, עיניו נתלהטו ונתחדדוּ וכמו מאליהן תרוּ וארבו לכל תנוּעותיה של יוּליה, שהיתה, כדרכה, תוֹעה בעצלתיים מחדר לחדר בסנדלי־הארג שלה. ותמוּה: כל פעם שהיתה מתעלמת מעיניו, שוכח היה את רשמי־פניה בדיוקם ובמלואם, ובסקרנות חדשה הסתכל בה אחר כך, מתאמץ להטביע בזכרונו – ויהי מה! – את הכתם הקטן בצד חטמה, את משקעי־לסתותיה, את סנטרה. אבל אלוּ, רחוקים ובלתי נתפסים, לא נתאחזוּ בדמיון, השתמטוּ, ובקוצר־רוח ובגויעת־לב חיכה שמיד להתגלותה לפני עיניו עוד פעם.
באמנות ערמומית, ועם זה שלא־מדעת כמעט, היה זורה את קוּרי־רשתו אילך ואילך; אלוּ היו קוּרים דקים, מגוּונים, שהתאמץ לכוננם כלפּי יפיה, וביחוּד כלפּי אותם מקמטיו המסותרים, שעד עכשיו עוד לא טיפל בהם שוּם עיוּן, ואפילו זה של אובסקורוב.
– רוצה הייתי לראות, איך אַת בוכיה, יוּליה. בלי ספק צוחקות עיניך גם אז.
צחוק־עיניה זה, שתמיד הכיל בתוכו גם מעין לגלוג דק, לגלוג על אותה האהבה, הרת־היסורים, שהוא נושא בחובו, הפיל את לבו עליו, וכדי להכריעוֹ ולטשטשוֹ, לפחות, לרגע אחד, היה משתמש לפעמים בשיעולה הקטוּע או בנשימתה הכבדה, שכל כך כּישפה אותו, וקולו היה רותת:
– לא תאריכי ימים, יוּליה. יודעת את – כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך!…
אבל בקלוּת נפלאה, דלוֹג וּפסוֹח, השתמטה יוּליה מבינות לקוּרים אלוּ ומעניבותיהם המסוכנות, וכשמשה אובסקורוב היה נכנס הביתה לפתע, מיד היתה מציצה עליו כמנצחת: “רואה אתה, יקירי, – לא נסתבכתי!”
בין שלושתם נתגלגלה פעם שיחה על דבר אותה האשה, שבתעלוּלי־האהבים שלה, תעלוּלי־הדמים, היתה לגיבּוֹרת־היום ושכל העתונים טיפלו בה אז. יוּליה, בהערותיה, בתנוּעות ידיה ובגיפוּפיה, שגיפפה אגב דיבור את בעלה, אֵלוּ הגיפוּפים הטהורים, הנאצלים, האמהיים, כאילוּ רצתה להוכיח, שכל עיקרו של ענין זה אינו אצלה אלא מין חומר רחוק בשביל ויכוח והבנה עיוּנית בלבד; היא עצמה אינה משיגה נשים ממין זה, והריהי עתידה לתת לחיי־המשפּחה מגמה חדשה, שלה. היא, יוּליה, תתחיל הכל מבראשית.
כך נדמה, לכאורה. אבל לא! הלילית הנצחית זעה סוף־סוף. אותם התחוּמים, שעד עכשיו היתה כל־כך זהירה בהם, התחילוּ מיטשטשים לאט־לאט. אגב רפרוּף גנוּב היתה נוגעת לפעמים בבלוריתו של שמיד, וזה, אחרי הערות ותנוּעות שונות בשעת טיוּל בחוץ, התחיל מרגיש את עצמו כקַלָע זה, לאחר ש“שׂם”, את הכַּוֶנֶת בדיוּק תחת נקוּדת־המטרה המבוּקשת – היה בטוח שלא החטיא; הבטתה עליו אז מאחורי כתפיו של בעלה, זו ההבטה, שאגב־טיסה לא נתקלה באובסקורוב, שעמד באמצע, כאילו איננו כאן כלל, נעשתה כבר אי־שלֵוה, חדה, עקומה. עיניה, שתחת הרקיע המעוּנן קיבלו גון־עשת, לא צחקו עוד והבהיקו לפתע כלהב־אולר תיכף להשחזה…
– סורה־נא, משה, אל אותה חנות, וקנה סוכר. כבר אזל הסוּכר אצלנוּ. אני ושמיד נמתין לך כאן, בפינת הרחוב.
– לכי־נא גם אַת עמי. נלכה כוּלנוּ! – התחנן אובסקורוב.
– כמה אכזרי הוּא! אני כל כך עייפה, כל כך…
ושני הרעים התחילוּ משוּם־מה מונעים את עצמם מלהישאר איש עם אחיו ביחידות. מבטיהם זה כלפּי זה נזרקו באלכסון: יראו מפני התנגשות. אובסקורוב קולו נעשה נכנע, אטום, צרוד קצת; קול כזה פולטת קדרה, כשמקישים עליה בפרקי־האצבעות – לאחר שנפל בה סדק…
– מה כותבת לך אולגה שלך? מתי תבוא? – שאל פעם את שמיד, בהיוָתרם לבדם על שפת הנהר.
– מה לי ולאוֹלגה? לא אהבתיה מעולם!…
הציצו זה לתוך עיני זה. כטובעים בלב ים, ברגעים שהם נאבקים חד את אחד בשל כּפיס־עץ – בשארית־הכוחות, בלי מלים.
– לא ניחא לי עוד מאז הבוקר! – פרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית, מה שלא אירע לו זה כבר, והתחיל מתחבט ומתבוסס בדשאי־האחו.
– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, כמו שהיה רגיל לעשות בימים הראשונים, ויחד עם כאב־לב הרגיש בקרבו גם את התגברות זדונה ואכזריוּתה של חיה טורפת, ברגעים שטרפּה מתחיל מפרפר לפניה.
ועוד באותו ערב, כשאובסקורוב לא היה בבית, ניגש אל יוּליה, ששכבה על הספּה על צדה, וקלט לתוך כף־ידו הקעורה את סנטרה החד, החביב כל־כך, הרחוק כל־כך ושנשתמר בריחוּקו אפילוּ עכשיו… היא לא התנגדה. זו היתה הפעם הראשונה, שלא התנגדה לנגיעתו. אז גחן אליה ונשק במשקע־לחיה נשיקה, שמאליה נמשכה כמה רגעים ולא רצתה להיפסק. אגב־כך ראה בעלטה את עיניה, שנתרכזו ונתמלאו טל־אהבה, ויחד עם האושר הרגעי, החטוף, שהאיר וחימם את כל הוויתו, נעשה צר לו על עצמו בשל כל אותן הנשיקות המזוּיפות, הריקות, שביזבז עליהן את מיטב־נעוּריו. “יש שהאושר משׂחק לו לאדם דוקא באחרית־ימיו” – לחש בינו לבין עצמו את דברי אובסקורוב, כשהלך הביתה באותו לילה, נע ומטולטל, כמו ברוח חזק. איזה ערך יש לאותם האהבים שם הרחק, בין הרים, אשדות־מים ונשרים, אם עיקר־העיקרים אינו אלא כאן! מה שם יש? האושר האמיתי הוא כאן, כאן, כאן!
V
אובסקורוב ויוּליה עקרוּ את מקום־מגוּריהם לעיר אחרת. מבעד לחלונות־הקרון הצלוּלים, לפני היעתק הרכבת ממקומה, הביטו שניהם אל שמיד, שעמד בין הפסים, על גבי ערימה של שברי־ פחמים. עיני יוּליה היוּ מעוּרפלות בערפלים כחלחלים ולחים, ערפלי־אהבה.
בית־הנתיבות כמו אז, נשמעו פסיעות קולניות על־גבי רצפת־השיש, פסיעות זורקות הד עצוב למרומי החלל המקומר. על גבי המאזניים האבטומטיים שקלוּ אנשים את כובד־גוּפם. מחוגי־הברזל הגדולים על־גבי השעונים הענקיים נראוּ איך הם זזים ממקומם.
שבוּעות אחדים חי שמיד שלֵו, שׂבע־רצון, בלי רצות, בלי הרהר. ואוּלם אך נפל השלג הראשון, נקפו לבו בכוח: יוּליה! הוא טייל יחידי בגן על פני כל אותם המשעולים והשבילים, ששם נטווּ קוּרי־אהבתו הראשונים ושעכשיו היו מכוסים בשלג רענן ורב־אורות. אנקורים בהירים, עליזים וקרים, פרחו בלי צפצוּף אילך ואילך, ניערוּ אבק־שלג ממרומי־הסרעפות על ריסי־העינים, על החוטם, ירדו ארצה, ובחודי־אברותיהם, אגב־כך, כתבו על השלג פה ושם את כתב־העופות הטמיר שלהם. הספסלים השחורים בלטוּ נמוכים מתוך חמרי השלכת המושלגת, אלוּ הספסלים הישנים, הלחים, הרקובים, שבתוך חריציהם וסדקיהם האפלים כמו משתמרות עדיין אהבות־הקיץ החטופות, הגנובות, של כל אותם הזוּגות, שישבו כאן בלילות, בחשאי, ושהמוסיקה הרחוקה העצבה הגיעה אליהם בעד נופי־האילנות ואִשי־הפנסים.
– יוּליה, יוּליה!…
שכוּר־אושר תעה שמיד יום אחד ברחובות לאחר שקיבל ממנה בבוקר גלוּיה מצוּירת. ניכּר, שעשתה את הדבר בלי דעת בעלה. גחנה והביטה שם אל חלון־הראוה ובחרה אחת מבין הגלוּיות המרוּבות, בחרה והסתכלה בעיניה, שאין דוגמתן ליופי על פני כל כדוּר־הארץ.
וכמה יופי בסגנונה, בכתב־ידה! ושוּב חבל על כל הטיפול באותם המכתבים הארוכים והמשעממים של כל אותן העלמות הרעבות לאהבה, ששריריהן חיורים ורופסים, עיניהן נבעתות ומתחננות, וגידים דקים כחולים מסתעפים על רקותיהן ה“רוחניות” והטעוּנות רחמים. הוי, אותם המכתבים המלאים קובלנה, תוכחות והשתפּכוּת־הנפש!
חבל!
והשלוה הפנימית נטרדה יותר ויותר. קשה היה לראות את כתמי־הירח על אדני־החלונות, על הפסנתר, לשמוע את שריקות־הקטר. ובאחד הערבים, כשגימנזיסטיות רכות, ורוּדות מקור, שבו מכיכר־ההחלקה, כשהן הולכות לאורך הקירות והגדרות המכוסים מודעות ריחניות על דבר קונצרטים ונשפים, והירח האיר את המחלקיים החדשים, שהתלבטו וקישקשו על כתפיהן, לא יכול שמיד להתאפּק – וַיסע.
ניגוּנים פנימיים, ניגוּנים נפלאים ליווּ את שקשוּק־האופנים. ניגנה בלב זו הוַדאוּת המתוּקה והמשכּרת – הרכבת מובילה עכשיו ישר לשם, לשם, לשם! עם כל נשימת הקטר נעשית יוּליה קרובה יותר ויותר. השדות, עם בהרות־השלג הקלוּשות על גביהם, מסתובבים, שטופי־ירח, מסתובבים וחולפים. נודף ריח־הפחמים החריף, וכעין אבן חמה וקטנה, אבן־האהבה, מזדעזעת ומתלבטת בקרב…
לאט־לאט ירד שמיד מעל מדרגות־הקרון. לאט־לאט. עדיין יש לו שהות. שלוה מוחלטת בכל האברים. לכשירצה, הרי הוא יכול לדפוק שם תיכף, אבל טוב יותר לדחות את הדבר לאחר שעה, שעתיים, וּבינתיים לתעות כאן סתם, בעלמא… מי טעם את טעם־התעיה בעיר זרה, בה שוכנת הנפש האהובה, זו תעיית־השכּרון סחור־סחור לאותו בית – בחורף, לפנות־בוקר?!
היא כאן!
המשעולים, הגדרות, ערימות־השלג לפני הבתים, עם כתמי־הפיח השחורים שעל־גביהן, הזכירו בעלטה את עיר־המולדת, את הילדוּת. שם מנגד על ההר, מוּבדל מיתר בתי־הרחוב, בית ליפשיץ ממש.
לסוּר לשם אין למהר כלל. היא כבר לא תימלט. מה נפלא הדבר להשתעשע בוַדאוּת זו, סחוֹר־סחוֹר לאותו בית – היא כאן, היא כאן! או אוּלי, מבלי לסוּר לשם, לנסוע מכאן לגמרי? לנסוע תיכף? אדרבה, יוָדע־נא לה אחר־כך: “הוא היה כאן בבוקר־השכם – ונסע!”
אבל עם הנץ־החמה נתגלגל לתוך אותו פּרוזדור, כמו מאליו, בלי שהרגיש בכך. הריהוּ עולה במדרגות. דוחק־נשימה ופיק־ברכּים – עוד מדרגה, עוד מדרגה… ותמוּה: מעין שעמום מוּזר, שעמוּם של חולין, תוקף לרגעים באמצע כל זאת – מה?… ובכובד־לב דפק על הדלת.
VI
ביקוּרו המושכם הפריע, כניכר, את הזוג הצעיר וגזל מהם מה. שניהם הציצו עליו מתחת השמיכות השׂעירות החדשות, וכאנשים, שהוציאוּם בעל־כרחם מתוך עולם אחר, עולם זר, כמו תהוּ והתמרמרוּ. בחוָרון חדש זה, בבוּאת־השלג מבחוץ, שהיה שפוּך על פני יוּליה, היתה עצוּרה גם איזו זרוּת, התנכּרוּת. שמִיד נתפּכּח בבת־אחת – מה לי פה, מה לי פה?!
חמשת הירחים עשו את שלהם והספיקו לשעבּד את יוּליה לבעלה שעבוּד עמוק, עקשני. תבנית־גוּפה עכשיו העידה בודאות נוראה על אותו האושר המסוּתר, הלילי, שהיא מַרוה את אובסקורוב, וששמיד אפילוּ בדמיונו, נכנע מפני היופי התהומי, לא הרהיב לטפּל בו הרבה.
– אני נוסע מכאן עוד היום! – הודיע שמיד לאחר שהתלבט בתוך החדר הצר לו כשתי שעות.
– למה אתה נחפּז כל כך? – הפציר בו אובסקורוב בקור־רוח, בשבתו על הספּה ובהשתעשעו בראשה של יוּליה, שזו הפקירה אותו על ברכיו. גיפוּפיו עכשיו היוּ כבר עזים, זלזוּליים כגיפוּפי איש, שהוּא בוטח באָשרו ויוֹדע, כי שוּם כוח מעתה לא יגזלהוּ ממנוּ.
– מה יהיה, אם אשהה כאן עוד? – הציץ שמיד לתוך עיני רעו השׂבעוֹת, המאוּשרות, ומשׂטמה עמוּקה התחילה תוססת בכל אבריו, משׂטמת עשוּק אל עוֹשקוֹ.
יוּליה, אגב חצי־שכיבה, התחטאה בינתיים לפני בעלה:
– לא נשקתני היום אף פעם אחת. מהר, איפוא, תיכף!
וּבעטה ברצפה.
– נוּ, אני נפטר מכם! – קרא שמיד, אבל קולו נחלש, נפל, ולא נשמע לאובסקורוב וליוּליה, שהיוּ שקוּעים בהתרפקות הדדית.
– היכן היא מגבעתי?!
ומדוכדך ולהוּט־עינים פירכס בתוך החדר אילך ואילך.
הללו קמו וּביקשוּ את המגבעת.
– הריהי! – מצאה אותה יוּליה. שלוָתה ברגע זה היתה נוראה.
בחזרה טסו בחלונות־הקרון השדות המוּשלגים – יומיים, קודרים ומלאי רקק של אדמה שחורה. הנשים, שנזדמנו בדרך, היבהבוּ בדמוּת בוּבות נמוכות, מגוחכות, מתוך איזה ערפל מוּזר. לא היתה שוּם אחיזה.
והלילות אחר כך היוּ כבדי־סיוּטים. הכאב עם חצות נשתתק קצת, אבל יחד עם היקיצה, כעלות השחר, הקיץ גם הוא, הבהיר, הוּאר.
VII
כעין עקירת שן רוֹעה, שגרמה הרבה לילות של אי־שינה וקדחת סיוּטית, הרגיש שמיד, בקבלו בבוקר אחד של תחילת־האָביב טלגרמה מאובסקורוב: “יוּליה מתה בלילה שעבר בחבלי־לידה, בוא!”
רוח פושר, אבל חזק, דחף את ההלויה הקטנה אל בית־העלמין. דלפוּ הגגוֹת של הבתים הנמוּכים, הבודדים, שמאחורי העיר, ותחת כפּוֹת־הרגלים נתגלוּ חבילות־שחת, אניצי־פּשתן רטובים. בצדי הדרך בלטוּ סדני־גזעים שחורים, עקומים, רקוּבי־לב. נדף אותו הריח האביבי, שנדף בשכבר הימים, באביבי־הילדוּת, אבלי בלי הבטחת העתיד הנפלא, הטמיר, שהכיל בתוכו אז. בלי עתיד.
– “כמה הייתי רוצה ללכת אחרי מיטתך, יוּליה!” והריני הולך, והריני הולך.
בנחת־רוח מיוחדת נפלו המבטים התועים על זה האיש, רחב־הכתפים וחזק־המצח, שניטלטל עכשיו בין המלַוים אילך ואילך ולא מצא את מקומו. לרגעים נכנס תחת ה“מיטה” וסייע קצת לנושאים, ואז נשא, כבימים הראשונים, את כל הסבל העולמי. לעיניו שב הסגריר שלהן – נשתברו השמשות של החלונות החדשים.
ובחללו של עולם היתה הרוָחה!
ברחשי־תודה עמוקים הביט שמיד אל לוע־האדמה הצהוב, שבלע לתיאבון את ארון־הקרשים החדש עם היופי שבקרבו, זה היופי, שלא נשאר כמותו בין החיים. שלוָה מוצקה התפּשטה בכל האברים, שלוה שמדגדגת את נימי־הצחוק, ושמיד חייך, חייך, כשם שמחייך העייף בשעה שהוא מתפנק בתוך מיטה רעננה וחבלי־שינה מתחילים ללפפו.
בחזירת המלַוים אל העיר נשב הרוח אל הפנים, נשב בכוח, והכריח לחזור וללכת אחורנית. האנשים המעטים נתפזרו לכל עבר, ושמיד ואובסקורוב נשארוּ בדרך יחידים.
אחרי הטמטוּם הנפשי כמו התלקח המוח בגולגולת, וכמו מאליו, בלי יגיעת־בעלים, סקר את כל העבר, את כל החיים – מפוּלשים. התמהון וההבנה נתמזגוּ יחד ונתבקשה איזו מלה חזקה, כבירה, שתהא הולמת את העיקר.
– יוּליה איננה!.. – התפּרץ אובסקורוב בבכייתו ההיסטרית ונפל על השלג הפושר.
– אל־נא תבכה, אל־נא תבכה! – גחן אליו שמיד, ולפתע, בפעם הראשונה בחייו, יחד עם האהבה הישנה, אהבת־הנעורים, שנתמלא אל רעו עכשיו, גם הבין לו, השׂיג את בכייתו הפראית – וַיבך.
אך הרוח החפשי טרף את הילל האנושי, השתעשע בו וזרק אל עבר המצבות האפרות והרטוּבות הברות יתומות, חסרות־אונים:
– יוּ־ליה, יוּ־ליה!…
נקמה של תיבת זמרה
מאתגרשון שופמן
I
הפרופיסור למוסיקה משה ריין לא היה עיור מלידה, כפי שסברוּ רבים, אלא נסתמא בשנת התשע לחייו. כמה מחבריו, שנתחנכו עמו יחד בבית־החינוך לעיורים שבוינה ושלא ראו שמש מימיהם, קינאו בו, ואחד מהם התעקש פעם אחת והפציר בו, שיבאר לו, מה זה אדוֹם.
– אדום – טרח ריין להסביר – צייר בדמיונך אש.
– אש, אש, – לא נתקררה דעתו של הלה – ומה זה לבן?
– לבן? לבן – צייר בדמיונך איש חף מפשע, איש בר־לבב.
– איני מבין – תמה הסוּמא מלידה – וכי אי־אפשר שיהא אדם גנב, גזלן, ויחד עם זה לבן־בּשׂר כשלג?
תמיהה תמימה זו העירה אז אצל ריין את צחוקו הטוב, התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשפמו המגוּדל והנאה. נסתתמו טענותיו. אוּלם כי יש איזה יחס דק בין לוֹבן־הבשׂר וטוֹהר־הלב, על זה רמזה קצת הזדווגוּתם של שני אלה בו, במשה ריין עצמו.
הוא ליבב בתמימוּתו, בהתגלוּת־לבו וברשמי־פניו המדוּיקים והיפים, שאת לבנוניתם הבליטו המשקפיים השחורים. שפע־שׂכל נשב ממצחו הזך והרחב, שעיגול קטן היה חרות במרכזו. באיזו תמימות ילדוּתית היה מספר לפעמים על אהבתו הראשונה, שנתרקמה באותו בית־החינוך בינו וּבין עלמה עיורת כמותו.
–… אני הייתי כבר בן שבע־עשרה, ועדיין לא היה לי שוּם מוּשג מכלום. אהבתי רק לשבת אצלה, לספר עמה, לשמוע את קולה. היא היתה גדולה ממני, ותמיד נלחצה אלי, חתרה לשבת על ברכי – לא הבינותי, מה היא רוצה ממני!
וכששאלוהו, מפני־מה לא נשא אותה, השיב:
– אני הפסקתי את היחס באמצע, שהרי הבינותי, כי אין זו בשבילי. כיצד יכולה אשה כזו לנהל את משק־הבית, כיצד יכולה היא לגדל את הילדים?! לא, שני עיורים אינם זוג!
ואת זיווּגו הנכון מצא לבסוף, כששב מוינה, פרופיסור למוסיקה, אל עיירתו הקטנה.
–… היא היתה הנערה האינטליגנטית היחידה בעיירה זו. הייתי יוצא ונכנס בבית־הוריה. התחלתי ללמדה לפרוֹט על הפסנתר. איחרתי שם לשבת לילה־לילה, ופעם בפעם היתה היא מוליכתני אחר־כך לביתי. פעם אחת בליל־שבת, כשהוריה כבר ישנו את שנתם ואנוּ יצאנוּ מביתה, הכרתי תיכף, שאין היא מוליכה אותי בדרך הנכונה, אלא באיזו מגמה חדשה. “לאן את מובילה אותי, רֶגינטיוּ?!” – והיא: “אין דבר! נלך לטייל קצת. הלילה יפה כל־כך!” והיא הובילתני אל “הדרך הלבוֹבית”, ושם ישבנו על הדשא ליד הקמה. היא סיפרה על יפי־הלילה, הירח, השדות, ואני התחלתי לשיר שיר־אהבה, והיא – לבכות… בעוד ימים אחדים, כשקרבתי אל ביתה, שמעתי מאחורי הדלת את אביה צועק וּבועט בקרקע: “היה לא תהיה! בינך ובין העיור מוּכרח להיות סוף! לו לא אעשה כלום, אבל אַת זכרי, שבו־ביום שתהיה חוּפּתך, תהא גם הלויתך!”
אלא שסוף־סוף ניצח הוא. כי אהבתהו באמת. היא ערגה אל אצילוּתו, שלא ראתה דוגמתה בכל העיירה האפלה, אל שכלו הבהיר, אל כפות־ידיו הלבנות, היפות והענוגות. גם מעין שאיפה אִמהית היתה לה להגן על נפש טהורה זו הזקוּקה לחסוּת. מיד אחר החתונה התישבו בכרך הקרוב והיו מאושרים.
טיילו שניהם שלוּבי־זרוֹע, והיא סחה לו בחיתוּך־דיבוּרה המלבב כל מה שעיניה ראו: הרי גן, הרי פרחים, הרי ענן, הרי שלג… והוּא, בעד המשקפיים השחורים, שכיסו על חרבות־עיניו, ראה לא את עולמה שלה, העולם האפור, הרגיל, אלא את עולמו שלו, כפי שזה נתרשם בילדוּתו הראשונה, אותו העולם הרענן ובהיר־הגוָנים. בקיץ ראה את הירק העשיר והדשן, את האש והזהב בשדמות תחת הרקיע הוָרוֹד, ובחורף – את הכפוֹר הצח והענוֹג, שאותו רואים אך הילדים.
בערבים ביקרו באופירה. היא סחה לו בלחישה את טיבו של המִשְׂחָק, והוא הסביר לה את זה של המוסיקה. אגב העיר, שזו מקולקלת לגמרי, משום שכלי־הנגינה העלו חלודה. לרגעים היו מתעוותים רשמי־פניו בעוית־הצער: איזו שגיאה דקה מן הדקה נפלטה מן התזמורת.
– לַמנגן בעוגב צריך לקצץ את רגליו! – התמרמר.
אחרי התיאטרון היו סרים לבית־קפה. הוא שתה “מֶלַנג” והיא – שוֹקוֹלדה. אחר כך היה מוציא את הקאמרטוֹן מתוך כיס חזייתוֹ ומקיש בו על גבי שולחן־השיש:
– לשלם!
II
– אילוּ היו עיניו רואות, כי אז עמדה לו אמנוּתו להרבות כחול זהב, אוּלם עכשיו…
כך היה נד לו תלמיד־הקונסרוַטוֹריוֹן לֵיוֹנֶק, עלם בּלוֹנדי יפה־עינים, מי שהיה יוצא ונכנס בביתו, “כדי ליצוק מים על ידיו” ולהשתכלל במקצועו שלו ושהיה מתפעל מ“גאוניותו” ומכוחו הקוֹמפּוֹזיטוֹרי של רבו הסוּמא.
“אוּלם עכשיו”… מוכרח היה הפרופיסור להתפרנס רק משיעורי־מוסיקה, לחיות בדוחק ולדור בדירה דלה, שדלתה אינה ננעלת מאליה ושהיא נפתחת לרגעים בידי הנשים השכנות הטרדניות, שנכנסות לרגעים בלי דפיקה מראש. החלונות היו פונים אל החצר, ומשם הגיעוּ תכופות ניגוּני תיבות־הזמרה, שהפריעוּ את בדיקת האַקוֹרדים בשעת השיעורים.
– מאֵלוּ אי־אפשר להיפטר עולמית! – התמרמר הפרופיסור – כל היום! אחת אחרי אחת, אחת אחרי אחת!
שעה של קורת־רוח הגיעה אך לפנות־ערב. אז התלקטה כאן החבורה הקטנה של ידידי הפרופיסור ומעריציו. ביניהם היו צעירים הוֹזים וגם משוררים מתחילים. הפצירוּ בסומא, שינגן להם קטעי־מוסיקה שונים, איש־איש את הקטע החביב עליו ביותר. והפרופיסור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. צירופי־הקולות הענוגים מעבירים לפניהם את אהובותיהם, הבלונדיניות העליזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רֶגינה, הברוּניטה היפה, עם עיניה היהירות והעמוּקות מתחת לגבותיהן המתלכדות יחד על גבי שורש החוטם – ומטשטשת אותן…
אחר נעילת הפסנתר מספר הפרופיסור הרבה אנקדוֹטוֹת מעניינות מחייו בוינה, מבית־החינוך לעיורים אשר שם, עם מוריו ה“מטורפים למחצה”. כדרכו הוא מדבר בקול רם ביותר, כחושש שאין דבריו נשמעים, ונופל לפתע לתוך האֶכּסטאזה המשונה שלו, מחכּך כפות־ידיו זו בזו מתחת לשוּלחן ומתפרץ בצחוקו התמים, התינוקי. מתוך הרחבת־הדעת הוא מתעשת פתאום:
– נוּ, רגינטיוּ, אוּלי עת כבר להדליק את המנורה?!
– המנורה דולקת כבר! – מגלה את אזניו בלחישה אחד מן האורחים.
– אַ־אה, דולקת… – הוא בא במבוכה גלוּיה, כובש פניו בקרקע וממשמש ללא צורך בשוּלי מעילו.
ואך בלילה על משכבו, כשחציו חולם וחציו ער, מנצנצים לפעמים אורות־זכרונות מטוּשטשים מתוך האפלה הסתומה והנצחית. פּעם אחת חזה ערבת־שלג שטופת־ירח, עם גדר־זמוֹרוֹת שחורה, מעוקמת ופרוּצה, שבצלה התהלך זאב… כעין רוח חלף בעולם־הקולות שלו, והוּא התחיל לשיר מאליו ולרשום את ה“מליזמות”, תוך כדי נצנוצן, בכתב העיורים.
– וכי אינך ישן, משה? – שאלה רגינה מתוך מיטתה.
– דבר־מה עלה על דעתי עכשיו.
פירוּשו של “דבר־מה” זה ידוע לה, והיא תמהה:
– ברגע זה?!
והתהפכה אל צדה השני.
ולמחר בבוקר, כשהפרופיסור אך ניסה לנגן את הקומפוזיציה החדשה, שנולדה אצלו בּן־לילה, על פסנתרו הגדול והקודר, ואגב כך גם להשמיעה באזני רגינה ולניוֹנק – מיד נשמעה מנגינה של תיבת־זמרה לא מן החצר, כרגיל, אלא מתוך המסדרון, ממש מאחורי הדלת. הפּרופיסור ידע, כי זהו הקבּצן העיור הזקן, בעל המשקפיים השחורים כמשקפיו שלו, עם תיבת־הזמרה הקטנה, התלוּיה לו על חזהוּ ברצוּעה מוּפשלת לאחורי ערפּו, נתמלא כעס־אמן בשעה שמפריעים אותו ברגעי־יצירתו, קם ממושבו, ניגש אל הדלת – ונעל.
נעילת הדלת מבפנים השרתה בחללו של החדר הצר, עם פרחי־העציצים הדלים על אדני־החלונות, שידי רגינה טיפלו בהם, איזו אינטימיות משוּנה, שליפפה לפתע את שלוש הנפשות השרוּיות בתוכו. מתוך הרעש, הסיאוב והחולין שמסביב כאילוּ נמלטוּ שלושתם אל אי בודד, קטן ויפה. מאחורי הדלת ניגנה תיבת־הזמרה איזה רוֹמַנס מתוק, זר ומדמיע עינים, וכמו מתוך ערפל חם קלט ליוֹנק מבט חדש של רגינה – לא־יהיר, לח ותוֹהה.
הרוֹמַנס נפסק, נשמעה דפיקה בדלת מבחוץ, ואחריה פסיעות מתרחקות, פסיעות של יאוש. המנגן העיור הלז הלך לו.
– כך צריך! – הצדיק עליו הפרופיסור את הדין – אם ימצא את הדלת נעוּלה פעם ושתים, לא יוסף לבוא!
ליוֹנק העיר:
– אבל הרוֹמַנס היה יפה.
– כן! – הסכימה רגינה.
III
מלבד ההוראה לתלמידים, שהיוּ באים לביתו, עוסק היה הפרופיסור ריין מפקידה לפקידה עוד במקצוע אחד, שבזכות שמיעתו הדקה מן הדקה היה הוא כאן אחד המומחים המועטים לכך: היה מכוון פסנתרים. עתים בבוקר אפשר היה למצוא אותו עומד בקרן־זוית של טרקלין־לילה ארוך ורב־תאים ומטפל בפסנתר הפתוח והמפוֹרק לפניו אברים אברים. קרביו של כל־הנגינה הזכירו בצורתם מין מכונת־אריגה, ונדמה שעכשיו אפשר להציץ לתוך סוד־קולותיו. במבוֹך זה, שאפילוּ חד־העינים לא היה מוצא בו את ידיו ואת רגליו, מישמש הסוּמא בבטיחות יתירה, בדק כל חוּליה גנוזה, הפריד והרכיב. לפעמים היה נוטל מתיבת־מכשיריו את הקורנס השחור שלו, מתכופף אל מתחת לפסנתר ומקיש ומהדק שם דבר־מה. ואז נכמרוּ עליו מעין רחמים משונים, רחמים על זה האדם הצנוע, אסיר־החושך, הטורח בשביל חיי־ההוללות שטופי־האור, המתחילים כאן, בתוך חדרים אלו, עם בוא הלילה. מחיק פסנתר זה מתמלטים אז וַלסים תאוותניים; הנערות המתוּקות, הוינאיות, עם עיניהן המחייכות, הרטובות מ“שמפּניה”, מרחפות אילך ואילך, ואגב נפנוּף־שמלותיהן הן מַשיבות קורטוב של אויר־נשימה כלפי ה“אורחים” העייפים, הלוּמי היינות ושעות־הלילה המאוחרות, הנושמים כל עוד רוח בם ומרגישים, איך השׂיבה נזרקת בקדקדיהם תחת עששיות־החשמל.
– טורח אתה, אדוני הפרופיסור! – נכנס עמו בשיחה אחד המסתכלים.
– כשיש אשה וילד, על כרחך אתה טורח! – משיב הפרופיסור בקול רם ביותר, כדרכו.
ורגינה מטפלת אז בליוֹלה שלה בת שבעת הירחים, כחולת־העינים, רוחצתה באמבטי ומשדלתה, כשזו בוכה. היא לבושה “שלאפרוֹק”, פניה רזים וחיורים, עיניה אינן עוד שחורות ויהירות כמו קודם, ומבשׂרה נודף אותו הריח הדק, שהוּא מיוּחד לכל אם צעירה ויפה. על הספּה מתגולל ליוֹנק, שביחוסיו עם רגינה כבר הספיק לפלס לו את נתיב־האהבים הראשון, ואורב בעיניו הרעננות וזכּות־הלוֹבן לכל תנוּעה ותנוּעה שלה. רגינה מתחילה נוהמת בחשאי אחת מן המילודיות החביבות עליו ביותר, ומיד, כמו מאליו, מצטרף לקולה גם קולו שלו – תשוּש־כוח, רועד. ליוֹנק קם, נוֹטל את ליוֹלה ומושיבהּ על ברכיו, ודוקא אז אוהבת רגינה לפשטה ערומה, כדי להטילה אחר כך באמבטי. הלה נושק את הגוף הערום, הפּעוּט והחם, ואגב כך גם את ידי האם הממשמשות בו.
הדלת נפתחת לרגעים, בלי דפיקה מראש, ואחת השכנות נכנסת וּמבקשת איזה כלי בהשאלה.
– כמה שׂוֹנאת אני אותן, – מתמרמרת רגינה לאחר שזו יוצאת – באו לראות מה עושים כאן!
ופעם אחת, כשהרגיש ברטט משונה שלה, הבין ליוֹנק להשתמש ברגע־הכושר והפציר:
– אני אנעל את הדלת…
היא נעצה בו עינים מתחננות ומילמלה:
– אבל כיצד אפשר? יבוא מישהוּ וימצא את הדלת נעוּלה…
וברגע זה נשמעה אותה תיבת־הזמרה מתוך המסדרון.
– כמו מן השמים! – קפץ ליוֹנק אל הדלת – ונעל.
– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – לחשה רגינה רתת, אימצה את פניו אל שפתיה וינקה בצמא את אור־עיניו. הרחק־הרחק, מעבר לאלפי פרסאות, ניגנה תיבת־הזמרה את הרוֹמַנס המתוק, הזר והמדמיע עינים, אך עוד רגע – ושניהם לא שמעוּ אותו עוד.
IV
והחיים זלפוּ להם בשובה ונחת.
יום־יום אחר הצהרים, לאחר שנתפנה הפרופיסור גם מן השיעורים שבביתו, היה משתעשע בליוֹלה שלו, מעביר על פּניה את אצבעותיו הענוּגות, חַדוֹת־המישוּש, ומנשקה נשיקות משוּנות, נשיקות עיורות. אלא שלקטנה לא היה ניחא בכך: נבעתה מפני המשקפיים הגדולים והשחורים והתפרצה בבכיה־צריחה. אז מיהרה רגינה וקלטה את בתה לתוך זרועותיה הריחניות והמרגיעות.
אחר כך מנגן הפרופיסור את הקומפוזיציה החדשה שלו, שנולדה אצלו בּן־לילה, וכשליוֹנק ורגינה מביעים את התפעלותם היתירה, מתחיל מתלהב אף הוא, מחכך בחטיפה את כפות־ידיו זו בזו מתחת לשולחן וצוחק את צחוקו התינוקי, שמתלבט כמין פרפר עיור בשׂפמוֹ המגודל והנאה; אלא שהצחוק נפסק באמצע, כרגיל, ופניו מתקמטים כהרף־עין בקמטי־קדרוּת.
עתים בנטות־היום יוצאים שלושתם לטייל קצת. רגינה מוליכה את בעלה בשילוב־זרוע וליוֹנק מוביל את ליוֹלה בעגלת־הקש הקטנה שלה. יוצאים הם אל מחוץ לעיר, ששם רואים את האופק באין מפריע. יושבים על מצע־דשא. רגינה באמצע. ליוֹנק נוטל בחשאי את כף־ידה ומהדקה אל שפתיו.
– כמה יפה היא שקיעת־החמה עכשיו! – מעירה רגינה.
הפרופיסור מכוון את משקפיו השחורים כלפי האופק, אך הוא מחטיא את המטרה ומביט לא אל השקיעה, אלא אל היער השחור שבצדה. בדמיונו מדמדמת אחת מאותן השקיעות הנפלאות, שהיה רואה בילדוּתו בעיירתו הקטנה – מבעד לענפי הערבה הבודדה שליד בית האיכר מיקיטא.
אך לפתע הוּא מתקדר, מוציא את שעונו וממשש בו באצבעותיו.
– אולי כבר נלך הביתה, רגינטיוּ! – הוא מבקש.
בבית הם תועים שעה קלה במחשכים. רגינה מסירה את מגבעתה היפה מעל ראשה וּמניחה אותה על גבי המיטה. אחר כך היא מדלקת את המנורה, שמאירה את פניה השחרחרים והמאוּשרים מעל לחוּלצה הלבנה והזכה.
מתכנסים האורחים הקבוּעים. צוֹחקים, מסתובבים, מתפלספים ומתוַכּחים. לרגעים ניגש האחד אל המיטה ובדחילוּ ורחימוּ הוּא מרים את מגבעת־רגינה, הגדולה עכשיו הרבה יותר מבשעה שהיא על הראש.
מתחילים להפציר בפרופיסור, שינגן את קטעי־המוסיקה השונים, איש־איש את החביב לו ביותר. והעיור טוב־הלב אינו מסרב הרבה. מסלק הוא את משקפיו, וחרבות־עיניו מלבינות ומביטות הצדה בשעה שהוא מקיש על המנענעים. צירופי־הקולות הענוגים מזעזעים את פצעי־האהבה, שנשארו מאותן הבלונדיניות הפּזיזות והמתעתעות. אך הנה עוברת את החדר באלכסון רגינה, הברוּניטה היפה עם עיניה העמוקות והעגמומיות מתחת לגבּותיהן המתפּשטוֹת גם על שורש־החוטם – ומרפאת אותם קצת…
אחרי נעילת הפסנתר סחים על עניני מוסיקה שונים, והפּרופיסור מבאר ומסביר בטוֹן שמעל הקתדרה ומזכיר הרבה שמות של קומפוזיטורים מפורסמים. הנה מתגלגלת השיחה על כלי־הנגינה למיניהם – מה עָרֵב ממה. הפרופיסור מדבר בשבחו של הכינור “המותח את האַקוֹרדים עד תוּמם”, ומזכיר גם מה שאמר על כלי־נגינה זה אֶדוּאַרד האנסליק. אחד מן האורחים, אֶמיגרנט רוסי ומשורר־מתחיל, טוען, שהוא, להיפך, שונא את הכינור הצווח תחנונים; אוהב הוא ביותר את ההרמוניקה, שיש בה הרבה מטללי־ערב ומאהבים של נערות־הכפר הרעננות, וכו' וכו'.
וליוֹנק העיר:
– ואני לפעמים אוהב דוקא – יודעים אתם מה? – את תיבת־הזמרה…
והחליף בת־צחוק עם רגינה.
האושר
מאתגרשון שופמן
בלי מטרה, לכאורה, היה הוּא יוצא בין־ערבּיים אל מדרכת־הטיול הרחבה, בעלת האבנים המרובעות והחלקות, אבל עיניו נתלבטו באי־מנוחה בתוך ים המטיילים, וביקשו, וביקשו. כמדומה, שהיא הולכת? גויעת־לב ופיק־בּרכּים. הרי זו מתקרבת ועוברת. לא היא! בדיעבד – ניחא. כובעים ומגבעות מרפרפים, מסתבכים ומתפרדים. היא!.. זה עוז־הברכים שלה, שמפלס לה דרך ומתפרץ קדימה, קדימה. הפרצוף החיור עם עיני־התכלת המחייכות, שאישוניהן קטנים וחדים, כאֵלו של עופות דורסים, מתגלה, אגב קידה, כמו מן הסערה. ולאחר שהיא חולפת, נפשו שבה למנוחתה לאט־לאט, נשיבת־רוח נוחה מלפפת את פניו כאילו לאחר פגישה סמוכה עם רכבת.
איזו תלבושת היתה לה עכשיו? מהי צורת כובעה? אין הוא זוכר. אפילוּ רשמי פניה במלואם ובדיוּקם נתמזמזוּ ונתנדפוּ מתוך דמיונו. כולה כמו הוצקה מכסף חי, ממין חומר חלקלק־מהבהב, בלתי נתפס, מתעתע־עינים. לכבשהּ – לכבוש את האושר בעצמו – לחבּקה ולנשק את צוארה האֶלַסטי, את משקעי־לסתותיה, את חיוּך־עיניה, לנשקה הרחק, מחוץ לעיר, בתוך חורשה רטוּבּה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות!..
אך לפי שעה אין לו ולה אלא היכּרוּת קטוּעה בלבד. עתים נטפּל הוא לה וּמטייל עמה קצת, ואז, שיכּוֹר מקרבתה, אין הוא מכיר רחובות אלוּ, הידוּעים לו, והמכרים, הידידים, שמזדמנים בדרכו – זרים מטוּשטשים, פגומי־דמות.
הדיבוּר רוטט, קטוּע, וקשה לרכזה ולרתקה קצת לענין אחד. הכסף החי זע תחתיו, מפרכּס, מתפּרץ, והבטותיה יהירות, פזוּרות ורחוקות־רחוקות. יותר משהיא שומעת היא מדברת. מנתרת מענין לענין, וּבלי רחם היא משסעת באמצע את כל אותן האמרות, שחוברו בשבילה במחשבה תחילה ושאהבה כבושה מפעפעת בהן.
– אמש, בשעה מאוחרת, עברתי לפני ביתכם והצצתי אל חלונותיכם. כל החלונות היוּ אפלים, ורק חלון חדרך…
– יודע אתה, אני קיבלתי פרחים משווייצריה, מהקוּזין שלי…
ופעם שאל אותה:
– מה טיבה של בהרת קטנה זו בצלע־חטמך? כמדומני, שאילמלא היא, לא היה לך אותו הכוח…
– ואני כבר כמה פעמים הייתי אצל הרופא בגללה. אין לה שוּם תרוּפה. בחורף היא מתעלמת, אבל עם בוא האביב היא מופיעה שוב.
– כעין קוֹמיטה – מעיר הוא.
ובחורף, כשהשלג הרענן נופל על ה“בּוֹאה” שלה ומבליט את חיוך־התכלת של עיניה הערמומיות, הוּא שואל בנעימת־געגוּעים:
– והיכן היא ה“קומיטקה” שלך?
– הלא אמרתי לך, שזו מופיעה רק עם בוא האביב.
ובאמת, אך מנצנצים הפקעים על סרעפות־הגן השחורות, ופרחי סטוּדנטים ברחובות טסים על אופנַיִם, כשמַפרקותיהם הגזוזות מבהיקות לעין שמש־האביב – ה“קומיטקה” כבר יֶשנה.
ואז, במקומות בודדים, הוא רוצה לגחון ולנשק את ידיה, את צוארה הגמיש, את ה“קומיטקה” שנתחדשה, הכושפת כל־כך, אבל הבטותיה הרחוקות, הפזורות על שבעה ימים ומחוסרות־האהבה, מקימות כעין רשת אַורירית, רשת־מגן טמירה, שחוצצת בכוח בינה ובינו – ולעשות נסיון זה אי־אפשר בשוּם אופן.
ואך ברוב הימים, אחרי מלחמת־עקיפין ארוכה וחשאית, ומחמת סיבּוּכי מאורעות חיצוניים נוחים לכך, קפא הכסף החי, והפּיזור המשונה נתרכז לפתע. האישונים, אישוני עוף דורס, נתרחבו והציפוּ את חיוך־העינים ועוקצם השחצני טבע בלחלוּחית־ אהבה.
רשת־הכשפים, רשת־המגן, פקעה ונסתלקה בבת אחת, ופעם, מאחורי העיר, בחורשה רטובה, בין אזוב, כמהין ופטריות רעננות, גחן ונשק את ידיה, את צוארה, את משקעי־לסתותיה, את ה“קומיטקה”, אלא שבתוך כך הרגיש שהוּא כבש עכשיו יצור רפה, רגיל, רופס, אבל לא את היצור הקודם, המבליח, הבלתי־נתפס – את האושר.
המשורר והנערה המתוקה
מאתגרשון שופמן
כל מה שהנער אהב את הנערה המתוקה, כן השתמטה זו ממנו, וּבעוד שנערות אחרות חזרוּ אחריו, הנה על זו היתה אהבתו למשא.
כי היופי האמיתי – החליט הנער – אינו סובל את האהבה!
וכאב לבו עשה אותו משורר. בלילה־בלילה, לפני עלותו על משכּבוֹ, כתב שירים, שירי־שירים, שנגינה בלתי־שכיחה רעדה בהם, ומבּינוֹת לשיטיהם הציצה הנערה המתוּקה בעיניה המתעתעוֹת ובחטמה המחוּצף, שנקוּדה כהה מהבהבת בצדו.
אך אלו נשגבוּ מבינת בני־דורו, וברגעיו האחרונים התנחם המשורר בלבו לאמור: “דור יבוא יהא חריף יותר, והוּא יבין לי”, ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף להרהר: “וּבנותיו המתוקות, בנות־העתיד, תתלהבנה משירי, והן תאהבנה אותי”…
וּבבת־צחוק של אושר מת המשורר.
ובאמת, מה שלא השיג הדור החולף, השיג הדור החדש. יצירותיו של המשורר כבשוּ את הלבבות, עלמות רגשניות ולא־יפות תלוּ את תמוּנתו ממעל למיטתן, ועל פרשת־רחובות בטבּוּר־הכּרך הוּקמה מצבת־זכרון.
לרגלי מצבת־אבן זו קבעוּ תלמידי הגימנַסיה (אלה ש“הפּרופיסורים” שנאוּ אותם, והנערות אהבום) מקום לפגישות שלהם. בבוקר נאה אחד, בין חורף לאביב, נתעכב כאן, כמשפּטו יום־יום, גימנזיסט שחרחר, עז־העורף וחזק־השוקיים, וחיכה ללילי שלו. את ספרי־לימוּדו החזיק בשתי ידיו על גבי אחוריו, שרק בשפתיו הרעננות קטע־ניגון, שהתנדף ברוח הקל וסקר בגאוָה את התלמידות עוּלות־הימים שעברוּ על פניו אחת־אחת, זוּגות־זוּגות, מופזות בזהרורי־בוקר, עם חבילות־הספרים תחת זרועותיהן; חכליל־השכיבה על לחיין האחת, וּבעיניהן חלומות־הלילה ההרוסים.
ולילי, כניכּר, איחרה לישון היום. הנה כבר עבר זוג האחיות המכוערות, אדוּמות־השיער, שתמיד אחריהן באה היא – ואיננה.
מתוך תרעומת קלה הסב התלמיד את פניו והציץ למעלה, אל פסל־המצבה. קטעי־שלג רבצוּ על קדקוד־המשורר, על כתפיו, על הכרוּב המושיט לו את הנבל.
– לאן אתה מביט?! – ניגשה אליו לילי ברגע זה מאחוריו.
– זו היתה, כביכול, גלגוּלה של אותה הנערה המתוּקה והבלתי־מושׂגה, שהמשורר בשעתו אהב אותה כל כך, ושהיא היתה עילת־שירתוֹ, אַלמוֹתוֹ וּבת־צחוֹקוֹ האחרונה. ממש אותן העינים המתעתעות ואפילוּ אותו החוטם המחוּצף, שנקוּדה כהה היבהבה בצדו.
– לאן אתה מביט?! – משכתהו אחריה – נמהר־נא ללכת מכאן, כי אאחר לבוא אל בית־הספר. הלא בגללו – הטיחה ידה כלפּי מעלה – איחרתי היום לקום. קראתי אמש עד שעה מאוחרת את הפואימה הגדולה שלו “כאב האהבה”, וסוף־סוף מוכרחה הייתי להפסיק באמצע. לא נהירה לי. כמה משעמם הדבר, בוּ־ניוּ!
– מדוּע?
היא בעטה בקרקע, כיודעת, שסוף־סוף היא היא מרכז־הבריאה, וענתה:
– בכלל, עלי להודות, אין אני אוהבת את המשוררים עם ה“פואֶסיה” שלהם. באמת!…
קולה וחיתוּך־דיבּוּרה היו מתוּקים כל כך.
געיית השור
מאתגרשון שופמן
זה שבוּעות אחדים שלא ראה אותה, וכמעט שחדל גם להרהר בה. בשתים־שלוש מלים היא מקלקלת לתומה את הלך־נפשו וּמרעילה בעצמה את הרגעים הטובים ביותר, שהיא נותנת לו. אחרי טיוּלם האחרון נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה במשך זמן רב. “אין היא יודעת לאהוֹב!”…
ביום־חורף פושר פגש אותה ברחוב בהיסח־הדעת, ורק עכשיו תמה בעצמו, כמה אוהב הוא אותה, סלח לה בבת־אחת את הכל, את הכל – ונטפל לה ברעבתנות.
הפשרת השלגים, דלף־הגגות והאנקורים על גבי דומן־דרכים התעוּ להאמין, כי החורף כבר עבר. הריח האביבי שלא בעתוֹ גירה את קצה־חטמה העז והיפה ועשהו כהה קצת. והוא התחטא:
– אילוּ ידעת, כמה רעב אני לך. לתיאבון הייתי נושק עכשיו את כפּות־ידיך, אפילוּ את ה“בוֹאה” שלך, את אדרתך…
– אם יכולת להתאפּק זמן רב כל כך – אין אני מאמינה לך יותר!
געיה עמוקה וממושכת נשמעה לפתע: באמצע־הרחוב הוּבל שור לטבח, עמד על נפשו, נעץ טלפיו בקרקע ולא זז. געה שנית.
– אָה! – נאנחה היא.
– מה לך, כי נזדעזעת כל כך?
היא צחקה:
– עדיין לא סיפרתי לך זאת. כשהייתי בזאקוֹפּאנה בקיץ האחרון, נתאהבתי שם בעלם אחד. כחודש ימים הייתי כשיכּוֹרה, ובשום אופן לא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר, את מי הוא אוהב באמת, אותי או את חברתי. אך ביום האחרון, כשבביתנוּ כבר נעשו הכנות לנסיעה, נעשה ברי לי לפתע, שהוא רימה אותי כל העת – בעצמו אמר לי זאת! – נתפכחתי בבת אחת, וכל כך שמחתי על שעוד באותו ערב ניפּטר מזאקוֹפּאנה, מהגייבוֹנט, מ“עֵין־הים”… נענוּעי־הנסיעה הרגיעוני קצת, אך קשה ביותר היתה העמידה בתחנות. כשהגענוּ עד התחנה שבאמצע הדרך ( חַבּוּבקה, כמדומה לי), הכריזוּ הקוֹנדוּקטוֹרים, שהרכבת תעמוד כאן שתי שעות. הגע בעצמך, שתי שעות רצוּפות! לא מצאתי לי מקום. ניסיתי להניח את רוחי בזה, שאַראה לו, כי יכולה אני לחיות בלעדיו כמה שנים רצופות, אבל הלא חפצתי לנקום תיכף! רצתי מחלון לחלון. אולם מה שהעבירני אז על דעתי לגמרי ושהביאני כמעט עד לידי שגעון, היה דבר זה: באותה תחנה עמדה אז עוד רכבת אחת טעוּנה שוורים, והללוּ געוּ כל העת געיות תכופות, נוראות, קורעות־לב. זכורתני, יצאתי אל הכבש (כי לא יכולתי בפני אמא) והתחלתי לבכות. בחצי־הלילה. ועם כל געיה, שבקעה ועלתה לרגעים מתוך קרונות־השוורים, נתגברה בכייתי…
הוא התקדר, צחק ושאל:
– נוּ, ועכשיו?
– עכשיו כבר שכחתי לגמרי. אולם געיית־שור איני יכולה לשמוע במנוחה עד היום!
כששבו על עקביהם, השיגו בדרכם אותו השור, כשהוא נאבק עדיין עם מוליכו ושלא התרחק הרבה ממקומו הראשון. געיה עמוקה נשמעה שוב.
– אָה! – נאנחו שניהם בבת־צחוק, ולאחר שעה קלה נפטר ממנה על מנת שלא לגשת אליה עולמית. אבל הפעם לא הרהר: “אין היא יודעת לאהוב!”
סבא ונכדו
מאתגרשון שופמן
אָשר היה נער כבן שמונה־תשע, חיור־פּנים, ביישן וחייכן, וכשאיזה איש זר הציץ בו, מיד חייך חיוּך מלבּב, עם גוּמות בלחייו, ומיהר להסתתר מאחורי סבא שלו, ר' יוסף המלמד. באביו־זקנו זה היה הנכד מתגאה ביותר ותמה, היאך חייהם של בני־גילו חיים הם, בהיות להם סבים מגושמים והדיוטות, כהניך סוחר־היערות, כלייבּי הזקן המופלג וביחוד כזלמן־אידל החייט. ונדמה לו, שחבריו, תלמידי ה“חדר” שבביתו, מקנאים בו, בשעה שהוא פונה אל רבם לא בלשון “רבי!” כמותם, אלא בלשון “סבא!”
וכדאי היה לקנא בו! ר' יוסף היה משכמו ומעלה גבוה מכל בני העיירה, רשמי־פניו היו ישרים ומדויקים, פאותיו השחורות מסולסלות יפה־יפה, ובעיניו האפורות – כמה אצילוּת, ענוַת־חן, כמה שׂכל ויופי! בפני מקלו המנומר, הנאה והנאצל, התבטלו בפינת בית־הכנסת יתר המקלות הגסים, האדומים, עם ידותיהם הכפופות, ידות־החולין. גם קופסת הטבּק שלו, קופסת־העצם, היתה יפה ביותר, לא כאותן הקופסות הפשוטות, העשויות קליפת־עץ, של שאר בעלי־הבתים.
בדמות־דיוקנו של ה“רבי” הנאה הזה ציירו להם התלמידים הקטנים בדמיונם את רש“י, את משה רבנו, ואפילו את הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, כביכול. ועתים, כשאחד־התלמידים יצא בעטיוֹ של אביו מ”חדרו" של רבי יוסף ונכנס אל “חדרו” של איצי המלמד, מיד נזדלזלה תורתו בעיניו ונתמעטה דמותה, משום שתיכף קיבלו הקלסתרים הדמיוניים הללו את צורתו של ה“רבי” החדש, זה שפל־הקומה, קלוש־הזקן ופגום־הפרצוף.
כשסבא הוא מעוּמד, נשאר שטח קטן בין קדקדוֹ וּבין התקרה המלובנה בסיד, והנכד מקנא בו אז על שהוא יכול להשיג את כל אותם “המקומות הגבוהים”, שממנו, מאָשר, הם נשגבו כל כך, ושהוא מביט עליהם תמיד מלמטה בדחילו־ורחימו. שם במרומים על גבי ה“טראם” (הקורה המבריחה את מחיצת־הקרשים מלמעלה) מונח הדפוס לסביבוני־חנוכה, הקשת של ל"ג־בעומר, מעשה ידי סבא, ועוד ועוד.
ביתו של ר' יוסף המלמד עמד בקצה העיר, בסימטת ה“גוֹיים”, ובתי־האיכרים עם חלונותיהם־אשנביהם מתחת לתיתורות של גגות־התבן הבליטו את הבית היהודי היחידי עם חלונותיו הגדולים, עם גג־השחיפים שלו, שעלה אזוב מסביב לארובת־העשן האדומה, הגבוהה והפקחית, היודעת ספר, כביכול. זיזי הקורות הישנות והסדוקות בזויות הבית היו רקוּבים ומפוררים במקצת, וביום ו' בקיץ, לאחר פיזור־ה“חדר”, היה ר' יוסף אגב־טיול ממשמש בהם באצבעותיו, כמשער, כמה ביתו זה יהא קיים עוד.
בשעות של פנאי כאלה מסתכל הנכד באביו־זקנו מרחוק, אורב לכל תנועה ותנועה שלו ומשתדל לכוון את כוונתו ולרדת לסוף דעתו. הנה נכנס סבא אל גינת־הירק ומשם אל תוך גן־הפרי של שכנם אנטוֹן, מפשיל את ראשו למעלה ומביט אל הדובדבניות הלבנות המתחילות להסתמק. ונפלא הדבר: סבא, הגבוה כל כך, כמה נמוך הוא עכשיו לגבי האילן… לבסוף קוטף הוא מאחת הסרעפות נצר רך ונושאו הביתה. שם הוא שולף את משקפיו מנרתיקם הכחול, מרכיבם על גבי חטמו, נוטל את האולר החד, בעל ניצב־העצם השחור, עם נקודות־הנחושת הזרוּעות עליו, ומתחיל חותך את הזלזל באמנות יתירה, עד שיוצאת מַשרוקית. את השריקה הראשונה שורק סבא בעצמו, ואחר כך הוא מוסר בלי מלים את המשרוקית לידי נכדו.
שיחה לא היה מרבה ר' יוסף עם נכדו, אלא שלפעמים החליף עמו מבטים, שאמרו הרבה יותר ממלים. ככה היה מביט אליו בשעה שבירך עמו על הרעם הראשון או, כשוֹך הסערה, על הקשת בענן; גם ביום־הכיפורים בבית־הכנסת, בשעה שהיה מטעים לו בתנוּעת־יד את מתיקוּתו של אותו הניגוּן הנפלא, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפּיוּט: “מגלוּמי־גוּש, מגרי־גיא, מדלולי־פוֹעל, מדלי־מעשׂ”…
ואומן־יד מצוין היה סבא לא רק באולר, אלא גם בקרדום. סבתא מרת־הנפש וסתומת־העין התפּארה, כי לשעבר, “בהיות סבא בריא עדיין, לא היתה כ’סוכה' שלנו לנוי בכל העיירה, והבריות היו עולים פשוט על הגגות לראות בה”. את קרדומו היה ר' יוסף נושא לפעמים בערבי־הקיץ אל המפחה של בּיינוּש הנפח, כדי להשחיזו שם קצת. בידו האחת הוביל אז גם את אָשר אתו, וזה רץ ברגליו היחפות על הדשא הרטוב מטל, וחיפושיות זימזמוּ באויר וסטרו לרגעים בכוח על מצחת־המגבעת, על המצח.
השלהבת הכחלחלה של המפוח מאירה בעלטה את פרצופיהם המפויחים של בּיינוּש ושני בניו הגבוהים, החזקים. שלושתם עוסקים אז בחישול פרסת־ברזל. כיון שהם מרגישים בכניסתו של ר' יוסף, מיד הם מסבירים לו פנים:
– בשביל ה“רבי” נעשה זאת תיכף!
– עדיין זוכרים הם את המַלקות שספגו מיד ה“רבי” – מחייך ביינוּש כלפי ר' יוסף, נוטל את הקרדום ושם את חודו על גבי גלגל־המשחזת, ושני בניו מזה ומזה מתחילים תיכף לגלגל את הגלגל בשקידה יתירה.
ויראת־רוממות מהולה בחיבּה מראים לו מכל עבר. אפילו מאיר בן זלאטה־גוֹלדה, שזה לא כבר יצא מבית־האסורים, העושה “סקנדלים” בבית־הכנסת, מוֹרט את הזקנים המגודלים של נכבדי־העדה וסוטר על לחיי־הגבאי ואין מתקומם כנגדו – גם מאיר זה, כשבאקראי הוא נכנס בשיחה עם ר' יוסף, מיד הוא מִתְעַנֵו ומתמַתּק, ופניו הרזים, היבשים והזועפים, מתקמטים אגב צחוק־חלקות קמטים־קמטים.
אל ר' יוסף היו באים להמתיק עמו סודות כמוסים שונים ולשאול בעצתו על כל צרה שלא תבוא. נשים דוויות, מקומטות, עם חֲטָמים כחולים ודולפים מקור־החורף היו מתלחשות עם ר' יוסף שעות שלמות ונפטרות ממנו לבסוף עם פנים מבהיקים מקורטוב של תקוה. בעצותיו של סבא היתה מסתייעת ביחוד האשה הזקנה חיה־שרה, שנתאלמנה לא כבר מבעלה ה“נגיד”, זה שישב עד ימיו האחרונים בפטרבורג. עתים היה מבקר אותה ר' יוסף בביתה, ואָשר, שהלך אז גם הוא לשם, תועה היה בתוך הטרקלין הצונן, עם האורלוגין העתיק, שעמד מלכת, ועם הרהיטים השחורים המאובקים והנוגים. בחדר־המיטות, ששם פרחה נשמתו של בעל־הבית ה“נגיד”, נדף איזה ריח דק, לא־מוּשג, שהטיל על הנפש מרה שחורה כבדה מנשוא. חיה־שרה עם משקפיה הרכובים על גבי חטמה הבשרני, חוטם־האתרוג שלה, התלחשה הרבה־הרבה עם ר' יוסף, ומתוך מבטה המתחנן, סחוף־הדמע, שהיתה נועצת לרגעים בבעל־עצתה, היה ניכּר, שצרותיה הטמירות עמוקות כים, אך ר' יוסף לא ענה כלום, ובמקום תשובה מרגיעה עלה על הכסא והתחיל בודק את האורלוגין הקודר, הבלתי־נע, ממשמש בידו האחת בתוך בני־מעיו, ובשניה הוא מוליך ומביא את המחוגים על גבי הטבלה. אגב רתיחה־נסירה מתחיל האורלוגין להשמיע את השעות וממלא את חללו של הטרקלין, הנותן הד, צלילים מוזרים ועגמומיים. פני האלמנה נוהרים קצת, כאילו יחד עם גלגלי האורלוגין זע גם דבר־מה בתוך צרותיה – ויש תקוה…
ובעוד שלאחרים עמד ר' יוסף בשעת דחקם בעצות ובתנחומין, הנה לו לעצמו לא יכול לסייע בצר לו, ובחשאי סבל את העניות הנצחית. הדחקוּת הציצה מסדקי־הכתלים, מקִני־החיפּוּשיות, מפּינות־הטחב, ממדפי־הספרים. סבתא אכלה לפעמים פת חרבה בבצל חריף, שהדמיע את עיני אָשר מרחוק, אך עינה הפקוחה האחת של הזקנה מרת־הנפש היתה יבשה. אז היה סבא תועה אילך ואילך, מביט אל החלונות, מוציא מתוך הספרים את ה“תניא”, הספר החביב עליו ביותר, ומעיין בו קצת, אך לפתע הוא נמלך בדעתו, מחזיר את ה“תניא” למקומו ונוטל מעל גבי ה“טראם” את פנקס־החובות ורושם שם בכתבו הנאה והצנוּע: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ" (קטנים כסף, כלומר פרוטות), הופך את הדף ורושם עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…
קשה ביותר היתה עונת הסתיו, כשהקור בחוץ הלך והתגבר, ועצי־ההסקה בפרוזדור הלכו ופחתו. את כּירת־הלבנים הרעועה הסיקה סבתא רק באותם הערבים, כשהקור גדל ביותר, ופעם בפעם הזדרזה לסתום את פי־הארובה קודם זמנה, חוששת שהחום יתנדף לבטלה, ואָשר הקטן, שהיה מוטל אז על גבי התנור, התקטר, ולאחר ירידתו משם היה נופל על הקרקע מתעלף. אז היה סבא גוחן עליו, לוחץ את חטמו באצבעותיו, עד שהעמידו על רגליו.
בבוקר־בבוקר מתכנסים תלמידי ה“חדר” ומביאים מבתיהם “חראפּקות” (גזעים של קלחי־כרוב). בחוּץ מידרדר השלג הראשון על־פני יתדות־הדרכים והשלוליות המוגלדות, והנערה היפה ביילה, עטוּפה בסוּדר, שקצותיו קשורות לה מאחריה, מוליכה את עדת האווזים המפוטמים והצעקניים אל הבּיצה הגדולה והעגולה שליד בית טימוֹך, שמימיה מגלידים עכשיו בשפתיה ומשחירים ביותר בין בהרות־השלגים שמסביב. ובבית, בחללו של “החדר”, מתלבּטים מעשי־בראשית: “והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על־פני המים”…
החורף נכנס בעביוֹ, נשחטו האווזים, ואצל נערי ה“חדר” מצוּיים עכשיו קני־גרונותיהם, שמשמשים להם מַשרוקיות. לרגעים הם שורקים בהם, ושומעים בתמיהה אֶנקת־אווז קטוּעה… בבוקר־בבוקר נראים עקבות־זאבים על פני השלג המכסה את גינות־הירק שמאחורי בית ר' יוסף; פעמים מתגלגלים שם גם שיורי עז טרוּפה, מלתעות־סוס. הלילות ארוכים־ארוכים, ואָשר על משכבו מתירא להביט אל החלונות, פּן יראה שם זאב, גנב או “גוי” שיכּוֹר תועה מני־דרך ומבקש מקום־לינה. אך הנה הוא שומע את סבא מתהפך במיטתו ומתחיל, כדרכו, גונח ומשתעל – ופחדו פג כהרף־עין.
ועתים היה ר' יוסף מאריך להשתעל כמעט עד עלות השחר. הנכד לא הרגיש אז ביסורי־סבא, משום שמיום עמדו על דעתו הריהו זוכר אותו בכך, אך לא היו ימים מועטים, ואָשר הבין שיעול זה מה טיבו.
באחד־הלילות בשעה מאוחרת שב ר' יוסף מ“ליל־שימוּרים” (אור ליום ברית־מילה), שהיה אצל אחד מבעלי־הבתים שלו, ודפק על דלת־הפרוזדור, שהיתה תמיד סגורה על בריח. פּתחה לו סבתא. סבא נכנס והלך ישר אל חדר־משכבו, ובדרכו מילמל אל זוגתו איזו מלמוּלים לא־ברוּרים, שמתוכם קלט אָשר את ההברה:
– דם!…
הקיצה האם החולנית, בתו של ר' יוסף, ונבהלה אל חדר־אביה. פרשה ובכתה.
– אל־נא תבכי! – גער והתחנן סבא בבת אחת.
ולמחר עבר על פני החלונות, המכוסים ניצני־כפוֹר, צל של מרכבה וסוס. נשמע צלצול זוג, צלצול־חורף – ונפסק.
– הדוֹקטוֹר!
נכנס וַרטמן, הרופא הנוצרי הזקן גבה־הקומה, עטוף פּרוַת־החוֹרף שלו. הקים את החולה ובדקהו מעוּמד. אָשר הסתכל ושיער בתוך כך: מי גבוה ממי.
– כמה ימי שני חייך?
– חמישים ושמונה.
אחר כך התחיל הטיפול בגזרי־קרח ובפירורם לשם בליעה וגם לשם תחבושת בשלפוחית. אך קילוח־הדם לא פסק, וכלים־כלים מלאים דם קרוש הוצאו מחדר־החולה והוערו אל מעבר לגדר־הזמורות של גינת־הירק וצבעו שם את השלג. הבהילו אל סבא גם את זרחי, הרופא היהודי קצר־הקומה, בעל המשקפיים הכחולים, ולא היוּ ימים מועטים ואת חלל־החדר מילא ערבוביה של רצפּטים, סממנים, צלוחיות־טיפין אדומות (של וַרטמן) וצלוחיות־טיפין לבנות (של זרחי), ואָשר הרהר אז בדברי הניך סוחר־היערות, ששמעהו פעם אומר בבית־הכנסת:
– מה שזרחי יודע – וַרטמן כבר שכח!
ר' יוסף צוארו נשתרבב ביותר, ואת פירורי־הקרח בלע בקושי, כעוף חולה. בחדרו התחיל נודף פתאום אותו הריח הדק הבלתי־מושג, המטיל על הנפש מרה־שחורה כבדה מנשוא, שאינו פג מחדר־המיטות של האלמנה חיה־שרה, שם בטרקלין הצונן עם רהיטיו השחורים והמאובקים ועם האורלוגין העתיק, הקודר ועגום־הצלילים. בלילה־בלילה נתכנסו כאן רבים מנכבדי־העדה “לבקר את החולה” ושעה רבה ישבו בשורה על גבי מיטתה של סבתא. לבסוף נסתלקו ונפטרו אחד־אחד, ונשאר אך לייבּי הזקן המוּפלג, בן־השמונים, נשען במצחו על ראש־מקלו, כמתנמנם, עד שר' יוסף חס עליו והעירהו:
– ר' ליב, למה אתה מסגף את עצמך? לך לנוח!
ולאחר שהחדר מתרוקן מכל האנשים הזרים, נתקלות עיני־סבא בעיני־הנכד. מעין הבטה כזו הביט ר' יוסף אל נכדו רק בשעה שהיה מברך עמו על הרעמים הראשונים, או ביום־הכיפוּרים בבית־הכנסת, כשהטעים לו בתנועת־ידו את מתיקותו של אותו הניגון הנפלא והבלתי־שכיח, שבעל־התפלה קוּליֶה אמר בו אז את הפיוּט: “מגלומי־גוש, מגרי־גיא, מדלדולי־פועל, מדלי־מעש”…
וּבבוקר אחד, כשהאֵם החולנית הלכה אל האַפּתיקה לקנות את אבקות־התרופה, שרשם הד"ר זרחי, וסבתא עמדה בחדר־החולה בתפילת “שמונה־עשרה” ושכמה אל בעלה, התנשא ר' יוסף ממשכבו וביקש דבר־מה. סבתא, מפני שחששה להפסיק באמצע־התפילה או מפני שהיתה כבדת־אוזן קצת, לא נענתה תיכף, וסבא גער בה גערה נמרצת, דבר שמעולם לא נהג כך בזוגתו.
– אָשר! – הבהילה תיכף לכך סבתא את הנכד.
אָשר נכנס ומצא את אביו־זקנו מוּטל פרקדן, צוארו וראשו לאלכסון־הכר, ועיניו פקוחות, זרות – הפוכות… סבתא צווחה:
– לך קרא אנשים – הוא מת!
הקור הגדול שבחוץ הקפיא את דמעותיו של אָשר, והוא רץ על פני הרחובות מבולבל. אילך ואילך צעדו אנשים בנעלי־לבד. שואב־המים אנדריי, המדבר אידית, ישב על חביתו המוגלדה שנתרוקנה ממימיה, הצליף על סוסו ונסע אל הנהר. אָשר פּתח דלתות זרות, כבדות וטעוּנות כפור, מן הערפל היבהבוּ לפניו פרצוּפים שאננים, קרי־רוח, והוא בכה ומילמל:
– סבא… סבא…
הוא רץ מבית לבית, ובסתר לבו עדיין עממה תקוה קלושה: הלא עיני־סבא היו פקוחות… (את המות צייר בדמיונו תמיד בצירוף עינים עצומות). אך כששב הביתה ומצא את המת מוּטל על גבי הקרקע באמצע החדר, מכוּסה באדרת־החוֹרף שלו, עם שני נרות דולקים למראשותיו, הלמתהו הוַדאוּת הנוראה, אף על פי שלא חדל להאמין עם זה, כי איזו “טעות” היתה בדבר.
וחלל־הבית הצר, האפל והרטוב, עם ערימת תפוחי־האדמה ה“אמריקניים” שבפינה, נתמלא אנשים ונשים. ביללה התפּרצה האם החולנית לתוך הבית, קורעת את הרצפטים ומשליכה את הסממנים ואבקות־התרופה, שהביאה עכשיו מהאפתיקה, וקולה החלש בקע רקיעים:
– עוד בדרך ניבּא לי לבי את אסוני, לבי ניבּא לי! אין לי אב!..
היבהבו פרצופים זרים, בריאים, רעננים מקור־החוץ. בד לבן וחדש נמסר מיד ליד, רישרש ונקרע. פסוקי־תהלים קרים ריחפו באויר: “גם בני־אדם גם בני־איש יחד עשיר ואביון”. נכנס אנדריי וביקש, כדרכו, איזה איש, שיסייע לו להריק את המים שהביא.
בפעם האחרונה ראה אָשר את אביו־זקנו במחשכי בין־השמשות, כש“טיהרו” אותו מעוּמד על גבי הספסל, וגופו הערום והגבוה נזדקר מעל לראשי הנאספים.
עם הוצאת המת נתרוקן הבית ונשארה שלולית שחורה על גבי הקרקע. הוסק התנור בידי נשים זרות, הוטפו תנחומים חשאיים, ולתוך עיני אָשר הציצו עיני־אמו – ממורקות ומזוקקות מבכי. בקיר־הדכּאוֹן ניצנצוּ סדקי־רוָחה. כל הלילה חי ר' יוסף בחלומותיו של נכדו, אך נוראה היתה היקיצה כעלות השחר, היקיצה אל תוך החלל של – “מת סבא!”
אלא שמאידך גיסא הורגש לרגעים איזה חופש חדש ומעין התרת הרצועה: הרשות עכשיו לטפס ולעלות אל כל אותם “המקומות הגבוהים” הבלתי־מושגים, לנגוע ולמשמש בכל, בכל, לעשות כל מה שעולה על הדעת…
אך לפתע תוקפת אותו רחמנות אין־סופית, רחמנות על אביו־זקנו המוּטל בקבר תחת שלגי בית־העלמין, והוא מבקש אחיזה בכל מה שנתשתייר ממנו: בבגדיו, בספריו במעשה־ידיו. הנה מקלו הנאצל, הנה קופסת־הטבק היפה, הנה המשקפיים. אָשר מעמיד כסא על גבי כסא, מסיר מעל גבי ה“טראם” את הדפוס לסביבונים של חנוכה, את הקשת של ל“ג־בעומר, מוציא ממדף־הספרים את ה”תניא“, פותח אותו במקום הקפל, ששם עיין סבא בפעם האחרונה. הריהו נוטל גם את פנקס־החובות וקורא שם בצמא את הכתב הנאה והצנוע, שדמות דיוקנו של סבא נשקפת ממנו כל־כך: “להאשה רחל מגיע בעד כיכר־לחם עשר ק”כ”. והוא הופך את הדף וקורא עוד: “להאשה ציפה מגיע בעד ליטרא נפט חמש ק”כ"…
אח
מאתגרשון שופמן
שניהם, מוּנדֶק ונוֹרד, היו בני כרך אחד, אך לא נתקרבו זה לזה ביותר עד שנזדמנו יחד לבין הרי־הטאטרה. שם הפליגו לטייל בעמקים הדשנים, עשירי־הירק, הביטו אל אשדות־המים הקטנים, חקקו את שמותיהם בצלעות־הסלעים, ולבסוף טיפסו ועלו אל ראשי ההרים. על ראש הפסגה אחזו את מגבעותיהם בידיהם, שלא יטלטלן הרוח, ובפיק־ברכים גחנו והביטו למטה, למעמקים. בשעת אחד מאותם הטיוּלים שאל מוּנדק את חברו:
– מדוע לא הבאת לכאן את אחותך?
נוֹרד ענה:
– את ליוֹרקה? היא נסעה יחד עם אמא למקום אחר. אילו נסעו הן לכאן, כי אז נסעתי אני למקום אחר. איני אוהב בעונה זו להיות עמהן בכפיפה אחת.
– חבל! – יודע אתה, אך זה לא כבר התוַדעתי אליה…
– כן, היא סיפרה לי. אולם בבקשה ממך, אל נא תדבר לי כלוּם על אודות אחותי. הרי זה ענין, שמשעמם אותי ביותר.
בראשית הסתיו, כשכולם כבר שבו אל הכרך שלהם, טייל מוּנדק עם ליוֹרקה בגן, בשלכת, ודיבר אליה:
– כמה התגעגעתי עליך בהרים! ועם אחיך אי־אפשר לדבר על אודותיך. אינו רוצה בשום אופן.
היא, הקטנה, התרפקה עליו סחור־סחור, ועיניה היו עכשיו מכוערות מלחלוּחית־אהבה. דמתה לדג קטן, שנאחז בוָו־החַכּה…
אל הראיון היתה באה בדייקנות יתרה יום־יום. הולכת היתה לשם מגוּבּנת קצת, כעמוסה נטל כבד לא־נראה, ולא הציצה בדרכה בפני שום איש. דרך אחת לפניה!
– מה נעשה בחורף, – דואגת היתה לפעמים – כשבחוץ לא נוכל לשהות הרבה?
– תבואי אלי, אל חדרי.
מוּשלגת, עם ספרי־הלימוד תחת זרועה, היתה באה אל חדר־מונדק בבוקר־בבוקר. אחרי עבור הרגעים הראשונים היתה שואלת:
– נעלת את הדלת?
– ודאי!
– אולי לא? בדוֹק נא שוּב!
הוא היה מציית לה. נרגש ממסירותה, מספרי־לימודה המתגלגלים על שולחנו, מלפיתת־זרועותיה, זרועות־התינוקת שלה, היה מהדק אותה אל לבו בכוח, ומנשק את גופה הרך בשנים. אגב־כך הצטער בסתר־לבו: “חבל, שבשרה לבן ביותר ופניה עגולים כל כך”.
– אינך אוהב אותי! – היתה מזדעזעת לפתע.
– מהיכן לך זאת?
– אני מרגישה…
בצהרים, עם גמר הלימוד בבתי־הספר, הם מתלבשים ויוצאים. שניהם שואפים רוח לרוָחה. בדרכם נפגשות קבוּצות־התלמידות, שיצאו עכשיו מאסכולותיהן השונות – רעננות, צוהלות, צוחקות, אחת יפה מחברתה. מוּנדק מקנא בלבו באותם המאושרים, שבחלקם עתידות לנפול כל הנערות הנפלאות הללו, ואין דעתו נוחה עכשיו מליוֹרקה, שהולכת על ידו עייפה, מגוּבנת קצת, ככורעת תחת סבל־אהבתה.
בבוקר אחד, בין חורף לאביב, השליכה עצמה ליורקה מעל חלון של דיוטה שלישית באחד הפּאסאג’ים. השאירה מכתב כתוב אל מוּנדק: “אני סולחת לך הכל, הכל. אהבתי את עיניך הנוגות, ואם לא עלה בידי להתאחד עמהן בחיי – אפשר שיעלה לי הדבר במותי”…
מאוֹרע זה הטיל יופי חדש, יופי חריף בערבי־האביב הבאים: ברחש־הטיולים של הנערות עם מגבעותיהן החדשות, המופלאות, בנהם הרעמים הראשונים, בטיפות־הגשם הגסות על גבי המדרכה הטהורה לאור פנסי־החשמל. האהבים החשאיים נתמתקו עכשיו ונתעמקו ביותר – דמה השפוך של ליורקה הרוָה אותם.
– עוד בהיותה על המדרגות של הדיוטה הראשונה, הסירה את מגבעתה מעל ראשה, כדי שלא תפריע… – סיפרה נערה אחת לחברתה.
– במכתבה אל אהוּבה כתבה: “אהבתי את עינך הנוגות”.
ומוּנדק? כמה קינא תמיד בסתר־לבו באותם ה“גיבורים”, שנערה טרפה את נפשה בגללם, ועכשיו הלא הוא עצמו אחד מאותם המאושרים! כדי לטשטש את רחשי־הרחמים התאמץ לצייר בדמיונו, איך שהדורות הבאים מטיילים על פני איזה בית־עלמין ישן, בין מצבות נשכחות, דחויות ומחוקות, שבין הקברים שמתחתיהן נמצאים גם קבר ליוֹרקה, גם קבר נוֹרד, גם קברו הוא. יחידי תעה ברחובות הרחוקים בקצוי־הכרך, חולם, שיכּוֹר מאהבה אל עצמו והרגיש את “עיניו הנוגות”.
מצד אל צד התהפך נורד על משכבו בלילות ולא פסק לראות את אחותו ליורקה, זו התינוקת התמימה והיקרה כל כך, כשהיא עולה מדיוטה לדיוטה ובדרכה היא מסלקת את מגבעתה מעל ראשה… רחמנות כבדה מנשוא הרעידה את מפרקתו ואנסתהו לבכות, לבכות. הוא איחר לבוא אז אל מקום־האסון, וכשבא, ראה אך את שלולית הדם הקרוש על אבני המדרכה, את המגבעת, אותו החלון במרומים, שהיה כבר סגור. וכשזכר מה שראה אחר כך בתוך אגף בית־החולים, נטרפה דעתו עליו, והוּא קפץ מעל מיטתו, פתח את החלון, על מנת להשליך עצמו החוצה ולהתרסק אברים־אברים, אך ברגע ששירבב את ראשו וצוָארו כלפי מטה, ניצנץ בו רעיון חדש, רעיון־ברק, שהרגיעו תיכף.
רעיון נפלא!
הקיץ היה כבד־שרב, עגמומי, עם ציפיה לכוכב־שביט. בפעם הראשונה אחרי המאורע נזדמנו נורד ומוּנדק בחבוּרה אחת, שיצאה לפנות בוקר אל מחוץ לעיר לראות את הקוֹמיטה.
– יוֹדעים אתם, כשחזיון שמַימי כזה עובר בשלום והנבואה הרעה של קצת האסטרונומים אינה מתקיימת, כולנו מצטערים אז משום־מה – התפלסף מוּנדק.
אותה שעה נעשה הפּרץ הראשון בקיר המסתורי, שהוּקם בין שני הרעים. מאז התחילו להזדמן יחד לעתים תכופות יותר, אף על פי שעיניהם השתמטו אלו מאלו.
וההבטה החפשית הראשונה, שהביטו זה לתוך עיני זה, היתה כבר לא כאן, בכרך, אלא שם בין ההרים, כששבו אל אלו בעונת־החופש. טיילו שוּב בכל אותם המקומות – כמו אשתקד.
פעם אחת כנטות היום, יום חם ביותר, עזבו שניהם את וילותיהם על מנת לעלות יחד אל אחד ההרים. הלכו לאט, דיברו לא הרבה והביטו לעברים שונים. עברו על פני אחד־הסלעים, שצלעו היתה זרועה כולה כתובות־קעקע. מוּנדק התעכב והתחיל לחפש בין השמות החרותים גם את שמו, שהוא חרת אותו כאן בשנה שעברה.
– הרי “נורד” מצאתי, ושמי איננו! – הצטער.
כשהגיעו עד הנחל הקטן והשקוּף, עם שכבת־האבנים הבהירה, החלקה והמצוחצחה שבקרקעיתו, חשק מוּנדק להתרחץ כאן, התפשט ונכנס אל המים.
– קר! – קרא מתוך רעידה.
נורד, שישב מנגד על זיז סלע, העיר:
– אל־נא תשהה במים יותר מדי. אפשר להצטנן.
ולאחר שעה קלה כבר עלו במעלה ההר, בשביל העקלקל, המפציע לכאן ולכאן והמושך כל כך את לבות התיירים ההרריים. מוּנדק הלך בראש. כל מה שהוסיפו לעלות, כן התגברה הרוח יותר ויותר, עד שהיו מוכרחים להסיר את מגבעותיהם מעל ראשיהם ולאחזן ביד.
– הרי אנו כאן! – קרא מוּנדק.
על ראש הפסגה רחש בערבוביה נחיל של נמלים בזיו־השקיעה. את השקיעה גופה אי־אפשר היה לראות, מפני שבעדה סך ההר שמנגד, זה ההר, שמבין שרטוטי־גבנוניו מזדקר כעין פרצוף־אדם ענקי מוטל פרקדן כלפי עצם־השמים: הנה חוטם, מצח, פה…
מוּנדק התיצב על שפת הפסגה ובפיק־ברכים גחן והציץ למטה, אל התהום. ראשו סחרחר קצת, והוא העיר:
– נפלא הדבר, כשאני בעמק, נדמה לי שהעיקר הוא כאן, ועכשיו נדמה לי, להפך, שהעיקר הוא דוקא שם…
והוא רצה להפוך פניו, כדי להציץ בפני חברו, אך ברגע זה הרגיש הדיפת יד חזקה מאחריו, והקרקע נשמט מתחת כפות־רגליו.
נוֹרד גחן והציץ למטה. רגעים אחדים לא ראה ולא שמע כלום. אך לפתע נראתה אליו משם אחותו ליוֹרקה, כשהיא עומדת בפישוט זרועות, זרועות־התינוקת שלה – מאושרת, מוכנה לקלוט – –
בשרב
מאתגרשון שופמן
משנפלה בינה ובין בעלה, הברוּניט המוצק והיפה, הקטטה האחרונה והמכרעת, החליטה דוֹרה לנסוע מכאן תיכף לעיר ק–ב. מדוע דוקא לק–ב? – משני טעמים. ראשית, מפני שיש שם נהר (היא תלך רק להתרחץ, ושם…), והשנית – כדאי להזדמן עכשיו עם לַף, מי שלפני עשר שנים אהב אותה כל כך ושהיא לא אהבתּוּ. הגם שהוּא כבר נשׂוּי ואב לילדים, בכל זאת מעניין הדבר – היזכור, היזדעדע קצת?
יפים הם נענועי־הרכבת לנפש מדוּכדכת. השדות המסתובבים, החסידות על־פני בצעי־המים, עמודי־הטלגרף החולפים נמוּכים בחיק־היער – כל אלו מחזירים את הילדות, את הנוער. כמה אהב אז אותה לַף! פעם אחת איחרה לבוא אל הראיון – ומצאה אותו מתעלף… אך קשה ביותר היא העמידה בתחנות. כסבורה היתה לפנים שקודם תהיה צעירה, ורק אחר כך תזדקן, אולם עכשיו היא רואה, שאין הדבר כן. אין כַאן שום אחר כך. כאילו בעודנה צעירה, אותה דוֹרה בת השמונה־עשרה, נעשתה בת שלושים וארבע… מה לעשות?!
אפילו בימים הראשונים, בירחי־הדבש, לא אהב אותה! עכשיו הכל ברי לה. שנה ומחצה התענתה תחת ידי הגבר האהוב והאכזרי הזה בעירו הזרה, היבשה, חסרת־הנהר. מה מתוקים הם מימי־הויסלה בעיר ק–ב! רק להתרחץ תלך, ושם…
לק–ב באה עם חשכה, כשכבר הוארו קרונות־הטראם. טיפטפו גשמים. היא הלכה מיד אל פּוֹליה, רעיית־נעוּריה הטובה. באה.
– מה שלום סימוֹן היפה שלך?! – קידמה פּוֹליה את פניה בהתלהבות.
דוֹרה ענתה:
– היפה? אין הוא עוד יפה כל כך. שמעי־נאה, פּוֹליניוּ, כמדומה לי, שמצאתיך שרוּיה בהוּמוֹר לא־טוב. מה לך? מוטב שתהיי תמיד עליזה כמוני. האמיני, הכל – הבל־הבלים!
נתכנסו אי־אלו אורחים. שתו טה. נתגלגלה השיחה על הנערה, שהיום בבוקר השליכה את עצמה בעד החלון מעל הדיוטה השלישית.
– בגלל סכסוך־אהבים.
ואֶרוֹסוֹב, אחד מן האורחים, סיפר את כל פרטי המאורע. זה היה צעיר משונה קצת, חיור, וחיוך נצחי בכל רישומי־פניו. בשעת־סיפורו התלהב ביותר ותמה:
– מהיכן לנערה רכה בשנים אומץ־רוח שכזה?
– האמינו לי, – הסבירה דוֹרה – פעמים, כדי שלא לשלוח יד בנפש דרוש אומץ־רוח עוד יותר גדול!
הערה חשודה זו כבר ריתקה אל הדוברת את תשומת־לבו של אֶרוֹסוֹב. רק עכשיו הרגיש בחריצים האפלוליים שמתחת לעיניה, והוא שאל בצחוק:
– הגם את טעמת מימַיך יסורי־אהבה?
פּוֹליה ליגלגה:
– מצא מקום של יסורי־אהבה! אילו היה לי בעל יפה כזה שיש לה, הייתי חושבת את עצמי למאושרה בנשים.
– קודם כל, – ענתה דורה – אין בלעי יפה כל כך. והשנית – וזהו העיקר – כל כמה שיהא הבעל יפה, סוף־סוף אין בכוחו למחות את הגעגועים על האהוב הראשון!
ארוֹסוֹב התעניין יותר ויותר:
– רוצה הייתי לדעת, מי הוא אותו המאושר. מוּתר?
– מדוע לא? הוא נמצא כאן, בעיר זו.
– מאוד אפשר, שאני יודע אותו.
– שמו לַף. מורה בבית־ספר עממי.
ארוסוב נזדעזע:
– לף?! הלא אני יודע אותו יותר מדי. ומי אינו יודע את לף?! כמה פעמים שיחקתי עמו בשחמט בבית־הקפה.
– זהו. אין הוא יפה ביותר, אבל יש בו דבר־מה. הוא אדם אוריגינלי קצת.
– כן, כן. פילוסוף.
– הרי מאז כבר עברו כעשר שנים. יודעת אני, שהוא עכשיו נשׂוּי ואב לילדים, ואף על פי כן עדיין רוצה הייתי לראותו. אלא שאיני יודעת כיצד והיכן.
– אני – נזדרז ארוסוב – יכול לסייע בדבר. נטייל שנינו מחר אצל בית־ספרו. אני אכנס אליו ואומר לו, פשוט, שאשה ממתנת לו בחוץ וכו', והשאר יבוא מאליו.
– טוב, טוב. העיקר אצלי – היכּירני, היזכור?
פּוֹליה ענתה בצחוק:
– ואני אספר זאת לסימוֹן!
– הרשות בידך. אין אני יראה…
למחר, סמוך לצהרים, התלבשה דורה בתלבושת השחורה שלה ויצאה מן הבית בלווית אֶרוֹסוֹב. הכמישה שבפניה בצירוף סימני־היסורים של הלילה האחרון, ליל אי־שינה ודכדוכי־נפש מכוערים, כל אלה הציצו כלפי חמה מבעד לאבקת־הפוּדרה. אֶרוֹסוֹב הביט אל בת־לוויתו, ולבו נפל עליו.
– מעניין הדבר, אם יכּירני… – שיננה דוֹרה תכופות.
באו עד לאותו בית־ספר. זה היה בנין־לבנים אדום, מוקף גדר של נסרים מחודדים.
– המתיני מעט. אני אכנס אליו.
עוד על גבי המדרגות שנמע מרחוק שאון־התינוקות. בפרוזדור תלויים היו על הקולבים הכובעים הקטנים. ארוסוב נכנס אל החדר השני, חדר־הלימוד. בקושי עמד בפני מאות העינים, עיני־השובבים, שננעצו בו מכל צד, ובכל כוחותיו התאפק מצחוק.
– אֵלַי? – ניגש אליו לף והעמיד עליו, כדרכו, את עיניו, עיני־השֵׁכָר הגדולות והבולטות, התמימות והחשדניות, האומרות תמיד: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”.
בפני עינים אלו אי־אפשר היה להתאפק עוד, וארוסוב מיהר להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו וצבט שם את בשרו עד לכאב עצום. תרופה זו כנגד הצחוק עומדת לו בשעת מקרים לא־נוחים כאלו.
– מי היא האשה? מה לה ולי? – תמה לף, ונעץ עוד יותר את עיניו החשדניות והמלאות לחלוחית באיש־שיחו. זה התחיל צובט את בשרו ביתר כוח, ואגב־כך ראה את האיש העומד לפניו, והוא בלתי־גלוח, שלפוחיות כהות תחת עיניו ואזנו האחת פקוקה במוך.
– הלא תראה תיכף!
ובעוד שעה קלה ראתה דוֹרה בעד סדקי־הגדר את מאהבה הראשון, כשהוא יורד במדרגות־המעקה, הכירתהו כהרף־עין. בלבה זעה אותה אי־החיבּה, שרחשה אל אדם זה עוד לפני עשר שנים, ויחד עם זה חשה את עצמה – מה שלא חשה זה כבר – מנַצחת, בלתי־מוּשגת.
“בא הרגע העיקרי! עכשיו צריך להביט, להביט!” – הירהר ארוסוב, ולא גרע את עיניו מלַף, שקרב יותר ויותר. הנה עיניו הדלוחות והבולטות דולגות ופוסחות עליו, על ארוסוב, העומד באמצע, ונופלות על דוֹרה ותוהות.
– וכי לא הכרתני, מר לף?
– אַ־אַה, דוֹרה! – הושיט לה זה את ידו, בלי שנזדעזע כל עיקר. ומהיכן אַת כאן?
היא חייכה:
– חשקתי לראותך. ואתה, כניכר, שכחתני…
זזו שלושתם לאורך־הרחוב, ולף דיבר:
– אל־נא תשכחי, כי מאז כבר עברו כעשר שנים. עשר שנים זהו הרבה מאוד. הרי אני אבי־משפּ–ח–ה… ואַת נזדקנת, דוֹרה!
– אני איני מרגשת זאת.
– אני מרגיש היטב, שנזדקנתי. זה לא כבר הייתי גם מוּטל על ערשׂ־דוָי. ועכשיו הרי יש לי עסק עם אוזן…
שאר קטעי־הדיבורים נבלעו ברעש־הרחוב. סקרנותו של ארוסוב פקעה בבת אחת. שעמום כבד מנשוא נפל עליו, והוא נפטר מבני־לוויתו ועזבם לנפשם.
“הבל־הבלים!” – ניענע בידו, והתחיל, כדרכו, תועה על פני הרחובות חנוקי־השרב. הכל מסביב היה עמום ומעורפל כמו בתוך בית־הזיעה. העוברים־והשבים נמלטו לתוך צללי־הבתים, ואת שטח־הרחוב שבחמה, אשר לשם קשה היה להביט כמו לתוך הכבשן, עבר באלכסון קברן קתּוֹלי לבוש כחולים, והפנס שלו תחת בית־שחיוֹ.
קשה היה גם בקטעי־הגנים של רשות־הרבים. כאן היו מוּטלים על מצעי־דשא רמוּסים, מלוּחכים וחרוּכי־שמש, פועלים נוצרים, עם מגבעות־חורף של פלוּסין על ראשיהם, שפחות, תינוקות־ילדות, שהתגלגלו והתגלו כלפי חמה.
וכמו מאליו הוליכוהו רגליו הלאה מזה אל המפלט היחידי עכשיו – אל הנהר. הנה הגשר. אל שני מסעדיו מזה ומזה עמדו נשענים המוני אנשים והביטו למטה, אל כנופיית־הנערים, שהתרחצו שם אז. הנערות העוברות זורקות אף הן את מבטיהן לשם, אל הזכרים הערומים עולי־הימים, וארוסוב אוהב לתפוס מבטים גנוּבים אלו, שאין בהם חיוך כל שהוא…
הוא נכנס, כדרכו, אל אוהל־הרחצה הרעוע, הקבוע בנהר לא־הרחק משפתו. שם בחר לו אחד מן התאים הסמוכים לאלו של הנשים. התפשט וירד במדרגות־הקרשים הרקובות והמלוחכות בגלי־הנהר. ברגע הראשון היו המים צוננים ביותר, אך לאט־לאט נהפכו לפושרים.
השתכשך שעה קלה, הרגיש תחת כפות־רגליו את החול החם, החלק והרך כמשי והעלה בידיו עשבי־נהר ממועכים. כל אלה בלווית ריח־המים החזירו את הנוער הראשון, את הילדוּת, והעינים נמשכו בתוך כך אל החרכים והציצו, והציצו, אך היום לא כיוון ארוסוב שעה מוצלחת – תאי־הנשים היו ריקים!
הוא שהה במים עד כמה שעצר כוח לסבול את הצינה. אחר כך יצא ועלה במדרגות מתוך קריאת־יאוש: “היום לא יהיה כלום!” – והתחיל מתלבש. אך לאחר שהיה כבר לבוש כוּלו, מוכן לצאת, נשמעה חריקת־דלת מתאי־הנשים. בלי חשוב כלום שב והתפשט וקפץ המימה. לא התעצל!
הסדקים היו בתחתית המחיצה סמוך למים, וההבטה גרמה לפי זה רביצה משונה ובלתי־נוחה. העינים הביטו בשקידת־רתת, חוששות, לאבד אף משהו. דבר־מה מוּכּר היה לארוסוב בתלבשתה השחורה של האשה, אלא שאת פניה אי־אפשר היה לראות בשום אופן: אלו היו מוּסבים כלפי צד אחר. הרי היא מתישבת על הדרגה העליונה ומתחלת להתפשט. מתחלת היא משום מה מן הנעליים. חלצה את נעלה האחת. נמלכה פתאום וסילקה את מגבעתה, ואחר כך, מבלי התפשט יותר, נכנסה אל המים הממלאים את התא, נדחקה ויצאה דרך פרצי המחיצה אל שטח הנהר החפשי (ברגע זה הפכה את פניה כלפי ארוסוב – “דוֹרה!”), התנפלה המימה – ונעלמה.
עברו רגעים אחדים של שלוה כבדה־כבדה, רגעים, שבהם עודך העד היחידי לסוד־האסון, בעוד דממה מסביב ואי־ידיעה. אך הנה נשמעה מעבר החוף הצוָחה הראשונה – וארוסוב שאף רוח.
ולאחר שעה קלה כבר נתמלא החוף המון אדם רב. אנשים, נשים וטף. התפרצו, נדחקו ונתחככו אלו באלו. פרצופים, שכבר נעלמו, נשכחו, שבים ומתגלים כאן עכשיו בהיסח־הדעת. הרי עם זו דר ארוסוב לפני כמה שנים בשכנות. בימים ההם היתה בתולה עדיין, ובבוקר־בבוקר אהבה להיראוֹת אליו בחלונה מעוּרטלת קצת; מאז לא ראה אותה, ועכשיו הריהי כבר לבושה “שלאפרוק” וכרסה בין שיניה… אך הנה גם לף. פנים אל פנים. עיני־העגל הבולטות והחשדניות ננעצות עמוק־עמוק ואומרות כדרכן: “אני מבין, אני מבין את כוָנתך המסותרת”. ארוסוב נזדרז להכניס את ידו לתוך כיס־מכנסיו, אך הפעם איחר קצת – והצחוק התמלט.
נקרעה השלמוּת
מאתגרשון שופמן
חיים יאשצ’וּרקא, המתעתד להיות משורר באידית, בחזירתו, מלא תקוות־זהב, מועידת טשרנוֹביץ לעירוֹ, לפּיֶטרוֹקוֹב, עבר דרך גליציה, וכמו מתוך בור־חֵמר לא יכול לזוז משם. אלילו הוא י. ל. פרץ, וּבתוך ארגזו, יחד עם חלוקיו המסוֹאבים, מתגלגלים הרבה כתבי־יד המלאים מלים: “התלהבוּת”, “מלאך”, “נשמה”, “שכינה” וכיוצא באלה. כל אלה עתידים להצטרף ברבות הימים ליצירות הגוּנות, שמלבד ההוֹנוֹרר בעד האוֹריגינַל שלהן, הרי בודאי שתענקנה לו עוד כפלי־כפליים, בהיותן מתוּרגמוֹת, סוף־סוף, ללוֹעזית. אך לפי שעה המצב דחוּק קצת, וּבצר לוֹ הריהוּ רץ פעם אל ידידוֹ היחידי כאן, המשורר הצעיר, הידוּע בכינוּיוֹ הספרוּתי “למד־וָו’ניק”.
עם למד־וו’ניק הוא מדבר על דבר העתיד המזהיר של הספרות האידית, על דבר שפע העתונות היומית שברוסיה ובאמריקה, על דבר הפוֹאימה של למד־וו’ניק “בין ארץ ושמים”, שהוא, יאשצ’וּרקא, קרא אותה אמש עוד פעם, ושזהו “הדבר היותר חזק” שלו, וכדי שלא יחשדהו הלה ב“כוָנה הזרה”, שהיתה לו במשך כל עת־השיחה, הריהו נפטר ממנו קודם בשלום, ורק אחר כך הוא חוזר שוּב, וּבטוֹן, כאילו רק עכשיו נזכר בדבר, הוּא ממלמל:
– אולי אוכל להשיג אצלך עוד קרוֹנה אחת? בקרוב אשלח איזה “דבר” לאמריקה, שם הלא אין “חכמות”. שם – משלמים!
אחרי קבלו את המטבע, הוא יוצא ומהרהר: “בחור הגון הוא זה, אבל כשרון, סוף־סוף, אין לו!”
את הרחוב ואת האויר הגליצאי הוא שונא תכלית שנאה. יותר מכל מרגיז את עצביו הדיבוּר העברי בהברה הספרדית אצל הצעירים. התלקטו הלום מורים עברים אחדים, מי שהיוּ בחוּרי־ישיבה נתעבים, והם הם שמבלבלים כאן את המוחות ומעכבים את נצחונה של הספרוּת האידית. וכמו להכעיס, מזדמן לו תכופות בדרכו המורה העברי בן־דויד אדום־הזקן, עם עיניו הארסיות, שבקלסתר־פּניו הוא מזכיר מאיזו בחינה אותו “גוי”, שהיה נראה לפנים בערבי־פסחים ברחוב־היהוּדים – לסייד וללבּן את הבתים. הנה גם המורה העברי ויטבסקי. את זה הוא מוצא תמיד בשעת פגישתו עם תלמיד־גימנסיה צעיר (כניכר, מי שהיה תלמידו) באמצע הרחוב וכניסתו עם זה בשיחה עברית־ספרדית זו:
המורה ויטבסקי: שלום!
תלמיד־הגימנסיה: שלום!
המורה ויטבסקי: מה חדשות?
תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!
המורה ויטבסקי: ומה נשמע בכלל?
תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!
המורה ויטבסקי: שלום!
תלמיד־הגימנסיה: שלום!
ונפטרים איש לעברו. ותמיד כך.
והחיים הלכו והסתבכוּ, הלכו והתקשוּ מיום ליום. הוּא טבע בים של חובות וחובי־חובות. בכל היכּרוּת חדשה ראה אך מקור חדש להלוָאה חדשה. הוא נבאש בעיני כל מכריו ויודעיו, שלמרות כל התחכמותו ועקיפיו, כבר הרגישו מראש ב“כוָנתו הזרה”, שאָרבה מתחת לכל שיחותיו הנלהבות ושהיתה מתגלית פעם בפעם לאחר שכבר נפטרו ונתרחקו ממנוּ כמה פסיעות.
– רק קרוֹנה אחת עד מחר! – היה חוזר אל איש־שיחו, נועץ עיניו בפרצוּפו ומגלה בו פתאום איזה פרט חדש, שלא ראהו עד עכשיו: אצל מי חריץ, אצל מי יבלת, אצל מי שערות־שׂיבה…
ואפילוּ מקום־מקלטו היחידי, חדרו של למד־וו’ניק, נעשה צר לו. ניכר, שחברו אינו סובל אותו יותר. כדי להפיג את השעמום הכבד, שהוא מביא אתו, בדה פעם אחת בכניסתו אל למד־וו’ניק “סנסַציה” זו:
– אצל בית־המרזח של בּוֹמבק דקר זה עתה בריון אחד את אהובתו בסכין?
– דקר – דקר! – עונה למד־וו’ניק בשנאה כבושה, בלי הרים את עיניו מן הספר, שהוא מעיין בו.
ויהי היום ולחדוַת יאשצ’וּרקא יצא הקול, כי המבקר האידי הצעיר, ברזלי, עתיד לבוא הנה, על מנת להשתקע כאן. האטמוֹספירה תתרענן קצת!
וברזלי בא. בו ביום בערב מסר לו יאשצ’וּרקא את כל כתביו לשם חוַת־דעה.
– מחר אגיד לך את דעתי עליהם, – אמר לו ברזלי. זה היה ליטאי מוצק, גבה־קומה ורחב־כתפים, עם זקן שחור ומגוּדל ועם עינים חדות. פניו המגושמים היו דלי־עסיס וגוון – כאותם הקמשונים והחרולים הגדלים בשפע מאחורי הגדרות בליטא שלו.
וביום־המחרת בשעת צהרים כבר טיילו שניהם, ברזלי ויאשצ’וּרקא, ברחוב, וברזלי דיבר:
– עיקר־העיקרים אצלי בחיים ובספרות הוא השלמוּת! השלמוּת זהו האידיאל היחידי, שאליו אנו היהודים הצעירים, בני־התחיה, שואפים. עד הנה היו לנו אנשים קרועים וספרות קרועה, אולם מעכשיו מתחילה – השלמוּת! בשיריך יש הרבה “נשמה”, אבל חסרונם העיקרי הוּא בזה, שסוף־סוף מתלבטת בהם נפש קרוּעה. וב“קרעיוּת” זו צריך להלחם עד רדתה!
יאשצ’וּרקא קטן־הקומה ודק־הגו הרגיש עכשיו את עצמו בטל־ומבוטל לגבי זה האדם החסוֹן, שהלך על ידו. בו בעצמו, עם נעליו הסדוקות ובגדיו הקרועים, ראה באמת את סמל הקרעיות, ובהלז – את סמל השלמוּת! נעליו של ברזלי היו “רוּסיות”, מעור אחד, וגם אדרתו היתה שלמה, אפילו בלי התפר האמצעי שלאורך חוט־השדרה. שלמוּת מוחלטת!
יאשצ’וּרקא רצה להתנגד, אך “הכוָנה הזרה”, שכבר ארבה בחובו במשך כל העת, לחשה לו, כי לא כדאי עכשיו להקניט את איש־שיחו אפילו במשהו. הוא ענה:
– את תמצית דבריך אלה עודני זוכר ממאמרך המצוין: “השלמוּת אצל נציגי־ספרותנו”, שנדפס בשעתו בעתון־המפלגה שלכם.
על פרשת רחובות נפטרו זה מזה. לאחר שברזלי התרחק כמה פסיעות, קרא אחריו יאשצ’וּרקא והחזירהו אליו שנית.
– אולי אוכל להשיג אצלך שתי קרוֹנוֹת עד מחר?
הפנים הרחבים והמגושמים של ברזלי נתכרכמו קצת.
– שתי קרוֹנוֹת עד מחר, – חסר על מלים אלו, שלח ידו במתינות לתוך כיס־מכנסיו וזרק בשעת־מעשה אל מרחקי־האופק מבט עצוב, עצוב מאוד.
כעין קרע, קרע מפוּלש, נפל פתאום באדם השלם הזה!
יאשצ’וּרקא נטל את המטבע, ויחד עם דכדוך־הנפש הרגיל, שהוא סובל תמיד בשעת “פרוֹצס” כזה, צר היה לו ביותר גם על זו השלמוּת המוצקה, שהוא קרע עכשיו בידים.
בשביל מי?
מאתגרשון שופמן
האדם היחידי, שלא לקח שום חלק במלחמת־האהבים מסביב, היה הרוָק הבא בימים ביסקוֹ. שפל־רוח עמד לו מן הצד והסתכל בחיים החריפים העוברים על פניו. כאותה התחנה העלובה, שהרכבת המהירה אינה מתעכבת אצלה.
ולא ייפּלא. זה היה אדם מחוסר־גוָן, ושעמום של חוּלי־חולין נשב ממנו תמיד. בגדיו, אפילו כשהיו חדשים שבחדשים ויצאו זה עכשיו מתחת מגהץ־החייט, עשו רושם של ישנים ומלוּכלכים בקמח. בתוך תעלת־התּיתוֹרה של מגבעתוֹ השחורה והקשה רבץ רבב־אבק נצחי.
מהיכן היה יונק? מן העולמות הזרים. אוירם של אלו היה אויר־הנשימה שלו. הוא ידע את כל החיכוכים המסותרים, את הסודות בראשית־התרקמותם, את כל הנצחונות והאסונות שבחשאי.
– לכאורה עגבה היא עליו, אבל ניכר היה, שהעיקר אצלה אַתה ולא הוּא…
כך היה דרכו של ביסקוֹ לגנוב את לבו של מי שהשעה היתה משחקת לו, והיה נועץ בו את עיניו הפחדניות והחנפות. או:
– היאך יכול אדם להתאכזר כל כך?! הלא בכל מלה ומלה, שדיברת היום בכל שעת־הטיול, ממש רצחת אותה נפש.
ורק אז הביט אליו הלה הבטה ראשונה, כאילו עד עכשיו לא ראהו כל עיקר, והירהר: “סוף־סוף, הרי זה אדם חביב. מפני־מה לא השגחתי בו קודם־לכן?”
וחשק התעורר לגלות לו גם את שאר מעשי־התוקף, שאותם לא ידע עדיין. ביסקו סופג בצמא כל מלה ומלה, ממתיק את עיניו החנפות וצוֹוחַ:
– עד לידי כך לא פיללתי. אך זהו איש מאושר!
וברגע זה הרגיש הלה, שמאושר הוא באמת. ההתלהבות של ביסקוֹ, עם גץ־הקנאה שבמרכזה, השלימה את אשרו ועשתהוּ לוַדאי.
אך לעומת זה קשה ביותר היה ביסקו, כשנהפך הגלגל והיד היתה על התחתונה. בעיניו הארסיות כבה אז גץ־הקנאה, ובמקומו ניצנץ ברק רע, ברק של חדוָה לאיד. לא הועילו כל העקיפים הערמומיים וגנבת־הדעת – הוא ידע תמיד את האמת! בלי חמלה התעלל בפלוני ודיבר בשמחה כבושה:
– כאן החטאת את המטרה. היא הלא אוהבת את פלוני. הדבר ברור. למה תתעה בשוא?!…
ורק עכשיו נתגלה ביסקוֹ בכל כיעורו. כמה ארס בעינים עוקצות אלו, כמה ניווּל בזה החוטם, בזה השפם! – הלה רועד מכעס ומשטמה ומטיח:
– מה לך ולזה? את הכל הוא יודע! כסבור אתה, שכל איש אומלל הוא כמותך!
כמה מיצר הוא עכשיו על כל אותם הסודות, שהפקיד בידי מנוּול זה עד עתה! בעצמו נתן חרב בידו. אך מהיום והלאה – די! הרחק מן הכיעור!
אולם אין לבו של ביסקוֹ נופל עליו. יודע הוא מראש, שעדיין עתיד איש־ריבו לשוב ולהיאחז במצודתו. מכוון הוא אך רגע של קורת־רוח אצל “שונאו” זה, ואז דיה מצדו הסברת־פנים כל שהיא, כדי למשכו ברשתו עוד פעם. שוב עומד לפניו ה“מאושר” ומגלה לפניו מתוך רעבתנות יתרה את כל עניניו החשאיים ורזי־רזיו. יודע זה בתוך כך, שעתיד הוא להתחרט, אך אין הדבר מעכבו. מעֵין גלגול מראש־הר…
כי האושר לא היה במלואו אלא אם כן נכנס בתחום ידיעתו של ביסקו. והאסון נורא היה רק אז, אם נודע לרוָק מחוסר־גָון זה והצית את הברק הרע בעיניו המכוערות. מעשה, ובין זוג־נאהבים נפלה קטטה – ונתפרדו. הוא רץ אל ביסקו והתאמץ להוכיח לו בכל כוחותיו, שהוא עזב אותה, ואף היא רצה אל ביסקו והתאמצה להוכיח לו בכל כוחותיה, שהיא עזבה אותו. אך גם הוא וגם היא חוששים היו, שמא אין ביסקו מאמין – ונתפייסו.
וכך הלכו החיים ואיבדו את מהותם העצמית. צלו של ביסקו ליוָה על כל פסיעה, עד שנהפך למין מפלצת, שהבעיתה גם מחוץ לתחומי־האהבים ושנטפלה גם לפחד־המות. החולנים התרפאו בחשאי, בחדרי־חדרים, בסודי־סודות; וכשראשם סחרחר עליהם לפעמים באמצע־הרחוב, בשרב־צהרים, רגליהם כשלו וחשך לפתע מאור־עיניהם – לא היו רואים לפניהם אלא מפלצת זו…
אך בינתיים חלה ביסקוֹ בעצמו ומת ערירי בחדר־הרוָק שלו. כל מכריו מסביב כאילו הקיצו פתאום. החלשים, מנוּצחי החיים, הרגישו תיכף, כי אבן כבדה נגולה מעל לבם. עכשיו אין הבדל גדול, אם כך ואם כך. אין רע, אין דאגה, אין פחד. אולם המאושרים – כאילו ניטל בבת־אחת טעם־החיים שלהם. מי ידע עכשיו את נצחונותיהם, את כוחם, את אשרם? בשביל מי יחיו עכשיו?
בשביל מי?
הפליט
מאתגרשון שופמן
I
כל החוֹרף של שנת…190 נתגלגל דניאל קוֹראן מתפיסה לתפיסה וגם נדד ב“אֶטפּים” (הובלת אסירים ממקום למקום). הגם שהוא לא היה מן הלוחמים האמתיים, שהשליכו את נפשם מנגד ושאת יסורי־העונשים קיבלו באהבה יתרה, בכל זאת, בדיעבד, ניחא היה בכך גם לו. ידוע ידע, ששם, באותם שנים־שלושת הבתים, שהיה יוצא־ונכנס בהם קודם לכן, נתעלה שמו ביותר וערפלי־גבורה מלפפים אותו: “קוֹראן כלוא עכשיו בבית־ האסורים”. מעולם לא הרגיש בעצמו כמו עכשיו את יפיו, את חנוֹ, שמנצנצים כאן כעשבי־האביב מבּינוֹת לאבנים (הוא היה אז כבן עשרים ושתים); ונאטאשה עוּלת־ הימים כמה מתגעגעת היא עליו בסתר־לבה – בזה הוא בטוח! עדיין לא בא עמה אלא במגע רחוק, אבל יודע הוא, יודע הוא את נפשה. היאך נזדרזה תמיד למזוג לו את כוס־הטה השניה, בלי שאוֹל את פּיו, אם רוצה הוא בכך. פּעם אחת נפלה הכוס מידה ונשתברה, ואז נתקלו עיניו בעיני אחיה… לכשישתחרר מכאן וכל החבורה החביבה תקיפהו מכל צד, יישיר את עיניו, כביכול, רק כלפי הדובר בו, אך הוא יראה, יראה אותה, את נאטאשה, כשהיא מביטה אליו מן הצד. הוא לא יחָפז לגשת אליה – עדיין יש לו שהות!
וכמה עמוק וחריף־טעם הוא עכשיו הד־החיים המגיע הלום למקוטעים. אותו הוא קולט כאן כמו שקלטוהו כל אותם הלוחמים־המשוררים מדור־דור, שהאויר האפל הזה חישל הרבה את ברזל־רוחם ושעל גבי ספריהם האסורים, אותם הספרים הריחניים, חדי־האותיות, שהאמת בעצמה, כביכול, מציצה מבין שיטיהם, בילו, הוא ואחיו הצעיר ממנו, אָשר, כמה לילות־חורף ארוכים, שם, בבית־מולדתם שבקצה־העיר. רק אחיו זה בלבד ירד לסוף דעתו והרגשתו והבין לו תמיד לפי קטע־דיבור, לפי רמיזה. שניהם היו מאחרים בלילות עד ששקעה עששית־הנפט הקטנה, ושדות־השלג עם הגדר השחורה הציצו בחלונות. הוא ואָשר – ולא יותר! עתים, כשמעבירים אותו מבית־אסורים אחד אל משנהו והוא רואה את האנשים הזרים, שעוברים ושבים אז על גבי המדרכות מזה ומזה, מה קטנים הם בעיניו ומעוטי־דמות. הולך הוא באמצע־הרחוב, השלג הכבוש חורק בנוחת תחת כפות־רגליו, אנשי־ה“קוֹנווֹי” (מלַוי־האסירים) המזוינים מימינו ומשמאלו – כך הוּבל בשעתו גם פיוֹדוֹר מיכאילוֹביץ' דוֹסטוֹיֶבסקי.
ורק פעם, כשה“קוֹנווֹיני” האחד, שבעיניו הדלוחות עם ריסיהן הלבנים היה דומה הרבה לחזיר לבן ושמן, הכהו באגרופו על ערפו, הכהו אחת ושתים וחייך בתוך כך – רק אז נתפכּח קוֹראן לפתע וזכר את מצבו האמתי. האויב־המפלצת התיצב לנגדו פנים אל פנים!
ובאותו ערב בכה בפעם הראשונה אחרי הבכיות שהיה בוכה בילדותו. בכה לא מתוך רחמים על עצמו, אלא מתוך רחמים על אָשר אחיו, שכפי שנודע לו היום, נתפס גם הוא. אָשר – זה העלם הנפלא, הנוּגה והשתקן־הסבלן. הוּא, דניאל, מטבעו לתבוע, להתחטא, לבכות, והלה – נפש וַתרנית, יהירה, נעוּלה. עוד בהיות זה נער קטן, כיצד סבל תמיד את הדחקוּת בבית, את הרעב, את המחלות השונות, שעברו עליו. כל הלילות ישן על גבי הארגז השחור והקצר – מצוּמצם ומכוּוץ, וה“פּאלטוֹ” הדל שלו מקופל למראשותיו… “אחי, אחי!” – בכה דניאל בחשאי, בשכבו בקצה־האצטבה וכבש את פניו בזרועו.
ואסירים יוצאים ואסירים נכנסים. מה קשה לסבול את הפרצופים החדשים תיכף לכניסתם, אותם ואת הבטתם הראשונה לתוך חלל־הכלא! וכמה אוהבים הם להבעית את הדמיון!
– הלא עכשיו היא שעת־חירום, שעוד לא היתה דוגמתה בקורות־ימי־עולם. לית דין ולית דיין! אנשים נתלים על־פי רצון־היחיד, על פי קאפּריסה, או, פשוט, מאפס מקום בבתי־האסוּרים, שהם מלאים וממוּלאים עכשיו. ייהרג־נא היום ברחוב אחד־השוטרים – וחיי כולנו תלויים לנו מנגד! הידעת את מישקה צ’רניאַק?
– ודאי!
– נתלה בחצר־המבצר עוד בשבוע שעבר. ברחוב הסמוך שמעו את צעקותיו. לפנות בוקר.
אי־אפשר לשכב יותר. מַתחילה ריצה חוזרת־חלילה מפּינה אל פּינה. נפחת אויר־הנשימה. לפי ההרגל מנסה הדמיון המדוּכדך להיאָחז בדוֹסטוֹיֶבסקי, להתרפּק עליו ולחסות בזקנוֹ האבהי, אך גם הוא מתנכּר עכשיו, מתחמק, משתכּח…
ובחצר פושר השלג ושחרורית נפלה בו זעיר־פה, זעיר־שם. מנסרים עצים. נשיהם הצעירות של פקידי בית־הסוהר נפגשות כאן לפעמים, ופניהן כהים בערפלי־האביב הראשונים.
II
כדי שלא ייתפס תיכף בבית־הנתיבות, הוחלט בין צעירי החבורה (זו שהמציאה את אופן־הבריחה ושבערב אחד הוציאתו לפועל), שעד התחנה הראשונה יסע קוראן בעגלה, ורק משם ואילך במסילת־הברזל. מסירות־הנפש של החברים הללו, וביניהם גם אחיה של נאטאשה, שטיפלו בו עכשיו בחשכת־הלילה, מסירות־נפש זו, שנשקפה מעיניהם הלחות לאור פנסי הרחוב, הטילה על קוראן בטחה מוצקה, והוּא לא זע אפילוּ כשבקצה־העיר, ליד עמוד־התחום המנומר, עוּכבה העגלה על־ידי הקריאה הידוּעה: “סטוֹי!” (“עמוֹד!”) כאן צריך היה לשלם איזה מס קטן, והעגלה עזבה את העיר מאחריה.
העגלון, כניכר, לא היה בקי בדרך זו, והוא תעה קצת בשדות השוממים, המכוסים גלידי־קרח כהים, בחתחתים וביתדות־דרכים. העגלה נזדעזעה לרגעים זעזוּעים קשים. כל העת כמו נדמה, כי מאחור, במרחק איזו פרסאות, רודף פרש על סוּסו, אלא שהדבר לא איכפּת כלל, לא איכפּת… אך הנה ישוּב קטן, ספק כפר, ספק עיירה. התריסים מוּגפים, ואין קרן־אור מציצה מן החרכים. הנה כתובת שחורה על גבי בית מסוּיד: הבולשת המקומית הקטנה. והנה גם מעין אכסניה. העגלון ירד מעל דוּכנוֹ, ואחר דפיקה עצוּמה בדלת ובתריסים, עלה בידו להעיר את בעל־הבית. נכנסו. נר דולק תועה מחדר לחדר, דלתות נפתחות, וּמשם מתגלים לרגע מערומי הבנות הבוגרות במשכבותיהן. קוֹראן הציץ בראי בחושך: איזה פרצוף משונה, איזו עינים! ולאחר שעה קלה הוּדלקה העששית וגם היה טה.
– איזוהי הדרך הנכונה עד התחנה נ.?
– ישר, ישר! – הזהיר הפונדקאי – מבלי נטות ימין ושמאל!
לפנות־בוקר הורגשה התחנה מרחוק. בנינים, חצרות, מאיזה קיר פרוּץ מתמלטים אוָזים, מתעופפים במרומי־האויר ומזעזעים בצריחותיהם את דמדוּמי־השחר. והנה גם החבורה כולה (זו נסעה הלום במסילת־הברזל במשך חצי־שעה) עם נאטאשה באמצע. גל חם הציף את הלב בפעם הראשונה כלפי נערה רכה־בשנים זו, העייפה מטלטוּלי־הלילה. שפניה חיורים במחשכי־הבוקר ועיניה נוהות עכשיו באהבה גלוּיה… הפרידה היתה בחפזון. האחרונה ניגשה אל קוראן נאטאשה. הכל, הכל נצטמצם לרגע בשפתיים סדוּקות ומסורות אלו, שהושטוּ אל פיו מלמטה למעלה. אגב כך הורגשה ההנאה הכללית, שעוררה נשיקה זו אצל כל חבריו־אוהביו מסביב – והוא ידע, שכל אחד מאלה חולה־אהבה אל נאטאשה בסתר־לבּוֹ.
ושיכּוֹר מנשיקה נפלאה זו, הנשיקה הראשונה, נתנענע אחר־כך ברכבת. על שפתיו רעד רמז מתוק לאותם חיי־האהבים האין־סופיים, השמורים לו שם, תחת שמי־החופש החדשים. הנוֹפים בחלונות הלכו ויפוּ, נשתפּרה תכלת־השמים ומן השלג על־פני השדות החולפים לא נשארו אלא קטעים־קטעים, שדמוּ לתנינים רחבי־כרס ופעורי־לוע. הדרך טסה לקראת האביב.
כשלושה ימים ארכה הנסיעה. הנה בית־נתיבות בלילה. מזנון, יין־שׂרף, נקניקים, דחק של ערב־רב, הרמוניקה, ז’אנדארם. לסוף הגיעה השעה לצאת מן המסע ולנוע בעגלה רתומה לסוּסים. הרי כפר. מבהיק צריף מסוּיד בלבנוניתו הכחלחלה כלפּי ערימת־זבל דשנה, ומחלונותיו הקטנים, צבועי־המסגרת, מציצה, כמדומה, “מַרוּסיה”. רוסיה הקטנה. שֶׁבצֶ’נקוֹ!
ה“מעביר” היה “חוֹחוֹל” (אוּקראיני) צעיר, רחב־כתפים, שניחא היה לסמוך עליו. אך בפעם הראשונה, לפנות־בוקר, לא הצליחה ה“העברה”, וצריך היה לשוב ולחכות בביתו עד הערב. כאן, בתוך הצריף הצר והנמוך, נתכנסוּ כל הפליטים ונדחקוּ לתוך הפּינות מחוּסרות־המסתור. בעיניהם נתרכז עכשיו כל הפחד העולמי, עד שלא נשאר ממנו כלום בשביל אחרים – וקוראן, למרות המצב המסוכן, חש את עצמו שָלֵו־שלאנן.
הוא עלה על התנור הגבוה, המגיע כמעט עד עצם התקרה. שם היה מוּטל כל היום והביט למטה, אל חלל־הבית, שהיה כחול מעשן־הסיגריות. אֵם־ה“חוֹחוֹל” הזקנה תעתה אילך ואילך, עם סריגת גרב בידיה, וּבאי־מנוּחה הביטה אל החלונות, עד שלסוף גילתה את כל לבה והעירה:
– ה“סטארוֹסטא” (זקן־הכפר) מסתובב כאן מאז־הבוקר!
אך תיכף נכנס הביתה בנה, ה“מעביר”, אותו העלם המלבב, האדמוני ורחב־הכתפים – ותהי הרוָחה.
– בעוד שעה נלך! – הודיע ויצא.
נטה היום. קוצר־רוח של ציפּיה אחרונה. באה מן החוּץ נערה כּפרית כבת־שש־עשׂרה, עטוּפה בסוּדר, וּמַגפיים של גבר ברגליה. באמצע הבית חלצה את המַגפיים, שנשארוּ עומדים זקוּפים, ויחפה רצה ועלתה על התנור. כאן פסחה ודלגה על קוראן, שכבה בקרבתו, ופניה אל הקיר. החושך נתגבש והשכיח את הכל, את הכל… אך ברגע זה נפתחה הדלת וקולו של ה“מעביר” קרא בזירוז נמרץ:
– נוּ, אַחים, לדרך!
כמי שניעור מחלום־חמוּדות ברגע העיקרי קפץ וירד קוראן מעל התנור. תיכף ליציאה מן הבית התנפלו על הכנופיה הבהולה והמדוכדכת אי־אלה כלבים. עכשיו אך לפסוע, לפסוע, לפסוע! קטעי־הנוף ההרריים מסביב, הבנינים, החורשה, האופק – כל אלה נראו כאגדיים, כמכוּשפים. הנה מדרון ירוק, בצעי־מים, שלגים תחוחים, רפש שאין לו סוף. נשל הערדל האחד, אך מי זה יחזור אחריו! בני־הלויה מסביב גולשים ונופלים, קמים וחוזרים ונופלים. העינים מתיראות להביט לצדדין הבטה חפשית, ואינן אלא כבוּשות בקרקע וניזונות ומשתעשעות בכל צעד חדש. אך הנה לבסוף אותו הפלג הפלאי, שכל כך העסיק את הדמיון קודם לכן. עודנוּ קפוּא, ושביל־פסיעות, שביל ערמומי ומחייך, מתפתל לרוחב קרחו הפושר… כעין חשש התגנב, שמא דוקא עכשיו תיבשנה הרגלים ויסתלק פתאום כוח־ההליכה, מה שכבר אירע בחלומות שונים. עוד פסיעה, עוד פסיעה – מן המות אל החיים!
III
כיצד מנסרים כאן עצים! אין עוד אותו המַשׂור הרחב, גדוֹל־השינים, אף לא אותו הקרדום המבהיק והחד, אלא משור קטן, משור של נגרים, והקרדום אינו אלא מין מקבת. והעצים ישנים הם משוּם־מה וכהים. במקום אותו העירום ויסוד־הלובן הרי הכל כאן כהה, מכוסה, צבוע. אין רואים כאן את הלִבנים על פרשות־הדרכים, אין “לאפּטיוֹת” (הטנות) ברגלי האיכרים, ופרווֹתיהם של פקידי־הצבא והבולשת שחורות. הרכבת אף היא קרונותיה כהים כאן יותר, ועינן כעין הכינור העתיק והיקר. אוּלם בעיקר־הדבר – היינו הך! אותם השדות, אותם השמים, אותם הכוכבים. מה טוב!
רק מי שנמלט מחצר־הגרדום יכול לטעום כראוי את אויר־הנשימה הפשוט, לאהוב את העננים השחורים, את הרפש בחוצות. בודד וזר הוא כאן, אין עומד על גבו, וחפשי, חפשי הוּא לנפשו להרהר עכשיו בּכּל, בּכּל, לפרוץ גדר, להמשיך אותו ה“חלום”, שה“מעביר” שיסעהוּ באמצע. כמו בשכבר הימים, בעודנוּ נער קטן, כשהיה נשאר בבית לבדו, או כשהתיחד עם עצמו בפינת־גג… בחומר האנושי הזר שמסביב הוא רואה אך את היסוד המהנה שבו, כגֵיסות־ה“אוֹיב” באוכלוסי־הישוב, שזה עתה נכבש על ידיהם – וקוראן תר, חיפש, הסתכל בחלונות, ולסוף נתעה כמו מאליו אל תוך המשעולים והמבואות החשודים שבקצוי־הכרך.
כאן קלטוהו חליפות הבתים הנמוכים, המהממים באוירם המבושם והמשוּנה, שחול צהוב זרוע על גבי הרצפה השחורה שבתוכם וש“מוֹפּס” נוּגה ומרוּשל רובץ שם מקוּפּל על הספּה המרופטת. בין בנות־ההפקר יש כאן תמיד אחת, שבשבילה כדאי לסבול את הסיאוב הקשה מסביב; ולא עוד אלא שלפעמים אפשר למצוא ביניהן אפילו אותו היופי, היופי־האושר, שעד עתה ליבּב רק ממרחקים בלתי מוּשׂגים ושאגב־פגישה ברחוב, בגן, או ברכבת גרם תמיד את המכאוב הרגעי, אבל העמוק, המכאוב במרכז.
– מה שמך?
– הֶליה! – פּוֹלנית אַת או רותינית? – פּוֹלנית! – הדגישה בגאוה.
היא תיקנה את שערה בשתי ידיה כנגד הראי ושאלה אגב כך:
– ואתה – “מוֹסקאל” (רוּסי)? מפני־מה ברחת משם?
לאחר שנפטר ממנה תעה ברחובות כשיכּוֹר והשתעשע בדמיונו בקטע החיים הגנובים, ה“חיים באמצעיתו של עולם”, שחי זה עתה, ונהנה הרבה מזה הריחוק, שהוא שרוי בו. הרחק מן המולדת, הרחק מן השורש – כציפור־דרור! “נסתלק־נא מן העולם הישן, ננַער עפרו מעל כּפּוֹת־רגלינוּ”… – התחיל לשיר בנחת.
ומה גדול כוחו של שינוּי־האויר! כאן, באויר השוקט על שמריו, אין שוּם טעם לכל אותם הניגוּנים, ניגוּני־העבר. עוד לא עבר זמן מרובה מיום שנעקר משרשו, ואף על פי כן כמה נתרחק זה ממנו, והיאך הוּא מתערפל וּמיטשטש מיום ליום! על המכתבים העצובים והקובלניים, המתקבלים מביתו, כבר הוא מתרשל להשיב, וכל מה שהוא מעכב את תשובתו כן יקשה עליו טוֹרח־הכתיבה לאחר־זמן. וכך חלפו חדשים, שנים. יודע הוּא את ענוּת־אָחיו, את הכל הוּא יודע; אך מה יעשה, ואותו כאב־הרחמים כבר פג מלבו. הד המהוּמות, מהוּמות הדמים, המגיע אליו משם, כבר חדל לזעזעו, וּבינו לבין־עצמו השתדל אך להכין את נפשו לקראת הבשורה הנוראה ביותר, העלוּלה להתקבל מביתו היום או מחר, שלא תפגע בו זו ככדור־מות בהיסח־הדעת.
ובינתיים נסתחף בחיים הבהמיים שמסביב, ביקר תכוּפות בטרקליני־לילה שונים ואהב את ה“שאנסוֹניטוֹת” האַוריריות, שבשעת־מחולותיהן בשמלותיהן המתנוצצות העלוּ על זכרונו אותן הסוכריות המחותלות בנייר זהב, שהיו מצוּיות בשפע בירידים שבעיר־ מולדתו. בחברתן של נערות צוננות אלו, שעיניהן רטוּבות משׁאמפּאניה וחטמיהן המחוּצפים שרוּיים בנזלת נצחית, עברוּ עליו לילות של הוללוּת חסרת־טעם: עששיות־החשמל בחוּטיהן המלובנים מגרות את העינים מחוסרות־השינה, כובד־יין בבטן, קניית פרחים רטובים עם דמדוּמי־שחר… אחת מהללוּ, לִילִי, הטרידתהו ביותר; בקוצר־רוח היה ממתין לפעמים לגלוּייתה הריחָנית, והיה כועס על נושא־המכתבים, אם במקום גלויה זו הושיט לו מכתב מנאטאשה.
וכך נסתאב ונתגלגל במדרון. אפילוּ תיכף לאחר שהיה נפטר מלילי עוד התעכב ברחוב אצל חנוּיות־הציור, ובמבט נוהה הסתכל בתמוּנות הנערות העירומות, שהציצו בעד הזכוּכית כלפּי אויר־החורף… בלילות התגנב אל המטבח, ששם ישנה השפחה הצעירה, בת כפר צנוּעה. זו התקוממה בכוח והתרתה: “אני אצעק! אני אקרא לגברת!” – ביחוּד נטרדה מנוּחתו, כשנתקבלה לתוך בית־מעונו שפחה צ’כית אחת, ניוּניה, נערה יפה, רעננה וכחוּלת־עינים. ועוד בערב הראשון, לאחר שבעלת־הבית הזקנה הלכה לה, נאבק עמה קוראן במטבח בטכסיסים שונים, נתלהט, עבר על דעתו ותיעב בתוך כך את עצמו. בינתיים נפתחה הדלת, ונושא־המכתבים הושיט לו גלוּיה. מיד הכיר קוראן את כתב־אחותו וקרא בסקירה ראשונה: “בלילה שעבר נתלה אָשר. סבול, לפחות, גם אתה, אם עוד נשאר אצלך”… כדור־המות חלף בזמזום אגב־רקתו – החטיא! – ומבלי קרוֹא הלאה קיפל קוראן את הגלוּיה לשנים, תחב אותה לתוך כיס־חיקו – והמשיך את הקרב עם ניוּניה.
אלא שבאותו לילה, ליל־קיץ קצר וחם, התירא לשכב במיטתוֹ והוּא תעה ברחובות מבוּלבל קצת וסר לבתי קפה שונים. כאן נזדמן עם מכריו, ניענע בראשו לפטפוּטיהם, ואגב כך העביר בכף־ידו על חזהו, במקום כיס־חיקו… את קטעי המוסיקה של התזמורת לא שמע, וראה אך את ההעויות המשוּנות של המנצח והיאך שתחב את המטפּחת מתחת לסנטרו, לעשותה מצע תחת כינורו. כשנמלט מכאן החוצה, עוד היה לילה, והוא שיער, שכדי ללכת הביתה השעה מוקדמת עדיין. שעה קלה תעה יחידי אילך ואילך, ואחר כך סר אל אחד מבתי־ההפקר המעוּלים. פתיחת דלת־השער הכבדה, אותו הריח החריף והגס הנודף עוד על המדרגות הראשונות, הפרצוף המשונה בראי שבפרוזדור… אך דרכה רגלו על המפתן – ושם כבר התחילוּ מכבים את המנורות. החלונות הכחילו. הנערות העייפות חָורוּ, נתכרכמו ונזדקנוּ כהרף־עין, ואחת־אחת השתמטוּ ויצאוּ, כרוּכות אחרי בני־זוּגן. קוראן טייל אחת ושוב לאורך־הטרקלין, שנתרוקן ברגע זה, הציץ על ספלי־השכר עם השיורים שבקרקעיתם, על הפסנתר, על התמוּנות שבמרומי־הכתלים, ויצא אף הוא. ליד הבית בחוץ המתינו כרכרות, וזהרורי־הבוקר הראשונים רבצוּ על־גבי הסוּסים. הרחובות המטואטאים התחילו מתעוררים לאט־לאט. הנה מין בריון רודף אחרי כלב, משליך עליו את השוט שבידו וּמעלהו בו למעלה. הכלב מסתובב באויר, תלוי בעניבה וצוֹוח צווחות־יאוּש מחונקות, עד שהוא נתפס בידים החזקות ונזרק לתוך העגלה המסוֹרגת, העוברת כאן. “זהוּ ציד הכלבים הנודדים מטעם הרשות” – התעשת קוראן והלך הביתה.
בחדרו הוריד את הוילון לאורך כל החלון, התפשט ושכב במיטתו. שרב־היום חדר בעד קש־הוילון, החניק בעלטה, והעינים סלדוּ מחוסר־שינה. קוראן התהפּך אל צדו השני – וברגע זה כאילו נתפּכּח לפתע ונבעת מפני התהום, שנפתחה לפניו; נבעת כל כך, עד שמיהר ולָפת את מצחו בשתי ידיו, שלא ישתגע. אוּלם הדבר לא ארך יותר מרגע. לאט־לאט נפתחה הדלת, וניוּניה היפה והיהירה נכנסה יחפה ליטול את נעליו לשם צחצוּח.
IV
בליל־סתיו, בשעה מאוּחרת, נעצר קוראן אצל בית־הנתיבות על ידי איש זר לו, שניגש אליו ושאלהו:
– מי אתה, אדוני?
ותיכף הפשיל אחד מדשי מעילו והראה לו שם את ה“ציוּן” של סוכני־הבולשת. אחר כך הוסיף בהטעמה נמרצת:
– מאין אתה ומה שמך?
וּבעוד שעה קלה עמד קוראן בתוך משרד־המשטרה לפני הקוֹמיסר. זה ישב בלשכתו אל שוּלחנו והתמרמר:
– מסתובבים הם כאן בלי שוּם תעוּדות. במשטרה אינם נרשמים. איני מבין, מפני־מה הם בוחרים לשבת דוקא כאן!
תשוּבתו המגוּמגמת של קוראן הקניטתהו עוד יותר, והוּא צעק בקצף:
– דוֹקוּמנטים נחוצים, אתה מבין? דוֹקוּמנטים!
ומעל לראש קוראן פקד לאחר:
– לשׂימוֹ במאסר!
ותיכף הוכנסו לתוך כיסי־קוראן ידים כבדות וגרוּמות, פישפשוּ אילך ואילך והוציאו את תיק־העור, שהיה מלא וממולא מכתבים של כל התקוּפה האחרונה. הגלוּיות המצוּירות של לילי ריפרפוּ לנגד העינים – מזוּלזלוֹת ומחוּללות כל כך. בין אלה נשתמרה עדיין גם אותה הגלוּיה המקופלת. “זה עלול להזיק” – שיער קוראן.
אחר כך הוליכהו שוטר גבה־קומה אל הצינוק, שהיה רחוק מכאן. את השוטר, כניכר, העירו זה עכשיו משנתו הארעית, והוּא הלך, אחוז־צמרמורת, והתמרמר:
– השד יודע אותם, לשם מה הם באים לכאן!
קוראן, לכאורה, היה שָלֵו לגמרי, אלא שידע, שברכיו רועדות קצת, וגם לא הכיר רחובות אלו, שהוּא מוּבל בהם.
– ימינה! – פקד השוטר והם נכנסוּ לתוך סימטה ובאוּ עד לפני שער שחור, שנפתח לפניהם לרוָחה. עברוּ מסדרונות קרירים ונכנסו לתוך חדר צר, בו דלקה עששית קטנה. על הדרגש ישן לבוש בבגדי־השרד אחד מפקידי בית־הסוהר. זה ניעור וקם והתחיל רושם בעפרון על פיסת־נייר דלה את שמוֹ של קוראן, שם עירו, ארצו וכו'. לכל שאלה ושאלה הציץ ב“מוֹסקאל”, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה עוקץ ומר, כזה של סבתא מרת־נפש, בשעה שהיא אוכלת בצל חריף. אחר כך פקד לאחר:
– אל מספר 4! הכנס לשם את העששית וגם את המחצלת!
ומיד הובא קוראן לתוך חדר־כלאו והדלת נסגרה אחריו. חושך, קור וריח־ששר. כרגע נפתחה הדלת שוּב, והלה, שהביאהו לכאן, הכניס מין עששית בעלת שלהבת זעירה ותלה אותה במרומי־הקיר ליד הפתח. אור קלוּש, דלוּח, האיר את החלל השומם עם האצטבה הגדולה. בין זו ובין הקיר נשאר אך רוַח צר לעבור ולשוּב. תיכף הובא גם אותו ה“שטיח” – מין שמיכה אפורה ומזוהמת, שהוטלה על גבי האצטבה הערומה.
– מפני מה קר כאן כל כך? – מיהר קוראן לשאול בטרם יספיק הלה לצאת.
– החלון שבור! – השיב הפקיד תשובה קצרה, יצא ונעל את הדלת נעילה נמרצת.
כקפוא במקומו עמד קוראן ליד הפתח שעה קלה וחייך לעצמו: “הרי לך!” – אחר כך זז והתחיל פוסע בזהירוּת לאָרכּוֹ של אותו השטח הצר, בין האצטבה והקיר. בהיסח־הדעת קילקלו לו אותו הריחוק, שהוּא, קוראן, השתעשע בו בדמיונו כל כך. “עוד פעם!…” ובצירוף לזה הציק עכשיו מאוד חסרון דבר־מה. חסר הפעם אותו הטעם החריף, שהכיל בתוכו אויר זה שם. נאטאשה, צללי המשוררים הלוחמים, דוֹסטוֹיֶבסקי – אלה לא היוּ עוד!
והרע מכל הוּא הקור! קוראן העיף עין על הזגוּגיות השבוּרות שבשבכה והירהר: מחר בבוקר, אם ישוחרר מכאן, ילך מיד אל בית־הקפה, בו הוּא אורח קבוע, ויבקש מאת המלצר קפה רותח. הוא ידגיש לו את המלה “רותח”, משוּם שעל פי רוב הוּא שוכח ומביא לו דוקא קפה צונן.
למרות העייפות לא רצה לשכב על האצטבה בשום אופן. באיזה מקום תחת האצטבה רחשה נקירה־סריטה: עכברים?
לרגעים צילצל פעמון־השער, ואחריו נשמעוּ פסיעות בתוך המסדרון, קשקוּש־מפתחות, פּתיחת הדלתות של התאים הסמוכים. משם הגיעוּ לרגעים גם קולות־נשים, קולות צרודים וכבדי־נשימה. קוראן נזכר בציד־הזונות על ידי השוטרים החזקים והאכזרים, שהיה רואה לפעמים בסימטאות הנידחות, והבין עכשיו, מפני מה פירכסו הללוּ בידי חוטפיהן־טורפיהן וּבכו אז כל כך. כן, כן. במקום אותו הקרדום הרחב והמבהיק יש כאן הגרזן הצר והשחור, הדומה לקורנס, אולם בעיקר־הדבר אין כוחו של זה האחרון גרוּע מזה הראשון. היינו הך!
רק שני דברים הכניסוּ לכאן קורטוב של ניחומים והרגעה: הכנופיה העליזה של כוכבי “העגלה”, שהציצה בעד רשת־הסורג, וצלילי־השעונים, שעוני־הכרך המרובים, שהשמיעו את השעות המאוחרות מקרוב ומרחוק ובנגינות שונות. הם ענוּ זה לזה כתרנגולים בקריאותיהם והשרו כאן הרבה משלוַת־הנצח: “אין דבר, אין דבר!”
בלי הרף התהלך קוראן מקיר אל קיר. כוכבי־ה“עגלה” התקדרו בעבים, והקור התגבר. בטרם בוקר נזרק לכאן אסיר צעיר חדש, מכוּסה שלג.
– שלג?!
– שלג, שלג! – ענה הלה, והטיל את עצמו על האצטבה.
כעלות השחר נכנס הפקיד והוציא את העששית. לאחר כמה שעות נקרא קוראן אל המִפְקָד. וּבלכתו בלווית־השוטר דרך המסדרונות המפולשים התנגש עם ערב־רב של אסירים: בריונים, גנבים, בני־בלי־בית וזונות מן הדיוטה התחתונה. בלשכת הבולשת עמד קוראן לפני הקוֹמיסר הזקן, בעל־המשקפיים, שעילעל בפנקס־הגדול שלפניו והציע שאלות שונות:
– מה שם אביך?
היה רגע, שקוראן לא ידע להשיב על שאלה זו. שכח. אָזר את שארית־כוחותיו וענה. הקוֹמיסר הוסיף:
– בין מכתביך נמצא מכתב, שבו מודיעים אותך מביתך, כי אחיך נתלה. על שוּם מה דנוּהוּ לכך?
– הדבר היה בשעת חירוּם…
אך הבּלש לא שמע את התשוּבה עד גמירה, הפך את הדף בפנקסו וקרא בקול:
– הלנה דוֹמברוֹבסקה!
כרגע נכנסה מן המסדרון אחת מבנות־ההפקר עטופה בסודרה.
– הריני נושקת את היד!
קוראן נסתלק הצדה ופנה לה את מקומו. ברגע זה הכיר בה אותה “הֶלְקָה”, שלא ראה אותה זה כחמש שנים ושאז, בימים הראשונים לבואו הנה, מצא בחברתה רגעי־אושר. פניה נתכרכמו ונבלו לגמרי, ואך המבט היפה והיהיר שלה נשתמר עדיין. במסדרון התנגש עמה בעוד רגעים אחדים עוד פעם. כאן הציצה עליו מתוך עקימת־פרצוּף ושליחת־לשון, כאילוּ אך אתמול נתפרדו. פירוּשה של ההעויה שלה היה מעין: “כמה מתעבת אני אותך!”
V
בתא־כלאו מצא קוראן אסירים חדשים. בין אלה משך עליו את העין בריון צעיר פולני, סטאשק, שחש את עצמו כאן כמו בתוך ביתו. הוציא חבילת־טבק מתוך בתי־שוקיו, ואחר כך הצמיד את פניו אל הריבוע המנוקב שבדלת.
– מַנ’קה, תני לי גפרוּרים אחדים! ביקש מאחת הזונות, ששיפשפו באותה שעה את הרצפה במסדרון.
– תיכף, סטאסיו! – ענה משם קולה הצרוד והרעוע של מַנ’קה, וּבעד הנקבים הושלכו לכאן הגפרורים המבוקשים. סטאשק תופסם בתאוה יתירה, וּבתור הבעת תודה הוא מטיח:
– בת־זנוּנים בלה, תיפּח רוּחך!
אחר כך התחיל תוהה על האסיר החיור והחלש, שעמד בפינה מדוכדך ביותר, והסתער עליו קודם כמצחק, כביכול, אוּלם אחר כך, משפרץ את המחיצה הראשונה, התחיל לענותו בלי שוּם אמתלה, להכותו ולגלגלו על גבי הקרקע. בינתיים חל מבט על קוראן.
– “מוֹסקאל” אתה? אָ–אָ–אָה, אותך יחזיקו כאן זמן מרובה. ימתינו עד ש“הניירות” יתקבלו מרוּסיה. פעם ישב כאן “מוֹסקאל” כשלושה שבוּעות. אנכי נאסרתי במשך עת זו חמש פּעמים, ופעם בפעם – אותו “רוֹסיאן” עדיין הוא כאן! בכה העלוּב! תפיסה זו הלא היא היותר רעה! כי זוהי תפיסה לפי שעה, תפיסה ארעית, ולפיכך אין משגיחים בה. הנה החלון שבור, קור, שלג נכנס. ואת העכברים שבכאן כבר ראית?
– לא!
– יש, יש! עוד תספּיק לך השעה להכּירם. פעם אחת בלילה התנפלו עלי כאן על האצטבה בעודני ישן – כזאבים! והעיקר, שלאכול אין נותנים! תיכף תראה מה שיתנוּ לנוּ לארוּחת־הצהרים!
בפרצוּפו המחוּצף, שהיה זרוּע נקוּדות־חמה מטושטשות, בכל העויותיו ותנוּעותיו העלה על זכרונו של קוראן את חוֶדקוֹ, אותו ה“שגץ” המסוכן, ששם, בעיר־המולדת, היה למפלצת־הרחוב באבניו ובכלביו. אותן העינים המלגלגות, עם האישונים הקטנים והעוקצים, אותה הלהיטות להרע ואך להרע, ואף גם אותו – דוקא למרות הכל! – אותו הליבוּב המשוּנה שבחיוּכו וּבקולו, הניחר והמוסיקלי. לרגעים היה מזמר שירים שונים וידע להטעים את ה“תנוּעות” העיקריות, המתוּקות ביותר. אוּלם תוך כדי כך, כאילוּ צרה עינו בהנאה זו, שגרם עכשיו סביבותיו, וכרוצה לטשטשה ולהרעילה, היה טורף את זמרתו באמצע ומתחיל נוהם, מקפץ וּמכה באכזריוּת את האסיר הצנוע והמדוּכא. כאותו חוֶדקוֹ בשעתו, שהיה מפליא לנגן בהרמוניקה שלו בערבי־הקיץ הטלולים, אלא שפעם בפעם, דוקא במקום כלוֹת־הנפש, היה פוסק – וּמיַדֶה אבן בחלון.
הגיע הערב השני ושוּב הוכנסה העששית ונתלתה על מקומה. קוראן עייפוּתו תקפה עליו, וסוף־סוף התפּשר עם האצטבה. אך נגע בחלקת קרשיה וראה באפלולית את כתובות־הקעקע החרותות עליה פה ושם, הרגיש מיד, שחזר ונפל לתוך אויר־העבר בראשו ורוּבו. הוּא שׂם את זרועו למראשותיו, וזו התחילה מתעלפת כאז, על גבי האצטבה הראשונה. תקוּפת־החירות של כל השנים האחרונות נדמתה עכשיו כהזיה, כחלום.
כל הלילה נימנם נמנומים קטוּעים והתכווץ מצינה, ששלטה ברגליו. לרגעים היה ניעור מחמת כניסת אסיר חדש עמוּס שלג, ניענע באויר את זרועו שנתעלפה כדי להחיותה, ובעד חבלי־השינה ראה פעם בירכתי־הרצפה שני עכברים גדולים, שחלפוּ זה אחר זה והתחמקוּ לאחורי תנור־הברזל שבפּינה. הנה הנם ה“זאבים”!
עם דמדומי־בוקר, כשנכנס הפקיד להוציא את העששית, קפץ קוראן מעל האצטבה והתחיל רץ אילך ואילך, כדי להתנער ולהתחמם קצת. סטאשק ישן פרקדן שינה מתוקה, ופניו החיורים מבּבוּאת־השלג הקלושה, שהסתננה דרך רשת־הסורג, נראוּ עכשיו כפני ילד שובב, השנוּא כשהוּא ער והנאהב כשהוא ישן. אוּלם הבריון כאילוּ הרגיש פתאום ברחשי רוֹך אלה, שהוא מעורר עתה ושאין טבעו סובלם, הקיץ והחציף את עיניו, ותיכף־ומיד התנפּל על האסיר החולני והמדוכא והדפו מעל האצטבה ארצה.
כל היום תכפוּ הצלצוּלים. הדלת נפתחה לרגעים, והרבה אסירים נקראוּ בשמותיהם ונשתחררוּ. כל אחד מאלה מפסיק אז את שיחתו באמצע, ובלי שוּם רמז של ברכת־פרידה כלפי חבריו הנשארים הוא טס אל הפתח הפתוח. הנה פותחים את הדלת שוב וקוראים:
– מי כאן קוֹרקוֹב?!
שוּם איש אינו זז.
– אולי “קוראן”? – תוהה דניאל.
– לא!
מתיאֵש הטיל קוראן את עצמו על האצטבה. על נעליו נתיבּש הרפש ונתחוור, לתוך עיניו כאילוּ נזרק חול, ולפי הטעם המסואב, כעין טעם של כרוב חמוץ ומקולקל, שטעם בתוך פיו, לפי התמתחות־האברים והמיחוּש שבראשו, הבין, שכבר אין נכונה בגופו. הוא חש בשוֹקיו, מן הקרסול ועד הברך, ובזרועותיו כאילו לפת אי־אלוּ גוּשים ענקיים ומחוּסרי־משקל. וזכרונות הילדוּת והנוער הראשון כמה בהירים וחריפים הם עכשיו! נתפּלגה הנפש. חציה האחד עֵר לכל מה שמתרחש מסביב, לתעלולי־סטאשק, מקשיב אל הצעדים שבמסדרון, וחציה השני מרחף עכשיו הרחק מכאן, שם, על גדות־הדניֶפּר. שאר־רוח שוֹרה על בית־מולדתו שבקצה־העיר, על גגו הישן והמעשנה הגבוהה והאדומה שלו שקועה תמיד במחשבות נאצלות. היכן הוא אותו השלג הצח והכחלחל לנוגה־הירח? הנה הוא מפליג לנסוע בעגלת־חורף מחוץ לעיר, הזוג מצלצל־מצלצל, ולנגינת־שלג זו, אחות האהבה הראשונה, מקשיבים עמודי־הטלגרף, הלִבנים הגבוהים, הערערים הקצוצים והשחורים. רק חבל, שאין במה לכסות את הרגלים! לימינו יושבת נאטאשה, כשידיה מכונסות בתוך ה“מוּפה” שלה, ואגב־טיסה אי־אפשר לשמוע מה שהיא אומרת, אלא רואה הוא את הבל־פיה הצחור. לאט־לאט הוא מוציא את כף־ידה האחת מתוך ה“מוּפה” ונוטלה לתוך כפות־ידיו… נאטאשה, נאטאשה! היכן אַת עכשיו? – לא, לא רמז לאושר־העתיד רעד אז על שפתיו, כשהתנענע ברכבת, שיכּוֹר מנשיקתה. לא! זה היה – הכל!..
– ינקוֹבסקי! – נפתחה הדלת לרגע, ואחד מן האסירים קפץ ממקומו ונמלט. נאטאשה נעלמה, והירח נבלע בגוּשי־העבים, ומשם הוא מסנן את אורו על פני ערבות השלג.
Пробирается луна,
– – – На печальные поляны
– אַה, אַה!" – הגה קוראן עכשיו מתוך אותה כלות־הנפש, שלא טעם זה כבר וששום אדם זר לא השיג אותה חוץ ממנו ומאָשר אחיו. אך אָשר בלבד הבין לו, ולא עוד אלא שלפעמים הרגיש הוא, דניאל, שעולמו של אחיו עמוק יותר משלו, ולא אחת נתרחב אפקו על ידי הערה דקה, שהתמלטה מפי אחיו הצעיר ממנו; בקנאה מסותרת הביט אז אל מצחו היפה והנאצל של אָשר, אל עיניו השחורות, הנוגות וזכות־הלובן והעמיד פנים, כאילו ידע את כל זה קודם לכן, אך בינו לבין עצמו שמר את הדבר!…
ובינתיים הגיע הלילה השלישי. שוב העששית, התעלפות־הזרוע, רחישת־העכברים, הצלצולים, הפסיעות במסדרון. כניכּר, סבל ביותר גם סטאשק: בבוקר, אך הקיץ משנתו, קפץ מעל האצטבה והתחיל מתלהלה מחוץ לכל גדר. לאותו האסיר החיור והחלש עשה עכשיו בוַדאי איזה עוול נורא מאד, שהרי זה שכח פתאום את חולשתו וכתרנגולת דוגרת בפני הכלב, סמר והתקומם נגד מענוֹ וסטרו על הלחי.
– כּ־כ־ה! – הטעים סטאשק בנעימה מבשרת־רעה – טוב מאד!
הוא נמלך בדעתו קצת והוסיף:
– עכשיו, אחי, אין לך תקנה, אלא תליה!
והוא חיטט מתחת למַדיו, הוציא משם חבל דק, ואת קצהו האחד הידק בסורג־השבכה. אחר כך פקד:
– גש הנה!
אך ברגע זה נפתחה הדלת ואותו הקול קרא הפעם:
– סטאשק!
כחבריו הקודמים לו הפסיק הבריון את הכל באמצע, וכמותם, בלי שום רמז של ברכת־פרידה כלפי הנשארים, טס אל הפתח הפתוח.
לאחר שעה קלה נשתחרר גם “קרבנו”, אותו האסיר החיור והחולני, וקוראן נותר לבדו. הוא שכב כאבן בלי זיע כלשהו והתעצל להוציא את זרועו המתעלפת מתחת לראשו, כדי לטלטלה ולהחיותה. כל הלילה הבא רבץ עליו דבר־מה ענקי ומחוסר־משקל – וניחא היה לו בכך. שני חצאי־הנפש נתאחו, ה“אז” וה“עתה” נתערבבו בערבוביה משונה, והכל נעשה חטיבה אחת. באשמורת־הבוקר נשמעו צעדים במסדרון, וקוראן הבין, שהולכים עכשיו ליטול את אָשר אחיו… התלחשוּת, קשקוש־מפתחות, פתיחת־הדלת בתא הסמוך. דממה. אָשר לא מישקה צ’רניאק הוא. לא יבכה, לא יצעק. כל לילות־חייו המעטים והרעים ישן על גבי הארגז השחור והקצר, וה“פּאלטו” הדל שלו מקופל למראשותיו. פעם אחת, בעודם שניהם נערים קטנים, הכה הוא, דניאל, אותו בין ערוגות־הגן, בסתיו – על לא דבר… “אחי, אחי!” – קפץ דניאל מעל האצטבה ביללה, וחש בתוך כך, כמה נלעגת היא יללה זו לגבי הנעשה עכשיו בחצר. מבולבל הגיח אל השבכה, כדי להשמיע את צעקתו לשם, לבקש רחמים וגם לקרוא מכאן אל אָשר ולנחמו: “אין על מה לחוס ביותר! אז – היה הכל!”… אך הוא גלש מעל הקיר החלקלק והלח ונשמט ארצה. הוא קם וטיפס עוד פעם – וברגע זה ניצנץ לעיניו, מוּאר באור־העששית הכהה, החבל הדק שסטאשק הידק אותו כאן, ניצנץ בבת־צחוק של גאולה. כך לפני חמש שנים חייך לרגליו אותו השביל הכבוש, שהתפתל לרוחב קרחו הפושר של הפלג־הגבול.
בבוקר־השכם נכנס הפקיד, כמשפטו, לכבות ולהוציא את העששית, ולא נזדעזע כל עיקר, כשמצא את ה“רוֹסיאַן” תלוי. את העששית לא כיבה ויצא לקרוא לפקיד הראשי. הלה בא גלוּי־ראש, כשאדרתו על כתפיו, ומבטו מבעד לחבלי־השינה היה מר וארסי כאז, בלילה הראשון. שעה קלה עמד שותק בידים שלובות על שיפולי־כרסו, ואחר כך ניענע בראשו:
– הוא ידע מה שעשה. ודאי היה רוצח או מרגל. עכשיו לך והתעסק בו!
והוא הפך פניו לצאת והוסיף את הנזיפה הפולנית השגורה בפיו: –!Psia Krew.
סרגיי מַמוּטוֹב
מאתגרשון שופמן
סתיו ושעמום. השלג הראשון נתמסמס ועוד הוסיף רפש לזה הקודם. נושא־המכתבים הזועף וכחול־החוטם עונה: “אין כלום!” ומודעות־האבל על גבי הקירות הן אלו של תמול־שלשום… אין נחת! אך מה זה? אַתליטים?
בין המודעות השונות והמשונות, שהיו מודבקות על אחת מן הגדרות, סקר שכנא גרין, אחד מפליטי־רוסיה, צעיר כבן עשרים ושמונה, את המודעה החדשה על סיעת־אתליטים שבאה לעיר. על פּי שני הענקים המתגוששים, שהיו מצוירים עליה, הכיר אותה מרחוק ולבו רעד מחדוה: כל כך אהב את הענין הזה וכל כך העיקה עליו הריקניות בימים האחרונים. שהרי לאן ללכת בערב?
הוא ניגש אל המודעה והתחיל קורא בעיון רב את שמות־הגיבורים ללשונותם ולארצותם: “לזרטס – צ’מפּיון צרפתי”, “קארפיני – אתליט איטלקי” וכו' וכו‘. כולם חדשים וזרים, – הצטער קצת – חבל, שאין ביניהם אַבּס השני ורייקוביץ’! לא בלי זחיחות־הדעת קרא הלאה: “חיים וילדמאן – אתליט יהודי”, ולבסוף – אוֹהוֹ! – “צ’מפּיוֹן רוּסי – סרגיי ממוּטוֹב”.
לבו זע קצת, כמו עם נפילת השלג הראשון… זה כשבע שנים שלא ראה את ה“גוי” האמתי, את ה“גוי” הרוּסי. בסיעות־האתליטים שהיו כאן בשנים שעברו לא היה רוּסי. עכשיו, עכשיו יראנו. סוף־סוף, למרות הכל, משתמרת עדיין בעמקי־לבו ה“רוּסיוּת” שלו – כעין גוש מושלג, ספוג־ילדות.
למרות הכל – מפני שמה“קוֹלוֹניה” הרוּסית־יהודית, שישנה כאן במטרופולין של גליציה, פרש זה כבר, וכשהוא תועה ברחובות, הריהו עושה סיבובים שונים כדי שלא לעבור על־פּני בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”, קן־הפּליטים בני־ארצו: כל כך נקעה נפשו מהאויר הלז, מכל אותם האנרכיסטים, כביכול, עם שְנֶק בראשם. אלא שהכרך קטן הוא סוף־כל־סוף, ולמרות כל הסיבובים שלו מזדמן לו ברחוב מפקידה לפקידה אותו שנק עצמו. כמעט עם כל פגישה ופגישה נועץ בו הלה את עיני־החתול שלו, המלאות זלזול, ומעיר: “ובכן, מה? כניכּר, משחקת לך השעה עכשיו”…
– סרגיי מַמוּטוֹב! – הטעים גרין את השם בקול ונסתלק מאצל קיר־המודעות. היום בערב ילך לשם, ל“פלטין־הספורט”, כמו אשתקד. טוב מאד! מכל קצוי־תבל נאספו ובאו הלום הענקים הללו, גיבור גיבור כמו בתור בא־כוחה של ארצו, אומתו. עכשיו נראה, מי חזק ממי! אשתקד נהנה כל כך.
הוא הגיע עד קרן־הרחוב, והנה… שנק עובר סמוך לו, מוּבל בידי שוטר. בחטיפה הספיק זה לאמור לו לגרין (הפעם בלי זלזול בעיניו):
– נאסרתי ואין איש יודע. לך תיכף ל“פוֹרט־אַרטוּר” והגידה שם…
– אסור לדבר! – גער בו השוטר והוליכו הלאה על־פני רפש הרחוב.
נפלא הדבר, היאך בן־אדם זה מתיצב לו תמיד לשטן ואינו מניח לו לחיות. תמיד הוא מקלקל את הלך־נפשו. עמד לו רגע של קורת־רוח – והרי לך עסק! לאן ילך? איככה יהא שוב נדחק עכשיו לתוך אותו בית־המרזח, שעל מפתנו לא דרכה רגלו זה כחמש שנים? לראות שוב את כל אותם הפרצופים, פשוט, אין הוא יכול עוד, ולבסוף מי ומי משם יכול לעזור לו? ודאי איזו “מסירה” היתה כאן. הלא יותר משהם “עושים” באמת, הם מצלצלים. תיתי לו – יהא כלוּא קצת!
בינתיים פנה היום הקצר וגרין הלך אל “פלטין־הספוֹרט”. אני אשתקד צבאו לפני הבנין הגדול הזה המונים־המונים ומבּינוֹתם, במסדרונות ובפרוזדור, הציצו תמונות־ האתליטים המודבקות על גבי הכתלים. אצל הקופה היה רב הדחק.
בקוצר־רוח חיכו הנאספים על מקומותיהם מסביב לזירה המרובעת רחבת־הידים שבאמצע האולם הגדול והקריר. ניגנה תזמורת של צבא. עד שלבסוֹף, בלווית “מַרש־הלוּדרים” ולרעם־התשוּאות של הקהל, יצאוּ האַתליטים, חגוּרים בסינריהם, מירכתי־האולם, הלכו בשורה, איש בעקב רעהו, כבדים ומרושלים במקצת, עלו על הזירה, עברו כאן במעגל פעם אחת, והסתדרוּ בשתי שוּרות, זו מול זו. כנַנס הופיע ביניהם המכריז, שהתחיל מציג לפני הקהל את האַתליטים כסדרם.
– קארפיני – צ’מפּיון־איטליה!
לקול מחיאות־כפים יצא משורתו הגיבּוֹר האיטלקי, יפה פּנים ושׂער, והשתחוה לכאן ולכאן. בחיבה יתירה קיבל הקהל גם את שאָר אמני ההיאָבקוּת. בסימפּטיה מיוחדת במינה נתקבל הכוּשי ציפס, בן אמריקה הצפונית, שליבב בעיניו ובשיניו המבהיקות. אך סער של מחיאות־כפים התחולל, כשהוכרזו שמותיהם של האחים ציגאניביץ', ילידי־גליציה. הוּרתח הדם הפולני!
והמכריז המשיך:
– האַתליט היהודי – חיים וילדמאן!
נשמעו מחיאות־כפיים קטועות ומפוזרות בצירוף הלצות עוקצות. בטוח בכוחו, יצא הגיבּוֹר היהודי והשתחוָה אף הוּא. (אילוּ היה כל צעיר מישׂראל “נער” שכזה, כי אז לא היה צריך להתירא מפני פּוגרומים!)
עד שלבסוף:
– צ’מפּיון רוּסי – סרגיי מָמוּטוֹב!
גרין הוגיע את עיניו קצרות־הראוּת. הנה הוא ה“גוֹי” האמתי, שלא ראָהוּ זה כשבע שנים. שפמו הצהוב־כהה טעון קורטוב של טבק־הרחה, ועיניו הערמומיות, אגב קידה כלפי הקהל, מתרפסות כאן, על אדמת נכר. גופו נזדקר בלבנוניתו המשונה, שהיתה דומה לזו של אומצת־חזיר.
– הנה הנו! – הטעים גרין בקול וחייך בינו לבין עצמו.
בערבים הראשונים, כמו תמיד, נאבקו האתליטים הגדולים עם הקטנים. הקטן פירכּס בכל אבריו, השתמט מ“תפיסות”־האויב בעקיפים משונים, נתלהט, נשם ונשף, הזיע, והגדול עשה את שלו בנחת, בעצלתיים, והראשון כבר היה מוּטל פּרקדן כהלכה. אם אין כוח – שוא כל העקיפים והלהטים!
ביותר התגברה ההתעניינוּת אחרי ימים אחדים, כשעל הזירה עמדוּ להיאָבק הגדולים בגדולים. ההיאָבקוּת היתה נמשכת כבר זמן רב. מהם רתחנים וגסי־נפש, כרייקוֹביץ' הסרבי בשעתו, שכשהם נכנסים בעבי־הקרב, הרי הם פּורצים כל גדר ומשתמשים בטכסיסים האסוּרים… מסתייעים ברגליהם, חונקים, מכים… ואז מתעורר הקהל על העוול ומוחה בהתלהבוּת:
– פוּי! טול הרגל! אַל תכּה!
גערות ונזיפות כגון אלו קיבל ביחוד סרגיי ממוטוב אפילו בשעה שבאמת היה הדין עמו, ולא עם מתנגדו. השנאה אל ה“מוֹסקאל” היא שקילקלה את השוּרה. מוקף משטמה מכל צד, קלט האתליט הרוסי את הכאותיו ו“תפיסותיו” האכזריות והאסוּרות של אויבו, הסתמק ונתרתח מכעס עצור, פּנה כה וכה וניענע בידו כמתיאש:
– לוֹ מוּתר?!
בין המצרים חשו את עצמם הפולנים, כשלעיניהם נאבק ממוטוב עם האתליט היהודי חיים וילדמן. אוי להם מזה ואוי להם מזה; רק לבסוף, כשידו של הראשון היתה על העליונה, נשמעו קריאות בודדות:
– אל נא תיכּנע, חיים! אל נא תיכּנע!
וכך נסחף גרין במשך ימים אלו עם גלי־האויר של “פלטין־הספורט”. האתליטים, כמו הללו של אשתקד, כבר תפסו מקומות בעולמו הפנימי, ובבוקר־בבוקר, בצאתו אל רחוב, היתה ראשית־מעשהו לחפש בין המודעות את רשימת הנאבקים של הערב הבא.
– מי עם מי היום?
אלא שלפעמים, תוך כדי תוהו־ובוהו, היה לבו נוקפו לפתע: “שְנֶק!”… הרי זה “יושב” עדיין. סוף־סוף, צריך היה לעשות דבר־מה. אם לא יפקדוהו מבחוץ, הריהו עלול להיות כלוּא עידן ועידנים, ומי יודע אם לא יחזירוהו לרוסיה? לא טוב, לא טוב. אם ישתחרר, לא ינַקה אותו, את גרין. שנק מסוגל להתנקם. הרי גם בלי זה הוא שׂוֹטם אותו ועם כל פגישה ופגישה עמו, דרכו לעקוץ ברמיזותיו המשונות: “נו, מה? כניכּר, משׂחקת לך השעה עכשיו”… ומה אם באמת חשוּד הוא גרין בעיניו? אצל פרא־אדם זה הכל אפשר. ביחוד עכשיו – אחרי גילוּייו המפתיעים של בּוּרצב – כשבולמוס הגילוּי בלבד ממלא את כל החלל הריק שלהם!
כן, צריך היה ללכת אל “פּוֹרט־אַרטוּר”. ברם, איך ילך, והוא לא היה שם זה כחמש שנים. שוב לראות את בעל בית־המרזח, את היהוּדי הגליצאי, אדום הזקן והלסתות? לנפול שוב לתוך אותה המאורה האפלה והמסואבה? לא, הוא לא ילך! ומלבד כל אלה, איזו עצלות איתנה, בלתי־מנוצחת, כובשת את כל האברים. אין הוא יכול לעשות כלום!
בינתיים עברו ימים אחדים. האתליטים ישהו כאן עוד היום, מחר, לא יותר. אי־מנוחה תוקפת בלילה, בשעה של אי־שינה. שנק אסור זה כשני שבועות! הוא יתנקם בלי ספק. והוא יכול להתנקם, לכשירצה. הלא די לו לרמוז לאחד מבני־סיעתו, אותם הפראים למחצה, עיורי־האמונה, כי את פלוני צריך ל“סלק”, והדבר יבוּצע כהרף־עין. אחרי התבוסה והיאוּש שלהם הם מסתובבים כאן כזאבים מטורפים, וּבמצב שכזה הרי הם עלולים לרצוח נפש בלי טעם ודעת, משום ספק־ספיקא, אפילו מתוך שנאה פרטית סתם. כבר היו מעשים כאלה!
דחוּף על ידי פחד מסותר רץ גרין אל בית־המרזח “פּוֹרט־אַרטוּר”. השלט הרוסי כבר נתישן ונמחק קצת. ובבית פנימה כמה נשתנה הכל! בעל־הבית, שאז עוד היה צעיר למדי, הרי עיניו לקוּיות ומלאות לחלוּחית, ובזקנו האדום כבר נזרקה שׂיבה. במקום אותם הפליטים עוּלי־הימים, שקשה היה להביט אל אש־המסתורין שבעיניהם, שהיו שרויות בצל הבלוריות השחורות והחזקות, ושכמעט כולם נסו מארצם מנוסת מאסר ותליה, ישבו עכשיו צעירים ליטאיים סתם, שמתוך עיניהם הריקניות והמלאות דלף־סתיו ניכר, שאינם אלא “רֶקרוטים”. סנטריהם הדלים מגולחים־כחולים, צוארוני־אדרותיהם זקופים, ו“ערדלי־פטרבורג” מרופשים ברגליהם. אך הנה גם… שנק בעצמו!
זה ישב באחת־הפּינות בחברת איזה עלם שחור־חולצה ושתה טה. רק שני אלה היו השריד היחידי כאן של אותם הימים הראשונים. מתוך חיוּך נפסד של מכיר באשמתו ניגש אליו גרין והושיט לו את ידו.
– מתי יצאת? אני הלכתי אז…
שנק לא נטל את היד המוּשטה לו, ניענע בראשו, ודיבר:
– למי אתה סח “מעשיות”? לאן הלכת? שני שבועות רצופים נתגלגלתי בתפיסה אך ורק בגללך. באקראי היית אתה היחידי, שראיתני מובל על ידי השוטר, ודי היה לך אז להודיע את הדבר כאן – הלא יותר לא דרשתי ממך! – ונשתחררתי תיכף! ברם, אני זאת ידעתי מראש. זהו איש – הסב את פניו אל חברו, שחור־החולצה – שאינו אלא נאה מתפלסף. היו ימים, שישב גם הוא כאן, בחדר זה, וקרא בהתלהבות: “קרוֹפּוֹטקין, קרוֹפּוֹטקין!” ואולם לנקוף באצבע קטנה בשביל איזה מעשה – זאת לא!
– ואתה העושה?! – התאנף גרין אף הוא – כאן הנך גיבּוֹר. מדוּע אין אתה גיבּוֹר שם?
פני שנק נתעקמו מלעג ומארס, והוא דיבר בהטעמה מעליבה, כמתעלל:
– וכי אתה צריך לדעת את הכל? אפשר שלנו היתה ויש עבודה דוקא כאן? אתה, אתה – התחיל מסתמק מכעס ומגמגם – אתה, אתה הלא אינך אלא… מין טיפּוּס של… אַזף קטן!
מתוך פיק־ברכּים התאמץ גרין להשיב לחורפו איזו נזיפה חזקה, אך ברגע זה קלט מבן־זוגו של שנק הבטה, שנטלה ממנו את הדיבור. מבולבל הפך את פניו ונפטר מתוך מלמול:
– מה יש לדבר עם כסיל…
דמיונו לא הטעהו. הוא כיוון זה כבר להלך־מחשבותיו של פרא־אדם זה. כמי שבלע בשגגה איזה עצם מעורר גועל, הסתובב אחר כך בערב באולם הגדול של “פלטין־הספורט”. זה היה ערב־ההיאָבקוּת האחרון, שבּוֹ עתידים האַתליטים המנצחים לקבל את הפרסים והתשורות, שהוקצבו בשבילם. מעולם לא היה רב הדחק כאן, כמו היום. כנופיות־כנופיות נצמדו אנשים מן הקהל אל האתליטים, שעברו לבושים בין הספסלים, והשתדלו להיכנס עמהם בשיחה. גרין נטפּל לכנוּפיה, שהקיפה את חיים וילדמאן.
– יודעים אתם, – סח אז האתליט היהודי אל מקורביו – יודעים אתם, מה היה מַמוּטוֹב זה ברוסיה? תליין! הוא היה תליין בסיביריה. בעצמו התפּאר לפנינו, שהיה תולה לפעמים עשרים וחמישה אנשים ביום אחד!
סחרחר הראש. הרי לך – סרגיי מַמוּטוֹב! חלחלה וסקרנות שימשוּ בערבוּביה. מסביב לדמוּת־דיוקן זו, שמהבהבת לפני העינים על גבי הגרדום, הסתובב דמיונו זה כמה – עד שנתגלגל הדבר באורח־פלא והוא יכול לראותה עין־בעין. סוף כל סוף!
הערב, בפעם האחרונה, נאבק מַמוּטוֹב עם האתליט הפולני המפורסם, “אמן האמנים”, סטאניסלאב ציגאניביץ‘. תיכף לפגיעה הראשונה נתרתח הרוּסי, כדרכו, מכעס־החיה שלו, נהם נהימות משונות, פלט מלים רוּסיות, בלתי מובנות לקהל, ונופף באגרופו, בעוד שציגאניביץ’ כמו נתבדח מרתיחה זו של מתנגדו הפראי, וכדי להגבירה עוד יותר, הכה בכתפו האחת (נגד דרכו שלא להשתמש בטכסיסים פרימיטיביים) אגב־לגלוג, מלמטה למעלה, על סנטרו השמן של ה“קאצאפּ”. הכאות כבדות אלו הביאו את הקהל לידי סילוּד־חדוה, והאולם רעש:
– בראווֹ, ציגאניביץ'! בראווֹ, בראווֹ!!
כשהוכרזה הפסקה לחמשה רגעים, ושני הלוחמים, רטובים מזיעה, ירדו מעל הזירה איש לעברו והתעטפו בסדיניהם, קפץ גרין ממקומו, נדחק בינות לספסלים, עד שקרב אל מקום־עמדתו של מַמוּטוֹב, כדי לראותו יפה־יפה. אך, נפלא הדבר, למרות קירוב־המקום לא עלה הדבר בידו, והוא עמד לפני הענק, רואה ואינו רואה… נושם ונושף ושותת זיעה הסתפג מַמוּטוֹב בסדינו בשקידה יתירה, ובשרו הערום היה עכשיו סומק קצת, כעין קת־הקרדום של טבחים.
המכריז שרק במשרוקית שלו, ושני האויבים עלו על הזירה עוד פעם. גרין חזר למקומו הראשון. שוב התחיל מַמוּטוֹב להתרתח ולנהום כחיה, וכשאך ניסה להניף את ידו, לא בלי חשש, בתור תשובה על תכסיסיו האכזריים של ציגאניביץ', מיד נשמעו קריאות מכל עברים:
– אל תכה, “קאצאפּ”! פוּי, מַמוּטוֹב! פוּי, מוֹסקאל!
ולפתע־פתאום בקעה ועלתה מבין נזיפות פולניות אלו גם קריאה רוסית:
Палач! – (תליין!)
“אכן נודע הדבר!” – נזדעזע גרין, ועיניו שוטטו בכל רחבי־האולם, לראות מהיכן הקול יוצא. מבטו אבד בים־הפרצופים שמסביב, אלא שמשום־מה חשוּד היה בעיניו על קריאה זו אותו הצעיר הפּלאי, שחור־החולצה, שישב היום עם שנק ב“פורט־אַרטוּר”. שוב זע בקרבו אותו הגועל, מהול בפחד, ובמשך רגעים אחדים לא ראה כלוּם מכל הנעשה לעיניו על גבי הזירה. הוא ניעור רק ברגע המכריע האחרון, כשמַמוּטוֹב הוּטל פּרקדן על ידי מתנגדו בלווית השריקה. ניצח ציגאניביץ'!
ואף על פי כן היה מַמוּטוֹב באותו ערב בין מקבלי־הפרסים, בתור לוחם ממדרגה ראשונה. באותה שעה היה לבוש בגדי־הקוֹזקים שלו, בידו השמאלית קיבל את קומץ־הכסף, ואת הימנית הניף אגב כך אל כובעו הגבוה כחייל. אגב תנופת־יד כזו בודאי שהיה נפטר בשעתו מן הפקידים הגבוהים לאחר שביצע את מעשהו.
בשעה מאוחרת בלילה עזבו הנאספים את ה“פלטין־הספורט” מתוך עצבות: מחר כבר לא יהיה כלום. קשה היתה להם פרידתם של הגיבּוֹרים הללוּ, שעוד בלילה זה הם עתידים להתפזר לכל ארבע רוחות־השמים כלעומת שבאו. כעין יתמות ופחד הרגישו הכל בבת אחת, בזכרם, כי מעתה יוָתרו כאן לבדם, קטנים וחלשים. ומתוך כך נצמדו רבים מהם אל האתליטים, התרפקו עליהם והשתדלו לבלות בחברתם את השעות האחרונות בבתי־שְתִי שונים: גרין תעה אילך ואילך, עד שלבסוף נגרר כסהרוּרי אחרי הכנופיה שליותה את מַמוּטוֹב.
– נסור לבית קפה? – שאל האחד רוסית.
– לאיזה שד, לבית קפה?! – התנגד האתליט – מה נעשה שם? מוטב שתוליכוני אל אותו מרתף־היין, ששם היינו אז.
עד שבאו לשם עברו מסדרונות מקומרים, ירדו במדרגות, וּמַמוּטוֹב, משכמו ומעלה, היה כופף את עצמו בפתחים כפיפה יתירה. בתוך המרתף הצהיבה אדמה ערומה וכבושה, היבהבו חביות־חביות, ומבין האורחים המעטים, שישבו כאן אל שולחנותיהם, נזדקר ביחוד כומר פולני ישיש, עם עינים שיכּוֹרוֹת ומלגלגות.
– ראו נא את ה“קסיוֹנדז” (כומר) הלז, – הטעים ממוטוב בהטעמה הרוסית המיוחדת, שאותה לא שמע גרין זה כבר – שוב הוא כאן, שותה יין ותו לא! “סוּקין־סין!” (בן– כלבה!")
גרין פנה כה וכה. החלונות הקטנים במרומים היו מסורגים שׂבכות־ברזל, מאמצע הרצפה בלט איזה קטע כותל, עשוּי לבנים אדומות, שלאור העששית נראה כעין שריד מבצר עתיק, ורגע אחד חש את עצמו גרין כאן, בתוך אויר משונה זה ובמחיצתו של מי שהיה תליין, כמשתתף, כביכול, בגורלם של כל אותם הקרבנות, חבריו לשעבר, שנדחו לאחורי מצודות עתיקות ומשונות, ושכּמה מהם – מי יודע! – נתלו שם אולי בידי ממוטוב זה עצמו. מכאן נבע גם אותו הכוח הנעלם, שדחף אותו אחרי חבורה זו והכריחו ללכת באשר הלכה היא.
לאורחים החדשים נערך שולחן מיוחד, ורובם, שלמרות שיתוף־מולדתם היו קודם זרים זה לזה, נתקרבו כרגע מחמת היין ומחמת התרכזותם בנקודה אחת – באתליט. זה ישב בראש, כששתי זרועותיו רבוצות על גבי השולחן, ודיבר:
–…יִירקוּ בו, בציגאניביץ', זה! וכי זוהי היאָבקוּת? מכל עברים צורחים הפולנים שלו בכל גרון ואינם נותנים לעשות “גריף” (תפיסה) כל שהוא. ילך עמי אלינו להילחם בי, שם ינסה־נא לנצחני!…
לבוש בבגדיו, לא בלטו עכשיו השרירים שלו, כמו קודם, על גבי הזירה, והיה דומה יותר לאדם פשוט. עכשיו היה כבר נוח להיסקר, ובעיני־הפלדה הערמומיות שלו מתחת לגבותיהן העבותות והמאפילות, וגם בשפמו הצהוב־כהה, שכעין רבב של טבּק דבק בו, הזכיר לגרין את השכן של בית־מולדתו, את האכר טימוֹך, שהיה מריח את הטבק שלו מתוך קרן. כשבמרוצת־דבריו התחיל להתאונן על חייו בכלל ולהסביר לבני־מסיבתו את הקושי של “לחם־הלוחמים”, עורר אפילו מעין רחמים… “תליין”! – התאמץ גרין להתחלחל – ולא יכול.
– לחייכם, “זֶמְלְיֵקים” (בני־ארצי)! – השיק ממוטוב את כוסו עם שאר הכוסות והריק אותה אל פיו מתוך איזו רשלנות ואי־חשק.
שתה גם גרין. הציג את כוסו על השולחן ונבעת לפתע מפני עצמו… מה זה היה לו? היכן ועם מי הוא מצוּי בכפיפה אחת? לאן? לאן נתגלגל ונפל? מאצל השולחן הסמוך ליגלג לעומתו הכומר הפּולני בעיניו השיכּוֹרוֹת והאפיקורסיות.
כיצד זה – הפתיעהו פחד חדש – כיצד זה נכשל, נסתבך ונאחז במצודה? הלא צריך היה לשער מראש (ביחוד לאחר ששמע את הקריאה “תליין!” ב“פלטין־הספּורט”), כי בודאי יערכו כאן הללו ציד על ממוּטוֹב? היכן, אם לא כאן, להוציא לפעולה נקמת־מצוָה שכזו? הלא חטא לא יכוּפּר היוּ חוטאים עכשיו, אלמלא ביצעו את הדבר הזה…
ולגרין נעשה ברי מרגע לרגע, כי בחוץ, מאחורי הכתלים של מרתף זה, ערוך עכשיו מארב. שנק וחברו שחור־החולצה במרכז. ומי יודע מי הם אלה, המסובים עמו אל שולחן זה? הלא הכל אפשר. והוא באמצע – “אַזף קטן!”…
– לחייכם! – השיק גרין ביד רועדת את כוסו עם כוסותיהם של כל בני־המסיבה, שלא גרעו את עיניהם ממַמוּטוֹב ושנדמו עכשיו כמאוחדים במזימה רעה אחת, ובקולו נשמעה מעין התרפסוּת ובקשת־רחמים. הכומר השיכּוֹר מנגד הזכיר פתאום את הכומר גאפּוֹן, שעל פרטי מיתתו קרא גרין לא כבר באחד מן הירחונים הריבוֹלוּציוֹנריים, איך התחנן זה על נפשוֹ אל חבריו הקודמים, אך אלה לא ידעו רחם!
השׂכל הצלול לחש לו, שכל זה אינו אלא תעתועי דמיון כוזב, ובכל זאת נזדרז להריק כוס אחר כוס, וחש בתוך כך, שהיין זולף לא למקום־הפחד. כך, לפני כמה שנים, שם בעיר מולדתו, כשהיה יושב בלילות במסיבה אחרת, לא יכול להטביע ביין את הפחד הנבזה מפני הבולשת, שהיתה עלולה להתפרץ הביתה, וכמו אז כן עתה העיף גרין את עיניו לרגעים אל עבר הדלת. מי הציץ שם בעד הזגוגית השחורה?
וכמבקש הגנה וחסות בכוחו האתליטי של אחיו־לסכנה עכשיו – הקריב גרין את כסאו אל סרגיי מַמוּטוֹב.
בקצוי הכרך
מאתגרשון שופמן
I
בחורף שקועה הסימטה בחצי־תרדמה. אם כי הביקור בכל אחד מבתים נמוכים ורעועים אלו עולה בזול כל כך, בכל זאת מעטים אז ה“אורחים” מאד, ולפיכך נתעלה מצב־הרוחות כאן עכשיו, כשהגיע האביב.
שרה השחורה, ה“מַטוֹרניצה” (“אם” בנות־ההפקר) של הבית נומר 12, זה האחרון בשורה והנשקף אל פני השדה, שכבה על גבי הספה המרופטה, עם תחבושת לראשה השׂב, ודיברה אל “בנותיה”, שכבר התחילו מכינות את עצמן לקראת הערב הבא.
– ובכן, תודה לאל, החורף עבר. מפני מה אינו בא פראנצישק שלך? – פנתה אל מַנ’קה, זו שישבה ברכיבה על אדן החלון הפתוח. – רוצה הייתי לדעת, אם כבר יש דרך לשם. צריך יהיה ללכת אל בני. אלוהים יודע מה שלומו…
מַנ’קה, בּרוּניטה יפה, עם סימנים כהים מתחת לעיניה המלבבות ועם עגילים צועניים באזניה, שנעשתה עכשיו, עם הפשרת השלגים, פושרת, ריחנית, כיולדת צעירה, ענתה:
– פראנצישק? אין לי צורך בו. ישב לו בבית־המשוגעים שלו ויכּה את משוגעיו, ולא אותי! ודאי יבוא ביום הראשון.
– ואף על פי כן, כשעזב אותך לזמן־מה והתחיל ללכת אל זו, אל הֶליה של נומר 7, אז כמעט שה“שלאג” (שבץ) אחזך! כל מה שהוא מרבה להכותך, כן תוסיפי לאהוב אותו. כולכן כך!
היא מטעימה, כדרכה, כל מלה ומלה בחיתוך־דיבורה החד, ושיניה המסואבות, חשופות־השרשים, שמתגלות אגב כך מבין פתחי פיה הפעור והרחב־רחב עד לבלי חוק, מזכירות איזו מלתעות־נבלה, המתגלגלות באשפה.
– הגברת יודעת, – העירה מַנ’קה שלא מן הענין, ופניה כלפּי חוּץ – כמעט כל השלג כבר נסתלק מעל השדה.
– הוא אשר אמרתי. אילו בא פראנצישק שלך, הייתי שואלת אותו, אם יש דרך לשם. הלא כל החורף לא הייתי אצל בני.
נאנחה והוסיפה:
– כבר נלאיתי נשׂוֹא! כל ראש־חודש עלי לשלוח לשם על ידי הפוסטה ארבעים כתרים. על מה ולמה? וכי מרפאים שם? זה כשלוש שנים שהוּא שוכב על מקום אחד, ולא נשתנה לטוב אפילו משהוּ! להיפך. קודם היה, לפחות, ממַלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. מוּטל כבוּל־עץ – וסוף! אוֹמַר לך את האמת: הייתי רוצה כבר באחת משתי אלה – או להכא, או להתם! חיים כאלה הלא טוב מהם המות.
– מהיכן בא לו הדבר?
– מהיכן? בשל זונות שכמותך! הדוקטור אמר לי בפירוש. אני אז לא ידעתי כלום…
אך מַנ’קה לא הספּיקה לשמוע את דברי הזקנה עד גמירה. אחד העוברים והשבים רמז לה, כניכר, באותה שעה מבחוץ, והיא קפצה מעל אדן החלון וקידמה בפתח את פני ה“אורח” הנכנס, שנגרר אחריה בצעדים לא בטוחים אל החדר השני.
– החלון פּנוּי! – התרעמה הזקנה – סְטֶפ’קה, קסיה, אוֹלגה!
– “אולגה”? – צחקה סטֶפ’קה, נערה בלונדית קטנה, דקת־צואר, וישבה על אדן־החלון – מי יודע היכן היא כבר אוֹלגה זו, זה כשנה שאיננה כאן, והגברת תמיד: “אוֹלגה, אוֹלגה!”
היא הושיטה את ראשה החוצה והתחילה לשיר בקול את השירה המפורסמת כאן:
וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוּ…
טִילְקוֹ מוּי קוֹכַנִי סְטוֹאִי נַה רוֹגוּ…
אך לפתע נרתעה לאחוריה ומיהרה וחיברה יחד את שני חצאי הוילון וחתמה בעדה.
– ה“ריביזוֹר” (בלש) הולך!
בחלל־הבית מתהווה לא־ניחא קצת. הלה עלול להיכנס ולהתאנות אל אחד־ה“אורחים” החשוד בעיניו, ולא עוד אלא שהרשות בידו להציץ גם לפני־ולפנים ולקחת את האיש אפילו מאחורי הפרגוד.
בינתיים הוּדלקה העששית, ומהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוּצה והאירה שם איזו שיפּוּלי גזעים בולטים מתוך שלג נפסד. על גבי הספּה השניה, העומדת כנגד זו של הזקנה, כבר ישבו בשוּרה כל ה“נקבות”, מפוּרכּסוֹת ומסורקות, עם סרטים אדומים קלועים בתסרוקותיהן. הנה נכנס איש ואינו יודע מה לעשות: לאמור “ערב טוב!” או לאו, להסיר את הכובע או לאו. באים חיילים אדומי מכנסיים ומצנפות, ומקשקשים בדרבונותיהם ובחרבותיהם. מַנ’קה, שאוהבת את אנשי־הצבא ביותר, ניגשת אל אחד מהם, מושכתו אחריה כמעט בעל־כרחו ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליו את כלי־זינו.
בחורים אחדים יושבים על גבי הארגזים המגובנים והקשים, ומתרוממים לרגעים, כשבעלת־הארגז צריכה לארגזה. כמה ניווּל בהבטותיהם, בחיוּכיהם, בהלצותיהם, בחטמיהם!
– יושבים! – מתמרמרת הזקנה – אוהבת אני “אורח”, שעושה את שלו והולך לדרכו!
בָּדֵל מאחרים ישב כאן עכשיו גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהוֹנג. זה לפני שעה קלה טייל בגן עם סימקה, זו הגימנזיסטית הדקה, שבמשך ימים אחדים כבר הספּיקה לשעבּדוֹ אליה כל כך, ובקול רותת אמר לה:
– אמש בשעה האחת־עשרה עברתי את הפּאסאג' שלכם. הצצתי אל חלונותיכם, וכולם היו אפלים…
על זה השיבה לו היא:
– יודע אתה, יום־יום, בלכתי מבית־הספר, אני פוגשת את חברך רוּף. מדוע אינך מציגוֹ לפני? הוּא כל כך יפה, אלא שאין הוא לפי טעמי…
הלָך־רוחו נתקלקל תיכף, ולאחר פטירתו ממנה תעה ברחובות אילך ואילך, עד שנתעה לכאן. סטפ’קה ניגשה אליו, הסירה את משקפיו והרכיבתם על חטמה. “קוּרסיסטית ממש!” – נתפעל ליהונג בלבו בהביטו אליה, ורק עכשיו, בהיותו משולַל המשקפיים, שהשאירו חריצים כהים משני עברי חטמו, אפשר היה להכיר, כמה סובל הצעיר הזה.
– קנה לי שוֹקוֹלדה! – הצבּיעה לו סטפ’קה על המזנון הדל שאצל הפתח וישבה על ברכיו.
הוא ציית לה. לפי נעימת־בקשתה נדמה היה, שתאכל את מבוּקשה בתאוה יתרה, אך באמת נגסה מזה פעם, שתים, ולא יספה.
בהרבה, נפלא הדבר, היא דומה לסימקה: אותן העינים, אותו החוטם, ואפילו אותה ה“תעלה” הקטנה המוליכה מן החוטם אל הפּה… ליהונג “נטל” אותה “לכל הלילה”, ושם, מאחורי הפרגוד, המקיף את המיטה, הציק לה הרבה בקוּבלנה שלו:
– אין אַת אוהבת אותי!
– אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך! – התרפקה עליו סטפ’קה וליטפה את פניו בידיה הצוננות.
– אינני מאמין לך, – סירב הוא – כיצד אפשר, שאַת תאהבי?!
– וכי עלי לעקור את לבי ולהראותו לך?!
עד שלבסוף הטיחה:
– חדל לשעממני!
והפכה פניה כלפי הקיר.
II
– כבר קצתי בחיי מפני בת־זנוּנים זו! אמת, שהיא מושכת הרבה “אורחים”, אבל ה“אַוַנטוּרוֹת” שלה עם ה“קוֹכאנקים” (המאהבים), אלו הקולות והצעקות כבר מוציאים אותי מן העולם. אתמול היה כאן פראנצישק שלה ורצה לדקרה. קמה אנדרלומוּסיה שכזו, עד שחשבתי שה“שלאג” יאחזני!
כך שפכה את לבה בבוקר אחד שרה השחורה באזני פייבוּש דֶמבּ, המקוֹרב האינטימי שלה. זה היה אחד מגידוּלי הסימטה הזאת, מבני־אדם מפלצות אלו, הדומים בּכּל לעכבּרושים: אותן העינים הקטנות, הדלוחות והרעות, אותו העורף המרוטפש; והמשטרה יראה מפניהם, כחתול מפני השרצים הללו, המזוהמים והחזקים.
– אני הייתי משליך את שניהם החוצה, – ענה הוא – גם אותו וגם את מַנ’קה!
– אוֹמַר לך את האמת: אני יראה מפניו! הוא עלול להרוג גם את סימוֹן וגם אותי. מי שחט אשתקד את חנה קוֹסטיג של נומר 7, אם לא הוא? אני הלא יודעת!
גניה, טרוטת־העינים, ענתה:
– הוא התפאר פעם אחת לפני מַנ’קה, כי בהיותו בתוּרכיה הרג נערה אחת, ועל כן ברח לכאן. ואתמול, אלמלא אנחנו לא היה דוקר אותה? ברם איזה הפסד היה בדבר? פחות זונה אחת!
– הלואי שיהרוג את כולכן, – התעלל דמבּ – לא יכלתן לקרוא אלי?!
– הלא בני נתוּן כולו בידיו, – עמדה הזקנה בשלה – ומה אעשה, אם יהרגהו שם בחשאי? וכי בלי זה אין הוא מכה אותו? את כולם מכים שם. זהו כל הריפוּי שלהם! היום, אם לא יהיה גשם אחרי הצהרים, אלך לשם. כבר למשא עלי הדבר, – הוסיפה באנחה, – שלוש שנים רצוּפות: עשרים גוּלדן לחודש! מהיכן אקח, אלמנה עניה שכמותי? כבר הייתי רוצה, – אוֹמַר לך את האמת – להכא או להתם!
– נוּ, נוּ – ניסה דמבּ לנחם אותה, וקלט, כדרכו, את פרצוּף־הזוָעה שלה לתוך כפות־ידיו המגושמות והמסואבות וצחק. איזה צחוק! זה היה פישוּק־שפתים בצירוף כעכוע קטוּע ונתעב, בעוד שהעינים נשארו דלוּחות וזעוּמות כמו קודם. בהמה אילו צחקה, ודאי שהיתה צוחקת ככה.
– הניחה לי! – התחטאה הזקנה כעוגבת – אין לי סבלנוּת בשבילך! – וניכר היה, שהיא נהנית.
היא התחילה פתאום מדברת על היופי, שהיה לה לפנים, בעודנה צעירה, ואגב כך היא נזכרת גם באותה מַנ’קה היפהפיה, שהיתה לה לפני עשר שנים.
– היום אין “נקבות” יפות שכזו. חכה־נא, הפוֹטוֹגרפיה שלה ודאי עוד שמורה אצלי!
ושעה רבה היא מחפּשת בתיבות ובקוּפסאות שונות וּמשוּנות, פּותחת ונועלת, עד שלבסוף היא מוצאת איזו תמוּנה מחוּקה וצהוּבּה מיושן. הכל ניגשים ומסתכלים. מהחדר השני יוצאת מַנ’קה של עכשיו, פרועת־שׂער ואחוזת־שינה, עם פפירוסה בפיה, ומציצה אף היא.
– לא נהירה לי! – היא עוקמת את חטמה המוצק.
הזקנה מתמלאת חימה, עוקרת את התמונה מן הידים, ומתריסה:
– היא הלא היתה יפהפיה אחת בעולם. נסיכים ורוזנים היו באים אליה, ולא שיכּורים וגנבים כה“קוֹכאנקים” שלכן!
– נוּ, נוּ, אל־נא תכרסמי את לבך! – מלטף אותה דמבּ, מדגדג אותה אילך ואילך וצוחק שוב באותו הכעכוע המגוּנה. נפלא הדבר, שבמַנ’קה או בסטפ’קה אין עיניו נתקלות בשום פּעם, אפילוּ בשעה שהוּא נטפּל להן בכפיפה אחת.
– הניחה לי! – מתפּייסת הזקנה כהרף־עין, ומדברת כבר בנעימה של קורת־רוח:
– מה אתם חושבים, לא יהיה גשם היום? אחרי הצהרים אלך אל סימוֹן שלי.
ואחרי הצהרים בזקה פּוּדרה על פניה וחבשה לראשה השׂב את מגבעתה עם צומת־הנוצות השחור והמדולדל, הנראה כעין אותו האניץ השחור, שמתנועע על ראשי הסוסים בלוָית־מת קתולית.
– מי רוצה להתאַורר קצת?
– אני! – קופצת סטפ’קה ממקומה. היא מתעטפת בסודרה השחור, נוטלת את הילקוט הממולא תופינים ושאר מיני־מתיקה ויוצאת אחרי גברתה.
בעגלת־הטראם הן עוברות את כל הכרך, מקצה אל קצה. אחר כך, במקום גמר פסי־הברזל, הן יוצאות שתיהן מן הקרון והולכות דרך המגרש בין שדות וגני־ירק. עשב מגודל ורענן מתנועע ברוּח, ודרך סדקי־גדר נראות הערוּגות הורוּדות, הרחבות והמהוקצעות, עם נבטי הבצל הראשונים.
– רואה אַת שם – אומרת הזקנה – כל אותם הבנינים? כוּלם שייכים ל“אַנשטאלט” (ה“מוֹסד”).
ובעוד שעה קלה הן עומדות לפני השער. השוער פותח להן לאט ובלי חשק, ושתיהן נכנסות אל החצר הגדולה. פה ושם מתעקלים שבילים בינוֹת למצעי־דשא, ותינוקות יפים רצים על פניהם ומגלגלים חישוּקים. איזו מטרוניתה לבוּשה “שלאפרוֹק”, כניכר, אמם של אלו, מטפלת בנטיעות.
– הדוקטורים עם משפחותיהם דרים אף הם כאן – מסבּירה הזקנה.
בירכתי־החצר התגלגלוּ מיני חביות גדולות, אבנים, חמרי פחמים. העינים יראו להביט אל החלונות המסורגים שבמרומי־החומות מזה ומזה, ובכל זאת כבר ראו את הפרצופים המטורפים והקודרים, שנזדקרו משם.
– צריך לקרוא לפראנצישק. זה כשלוש שנים, שאני הולכת לכאן ועוד איני יכולה למצוא בעצמי את המדור, ששם הוא שוכב. תועה אני. אך הנה הוא הולך!
מאחד־הפתחים יצא פראנצישק, לבוש חולצה כחולה ובלי כובע, עם צרור־מפתחות בידו.
– מרחוק ראיתיכן – קרא והציץ על הזקנה בעיני־הלסטים שלו, העקמומיות משהו.
אחר כך הוביל את שתי הנשים דרך מסדרונות ואכסדרות, העלה על דיוטות, ומעברים נדף ריח קשה. פתח דלתות במפתח ונעלן אחריו, ופעם בפעם נתגלו בהיסח־הדעת המשוגעים עצמם בחלוקיהם ובמכנסי־הבד שלהם. מקצתם התגלגלו על גבי הרצפה האדומה והחלקלקה, וכשראו את הנכנסות, הכניסו את פניהם בתוך פי חלוקם, כנכלמים.
– כאן חַכּינה קצת! – הביא אותן עד לפני אחת־הדלתות, והוא נכנס לשם לבדו.
– כסבור הוא, שאין אני מבינה, – אמרה הזקנה אל סטפ’קה – הוא מזהיר אותו שם, שלא יספר, כי מכים אותו. אני הלא יודעת את הכּל!
והיא הציצה בחשד דרך סדק־המנעול.
– עכשיו אפשר! – פתח פראנצישק לפניהן את הדלת מבפנים.
זה היה אוּלם מרובע עם שורות של מיטות אצל ארבעת הכתלים. באמצע עמד שולחן וטבלה של שחמט עליו. הזקנה ניגשה ישר אל המיטה השלישית בשורה שמימין. שם שכב פרקדן איש כבן־שלושים עם חוטם גדול, בולט ונפסד, ועם זקן שחור ומדולדל, כזה של מת. במבט אַפּאטי, כאילו זה אך לפני רגעים ראה אותה, קיבל את פּני אמו.
– מה שלומך, סימוֹן? – גחנה עליו הזקנה ונשקה את מצחו.
הוא הציץ בה, כאומר: “אותי לא תרַמי!” ולא ענה כלום.
– אמור־נא, – הפצירה בו – אמור! מדוע אינך רוצה לדבּר אלי?!
היא פנתה אל סטפ’קה, שעמדה מרחוק, עם אודם־בושה על לחייה, כבתולה צנועה, ואמרה:
– מה אַת אומרת על אסוני? כך הוא שוכב זה כשלוש שנים. לשעבר היה, לפחות, ממלמל קצת, עכשיו גם מזה חדל. הן… הן… – הוסיפה באנחה! – קאסיוניה אחת היתה לי – היא היא הרגתהו! תני־נא את הילקוט.
הוציאה את התופינים והממתקים והגישה לפניו, אך החולה ניענע בראשו כממאן.
פראנצישק ענה:
– הניחי את אלה למראשותיו. הוא יאכלם אחר כך. הוא יאכלם!
ה“מַטוֹרניצה” שיפשפה את עיניה, כבוכה כביכול, ותיכף העיפה את מבטה הבהיר והחודר על שאר המשוגעים. רובם ראשיהם נתונים היו מתחת לכּרים, או שהיו משולשלים ותלויים כלפּי קרקע, כאלה של עופות שחוּטים. מקצתם, כשעיניהם נתקלו במבט הנעוץ בהם, חייכו משהו, כמתביישים, כאילו שבה אליהם בינתם לרגע אחד, והרי הם מתכּוונים לכפּר בבתי צחוק זו על מצב־נפשם הקודם. כשם שמחייך איש, שהקיץ משנתו זה עכשיו מתוך פטפוטי־הבאי – כלפי חברו העֵר, העומד על גבּיו.
נכנסה האחות הרחמניה, עם שביס־הבד הלבן ורחב־הגפיים על ראשה ועם צלב־הכסף הגדול על חָזה המיוּשר והקר. במשטמת־אדוּקים הציצה מתחת לגף שביסה וקראה:
– כבר עברה שעת הביקוּר, גבירותי!
בשעת יציאתן נטפל להן פראנצישק וליוה אותן שוב דרך כל המסדרונות והחצר עד השער. הזקנה שתה לו בחלקוֹת דרך־הילוּכה:
– מדוע אינך בא? מַנ’קה אינה יכולה לחיות שם.
– אמרי לה, שאני יודע כבר את הכּל. עכשיו לא תימלט מידי. סוף לחייה!
– סרווּס (שלום), פראנצישקוֹ! – מחייכת לו סטפ’קה מעבר לשער, מן החוץ.
שתיהן שאפו רוח לרוָחה, כשיצאו שוב אל המגרש. כבר פנה היום. העשב המגודל והכפוף הסתמק מזיו־השקיעה, ונער פולני קטן תעה כאן יחף, הביט לארץ, כמחפש דבר־מה, וניגן במפוחית של פה.
III
עם דמדומי־שחר מתרוקנת הסימטה מה“אורחים” וה“מאַהבים”, ואפשר היה לישון קצת אלמלא שרב־היום, שמתחיל להציק תיכף להנץ־החמה. בתוך הבית לא־ניחא: החלל כחול מעשן־הסיגריות, שזנבותיהן מתגוללים עכשיו על גבי הרצפה המרופשת, מצעי־המיטות מאחורי הפרגודים, שבלילה נראו כנקיים, מזוהמים עד לזעוה, ועליהם מוטלות עכשיו, נים־ולא־נים, עייפות, חיורות ומצוננות, אשה־אשה במיטתה – מַנ’קה, סטפ’קה, מיל’קה, יוס’קה… רק מַריניה המכוערת והבאה־בימים משכּימה קום, כדרכה, כובסת את חלוקה היחידי ויוצאת ותולה אותו על אחד השיחים הסמוכים, ואחר כך היא יושבת על מפתן־הבית מנגד לשמור עליו. השרב מתגבר יותר ויותר, מיבש את החלוק כהרף־עין ומטיל תרדמה ואפיסת־כוח. מַריניה מתנמנמת שעה קלה, מזדעזעת לפתע מתוך נפילת־ראש ומביטה נכחה מבוּלבּלת. “פּסיַה קרֶב!” (זרע־כלבים!"). במרחק שני צעדים ממנה עומדת הכלבה שלהן, זו הכלבה הצהובה, המסואבת והעצלה, ונזקקת בתאוָה יתרה לאיזה כלב זר. הזונה הבלה מתמלאת חימה רותחת ומתחילה צועקת ונוזפת בקולה הצרוד, כבד־הנשימה. אך הללו שקועים בשלהם ואינם זזים. אז היא חוטפת גזר־עץ כבד, משליכה עליהם בחמת־כוחה – ומפרידה בין הדבקים.
– דו חוֹלרי!
בינתיים מתעוררות חברותיה ויוצאות החוצה אף הן, מרושלות, פרועות־שׂער וחשופות־שד. נושא המכתבים בעל הזקן המגודל וטוב־הלב מופיע, כדרכו, בהיסח־הדעת, באמצע הסימטה, וה“נקבות” של כל הבתים מתנפלות עליו מכל צד.
– אֵלַי יש?
הלה מושיט את הגלוּיות המצוּירות בחיוּכו האבהי, ואת אלו, שאינן מקבלות כלוּם, הוא מנחם בהלצתו הנצחית:
– כותבים עדיין!
מעורטלות למחצה ובלתי־מרוחצות הולכות הן אחר כך אל החנות הסמוכה וקונות שם פירות, סוכּריות, גזירי שוֹקוֹלָדה, בהוֹציאן את כספן מתוך גרביהן. אך כל מיני מתיקה אלו, יחד עם הגלויות המצוירות, השלוחות להן מ“אורחיהן”־חובביהן, מסתאבים עליהן תיכף לטעימה הראשונה, והן חוזרות אל חדריהן, תועות שם אילך ואילך, פותחות לפתע את ארגזיהן, וכפופות הן נוברות ומחפשות בתוכם. מה? טעם־החיים העיקרי כבר נחמס ונדרס ברגלי המון ואספסוף, וכל אלו הריצות, החטיפות והחיפושים נראים כפרפורי־הגוף הרפים והתפלים – לאחר שכבר הוּתז הראש.
שתים־שתים, או אחת־אחת, יוצאות אחדות עטופות בסודריהן והולכות הרחק, אל מחוץ לסימטה. הולכות הן אל בדיקת־הרופא, או שהן נושאות אוכל אל ה“קוֹכאנקים” שלהן, היושבים במאסר. ברחוב הן מתנכּרות ל“אורחיהן”, שמזדמנים בדרכן, ורק יחידי־סגולה מאלה זוכים לחיוך־העינים המיוחד שלהן מתחת לסודר.
והשרב בסימטה מתגבר יותר ויותר. צהרים. הבתים מזה ומזה נמוכים וצל אין. על אדני־החלונות, פרוצי־הזגוגיות, רוכבות ה“נקבות”, עם סיגריות בפיהן, רומזות מלגלגות, מעקמות פרצופיהן. זוהמה, צחנה, זוָעה. אך הנה עוברת בצחוק לרוחב־הסמטה מַנ’קה או סטפ’קה – וניחא!
בפתח החנות שבאמצע־הסימטה עומדת בת־החנוָני, נערה יהודית כבת שתים־עשרה, ומביטה כלפי חוץ בעיניה השחורות והלוחשות בשרב. למראה התעלולים הפרוצים של בנות־ההפקר אין היא מחייכת כל עיקר…
– מה אַת עושה כאן? לכי הביתה! – גוערת בה אמה, החנָונית העבה והמזיעה, שכרסה בין שיניה.
ולפנות־ערב מתגברת התנוּעה כאן ביותר. צעדים, קשקוש־חרבות, נגינת־הרמוניקה. מתוך ההמונים המנומרים מזדקרים כובעיהם השונים והמשונים של החיילים: המצנפות האדומות, הכחולות, המגבעות השחורות עם זנבות־התרנגולים. את ה“אוּלַנים” אדוּמי־המכנסיים מושכת מַנ’קה אחריה על כרחם ובעצמה היא מפתחת ומתירה מעליהם את כלי־זינם. מאחורי הפרגוד היא משכּרת את “צידהּ” בהבל־פּיה, בנשיכות שיניה הרעננות והחדות, בנדנוּד עגיליה הצועניים… הלה מתרכך ביותר, וברחמים גדולים הוא שואל:
– סימן זה על בשרך מהיכן לך?
– זה מהכאתו של ה“קוֹכאנק” שלי.
– מי הוא זה?
– משגיח בבית המשוגעים – מדגישה מַנ’קה לא בלי גאוָה.
– מדוע הוא מכה אותך, מסכּנה?! – מתרפק הלה ונושק את הבהרת.
– הוא אוהב, על כן הוא מכה – עונה היא בתמימוּת.
וביום הראשון אחרי הצהרים בא לכאן אותו ה“קוֹכאנק” המאושר בעצמו. מַגפיים מצוחצחים ברגליו, שׂפמוֹ עשוּי, ונוצה תחובה לו לאחורי מגבעתו, מגבעת־הציידים שלו. את מַנ’קה קשה אז להכיר. פורשת היא עם מאהבהּ לקרן־זוית, ושם היא מספרת ומתלחשת עמו, ככלה עם חתנה, ואת “אורחיה” הקבועים, הנכנסים באותה שעה מן החוץ, היא מקבלת במבט מתנכּר וקר, ואינה זזה ממקומה.
כך הוא בשעות כתיקונן. אך לפעמים בא פראנצישק זועף, עם איזה עלבון מסותר, כמי שאשתו בגדה בו לפני רגע. אז אוי לה למַנ’קה! אחרי טענות חשאיות ובלתי־מובנות הוא מתחיל להכות את אהובתו באותה האכזריות, שבה הוא מדכא את חולי־הרוח המסורים לרשוּתו. לא ניתן להבין, כיצד קלטה זו את ההכאות הנוראות הללוּ, כיצד התנערה מהן אחר־כך – וחיתה!
ברם פעם אחת – בסוף־הקיץ אירע הדבר – כבר יצאה האנדרלומוסיה מחוּץ לכל גדר. “הוּא יהרגנה, הוּא יהרגנה!” – צווחו כל ה“נקבות” בבת אחת, וה“מַטרוֹניצה” הזקנה, נושמת ונושפת ופעורת־פה, השתערה על פראנצישק כתרנגולת דוגרת, המתקוממת כנגד הכלב, שמתכּוון לטרוף את אפרוחיה.
– קראוּ הנה את פייבוש! – צעקה נואשת.
נכנס פייבוש דמבּ, ובסקירה ראשונה, כניכר, תפס את כל הנעשה כאן. בניחותא, בלי למהר כלל, בקע לו דרך אל פראנצישק, ורק בקולו רעדה נעימה זרה, מבשרת־רעה:
– בן־זנוּנים, כסבור אתה, שבבית המשוגעים שלך הנך נמצא עכשיו?
והוּא הניף את אגרוף־הברזל שלו, אך ברגע זה ננערה מעל הקרקע, הרוּגה לחצאין, מַנ’קה, התיצבה באמצע, ובמסירת־נפש לפתה את דמבּ.
זו היתה הפעם הראשונה, שפייבוש הציץ על מַנ’קה. כל השׂנאָה העולמית, שׂנאת הכיעור אל היופי, הוּצתה עכשיו בעיניים דלוחות ורעות אלו.
– עוד היא מגינה עליו!…
והוא הדף אותה מאצלו ובכל כוחו בעט ברגלו ישר בבית־הסתרים שלה. מַנ’קה נפלה תיכף מתעלפת.
– יֶזוּס מַריה! – געתה בבכיה סטפ’קה, כתינוקת.
לאחר שעה קלה כבר עמד פראנצישק בחוץ, בין שני שוטרים מזוּינים, חטמו זב דם, ואצלו ברפש התגלגלה מגבעת־הציידים שלו. הוא איים באגרופו כלפּי הבית נומר 12:
– מכשפה זקנה, זונה בלה, עוד תפּלי בידי, תפּלי! סוף לחייך, סוף!
ובעיטתו של דמבּ לא שבה ריקם. מקץ שני שבוּעות מתה מַנ’קה בבית־החולים. ועל מקומה באה אחרת, ששמהּ היה מַנ’קה גם היא.
IV
אחרי מאוֹרע זה יראה הזקנה ללכת אל בית־המשוגעים לבקר את סימוֹן בנה. אך באחד מימי הסתיו קיבלה הודעה משם, כי בנה מת. למרות המימרה השגורה בפיה “להכא או להתם!” נתבלבלה כל כך, עד כי שכחה את פחדה מפני פראנצישק, מיהרה לשם לפנות ערב, ולא ראתה כלום בכל הדרך. רק סטפ’קה לבדה, שהלכה אחריה עטופה בסודרה ושהפעם לא נשאה ילקוט, ראתה את המגרש השומם והקר ואת טרפי־השלכת, שהתגלגלוּ על פני השבילים החיורים, דומים לכפּות רגלי אַוָז.
בבית־המשוגעים כבר דלק אור. מיטתו של סימוֹן היתה עכשיו מוקפה במין פרגוד־עץ, הדומה לאותם הפרגודים, שמסתירים את מיטוֹת־האהבים שם בחדר השני של בית־אמו. הזקנה נכנסה לאחורי הפרגוד הזה, גחנה על המת, ואגב בכיה קטוּעה נשקה את מצחו. פרצוּפו של סימון חרב לגמרי, וסדקי־עיניו היוּ מכוּונים עכשיו כלפּי עששית־החשמל הקבועה בתקרה מעל לראשו; היו מכוּונים במין השתוממוּת שכזו, כאילוּ הפעם הראשונה היא זו לו, שהוּא רואה אור.
נכנסה האחות הרחמניה, כחלחלה, סתוית, והתמרמרה:
– עוד לא הוציאוהו?! הלא תיכף יבוא הדוקטור ויצעק!
– תיכף, תיכף, גברתי הרחמניה! – התנצל פראנצישק, חבש כובעו לראשו ויצא.
בעוד רגעים אחדים שב עם חברו־למשׂרה, הצעיר ממנו, בנשאם יחד ארון־פחים שחור ועגול. הורידוהו על הארץ ופתחוהו, הסירוּ את כובעיהם, ואחר כך פרקו את הפרגוד ולקחו את המת, זה בראשו וזה ברגליו, והטילוהו לתוך הארון הפתוח.
– לא כך, – הקפיד ה“משגיח” השני – הראש צריך להיות לכאן, והרגלים לכאן.
– אחת היא! – זירז אותו פראנצישק בקול רם – אין פנאי!
וסגרוּ את הארון.
היכן הוא כובעי? התרחק המשגיח השני אל אחת הפינות.
– לאן הלכת? – צחק פראנצישק – הלא כובעך כאן הוא, כאן.
ושניהם חבשוּ את כובעיהם לראשיהם, רתמו את עצמם אל זיזי הקרנות של הארון, אחד מפנים והשני מאחור, ונשאוהו והוציאוהו.
אחריהם מיהרו לצאת שתי הנשים, רועדות ונדהמות עד כדי טירוף־הדעת. יראו להביט לצדדין. בחצר הגדולה רעשו אילנות לאור הפנסים, ומאחד החלונות הנמוכים שבקרבת השער נשמע פרט־פּסנתר. זאת ניגנה בודאי אותה המטרוניתה, שאז בקיץ טיפּלה כאן בנטיעות. השער נסגר מאחור, והזקנה הלכה נכחה הלאה, הלאה והתיפּחה בקול:
– בני יחידי, בני יחידי!
לאחר שהפליגו קצת במגרש האפל, העירה סטפ’קה:
– כמדומה לי, שלא זה הדרך. שיחים אלה מהיכן הם?
– מה את אומרת? – נבהלה הזקנה ויללתה נפסקה – מה נעשה עכשיו?
– תועות אנו, תועות!
– ואין רואים כאן שוּם אדם חי…
אך ברגע זה קפץ לקראתן “אדם חי” מאחורי השיחים.
– פראנצישקו! – הכירתהוּ סטפ’קה בשמחה – מהיכן צמחת כאן?
פרצוּפו הבהיק מתוך אפלת־הלילה כה חיוך ומבוֹהל, כאילוּ ניצל זה עכשיו באורח־פּלא מידי רוצחים. הוא השׂתער תיכף על ה“מַטרוניצה” בקול זר:
– לָךְ, עלוקה זקנה, חיכיתי זה כבר!
שרה השחורה נזדעזעה, הניפה את ידה האחת, כמגינה על עצמה, ובמוחה חלפה כהרף־עין חַנה קוֹסטיג חברתה, שנמצאה שחוּטה אשתקד, ואחריה אותה הנערה בתוּרכיה – “סוף לחייך!” גל פחד קר הקפיא את המפרקת, את הברכים ונסתלק הדיבוּר, כמו בחלום. אך יחד עם זה פגה היראה הקודמת, יראת־התעיה – כאילו עכשיו כבר נמצאה הדרך הנכונה…
– יֶזוּס מַריה! – פרצה סטפ’קה בצריחת־בכיה, כשראתה את גבירתה נופלת. פראנצישק גחן על הזקנה, ובמטיל־ברזל הכּה על ראשה עוד, עוד.
– מה אתה עושה, מה אתה עושה?! – החזיקה סטפ’קה בשרווּלו וסודרה נשמט מעליה – יֶזוּס מַריה, מה אתה עושה?!
– שתקי! – נבעת פראנצישק מפני הצעקה הנשמעת למרחוק, הרפּה מהזקנה ותפס את סטפ’קה בצוָארה – שתקי, שתקי, שתקי!
אך יללתה כבר התפּרצה מאליה, ואצבעותיו החזקות, כמו מאליהן אף הן, חינקו את הצואר הדק יותר ויותר. הוא ראה באפלה את מבטה המטורף והמתחנן, זה המבט הידוע לו מאז, ותאוָתו הישנה התחילה מתערבת כאן, התאוָה לענות את הנפש המוּפקרת, חסרת־ההגנה, לדכּא, להרוג. צעקותיה נכבשוּ לאט־לאט ונהפכו לאנחות, ואלוּ נתגלגלוּ כרגע באנחות פנימיות. לפני עיניה, על ההר שמנגד, חלפה הרכבת, עם חלונותיה המוּארים – ארוכה־ארוכה, בלי סוף. אחר כך סחב פראנצישק את שתי הגוויות והשקיען בין השיחים הסמוכים.
ושם, מעבר לכרך, בקצהו השני, כבר הודלקו שני הפּנסים וה“רביזור” היהודי מר־הנפש הלך לאט, לאורך הסימטה העקלקלה, וארב לכאן ולכאן. כמו תמיד, אין הוא נראה משום־מה, ורק בעטיו של השוטר המזוין, ההולך על ידו, ושהסהרון המהופך שמתחת לצוארו מתנוצץ מתוך האפלה, מרגישות בו ה“נקבות” מרחוק. ראשיהן המושטים מן החלונות מסתתרים בזה אחר זה: לשבת בחלון אסור.
ההוללות הקולנית של ערבי־הקיץ אינה עוד. בתוך הבית נומר 12 ישבו ה“נקבות” בשורה על הדרגש שלהן ופיהקו. ממשמש וּבא חצי־התרדמה של החורף.
האחת שאלה:
– מתי ישוב הצבא מן התמרונים?
יצא “אורח” מהחדר השני, ומבלי הביט לצדדין צעד בחפזון אל פתח־החוץ. אחריו יצאה “נקבה” מרושלת, בידה האחת הגישה סיגריה לפיה, ובשניה מישמשה בשׂער־מפרקתה.
– הזקנה עם סטפ’קה עוד לא שבו?
– הרביזור כבר עבר, – העירה האחת – יוס’קה שבי בחלון!
מהחלון הפתוח נזרקה בהרת־אור החוצה והאירה בקירוב־מקום מנגד איזו שיפּולי־גזעים עם שלכת מסביב להם. יוס’קה שירבבה את ראשה וצוָארה לתוך חלל־הסימטה הקריר והתחילה לשיר בקול:
וִידַה נַה אוּלִיצֶה – נִימַה נִיקוֹגוֹ…
באו “אורחים” אחדים ושאלו למַנ’קה ולסטפ’קה. מַריניה המכוערה והבאה־בימים ענתה להם בארס:
– אינן!
בין הללו היה גם הסטוּדנט לפילוסופיה, ליהונג. לפני שעה קלה טייל בגן, באחת השׂדרות האפלות ביותר, ופגש שם פתאום את סימ’קה, שכבר אין הוא מדבר עמה, בלווית איזה צעיר. רוף?!… מפני החושך אי־אפשר היה לראותו בבירור. ליהונג חש דפיקת־לב עצומה ואחרי כמה פסיעות כבדו עליו רגליו, כמו לאחר שתיה מרובה של שכר גרוּע. נפלא הדבר, שבּה, בסימ’קה, לא שלט החושך, ופניה הבהיקו מתוכו על כל שרטוטיהם הדקים. כמין חומר פוֹספוֹרי!
כנרדף על צואר נס מן הגן ותעה כסהרורי אילך ואילך. גועל־הקנאה הקשה מהכיל דחק אותו לחטוף סם־תרופה מכל הבא ביד, להיתלות בנפש מן השוק, למהר ולחבק את מי שהיא. אך את מי? וכמו מאליהן הובילוהו רגליו לכאן – אל המקלט היחידי עכשיו.
– היכן סטפ’קה – שאל ברעדה.
– סטפ’קה איננה!
– איננה? – חזר נואשות והביט מבולבל סביבותיו.
– למה לך דוקא סטפ’קה? – הציצה עמוק לתוך עיניו מַנ’קה החדשה – היינו הך!
זו היתה שאטינית חסרת־טעם, עם חוטם אָטוּם קצת, וקולה היה צרוּד ביותר ומעורר חשד. כמהוּפּנט נגרר אחריה אל החדר השני.
– לכל הלילה? – עגבה היא דרך־הילוכה.
– יהא לכל הלילה!
מאחורי הפרגוד היה צר המקום, כמו בקבר, וליהונג הסיר את משקפיו ושאל:
– מהיכן את?
– מקראַקוֹב.
– את קראַקוֹב אני מכיר. אשתקד הייתי שם. הגשר החדש על גבי הויסלה כבר בנוּי ועומד?
היא התכופפה, סילקה ברגלה את שמלתה הצדה וענתה בלי חשק:
– הוא כבר נפל פעם אחת ובנוהו שוב… חכה־נא מעט – אני אלך להביא מים!
מדוכדך שבעתיים מבתחילה נמלט משם הסטוּדנט בעוד שעה קלה. אחריו יצאה מַנ’קה אל החדר הראשון, וחברותיה שאלוה:
– הלא לכל הלילה הלכתם?
– ילך לו, ילך, – ניענעה מַנ’קה החדשה בידה – אני איני אוהבת משוּגעים!
וליהונג הלך, הלך, הלך… מי יודע? אדם שכזה הלא עלול באמת לרשת את מיטתו של סימוֹן.
כרך ב
מאתגרשון שופמן
שני התרנגולים
מאתגרשון שופמן
בשעה שאבי־זקני גבה־הקומה ורחב־הדעת מטפּל היה בתלמידיו הקטנים, היתה אמי־זקנתי הנמוכה ומרת־הנפש סורגת פּוּזמקאות וכסיות־יד של צמר בשביל האיכרים של הכפרים הסמוכים. פקעת־החוטים היתה מתגלגלת על גבי קרקע ומשמשת דוגמת עכבר לחתולה האפורה שלנו, שלא הרפתה ממנה כל הימים.
נותני־העבודה של סבתא היו באים לביתנו בימות־החורף ומכניסים אל תוך ה“חדר” אֵד־קוֹר, שריקת “לַפְּטיוֹת” וריח אדרות־עור.
הפּוֹנְטשׁוֹכִי (פוזמקאות) עשויות?
את הכסיות היה בוחן האיכר בעיון רב. מכניס לתוכן את היד המגושמה ובודק וממשמש בין האצבעות. וברוב המקרים ניכּר היה, שהוא נהנה מן המלאכה.
בתור תשלומים היו מביאים הללו פול, קטניות, גריסים וכדומה. אך פעם אחת הביא איכר שני תרנגולים, שכמותם עוד לא היו אצלנו לגודל וליופי, אחד לבן והשני שחור. סבתא התירה את כנפיהם ורגליהם הכפותות והורידתם על הקרקע. הלבן היה משהו גבוה מחברו, אך גבו של השחור היה רחב משל הלבן ומשוּבּץ יפה נוצות זעירות בנות גון־האש. הלבן חש את עצמו תיכף כמו בתוך ביתו, ניקר לתיאבון פּירורים, שנזרקו לפניו, והתחיל קורא תכופות. אלו היו קריאות צעקניות, אך קצרות, קטועות ולקויות־נגינה. לא כן השחור. זה תעה אחת הנה ואחת הנה בפסיעות לא־בטוחות, סקר מתוך עצימת עין אחת את המקום החדש שלו ונסתלק לקרן־זוית. את קולו לא השמיע אף פּעם.
מפֹני־מה אין השחור קורא? – שאלתי את אבי־זקני, שעמד והסתכל כמוני בשני העופות.
הוא יקרא, הוא יקרא! – ענה סבא, ובפניו הכרתי, שהוּא מעדיף את השחור על הלבן.
באותו יום הופרע הלימוד ב“חדר”. התרנגול הלבן קפץ ועלה לרגעים על המיטות, על השולחן, קישקש בכנפיו, ורגע־רגע שילשל את צוארו לקריאה. בקריאותיו התכופות והקולניות הקניט את אבי־זקני ביותר, עד שזה טפח לו על גבו ביַרמולקה שלו תוך כדי קריאתו. הקריאה נטרפה באמצע מתוך צריחה. עם חשיכה הכניסו את שני התרנגולים אל תוך הלוּל שמתחת לתנור. מעתה שתק גם הלבן. לאחר שעות אחדות באו אחיותיהם הגדולות של נערי ה“חדר” ואספו את אלה לבתיהם. הפנסים הדולקים נראו בעד החלונות כשהם חולפים זה אחר זה. עד שעה מאוחרת עוד ישב סבא, כמשפטו לילה־לילה, על גבי ה“משניות”, ומשך חרש את הנעימה הנפלאה שלו, שלאט־לאט יִשנה אותי על משכבי, על הדרגש. כשהקיצותי, כבר היה חושך בבית ולבנונית השלג הציצה מן החוץ בעד החלונות טעוני־הכפור. באחת הפינות הסמוכות לי רחשו עכברים, ואני התחלתי טופח בידי על דופן הדרגש, כדי להפחידם ולהשתיקם.
- אל־נא תתירא! – עודד אותי סבא מחדר־משכבו – הם לא יעשו לך כלום.
סבתא קָבלה מתוך מיטתה: – החתולה ישׁנה. לפקעת החוטים אין היא נותנת מנוחה כל היום, ועכשיו כאילו איננה! מן החוץ נשמעה נביחתו של כלב שכננו, האיכר טרישקא; לו, לכלב מנומר זה, ענה תיכף כלבו הצהוב של טימוֹך, ואחריהם ניעורו כל יתר כלבי הרחוב, רחוב־ה“גויים” הארוך, הנמשך ומשתפּע ויורד עד עצם הנהר. הנה שככו לרגע, אך לפתע התפרצו כולם בבת אחת וביתר תוקף.
– זאב מסתובב כאן – שיער סבא.
הנביחות הלכו ורפו, הלכו ופחתו עד שנשתתקו. דממה. מתוך חדר־הכּניסה, מקום שם עומדות שתי חביות־המים, פּרץ פתאום כעין קול יריה.
– שוב פקע חישוּק – נאנחה הזקנה – עכשיו יזלו כליל מעט המים.
סבא הוכיח אותה:
– אמרתי לך כמה פעמים: קראי ל“בוֹנדאר” (חבתן) שיהדק את החביות!
והלילה נמשך, נמשך. סבתא נרדמה. על גבי הכּותל הצהוב, הבלתי־מסויד, הופיעה בהרת־אור בצורת קטע חלון: הודלקה אש בביתו של טימוֹך שמנגד. שם כבר קמו לכתוש ריפות. ולפתע־פתאום, אי־מזה, ממעמקים – מין מַשק־כנפים משונה, אך בטרם הספיק זה להבעיתנו כראוי, והוא נפתר לי תיכף על ידי קריאת התרנגול, שנשמעה אחריו מתוך הלול. זו היתה קריאה ממושכה, ערֵבת־קול, עם הטעמת כל הרעידות והזיגזגים שלה; אחריה נגרר גרגור־גוֹוע של כלוֹת־הנפש. – השמעת? – שאל אותי אבי־זקני מתוך חדר־משכבו – זה קרא השחור.
"ידיד נפש"...
מאתגרשון שופמן
בהיותי נער כבן תשע, מת עלי זקני, אבי־אמי, שבצל קורתו נולדתי וגדלתי עד אז, ובפעם הראשונה בחיי נעקרתי מקן־מולדתי והוּטלתי לעיירה החסידית קוֹכאנוֹב, מקוֹם מוֹלדתוֹ של אבי, ששם עסק ב“מלַמדוּת”, והיה פוקד את נָוֵהו רק במועדים ובשלהי ה“זמנים”. דודי השֶעָן אספני אל ביתו, ונהייתי אחרי בית־אמי והתאבלותי הפנימית על אבי־זקני, זה היהודי היותר יפה שידעתי בחיי, התמזגו יחד עם הריח החריף של הבנזין, שבו שורה היה דודי את בני־מעיהם וגלגליהם הקטנים של השעונים המפוֹרקים, שהיו ערוכים וסדוּרים על שולחן־עבודתו, ובלילה־בלילה נדדה שנתי על משכבי הזר, בעת שהשעונים הגדולים, שהיו תלוּיים על כל ארבעת הכתלים, השמיעו תכופות לסירוגין את מספרי־השעות הכוזבים, איש־איש ככל העולה על רוחו המטורף.
והחוץ אף הוא היה זר, קר וחסר־טעם. כל העיירה לא היתה אלא רחוב ארוך אחד, מוטל בגיא, שקצהו האחד השתפּע ועלה אל הר־היער, בדרך אל בית־הנתיבות. קדרוּת מדכאה מילאה את חללו של “בית־הכנסת הישן”, שהכל היה שם “לא הא”!" – לא אותם “ספסלי התווך” היפים, שהורגלתי בהם בבית הכנסת שלנו, לא אותה הבימה, והאריות שעל גבי “הנותן תשועה” היו דומים יותר לעגלים מאשר לאריות. בידים חיורות, מתות, ליטפו החסידים את תנורי־הרעפים החלקים והכחלחלים, סחו למקוטעים ב“רבי” הקוֹידאנוֹבי שלהם והיו מפלבלים אגב־כך בעיניהם כלפי החלונות.
הקוֹידאנוֹבי (זה היה ה“רבי” ר' אהרן, שנפטר לפני כמה שנים) היה פוקד עיירה זו פעם בשנה, באחת משבתות־החורף הראשונות, ופקידה זו השפיעה לה יניקה רוחנית עד הפקידה הבאה. אני באתי לשם שבועות אחדים אחרי אותה שבת ולא זכיתי לראות את ה“רבי” עצמו, אך הבּבוּאה שלו נשקפה לי מתוך כל העינים המפולבלות של באי בית־הכנסת. הנה “השוחט הזקן” והרב כאחד, זה הישיש אדום־הזקן, שקורא לפני קהל שומעיו יום־יום אחר התפילה, בעודנו עטוף בטליתו, שיעור בגמרא. נחשב הוא ללמדן הגדול ביותר שבעיירה ולבעל “שכל ישר”, בניגוד לבר־פלוגתיה התמידי, המלמד השׂב, נוח טשאפּליוּק, זה, שעם כל חריפותו, הריהו, כידוע, “עקום־מוח”. אלא שאני הגיתי משום־מה רחשי הערצה מיוחדים לנוח טשאפּליוּק זה דוקא והסתכלתי בו תמיד בשעה שהיה מטפל במקטרתו, או כשהיה מסלסל בקולו הרעוע והמלבב בעמדו בתפילה. גרם לכך אולי גם זה, שבעיניו עם המשקפים שלו היה מזכיר לי במקצת את דמות־דיוקנו של אבי־זקני המנוח. הערצתי הכבושה אליו חזקה עלי כל כך, שבלי־משים התחלתי לחקות את תנועותיו, את הילוכו, ואפילו מתגבּן קצת בלכתי, כדרך שהוא הולך… אך אותו קפדן זקן לא הבין, כנראה, לרחשי־לבי כל עיקר, ופעם אחת, בשעת תפילת שחרית, נתקל מבטו בי, והוא קם ממקומו, ניגש אלי ושאלני:
– בן מי אתה?
– בן אלתר המלמד.
הוא צרם לי באזני לא דרך־חיבה כלל והתרעם: – אני אספר לאבא, שכל העת אתה רק יושב ומביט אלי, אינך “מתחיל להתפלל”! מאורע זה נעשה תיכף לשיחה בפי כּל, ואני נפגעתי מהבטות והערות עוקצות ורבות־זלזול. לאידי זה שמחה ביחוד דודתי, שעינה היתה צרה בי עוד מהיום הראשון. באותו יום שלחתני באיזו שליחות אל קצה העיירה, ושם התנפל עלי כלב שחור גדול. אני טבעתי בשלג עד הברכים, נמצאתי לכלב חשוף־שינים פנים אל פנים וראיתי בתוך כך, שהוא גבוה הרבה ממני – ואבך. אותה בכיה בודאי לא היתה בכיה שכיחה, לפי שהכלב, זכורני, כמו נבהל ממנה, ומתוך נביחה קטועה הפך פניו ועזבני לנפשי. מתוך תוהו־ובוהו של נדודים ראשונים אלה הבהיק לעיני באחד הימים פרצופו השחרחר והיפה של אחד מתלמידי אבי, הנער נחום – ונאנחתי אנחה של קורת־רוח. בפני הנער הנאצל הזה נתכּערו עוד יותר שאר הנערים, שרובם היו מסוֹאבים וזרועים נקודות־חמה, ואני חתרתי תמיד להתרועע אך עמו, לשבת אצלו, ללמוד מתוך החומש שלו. באויר התפל מסביב הוטל לפתע טעם חריף חדש, שהיה שופע מאותו הסנטר המחודד, החוטם הסולד עם ה“תעלה” הקטנה שלמטה ממנו, המוליכה אל הפה… מאז הומתקו לי הלילות הארוכים על משכבי הזר, ובחלומותי באתי עם נחום באותן הנגיעות הנפשיות, שבהקיץ אין להן אפילו ביטוי, ובבוקר־בבוקר חיכיתי בקוצר־רוח לבואו, והוא היה מאחר לבוא – מוּשלג, רענן, כשפניו מעוטרים בצוארון הפרווה שלו. ביותר התגברה אהבתי אליו בעונת ה“ברוגז”, כשבמשך שבועות רצופים לא דיברנו זה אל זה מטוב ועד רע. אותם המבטים הגנובים, שהחלפנו אז בינינו בשעת הלימוד, אותן בנות־הצחוק, ולבסוף – אותה התפייסות שם, בפינת בית־הכנסת, בשבתות עם חשיכה, כשבּפינה השניה ערכו החסידים באפלולית את הסעודה השלישית שלהם. ונוח טשאפליוק “עקום־המוח”, זימר שם אז בקולו הרעוע והמלבב: “שהשלום שלו”… והעיירה כולה קיבלה בינתיים צורה אחרת. נתגלה לי בה הרבה יופי, שלא עמדתי עליו קודם לכן. שם, בקצה, השחיר־הכחיל היער, המוביל אל בית־הנתיבות, ובדרך לשם צריך לעבור על פני ביתו היפה של הגביר המקומי. פעם בפעם עמדתי משתאה לפני השער המפואר של אותו בית, זה השער המנומר בפסי־תכלת, ריבועים בתוך ריבועים, שהרהיב ביפיו, מתוך נוף־החורף. אך עוד יותר נתחבבה עלי קוֹכאנוֹב זו עם נשימת האביב הראשונה, כשיחד עם הפשרת השלגים נעשה גם נחום פושר, ריחני, וגג ביתו התחיל מטפטף. אלא שדוקא אז כבר הוצרכתי לעזוב את העיירה, לבלי שוב אליה עוד. צריך היה לנסוע הביתה לחג־הפסח. עם צרורי בידי האחת לקחתי את ברכת הפרידה מנחום בביתו, בערב. אותו יום היה שם יום הניקוּי לכבוד החג, ועכשיו היתה הרצפה הפנויה מהכלים והרהיטים מוצעה תבן מהקצה עד הקצה, ועל אדני החלונות המשופשפים רבצו בהרות־הירח.
– היֵה שלום, נחום! אחרי הפסח ירש אבי את תלמידיו של אבי־זקני ולכך נשתקע בעיר־מולדתי ולא חשב עוד לשוב לקוֹכאנוֹב שלו. אך מהלך תחנה אחת בין שתי אלו, אלא שאז נדמתה לי אותה עיירה רחוקה־רחוקה, ובמשך הקיץ הבא כבר נרתעה ונתרחקה בדמיוני כל כך, שלפעמים הייתי מהרהר בה כמו באגדה, כמו בחלום. לראות את נחום שוב – לפלא־אושר כזה לא פיללתי, אף על פי שכבר היה שמור לי זה בעתיד הקרוב. לתקופת השנה, בהגיע אותה שבת, שבה פקד הרבי הקוֹידאנוֹבי את קוֹכאנוֹב, כמשפטו שנה שנה, התעורר אבי לנסוע אף הוא לשם לשבת זו, ולקח גם אותי אתו. הפלא ופלא! כמו אשתקד בלטו מתוך נוף־השלג הבנינים האדומים של בית־הנתיבות ואגפיו. שנינו הבטנו בעד חלון־הרכבת אל האילנות טעוני־הכפור, שחלפו על פנינו, אני שקוע בשלי, ואבי בשלו. הוא דאג: – חוששני מאד, שמא נאחר ונבוא באמצע “לכו נרננה.” אנו לא נסור אל הדוד, אלא נסע ישר לבית הכנסת. הוא בעצמו עובר לפני התיבה… – יש לו קול יפה? – שאלתי את אבי במתכּוון, כדי לגרות קצת את נקודת־הסילודים שלו. את דברי התפעלותו מקולו של הרבי שמעתי לא פעם. הוא הציץ עלי מתוך תנועת־יד, שפירושה: “שוטה שבעולם, כלום זהו קול בגדר הקולות?” בעגלת־חורף פשוטה גלשנו אחר כך במורד־ההר, דרך היער. הנה הנם הבתים הראשונים… יש, יש. הכל יש!… על פני חלף בחשאי אותו השער המנומר בריבּועי־תכלת – בעלטת ערב־שבת הקר וזך־השלג… אך הנה גם המשעול המוביל אל בית־הכנסת הישן. נכנסנו לפרוזדור. דומיה עמוקה, כאילו אין פּה אף נפש אחת. אך יותר מפסיעה אחת מעבר לסף בית־הכנסת לא יכולנו לפסוע – הוא היה מלא וממולא על גדותיו. נקבצו ובאו חסידים מכל האפרכיה. כולם עמדו כאן עכשיו ופניהם אל המזרח – צפופים, כבושים ועצורי־נשימה. אי־שם ביניהם, יֶשנוֹ עכשיו בודאי גם נחום, ישנוֹ, ישנוֹ!… “ידיד־נפש!” – בקע ועלה תיכף מאצל התיבה הבלתי־נראית קול חדש לאזני, מין קול עליז־נוּגה, – “הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך”… “זה כמה נכסוף נכספתי”… כן. זה היה קול מחוץ לגדר הקולות.
מעתות בצבא
מאתגרשון שופמן
I. עזר למשטרה
משהתחילו המהומות בעיר, וביחוד לאחר שמצאו בבוקר אחד את הכרוזים בחצר הקסרקטין, הוּרע לנו, החיילים היהודים, ביותר. בפקודה אל הלגיון נאסר בפירוש לשלוח יהודי אל העיר ומכל־שכּן להרשות לו ללכת העירה לצרכיו. הקסרקטין קיבל מעכשיו בשבילנו גם את האופי של בית־האסורים.
ואם על העיר בכללה אפשר שהייתי יכול לוַתר, הנה אחרי בית אחד שבה הייתי נוהה מאד. בית זה היה בבחינה “אוֹאַזה” בכל אותה תקופת־החיים החמוּרה שלי. חוץ מבכל יום ראשון בשבוע ובכל יומא־דפגרא מתגנב הייתי לשם גם בימות־החול על ידי מה שהשתדלתי תמיד להיות שליח לדבר־שירות, כגון לשאת ה“פקודה” אל קציני הרוֹטה וכדומה. עם גליון זה (שבין יתר הענינים הכיל בתוכו על פי רוב גם אי־אלוּ הגבלות חדשות בנוגע לחיילים “בני האמונה הישראלית”), כשהוא תחוב בתוך הקפל של שפת־השרווּל, הייתי עולה במדרגות־העץ של אותו מעקה חביב. נפלא בשבילי היה המעבר מאוירו של הקסרקטין אל זה של אותה משפחה קטנה ונאצלה: שני האחים ואחותם הצעירה סוֹניה. פניה של זו היבהבו לעינַי בעוד שעה קלה מבעד להבלו של המיחם, הכרסתן הסנטימנטלי, שלא איחר להוריד את דמעות־האושר הרותחות שלו. – כמדומה לי, ש“מוּנדיר” חדש לך היום… – הערה מעין זו היתה מבליעה סוֹניה מן הצד בתוך השיחה ה“נשגבה”, שבה הייתי מפליג עם אַחיה, ואנחנו, נלהבים וכבדי־ראש, לא הרגשנו בה ובהערתה. אך לאחר ששבתי בשעה מאוחרת אל הקסרקטין הייתי תופס את עצמי, שאני עומד קפוּי על מקומי, בין חליצת שרווּל אחד לשני, אובד באיזה פיזור־נפש משונה, והכּל, הכּל מסתובב אצלי מסביב לאותה הערה ריקה: “כּמדומה לי, שמוּנדיר חדש לך היום”…
לא קשה, איפוא, לשער, כמה הציק לי אז “המאסר הביתי”, ולא פעם התמרמרתי ביני לבין־עצמי על כל אותה “חברה”, שבעטיהּ בא לי כל זה, עד כמעט שנתקבלה על הלב קריאת־התגר, שסגן־הקצין דיאקוֹנוֹב קרא באחד הלילות: – היהודים בעיר אינם נותנים מנוחה!
ורק משנודע לי תיכף במה הדבר אמוּר, שמחתי מאד. נתקבלה פקודה, כי על הרוֹטה שלנו להתלבּש ולהזדיין וללכת בתור עזר למשטרה (בימי המהומות הללו נפל לעתים בגורלנו, עוד קודם לכן, להתגלגל בתוך רובע המשטרה – על כל צרה שלא תבוא). דיאקוֹנוֹב, שנצטווה אז להיות המפקד שלנו, מֵצר היה על שחמסו ממנו את שנת־האדון שלו תחת השמיכה ה“קאפּראלית” השׂעירה והחמה, אבל אנו, החיילים הנמוכים, השלכנו מעלינו בחשק את השמיכות האפורות, המדולדלות והמטולאות, כי ההליכה אל העיר, ויהא אפילו בחצי הלילה ותחת פקודה, משׂחקת היתה לנו ביותר.
– אחת, שתים, שלוש!… – הדריכתנו הפקודה הצרודה על פני הרחובות הנרדמים ושחורי־הקרקע, שחרורית של ראשית האביב. ברובע המשטרה, בתוך האגף הקטן שבירכתי החצר, מצאנו שני שוטרים יושבים אל שולחן קטן ומשחקים בקלפים. החדר היה ארוך וצר, תחת תקרה נמוכה ושקערורית, שכמו זו של הבית לחיל־המשמר, הטילה חבלי־שינה על כל הבא בצלהּ תיכף לכניסתו. דלת נעולה וחוֹר באמצעיתה בכּוׁתל שמימין ודלת כזו גם בכותל שמשמאל. מאחורי הראשונה נמצאה תפיסה לזכרים, ומאחורי השניה – לנקבות. – לפי שעה נחוץ לי רק חייל אחד, – קם לקראתנו אחד השוטרים – שיהא מהלך עמי קצת ברחובות. השאר יכולים להישאר כאן ולעשות מה שלבם חפץ. מי רוצה ללכת עמי?
– אני!
עם הרוֹבה על שכמי (אגב, מחוץ לקסרקטין רחשתי אהבה מיוחדת לנשק שלי) הלכתי על יד השוטר ברחובות הדוממים. פה ושם מוּארים היו רק חלונות הנַחתומים. נכנסנו גם לרחוב המוהילובי. הנה שלט הסנדלר הסמוך לאותו בית, הבית שלי. עצרתי את פסיעותי. תריסי החלונות מוּגפים ואפלים כל הסדקים. “היודעים אתם, בלילה פלוני, בשתים אחרי חצות, עברתי על ביתכם – מה חלמתם אז?” – כך, לעת מצוֹא, אדבר אל האחים במעמד־האחות… והשוטר דיבר והתפלסף באזני כל העת על אודות… מעשה בראשית (גירסא דינקותא!). באנו עד הגשר. כמו עכשיו אני שומע את המולת הנהר העולה על גדותיו בצירוף הלהג של ה“גוֹרוֹדוֹבוֹי”: “אַדם, אַדם”… כששבנו אל בית־המשטרה, כבר דימדם היום. לא הספקתי להציג את רוֹבי, ומחוֹר הדלת שמימין קרא לי קול בשמי. ניגשתי והצצתי – בין המון נערים יהודים היו כלואים שם גם אותם שני האחים. היה “ציד” גדול באותו לילה, ונלכדו אף הם. פני שניהם היו חיורים מאי־שינה ומבקיעת־השחר, ומעולם לא היו מלבבים כל כך, כמו ברגע זה.
– רוצה אתה לראות את סוֹניה? – סח לי האח הצעיר – גם היא כאן… עברתי אל תפיסת־הנשים שמנגד, אך אל דלתה של זו לא יכולתי להבקיע בשום אופן. החיילים כולם צבאו כאן צפופים, צחקו, ניבּלוּ פה והתנגחו חד את אחד בשל הבטה דרך החור.
II. בנות הערלים
– הכתף השמאלית בראש! – פּיקד מאחרינו מפקד־הרוֹטה שלנו, הקפיטן אוּשאקוֹב, בקולו המכוער (בו שמעתי תמיד מעין צריחת חמס על זנוני אשתו הידועים לכּל), ואנחנו חניכיו, כארבעים חיילים במספר, מזוּינים ברוֹבינו ובשתי קופסות פטרונים לאיש, פסענו על גבי נוצות, שברי־רהיטים, ספרים עברים. מתונה ובלתי־מובנה היתה הפקודה של הקפיטן, שלפיה עשינו קפנדריות משונות ופסחנו על כנופיות־הפורעים, שבינתים עשו את שלהם במנוחה – לעינינו.
את חברי למערכה שמימיני ומשמאלי חדלתי להכיר – כל כך נשתנו פרצופיהם, אפילו הטובים שבהם, שבחיי הקסרקטין הם נוחים ביותר, נתלהטו עכשיו באש זרה, ופעורי־פּה התענגו, התענגו על כל הנעשה מסביב. אַי “חַיֶטשקי”, היאך הן צורחות! כי צעקו, צעקו אז נערותינו וקרעו רקיעים. היה טמטום נפשי – ורק מוֹמנט אחד, זכורני, הרעיד סוף־סוף את המפרקת והדמיע את העינים. בקרן אחד הרחובות קיעקעו וניצלו הבריונים חנות־מכולת, ו“שִקסוֹת” “עטו אל השלל”, פיצלו סוכריות וצחקו אגב כך בקול, בראותן כיצד מתעללים הללו ביהודי זקן אחד, “פן תעלוזנה בנות־הערלים” – חלף אותי רעד־הדורות, ועיני רטבו מתוך התרפקות פנימית על דָוִד. “וימַדדם בחבל, השכב אותם ארצה, וימַדד שני חבלים להמית”. דָוד, דָוד שלנו!…
באגף הכירורגי
מאתגרשון שופמן
I. גרוע מ“גוי”
הנפילה לתוך “בית־החולים הכללי” לא היתה נוראה כל כך אלמלא זו ההתנגשות עם היהודים, בני העיירות הקטנות מסביב, הצובאים שם פּתח המרפאה בבוקר־בבוקר, פרועים, גלויי־ראש עם מַדויהם הגלויים והמסותרים. אין הם פוסקים להתלחש ולפלפל חד את אחד על דבר המחלות והפרופיסורים, ופחד־המות הנשקף אז מעיניהם מעורר משטמה. וכמעט שנתקררה הדעת, כשהפרופיסור הפולני הזקן, הידוע לשונא־ישראל, התחיל צועק:
– לכו לכם אל בית־החולים הישראלי, אנכי אין לי מקום בשבילכם!
באיזה שאט־נפש הוא מסתכל אגב־כך בנגעיהם השונים והמשונים, ואם בינתים מתרכך קצת ביטוי־השנאה שבפניו, אין זה אלא משום שסוף־סוף הרי גם הם, נגעי בני־ישראל – תמוה הדבר! – בגדר ה“כללים”, כהלכה, ככתוב…
והודות לפרופיסור זה, המנהל של האגף הכירורגי, כמעט שלא היו יהודים באולם 14, ששם ניתנה לי המיטה האחרונה בשורה, אצל הקיר. היה רק אחד, בחור שבור־רגל, שבשעת ביקורי ה“אורחים”, אחרי הצהרים, היתה באה אליו כלתו, בת־עיירה, כחוּלת־חוֹטם מקוֹר, והעניקה לו תפוחי־זהב ושאר מיני־מתיקה, בשעה שעינה האחת תעתה בינתים על הרגל השבורה, המחותלת במוך. שכני מצדי האחד (מצדי השני, כאמור, היה הקיר) היה עלם פולני סימפּטי, שחברתו הקלה לי הרבה את מצב־הרוח. נזכרתי, ש“שכנוּת” מעין זו המתיקה לי גם את הויתי לפני כמה שנים באויר דומה לזה, בקסרקטין. דומה – אותן השמיכות האפורות, אותן הטבלאות עם הכתבות שעל גביהן למראשותי השוכבים, והפרופיסור הזקן, בעברו על־פני המיטות בראש האסיסטנטים הצעירים, הריהו ממש אותו הגנרל בשעתו, בעברו על פני ה“שורות” בלוית הקצינים מאחריו; עד כי לא פעם התעוררה בי החובה “ללַוותו בעינים”… על כל חולה מתעכב מבטו כרגע, ורק על זו המיטה שממולי הוא דולג באופן נפלא, כאילו אין זו במציאות. שם גסס חולה זה כשני ימים, והטבלה שלמראשותיו כבר נשמטה ממקומה והכתובת שעליה ניטשטשה. וכפעם בפעם נדמה היה, שאילו נתקלו בו, בגוסס זה, עיני הפרופיסור, ארי־הרפואה הזה, כי אז אולי עוד היתה לו תקוה, אך אלה דלגו, דלגו. ובאחד הערבים, לאחר ששכני הפולני הצעיר הלך לביתו ועזבני “לבדי”, הוציא הלה לבסוף את נשימתו האחרונה. האחות הרחמניה האדוקה ערכה אצלו תיכף את תפילת־ההשכבה, שמתוכה הידהדו בכל רחבי האולם, קולניות וחוזרות־חלילה, המלים: “לֵב יֶזוּס!” בעוד שהמשרת פַּוֶל נשא וחילק אז בין החולים את פת־הערב. באותה שעה הובא אל חדרנו חולה חדש, יהודי בא־בימים, והושכב על המיטה הסמוכה לי, זו שנתפנתה לא־כבר משכני הקודם. בלי הביט לצדדין, כבש את פניו בכּר והתחיל בוכה ומתיפח.
– למה אתה בוכה, ר' יהודי?
– כאב נורא, – הראה לי את פניו מתוך עקימה משונה ורמז על גבו – שם נתהווה לי “דבר־מה”, עד ש.. עד ש…
למרות הפיאות הארוכות שלו, כדרך הגליצאים, נכר היה, שאינו אלא יהודי הדיוט – לפי חוסר המצח ועיני־השוק שלו, שתאות־חיים בהמית צעקה מתוכן.
– ובכן, לבכות צריך? הנה לכל אחד מהשוכבים כאן יש גם כן “דבר־מה”, ובכל־זאת, ראֵה, אין איש מהם בוכה. בתוך כך נשמעה מהחדר הסמוך תפילת־הערב, כשהיא מוּשרה על־ידי האחות הרחמניה באותו הניגון, שבו שרה לפני רגע את תפילת־ההשכבה, והוא שאלני בפחד כבוש, בזהירות:
– הגם שם מת אחד?
רק עכשיו הבינותי, שבכיתו הקודמת לא היתה בעיקרה אלא מחמת הפחד שנפל עליו למראה המת. הוא רק עשה את עצמו כאינו רואה כלום, אבל באמת ראה, ראה היטב! – גם שם מת. מה אתה תמה כל כך? בכל רגע מת כאן אחד. מכאן כבר אין יוצאים חיים!
– אוי!… התפרצה מלבו אנחה מאליה, אנחה שכמותה לא שמעתי זה כמה. הרגשתי את שבירת־הלב שלו ממש. לא החטאתי את המטרה! – אבל אני התחננתי על נפשי: איני רוצה אל בית־החולים! אני רוצה למות בביתי. והכל בעטיה של אשתי…
– בן כמה שנים אתה?
– עוד לא מלאו לי אפילו ארבעים ושמונה.
– ובכן, מה אתה רוצה? דע, שארבעים ושמונה שנים בזמן הזה הן הרבה מאד.
וכמה צריך אדם לחיות? הוא העמיד פנים תמימים ביותר וענה שלא מן הענין: – הנך, ודאי, מרוסיה. לפי ה“לשון” הכרתי.
למחר נעשה לו הניתוח הקל, ובמשך שני ימים כבר הספיק להתאקלם באויר זה כל כך, עד כי לא רצה כבר לזוז מכאן. ברעבתנות יתירה היה נוטל בבוקר מידי האחות הרחמניה את שתי הלחמניות ופך־החלב, אחר כך היה מחכה בקוצר־רוח לארוחת הצהרים, ובשעת ביקורי ה“אורחים” היה מביט בעינים תובעות אל כלתו של אותו חתן, בשעה שזו היתה מוציאה מילקוטה את התופינים והפּירות. הדיוט זה היה לובש אז צורה של תלמיד־חכם, ופעם אחת פנה אל הזוג בזו הלשון: – דויד המלך אמר: “העיקר היא הבריאות”… – ופשט את שתי ידיו אל תפוח־הזהב הניתן לו.
ובאחד הימים היה ביקוּר גם אצלו. באה אליו מן העיירה אשתו. זו היתה אשה חולנית. דוויה, בלי טיפת־דם. היא התנצלה לפני בעלה על שלא באה קודם לכן והתאנחה:
– אלוהים הוא היודע, כיצד נסתחבתי ובאתי עד הלום. כל עוד רוח בי…
– אם באים כבר, – בא הוא בטרוניה, בשכבו על צדו, ובלי הביט אליה – איך זה אין מביאין מעט מי־פירות בכוס, או לפחות, תפוח־זהב, להשיב נפש… אני הפכתי פני אל הקיר ושמעתי איך שהיא שואלת אותו בחצי־לחש:
– זה ששוכב אצלך הוא יהודי? והוא עונה: – כן… יהודי… אלא שהוא אלף פעמים גרוע מ“גוי”!
II. שלי
אולם־הניתוח לא רחוק הוא מאולמנו, ובשעת פתיחת הדלת על ידי היוצאים והנכנסים מגיעים לכאן קטעי הצעקות של המנותחים שם בלי יִשוּן. האוזן הורגלה בכך זה כבר, ואין היא רוצה להבחין בין הצעקות האמיתיות, אלו של החולים, ובין צעקת־הדלת של אותו אולם. כי דלת זו, כשסבבה על צירה, צעקה אף היא בקול אדם. הציר שאינו־נראה כאילו פלט בחזרה את הצעקה האנושית, שספג לתוכו כאן במשך ימים ולילות הרבה כל כך, בלי הפוגות, בלי הפוגות.
אך קשות מצעקות רחוקות אלה היו הצעקות הקרובות, שצעקו החולים כאן, בתוך החדר גופא, בשעה שנעשו להם חילופי התחבושות, או תיכף ליקיצה מהאֶתר אחרי הניתוח, כשהכאב הנורא במקום הצנוע, לפנַי ולפנים, ניעור עכשיו בעצם תקפו. במקרה האחרון לא היה צועק החולה צעקה סתם, אלא בהיותו עדיין נדהם ומבולבל, בכה, יבּב ושפך ביללה שכורה, רבת־להג, את כל מה שנצטבר בלבו במשך כל העת ושכבש עד הנה באורך־רוח. במצב זה הוחזר פעם אחת אל מיטתו, מובל על־גבי האלונקה, אחד החולים, שנעשה לו זה עכשיו ניתוח קשה בתוך אזנו. זה היה “שוַבּ” (כך קוראים בגליציה לאיכרים הגרמנים, שהרבה מהם כבר נתפּלנוּ במקצת) בן־כפר, שקודם היה שוכב תמיד במנוחה ונשא את מכאוביו בסבלנות יתירה. ברם עכשיו, משהתחיל להתעורר לאט־לאט משנת האֶתר הסיוטית וכבדת־הגועל, פרץ ביללה איומה וממושכה, שהמשרת והאחות הרחמניה לא יכלו להשתיקה בשום אופן.
–…אני לא אעצור כוח לסבול את כל זאת! – יִבּב פולנית וגרמנית בערבוביה – לא, לא אעצור כוח! אֵלי, אֵלי, מדוע אני סובל כל כך?! זה הרופא עם המשקפים הוא אדם יקר מאד, וגם זה עם הזקן הצהוב הריהו גם כן אדם חביב מאד. אוי!… מריה הקדושה, עזריני! יֶזוּס גואלנו, הושיעה לי! הלא אתה מֵגֵן על כל אדם, בין שהוא גרמני, בין שהוא פולני ובין שהוא רוּתיני.
אוי!… גְוַלד! "פּאן בּוֹג איזראֶליטסקי (אל אלהי ישראל), עזרני אתה!..
ולא יסף. ניכר, שהכאב הרפה ממנו כהרף־עין. יוהרה נעימה זעה בקרבי – סוף־סוף לא יכול לעזור לו אלא שלי.
III. “אין לי נעלים”…
עוד בערב הראשון, בשעת כניסתי לכאן, שמעתי אחד החולים פוזם במיטתו קטעים מאותם הפזמונות הגסים, השגורים אך בפיות הבריונים והזונות מהדיוטה התחתונה שבתחתונות, ולא קשה היה להכיר בו, איפוא, אחד מ“האחים הפולנים” (הבריונים והאַלפוֹנסים, המקננים בפרורי־הכרך המיוחדים להם), שלפי ההוּמוֹר המעולה שלו, שיערתי אז, שאך איזה פצע־סכין שקיבל בתגרה עם חבריו, הביאהו הלום. אולם לאחר זמן, בעברי לתומי פעם אחת סמוך למיטתו, בשעה שנעשו לו על ידי הרופא הצעיר חילופי־התחבּוֹשת, ראיתי ונזדעזעתי – שתי רגליו היו כרותות עד למעלה מהברכים.
וחצי־אדם זה, שגם ה“נשאר” שלו לא היה אלא צנום, חיור ורופס (שנותיו היו כעשרים וחמש), היה השליט בכל האולם. מתוך החִורון החולני השחירו־הבריקו עיניו בּברק־משטמה, שדיכא והכניע לו כל חולה חדש תיכף לכניסתו, ומשבט־פיו יראו הכל. כל כוחו היה בחיתוך־הדיבור שלו, ואוי היה לזה, שמשום־מה לא מצא חן בעיניו – מיד נעשה מטרה עלובה לחיצי־לעגו ושנינותיו הבוטות, שלא היו נוחים הרבה מאיזמלי הרופאים.
ביחוד היה שונא את הצועקים, ובלילות, כשהללו לא הניחו לו לישון, היה מחרפם ומגדפם, עד שהשתיקם בעל־כרחם. על שכנו למטה, זה ה“שֵׁגץ” הקטן, שרגלו האחת נשברה לו בשעת גלישה בעגלת־חורף, איים פעם אחת בפשטות: – התחדל לצווח? אני אתן לך אל ה“פּיסק”! ורק בשעת רצון היה מנַמק, כביכול, את התמרמרותו זו והטעים את הזכות שיש לו לכך, להיות כועס על אלה הצועקים “על לא־דבר”.
– אצלי היה ניתוח לא שכזה, ואף־על־פי־כן… שאלו את פַּוֶל, אם השמעתי נאקה כל שהיא מיום שאני מוטל כאן!
אותו לא ביקר איש. הוא סח לפי תומו, שפעם אחת באה אליו אמו, אך הוא גירשהּ מעל פניו.
– אם שכזאת – התחיל מספר, בהביטו נכחו ובלי שים לב כלל, אם שומעים את דבריו או לאו – אֵם שכזאת צריך להרוג. את שתי אחיותי הקטנות ממני הרעילה בעודן תינוקות. הייתי אז נער קטן עדיין, ובכל זאת ראיתי והבינותי כבר את הכל. גם לי נתנה לשתות, אך אני לא חפצתי. אז הוליכתני אל היער, הדבר היה בערב, ואמרה לי, שאחכה לה שם, והלכה לה. אני חיכיתי, חיכיתי, והתחלתי לבכות. לקולי בא חייל, שעבר שם באקראי באותה שעה ואספני אל בית. זוהי אם!
קטעים קטעים ולסירוּגין סיפר הרבה גם על חייו בבתי־האסורים השונים, שהתגלגל בהם כל ימיו, וששם, שם, לפי דבריו, מחמת הקור והרטיבות, הפסיד את רגליו והביאן לידי כך. אלא שכּל זה לא העסיק כל עיקר את שכניו מימינו ומשמאלו, שכּל אחד מהם הביט נכחו, שקוע בשלו, והם נראו כשומעים רק אז, כשבמרוצת דבריו התחיל מספר, איך שישב זמן־מה בבית־כלא אחד עם צ’אבּאק (רוצח ידוע, שנתלה אשתקד), ואיך שהוא עם חבריו נשאו על כתפיהם את הקורות והנסרים בשביל התליה.
–… ואחר־כך חפצנו לראות בשכר טרחנו זו, ולא נתנו לנו! מצד הפּרסוֹנַל של בית־החולים נודעת היתה לו חיבה יתירה מהולה בדרך־ארץ, והכל קראו לו בשמו בהטעמה מיוחדה. וזוֹסיה, זו המשרתת החסונה והאדמונית, שבחַלקה בין החולים את הארוחות, לא זיכּתה מעולם שום איש מהם אף בתשומת־לב כל שהיא, היתה מתעכבת על יד מיטתו שעה יתירה, ועל הערותיו־שנינותיו היתה משיבה בבת־צחוק, שערכּה לא היה קל בין כתלים אלו.
– בוקר טוב, פּאני זוֹסיוּ יתן לך אלהים חתן “דארגוּן”, שחור־שׂפם ואֶרך־כידון…
– פּאן מילר מתחיל כבר… – התחפשה זוֹסיה כמתרעמת, וצחקה, וצחקה. ורק בשעה שהרופא עשה לו את חילופי התחבּוֹשות, בגַלותו את שתי שוקיו הקצוצות, רק אז התנכּר מילר אל זוֹסיה, שדוקא עכשיו נכנסה לאסוף את כלי־האוכל, ונדמה כאינו רואה אותה כלל. וזוֹסיה אף היא עשתה אז את שלה בכובד־ראש ובזריזות יתירה ולא הביטה לצדדין.
גם האחות הרחמניה בת־האצילים, זו שפני שעוה לה ושחריצים עמוקים ואפלים מתחת לעיניה הנוגות, היתה אוהבת אף היא להכנס עמו בעקיפי־שיחה שונים, שסימפּטיה מיוחדת במינה רעדה בהם.
– הלא חג היום – מתחטא לפניה מילר אחרי ארוחת הצהרים – ועל גברתי הרחמניה לתת לי עכשיו יין.
אז היא רצה, כביכול, אל הפתח ורומזת לו רמיזה קוֹקטית:
– בּוא, בּוא אחרי, ואתן לך… מילר מתרכז רגע אחד ועונה:
– אין לי נעלים…
והכל צוֹחקים.
IV. הצועני
בָּדֵל מיתר החולים, על המיטה שבפינה מימין, שכב הצועני ונאנק אף הוא. יד פצועה היתה לו (מבעיטת סוס). והוא צוַח פולנית רעוּעה ובניגון דומה קצת לנגינת הטעמים שלנו:
– היד שלי, היד שלי!
הוא נזדקר באברי גופו המעורטלים, שעין נחושת כהה להם, בשחוֹר שפמו ובברק־עיניו, והאחות הרחמניה הראשית, זו הכחלחלה והארסית, טיפלה בו תמיד יותר מבשאר החולים.
עתים היו נכנסות אלינו תלמידות־הרפואה, חבושות סינריהן הלבנים, והגדולה שבהן, מסורבלת־בשר ובעלת פרצוף תאוָני ביותר, השתעממה תמיד, בהביטה לכאן ולכאן. ורק כשאחת מחברותיה לחשה לה פעם אחת:
– הנה שם שוכב הצועני…
נתלהטה כהרף־עין וכמעט שצעקה:
– היכן?!…
יום־יום אחרי הצהרים, בשעת הביקור, היתה באה אליו אשתו, צוענית צעירה ויפה, כבת־עשרים (הוא היה כבן־ארבעים, וזו היתה אשתו השניה), ותינוק חבוּי בסודרה השׂעיר והחדש. עם כניסתה, כשהיא מושלגת קצת וערדלים חדשים ברגליה, נשתתקו מעט המכאובים מסביב, וזוֹסיה, שהיתה מציצה אז לכאן בחיוּך סקרני, היתה מתבטלת לגמרי, ואיש לא הרגיש בה. הכל הקשיבו באותה שעה אל הלהג הבלתי־מובן, שבצאתו מזה הפה הרענן ולבן־השינים, נדמה מוסיקלי ועָרֵב כל כך.
אלא שהאחות הראשית הופיעה בינתים והתמרמרה כדרכה: – כבר רב לך, ציגַנקוֹ! לכי הביתה. אַת אינך אלא מגרה אותו, ואחר כך הוא צועק.
היו גם ימים, שהצוענית לא באה, ואז כבר לא ניחא היה קצת. ואפילו האיכר הרותיני הזקן היה פונה אז אל הצועני כמו דרך־אגב:
– הז’ינקה שלך משום־מה לא באה היום…
ורק הבעל בעצמו לא הראה שום סימן של אי־מנוחה. בכלל, גם בשעת ביקוריה, נדמה היה תמיד כקשה ביותר ביחס אל אשתו, ובעוד שזו התרפקה עליו, האכילתהו מיני מתיקה וגם נשקה לו, נשאר הוא תמיד זועם וקר. ברם כשפעם אחת הציע לפניו אחד החולים דרך־הלצה:
– הלא אתם הצוענים אוהבים לעשות חליפין: הבה נעשה חליפין בנשותינו – אני אתן לך את שלי, זו שראית היום אצלי, ואתה תתן לי את זו שלך…
ניענע הצועני בראשו לאות מיאון.
V. רעי אַלְפּ והאחות הצעירה
… וטוב משניהם את אשר עדן לא היה
(קהלת)
בחוג רעינו ומכרינו יש תמיד אחד, שבכל פרק־משבר מפרקי החיים שלנו הריהו מוכרח להזדמן אתנו יחד: לכרך זר אחד, לספינה אחת, ולבסוף גם לבית־חולים אחד. רֵע כזה אצלי היה אַלְפּ. ולפיכך לא תמהתי ביותר, כשבאחד הימים ראיתיו נכנס אלינו, לבוש בכלי בית־החולים. לא תמהתי גם מפני שאויר זה אינו מסוגל כלל לתמיהה, להתפעלות ולכל מה שיש בו משום קטנות־המוחין. כאן, בין כתלים אלו, מתבגרים יותר מדי.
– ידעתי מראש, שאתה תבוא. ידעתי, ידעתי! הוא תפס מקומו על המיטה הסמוכה לי, שכבר הספיקה להתפנות משכני השלישי, ביני ובין אותו ה“שגץ” הקטן, שמעד ונפל בככר־ההחלקה. כרוצה להמתיק קצת “רדיפה” זו, שהוא רודף אותי “עד זיבולא בתרייתא”, ענה: – כמדומני, שלא ארד כבר ממיטה זו. הפרופיסור עצמו אמר: “זהו ניתוח לא קל”. אלא שאני שלו לגמרי. כמה צריך אדם לחיות? שלושים ושבע – די והותר אלא, אלא… אי־אפשר עוד להשתחרר מהרגשה נואלה זו של “בטרם מועד”. בעצם הדבר הרי לא פיללתי לחיות אפילו כדי כך, ובכל זאת… כמו שלפעמים מכריז הקונדוקטור פתאום את שם הכרך, בעוד שאתה סבור היית, שעדיין זה ממך והלאה ושעוד עליך לעבור אי־אלו תחנות קטנות. “כבר?!”
לפי הרגילות מימים אחרים התחיל מלפפני גם עכשיו אותו הלך־הנפש הנוח והנאצל, שתמיד היה בכוחו של אדם זה להשרות עלי תיכף עם הפגישה הראשונה. זו היתה נפש בהירה וטהורה, כשם שבהירות וטהורות היו עיני הצפור שלו. בלי שמץ מאותה הקוּבעת הנפשית, שבה עוכרים את רוחנו לפעמים אפילו ידידינו האינטימיים ביותר. אם כי ברוב המקרים לא היה זה אלא “עם הפגישה הראשונה”. כי בעטיה של חולשה ידועה שלו היה אותו הלך־הנפש שלי מתקלקל לאחר שעה קלה. כוונתי לאותה הלהיטות הנצחית שלו אחרי האשה. די היה לאיזה “סינר” מסוֹאב לרפרף על פנינו, וכבר אין הוא שומע מה שאני מדבר אליו, עיניו מתבלבלות, והריהו כבר בעולם התוהו! על דעתו לא עלה אז כלל, שכל סודה של הנאה זו, שבה קידמתי עכשיו את פניו, אינו אולי אלא מה שבחברתו (וחברתו היתה מסוגלת לכך!) אני רוצה לבקש מפלט מאותו “המר ממות”, לשאוף רוח קצת בעולם אחר, והוא מושכני פתאום דוקא, על אפי ועל חמתי, חזרה, שוב לשם… “מי היא נערה זו?”… “צריך היה לבוא בדברים עמה”… “הבה נלך אחריה!”…
מהיכן דבק בו בולמוס משונה זה? ודאי, שבילדותו, פעם אחת באפלולית הבוקר, הציץ וראה “דבר־מה”, והוא הוא שמתעתעהו ודוחפו נואש, עם חצי תאותו בידו, מאשה לחברתה, כדי למצוא סוף־סוף, ויהי מה, את… הבלתי־נמצא. איך שהוא והאשה חתמה בעדו תבל ומלואה. הוא היה כבר כבן שלושים ושבע, ותמה אני, אם ראה מה כראוי בעולם חוץ מבת חַוה. היוּ ימים, שביקרנו יחד במוזיאות שונים, וראיתי, שיותר משהוא מסתכל במה שטעון הסתכלות, הריהו מביט אל המביטות. בגן־החיות די היה לאיזו נערה לנשום על ערפו מאחוריו – כך התודה לפנַי פעם בבת־צחוק – שלא יראה עוד את הארי בכלובו פנים אל פנים, אלא כמו מבעד למרחקי־מרחקים, שם במדבר־אפריקה שלו…
ונפלא הדבר, שאפילו כאן, “על עברי פי פחת”, לא איחר לבוא אותו “שטן”, שכמו תמיד הקים חַיִץ ביני ובינו, והוא שוב לא שמע יותר מה שדיברתי אליו – נכנסה האחות הרחמניה הצעירה, זו שצמתה העשירה, העומדת להגזז, מזדקרת עדיין מתחת למטפחת־המנזר שלה, והתחילה מחלקת בנחת את המדחומים בין החולים, כמשפטה ערב־ערב.
– אני איני יודע, כיצד להשתמש בו – התחטא לפניה אַלפּ בחיוך עגבני, שכּיער עכשיו לגמרי את פני הקלף שלו.
– אדוני לא השתמש עדיין במדחום? – ענתה היא בנעימה אִמית תמימה, ובעצמה פתחה את פי־חלוקו ותחבה לו את מודד־החום תחת בית־שחיו. הערמתו הצליחה ופניו הנחרבים קרנוּ מאושר.
– כל ימי יש לי חולשה יתירה אל זו חתימת־השׂער שעל גבי שורש החוטם – פנה תיכף אלי, כרוצה להתנצל על השתטותו – גם לה יש כזו… איני מבין, מה המריץ אותה ללכת אל המנזר (האחיות הרחמניות במדינה זו כולן חניכות המנזר הן). היא הלא יכולה היתה בחיים להחריב עולמות! איני מבין. על הערתי, שהלא צריך גם לחוס עלינו, המתגלגלים כאן, הוסיף:
– אבל הצרה היא, שבעיקר הדבר אין היא מרחמת עלינו. ראה, בסבר־פנים אחד היא מטפלת בי, בך וגם באותו החולה הגוסס!
וסבר־פנים זה היה באמת מיוחד במינו. זו היתה מעין העויה קפואה של כבישת־כאב. בזהירות, בנחת עשתה את שלה: שיפשפה את הכוסות, מחתה את האבק, תיקנה את הכרים והכסתות, ניערה את המדחום ורשמה את דרגת החום – והכל באותו סבר־הפנים הבלתי־מתחלף. היסורים מסביב כאילו הטביעו את בבוּאתם ביצור הרך והיפה הזה, והיא תעתה בין המיטות בחשאי, בלי הגה – כסמל הכאב העולמי.
– רוצה הייתי לאמור לה, מה יפה היא, ולא יותר! – קרא פעם אַלפּ בהתלהבות, שדמתה ללחישת גחלים אחרונה על גבי משוּאות־שריפה – אלא שאין לי שום אמתלה לכך.
ובאמת, כיצד אפשר לפלוט מימרה שכזו לתוך חלל המלא אנחות, גסיסה ומות, מבלי להיות ברגע זה שיכּוֹר קצת? אך השיכרון הדרוש לא איחר לבוא, ואַלפּ לא נמנע מלהשתמש בו לתכליתו. ניכר, ששמר את הדבר בלבו היטב.
– רק עכשיו, רק עכשיו אני מתחיל להכיר את הכל מסביב… – מילמל בנעימה של שיכוֹר, כשהובא באחד הימים, מוּבל על גבי אלונקת־גלגלים מאולם־הניתוח, והושכב על מיטתו, מתעורר לאט־לאט משנת־האֶתר – הנה רעי הטוב, הנה פּוֵל, הנה האחות הרחמניה שלנו, זו הצעירה והיפה, זו הילדה החביבה כל כך…
אני הסתכלתי ברגע זה בפניה – שום ניד חדש לא חל בהם, כאילו לא שמעה את המלים. בזהירות אֵם כיסתהו בשמיכתו יפה־יפה, ואמרה:
– עכשיו שכב־נא אדוני במנוחה, אחרי הניתוח אסור להתנועע!
ועברה אל המיטה השניה. אלא שבפניו, בפני אַלפּ, נפל תיכף שינוי בולט. הבטתו נעשתה זרה, רחוקה, כמו מעולמות אחרים, שלשם השקיעהו האֶתר לפני רגעים אחדים, וכמו כל איש שהציץ לבדו לתוך דבר־מה פלאי־נורא, מיהר אף הוא לחלק עם זולתו את סבל־הרושם, והוא פנה אלי ומילמל:
– נורא, נורא… אני טעמתי עכשיו את טעם המות. עד עשרים ושש עצרתי כוח למנות, ומכאן ואילך מניתי באנחות, ואחר כך באנחות פנימיות. כל אחת מאֵלו כאילו נפלה לתוך חלל של איזו חבית גדולה וריקה והולידה הד… אין הוא ישן עוד!" – שמעתי את קול הפרופיסור. ידעתי שה“אני” מוכרח להפּסק תיכף, ואני חיכיתי לרגע זה, והרגשתי בינתים, שהוא נמשך עוד, נטוה הלאה, ישנו… והירהרתי מה נוראה היא, בודאי, קריעתו המוחלטת… עד… עד שהתעוררתי.
הוא נתקדר ונידלדל עוד יותר ממה שהיה, ונפל לתוך אפיסת־כוח. את האחות הצעירה לא ליוה עוד במבט קוֹקיטי ובהשתוממות, אלא באותו כובד־הראש, שבו הביטה היא. לאט־לאט ובין שניהם נתבצרה כעין הסכמה הדדית אילמת לרעיון עליון אחד: “לא צריך”… הבינותי, כי מה שאמר לה לפני שעה קלה לא היה אלא בכוחה של ה“אינרציה” בלבד, מפני שקודם לכן רצה לאמור לה כזאת, אבל עכשיו רוח אחרת עמו, דבר שנפשי תבעה ממנו זה כבר – ואנכי מעולם לא אהבתיו כמו ברגעים אלו.
והניתוח לא הצליח. עם בוא הערב הורע לו ביותר, וכבר לא יכול לענות לי על שאלותי ושידוּלי. אנקותיו הרפות נבלעו בצעקות מסביב, שלא נשתתקו במשך כל הלילה האין־סופי, ומתחת לטמטום הנפשי רבץ כעס־איתנים על כל אותם ילודי אשה, קטני־המוח, שעוסקים עכשיו, בשעות־לילה אלו, בהמשכת ההוָיה.
נפתחה הדלת והוּאר קטע של הרצפה האדומה. בלי רשרוש כל־שהוא נכנסו ועברו בינות למיטות שתי אחיות זרות, מאלו העֵרות בלילות, התעכבו קצת אצל אַלפּ והקשיבו לאנקותיו האחרונות – כרוחות־לילה. בטרם בוקר נפלה עלי תרדמה, וכהרף־עין חלמתי דבר־מה מגוחך וכבד, שהציק לי בגירוי־צחוק עד להתעלף ושנטרף פתאום באמצע על ידי קריאת ה“שגץ” הקטן: – הוא מת!
VI. כחצות הלילה
מתוך האפלה מלבין הראש המחוּתל של הצעיר המתאבד, זה שבערב הביאוהו לכאן ושהאחיות של כל האולמים, כעשר במספר, טיפלו בו אז בבת אחת במין התעוררות מיוחדת. הוא ירה ברקתו באופן לא מוצלח, ועכשיו, לאחר שכבר עבר עליו כחצי הלילה, עדיין התיסר בנשימות־גסיסה משונות. צעדים כבדים של שני זוגות מגפים התגנבו אלינו פתאום בלוית קטע־אור, שנזרק הנה עם פתיחת הדלת: שני המשרתים, כחולי־החולצות, עברו דרך פינת אולמנו, בנשאם מת בארון־הפחים השחור מהאולם מספר 15. – פַּוֶל! – קרא אחד החולים לא הרחק ממני.
מה לך? – ענה הלה מתוך שנתו הערנית על משכבו שאצל הפתח.
לך־נא מהר וקרא לי את הרופא התורני שיעשה לי… (צורך פיסי ידוע, שעכשיו אחרי הניתוח שלו, אין זה נעשה מאליו); לך־נא מהר, כי איני יכול לחכות עוד אף רגע אחד!
אחרי רגעים מועטים בא הרופא, ובאולם הועלה אור־החשמל. זה היה יהודי גוץ, פרוע שער וזקן, וצוארון־מעילו היה זקוף. בכל מהותו לא היה שום סימן של “דוקטוריוּת”. הוא פיהק, התמתח (ניכר, שפַּוֶל העירהו מתוך שינה עמוקה) ושאל בהתמרמרות:
מי הוא זה?
הוא ניגש אל החולה, ובסגנון של “למה הרגזתני להעלות אותי?” התרעם:
מדוע לא קראת לי בערב? דבר זה עושים תמיד לפני שהולכים לישון, ולא עכשיו, בחצי הלילה, להעיר משינה.
הלה התנצל:
כסבור הייתי, שאוכל בעצמי… הדבר הלא קשה ביותר…
שאוכל בעצמי… אחרי ניתוח שכזה מן הנמנע הוא.
מבטו נפל בינתים על המתאבד הנושם־ונושף משונות, ובאותה התמרמרות הוסיף:
מי זה?
זה ירה אל עצמו, – ענה לו האחד – מ“הגן הסְטְריי” הביאוהו לכאן…
הרופא שיסעהו בתנועת יד, כמתכוון: “די, די. איני רוצה לשמוע יותר!”
מה עסקך? – פנה אל החולה שלו, כשפּול הביא את המכשירים לדבר, והוא ניגש אל המלאכה.
צייר.
הרי שאתה אדם אינטליגנטי, ויכולת, איפוא, להבין זאת בעצמך. מה את מצייר?
ציורים אירוֹטיים, א־לה רֶזְנִיצֶ’ק של ה“סימפּליצי”… אַי־אַי־אַי!… אוי־אוי־אוי!… הא־הא־הא…
נוּ, נוּ… כבר! הרגיע אותו הרופא, לאחר שביצע את מעשהו בדייקנות יתירה, והוציא את השפופרת־המחט.
כשכונן את צעדיו אל הפתח לא שכח להזהיר שוב:
- בפעם השניה תקרא לי בערב!
ויצא. הצייר, שבדיעבד רוַח לו ביותר, ליוהו בעינים מכירות טובה. והכרת־טובה מוזרה נתמלאתי אף אני באותה שעה אל רופא אחוז־שינה וקפדן זה. בטענותיו, בתרעומותיו ובחולי החולין שלו פיזר בבת אחת את האימה החשיכה והשאיר אחריו איזו הארה־הקלה. “אדם יקר!…” – לחשתי לעצמי, מתהפך אל צדי השני.
VII. פנים אל פנים
לכאורה לא ניכר היה בפני הפרופיסור הזקן, בעברו בין המיטות, גֵא וזקוף, אף צל של הכנעה והכרת אי־כוח, אולם לחלוחית־הזקנה שבעיניו הכחלחלות היתה בכל זאת חשודה קצת, קול המצביא שלו היה, אמנם, חזק וטלטל והבהיל אילך ואילך את הרופאים הצעירים והאחיות, אבל מדוע לא בא בלילות, כשהאויב היה מתפרץ אל מחננו וטורף על ימין ועל שמאל, או מדוע אין הוא מתעכב בשום פעם אצל זה הזקן הגוסס, והוא עושה את עצמו תמיד כאינו רואה אותו?
זה כארבעה ימים גוסס ומתנַוון הלה, ומעל מפלי־בשרו המעורטלים, שנסתאבו והשחירו כבר נסתלק “צלם אלוהים”, והרי הם נראים כאֵלה של פגר־בהמה. שני המשרתים כחולי־החולצות וכבדי־המגפים, אלו ה“החלוֹפים” החסונים, שנושאים ומביאים הנה על האלונקה את החיים ומוציאים מכאן בארון־הפחים השחור את המתים, מסתובבים כבר מסביב למיטתו סחור־סחור – כעורבים.
לשוא מתקן פּול את הכרים והכסתות תחתיו ואוסף את ידיו ורגליו למקומן: הללו חוזרות ונשמטות אל מחוץ לתחום המיטה. ו“אי־סדר” זה נזדקר פעם אחת כל כך, עד שהפרופיסור לא יכול להתעלם עוד. כמוכן לקרב מסוּכן, כונן את צעדיו ישר אל מיטה זו – אנכי הפרופיסור!
- מי משגיח על חולה זה? – שאל במפגיע.
נבהלה ובאה האחות הראשית.
- אחות שלי! – הטעים בנעימה אבהית – הלא כך אי־אפשר…
כל האסיסטנטים מסביב התחילו מטפלים בגוסס כה וכה מבלי דעת מה לעשות.
להוֹשיבוֹ! – פיקד הפרופיסור. הושיבוהו. הוא הפשיל את חלוקו למעלה ונקש לו על גבו באגרופו. הנקישות נשמעו כמו מעל גבי תוף. אחר כך נתן צו:
להציב לו קרני־אומן!
וכמנצח אחז את דרכו הלאה. אך מי ניצח באמת – ראינו בערוב היום.
בין לילה ויום
מאתגרשון שופמן
מדרכת האַספלט האפורה קיבלה גון של שיש טהור לרוח־הערב, שעה שאפשר היה לפגוש שם את סוֹטרה בת השש־עשרה, בלכתה אל הספריה להחליף את ספרה. את הספר נושאת היתה, כדרכה, דרך זלזול – ידעה, ידעה הקטנה, שהגיבּוֹרה שבו, עם כל הרעש העוטר אותה שם, אינה מגיעה לקרסוליה. – למה את אצה כל כך? – אין לי פנאי. אם אני באה הביתה שלא בשעה הקבועה, אמא תיכף: “היכן היית?!”
והיא מתחילה נוהמת דרך הילוכה־ריצתה את קטעי הנעימות המתוקות, שזה אך תמול שלשום הובאו הלום ממרחקים על ידי בנות־הוַריֶטֶה החדשות. כיצד הספיקו ניגונים אלה להגיע בינתים אליה, שמעודה לא ראתה את הלילה בחוץ אחר נעילת השער?! מעין טלגרף בלי־חוטים בינה ובין אותו העולם.
הרחובות הידועים נעשים זרים לפתע וטעוני־תעיה. רחוקים ופגומי־דמות מרפרפים המַכּרים והידידים, שמזדמנים בדרך, כי זו היתה הנערה־האושר, נשמת־העיר, ששמה רעד בצלילי־הכנסיות ובבבוּאת־השקיעה שבחלונות העליונים. ופעם אחת הירהר: היום אני מוכרח לנשקה, ויהי מה! בחזרה אלַונה עד ביתה, ושם בפרוזדור, ליד המדרגות…
אך בקרבם אל הסמטה שלה, הושיטה לו את ידה:
– להתראות! מכאן ואילך אני הולכת לבדי. אמא משקפת בעד החלון.
הביט אחריה עד שהפליגה בעלטת הערב. אותה שעה הודלקו הפנסים ברחוב ואור נפל עליה בטרם נעלמה מעיניו.
עייף, באחרית הימים, פגש אותה בליל־קיץ חם בטיילת הראשית שבכרך־הבירה. לא נזדעזע. כהרף־עין תפס את כל הגלגולים מראש ועד סוף. הוא הלא צפה את הדבר עוד אז.
כתולעת־יוחנא זו שנתפסה בכף… מדרכת האַספלט היתה כאן מלאה אשפה וניירות־פרסומת ואת קטעי הנעימות המתוקות והשגורות ניגנו עכשיו מאליהם בתוך ה“אַבטומַטים” הכינורות ההפוכים.
–… למה את אצה כל כך?
– אין לי פנאי. מחכים לי…
יוהרה עליונה הוטלה בעיניה, והן כבר לא ראו את האחד, אלא שוטטו פזורות בהמונים, בהמונים – ושוב רחוקה ובלתי־מושגת, כמו תחת כנף־אמה לפנים.
– להתראות! – הושיטה לו את ידה האורירית – מכאן ואילך אני הולכת לבדי…
הביט אחריה עד שהפליגה בינות לאוּרי הלילה. אותה שעה כוּבוּ הפנסים ברחוב – והיא הבהיקה לבנת־שמלה מתוך עלטת־השחר.
צער בעלי חיים
מאתגרשון שופמן
טעונת־רחמים היא העלמה פּוֹליאק, אחת הבנות העשירות והמיוחסות שבכרך, שעליה להקיץ בוקר־בוקר בעיניה הירוקות והמשעממות ובחטמה הארוך והכחלחל. את כיעורה היא מרגישה בעצמה בלי הרף, ובשל־כך אולי מדברת היא תמיד בהתלהבות יתירה על הציור, על המוסיקה ועל יפי־הטבע. אבל במוּזיאוֹן, כשהיא אתנו, האויר כבד ומטיל שינה, הסימפוניות של בטהוֹבן באולם הגדול אינן נותנות כנפים עוד, וגם הנוף היפה ביותר בשעת טיול עמה קסמו פג. היא עושה שַמוֹת בכל.
– כמה יופי! – מפלבלת היא בעיניה הצנועות וחטמה המשורבב ולהוט־ההנאה מפרכס כחוטם־הפיל, הטורח לקלוט את הפּירור הנזרק אליו ואינו יכול. צער בעלי חיים!
ורחמים, רחמים גדולים, מעוררת גם מיצי הקטנה והיפה, בת־הוריטה. אלמלא נפנוף שמלתה האדומה, הקצרה והמופלאה, היו הכל כבר מתים כאן, בטרקלין־לילה זה, מחוסר־אויר, כובד־יין והשעה המאוחרה. אבל מדוע אין היא יכולה לשבת בין המסובים עמה אף רגע אחד כהוגן?! הרי היא מתעקמת בלי הרף בכל מיני העויות משונות ומתעללת בלי רחם בחטמה המחוטב והחי. מתכוונת היא, כביכול לנַול את עצמה בידים, כאילו צרה עינה בהנאה זו, שנהנין ממנה. כשבוית־חרב בין עוגבים במחנה האויב.
– כמה כיעור – מתקלסת היא מתוך עקימת־פרצוף, ואינה יכולה עם כל זה לדכא את יפיה האיתני, המפולש. צער בלתי־שכיח מתגנב אז מתוך סדקי עיניה האפורים והצרים – שני זבובי־לילה ענוגים, שטובעים בשמפניה… צער בעלי חיים!
בשדה התעופה
מאתגרשון שופמן
זה לא כבר נתהווה הדבר, שההמון הרב מכוון את הבינוֹקלים לא נִכחו, כפי שהיה רגיל תמיד, אלא לאותו צד, שלשם לא הביט מעולם – כלפי מעלה. האוירונים, כעשרה במספר, ניסרו ברקיע מעל לראשים, נראו כחיים ועשו בלהטיהם, מתחרים זה בזה, אילך ואילך. וביניהם, בצרות־עין של אזרחים ביחס אל ה“ירוקים”, התעופפו הצפרים. האַבטומובילים, שעמדו כאן בשורה ארוכה על גבי דשא־הככר, התבטלו בפני בני מינם בעלי־הכנף. – הביטו, הביטו! הצרפתי יעברנו, יעברנו… קריאות מעין זו קרא תכופות נער קטן יחף וגלוי־ראש, יליד הפרוָר הזה, כניכר. בעיניו המפליגות־ראוֹת רדף כל טיסה וטיסה, וגם כשכלי־הפריחה הגביה עוף כל כך, עד שהתחיל משתמט מעיני הגדולים – הוא הקטן ראהו!
– שם, שם… – הראה באצבע קטנה למטרוניתה, שעמדה על ידו ולא ידעה להיכן תכוון את המשקפת שלה.
הוא עמד על טיבם של כל הטכסיסים השונים וידע את הטייסים בשמותיהם. לרגעים היה מסביר דבר־מה לאחד המסתכלים, בלי דעת כלל, שהלה נתון בינתים לא לדבריו, אלא לעיניו הנפלאות, שנראו עכשיו, מביטות השמימה, כמקורצות מחומר אחד עם הללו.
באותה שעה עמדה מאחריו, שוממה ונוגה, בת המטרוניתה, ילדה כבת עשר. ההבטה למרום הלאתה אותה במשך רגעי מספר, והיא התחילה מושכת בשמלת אמה: – אני רוצה הביתה!
ומאחר שלא נענתה תיכף וטרטור המוֹטוֹרים מעל לראשה התגבר פתאום, לא יכלה להתאפק עוד – וַתבך.
הקטנים
מאתגרשון שופמן
המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה. תכופות נתקלת העין בכפות רגלי־ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים־שלדים, שכמו נחפרו מבטן־האדמה. “צלב־האומץ” על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר. אך לא נחת גם בכל השרידים המעטים הללו, שהצבא בחל בהם והשאירם חפשים לנפשם. הנה הם נגררים על גבי אבני המדרכות – חיורים, אחוזי־עֲוִית, מדברים אל עצמם, ואזניהם פקוקות במוך. על כל מדרך כף רגל אנשים, שתבלולים בעיניהם. בקפה או בקרון־הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם – כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד.
כאחראי וטעון־עוֹל הנך נדחק בינות לנשים הרבות והבריאות, ששפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. העינים לחות והצחוק אינו טבעי. הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה.
בלי הרגיש בזה כלל, עומדים הם, הקטנים, כנופיות־כנופיות לפני בתי־הספר ובגנים – בגילוי ראש, במכנסי־ספורט קצרים, וספרי־הלימוד תחת בית־שחים. הבלוריות החזקות והזכות, מעל לפרצופים השחרחרים והמכושתים, מתנשבות ברוח ומבהיקות בזיו־היום, שעם פרוץ־המלחמה קיבל איזה גון חדש, מבעית משהו – כמו בשעת ליקוי־חמה קטן…
דבר־מה מרעיד חמלה שורה עליהם עכשיו, כאילו סבל העולם כולו עמוסות כתפי־הבוסר שלהם. יתומים קטנים, שעליהם לשאת לבדם את הירושה הגדולה וכבדת־האחריות כל כך, מבלי להפסידה.
צחוקם ולהגם, משובתם ותעלוליהם, כל אלה כמעט שאינם מובנים לנו, הגדולים. כי כאן תוסס החומר הריחני של האדם הבא, ובעינים היפות הללו, הנוגות קצת והמפליגות־ראות, יש לקרות: “אנחנו נעשה כל זאת באופן אחר לגמרי!” אבל כבר מביט אליהם – באותה התהיה התאוָנית של העלמות – עוד מי. הוא מביט מאחורי הדגלים המתנשבים בעצלתים, מהאוירון המנסר ברקיע, נראה כעוף דורס חדש, ממכוניות־המשא האפורות והענקיות, שהאדמה מזדעזעת תחתיהן ואשר עוד מעט, עוד מעט, והנֶהג החלש שלהן יצנח מעל דוּכנו, ועיורות ובלתי־נעצרות, ישוטטוּ ברחובות ללא ניהוג.
סוף סוף
מאתגרשון שופמן
I.
בהיותו כבן עשרים ושלוש, נטפל דוד צֶ’רטוֹב אף הוא לזעזועים הפוליטיים הראשונים, שהתרחשו בשנת 1905 בעיר המחוז שלו, זו שהדניפר חוצה אותה לשנים, אבל אותו גץ־המסתורין, שניצנץ אז בעיני רוב בני גילו מסביב, לא מצא אחיזה בעיניו הקרות והכבדות. לא לחנם איפוא לא אהבוהו הללו ביותר, וביחוד אסתר, נשמת החבורה. דוקא נערה רכה־בשנים זו, שאת צלה הוא שואף בחשאי עוד מקדמת נעוריו. יש שהתערב בויכוּחים וגם דיבר רתת שעה קלה, אבל כפעם־בפעם צד היה בינתים את המבט היפה, שנתמלא זלזול לפתע, ושמשמעו היה: אותי לא תרַמה!
בין בנות הארץ, זו רוסיה הלבנה, שרובן הן שַטיניות חסרות־טעם, טרוטות־עין וזרוּעות נקודות־חמה, אחיות לסרפד הממאיר, הצומח שם בשפע בצללי המשוכות, נדמתה אסתר הבלונדינית – בעיניה הערפליות כעין האופק, בסנטרה החד והשסוע משהו ובגזרתה המחוטבה והמשונסה באיזור־עור שחור־מבהיק על־גבי החולצה הלבנה והזכה – כנטיעה זרה ומרהיבה, שסוֹערה הלום מארץ רחוקה, ברוכת אלוהים. כנימפה זו המושכת בקולה את העוברים והשבים אל המצולה, כן משכה היא את רוב הצעירים הרעננים אל תוך אוירה המסוכן – בחיתוך־דיבורה העילגי־מלַבב, בכובעיה המופלאים, בעקבות ערדליה על־פני השלג.
פעם אחת בערב, באסיפה חשאית, בלא אור נר, דיבר אנדרוס, הברונט המוצק, מגודל־הזקן והארי שבחבורה. צ’רטוב, בעמדו בקרבתה המשכּרת של אסתר, לא שמע ולא הבין כלום, וידו האחת נשלחה, כמו מאליה, וריפרפה אט־אט על חלקת האיזור, נתקלת אגב־כך בקצה הצמה הרעננה ורבת־הכוח. המהפכנית הצעירה והיפה הבהיקה מתוך העלטה והביטה פעם אל הנואם ופעם ממנו והלאה, אל הכוכב הגדול, שרמז בעד זגוּגית־החלון העליונה – זקוּפה וגאה כבת אלים שגורל המין האנושי בידיה.
– אחיות ואחים! – צהל אנדרוס את קולו וניענע בידו כזורע. – זרעוּ את השנאה בכל אשר תוכלו. קדושה השנאה!
אסתר ננערה, הרגישה במגע, כנראה, ומבלי הבט סביבותיה, סרה ועברה אל מקום אחר.
אלא שלא ארכו הימים, והרדיפות מצד הבולשת התגברו ותכפו כל־כך, עד שטישטשו את כל הענינים האחרים. צללי המרגלים, הפרוטוקולים באולמים כבדי־האויר תחת תמונתו הגדולה של ניקוֹלַי השני, הנזיפות, ההכאות. נפלה הברה גם על־דבר משפטי מות. כבנקיפות הדופק, עם הפסקות קצובות בין אחת לחברתה, הציק הפחד – וצ’רטוב סלד: לברוח!
כשעמד על גבי ה“פַּרוםֹ”, מוכן לדרכו הרחוקה, והביט אל הדניפר בפעם האחרונה, רטבו עיניו. כמה פעמים נסע על־גבי מעברה זו סתם, מעבר הנהר האחד אל משנהו, עבור ושוב, עבור ושוב – בתקותו המסותרה, שמא יזדמן כאן עם אסתר. תקופת אדר היתה עכשיו ו“קריעות” (גלידים) כבדות התחככו בצלעות הפַּרוֹם ובילבלו קצת את שיווי משקלו. הדניפר! שם, על חול החוף, עומד היה בקטנותו ומסתכל בקמטי־קמטיו הנוחים והמרגיעים, בשעה שאמו החלשה חבטה במזור החיור ולחוּך־השטף את הכבסים על־גבי־האבן. או בשבתות הקיץ אחרי הצהרים, כשמיצמץ בעיניו, מובל ביד אבי־זקנו, לאורך שיבּלתו הכרסתנית, והאמין לראות, שם שם בטבורה, אותה ה“גולגולת האחת, שצפה על פני המים”… היה שלום!
כשלושה ימים ארכה הנסיעה. בכל בתי הנתיבות שבדרכו הריח צ’רטוב את האויר החריף החדש, שנדמה כשופע משם, מעירו, מן המקור. הנה הנן נקרות־העינים האפלות, שאהבה ושנאה משמשות בהן בערבוביה ושמסַמרות את הנוצה שבכובעי הז’נדרמים הללו, קרי השׂפם, המתרוצצים אילך ואילך כמורעלים; בהן רואים הם כבר את בקיעי הספינה הראשונים… “אל היבשה, אל הקרקע המוצק, אל החיים המתוקים!” – צעד צ’רטוב בכבדות על־פני הגלידים הפושרים של התעלה־הגבול וחש בגבו את מבטה השוֹטם של אסתר.
II
יחד עם חוסר ה“דוּגה” (הקשת) והמוט האחד שברתמת הסוסים מזדקרת כאן ביותר ריקות העינים. כנושאים משקפים נבובים, בלי זגוגיות, עושים רושם בני הארץ החדשה, השוקטים על שמריהם. בטחון, שלוה, חופש. אך לתעות תעיה עיורת ברחובות הזרים והמהממים, בפרדסים, שאינך יודע את מוצאם, להתנדנד בנחת על־גבי גשרים, בעבור עליהם מרכבה מרקדה. האביב כבר נכנס בעביוֹ, תינוקות בריאים ויפים מפריחים את כדוריהם המגוונים, אריות־אבן מקלחים מים מתוך פיותיהם הפעורים, ובנות הארץ הן כולם מיסודה של אסתר. ניכר שאדמה זו, ולא אחרת, היא המולדת שלה, היא היא אותה הארץ הברוכה! הנה הוא נטפל לכנופיה הצפופה, שהקיפה שולחן־תגרים, ושכוּר־הנֶכר – נשלחת ידו אל הנערה שאצלו, נוגעת ואינה נוגעת, וכמו באֵד משונה רואה הוא אז את התגר הרציני־ערמומי, כשהוא חותך בדיבורו כפרופיסור מעל־גבי הקתדרה:
- בסבוֹן זה אפשר למרק גם את הרבב היותר גדול!
הנערה הופכת פניה בזעף ועוקרת את עצמה ממקומה – וצ’רטוב מתפכח קצת ולבו נופל עליו. לכאורה אך להושיט את היד – אבל לא! כי אם גם לפני האזרח אין הדרכים עדיין סלולות ביותר, הרי קיר אבנים סומא לפני הגֵר. בשעת טיול בשדירה אין עיניו הנוהות נענות אלא במבטי זלזול כלפי נעליו. היושבות בגנים אינן עונות… רע, רע. כרך הבירה הזה, שבתחילה נדמה אגדי ומכושף כל־כך, שביליו נעשים נהירים יותר ויותר, וסייגי הברזל המוחלדים יוצאים ממחבואיהם. המטרוניתות הבאות בימים פוגשות אלו באלו קרות וחמורות, וכשכלביהן המובלים בידיהם נאחזים זה בזה, הריהן מושכות אותם בחבל מבלי רחם, זו לכאן וזו לכאן. לכל בית שוערת זועמת, ולכל נערה – אֵם… כך, לפעמים, מלבין ביער בית בודד, שרומז מבעד למפלשי האילנות כקן האושר; אבל בכניסתך לתוכו, מלפף אותך מיד חבל קשה, שפעת זבובים משחירה על פשוטי כלי העץ, ובנות האיכר הן צנועות־בצורות כל־כך, עד כי סכנה לנגוע בהן באצבע קטנה! אלא שלעתים רחוקות, כמו מתוך רחמים, משחקת לו השעה משהו. על הככר שלפני הכנסיה האפורה עומדים בשורות צפופות, זו מאחרי זו, המונים, המונים, מצפים ליציאת הקיסר. נדחקים, מתפרצים, מצטפפים. צ’רטוב מגמא את עורף הנערה הריחני, השזוף והמכושת, בשעה שלעיניו מהבהבים האורים בתוך החלל האפל של הכנסיה הפתוחה. אך הנה עכשיו, ודאי, יוצא הקיסר – לפי שהדחק התגבר לפתע, הנשימות נעצרו, והנערה כמו הפקירה את עצמה: “עשה בי כטוב בעיניך!”… אלא שהרגע הפלאי הזה אינו נמשך הרבה, ההמון מתנפץ תכף, מתגלים השוטרים – וצ’רטוב עולמו נחרב עליו.
וכך הוא תועה כסהרורי הלאה – ימים, חדשים, שנים. מתוך חלונות־הראוה מציצים שעונים, אקדחים, כתפוֹת, מַנדוֹלינוֹת. לא ניחא. בבית־הקפה קשה לסבול את סריטת הטס בשולחן השיש, ואיזה בן־אדם מכוער תולה את אדרתו דוקא מאחורי שכמך. הדשא במגרש נרמס ונפסד, והנמלים אינן מניחות לשכב. שעמום בכל. בגן החיות מפהק הארי הזקן בכלובו, עולה על לביאתו בעצלתים, נמלך לפתע – ויורד. השרב בכרך מתגבש בינתים, מדכא, מבעית. באפס מחיה וצל קורה יושבים עשוקי החיים על הספסלים שברשות הרבים, ספסלים צהובים, מחוקים וחלקלקים אלה, שמזכירים עכשיו את ספסל הנאשמים בבית־הדין. אך מה זה שם? האחד השליך את עצמו ברגע זה מעל הגשר אל הנהר – וצ’רטוב ממהר ברטט אל הכנופיה הצפופה… בלילות החמים הוא מטייל יחידי בשדרות האפלות ומתעורר לפתע, כששמלה לבנה מבהיקה לעיניו מרחוק; אך בקרבוֹ אל זו, הוא רואה את הנערה מתרפקת בחשאי על בן־זוּגה, שרק בשל בגדיו הכהים לא נראה זה קודם לכן. זוגות זוגות אין־קץ. כשעיניו מבחינות באופל איזה עלם היושב בפינת ספסל לבדו ושורק לו חרש, הריהו מתמלא אליו חיבה מוזרה, ושפתיו לוחשות: “עלם יקר!”
בלכתו הביתה לפנות בוקר, הוא עובר שוב על “ספסלי הנאשמים” עם צללי האנשים המתנדנדים עליהם מתוך נמנום. הצוארונים והמנגֶ’טים שלהם, שחרגו ממסגרותיהם, נראים בכל סיאובם הנורא למרות החושך. בהיסח הדעת צץ אצלם השוטר גבה־הקומה ומסתכל; כי לשבת כאן כל הלילה אמנם מותר, אבל לישון אסור. הנה יונק האחד מהסיגריה שבפיו יניקה נמרצת, מתכוון ללבותה ולהבליט את אִשהּ, כלומר: אין אני ישן!
III
באחד הימים של סוף קיץ לפנות־ערב עמד אבטומוביל לפני בנין המיניסטריון לעניני־חוץ, מסורג־החלונות, ונשם־ורתח… ולא ארכה השעה, וה“הוצאה המיוחדת” הראשונה כבר נישאה באויר יחד עם העלים הנושרים – מלחמה! צ’רטוב נסחף עם ההמונים המורתחים, שהקיפו מצבת־זכרון של איזה מצביא קדמון, והריעו כלפי הנואם תשוש־הקול. “כך צריך!” – כאילו שמע הוא, שקוע בשלו, בנאום הצרחני והמטושטש. – “להיתלות בנפש מן השוק, אפילו מבלי ראות את פניה – כבהמה! עכשיו – אל מעבר לגבולות!…” והוא נשא עיניו אל הרגלים הקדומות של סוס המצבה, שהסתמנו ברקיע הערב, כשהן קפואות בדהירה־זינוק.
גון חדש, כעין זה של ליקוי־חמה קטן, הוטל בזיו הימים, ואבטומובילי־הצבא האפורים והמחודדים טסו אילך ואילך כמטורפים וזיעזעו תכופות בקולותיהם השונים והמשונים: נהם חיה, נעירת חמור, מלמוּל תרנגול הודי…
עגלות־הטראם, מלאות וגדושות אנשי־צבא חמושים, טסו אל בית הנתיבות בלי מעצור, בלי מעצור, כשצקלוני־העור מזדקרים ונתלים להן מבחוץ. מעל גבי הקירות והעמודים היבהבו חדשות לבקרים ה“קריאות” לצבא, כשהן לחות עדיין, והפועלים קשי־היום שעמלו אז בתיקון המרצפת או בבנין חומה, השתקעו במלאכתם בשקידת רתת – ובלבד שלא נילָקח מכאן! ילדים חיורים תולים עיניהם למרום – אוירון!
ערב רב של פליטים מנפות הגבול. האחד מספר: – אני ראיתי, איך שתלו אצלנו שנים־עשר איכרים בזה אחר זה. בבית־תמחוי מרכיב בעל־בית נשוא־פנים את משקפיו לחטמו קודם אכילה, בוחן ובודק בכוונה רבה את הגוש המסופק שבקערתו, וגוחן אל שכנו: – מה דעתך, הבשר הוא זה אם טחול? והנשים סחות מהבוקר ועד הערב:
– תפוחי־אדמה…
– תפוחי־אדמה…
– תפוחי־אדמה…
סוסים נופלים תכופות, מחוסר מספוא, על אבני הרחוב הרטובות, וקשה להקימם; שפחות מביטות. פלוגת־צבא נוהגת בשיירה של כלבים מלומדים, שהולכים על־יד בעליהם מוּרדי־ראש – במסירת־נפש: “עמכם אנו בצרה!” בשארית כוחותיהם סוחבים הטירונים, עוּלי הימים, את ארגזיהם הכבדים, כמתאמצים לרמות את עצמם בנוגע לעתידם.
מחנות מחנות של שבוּיים. מתנהלים הם נרפים, שטופי זיעה, מחוקי דמוּת, ומלוכלכים באדמה, ואויר החוץ מסרב לקלטם.
עלוב וקר־לוע עומד לו בקרן הרחוב תותח האויב, מַלקוח המלחמה, ותחת לספר הרבה כל־כך, הריהו אומר לכל :“אוֹבּוּחוֹבסקי זַווֹד”.
הזכרים הצעירים והבריאים הולכים ופוחתים בינתים מיום ליום. נשארו אך תלמידי התיאולוגיה, פרחי כהונה אלה, הלבושים שמלת אשה, שפרצופיהם מגושמים, בהמיים ומחוטטים. על־גבי אבני המדרכה, שנעשו קשות ביותר, נגררת הפסולת של החומר האנושי – בני אדם חיורים, בלי טיפת דם, שאזניהם פקוקות במוך ותבלולים בעיניהם, מדברים אל עצמם בקול. הנה נשתגע איש באמצע הרחוב! אבל מהיכן פתאום עלם חסון כאלון זה, הרץ נכחו בחמת כוחו?!
– תפסוהו, תפסוהו! – רודפים אחריו חיילים מזוּינים. – עריק. והנה הנכים הראשונים. מטילי ברזל מוחלדים במקום כפות הרגלים, שרוולים נבובים, אבל עוד נוראים מאלה הם מזועזעי העצבים הללו שמנענעים בראשיהם בלי הרף; נענועים אילמים אלה מכילים בתוכם את כל חרדת האלוהים של שדה־ההריגה, כלוח הגרמופון את הנעימה. באולם־ההמתנה של הפרופיסור המומחה, בין פרחי־עציצים שחורים ומאובקים, יושבים דומם קצינים, נוגי עינים, איש ותהומו, איש ותהומו; הפתח שמנגד נפתח משעה לשעה בחשאי, פתיחה מצומצמת, והזקן מציץ, וכבר רואה הוא, כביכול, את הכל. לוָיות של צבא יום־יום. החצוצרות הממורטות מבהיקות בלי ברק תחת הרקיע המעונן, ונגינת האבל מסלקת את הנפש שעה קלה לעולמות אחרים; אבל עוד מעט והיא נפסקת, ועגלת הטראם מצלצלת את צלצולי האזהרה שלה ומחזירה את הכל לאיתנו.
הבתולות הבריאות מתבגרות ביותר, ושפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. בגנים, בשרב־הצהרים, הרי הן מפשילות את ראשיהן לאחוריהן אל מסעדי הספסלים, ונזקקות לחמה, ובערב, באופירה או בקונצרט – למוסיקה, והכל אגב עצימת עינים… המרי והזדון, שהיו להן לשעבר, פגו קצת, וכשאחת מאלו שומעת לפעמים אחרי עקיפי שיחה את ההצעה האחרונה, אין היא מזדעזעת כל־עיקר, אלא שואלת בנחת, כאילו חיכתה לכך:
– היכן זה – רחוק מכאן?
וכך נפל פרץ גם בקיר־האבנים הסומא, שעמד לפני צ’רטוב; על ידי פגז כביכול. “עוד דיוטה אחת” – הוא לוחש לבת־לויתו מתוך קוצר נשימה, בעלותם על המעלות. רועד המפתח ביד. אך עוד מעט והוא נועל את הדלת מבפנים – היא אצלו! הוא ניגש אל החלון הפתוח וסגר גם את זה, כמו שהילדים עושים לאחר שצפור נכנסת לחדרם ביעף, ושמע בתוך־כך מן החוץ: – הוצאה מיוחדת – פשֶמישל נפלה!
IV
קרבות קשים, מלאי כעס ומכאובים, היו לו בתולעי־יוחנא אלה, ולא יכול להן; כאילו כולן הן יונקות ממקור השנאה הראשונה… הרגעים הטובים המעטים לא ניתנו, כנראה, אלא בכוונה תחילה, שהכאב אחר־כך יגדל שבעתים. בלילות הארוכים, כשאבן הקנאה בבטן אינה מניחה לישון, מקבלת דמות דיוקנה של נערה רגילה זו, שברחוב אין שום איש מבני המקום נותן דעתו עליה, איזה כוח כובש עולמות, חומס נשימה, מחריב דם. כי נכון לו לילה שכזה, יודע הוא תמיד מפי הנסיון בעוד יום, והריהו נכנס למיטה כמי שעולה לגרדום. צריך לפחד מפני כל נערה שבשוק!
כדי לברוח בפעם השניה, לברוח מפני עצמו, התחיל צ’רטוב משתמט מכל מכריו וידידיו, שעיניהם נדמו לו עתה כרמשים לחים, ועקר את דירתו אל פינה רחוקה. בנשאו את מטלטליו אל מעונו החדש, הרגיש את עצמו כמו אז, לפני ארבע־עשרה שנה, בצעדו על פני מהמורות השלגים של התעלה־הגבול. ולא בכדִי; כי בשעה שדיבר אתמול עם בעלת־ביתו החדשה בפעם הראשונה, הציצה אליו מאחריה בתה הקטנה, ילדה כבת אחת־עשרה, וצ’רטוב לבו חש לו תיכף, שכאן, אך כאן, ימצא את המרגוע.
– את יודעת, שהנך מעַלגת קצת, הלא אין את מדברת ככל אדם, – נכנס היה עם הקטנה בקטעי שיחה, בשעות שנשארו לבדם, ונושקה אגב־כך על קדקדה; נדף ריח של לחם חם.
– אני יודעת, אני יודעת, – ענתה הֶלי בהברתה המלבבת, שעשתה רושם כאילו סוכריה לה בפיה, – גם בן־דודי, אוֹטוֹ, מדבר כך. בקרוב ישוב מן ה“שדה”.
הברה זו, הקול מילאהו תמיד חדוה מרעידה, כששמע את אלה בבוקר בבוקר מעבר לכותל. עתים גם שרה. בניגוד לאופן חייו הקודמים התחיל צ’רטוב לשבת בבית כל הימים. בחוץ לא יכול עוד לשהות הרבה; קנה בשביל הלי מיני מתיקה שונים, ובהול וכבד־כיסים התנשא על המעלות.
באין הקטנה בבית אהב לדבר על אודותיה עם אמה. נהנית ומהססת כאחת ענתה זו:
– כבר יש לה מזל שכזה. גם בבית־הספר הכל אוהבים אותה. פעם אחת בדמדומי ערב, כשעמד בפתח חדר־הבישול וביקש מבעלת־מעונו כוס תה, בשימו את ידו, כגודר את המוצא על כף המנעול, נגשה הלי בלאט, התרפקה בלי אומר, העבירה על גב ידו את לחיה הקטנה והמתוקה, אחר כך את סנטרה החד, השסוע משהו… צ’רטוב התאמץ שלא להביט עליה, דיבר בינתים עם האם בשלוה, בקור־רוח – כמסתיר עוון.
שינה מוצקה, שכמותה לא טעם זה כבר, ישן בלילה הבא. כחולה קשה לאחר ששתה את סם־המרפא היחידי, האמיתי. אסיר־תודה לילדה הגואלת חזר ביום המחרת על חנויות הרבה וחיפש בשבילה דבר־מה שלא מן המצוּיות. תיכף לכניסתו מן החוץ התעכב בפתח חדר־הבישול, בשימו את ידו, כמו אתמול, על כף המנעול. אך הפעם לא שעתה הקטנה אליו ואל דוֹרוֹנוֹ, התנכרה לפתע, הציצה אליו באישונים קטנים, חדים ומַמרים, הידועים לו היטב, והטיחה:
– אוֹטוֹ כבר בא. הנה הכובע שלו!…
וכפפה את עצמה אל מתחת לידו הגודרת ויצאה בריצה אל הטרקלין והגיפה הדלת אחריה. צ’רטוב נכנס לחדרו, ומבלי פשוט את אדרתו, תעה אחת הנה ואחת הנה, הציץ אגב בראי המסודק – וירא את אביו־זקנו… וינס החוצהּ.
הוא אץ דרך הרחובות, שהיו עתה שקטים משום־מה וריקים מאדם, אל טבור הכרך, אל המקום, שזה אך לא מכבר ברח משם. נכנס לגן. הספסלים הריקים הבהיקו מתוך לחלוחית בשורה ארוכה, והשלכת המעורבת בערמוניות מפולחות נראתה כמלוכלכת בדם. כאן הגיעה לאזניו המולה אדירה וכבושה, המולת המונים ברעם והוא שׂם פעמיו אל מוצא הגן מעברו השני, אל הככר שלפני הבנינים הרשמיים, מקום שם, לפני ארבע שנים, עמד אותו האבטומוביל, שנשם־ורתח, נשם־ורתח… אוקינוס של בני אדם הכה גלים וסאן כלפי הדגלים האדומים, שהתנפחו בעצלתים, כמפרשי אניות, תחת מפלשי העננים. העינים לא היו ריקות עוד, אלא מלאות אף הן אותו האופל המסתורי, שצ’רטוב לא ראהו מיום גלותו מעל אדמתו, אבל באיזו קפנדריה הגיע זה עד הלום?! העשוקים! באפס מחיה וצל־קורה ישבו תחילה על־גבי הספסלים הקשים והחלקלקים שברשות הרבים, לילות לילות התנדנדו שם נאבקים עם השינה האסורה, השליכו את עצמם אל הנהר ונמשו משם תיכף על־ידי השוטרים על־כרחם; אחר־כך ארבע שנות המלחמה, נתקטעו, נתגדמו, נשתגעו, ורק עכשיו, אחרי כל גלגולי הזוָעה, בא זה ומילא את העינים המשונות הללו, שהן ספק נפסדות על ידי יריה, ספק עינים תותבות, עשויות זכוכית… רק עכשיו, רק עכשיו הבינו את אשר עולל להם!
צ’רטוב נגרף עם שבולת־איתנים זו, ובפעם הראשונה בחייו התלכדה הויתו עם זו של הכלל, ובטירופי הקולות מסביב הבליע גם את קולו הרפה שלו, כשהוא נדחק ומשווע, נדחק ומשווע. כי לא קולות גבורה, קולות קרב היו אלה, כי אם ילֵל יאוש של הרוסי־החיים, ילֵל בני־אדם שהקיצו משנתם והנה הם שחוטים למחצה. מהאופק הגיע הד – כאילו ענה להם קול דמי אחיהם ההרוגים, הצועקים מן האדמה אף הם. במרומי אילן מוקרח ישב נער משולח, קרוּע מכנסים, התקלס מגבוה, התלהלה וחיקה את הקולות, מה שקילקל קצת את הלך־הנפש, כלעג מנַחש לא־טובות. צליל חדש נפל באויר, כעין נקישה עמומה בקורנס על גבי טבלה של פחים; אחריו שני, שלישי, וברד יריות ניתך אי־מזה, מן המארב. הבנינים, האנדרטות, הפנסים, קרעי העננים התנכרו כהרף־עין והביטו הבטה חדשה, ופרצופי האנשים שהדפו חד את אחד, שוב לא נראו בשלימותם, אלא ריפרפו קטעים קטעים. – לאט־לאט!! לאט־לאט!! אבל דוקא צריחות התראה אלו עוד הגדילו את האנדרלומוסיה. היריות התגברו ותכפו, והלב בכה מכעס אין־אונים על זו המפלצת הנצחית, הצוחקת במארבה, שאינה אומרת די ואינה חסה גם על שארית הפליטה. נכים מכל המינים נסתבכו, נפלו, נפתלו, עוד מעט ופקעת של גופים נתגבבה, פירכסה, נדרסה – וצ’רטוב בתוכה.
נשתתקו הקולות. ומתוך העלטה שלפפתהו צפה ועלתה אסתר, כשהיא מפויסת, נוחה, אוהבת; בפניה הוצק הרבה גם משל האחרות, משל הלי… בשארית כוחותיו שאף צ’רטוב אל קרבו את האושר הכבד והעגמומי במקום אויר הנשימה שלא היה. וכל זה נמשך, נמשך, נמשך. אולי עד לאין סוף? כי יקיצה הן לא היתה כאן, זו שמפזרת את החלומות.
בימי הרג רב
מאתגרשון שופמן
I
מנחם בּוג, אם כֹּי זר ו“אויב”, נסחף אף הוא עם ההמונים המורתחים, שהריעו “הוּרא” פראית לקיסר ולמולדת, ובתוך הדחק וההמולה נזדמן פתאום עם אַלטורה, צעיר זה, שרכש את לבּו לפני כמה שנים, ששהה בנכר זמן־מה, ושזה עתה, כניכּר, שב הלום, לבירת מולדתו, לרגלי פרוץ המלחמה. “חבל על הראש היפה הזה!”… היה ההרהור הראשון, שהיבהב אצל בּוג, משראה את ראש אַלטורה הגלוי, הבּלּוֹנדֹי, הדומה בתבניתו לזה של אחיו הגדול. (אגב, מי יודע גם מה גורלו של הלה?! ודאי נלקח אף הוא – שם). אותו המצח הרחב והזך, אותה המפרקת התלולה: לא משופּעת, בּולטת, הדיוטית, שנואת־נפשו. בּוג לחץ את כּף רעוֹ בכוח, הבּיט לתוך העינים הטהורות, התינוקיות משהו, וגל־אהבה חדש אל העלם היקר הזה הציף את לבּו.
– הלא “אויבים” הננו עכשיו, אויבים!
מפני קולי הקולות מסביב לא שמעו את דברי עצמם. הימנון הממלכה הושר וחזר והושר פעמים אין קץ, ודמע קל עלה בעינים פעם לשמע קול ילדה אחת, תינוקת ענוגה, שהשתפך: “קיס־רנו, אר־צנו!”… נואמים צרודים צווחו מעל גבי השלבים שלרגלי אַנדרטות־מצביאים, שעכשיו כמו נכנסה בהם נשמת־חיים; גיניראלי־אבן אלה, האוחזים בשלח דרך פּיקוּד, רכובים על סוסים אבירים, ששום איש עד הנה לא נתן דעתו עליהם, כאילו אמרו: “ידענו, כי יש יום ואתם תשובו אלינו כולכם, ידענו”.
מבינות לגלי התהלוכה נזדקרו לרגעים בנות המקום היפות, כשהן אדוקות בבחוריהן – בלונדיניות זקופות, ארוכות־צואר וכבדות־צמה, מפתיעות, מדהימות, אחרונה מַשכחת ראשונה. בּוג יודע אותן מתוך הטראם, מתוך בית־האופירה, כשהן צובאות מבושמות ואוריריות אצל המזנון בשעת ההפסקה, מעל ככר הגלישה. אותו היופי, שכשהוא נפגש ביום־חורף, וחם לך משהו, וביום שרב כבד, וקר לך משהו… זע הכאב הגדול, זה שבעת האחרונה – כמו על־ידי הארה פתאומית על החמס הנורא הנעשה לו, לזר – הורכב מכל המכאובים הרגעיים, החולפים, שקדמו לו; ובוג נאנח והעיר בבת־צחוק:
- תחת לעשות מלחמות, כלום לא טוב היה, ששתי ממלכות שכנות תשלחנה אל הגבול מפקידה לפקידה זו את בחוריה וזו את בתולותיה – “שדות קטל” שכאלה צריכים היו להיות! מעט השנים, שניתנו לנו כאן..
אלא שגם לרגלי המלחמה בצורתה הנוכחית דימדמה בחשאי מעין תקוה חדשה. הנחשול העולמי הלא אי־אפשר שיחלוף בלא־כלום… הכרך, עם ספסלי חוצותיו, גניו ופרדסיו, שעתיד להתרוקן מזכריו… דבר־מה שמור בעתיד הקרוב… ברם צר על אלטורה נתין־המדינה, והוא גחן ולחש לחברו:
כלום אין לך איזה מיחוש בגופך?
הלב אצלי אינו כתיקונו.
התהלוכות ארכו עד לאחר חצות. העם שאג פרא, מתפרץ לקרב, והורידים התנפחו על הצוארים הכחושים. ורק היצאניות החיורות, רק הן לבדן, כמחוננות בבינה עליונה, הציצו פיכּחות ותוהות, כשהן נהדפות ונלחצות אל קירות החומות.
- הלילה די, עת לישון! – שידלו השוטרים, שליווּ את ההפגנה, מעל סוסיהם.
מחמת קשי הפרידה לן אלטורה הלילה אצל בּוג. איחרו לשבת. אלטורה סיפר הרבה ממאורעות חייו במקומות, שהוא בא משם, והראה פוטוגרפיות של נערות ומכתבי־אהבה. ובּוג אף הוא טרח ונבר, ב“ארכיון הרוסי” שלו, והוציא משם תמונות מחוקות של מהפכניות קצוצות־שיער, שבפני הללו נראו כאוזות־הבר בפני האוזות הביתיות; אגב־כך הראה גם בראַוּנינג מוחלד קצת, שהשתמש בו בשעתו, לפי דבריו, לא בלי הצלחה, בהיותו עוד “חבר” אדוק. כאנדרטות־המצביאים קיבל עכשיו גם הנשק הקטן הזה צורה אחרת; כגוף מת, שנשמתו הוחזרה לו.
היו ימים… – מילמל בּוג כמתוַדה. – עכשיו הנני אדם אחר, אחר לגמרי.
למה עודך מחזיק את זה? התעקם אלטורה, ששנא כלי־זין תכלית שנאה. – השליכהו!
מדוע? עוד אפשר, שיהא בו חפץ.
נשמעו דפיקות עמומות בכותל, ובּוג הסביר:
- זוהי בעלת־הבית הזקנה שלי. אין אנו מניחים לה לישון. מלחמה כבושה, אילמת, אינה פוסקת בינינו. הרי אני בעיניה חידה חשודה. איזה רצח מסתורי כי יארע בעיר, סוקרת היא אותי בעינים מלאות חשד ופחד, ולאחר ימים מועטים, כשהיא מסבירה לי פנים פתאום, ברי לי, שהעתונים הודיעו היום, כי הרוצח כבר נמצא ונתפס…
אלטורה צחק וענה:
- אבל הבה נשכב!
בוג מסר לאורחו את מיטתו, והוא שכב על הספה הערומה וקיבל באהבה את הסיגופים. לא ידע בעצמו, כמה טוב־לב אצור בו. הוא טעם מעין אותה החדוה, שהיתה לו בילדותו, כשאחיו הגדול היה שב ממרחקים לימי החג וישן עמו בחדר אחד אחרי הפרידה הארוכה.
II
- הוצאה מיוחדת – קְרַסניק נכבשה!!! רץ לאורך הרחוב, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, נער קטן, יחף וגלוי־ראש, אותו הנער היפה והמלוכלך, כחול־העינים, שעמד על משמרתו בקרן האוניברסיטה והושיט, מתחנן בשפה רפה, שרוכי נעלים לקניה. אבל עכשיו – איזו אש בעינים, איזו קלות. איזה קול!
הידיעות החדשות לבּקרים משדות־הקרב, המספרים העצומים של הנופלים, משפטי־המות התכופים, ה“קריאות” לצבא המדובקות אל הקירות, כשהן לחות עדיין, האבטומובילים המטורפים בארץ והאוירונים השאננים בשמים, – כל אלה לא הניחו לשבת על מקום אחד, אלא דחפו בלי־הרף מרחוב אל רחוב, מגן אל גן, לתור ולשחר, לתור ולשחר. ספסלים, ספסלים, ספסלים. בפינותיהם, כמפנות מקום למישהו, יושבות הן, בנות הכרך המזועזע – עייפות, זועפות, אפּתיות. בשעה שמרַבצים את הרחוב בקרבתן בקילוח אדיר, אין הן זזות ממקומן עד הרגע האחרון, עד שהמים באים עד נפש. הגייסות החמושים, עם אדרותיהם הגלומות, צקלוניהם, נשקם וקערות הבדיל שלהם, שחולפים על פניהן בעגלות הטראם, עגלות, עגלות ממולאות, מתוך השתפכות בשירה מטורפה, אינם מעוררים בפרצופיהן זיע כל־שהוא; בהבטה ריקה מלוות הן את הנוער בגבורתו, המובל לטבח… זו כפופה על ספרה, זו מביטה נכחה סתם וזו מצחצחת צפּרניה. בקצה עינה האחת, מבלי הסב את הראש, רואה היא את זה, שהתישב זה־עתה בפינת הספסל השניה. מחיצת־דממה, מחיצה ערפלית כבדה, חוצצת בינתים בכבדות, כמו מבטן האדמה, עולה המלה הראשונה ונרתעת יתומה, עלובה, בלתי־נענית. מתוך מגבעת־הקש בולט חוד הפּריפה… הנחשול העולמי לא פעל כלום! מה שהאִמות והסבות נטעו דורות־דורות לא יהפוך משורש שום סער שבעולם. נשמעת לפעמים אך איזו נפש נידחת, לקוית־גוף, חסרת־טעם מטבע ברייתה. באפלולית מנומרת, מאחורי הוילאות המוּרדים, מוכי השרב, מתגלית בת־אדם בעצם כיעורה הנורא, כגייסות הללו בגיאיות ההריגה, הצמאים למים, למים חיים, ושותים מי־ביצה עכורים! בבוקר בבוקר יוצא בּוג את מעונו בלב רועד, מלא תקוות טמירות: “מה יביא לי היום החדש?!”… בבוקר בבוקר, כשתיקיהם של נושאי המכתבים עודם מלאים וגדושים ומנקי־הארובות נפגשים תכופות ומבשרים אושר. אך הנה הוא עובר את הכרך, חוזר חלילה, עשרת מונים, מציץ לכל פינה חבויה, נפגע רצופות על־ידי נסיונות בלתי־מוצלחים, מתיגע, וכבר הוא רואה את אודם השקיעה רובץ על מסעדי הספסלים, על העלים הנושרים, על שלוליות הריבוץ. מדוכדך ונואש הוא שב בשעה מאוחרת הביתה.
היום אירע לי מאורע מענין. – מספר אלטורה, שבמשך העת נתחמץ משום־מה. – נכנסתי בדברים עם נערה אחת בפרדס־העיר. נערה נפלאה. המלה האחרונה! ביקשתיה לבוא אלי, סירבה, סירבה – עד…
ואחר־כך?
אחר־כך!…
אבל בעצם הרגע העיקרי הלא הרגשת: הבל־הבלים?!
מדוע? אדרבה! דוקא עוד יותר מכפי שפיללתי…
בקולו רעדה נימה חדשה, נעימה צרודה משהו, לא־טובה. היתה בה מעין כבישת האושר, שלא להקניא את חברו, אבל כבישה שניתנה להרגיש בה, והיא שהקניטה ביותר. למורת־רוח היתה עתרת העשן, שהיה ממלא את חלל החדר בסיגריות התכופות שלו, האפר הרב, שפיזר על השולחן חמרים־חמרים. עקימת־שרירים חדשה, לא־נעימה, בפרצוף ובת־צחוק נפסדת בעינים, בעינים הללו, שלשעבר נדמו תמימות וטהורות כל־כך. פעם אחת, ביום־בציר כהה, ראהו מרחוק בגן־העם מטייל יחידי בנחת, כשמגבעתו בידו, ותר ואורב לכאן ולכאן אף הוא. איזו הליכה נתעבה! זו המזימה העצורה בה! שלא להתנגש עמו, נסתלק בוג מכאן ועבר אל השדירה הראשונה שבצד ימין, זו הסמוכה לסורג, ומבטו גלש, כמו מאליו, על־פני שורת הספסלים, שבלטו מבינות לחמרי שלכת אדמדמה תחת הרקיע המעונן. ברוניטה קטנה כבת שש־עשרה, חטובת־חוטם, עם “בּוֹאַ” על ערפה ועם שעון קטן על גב ידה השזופה, ענתה לו משם בעינים אפורות, ששמורותיהן שחורות, ופראיות משהו. הרושם היה חזק ביותר. כאילו להיוכח, שאין שום הפרזה בדבר, שב בוג על עקביו והסתכל בה שנית. איזה טוהר! עור־הפנים מכושת כפרי־בוסר הקשה להיקטף. שוב הציצה עליו בעיניה הפראיות, שהתמיהו וליבּבוּ בכוח זר, כאילו של איזה יצור חדש ויפה, שאנו רואים אותו בביבר, בפעם הראשונה בחיינו. אך בנערה שכזו, הירהר, אפשר להעביר בבת־אחת את הכאב הנצחי ולהביט אחר־כך בלי שמץ של קנאה אל כל אושר זר, איזה שהוא. מלומד נסיונות רעים לא העיז לשבת אצלה מיד, אלא דחה את הדבר לשעה קלה, ובינתים עבר על פניה, הלוך ושוב; עדיין יש לו שהות. דרך השער הסמוך יצא וטייל לאורך הסורג מבחוץ, בהביטו בעד הסדקים פנימה, אל מסעדי הספסלים מאחוריהם. הוא חיפש בעיניו אותו ספסל, מצאו, ולבו נפל – אצל הנערה ישב אלטורה! “כך יאה לי!” – גירה את עצמו בלבו והחליט לעמוד כאן ולראות מה יהיה בסופו של דבר. כמה ניווּל בזו המפרקת, בזו הלהיטות! כאילו כבר אין שום דבר בעולם זולת זה… מתוך אריבה כבושה מתחיל הלה לצדד פניו לאט־לאט אל עבר הקטנה, המביטה נכחה. כחיה טורפת מוכנה לזינוק. מחפש הוא, כנראה, אחרי המלה הראשונה. הריהו מוציא סיגריה ומציתה: לשם יתר אומץ. אבל היא לא תענה! נערות כאלה אינן עונות! אך הנה אמר אלטורה מלה – והיא ענתה מלה אף היא! רע! מכיון שענתה – הרי רע! אם כי לפעמים הן מדברות, מדברות, וממקומן אינן זזות. הריהי צוחקת אפילו… מפרקת אלטורה נוהרת, חוגגת, ונראה, כביכול, ההרהור, שרוחש בה עכשיו: “אספר לבוג”… הוא עמד כאן עד בוש וקפא במארבו עצור־נשימה. לבסוף הוא רואה את אלטורה מתנשא ממקומו – ואף היא מתנשאת. הריהי סוקרת כה וכה מתוך איזה חשש, מחליקה בכף־ידה את קמטי שמלתה מאחוריה – והולכת על־יד אלטורה, הולכת!.. בוג נאנח אנחה, שכמותה לא נאנח זה כבר, והתחמק כגנב. ימים אחדים התאמץ בכל האמצעים שלא להיפגש עם חברו. אין הוא רוצה לשמוע כלום. אך משנתגלגל המקרה ולא היה דרך לנטות ימין ושמאל, ניסה בוג להשיאו לענינים אחרים, אבל הלה דחף, כדרכו, בטכסיסים ערמומיים ודקים, דרך קפנדריות מוצלחות, דוקא לשם, אל אותה הנקודה האחת, הנקודה הנוראה – וסיפר, וסיפר, וסיפר.
- …השם כשלעצמו כמה שוה הוא: כריסטינה!
בעוד ימים אחדים, כששניהם התנגשו שוב, התחיל בוג:
נפטרת שוב! כיצד עלתה לך אתמול ה“בדיקה”? זוהי, כמדומני, ה“בדיקה” השלישית.
נפטרתי בדרך נס, המאיור רצה לקחתני ויהי מה, אין אנשים! אבל מה“בדיקה” הבאה ודאי לא אמלט!
בסתר לבו התנחם בּוג ב“בדיקה באה” זו, וכדי לכסות את ההרהור הרע, העיר:
- סבורני, זוהי ה“בדיקה” האחרונה. נשארת בין החיים!
אלטורה ענה מתוך התעוררות:
עכשיו צריך להתחיל הכל מבראשית. קודם־כל עלי לבקש דירה חדשה. אתמול נפלה קטטה ביני ובין בעלת־מעוני.
בשל מה? שאל בוג, ולבו ניבא לו לא־טובות.
כריסטינה היתה אצלי אתמול, – הבליע בנעימה, – אלא שצניעות־איתנים שכזו עוד לא ראיתי מימי. לא יכולתי לה בשום אופן…
“העיקר אצלו, שאני יודע!” – הלכה והתגבשה השנאה בלב בוג מיום ליום. כשהיה הלה, כבעת הראשונה, לן אצלו לפעמים, לא יכול הוא לישון כל הלילה: נשימות חברו הישן כאילו שאבו את אויר החדר עד תומו. קשה היתה ביחוד אותה שעה קלה בבוקר־השכם שבין יקיצה להתעוררות גמורה, שעה שבה שכב אלטורה ופניו אל הקיר, הוזה כלוא בעולמו… מפרקת זו, שלפנים אהב אותה כל־כך, התחילה עושה לו את העולם צר. עתים בנשף, בשבתו באולם־הקונצרט, מכיר היה את זו פתאום, שהיא נטויה קצת הצדה, באחת השורות שלפניו; הלך־הנפש הקודם נפסד כהרף־עין, ושוב לא יכול ליהנות מסוף הסימפוניה.
III
אם כי כל שלושת הקיצים הקודמים עלו בתוהו, בכל זאת משהגיע האביב הרביעי, חזרה וזעה התקוה בלב. הגנן קיצץ בראשי האילנות, נפלו הזלזלים השחופים ונחשפו מקומות־הקציצה. על אחד הספסלים כבר נראתה היושבת הראשונה… החורף גז מן הזכרון בבת־אחת, ונדמה, שנמשכת התעיה מאשתקד. הצלבים האדומים על־גבי הדגלים הלבנים, שליד בתי־החולים לצבא, אדמימותם התגבשה וקדרה ביותר. נפגשים אך אינבלידים, כמרים בשמלת אשה ונתיני חוץ־לארץ המעטים. הנה הכנר, הוירטוּאוֹז הידוע, יליד הגיטו הרוסי, שעלה כאן לגדולה, מטייל עם כלבו מעדנות, כדרך אצילים מבני המקום. פה ושם שוטרים זקנים, במשקפים. מחטי־שער מתגלגלות על חלקת המדרכה, ובשמים, כעין בהרת־עב קטנה, נראה הירח בעוד היום גדול. בדמדומי ערב נושאת אשה במקום גבר את מוט־האבוקה מפנס אחד אל משנו.
שוב חולפים הימים בלא־כלום. נזקקות אך הנערות הללו, שאינן אלא בחינת תחליף; האמיתית אינה נתפסת; יש שגם זו מבטיחה ראיון ליום המחרת, ובוג שנתו נודדת כל הלילה מקוצר־רוח. בשעה הקבועה הוא עומד במקום המיועד ומביט אל האורלוגין הענקי שבמרומי המגדל מנגד. כל עוד שהמחוג הגדול זקוף, מכוון כלפי XII, זקופה עמו גם התקוה, וכנפי־האושר משיקות מעל לראש, אבל מכיון שמחוג זה מתחיל שוקע, שוקעת עמו גם התקוה – ואובד־עולם הוא עוזב את המקום לבסוף, כשאותה המתעתעת הקטנה, שישנה עתה באיזו פינה שבכרך, ישנה, שוגאה בדמיונו ליופי ולקסם פי־שבעה משנראתה לו אתמול. “נערות כאלה אינן באות!” – נאנח בוג פעם אחת אחרי ראיוֹן נכזב שכזה ונכנס לפרדס העיר. “נערות שכאלה יודעות את ערכן. כּריסטינה, אמנם, מתהלכת עם אלטורה זה זמן רב, אבל לפי הודאת אלטורה עצמו, עדיין במרדה עומדת. מה מעכב אותה? אין זה אלא מין חסד שלא־מדעת עם האחרים”… הוא התעכב קצת ליד הבריכה ותמה על שאין עוד עופותיה עליה; במקום הברבור הלבן והאוזות האפורות נראית אך הירוֹקה העגומה בלבד, כשהיא רובצת על־פני המים בלי נדנוד כל־שהוא… מעבר לבריכה, על הספסל הקיצוני שבשורה, ישבה נערה. “כעין כּריסטינה!” – הציף את לבו גל־מרפא, כשנתקרב אליה וראה והנה היא דומה מאד לאותה השחרחורת הנפלאה, שנפלה בידי אלטורה. מסוג אחד. חסרו אך הכישות הדקה והשעון הקטן. בניגוּד לרשלנותו של אז, שלא יכול כפּרה עד היום, ישב בוג אצל זו מיד. המלה הראשונה שוב לא קשתה כבימים הראשונים – מתוך רגילות. היא הסבירה לו פניה וחייכה. מה שהפתיעהו מעט.
- … זה לא־רחוק מכאן, – נשתנה קולו משהו. – למה נשב פה?!
הציצה לתוך עיניו בלי בת־צחוק; הירהרה.
- השעמום גדול והחיים כה קצרים! – התחטא לפניה בנעימה של ילד, מתבייש בתוך כך מפני עצמו על מליצה שדופה זו, שהוא משתמש בה בפעם האלף.
הציצה בו שוב.
- ובכן הולכים אנו! – התנשא בוג ממושבו.
הוביל אותה דרך רחובות וסמטות קשי־אבנים. חורב בפה… לרגעים החזיק בה, מזהיר אותה מאבטומוביל. סוף כל סוף!… יספר לאלטורה…
לא, לא, ילדתי היקרה! – התפלץ בוג, בראותו באפלולית שמאחורי הוילאות המורדים את מערומי גופה, גוף הבוסר שלה, והנה אין בהם מתום. כתפוח מתוק זה, שהתולעים כירסמוּהו במפולש. – לא, אני הולך!
אין זה כלום… – מילמלה היא והתחילה מתלבשת.
שעה קלה ישבו זה מול זו, הוא על הספה והיא על המיטה, דוממים, אחר־כך הציצה עמוק לתוך עיניו, כמו קודם בפרדס, ותבעה:
- אבל אל־נא תהיה משעמם ככה, אין זה ולא כלום. באלוהים נשבעתי!
בוג לא גרע עיניו ממנה. כמו קודם אין הוא רואה אלא את פני־התינוקת השזופים שלה, עם השחרורית שמתחת לעיניה המלבבות. עופרת במוח. והיא הפצירה:
- גשה־נא אלי!
כנהדף מאחוריו התנשא בוג ממקומו ופסע את הפסיעות. התהום עודנה רחוקה, ולפי־שעה אך גלגולי מורד, אך גלגולי מורד… מעוקם־שכם, כמי שמחכה להכאת אגרוף, התהלך בוג כל הימים הבאים. ובוקר אחד – וזו ניחתה! גוש־אופל הוטל בזיו היום. האקדח – משא כבד; כל־כך מתעלפות הידים. סחרור־ראש ומעידת־רגלים על גבי השלבים החלקלקים, המוליכים אל הפרופיסור המומחה. על הקולבים שבחדר־הכניסה תלויים בשורה ארוכה כובעי־צבא. באולם ההמתנה פתוחים ז’ורנאלים מצוירים, ישנים ומאובקים. מתוך הערפל הכבד מציצים פרצופים נתעבים, קטני־מצח, המצויים בטרקלינים של בתי־זימה. המלחמה לא השמידתם. בחשאי, בלי חריקת ציר, נפתחת הדלת שמנגד, והפרופיסור גבה־הקומה, עוטה מעילו הלבן, מבהיק בצד גוש־האופל. בשעת כניסה אליו מתקטן האומלל בעיני עצמו. התפשטות־בהלה. מצלצל הטלפון…
- אבל אין להתיאש ביותר! – נהם הזקן, כדרכו, לאחר שהקריא את גזר־הדין הנורא ורחץ את ידיו בכיור בשקידה יתרה.
בוג ירד מעל השלבים החלקלקים, כשידו לופתת בתוך כיס־מכנסיו את יד האקדח הטעון. אך פסע פסיעות אחדות על־פני חוץ, ונער, עם צרור גליונות תחת בית־שחיו, צוַח לעומתו:
- הוצאה מיוחדת – שביתת הנשק!!
זה היה אותו הנער, שלפני ארבע שנים הכריז על כיבוש קרַסניק, ושבינתים כבר גדל הרבה. לחדותו של אז לא היה זכר, ועיניו הכחולות כבר צפויות היו אל השעמום והחולין של ימי־השלום החוזרים. “נו, יריה אחת בכל־זאת עוד תפרוץ היום!” – לחש בוג לעצמו, בהרגישו בתוך כך כמה אין הדבר קל. צריך לא לחשוב, לא להימלך! כשם שהיתה מאיצה בו אמו בילדותו “ליטול” את שמן־הקיק… או אולי יותר טוב אל הנהר? בטראם 36 אל קצה הכרך, מקום שם השבולת רחבה ואדירה כל־כך… בחדרו מצא את אַלטורה, כשזה מוטל על הספה. מחכה לו. החלל היה מלא עשן סיגריות. – נבהלת? מחכה אני כאן זה כחצי שעה. המכשפה הזקנה שלך נתנה אותי להיכנס בקושי גדול. שמעת בחוץ את “ההוצאה המיוחדה?” היינו יחדיו עם ההתחלה, והנה רוצה אני להיות עמך גם עם הסוף.. מבלי הוציא את ידו הימנית מתוך כיס מכנסיו, התלבט בוג אילך ואילך, שמע בתוך־כך את קול אלטורה מבעד לאלפי פרסאות ולא קלט מדבריו כלום. “אולי דוקא ברגע זה, תוך כדי דיבור? אל הרקה!” והוא שם את אצבעו על ההדק.
… כריסטינה… – פיזרה המלה בבת־אחת את הערפל הכבד, ובוג התחיל קולט את המלים ומבין, ומבין.
… אבל לא האמנתי בעצמי – רעדה הנעימה הצרודה בקולו של אלטורה, ששכב על צדו ותמך את ראשו בידו – לא האמנתי בעצמי…
מה לא האמנת? – ישב בוג עיף, שטוף־זיעה, על שפת המיטה המוצעת שמנגד.
לא האמנתי, שהיא עוד לא ידעה איש…
ועכשיו אתה יוֹדע?! – נתרתח בוג בקרבו עד היסוד: לא יכול להתאפק! רץ תיכף אלי!…
אלטורה נעץ בו עינים מיתממות, מבקשות פתרון כביכול, ובחצי־לחש, באותה הנעימה כובשת־האושר, פלט:
- היא צעקה…
כמו אז, לנוכח הנערה בעלטת החדר, נהדף בוג מאחוריו, ובאותו קצב־הפסיעות ניגש עכשיו אל אלטורה – – – עם פצע־מות במצחו היפה נזדעזע לעיניו אחיו הגדול, והוא מיהר להפוך את הנשק כלפי עצמו.
- אני אמרתי תמיד: פושע דר אצלי, ושום איש לא רצה להאמין לי! – טענה בעלת־הבּית, הנוצרית הזקנה. מוקפת שכנותיה, ושערות השיבה הכחלחלות שלה, מעל לעיני־הזועה, נראו כמקור כל הרֶשע האנושי, זה שכילכל את מלחמת־העולם במשך ארבע השנים.
בימים שלאחר־כך היה הכנר הוירטואוז הגבר היחידי כמעט, שנראה מטייל בכרך המת עם כלבו המובל בידו בשלשלת. יש שהכלב מתעכב תחתיו ועושה את צרכיו באמצע הרחוב, ואז מתעכב בעליו אף הוא, ממתין. בהביטו נכחו הבטה רחוקה, עייפה וקרה, המיוחדה אך לאצילים מלידה ומבטן.
האמן הזקן
מאתגרשון שופמן
… ב“מסע־השדה” הראשון היה הדבר. חונים היינו ביער. הכרנו באחד מחברינו, חייל רותיני, ש“רוסופיל” הוא. מצאנו אצלו ספרות “רוסופילית”, והליכותיו בכלל היו חשודות בעינינו. הלכנו וסיפרנו לשר־הגונדה שלנו. “למה אתם מספרים זאת לי?!” – גער בנו זה בנזיפה. – טלו חבל ותלוהו על העץ היותר קרוב – עשינו כדבריו.
…זה היה תיכף לתבוסה הגדולה מאחורי לֶמבֶּרג. התפשטה השמועה, כי “מסירה” מצד איכרי הכפרים הרותיניים היתה באמצע. תלינוּ אז בלמבּרג בפרהסיה כעשרים רותינים: כומר, איכרים זקנים אחדים וגם נערות צעירות. בשורה אחת…
…בצ’רנוביץ הייתי פעם עד־ראיה ל“תליה” אחת, שנערכה על־ידי הצבא שלנו באמצע השוק. זה היה תיכף אחרי גירוש הרוסים. איזו התעוררות־חדוה תקפה אז את האספסוף המסתכל! “בואי, סטפטיו, ונראה!” זירזה שפחה אחת את חברתה. היה זה איכר עני. קודם־כל ציווּ לו משום־מה, שיפשוט את מעילו. ציית; נחשף חלוקו המסואב בין המקטורן והמכנסים…
ובמשהו מאותה “התעוררות־חדוה” הקשיבו הכל – בבתי־הקהוה, אצל הגלב, בקרון־הטראם. ורק אחד שמע את כל אלה באי־רצון, אגב־זלזול, שמע ולא שמע. זה היה האדון לַנג, התלין הידוע.
מפלט
מאתגרשון שופמן
אהובתו “לא יכלה עוד הצפּינו” – מן המערכה נס – ובעל־כרחו יצא לאויר הכרך. לפנות ערב של סוף קיץ. פסע אילך ואילך – כמו על־גבי חבל. במרחק כמה פסיעות, בקרן הרחוב, הרגיש פתאום ב“פאטרוּל”, שעצר את העוברים והשבים ושאל לתעודות. קפאון־הפחד הידוע לו תקף את המפרקת והארכובות, והוא התחמק ונזרק לתוך השער הראשון, שבצד המדרכה. כמי שמתחקים על עקבותיו, לא התעכב תחתיו, אלא הלך נכחו, מבלי הביט לאחוריו, ועלה על המדרגות. ורק כאן הכיר, שאין זה כי־אם בית “מצפה־הכוכבים”, מקום שעוד לא היה בו מעולם.
בין שאר העולים, שרובם היו תלמידים ותלמידות קטנים, טיפס ועלה דיוטות אין־קץ, עד שנכנס לעליה. זו היתה כעין אכסדרה קטנה, חסרת־גג. באמצעיתה היה קבוּע על כּנו הטלסקוֹפּ הגדול, ועלם צעיר ועדין־פנים כנערה ניצח על כל הענין ובעזרת משרת בא־בימים הסב את זה אילך ואילך, כשהוּא מכוונו לרצונו. כמו אל פתחי החנויות לצרכי אוכל־נפש צבאה גם כאן שורה יוצאת־זנב, כדי להביט איש אחרי אחיו. הפליט הסתפח אל קצה השורה אף הוא.
זהו הכוכב הכפול! – הסביר האַסטרונום עול־הימים.
מה יפה! – התפעלו הנערות הקטנות, בראותן כעין תאומים של אבני־חן כחולות.
בפינות, בצללים, התלחשו־השתובבו הקטנים זוגות־זוגות: נער ונערה, נער ונערה, המשקפת הסתובבה וחרקה בלי הרף. המשרת, שפניו הקמוטים הכסיפו לאור הירח המלא, לעס דבר־מה והתלוצץ. רוח אחרת שלטה כאן; משהו, כביכול, מאותה החירות, שישנה בודאי שם, בכוכבים העליזים הללו. בשעה התשים־עשרה קרא האסטרונום הקטן:
- הלילה די. את השאר אראה לכם מחר!
התחילו מתפזרים ויוצאים. באותה שעה ניגש העריק אל המשרת ולחש לו:
- אני עוד לא ראיתי את הירח. איחרתי לבוא. תקבל דמי־שתיה. נישאר־נא כאן שנינו עוד מעט.
הלה פנה אל האסטרונום:
האדון הזה רוצה לראות את הירח.
לדידי, תוכל להראותו, אבל אני הולך כבר. ברם את הירח טוב לראות כשהוא פגום, ולא במלואו, כפי שהוא עכשיו. לילה טוב!
בידים רגילות לדבר הסב המשרת את הטלסקופּ כלפי הלבנה המלאה והעיר:
- אבל אך לשעה קלה. אני מוכרח לסגור תיכף.
הפליט ניגש, הפשיל את ראשו לאחוריו, עצם את עינו האחת, ובשניה הסתכל, הסתכל הסתכל… ריק ושאנן וטבול־אורה משתטח שם המישור רחב־הידים – באין שוטר וחייל.
- אבל די כבר – האיץ המשרת והמפתח בידו. – אני מוכרח לנעול תיכף!
מבלי הזיז את עינו מהנקב הקטן, התחנן זה בקול־בוכים כמעט:
- אבל עוד רגע אחד, אך עוד רגע אחד!
בבית־הרחצה
מאתגרשון שופמן
המיניסטר לעניני חוץ, אוורס, היה כבן ששים, בקחתו לו את הנערה הזקופה והדקה, בת התשע־עשרה, לאשה. זה היה באמצע הקיץ של 1914. אילו אמר לו איש במלאת לו, לאוורס, ארבעים ואחת: “ברגע זה, במקום פלוני, נולדה אשתך”, כי אז היה זה אך כמצחק בעיניו, ואף־על־פי־כן… צריך ליטול את החיים בחזקה!
אלא שלפעמים – לא טוב. כל־כך קשה לסבול את מבטי בני־הנעורים, הנזרקים אליה בשעת טיול. מי יודע מה מתרחש בתוך המוח הקטן הזה, שעם כל קטנותו, הריהו יודע, יודע היטב את אמת־החיים, זו שהפילוסופים הגדולים באים אליה אך דרך קפנדריות מעוקלות בערוב חייהם.
עוד אין הוא, אמנם, עובר־ובטל. המרץ, הגיהוץ וברק האבנים הטובות ממתיקים הרבה את הזוֹקן, אבל בבית־הרחצה נופל לבו עליו, הגם שהוא מתאמץ שם לבלי הסתכל ביותר בגופו הערום.
פעם אחת ראה שם בחשרת האד לאור הגז עלם־חמד, שחרחר, שכמותו עוד לא ראה מימיו. “אילו ראתהו היא”, הירהר בכאב, וכששב הביתה נדמו לו עיניה נוחות ביותר.
בערב אותו יום השתתף אוורס באותה ישיבה, שעליה היה להחליט, לשלום או למלחמה. היו דעות בעד וכנגד. הסנטר הגלוח והשסוע של הקיסר היושב־ראש נע בין שני עברי הזקן לכאן ולכאן, כנפש־מאזנים באש אפוסטולית שבעצמו לא פילל אותה אצלו, דיבר אוורס בעד; דיבר וראה בינתים, איך שהוא, הזקן, מעביר בידו על חלקת קרחתו פעם ושתים, ואז הבין, כי הדבר כבר נחתך.
ולא ארכו הימים – והיתה הרוחה. בשעת טיול, כשהתחילו נפגשים תכופות החיילים שחורי־המשקפים, בעלי רגל אחת ומזועזעי־העצבים, התנצל המיניסטר באזני אשתו:
- סהדי במרומים: אני לא חפצתי במלחמה. אני עשיתי כל מה שיכלתי…
ופעם אחת, בקיץ השלישי היה הדבר, התרחץ אוורס בבית־הרחצה, כמשפטו, שבוע־שבוע. בחשרת האד לאור הגז תעו עכשיו גופים צומקים, חיורים, מדובללי־כרס. הם חפצו לאמר זה לזה: “נשחטים אנו, נשחטים בלי רחם!”, אבל הם אמרו:
- תפוחי־אדמה אף הם אינם. אין מה לאכול…
פתאום נפתחה הדלת, ואיש חדש נכנס. למרות חשרת האד ראה המיניסטר, והנה כל גופו של זה מלא אבעבועות־רקב נוראות. הוא נזדעזע. ותמוה: הנה זה תועה עקלקלות, כמתכוון לנגוע דוקא בגוף אחר, ומחייך משהו… סומא או משוגע?! אוורס נתרתח כולו מכעס עצור ופסע בזהירות על אבני הרצפה הרטובות והחלקלקות, כשהוא מתחמק לצדדים יותר ויותר. מכעס ומחום חש בלבו פתאום נקיפה־גויעה, נבעת, וברגע זה התחכך בו מאחוריו הגוף הרטוב הזר – ואחוז־שבץ נפל המיניסטר הערוֹם ולא הוסיף קום.
כשני קברנים
מאתגרשון שופמן
פנסי הרחוב, שהודלקו זה עתה, אינם מאירים עדיין, ושלהבותיהם החיורות קבועות בדמדומים כעצמים בפני עצמם. הנערות המוכרות, שהולכות מחנויותיהן סיעות־סיעות, מתערבות בבנות ההפקר המרובות, וקשה להבחין בין אלו לאלו.דחק, צחוק הבטה לאחור… תחת הרגלים מתגלגלים הנכים המרוסקים, ומוכרי העתונים, אלו הנערים המחוצפים, צווחים־מכריזים משונות כל־כך, עד שפעם קלטה האוזן מעין:
– בתוך כדור־הארץ ישנו “פּפּגיי”!!!
הנך מאמץ את חוש השמיעה ושומע שוב:
– בתוך כדור־הארץ ישנו “פּּפּגיי”!!!
בעיני “מבינים”, במשהו זלזול, כתגרים על הסחורה, מביטים העשירים מאתמול, העומדים כאן כנופיות־כנופיות, על הנשים העוברות. ובינות לכל אלה משרך לו דרכו אותו הגיבּן הערמומי, ששבע תועבות בלבו, ומציע בחשאי כרטיסים פוֹרנוֹגרפיים…
ולפתע־פתאום, לא נראה מהיכן, צצו כאן באמצע המדרכה דוקא, שני פועלים גדלי־קומה, איש מעדרו על שכמו ופנסו בידו – ודאי מאלה העובדים בלילה אי־בזה, באדמה – ומבלי הטיב לצדדים, בקעו בהמונים הצפופים, שנתרעו ופינו להם נתיב, כשני קברנים גדולים, נפילים מכוכב־לכת אחר.
כל הימים
מאתגרשון שופמן
I
בשנות הילדות היו ימים, ששפעת צבא נכנסה לעיר בבוקר השכם. סוסי האיכרים המדולדלים נתבטלו לגמרי בפני סוסי ה“קַוַלריה” הגזעיים, המבהיקים. ובעוד כמה שעות כבר נשמעה אותה הסריטה החטופה על־גבי קורות־הבית מבחוץ: חייל רשם שם בנתר או בפחם את מספר אנשי־הצבא העתידים להתאכסן כאן. נחום הקטן והחיור רץ ויצא החוצה ושב ונכנס בבהילות:
– תשעה!
והם באו, התשעה, תשעה בדיוק. החלל ה“רוחני” המצומצם הכיל בתוכו סוף־סוף את החיילים החסונים והגסים עם צקלוניהם ונשקם; ולא צר להם המקום. את הנשק פירקו לחלקיו, מירקוהו וציחצחוהו ואחר אכלו. בערב הכניסו תבן מהגרנות הסמוכות, הציעוהו על הקרקע וישנו שם שנת־עמלים. פחד־הלילה התמידי, פחד ה“גויים” השיכורים שמסביב, פג עכשיו, בכפיפה זו עם האורחים החזקים הללו.
לא ניחא נעשה אך, כשבמשך היום פגעו משהו מתוך צחוק בבת הדייר, בתיה הקטנה והיפה, הנאהבת כל־כך שלא בידיעתה. פעם אחת ביקשו לשפות בשבילם מיחם – ולא שילמו. על טענותיה של האם ענה האחד:
– עם אנשי־צבא אין לדקדק בדברים שכאלה. עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי. אבל לכשיגדלו בניך וילָקחו לצבא אף הם, אז תדעי. הם יספרו לך!
והדברים האלה נקלטו בזכרון יפה־יפה והרעילו את החיים מפקידה לפקידה. “לי מלאו עכשיו אחת־עשרה – מנה נחום הקטן – עוד עשר שנים”…
אלא שאז נמשכה העת עד לאין קץ. בגויעת־לב הוא מקשיב אל נשימותיה הכבדות של בתיה רפת־הכוח מעבר לכותל. בערבי החורף היא מתעלפת לפעמים מחמת הקיטור של הכירה המוסקת, ואז מסייע נחום אף הוא להשיבה לתחיה – על־ידי זריקת צוננים. בימים שלפניי הפסח הוא נושא אתה החוצה את הדרגשים הישנים והרעועים, מבלי הבט בפניה… התרנגולים קוראים אז קריאה של כלות־הנפש, כאילו קילוח עכור של הפשרת־השלגים מזנק מתוך גרונם. ואחר־כך הקיץ הארוך־הארוך. הכביש המוהילובי, עם אבני־הציונים מזה ומזה, מוליך אל המלבנה הרחוקה, שעובדת תחת השגחת האשכנזי, כחול־המשקפים. מי זה יתפלל השנה “מוסף” בימים הנוראים? שוב מיכל סולוביי? אבל הפעם נשכר דוקא חזן חסר־קול, והגעגועים על הניגונים הנפלאים של אשתקד מתגברים ביותר, בשעה שבתיה היא עכשיו בבית לבדה…
ארוכות, ארוכות שנות הילדות, אבל סוף־כל־סוף חולפות אף הן. “עוד שש שנים – מנה נחום – עוד חמש שנים”…
II
במים קרים שפשף נחום בונדי את פניו בין ערבּיים, בטרם לכתו אל השיעור, אל מייטה השחרחורת, בת הארבע־עשרה. עגלות־החורף גולשת אילך ואילך, והזוֹגים מקשקשים בדמדומים של עיר־המולדת. הנה בית־המרקחת עם אותיות־העץ השחורות והבולטות שעל מצחו ועם שני הבקבוקים הענקיים, הכרסניים וצלולי־הנוזל שבחלונה המואר – האחד אדום והשני כחול. המטולטלת הגדולה שבתחתית האורלוגין העתיק בחדר־הלימוד מהלכת אט־אט ונראית כחמה השוקעת. יש שאחי מייטה, חברו של נחום, נכנס לכאן ושומע קצת אל הוראה נלהבת זו, ואז מתאדם נחום, רואה בתוך כך, שהלה מרגיש בדבר, טובע בשלהבתו עוד יותר – והאח יוצא.
עם שיורי האדמומית בפניו הוא הולך אחר־כך על־פני הרחוב הראשי, עובר את הגשר – חזרה לביתו. עד כלות הנפט בעששית הוא יושב כפוף על־גבי ספריו, ואז, כשהשלג המכחיל בירח מציץ בחלונות, הוא מטייל במחשבים אילך ואילך, כשהוא פוזם את לרמונטוב בנעימה של מיכל סולוביי.
ולפתע־פתאום, באמצע כל אלה – הזמנה אל המשטרה. רצועת החרב באלכסון על חזהו הרחב של סגן האיספראווניק (מושל המחוז). מעל לעשן־הסיגריות תמונת הקיסר. ולא היו ימים מועטים, והריהו רועד ערום לפני הרופא הבודק ועוזרו. נתקבל! בחוץ ממתינות אחיות חיורות ונוגות…
הארגז השחור כבד וחותך בצלעו את הכתף. מסע־הסוסים, המוביל את הטירונים בשדות־שלג, פתוח לארבע רוחות השמים, והכירה הנפסדת מוסקת ומעלה עשן. לא בלי נצנוצי אורה: האחד, אנדרייאיטש, “שגגץ” יפה, מלבב בעצם התוהו־ובוהו.
וימי ה“נוֹבוֹבּררַסטווֹ” השתוללו בכל בלהותיהם. אגרוף לבן וקר מוגש עד עצם העינים. דאגות כבדות בשל כפתור, עבודת־פרך, דיכוי־רוח עד היסוד. באמצע קריאת מכתב, מכתב ממייטה, כתוב על עלה של חוברת בית־ספר, בא ה“עֵר” על הרוטה ונותן את המטאטא…
עורבים על השלג בדרך אל ה“אוֹקוֹלוֹדוֹק” (בית־חולים ארעי). בראש הולך היפריטור והפנקס תחת בית־שחיו. ושם, באוקולודוק, נודף ריח של חומץ קרבולי ויודופורם, החובש־הקפרל שבע תועבות בלבו, ורופא הלגיון הזועף, כחול־החוטם וקר־האצבעות, עוקר בצבת את השינים חזקות־השורש.
“עוד אין את יודעת עבודת־צבא מהי, אבל בניך יספרו לך, הם ידעו!..”
III
לא כשאר הפֶלדפֶּבֶּלים היה הפלדפבל של הרוטה הששית, אַנַטולי מוֹרוֹז. מגפים “קַזוֹניים”, רחבי חוטם, ברגליו, לא כאלו ה“חפשיים”, ההדורים של חבריו, ומתפרנס היה עם אשתו וילדיו “מתוך הקלחת”, יחד עם כל החיילים הנמוכים. הוא היה קלוש־זקן ורזה־פנים, ואילו הפשיטו מעליו את בגדי־הצבא והלבישוהו בגדים אזרחיים, כי אז בודאי נפל תיכף למשכב מחמת חולשה גופנית, אבל המוּנדיר ה“אוסטאוו” והדיסציפלינה הצבאית, הדיסציפלינה, כפי שהוא, מוֹרוֹז, תפס אותה, כל אלה נתנו בו כוחות אי־אנושיים, והרים יכול היה לעקור ממקומם, אילו היה בזה צורך לשם האב הצאר והדת הפּרַבוֹסלַוית.
– כיצד בונדי מטפס על “הגדר”?! לא כך!! – צווח בקול־אדוקים, בנצחו בחצר על ההתעמלות. עד שלבסוף אין הוא יכול להתאפק ומראה בעצמו, כיצד מבצעים את התרגיל “מעבר לגדר”.
ולפעמים גם קפץ, באחזו בתער חרבו. והכל באדיקות, באהבה, לשם־שמים כביכול. בשעת דקירה בגולם היה צורח:
– וכי כך דוקרים?! כל הכידון צריך להכנס, כל הכידון!
בתפילות שאחרי הבַּקָרָה היה מאריך ביותר, ובשעה שכל הגדוד מסביב כבר היה שקוע בשנתו, השהה הוא, מוֹרוֹז, את הרוטה העייפה שלו עוד זמן רב תחת האיקונין בפינה, והעמיס עליה עוד תפילה ועוד תפילה, בשוררו בעצמו מתוך דבקות צרודה את המלים הראשונות. אחר־כך, כשבני הרוטה מתפזרים למיטותיהם, הריהו נכנס למדורו, מזדיין במשקפי־הברזל הקודרים שלו ומאחר לשבת על־גבי ספר ישן וירוק־דפים – כיהודי חרד על־גבי המשניות. זה היה מין ספר משונה, שלא נמצא בשום מקום אחר, ושמו: “על האנטיכריסט”. וקשה היה להבחין אז, מי יונק ממי את הארס הנורא: הוא מהספר או הספר ממנו.
באותו שעה מתהפכים החיילים בקסרקטין תחת השמיכות האפורות, הדקות והמטולאות. רוח מוֹרוֹז מרחפת בכל רחבי החלל ואינה מניחה לישון. בונדי פונה אל שכנו למיטה דיצַ’ינקו, החוֹחוֹל החלש, הנוטה קצת לליצנות, ומפציר בו:
– אמור־נא: איבן טורגֶניֶב.
אידיאה זו נוהרת לדיצ’ינקו, ומבלי חקור לשום פירושים, הוא עונה בהנאה, מתקשה קצת בביטוי:
– איבן טורגֶניֶב
וכך עברו ימי הטירוניות שטופי־הזיעה והגיע הקיץ. מחנה אוהלים בשדה. טכסיסי קרב. שר־הגדוד הזקן מדבר מעל סוסו אל הקצינים הצעירים, העומדים בכנופיה; והסוס אינו עומד במנוחה, ומדי פעם בפעם הוא מפנה להללו את אחוריו… הסתיו והשיבה אל מעונות־החורף. וצועדים הימים צעדי־עמל כבדים: “אחת, שתים, שלוש, ארבע!” עד שנפלה ההברה: מלחמה! פני שר הרוטה, הקפיטן השב, אינם כתמול שלשום. רגב פחד מציק בבטן. אל המזרח הרחוק!
בבוקר בבוקר נעדרים אנשים. בורחים. נשלחה פלוגה קטנה אל מפקד הלגיון לנסר עצים, ובונדי בתוכה. בשובו אל הקסרקטין “הופיע” לפני ה“עֵר” ומסר לידו את הקרדום. כלומר: יכולתי לברוח, ולא ברחתי.
ובאותו לילה אחרי הבּקרה יצא בחשאי. מצא את המקום הנמוך בגדר החצר, טיפס בפשטות, לא לפי הטכסיס שהורה מוֹרוֹז וקפץ אל החוץ. מעולם לא אהב את החושך כל־כך.
IV
בחוץ־לארץ, בכרך־הבירה הגרמני, ראה את עצמו בחלומותיו בלילות שוב בקסרקטין, והיקיצה אל האויר החפשי היתה רבת־חדוה. חלומות אלה חדלו ברוב הימים ושבו והתגברו בעת המלחמה הבלקנית. העיקה הדאגה, שהרובה לא נתפרק זה עידן ועידנים, ומוֹרוֹז איים במשקפי־הברזל שלו. אלא שמתוך הנסיון כבר ידע תוך כדי כך, שאין זה אלא חלום, ובמנוחת־לב חיכה לרגע היקיצה.
ו“רוּסיוּתוֹ” עמדה בו ולא נתנתהו להתאקלם. לכאורה אשכנזים, בני ־הארץ, מכל עברים; יש שבקרון־הטראם הוא מצטופף עמהם עד כדי מחנק, ובכל זאת נשתמר אצלו המושג “אשכנזי” אך ורק בצורתו של אותו המכניקאי כחול־המשקפים, שראהו בילדותו במלבנה הרחוקה על הכביש המוהילובי… אך הלה בלבד הוא האשכנזי האמיתי!
וגם לאחר הרבה שנים יש ששר בינו לבין עצמו — באמצע הרחוב על אדמת נכר:
את בנות המקום היפות לא ראה כמעט, בנשאו בלבו את טַטְיַנה של “יֶבגֶני אוניֶגין” את תַּמַרָה של “דֶמוֹן”, את דוּניא אחות רַסקוֹלניקוֹב. ואך באחרית הימים, דוקא כשצדעיו כבר התחילו מכסיפים, אינה לו המקרה בלונדינה קיובית אחת, כבת תשע־עשרה – פּוֹליה.
הוא המשיך במקום שהפסיק לפני חמש־עשרה שנה, והתחיל מסתמק אפילו כמו אז, בהכנס אחי מייטה לחדר־ההוראה… כמה טוב היה לצאת עם פּוֹליה אל מחוץ לכרך, אל הסביבות יפות־הנוף, אבל כאן עומד לו לשטן, כלכל עריק, חוסר התעודות. אדם בלי תעודות! בכרך ידוע הוא למשטרה, אבל בשדה הלא הוא עשוי להיעצר על־ידי כל שוטר נפגש, ואז – בכיה לדורות.
ומי זה פילל, שדבר ריק זה, היינו חוסר מיסמכים, יהיה בעוכריו. פרצה המלחמה הגדולה ועמה הגיוס הכללי, שתבע לצבא לא רק את נתיני המדינה, אלא גם את אלה, שאין בידם להוכיח את נתינותם למדינה אחרת, והם אנשים כמותו, פליטים מחוסרי תעודות. שוב צבא. כל הימים!
ושנית רעד ערוֹם לפני הרופא הבוחן ועוזרו, בראותו באד את פקידי הצבא השאננים מסביב לשולחן הגדול. נתקבל!
עם ארגזו על שכמו בא בעוד ימים מספר לפנות ערב אל הקסרקטיו. הכוחות הראשונים לא היו עוד. ערב־רב. מספרים, שעכשיו אין משהים הרבה בקסרקטין, אלא מלמדים את הנחוץ ביותר – ואל שורת האש! שוב אותו רגב הפחד בבטן. מן המלחמה הוא נס – אל המלחמה! עוד לא הספיק לפנות כה וכה, וקפרל רותיני ניגש אליו, ובאותה החדוה־לאיד של חברו־“אויבו” שם, הושיט לו את המטאטא…
ואחר־כך – הלילה, הלילה. הפעם לא חלום היה זה ואין שום סדק, שלתוכו אפשר היה להקיץ. כצפור בכלוב התלבט השכל האנושי – ונפל חלל.
V
הפּרימַריוס המילנכולי של אגפי חולי־הנפש בקרבת הכרך הוא אדם יקר. בעת האחרונה, משנתרבו אצלו קרבנות המלחמה, כעין דמעה מהבהבת בעיניו הכחולות. כבקרת מצביא צבאו, הוא הולך בבוקר בבוקר מחדר לחדר, וניכר, שהוא גא ושמח בלבו על שכאן, ברשותו, לא ניתנה רשות למשחית. אלה שבאו לחסות בצלו – שוב אין לגיוס שליטה בהם!
בחצר רחבת־ידים זו הכל עשוי, כניכר, בכונה, שיהא נעים לעין ונוח לרוח. מחוגי־הנחושת הגדולים על־גבי האורלוגין הגדול, השיחים, האילנות, ערוגות־הפרחים, המספרים היפים על־גבי החדרים.
בחדר 8, על המיטה הסמוכה לקיר, מקומו של נחום בונדי. המצב האַקוטי שלו כבר עבר, והריהו שרוי באדישות כבדה ותוהה על סביבותיו. ביחוד נמשך מבטו אל השבויים הרוסים, המובאים הלום תכופות. פעם נדמה לו, שהובא אנדרייאיטש היפה, ופעם האמין לראות את דיַצֶ’נקו.
בכל יום ראשון, בין 4 – 2, מבקרת אותו פּוֹליה בחדר־הביקור הכללי. אין ראי להסתכל בו, אבל לפי אופן הנשיקה, שפּוֹליה נושקת לו בבואה, ולפי הבטה זו, שהיא מביטה אליו לפעמים, הוא משער, כי מראהו נורא.
כשהבריא עוד יותר, התחיל מטייל בחדר ובכר־הדשא המשתטח מאחורי הכנסיה. שורה ארוכה של שבויים חולים, רוסים, סרבים ואיטלקים בערבוביה, מובלה בשרב היום על־ידי ה“אחיות” הבריאות ואדומות־הלחיים. ארוכה־ארוכה השורה, מסוף העולם, כביכול, ועד סופו…
ופּוֹליה התחילה באה לא אל חדר־הביקור, אלא אל הספסל הבודד שבירכתי הכר מאחורי הכנסיה. בונדי נושק את ידיה, את צוארה, ושותה בצמא את ריח שערה, ריח הנדמה לו ידוע מימי הילדות הראשונים, אלא שאין הוא יכול לזכור בשום אופן ריח מה הוא זה.
אלא שבעת האחרונה התחילה מקצרת את ביקוריה וחשדות נוראים התחילו מתעוררים. חשודות נעשו גם הנשיקות החטופות, שתיכף להן נטפלה האִמרה:
– לי כבר עת ללכת…
ופעם אחת המתין לה על הספסל עד בוש – ולא באה. בעתון שבידו קרא בינתים על־דבר פרטי מיתתו של ניקולי השני, וגם אי־אלו קטעים מהיומן שלו, שנכתב במוהילוב, ששם היה אז “המעון הראשי”. "חמש מעלות קור. היום טיילתי על הכביש המוליך לעיר נ. "… (עיר־מולדתו של בוֹנדי). אותו הכביש המוהילובי, אלא במגמה הפוכה…
בוֹנדי נאנח והביט אל האופק. שקעה החמה. הוא קם ופנה לאחוריו; במזרח האפל עלה הירח.
– לא באה!
בחדרו כבר הודלקו העששיות, וה“אחיות” חילקו בין החולים את סעודת־הערב. בוֹנדי לא יכול לנגוע בקערתו – אבד התיאבון לחלוטין! הכאב נעשה פיזי. וכחולה קשה שכב על מיטתו ופחד מפני הלילה הבא.
הוכנס חולה חדש, שיִבּב נוראות. כשאבן היגון מעיקה על המקום שבין חזה לבטן, מעיקה בלי רחם, בלי הרף, אז מה נעים לשמוע יבבה איומה. כאילו בשבילו בכה האיש, ישר אליו, אל המיטה הפנויה, הסמוכה למיטתו, הובל החולה החדש, ובעינים סחופות־דמע הסתכל בו בונדי והכיר בו, מזדעזע, את…
– מוֹרוֹז!!
לא לעולם
מאתגרשון שופמן
החדש, המגוון והמזוהב בימי הילדות הראשונים! לא שבעה העין, לא שבע החוטם הקטן. נרתיק־המשקפים של סבא הדור־הפנים שחור מצהיר מבחוץ וכחול־כחול מבפנים. סבא אוחזו בידו, בשעת שהוא מעיין־נוהם בספרו; בבואות של חלונות קטנים במשקפים.
סבא – עליון על כל. מפחד הגויים מסביב, מפחד המתים והזאבים בלילות – אך לחסות בצלו. עם בוא החורף הזמין לו כַּפְתַּן של “מוּלט” ומגפים במקום הסנדלים, שהיו ברגליו עד הנה. המולט החדש נתן ריחו, בשעה שזלמן אידל החייט ביתר אותו מבלי רחם במספרים הענקיים שלו. והירשל הסנדלר נראה מבעד לחלונות, כשהוא בא והמגפים החדשים תחת בית שחיו.
– הסנדלר נושא את המגפים! – אמרה האם רפת־הכוח, והתעוררות־גיל הוטלה בחללו של הבית.
אבל גם הכּפתַּן וגם המגפים – נשתיירו. באמצע החורף. נתיתם העולם. עולם בלי סבא! מקור הדמעות לא רצה להסתתם. לראותו אך עוד פעם אחת, לוא עוד פעם אחת!…
לימי הפסח שב האח הגדול, משה, מהכפר, ששם הוא עוסק בהוראה. זה ישב, שמע ושתק. לא בכה. קם, כשידיו לאחוריו, והביט בחלון.
שאר־רוח נושב מלובן מצחו היפה, מעיניו הכחולות והמעורפלות, קצרות־הראיה. בדמותו היה, ודאי, גם משה הראשון, איש־האלוהים. הוא הקציע וחידד את המוטות החדשים בשביל יתוּכי הפסח, ערך את האצטבה למַצות, – וסבתא חייכה ובכתה בבת־אחת.
חדרו של סבא הושכר עכשיו לדירה להירשל הסנדלר, ששחרורית של עורות מתחת לעיניו. על־ידי כך התחיל הבית, שהיה תמיד עולם בפני עצמו, בא במגע עם החוץ. באה רבקה היפה, הרכה בשנים, בתו של אָשר המוזג, שביתו עומד על אם הדרך, במרחק כמה מילים מהעיר, להזמין נעלים בשביל החג. הסנדלר מדד בפיסת־נייר, כשהוא לופת בידו המזופתה את הרגל הענוגה, הנתונה בפוזמק שחור. באותה שעה נולדה אהבתה אל משה, שהיה מוטל אז פרקדן על הספה, וידיו תחת מפרקתו.
נופל הלב אחרי הפסח, כשהכוסות, נתונות בשחת, מוּשבות למקומן, אל עלית הגג, ומשה חוזר לכפרו.
בשעת כתיבת המכתבים הארוכים אליו, כמו־כן בשעת כתיבת השירים, שרבקה חילחלה בהם, נתלהטו תנוכי האזנים – מה יאמר הוא?! בימים שלפני חג השבועות כלו העינים אליו, לאחורי גדרו של האכר קירילא, שמשם, כרגיל, הוא מופיע ובא. כפעם בפעם, הוא חולף על־פני החלונות – בהיסח־הדעת.
– משה הולך! – אומרת האם, מסמיקה קצת ומתקנת עליה את מטפחת־ראשה.
ובעוד רגעים מספר, וזה כבר קורא את השירים. המשורר הקטן, מחריש־מתאפק, רוטט, מסתכל בלי הרף בארשת פניו של הקורא, עוצר נשימתו, ונכון “לקרוע את אמו כדג”, כשזו ניגשת בינתים אל משה באיזו אמרה.
– דוקא עכשיו היא מוכרחה לאמור לו זאת!
אחרי ארוחת־הצהרים יוצאים שני האחים לדרך המוליך אל בית אָשר המוזג. מפני המולת הרוח, שמתערבת בזו של חוטי הטלגרף, אין הם שומעים את דברי עצמם. הלבבות עולים על גדותיהם. יפים ונוגים מגיעים הלום הצלילים של שעון העיר; לצליל האחרון נעימה כמו לקודמים לו, כאילו עוד צלילים יבואו אחריו, אבל אחר־כך, בדממה, נדמה, שהיתה לו באמת נעימה מיוחדה, נעימת־סוף…
פעם אחת, באקראי, סר הוא לבית אשר המוזג לבדו, באין אחיו עמו. מפני הגשם נשאר שם ללון. כל הלילה, ליל־קיץ קצר וחם. ישבה רבקה עמו והערתה לפניו את לבה הדואב, מעונה־הספקות.
– הוא אוהב, הוא אוהב! – ניחם אותה הוא, ורטט אושר מילא את כל ישותו, כאילו לא אחיו, אלא הוא הוא הנאהב.
עם דמדומי שחר, כשהפרגים הפורחים בגינת־הירק נראו בחלון, נרדמה רבקה על הספה אפרקדן, לבושה, וברגליה הנעלים, מעשי ידי הירשל הסנדלר.
בסתיו זה נמלך משה ולא יסף ללכת אל הכפר. האחים ישנו בחדר אחד. בכפיפה אחת זו קם ביניהם סוף־סוף האד הכבד. יש ששכבו שניהם ערים בבוקר השכם במיטותיהם הסמוכות זו לזו והביטו, אחוזי דממה אל התקרה; לכל אחד נדמה אז, שדוקא עכשיו, ברגע זה מנצנץ במוחו של אחיו רעיון נפלא, רעיון גאוני, – וריקניות ארסית תפסה בלבות שניהם.
והשטן כבר ריקד ביניהם כל אותו היום. אש ירוקה התלקחה בעינים הכחולות, קצרות־הראיה. התואנה היותר קלה, והאחד:
– אינך מבין כלום! מוח קטן!
– דל גא!
“ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדיו!”
מלוא ריאתו נשם במרחק, בנכר, בחברתם של הזרים. בין רֵעים שונים התנועעה ההויה. נטפל לזוג צעיר וחתר להציל מעיני האשה, בהתפרקה על בעלה, הבטה טובה גם אליו; להציל בעצם אהבתה הגדולה דוקא! הנה הוא תועה במעון הזר, באין איש בביתו, אילך ואילך, ונשאר שם שעה קלה לבדו, בצאת האשה אל החנות הסמוכה; מן החלון שבדיוטה העליונה הביט אחריה וראה את שביל־התסרוקת על קדקדה…
ושוב אש ירוקה, אש רעה בעינים. מן הרֵע הנשוי, הקפדן, – אל השני, אל הרווק, זה כבד־הרוח והרעב לאהבה. מסור וטוב היה זה כל עוד לא מצא את הנערה המכוערה, מינה. כן, מכוערה היתה זו, אבל האהבה העיוורת ורבת־היסורים שנאהבה, אָצלה לה סוף־סוף איזה קסם – וקשה היה להשיב את לבה ריקם, ואולי גם אבק־נקמה היה בדבר… בחדרו הנעול מבפנים, העלטת הערב, היתה מינה אצלו. דפיקה בדלת! הפסקה קצרה ושוב דפיקה ושוב… עוצר־נשימה, כובד־לב ושאיפה אל אויר החוץ. שניהם ידעו מי הוא זה. כי כך דופק אך היאוש עצמו…
נשאר איפוא אך הרֵע השלישי, זה עול־הימים, שטוהר בדולח לו – סוקול.
כבולבוס־אשתקד, בולבוס־הזריעה המעוך, שהמעדר נתקל בו לפעמים בחפירת תפוחי־אדמה, נראתה מינה, בנטלה את הילד היפה והרענן, שילדה לו. עתים מחכה הוא לבנו בפרדס־העיר. הנה הוא רואהו מרחוק, נשוא בידי אמו, כשמפרקתו הלבנה הרופסת, מכוונת אליו. הריהו קם לקראתו ומשיק את פניו אל היצור הרך שלו, החם והריחני. ערפלי בראשית בעיניו, ובת־צחוק אנוסה, יהירה מתוך הערפלים. אדם עליון קטן!
אבל כל זה נמשך לא הרבה, בשנתו הראשונה; בשניה התחיל הבר־נש הרגיל מבצבץ ועולה. המנוול הנצחי…. הנה הוא צורח נואשות בחיק אמו בתוך קרון־הטראם, מטריד את האנשים הזרים, ובשעה שמינה משדלת אותו, נופלות עיני האב על אחת הנערות, שעמדה לתומה בין הנוסעים הצפופים – ואופק חדש וזר, רב אור ואויר, נבקע לפתע.
זה היופי החולף את ישותנו כברק – בהיסח־הדעת! כרגע שכח תבל ומלואה. את זה צריך לכבוש פעם אחת –ולמות במנוחה. חלף כל היסורים ניתן לנו זה. ההויה בכל היקפה אינה עיורת כל־כך!
מה שהיה עד עכשיו – לא כלום. הנה הוא נוסע ברכבת אליה, אל לידוינה. בלוריתו מתנשבת בחלון הפתוח. גץ־פחם נכנס ביעף לתוך העין ומציק לה. תמוהה היא הרכבת הנפגשת, זו הטסה במגמה הפוכה, משם…
כאן, היפי־איתנים זה, נתעה, נסתבך, נבעת – כילד ביער. לא יֵצא למרחוב לעולם! הסערה, העלולה להתחולל על ראשו בכל שעה ושעה, הן לא תהיה סערת־אביב, שמזעזעת ומרטיבה את העלים באִבּם, אבל השֵר לא תשירם, כי־אם סערת־סתיו! ובאחד־הלילות, והרי זו משתוללת כבר. מזדעזעים החלונות; התהפכות מצד אל צד. כלום יש אנשים, שסובלים בשעה זו של נערות אחרות?!
בהשכמה הבוקר, כשיצא, חסר־שינה ודך־רוח, החוצה, ראה במרחק כמה פסיעות איש צעיר, מביט אל ציוני הבתים, כמחפש, באחזו בתוך־כך בשולי מגבעתו, שלא תעוף בסערה. עמידה זו ואופן־הבטה זה היו מיודעים, כה נוחים וקרובים ללב.
– סוקול!!
כמה יודע זה תמיד לכוון את השעה! עלם נפלא. אין זה יודע כלום. סוקול הצילהו.
בעוד ימים אחדים, והם טיילו שלשתם ברחובות ובגנים. הנה הטל הרבב הראשון בטוהר־הבדולח. למורת רוח אלו להטי הדיבור, זו רעידת הקול… הלא כך לשעבר דיבר גם הוא עצמו עם אותו הזוג הצעיר, וכך, בודאי, היה נתעב אז אף הוא. עכשיו הוא יודע את נפש הלה.
והאלים פעמים אינם רעים כל־כך. הא לך לידוינה! נוצח הכל, הכל – והיא ברשותו. ימים רבים לא האמין בדבר בעצמו, והוא הסתכל בה באפלת הלילה, כדי להיוכח, שלידוינה היא זו, החבוקה בזרעותיו, ולא אחרת. והעת הערמומית ינקה בתוך כך את הקסם, ינקה כערפד, – ובוקר אחד, והרי זו אינה אלא יצור חלש ודל־צבע; גידים ועצמות. צער בעלי חיים!
מתגעגע על היופי הנעלם, התחטא לפניה, דרך היתול כביכול:
– אין את יודעת, לידוינה, כמה אהבתיך בימים הראשונים, לוא ידעת איזה כוח היה לך אז!
והביט אל עיניה הריקות כתובע; כאילו עוד יש בידה להעלות את אחותה הראשונה, את הלזו.
ועכשיו?
פג הטעם בכל, בכל, השקיעה, הירח, השדות שוב אינם אומרים ללב כלום. ורק לעתים רחוקות, בעברו על־פני גינת־ירק מחוץ לעיר, ובראותו את הפרגים הפורחים בעלטת הערב, נוגעת בו נשיבה מימי־הנוער הראשונים; נזכר הוא אז ברבקה, בהירדמה על הספה אפרקדן, לבושה, עייפת אהבה – בדמדומי שחר.
לבדו הלך בספינה אל ארץ אחרת. אז אמר בדעתו, שרבקה זו, לכשימצאנה, הרי היא כבת ארבעים. כי גם הוא כבר כהו עיניו, ומשקפים לו, שנרתיקם, השחור־מצהיר מבחוץ והכחול מבפנים, אינו מרהיבו כל־עיקר. וכל־עיקר לא נפעם אפילו גם אז, בשעה שראה לפתע, מביט המימה, את דמות־דיוקנו של האיש, שהיו ימים ונפשו כלתה לראותו לוא עוד פעם אחת, אך עוד פעם אחת, – את דמות־דיוקנו של סבא.
דוברובנה
מאתגרשון שופמן
I
התרנגול האדום, שחור הכרס, שולח בפעם הראשונה, אחרי החורף הארוך, החוצה; רעמתו מתנשבת קצת ברוח האביב, והריהו נראה עכשיו קטן משהיה קודם לכן, בבית. מענין יהיה, לכשיתנגש עם התרנגול הלבן של השכן מיקיטא; מי ינצח?! הרפש בחצר הולך ומתיבש, וכבר נתגלו כל האבנים המיודעות, השונות בצורותיהן, אבני הילדות היקרות, נשבר אחד השלבים שבסולם, באופן שהעליה אל הגג קשתה מעט. מעל גג־הפרוזדור הנמוך והשטחי אפשר לעלות על גג־הבית הגבוה והמשופע, זה גג הנסרים השחופים (דראניצע"ס בלעז), המרקיבים, האזוביים. טוב היה אז לדויד הקטן, בן השתים עשרה, להתיחד שם עם עצמו, להתחמם בשמש אירר ולהתרפק על אלו ה“טלאים”, המבריחים את הנסרים בקצותיהם והזרועים ראשי־מסמרים גדולים שהחלידו קצת. סמוך לארובת־העשן מוטל אנקור מת; רגליו הכהות זעירות כל־כך.
מנגד הולך ונבנה בית חדש. הבנאי טרוֹכים, החרומף, מביא שם את הגג המבהיק בחמה לידי גמר, וכל הכאה והכאה שלו, רבת־ההד, נשמעת דוקא בו ברגע שקרדומו המהופך מונף באויר.
אבל עיני דויד נמשכות יותר צפונה, לעבר דוברובנה, העיר השכנה, שמחכה לו כבר. הוא סוקר דרך הגנים והשדות ומתעכב לבסוף על ביתו של אליאַבא, האיכר היהודי, בית בודד זה, הנתפש לעין בקושי והנראה כקבוע בעצם האופק. אבל דוברובנה אין זה עוד; עד זו דרך של שבע עשרה וירסטה!
לא ניחא בבית אחרי הירידה מעל הגג. שעמום שופע מהמיטה המוצעת של האם החולנית. דויד מהפך ברהיטים הרעועים, הסדוקים, העירומים, ובשרירות לבו חותר הוא להרעים את סבתא מרת־הנפש, סתומת־העין, שסורגת בדממה את האנפילאות הנצחיות שלה.
– הי־הי־הי – נועצת היא בנכדה את עינה היחידה. המלאה מרירות אין קץ, ומעקמת את לסתותיה בעוית משטמה – אל עשרה “יוָנים” הייתי בוחרת להביט מאשר אל פרצוף “טריפה” זה!!
II
מיקיטא כבר הביא מן היער עגלה טעונה עוזרד רענן וריחני, לתקן בו את משוכת־הגדר, והרי זה חותם בעד פתח הפרוזדור; הסוס עורו מרתת מחמת הצרעות, והוא צונף ובועט בקרקע תכופות. והאם כבר הביאה מן השוק את זרעוני־הירקות, לא תואר ולא הדר, שהילדים משתאים להם: המאלה יֶצאוּ הלפת, הצנון, הנפוס והסלק?! אבל הוא, דויד, לא ישתתף הפעם בזריעה, כפי שהסכין שנה ושנה, כי עוד היום ילך בלוית אברהם העני, ה“מחזר על העולם”, לדוברובנה, על־מנת להכנס שם לישיבה.
– היֵה לאיש! – רדפה אחריו ברכת הפרידה של אמו, שפניה קרנו ברגע האחרון, כמו בערב יום־הכפורים, בלכתה ל“כל נדרי”, ועם חבילתו הקטנה (חלוק וארבע־כנפות חדשים) תחת בית־שחיו הלך בפסיעות מהירות אחרי אברהם העני, ששירך את דרכו כפוף תחת צרורו הכבד.
פעמים הביט לאחוריו: עדין נראים ראש הכנסיה ומגדל האורלוגין הנמוך ממנו. הוא מחיש צעדיו, כדי להשיג את מנהיגו. הנה בית אליאַבא, האיכר היהודי, אותן הבית, שבהביטו אליו מעל הגג, היה נראה קטן כל־כך וקבוע בעצם האופק. והנה גם גשר הטחנה; העינים נמשכות למטה, אל האשד המהמם והקוצף, הנופל בכוח־איתנים על שלבי הגלגל הרטובים.
– אל תעמוד. הדרך עוד רב! – דוחק אברהם העני, מתנכר. בבית יש שהיה מתלוצץ ומעמיד בו, בדויד, פנים שוחקות, אבל כאן נעשה כבד־רוח, דומם ומטיל מרות. הלך ותיק זה, שאומנותו בכך, הפך רציני ב“איתנו” – בדרך, בין עיר לעיר, כשפיאותיו מתנשבות לאחור ברוח הערבה.
עמודי הטלגרף החדשים (זה אך אשתקד נקבעו כאן), עם ציוני המספרים השחורים, הטבועים בהם בכתובת־מִכוָה, נראו נמוכים ביותר בחיק הלבנים הגבוהים. כעין שמלת־אשה מרחוק, בשפת החורשה, מה שמניע משהו את מיתרי הנוער הרכים כאן, במרחב, בין שמים וארץ, אבל על־כן גדול פי־שבעה שאט־הנפש רחר־כך, בראותך את זו מקרוב – צלם צלוב מכורבל בסחבות.
– אל תפגר!
עד שלבסוף, עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות נראה באופק גיבּוב גגות, שראש כנסיה בלט מתוכו. אבל כמה אין זה הולם אותה "דוברובנה ", שנקבעה בדמיון מקדמת־דנא, כאילו זו, האמיתית, עוד ישנה לחוד.
בתי המגרש הראשונים. כלבים נובחים. צליל זר, גס, לפעמון הכנסיה לא כאותו הדק, יפה־הנעימה, שבעיר־המולדת. אברהם העני הראה במקלו:
– זהו בית־המדרש של הישיבה.
ונסתלק.
III
עם פתיחת איזו דלת, מיד אתה רואה את כס־האריגה הנתון בשְתִי ועֵרב שלו והמסתיר בטבורו את האורג או את האורגת, כרשת קורים זו את השממית. כף־האורגים נזרקת בשריקה, רצוא ושוב, ונודף הריח המיוחד, זה הכובש את כל העיר, ריח הטליתות הנארגות. על כן־הגילוח, זה שהטלית מתוּחה עליו, עובד ה“גלח” בירמולקה ועובר על זו בתערו העגול, כדי להחליקה ולעדנה; גרודות־צמר נערמות על ימין ועל שמאל חמרים חמרים, שבני המקום ממלאים בהם את הכרים והכסתות במקום נוצות.
באויר זה, בקרן זוית, אוכל דוויד את “יומו” אכילה רפה ומבוישה. בהליכתו הוא משיק את אזנו מתוך גויעת לב אל הדלת מבחוץ, לשמוע מה יאמר בבית זה עליו, ושכור־אושר הוא זז מכאן, לאחר ששמע את אחת הבנות אומרת:
– נער יפה מאד!
אבל עוד יותר חתר לשאת חן בעיני ראש־הישיבה, שלמה־בר. הרי זה מהלך אט בצד השולחן הארוך, אכול האולרים, שהתלמידים יושבים אליו בשתי שורות צפופות מזה ומזה, חגור מעילו הירוק, דק־הארג, רחב השרוולים, הדומה ל“שלַפרוק” של נשים, פוזם משהו בינו לבין עצמו, מביט ארצה, מריח טבק ונותן לפעמים קצה־זקנו בפיו. איזו יוהרה כבושה בהליכה־נהימה זו, הלוך ושוב, מעין רחשי זלזול כלפי כל הישיבות האחרות שבעולם. הנה מתעכב התלמיד, שקורא עכשיו ב“שיעור”, במקום קשה ברש"י, מקום, שכל בני הישיבה, ואפילו הגדולים שבהם, התחבטו בו היום ביותר. שלמה־בר ניגש לאט אל הגמרא הפתוחה, כובש את עיניו קצרות־הראיה בעצם הדף, והכל בטוחים באותו רגע, שהענין יֵהָלם כהרף־עין: האתליט הגדול נטל בידיו את פרסת־הברזל לשם שבירה.
יראת הרוממות יהיתה מהולה ביראה פשוטה, יראת היד הסוטרת. סטור סטר אגב נענועי השרוול הרחב באמנות יתירה, בלהטי הפתעה, מכאן ומכאן; כאילו אף היא, אמנות זו, ענף אחד מענפי הלמדנות. ונדמה שהוא מהרהר באותה שעה: “אפשר, שראש־ישיבה אחר סוטר אחרת; אני סוטר ככה!”
היאך חייו של ה“נסטר” חיים הם? תמה דויד פעם בפעם, והוא, שעדיין לא עברה עליו הכוס, האמין בסתר לבו, ששלמה־בר נתן בו עינו לטובה; שנתבצרה ביניהם, כביכול, מעין הערצה הדדית אילמת, עד שפעם אחת – מה זה, חלום רע?! – הרי מתקרב אליו פרצוף־הגויל מרובה החריצים, העינים האפורות־כחולות, קצרות־הראיה, ננעצות בו סמכות־סמוכות, ולחייו חשו תיכף את האצבעות התורניות, הצנומות והקרות. נפל הדבר, ואין להשיב! כמי שבא בהיסח־הדעת תחת אופני עגלה באמצע הרחוב – הפעם אני הוא נושא האסון, והם המסתכלים הסקרניים והנהנים. הפעם אני הוא הנופל, אני!
IV
פלג כחול, כעין פלג־דיו, מקלח ומשתלשל ב“עמק”; מוצאו מחצרו של זלמן הצובע. אצל אביון זה אוכל דויד את “יומו” הרביעי. הבת המבוגרת ביותר, המעוכה, עם חוטם־הבולבוס שלה, מגישה את ארוחת־הצהרים: לחם בציר מלפפונות כבושים, ואחר־כך כוס חמין מתוך ה“הליוק”, חמין פשוטים בלי תה, בצירוף פירור סוכר. זהו הכל.
שרב תמוז בחוץ. ריח השופכין הכחולים הללו, שזוחלים הרחק הרחק, לאורך כל העיר כמעט, נודף ביותר. באמצע הרחוב הולך אֶלֶה המשוגע, ששערו השחור, המגודל, יורד לו על ערפו, אדרתו על כתפיו ומקלו העבה תחת בית שחיו. הולך הוא לאט, הלוך וקלל, כדרכו, קללות נמרצות:
– כולירה, שריפה, מגיפה, “פּוֹהיבּל”…
ברגע זה פוגעת בו אבן גדולה מאחוריו, באמצע הגב, מושלכת בכוח מאיזה מארב, והוא מגביר את קולו:
– וָרעם!!!
בניגוד לאלה בעל ה“מרה השחורה”, היה בדוברובנה עוד משוגע אחד, בעל “מרה לבנה”, לץ ומוקיון — בֶּרָה, בן הרב. זה התהלך ברחובות יחף, מעורטל ומלוכלך, התעקם בהעויות משונות, שר וצחק. אספסוף מנומר נגרר אחריו תמיד, אספסוף זה, שמפני אלה ה“מסוכן” ירא אימת מות. יש שהזאטוטים הללו פיתו את בּרה, שילך ויתקלס באלה, ואז נשמע להם, ניגש בפסיעות מפוקפקות אל אותו הבית, שהטיל פחדים בחלונותיו השבורים, וקרא אל תוך החלל הנורא שלו:
– אלה המשוגע!
ונרתע לאחוריו.
נוסף על שני אלה נמצא בעיר עוד משוגע אחד קטן, נער כבן שתים־עשרה, מנדל. עם מנדל זה התעורר חשק לפעמים לבוא בשיחה ולהסביר לו את הכל. הלא, לכאורה, די אך לאמר לו פשוט, שזהו כך וכך. אבל לא. עיניו הירקרקות חייכו, חייכו – ולא הבין, לא הבין!
V
המצע הדל על־גבי הספסל, מצע הבגדים, מציק לגוף, הרקה כואבת מחמת קושי, וקר. מפת־השולחן, ש“זהב” ומשי מושזרים בה, שמשמשת שמיכה לפעמים, מסמרת בקדושתה, וגם צריך להזדרז ולהחזירה למקומה עם דמדומי שחר, בעצם הצינה דוקא, בטרם יבואו ה“ותיקין” להתפלל. ו“היום” השני איננו! המגפים הולכים ומידלדלים, הולכים ומתבקעים, ופעם אחת בערב עם חשיכה נשמט ברחוב ה“עקב” ונפל לגמרי; דויד גחן הרימו מן הרפש, תחבו לתוך כיס מעילו ויבך.
ו“ראש השנה” עודנו רחוק כל־כך! עם כל יקיצה בבוקר בבוקר הוא שואל את עצמו רתת: “מה היום?! כמה שבועות נשארו עוד?!”
עתים הוא מכין את ה“שיעור” בבית־מדרש אחר. כאן הוא לבדו. מתנענע הוא על־גבי הגמרא, מתלש בבלוריתו הקטנה, ומתאמץ בכל הכוחות להבין מה הוא סח. אבל הענין כהרחוק מהלב, זו הדממה מסביב, היחידות וההד עמוק־הנגינה – עד שאין המוח קולט כלום.
נפתחת הדלת, ושתי נשים נכנסות. מה לאלו כאן עכשיו?! מבלי הביט לצדדין, הולכות הן ישר לאחורי הבימה, אל ארון־הקודש, ופורצות שם ביללה מחרידה.
–…עשה נא למען התינוקות, שלא יתיתמו!!!
מי יודע מה שלומה של אמא?!הלא לא פעם שמע אותה בלילות נאנחת וסחה עם עצמה: “לבי, לבי!” או “לא טוב לי; לא צריך היה לאכול את המלפפון, לא צריך היה!”
מי יודע, מה שלומה עכשיו? עכשיו, כשהוא, דויד, אינו עמה, ואין מי שישגיח עליה ויסייע לה שם, מלבד סבתא?!
ופעם אחת בשעת ה“שיעור”, כשישב בתוך שורת התלמידים הצפופה, נגעה בו יד מאחוריו. אברהם העני הביא לו חבילה קטנה מביתו ובה מכתב קטן. דויד הכיר תיכף את כתב אמו הרעוע, ושתי מלים היו שם בין יתר הדברים: “סבתא מתה”.
סבתא, סבתא היקרה! כהרף־עין עלו בזכרונו דברי הקובלנה שלה, שפלטה פעם אחת בליל חורף, בהתחממה אצל הכירה ואריגתה בידה: “אני עוד לא היה לי בחיי אף יום אחד טוב!”…
פת חרבה בבצל מר אָכלה כל הימים; בצל חריף, שהדמיע את עיני דויד מרחוק, ועינה האחת נשארה יבשה. בקור חורף נורא ובסערות־שלג שמה נפש בכף והלכה והביאה ממרחק כד חלב בשביל בתה, כשה“קוֹפְטָה” שלה מעל לראשה, וחיממה אחר־כך את אצבעותיה הקפואות והדוויות בפי התנור, מאחורי ה“זאסלינקה”…
על מה ולמה התגָרה בה תמיד?! מה היה לו ולה?!
הוא בכה כל הלילה.
VI
חיוָרון בשמים. אלול. סוף כל סוף.
השופרות כאן אפורים וצרודים; לא כשופר המולדת השחור, זך־הקול, שהירשל ישראל’ס מפליא לתקוע בו.
מנתר הלב לקראת “הימים הנוראים”. נעים להביט אל הרצפה בשעה שהשַמש הבּריא, חזק־העורף, עובר עליה במטאטא ומשאיר אחריו את הקרשים הנקיים, המנומרים בכתמי־המים, מי הריבּוץ, ובזהרורי הבוקר הראשונים.
נגר עושה בימה חדשה. הכאות הקורנס הקולניות מרנינות. והמעצד הענקי, המאסף לכל המעצדים, משוה, מחליק, מלטיף.
והיום הגדול בא.
מגפיו על שכמו בלוית שני נערים בני עירו, הלך דויד עכשיו את הדרך של שבע־עשרה הוירסטות חזרה – הביתה, הביתה!
רגעים אין הלב מאמין, שעיר־המולדת עוד ישנה במציאות. כאגדה, כחלום. אבל הנה אותם עמודי הטלגרף, אותן התרזות. יש, הכל יש. מתגנבת אמונה בחשאי, שגם סבתא ישנה עדין; עומדת אצל הכירה וסורגת.
עם נטות היום ועם מיחוש הארכובות כבר נראה ראש הכנסיה, ובצדו מגדל האורלוגין הנמוך ממנו. אחריהם גיבּוב החומות המיודע באופק הכחלחל. נשמעה השריקה העבה, ארוכת־הנשימה, של אנית־הקיטור ההולכת למוהילוב.
הנה השדות הקצורים, האלומות עם ראשיהן הקטנים אצל הגרנות, גינות הירק ובין אלו גם זו שלהם. הבית נראה כאן מה“פרופיל” שלו, ודויד הסתכל בפתח הקטן של עלית הגג.
את אמו מצא בגן, בין הערוגות, כשסינרה מלא קלחי נפוס מעופרים, פרי אותם הזרעונים, לא תואר ולא הדר, שהיא הביאה מן השוק בו ביום שהוא, דויד, הלך דוברובנה.
מה שלומך, אמא?!
דויד!!
פניה קרנו כל־כך, עד שלא ניכר בהם שום רמז למות סבתא. בכל זאת לא נמצאה זו בתוך הבית, לא נמצאה!
ובעוד שעה קלה אכל דויד אכילה ביתית, באומץ, בלי בושה. אחר־כך אמרה לו אמו:
– הלא עייף אתה. שכב־נא לפי־שעה במיטתי!
והוא הטיל את עצמו במיטת האם, שיקע את ראשו בכר הרך, והאושר הפכו אל צדו השני.
הקיסר
מאתגרשון שופמן
בליל זה, ליל חג הולדת הקיסר, הלכו שני החברים בדרכים שונות, איש לעברו. כל אחד רצה לחפש ביחידות… בליל זה ניתנת הרשות לצאת מן הסוגר פסיעות אחדות, ולשני המינים מותר עכשיו לעבור את המפתן משהו. הנוער בגבורתו, הנוער שמלפני המלחמה, הכה גלים, ושאגתו עלתה, יחד עם הזיקוקים המתנפצים, עד לב השמים, ששם שלטו חושך ושממה. זיקוקי האש נרתעו מפני אוקינוס־האופל – ונפלו חזרה.
והַנְס מצא, בעוד שחברו אוֹטוֹ העלה חרס. ילדת־עם היתה זו, בריאה, רעננה ותמימה, ובנשיקותיה הורגשה האהבה לקיסר, שהיא וַלדי, זכתה לראותו פנים אל־פנים. לפני ימים אחדים, בצהרים – כך סיפרה – עברה לתומה דרך חצר ה“בּוּרג”, והנה המון־עם נדחק אל אחד החלונות, מנפנף בידיו וצווח. “הוֹך, הוֹך!!” (יחי המלך!). רצה לשם אף היא וראתהו עומד בחלון הפתוח ועונה בהשתחויה. בין הנאספים היה זקן אחד, שהוציא מאחורי מעילו הארוך מטפחת אדומה ומחה בה את עיניו. “הלא יפה הדבר באמת” – מילמל בלי־הרף – “”הלא יפה הדבר באמת!"
כך סיפרה וַלדי וצחקה. הצחוק חשף את יפיה. לאוֹטוֹ נדמה שנערה כזו עוד לא ראה מימיו. ברחוב “המגדל האדום” מָצאה הנס, במזנון האבטומטי. מדוע לא הלך אז הוא, אוטו בדרך זו?! הוא נסכל ללכת בדרך ה“קיי”, והעלה חרס. נטפלה לו איזה נערה “מסופּקת”, ובחברתה בילה את כל הלילה, את זה הלילה היקר, הניתן לו רק אחת בשנה!
עתים, אחרי הצהרים, שוהה הוא, כמשפטו, אצל חברו במעונו. צלצול… אי־מנוחה תוקפת את שניהם, והנס מתנכר פתאום, ובלכתו אל הפתח הוא אומר:
– היא באה… הואילה־נא עכשיו ללכת, אוטו, וחכה לנו בבית־הקפה. אנחנו נבוא לשם בעוד שעה קלה.
ביציאתו הוא מתנגש עם וַלדי, ולמגינת־לבו הוא רואה שוב, שדמיונו הלוהט לא הפריז כל־עיקר… בבית־הקפה הוא יושב ומביט אל הפתח. שעות נוקפות. נכנס הסיני, עם חיוכו הנצחי, ומבקש קונה בשביל כלי־הפתוחים שלו, מעשה ידיו. והנה אף הם – רעננים מקור, מאושרים. וַלדי מתפשטת חיש, כהרף־עין, מבלי חכות לסיוע, ופונה אל אוטו:
– מותר לי לתלות אדרתי על־גבי זו שלו?
– עוד אשמח מאוד! – הוא עונה רתת, נוגע בלחיו אל האדרת הקרה, המחוספסה, גסת־הארג, ונושם את אוירה המתוק.
הרבה הרבה היה יכול לאמר לה, אילו נשאר עמה פעם לבדה, אבל שעת־כושר שכזו אינה מזדמנת. יש שהוא רץ ברחובות הכרך, אילך ואילך, ריצה עיורת, כמשוגע – שמא יפגשנה לבדה…
כך, פסיעה קלה, מקרית, חותכת לו לאדם את גורלו ברזל, שכדי להזיזו ממקומו אחר־כך זיז כל־שהוא, דרוש נחשול, מהפכה עולמית. פרצה המלחמה הגדולה –וסדק־תקוה התחיל מדמם.
כנתין חוץ־לארץ לא נסחף אוטו עם כל העם, שברעו פרא, נשתלשלו הצוארים הכחושים כשל תרנגולים מתפרצים לקרב; אבל בשמעו את קול וַלדי, ששרה, שלובת־זרוע עם הנס: “קֵיס־רֵנו, אר־צנו!” — עֲבָרוֹ הרטט הכללי, ועיניו רטבו. באותה שעה התקומם בו לבו אף־הוא נגד ה“אויב” הבלתי־נראה, החורש רעה על הילדים היקרים הללו.
השוער של בית־הנתיבות, הלבוש כחולים־כהים, לא נתערב ונטמע בין המוני החיילים האפורים, המגויסים, שמילאו צפופים את כל הבית העגמומי, ועם בוא הרכבות צילצל בפעמונו והכריז בלי־רחם את שמות־המקומות, מקומות הגבול, שלשָם:
– בעוד חמש־עשרה דקות הנסיעה!!
מן החוץ האפל הגיעה רתיחת הקטר, הנס הניף את ארגזו והטילו על כתפו האחת; וַלדי ואוטו סייעו לו.
– אני הלא יוצאת עמך אל הרציף! – אמרה וַלדי בראותה את הנס מתקין עצמו לברכת הפרידה.
– אבל אני הולך! – נזדרז אוטו.
– מדוע?! צא אתנו אף אתה אל הרציף, ואחר־כך תלַוה את וַלדי הביתה, שלא תלך בלילה לבדה.
– לא, לא. וַלדי עוד תספיק לנסוע הביתה בטראם האחרון. אני מוכרח ללכת עכשיו!
הנס נכפף תחת הארגז השחור. – אפשר לראות את האהבה במותה, אפשר לראותה, בברחה מפניך לתוך חללו של עולם, או אל איש אחר, זר לך, אבל להשאירה בכרך עם ידידך, – זהו דבר כבד מנשוא, כבד מנשוא!
בפעם הראשונה אחרי נסיעת הנס פגש אוטו את וַלדי בהשכמת־הבוקר, בשעה שמיהרה אל מקום עבודתה, עם חבלי שינה על פניה החיורים.
– קיבלת מה מהנס?
– כרטיס־ראוָה מאחת התחנות.
והנה היא לבדה – ומה?! לא פילל, כמה עוד יש בכוח נערה לשמור אמונים, אם אך היא רוצה בכך. הלא קודם לכן, במעמדו של הנס, הסבירה לו פנים הרבה יותר, מאשר עכשיו. אין היא מחייכת אפילו!
מכל הדברים הרבים, שהיה רוצה לאמר לה תמיד, נשאר לו לפליטה אך:
– עוד לא שמעתי שם יפה שכזה. כל שם אחר לא היה הולם אותך בשום אופן.
– זהו קיצור מוַלפּוּרגה, – עונה היא קרות.
אחרי עקיפי־הפצרה ממושכים ניאותה ללכת עמו אל האופירה, והרי הוא מחכה לה לשם־כך אצל שער ביתה, מטייל בדחילו אילך ואילך על־גבי המדרכה המשורטטת בנתר. עד שהיא יוצאת אליו בריצת־חדוה:
– מכתב מהנס!
– מה הוא כותב?
– הוא נלקח אל חיל התעופה!
או, בפעם אחרת, לאחר שהפליגו מביתה כמה פסיעות: “סליחה” ורצה בהתלהבות אל תיבת־הדואר להוריד שם מכתב.
גם בשבתו עמה אחר־כך כתף אל כתף, הוא חש, כמה רחוקה היא ממנו. מחמת חולשת־הדעת אין הוא תופס כלום מכל המתרחש לעיניו על הבימה חוץ מקשקוש־החרבות. חרבות מוחלדות, תיאטרוניות. עד שהמסך נופל – ומכבי־האש בירכתי האולם.
בדרך לביתה, בשעה המאוחרת, הריהו מנסה לפעמים ליטול את זרועה. שלא להעליבו, היא משתמטת מידו בנחת, בזהירות – אינה שוכחת!
– תודה רבה! – היא מסבירה לו פנים אצל שער ביתה ולוחצת על הכפתור החשמלי.
– אימתי נתראה שוב? — הוא מחנן קולו.
– מחר לא! יש לי הרבה עבודה.
– ובכן אימתי?!
– אימתי, אימתי… חיש, חיש… השוער הולך!
– אני אכתוב לך!
הוא הוגיע את מוחו למצוא תמיד מקומות־עינוגים חדשים. ששם יוכלו לבקר בחברותה. נחוצה היתה איזו מסגרת, איזה ענין משותף. אבל מצלו של הנס לא היה מפלט. הימנון הקיסר בגן־העם הציל מקרב לבה אנחות עמוקות, בעינים נוחות הביטה השמימה, אל האוירון, שניסר מעל לקדקוד, ובראינוע אף שם מראות מן “השדה”; הינדנבּּוּרג, מושלג כולו, נראה מאחוריו, כשכנפי אדרתו מתבדרות ברוח…
ועצבות מהולה בכעס התחילה ניכרת בה יותר ויותר. התחילה קובלת על הקרירות שבמכתבי הנס. ופעם אחת, בגן־החיות, הביטה אל ארמון־הקיסר, שנשקף בחלונותיו האטומים מבעד למפלשי האילנות, ופרצה בבכי. הדבר היה בקיץ השלישי, בימים הרעים.
– אל־נא תבכי! –הרגיע אותה אוטו.
– זה כשני חדשים, שאין הוא כותב לי כלום. הוא שכחני!
– מדוע אַת חושבת ככה? אולי קרהו מה?
– אני יודעת, שלהוריו הוא כותב בקביעות עד־היום. הוא, פשוט, מצא לו אחרת. אני הרגשתי זאת במכתביו האחרונים.
דמעות אלה סתמו את סדק־התקוה האחרון, לפלס איזה נתיב אל לבה, אבל יחד עם זה כאילו שיפשפו והדיחו מה מקסמה, מכוחה… אוטו העביר את עיניו ממנה אל הארי הרזה, שהתהלך בסוגר הצר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ונהם תמרורים מחמת רעב. זה היה נהם הרעב הנורא של המדינה כולה… פעמים כאילו זרק מבט־תוכחה אל הארמון הצהוב שמנגד, שבחדריו, מי יודע, אולי התהלך אז גם חברו־למלכות – נואשות כמוהו.
ותבוסה גררה תבוסה – ולא היתה תקומה. השוטרים ברחובות עמדו על משמרותיהם חפויי־ראש. על־גבי הקירות הודבקו קריאות מאת השלטון אל תלמידי בתי־הספר של המחלקות הנמוכות, שהם, הקטנים, יעמדו בפרץ… עוד מעט וישלחו אל המערכה גם את הנשים והטף!
כאן סמרה והתקוממה השארית הנמצאה: אין אנו יכולים יותר! “הלאה הקיסר, הלאה השושלת!!” צוַח הנואם הצרוד בכוחותיו האחרונים מעל שלבי הפרלמנט אל העם השכול, שכולו שלדים,– תחת מַשק הדגלים האדומים.
– אבל הקיסר מה, כי… – רצתה וַלדי ללמד סניגוריה, בפנותה אל אוטו. ברגע זה הפך אליה זקן אחד, שהיא עמדה מאחוריו, פנים זועפות כל־כך, כאומר לקרעה כדג. הפנים לא היו זרים לה; זה היה אותו הזקן, שאז, לפני ארבע שנים, בחצר ה“בּוּרג” הוציא מאחוריו מעילו את המטפחת האדומה ומחה את דמעותיו מרוב התלהבות.
ולא ארכו הימים והקיסר גורש מן הארץ. השוטר העומד על משמרתו בפרדס הארמון, שלשעבר זרק מרה בכל עובר ושב והביט אחריו בחשד, הראה עכשיו בעצמו את הדרך אל מעונות הקיסר, שניתנו לראוָה בעד תשלומי כניסה.
אחד השרידים מפקידי ה“חצר” ניהל את הקהל מטרקלין לטרקלין ובהטעמה יבשה, מיכנית דיבר והסביר: זהו חדר־האורחים, זהו חדר־הילדים וכו' וכו'. האלה הם חדרי המלך?! איזו קדרות, איזו עצבות! על גבי הכתלים, כבקסרקטין, תמונות־קרב ענקיות ופורטריטים של המלכים הראשונים. בין האחרונים נפלה לתוך העינים הקיסרית מ. ט.; קהות הדיוטית, כזו של שוערת חצופה, ברשמי הפנים, ומתוך התסרוקת הקדמונה סומרות אל עָל שערות עלובות אחדות… והנה חדר־המיטות! הנה מיטת הקיסר, שהכרים והכסתות ניטלו ממנה. מיטה פשוטה, מוצקה ובצדה למראשותיה תיבת־הלילה…
מבקרים אחדים מיששו בידיהם את הרהיטים, את כרי־הכורסאות, את המזרונים במיטות. כמי שממַשש ביום את הדחליל שהבעיתו בלילה. – וַלדי ואוטו הביטו בעד החלונות החוצה, אל משעולי הפרדס, שמשם הביטו לפנים אל חלונות הארמון הללו בסקרנות עצומה כל־כך. הפעם לא התנגדה וַלדי, כשבן־לויתה נטל את זרועה, בלכתם חזרה על־פני הרצפה החלקלקה, דרך כל החדרים הקודרים. יותר מזה: היא תיקנה את הדבר – ונטלה את זרועו.
– כך איני רגילה, – לחשה אליו לחישה לבבית, — אלא כך!
אבל נפשו כבר עיפה מאד, ובצאתם אל הפרדס, ביקש דבר־מה בקלסתר־פניה לאור השקיעה – ולא מצא. עכשיו הבין מה שלא יכול להבין קודם לכן – מה שהנס אינו כותב לה עוד.
– מדוע אתה מסתכל בי כל־כך?
– לא־כלום.
הכומר
מאתגרשון שופמן
לא בלי היסוס פתחה את דלת השער. תרנגול ותרנגולת טיילו בחצר הקטנה. נכנסה למשרד הכּמוּרה. לבלר בא־בימים ישב כפוף אל שולחן־עבודתו.
– האדון הכומר בביתו?
הלבלר הציץ בעינים עוקצות ורמז כלפי החדר הפתוח שמימין.
עוטה “קיטל” שחור, עם צרור מפתחות באבנט, קידם את פניה הכומר הישיש. דרך כל רוחות־הטומאה, הישועים והאינקביזיטורים מדור דור, נמשך בכל־זאת, כחוט דק, הקדוש והטהור באמת. למרות הכל. אור־עולמים נשתמר בעינים התמימות על־ידי הפרישות רבת־השנים. אחרי מבטו של הלבלר היה מבט זה נעים ביותר. שיבת־ראשו גזוזה, נמוכה, פרועה משהו; שיבה רכה, נוחה.
היסוס שבלב פג בבת־אחת.
– באתי בענין נישואין.
– במטותא לשבת!
– אבל הדבר מסובך קצת.
– היינו?
– חתני הוא בן־דת־משה.
– ואת רוצה דוקא בנישואי כנסיה?
– כן. נישואים אזרחיים בעיני אינם נישואין!
הכומר העביר את ידו על שיבתו הנוחה, כמעיין בדבר וענה:
– טוב. אין הדבר נורא כל־כך. הוא יכול גם להישאר באמונתו. צריך יהיה אך לקבל הסכמה מאת הבישוף.
– והבישוף יסכים?
יסכים, יסכים. עכשיו אין הדבר קשה כל־כך, כמו שהיה קודם לכן.
הנימה הנוגה, שרעדה בקולו, הומתקה על־ידי מבטו הבהיר־פיכח: “אין קיסר עוד, הכָּמריוּת כולה תלויה בנס, אבל העולם, החיים ישנם, יהיו”…
היא הביטה אל התמונות המשונות שעל־גבי הכתלים, אל הפנקס הפתוח, הענקי, שהוא הכומר, רשם בו בינתים דבר־מה, ולב־הנערה שלה נכמר לפתע אל זה הישיש החביב, שכל־ימיו, כל־ימיו, הוא חי כך – בלי־אשה…
פטפטנית מטבעה, אמרה מחייכת:
– היודע אדוני את הכומר וַוִיטש? זה היה בבית־ספרנו מורה הדת שלי.
– וַוִיטש?! הוא מת זה־לא־כבר.
– זה היה קצר־ראיה מאד, כעסן ומטורף. אנו, הנערות הקטנות, התקלסנו בו תמיד והמצאנו כל מיני תעלולים, כדי להרעימו. משכנו בקצות העניבה של אבנטו, כל אחת מאתנו משכה משהו, עד שזה הותר ונפל…
הכומר ניענע בראשו, כמצטער.
סחו עוד שיחות־חולין. לבסוף טפח לה הכומר דרך־חיבה על שכמה ואמר, שהכל יעלה יפה, ושעליה להביא לו מחר את כל תעודותיה.
רעננה, עליזת־אושר, באה ביום־המחרת, וחבילת התעודות בידה. בין אלה, לכל לראש, תעודת־הלידה, שלפיה, שחור על גבי לבן, מלאו לה אך תשע־עשרה שנה – לא יותר. כאָב טוב־לב הסביר לה הכומר פנים ואמר:
– כמדומני, שאתמול אחרי הצהרים פגשתיך ברחוב “בית־הנתיבות”.
– אי־אפשר הדבר. אתמול אחרי הצהרים לא יצאתי מפתח ביתי.
– אבל נפלא הדבר – תמה הכומר בכובד ראש – ממש כובע כזה שלך, והאיזור, איזור זה ממש: שחור עם לבן שעליו…
ובדברו נגע אל חלקת האיזור שלה בידו הקדושה.
המבט הנוגה
מאתגרשון שופמן
היכרות חדשה זו לא נעמה לו ביותר. קשה היה לו “לשאת פניו אל אחיה”, אל המשורר, זה שאחותו התפארה בו בשעתה; אותה הנערה ענוגת־הנפש, שהוא עזבה בעצם אהבתה הגדולה אליו. אחיה ודאי שיודע את יסוריה, ועיניו כאילו אומרות עכשיו: “אני בתור גבר מבין אותך, ובעיקר אין לי ולך כלום. אבל בכל־זאת הלא רחמנות עליה, רחמנות”.
לא נעם לו גם הפרצוף. אותו העור הלבן־כחלחל, אותן העינים הירקרקות, הכמהות, הספגניות. כמוהו כאחותו ערגון טרגי עצור בהם אל מה שבבשרם הם אין קורטוב – אל החריף־פיקנטי, שישנו בבשר אחרים.
והוא הציג את אשתו הצעירה, לא בלי גץ־זדון: “הרי זה מין אחר לגמרי – לא אחותך!”
המשורר הציץ ונדהם. ניכר היה, שענין האחות נשכח מלבו כהרף־עין. במשך הפגישות הבאות התחיל קולו רותת, נתאדם תכופות ועננה כבדה היתה יורדת עליו לפתע־פתאום. הנה אותו המבט הנוגה, אותו המבט עצמו, ולא אחר…
בשעת טיול בחוץ שׂיכל הבעל את ההליכה ופיגר קצת עם הרביעי שבחבורה, כאילו דבר לו אליו; אשתו והמשורר הפליגו איפוא לנפשם, דרך זוג.
אזניו לא שמעו מה שפיו מגמגם וגם מדברי איש־שיחו כמעט שלא קלט כלום. בקורת־רוח הביט נכחו, אל האח, שהלך אחוז־התלהבות על־יד בת־לויתו ופניו מוסבים אליה. בגב־המעיל שלו, גב־המעיל של משורר, חילחל הסילוד – והוא, הבעל, נהנה, נהנה.
צחוק
מאתגרשון שופמן
בשל חולשה זו, לצחוק בלי טעם ודעת, מוכרח היה להחליף את גַלָבוֹ עשרת מונים, כי ברגע שהלה מטפל בסנטרו או בשפמו, פנים אל פנים, אין הוא יכול להתאפק – ומחייך. רגע קשה, רגע מבוכה. בפעם הראשונה עוד אפשר למצוא איזו אמתלא לדבר, אבל בשנית, בשלישית? המלחמה הפנימית על־ידי להטי־מחשבה שונים ומשונים, זו עוד מקלקלת יותר משהיא מועילה, לפי שהיא גורמת לו לצחוק זה, שיהא מפרכס ויוצא פתאומי, אוילי, כשטף־מים דרך סכר. והעיקר, שהוא הגלב, כבר יודע זאת וכאילו מחכה לכך… על־כרחו הוא בורח מגלב זה אל גלב אחר, שאינו יודע כלום עדיין. בפעם הראשונה, אמנם, עולה בידו להיתמם ולהיות כאחד האדם, אבל אחר־כך מתגנבת ויוצאת סוף־סוף בת־הצחוק הראשונה, זו, הקלה לכאורה, גוררת אחריה את כל המצב המסובך, שבו נלכד אצל הגלבים הקודמים. ושוב אין מוצא – וחוזר חלילה. עסק ביש!
כל־עוד שהפרופיסור לעינים אומר: “הבט אל אזני הימנית!” עוד אפשר לסבול, אבל מכיון שהוא מצַוה להביט את אחת מעיניו, הרי רע. בפני עין תמימה זו, עין מלומד, עם לחלוחית הזוקן שבה, קשה לעמוד – והלסתות מתעקמות. ביחוד נורא הרגע, כשזה מסתכל בו באספקלריה המאירה עין־בעין, סמוך־סמוך, עד כדי חיכוך־ארכובות, או בחדר האפל. כשעיניו כלואות במסגרת המכשיר מעבר מזה – לנוכח עיני הפרופיסור, שהתישב בכל כובד גופו מהצד השני.
עוד טוב הדבר, שמומחה־לעינים זה אינו משגיח כל־עיקר במה שלמטה מנושא אומנותו. כאיש־המדע, ודאי שיודע הוא מה טיבה של הופעה זו אף־היא, ולא ידרשנה לגנאי. אבל בכל־זאת לא ניחא, והוא יוצא מכאן, כמי שנפטר מפרופיסור לדברים שבצנעה…
ברי, שצחוק תפל זה מתיש את עמדתו בעולם. מתיש את השפעתו על איש־שיחו, השפעה, שתפקידה בחיים חשוב כל־כך. מורה על־פי אומנותו, רוצה היה שהתלמידים יירָאוהו. הרי הוא מתרעם, נוזף ומסתכל בהם בזעף, ותוך־כדי־כך – – ה“ממזרים” הקטנים ראו, ושוב אין לו תקנה עולמית!
הנערה, מרכז מאוַייו, נשמעה לו סוף־סוף. אחרי מלחמה ארוכה, עקשנית. אבל ברגע האחרון, עם כלות הנפשות, דוקא בעצם הרגע הגדול, שדרש ממנו כובד־פנים כזה שלה. הגיח אליו מן המארב עוכרו הנצחי והרס את הכל, הרס עדי־עד – הצחוק.
עכשיו?
מאתגרשון שופמן
הם היו היחידים, שעיניהם נפקחו לראות את סדר העולם בקלקלתו הנוראה; האחרים לא ראו, כדגים הללו, שאינם רואים את הנהר. אבל הם ראו – ונזדעזעו. הצדק כקיטור, כחשמל הבקיע לו דרך – והם ביצעו את שלהם; ביצעו לפי שעה על־פני שטח־אדמה מסוים. אין הולכי־בטל – הכל עובדים!
אלא שהם עצמם, היחידים הללו, מה יעשו עכשיו?! רע, רע, להתגלגל בבתי־כלא, לעבוד עבודת־פרך בקַטוֹרגה ואפילו לעלות לגרדום – יכלו ויכלו, אבל לעבוד עבודה פשוטה שעות קבועות יום־יום, שעות קבועות יום־יום – זאת אין הם יכולים!
מלחמה ושלום
מאתגרשון שופמן
I
שוקטת על גורלה האיום, השמור לה בעתיד הקרוב, רבצה בגיא הקריה הגליצאית בקרבת הגבול הרוסי. רופא־השינים המומר הישיש, לַטינר עקר את השינים בלי־רחם וליגלג על צעקותיהן של הנערות הרכות והחיורות, ורופא־העינים, הדוקטור ציון, קבע זגוגית אחרי זגוגית ושאל מיכנית:
עכשיו יותר טוב, או קודם יותר טוב?
מקלותיהם בידיהם ואוּדי־סיגריות בפיהם, טיילו יהודי־הבורסה כנופיות כנופיות והביטו הבטה רחוקה־רחוקה מלאת ביטול ואפיקורסות. לא רק כלפי ה“קלויז” שממנו יצאו, אלא כלפי כל דבר בעולם, שאינו בגדר להטיהם. ממון, ממון, ממון!
–…קודם־כל ראיתי, שהוא קבצן!.. –אומר שם האחד.
גץ־אמונה יש למצוא אך בעיני ה“סטודנטים” הקטנים, תלמידי הגימנסיה, הלבושים בגדי־שרד, מוּנדיר וכובע. באיזו מסירות־נפש לומדים הם עברית־ספרדית ומאמינים במורה העברי האדמוני, בן־אבירם כבאלוהים. אבל תיכף ל“מַטוּרה”, מכיון שנעשו “אקדמיקאים” ופשטו את המוּנדיר והכובע — פשטו ויעוּפוּ האוֹמן והתום. הנה עומדים הם בחבורה על אם ה“קוֹרסוֹ”, סמוך לבנין־הבנק המוצק, מסורג־החלונות, בצהרים, לעת צאת התלמידות הבוגרות והעשירות, כבדות־הנדוניה, מבתי־ספריהן השונים, וצוהלים־צוחקים בּבּס הצעיר שלהם, כשידיהם הנתונות בכסיות משולבות להם שתי־וערב למטה מטבורם. במקום הגץ האלוהי שלשעבר מתלקח בעיניהם ברק מכוער, ברגע שהם פולטים אלה לאלה בקול נמוך את שם הרחוב הידוע: “מְיוֹדוֹבה”…
אל רחוב זה הם נוהרים המונים המונים בשעות־הלילה המאוחרות. אלה הביטויים וההלצות שלהם שם! שבתי טרוט העינים, מצַמבּל בצימבל הישן שלו, ספוג־הזימה, והם יוצאים במחול קטוע עם בנות־ההפקר, שמפתחות־חדריהן בידיהן. הנה הפילה האחת אגב־ריקוד את מפתחה על הרצפה המדונגה והחלקלקה, והבחור מרימו והולך ישר אל חדרה – הוא כבר יודע, היכן זה – והיא אחריו.
– חכו לי קצת, – הוא פונה אל חבריו, – יַא אִיגסה ס' זֶ’ניץ'!
בחוץ, בדממת הלילה, נשמע קולו של הלפרין, “האח הפולני” המפורסם, כשהוא גוער בנזיפה ב“שגץ” אחד, על שזה מטיל מימיו על קיר בית־הכנסת, העומד אף־הוא כאן.
– אל ה“פּיסק” אתן לך, בן־זנונים! כלום היה ניחא לך, אילו עשיתי אני כזאת אל בית־היראה שלכם?!
השמים מחוירים ונושבת צינה קלה. בדמדומי־השחר הראשונים נראית הטבלה על־גבי הבית הקיצוני: “רחוב מיוֹדוֹבה”.
II
מהיכן זה אי־החופש בתנועות, זו הכּבדוּת בכל, מבלי לעמוד עליה, הכבדות בלא־יודעים? כאילו נולדת כּפוּת, ואינך יודע, שאפשר אחרת, זו היא השנאה של אדוני־הארץ, שכובשת את האויר; אֵד־שנאה, שמתוכו מציצים השונאים חלקי־העור, יצורי־החֵלב…
–… שונאינו – דיבר ציר־הפרלמנט מעל הבימה של “תקות ציון”, – הנם, כפי שהעיר בחריפות הנואם הקודם…
הנואם הקודם, הד"ר נמֵליך מקרקוב, שעדיין לא ירד מעל הבימה וישב שם על כסא, בשמעו את הדברים האלה, החליק בידו את קרחתו המבהיקה אחת ושתים.
באולם “תקות־ציון” זה, שחציו לקריאה וחציו לתפילה, ביקר לפעמים המשורר הצעיר יעקב בּוּדקוֹ וקרא בעתונים, שבאו מרוסיה, ארץ־מולדתו. בקירוב מקום ישב המורה העברי בן־אבירם שנוא־נפשו, זה הישועי האדמוני, ודיבּר בקולו המכוער, הנחירי, אל איש־שיחו:
שַדַ"ל, שדל!..
כשהוא פוזל בתוך־כך בעיניו העוקצות, הקנאיות, אליו, אל בּוּדקוֹ, כלומר: שד"ל, ולא אתם, הסופרים של היום, שלא קראתם ולא שניתם!
והעתונים מלאים ענין בֵּיליס; פּרַנַיטיס… אי בזה, בעיירה, באוקרינה, סחב איכר אדום־זקן מעל ככר־המשחק נער יהודי אחד, בערב, עם חשיכה, אל תוך גורן ושחטו שם…
–אל תפלת המנחה! –קורא קול במפגיע מן החדר השני. בוֹדקוֹ משליך את העתון ויוצא את הבית בחרי־אף.
במחלבה של בּוּכהוֹלץ, ששם הוא אוכל פת־ערבית, הוא יושב אל שולחנו הקבוע, מנגד לארובת המטבח, כדי שיוכל לראות את הֶליה, המבשלת הצעירה והיפה, בהציגה את ספלי הקפה על־גבי הטס של המלצר. אף היא מביטה אליו אז הבטה חטופה, וניכר, שהיא יודעת את נפשו…פעמים אין הוא יכול להתאפק והוא קם וניגש אל הארובה ומבקש ממנה כוס מים. הֶליה מצייתת לו בסבר־פנים, והמים הקרים, הקרים ביותר, זולפים אל קרבו – ללא צמא כל־שהוא.
III
דרך־שרב הולךּ בּוּדקוֹ בצהרים אל שיעורו העברי שבבית הבנקאי פיליב. עוד בלחצו על הכפתור החשמלי, הריהו כבר מוכן ומזומן לכל היסורים הנוראים, הנכונים לו כאן, והשפחה הנוצרית זוֹסיה, מקדמת את פניו בלגלוג גלוי, כאילו אף היא בעצה אחת עם בני אדוניה, ששבע תועבות בלבם הקטן.
–יחכה־נא פן. עדיין הם אוכלים את סעדת הצהרים.
והוא יושב ומחכה. מחדר־האוכל מגיע לאזניו קשקוש־צלחות, להג מתוך שובע, צחוק. עד שהדלת נפתחת, ושני האחים, דשנים ומַורידים מעצמת־הסעודה, יוצאים הלום, כצאת הדובים אל הזירה שבקרקס. בראשונה לומד הקטן, ובהעויותיו המשונות, ההעויות להכעיס, הוא מחַקה את אחיו, האינקביזיטור הגדול, זה שלפי־שעה הוא יושב בקירוב־מקום, מלא מזימות רעות, וקורא בספרו הפולני, כשרגלו האחת רכובה על־גבי חברתה. מַדם פיליב עוברת לאלכסון החדר, עם נחת־רוח כבושה מבר־בטנה זה ומהתפתחותו הגופנית, ופולטת דרך־תוכחה:
– איז’יוּ, הלא אמרתי לך זה־כמה, שלא תחזיק את הרגלים ככה!…
בימים האחרונים רובצת עננה על פניה, ופעם אחת שאלה את בוּדקו בנעימה של התפרסות:
– הוּאך סובר מר – תצא רוסיה שלכם למלחמה עלינו?
– מאד אפשר!
“שדה” אפורים. שוב מוּנדיר וכובע! בגדים אלה החזירו להם משהו מ“סטודנטיותם” ועשוּם שוב לנערים חביבים… יחס אחר הורגש עכשיו ביניהם ובין הנערות של רחוב־מיוֹדוֹבה. אחים לאפס־עתיד…
– אימתי תבוא אלי שוב?! — נשמע קול סטֶפ’קה, זה קול־המתכת, החודר כליות ולב, מהמסדרון של הדיוטה העליונה.
ברכבת ממולאה פליטים, שחתרה בכבדות אל כרך הבירה, התנדנד בוּדקו, והביט אל המַטרונות הבוכות: “לא טוב, גבירותי הנכבדות, מה? סבורות הייתן, שכך ימשך לעולם. לעולם: נשיקות־יד ונדוניה ורופאים, נשיקות־יד ונדוניה ורופאים?!.. הרי לכן!”
IV
עתוני־הבוקר בבתי־הקפה הבהיקו ורישרשו, רעננים וריחניים, ומתוקות היו הידיעות על־דבר תבוסות הרוסים ומספרי חלליהם העצומים. רחשי־תודה עמוקים נתמלא הלב אל המפקדים הגרמנים ואפילו אל הקיסר שלהם. לא לחינם ביקש לטלפן אז, בימי הפרעות בקישינוב, יהודי שיצא מדעתו אל וילהלם השני, שהוא יחוש לעזרה… והנה הוא בא! כדאי היה לשמוע מקרוב אל אותן צעקות־היאוש הנוראות, בטבעם, על תותחיהם הכבדים וסוסיהם, בביצות המַזוּריות, לשמוע ולהתענג. עכשיו צועקים אתם!!…
בתערוכה של חנות־ציור נראתה התמונה: מקנסן על סוסו הצחור. בּוּדקו הסתכל בפרצוף־הנמר של הפלדמרשל הזקן הזה. הסתכל ארוכות בדחילו ובאהבה…
בערב אחד פגש את הֶליה של מחלבת־בוכהולץ, בטיילה לבדה ברחוב פרַטר, טיול חשוד. עיניה הערמומיות והיפות, שלשעבר הצהירו כל־כך, נראו עכשיו כנפגעות אף הן מאבקת־הפּוּדרה שעל פניה החלקים.
– גם פַּן כאן? – קראה מבוישה קצת.
בין יתר עקיפי־שיחה, בתוך רעש־הרחוב, אמר לה:
– היודעת את, שאני אהבתיך בחשאי?
– באמת?!
אבל בכל־זאת אמרה לו אחר־כך, בדרך אל ההוֹטל:
– פַּן מוכרח לשלם לי…
ככה מתגשמים החלומות!
זה היה ה“הוטל” הראשון ל“הוטלים” המאוחרים, בשנות־המלחמה הללו, התאוָניות־סיוטיות. זו העליה בצהרים אל הדיוטות העליונות עם הנערה הזרה, החיורת במגבעת־הקש של אשתקד, זו ההתנגשות עם המשרתת. המיטות הקודרות והמזוהמות, וילאות־העץ המורדים, שדרך סדקיהם אתה רואה את החלונות הפתוחים של הבתים מנגד, ובהם נערות טהורות ועליזות. – איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר־כך את המנז’טים, והנך מוכרח לשוב ולקחתם.
V
ועדות ולשכות ויושבי־ראש. נוסדה אגודת־עזרה מיוסדה בשביל יהודי־רוסיה. ה“אליאנס” ופקידה הד"ר יַשצ’ורקא. פעמים צריך לעמוד ולהמתין מאחורי דלת יחד עם איזו אשה
אבל הנה השלום מתרחש ובא – ולב בּוּדקו נפל עליו. מה יעשה עכשיו?! שוב שיעורים?!.. לא, לא, אל אלה לא ישוב לעולם!
זה־עתה אכל את סעודת־הצהרים, סעודה מספקת, וכבר הוא חש כעין רעב… כל־כך התחיל מבעית אותו העתיד הקרוב.
הוא תעה ונדחק בינות ליהודי גליציה, המסתובבים כנופיות כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעתונים. כבר איימו בפוגרומים, המשטרה מציקה מכל צד – והכל ללא־הועיל, אפילו פגז אילו נפל והתפוצץ כאן – לא היה מפזרם!
יש שהאחד מוציא את חברו מתוך אחת הכנופיות והולך עמו שלוב־זרוע ביחידות. הנה יהודי חיור, בלי טיפת־דם. שלח את ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין, אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק־כספו איננו או שחש שם פשוט דקירה חזקה מחמת אימוץ־כל־הכוחות התמידי ונדודי־השינה בלילות.
בּוּדקו יצא אל ה“קֵי”, והסתכל הפעם בשבולת הדוֹנאוּ בסקרנות מיוחדה. סירת־ההצלה קשורה בשלשלת אל החוף, וחטמה מהלך אט, אילך ואילך, בחצי־עיגול. הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשופי, לא תוהו נבראו! הרעיון הנורא תקָפו כל־כך, עד שכל האנשים, שנפגשו בדרכו עכשיו, נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו – כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה…
– מר בּוּדקו! – בא לקראתו איש לבוש בגדי־צבא ישנים וממורטטים. – אני מכיר אותך מגליציה, אבל אתה ודאי שאינך מכירני, שמי לֶדר. אתמול שבתי מן השבי, מסיבּיריה שלכם, מקרַסנויַרסק. הייתי שם כארבע שנים. אמור נא לי, היכן הוא עכשיו המורה העברי, בן־אבירם?
בּוּדקו ידע היכן, אבל הוא ענה:
– איני יודע!
קול הדמים
מאתגרשון שופמן
I
רב הדרך בטראם עד מחוץ לכרך. רחובות וסמטאות אין קץ. אך הנה באות התחנות האחרונות, הנה ה“רֶמיזה”, מקום מנוחתם של קרונות־הטראם הללו, ששם הם נראים כבעלי־חיים הנחים מעבודתם, כסוסים באורוותיהם. עוד מעט והכרך מאחריך.
אבל האפרים הרעננים, הדשנים והמרהיבים ביותר, גדורים בחוטי־ברזל, על כל פסיעה טבלה: “אסור לדרוך”, והשוטרים על סוסיהם משגיחים בשבע עינים. על־כרחך אתה מתנפל על איזה כר־דשא נרמס, מסואב ושרוף־חמה, בכפיפה אחת עם נערים משולחים וחצופים משחקים בכדורגל, עם עזים לוחכות את שארית העשבים מתחת למפרקתך, עם ילדות־תינוקות מגלגלות חשופות־ערוה… בהביטך מכאן, דך־שרב, אל הגנים והשדמות האסורים, הנך מתחיל להשיג בכל ישותך את ערך האדמה; ביחוד, כשאתה יודע, שבשעה זו עצמה גועשים הקרבות על כל הגבולים מסביב, דם שוטף פלגים פלגים, והמוני בני־אדם נהרגים על איזו חלקה קטנה, על איזו גבשושית. כדור־הארץ המתוק סוף־סוף אינו גדול ביותר – ואת שתים שלוש ערוגותיך אל תנח!..
בשתים, שלוש הערוגות של ימי־הילדות הרחוקים נעים להשקיע את הדמיון עכשיו, אבל מפני בית־המולדת גופא ההרהורים נרתעים לאחוריהם. הבית היהודי היחידי הוא זה שבשכונת הגויים, שגם בימים הטובים ההם מתקיים היה שם בנס – ודאי לא נשאר מהם שריד ופליט!..
אלא שכל זה כה רחוק, מטושטש, בערפל. ריחוק המקום והזמן עשה את שלו. אבני הכרכים, כרכי חוץ־לארץ, שעליהן הוא דורך בודד זה חמש־עשרה שנה, החלו והקשו את לבו גם יחד. מה טוב היות האדם לבדו!
לבדו, לבדו – – בכרך מסתורי זה, השכּוּל, רב־האפשרויות, שמהבהב עתה מרחוק על מגדליו, כנסיותיו ופרדסיו. מבינות לכל אלה, כקילוח עופרת ניתכת, מבהיק הדונאוּ. מה הוא מתגלגל כאן?! כחולמות תועות הן על־פני המדרכות ומסתכלות ארוכות בחלונות־הראווה. בפינות הספסלים בגנים יושבות הן; מקצתן רגליהן אינן מגיעות אפילו עד לקרקע…
והוא הזדרז וקם, התנער מהעפר, מהנמלים והתולעים ושב העירה.
II
הצבא הקיסרי נתפזר ובטל, ובמקומו נוסד חיל־ההגנה העממי, שרובו הורכב מנערים עולי־ימים, עדינים ויפים כאחיותיהם. כדי להתנער, כביכול, מהתבוסה המחפירה ולהתחיל הכל מבראשית, שינו מהתלבושת הראשונה ובמקום כובע־הצבא הקודם, הצר, תיקנו להם את הכובע הרחב, “כובע־הפנכה”. בדמדומי ערב נראה חייל בודד בין הקסרקטים האדומים, כשהוא הולך מן המחסן בכובע החדש, שזה עתה קיבלו, כניכר, ובידו הכובע הישן, – ומעולם לא נכמרו הרחמים כל־כך, כמו בשעה זו, אל העם המנוצח.
הוא אימץ אליו אגב־טיול את זרוע גרט’ל, זו היתומה החביבה, הדקה והזקופה (אביה נפל בחזית האיטלקית), והיא אמרה:
– גם רוּדי שלנו רוצה להיכנס לחיל־ההגנה.
– לך אח זה ועוד אחות קטנה ממך, כמדומה.
– כן. ברטה.
– נפלא הדבר, גם לי: אח ואחות.
– כמה רוצה הייתי להכירם! – התלהבה הוינאית הרכה בשנים.
הם דרכו על גשר־בְּרִיגִיטה, והיא שאלה:
– המקבל אתה מכתבים מהם?
– עם רוסיה אין קשר־דואר עדיין… — ענה מתוך פיזור נפש והציץ אל מרחקי הדונאו, כלפי קַהלֶנבֶּרג.
– אימתי, לבסוף תבוא אלינו? – התחילה גרֶט’ל מתחטאת כתינוקת. – אמא רוצה לראותך, ויהי מה! טוענת: “הנך מתהלכת אתו זה כחצי־שנה, ואני עוד לא ראיתיו. כן לא יֵעשה!”
הדבר הפליג הפעם יותר מדי, נסתבך, ועל־כרחו קיבל אופי רשמי. עד הנה רגיל היה לראות אך את כלותיהם של אחרים, והנה רואה הוא, לאחרונה, את זו שלו. “זאת היא **כלתי אני”,** –הסתכל בה מן הצד, כמו לתוך בבואת־גורלו, והרגשתו היתה מעין זו של רואה בפעם הראשונה בחייו את תמונתו הפוטוגרפית…
ואת בית־אמה מצא, לתמהונו, דומה בהרבה לבית־מולדתו. למרות מה שעולמות מלאים הפרידו בין אלה לכאורה. כמו הלז עומד אף זה בפרוַר העיר, והאם הנמוכה מטפחת לה בראשה, משתעלת כאמו הוא, וכמותה היא מרכיבה משקפים לחטמה בשעה שהיא מטליאה איזה חלוק. הכל כמו בביתו! יסורי־המלחמה מירקו ושחקו, כביכול, כל טפל וכל מקרי, החוצץ בין אומות וגזעים, ונשאר אך האנושי הטהור בלבד… אחיה רוּדי כאחיו שלמה: בּיישן ושתקן ונכון לכל מסירת־נפש. הנה הוא מריח בנעליו החדשות, שהשיגן בקושי גדול. בצוק העתים הללו, ומסתכל בהן באהבה. ככה מסתכל היה שלמה במגפיו החדשים, לאחר שימים רבים התענה במגפיו הקרועים, הפך ומישמש והריח בהם, עד שביום ששי אחד, אחרי הצהרים, נגנבו ממנו בבית־רחצה, והוא, שלמה, שמטבעו היה לכבוש את צערו איזה שהוא, לא יכול הפעם להתאפק ובכה בקול: “אבל אני לא חפצתי ללכת היום אל בית־הרחצה; לבי ניבא לי!!”… והנה גם ברתה. כבתיה אחותו בשעתה היא באה מבית־הספר בסינרה השחור, ומחמת הדחקות שבבית אין היא מרגישה את רעָבהּ, אלא פונה תיכף אל ספרי־לימודה… אותו הטוהר, אותה התבונה, אותה הסבלנות.
מחוסר דירות, שהמלחמה הביאה אתה, הוכרח הזוג הצעיר לדור אף הוא כאן. אורלוגין עתיק ניגן את השעות בנעימה ידועה, קרובה ללב. לתמונות קדושות על הכתלים לא היה זכר. מן הנצרות בכלל לא הורגש כאן כלום, חוץ מן ה“אילן” בלילה הקדוש. זה השרה בבית ריח־יער, אבל ריח ה“סכך” בימי־הילדות היה נעים יותר.
III
בחצי הלילה, ליל קרח חזק וכוכבים גדולים, הלך בלוית ברתה לקרוא למילדת שגרה לא הרחק. נשמע מַשק רחוק של הרכבת. השלג אָצל לה, לבת החמש־עשרה, נוגה מיוחד, והיא הלכה, קלה ורחפנית, עם גאותה הכבושה, כאילו היא ברתה, יצור אחר לגמרי, ולידי מצבה זו של אחותה הגדולה לא תבוא לעולם. בסקרנות הביטה סביבותיה וקראה בגיל:
– בשעה מאורה כל־כך לא הייתי בחוץ מעודי!
כשהביאו את המילדת, ותיבת המכשירים בידה, היתה הרוָחה.
– חורף עז שכזה! – הסבירה פניה לבני־הבית באותו החיוך המעודד, המיוחד אך לבנות־אומנותה. ממש כַּ“בּוֹבָּה” מֶרֶה בשעתה. המילדת העולמית, שבכל מקום אחת היא, זו האשה היקרה, שמפיגה כהרף־ען את הרוח הכהה וציפית־הפחדים בחדרי־חדרים, האישוני הלילות.
היא חשבה במרץ, בטוחה בכוחה, את סינרהּ הלבן ופנתה אל גרֶט’ל, ששכבה במיטתה, מתפתלת בציריה.
חמותו אמרה לו:
– אתה לך אל חדר־המיטות שלי, ואני אקרא לך אחר־כך. תוכל גם לשכב במיטתי.
– כן, כן. בגברים אין לנו צורך עכשיו, – החזיקה אחריה המילדת.
חדר־מיטות זה, שכדי להגיע עדיו צריך היה לעבור את החדר הכללי, לא הוסק, וסוֹמר מקוֹר התהלך כאן ארוכות הלוך ושוב. כפור על החלונות. מעל למיטה תלויים היו שני פורטריטים גדולים, מכורכמים מיושן, זה בצד זה: זוג בעלי־הבית ביום חתונתם. פרצופים שכיחים לכאורה, אבל יפיָם הגדול בחובם, זה שנתגלה אחר־כך בדמות בנותיהם.
עיפות כבדה הורגשה בכל גופו, אחרי כל התלאות השונות של הימים האחרונים, בעוד שהחיים דרשו ממנו כוחות גדולים לקראת העול הבא. וקיהוּת! אותה הקיהות המשונה, שמלַפַּפתנו דוקא ברגעי המאורע הגדול.
כשהכחילו החלונות, הטיל את־עצמו בבגדיו על המיטה הפתוחה ונרדם קצת. תיכף הגיע לאזניו קול־צעקה רחוק ודק… באור־יום נוגה מאד, כעין זה של ליקוי־חמה, שרויה היתה עיר־מולדתו, והוא רץ לאורך הרחוב על־פני בתי־העץ הנמוכים, מוגפי־התריסים. לפניו רצה עלמה, והוא ראה את קשר־קווצתה על מפרקתה כשזה מיטלטל אילך ואילך ועשוי להתפזר בכל רגע, לפי שמכבנת לא היתה נעוצה בו; ניכר, שבחרדתה הגדולה לא הספיקה לעשות זאת. – והנה גינת־ילדותו… בין ערוגות הפרגים, הפרגים בלבלובם, צצו לקראתו שלושה שקצים גדולים, שאחד מהם כובע־צבא בראשו, נתנו לו מַעדר ופיקדו:
– כאן חצוב לך קבר!!
וקול־הצעקה הרחוק הולך וחזק… והוא לא הקיץ, בהיכנס חמותו ובשורה בפיה:
נער!
במצור ובמצוק
מאתגרשון שופמן
מעולם לא היה העשן בבתי־הקפה רב כל־כך, כמו בימים החדשים הכבדים הללו. האנשים ינקו את הסיגרות בכל כוחם, כאילו התכוונו להתחבא בעשנם. אבל סוכני־המשטרה מסומרי־השפם הציצו לכאן דרך החלונות, ועיניהם החדות. הדרסניות, פילשו את כל הערפלים.
הם חיפשו את המשתמטים מחובתם לצבא וגם את הזרים, האויבים. את אלה האחרונים תפסו באשר מצאום והוליכום על־פני אבני הרחובות, שנהפכו עכשיו לאבני־נגף כהות ומעוקמות, אל בית־המשטרה. שם התגלגלו בתפיסה ימים אחדים עד שנשלחו אל אחד ממקומות ה“מקלט”, שנקבעו לתכלית זו, ורק מעטים מהם זכו להשתחרר, לאחר שאיזה ידיד או מכר מנתיני המדינה השתדל בדבר וערב להם. אז נקרא המאושר ממאסרו אל לשכת הקומיסר, וזה ערך פרוטוקול, מבלי הרים אליו, אל “האויב”, את עיניו: פלוני בן פלוני מארץ פלונית וכו' וכו'. אלא שכתב־שחרור זה התנהל בכבדות, והקומיסר טבל והכה את עטו בדיותה וחזר והכה: לא היתה דיו! ואילו כתב־האסירה בלילה הראשון נכתב ברהיטות יתירה; אז היתה דיו בדיותה די והותר.
כך עלתה לה, לחבורה הרוסית הקטנה, חבורת אמנים וסופרים להשתחרר בדרך־נס. ורק אחד מהם, המשורר הצעיר דויד גוֹל, דחה כל השתדלות בשבילו, ואמר, כהרגלו, עברית:
– לי לא איכפת, ישלחוני נא לשם. לאכול יתנו לי?…
אסון קרה הצייר מַנדוֹ. הוא נתפס בידי ז’נדרם מחוץ לכרך, בשדה, בציירו איזה נוף. מרגל רושם את הסביבה בשביל האויב! בבית־המשטרה אמר לו אחד הפקידים, כי ירה יירה. לאחר שהחזיקוהו במאסר ימים אחדים שולח לחפשי, אבל הדבר הכה את עצביו המזועזעים מכה כבדה כל־כך, עד שלא היו ימים מועטים והוא שב בעצמו אל המשטרה וביקש:
– אסרוני נא, מרגל אנכי.
תהו עליו קצת, שלחוהו אל הקליניקה הפסיכיאטרית, ומשם – לשטיינהוֹף (מוסד לחולי־הרוח סמוך לוינה).
המאורע הדהים את כל החבורה אבל יחד עם זה מילא אותה חדוָה חשאית: אסתר, אחות הצייר, בת השש־עשרה, נשארה לבדה. זו באה הנה לפני ירחים אחדים מעיר־מולדתה שבפולין לראות את אחיה, שעזב את בית־הוריו בעודה תינוקת. וכשהלה הביא אותה בפעם הראשונה בערב אל בית הקפה במגבעתה, מגבעת הלַכּה השחורה, ובאדרתה המחוספסת, גסת־הארג, נתאהבו בה כל בני־החבורה בבת־אחת. “עוד יש, עוד יש!..” ריטטו בחשאי, והם סבורים היו, שכבר ראו את כל מיני היופי ושוב אי־אפשר להפתיעם בשום פרצוף שבעולם. אפילו הסופר האידישאי מאיר זִלְפֶּר, שהמלחמה ניתקתהו מאשתו ומבתו הקטנה שבוילנה, אפילו זלפר זה, שכולו מרה־שחורה וחולי חולין, התעורר קצת ופניו שחקו שעה קלה. גם מַנדוֹ בעצמו, מכיון שלא ראה אותה מעצם ימי־ילדותה הראשונים. הגה אליה, כניכר, יותר מרחשי אח, ואי־מנוחה נראתה בהליכותיו עמה. באותו ערב עוד שהה כאן הסופר הירושלמי שלמה פיק, זה שמפקידה לפקידה הוא בא הנה מארץ־ישראל לשאוב אירופיות. אף הוא נתפעל ביותר, הניח, כדרכו, את כפות ידיו על שתי אזניו, כמגן על אלה מפני הצינה, ואמר:
– אלוהים! אם יש לנו בנות כאלה, עוד לא אבדנו.
והנה אסתר זו, בהילקח אחיה מעמה, שלא נתנה לפסוע אף פסיעה אחת בלעדיו, הריהי עכשיו ברשותם כביכול, בהיותה נזקקת לאפיטרופסותם ולתמיכתם החמרית. משא מתוק שכזה! והם התחרו חד את אחד בכל שירות שהוא: בחיפושי דירה, בסיועים כספיים: התרוצצו אילך ואילך, דאגו לה יותר משדאגו לעצמם, ביקשו הלואות. הו, מעולם לא הבינו את ערך הכסף כמו עכשיו!
כיצד והיכן להשיג את זה, בהסתתם הגבולים מסביב ובהיותך מנותק מעולם־חוץ, שאך עליו היית חי עד עתה? לכאורה יש כאן הרבה יהודים עשירים מצויים אצל ספרות ומוקירי סופרים, אבל נַסה נא לגשת בבית־הקפה אל אחד מהם ולבקש ממנו בחשאי הלואה של עשרים כתר, מיד הוא מתנכר אליך, מתעצב, וידידותו אל חברו עם־הארץ, חברו למסחר ולספסרות, שעמו הוא משתעה באותה שעה, מתגברת פתאום…
בבוקר בבוקר אתה מקיץ ושואל את עצמך: היום אל מי? פקיד האליאנס, הדוקטור יַשצ’וּרקה, שכל־עיקר תפקידו במוסד זה אינו, כנראה, לא לתת, מקדם אותך בביתו במשקפיו הזעומים, מושיט לך את ידו ברפיון, בלי חביקה, כחוכך, אם כדאי אתה לכך, משעמד על מטרת בואך, הוא מוכיח אותך כדברים האלה:
– עכשיו באת. קודם בימי השלום לא עלה על דעתך להיכנס אלי. עכשיו, בצר לך, באת. מרימים על נס את פלוני ואת אלמוני, ואותי אותי…
ולא נתן!
אסתר חיכתה בחוץ, בקרן הרחוב. היה היום האחרון לחודש, ומחר עליה לשלם שכר־דירה – ואין.
בלילה הבא, לילה של אי־שינה, ניצנץ הרעיון להיכנס אל הפרופיסור הישיש שמואל זקס, שנתפרסם על־ידי מאמריו המדעיים במקצוע היהדות, אל תורני זקן זה צריך ללכת.
אחרי לחיצה על הכפתור החשמלי בצד טבלת הנחושת המצהירה נשמעו פסיעות מבפנים ועין הציצה מן החור. עלמה לא־נעימה הכניסה אל הפרוזדור, וקראה:
– אבא, איש שואל לך!
ניכר, שמכל מה שאביה כותב אין לה לזו מושג כל־שהוא. והנה הפרופיסור הזקן בכבודו ובעצמו בקבינט שלו. גבה־קומה, מגובּן קצת, בחולצה של קטיפה מחוקה. תלי־תלים של ספרים, ספרים אין קץ. אבל המצח אינו גדול וברק לא־נאצל בעינים. יהודי הונגרי.
לאחר ששמע את הכל עד־גמירה התחיל עונה אף הוא והפתיע בקולו הגס, השוָקי. העביר בידו על שיבתו, שלא נוקתה עדיין מהיסוד השחור, ודיבר על נסיונותיו המרים בענינים אלה: כמה אנשים לָווּ ממנו ולא פרעו וכו'. כן, הוא מאמין, אינו מטיל ספק, חלילה, בישרותו, אבל מה יעשה מר, אם לא יהיה לו?!
– עשרים כתר לפחות!..
מתוך מלחמה נפשית כבדה מאד, שכל הספרים מסביב השתתפו בה כביכול, נתן לבסוף את הסכום הזה, וידו רעדה, זו יד המלומד הנוקשה והשעירה. אבל שכר־דירה יש, וזהו העיקר.
השאר אינו נורא, לאכול אפשר גם ב“פולקסקִיכֶה” (בתמחוי העממי). בפרוטות אחדות ניתנת לך שם סעודה מספקת. צריך, אמנם, לעמוד תחילה ארוכות בחוץ, בשורה יוצאת זנב, עד שאתה יורד במדרגות, בעלטה, ונכנס לתןך האולם־המרתף הגדול. ערב־רב של דלת העם, פרצופים של השכבות הכי־תחתונות. כל אחד נושא בעצמו את צלחותיו המהבילות מן המטבח אל אחד השולחנות הארוכים. דוחק, קשקוש־הכלים, ישיבה בכפיפה אחת עם קבצן־רחוב מלוכלך… אבל כל זה עוד לא היה מדכא כל־כך, אלמלא מאיר זלפר הוילנאי, שעינך נתקלת בו פתאום, בתוך כל מהומה זו, כשהוא נושא את קערתו בשתי ידיו בזהירות יתירה ופונה כה וכה ואינו מוצא לו מקום. רק אז נופלת רוחך והנך אץ אל המדרגות ושואף רוח לרוָחה, בעלותך משם.
– עכשיו נסע לשטַינהוף! – קוראת אסתר.
ברחוב היא מביטה בקנאה אל נעלי המטרונות, מתעכבת על־יד חלונות־הראוה ומסתכלת ארוכות בכובעים החדשים, שמבעד לזכוכית הם מרהיבים כפלים. את יפי מגבעת־הלכּה הישנה שלה אי־אפשר להסביר לה אז בשום אופן. ובפנותה ללכת, אומר מבטה הרציני והעגמומי: “אלה עוד יהיו לי!”…
והיא לא ידעה, איזה כוח עצור דוקא בבגדיה הישנים, שבמשך העת קלטו הרבה מדמות־דיוקנה. נדמה, שאך באלה היא מושכת אליה את כל העינים של נוסעי־הטראם, ההולכים אף הם בדרך עוצב זה, לבקר את חוליהם. צער מהול בבושה שרוי על כולם. בפרצופי אחדים מהם מחלחל חיוך משונה; באלה רואים כבר את קרובי המשוגעים…
אפָרים ושדות משני עברי הדרך, צריפים, גינות־ירק וסוכות קטנות בתוכן. והנה כבר נוצצת מרחוק גולת־הכנסיה, כנסית־שטינהוף. עוד מעט והשער השחור והכבד נפתח, והמבקרים נכנסים ועוברים בבהלה על־פני השוער הבריא מטופח־השפם, ומתפזרים בחצר לכאן ולכאן, כנופיות כנופיות.
– לכו אחרי! – פּיקדה אסתר, שכל השבילים כאן היו נהירים לה היטב, הסירה את מגבעתה מעל ראשה הבלונדיני, שהבהיק בשמש תשרי, הוליכה על־פני שיחים ואילנות. ורגליה דרכו ורישרשו בשלכת. אל החדר מספר 8 הביאה, ו“אחות” צעירה אדומת־לחיים הכניסה פנימה אל אולם הביקור. הריח המיוחד לבתי־חולים, ערבוביה של אחיות, משגיחים ואורחים וביניהם מתלבטים המטורפים בבגדי־הבד שלהם. מקצתם, חולים ישנים־נושנים, כניכר, נשכחים מכל העולם, הביטו בקנאה אל חבריהם החדשים, היושבים בין קרוביהם אל חבילות התופינים והמגדנות. נשמע קול האחות, בקראה בחדר הסמוך:
– מר מַנדוֹ, ביקור יש לך!
והתנשק עם אחותו. זו הושיטה לו תיכף את החבילה, אבל הוא ניענע בידו:
– אחר־כך, אחר־כך!
את חבריו ומכריו הפתיע בצלילות דעתו, בתבונתו הקודמת. אחד החבורה לא יכול להתאפק ונגע דוקא בנקודה המוצנעת, בשאלו את מנדו, היאך אפשר הדבר, שפיקח שכמותו, אדם אינטליגנטי, שיודע היטב את מציאותו של שגעון־הרדיפה ומהותו, לא יתגבר בשכלו על מחלת־רוח זו. הדבר צריך להיות כמו בחלום מבהיל, שבו אתה יודע, שאין זה אלא חלום, והנך מתבונן בסקרנות במהלך המאורע המסוכן, בטוח בסוף הטוב, שיבוא עם רגע היקיצה.
– אי־אפשר, אי־אפשר!.. – התנצל מנדו ובעיניו ניצנץ גץ חולני; ניצנץ אותו הדבר עצמו, שלכל להטי ההגיון אין שום שליטה בו.
אסתר ישבה על־ידו, הקשיבה ולא הקשיבה, ובשום מקום אחר לא יפתה כל־כך, כמו כאן. כל הנערות, שנאהבו בימי החיים הקודמים, בזמנים ובמקומות שונים, כאילו נתמזגו בה לאחת; בה, באסתר, חזרו ונמצאו עכשיו כולן, כולן. קול האחד רעד:
– מר מנדו, הכבר ציירת את אחותך?
הצייר הפנה את ראשו אל אסתר, כאח וכאוהב גם־יחד, ואמר:
– אני כבר ניסיתי כמה פעמים, ולא עלתה בידי. מתנדפת בין האצבעות!..
– בפורטרט זה הלא יכולת לכבוש לך את כל העולם!
צל של אי־רצון חלף על פני מנדו. חלקות כאלה כלפי אחותו לא סבל, ובדאבה גלויה הציץ שוב עליה, שהשתעשעה בינתים ב“לב” הזהב של שרשרת צוארה, נתנה את זה לתוך פיה וחייכה משהו. יפיה התלקח פתאום כברק ממושך. המשוררים נזדעזעו, עצביהם החולניים נמתחו עד כדי דליחת־הדעת, –ופחד עברם לפתע, פחד מפני המשגיחים החזקים הללו, שמתרוצצים אילך ואילך ומפתחותיהם בידיהם, שמא לא יתנום עכשיו לצאת מכאן…
– השעה הרביעית תיכף, – אמר האחד, – עת ללכת.
בחזרה הלכו ברגל. הלכו דרך הגן הסמוך. אסתר קטפה זלזל־אורן ונתנתהו לאחד דרך־שובבות. זלזל־מחטים זה יקר יותר מכל אותם הפרחים היפים, שנערות אחרות נתנו בשעתן.
– מדוע רק לו?! – קינאו האחרים.
– הא גם לכם!
אבל גם ה“מאושר” הרגיש, עד היכן עוד רחוקה ממנו נערה גאה זו. ולא רק כאן בחוץ, בחבורה, כי־אם גם ביחידות, כשנטתה אליו חסד וביקרתהו פעם בחדרו. הרי היא בצל קורתו – ולא־כלום. אפילו בקצה צמתה לא נתנה לנגוע. אכזריות? לא! חמלה היתה זו, חמלה על האחרים, על העולם כולו… ברם, בעלת־המעון הזקנה לא ידעה ולא הבינה זאת, ונהימתה־רתיחתה נשמעה מעבר לכותל:
– אצלי אין בית־זונות!!
היאך הן מתרתחות ויוצאות מגדרן בעלות־הדירות הללו בין שהן נוצריות, וינאיות מלידה, ובין שהן יהודיות, בנהג מורביה, בראותן נערה באה אל דירן, עיניהן מתמלאות דם ושיבתן ושפתותיהן מכחילות. נערה!.. זו תטמא את ביתן, זוהי הטומאה עצמה. אף־על־פי שגם להן בנות צעירות, וגם הן עצמן הלא היו בזמן מן הזמנים נערות. אין להבין!
כאן הן עומדות על המשמר ומפקחות בשבע עינים, אבל להשגיח על הנקיון, להשגיח, שפשפשים לא יהיו – זאת לא! כשאתה בא אליהן בפעם הראשונה לשכור את הדירה, הנך שואל – אתה הבורח מפני נגע בני־אדם זה שבדירתך הקודמת – הנך שואל קודם כל:
– היש כאן פשפשים?
והיא, הזקנה הערמומית, מיתממת, מבלי הביט אל עיניך:
– הדייר הקודם לא אמר כלום…
ולבך כבר מנבא לך לא טובות, אלא שאינך רוצה לחקור יותר; הנך רוצה להאמין לה… בלילה הראשון הנך מטיל את־עצמך במיטתך החדשה ותוהה על גורלך. לפ־שעה טוב. אבל הנה נרדמת משהו, ובו ברגע חשת את העקיצה הידועה. יש!! כל עסקי העקירה מדירה אל דירה היו לשוא!
בקומך בבוקר, צריך היית לשפוך את כל חמתך, שנערמה בלבך בנדודי שנתך בנשך כל הלילה, על האשה הרמאית, אבל לאור היום הכל יוצא רפה, כבוש, נימוסי. סוף־סוף עם מי תדבר כאן ומה היא יכולה לעשות?!
והנך אץ אל בית־הקפה. עתוני הבוקר מודיעים על ערים שלמות, שהתותחים מכאן ומכאן, מצדנו וגם מצד האויב, החריבון כליל, מבלי השאיר אבן על אבן. כך, כך. להרוס, לנתוש ולנתוץ את החומות הישנות, הארורות הללו, שאין בהן אף לבנה אחת נקיה, להרחיב ולהשמיד אותן ואת בעלותיהן הנתעבות והרשעות, למגר ולשרוף עד היסוד, עד היסוד!!
אבל מלאכת ההריסה נפסקה באמצע. השלום ממשמש ובא. והם באו, המנצחים, הלום, בתור חברים למשלחות שונות, האנגלים, האיטלקים, הסרבּים. באו ונצחונם בלבם והולוּטה הגבוהה בכיסם. עיר־הדוֹנַאוּ מתקה להם, ועיניהם שוטטו בבנותיה הרכות בשנים, העניות, המיותמות, שתעו רעבות, לבושות־קרעים ומחוסרות־גג בצדי הרחובות, על הגשרים ובקֵי (חוף). הציד היה קל – לאחר שהרגו במלחמה את אבותיהן ואחיהן הגדולים… כּשֵׂיוֹת נאלמות הלכו אחריהם, ואם האחת סירבה והיתה חוככת בדבר שעה קלה, לא היה זה אלא מפני שהתביישה להיראות באפס חלוּק.
וכך חוננו את בנות אויבם המנוצח. נלהבים מהיופי המפולש, שסיאוב־העוני לא יכול דכּאוֹ, הוליכו אותן אל חנויות הבגדים והנעלים. הקטנה הציגה את כף־רגלה הגדולה בפוזמק קרוע על־גבי השרפרף העשוי לכך, והמוכרת גחנה אליה וטרחה הרבה בנעילת הנעל ובקשירת השרוך. מתוך קופסת־הקרטון הוציאה אחר־כך את הנעלים החדשות, הריחניות, נשקה להן בסוליותיהן והביטה בצחוק וברחשי־תודה עמוקים אל הקַוַלֶר הנכרי. והכובע החדש, המופלא, האורירי, השלים את האושר.
ומחנויות הבגדים אל המסעדה הגדולה והנהדרה. לא “פּוֹלקסקיכה” הוא זה! אוכלת ושותה לתיאבון גדול, החיה הצעירה חדת־השינים, ואינה נושאת עיניה אל הנער המלצר– עצמה ובשרה… ורק בהגיע הסעודה אל קצה, היא מתעצבת קצת. כי מה שמחכה לה עכשיו אינו משמח את לבה ביותר, למרות הכל.
– ובכן נלך? – אומר הוא.
והיא עונה כמתחננת:
– נשב־נא עוד קצת!..
ככה נפלו קטנות עם גדולות, בלונדיניות וברוניטות, מכוערות ויפות. הסער השכיב את הקמה יחד עם הדגָניות שבתוכה. אללי! נפלה גם אסתר –
אל־תוך לילות הקיץ נפלה; אל־תוך לילות הקיץ ברחוב־ קֶרְנְטֶן ובגרַבֶּן. הבהיק האספלט הכהה והחלק, מתוך החנויות הנעולות הציצו באפילה כתנות־גברים, ספרים חדשים, אבטומוביל כלוּא, שממלא את כל החלל, ומכנסית סטיפן האיר האורלוגין הענקי.
עכשיו פסקו הנסיעות לשטיינהוֹף. נעזב ונשכח הצייר מַנדו. רק פעם אחת עוד ביקרתהו החבורה – בלי אסתר. הם באו אליו בבהלה במהומה, כאילו היכה מי בקורנס על קדקדם, באו לבקש עזרה ממנו, כביכול. אבל לתמהון כולם לא נראה בו הרושם המבוקש. הוא ניענע בידו ופלט:
– מה יש לדבר כאן? זונה!
ולא יספו לבוא אליו. ודוקא עכשיו, כשהוא זקוק כל־כך לעזרת חברים. הוא צייר את הפּרימַריוס כחול־העינים ונתן לו את תמונתו במתנה, וזה, נרגש ביותר, ציוה לתת לו, למנדוֹ, חדר מיוחד, הרשה לו ללכת העירה פעם בשבוע לקנות צבעים, כדי שיוכל לעסוק באומנותו. ולא עוד, אלא שאמר לו, כי הוא נכון לשלחו מכאן חפשי לנפשו, אם אך יביא לו ערובּה מאת איש אמיד, בעל־בעמיו, בעד קיומו בחוץ. והנה כדי להשיג ערובה זו, שהיתה יכולה להחזיר לו את חירותו הקודמת, דרושה השתדלות חברים, ועכשיו, כשכולם נעלמו, שֵב כאן עולמית!
השלום הביא אתו פנים חדשות מכל עברים. בטלו מקומות ה“מקלט”, נפתחו הגבולים. דויד גוֹל שב ומספר נוראות. בדוחק, באשפה ופעמים בלי גג התגלגלו שם כל שלוש השנים. “לאכול יתנו לי?..” והנה לא נתנו! אנשים חפרו באצבעותיהם עצמוֹת מתוך האדמה וגירמוּן מחמת רעב. היה שם רע הרבה יותר מבשדה־המלחמה. – מצחו גַבּ, רקותיו נתעלו, ועיניו קיבלו הבטה חדשה, מכוונת יותר כלפי פנים, – כמי שראה הרבה מה שלא ראו אחרים.
באה מוילנה אשתו של מאיר זלפר עם בתם הקטנה. האב באדרתו הירוקה, שהתבדרה ברוח הסתיו, הוליך את הילדה. בהחזיקו בידה, ברחובות וינה – צער בעלי־חיים! מרחוק היתה זו ילדה נאה, אבל אם להסתכל בה היטב, נראתה דלקת קלה בעיניה החומות, עיני תחום־המושב, מה שהזכיר את כל חוסר הנחת שבמשעולי־המולדת ומחה את שארית הגעגועים עליהם.
כעננים דחופים ומבוהלים, פלטי סערות, באו מאותם המשעולים נערים שחרחרים וארגזים על שכמם וצבאוּ בהמון, כטירונים אל פתחי ועדים ולשכות. אלה היו “חלוצים” בדרכם לארץ־ישראל. בהם טיפל הדוקטור הגליצאי וַלְדְשְנֶפּ והביט אליהם בעיניו הלגלגניות.
אותה שעה טס לקראתם מארץ־ישראל הסופר הירושלמי שלמה פיק – לשאוב אירופיות. הוא לארץ־ישראל ועינו לארץ־ישראל, לארץ זו, שהרבה סייע לבנינה; לא במעדר, אמנם, ולא בגרזן, אלא בקולמוסו השנון, שבו הוא רודף עוול ואבק־עוול באשר הם. שם, בארץ־ישראל, הוא יושב בתוך עמו, בתוך עמו, בתוך ביתו, בעוד שכאן כאילו אין קרקע תחת רגליו, פוסע הוא ברפיון, ובטראם המלא אדם הוא עומד ומתנדנד, נוטה לנפול. ועל־כן הוא שואב את האירופיות בחפזון, חוטף וקורא את המאמרים הראשיים של כל העתונים, מבקר תכופות בתיאטראות ובקונצרטים, מקשיב אל המוסיקה בדחילו ורחימו, שם כל אלה, כביכול, בכליו – וטס חזרה לארץ־ישראל.
הוא עוד לא הסיר מעליו כראוי את אבק הדרך, וכבר קנה לו כרטיס בשביל הסימפוניה התשעית וסר אל בית־הקפה הראשון, שנזדמן בדרכו, להינפש ולאסוף את מחשבותיו. הערב יחפש את החבורה, מחר יסע לשטיינהוף לבקר את מֵנדוֹ… והנה מבוכה ומהומה מסביב: המשטרה! היה זה אחד מאותם בתי־הקפה, שעסקי־בורסה אסורים נעשים שם בחשאי, ושהמשטרה מפתיעה אותם מפקידה לפקידה. זו בדקה בכיסים, צברה ממון חמרים חמרים והוליכה מכאן כנופית־יהודים אל בית־המשטרה ובתוכה גם את שלמה פיק.
ה“בקשות” של אחדים מהמובילים הצהירו בשמש־צהרים וכפתורי מכנסיהם לא היו מרוכסים. ככה הלכו דרך רחובות הכרך, ושוטרים מזויינים מימינם ומשמאלם. העוברים והשבים לעגו, חירפו וגידפו ואיימו באגרופיהם. אשה אחת הראתה בידה דוקא על שלמה פּיק וצוחה:
– הנה הנם מוצצי דמנו!!
הסופר הירושלמי שוחרר תיכף, לאחר שהקומיסַר תהה עליו קצת, אבל מה שסבל בשעות מעטות אלה הטיל חריצים חדשים, בלתי־שכיחים, בפרצופו, ובבואו ביום המחרת אל מנדוֹ, הציץ עליו זה וקרא בהתלהבות:
– יודע אתה מה, אני אצייר אותך!
כשבועיִם צייר מנדוֹ בחדרו הקודר, מסורַג־החלון, את שלמה פּיק, צייר את הכל: את המצח, את הלסתות, את החריצים האפלולים. כשנכנסה ה“אחות” והציגה על השולחן את ספל־הקפה, לא השגיח בזה ומשח במכחלו, הציץ ומשח, הציץ ומשח. לרגעים התחלחל הסופר: שועת־שגעון איומה הגיעה מהחדר שמנגד, דומה לצניפת־סוס, זו חזרה ונשנתה בדיוק, אחת לעשר דקות.
בימים אלה טיילו שניהם לפעמים בירכתי החצר הגדולה, בשבילי האפרים, נכנסו לכנסיה, שבגוּלתה מלמעלה הוטלה קרחה: חלק מציפוי־נחוּשתהּ ניטל אשתקד לשם מכשירי־מלחמה. כאן עמדו דומם שעה קלה, בתוך החלל הגדול והריק, האפל והקריר. יצאו– וַתאוֹרנה עיניהם. ישבו על אחד הספסלים. השיחים מסביב היו מאובקים, הטרפים ספוגים רוח כהה, ושאט־נפש כבד מנשוא עוררו הנשים המשוגעות, שעברו תכופות, צוחקות או בוכות. הצייר סח לשלמה פּיק את דבר ה“ערובה”, ושאל אותו, אם יוכל הוא להשיג את זו אצל אחד ממכריו המרובים.
– אנסה, – ענה הלה.
מַנדוֹ התעורר, זיו־תקוה האיר רגע את פניו שחָרבו, והוא אמר:
– כאן הלא אובַד. לאכול אין נותנים. מרק, מרק ומרק. מחמת הרעב פרצה כאן השַפַּעַת במידה מבהילה ועושה שמות. הביתן הששי נתרוקן בּן־לילה… והאוירה? את הצעקה המטורפת, שמזעזעזת אותך כפעם בפעם, עלי לשמוע תמיד, תמיד, בלי־הרף, בלי־הרף!
בערב אותו יום התהלך פיק בבית־הקפה הקבוע של חשובי־העדה וניסה דבר אל כמה ממכריו בעלי־בתים עשירים. אבל הללו משכו בפתפיהם. מי יהא נוטל עליו דבר שכזה?! אובד־עצות הביט אל תוך החלל המלא עשן, שמתוכו נזדקרו ביחוד שני פרצופים: זה של העסקן הציבורי פְּרִיקֶר עם התבלול שבעינו וזה של השוטה בחרוזים מרדכי זיגפריד, שמטייל פה מעדנות במעיל־הקטיפה המזוהם, ושהמלצרות הנוצריות מראות עליו באצבע: הנה המשורר היהודי! אל מי יפנה כאן?
ומנדו אף הוא נוכח מהר, שאין לו לקוות עוד. הוא גמר את הפורטרט והציגו בתחתית הקיר. לשלמה פּיק עצמו אין כאן קרקע תחת רגליו, אבל הפורטרט שלו יעמוד הָכֵן; לזה יהיה מקום גם באירופה.
כשנפטרו הפעם זה מזה אצל השער, אמר שלמה פּיק:
– אני עוד אבוא אליך.
– במטותא!
הצייר אמא “במטותא” מפני הנימוס, אבל בסתר־לבו כמעט שלא רצה בכך. מכיון שהפורטרט כבר נעשה, שוב אין לו חפץ במקור. עכשיו היה שלמה פּיק בעיניו כאימוּם זה, שהסנדלר הוציאו מתוך הנעל עם גמר המלאכה.
אורות באופל
מאתגרשון שופמן
הוא ישב על אחד הסלעים השחומים, הבולטים ממדרון־טרשים זה, התחמם בשמש־סתיו אחרונה ופניו לגיא. לגיא האפל והטחוב, השרוי בצל על בתיו הקטנים והמסואבים; עשן עלה מאחת הארובות. מאחריו רעשה חורשת־ההר, ועלה נישא הנה ביעף, עלה שותת דם ככרבולת־תרנגול אחרי קרב ארוך… הוא מישש בכיסו את הכתר היחידי, קם וירד במרוצה בנתיב הצר – לשם.
להיכנס או לא, – להיכנס או לא?.. אבל כמו יד נעלמה הדפתהו אל תוך אחד הפרזדורים, התחרט תיכף, וסומא מבושה (הפעם הראשונה היתה זו) נפל שם בידי זוֹסיה הבּלה, שחטפתהו מעל המפתן וסחפתהו אל החדר השני, לאחורי פרגודה.
ורק אחר־כך נפקחו עיניו… ואז ראה את מַנ’קה השחרחורת, הרעננה, בת־השבע־עשרה, שזה לא־כבר נפלה לכאן. היא אכלה תפוח וחייכה לעומתו. בקלסתר פניה הזכירה לו את חברו בבית־הספר. את הנער היפה מישא, שהוא אהבו בחשאי, דבר שגרם לו אז התרשלותו בלימודיו ונפילותיו בבחינות. היא, מַנ’קה, יכולה היתה להעביר מתחת לבו את גוש־הגועל, שהציק לו עכשיו, אבל הכתר היחידי כבר ניתן לזוסיה.
הוא שם עין במספר הבית, מספר 7, הלך מכאן ושב לחיות את חיי הפליטים תיכף לאחר המנוסה, חיי־רעב, חוסר־מחר ושכרון־דרור. המשטרה המקומית, המשטרה הפולנית, עינה רעה אמנם ב“ניהיליסטים” הללו מחוסרי ה“פספורטים”, אבל הנעורים, הנעורים הם שהמתיקו את הכל. מבט טוב אחד של נערה ברחוב, של נערה מבנות הארץ, מכיל בתוכו זכות התאחזות באדמת־נכר זו הרבה יותר מכל ההרשאות של פקידי השלטון.
קשתה אך המלחמה ברעב. בעל המסעדה “בּכְּחוּס”, לץ ומוקיון קצת, אוהב היה לדגדג את אורחיו בקש מאחורי אזניהם ולהעמיד אחר־כך פנים תמימים כאינו יודע כלום; וכשהדבר עלה לו, נהרו פניו מעוצר צחוק ואושר. באותה שעה לא הקפיד, כשאחד אמר לו אמירה בהוּלה: “אני אשלם מחר” ורשם את החוב בגיר על גבי המזוזה. אבל כשהמספרים נערמו שם שורות שורות יותר מדי, נהפך לאיש אחר, קמטי־הצחוק שבפרצופו נתפשטו, והוא לא ידע חַנוֹת ואמר:
– איני יכול יותר!…
ושערות־שיבה נראו בזקנו בפעם הראשונה… באותו יום, יום קר ביותר, תעה הפליט בעיר וביקש עבודה. עבר על־פני בית־חומה עומד בבנייתו, נכנס לשם והשתכר לחצי היום. לשאת לבנים. בערב קיבל את משכורתו, גוּלדן חדש עם פרצופו של פרנץ יוסף. ולא הלך אל “בּכּחוּס”, לשלם את חובותיו, כדי לבצר את הקרדיט בשביל הימים הבאים, אלא אץ ישר אל הגיא, אל הבית מספר 7.
נפל השלג הראשון, ומדרון־הטרשים שמנגד הלבין באפילת הערב. לא לחנם היה הקור ביום צובט כל־כך, אבל באותו בית היה עכשיו חם. הנערות ישבו בשורה מפורכסות – לאור העששית. ממולן ישבו שני אוּלַנים אדומי־מכנסים והתלוצצו. זוסיה קפצה ממקומה ואמרה למשכו אחריה כבפעם הראשונה, אבל הוא שאל אותה:
– היכן מַנ’קה?
פני הזונה המכוערה רעמו קצת, והיא התאפקה וענתה:
– היא הלכה עם “אורח”. תיכנס תיכף.
כּאַב הלב, והוא הוסיף לדבר עמה ושאל:
– ודאי לא רבים הימים שזו כאן?
– כן, זה לא־כבר שהיא ברחה מביתה. לפני ימים אחדים היתה אמה פה ובכתה. אם אומללה! שני ילדים לה, נערה זו ונער צעיר ממנה. הנערה זונה והנער גנב!..
ותצחק.
ברגע זה יצא איש לבוש מהחדר השני, ומבלי הביט ימין ושמאל, כונן פעמיו אל הפתח. אחריו יצאה מנ’קה בשמלה מרוקמת זהב, ורצי־כסף בצמתה העבה. היא היתה פה ה“מדונה”.
– הנה ה“רוסיאן” – ניגשה אל הפליט – סרווּס!
– אליך באתי הפעם, – הבליע זה את קולו הרוטט בהמולת האנשים, שנתרבו מושלגים מרגע לרגע וישבו על־גבי הארגזים המקומרים.
בלכתו אחריה אל החדר השני, חש בגבו את דגדוג המבטים, מבטי הקנאה. –הכניסתהו לאחורי פרגודה ואמרה:
– התפשט ושכב. אני אבוא תיכף.
הוא עשה כדבריה. שכב אפרקדן וציפה…
מחדר־האורחים הגיע לאזניו ערב־קולות, ניבול־פה, צחוק, הברת הרמוניקה… שמע את דלת החוץ בהיפתחה ובהיסגרה; אורחים יוצאים ואורחים נכנסים. אבל הנה נפתחת הדלת והושלך הס; קול־דברים אחד נשמע, קול מיוחד, קול במפגיע.. לבו, המהגר חסר־התעודות ניבא לו לא־טובות. “ריביזוֹר!”…
– וכאן מי? – קרב הקול, והבלש נכנס גם הלום.
התחילה פרשת התעודות. בפרצוף זועף זה, מסומר־השפם, ניכרת היתה כל הסולידריות החשאית עם המשטרה הרוסית. למרות כל האיבה מדור לדור.
– יתלבש נא פַּן וילך עמי!
באיזו חדוה־לאיד, באיזו מזימת־שטן הם נכנסים למקומות אלה, חודרים לפנַי ולפנים ואוהבים להוציא את האיש מאחורי הפרגוד, ברגע העיקרי דוקא. ברם עם כל השנאה והכעס הנך הוגה אז אליו, אל “ריביזור” זה, גם מעין רחשי־הערצה חבויים על זו האדישות והזעפנות כלפי הנערות המעורטלות למחצה שמסביב, כאילו עומד הוא למעלה־למעלה מתאוות שפלות אלה.
בחוץ עמד שוטר. הרגלים דשו ברפש, והשלג הנופל סימא את העינים. עוברים ושבים היבהבו לאור הפנסים, ולשום איש מהם לא אכפת!.. “הימינה השמאילה!” פיקד השוטר, עד ששער ענקי נפתח לפניהם ובלָעם.
כאן נמסר לרשות אחרת. פישפישו בכל כיסיו ונטלו ממנו את השעון, את האולר, את הארנק עם הגולדן היחידי…
– אל מספר 5!
והדלת ננעלה מאחריו.
בעד החלון השבור נשב הרוח וטילטל את השלהבת הזעירה, העירומה של העששית התלויה במרומי הקיר. הוא עלה על האצטבה המשופעת, זקף את צוארון אדרתו, הצטנף ושכב בלי נוע וזרועו תחת ראשו. במחצלת המזוהמת, שמשמשת כאן שמיכה מיאן להתכסות. והלילה עוד גדול!
הנה השמיע אורלוגין אי־בזה בקריה אחת־עשרה. טוב, לפחות, ששעה זו מאחריך כבר, אבל הנה מכה אורלוגין אחר בנעימה אחרת שוב… אחת־עשרה! רגעים נגררים בכבדות. ואורלוגין שלישי מכה שוב – – אחת־עשרה! וכך עם כל שעה ושעה.
צעדים במסדרון. צעדי שני אנשים הולכים וקרבים. הלום, הלום. גיל חם מלפף את הלב: הדלת נפתחת. נפתחת!.. נפתחה הדלת, אבל שבה וננעלה תיכף – אסיר חדש הוכנס.
דבר־מה פילח את האפילה הנפשית… זה היה נער שחרחר כבן חמש־עשרה, שדמות־דיוקנו הבהיקה מן העלטה דומה מאד לזו של מנ’קה. אָחיה!.. — ניצנץ רעיון –אותו הנער “הגנב”, שעליו סחה לו זוֹסיה.
זה תעה קצת אילך ואילך, שרק בשפתיו נעימה שגורה, שרק יפה. שריקת־נערים עגמומית זו, ששומרת בתוכה מה מיתמותו של הגבר הקדמון ביערות־קדומים… וכחש את־עצמו כאן כמו בתוך ביתו, עלה על האצטבה והתכנס תחת המחצלת, שכניכר, כבר ניסה בה.
– על מה? – שאל הפליט.
– על לא־דבר.
– היש לך אחות מַנ’קה?
– אין לי אחות!
אבל הלא לא האמין והיה בטוח בהשערתו.
– אֱמר־נא את האמת. הלא אין לך להתבייש בה. נערה יפה היא.
– אין לי אחות! אין לי אחות;
ולא ארכו הרגעים ושניהם נרדמו.
בחיק הטבע
מאתגרשון שופמן
בהיותו ב“שדה” הירהר תמיד: כתום המלחמה, אך ישוב לביתו, ילך תיכף אל בית־הקפה הקבוע שלו, שם יֵשב, יעשן ויביט בחלון– נערה עוברת, מנקה־ארובות, שלג נופל… והנה בא היום – ומה?
בית־הקפה אינו זה שהיה קודם לכן. התקרה כאילו נתנמכה ונראית כמפוחמה משהו, האורלוגין עומד, ומן הפתח נמשכת צינה אל הארכובות. הכל תחליף, טעם תפל בכל, במקום סוכר – סַחַרין. המלצר הראשי קרל, שלשעבר עודד את הרוח בהסברת פניו הבריאים, שיבה נזרקה בו ועיניו הכחולות דומעות מזוקן. מחמת ההפגנה הגדולה, שעתידה להיות היום, הוא מתנכר וגובה את התשלומים, מבלי חכות עד שיקראו לו. על כל צרה שלא תבוא!
המלחמה חדלה, אבל ענין ההריגה בכלל לא חדל. מלבד המהפכות והפוֹגרוֹמים, הרי החיילים, שנתפזרו לביתיהם, ונשקם בידם, ממשיכים את הדבר ביחידות. איש איש בפינתו. כאן הכל ביחד: הרגילות להרוג, חוסר־מחיה וחולשת השלטון. יום־יום יש לקרוא בעתונים על־דבר רצח־שוד חדש. דפקו בדלת, ואין פותח; קראו למשטרה, וזו פתחה את הדלת בחזקה, והנה… או שהנהר הקיא ארגז אל היבשה, ובו גוית־נרצח מקופלת… בגדי־הצבא האפורים והממורטים, שבהם התגלגל בחפירות, מטמיעים את הרוצח בהמון חבריו; לאחר שרחץ את ידיו מן הדם, הוא לובש בגדים אזרחיים – ועתה צא וחפש אחריו!
הנך מטייל ברחוב ומסתכל באיזה חלון־ראוה או שאתה סח עם חברך, תוך־כדי־כך, בהיסח־הדעת, משתקע דמיונך ברגעיה האחרונים של הזקנה הנרצחת, שעליה קראת היום בעתון הבוקר. וכך אתה חי וחש את־עצמך חליפות: פעם כמי שלסטים התנפלו עליו בחדרו, פעם כמי שהושלך בחזקה מעל דופן הגשר אל הנהר, פעם כמי שנהרג בהפגנה ברחוב, פעם כמי שהוצג “אל הקיר” ברוסיה, ופעם כמי שנקבר חי באוקריינה.
ענין ההריגה! מלבר הרי זה ענין של חמש דקות או גם פחות; אבל מלגו? כאן הרי זה נצח, אין־סוף!.. כאן מכריעים הרגעים המעטים הללו בכובד זמנם את כל החיים הקודמים. משהו מִדָבָר אנו טועמים בשעת נַרקוֹזה, התעלפות. ולפעמים גם בחלום רע. אבל מה הנהרג אחר־כך, אחרי משהו זה, שהיקיצה גבול לו? מה טועם הוא בהינתק החוט?
בהינתק החוט, בהינתק החוט – – היכן אפשר להתנער מכל־זה ולחיות קצת כבימים הראשונים, בהם למדנו וקראנו את דבר־הרציחות בימי־קדם ושמחנו בחשאי על שאנו חיים עכשיו ולא אז? היכן אפשר להבריא קצת?
היכן?
לברוח מן הכרך, ויהי מה, לברוח תיכף מן הכרך, שגם האביב לא יכול להמתיקו. בקטעי הגנים נפגשו תכופות מַטרונות עוטות אבל, ושמש אפריל האירה את אנדרטות־המשוררים עם חריצי יסורים בלסתות ולִשְלֶשֶת־אנקורים על המצח.
הוא תר לו כפר קטן בשטיריה, בתחתית הר, וקבע דירתו אצל איכר בא־בימים, שביתו הקטן עמד לבדד, באמצע השדה. ועוד בערב הראשון טעם את ההויה הכפרית בכל מתקה: בביצה הקרובה קירקרו הצפרדעים, קירקרו בדבקות, בשכרון, בכלות הנפש אל ראשית האביב.
זה כעשרים שנה שלא שמע קולות אלה, ונפעם ביותר, נכנס לחדר־המבשלות, שהפרוזדור הצר הבדיל בינו ובין חדרו, לשוחח קצת עם הבעלים.
– זאת היא המוסיקה שלנו, – חייכה לעומתו הבת היחפה בֶּמרסהּ את הבליל בעביט, סעודת־הערב לחזירים.
אמה הזקנה והבריאה נתנה ידה בבליל אף היא ופיקדה:
– עוד מעט צוננים, צִילי!
הוא שאל:
– הרגשתם כאן מה מן המלחמה?
– מעט מאד, – ענתה צילי. – אוירון ראינו לפעמים, ושבויים רוסיים עבדו כאן, אצל האכרים הגדולים.
– בחורים יפים?
– אחד היה נאה! – ענתה הנערה בצחוק.
נפתחה הדלת, וכלב צהוב גדול התפרץ בבהילות, התנער בגבורתו, השתולל, הסתובב סחור־סחור, ולאור העששית הקטנה, בין כתלי החלל הצר, נראה כארי. ממרומי הכירה הביטה אליו רתת החתולה המנומרה, ועיניה הודלקו.
– כל היום הוא אסור בשלשלת, – הסבירה צילי, – ועל־כן הוא מתלהלה כל־כך. –לוּקס, שקט!
אבל לוקס לא שקט והוסיף להתרוצץ, שכור־חופש, אילך ואילך, ובראותו את בעליו, שנכנס בינתים, הסתער עליו בשפע אהבה, הזדקף מלוא־קומתו, הטיל על כתפיו את שתי כפותיו וליקק בצמא את הפרצוף הקודר, את החוטם, את העינים.
“טוב מאד, טוב מאד!” הירהר הוא ושב אל חדרו, שבו התהלך באלכסון, הלוך ושוב, וראה בעד החלון המסורג את השדות המשחירים. המזרן במיטתו, הממולא בזַגֵי דוּרה, היה צונן ורענן, וקרקורי הצפרדעים התגברו והמתיקו את שנתו. וכנולד מחדש הקיץ בבוקר השכם.
הקיץ נכנס בעביו, והוא טייל לאט בשבילים הצרים, לא הרחיק, והביט אל קדקדי ההרים באופק, שפעמים היו מעורפלים ופעמים שקופים ומצוחצחים. קריאות התרנגולים משתפכות מכל עבר, נושא־המכתבים הולך ובא דרך שדות, והדבורה מפסיקה את זמזומה, ברדתה על הפרח הרך, ומכרעת אחוריה, כמו מתוך הזדווגות. הוא הריח את ילדותו בציצים הצהובים־מצהירים, שקטפם לשם־כך, ושאף אותה מן השמים הכחולים־כהים, מן השמים השלמים… וכמו אז, בעודנו נער הדובדבניות הבשלות הראשונות, קטף בהיחבא, בגויעת־לב. קטן, הזדקף על בהונות רגליו וקטף מן האילן שבחצר את גזירה שמא יראוהו הבעלים בכך. כי האיכּרה הזקנה והחשדנית, שעבדה באותה שעה בשדה, יחד עם בעלה ובתה, הזדקפה לרגעים אף היא, האהילה על עיניה החדות והביטה הלום, אל חצרה, וסקרה את הכל.
לבדו תעה כאן אילך ואילך, הציץ לתוך הרפתים האפלות נכנס לחדר־המבשלות, שלא ננעל בפניו; תעה בפסיעות זהירות, שלא ירמוס את האפרוחים הרכים, שאך תמול שלשום יצאו לאויר העולם. לצפצופם העליז והבריא, הצפצוף בהמון, ענה ציוץ בודד, חולני, מירכתי הכּירים: שם, בתוך הקדירה, בנוצות, טמון היה אחיהם ה“נפל”, שלא נדגר כל־צרכו. ושהאיכרה אמרה עליו, שלא יחיה. – באמצע הרצפה, על בֶּהרת־חמה, רבצה החתולה המנומרה על צדה, בפישוט אברים, וגוריה היפים, והמנומרים כמוה, והעיורים עדיין, פישפשו ומצאו את שדיה למרות עִורונם.
אבל כל אלה לא הרהיבוהו כל־כך, כתרנגול הגדול, האדום, יפה־הרעמה, אבי משפחתו העצומה, שטייל בחצר דרך־מלכות, התעכב תחתיו לרגעים, השהה את רגלו האחת באויר, כמתאמץ להבין דבר־מה. הלא זה הוא התרנגול של בית־מולדתו, אותו התרנגול עצמו, ולא אחר… הנה צידד את ראשו קצת, סקר כלפי מעלה וקיעקע אל תרנגולותיו בחרדה. אזהרה: ברקיע המעונן הסתובב איזה עוף שחור, והוא לא ידע, שהמות אורב לו דוקא ממקום, שבו הוא בטוח ביותר.
–את זה “נדקור” בקרוב, – אמרה פעם האיכרה הזקנה, בקשרה ובהדקה היטב את קצות מטפחת־ראשה מתחת לסנטרה השעיר. – ובמקומו נגדל אחד מן הצעירים הללו.
על־יד הבאר, בצהרים לעיני נשיו נדקר. ראה זאת גם לוקס מתוך צריפו הקטן, זינק החוצה עד למלוא אורך שלשלתו, התרוצץ אילך ואילך ונבח ויבב ארוכות.
מאורע זה, שנתרחש בהיותו בשדה, העיב את רוחו. נתיתמה החצר. הורגש, פשוט, כאב, במשנה־אהבה התרפקו העינים עכשיו על היתומים, התרנגולים הצעירים, שגברותם אך התחילה לצמוח, שקריאתם היתה קצרה וקטועה עדיין, ושרגליהם אחרי הגשם הצהיבו משופשפות ויפות כל־כך. הנה מנסה האחד לכבוש תרנגולת מנשי אביו, וזו מסרבת ודוחתהו בחמת־כוח. בעוד שעה קלה התגנב בלאט אל תרנגולת אחרת, רובצת בגומה, אצל הגדר, ומתפַּלֵית, התגנב מאחוריה, אבל גם זו, שהרגישה בדבר, הפכה פניה אליו וניקרתהו נקר ופצוע.
בערב אותו יום ירד גשם, והרוח הִשִיר את תפוחי־הבוסר ותופף בהם על גג־הפחמים של סוכת החצר. כדי לפכח את הבדידות, נכנס, כמשפטו תמיד בערבים כאלה, לחדר־המבשלות, לפטפט קצת עם המשפחה הקטנה. תיכף בכניסתו נתקלה עינו בתרנגול הצעיר הלז, כשהוא תועה מוכה־סנוורים אצל הקיר, לאור העששית הקטנה, ברגע הראשון תמה: מה לזה כאן עכשיו? (בלילה מקומם בלול שברפת־הפרה.) אבל הוא פסע עוד פסיעה אחת – והבין את הכל.
אחיו האחד כבר “נדקר” לפני רגעים אחדים, ועתה הגיע תורו הוא. צילי גחנה ונטלתהו בידיה, וזה השמיע הברה רפה, הברה לילית… היא החליקתהו ואימצתהו קצת אל שדיה המדולדלים, חבוטי־העבודה; אחר־כך תפסתהו ברגליו, וכשראשו למטה, נשאתהו אל אביה, שישב על שרפרף וסכינו בידו.
היא הוסיפה לאחוז ברגליו, ואף־על־פי שהפכה פניה לאחוריה, כדי שלא תראה, ניכר היה, שאינה מתחלחלת כל־עיקר. התרנגול לא פלט הגה כל שהוא, אלא פירכס והשיב רוח אל הפנים… לצחוקה של הזקנה, שטיפלה בכירה, התחמק מכאן ושב אל חדרו.
אגב נהימה קטועה התלבט רגע אילך ואילך, ובלי שום נטיה לשינה התפשט והתכנס במיטתו עד מעל לראשו. אבל גם מבעד לשמיכה עוד שמע את פרכוס־הכנפים, שהלך ורפה, הלך ורפה.
הוּא
מאתגרשון שופמן
מהיותו הראשון ולו היה העָבר – לא ביטאו את שמו מפורש, אלא כינוהו הוא סתם. וגם הברה זו פלטו שניהם, הבעל ואשתו, על־כרחם, כאילו כפאם שד, אגב רהַט השיחה. לרגל ענין אחר. היא סיפרה, למשל, כיצד למדה את אמנות הגלישה, בעודנה נערה כבת חמש־עשרה; למדה ביסורים. בדמע.
– חבשתי את המחלקים לנעלי, והוא נהג אותי עד לאמצעיתו של הקרח, ושם עזבני לנפשי, בפעם הראשונה…
– מי? – שאל הבעל מתוך פיזור־הנפש.
– נו, הוא… – רטנה היא, כמתחרטת על כל הסיפור.
או שנימקה את פחדה מפני הברקים והרעמים וסיפרה. כיצד הפתיעה פעם הסערה, בשעת טיול מחוץ לכרך, ובקרבתה הכה הברק בצריף־איכרים לעיניה.
– לבדך היית אז?
– לא…
– לא!..–סנט בה בצחוק רע וחיקה את קולה.
– ובכן למה אתה שואל?!
על־דבר הדם, שזינק מתוך גרונה פעמַים בחייה. סיפרה וחזרה וסיפרה פטפטנית תמימה זו, שיצורי־המות הקטנים והערמומיים כירסמו את ריאתה המתוקה בתאוה יתירה. היאך ששכבה לבדה בחדרה ושמעה את הרופא מתלחש עם בני ביתה בחדר השני…
– והוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!…
– מי?
– נו, הוא…
ובדמיון הבהיק כפעם־בפעם אותו הפרצוף החיור והרזה, הזרוּע נקודות־חמה, שאך פעם אחת ראהו, הפרצוף הסלַוי הקר וחד המשטמה. הוא – העשוק, האויב המסוכן, שלא יחמול ביום־נקם…
– אילו היה זה אחר, לפחות, – הוכיח אותה פעם. – הלא בין ידידי־נעוריך היו נערים נחמדים כל־כך, והנה דוקא הוא, המכוער שבהם!..
היא שתקה.
עתים, כשהלכה אל השוק לקנות דבר־מה, נעל בעדו את הדלת והתחיל מפשפש רתת בכל המגירות, בכל כיסי בגדיה, בין הדפים של תוי־הנגינה שלה. תאות־הריגול תקפתהו כל־כך, עד שכמעט נצטער, על שחוץ מכרטיסי־טראם ישנים וממועכים לא מצא כלום.
אחר־כך טייל בחדר אחת הנה ואחת הנה, הביט אל החלונות, ולפתע־פתאום נזדעזע, התלבש בבהילות ויצא אף־הוא.
מבולבל שוטט ברחובות, קפץ מטראם אל טראם, פנה כה וכה, הביט ותר. והימים ימי הקְרַמְפּוּס; מתוך חלונות־הראוה מציצים השדים־הבובות האדומים כלפי שלג החוץ.. לבסוף הוא שם נפש בכף והולך אל אותו בית־הקפה, ששם יושב הוא, נדחק ונכנס דרך הדלת המסתובבת, ותיכף משקפיו מתערפלים מפני החום ואין הוא רואה כלום לחלוטין. מוכה סנוורים הוא מפקיר את עצמו ביד גורלו – מאד אפשר, שברגע זה יתנפל עליו הוא באקדח או בסכין…
ומה שלא מצא בהקיץ, ראה בחלומותיו, החלומות, החלומות!… כמה ערמומיות־שטנים הוצקה בהם; איזה יגון, איזה דוחק נפש! והיא היתה כאן לא כפי שהיא עכשיו. אלא דוקא כבימים הראשונים, בראשית קסמה וכוחה. מורתח כולו ומלא חמת־נקם ננער והציץ תיכף עליה, ששכבה לצדו, שקועה בשנתה ופיה פעור קצת, ושוב הצטער רגע אחד, על שאין זה אלא חלום ואינו יכול איפוא לבצע בה את נקמתו.
מתוך חלום שכזה הקיץ פעם אחת בבוקר־סתיו ומצא אותה לתמהונו, כשהיא נשענת על מרפקה, וראשה משורבב אל מחוץ למיטה, כלפי קרקע. לבו ניבא לו לא־טובות, והוא שאל ברחמים גדולים:
– מה לך, סַבּינקה?
מבלי הביט עליו, ככועסת, השיבה מלה אחת:
– דם!
הוא לא ידע מה לעשות והתחיל מתלבש. חלוקו נדמה לו כהה ביותר… לבוש למחצה תמכה בראשה, הביט על הנוזל האדום, שפרץ בלי מעצור, נאנח בכל ישותו ומילמל:
– אלה הם החיים! אלה הם החיים!..
כמו בשכבר הימים, ברוצו, ילד בן־תשע, לקרוא אנשים אל אמו הגוססת, כן רץ עכשיו לאורך הרחוב – אל הרופא. עין בעין כלפי האסון הגדול אנו נעשים כולנו שוב ילדים בני־תשע. “הוא בכה כל־כך, כל־כך בכה!” ומתוך כל העולם הגדול והזר, שוה־הנפש, הבהיק עתה אך אחד, חיור ורזה, כידיד יחידי, כאח, שנוטל עליו את חצי הכאב, כאֵב־הרחמים הנורא – הוא.
טעות
מאתגרשון שופמן
בין יהודי־המזרח, הירהרתי, אין למצוא כמוהו כל־עיקר; יהודי מערבי הוא זה, מילידי המקום, כניכּר מהברתו ומעזותו, יהודי, שאין לו מיהדותו אלא זה החוטם המגובן והחד ורעבתנות־החיים בלבד.
באיזו הנאה לגם תמיד את הקפה הרותח, בלפפו את הספל בשתי ידיו הצפודות, המסואבות והרועדות. בינתים השתעל וירָק1 את כיחו תחתיו, על הרצפה, אחר־כך הביט בעיניו הבולטות אל התופינים ומישמש בכולם עד שברר לו את האחד. תמה הייתי על סבלנותם של המלצרים. טרחנותו לא ידעה גבול. הוא תבע עתון אחרי עתון, תלה את ה“צויקר” שלו דוקא בקצה חטמו ועיין ארוכות בחלק המודעות. ולבסוף, לאחר שכבר קיבל את הכל:
– פרנץ, את ספר־הטלפון!
ובספר ממורטט זה הפך והפך, רשם לו בעפרון מספּרים שונים, אחר־כך קם לאט ושׂם פעמיו אל תא־הטלפון. ודאי לקוי היה בכפות־רגלים שטוחות, לפי שהלך עקב בצד אגודל, בלי גמישה כל־שהיא, כברגלי־עץ.
משנכנס לתא, הרי היה זה עסק לדורות. אך צילצל את צלצול־החתימה, וכבר פתח תיכף במספּר חדש. ביחוד לא זז משם, משראה בעד זכוכית־הדלת אנשים מחכים. והללו חיכו עד־בוש.
– האדון הוֹפְרַט, – נשמע פעם קולו המכוער, – בתי נשואה לבּנקאי בּרתּוֹלד…
ניכר היה, שמכאן, על־ידי הטלפון, ביצע את עסקיו הכהים, והכל על חשבונו של חתנו הבנקאי. אגב, איזה בעל־טעם הוא בנקאי זה. הלא אם יש לה לאשתו אף שרטוט אחד מקלסתר־פניו של אביה – דיה!
הימים היו ימי המלחמה. ימי־חורף אכזריים, כשהדירות לא הוסקו מחוסר פחמים, והמקלט היחידי היה בית־הקפה. כמוני ישב שם מבוקר עד ערב, וכמוני הדגיש למלצר תמיד, שהקפה יהיה רותח. לא יכולתי לסבול את זו הרחבת־הדעת שבה פשט את אדרתו הדלה, כּחול מקור ותלה אותה דוקא על־גבי זו שלי. עת גם התישב אל שולחני.
– מדוע אתה רוצה פתאום ללכת מכאן? – שאלני חברי לתומו.
– מוטב שנשב שם אצל החלון…
אבל גם בשבתי בפינה אחרת, לא היה ניחא: שמעתי את קולו, את שיעולו, את צעדיו המיוחדים, צעדי־העץ. סוף־סוף אנוס הייתי לותר על רגילוּתי ולעקור את ישיבתי אל בית־קפה אחר. כשנה שלמה לא יספתי לראותו וכמעט ששכחתיו. והנה ראיתיו פתאום מתוך הטראם, כשהוא משׂרך דרכו בכפות־רגיליו השטוחות על המדרכה הרטובה משלג מוּפשר. עדונו חי! הכרך גָוַע, אנשים נפלו ברחובות, לוָיוֹת נהרו יום יוֹם, והוא, הזקן השחוף, שאינו יכול ללכת, הוא חי. איזו חיוניות עקשנית, חיוניות להכעיס! כחתול זה, שאתה הודפו מעל ברכיך בחמת־כוח, והוא מסרב ונאחז במכנסים בצפרניו…
קטע אחד מתלבשתו, חלק קטן מגופו, שעיני נתקלה בו בהיסח־הדעת, הספיק, שאכירנו כרגע בין המוני אנשים אחרים. כך הכרתיו פעם אחת על־פי מפרקתו בלבד, זו מפרקת־האבטיח, בשעה שעמדנו בתוך מחרוזת־אנשים יוצאת־זנב, שצבאה אל פתח־הנחתום, אף־על־פי שכמה חוּליות חצצו בינו וביני. כולנו עמדנו בקור וחיכינו בקוצר־רוח, איש איש ללחם חוקו המצומצם, שנחתך לו מטעם השלטון, לזו פת־ה“קוּקוּרוּץ” העלוּבה, אבל הוא עמד וחיכה אחרת…
במקומות שונים ובמצבים שונים קילקלו לי פגישות אלה את הלך־הנפש, עד שביום ראשון אחד, בצהרים, ראיתיו, כשהוא יוצא, לבוש בגדי־חג, בין יתר היוצאים – מכנסית־פּרטוס. “נוצרי!”… עמדתי על טעותי בקול, וחדוה משונה זיעזעתני.
אחרי גילוּי זה עוד יש שנזדמנתי עמו פה ושם, ונפלא הדבר: שאט־הנפש שוב לא היה חריף כל־כך.
-
“ורָק”במקור המודפס, צ"ל ירק – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
סיוט
מאתגרשון שופמן
אמו של בנימין ריבלין נהנתה מאד מזה, שאני, מנחם סמוּטני, “הנער הטוב”, חבר לבנה. ברם, חברוּתי לא עמדה לו, לבנימין, הרבה. רקותיו המצומצמות, ההדיוטיות, הזרוּעות שרשי־שערות, לא תפסו בשום אופן את כל הטעוּן הבנה יותר דקה קצת, וראש־הישיבה שבעירנו, ווֹלף, ראש־ישיבה וסוחר־יערות כאחד, זה הבּריא, הרענן, שזקנו המגודל, השחום, בלע את מרבית פניו המבהיקים, זה ראש־הישיבה הפּיקח, חד־העינים וקצר־הראיה בבת־אחת, סטר לו על לחייו תכופות לעיני כל התלמידים, סטר ונזף:
– אתה, גוי־המרחץ!
כן, ראש־ישיבה זה נזיפתו היותר חריפה היתה: “גוי־המרחץ!” – אף־על־פּי שבמרחץ, בהיותו מוטל פרקדן על־גבי השלב העליון של האצטבה, היה נזקק לאותו “גוי” ביותר והפציר בו תמיד, שיחבוט בחבילת־הזרדים את גופו הלבן והשמן עוד, עוד.
ביום הששי אחרי הצהרים התענג תחת פּולסי־המטאטא הללו, וביום הראשון בבוקר, בשעת ה“שיעור”, כבר סטר את תלמידיו בלוית אותה הנזיפה. – תמה הייתי תמיד, היאך בנימין זה ממהר להתנער מהכּאות מעליבות אלה, היאך שב לאיתנו תיכף וגם צחק. אני במקומו הלא הייתי משליך את־עצמי אל הדניֶפּר! אבל הוא – איזו חיוניות בהמית העבירתהו על הכּל בשלום, ותמיד היה הרושם, כאילו כל זה שאינו בעצם אלא דבר טפל עצלו, וכי לו, לבנימין, נכונים בעתיד ענינים אחרים לגמרי, ענינים, שבהם תהיה ידו הוא על העליונה.
בבואי לביתו לפעמים, הסבירה לי פנים אמו החייכנית והערמומית משהו וכיבּדתני בתה וברקיקים, ואחותו הצעירה ממנו, שרה, נזדרזה למזוג לי מן המיחם הרותח את הכוס השניה, בלי שאול את פי, אם רוצה אני בכך. ורק האב הכרסתן, כבד־הנשימה, הירשל־אֶליה, תגר־תבואה קטן וחזן גרוע בימים־הנוראים, עינו היתה רעה בי משום־מה, והוא אהב לעקצני בשנינות רעות, פעם בכה ופעם בכה.
רוע־עין זה של האב נתגבר ביחוד ברוב הימים, כשהתחלתי יוצא ונכנס לביתם לא לשם בנימין, אלא לשם שרה. זו היתה נערה נאה, לכאורה, ולא היה בה כל מום, ברם חסרה היתה אותו המעט, אי־בזה, בעינים, או מסביב להן, המעט מאד, אבל שהאהבה תובעתו. ברם, היא מיאנה להבין זאת, ובעמדה לפני הראי, תמהה בלבה, מדוע היחס אל נערות אחרות שונה קצת, וראתה בזה איזה זדון, איזו שרירות־לב… ואף־על־פּי־כן, באין נתיב אל הללו, אל יחידות־הסגולה, הקדשתי לה את מיטב שעותי ער ערב.
הנה כבר פרשו ההורים אל חדר־משכבם, בנימין שכב לישון אף־הוא, ואנו יושבים ומשוחחים בטרקלין הקטן. אני מעלעל בינתים בספר־האנטומיה הכבד (שרה למדה את אומנות ריפּוּי־השינים), ומן הפּינה, מעל הטרסקל, מצהיבה גולגולת… מחמת השעה המאוחרה נעתרתי ללון כאן הלילה, ומשכבי כבר הוצע בשבילי. והנה מגיעה לאזנינו נהימת האב מחדר־המיטות שלו, נהימת־התמרמרות:
– העששית דולקת כל הלילה… אין קץ לשיחה… שום תרדמה אינה נופלת עליהם!!
ואני אומר לשרה:
– כבר עת לישון באמת. אביך כבר כועס.
– אין דבר, אין דבר, – משתדלת שרה להמתיק את הענין, ובעיניה אני רואה כעס כבוש כלפי גסותו של האב. – עוד נוכל לשבת קצת!
לבסוף פורשים אף אנו, אני לפינתי והיא לחדרה. אני ער על משכבי באפילה הזרה. והנה נתגברה פתאום הנשימה הכבדה של בעל־הבית בחדר־המיטות שלו… עכשיו הבינותי, מדוע לא ניחא היה לו קודם לכן, בדלוֹק העששית.
האיבה בין שנינו הלכה וחזקה. ואני ראיתי את שמחתו, בבוא יומי ואני נלקחתי לצבא. אף־על־פי שבו־ביום נלקח עמי גם בנימין בנו. שמעתיו סח בחדר השני לאשתו, סח בחדוַת־נצחון, בהתכּוונוֹ לי:
– שם גם ישכח מה שהוא יודע!
הוא ניבּא ולא ידע מה ניבּא. כי אם שכחתי בצבא מה שידעתי או לא, אבל אחת שכחתי ודאי: את שרה בתו, למרות מה שמיטתו של בנימין בקסרקט עמדה סמוכה לזו שלי. זה היה החייל היותר גרוע בכל הלגיון, ולא פעם סטרוֹ על לחייו שר־הרוֹטה, הקפיטן דַנִילֶבסקי, סטרוֹ באותה ארשת־הפנים של ראש־הישיבה לשעבר. אגב, הרבה דמיון מצאתי בין שני אלה, למרות כל הריחוק לכאורה, ולא פעם חזיתי את הקפיטן נובר ב“תוספות”, ואת ראש־הישיבה ווֹלף, כשהוא מפקד על הרוֹטה בטינוֹר הבריא שלו.
בתוך הדיסציפלינה הקשה, תחת שבט הנוֹגשׂים, הרגשנו בעליל, כמה, בעצם, נשארנו אותם הנערים הקטנים. כתינוקות של בית־רבן חשנו את עצמנו בפני הקַפּרֶלים והקצינים. אותה הפחדנות הקלוקלה, אותם העקיפים הנאיבים־ערמומיים, ולבסוף גם אותה האהבה הבאה מתוך יראה. הנה פלט הפֶלדפֶבּל חריטוֹנוֹב, כטוב לבו, איזו הלצה בּנלית, ואנו עונים בצחוק־חונף צוהל – ממש כמו להלצותיו של ראש־הישיבה הקפדן בשעתו.
ושוב ממהר בנימין להתנער מן ההכאות האכזריות, ואחרי שעה קלה רוחו כבר טובה עליו, כאילו לא אירע כלום. את כל האמנות הצבאית ביטל בלבו תכלית ביטוּל, ולקפּץ, לירות וכו' לא יכול ולא רצה ללמוד בשום אופן. לעומת זה עסק כאן בפרקמטיה בחשאי: קנה מידי החיילים את כל מה שהשאירו מלחם חוקם, את העור והסוליות, שקיבלו לשם מגפים, ומכר בעיר.
אמת, עולם־בתוך־עולם זה לא היה מוכשר לעורר יחס לבבי אליו. אמת, היה רע, רע מאד, ואנו קינאנו באסירים, שראינו לפעמים מציצים מתוך החלונות המסורגים של בית־כלאם; באסירים הללו, שיושבים בתאיהם בשלוה… אבל האם לא היו אצלנו לפעמים גם שעות נאות? למשל, היריה אל המטרות בהשכמת הבוקר, מחוץ לעיר, ביחוד אם לא החטאת, ושׂר־הרוֹטה, העומד על גבּיך, מביט במשקפת שלו ומהלל אוֹתך: “מוֹלוֹדֶץ!” (בן־חיל). עתים עסק זה נמשך כל היום, יום קיץ; הרובים, שעוד לא הגיעה שעתם, עומדים לפי־שעה “תישים תישים”, והנערה הצעירה, עם סל הכעכים הרעננים, משוטטת על־פני השדה מפלוגה לפלוגה, ואם באקראי יש לך כמה פרוטות בכיס, אתה טועם אותו הטעם הנפלא הידוּע אך ורק לחיילים, באכלם כעכים בשדה, בין יריה ליריה. הנערה רעננה לא פחות מכעכיה, ונפלא הדבר, שבהיותה מוקפת כאן כל חיילי הלגיון, אין איש מאלה שולח ידו בה; כמו על־פי הסכמה הדדית: אני לא אגע בה, ובלבד שלא תגע בה גם אתה… או לפרקים, בלילות, כשהרוטה נשלחה העירה בתור עזר למשטרה, או יותר טוב, לשריפה. המכבּים עשו את שלהם, ועלינו היה לעמוד כאן באותה שעה ולשמור על הכּלים. העשן אכל את העינים והדמיען, אבל היה טוב, טוב מאד.
בשעת־שריפה שכזו, בחצי ליל־קיץ, בין צעירים וצעירות, לבושים למחצה, מיושבי העיר, נפלה היכּרוּת ביני ובין שני האחים השחרחרים, המשוררים הצעירים, שלום ומשה לוין ואחותם בת השש־עשרה, ליבקה. ביתם לא היה רחוק מכאן. לאור לשונות האש ליבּבוּני שלשתם ביותר, ולליבקה הרכּה בשנים היה1 אותו המעט הדרוש שהטבע הִשָה את שרה.
אבל הנה שקעה האש לפתע, שקעה בעוד לילה, וצריך היה לשוב אל הקסרקט תחת פּקוּדה. המכּבים עבדו בינתים בשקידה יתירה.
– בּקר־נא אותנו פעם, – הפצירו עם הפּרידה האחים השחרחרים, וליבקה נצטרפה להפצרה זו במבטה, – רחוב הנפּחים מספר 15, בבית שבחצר.
מאז התחלתי רץ אל אותו בית עם כל הזדמנוּת: ביום ראשון אחרי־הצהרים, כשהרוטה קיבּלה חופשה לשתי שעות, ללכת העירה, כשנשלחתי לקחת את ה“פקודה” מלשכת הלגיון, וכדומה. בקוצר־רוח חיכיתי לחגים, לשלנו ושלהם, כי אז הלא יכולתי לבלות שם כל היום, כל היום. החגים, החגים!… הקפּטינַרמוס, השגץ היפה בּחטין, הוציא בבוקר מתוך ה“צכהאַוּס” את הבגדים החדשים, המוּנדירים והמכנסים, ששמות בעליהם היו כתובים באותיות שחורות, גדולות, על־גבּי הבד הפנימי שלהם, ושהפיצו את ריח הנפטלין החריף, החגיגי, המבטיח.
רק בתוך חצר, לפנים משורת בתי הרחוב, יכול היה להימצא בית, כבית הלוינים הזה, כה נאצל, כה לבבי. שלושת השלבים של מעקה־העץ היו רקוּבים קצת, וגם בזה הורגשה מעין אינטימיות מיוחדת. ההתעלסות בשיחה היתה בעיקר עם האחים, אבל היא, הקטנה, ריחפה כאן אילך ואילך – מבּטים, הסתמקות (מוּנדיר־החיילים לא הועיל כלום), שיכּרוּת עליונה.
והיום, יום תמים, חלף כהרף־עין – וצריך היה לשוב אל הקסרקט. שלום, האח הגדול, מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ־לארץ, הלך עמי לשלחני, והוא דיבּר:
– אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך־ימים – לא. איני יודע מדוע, אבל אני מתחיל נוהה אחרי ביתנו, אני מוכרח לראות את ליבקה…
מתוך האפלה מנמרת כבר סוכת־המשמר שליד שער הקסרקט. הנה נשמע ניגון־החצוֹצרה: למִפקד! ובעוד רגעים אחדים אני צוֹוח מתוך קצה השוּרה:
– יא (אני)!
והעבודה כבדה בינתים יותר ויותר. תכפוּ ה“אוֹסמוֹטרים” (מיסקרים) של הגנרלים. על הרצפה הרטובּה זחלו החיילים, שטפוּה, מירקוּה וגירדוּה במגרדות של ברזל, העשויות לכך, והמנצח על המלאכה היה האונטר־אופיצר אנדרֵי פַּנְקרַטוֹב, שאינו יודע רחם. קפּרל אימתני זה היה, אפשר לאמר, עמוד־התוך של מלכות הרוֹמַנוֹבים. באיזו הטעמה נמרצת לימד ושינן לטירונים את השמות: אוֹלגה, טטיַנה וכו'. כעין אבק מי־בוֹשׂם נזרק רגע בחלל־הקסרקט הקשה, ואם תיכף לאחר פרק “סְלוֹבֶסְנוֹסט” זה שׂמוּ החיילים נפש בכף וקפצו את הקפיצות המסוכּנות, שם, בחצר הגדולה, המרובעת, תחת הפקוּדה־הַנַהם של אותו פַּנקרַטוב עצמו, הרי עשה הדבר רושם כאילו אך מתוך חמדה מסותרת אל הנסיכות הצעירות הללו, ובמקצת גם אל אמן העדינה, מסירת־נפשם גדולה עכשיו כל־כך… אבל פּנקרטוב אין דעתו נוחה עדיין והוא שואג:
– אוֹט־סְטַוִיט!! (כלומר: כך לא נכון – עוד פעם!).
הזיעה זוחלת על המצח מלמעלה למטה ונכנסת לעינים. ותוך־כדי־כך, באמצע כל אלה, הנך מרגיש בעיני אנשי־העיר החפשיים, שמציצות בשעה זו מחרכּי הגדר, מבחוץ; ונורא, נורא החשש – מי יודע, שמא גם ליבקה כאן…
העול הכּבד העיק יומם ולילה. הדאגות הגדולות לדברים קטנים עצמוּ למעלה־ראש. אבד החליַסטיק" של ה“שינֶל” (מעיל צבאי), אי־בזה חסר כפתור, הרובה לא מוֹרק זה זמן רב, ובקרוב תהיה בדיקת־הנשק, בארגז ערבוביה וכו' וכו'. ופנקרטוב מתעמר, מתעלל, צוחק. קומתו ממוצעת מגוּבּנת קצת, רחבת־גרמים, ולבנונית אחת לקדקדו הגזוז ולריסי־עיניו הנראים כריסי עיניו של חזיר לבן. נורא שבעתים נעשׂה ב“לַגֶר” (מחנה הצבא באהלים על־פני השדה), שלשם, לעיר אחרת, יצאנו בראשית הקיץ. בבוקר בבוקר הוא עובר, טעון האדרת הגלומה ורובו בידו על פני אהלי־הבד ומזרז:
Выходи!! (צא!).
כי דוקא כאן, בחיק הטבע והדרוֹ, מתחילה להשתולל האכזריות האנושית. ככה מחללים הם את היערות והאפרים וקובעים את נפשם. הנך עומד על המשמר אצל מחסן קטן־אשנבים, והדשא הדשן, הגבוה, המגיע עד הארכוּבות, עמך הוא בצרה…
מחמת עבודת־הפּרך בבית ובשדה, מיעוט השינה ורוע ההזנה, הורגשה בערבים אפיסת־הכוחות בצירוף “עִורוֹן־התרנגולת”. המוסיקה ניגנה בשביל הקצינים המתעלסים, והחיילים תעו ב“שורות”, בין האהלים, מוּכּי־סנוורים.
– אתה, נזוּף־האם, מדוע לא חלקת לי את הכבוד?! – מסתער עליך פּנקרטוב.
– איני רואה, האדון האונטר־אופיצר!
– אני אתן לך “על הסנטר”, אז ראה תראה!!
וכל זה נעשה במרחק מלים מספּר מהגבול. לא יפּלא, איפוא, אם סוף־סוף פוקעות הנימים, שמהדקות אותך אל אדמת־מולדתך, והנך שוכח את בית־אמך, את הבית רקוב־המעקה, את ליבקה – וקופץ לארץ נכריה באישון־לילה, בתוהו־גבולים… ובנימין ריבלין עמך!
כאן, במדינה החדשה, באה שעתו. ובעוד שאני התלבטתי בחוסר כל, לרבות גג ממעל לקדקוד, נתאקלם כאן ריבלין חיש־קל ומצא לו תקומה. עסק בדא והא, בענינים שנשגבו ממני. כאן היתה ידו על העליונה.
בצר לי, בין דירה לדירה, לנתי אצלו. ברם, בעלת־מעונו לא סבלה זאת, ופעם אחת הכריחתני לעזוב את הבית בשעה האחת־עשרה, לאחר שכבר התפּשטתי ושכבתי תחת השמיכה. בחוץ שוטטו החשמליות האחרונות, ה“כחולות”; עוד מעט ואינן! העוברים והשבים הולכים ופוחתים. מתקנים את הכביש לאור אבוקות, את פסי־הטראם; קול קורנס באבן. טוב להתעכב כאן קצת, אצל עובדי־לילה הללו, אחיך ללא שינה… אבל כל אחד מהם יש לו קנוֹ, מקום־מנוחתו. בבוקר ילך לביתו, יטיל את־עצמו לתוך מיטתו, ירדם כהרף־עין ויישן שנת־עמלים. – והנה מתחיל גשם מטפטף…
מה לעשות, מה לעשות?!
ריוח והצלה עמדו אך מקץ שנה, מ… המלחמה הגדולה. באין מוצא – מוכרח לפרוץ דבר־מה… החרשתן הידוע לַנדא, יליד רוסיה, נאמן למסורת אבותיו, שעסקו כל ימיהם בצרכי ציבור ובעניני “צדקה”, עמד ויסד “ועד־עזר” בשביל יהודי רוסיה, שהמלחמה שברה את מטה־לחמם. בבית ה“קוּלטוּס־גמיינדה”, מסואב־הפרוזדורים, שבאחת הסימטות הצרות והאפילות, סימטות הגיטו לפנים הוּקצה לו מדור לועד זה, ופעם בשבוע, בערב, התלקטו כאן, בחדר הראשון, חדר־ההמתּנה, נפשות עלובות, אנשים, נשים וטף, לרבות אשה אחת חסרת־חוטם, שאי־אפשר היה להביט אליה ושהעינים נתקלו בה כפעם־בפעם דוקא, – וחיכּו לשעת היאסף אנשי הועד, עם לנדא בראשם, בחדר השני; צבאוּ אחר־כך צפופים לפתחו של אותו חדר, הוכנסו לשם אחד אחד, ביהקראם בשמם, וקיבּלו מה שקיבּלו.
– כמה? – שאלו הצובאים אל הפתח את היוצא.
הלה מודיע את הסכום בשפה רפה, נדחק ואץ החוּצה, ושוב אינו רוצה לדעת את כל הבּריות הללו, שבשעת ההמתנה השתעה עמהם להנאתו.
פעמים איחרו אנשי הועד לבוא, ואז נתגבר הלהג של המחכּים עד לבלי הכיל. תינוקות בכו. דיבּרוּ על מהלך המלחמה, על גבורת הגרמנים וכו'. סטודנט שוטה אחד, שחטמוֹ המגושם, הבּשׂרני, הבהיק תמיד מחמת הנאה מעצמו והנאה כל הענין בכלל, העניק בינתים מידיעותיו על ימין ועל שמאל, ופעם אחת שמעתיו סח אל האשה חסרת־החוטם:
– שפינוזה היה לוטש מרגליות.
בפינה אחרת שואל יהודי פולני, פנים חדשות, את הליטאי העומד אצלו:
– מי הוא לנדא זה?
והלה עונה:
– יהודי שאין לו לשבּת…
והנה נפתחת הדלת – ולנדא בא. עובר הוא בין העניים המחכּים, גא וזקוּף, משכמו ומעלה גבוה מהם, אל החדר השני. הכל נרתעים ומפנים לו שביל, והיושבים עומדים ממקומותיהם.
כהינדֶנבּוּרג, כמַקֶנסֶן עבר כאן. כי בהדרת־פניו אין הוא נופל מאלה כל־עיקר. פניו המלאים, הדשנים, הגבשושיות האציליות מתחת לעיניו הבהירות והיפות, שני עברי זקן־השׂיבה, עם הסנטר הגלוח והמסודק שביניהם, זקן פרנץ־יוסף, קומתו הגבוהה והזקופה – כל אלה דרשו את תפקידם. ביחוד עכשיו, כשהגיעה שעתם של הגנרלים והפלדמרשלים הזקנים. הוא מוכרח היה לשבת ראש, לשבת בין שני סגנים מימינו ומשמאלו, ולא פחות מהצורך לתת ולעזור, שהיה נטוע במהותו בלי כל ספק, היה גם הצורך להתאכזר לפעמים לא לתת! הנה מתחנן האחד: כך וכך, אשה וילדים, וכו' וכו' – והוא, לנדא ממקום־נשיאותו:
– לך אומנוּת טובה בידיך והנך איש בריא. לעבוד לךְ, לעבוד!!
אֳפי־השלטון, או יותר נכון, אפי־הרָשות היה יצוק בו כל־כך, עד שנמלך ומינה על כל הענין הזה גם מרגל חשאי, שיהא חוזר ומשכים לפתחיהם של מקבלי התמיכה, לתהות על מצבם, אם אין ביניהם אנשים עשירים. זה היה יהודי אודיסאי מסומר־שפם וחד לסתות, עם עינים עוקצות, ישועיות, עיני בלש אמיתי. בהשכמת הבוקר התפרץ לתוך מעונותיהם של הפליטים העניים, חקר ודרש למקור־פרנסתם וכו'. הללו, בחשבם אותו לסוכן הבולשת, נבעתו ביותר ובדו בבהלה אי־אלה מקורות־מחיה, שלא היו ולא נבראו, מיראה פן יגורשו מן הארץ או יושמו במאסר בתור זרים נופלים למשא. באופן כזה פרשו פח לעצמם, כי בבואם אחר־כך אל אסיפת־הועד, לא ניתן להם כלום, מאחר שבעצמם הודו, שיש להם רב.
התחילו טענות ומענות, עד שלנדא הסתמק מרוב כעס ופיקד:
– להוציאו מכאן!
ואז הופיע המרגל החשאי – שמו היה פודלֶבסקי – שעכשיו שימש שוטר, הדף החוצה את איש בחזקה והגיף את הדלת אחריו.
ורק איש אחד הצליח לרמות את הועד למרות הכל, והוא: בנימין ריבלין.
– אני על חלקי לא אותר, – היה אומר לי בחשאי, – הלא הם אינם צריכים לדעת, שיש לי כסף.
אך הנה תמה המלחמה ועמה גם הועד. חסל! כשריפה גדולה, שכבתה בעוד לילה… מה לעשות עכשיו?!
אך סדק צר נשאר עדיין, והוא: ללכת אל בנימין, שמטייל ארוכות לפני בנין־הבּורסה עם בני אמנוּתו, אמנוּת־הממון הנפלאה. עוד מרחוק צדתהו העין, והריהי נאחזת בו בכל־כוח, שלא תאַבּדנוּ בתוך ההמון הרב הזה. והנה הוא לפניך. אוּד סיגָרה עבה בפיו, ועיניו מביטות הרחק, הרחק, אל מעבר לראשך, אל קצוי ארץ… כמי שהעירוהו בחזקה מתוך חלום רב־ענין, הוא מציץ בך לבסוף, שומע את בקשתך ועונה:
– הלא ידעת, כי מעולם איני נוהג לשאת כּסף אצלי. אין אתי!
– אבל הלא תוכל ללוות כאן אצל אחד ממכּריך.
– אין זה לפי כבודי…
ברגע זה אפפתהו ביראת־הרוממות כנופיה של יהודי גליציה, ותיכף נישׂא עמהם, כמו בסוּפה.
כל־כמה שראש־הישיבה וראש־הרוטה סטרוהו – עדיין היה זה מעט, מעט!
ובכן, מה לעשות עכשיו, מה?!
אבל גורל־היחיד נוקב לפעמים את גורל האנושות כולה… לפני ארבע שנים, כשכּלו כל הקצים, פרצה המלחמה, שגררה אחריה את הועד של לנדא, ועכשיו – – המהפכה ברוסיה. “מתו האנשים המבקשים את נפשך, – כתבו לי מביתי, – עתה הלא תוכל לשוב!”
התחוללה המהפכה סוף־סוף! לכאורה – כמה תמימות, כמה, פשוט, שטוּת היתה בדבר מצד ראש־הרוטה, הקפּיטן דנילבסקי, לפשפש בארגזי החיילים ולחפש שם אחרי ספרות אסורה, אחרי כרוז, אחרי איזה עלה נידף, בעוד שכל הבנין הנורא עודנו מוּצק כל־כך, בעוד שפּנקרטוב כאן, קפּרל־חיה זה, שבהבל־פיו בלבד היה יכול להכחיד את הקרמוֹלה (מרד) כולה. כך נדמה היה, לכאורה, אבל לא! הנה באו ימים שהוכיחו, כמה חכם אז הקפּיטן הישיש, כמה הרחיק ראוֹת, ושלא בכדי, לא בכדי התכופף ונבר, התכופף ונבר.
מי־זה פילל, מי־זה האמין?! הנסיכות היפות אולגה, טטיאַנה וכו', שהחיילים שיננו את שמותיהן בעל־פה עידן ועידנים, מקצה רוסיה ועד קצה, ושרק מתוך אהבה מסותרת אליהן, כביכול, שמוּ נפש בכף, – נהרגו סוף־סוף בידי אותם החיילים עצמם. הרגו ולא חמלו, הרגו ולא חמלו. פּנקרטוב, היכן היית אתה באותה שעה?!
“עכשיו הלא תוכל לשוב!” כתבו לי מביתי. ובכן, הביתה, הביתה אחרי כל הנדודים הנוראים. שוב תדרוך רגלך על אותה האדמה, שכבר אמרת: לא אשוב לראותה עד־עולם!
אחרי הרפתקאות שונות ומשוּנות עברתי את הגבול – בחזרה. צהרים. ומה?.. אותו חורון־השמים, ה“דוּגוֹת” (קשתות־הרתמה) ממעל לצוארי הסוסים הכחושים, ה“לפּטיות”. מדוע־זה יכבּד הלב? לא מפני צללי המאורעות האיוּמים, שנתרחשו כאן על כל מדרך כף־רגל, – זה ענין לחוד, אלא קודם־כל: צער השיבה סתם, השיבה אל המקומות הישנים.
בתא הרכבת הנתנדנדוּ מנעוּלי הארגזים, המנעולים המגושמים שמכבר, והפרצופים הרוסיים, שהעין לא ראתם זה כעשר שנים, הנה הנם!.. והנה עיר שירותי בצבא!
עזבתי את הרכבת, העוברת בתוך העיר ואצתי לבין הרחובות. הולם־לב ופיק־ברכים הרגשתי, כשנכנסתי לרחוב־הנפּחים. הנה המספּר 5, הנה 7, 9 – וחסל! מכאן ואילך משוּאות־שריפה. חשכו עיני – – מפי העוברים והשבים לא יכולתי להציל דברים נכוחים על גורל הלוינים. הבתים נשרפו בימי־העבָרות הידועים.
לאור שריפה הכּרתים, ועל המשואות השחורות אני מחפשם – ואינם! האחים הנאהבים השחרחרים, היכן אתם? ליבקה היקרה הנפלאה, אַיך?!
מבוּלבל שוטטתי אילך ואילך. הנה הקסרקטים האדומים של הגדוד שלנו, ומעבר לגדר־החצר הנמוכה מזדקר קצה הגלגל, גלגל־הבאר הגדול. אף־על־פי שידעתי, כי מהצבא הראשון אין כאן איש – כי כולם כולם, מהקפיטן דַנילֶבסקי ועד צעיר החיילים, הלא כבר נפלו חללים במלחמה, ואשר שׂרד מהמלחמה ודאי נהרג בימי המהפכה – בכל־זאת הוּחשו כאן פסיעותי, כמו מאליהן, שלא להתנגש עם… פּנקרטוב!
ונבואת־לבי זו לא היתה לשוא. איזו הפתעה, איזו הפתעה!.. לא כאן, אמנם, אלא במקום אחר, בכרך מ., שלשם טילטלני גורלי מקץ שבועות אחדים, כדי להטעימני את בית־האסורים של קריה עתיקה זו (על־פי טעות המשטרה, שחשדה בי איזה פושע גדול, שהתחמק מידיה, הוּבלתי אל הצינוק ישר מבית־הנתיבות) ולזרוק שׂיבה בשערי במשך שני לילות.
איזו הפתעה, איזו הפתעה!
כי לא היו שעות מעטות לאחר שהדלת ננעלה מאחרי, ואני שמעתי את חברי לאצטבה סחים: “פּנקרַטוב” באיזו הטעמה מיוּחדת. האחד אמר: “פּנקרטוּשקא”.
והכל נתחוור לי מיד: זה היה ה“פּלטש” (תלין) של בית־אסורים זה. את הנדונים למיתה המרוּבּים – לסתים, ספסרים, וכו' – הרג בירכתי חצר זו, בירותו על־פי־רוב אל מפרקותיהם, בשעה שמנוע של אבטומוביל־המשא, הנועד לשאת את גויותיהם אל מחוץ לעיר, לקבורה, המה־טירטר בינתים בכוונה, כדי לבלוע את כל הקולות האחרים. הדבר נעשה פעם בשבוע, ביום הקבוע לכך, היינו ביום הרביעי בערב. על כל זה דוּבּר וסוּפּר כאן כל הימים.
ובעוד אני בטוח כמעט, שאין זה אלא פּנקרטוב אחר, ראיתיו נכנס לחדרנו – ביום הרביעי אחרי הצהרים היה הדבר – עם צ’קיסט אחד, בלכתו אחרי זה במרחק צעד, כפי שהיה רגיל ללכת בשכבר הימים עם איזה קצין. שניהם לבושים בגדי־עור שחוּמים, בגדי־ספּוֹרט. כן, אותו פּנקרטוב, ולא אחר! הוא גם לא נשתנה הרבה. צדעיו ושׂפמו כבר הכסיפו, אמנם, אבל מחמת הלבנונית היתירה, שהיתה לאלה בצעירותו, לא בלט עכשיו השינוי כל־כך. מבטו ריפרף גם עלי רגע קט – אבל הכּר לא הכירני.
ובאמת, מי יעשה זאת, אם לא הוא? בידי מי יִנערוּ מן הארץ כל היסודות הרקובים, כל בני העולם הישן, אם לא בידי פּנקרטוב זה, שבעצם היה הוא הראשון, שהתקומם נגד כל אלה ורדפם בכל אכזריות עוד אז, בקסרקט! כלום לא השגיח כבר אז, ברוטה, שמכל המלאכות, ואפילו מהבלתי נקיות ביותר, לא ישתמט שום איש, שום איש? האם לא צעק השכּם והערב עוד אז: “אצלי אין פריצים!!”?
– כמה הנכם פה? – פנה הצ’קיסט אל חבר הבריונים הנדונים, שהובאו לכאן הבוקר. בפרצופו ובכל מהוּתו ואפילו בקולו הזכיר בהרבה את פּודלבסקי, את המרגל החשאי של ועד לנדא.
– שלושה־עשר! – ענו לו הללו בבת־אחת.
– כיצד? – תמה פודלבסקי לתוּמו. – הלא כרו בור בשביל עשרים!
אלא שבינתים התעשת ותירץ לעצמו:
– עוד שבעה מבית האסורים הסרטובי.
ושניהם יצאו.
בין ה“סמרטניקים”, כפי שהיו קוריאם לכמו־אלה כאן, קמה התלבטות נוראה, למרות מה שכולם היו בריונים מסוּכּנים ואנשי־ברזל. התחילו מעשנים רתת, התלוצצו אגב ניקוּש שינים ואחד גם נפל מתעלף.
היה ביניהם איש, שהטיף מוסר לנו:
– אחים, אל־נא תהיו אצים להתעשר. כי הלא אך בשל להיטוּת אחרי הכסף בּאַתנוּ כל זאת. – באיזו שעה יוֹרים?
– בשעה הששית, – אנו לו.
הוא הציץ על שעונו ואמר:
– אך חמישה־עשר רגעים נשארו עדיין…
ובאמת, בשש בדיוק נראתה בחלון, בדמדומי החוץ, דמוּתו של פּנקרטוב וכקולו אז כקולו עתה:
– Выходи!!
נכנסו המשגיחים מן המסדרון וציווּ להתפשט. צייתו. ובחלוקם לעורם ויחפים רצו לקראת המות…
ובעוד חצי־שעה כבר שמענו את אבטומוביל־המשא נוסע מן החצר. זה נשא עכשיו את המוּמתים אל מחוץ־לעיר, אל קברם המשוּתף.
הכל בפשטות, בלי מוראים, בלי זועות. לפנים נהגו טקסים יתירים בדבר: התליין לבש אצטלה אדומה, הכּוּ בתוֹף וכו' וכו', והכל כדי להבעית ביותר. אבל אצלנו אחרת, אצלנו בכלל אין מוראים ומסתורין. כי אנו בעצמנו הבעלים, אנו בעצמנו הבעלים – – ולא נורא ליהרג אצלנו, לא נורא, כלום לא־נורא. כי הנה ראוּ גם ראוּ: מתלוצצים מסביב, אך מתלוצצים. ואם בא בעוד ימים־מספר איש מקרובי הנהרג ושואל לו, מנענע פקיד־הכּלא בידו ועונה:
– זה הלך על־פני העיר עם החפָצים.
ככה אומרים פה לזאת.
בדרך־נס נתבררה הטעות בנוגע למאסרי, והם שילחוני לנפשי. אבל ימי חוּפשתי לא ארכו הרבה, כי אחרי כמה גלגולים וטלטולים נישאה לי לאשה בעיר־מולדתי שׂרה הדנטיסטית, “אהובתי” הראשונה.
בעיני הירשל־אֶליה אביה, שלא נשתנה הרבה – ולא עוד, אלא שלקח לו אשה צעירה (אשתו הראשונה מתה לפני שנתים) – היבהב עכשיו חיוך דק, כלומר: עכשיו, משנזדקנה לגמרי ושׂערהּ הכסיף כולו, אין עיני רעה בך ואני אומר לדבק: טוב. עכשיו רשאי אתה לשבת עמה עד בוקר, לדידי…
כן, בה, בשׂרה, הטביעו המאורעות הגדולים את עקבותיהם כל־כך, עד שאמה־חורגתה נראתה כבתה. בשעת עבודתה בבית־החולים, בחלוק הרופאים הלבן (אגב, האנשים צעקו שם בשעת עקירת־שיניהם ממש כמו לפני המהפכה), עוד אפשר היה לסבלה קצת; אבל אחר־כך בבית, בבגדיה הפשוטים, הרגיזה את העצבים בישוּתה בלבד. קטטות פרצו בינינו תקופות, על לא־דבר כמעט.
– אתה אינך מבין את הפַּתוֹס הבּוֹלשֶוי!
– ובכן איני מבין.
על משכּבי בלילות אני מסב פני אל הקיר ונלחץ אליו עד־כמה שאפשר. מאחורי בוכה אשתי כבוּשות.
בכי, בכי.
באותה שעה אני שומע את חותני נושם־ונושף בכבדוּת בחדר־המיטות שלו, ואני נזכר באותה הנשימה־הרתיחה של המוֹטוֹר בחצר בית־האסורים… תלי־תלים של הרוגים נערמים בכל אתר ואתר – והוא, חולה־האַסתמה הקשה, שעוד לפני שנים רבות נדמה היה, כאילו תיכף יחנק ויפול לעיני, הוא נושם עדיין, נושם.
-
“היה היה” במקור המודפס, צ"ל היה – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
שפחות
מאתגרשון שופמן
ההומור הטוב הנצחי שלהן, מה שהן מזמרות תמיד, מחייכות תמיד, – כל זה טעמו ונימוקו עמו. הן יודעות את כוחן; יודעות, שהן, השפחות בפרהסיה, שליטות בצנעה.
כי מי יודע, היכן הוא מרכז הההתענינות? הנה יושב האורח בטרקלין, משתעה עם הגברת בדברים נשגבים, שאין להבינם וגם אין שום חשק להבינם, אבל תוך כדי כך הוא פוזל בעיניו אליה, אל השפחה, בבואה ובצאתה, וזו כבר יודעת את נפשו. שוּר! הנה כבר בא בשעה שאין הגברת בביתה, דוקא בשעה שהוא יודע, שאינה בביתה.
אילו ידעה זאת הגברת, הגברת המסכּנה! לא הועילו כל “כיבוּדיה”, כל שיחותיה המחוכמות על כל אותם הענינים הנעלים. כאן, במטבח הצר, בין הכלים המפוחמים, לב באי טרקלינה. כאן.
ואם “מוסר כליות” זה דש האיש בעקביו, הנה כובד נפשי מיוחד כרוך בביקוריו אצל רעו האינטימי, שבעלת מעונו לקחה לה לא כבר שפחה חדשה, את אַדֶלה הנאה.
הנה הוא לוחץ על הכפתור החשמלי, ואַדלה פותחת לו.
– האדון גוֹלוּבּ בביתו?
– כן, – עונה הנערה הרעננה ומחייכת.
ברגע זה צץ גוֹלוּבּ בפתח חדרו, וּפניו אליו, אל אורחו, אינם כתמול שלשום. קודר וזר הוא מבליח באֵד… אירוטיקן כבד־רוח זה, שאַדלה ודאי כבר נעשתה למרכז מאוייו, ניכר שנהפך ברגע זה לשונאו בנפש. ובאמת, למה יקום לו כאן לשטן?! למה ירד עמו לחייו?!
כי הוא יודע היטב, כיצד שונאים ברגעים כאלה. זוכר הוא, כיצד שנא את חברו תמרקין, כשזה ביקרוֹ בחדרו תכופות בימי אגנס היפה. כיצד גילה אז בתמרקין זה, שהיה בחור נאה לכאורה, חוטם מעוקם, נפסד, נתעב… הנה זה מדבר על דא ועל הא, ורעידת קולו מוסרת את כל הרהוריו המסותרים, לשם מי ולשם מה בא.
אגנס ואחריה רוזה, קַטי וכו' בילבלו ודלחו את יחוסיו אל ידידיו ומכיריו, את שלות־נפשו, את חייו הרוחניים. אם הוא נשאר עד היום הסטודנט הנצחי ולא בא לשום תכלית בלימודיו, אין זה אלא בעטיָן של הנערות הנבערות, המגושמות, המסואבות והמושכות הללו, שכאילו יצקו מה מקהוּתן במנגנון התפיסה שלו… מעולם לא יכול להתרכז בספרו כהוגן, בשעה שהללו טיאטאו או שיפשפו את הרצפה או הציעו את מיטתו. לא היתה מנוחה. אלו ההתאבקויות התכופות ביום וההליכה אל המטבח, מקום משכבן, בלילה; ההליכה־התעיה דרך החדרים האפלים, התקלה ברהיטים, וברוב המקרים – לבטלה! ועל כל אלה: הקנאה והתּחרוּת בחברים לדירה. הנה זה הפנקסן המגוהץ, עם העינים הבולטות, הבולטות עד לגועל, דוקא זה נושא חן בעיניהן. דוקא זה! בעלת־הבית, האלמנה התמימה, שעל שלושת חדריה המרוהטים חיתה, לא ידעה כלום מכל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו בצל קורתה בחשאי, באין רואים.
והיאך הן מתחצפות לפעמים. ביחוד הפולניות.
– ילך נא פַּן לרחוב מיוֹדוֹבַה!
נוּ, לרחוב מיוֹדוֹבה לאו דוקא. לידי־כך, תודה לאל, עוד לא הגיע הדבר. עוד לא פסו הנערות הטהורות, האינטליגנטיות, בנות הבתים ההגונים. חכּינה, חכּינה. עוד מעט, עוד מעט – ושום שד לא יִשעֶה אליכן!
והיא באה, באה, רבקה בת הנחתום, אם כי התמהמהה קצת. עם כגון זו, אִמרו מה שתאמרו, הכל אחרת. הוא שאף רוח… כמה ידעה לאהוב קטנה זו; כמה הבנה, כמה גוני־גונים דקים בהרגשתה. ריח ככר־לחם חמה, מקורמת, מעשה ידי אביה, נודף משׂער ראשה הבלונדי. אחרי הצהרים באה אליו, ובערב, עם חשיכה, התלבשו ויצאו. כאילו כדי להוכיח עד היכן רוחה טוב עליה, וכי אין לה בלבה שום טינה עליו למרות הכל, – היא אומרת, בדרוך רגלה אל מחוץ לפרוזדור:
– מה יפוּ השמים עכשיו. כמה כוכבים!..
פעמים נפלה קטטה ביניהם, נפטרו זה מזו על־מנת שלא להשלים לעולם, ובבוקר השכם באה אליו, נוגעת עד הלב בחורון־פניה, שמתוכו ניכּר היה, שלא ישנה כל הלילה… עד שבא היום – ולפתחו השכים האב. הנחתום. כך וכך. אני כבר יודע את הכל. בעצם אין לי נגד זה כלום (ומבין כתמי הקמח מבצבצת איבה ניצחת!), הגם שצעירה היא עדיין יותר מדי ויש לה עוד שהות לכך. אבל בדיעבד… מה לעשות? והנה אנכי האב וכו' וכו'. כלומר: יודע אני, שכך יותר טוב, בחשאי, ביחידות, רק אני ואת, רק אני ואת, אבל לאושר כזה אין אדם זוכה. לא, לא! הכל צריך להיעשות בהסכמתנו ותחת השגחתנו. אנו כבר נשתדל בכל האמצעים שבידינו, שהאושר לא יהיה חריף ביותר.
אחר־כך הטֶמפל, הרב מטעם, ששׂבע תועבות בלבו – וניצת־הדובדבן הלבנה, הענוגה, השמימית, נשרה והתנדפה ברוח… ויהי זוג, זוג רשמי!
הכל כשורה, לכאורה. אבל בנסעו לרגלי עסקיו בפעם הראשונה אחרי הנישואין אל כרך הבירה, לבדו, נשם לרוָחה – עם פתיחת האשנב בתא הרכבת… בעוד שעות אחדות התהלך בחדר המלון לאורך המיטה הרחבה, הרחבה ביותר, התעכב וקרא את הטבלה שליד הפתח: “למשרת מצלצלים פעם ולנערת־הבית פעמַים”. אי־מנוחה, שכמותה לא חש זה כבר, תקפתהו ומבלי שהיה לו צורך באיזה שירות שהוא, לחץ על הכפתור החשמלי אחת… ושתים, תיכף נשמעו צעדים – והמשרת בא.
– בבקשה למלא לי את הקנקן מים חדשים.
כאילו הציצו לסתרי לבו. בא המשרת ולא הנערה, למרות שני הצלצולים.
בחוסר־סיפוק (כי גם ראיון אחד נתבדה לו, והוא המתין ארוכות לחנם, על פרשת־רחובות, ברוח קר) נסע חזרה לביתו. ברם, משראה את רבקה בבית הנתיבות מקדמת את פניו אגב תהיה־ניחוּש, הירהר: בדיעבד – טוב. כי חרדתה עליו, שהתבטאה באופנים שונים, נגעה עד לבו.
הנה, למשל, אין היא רוצה לקחת לה עוזרת ומעדיפה לעשות את כל מלאכות־הבית בידיה הענוגות. משפשפת את הרצפה, מבשלת, מדיחה את הכלים.
– השפחות של היום אינן שוות כלום – היא מנמקת את הדבר במימרה השגורה בפי אמה.
אבל הנה הגיעו לה הימים הקשים ביותר, ימי הריונה ולידתה, והיא מוכרחת היתה להיכּנע. מודעה קטנה חיבר הבעל וקבע אותה בעתון העממי המקומי הקטן: “נערה פשוטה מתבקשת לזוג צעיר” וכו'.
והן השכימו לפתחם, והעתון בידיהן – נערות, נערות, נערות. כל הטיפּוסים למיניהם. אחת אחרי אחת באו, אחת אחרי אחת. עוד זו מדברת ואחרת דופקת. כפרפרי־לילה בערב קיץ כּבַד־הבל, בכפר, – בעד החלון הפתוח…
אך מודעה אחת קטנה בת שתים שלוש שורות – והא לך נערות אין קץ. בנות שמונה־עשרה, שש־עשרה. כאן אין שום כזב ואונאה, שכן תעודותיהן אתן, שחור על גבי לבן. ועל כרחך אתה מהרהר בחשאי: ענין הנישואין למה? ענין מסובך זה עם כל הכבלים והסבלות הכרוכים בו. כמה, בעיקר, נוֹאל הדבר ואי־פרקטי. אך מודעה אחת קטנה – ותו לא. כיצד לא ידע זאת קודם לכן?!
– היודעת את גם להתהלך עם ילדים?
– ודאי, ודאי, – מטעימה הנערה, קצרת־החוטם ועליזת־העינים, ומחייכת בתוך כך אל התינוק בעריסתו, אל הוּגוֹ – בכל מקום שהייתי בו, בכו הילדים מאד, בלכתי משם.
–ובכן, טוב. היי אצלנו.
כשבאה בערב עם ארגזה, הסתדרה במטבח ותלתה שם, בארון־הבגדים, את אדרתה וחולצותיה, – רחב לבו וחש את עצמו בחינת סוּלטן קטן. באותו לילה היה נוח לאשתו ביותר, וזו אף היא התרפקה עליו משום מה בדביקות, בשעה שמן המטבח נשמעו נדנודי הנערה במיטתה; הנה זו צוחקת מתוך שינה…
ושוב הוא עם שפחה בכפיפה אחת, ביחידות. על פי רוב לפני הצהרים, בשעה שאשתו הוליכה את הוגו בעגלתו הגנה. שוב אותה אי־המנוחה, אותה העופרת באברים. ונפלא הדבר, שאדנותו לא סייעה לו הרבה; שוב אותו הסירוב העקשני – כאילו עדיין אינו כאן אלא דייר זר…
וגם תמורת העתים לא הועילה כלום. המלחמה הגדולה, זעזועי היסודות, המהפּכה העולמית הרובצת לפתח, – כל אלה לא שירשו את צניעות־האיתנים היצוקה בבנות העם קשות־העורף הללו, שבזהירות יתירה, שלא לאבד טיפה, נושאות הן את בתוליהן מן העריסה עד הקבר, מן העריסה עד הקבר!
– אל נא, אדון. אל נא!..
ועכשיו הלא קשה ומסובך כל זה הרבה יותר. כי בעוד שלשעבר, ברווקוּתו, סוף־סוף נקל היה לפסוח על אי־הצלחה, לטשטשה ולשכחה, הנה פיאַסקוֹ היום – אסון גדול! מכת־מות היא זו כלפי בּעלוּתוֹ, כלפי אבהותו, כלפי כל צורת־קיומו. ואיזו השפּלה עצורה בדבר ביחס לאשתו, לרבקה המסכּנה! הנה שומעת אני בעד הכותל, היאך הוא מתעלס אתך, גברתי, אבל אין כמוני יודעת את כל הזיוף שבדבר; מחשבותיו כאן, אצלי, במטבח. ולא עוד אלא שאני, השפחה, ממאנת…
והיא מתרוצצת כל הימים יחפה, עליזת־נצחון, אילך ואילך, מרעידה את הרצפה בגבורתה, והרהוריה־זלזוליה בחוּבּה. החיים אינם חיים. רע, רע. עד שנס מתרחש – והיא מתפטרת ממשרתה כאן, ואחרת באה במקומה.
מהיום, לפחות, צריך להיזהר ביותר, להקפיד על המרחק הדרוש, ויהי מה, שלא לשוב ולהרעיל את החיים בידים. ובאמת, כבר עבר זמן רב, שבו הספיקו להתחלף שתים שלוש שפחות, והכל כשורה. אדנוּת רשמית. בימים אלה התקרב יותר אל הוּגוֹ, שכבר מלאו לו ששה־עשר ירחים, הִרבה לטייל עמו בחוץ, ובהחזיקו בידו את היד הזעירה־הגדולה, התפוחה, החמימה, המתוקה, שמשכתהו עקלקלות לכאן ולכאן, נגרר אחריו להנאתו. אבל הנה עוקר הוּגוֹ פתאום את ידו מתוך יד אביו, גוחן אל אבני הכביש המנופצות, נוטל אבן באהבה רבה, נושאה ומניחה במקום אחר. עוד מעט, והוא משתקע בעבודה זו בכל ישותו. בשעת יגיעותיו־אנחותיו אלה יפות עיניו האפורות־כחולות, ששלפוחיות זעירות, לא נראות כמעט, בלסתות מתחת להן, יפות עד לבלי הָכיל, – ורחמים גדולים נכמרים אל האדם־התינוק, שמן התוהו הוא בא להעתיק אבנים ממקום למקום ולשוב אל התוהו.
ככה נקפו ימים שלוים, צלולים, שקופים… עד שבאחד הימים באה בצל קורתם סוֹפי, והכל נדלח שוב.
זו היתה בת־תערובת, אביה גרמני ואמה טשכית. שזופה, מחוטבה, שסועת־סנטר, גישמה בתוכה את כל השפחות היפות, שהכיר בחייו בכל מקומות נדודיו. בה שבו ונמצאו כולן, כולן. היסוד הסלַוי חייך ותיעתע מתוך עיניה – שתי חיפושיות כחלחלות ורטובות… רבקה נתמעטה דמותה, נצטמצמה, חָורה ככוכב לפנות בוקר. אותה רבקה עצמה – לא יֵאֵָמן! – שהיו ימים, והוא הביט רתת בעד חוֹר־הדלת בציפּיתוֹ לבוֹאה.
שוב נתמתח האויר – ושבעתים מבתחילה. פעם בבוקר, כשרבקה הלכה השוקה, ניגש אליה. טשטוש ראיה ופיק ארכובות. זו טיפלה באותה שעה בהוּגוֹ, הלבישתהו והנעילתהו, בהסבירה פניה אליו, אל הילד היפה בחסכון כל שהוא, הבא מתוך הרגשת יפיה שלה. משחשה את המגע הראשון, גז חיוּך עיניה, קדרה, התנכרה והתקוממה בכל כוח שריריה המוצקים. התלקח קרב. קרב ממושך, כבוש, עקשני, מהמם, – והוּגוֹ נבעת ויבך.
רגעים אחדים לא שעה אל הילד הבוכה. אבל הנה נתקל מבטו בעיניו – והן נעוצות בו, באביו, שטופות דמע ומלאות יאוש, יאוש אין קץ; כאילו סוד נורא נגלה לו, לקטן, פתאום – –
– אל נא תבכה, עוללי! קפץ אליו, נטלו והתחיל מתהלך עמו הנה והנה, כדי להרגיעו. כיצד יכול להקשיח לבו ולהניח לו לבכות אף שניה אחת?! כיצד?!
– ואת, סופי, ארזי את חפציך והיעלמי! אבל תיכף ומיד!!
ומשוחרר, כביכול, לכל ימי חייו ניגש עם בנו אל החלון הפתוח. נשיבה לטפנית חלפה על פניו המשולהבים, נשיבה זולפת מעצם השמים, השמים הנפלאים הללו, שמעולם לא הסבירו לו פנים כמו ברגע זה. ושניהם שתו, שתו את טוהר התכלת העליונה – כמוהו כהוּגוֹ, כמוהו כהוּגוֹ.
סקרנות
מאתגרשון שופמן
לחנוני המקיף צרכי אוכל אנו מתאמצים לסלק חובותינו בעתם, שלא להפסיד חלילה את הקרדיט שלנו, ההכרחי כל כך בצוק העתים. אבל הנה מטה ידנו, ועל כרחנו, על כרחנו, נערמים המספרים הנוראים תלים־תלים בפנקסו הגדול. פניו שוב אינם אלינו כתמול שלשום, אם כי עודנו נותן, נותן. המצוקה הגדולה אינה נקיה מאבק סקרנות: עד מתי יתאפק? עד היכן? עד לידי איזו צורה יביאהו מצב זה סוף כל סוף? כדאי לראות פעם את האדם ב“סטדיה” האחרונה.
והנה בא היום.
– איני יכול יותר. חסל!
חשכו העינים, ברם, הסקרנות מצאה בתוך כך את סיפּוקה:
עתה ראיתי!
הרמוניקה
מאתגרשון שופמן
גורלי תקעני לתוך ישוב־איכרים נכרי. איכרים ועבדיהם ושפחותיהם. מלכות העבודה בחיק הטבע הנהדר. כאן, לכאורה, צריך היה לצמוח האדם האמיתי, האדם כלבבנו, אבל לא.
הצעירים, עוילי הכפר הללו, נבערים, גסים, ואיזה ניוול־רשעות הוצק בחטמיהם, ועבדי האיכרים – חשודים על הכל. בעתונים יש לקרוא לא־אחת על “באוערנקנעכט”, שאינס או רצח. וזה צחוקם וזה ניבול פיהם עם השפחות בערב ליד הבאר. פרא־עם.
ורק לפעמים בלילה מהם עוברים על חלוני אגב ניגון מרושל בהרמוניקה – ולבי נהפך בבת־אחת לסלוח להם את הכל. שום מוסיקה בעולם אינה נוגעת עד נפשי כנגינת־הרמוניקה לילית זו בחוץ שהולכת ומתרחקת ומתרחקת.
הרי שבתוך־תוכם עצור אדם אחר!
כלות הנפש
מאתגרשון שופמן
בראותנו בראי, כנטות יומנו, את צדעינו מכסיפים והולכים, וביחוד כשאנו חשים את לבנו תש, נפסד, כואב קצת, – האם לא נעים לנו אז בחשאי? איזו עייפות מתוקה: הרי שעשינו מה בעולם, פעלנו, הפרינו מה. מעין הלמות הלב לאחר שנתַנוּ לאהובה אוננו.
הרגשה מופלאה זו מוכרחת להשיג נקודת גבההּ במות: כלות הנפש.
בשדה
מאתגרשון שופמן
גם בעונת־קיץ זו, כמו אשתקד, נמצאים חללים בצדי דרכים, פה ושם במקומות המפוּרסמים ביפים. תיירים או תיירוֹת הם אלה, שבאו הלום מרחוק, ושבודאי עלזו לקראת מראוֹת־טבע אלו כל ימות השנה, בעוד שרוצחם חיכּה להם כאן ועלז לקראתם כל ימות השנה אף הוא. בכל מקום יפה, כנראה, יש עתה אחד, שעל אקדחו או על קרדומו הוא חי, והרי הוא אורב לקרבּנו, הצועד לתומו יחידי וה“רוּקסַק” על שכמו, בנתיבוֹת אין־רואים. יותר מהרצח כשהוא לעצמו מזעזעני זה הזלזוּל, זה הבּיטוּל הציני מצד הרוצח כלפי כל עולמו של הנרצח. הרי כל ערכו של זה, יהיה מי שיהיה, אינו שוֹוה בעיניו כלום, כאילו בזכויות מיוּחדות לכך, בתור יצור נעלה עליו לאין ערוך, הוא מבצע בו את מעשהו הנורא. מה לי ולאהבת הטבע שלך, מה לי ולהתפעלותך מהרים אלה וכו' – הנה אהרגך ואקח את כספך ואלך ואזמין לי גוּלַש!
כן, כן, השדה שוב אינו פשוט כל־כך, שוב אין להתנפל על הדשא כלפנים, בהציק לך השרב, ולהירדם בטוחות. לא! הנך פונה בחרדה כה וכה – מי הולך וקרב שם?
סמרמורת במפרקת ובארכובות. אד בראשית עולה מן האדמה. הנה הנו השדה, בו קם קין אל הבל אחיו.
לא יהודי, לא רוסי...
מאתגרשון שופמן
בצאתי לפנות ערב אל מחוץ לעיר לשם טיול, איני יכול נשוא את המבטים הסקרניים, הפרובינציאליים של דרי הפרבר הללו, שכל תענוגם הוא להושיט את ראשם בעד החלון הפתוח ולהביט אל העוברים והשבים. אך הנה הרגשתי באחד, שבכל פעם מדי עברי כאן, הוא מסביר אלי פנים מתוך חלונו באופן מיוחד – ומחייך… ממין המטורפים, הנוחים לבריות, שמצוּיים משום־מה בפרברים ובעיירות קטנות: בקרבת הטבע.
זהרורי שקיעה על שדה הכרוב שמנגד. כמה ידידות במבט! כאילו מכיר הוא אותי משכבר הימים וכרומז בחיוכו על מאורעות מסוימים, שעברו על שנינו יחד אי־היכן ואי־מתי.
ובאמת, הלא ראיתיו עוד בילדותי, בעיר מולדתי אוֹרשה, אחר־כך בדוּבּרובנה; ראיתיו לפני כמה שנים בויֶליטשקה שבגליציה, ועתה אני רואה אותו בקצה גרַץ. אותן העינים המאירות־הידידותיות, אותו טוב־הלב, אותו החיוך ואותו טור־השינים… לא יהודי, לא רוסי, לא פולני ולא גרמני. האדם.
בת־צחוק
מאתגרשון שופמן
רעי־אחי היה אדם דתי, בּכיין, בעוד שאני, האפּיקורס, חייכתי. מובן, שהוא לא יכול שבת ב“הינטֶרלַנד” השאנן (שאגב, הוא הולך ומצטמצם מיום ליום), כמוני, כי־אם חתר תמיד אל המקומות המסוּכּנים ביותר. עד שבבוקר אחד הגיעתני השמועה, שהוא נהרג.
מחמת ריחוק המקום והזמן, שהפריד בינינו, לא נזדעזעתי. אבל הנה הביא לי חבר את התמונה של ההרוג ממקום המאורע, הצצתי – וחשכו עיני. הוא נרצח, נרצח באמת, הוא, הוא ולא אחר – ואבך.
הנה כי כן החלפנו את תפקידינו: עתה בכיתי אנכי, ואילו הוא החלל – בת־צחוק על שפתיו.
בתי הקטנה
מאתגרשון שופמן
עוד לא מלאו לה שמונה ירחים, וליסוריה אין קץ, פגע הוֹלך ופגע בא. הלילות, הלילות! למה צריך היה להעלותה מן התוהו? למה? ואל עתידה אני ירא להביט. האם לא היא זו היושבת שם יתומה, על ספסל בכרך, במגבעת־קש של אשתקד?
גדול עווֹני מנשוא!
ורק הבוקר, עם נץ החמה, נפגשו מבטינו, והארת־פתאום עברתני: עינים, עינים! – – ביגון עִורונו נפתל־התלבט הטבע עד שנפקח – כלום אין זה נצחון, שכדאי לשאת ולסבול בשבילו את הכל, את הכל?
אז גחנתי ונשקתי לה על לחיה, שריח אלוהי נודף ממנה, והיא חייכה וסטרה לי על פּני בכף־ידה הזעירה־הגדולה כאומרת: סלחתי.
בימי שרב כבדים אלו...
מאתגרשון שופמן
מלאים העתונים מקרים של התאבדות. סוחרים ובעלי עסקים שונים שנפלו במלחמת קיומם. והנוסח תמיד אחד: השוערת, שהדלת הנעולה, באין עונה על הצלצולים והדפיקות, עוררה בה חשד, הבהילה את המשטרה, וזו קראה למסגר, שפּתח את הדלת בחזקה, ואז…
כחיילים על שדה קטל, שעמדו מכּוֹח, נראים האנשים ברחובות. החנוני הזה, שמנעֵר בנוצה את האבק מעל סחורתו שבחלון־הראוה, ביעותי־תהומות בעיניו. מחר־מחרתיים ודאי אקרא עליו בעתונים את הנוסח הידוע. לבי חרד־חרד על בני בן־הארבע: הוא, הענוג במהותו, ושענין החטיפה כה זר לו, מה יעשה, לכשיגדל, בעולם זה? מה יעשה, מה יעשה?!
הנה הוא רץ לקראתי ופטישו בידו. הרימותיו ואימצתיו אל לבי, כאשר עוד לא אימצתיו מעולם, והחלטתי בתוך כך: אל מסגר אֶתנך, בני, אל מסגר! בעתיד המעורפּל היה־נא אתה האיש, שהמשטרה תקרא לו לפתוח את הדלת.
הכומר רץ..
מאתגרשון שופמן
משפט שוַַרצבּוֹרד בעתון שבּידי. העֵדה גרינברג ובכיתה, האנשים הבוכים עמה, טוֹרֶס היקר… התביישתי להרים את עיני הדומעות אל הנוצרים הזרים המסובים עמי אל שולחני באולם־הקריאה, אל הפרצופים האַריים הללו, החלקים, הנקשים, החַייתיים. צל לא־טוב נפל עתה גם על הסימפּטיים שבהם.
אבל הנה פרט אחד בכל זאת, שהפך פתאום את לבי אליהם משהו. כּוונתי לאותו הכומר הפרוסקורובי, שרץ לעמוד בפרץ, לעצור; רץ… ולא שב.
הקדוש הראשון בדברי ימי הנצרות.
הראשון, הראשון!
תמיד, תמיד, תמיד!
מאתגרשון שופמן
בין כתלי החדר הצר מרגיזים אותנו תכופות ילדינו הקטנים ואנו נוזפים וגם מיסרים. אבל את כאב־החרטה אנו חשים בצאתנו עמהם למרחב, אל השדה, אל היער.
ביער משתאה אני אל בני בן־החמש, כאילו רואה אני אותו בפעם הראשונה. בינות לסדני־העצים הוא מתרוצץ בסנדליו ובחצאי מכנסיו. כמה יופי ברגליו הדקות, השזופות.
הנה נעלמתי מעיניו רגע – ואובד הוא רץ וצועק בקול־בכי איום:
– אבא!!
וגם לאחר שראני לא חדל לבכות. כי מה שהרגיש זה עתה, שוב גם אבא אינו יכול לטשטש… ורק בשידולי אהבה רבים עלה בידי להרגיעו. – כן, הרחק מן הבית שנינו אחרים. כמה נפלאות כאן הערותיו על דא ועל הא. ושאלותיו!
– אבא, מפני מה מת האדון קינצל? – נזכר פּתאום.
לפני שבועות אחדים נסחף עם הלויה של הבירגרמייסטר (ראש־הכפר) קינצל, לויה עם מוסיקה, – ואני לא ידעתי. בבית־העלמין ראה את כל פרטי הקבורה, וככה נגלה לו אז ענין המות בכלל, – מה שאני השתדלתי תמיד להסתיר ממנו.
– מת, – עניתי, – כי זקן היה האיש וחולה.
– אבל, אבא, כיצד מת?
חשק ההסברה תקפני, ואני אמרתי:
– נו, יודע אתה, לבו חדל לדפוק. הנה פה לבך – דופק… מרגיש אתה? כשעון… והלא תזכור, היאך פעם נפל מידך השעון ארצה ותיכף חדל לדפוק. כן היה גם עם האדון קינצל.
הוא נשתקע בהרהורים משהו, התנער ושב לקפּץ כה וכה, גחן והסתכל בשרשי האילנות. ורק אחרי שעה שלמה, בדרך הביתה, שאל פתאום:
– אבא, הגם לבי יחדל לדפוק?
– לא, עוללי המתוק, לבך ידפוק תמיד, תמיד, תמיד!
"זכור את יום השבת"
מאתגרשון שופמן
בעברנו על בית אסורים, נדמה: עולם מיוחד, שתהום מפרידה בינו ובין עולם חוץ; אבל באמת אין הדבר כן. אותו ספר החוקים, בעל הפורמט הקטן, המונח לתומו על שולחנות עורכי־הדין, אותו הספר הנורא על סעיפיו וסעיפי סעיפיו – עניבות לא־נראות נמשכות ממנו אלינו, אל כולנו, שהיום או מחר נילָכד בהן. די לתקוע יתד באיזה ישוב ולבוא במגע כל שהוא עם האנשים מסביב – ואותם הסעיפים הערמומיים כבר אורבים לך! כי צריך להבין, שגם הללו, היושבים שם, לפנים מהסורג, לא כולם הרפתקנים הם ופושעים מלידה; מהם התהלכו על פני חוץ ימים רבים, כמונו היום, וכמונו היום הביטו אף הם מכאן אל החלונות המסורגים ואל צריף־המשמר המנומר שליד השער, תפוסים בהרהורים אלה עצמם, והנה… נסתבכו במלחמת קיומם, נסתחררו, עד שהדלת הוגפה וננעלה מאחריהם. כי לא ידע האדם את עתו!
הסכנה מתחילה מרחפת מעל לראשנו עם ההזמנה הראשונה אל בית־הדין, ותהי זו אפילו לרגלי ענין של מה־בכך. ואדם מישראל מוכרח להתירא כפלים. כי נוסף על התסבוכת המשפּטית כשהיא לעצמה, מבקשים את נפשוֹ גם פקידי הערכאות, השופטים ונושאי כליהם, מתוך האיבה הנצחית סתם. ליהודי הם מסוגלים לפרוש ולהדק את העניבה בידים.
ככה הגיע תורי גם אני בבוקר אחד, ואני טיפסתי ועליתי על השלבים העקומים של דיוטות בית־המשפּט, עם פתק ההזמנה ביד, בחפשי את מספר החדר הנקוב. השלבים הללו, הנראים כמכובסים מדם… הנה צלב־קרס משורטט על הכותל. ומאחר שמיום שבתי בעיר נכריה זו, עוד לא פגשתי בה אף יהודי אחד, עד שהאמנתי, כי אין כאן יהודים כלל, הרי שתו־משטמה זה מכוּון, כביכול, אך לי בלבד! הוא אשר אמרתי: השנאה ליהודים גרידא עלולה להמיט כאן את האסון.
ובעוד רגעים מספר – ואני בחדר פנימה. אל שולחן מזה פקיד בא בימים ואל שולחן מזה עלם צעיר, שגץ חלק, בלי חתימת זקן, שמתאמן, כנראה, ב“פרקטיקה” זו תחת השגחת חברו הגדול ממנו. והוא הוא שניצח עתה על המלאכה. – …אנו מוכרחים להשביעך על כך, – אמר השגץ החלק.
– טוב, אני אשבע.
– אבל אני מתרה בך, שהשבועה אינה ענין פשוט. אם יתגלה שזו היתה שבועת־שקר, אחת דתך למאסר חמור.
– מצפוני נקי, ואני יכול להישבע בלי שום היסוּס.
כך עניתי. אבל בסתר לבי לא היה ניחא לי. מי יודע? מה שלדידי צודק וכשר במפולש – אפשר שלא כן הדבר לפי הדיוקים המשפּטיים הרשמיים. ומי יודע אם לא תיהפך לי שבועה זו למלכודת.
ובעוד אני עומד תפוס בהרהורים אלה וחש בתוך כך את האבן החדשה צונחת על לבי, – הדליק השגץ את הנר מתחת ל“צלוב”.
– יהודי אנכי, – אמרתי.
מיד כיבה את הנר וענה:
– טוב. אצוה להביא את ה“תורה”.
ותיכף הובא לכאן חומש; הובא בידי משרת־בית־דין מכוער, שהציץ עלי בחדוה־לאיד גלויה, כאומר: הושב נושיבך בכלא, נושיבך; בעזרת “תורתך” אתה נושיבך!..
־ דף 27! – הורה הפקיד הבא בימים והשגץ ציוני לחבוש את הכובע, לשים ידי על הדף ולחזור אחריו את נוסח השבועה מלה במלה.
צייתי מיכנית, ושלא במתכוון נתקלו עיני בינתים ב –
“זכור את יום השבת לקדשו”.
ציווּי אחר אין לך עתה בשבילי? עתה, משנפגשנוּ שנינוּ, אחרי הפרידה הארוכה, בידי הצר, בשבי; משנפגשנו באויר זה ובתנאים אלה, לא מצאת מה לומר לי אלא זאת?!
אפור־הבגדים הנצחי
מאתגרשון שופמן
לפני עשרים שנה דפק צעיר אפור־בגדים על פתחי. מה? אמרו לו ש“רוסי” אנכי, והרי הוא בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך בשליחות מהפכנית חשובה, והנה אזל כספו באמצע הדרך – אולי אוכל אנכי לחלצו מן המיצר! כי אם לא, יהיה מוכרח ללכת עד הגבול ברגל. ואל מי יפנה כאן, אם לא אלי, בעיר גרמנית זרה זו?
הוא פעל עלי בישרותו, בהתגלותו, בעיני־הזאב שלו, עינים ללא שקר וללא רחמים. שן אמצעית אחת חסרה לו, ופגם זה הבליט את ההקרבה העצמית, את הלא־איכפּת המוחלט בנוגע לאני הפרטי שלו. רצתי אילך ואילך, ממַכּר אחד אל שני, וחיפּשתי בשבילו את הסכום המבוקש וב“אימפּט” גדול נשאתיו אחר כך אליו, אל ה“קדוש” שהמתין לי במקום קבוע בשוק – כּתם רוסי־מהפכני אפור על המצע הגרמני־הבורגני השחור, הסולידי, השוקט על שמריו.
והנה אתמול דפק שוב אחד אפור־בגדים על פתחי. מה? הוא שמע ש“רוסי” אנכי – והריהו בא לבקש עזרתי. מפריז הוא בא ולרוסיה הוא הולך במלאכות חשובה מאד – חבר הוא לאגודת המלוכנים – והנה אזל כספו בעיר זו, באופן שהוא מוכרח יהיה ללכת עד הגבול ברגל. קצין היה בצבא הלבן, והרבה ראה ממוראי הבולשביקים, את אחותו וכלתו הרגו לעיניו, הם יחריבו את רוסיה – והרי הוא הולך להציל.
וגם בשבילו רצתי אילך ואילך וחיפּשתי את הסכום המבוקש. כן, גם בשבילו, בשביל הצורר, הפורע! לא מחמת “חולשה” סתם, כּי אם בעיקר מפני שלא יכולתי להשתחרר מהרגש, שזהו אותו ה“אפור” הראשון עצמו מלפני עשרים שנה! כל כך דמה אל הלה בפרצופו, בעיני הזאב שלו, בכל תנועותיו ובאופן דיבורו ואפילו ב… חוסר שן אמצעית אחת!
אל השלגים
מאתגרשון שופמן
אל נפת הזֶמֶרינג נוסעים הם, רצי הסקי, אל המקומות כבירי המדרונות והשלגים. עלם ובת זוגו, עלם ובת זוגו. עיני נתקלו באחת מהנערות הללו, ושוב אינן יכולות להינתק ממנה.
את מתיקות מהותה הבליטה הרבּה התלבושת החפשית, המיוחדת לספורט זה, המצנפת והמכנסים. עיניה אפורות־כחולות־ערפליות – העינים, שאני אוהב כל כך.
היא הביטה אל בחוּרהּ במסירת־נפש, דיברה אליו הרבה־הרבה, אבל הוא שמע ולא שמע והביט בעד אשנב־הרכבת למרחקים. כי זה היה האדם הבא, שהיעף בספורט איזה־שהוא יקר לו מכל הנערות שבעולם.
בשעת הנסיעה עוד נענה לה משהו, אבל מכיון שהגיעה תחנתם והוא קם ונטל מעל המדף העליון את מוטות־העץ הארוכים, שוב לא הרגיש במציאותה לחלוטין. עתה כבר נמצא בעולמות אחרים.
אף היא נטלה את אלה שלה ויצאה אחריו. בעברם בחוץ על אשנבי, הפכה אלי פניה, ומבטה המשכר אמר: כן, אתה אוהב אותי, אני יודעת, אתה הנך מהעולם הישן, אבל אני כבר נתפסתי לחדש והריני נסחפת עמו – אל השלגים, אל השלגים – –
כרטיס הנסיעה
מאתגרשון שופמן
קשה היתה הפרידה לזוג הנאהבים, הוא כבר עמד על הכבש של הטראם, והיא עמדה למטה, על הארץ. עוד נשיקה ועוד נשיקה – עד שזז הטראם.
ארוכות רמז־ניפנף לה בידו, כשגבּוֹ אל יתר הנוסעים, והנה נגעה בו מאחוריו יד הקונדוקטור:
כרטיס!
הבחור כמו הקיץ פתאום, הפך פניו והתחיל מפשפש רתת בארנק־כספו. והכל נהנו בחשאי.
על שולחן הניתוח
מאתגרשון שופמן
עברתי ברחוב הרועש על שני אנשים זרים, שהלכו לפני. מתוך שיחתם קלטה אזני: “… ואז אעלה על שולחן הניתוּח”. הפכתי פני והצצתי אל הדובר – אחד גבוה ורזה – והוא הרגיש במבטי והציץ בי אף הוא.
הוא הוסיף לדבר אל בן־לויתו הנמוך והבּריא, אבל כל מה שדיברו שם היה כאפס לעומת מה שהחלפנו אנו בינינו, אני והוא, בהבטה הדדית זו.
ילד זר
מאתגרשון שופמן
המשורר המוכיח ישב בחדרו וכתב קובלנה נמרצת על האדישות האנושית, על הענין הישן־חדש של “איש לבצעו”, על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!
כך ישב וכתב – ונזדעזע: קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו. עם הקולמוס ביד רץ ויצא אליהם בּהוּל, ושמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה!
ילד זר.
סוף
מאתגרשון שופמן
סתיו, סתיו. קצורים השדות, ובערבים, עם חשיכה, נראים מרחוק כתמים סגלגלים בין ענפי האילנות החשופים: ספק שרידי עלים גדולים, ספק עורבים… אבל הנה הולך איכר אחרי מחרשתו – החרישה שלאחרי הקציר, – והרוח מתעודדת קצת. מתחילים מבראשית!
בילדותי, בשעת לימוד החומש, זכורני, התעצבתי אל לבי מאד עם כל “וימת”, “ויאסף אל עמיו”, ואני הפכתי בחשאי את הדפים חזרה – אל החיים, אל החיים. ככה פיכחתי לי אז את העצבות משהו.
אבל איך זה יהיה, בבוא הסוף האחרון, ששום חזרה אין עמו, – איך זה יהיה, איך זה יהיה?!
בית חדש
מאתגרשון שופמן
הולך ונבנה מחוץ לעיר, בשדה. עוד יש בנאים בעולם, עוד יש! כי עם המלחמה, כידוע, כמעט שחדל ענין הבנייה, ומצב זה נמשך עד היום. בכל בית אין אף חדר אחד פנוי, וחוסר הדירות עודנו מנגעי הזמן העיקריים.
והנה הלך איש ותר וקנה לו חלקת שדה – ובונה לו שם בית, ובאיזה סגנון מופלא, אידיאלי, אגדי. ניכּר, שהאדריכל, המנצח על המלאכה, הוא איש, ששאר רוח לו, שתפס את נשמת העת. ניכּר, שבסגנון חדש זה הוא חותר לנחם, לבנות על החרבות; להקים עולם חדש, עולם של שלום ומנוחה והלך־נפש בצירוף בעיטה במקובל ובפיליסטרי.
והבנאים בונים בשקידה, בחשק, בצמא – אחרי חוסר העבודה רב־השנים. הנה הגג, הזגוגיות בחלונות, ולא ארכו הימים – ואנשים בבית.
עברתי על פני החלונות הפתוחים, ולא העזתי להקשיב אל הקולות הבוקעים משם, בהיותי בטוח, שכל מה שידובר כאן בבית חדש ומופלא זה, העומד לבדד בשדה, יהא למעלה מהשגתנו. והנה קלטה אזני קול מטרונה:
–… לאחותי היתה נדוניה עצומה בהינשאה…
אדריכל מסכן!!
מנהל הדואר
מאתגרשון שופמן
נקודת ישוב קטנה, ובכל זאת יש לו בה עבודה לא מעט. דרך ידו עוברים כאן כספי קופת־החסכון, אליה וממנה. בכל ראשון לחודש התשלומים למקבלי־הפנסיות הזקנים, הצובאים אל אשנבו: מי שהיו פקידי צבא, פועלים במסילת־הברזל וכו'. צפיפות ודוחק אז בחלל הקטן. ובינתים קורא המכשיר הטלגרפי…
והכל הוא מבצע במתינות, בלי בהילוּת ופונה אל הבאים בארשת־פנים אחת, בין שזהו הבירגרמייסטר (ראש־הכפר) העשיר בכבודו ובעצמו, ובין שזהו איכר או פועל עני. הנה נכנס זמר־האופירה המפורסם (בעונת־קיץ זו הוא שוהה כאן, בכפר מולדתו, אחרי שובו מהעולם הגדול), עם משקפי־הקרן הענקיים שלו, ושואל למכתב, בתבעו במבטו איזו קבלת פנים מיוחדה, איזו התרפּסוּת, אבל מנהל הדואר אינו מתרשם כל עיקר ועונה קרות:
– לא, אין כלום.
המשרד עליון על כל!
פעם נקריתי לדואר בשעה שנושא־המכתבים הגידם הודיעהו על מכתב באחריות, שהביאהו חזרה, הואיל והאיש – המורה הערירי קיזלינגר – שאליו נשלח מכתב זה, מת בלילה שעבר. הסתכלתי בפני המנהל – הדבר לא עשה עליו אף צל של רושם. כטבע עצמו הציץ על הלה ואמר בטון המשרדי הרגיל:
– ובכן, נחזיר את המכתב אל שולחו.
אדם יקר, – הרגשתי – כמה ממעט הוא את פחד־המות!
נקודת זהב
מאתגרשון שופמן
הנערות הכי יפות כאן הן בלי ספק שתי הבנות־התאומים של הבירגרמייסטר, הרכות בשנים. עונג עליוֹן הוא להיפגש עמהן באחד המשעולים, בדואר או בחשמלית.
הנה פיהקה האחת, ונקודת זהב נראתה בירכתי שיניה. דומה, שנקודה זו צצה ועלתה מנבכי מהוּתה, מזהבה הפנימי…
שתיהן דומות זו לזו כתָאֳמי־עלים של פרח, מאחר שגם בשׂלמותיהן ובכובעיהן אין שום הבדל. ותמהּ אני על ההורים. כיצד הם קוראים לכל אחת בשמה, ועוד יותר על זה העלם המאושר, שנתארס לא־כבר עם האחת. נפלא ממני, מדוע בחר דוקא בזו, ולא באחותה.
והנה זיעזע אסון גדול את הישוב הקטן. בבריכה העמוקה והערמומית טבעה ברחצה האחות הארוסה! נטפלתי אל הלויה הנהדרה, לויה עם מוסיקה, וראיתי את חתנה בוכה כילד. תמוהה היתה בכיה זו, בעוד שעל ידו הולכת האחות השניה, זו, שמעולם לא יכולתי להבחין בינה ובין האחרת.
שרב היום היה גדול, הטקס ליד הקבר הפתוּח ארך ביותר. חדגונית־חדגונית קרא הכומר את התפילות – והאחות הנשארת פיהקה פתאום…
נקודת זהב לא נראתה – ואז הבינותי לעלם הבוכה.
האמן
מאתגרשון שופמן
חשיבות מרובה יִחס הצייר לחַוַת־דעתוֹ של ידידו, “ידידו היחידי”, כפי שהיה רגיל לכנותו. “רק הוא מבין!” מה שהביקורת אומרת, יחס הקהל בתערוכה, כל זה לא איכפת לו כמעט.
דומה, שהוא שקד על עבודתו באַטליֶה שלו אך ורק בשבילו, בשביל ידידו זה. ואם הקהל הרחב נהנה מתמונות אלו, ברב או במעט, הרי צריך היה להודות עליהן לידיד הצייר לא פחות מאשר לצייר עצמו.
והנה – לא טוב! ה“ידיד היחידי” חלה פתאום, וכנראה רצינית. ודוקא עתה, כשהוא עסוק בתמונתו החדשה, שהיא שיא יצירתו! מי יודע, אם גם יאריך ימים עד גמר המלאכה?
הצייר נזדרז בעבודתו, נזדרז וגמר, והחולה האנוּש הציץ על “בת הכפר” – ומת עוד בו ביום. “אבל ראה ראָה!” – שמח האמן.
"וכולן מתו... מתו..."
מאתגרשון שופמן
טורגניב
ישיבתי בפרור עיר לא גדולה והתחדשות המכתבים ביני ובין אחותי הצעירה שבארץ מולדתי (אחרי ההפסקה רבת־השנים), – שתי אלה מרעידות בי לתחיה רחשי־עבר רחוק, רחשי ילדות ונעורים ראשונים. הבתים כאן קטנים, נמוכים, בית בית וקלסתר פניו. מהם גם עם גגות־תבן מכוסי־איזוב, שתיתורותיהם יורדות עד לקרקע. כמה מזכירים הם כולם את בתי פינת־מחצבתי! אותם החלונות, אותם השערים ואותם התרנגולים.
באחד מערבי אדר האחרונים נתעכבתי אגב טיול ליד הבית הקיצוני שבמשעולנו והריחותי את ריח עשנוֹ, שעלה באותה שעה מארובתו, ריח קיסמים נשרפים… בו בערב ערכתי מכתב ארוך אל אחותי, ובמכתב ביקשתי בין השאר: “אל נא תשכחי להודיעני, מה עם חברתך לשעבר, חנק’ה ליפשיץ, היכן היא עתה, מה עם אחותה הגדולה פייגל, מה עם ריבה־גיטל מרסון”…
ותשובתה לא איחרה לבוא. מכתבי אחותי הם בתרים מאָפקי ילדותי ודפיקות לבבי מלפני שלושים שנה. “גם חנק’ה וגם פייגל מתו זה כבר, זה כבר, וריבה־גיטל נסעה בשעתה לאמריקה, וכפי ששמעתי, כבר מתה שם אף היא”…
כעשן הלז, שעלה ממעשנות בתיהן לפנים – – בבואותיהן, אמנם, עודן חיות בי, אבל מי יודע כמה עוד יחיה נושא הבבואות? כי על כן אני מזדרז לשים להן זכר־מה בשורות מעטות אלה ולהצילן מהיו־כלא־היו.
עד מתי?!
מאתגרשון שופמן
זמן ידוע נדמה לי: כבר שׂבעתי!… כבר אני יכול לראות במנוחה כל “אושר” זר. ובאמת, שוב אין עיני רעה כלל בהתרפקות היפהפיות על בני־זוגן בקוֹרסוֹ (טיילת) בערב. כי סוף־סוף כבר הספקתי לרדת בימי חיי־הבלי לסוף כל המלבב והמרהיב ונוכחתי, שבּעצם אין כל זה “מסוכן” כל כך. שמחתי איפוא על השלוה הפנימית, על שאני יכול לבסוף להסתכל סביבותי בעינים צלולות, באין ערפלי־אירוֹס, ערפלים בהירים או כהים, דולחים אותן.
כך סבור הייתי, אבל לא! בטיילי אתמול לפנות ערב בחורשה הקרובה, ראיתי שם מרחוק נערה יושבת תחת אחד העצים. קרבתי – והנה אין היא לבדה, כי אם גם בחור מוטל אצלה. לא הבטתי, ובכל־זאת ראיתי, שהנערה היא עולת־ימים, כבת שש־עשרה או שבע־עשרה, ויפה מאד, יפה מכפי שפיללתי, ותלבשתה סתורה קצת. חלפתי והפלגתי בחורשה – בברכּים כושלות מעוצר קנאה וכאב. לעזאזל! עד מתי יהא איכפת לי כל כגון דא?
עד מתי?!
ספל־הקפה
מאתגרשון שופמן
אשירה נא לספל־הקפה שירת בודהא גוטמה לנירוַנה, ואל שותיו העייפים “בהדר ארנין”. הכל חולף, הכל עובר ובטל, וספל־הקפה קיים לעד. אחרי כל התעיוֹת ברחובות ובגנים, אחרי כל ההליכות הכבדות, אחרי כל החיפושים לתוצאות וללא־תוצאות, אחרי כל האכזבות הגדולות והקטנות, – מה עוד נשאר לנו אז, אם לא זה ה“זהב” הנוזל, המעורר־מרגיע, בפינת בית־קפה?
הזִקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכל, אבל אל נא ניראנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת מנו, את לגימת הקפה האטית, הקפה הריחני, החם, המפעפע בכל האברים. יצטנן הדם – הקפה ירתח!
הקומוניסט לוין בבבולגריה, כשנשאל ליד הגרדום, לפני הִתלוֹתוֹ, מה בקשתו האחרונה, ענה:
– ספל־קפה…
וזה ניתן לו.
אני מבין לך, אני מבין לך, אחי הקדוש!
הגנה
מאתגרשון שופמן
הסמרטוטרים, שמופיעים במשעולנו לפרקים, מכריזים בניגון את הכרוז הידוע:
– סחבות, עצמות ובנים שובבים!..
נחת־רוח הם מתכּוונים לעשות בזה לאמהות, שדרכן לאיים על הילדים המַמרים בבעלי השקים הללו, ש“יקחום לתוך שקיהם וישאום אל אשר ישאום”.
מתוך שאלות שונות, שבני הקטן שאלני פעם בעקיפים בנוגע לכך, הכרתי בו, שהוא מאמין בדבר קצת. הכרתי את ענן־הפחד על לובן פניו. השתדלתי לעקור מלבו פחד זה, וכפי שנדמה לי אז, גם עלה הדבר בידי.
והנה בשבתי אתמול אל שולחן־הכתיבה, הרגשתי בו פתאום כשהוא עומד סמוך לי בלי־נוע ומביט אלי כמבקש חסות. ברגע הראשון לא הבינותי כלום, ברם תיכף עמדתי על הדבר. בפרוזדור עמד סמרטוטר ושאל, אם אין כאן מה למכור. הרי, שכל שידולי אז לא הועילו!
כן, הוא ירא, ירא למרות הכל. יודע הוא אחת: קטן הוא וחלש, ואין בכוחו להתנגד ולהגן על עצמו. ומה יעשה, אם יתננו הלה לתוך שקו באמת?! אין לו אֵמון באנשים הגדולים. הם מסוגלים לכל.
אימצתיו אלי אגב הגנה, לא מפני בעל השק שבפרוזדור, כי אם מפני דימונים אחרים לגמרי, שמחכים לו בעתיד המעורפל, הללו, שגם אבא לא יוכל להם, או שאבא זה לא יהיה אז עוד.
אלוהים
מאתגרשון שופמן
צעדנו שנינו בצהרי מאי דרך אפרים ושדות וחורשות.
– אבא, אני רואה את האלוהים בשמים!
– היכן?
– שם, שם, הלבן…
– היכן?!
– אבל שם… אינך רואה?!
– איני רואה, עוללי.
– אתה אינך רואה מאוּמה!
לב
מאתגרשון שופמן
הרופא היהודי הישיש קיבלני בשמחה גלויה והוכיחני:
– לא היית אצלי זה כמה!
– כי הייתי בריא כל העת.
הוא חייך:
– אני מקוה, שגם עכשיו בריא אתה.
– לא, לא. הלב…
– תיכף נראה!
הרגשתי בו, שהוא נזדקן הרבה למיום ראותי אותו בפעם האחרונה, ושאלתי:
– נו, ומה שלומך אתה, אדוני הרופא?
ניכּר, שהוא רק חיכה לכך, והוא נאנח עמוקות:
– לא טוב, לא טוב. אומר לך את האמת: אילו בא איזה אמריקני עשיר, הייתי מוכר לו בחפץ לב את כל הוילה שלי, הכל כאשר לכל! לפנים הייתי כאן הרופא היחידי, ועתה – בכל בית שני יש רופא. וחוץ מזה – קופת החולים! מי הולך כיום אל רופא פרטי? כל איש רשום בקופת החולים. ומשרד־המסים אינו רוצה לדעת זאת. את “מס־ההכנסה” עליך לשלם! לפנים היה חדר־ההמתנה שלי מלא, ועתה עוברים שבועות – ואין איש!..
ככל שהוסיף לדבר, כן נתלהב ונתרגש יותר ויותר, עד ששכח, כנראה, לשם מה באתי אליו. ואין כל פלא. הוא נעוץ כאן בסביבה נוצרית, עוינת, והכרח היה לו לשפוך את לבו פעם לפני בן־עמו.
– ואין לשכוח, שביחס לרופא היהודי נעשה חרם חשאי. האגודות האנטישמיות למיניהן מתרבות מיום ליום, ושם משננים להם: אל רופא יהודי אל תלך! נו, והיהודים שלנו עצמם? גם היהודים שלנו עצמם בוחרים ללכת אל הרופא הנוצרי. כן הוא הדבר!
כאן הציץ עמוק לתוך עיני, כחושד בי, שגם אני הייתי בינתים אצל רופא נוצרי.
והוא הוסיף:
– הנני כבן ששים ומעלה, ומה אני יכול להתחיל עכשיו? ללכת אל עיר אחרת, אל מדינה אחרת – ומה שם? מה אני יכול לעשות עתה, מה אני יכול לעשות?!..
הוא עוד דיבר ארוכות, ארוכות, עד שהדלת נפתחה משהו, ואשתו הציצה לכאן וקראה:
– ארתור, ארוחת־הצהרים כבר עומדת על השולחן.
אצלי היתה הרגשה, כאילו זאת היא הארוחה האחרונה שלהם… בינתים ראיתי את פני אשתו: חיוך־הנימוס שלה לעומתי האיר הרבה את חריצי הצער הנוראים מסביב לעיניה העששות.
יצאתי – ולבו, לב הרופא היהודי הישיש, שפוך לפני. ואני הלא באתי אליו על מנת שיבדוק הוא את לבי שלי!
אחות
מאתגרשון שופמן
כבת חמש עשרה היתה, בעזבו את ביתו ואת מולדתו לבלי שוב, ובגיל זה הבליחה לנגד עיניו כל הימים באשר נדד וחי. שנים חלפו, עולמות נהפכו, והוא המיר מדינה במדינה ואשה באשה – ואותה, את אחותו הצעירה, לא חדל לראות כפי שראה אותה אז: בבואה מבית־ספרה בסינרה השחור, בשבתה שקועה בספרה, בישנה במיטתה מכוסה שלא כהוגן קצת – באפלולית השחר.
כך היתה בדמיונו, אף על פי שידע, שעכשיו אינה ילדה עוד, ושבודאי נשואה היא ואם לילדים. מי יודע, מה אתה ועם יתר בני ביתו בכלל? בעֶטים של המאורעות העולמיים, המלחמה והמהפכה, ניתק קשר המכתבים – ולא ידע כלום, ורק אחרי הפסקה של שנים בא מכתב ממנה, שבו כתוב היה בין השאר: “כפי שהנך רואה, עוד אנו חיים. כל הסערות, שעברו עלינו, לא מחו אותנו מעל פני האדמה. מנחם (האח השני) נשא אשה ודר לחוד, ואני ואמא בביתנו הישן”…
מקום זה במכתבה העציבהו מאד, ובתשובתו שאל: “נוּ, ואת, אסתר? ואת מדוע לא נישׂאת לאיש? הלא היית לפנים נערה יפה!”…
“כך” – ענתה – “לא חפצתי. היו רבים, שביקשו את ידי, אלא שלא היו לפי טעמי, ובינתים נזדקנתי. אני מוכרחת לומר לך, שלפי שעה איני מתחרטת… ואתה מה? מדוע נפרדת מאשתך הראשונה? שלח נא את תמונתך ותמונת אשתך החדשה”…
“בעצם לא התפלאתי ביותר” – חזר וכתב לה – “כי לפי מה שאני זוכר אותך, לא יכול להיות אחרת. ודאי ישנם בחיי הנישואין גם רגעים יפים, אבל בדרך כלל אין לך על מה להתחרט”…
והיא: “קיבלתי את מכתבך בצירוף התמונות. אשתך נוהרת לי מאד־מאד. אני מקוה, שבה מצאת סוף־סוף את אשר ביקשת. שקה נא לה בשמי”…
והוא נזדרז ושב וכתב לה ארוכות וסיים: “אני נושק אותך, אחותי היקרה, אחותי היחידה, רק אותך, רק אותך – –”
צר
מאתגרשון שופמן
כשמסתכלים בבגדים אלה בחלונות־הראוה מבחוץ, נדמה: בגדים נפלאים! ורק אחר־כך, לאחר שקניתם ולבשתם בביתך, הנך רואה, כי נפלת בפח.
בחנות פנימה שוררת אפלולית, שאין רואים בה כלום לחלוטין, אפלולית עשויה, כנראה, במתכּוון לתכלית זו, והחנוני הערמומי מתעתע אותך בחלקת־לשונו עד כדי איבּוּד טיפת בינתך האחרונה, ורק אחר־כך, לאחר שהתלבשת בחליפה זו בביתך, הנך רואה, שהאריג אינו אריג ושהגזרה אינה גזרה. והעיקר: צר! צר בבית־השחי, צר בין הרגלים, צר בכל. ביאושך הגדול הנך נושא את ה“שוּנד” חזרה, אבל החנוני מתנכּר עתה, ושוב אינו רוצה לשמוע ולהביט אליך!
הזילברשטיינים והליכטנשטיינים הללו, שכל חנויות־הבגדים הרבות לאורך הרחוב הראשי בידיהם הן, מה איכפת להם, אם צר לך! בבגדים רחבים אין לעשות עסקים, כנראה.
בחזירתי לביתי, עם החליפה תחת זרועי, פגשתי את ידידי.
– רע, רע – קידם את פני – התנועה האנטישמית מתגברת בוינה, בורשה, ברומניה ואפילו באמריקה. כל העולם הוא נגדנו.
– לעולם צר, – עניתי. – העולם נתון בסד. העולם אינו יכול להתנועע דרך חופש. העולם אינו יכול להניע יד, אינו יכול לפסוע פסיעה נכונה. ואיך לא יתקומם?!
שמחה
מאתגרשון שופמן
בכל אגפי בית־החולים הגדול שורר היום מצב־רוח חגיגי, מין שמחה. פרצופי החולים, כשוכבים במיטותיהם, כתועים בחלוקים אילך ואילך, נוהרים מאיזו חדוה כבושה. מה? מצב בריאותם הוטב בבת אחת? שינוי לטובה בטיב הארוחות?
לא הא ולא הא. אלא מה? מה אירע?
הרופא הראשי, הפרופיסור הישיש, נפל מת פתאום משבץ הלב בעצם עסקו בניתוח אחד.
אדמת נכר
מאתגרשון שופמן
ברכבת מוינה לשטיריה שיחה רוסית בין שני נוסעים, שיושבים זה על יד זה. האחד רוסי טהור, כבן ששים, עם כובע־לבד רוסי גבוה, והשני יהודי כבן שלושים, נאה ולבוש כהוגן. שניהם, כנראה, מפליטי המהפכה.
מתוך השיחה מתברר, שהיהודי, שחלקת אדמה גדולה לו בפרבר מירצושלג שבשטיריה, מוביל אליו את הרוסי הזה, בעל אחוזה לשעבר ומומחה לחקלאות, כדי שיהא עובד אצלו ומנהל את משקו, על מנת לקבל חלק ידוע מקרקע זה.
–… בחלקי זה, כמובן, אני רוצה לעשות כבתוך שלי. הרשות בידי לזרוע ולנטוע כאן מה שיעלה על דעתי. כמו כן לא איכפת לאיש, אם אמכור את יבולי, או שאשתמש בו לצרכי עצמי.
– ודאי, ודאי, – הסכים היהודי והוסיף:
– אשתקד היה אצלי טשׁכי אחד. זה עבד כהלכה! בחצי הלילה היה קם והולך אל הגן.
–כן, החקלאות אינה רוצה לדעת כלום מזמן קבוע. אין זו עבודה בלשכה, שמתחילה בשמונה בבוקר וגומרת בשש בערב. כאן צריך להשגיח בשבע עינים תמיד, ביום ובלילה, ובלילה עוד יותר מביום.
– השנה לא עשה גני פרי הרבה. השכנים העירוּני על גיזום הענפים. אבל איך אגזם – ואני איני יודע כיצד!
– מובן, שצריך לדעת כיצד. אם לגזם מבלי הדעת, יבוש ייבש העץ. הרי זה כמו לקצץ אצבע. כירורג מומחה רשאי לקצץ, אבל אם מישהו יבוא ויעשה זאת!..
איזו צרידות חילחלה בקולו, צרידות, שהעידה על הרבה עמל ותלאה בעבר. באדישות גמורה הביט אל התחנות, עם שמותיהן המשונים, ואפילו הזֶמֶרינג בהדרו לא הוציאו מכליו.
על רוסיה, על המהפכה, על הבולשביקים לא נפלה אף מלה אחת. על כל אלה מה יש עוד לדבר?! מה שהיה – היה, ומה שנהפך – נהפך! עתה צריך להסתפח אל אשר יאַנה הגורל ולאכול פת לחם באשר נאכל.
אבל הנה הגיעה תחנת מירצושלג. כבר פנה היום. הרוסי קם ממקומו (איש מידות, משכמו ומעלה גבוה מהיהודי), לבש את אדרתו והציץ בתוך כך בעד האשנב, מתכּוון, כנראה, לסקור מכאן אותה חלקה. בעינים עייפות ונוגות, כמו מתוך היסוס כלשהו ואי־בטיחות בכוחותיו (סוף־סוף אינו צעיר עוד!) הביט אל הנוף השטירי היפה, הטבול בזיו השקיעה. אדמת נכר.
הנודד והמבקר
מאתגרשון שופמן
הוא היה מוטל פרקדן על הספסל, שקוע בשנתו. נחרת־תרדמה שכזו! היא סיפרה את כל התלאות והנדודים, אלה שהיו ואלה שעתידים להיות. ארץ־המולדת פלטה, והארץ החדשה, מי יודע אם תקלוט, אבל לפי שעה, על הספסל ברכבת, הלא אפשר לישון במנוחה, והריהו ישן, ישן.
והנה נגעה בו יד –
המבקר!
כמי שהרגיזוהו לעלות מתוך קברו. איזו בהלה וטירוף־הדעת! הוא התחיל מפשפש רתת בכל כיסיו – ולא יכול למצוא את הכרטיס. בכיס זה ובכיס זה, מלגו ומלבר – והכרטיס איננו! ויותר שנזדרז למצוא, כן גברה מבוכתו וחיפושיו נהפכו לפרפּורים סתם.
שם, על סף הארץ החדשה, הלא עוד תהיינה צרות די והותר בעניני הניירות, התעוּדות וזכוּת־הכניסה וכו'. והנה לפחות כאן, ברכבת, להראות את כשרותו, את כרטיס הנסיעה שיש לו, שיש לו – והרי אינו יכול למצוא! לצערו לא היה גבול. ארוכות־ארוכות עוד פישפש בכיוסיו, ובמצאו את זה לבסוף, רדף בהתלהבותו אחרי המבקר, שהאמין לו, האמין לו ושעבר אל התא הסמוך זה כבר.
ביותר מזה לא חפצתי!
מאתגרשון שופמן
לתוך הטראם נכנסה נערה, שכמותה לא ראיתי זה עידן ועידנים. מהללו המועטות, שמפתיעות אותנו ביפין דוקא לאחר שכבר נעשינו ספקנים קצת ביחס לעולם האהבה, לאחר שכבר התגנב אלינו הרהור: מי יודע, אם לא הפרזנו משהו?
והנה – לא, לא הפרזנו!
הכאב המתוק הנצחי חזר וניעור וערפלי אהבות ראשונות ליפפוני – אף־על־פי שכבר באתי בימים ועל ידי ישב עתה בני, בן השש. – טיפוס זה אני מכיר בעצם. הרי זו אותה הנערה, שעליה אנו חולמים כל ימינו, מבלי להשיגה לעולם; שאינה נכבשת על ידי שום איש, אלא מופיעה, כמיטיאור, על הקוֹרסוֹ, ברכבת או בחשמלית – ונעלמת.
הנה היא קמה ויוצאת, ובדרכה אחזה בסנטר בני וליטפה את לחיו משהו:
– הנך נער יפה!
הייתי כמאושר. ביותר מזה לא חפצתי!
נס
מאתגרשון שופמן
יערות והרים ואויר־הרים. ואף על פי כן פרצופי האנשים בכפר הררי זה – אלמנות וזקנים ברובם (אחרי המלחמה!) – רעים, דלים, נטולי־שינה. כי מה בצע באויר הטוב, אם הפחד בלילות אינו מניח לישון (ומחמת הפחד – האור דולק כל הלילה והחלונות סגורים ומסוגרים). הנך ישן ולבך ער. כעין פסיעות עמומות בחצר, במסדרון, בעלית הגג. ועד הבוקר – נצח!
והפחדים לא בלי יסוד הם. אל חצר האלמנה סאמארה “פרצו” שלשום בלילה וגנבו את כל תרנגולותיה. מתוך רפתו של הפרופיסור הזקן קיטש “סחבו” את החזיר היחידי שלו, בהשאירם אחריהם שלולית־דם; ניכּר, שנחרוהו בו במקום. הפרופיסור שמע על משכבו, שבחצר מתרחש מה, אבל ירא לצאת. כי השוד והרצח הכרוך בו בישובים הקטנים והבודדים, המפוזרים בשיפועי ההרים מסביב – הם מעשים בכל לילה.
יקחו להם את אשר יקחו, ובלבד שלא יחדרו לפני ולפנים – אל חדר המשכב. וו־ברזל יש להם, “דיטריך” בלע"ז, שבו הם יכולים לפתוח כל דלת נעולה. והנה נודע לתושבי המקום, שיש עתה תריס בפני הדיטריך הזה. בחנות־הברזל יש לקנות טריז־פלדה דק, עשוי לכך, שמשחילים אותו לתוך חור המנעול, ואז אין לדיטריך שליטה במנעול זה.
בהשכמת הבוקר, אחרי ליל הפחדים, אצות האלמנות, בעלות־הוילות הקודרות, אל הכרך הקרוב – אל חנות־הברזל. המשרת־המוכר הוא עלם חסון, גזעי – ברזל אף הוא. מה טוב היה, אילו במקום כל המכשירים הללו, בא זה אליהן בעצמו – ללון בצל קורתן!..
בכובד לב הן עוזבות את הכרך הצוהל, הסואן, הבטוח, המלא שוטרים, ושבות אל הישימון שלהן – לפנות ערב. מאיימים ההרים המיוערים ממזרח וממערב. אחרי הלילה הנורא בא אמנם היום, אבל כמה קצר הוא זה, כמה אץ הוא אל קצו! לילה אחד ארוך, לילה אחד ארוך…
בשעת הפגישות ביום אינן מסיחות את פחדן זו לזו; מתבּיישות. אבל האור החשמלי, המאיר את אשנבי וילותיהן כל הלילה, מגלה את הכל, את הכל.
נס נתרחש – ולאחת המטרונות בא מן הכרך אח חולה, על מנת להחלים כאן, באויר הטוב. לתכלית זו, כנראה, ישן בלילות לא בבית, כי אם על הגזוזטרה בחוץ. וילה זו עמדה באמצע הרחוב, וקול שיעולו, שיעול עקשני, שאינו פוסק אף לרגע, הצהיל את האויר, כהלמות שומר־לילה. נסו הפחדים ופגו כל האימות, כאילו כוח־הגנה כביר יש בו, בחולה אנוש זה, שימיו ספורים…
שוב לא היתה דממה אימתנית, הרת־פסיעות, עם היקיצה באשון לילה, כי אם השיעול המהדד הזה. “רחמנות, חולה קשה”… – לחשו האלמנות, אשה אשה במיטתה, וכבשו את ראשן בכר עמוק־עמוק – וישנו שינה מוצקה, עמוקה, מתוקה. עכשיו הכל אחרת. האור בחדר כבוי, והחלונות פתוחים, פתוחים. רק עתה הן יודעות להעריך את אויר־ההרים הנפלא שלהן ורק עתה הן טועמות אותו כהלכה. עם כל נשימה ונשימה שואפות ריאותיהן הבריאות כוחות־עלומים לשד־חיים, חיים, חיים, חיים…
נס!
פושט־יד
מאתגרשון שופמן
מאיזה מכר שלו, מהשבים מן המלחמה, שאל לו חליפת־צבא ממורטטה ועקובה מדם, ובה חזר על המסעדות ובתי הקפה בערב בערב – ופשט יד. לטרחנותו ולהפצרותיו לא היה גבול. לא הסתלק, כשלא ניתן לו, אלא עוד הוסיף להסתובב כאן סחור־סחור ונהם־התמרמר בזעף.
זה היה עסקו ערב ערב.
פעם נזדמנתי עמו ביום ליד אחת התחנות של הטראם, הוא עמד כאן כמוני, ועישן את מקטרתו בהרחבת־הדעת. פינת־כרך רחוקה היתה זו, ולא פילל, כנראה, שמישהו יכיר אותו כאן.
בשעה זו ניגש אליו אחד מקבצני־הרחוב ופשט יד. באיזה זלזול הציץ עליו זה, באיזו שנאה!
– הלא איש בריא אתה – הטיף לו מוסר – לעבוד לך, לעבוד!!
עששית־הנפט
מאתגרשון שופמן
האור החשמלי במעוננו דעך פתאום בערב אחד, ואשתי הדליקה את עששית הנפט, שעמדה אצלנו באחת הפינות, מוכנה למקרה כזה. בננו הקטן, שטרם ראה את עששית־הנפט בדלקה, תמך ראשו בשתי ידיו, וכך עמד מסתכל בה ארוכות – בהתמכרות, בדבקוּת, בהתפשטות גשמיותו המעטה.
– מה אתה משוקע כאן כל כך? – אמרה אליו אמו בתרעומת.
אבל אנכי ידעתי: מתוך עששית זו רומזים אליו אבותיו ואבות אבותיו, ועמהם, עמהם מתיחד הוא עתה בחשאי.
שלשתנו
מאתגרשון שופמן
ביתנו הקטן עומד באמצע השדה. שממה ובדידות. ולא ניחא באמת נעשה, כשאשתי נסעה פעם לבקר את הוריה שבכרך הרחוק, בקחתה גם את בננו, בן־השש, עמה, ואני נשארתי עם ילדתנו בת־השלוש.
זו השתובבה, כדרכה, כל הערב, וכשהגיעה שעתה, השכבתיה במיטת־הרשת שלה, והשתדלתי, ממלא תפקיד אם, לישנה. אבל גם במיטה לא נחה ולא שקטה, והוסיפה להשתולל, לשיר ולצחוק.
אז נזכרתי בסגולה בדוקה אחת. הוצאתי מן הארון את בּוּבּתה היפה, זו שנקנתה לה לא כבר ליום הולדתה. הכנסתיה אליה, אל תחת שמיכתה, ואמרתי:
– חבקי נא את ילדתך זו, כּסיה היטב בשמיכה, שלא יהיה קר לה, וישנתן שתיכן יחד. כך!
היא לפתה את הבּוּבּה באהבה רבה, אימצתה אל לבה, וכששבתי אליה בעוד שעה קלה, כבר מצאתיה ישנה. עצבות ורחמים תקפוני, בדידותי הוכפלה – ועודדו את רוחי משהו אך… עיני הבובה הפקוחות.
נפרדו!..
מאתגרשון שופמן
בזה שאיש לוקח לו אשה יפה, פורש כנפיו עליה וגוזלה מאחרים, – יש עוול גדול מאד. הנה מתהלכת נערה יפה עלי אדמות, אוצלת מהודה על ימין ועל שמאל, כפרח, ככוכב, – וכבר נמצא מי שחטפה, השתלב בזרועה: לי ולא לכם!
כי על כן אנו נהנים בחשאי, כשבאחד הימים אנו רואים פתאום אותו לחוד ואותה לחוד, או כשאנו רואים אותו עם אחרת ואותה עם אחר.
ההויה חוגגת אז:
– נפרדו!..
PERSIL
מאתגרשון שופמן
זהו שם אבקת־כּיבּוּס חדשה של פירמה עשירה, שלסוגי תוצרתה השונים היא עושה פרסום בכל האמצעים שבעולם ואינה חסה לשם כך על הון עצום. בין הסוכנים הרבים, שחזרו על הפתחים וניירות־רקלמה ל“פרסיל” זה בצקלונם, היה גם משורר אחד.
כן, על השירה לבדה קשה לחיות, ועל כרחו הוא נוטל על עצמו עניני־חולין כאלה, שאותם הוא מוצא לרוב בחלק המודעות של עתוני הבירה. רק רע הדבר, שעסקים אלה מכניסים מעט, ויגיעה ושעמום עמהם הרבה.
ביום תמוז לוהט אחרי הצהרים, לאחר שדפק כמעט על כל דלתות הבתים של פרבר הכרך, לתוצאות וללא תוצאות, יצא המשורר־הסוכן אל השדה הקרוב, הטיל את עצמו על הדשא, התפרקד והתחיל מביט בצמא אל טוהר השמים.
השמים, השמים! הלא בשלהם, בשל השמים הללו, באה לו כל זאת. יותר מדי חי בשמים – על כן נחשל בּארצי; אל כן התנקם בו הארצי. אם כי, מאידך, יש לנוד לאחרים, לארציים, על שאינם יודעים את ההתלהבות, שמרעיף עליו תמיד תהום־תכלת זה, מעמיק־הנשימה. הנה כי כן טוב, לפחות, ששטח עליון זה לו הוא; טוב, לפחות, שכאן, בשמים, בשמיו, אין מקום לעסקים, לפירמות, לסוכנות ולאבקות־כיבוס!
והנה… מה זה?! כעין ראש־נחש צחור הוטל שם פתאום, זחל, התפתל, התמתח, ו – אות, אותיות... יד נעלמה כותבת בשמים… רגע אחד חלפו הרהור: התגלות, התגלות אלוהית לו, קרבן־השמים, בתור פיצוּי ושילומים… ברם, האכזבה הנוראה לא איחרה לבוא: אוירון חג וכתב על גבי התכלת בגז צחור מלה ענקית אחת, מלה, שתפסה את רבע הרקיע כמעט – Persil.
צדיק הדור
מאתגרשון שופמן
הגזלן של היום אינו, כלפנים, איזה פרא, איש־היער, אלא אחד הרבים, אחד מן הרחוב, שנותן לך בהסברת־פנים להצית את הסיגריה בזו שלו. העתונים מלאים רציחות מכל המינים. יום יום ורציחותיו. התנפלויות ומעשי חמס בכל מקום ובכל שעה. לעין השמש כבאשון־לילה. על המדרגות, בין דיוטה לדיוטה, מסתכלים העולה והיורד זה בזה בחשד הדדי. סכנה להיכנס לקובת־הפחים הידועה להטיל מים, אם באקראי שוהה שם עתה אך איש אחד…
הנה באתי על השֶעָן הזקן, היושב בחנותו אל שולחן עבודתו לבדו, לתת לו את שעוני לתיקון, והריהו מציץ אלי במשקפת שלו באי־מנוחה. אל נא תירא, אמן זקן, אני לא אעשה לך מאומה. חייך יקרים לי מאד־מאד. חייך ואור־עיניך, שאתה משקיעם ביצורי־המתכת הנפלאים הללו, ידידינו־מלוינו היחידים עתה, שאפשר ללון עמהם בצל קורה אחת בלי שום חשש.
הזקנות הבודדות בחדריהן כבדי־האויר, אם יש להן רכוש כל שהוא, חייהן תלויים להן מנגד. לילות פחדים וציפיה לבוקר… נושא המכתבים! אל נא תהי תוחב את המכתב בסדק הדלת הנעולה והולך לך, כמנהגך, כי אם התאמץ להיכנס לפני ולפנים. מי יודע, אולי תהיה אתה המציל!..
לבי יחרד עליכן, עליכן, בנות־ההפקר הקטנות, דקות־הצואר. מן הרחוב אתן מובילות את רוצחיכן אל חדר היחוּד.
כן, הרוצח של היום שוב אינו אדם אימתני, פראי־מסתורי, אלא שגץ פשוט, יום־יומי, שגץ עוּל־ימים, בן שבע־עשרה, בן שש־עשרה. הרי אני מסתכל בפרצופו בעתון המצויר, או בפרצופו ממש, בבית־הדין, בשבתו על ספסל־הנאשמים החלקלק, חסר־המשען, ורוצה למצוא בו שרטוט אחד בלתי־רגיל, קרימינלי, – ואיני מוצא. נער ככל הנערים, אחד מני אלף, כמלצר המשמש אותך בקפה, או כנער־הגלבים.
והקטיגור מתרפה במלאכתו. הנה הוא מדבר כמי שכפאו שד. והמושבעים מצדיקים. מה זה? מתיראים מפני הרוצחים, או חשים את עצמם לא טובים מהם?
אגב השתחויה־הודיה נפטרים הם, משוחררים, מלפני שופטיהם, ולגלוג עצור בחוּבּם: “טיפשים”! והרי הם הולכים – להרוג שוב.
בתי הכלא, אמנם, מלאים אדם, אבל אלה הם אסירים מימים ראשונים, מלפני המלחמה, מימים, שבהם ענשו עדיין בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך; הנה הם, אפורי־הבגדים, בני העולם הישן, מתקנים את הכביש תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותם. מחמת השרב הכבד התפשט אסיר אחד עד מתניו ונראה גבו הערום, הרזה, עמוק־המענית. כמה טוהר ותום! זה עמוד־השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק־הדור!
נושא המכתבים
מאתגרשון שופמן
לכאורה פינת עדן, שהכל כאן, ובכל זאת נהו בני המקום אחרי מרחקים. הביטו בקנאה אל כל רכבת עוברת, הפסיקו עבודתם בשדה והביטו אחריה ארוכות, וחוץ מזה ציפו תמיד אל… נושא המכתבים. האושר יבוא, איפוא, אי־מזה, מהעולם הגדול, על ידי הדואר. מהיכן?
מקוצר רוח לא יכלו להמתין עד שנושא המכתבים יבוא אל ביתם. כי יום יום יצאו לקראתו בעודנו רחוק. הנה הוא משרך דרכו בתרמילו הממולא, גידם ידו האחת – אינוַליד. אבל כמה קשה להשיגו ולתפסו! אתה חותר להיפגש עמו בדרך זו, והוא הולך דוקא בדרך אחרת. כאילו בזדון הוא מתחמק ממך. אינו אוהב להיעצר ברחוב. עליכם לחכות לי בביתכם! אני בוא אבוא אל כל אחד ואחד! בתור חייל לשעבר, הוא אוהב את הסדר והמשמעת. כי על כן אין הוא מביט לצדדים ועושה עצמו כלא־שומע בהיקראו. אבל הנה הוא נכנס לוילה אחת, ואתה מתיצב לפני השער בכוונה לקדם פניו בצאתו – הרי שעכשיו הוא בידך ודאי — והנה עומד אתה עד בוש, והוא אינו יוצא! מה זה? התעלף שם או מת? פתאום צץ הרחק בשדה, כאילו דרך מחילות מסותרות בתחתיות ארץ עבר לשם.
ככה רדפו אחריו האנשים כל ימיהם עד…. עד שבערב קיץ אחד פרצה כאן מגפה נוראה ובפקודת השלטון העבירו את הנֶחֱלים אל מחוץ לכפר וכלאום שם בצריפים בנויים לשם כך. הנשארים, הבריאים עדיין, ציפיתם נעשתה קדחתנית עוד יותר, ובבוקר־בבוקר מיהרו החוצה ועיניהם שוטטו כה וכה ותרו בערפל אחרי נושא־המכתבים הגידם. הרחק־הרחק אחד עם תרמיל הולך ובא, הולך ובא, מנענע ב… שתי ידיו – לא הוא!
והללו בצריפים? עין בעין כלפי המות, היה אצלם עיקר הקושי בזה, שנעקרו מעולמם באמצע ההמתנה. אך עוד יום או יומים אילו ניתן להם להתהלך על פני חוץ, כי אז ודאי כבר קיבלו את הדואר המבוקש, את הדואר המבוקש…
עד שבבוקר אחד הובא אליהם חולה חדש – והרגשה משונה תקפה את כולם. עם חולה זה בצותא הן לא קשה למות, כי זה היה… נושא המכתבים!
"כילד!…"
שעת צהרים בקרפף־הקרקס הגדול, שעת הינתן האוכל לחַיות. נהם וקפיצה והשתוללות לקראת הבשר המושט להן בקלשון. מזדעזעים הסוגרים ומחשבים להתפורר. עתה רואים את כל סטיכיותו של של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.
כשבבים מהוקצעים נראות מלתעות הארי, בגרמו את העצמות. מעציב לראות את מאמציו ויגיעתו בכך – אפילו לארי אין כוח!…
קול פעיה עולה מסוּגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.
— כּילד!… – קוראת מטרונה צעירה ודמעות בעיניה מרוב התלהבות. גם בעיני שאר הנשים והנערות התלקחה אהבה גדולה מאד. זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת. — כּילד!…
"כילד!.."
מאתגרשון שופמן
שעת צהריים בקרפף־הקרקס הגדול, שעת הינתן האוכל לחַיות. נהם וקפיצה והשתוללות לקראת הבשר המושט להן בקלשון. מזדעזעים הסוגרים ומחשבים להתפורר. עתה רואים את כל סטיכיותו של ענין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.
כשבבים מהוקצעים נראות מלתעות הארי, בגרמו את העצמות. מעציב לראות את מאמציו ויגיעתו בכך – אפילו לארי אין כוח!..
קול פעיה עולה מסוגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעיתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.
– כּילד!… – קוראת מטרונה צעירה, ודמעות בעיניה מרוב התלהבות. גם בעיני שאר הנשים והנערות התלקחה אהבה גדולה מאד. זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת.
– כילד!..
בעד החלון
מאתגרשון שופמן
ראיתי את הנערים הקטנים, וגם בני ביניהם, חוטפים ומלקטים את האגוזים הנושרים בסער מעץ־האגוז האדיר שממול ביתנו. אי־אי – עוקבות עיני אחרי שלי – חטפן גרוע הוא מאד! הנה הוא עט אל המַפּל – ואחר כבר השכים וחטף.
רואה אני, שהוא יבוא וכיסיו ריקים. רפיון זה ירש ממני. גם אני בילדותי לא יכולתי לחטוף. חברי חטפו ומילאו את כיסיהם, ואני העליתי חרס.
לא טוב, לא טוב. סימן רע הוא זה לו ולמלחמת־קיוּמו בעתיד. תקותי היחידה היא, שעד שיגדל יתהווה סדר־עולם כזה, שלחטיפה לא יהיה בו מקום.
תקותי היחידה.
עורבים
מאתגרשון שופמן
בציפיה חשאית לאסוננו הגדול מתנועעים אנו אילך ואילך. גדולים כנשרים, צורחים העורבים בשמי הסתיו. המוני בני אדם, המונים המונים, בני אדם אין קץ, אבל האסון הגדול אורב לכל אחד מהם, לכל אחד מהם.
בדרך הביתה, אל ילדינו הנפלאים, חרד הלב וצופה את האשה יוצאת לקראתנו ביללה. הפעם, אמנם, היתה זו חרדת־שוא: הילדים משחקים לתומם… הפעם! אבל מי יודע, מה יֵלד יום? מהי יהיה מחר, מחרתים, לאחר זמן?
איש איש ואסונו, איש איש ואסונו הגדול השמור לו. אסירים נדונים למות כולנו, אסירים נדונים למות, שהוצאת פסק־דינם אל הפועל נדחתה מאי־אילו סיבות טכניות לזמן בלתי־מוגבל.
וינר נוישטט
מאתגרשון שופמן
עיירה במרחק שעת נסיעה מוינה ברכבת המהירה. בלילה רואים מאשנב הקרון חלל־חדר מואר באחד מבתי התחנה שמנגד, חלל מעון עגמומי מאד, עם שעון־קיר ישן נושן, קודר, שחור־משקולות, שמטיל עליך עצבות כבדה מנשוא.
תיתי לו, ל“שנֶלצוּג” (רכבת מהירה) זה, שאינו מתעכב כאן הרבה והריהו ממהר להוציאך מ“עמק הבכא” — ואתה נושם להנאתך.
זמן רב לא ידעתי את סיבת הקושי הנפשי שתקפני כל פעם, מדי שהותי בתחנה זו בדרך לוינה. הכרזת הקונדוקטור: “וינר נוישטט!” בשעה הלילית מבחוץ העציבתני מאד, מבלי הבין מדוע. עד… עד שמצאתי ב“ספר הדמעות” את מעשה השמד וההרג, שאירע בעיר זו לפני שבע מאות שנה.
“גם נשי אויבינו שפכו דמנו”… – נשתמרה קינה על מאורע זה מהימים ההם – “טבוחים כאֵילים וכבשים, בחור ובתולה, אלמנות ויתומים”… “הקדיר עלי השמש בלי יאיר כנהרג הישיש גיבור מאיר”…
עתה אני מבין.
הראש הקטן
מאתגרשון שופמן
באחד המשעולים שבפרבר ראיתי בתוך כנופית בני נעורים נער כבן חמש־עשרה, שראש קטן לו, בלתי־מפותח, ראש־תינוק ממש (בפרברים משום־מה מצוּיים תמיד בעלי־מומים כאלה). כל הגוף נורמלי, בריא, חסון אפילו, מה שהבליט עוד יותר את הראש הזעיר, המנוּון, ואת ההבעה האידיוטית שלפרצוף. האומלל לא ידע את אסונו, לא ידע, שכן עליז היה יותר מהאחרים, השתובב, רקד, צחק ושלח ידיו תכופות אל הנערות הבוגרות. הללו חייכו ונהגו בו סבלנות מיוחדת, מהולה באיזו חיבה מוזרה.
צמרמורת עברתני… ורגש־פתאום, כאילו ראשים זעירים לכולנו, לכולנו – ואחד גדל־ראש לא־נראה מחייך לנו ולהושטת ידינו.
יסתובבו נא!...
מאתגרשון שופמן
הושבתי את בני על מושב אחד בקרוּסֶלה ואת ילדתי על מושב אחר. הצמדתים בשלשלת העשוּיה לכך שלא יפלו, ושניהם הפליגו באויר לצלילי־המנגינה – בפעם הראשונה.
מתחילה לאט, והנה הם טסים, טסים בחוג, עד שהעין עוקבת אחריהם בקושי. אינם!… יֶשנם!
שלבתי ידי לאחורי וחשתי את עצמי כאלוהים, בהטילו לתוך האין־סוף את כדוריו־עולמותיו:
— יסתובבו נא!…
הנביא (אוהב אני לתעות)
מאתגרשון שופמן
אוהב אני לתעות ולהידחק בין ההמונים בירידים. אמנם שוב אין אלה ירידי ילדותנו, עם אותן המשרוקיות בצורת אילי החומר הצבועים, שמתקו לחיכנו כל־כך, ועם אותן צפיחיות הפרג, שהבהיקו בשמש־בקרנו. אבל משהו מהלך־הנפש של אז עודנו שמור גם עתה בירידים אלה בגרץ, לאורך החוף של נהר מוּר, עז־השטף.
ציבורי אנשים, גברים ונערות יחדיו, צובאים צפופים אל בעלי־הדוכנים, שמציעים את סחורתם, על־פי רוב מיני מכשירים מופלאים, אגב הרצאה פרופיסורית, כמעל הקתדרה.
בין בעלי הדוכנים הללו מצאתי לתמהוני את אלואיס פורגיי, בן כפרי, סנדלר על פי אומנותו, אלכוהוליקן ו“אדם מסוכן”, שזה לא כבר יצא מבית האסורים, אחרי שבתו שם כחמש עשרה שנה, על שדקר בשכרונו את אשתו בסכין־הסנדלרים שלו. – בניגוד לשכניו, “הנואמים” המומחים, דיבר פשוטות, בגמגום כמעט:
— הנה פיסת־עור ישנה־נושנה, שאתם נוהגים להשליכה אל האשפה, אבל באמצעותו של מכשיר זה הנכם יכולים לחתוך באולר ולהוציא ממנה שני יתרים חזקים וטובים – שרוכי נעלים. בחנות תשלמו עבורם שילינג ויותר, והיתרים יהיו גרועים, אבל במכשיר זה תוכלו לעשות לכם בעצמכם יתרים אלה, והכסף ישאר בכיסכם. והמלאכה כה פשוטה. נותנים את האולר במכשיר זה, כך, וחותכים… הנה… רק ששים פרוטות!
אבל האנשים אינם קונים. האנשים מביטים אל המכשיר, מביטים אל פרצופו – ואינם קונים.
— את המכשיר הזה לא אני המצאתי. אינג’ינר אחד גדול בגרמניה המציא אותו, אבל רק אצלי תוכלו לקנותו היום. היום – ומחר לא. נצלו את ההזדמנות! רק ששים פרוטה!…
האנשים מביטים אל המכשיר, אל פרצופו המשונה של האיש, אל מפלי עפעפיו, הנתלים כלפי מטה וסוככים על עיניו האלכסוניות – ואינם קונים.
הוא מרים את קולו:
— רבותי! הנה פיסת עור ישנה ומחוקה, שיש למצוא בכל בור־אשפה אצל כל סנדלר. מפּיסת עור זו אתם יכולים להוציא במכשיר זה שני יתרים טובים וחזקים. בלי מכשיר זה לא תוכלו לעשות זאת. אפילו סנדלר לא יוכל לעשות זאת. הנה אני בעצמי סנדלר הנני (אלא שאיני מוצא עבודה עכשיו, והריני אנוס להתעסק בכל הבא לידי), ובלי מכשיר זה לא הייתי יכול להוציא מפּיסת עור זו שני יתרים כאלה. אבל במכשיר זה יכול לעשות זאת כל איש, כל ילד. הנה… רק ששים פרוטה!
אבל האנשים אינם קונים. כבר פנה היום, ומכל האכסמפלרים הללו עוד לא נמכר אף אחד.
— כבר רואה אני, שאין לכם שום הבנה בשביל דבר פּרקטי שכזה. צר לכם להוציא ששים פרוטות?! מה הן ששים פּרוטות?! בששים פרוטות אתם יכולים לקנות רק רבע הליטר יין, ואף זה לא יהיה אלא יין חמוץ! את היין הטוב לא תוכלו לקנות בכסף זה. כך הן הבריות של עכשיו. זוללים וסובאים, אבל בשביל מכשיר פּרקטי…
הוא מתמלא רציחה ומכה באגרופו על השולחן:
— לשבת במסבאה עד חצות ולבזבז את כל הכסף על יין ושיכר — כן! אבל לקנות אבל לקנות בעד ששים פרוטות מכשיר פּרקטי, שהיה יכול לחסוך לכם כסף הרבה – זאת לא! רק יין הבו להם, רק יין!…
נזיפותיו הקולניות משכו אליו את כל ההמונים מיתר הדוכנים. היריד כולו נתרכז כאן פתאום, והוא מרעים בקולו כנביא קדמון:
—רק יין הבו להם!… או־או־או – אני מכיר אתכם היטב! שיכורים, שיכורים פראים! כמה צר לי על נשותיכם המסכּנות! בכל יום שבת בצהרים, כשאתם יוצאים מבתי־החרושת וּשׂכר השבוּע בידכם, הרי הן כבר עומדות ומחכות לכם שם בחוץ בפחדן הגדול, שמא תלכו ו“תסבאוהו” תיכף. אבל כל תחבולותיהן ללא הועיל! אתם סובאים בכל זאת! אתם סובאים, ואותן, את נשותיכן העניות, אתם מכים! בלי רחמים אתם מכים אותן! אתם הורגים אותן! בסכין אתם דוקרים אותן! בסכין!…
השוטר כבר פילס לו נתיב אליו, אבל הוא עוד הספיק להטיח כלפי ההמון הרב:
— רוצחים!!!
השופט
מאתגרשון שופמן
משכמו ומעלה גבוה מכל, מתון־מתון ורציני־רציני. אין רחמים בדין. ליטוּש מיוחד לצלעות נחיריו, מעשה גַבלות, וזיע להן לאלה, זיע דרסני. – מלפניו לא תצא זכאי לעולם! – אומרים עליו בני המקום.
איום הוא בתגא השחורה לאור שני הנרות הדולקים משני עברי ה“צלוב” שעל גבי השולחן. אבל לא רק בבית־הדין, באיתנו, כי אם גם בבית־הקפה בבגדי־האזרח שלו, בגדי עוני כמעט, הוא זורק מרה. כולו כובד וחומרה – שופט מלידה. הנה הוא יושב כאן במקומו הקבוע שבפּינה, וגבו אל יתר האנשים, כחושש לפגוש בין אלה את הנדונים על ידו היום או אתמול. כי העיר אינה גדולה ביותר, ופגישה כזאת היא איפוא לא מן הנמנעות.
פעם נכנס אליו הלום, אל בית־הקפה, בנו, נער יפה כבן עשר – באיזו שליחות מביתו. ארשת פרצופו לא נתרככה אף במשהו; רציני וקר, כמו קודם, הקשיב אל דברי הנער וניענע בראשו. לשוא חיכתה העין לאיזו הארת־פנים, לאיזה ביטוי חיבה כל שהוא.
אך הנה הוציא את מטפחתו, הרטיב את קצהָ בלשונו והתחיל מוחה בה איזה כתם ממצח בנו. מחה בשקידה, בדייקנוּת – ולנגדי צץ פתאום האב, אב גדול מאוד.
בתי הקטנה והרומן הגדול
מאתגרשון שופמן
דוקא בראותה אותי יושב משוקע באיזה ספר, תחתור לשבת על ברכי. אינה יכולה לראותני מסולק לענין אחר יותר מדי.
— אבא, גם אני רוצה לקרוא!
— נו, טוב – הריני מעלה אותה, את בת השתים וחצי, אלי – נקרא נא שנינו!
היא מעמידה פנים רציניים ומביטה אל תוך הרומן הגדול כמוני. היום נסתפּרה קצת בידי אמה (לא בידי הגלב, כמו תמיד), ועקבות המספּריִם הגסים אוצלים לה דבר־מה נוגע עד הלב.
ברומן הגדול מבליט המחבר את החיה הרעה שבאשה ומשתמש לשם כך בכל הסממנים החריפים שבקולמוסו. יוצא, שכל מה שנכתב על הנשים לגנאי עד עתה, הרי זה עוד לא כלום.
— כזב ושקר! – השלכתי את הספר אל השולחן ונשקתי בצמא את הראש המתוק, הגזוז בידים לא־אמונות.
בגדים נאים
מאתגרשון שופמן
זה כבר שלא רכש לו בגדים חדשים – ועל זה הוא מצטער מאד. האנשים מסביב, בכל אשר יפול המבט, לבושים בגדי־חמודות, ורק הוא לבדו נושא את היוֹשֶן הזה. כן, בגדים נאים – לא דבר ריק הוא. אפילו זקן או חולה, מכיון שהוא לובש “אַנצוּג” חדש, “אנגלי”, דעתו מתישבת עליו והוא מרגיש עצמו בכי טוב.
תפוס־הרהורים כאלה חזר על כל חלונות־הראוה של חנויות־הבגדים הגדולות, הסתכל ותר, ובחירתו נפלה על חליפת־בגדים אחת טובה. את זו הוא מוכרח לקנות לו, ויהי מה, עם האפשרות הראשונה.
והנה בא היום. נכנס לאותה חנות, והחנוני קפץ לקראתו, “שירת” אותו בהתמסרות, בדיבּוּר מהפּנט, בכל להטי־אומנותו – והוא יצא משם לבסוף לבוש לא רק אותו “אַנצוּג” בלבד, כי אם גם באדרת חדשה ובמגבעת חדשה, וכל אלה משֶׁפֶר השֶׁפֶר. הנה כי כן השיג סוף סוף מה שביקש והרהורי־לבו נעשו למציאות.
הוא צעד על פני המדרכה, מסתכל תכופות בכל קטע־ראי שבחלונות־החנויות, וכמעט שלא הכיר את עצמו. אדם אחר לגמרי!
על פניו חלפו אנשים טרודים, מבוהלים, עמוסי דאגות – בבגדי־חול ישנים, מהוהים, מטולאים. כל אותם האדונים האלגנטיים, שעוררו את קנאתו קודם לכן, נעלמו פתאום ואינם! כלום ישנם במציאות באמת? בעתות הרעות הללו, במצוקה הכללית, מי יכול לקנות לו בגדים יקרים כאלה? מי? לא לחינם “רקד כנגדו” החנוני כל־כך, לא לחינם. כי אלמלא הוא, ודאי שבגדים אלה היו מונחים בחנותו עוד שנים על שנים.
מבטי זעם נשלחו אליו מכל צד, מבטי קנאה וגם בוז. הוא בלט עכשיו בעולם כדיסונַנס לא־נעים, כחתן בין אבלים; כאדם שלא במקומו. רע היה קודם, בבגדים הישנים, אבל גם עתה לא ניחא לו, לא ניחא.
ידידתי הראשונה בנכר
מאתגרשון שופמן
אל הכרך הזר של המדינה החדשה הביאתני הרכבת בתחילת הלילה. עוד לא ידעתי, היכן אלון כאן לינה ראשונה ומכל שכן שלא ידעתי, כיצד אסתדר כאן בכלל. עד שאתאקלם בארץ נכריה זו, עד שאתערה, עד שיהיו לי גם פה, כבארץ מולדת, מכרים וידידים וידידות! מתי?!
נסעתי בטראם מבית הנתיבות, מבלי דעת לאן. ערירות איומה נשבה עלי משחור הנהר הזר עם בבואות־האורות, בעברנו על אחד הגשרים. אנשים יוצאים ואנשים נכנסים. רעננות וחדוה ודיבור קולני בשפה הבלתי־מובנת לי. קינאתי בכל אחד ואחד על שהוא בביתו, בארצו, על שהוא יודע לדבר. ככה ישבתי אובד בתוך העולם החדש והזר, עולם של מאושרים, מאושרים, מאושרים — —
והנה נכנסה אל החשמלית באחת התחנות אשה צעירה ויפה מבנות הארץ – בבכי כבוּש. בקושי הוציאה את הכסף מתוך ארנקה, כדי לשלם בעד הכרטיס, בהתאפקה מבכיה בכל כוחותיה. אבל סוף־סוף פרצה בהתיפחות גלויה, מבלי שים לב עוד אל יתר הנוסעים. זה עתה, כנראה, הכה אותה אסון גדול: ילד מת לה, או מאהבה עזבה, או…
ממולי ישבה ובכתה ובכתה – ואני חשתי כי אין נפש בתבל קרובה ויקרה לי ממנה וכי ידידה כזאת לא היתה לי מעודי.
שדה־קברות במדרון
מאתגרשון שופמן
הרחמנות עלינו, על כולנו אינה בולטת בשום מקום כמו למראה המצבות האפורות הללו, העומדות צפופות בשיפוע ההר. הרושם, כאילו כל הטמונים כאן העפילו וטיפסו במלחמתם הכבדה אל ראש הפסגה בכוחותיהם האחרונים, אבל האויב הבלתי נראה הרגם באמצע ההעפלה. ככה מצאו את קבורתם במדרון.
רחמנות נוראה!
חלום
מאתגרשון שופמן
חלום כבד חלם על משכבו בלילה המשורר הזקן הנערץ. בחלומו והנה משורר צעיר גדול צץ פתאום, והרי הוא, המשורר הזקן, קורא אי־בזה דבר ממנו, מהמשורר החדש הזה. הוא קורא ומזדעזע – איזה כוח, איזה כוח! הלא זאת, ורק זאת, רצה הוא עצמו לומר בכל מה שכתב במשך חמישים שנה, ולא עלתה בידו, והנה בא איזה צעיר, נער כמעט – ואמר!
הוא הקיץ נוגה מאד. אבל התעשת תיכף והעלה את הדבר, ישר מתוך החלום, על הנייר.
דבר זה הפתיע־הלהיב את העולם וביצר את עמדתו של המשורר הזקן ביצוּר אחרון – ואיש לא ידע, כי גנוב הוא אתו.
הכפר הראשון
מאתגרשון שופמן
שם המוזג בכפר הראשון היה מרדכי, ולו שני בנים, משה ויעקב, ושתי בנות, בתיה ופרידה. האח הצעיר יעקב היה עצל, עם חיוך נצחי בפניו, “שלא רצה לעשות מאוּמה”, ואילו אחיו הגדול, משה, היה שקדן, מנהל משק־הבית, והוא הוא שעתיד היה להביא היום מן העיר מורה בשביל אחיותיו ל“זמן” הקיץ הבא.
איזה מורה יהיה זה? – ניחשו שתי הבנות והביטו בחלונות. והנה לפנות ערב הובא המורה. עול־ימים, נער כמעט! לבן, ענוג כנערה. צרור קטן תחת בית שחיו. ספרים.
בחשק למדו הבנות, בהתמדה, כי שתיהן אהבו בחשאי את המורה־הנער. למדו אל קצה השולחן מזה, בשעה שאל קצה השולחן השני ישב מי מאיכרי הכפר. או שישב תומס, “שגץ”, ששב זה לא כבר מעבודת הצבא, ומחט בצפרניו את החטטים מעל פרצופו לנוכח הראי המטולטל הקטן (הוא עשה זאת באמנות רבה); או שישב הננס וסיל וחירף וגידף את השקצים שלא בפניהם על שהתקיפו את בתו אמש ב“נוֹצולֶג” בשדה:
— האם… (מלה פופולרית מאד ברוסיה) לא ראו?!…
מסתמקים המורה ותלמידותיו ונמנעים להביט זה בפני זו. כי תקופת ההסתמקות היתה אז עדיין, תקופת הבּיישנוּת והצניעוּת האיתנה. עם כל להט־הנוער לא הגיע הדבר מעולם ליותר מהתרפקות ומגעים רוטטים – בשעת טיול בערב, עם חשיכה, עם בתיה לבדה, או עם פרידה לבדה. המקום בשביל ישיבת־אהבים כזו היה מצומצם מאד, בשפת היער, כי עבי היער הפחיד מזה, והעוברים והשבים בדרך השטינו מזה.
פעמים לנו שלשתם בגורן, על גבי ערימת שחת, לבושים, צפופים יחד, והוא, המורה, באמצע. עתה ברי היה שהוא מעדיף את פרידה הצעירה, דקת־הגו, על בתיה העבה, כי הוא הסב את עצמו אל הראשונה והתרפק רק עליה, עליה, אף על פי שקשה היה לו להכאיב בכך לאחותה הגדולה.
שכורי־שחת יצאו את הגורן בבוקר, ונוטים לנפול כמעט, צעדו הביתה. שם חיכו להם בולבוסים בחלב חמוץ. המורה הקטן השתתף בעבודת המשק, עזר לרתום את הסוסים וגם למד לרכוב. הסוס האחד, הרע, הרזה, חתך בגבו בין הרגלים כבסכין, ואילו הסוס השני, הטוב, השמן, עם עכוזו המבהיק, היה נוח לרכיבה ומהנה ביותר.
ובשבתות הלכו להתפלל אל האחוזה, מהלך שתי וירסטאות. מַפּחה באמצע הדרך, ונפּח זקן עובד בה. ושם באחוזה, בטרקלין הנאה, אויר נאצל, אויר־השכלה, ועל גבי השולחן מונח שם תמיד בכריכה נהדרה המלון הרוסי־העברי הגדול של יהושע שטיינברג, שאגב דפדוף בו, בעוד זה חדש וריחני, פחד ורחב הלב…
בסוף הקיץ חלה פתאום הסוס הטוב, לא הועילו כל התרופות. הוא הוריד את ראשו באורוה, חש את קצו, וכל התוגה העולמית נשקפה מעיניו האפלות. ולא ארכו השעות – והוא היה מוטל על צדו בלי רוח חיים.
אי מזה צף ועלה איכר משונה, שעד עתה לא ראו אותו כל עיקר. איכר קט־פרצוף, דומה לבולבוס שצמח במרתף. זה היה פושט־עורות. הוא הוא שפשט את עור הסוס באמצע השדה בלילה, גחן וקלף, גחן וקלף – בחושך, בטל, בדממה, בעקיצות־היתושים.
ובאחד הימים שלפני ראש־השנה הוליך הבן הבכור, משה, את המורה בעגלה רתומה לסוס הנשאר, הרע, כלעומת שהביאו. עגומה, מיותמה, נכנסה פרידה אל הרפת לחלוב את הפרות, ובתיה, מרת הלב אף היא, רועדת קצת מצינה, נמלכה ועלתה על התנור; אחריה עלה גם אחיה יעקב, זה הבן המביש, העצל “שאינו רוצה לעשות מאומה”. הוא עלה — ובתיה ירדה…
ככה היה בכפר הראשון.
שלג
מאתגרשון שופמן
עתה, בשעת לילה, כשהילדים ישנים, המנוחה היחידה לי. כשהם ערים ורועשים אין מנוחה, וכשאינם בבית שוב אין מנוחה, ורק עתה אני יכול להתרכז קצת.
אין בעולם נוגע עד הלב כתינוק ישן. עכשיו אין להבין, כיצד יכולתי לכעוס עליהם ביום, לגעור בהם או גם ליסרם, ועתה, עתה גם מתעורר בכל כבדו רגש האחריות…
איככה באתי אני עד הלום? אני, שלהלכה התנגדתי תמיד להעמדת ולדות. אני, שעוד בילדותי הוכחתי על זאת את אבי. והנה…
האב, האב הוא הוא המוציא מן התוהו את הדמעות, את האכזבות, את היסורים, את המחלות ואת… המות! האב – הוא האשם בּכּל, בּכּל.
עתה, בליל־סתיו זה, כשהילדים ישנים, מכביד עלי חשבון־נפשי מאוד. בצהלת הקיץ לא הורגש הדבר כל כך. אבל עתה, כשכבר קר, קר, וצריך לדאוג לעצים ולפחמים.
ובמה בעצם נלכדתי? מה תיעתע אותי? האהבה? האהבה הגדולה? מסופקני. יותר מהאהבה עצמה מניעים לכך כל אותם הדברים הערמומיים שמסביב לה! העננים, הרוחות, השלג…
כן, השלג, השלג הוא שהוליך שולל!
בליל זה התהלכתי בחדר ארוכות מפינה אל פינה. שכבתי לאחר חצות. ושנתי שוב אינה שנת־רווקים שלֵוה. אני ישן ולבי ער… כי צריך לקום לרגעים ולראות אם הילדים מכוסים כהוגן, ביחוד בליל סתיו קר כזה.
ובבוקר השכם העירוּני קולי קולות:
— אבא, שלג, הביטה!!
אחי מת
מאתגרשון שופמן
אחי מת – ואני מתהלך ברחובות החיים. הריני מסתכל סביבותי, כדי לראות את המלבב, את הפּיקנטי, שעליו ודאי חס אחי במותו, ואיני מוצא. אפור על גבי אפור ואין נחת. תוכל לשכב במנוחה, אחי היקר, אין על מה לחוס!
אחי מת – ואני מתהלך ברחובות החיים. השלג הראשון יורד על הנערות הנפלאות, ונשימתי קלה, רעננה, עמוקה. אני ממשיך את חייך, אח יקר. אני שומר את עולמך הנהדר – תוכל לשכב במנוחה.
כוחות
מאתגרשון שופמן
אחרי שנים של ישיבה בכפר באתי העירה. שוב אני מתהלך ברחובות ובסמטות עקוּמי־האבנים. חלונות אפלים סמוכים לקרקע, שלטי אומנוּיות שונות, שלטים דלים ישנים־נושנים. נפתולי הקיום העגמוּמיים.
מתרוצצים אנשים אילך ואילך, וביעותי תהומות בעיניהם. זו הבדידוּת הנוראה, הרובצת על כל אחד ואחד מהם. “אם־אין־אני־לי־מי־לי”… האיום! זו הודאוּת, שבכל העולם הגדול אין עוזר ואין דואג לך; שאפילו אם תפול באמצע הרחוב – לא ישעה אליך איש.
ובצירוף לכך – החיכוכים הנצחיים שבין אדם לאדם. זו הצפיפות בבתים המסואבים, הקנאה והדיבה, זו ההקשבה מאחורי הכתלים והדלתות. עד שהריב הגלוי פורץ, הריב הקולני – פנים אל פנים.
הנה רצה ובאה אשה מעבר הרחוב השני ונכנסת לתוך פרוזדור־הבית, שעליו עברתי ברגע זה, — ואשה אחרת קידמה שם את פניה בחרפות וגידופים ובחימה רותחת:
… את הסוררת, הגזלנית, את, את… בעלי מוטל גוסס, ואת, את!!
כה צעקה ארוכות ארוכות, עד לבלי סוף, וקולה פילח עולמות, הרעיש את ההויה כולה, למרות מה שהיתה אשה רזה, גרוּמה ובלי טיפת דם – כשלד. כמה כוחות הושקעו בצעקתה זו, כמה כוחות! כל מחשבותי והרהוּרי נרתעו עתה מפני התמהון האחד הגדול: הכוחות הללו מהיכן הם נדלים? מהיכן?
השנַים
מאתגרשון שופמן
בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם־זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו, מתרחקים, משתמטים ורק שנַים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו, נושאים ומוציאים אותו למרחב, ושם לא ירפו ממנו עד שישיבוהו לאיתנו.
נכפֶּה כי יפול על המדרכה בבוקר־סתיו – סמרמורת־זועה תוקפת את העוברים־והשבים, והרי הם אצים איש לעברו ועצמים עיניהם מראות בפרפּוּרי האדם; אבל הנה כבר צצו השנַים, כמו מן האדמה, נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל תוך פרוזדור־בית ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם.
מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול. ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות אל מעקה־הגשר, ומביטים, מביטים – ואילו שני מלאכי־החיים הללו כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו, להצילו. הנה הנם!
כי על כן אל נא תירא, בן־אדם, בצאתך: באשר תפול – להקימך יחושו… השנַים.
במקלו
מאתגרשון שופמן
עוד אשתקד היה האיש זקן מאד והתהלך בחוץ כל עוד כוח בו, ועתה הרי הוא זקן שבעתים. פרצופו קדר, האפיר, וקיבל את גון האדמה וקמטיה, אדמה זו, שאליה ישוב היום או מחר.
הנה הוא פוסע עקב בצד אגודל ומנענע במקלו אחת הנה ואחת הנה. הפך פתאום לאחוריו ועופף את מקלו גם כלפי צד זה. והנה התחיל מהלך בעיגול ומאיים במקלו באויר, סביב־סביב.
ידעתי מפני מי הוא מגן על עצמו, ידעתי.
הסרטן
מאתגרשון שופמן
בקפה “קייזרהוף” שבעיר ג. נתבצרו כל היסודות החשוכים למיניהם, המלוכנים, ה“הקנקרייצלרים” וכו'. כאן אפשר להזדמן גם עם איש השׂררה מלשעבר, מימי מלכות בית־הַבְּסְבּוּרג. הנה שומע אני מאצל השולחן שמאחורי, היאך האחד מכנה את איש־שיחו:
— אֶקסלֶנץ!…
הצצתי – ישיש כבן ששים וחמש, בבגדים ישנים־נושנים, ממורטטים כמעט, אבל מגוהצים בקפידה רבה. כן, אֶקסלנץ. הנה הוא עונה לחברו ומבליע בשטף־דיבורו:
—… אז נסעתי יחד עם הפלדמרשל קוֹנרד…
ברי, איפוא, שבמלחמה הגדולה מילא אדם זה תפקיד ראשי. נהג פלוגת־צבא גדולה, הרעיש מבצרים, דן למיתה. והנה הוא יושב עתה כאן – מגובן, לבוש בגדי עוני ופניו מקומטים ומכורכּמים. כאותה האבן, שנפלה מן השמים וטבעה באדמה – לאחר שהיתה “כוכב נופל”. והנה הוּא פּולט שוב:
—… טסנו לשם אז יחד עם הקיסר קרל באוירון.
ברם, “מי שהיו” הללו, כמלוכנים סתם, עוד אינם הרעים ביותר. הרבה גרועים מהם הם אנשי צלב־הקרס, שאף הללו אורחים קבועים כאן, ב“קייזרהוף” זה. הנה ישר ממולי יושב מנהיג האנטישמים הנודע, שמרעיל את הנוער בנאומי הזועה שלו באסיפות ה“הקנקרייצלריות”, ופוזל בעיניו העוקצות כלפי שולחני. כל המשטמה הפראית התלקחה בעינים אלה, משנכנס הלום מכירי, הרופא היהודי הזקן, הדוקטור נ. וישב אל שולחני. הפרצוף היהודי הטיפּוּסי, עם הזקן המגודל. זקן ראש־ישיבה. הוא הוא, כנראה, שהרתיח את דמו השחור של הצורר הזה.
הדוקטור הזקן נ. הוא בעצם יהודי מערבי, יליד וינה, רחוק ומורחק מהיהדות תכלית ריחוק (אף על פּי, שבראותו פעם ספר עברי בידי זעה בו איזו נימה, והוא נכנס בשיחה עמי, מה שגרם להיכּרוּתנו), אבל פרצופו דוקא הוא פרצוף ראש־ישיבה ממש; ראש־ישיבה, שהסיר לרגע את היַרמולקה מעל ראשו.
כדי לגרום לי קורת־רוח התחיל לדבר עמי על עניני הציונות וביטא תכופות ובקול רם את המלה: יודֶנְשְטַט…
מנהיג האנטישמים הציץ אלינו… יוּדנשטט בפלשתינה נחוץ להם! כאילו אוסטריה אומללה זו עצמה אינה יודנשטט!…
מבטו ננעץ בזקן ראש־הישיבה… כמה ארס, כמה רציחה! ברי, שאין לו מושג כל שהוא, יהודי זקן זה מי הוא. אילו ידע, שזהו דוקטור, רופא מובהק, כי אז בודאי היה מביט אליו אחרת. לפיכך שׂיכּלתי את שיחתנו ואמרתי שלא מן הענין:
— אדוני הדוקטור, זה עתה קראתי ב“ז’וּרנל הוינאי החדש” על תרופה רדיקלית, שאיזה רופא אנגלי המציא נגד הסרטן. בעתון זה, אגב, יש לקרוא תכופות על ממציאים כאלה. הייתי רוצה לשמוע את דעתו של מר על כך.
הרופא הזקן שכח פתאום את כל עסקי הפוליטיקה, את ה“יוּדנשטט”, וקרא בחימה שפוכה:
— בלוֹף, בלוֹף, בלוֹף!…
ומבלי התחשב כלל עם המקום ועם השעה, התחיל מרצה, כמעל הקתדרה, על מהוּת הסרטן, התהווּתו והתפתחותו. הקשיבו כל האנשים הזרים מסביב; הקשיב גם “האֶקסלנץ”, הקשיב גם… מנהיג האנטישמים. בתחילה התעקמו פניו בעוית־התקוממות, אבל סוף־סוף נכנע, נסחף, והתענינותו גברה מרגע לרגע. בהנאה ראיתי, כיצד עיניו מתרוקנות מהארס האנטישמי שבהן; עוד מעט – והנה הן עינים טהורות, נוחות, עינים יקרות…
הסרטן הוא דבר נפלא!
לַַנג
מאתגרשון שופמן
התליין האוסטרי האחרון הזה, שמת לפני ימים מספר, (גם תליינים מתים!), תמונתו באה עתה בעתונים. פרצוף סימפּטי דוקא: הוא היה קודם בעל בית־קפה. והאנשים, שהכירוהו מקרוב, מספרים בשבחו, ואני מאמין להם. עינים מלבבות, בהירות, רבות אור. כן, אור, אור. עכשיו, כשחיינו תלויים לנו מנגד מחמת הלסטים הרבים שמימיננו ומשמאלנו; כשהכל מצפים לבוקר בקוצר־רוח… עכשיו, לאחר שבטל עונש המות, והשופטים רחמיהם נכמרים אל הרוצח ולא אל הנרצח, — אני מסתכל בפרצוף זה והוגה: הרי זה יסוד האור, שנאבק עם יסוד החושך. הרוצח עיניו אפלות, והוא עיניו מאירות, זרחניות. התליין לַנג! שוב אין סמרמורת לזכרו, כלפנים, כי אם אדרבה: כאילו נוהים אחריו ואחרי חסותו. היום היה זה, שנלחם עם הלילה. הפנס החשמלי בעבי היער.
ריקוד
מאתגרשון שופמן
בבית היין, בירכתי הכפר, ראיתי את רִיטָה היפה, בת השבע־עשרה, יוצאת במחול. עם פֶּטריטש הצעיר רקדה, חברו ואיש סודו של מאהבהּ. זה הגנב והשודד המפורסם, היושב עתה במאסר. היא השפילה עיניה, לא הביטה לצדדים – מתוך ביישנוּת או מתוך זהירות יתירה בהעמדת הרגלים?
אף הוא, הידיד, היה רציני ביותר… דבר מה נוגע עד הלב היה בריקוד זה. כך נסתובב נא שנינו, נסתובב נא שנינו, אנו השנַים, אני ואת, אני ואתה, הבודדים ככה, הבודדים ככה. כל העולם אויבנו, ושום מפלגה אינה פורשׂת כנפה עלינו. מחוץ לכל מעמד, מחוץ לכל חסות – נסתובב נא שנינו, נסתובב נא שנינו, המבודדים ככה, המבודדים ככה — —
ההרמוניקה בכתה.
אביב
מאתגרשון שופמן
על פרשת שבילים, ברפש השלגים הפושרים, פגשתי את יוּרי. הפגישות עם הזקן היוגוסלוי הזה, בן השמונים, ההולך יחף תמיד, גם בחורף, נעימות לי ביותר. כשריד “הגויים” הזקנים של ילדוּתנו – בפיקת גרגרתו הצחיחה, בריח יין השרף הנודף מפיו, בעל השן הכתומה האחת, וביחוד המלה “דוֹבּרֶה”, שבה הוא מתבל תכופות את להגו הגרמני, מלה שבכל הכפר השטַירי הזה אני הוא היחידי, היודע פירושה. כמנהגו התחיל משתחווה נמוכות וקורא:
— גנֶדיגר הֶר!…
כסבור הייתי, שימשיך את פזמונו הנצחי: “אשתי היא אשה רעה מאד, אשתי היא אשה רעה מאד” וכו' (הכל יודעים, שאשתו בת הששים, שבודאי היא חושבת עצמה לעומתו צעירה יותר מדי, מסתוללת בו, בבעלה הזקן, באכזריות נוראה, וגזירה היא מלפניה, שיהא דר ברפת, עם הבהמות, ולא בבית), אבל לא! הפעם מלים אחרות בפיו:
— אדוני רב־החסד, השמוע שמע, איזה אסון קרני אתמול? אשתי מתה! כן, אדוני, אשתי מתה, ועתה רע, רע לי מאד. עתה אין אפילו מי שיבשל את ארוחת־הצהרים, לא טוב היות האדם לבדו!
— אבל, יוּרי, ניחמתיו, הלא תוכל לקחת לך עתה אשה אחרת. בכפר ישנן נערות הרבה כל כך, כל נערה ונערה תלך אליך בחשק. הלא יש לך בית וגן!
חיכיתי שיתחיל מתחטא בנוסח הידוע: איזו נערה תאבה ללכת אלי, אל שכמותי?! והנה הוא עונה דוקא:
— כן, זה אמת, אבל אני כבר מפחד מפני האשה. אשתי שמתה היתה אשה רעה מאד.
— מה אתה סח! קח, קח לך נערה בת שמונה־עשרה.
— ובכן, שאקח לי נערה, אומר אדוני? אולי אשמע בקולו באמת. דוֹבְּרֶה.
עיניו התכולות, בנות השמונים, התחילו קורנות בזוהר לא מעולם זה – ואני חשתי פתאום את האביב כאשר לא חשתיו מעודי.
יתומות
מאתגרשון שופמן
כאילו יצאו מבית האסורים – כך הולכות הן בסך להנאתן, שורה ארוכה מאד, ושואפות את אויר השדות. הילדות הקטנות בראש. אחריהן הגדולות מהן, ומאחורי כולן שתי הנזירות – כסוככות בכנפי שביסיהן הלבנות על חניכותיהן שלפניהן.
הקטנות מביטות נכחן, משתאות־נדהמות, אבל הללו שמאחוריהן, בנות חמש־עשרה ומעלה, כבר מסקרות בגניבה אל הגברים הנפגשים. אַי, הכרכים מחכים – וכנפי השביסים של הנזירות קצרות, קצרות — —
האיכר
מאתגרשון שופמן
האיכר בן הששים, רב הכוחות והחריצים, יוסף מַרִיצְ’ניג, יסודו — המר. לא די לו בטבק, שהוא לועס כל היום בלי הפסק, והריהו עולה בכל סתיו אל ראשי ההרים הגבוהים וחופר לו משם את “האֶנציאַן” ואת שרשיו של צמח־אלפים זה, המרים מכל מר, הוא נותן אחר־כך בתוך בקבוקי היין־השרוף שלו ועושה לו ככה מין שיקוי הנורא במרירותו. הבו מר לו, מר!
המופלא שבדבר הוא זה, שמבוקר ועד ערב הוא עובד כאדם קדמון לשם המתוק. או שהוא מטפח ומטייב את עצי התפוחים, האגסים והדובדבנים, המקיפים את צריפו הקטן, או שהוא מטפל בכַורותיו.
מכל אלה, כמובן, אין הוא טועם מאומה אף פעם. לא מתוך קמצנות, כי אם מתוך בחילה אורגנית במתוק. כשהוא קוטף את הדובדבניות, בבוא שעתן, חבוי בנופו של האילן, מביטים אליו מלמטה זאטוטי הכפר בעיני תאוה וקנאה, סבורים, שהגרגרים הנחמדים הללו הם, שהוא אוכל עתה ואינם יודעים, כי טבק הוא לועס.
בחנות הנשק
מאתגרשון שופמן
איכר ואשתו ובנו, נער כבן שבע. הוא, אבי המשפחה, בראש. באיזה דחילו עצור, כמו בכנסיה, עומדים הם כאן ומחכים לרגע הגדול. “תעודת־הנשק” כבר מונחת פרושה על גבי הפּוּלט. החנוני הציץ בה בזו, רק כדי לצאת ידי חובתו, והגיש להם את הברונינג המבוקש.
פני שלשתם קרנו למראה האקדוח הקטן הזה, הנאה והתמים כיונה. מי יודע, היכן הוא קנןם הנידח? בשדה, בחורשה או בצלע הר. כי יבואו השודדים והרוצחים בלילה – והארץ מלאה אותם עתה – אל מי יצעקו לעזרה? והנה הוא, המושיע הקטן!
רעיון הברונינג נולד, כנראה, זה כבר והתגבר ביחוד בכל ליל סערה, כשתריסי החלונות מקשקשים וכעין פסיעות בעלית הגג… אבל עד שבאו לידי כך! עד שהשיגו את “תעודת־הנשק” אצל הרשות, עד שהגיעה היכולת הכספית (חמישים שילינג!) וכו'. אבל עתה, עתה הברונינג בכיס!
ובהליכה אחרת לגמרי יצאו את החנות.
פרצופים לא רבים בעולם
מאתגרשון שופמן
כל פרצוף חדש, שאני רואה, אינו חדש בעצם. זה דומה לפלוני וזה דומה לפלוני. בעיקרו של דבר, כבר ראיתי את כל הפרצופים שבעולם עוד בילדותי, בעיר מולדתי. הניוּאַנסים השונים אינם חשובים; הפרצופים בדרך כלל הם מעטים מאד.
אבל פעמים דמיון זה מדהים ממש, בהיותו מתפשט גם על הקול, גם על השם ואפילו על הבגדים. הנה הולכת ובאה לקראתי נערה בעיר נכריה – ורוח אהבה חריף מעתים עברו נשב בפני. הרי זו סימקה על הקורסו בלבוב לפני חמש־עשרה שנה! אפילו הכובע הוא זה של סימקה, אותו כובע־הקש האדום… לתומה עברה עלי, מבלי חוש, מבלי דעת כלום לחלוטין.
האומנם?
דומה, במבטה היה בכל זאת מה – כזוכרת משהו אף היא.
עכשיו הבין!
מאתגרשון שופמן
אהבתו החשאית אל נערה זו הגיעה לנקודת־גבהה, משנודע לו, כי אביה מכה אותה תכופות, מבלי התחשב כלל עם בגרותה. קודם כל עמד בפני חידה: כיצד, כיצד אפשר להרים יד על יצוּר מתוק שכזה? מה טוב היה, אילו יכול להוציאה מבית אביה, לחלצה מידים עריצות אלו, לרחמה ולהעביר עליה את האהבה הגדולה חֵלף כל השנאה והאכזריות ואי־ההבנה.
והנה עלה הדבר בידו. הוא כבש את היצור המתוק הזה ופרש את כנפיו עליו. שנה, שנתים בכפיפה אחת, שלוש שנים — —
עכשיו מבין אתה את האב, מה?
עכשיו הבין!
העולם הריק
מאתגרשון שופמן
שני הידידים חיבבו זה את זה באמת, וסימן לדבר, שגם אל אל הבית הידוע ברחוב מיוֹדוֹבה הלכו בלילות שניהם יחד. עם אחר היה כל אחד מהם לא יכול ללכת שמה.
כן, הם הלכו שמה, יאמרו האסטניסים מה שיאמרו. אם הטיפּוּס האידיאלי שלנו, ההכרחי לנו, נמנע ממנו בטהרוֹ, הבה נקרב אליו, לפחות, שם, ויהי זה נפסד, נושר, נרמס. מה לעשות! אל הטיפּוּס האידיאלי שלנו הודפת אותנו יד נעלמה – דרך כל הסיאובים והזועות והסיכונים — —
עד שמצאו איש איש אשתו – ושניהם מנעו רגלם מאותו רחוב. ורק אחרי חמש שנים של חיי נישואין, כשנפגשו פעם בלילה, עייפים, מאוכזבים, הציע אחד:
— אולי נציץ עתה לשם?
כמו בלילות הראשונים האיר הפנס בקרן הרחוב את הטבלה: “רחוב מיודובה”. דממת חצות. מצאו אותו בית, וגויעת הלב הידועה ליותה את הלחיצה על הכפתור החשמלי.
והנה יצא אליהם השוער שהורגז משנתו והודיע:
— זה מזמן, שזה אינו כאן עוד. המשטרה בּיטלה את זה. עכשיו אין כאן כלום!
והם פנו חזרה – אל העולם הריק.
על כדור אדמה אחד
מאתגרשון שופמן
רועדת הארץ מקוטב עד קוטב. פעם הרחק, מעבר לימים, ופעם במדינה שכנה, בקירוב מקום מאד. ובאשר תרעד – נפשות יקרות לנו, חברים, ידידים וידידות. רעידה חזקה – הודיעו עתוני הבוקר – היתה אתמול בכרך רחוק אחד, ששם נמצאת “אהבתי הראשונה” – דמות נשכחה כמעט, שרק עתה, בעקב המאורע, זכרתיה.
אי מזה, ממרחקים באה לפנים, בעודני נער, משפחה יהודית קטנה לגור בעיר מולדתי. פרצופים יפים, מלבבים, בלתי־שכיחים. מאיזה גזע אחר, כביכול, גזע משובח. בת אחת צעירה היתה בה, ואותה פגשתי ברחוב לפעמים. ראיתיה ולא ראיתיה – כל כך היה בה מן המדהים והמכה בסנוורים.
והנה באחד הימים שכרה לה משפחה זו דירה אצלנו, בחדר אחד קטן במעוננו. זה היה בשבילי מאורע כביר, שלבּי צר מהכילו. רק מחיצת קרשים דקה ונמוכה הפרידה בינינו, ובלילה הראשון, זכורני, לא יכולתי לישון מעוצר האושר הגדול: בצל קורה אחת, בצל קורה אחת — —
החיים טילטלונו בקרוב לעברים שונים. וזכרונה ניטשטש בסערת העתים, נמחק, נשכח. ידעתי אף זאת, שכל המשפּחה הנפּלאה הלזו הפליגה בשעתה אל מעבר לאוקינוס ונשתקעה בעיר זו, שנפקדה אתמול ברעש אף היא. “בתים נפלו וקברו את יושביהם תחתיהם”. והרי היא ניבּטת מן הנשיה, היא הראשונה, הערפילית, החלומית.
לא בלי כמיהה ודאגה הירהרתי בה כל היום – וגם בדמויות נאהבות אחרות, המפוזרות על פני תבל אי־בטוחה – ובערב על משכבי הונפתי פתאום יחד עם מיטתי ביד־איתנים נעלמה – והוּרדתי. צללו החלונות, ושעון־הקיר עמד. נפעמתי – והבינותי: רעידת אדמה!
ומשהו מאותו האושר הגדול זע בקרבי: על כדור אדמה אחד, על כדור אדמה אחד — —
מזדקן היקום
מאתגרשון שופמן
יצאתי אל הכפרים הסמוכים לקדם את פני האביב החדש. האילנות בראשית לבלובם, אבל הסתכלתי בגזעיהם – והם מרופטים, חיורים, ואֵזוב, אֵזוב הוצק בהם. מזדקן היקום.
היכן הוא שפע הלשד של האביבים הראשונים, אביבי ילדותנו? היכן הוא עסיס־הלִבנים, ה“בּירוֹזוֹביק” הלז, ששתת ממחצב־הגזע מעוצר נוער ואוֹן?
ואף־על־פי־כן עוד אפשר היה ליהנות כאן מהרבה, מהרבה, אלמלא זה החושך וזו הזוהמה, שבהם שקועים בני המקום עד צואר. אשפתות תלי־תלים מסביב לבתים, ובעד חלונותיהם המסואבים אני רואה את המַדונות הקדושות על הכתלים. את המקומות הכי נהדרים בשדה עוכרים הצלובים, וצלילי הכנסיות אינם פּוסקים. עוד רב החושך מאוד.
וכדור האדמה מתנוון בינתים, ותנוּבתו מתמעטת משנה לשנה. קץ לכל, לכל. מיטב היבול נפל בחלקו של האדם־הפרא הקדמון. תפוחים כאלה, שאכל הוא, לא נאכל אנו לעולם. אולי סוף האור לבוא, אבל מתי? על סף הכליון הארצי? בוא יבוא, אבל במאוחר. ביום ההוא, אם ניכּנס לכפרים אלה, שוּב לא נמצא בהם, אמנם, מדוֹנות וצלובים וכנסיות, ויושביהם ודאי יפגשונו בבת־צחוק ויבקשונו לבוא בצל קורתם ולטעום מיינם, — אבל היין, יין הגפנים הצומקות, מימי יהיה, חיורון ורזון יציצו מכל עבר, פני הנערות כפני זקנות, ותרנגולים רעי־מראה יתהלכו בחצרות, יתהלכו קדורנית, כחשּים את הקץ הקרוב.
מולדת
מאתגרשון שופמן
הידידוּת ביני ובי האיכר מַרִיצְ’נִיג, שטיירי מלידה, מחובר לקרקע בטבורו, היא שעומדת לי, שלא אחוש ביותר היותי זר כאן, על אדמת שטיריה; היא שאוצלת לי איזו בטיחות – משהו מהרגשת־המולדת שלו, של מרצ’ניג.
פרקים בשנה, באביב ובסתיו, אנו עושים שנינו טיולים בהרים ובגיאיות מסביב. בן ששים ויותר, הוא עולה אל כל פסגה, אל כל שיא, בקלות יתירה, וכל חתחתי הדרכים נשמעים לרגליו. אדם צועד על אדמתו!
בעלי המסבאות בסביבה מכירים אותו ואת טעמו בנוגע ליינות. והיין בחברתו מקבל ערך מיוחד, גון מיוחד. כטוב לבו, הוא יוצא בריקודים השטייריים – במכנסי העור הקצרים ובמגבעתו עם הנוצה שמאחריה. טוב לשבת עמו בבית־יין על “אַלִם” חריפת־האויר, וגם טוב לשוטט עמו ביערים ובשדות. לא אחת הקשבנו אל רינת הקיכלי בראש אמיר – עם שחר.
אני התלוש, הזר, חברתו נחוצה לי מאוד, הכרחית כמעט. כל שבילי הארץ נהירים לו, והוא המוציא והמביא. מה הייתי עושה פה בלעדיו?
יליד מִירְצוּשְלַג הוא – מהלך שתי שעות ברכבת. בצעירותו בא משם לכפר־מגורינו זה, תקע כאן יתד, ומאז, זה ארבעים שנה רצופות, הוא נובר בחלקת אדמתו – ורכש לו משק הגון.
אבל הנה הוּא הולך ומזדקן משנה לשנה. הרי הוּא כבן שבעים, שבעים וחמש. ראיתי את אצבעותיו בשעת עבודתו – והן כבר אינן נכפפות כראוי. עודנו מניף את הגרזן הכבד ומכה בו בכוח, — אבל הזיעה יורדת פלגים פלגים.
חשך־בנים הוא, ואשתו מתה עליו לפני שנים מספר. ערירי. איזו אי־מנוחה התחילה מורגשת בו. ופעם בגינת־הירק, נשען על קת המעדר, אמר לי פתאום:
— החלטתי למכור את הכל ולשוב למירצוּשלג. איני רוצה למות כאן!… את ימי האחרונים אני רוצה לחיות במולדת. שם נולדתי, שם ביליתי את ילדותי ונעורי – ושם אני רוצה גם למות!
תוכן
מאתגרשון שופמן
נהדר היה הערב אחרי סערת הגשם. ההרים המשופשפים, שהסתמנו באופק על כל גבנוניהם ושרטוטיהם, ללא ערפל כלשהו, העננים, שהכסיפו תלמים תלמים מתוך שחור, קרקורי הצפרדעים באגמים, קרקורי הדבקוּת, מחרישי האזנים. תעיתי במשעולים אילך ואילך, והעדר דבר־מה הציק לי מאוד. צר היה לי על הדר־היקום, שנתרוקן מתכנו – באין עמו עתה כמיהה חשאית אל מישהו, באין עמו האהבה, האהבה.
כדי להשיב להרים, לעננים ולקרקורי הצפרדעים את חריפותם הראשונה, התאמצתי להיאחז באיזו דמות בחזקה. העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי, שאהבתין בידיעתן ושלא בידיעתן, בעבר רחוק ובעבר קרוב.ללא הועיל! חיורות, מטושטשות, חלפו כולן על פני אחת אחת – ונימה לא זעה. שוב אינן אומרות ללב כלום, כלום.
כי אפילוּ בת ראש־הכפר הצעירה, שעוד אשתקד הייתי מאוהב בה בחשאי כל־כך, הנה ראיתיה היום – וכוחה סר מעליה! ריק העולם, ריק.
—אבא! — שמעתי פתאום קול בתי, בת החמש, מאחרי – אמא שלחתני לומר לך, שתבוא הביתה.
— ואַת לא יראת ללכת עתה, עם חשכה?
—איני יראה. הלא כבר גדולה הנני! – ועיניה האירו מתוך העלטה הארה חדשה, שלא ראיתיה אצלה קודם.
תפסתי את ידה הנפלאה והלכנו לאורך שׂדרת־האגסים הארוכה – והדר היקום, על גוניו וקולותיו, שב ונתמלא תוכן, תוכן ––
ליזל
מאתגרשון שופמן
את ליזל, בת הסנדלר האלכוהוליקן והמטופל בילדים רבים, שנאתי תמיד. לא מה שנערה בת שלוש־עשרה זו נוהגת לפשוט יד וגם לא מה שנתפסה לא אחת בגניבת כיכר־לחם בחנות־המכולת (מי יודע, אם לא הוריה הם, שמכריחים אותה לכך?) – לא דברים אלה, כשהם לעצמם, השניאוה עלי, אבל לא סבלתי, מה שבכל אדם, יהי זה מי שיהיה, אין היא רואה אלא “אדון” סתם, שאפשר להוציא ממנו פרוטות אחדות. כפר הררי ויפה־נוף זה הוא מקום־מרפא מפורסם, ובעונת־הקיץ באים הלום אורחים מכל קצוי ארץ, מהם אנשי שם, — ברם ליזל עיניה אך לבצעה, אל הניתן, ולא אל הנותן.
עד שפעם אחת נזדמן לי לראות, כיצד פושטת־יד וגַנבת קטנה זו מתעניינת באורחים עצמם – ויחסי הפנימי אליה נשתנה בבת־אחת. קרון־צוענים בא לכפר – וליזל התיצבה ממולו וכולה סקרנות! אל אלה הלא אין לפשוט יד, ובכל זאת אין היא זזה מכאן. מביטה בדבקוּת, בעצירת־נשימה. תחת הקרון ומסביב לו מתגלגלים הגופים השחורים והמזוהמים; ביניהם ילדות־תינוקות מעורטלות, גדלות־ערוה.
הנה הולך ושב הלום אל מחנהו, נער צועני קטן – מן הרחוב. בידו עפיפון גדול של נייר, והרי הוא צווח אל כל הנפגשים בדרכו:
— ראו זה מצאתי!…
— לא מצאת, כי אם גנבת! – צץ לקראתו פתאום נער בלוֹנדי מבני המקום – העפיפון שלי הוא!
— תנה לי את זה! – התחיל מתחנן אליו הצועני הקטן.
—תנה לו את זה, הנסל! – החזיקה אחריו ליזל אף היא – תנה לו!…
הצצתי לתוך עיניה: כמה אהבה וחמלה וכמה הבנה, הבנה!… לא מן הנמנע, שברוב הימים תמלא תפקיד גדול בתנועת־מהפכה ותילחם על בריקדות.
הנה אף הוא!...
מאתגרשון שופמן
שככו הסערות על כל החזיתות – ובני־האדם הנשארים התחילו שבים לאט־לאט אל מעשיהם־סבלותיהם. העתונים המצוּירים מלאו תמוּנות הגיבורים, גיבורי המאורעות הגדולים, והיה הרושם כאילו אך לשם זה בלבד, היינו לשם קביעת פרצוּפו בדפוּס, נלחם המצביא באשר נלחם והמהפכן הפך מה שהפך. פרסוּם התמוּנה – תכלית כל התכליות.
באחד הימים ההם, מכיון שהוקלה התנוּעה ממקום למקום, בא איש מעיירתו הקטנה אל המטרופולין, כדי לסדר כאן ענין נחוץ. אך יצא את בית־הנתיבות – ואדון הדור בלבושו ובקלסתר־פניו, אציל, צץ לקראתו ונכנס עמו בשיחה. איזו אישיות רבת כוח וקסם, שקשה להשתחרר הימנה. והנה מציע לו זה בלחישה אבנים טובות לקניה. בחלקת לשונו, בפיתוייו ובמבטיו שיתק כל נסיון של סירוב. לא ארכו הרגעים – והקרתן התמים נשאר עזוב לנפשו, מרומה ונחמס ברעש הכרך.
ביאושו הגדול אץ אל בית המשטרה – ובדמיונו שגא הנעלם למין אדם עליון, שמלגלג בחשאי על תבל ומלואה, על המאורעות הכבירים וגיבוריהם גם יחד. הנה הוא ממשיך לצוד אנשים ברחוב כבתחילה, כמו לפני המלחמה והמהפכה, כאילו בינתים לא אירע כלום. האם אין זה אחד פלאי, שמקומו בין אנשי־השם?
בלשכת־המשטרה הראו לו את אלבום הפושעים – וכאן מצא את תמונת האיש. נתקררה דעתו:
— הנה אף הוא!…
השלימו!...
מאתגרשון שופמן
כבולי יד, ימינו של זה לשמאלו של זה, הלכו שניהם, היהוּדי והנוצרי, באמצע הרחוב, בין השוטרים המזוינים. כחברים, כידידים, כאחים, — ועוד יותר!…
האויר בארץ מורעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפּה – והנה אחוה כזו בין שם ויפת בראש חוצות! ברתוֹק הברזל, נדמה, שמו ידיהם מרצון – כדי ששום רוח רעה, ששום שטן לא יפריד ביניהם. הפגנה נשגבה נגד איבת־עולם!
שרב־היום, יום יולי, היה כבד מנשוא. הכל נמוג, הבליח, סינוֵר. כקטע חזון נראה הדבר, כקטע חזון מאחרית הימים.
שְחור
מאתגרשון שופמן
משחור יצא מבהיק ונאה. הלא הם ילדיו של מנקה הארובות פרנץ רקהולד. שניהם, כנער כנערה, מרהיבים ביפים ובזוהר עיניהם. מתגנדרת בהם האם, ובשיחתה עם השכנות שמותיהם בפיה כל היום, מתכוונת, כביכול, למרק בהם מה, לטהר מה.
אבל הנה גדל הבן והגיעה השעה לדאוג לתכליתו. האב דרש, שזה ילך בעקבותיו וילמד את מקצועו אף הוּא. הוּא, האב, הזיקנה קופצת עליו, וטוב, אם יוכל להנחיל לו, לבנו, את משרתו החשובה אצל העיריה. סוף סוף הרי זו פרנסה טובה מאוד – בצוק עתים זה, בחוסר עבודה זה. כל האנשים מסביב מקנאים בו!
זמן רב פגש התנגדות מצד אשתו. ברם, לאחר שהבן ניסה לשלוח ידיו בכמה מקצועות אחרים ולא הצליח, נכנעו לפקודת האב. רגע טראגי היה זה, שהעלם היפה והנוח להסתמק לבש את השחורים של אביו, הכניס רגליו היחפות באותם הסנדלים, תלה את חישוק המטאטא השחור על שכמו ויצא לעבודתו. – מטבעות־הכסף המפוּיחים, שהביא בערב הביתה, לא שימחו את לב אמו, לא שימחו.
את כל אהבתה־חרדתה ריכזה עתה בבת, בהרטה בת השש־עשרה. לא ישנה, כשזו התמהמהה לשוב בערב. ופעם – היתה חגיגה עממית על פסגת ההר המקומי, חגיגה עם מוסיקה ומחולות וזריקת “קוֹנפיטוֹת” וכו' – שבה הרטה הביתה בבוקר.
אחרי כל הצעקות והבכיות והוידוי של הקטנה הפצירה האם:
— אבל מי הוא זה?
— בחור הגון – ענתה הרטה – נשבע, שישאני כדת…
— מה מעשהו?
הנערה כבשה פניה בקרקע ורטנה:
— שוליא למנקה הארובות בשטרַסְגַנג…
זרים
מאתגרשון שופמן
שני בתי־ספר עממיים ברחוב ה“קיי”, מול הנהר, זה אצל זה: היהודי והנוצרי. הראשון בחצר הטמפּל האדום, חשוּף־הלבנים, עם ה“מגן־דוד” שבראשו, והשני בבנין הסמוך, בית־אבנים גדול, רב־אגפים. מן החלונות הפתוחים העליונים בוקעים קולות התלמידים בשירותיהם: קול ענות גבורה משלהם וקול ענות חלוּשה משלנוּ.
בשעת ההפסקה פורצים ילדי בית־הספר הנוצרי החוּצה ברעש, מציפים את כל הרחוב ומחרידים את האויר בשפעת החיים הצעירים. ואילו תלמידי בית־הספר היהוּדי נשארים בחצר ולועסים פתבגם בחשאי.
במשך הקיץ עושים המורים הנוצרים עם תלמידיהם טיולים רחוקים אל מחוץ לעיר, אל ההרים והגיאיות מסביב. בהילולות ובחינגות ובקולי קולות – כאדוני הארץ. ואילו בית־הספר היהודי יוצא לטייל לעתים רחוקות מאוד. פוסעים ברפיון, ללא בטיחות, ללא קרקע מוצק תחת הרגלים, באים עד הפּרבר, ששם בית־העלמין היהודי, מתעכבים כאן שעה קלה – ושבים.
התלמידים הנוצרים, בעברם על פני שער הטמפּל, מציצים הנה בלגלוּג ומתווים בקרטון על הגדר את צלב־הקרס. ופעמים, לעת צאת הנערים משני בתי־הספר בבת אחת, ההתנגשות בין שני המחנות בלתי־נמנעת.
הנה ניטשה מלחמת אגרופים ואבנים באמצע הרחוב, מלחמה עקשנית, הרת איבת הדורות – לחיים ולמות. פתאום, תוך כדי להט הקרב, פּרשו שני נערים מתוך שני המחנות הלוחמים, אחד מזה, ואחד מזה, והתיצבו מרחוק. מיאנוּ הילחם…משתאים־מחרישים עמדו מנגד – לא שחורים ולא לבנים, לא שמיים ולא אריים, עם יגון־זרים בעיניהם, זרים לאלה ולאלה, זרים לכל. כאילו נפלו אלינו מכוכב־לכת אחר.
ילדים הם לנישואי תערובת.
יהודי זקן
מאתגרשון שופמן
פעם, פעמיים בשבוע, באים מהעיר גדודי צלב־הקרס במדיהם, מצוינים באות האיבה הגדול, אלינו אל כפרנו, בו, במגרש שהוקצה לכך, הם עושים את תרגילי־הצבא שלהם, לרבות אָמנות היריה. הפרצופים הם אלה של טירונים בני־כפר – מגושמים, כאוטיים, קלושי צורה.
בבוקר אחד ראיתים מרחוק מתגודדים בשדה קינדל, עומדים תחתיהם ומסתכלים בדבר־מה. סרתי לשם אף אני ונפעמתי: מגדעים את הבוקיץ!… האיכר הצעיר והעשיר קינדל (לפני ימים מועטים מת אביו, והרי הוא, עוד נער כמעט, נעשה עתה לבעל כל הרכוש הרב), נמלך לקצץ את הבוקיץ הגבוה, הסוכך בצמרתו על חלקת אדמתו – והנה הוא וארבעת עבדיו מתקיפים את גזעו סמוך לקרקע, באש ובמשור ובקרדומות.
היה זה הבוקיץ היחידי בכפר, פּאר־המקום – בגבהו, בהתרפקותו כלפי מעלה, ברעשו הנאצל בשעת סערה, שנשמע כתפילה. ברם, קינדל הבן, משנעשה הוא האדון, חפץ, כנראה, להראות את אדנוּתו ולעשות שינויים ותיקונים במשק ובתוכם גם את גדיעת העץ האדיר והזקן הזה, שלפי דבריו כבר הגיעה שעתו.
— צריך היה לעשות זאת זה כבר, זה כבר, — נענה בראשו לאות אישור מנקה־הארובות המקומי, כשחלבוני עיניו מבהיקים מתוך השחור – העץ זקן מאוד, שחוף וסדוק־ברקים ועלול בכל רגע לנפול מאליו ולהרוג איש.
ככה הלך ונתרבה עיגול המסתכלים מסביב לאילן ברגעיו האחרונים. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוּש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם, איש איש בכלי־משחתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת. וההמון הלך ורב. אפילו מי שהשעה דחוקה לו, וכל אָץ לסבלותיו, בעברו כאן עתה – ועמד. והיום יום חורף עז, סומרים האנשים מקור ועומדים ומחכים בקוצר רוח. משתוקקים לראות את הנפילה הכבירה, ועל כולם — זה גדוד צלב־הקרס בגבורתו־שחצנותו.
סוף סוף נאנח הענק אנחת־מות ונפל מלוא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע, חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור. שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם..
וָאבין: יהודי היה אילן זה, יהודי זקן.
והיה כי ישאלך בנך...
מאתגרשון שופמן
על פרשת רחובות עמד אחד מבחורי־צלב־הקרס, בחולצה־הכתוּמה, ומסר את גליונות העתון שלהם, זה העתון המרעיל את עם הארץ, למקטון ועד גדול, זה העתון הקורא להשמיד ולהרוג וּלאַבּד וכו'.
עברתי עם בני הקטן, שעדיין אינו יודע מאומה. בראותו את צלב־הקרס על שרוולו של השגץ, שאל:
— אבא, מה האות הזה?…
איש המרתף
מאתגרשון שופמן
חופשת הקיץ במקום נאה זה, באחד מהרי שטיריה, בחיק שדות ויערות, יכולה היתה המשפחה היהודית לבלות בטוב, אילולא בני המקום הללו מסביב, הנבערים, הפראים למחצה, עם המשטמה העצורה בעצמותיהם אל הזר, אל בן העיר, אל היהוּדי.
הנה משחקים הילדים בחוּץ עם ילדי השכנים – ולא ניחא. הם משתעשעים, מתעלסים לפי שעה, נהנים, אבל הוא, האב, מסתכל מן הצד ולבו בל עמו. לבו מנבא לו, כי “מרה תהיה באחרונה”.
בין ילדי הנוצרים הללו נמצאים גם ילדי השוערת של בית מגוריו – ילדים רעים, ערמומיים, חצופי פרצוף. ואביהם?! זה עובד במחצבה הסמוכה. וכעבודתו כן הוא: כבד, קודר; עינים פוזלות לו, עיני אדם שלא מן הישוב, עיני ליסטים.
מעונם למטה, במדור המרתף, ובלילה קשה לשכב במיטה במנוחה: תחתיך רובץ עתה אדם אימתני, מין אדם קדמון – מי יודע, לאיזה מעשים הוא מסוגל?
לא ניתן להבין, כיצד שרויים הם כאן, במרתף מסורג־האשנבים, האשה והילדים עם אבי משפחה כזה בכפיפה אחת. כיצד הם יוצאים כולם ממאורה זו בבוקר בבוקר חיים? ולא רק חיים, כי אם גם צוהלים ועליזים! הנה הוא עצמו בן־כרך, בר־תרבות, ואף על פי כן הריהו “שורר בביתו”, מתרתח תכופות ואינו יכול להתאַפּק מלהכות את ילדיו על דברים של מה בכך. לאחר המעשה, אמנם, לבו נוקפו – וחוזר ומכה! ואם הוא כך – איש המרתף הלז, המגושם, החוצב בהר, הפראי, הברבר…
עבודה קשה עובד האיש במחצבה, בשרב הקיץ, ששם, במלכות האבנים המלוהטות, הרי זה כבד שבעתים. כאן בחצר, בין אשתו וילדיו, רואים אותו אך ביום הראשון – עייף, מפורך־עבודה, מגודל פרע, מר נפש כדוב שכול.
ככה הורעלה לו, לקייטן היהודי, פגרת־הקיץ הקצרה בנאות דשא אלה. חרדה לילדים ביום ופחד בלילה. אינו יכול לישון מאחורי הוילאות המורדים, ורק לפנות בוקר הריהו נרדם קצת, לאחר שהוא שומע את איש המרתף תחתיו יוצא לעבודתו.
ואשר יגור לילדיו, בא סוף סוף. אלזה הקטנה שלו, הענוגה, הנאהבה, הוּכתה בידי ילדת השוערת, בת גילו, זו חצופת העינים, המסואבה.
האב התחלחל, יצא מגדרו, רץ אל האם, השוערת, צעק, דיבר משפטים ולא יכול להירגע.
והשוערת התנצלה לאמור:
— מה אעשה, וילדי גדלים ללא יראת אב. אביהם עוד לא הרים ידו עליהם מעולם. איני יכול, הוא אומר, להכות ילד. אינו יכול!…
רדיו
מאתגרשון שופמן
שנינו עמדנו בתוך ההמון הצפוף והקשבנו אל הקול ממרחקים. חברי התפאר עלי: – נצחונות האדם!
ואני, בהוגיעי את שמיעתי, תפסתי בקול צרידות כלשהי בצירוף כובד נשימה. ברי, שהמדבר (הוא הרצה על איזה ענין מדעי) אינו בריא כל צרכו. ריאתו פגומה.
כמה מעציבה החולניות, בהגיעה עדינו דרך אלפי קילומטרים! רחמנות על המין האנושי…
– נצחונות האדם, – הירהרתי – שבאמצעותם אפשר לשמוע את ליקוי ריאתו ממרחקי מרחקים; שבאמצעותם אנו חשים את חולשתו־תמוּתתו מעבר לימים.
המאושר
מאתגרשון שופמן
בבוקר זה קשה היה למצוא בבוּאת אושר על פרצוף אדם. טרודים ומטורדים ומדוכאי־דאגות אצו האנשים לאורך המדרכות. אבל האומנם לא נמצא בין אלה אף אחד מאושר? אף אחד?
כן, אחד, בכל־זאת, היה היה. בחיוך כבוש צעד, לא צעד, לא נישא, ריחף, מה זה היה לו? מה?
את פני הרופא יצא זה עתה, והלה הודיעהו: – השתן נקי. לא חלבון ולא סוכר!
אבי תמרה
מאתגרשון שופמן
מרחוק, מארץ אחרת, באו הלום. שׂבע נדוּדים, חרוּש קמטים וטרוד ומטורד הבליח לנגד העינים אבי הבית, מבלי השתתף בענינים ה“רוחניים” של אשתו וילדיו. כזר. ואנו הרווקים, האורחים ה“מעניינים”, הסתובבנוּ כאן, בין עציצי הפרחים, דרך חירות, אכלנו ושתינו, הקשבנו אל הפסנתר והתרפקנו בתוך כך על הקטנה, בת העשר – על תמרה.
בהרות־שמש מלבבות היו לה על חטמה המופלא, עניבה אדומה בראשה, וכפות ידיה לא מעולם זה. אצבעותיה התנועעו בלי הרף, התמתחו, התפשקו, וכמו פרטו תמיד על כלי מוסיקה בלתי־נראים. נשמת הבית היתה תמרה. – תמרה חיורת היום כל כך… – העיר פעם האב בדאגה עצורה.
לא הציצה אליו. כי מי ישעה עתה אל איש המעשה הפשוט, האפור, כשהבית מלא אורחים נפלאים כאלה. הרי הוא, האב, אינו אלא אחד מני אלף, תלתן באפר, גרגיר חול. והנה החליטו פתאום, לצערנו הרב, לנדוד גם מכאן, כלעומת שבאו (אולי נתכוון האיש להיפּטר מאתנו?…). כולנו ליוינו אותם עד בית הנתיבות ולפנים ממנו, אל הרכבת, ואף נכנסנו לקרון. לא נמצאו מקומות פנויים – ואבי המשפחה נדחק, נלחם, הניף והטיל את הארגזים והמזודות הכבדים על המדפים העליונים, וסוף סוף, לאחר שכבר הצליח לכבוש לו פּינה, לא נתקררה דעתו, אלא יצא לבקש תא אחר, נוח יותר.
סבלים, שריקות, קיטור. פתאום זעה הרכבת, כאומרת להפליג, בהירתק אליה קרונות נוספים. – היכן אבא, היכן אבא?!.. – נבהלה תמרה, מבלי השגיח בנו כלל, ותבך.
רצנו לחפּשו, והוא צץ לקראתנו מן התוהו־ובוהו – קורן, קדוש, קברניט, אב, אב גדול, אבי תמרה.
ברק בעב־הענן
מאתגרשון שופמן
מצלצלות הכנסיות בלי הפוגות. הרי הן פתוחות כלפי חוץ, ונראים הנרות הדולקים באימה החשכה שבתוכן. ונוסף על אלו הישנות, העתיקות, הקודרות, עוד הולכות ונבנות כנסיות חדשות בפרברי העיר. – “הפנתר”! – מכריז העלם על גליונות העתון הפאשיסטי שבידו.
– “הקרב”! – עונה לעומתו הבחור של צלב־הקרס, בהכריזו על עתונו הוא. שניהם צעירים חזקים, גזעיים, לבושים חולצות כתומות, ומגבעותיהם משובצות ציוּני־מתכת שונים, שמוסיפים להם חוסן מיוחד.
רעל בגליונותיהם, חשכת קדומים ושיסוּי המונים – והעוברים והשבים קונים, קונים… נדכיתי מאוד.
והנה פתאום, כברק בעב־הענן:
- “הדגל האדום”!!..
פילסתי לי נתיב גם אל צעיר זה, כדי להסתכל מקרוב אף בו. לא חולצה כתומה ולא ציוּני מתכת במגבעת, אלא בגדי עוני פשוטים, – ברם הגוף חזק, חזק אף הוא. הזינותי עיני ארוכות בעורף־הברזל שלו – ונרגע הלכתי לדרכי.
בשער הטמפל
מאתגרשון שופמן
עיר ואם בגרמניה.
הבנין מזדקר באדמומיתו (מערומי לבנים, ללא טיח־סיד) וב“מגן דוד” שבראשו. על הקיר מבחוץ תלויה טבלה שחורה גדולה עם רשימת צעירי היהודים (באותיות זהב), בני עיר זו, שנפלו חללים במלחמת־העולם “בעד המולדת”. אדוני הארץ, הביטו וראו!..
בחצר, בכפיפה אחת עם בית־האלוהים, נמצא גם בית־ספר יהודי לתינוקות, בו מלמדים בצד הלימודים הכלליים גם קצת עברית בהברה ה“טמפּלית”. המורים אינם מומחים גדולים במקצוע זה, והרי הם כפופים לרב העדה, הרב מטעם, שהוא גם פרופיסור לשפות השמיות באוניברסיטה המקומית. (בדפוק איש על דלת מעונו ושואל:
- האדון הרבינר בביתו?
מתקנים לו שם תיכף:
– האדון הפּרופיסור?..).
בצהרים, לעת צאת התלמידים והתלמידות הקטנים מבית־ספרם, צובאות ומחכות להם כאן אמותיהם ואומנותיהם. האחרונות נוצריות הן ברובן, והרי הן שולחות בתוך כך מבט נוהה אל הילדים הנוצרים, תלמידי בית־הספר הכללי, הנמצא בסמוך אף הוא. הנה הציפו הללו את הרחוב ברעש כדול, חולפים בהמוניהם על שער הטמפּל ומציצים פנימה בלעג. מהם גם מתוים בחטיפה על הגדר את צלב־הקרס.
ברגע זה יוצאים בלוית מוריהם גם הנערים היהודים מבית־ספרם הם – והמלחמה ברחוב, בין שני המחנות, נטושה! באבנים ובאגרופים ובילקוטי־הספרים… פעם אחת בבוקר התיצבה פה, בשער, אשה נוצרית זקנה, כבת שמונים ומעלה, וחיכתה עד בוש. בראותה לבסוף איש בא מירכתי החצר (זה היה אחד המורים של בית־הספר, יהוּדי “מערבי” צעיר, במשקפים), צעדה לקראתו כל עוד כוח בה ודיברה רתת:
– דבר נחוץ לי אליך, אדוני. אמור נא לי, מתי מטיף הרבינר בטמפּל.
אני רוצה לשמוע. היתנו לי להיכנס?.. אשה יראת אלוהים אנכי, פרוטסטנטית אדוקה, ואין כנסיה, שלא התפללתי בה, ואין כומר, אשר לא שמעתי את הדרשה שלו. והנה זה כמה לילות שאני שומעת קול לוחש באזני: היכנסי פעם לטמפּל הישראלי ושמעי גם אל דרשת הרבינר בטרם תמותי…
כאחד האדם
מאתגרשון שופמן
לא רק הקטנים, בני גילו, כי אם גם הגדולים תמהו עליו ועל מעשי גבורתו.
מזיק שכזה! הוא ידע להכות כאמן האִגרוּף, ולקלוע אבנים מבלי החטיא, לטפּס על הגבוהים בעצי היער, לרכוב על די־אופנים ללא אחיזה בידים. הפליא לעשות בכל להטי האֵקרובטיקה. יחף, גלוּי־ראש ומעורטל למחצה – בן עניים היה – התרוצץ ברחובות גם בימי־החורף הקרים ביותר. שום פגע לא שלט בו. עשוי לבלי חת!
לילדי המקום בכל תעלוליהם היה הוא לראש. כולם פחדו מפניו. שלטון הוצק בפרצופו העז, והכרת כוחו רשפה מעיני המשובה שלו. בינתים גדל והגיעו ימי “התכלית”. בבוקר השכם, בסופת שלג, ראיתיו ברחוב, כשהוא נושא כלי פחים גדול מלא חלב. עוד לא מלאו לו חמש־עשרה שנה – והחיים כבר רתמוהו לשלהם!
במצנפת שמוטה על אזניו שירך דרכו – נכנע, אפור, ללא סימן כלשהו מגבורת ילדותו. עתה משך בעול כאחד האדם.
בלי דאגות
מאתגרשון שופמן
לפני המלחמה לא היה עם האנשים מסביב על מה לדבר. מה יכולת לדבר עם הסנדלר, עם הספּר או עם המלצר בבית־הקפה? לא כן עתה. עתה הם כולם אנשים מעניינים מאוד. כי כולם היו באש – והרי הם יודעים לספר יותר מהללו, שהיו בקוטב הצפוני, או בספירות העליונות. גיבורים כולם, כולם, ואתה, איש ה“עורף”, הבה גודל להם, ואל קטעי זכרונותיהם הסכת בדחילו:
–…פתאום, במרחק לא רב, כמו מכאן עד אותה האנדרטה, צצו לפנינו שני חיילים אנגלים עם תותח. אחד גבוה, ענק, ואחד נמוך. אמרתי: אבדנו!..
עד היום נפלא ממני, כיצד לא נתבלבל הקוֹרפּוֹרל שהיה אתנו: כהרף עין כונן את רובהו וייר… האנגלי הקטן נפל תיכף, והגבוה נטלוֹ תחת זרועו ונעלם עמו ביער הסמוך.
–…על פי רוב נפלו הנופלים ללא צעקה, ללא הגה; ביחוד אלה שנפגעו במצחם. אבל נוראה היתה צעקת החיילים, שקלטו יריה בבטנם. ירוי־בטן כזה נשאנו פעם בשנים, אני וחברי, אל צריפי העזרה הראשונה. נשאנוהו דרך טרשים וחתחתים ומהמורות ולכל פסיעה ופסיעה צעק איומות. ושם, בצריפי העזרה הראשונה, לא אספוהו. “אין כאן מקום בשבילו!” – אמרו (טשכים היו כולם) –
“שאוּהו הלאה!”…
–…בליל פסח – סיפר היהודי, משרת בחנות־בגדים – עמדה פלוגתנו בעיירה בפולין, הוזמנתי אל אחד מ“גבירי” המקום – אל ה“סדר”. מן הגיהינום ישר אל בית מלא אורה וחום, ויין וכוסות… אבל, יודע אתה, לא יכולתי ליהנות מכל זה בשל… הכינים בבשרי. הרגישו בחום אף הן והתחילו ל“עבוד” בתוקף… היה נורא!
כאלה וכאלה הם מספרים: הסנדלר, החייט, הספּר, המלצר… על הסוסים המרוסקים הם מספרים, על הסוסים שפוכי־המעים, על הגאז ועל חנוקי־הגאז, שהפכו שחורים ככושים, וכו' וכו' וכו'. וכפעם בפעם הם מסיימים בפזמון הידוע:
– מי שלא חי את כל אלה, מי שלא רבץ בחפירות בעצמו, לא יבין זאת…
איש כזה בכלל אינו יודע מה זה: רע… אינו יודע, אינו יודע…
אבל פעם נשתקע האחד בהרהורים, ואחרי הפסקה קצרה הפתיע:
– ואף על פי כן – אני אומר לך – ימים טובים היו אלה… חיים היינו בלי דאגות… לא היו לנו עסקים עם נושים, עם חובות, עם משפטים. לא פחדנו מפני המעקל… ימים טובים היו אלה – בלי דאגות.
מות
מאתגרשון שופמן
ברוב יצירותיו ניסה המשורר לחדור אל המות ועלף את זה בגונים ענוגים, באדמומית שלכת, ברחיפות שמימיות, בחלומות, בערפלי אהבים וכלות־הנפש. אבל הנה בא המות אליו, אליו עצמו, בא במפתיע, תוך כדי שבתו אל שולחן עבודתו – המות ממש.
כמה אינו דומה זה אל כל מה שצייר ופייט במשך כל ימי חייו. לגמרי אחרת, אחרת לגמרי!
בילדותו, בחצר בית־הספר, נאבק לפעמים, לעיני שאר התלמידים, עם נער חזק ממנו. נאבק כעומד על נפשו, בתמצית כל הכוחות. עד שהתקרב הרגע המכריע, הנורא: עוד מעט יִכּנע ויפול!
ברם, משנהיה הדבר, בשכבו אין־אונים תחת כובד המנצח, בעצם אסון־התבוסה
– היתה הרווחה: מנוחה, מנוחה, מנוחה… בחיוך קפא הפרצוף הנאצל.
כבלים
מאתגרשון שופמן
כנביא קדמון, בזקנו המגוּדל פּרע ובאש עיניו, קרא תגר כל ימיו, בכתב ובעל־פה, על כבלי הברזל, בהם כובלים את ידי הפושעים החמוּרים. בספרו “האנושות הכבולה” עשה לו שם עולם.
והנה אינה לו המקרה להזדמן יחד עם אסירים כבולי יד בקרון אחד ברכבת. הם הועברו, כנראה, ממאסר אל מאסר. על הספסל ישבו בשורה והתלוצצו לצחוק שוטריהם־מלויהם שעמדו אצל החלונות הפתוחים. בפינת הקרון ישבה איכרה זקנה ותינוק על זרועה. זה נתן פתאום את קולו בבכי.
- זאת לא שמענו זה כבר!.. – קרא האחד, וכולם פרצו בצחוק פראי.
פרצופי זוועה מכורסמי עגבת. הנה יתנפלו עליו, על סניגורם־מגינם, וינגסו את חטמו בשיניהם – מתוך משטמה עיורת, מתוך האיבה הנצחית אל “האדם ההגון”, אל בן החורין. הוא כבר קרא, כמדומה, פעם בעתונים על מין מקרה כזה.
כשהרכבת התקרבה אל תחנת הכרך והכל התכוננו לצאת, ניגשו השוטרים אל האסירים והתחילו ממשמשים בכבליהם. הנביא־הפילוסוף נבעת וחָוַר כמת: נדמה לו רגע, שהם מתירים אותם, ברם תיכף נרגע בראותו, שאינם אלא בודקים את הכבלים, אם אלה נעוּלים כהלכה.
הצרצר
מאתגרשון שופמן
את קיצי ילדותי המם הצרצר הבלתי נראה. בימים ובלילות, בימים ובלילות. בימים, ימי הזהב והאש, ובלילות – כשבנתיב־החלב ברקיע האמנתי לראות כתם אור נזרק מחלון הנערה שאהבתי בחשאי.
והנה עתה, באחרית הימים, אחרי כל הנדודים בכרכים ללא שדה ושמים, הרי אני שוב בחיק הטבע. אבל מה זה?! האש והזהב דהו מאוד, ואת נתיב החלב בלילות אני רואה כאַסטרונום.
אבא, אני צדתי את הצרצר – רצה לקראתי בתי הקטנה – רוצה אתה לראותו?
לא. לא… – הסיבותי את פני – איני רוצה, איני רוצה!
אמי
מאתגרשון שופמן
בשעה קשה הגיעתני הידיעה מעיר־מולדתי, כי עוד אמי חיה. ואני כמעט שבטוח הייתי, שנתיתמתי ממנה זה כבר, זה כבר. קשר־המכתבים ביני ובין בית־הורי ניתק במהומת העתים – והמות הגדול הלא בּילע שם בינתיים ולא חמל!
והנה מכתב ובו תמונת אשה זקנה, זרה כמעט (כשנפרדתי ממנה, היתה כבת ארבעים, ועתה הרי היא כבת שבעים); אבל לאט לאט… מטפחת על ראשה – כמו אז. המצח היקר הנה הִנוֹ.
אמי, אמי!..
הוּקל ללב. כאילו יש בכוחה לחלצני, להצילני. עוד ילדים אנו כולנו, ילדים.
האדם הטוב
מאתגרשון שופמן
המשורר השטיירי הזקן, פּאול פִרוֹנִיוּס, נעשה עני באחרית ימיו. ספרי הליריקה המרובים שלו פסקו להימכר. העולם פנה עורף לספר. הנוער שקוע בכדור־רגל, הנוער גולש בסקִי, מטפּס על הכֵפים, ואל הפיוט – לא ישעה, לא ישעה. הפייטן רַד!
לא לחינם התקומם נגד המלחמה בסתיו 1914, התקומם בפיו ובעטו, עד שכפשׂע היה בינו ובין בית־האסורים. לבו ניבּא לו אז, שזו לא תביא עמה טובות. עתה הוא רואה, שהרגשתו לא הטעתהו. מן המשואות קם עולם חדש וזר. בתלתלי־השיבה הכחלחלים שלו, בבגדיו, בצוארונו ובעניבתו עתיקי־האָפנה – הריהו נראה כשריד מימי בטהובן וגרילְפַּרְצֶר. בפרבר, מקום מגוריו, מכירים אותו קטון וגדול, וקודם, בעודנו איש אמיד, בירכוהו לשלום מרחוק; עכשיו, בירידתו, משהתחיל טובע בחובות, עוברים עליו בשתיקה, כאילו אינו במציאות.
אשתו מתה עליו לפני כמה שנים. בן לו באמריקה – המשען היחידי שלו. אבל תכלינה העינים אל מכתב־הכסף ממנו! בגויעת־לב מצפּה הוא בבוקר בבוקר לדואר, וזה מביא לו את ה“נייר” האפור הנורא של בית־הדין: אחד מנוֹשיו הגיש נגדו תביעה! בפרצופו של נושא־המכתבים, מתוֹעב־החוטם, הוא רואה כעין חיוך כבוש, חיוך מכוער של שמחה־לאיד: הא לך דואר!..
וחדוה־לאיד זו הוא רואה בכל פרצופי השכנים, הנפגשים בדרכו. הפרבר קטן, וה“טרַטש” בו גדול. את הכל הם יודעים, את הכל. עתה ודאי מחכים הם בסקרנות ליום בוא אליו המעקל קרוֹי. קרוי זה, הכרסתן, עם משקפי־הניקל שלו, אימתו על כל העיר; אדם נורא הוא, תליין! לכשיבוא, יעקל את כל אשר ימצא. את האורלוגין העתיק, יקר־המציאות, יעקל, את אדרת־החורף, את הכרים והכסתות!
כן, ליום זה מצפּים הם כולם. עתה, עתה הכיר את האדם על בוריו. עתה הכיר, כמה רוע הוצק בו, כמה ארס! לפנים לא ידע את האדם, לא ידע. בסתיו 1914 חירף נפשו ופירסם שירים וכרוזים נגד המלחמה. האם כדאי היה הדבר? הוכרעו לטבח מיליוני בני־אדם – ומה בכך? מנוולים נהרגו! כך יאה להם. האדם אינו ראוי לחמלה, אינו ראוי.
דפיקה בדלת. ניתר לבו: המעקל קרוֹי?!.. פּתח, ובעיניו שחשכו ראה לפניו איש צעיר סימפּטי מאוד (קורא־מעריץ?..) ומזודת־עור קטנה בידו. זה נשאר עומד תחתיו, מעבר למפתן, וסירב להיכּנס. – האתה הוא האדון פרוניוס? – שאל הזר. – כן, אני הוא. – בבקשה לצאת אלי לרגע, – ביקש הלה בקול נמוך. המשורר יצא אליו, אל המסדרון. – מבית־הדין נשלחתי אליך, לשם עיקול, ואיני רוצה להתפרץ הביתה פתאום, בלי הודעה מראש: שמא באקראי נמצא אצלך עתה איש זר.
– לא אין איש. בבקשה להיכנס. והאדון קרוֹי היכן?
– האדון קרוי מת. עתה אני במקומו.
– האדון קרוי מת?!..
– כן, מת בשבוע שעבר. אחרי ניתוח.
המעקל הצעיר נכנס, פנה כה וכה – רואה ואינו רואה… ניגש אל החלון.
– סיכּוּי יפה… – העיר – כמה משלם אתה בעד הדירה?
– חמישים שילינג לחודש.
– בעד “חור” שכזה! בעלי־הבתים הם עתה ליסטים ממש. פּסע אחת הנה ואחת הנה וביקש:
– בבקשה לפתוח לי את ארון־הבגדים.
בידים רועדות ציית המשורר. הלה הציץ לתוך הארון הפתוח ואמר: – כבר תוכל לסגור. איני מוצא דבר.
רשם בפנקסו מה שרשם, ומתוך הסברת־פנים טובה מאוד השתחווה – ויצא. מאושר נשם המשורר הזקן ושב אל עצמו. האדם – טוב!!
שמות תחת שמות
מאתגרשון שופמן
במסדרוני בית־המשפט יושבים אנשים על ספסלים, איש איש מול ה“חדר” הנקוב בפתק־ה“הזמנה” שלו, ומחכים עד שייקראו בשם. ופקידים יוצאים תכופות ומכריזים מעל הגליון שבידם שמות שונים ומשונים, שמהדדים בחלל זה עלובים, מגוחכים, מחוּללים…
כך יושבים הם כאן, איש איש מול “חדרו” המסומן במספר, איש איש ואַבנו בכבֵדו. הנה מובלים אסירים בידי שוטר לאורך המסדרון – לשם איזו עבודה בירכתי “הבית האפור”. דוקטורים יהודים צעירים, ללא חתימת זקן, חולפים כאן, ותיקיהם בבית שחים, דוקטורים חדשים, שזה עתה יצאו מבית היוצר. הם למדו בגימנסיה, באוניברסיטה, לנחת רוחן של אמותיהם הצדקניות, והכל כדי שיוכלו סוף־סוף להשתתף אף הם בעבודת מכוֹנה כבירה, אימתנית זו, שסוחבת בני־אדם מבתיהם אל המאסר.
ופקידים יוצאים תכופות ומכריזים בקולותיהם הבריאים, המוצקים, שמות שונים ומשוּנים, שמהדהדים בחלל זה עלובים, מגוחכים, מחוּללים… ונפלא הדבר: בארצות הסלביות, זכורני, הוגיעו הלבלברים הרוסיים, או הפולניים, את לשונם בשמות:
– שלֶזינגר, פֶלדמן, זילבֶּרשטיין!..
ועתה, במדינה גרמנית, מכריזים הפקידים הגרמניים דוקא:
– סְמוּטני, פּוֹקוֹרְני, טשַייקָה!.. שמות תחת שמות.
גורל
מאתגרשון שופמן
לא כל יחסי בני־אדם אל הוריהם היו שוים. הללו אהבו אותם והללו שׂנאוּם. פלוני אהב את אביו, ואת אמו שנא, ופלוני להיפך. והוא הדין ביחס אל האחים והאחיות. רחשי־לב משפחתיים אלה קובעים אחר־כך את טיב זכרונותיו של אדם, זכרונות ילדותו ונעוריו, ואת טיב יחסו אל המולדת הרחוקה בכלל.
והנה זכרונות סוף סוף אינם אלא זכרונות, והחיים, החיים החדשים, מכריעים אותם. דיוקני אבות, אחים ואחיות מיטשטשים ומשתכחים בריחוק מקומות וזמנים. לגורל מתהווה הדבר רק אז, כשהאדם מעמיד ולדות. בילדיו הריהו חוזר ורואה את אביו ואמו, את אֶחיו ואחיותיו – גלגולי פרצופים! – ואשריו עתה, אם הללו היו אהובים עליו, ורע, רע לו עתה, אם הללו היו שנואי־נפשו.
כי גם אהבתו גם שנאתו חוזרות וניעורות עתה בכל חריפותן גם כלפי הילדים, שעל־פי־רוב הם דומים בצורתם לזקניהם ולזקנותיהם, לדודיהם ולדודותיהם.
אדם על אופנים
מאתגרשון שופמן
אויר לא רב במסדרונות הארוכים והעקלקלים הללו. נושמים בכבדות האנשים היושבים על הספסלים ופתק ההזמנה בידיהם. נפתחת דלת ופקיד בריא, מלא דם, מכריז מעל הגליון שמות שונים ומשונים, שמהדהדים בחלל זה עלובים, מחוללים:
– הנס קיזלינגר, קרל פוקורני, פרנץ טשייקה!..
בית־הדין הוא בשביל הסביבה. כי על כן בני כפר הם ברובם האנשים הללו, כיושבים על הספסלים וכעולים וכיורדים בשלבים מקומה לקומה, חיורים כולם, מזועזעים, נטולי שינה. תובעים ונתבעים ועדים. דברי ריבות אין קץ, סכסוכים, עלבונות, איבת שכנים ועל הכל – הוצאת לעז. פלונית אמרה על פלוני. אמרה… אשה אחת ב“אַלם” (ישוב כפרי בהרים) אמרה, כי ראתה את שכנתה, אשתו הצעירה והיפה של מורה־הכפר, רומזת אל אחד הבחורים, כי יעלה אליה, אל עליית הגג, ועל דיבּה רעה זו הרי היא נתבעת עתה לדין על־ידי המורה הבא בימים עצמו. ועוד ועוד.
כנופית אסירים במדיהם האפורים מובלים לאורך המסדרון לשם איזו עבודה בירכתי “הבית האפור”. במגמה הפוכה חולף על פניהם דוקטור יהודי צעיר מאוד, שזה עתה יצא מבית היוצר, ותיק ה“אַקטים” תחת בית שחיו. כחמש שנים התלבט בין כתלי האוניברסיטה הוינאית, לא אחת הוּכה ונפצע בידי חבריו הנוצרים, שתת דם, סיכּן את חייו, אבל הוא, קשה־העורף, את שלו השיג. עתה הריהו יוצא ונכנס כאן, עם תיקו, מעשה בן בית – ומה לו עוד?!
בתוך אחד “החדרים”, שנפתח לרגע, רואים את השופט הזקוף בתגא שלו, את ה“קרוציפיקט” (פסל התלוי) בין שני הנרות הדולקים. פרצופי הפקידים חמוּרים, זועפים, מאובנים. אבל הנה יצא ממדור אחד איש עם חיוך דק מן הדק… הוא נוטל את אופניו, תולה עליהם את תיק העור שלו, יורד עמהם במדרגות החוצה – ונוסע ומפליג דרך כל העיר אל אחד הפרברים הרחוקים.
גם האדם וגם אופניו אין בהם מן הברק ולא כלום. אפור על גבי אפור, מצנפת־ספורט ישנה בראשו, משקפי־ניקל ישנים, “ינקר” (מעיל שטיירי) של בד ישן נושן, ותיק העור שלו בלה ומחוק אף הוא. ואף על פי כן, משהופיע בפרבר, קמה בהלה כבושה בין העוברים והשבים, כבהלה המתרגשת בין תרנגולים ותרנגולות בראותם בשמים עוף דורס שחור. הכל מביטים אחריו: לאן הוא נוסע? אל מי?.. הנה הוא מתקרב אל אחד הבתים, יורד מעל האופנים, מוציא מתוך תיקו הנפסד את ה“אַקט” הדרוש – וממשיך את דרכו ברגל, לשם, לשם, אל הבית הלז, שכמו ענן ירד עליו פתאום…
המעקל!
אימיטטור
מאתגרשון שופמן
בבתי היין הקטנים הללו הפזורים בסביבה, בהרים ובגיאיות, בין עצי פרי ועצי מחט, הרי הוא הרוח החיה. הוא מעורר ומרומם את הרוחות בזוהר עיניו בלבד.
קול ערב לו, ואין כמוהו יודע לשיר את השירים השטייריים. ואף לרקוד את הריקודים השטייריים. הכל, כגברים כנשים, מתעלסים בו ומתרפּקים עליו.
והשתיה כדת.
לשיא ההתפעלות הוא מביא את האנשים בחקותו את החיה, הבהמה והעוף. הוא מפליא לקרוא כתרנגול, לצנוף כסוס, לגעות כפרה. ברם עיקר כוחו – בחיקוּי החזיר. כאן הוא מתגלה כאָמן גדול מאוד. הנה הוא תוחב אצבעותיו לתוך פיו, משׂכּל ידיו באופן משונה, מנפּח לסתותיו, מסתמק ומוציא את כל הצריחות והנחירות הידועות ללא שיוּר – כחזיר ממש. אותה שעה הוא פוסק לראות את בני התמותה מסביב; רוח הקודש יורדת עליו, ויותר שהחזיר יוצא אצלו טבעי, אמיתי, שלם, כן ירבה להתלקח בעיניו האנושי־האלוהי.
קוממיות
מאתגרשון שופמן
הבחורים בני הארץ, זקיפוּתם מפליאה; לא תמצא בגבם אף עקמומית כל שהיא… זקופים וגאים הם מפלסים להם את נתיבם. עליהם, הנערות, אַתן יכולות לסמוך!
כובשי תבל הם אם במדיהם הכחולים, מדי העבודה, ואם בתלבושת הספּורט שלהם. הראיתם ברחצה את גוף הברונזה הגברי, בעמדו על קצה־הקרש מוּכן לקפוץ המימה? קוממיות הם עולים אל שיאי ההרים, קוממיות הם רוכבים על אופנוע, קוממיות הם מתקנים במרומים את חוטי הטלגרף. רודים הם בכל, בכל. המשבר הכלכלי מעיק על הארץ. חוסר עבודה, דחקוּת, רעב. רזון בבשר, חיורון בפרצוף, אבל השרירים ברזל והזקיפוּת בעינה. הנה נכנס האחד לחנות מכולת מלאה קונים וקונות ופונה אל החנונית בפני כל:
– הואילי נא לתת לי דבר־מה מן הפסולת – לאכול… ללא שמץ בוּשה, ללא אבק הכנעה. קוממיות גם עתה.
שלטון המוח
מאתגרשון שופמן
בעצם האירוטיקה הפּרוּצה, בעצם גירוי התאוות השפלות עלה על הבמה הזעירה המתימטיקן. זה היה הונגרי צעיר, יפה מאוד, שהפליא בלהטיו בעולם המספּרים. הקהל ברובו אינטליגנטי היה, ובתוכו אנשים שההנדסה מקצועם; הללו הציעו לפניו שאלות מתימטיות מסובכות והוא פּתרן מעל הבימה על רגל אחת, מיניה וביה.
איזו אי־נוחיות תקפה באותה שעה את ה“גירל’ס” המעורטלות למחצה, שהתערבו בקהל אף הן. חמודות־הגוף חשו את עצמן פּתאום נדחקות במקצת על ידי המוח.
אפילו זו הרקדנית היפה, בת השבע־עשרה, שליבבה בטוהר פניה, בהעדר הכחל והשרק, בטבעיותה ובעיניה היהירות, הנפלאות, הביטה אליו מן הצד באיזו התבטלות. והוא? כאילו לא ראה את חברותיו ללהקה כל עיקר. האיש היה, כנראה, מאותם בחירי הגורל, שנאהבים ואינם אוהבים, זקוף, מזהיר, קשה וחלק – ללא נטיה, ללא חמדה, ללא רכרוּכית. ורק “חולשה” אחת שלטה בו, הלא היא החולשה המשותפת לכל בני עמו, והיא: הפטריוטיות. מכיון שפּנה אליו מישהו בלשונו, מיד עבר מן הגרמנית, שבה השתמש כפי שכפאו שד, אל ההונגרית שלו – והתחיל טוחן בה לתיאבון, בכל כלי המבטא, בשטף, באש, בתאוה. מצא “מדיאַר” את “מדיאַריו”!..
ככה נטפל פעם לכנופית צעירים הונגרים, שישבו באולם אל אחד השולחנות, ונטל מקום ביניהם אף הוא. ברם, פּיקחים היו הבחורים ההוללים הללו וידעו לנצל את “ידידותו”. כטוב לבו עליו, גחנו ולחשו לו:
– בקשה לנו אליך…
המתימטיקן הרכין ראשו, כולו קשב, מוכן ומזומן לעשות למענם את הכל, את הכל.
– בבקשה…
– תבוא נא גם זו אל שולחננו…
– מי?.. – זרק מבט מפוזר אל עבר חברותיו, פּרפּרי הלילה הללו, שהתגודדו ליד הבימה.
– זו, זו… – רמזו לו באצבע על הרקדנית היפה, הבלתי מפורכסת. ברגע הראשון לא הבין. לא הבין את נעימת הבקשה שבדבר, כאילו ביקשו ממנו כוס מים לשתיה.
– את זו… – רטן והציץ אליה מרחוק, כמו בפעם הראשונה. קפץ ממקומו והביא את הנערה – כהרף עין.
גאותנית היתה מטבעה, סרבנית, אבל לו נשמעה במין הכנעה. – ליל־הקיץ הקצר בא עד קצו עם גמר התכנית; השחקנים והשחקניות, וגם המתימטיקן בתוכם, נתפּזרו איש איש למעונו ולמשכבו, ורק הרקדנית בת השבע־עשרה, עם העינים היהירות, הנפלאות, נעלמה עם ההונגרים ברחוב־הכרך הנם, עם דמדומי שחר.
"אך זאת היא עיר נהדרה!"...
מאתגרשון שופמן
בכל מקום יש מישהו, שחש את עצמו לא טוב בין האנשים מסביב לו, מישהו, שנדמה לו, כי האחרים מתיחסים אליו באופן עולב במקצת, לא כיאוּת לו. “בודד” כזה דרכו להידבק בכל איש זר, הבא לגור כאן, והריהו מזדרז להתידד עמו ולכבשו לעצמו בטרם יספּיק הלה לבוא במגע עם שאר בני המקום, העלולים להשפּיע גם עליו, על התושב החדש, לרעתו. כך, בימים הראשונים להתישבותי בעיירה השטיירית מ., עצרני ברחוב איש בא בימים, בפלרינה, הסביר לי פנים ביותר ודיבר:
–…סבור אני, שאדוני לא ירוה נחת במקומנו. האנשים כאן הם חצי־פראים. אינם יודעים אלא לשתות לשכרה ול“ידל” (לסלסל בקול כדרך השטיירים). קצין הייתי בימי המונרכיה. הגדוד שלנו חנה בגליציה. המכיר מר את העיר טרנופּול? אך זאת היא עיר נהדרה!.. האנשים שם אינטליגנטים, נאצלים – לא כבהמות שלנו!..
מבראשית
מאתגרשון שופמן
האיכר הזקן בראוכרט – כוחו עמו, למרות שבעים שנותיו. מחצב־הר לו, שעליו עיקר פרנסתו, והריהו נראה בבוקר על דוכן קרונו הטעון חצץ וחול והרתום לשני שוורים.
כן, אין הזיקנה שולטת בו כלל. כל בני גילו טמונים בשדה הקברות המקומי זה כבר; הפעמון של הכנסיה הקטנה מצלצל תכופות לאות מיתה חדשה – והוא על שווריו, במגבעתו הישנה־נושנה, הקרועה־בלוּאה, בעינו, ללא כל שינוי, ללא כל תמורה. בקיץ ובחורף.
ביום מלאת לו שמונים שנה חבש לראשו כובע עם מצחיה מבריקה – והתחיל את הכל מבראשית.
איש התלתלים
מאתגרשון שופמן
בצהרי שרב מצאתיו נרדם על הדשא בצד הדרך, בין כפר לכפר. תלתלים צהובים, ארוכים ומדובללים וזקן צהוב מגודל ומדובלל אף הוא. צקלונו למראשותיו וכלי־פחים לשתיה מהודק לו באזורו. כשריד ביבלי.
תוהה ניצבתי עליו והירהרתי בקורת־רוח: בעצם מלחמת הקיוּם הכללית, בעצם ההירתמות הנוראה של כל איש ואיש, בעצם הרדיפה חדלת־הנשימה אחרי כסף, כסף וכסף, נמצא בכל זאת אחד בן־חורין, פורק־עול, שפּנה עורף לעיר ומתים, שניתק את כל המוסרות עם עולם העשיה, וכתשבי לפנים, הרי הוא מוטל כאן, בשדה, לנפשו, בחינת: “והעורבים מביאים לו לחם”… בינתים הקיץ האיש, פּקח עיניים פשוטות, ארציות, ובראותו אותי, הוציא מתוך ילקוטו חפיסת־קלפים וביקש:
– אנחש־נא לאדוני. רק עשרים פרוטות!..
"הימנונים אל החיים"
מאתגרשון שופמן
שטר־שילוּם, “ערלאג־שיין” בלעז, אני מוצא תכופות בתוך המכתבים, מכתבי תביעה של נושים שונים, המתקבלים אצלי. אבל פעם הגיעני מכתב עם שטר־שילוּם בתוכו ממין מיוחד. בקשת תמיכה היתה בו מאת איש זר לי, בצירוף שיריו (בגרמנית), תמונתו והאבטוביוגרפיה שלו.
גם הפרצוף, עם התלבושת אַ לה בטהובן, וגם השירים לא נהרו לי. “גרפומן ושנורר”… – כעסתי בלבי ואקרע ואשלך את המכתב עם ה“ערלאג־שיין” גם יחד.
אתמול נדחקתי בתוך היריד המתקיים כאן אחת לארבעה חדשים. אוהלים ושולחנות לאורך חוף הנהר – שורה ארוכה מאוד, איש איש וסחורתו. מלבושים, גרבים, ברזל מוחלד. נקניקים. אנדרלמוסיה, דוחק וקולי־קולות: “בזול! בזול!!”…
והנה באמצע כל אלה גם שולחן עם ספרים ישנים, והמוכר היושב אליו אינו אלא… אותו הפּייטן! הכרתיו תיכף לפי התמונה, שהיתה מצורפה אז אל מכתבו־בקשתו.
בניגוד למוכרים הקולניים מימינו ומשמאלו הביט נכחו דומם. עתה דוקא מצא חן בעיני מאוד. אצילות רוחנית, שלא היתה בתמונה, זרחה עליו, והתלבושת הבטהובנית הלמתהו. לפני ישב זקן חיור, בלי טיפת דם, אדם עייף ומיואש, שעמד על איזו טעות נוראה באחרית ימיו – והנה הוציא את כל חלומותיו החוצה, למכרם בעבור פת לחם.
נקוטותי בפני, וכדי לכפּר את עווני, ניגשתי אל שולחנו וקניתי בפרוטותי האחרונות את הספר הראשון שהעלתה ידי. וורהרן, “הימנוֹנים אל החיים”…
צוענים
מאתגרשון שופמן
אוכלוסי הכפר רוחם מתחדשת עליהם בבוא קרונות הצוענים לחנות בגבולם. ואלה באים תכופות. בהשכמת הבוקר. אתה יוצא ממעונך – והצוענים כאן!
על האפר, מחוץ לקרון, מוטלת צוענית זקנה ואש וגפרית יזו מפיה: –…אין ז’נדרם! אילו רק ז’נדרם עבר כאן… מתוך הקרון השליכתני ה“כלבתה”! זה שלושה ימים שלא נתנה לי לאכול. היא רוצה במיתתי. אילו רק ז’נדרם עבר כאן!
לכנופית הנשים מבנות הארץ, שהתלקטו מסביב לה, מתברר, שכלתה, אשת בנה, היא היא, אשר עוללה לה ככה. אשה אחת מביאה לה תבשיל חם מביתה הסמוך, ואחר כך הן הולכות כולן לדבר משפטים עם אותה המרשעת. – אַל תאמינו לה! – חורצת לשונה הצוענית הצעירה מתוך אשנב הקרון – אַל תאמינו לה! הכל כזב ושקר! שום איש לא השליך אותה מתוך הקרון.
הלא ידעתן את החמות ואת טבעה! תמיד היא מתאַנה ותמיד לא ניחא לה דהא והא… הנשים מחייכות אלו לאלו ומתפּייסות עמה כהרף עין. ניכר ששאָר־רוח לה, לצוענית, עליהן, והריהי ממשיכה:
– לאכול אין נותנים לה… אצלנו ענין האכילה לא דבר קל הוא. הנה כולנו עוד לא אכלנו היום. הבעל הלך לבקש אוכל. עד שיבוא… מי יודע, מתי יבוא…
היא יוצאת מהקרון ומגישה מספוא לסוסים. שחורה, גבוהה ורובה ככולה גבר. מעשנת סיגריה.
ובינתיים מתקשרת ידידוּת בין הלבנים והשחורים. הזאטוטים מכאן ומכאן משחקים יחדיו, ואפילו הנערות, בנות חמש־עשרה ומעלה, הבלונדינות היפות, קולטות לתוך חברתן נערה צוענית, בת גילן, מתעלסות עמה על כר הדשא, יוצאות יחד במחול ומתגלגלות במדרון. שתי נערות פורשות הצדה ואחת לחברתה ממתיקה סוד:
– הראית? אין לה מכנסים…
______
כרים וכסתות דלים ומלוכלכים בתוך הקרונות, וסחבות, סחבות, סחבות… מבינות לאלה מציצים התינוקות המזוהמים ורעי־המראה. בחורים מקורזלי שער־הזפת וכינורות תחת בית שחים. והסוסים סוסי צוענים – נראים כנרפים, כבלתי מסוגלים לעבודה קשה. דומה, אילו רתמו אותם למחרשה, לא היו רוצים ולא היו יכולים למשכה בשום אופן.
הנה הולך ושב אל המחנה נער צועני קטן ועפיפון של נייר בידו. – ראו, זה מצאתי!.. – הוא צווח כלפי כל איש. – לא מצאת, אלא גנבת! – רץ לקראתו נער בלונדי מבני המקום, – העפיפון שלי הוא!
– תן לי את זה! – התחיל מתחנן הצועני הקטן.
– תן לו את זה, הנס’ל!.. – החזיקו אחריו הנערות הלבנות – תן לו את זה!
______
ברם, לא תמיד שוררת האידיליה. עתים פורצים מדנים בשל הגניבות מהרפתים ומהשדות. הנה נתפס זוג צועני צעיר, איש ואשה, בקטפם קלחי דורה בשדה, באחד הלילות. ועתה בא הז’נדרם!
זה קטן הקומה וחד העינים, היה מבוסם, כדרכו, והתחיל עוגב על הצוענית הצעירה והיפה, אשת האיש, ואף שלח ידו אל שדיה. הבעל יצא מגדרו והתקומם… אז שלף הז’נדרם חרבו ויתקענה בבטן הצועני – בלי כל היסוס.
מאורע זה לא זיעזע הרבה את הישוב הקטן. נער הנחתום, המשכים לפתחי הבתים, הודיע תוך כדי הוציאו את הלחם החם מתוך סלו הגדול: – הצועני כבר מת. עם שני תינוקות בזרועותיה שוטטה האלמנה הצעירה במשעולים ושפכה לבה לפני כל עובר ושב.
– אדוני רב החסד, – עצרה גם אותי בדרכי. – על לא דבר נהרג האיש. הוא לא עשה כלום… מה אעשה עם שני ילדי?! דמנו – הציצה עמוק לתוך עיני כמנחשת מה – דמנו הפקר… זה עתה הייתי אצל ה“אינספּקטור” (ראש הז’נדרמים) – והוא אף לא שעה אלי!..
אינה שחורה כלל, ועיניה כחלחלות אפילו. בת תערובות, כנראה. ובעוד ימים מספר ניטשטש כל הענין ונשכח. ושוב שלום ושלוה. בחורים לבנים ושחורים מוטלים יחד על הדשא ומשחקים בקלפים. אי זה הדרך נתעה לכאן יהודי גליצאי במגבעת של קטיפה. אלה ואלה ליגלגו עליו – גם הגרמנים וגם הצוענים.
תליינינו – ידידינו
מאתגרשון שופמן
בימי איבה אלה, ימי “אדם לאדם זאב” והעדר ביקורים, הרי דפיקה על הדלת – מאורע, שהתעוררות נעימה עמו. – אינכם מכירים אותי? – שאל הנכנס. האשה והילדים במטבח תמהו זה אל זה:
– לא.
לשמע הדברים האלה יצא מחדרו אבי־המשפחה עצמו ולבו הך:
– הלא האדון לייטנר הוא זה!..
הוא כבר חיכה לו, להאדון לייטנר, בחשאי, בחרדה, אבל בכל־זאת לא פילל, שזה ימהר לבוא כל־כך.
עתה נבהלה גם האשה וקראה:
– האדון לייטנר הפך צעיר, ועל־כן לא הכרתיו.
– זאת נעים לשמוע – הסביר פניו שליח בית־הדין – והוציא את ה“אַקט” מתוך תיק־העור שלו.
– ועתה, לצערי, עלי לגשת אל העיקול…
מבוכה, דכדוך, סנוורים.
– החלב, החלב!.. – הזהיר בתוך כך האדון לייטנר. האשה מיהרה והעתיקה את החלב הרותח מעל פּי הכירה. וכבקי בהלכות־בית ובעניני־בישול דיבר המעקל בנחת:
– כאן צריך לעמוד על המשמר ולהשגיח בשבע עינים. לא בשל מעט החלב ההולך לאיבוד, אלא כדי למנוע את הצחנה הכרוכה בדבר.
אות לטובה… ובאמת, כאשר הכניסוהו לפני ולפנים ופתחו לפניו את הארונות והארגזים, הציץ חטופות, רק כדי לצאת ידי חובתו, רואה ואינו רואה, ואמר:
– איני מוצא שום דבר לעיקול, תוכלו לסגור. האור חזר לעינים. ניתנה חנינה על גבי הגרדום.
– ורק שילינג ושלושים פרוטות, דמי בית הדין, אקח מכם.
– בבקשה, בבקשה…
עתה, לאחר גמר המשא־ומתן הרשמי, ביקשו האיש והאשה בבת־אחת:
– יואל נא האדון לייטנר לשבת אצלנו קצת!
והאדון לייטנר לא סירב – וישב.
האשה הגישה תפוחים בצלחת. – יטעם־נא!
– לא. הרופאים אסרו. עסק לי עם מחלת־קיבה קשה. – הגם המעקלים מחלות שולטות בהם?..
האדון לייטנר צחק. עתה ראוהו מקרוב, סמוך־סמוך, פנים אל פנים, על כל שרטוטי פרצופו, חטטיו, קמטיו וחריציו. רזון־לסתותיו הבליט את האדם שבו. קרחת קטנה, מעין הקלף, הצהיבה מעל קדקדו, וזו הוסיפה לו אפילו איזו קדושה, איזה קורטוב משל גנדי.
– איזו משקפים משונים לאדוני – הסתכל בו בעל־הבית יותר ויותר – עוד מעולם
לא ראיתי זגוגיות עבות כל־כך.
– קוצר־ראייתי העצוּם מצריך כאלה – הסביר האדון לייטנר – שש־עשרה דיאוֹפּטרוֹת…
– סיפוּק־נפש היה לי, אילו בא פעם מעקל גם אליו, אל האדון לייטנר עצמו!..
– ואתם סבוּרים כי לא? פעם אחת היה מעקל גם אצלי…
והוא התחיל לספר ארוכות, כיצד נשתלשלו המאורעות ובאו לידי כך. היה זה סיפור מעשה ארוך ומסובך, אלא שרטט־האושר הפריע את ההקשבה, והדברים לא נתפסו כהלכה.
– ובכן, בה בשעה שאדוני עיקל את החפצים באחד הבתים, עיקל מעקל אחר את החפצים גם בביתו?!..
– כן, כן!
קלחה השיחה בלוית צחוק צוהל. לבסוף קם האורח, הושיט ידו, וזו, על טבעת הנישואין, נלחצה בכוח, בידידות, באהבה. זה כבר, זה כבר לא נתרחשה בעולם לחיצת־יד לבבית כזאת.
והאדון לייטנר, כנראה, יצא מכאן נרגש אף הוא. ככל ילוד־אשה גם לו צורך לפעמים במסיבה אינטימית קצת, והיכן, היכן יחוש לב־אדם מפרפר לעומתו, אם לא אצל קרבנותיו?
– מי היה זה? – שאלו הילדים. – איש היה זה… אינכם מחויבים לדעת את הכל… איש היה זה… ידיד…
בימי תהפוכות אלה, ימי מהומות ומבוכות והעדר ידידים, הרי תליינינוּ – ידידינוּ.
בים התכלת
מאתגרשון שופמן
העינים הכחולות מסביב, עינים כחולות אין קץ, התלכדו עתה לים־תכלת אחד, לסטיכיה הרת אבדן, שבה אתה שט, כביכול, בכלי־שיט רעוע. מבליחים צלבי־הקרס מעל החזות עד לידי סחרחורת־ראש.
פושה הנגע מיום ליום ומשעה לשעה. גם בנערות דבק, גם בנערות. לְאינגה היפה, בת פרברי, יחרד לבי. לפי שעה, אמנם, חזה פנוי – אבל מי יודע, מה ילד יום?
אשתקד נתהוותה בין שנינו, כמו מאליה, היכּרות קלה. חיוכה, אגב פגישה, מרענן, מרומם, פותח עולמות. פעמים, כשדרך אחד לנו, אנו הולכים יחד, ולבי רוטט, כמו בשכבר הימים – עם פסיעות־האהבים הראשונות. – חברתך אריקה – אמרתי לה פעם – לא נהירה לי. עינים לא טובות לה, ארסיות…
– מה אדוני סח?! הלא בחגיגה העממית האחרונה, בהר, זכתה אריקה בפרס יופי
הראשון, ואילו אני – בפרס השלישי.
– באמת?! השופטים הללו אינם מבינים מאומה. אילו הייתי אני השופט… עיקוש הישרה בכל, בכל. דוקא אריקה מנוולת זו, שאיני סובל אותה, זכתה בפרס־היופי הראשון. עתה רואים אותה טופפת ברחוב קוממיות, מלכה, “מיס”, ולהוסיף שחץ – הריהי יוצאת בצלב־הקרס.
וים התכלת הולך וסוער. תו־האיבה המגונה, שנושאיו עד עתה היו אך מנוולי־הפרצוף, מתחיל מתפשט גם על הצעירים הנאים. רע, רע. אתמול, ביום הראשון, נערכה במגרש הגדול, ליד היער, חגיגת קיץ – מטעם הנוער ההיטלריסטי. היתה שם הילולה עם מוסיקה ומחולות, שנמשכה עד חצות.
השתתפו בה כל בני הפרבר ובנותיו, וביניהן גם אינגה, גם אינגה. מעורפלת, נטולת־שינה, נפגשה בדרכי היום בבוקר, בלכתה אל משרד־עבודתה. בלב חרד הצצתי כלפי דש־מעילה… צלב־הקרס, אמנם, אינו שם עדיין, אבל, אגב תשובה על ברכתי, לא חייכה הפעם. לא חייכה. עתה כלתה הרעה!
האחד
מאתגרשון שופמן
בתי הקטנה באה מבית־הספר.
– אבא, יודע אתה, על אדמת הכיכר שבתחנת ה“טראם” האחרונה… – רשום צלב־קרס ענקי. גם אנכי ראיתי, אל־נא תצטערי, ילדתי!
בכל האמצעים שבעולם הם עושים את תעמולת־השדים שלהם. פתקי־שיסוי חדשים לבקרים על העמודים ועל הקירות ועל טבלות מיוחדות לכך. קטעים מהעתונים הנאציים מלאים עלילות־דברים ופלסתרי־שטנה בצירוף קריקטוּרוֹת־זוועה. והעוברים והשבים התמימים, אנשים ונשים, צובאים על אלה צפופים ויונקים, יונקים את הארס. ומה פלא, אם בבוקר אחד רואים אנו את פני השכנים מסביב (אפילו כאן, בפרבר הכפרי, הרחק מהמון העיר ושאונה), והנה אינם כתמול שלשום.
– יודע אתה, אבא, אבא – שוב סחה לי הילדה – גם פרנצל וגם אֶרנסט (מילדי רחובנו) נכנסו ל“נוער־היטלר”. הם עצמם התפארו לפני. הרעלת התינוקות – זהו הדבר הנורא מכל. פרנצל, אגב פגישה, שוב אינו מברך לשלום בנימוס, כמו קודם, אלא מתנכר, מביט הצדה ומעמיד פנים כאינו רואה אותך כלל. שער קדקדו פּשתן ממש, וכולו “שֵגֶצל” מובהק, ה“שגצל” העולמי.
– הייל היטלר! – הוא מרים ידו הקטנה כחוק, בהיפּרדו מחבריו, לאחר שנאבק והשתובב עמהם ארוכות.
בבית מגורינו הקטן, הקיצוני בשורה והנשקף אל פני השדות, עמדה להישכר הדירה השניה, זו שבקומה העליונה, ממעל לנו. בסקרנות מיוחדת ציפינו לדיירים החדשים העתידים להתישב כאן. מה יהא טיבם של אלה? הלנו אם לצרינו? תחת גגנו, לפחות, אַל־נא יהי אויב! עד שבבוקר אחד באו. משפחה נוצרית קטנה. איש חזק, איש מידות, עם אשה חיורת, חולנית ועם חותנת זקנה־זקנה, עיורת למחצה. אבל ילדה בלונדית יפה להם, כבת שתים־עשרה, זקופה, דקה, גמישה. תיכף עטו עליה ילדי הפרבר וחתרו לרכוש לצלב־הקרס גם אותה.
– אבא, האלך אל “נוער היטלר”? – שמעתיה שואלת את אביה (מתוך הפרוזדור נשמעות היטב כל השיחות שבמעון העליון), – כל הילדים כאן מבקשים זאת ממני. והוא, האב, דוקא:
– מה?! פּוליטיקה?! כל זה אינו אלא “שְוִינדל”! לא, לא! איני מרשה!!
החלפתי רוח. ובכן, שכן טוב! סוף־סוף נמצא אחד שלא נתפתה, אחד שלא הורעל.
תוך כדי פגישות בצאתנו ובבואנו הרכּנו זה לזה ראש בהסברת פנים יתירה. הורגשה אהדה הדדית. היה זה איש רחב־גרם, רזה־פרצוף, עם הרבה זרחן בעינים. אלה הבהיקו־הכסיפו כעיני מנקה־הארובות. ברם מה אמנותו? כל היום אינו אלא עוסק במלאכות הביתיות, חוטב עצים בחצר, שואב מים מן הבאר, מטאטא את המדרגות, מתכוון, כנראה, לחסוך עמל מאשתו החולנית ומחותנתו העיורת. שתי הנשים הללו, אגב, כעין אימת הבריות היתה עליהן, שכן השתמטו מפגישות, לא הביטו אל העינים בשעת שיחה קטועה, הכרחית, ולא נראו בחוץ אלא לעתים רחוקות מאוד. לא ארכו הימים והז’נדרמים המקומיים התחילו לעלות תכופות אל הקומה העליונה. ופעם שמעתי את הגדול שבהם חוקר את אבי־המשפחה ונוזף ומאיים – והילדה בוכה… נתגלה, שלמשטרה ידוע האיש מכבר, ובאַלבוּם־הפושעים יד ושם לו. לא לחינם תר לו מעון בפינת־סתר זו דוקא. אל ילדי הרחוב, שצבאו על הבית בחוץ, פנה ראש־הז’נדרמים בצאתו: – זאטוטים, אם תראוּ את האיש שב הביתה על אוֹפנַיִם, דעוּ־נא, כי גנובים הם אתו. תיכף להודיע זאת במשרדי!
– הודע אודיע! – קפץ פרנצל בראש.
עתה התחבאו שתי הנשים בחדריהן עוד יותר, והחותנת הזקנה נדמתה לא כעיורת ממש, אלא כמתעוורת, כאינה רוצה לראות… ואנו? תחילה היה לנו לא ניחא קצת, “אוּנהַיימְלִיך” בלעז, אבל לאט־לאט
התרגלנו אל המצב ואל כל הנדנודים הטמירים בלילות. הנה שומעים אנו על משכבותינו, בשעה השניה בלילה, כיצד האשה יורדת יחפה, בפסיעות כבושות, ופותחת את השער בחשאי, וכיצד האיש נכנס ועולה במדרגות, על פני דלתנו, ביגיע רב, כל עוד רוח בו, כנושא משא כבד. מה? אופנים, חזיר טבוח, או שק מלא תרנגולות מלוקות־ראש?
ביתנו הקטן, על שתי הקומות, “הוחרם” עתה כליל, ותושבי המקום נזפו בילדיהם, כשראו אותם משחקים עם גרֶטל, בת הגנב. לא עמד לה יפיה! מאוחדות בגורל אחד כמעט, התידדו שתי הילדות אינטימית. זו שלנו, אמנם, הוקירה רגלה ממעון חברתה למעלה, אבל גרטל יצאה ונכנסה אצלנו תכופות. הנה היא מתרוצצת בחדרינו אילך ואילך, ועיניה משוטטות בכל חפצי הבית בסקרנות אי־טבעית; חטפה מעל השולחן את שעון־היד הקטן של אשתי וחבשתהו לזרועה היא דרך נסיון – בתאוה פראית… (דם אביה מפעפע בה!) – בחורף הלכו שתיהן יחד לגלוש על הקרח, לרוץ סְקי, ובקיץ – להתרחץ, או אל היער הסמוּך, ללקט גרגרי־אדמה.
פעם בוששו הילדות לשּוב, והיום רד. חרדים לשלומן, יצאנו, שני ההורים, לבקש את בנותינו הקטנות. הלכנו בין בתי האיכרים, פנינו כה וכה וקראנו בקול:
– גרטל! אסתר!.. מאחורי הגדרות, מזה ומזה, נבחו הכלבים בזעף, ובעליהם שלחו אחרינו מבטי איבה ונידוי. החשכה בפינה נידחת זו גברה מרגע לרגע; ברם בן־לויתי, ידיד הלילות. עיניו האירו כעיני הזאב, והן הן שהפיגו את החרדה ועודדו את הרוח. האחד.
שמים וארץ
מאתגרשון שופמן
עגמומי, חיור, מופנה לתוך עצמו – כזה הוא הנער, בן השתים־עשרה. עינים גדולות, ערפליות, שמימיות. רגיש־רגיש ונוח לבכות. לא ניחא לו דא והא. להישאר עמו בבית ביחידות קשה מאוד, ובלכת האם באשר הלכה, התחנן האב:
– קחיהו־נא עמך!
לעומתו אחותו הצעירה ממנו, בת התשע – כולה חיים, שמש וקיץ, קיץ, קיץ. צחוק וצהלה. עיניה תכולות כדגניות בתוך קמה רוַת להט ותנובה. עליה, רק עליה, התרפקו ההורים. אצלה שאבו כוחות חדשים, והיא היא שניחמתם מעצבונם ומפגעי יום־יום.
– ארצית היא, ־ פלט האב, בדברו על הילדים עם אשתו, – ואילו הנער קרוב יותר לספירות העליונות. ברם, מה יעשה זה לכשיגדל, – הוסיף באנחה, – כיצד יאבק? כיצד יעמוד על נפשו?..
והנה בליל סהר אחד, עם חצות, כשהנוגה הכבד חדר בשפע, רבץ כתמים־כתמים והציף את הכל והכה בתמהון־בראשית, – התרוממה הילדה ממיטתה, כאילו על־ידי יקיצת פתאום, ירדה והתחילה תועה כלפי הפתח…
– לאן אַת הולכת?!
– הלא קראו לי… – ענתה הקטנה מתוך עולם אחר.
– איש לא קרא לך, ילדתי, – נפעם האב, נגע בה ענוגות והוליכה חזרה, – שובי שכבי…
והנער דוקא רוגע בשנתו. לא נע ולא זע. כל החרדה והרחמים עברו עתה אליה, אליה – –
ניצחתני!
מאתגרשון שופמן
שני משוררים. האחד, ששירתו במהותה וידויית היתה, לא סבל את חברו, בן גילו, זה שביצירותיו התקשט כביכול, הצניע את הויתו האינטימית וחתר להקיף על עצמו איזו הילה, הילה לפי מושגי הרחוב.
משורר האמת שׂטם את המשורר הבדאי. – כן, כן, רחימאי – הגה כלפי חברו הרחוק, היושב מעבר לים – רצונך להיות “משורר גדול”, אַל לך להתבייש!
ברם, הוא גופו האם סיפר את הכל? הוא גופו לא כיחד כלום, כלום לחלוטין? האם לא התוַדה ושייר?..
והנה באחרית הימים (מה שהזמן עושה!) באה לידו יצירה חדשה מאת חברו הנקלה. מתוך עקימת החוטם, כהרגלו, התחיל קורא בה, קרא…קרא… ופתאום הסתמק, צחק ולא ידע נפשו. איזו הפתעה! מה שאפילו הוא עצמו, עם כל התערטלותו, לא מצא עוז בנפשו להגיד, מה שהוא עצמו לבו לעטו לא גילה, – חטף הפעם הלה והגיד. דוקא הלה! מי זה פילל, מי זה פילל?! השכים – הגנב – והתוַדה עד תום – –
הסתמק, צחק ונכנע:
– ניצחתני!
לפנים בישראל
מאתגרשון שופמן
I
דפיקה בחלון העירתנו משנתנו. כאילו איחרנו לקום הפעם: כל־כך היה האור גדול. אחר־כך ישבתי, ילד בן־ארבע, על הדשא והסתכלתי בלבּת האש ממעל לצריף הישן של שכננו ניקיפוֹר, לַבּה גדולה מאד, שאננה, חסרת־קול… חוץ מזה, לא ראיתי ולא שמעתי כלום. והנה שקעה האש – ואָתא לילה. מה זה? זה־עתה קמנו משנתנו, ושוב לילה!.. בזרועותיה של רָחֶה, זו האשה העסקנית, שבאשר צרה שם היא, נישׂאתי באפלת הלילה אל ביתה ושם לנתי בכפיפה אחת עם עוד ילדים זרים. בבוקר בא אחי הגדול, משה, ולקחני הביתה. בית ניקיפוֹר לא היה עוד, ובמקומו עָשְנוּ המשואות.
ביתנו היה מלא גויי השכוּנה, וביניהם הסתובב מרדכי, אחי־אמי, בטליתו ותפיליו. כפי שנודע לי אחר־כך, התקבצו הללו אצלנו לשם חקירה ודרישה, אם ידו, יד מרדכי שלנו זה, שנחשב לחדל־אישים ולמטורף קצת, לא היתה בדבר, היינוּ, אם לא זרק בלילה גפרור או זנב סיגריה.
לא ארכו הימים, ועל משואות־שריפה אלה, שלא פעם פרכנו מאוּדיהן פחמים בשביל המיחם הקטן שלנו, בעל שלוש הרגלים, בנה לו ניקיפור צריף חדש.
כבר קבע את החלונות הקטנים, כבר קיצץ והישיר את התיתוֹרה של גג־התבן, קיצץ בקרדום על בול־עץ, ועושה־התנורים סֶמיוֹן, זה שיודע לדבר אידיש ולחקות פלאים את ה“מיאוּ” של החתול, נראה על ראש הגג, בעשותו את ארובת־העשן.
כּבּית הקודם, היה גם זה מופנה אלינו בקיר האחורני, הסוּמא. אבל ניקיפור לא חי הרבה בבית החדש, ואני זוכר את עיני אמי בהביטן בחלון תוהות־מוזרות כל־כך, אל ה“פגר”: התמונות הקדושות התנפנפו ברוח, הצלבים הגדולים נעו והלכו, נעו והלכו, וקול הכּומר העיק על הלבבות. בימים ההם פיזר אבי־זקני, ר' יוסף המלמד, את תלמידיו בעוד היום גדול, וסמוך לכך החרידתני צעקת אמי מהחדר השני. אז נולדה אחותי חַסיה.
ריח מתוק נדף, מהול בריח “לֶקח” (דובשנית) טבול ביין־שׂרף, ומבעד לערפלים דקים היבהבוּ “שירי המעלות”, הכתובים בידי זקני, על המזוזות והכתלים. מקור־אהבה נבקע אל זו האחות הזעירה־הזעירה… בית־המדרש בוער!.. – קרא אלי סבא באחד הלילות, בהתהפכי בשנתי אל צדי השני. בעינים עצומות למחצה הצצתי חטוּפות אל החלון האדוֹם… אבל תיכף שבתי ונרדמתי.
במקום בית־המדרש הישן הזה, שהיה בנין־עץ, נבנה בקרוב בית־תפילה חדש, לבֵנים. תקפו הריחות של חמרי הבניה, ובלִיל הסיד בבור עורר איזה תיאבון… הנה נקבעו החלונות הגדולים, המקומרים. ואחר־כך התחילו נעשים בבית פנימה הרהיטים הקדושים: הבימה, הארון וכו'. הכל בידי שלום הנגר, האמן הנפלא.
ושוב הבהילו את המילדת אל אמי – הפעם בחצי הלילה. שוב טיפּוּל חשאי, מסתורי, שכשוּך פושרים. היסס הלב… נֵפל! אחות שניה היתה זו, אלמלי… נפשי יצאה אל גוש קטן זה, המחותל בבד, בהינשׂאוֹ החוּצה – לקבוּרה.
II
“אוּנטר דניֶפר” הוא שם פּרור זה, שהדינפּר מפריד בינו ובין העיר. בקיץ עוברים מכאן לכאן על־פני גשר־דוברות. בחורף על־פני הקרח, ובראשית האביב, בתקופת ה“קריעות” (בתרי הקרח), – על־ידי הפַּרוֹם (מעבּרה). מן הנהר, ממערב עד ה“שליַאך” (דרך) המוליך צפונה, לדּוּבּרוֹבנה, משתטחת בשיפּוּע שכוּנת־הגויים, שמכילה, סמוך לנהר, את בית־הרחצה הקטן, וסמוך לשליאך את ביתנו. מעבר לשליאך, כלפי מזרח, מתחיל רחוב־היהודים בביתה האדום של זלַטה־גולדה, זו האשה השחצנית, אם הבנים הגיבורים ועזי־הפנים, מאיר וחיים, וגומר הרחק, ליד הכביש המוהילובי, בצריפו השחור והמעוקם של דוֹד־אבי, אברהם הכהן.
אם להביט בחלון־המזרח שלנו, להביט הרחק, רואים את ביתו הרחב והנאה של גביר המקום, הֶניך סוחר־היערות, ועל הככר לפניו את שני המנַסרים, העליון והתחתון. הראשון, העומד על מכון־הקרשים ממעל, הוא החרומַף קירילא, והשני, העומד על הארץ ומושך את המגירה הגדולה למטה, הוא אותו אברהם הכהן, דודי הזקן, הגבוה והחזק, שחוץ מזה הריהו גם איש־האדמה בבחינה ידועה.
בבית־הכנסת היה קם לפעמים כפילוסוֹף־מוכיח, הטעים תכופות את המלה “קרקע”, ודעת החסידים לא היתה נוחה ממנו. – הוא היה אומר:
– אני מושך במגירה, כדי שיהיה לי מה לאכול, ואני אוכל, כדי שיהיה בי כוח למשוך במגירה.
כשכוּנת־הגויים מאחור, כך זרה היתה לנו גם שכוּנת־היהודים מפנים. ביתנו הנאצל, סדוּק־הקורות, עם גג־השחיפים שעלה אזוב, ועם טבלת־הפחים הכחלחלה, ששם אבי־זקני היה נקוב בה רוסית מטעם הרשות, ביתנו זה עם חללו הפנימי, הרוחני, עם מדפי הספרים, ספרים עתיקים, מופלאים, כּהי־דפים, לא התמזג עם הבתים הזרים, המוצקים, בתי ההדיוטות. למרות עניות־הרוח וחוּלי־החוּלין שנשבו מבתים אלה, אהבתי לבוא לשם לפעמים, כרוך אחרי זקני, לשם “ברכה” בחגים או ביום־חול לברית־מילה. אותו ה“לֶקח” (דובשן) האדום אותו ה“צוּקר־לקח” הלבן, וביחוד אותם ה“טֵיגליך”! ורק מפני שהעינים שוטטו בתוך־כך בתוּפיני הדבש והסוּכּר הללו, שהצהירו מעל הפנכות שורות שורות ארוכות, לא נגעה עד־הלב הרבה צעקתו האיומה, הנחנקת לרגעים מתוך אפיסת־הכוחות, של הנימול הרך…
– “ויתנהוּ למעלה למעלה!.. – הנעים את “הרחמן” המוהל הישיש, מאיר נייס, שעיניו לא נראו כלל מחמת עבי גבּותיהן. כך באנו אנו לרשותם, והם לרשוּתנו – אך בהביאם את ילדיהם ל”חדרנו", או בבואם בערבי החורף לקחת את אלה הביתה, או ביום הששי אחרי הצהרים, בלכתם אל בית־הרחצה והיו מוכרחים איפוא לעבור על־פני חלונותינו. הנה עוברים הם אחד אחד וחבילות־הזרדים תחת בית־שחים: שמעון החנוני, שמואל־אידל הנפּח, הירשל הסמַרגוני… בדרכו לבית־הרחצה, סר אלינו אברהם הכהן בהיסח־הדעת, הוציא מתחת כנף אדרתו ככר־לחם שחוּמה, פרי אדמתו, הניח אי־בזה בלי אומר – ונעלם.
ושם, בבית־הרחצה, שתי רשויות: אחת להזעה ואחת לרחיצה. כאן חם ביותר, וכאן קר ביותר. על־ידי לבנה תלויה בחבל נסגרת הדלת מאליה. הבּלָנית הזקנה שואבת מים מן הבריכה בחוץ ומערה אל צינור־העץ, ובבית פנימה מזנק זרם־הצוֹנן האדיר דוקא ברגע הישמע קול השאיבה מבחוץ… הנה יוצא מַטְוֵי, מוּרתח ולבן־בשר, וחבילת־זרדים בידו, מבית־ההזעה אל הפרוזדור ומבקש מהבּלָנית מים לשתיה. הריהו יושב על ספסל להינפש, ובבוא הזקנה וקיתון המים בידה, הוא מכסה את מבושיו בחבילת־הזרדים הרטוּבּה.
III
אחרי מות ניקיפור קם ביתו לנחלה לבנו הצעיר טרישקא, ששב זה לא כבר מעבודת־הצבא. איבת־עולם התלקחה בשל ירושה זו בין טרישקא ובין אחיו הגדול, מיטרא.
– אני לן עכשיו בחוץ והרובה בידי, – סח טרישקא לאבי־זקני,
– כי לילה לילה מוּשלכת אבן אל חלונותי. אני יודע מי הוא זה! חטטים בפניו, וקפל זקוף, מיוחד־הבּעה, ממעל לשורש־חטמוֹ. אשתו הצעירה וַרוַרה היא גבוהה, לבנת־בשר, ועינים קטנות לה, חייכניות. עתים עלתה צעקתה מביתה או מחצרה: בעלה שב שיכּור, כדרכו, והכה אותה באכזריות. עלשום־מה?
מעל גג הפרוזדור המשופע שלנו, שעליו הייתי מוּטל תדיר בימות־החמה, ראיתיה עובדת כפוּפה בגינתה. אני הירהרתי אז, כרגיל, את הרהורי, כגון: מי חזק ממי – טרישקא או מיטרא, מאיר או חיים, ולסוף, יהודה בן־יעקב או שמשון הגיבור? אילו פרץ קרב בין שני אלה, מי היה מנצח? ושמעתי בינתים את וַרוַרה מטיחה קשות כלפי גיסתה מַרִינה, אשת מיטרא, שנברה גם־כן באותה שעה בגינתה היא, בקירוב־מקום. הנה הן מזדקפות, נשענות על קתּי־מעדריהן, וה“רציחה” עולה על גדותיה. פתאום הופכת וַרוַרה, מפשילה שמלתה ומערטלת את אחוריה הרחבים והלבנים… משעשתה דבר זה, שככה חמתה כהרף־עין – כאילו הכתה על קדקוד אויַבתה בקרדום.
באחד הימים נמלך טרישא ומכר את ביתו לאיכר, על־מנת לבנות לו במקומו בית טוב מזה. את הצריף צריך היה איפוא להעתיק כמו־שהוא אל רשותו של הקונה, היינו מהלך חמישים פסיעות. הייתי כולי תימהון: היעתק בית ממקומו?! הלא כבית כהר, כעולם כולו!.. התלקטו ובאו מגויי השכונה: טימוך, פַּוֶל, אנדריי ומַטְוֵי. קודם נערך בשביל אלה בחוץ שולחן מלא בקבוקי יין־שרף ומליחים חתוכים. שעה רבּה אכלו ושתו בחמה והיטיבו את לבם. והנה בא הרגע הגדול. קורות עגולות הוכנסו תחת הבית לשם גלגול. אחר־כך עמדו כולם בשורה, איש איש וכלונס עבה בידו, ששימש לו מנוֹף. ועם שירת ה“דוּבּינוּשקה” הסיטו וגילגלו את הבית, היסט אחרי היסט. בעיני היה הדבר כפלא־טבע: בית, בית שלם מיטלטל והולך!..
IV
האבנים בחצרנו, הכהות והבהירות, החלקות והמנוגעות, תפסו מקום גדול בקיצי ילדותנו הארוכים, הארוכים. אבן אבן ופרצופה. על האבנים הללו ישבנו וחַדודיהן מתקו לנו. עוד היה הטל על הדשא, פקעי הפרגים אך התחילו נפתחים ורוחות־בוקר ניפנפו ופילשו את השמים הוַרדיים, שצפרים יצאו ונכנסו בהם… בא היריד “פּרוֹקוֹפי”, שנערך במגרש, ליד הכביש. שפעת “קוֹנפיטוֹת” (סוּכּריות) מחותלות בחיתולי־צבעונים ו“פַייפליך” (חלילים)! אותם “אֵילי”־החומר הקטנים, שזנבותיהם הצבועים כה ערב לחיכּנוּ. וב“חדר” בביתנו למדו “רוּת”. “אל אשר תלכי אלך!..” השתפכו הקולות הרכים. החלון פתוח, ובהיסח־הדעת צצה בו צוענית ותינוקה בזרועה. הריהי תופסת כף־ידך, ועל־כרחך היא מנחשת־מדגדגת בה…
הקיץ בעצם להטוֹ. מלחמות בשקצים. עם אֲפַנַס בן טימוֹך, עם הנַנס פּיֶטרוק, עם הבּריון המסוּכּן פֶדקה… זריקת אבנים. אבל פעמים מכריח המצב לקרב־אגרופים, פנים אל פנים.
– טרַסצי־מַטרי!.. – נתעקמו הלסתות בכעס־בהלה, הידים משכו בחלוק־הבּד הגס וטילטלו את השונא בכל כוח… צמאון־נקם עולמי מתרוה, בהינחת האגרוף בבשר נקשה זה, חטוף והכּה, חטוף והכּה!.. אחר־כך נמלטתי אל פרוזדור־ביתנו, סגרתי את הדלת ונעלתי בבריח. עוד מעט ומטר־אבנים ניתך על הדלת מבחוץ, והבּריח ריקד וחישב להיעקר.
באמנות־ההכאה חיקיתי הרבה את מאיר בן זלַטה־גולדה, שלמרות מה שהיה נמוך, מגוּבּן משהו ורזה כל־כך, יראו מפניו הכּל, כיהודים כנוצרים. הסתכלתי בו תמיד, מבלי שהרגיש בכך, בבית־המדרש ובחוץ. בלא־יודעים סיגלתי לי את תנועותיו, את הליכתו… בחורף חבש לראשו כובע־שׂער קוֹנוּסי, ובקיץ כובע־בד לבן, עם גַף־לכּה שחור־מצהיר. את אומנויותיו החליף תכופות:
הוא היה מורה לרוסית, עגלון, חַלבן וכו‘. בעזרת אחיו החייט, הצעיר והגבוה ממנו, חיים, הכה בבית־הכנסת את הגבאי ואת בניו, הבחורים החזקים, ולקח בחזקה, לו ולבני־ביתו, את מקומות המזרח, את מיטב העליות וכו’. המלחמות התכופות הללו העסיקוני מאד, ומשועמם קצת שבתי הביתה, כשתפילת־שבת אחת עברה בשלום. כוח דימוֹני זה, שנשקף מעיניו האפורות, חדות־האישונים, ומקמטי לסתותיו בשעת צחוקו, שוֹרה היה על כל אותו הבית, המשוח מבחוץ בששר אדום, על בניו וגם על בנותיו החצופות והנאות: אַסְנֶה, מַשה וחַיה. על המעקה רבץ שם תמיד מקוּפּל כּלבּם השחור, צחור־המצח פילקא, וארב בשנאה לכל העוברים והשבים, כי גם הוא, כבעליו, עוֹין היה את כל בעלי־הבתים מסביב. ורק באבי־זקני נהגו כולם כבוד והערצה: מאיר וחיים בקטנותם הלא היו תלמידיו. עתים, כשחזקה עלי אימת הגויים השיכּורים, היו עיני ולבי נשואים בחשאי אך אל הבית האדום הזה.
V
בחצי הבית מזה דר איצי המלמד ובחצי הבית מזה דר ליפא הבלן, ופרוזדור משותף לשניהם באמצע. בערבי אלול, בנפול כוכבים בשמים, היו שניהם מתכוננים לתפילה, זה עם “משורריו” במעונו, וזה עם “משורריו” במעונו, לקראת הימים הנוראים המתקרבים, כי שניהם היו חזנים, אבל חזנים גרועים מאד. “ניגונים” היו להם, אמנם, הרבה, באופן שלכל תפילה ולכל פיוט היה להם “ניגון” מיוחד כמעט, אלא שהעיקר חסר להם – הקול. הם צעקו, הסתלסלו, השתפכו – וקול לא היה. כדלוק הפתילה בעששית – ללא נפט… “הם מתפללים בלב” – נמצאו אנשים שדרשו בשבחם, ברם אני מ“לב” זה לא היתה דעתי נוחה; קול חפצתי, קול! אי־בזה, בעיירות נידחות, ששם היו נשׂכּרים ל“מוסף”, נחשבו ודאי לחזנים גדולים, אבל כאן, בעירנו, לא עברו לפני התיבה אלא בשבתות ומועדים; ואילו לתפילת ה“מוסף” בראש־השנה ויום־הכפורים בא אלינו מעיר אחרת בעל התפילה הקבוע שלנו, קוּליה דבוֹרקין.
חזננו זה “מתכונן” עתה בביתו אף הוא, מתכונן בקולו המופלא, המתכתי, שאין דוגמתו בכל העולם, ומהנה את שכניו, בעוד שאנו מוכרחים לפי־שעה לשמוע את קולותיהם הצרודים ונטוּלי־הנגינה של איצי וליפא. הנה שב דודי מרדכי, ה“משורר” הראשי של איצי המלמד, בשעה מאוחרת ומסיח לעצמו קובלנה נואשת על חזנו:
– קול אין במציאות!…
– אין זה קולו של קוּליה, מה? – אומר אני לו.
מרדכי הפשיל ראשו לאחוריו… קוּליה, קוּליה! ל“מוסף” שלו חיכיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. נפלא הדבר, שבשעת תפילת שחרית אין רואים אותו בשום מקום, ורק אחרי התקיעות, בהגיע שעתו, הריהו עומד אצל התיבה ומחזורו הגדול פתוח לפניו. כאילו צץ מן האדמה:
“הנני”… הקוֹל זך, רענן, חודר לפני ולפנים – כאשתקד. הסתכלתי מאחריו בחוד טליתו שעל קדקדו (את פניו לא ראיתי מעולם כראוי, ואף לא חפצתי לראות), בתנועות גופו, בנענועי השרוול הרחב של קיטלו הלבן בשלחו את ידו כלפי מעלה:
– וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּייָ, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ…
אבל עוד יותר היה כוחו עלי בליל “כל נדרי”. אז נתעשר קולו בנעימה חדשה. “יעלה תחנוננו”, “סלח נא לעוון העם הזה”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”… – כל אלה בין נרות־השעוה הגדולים ועל גבי השחת, הרעידו את המפרקת והדמיעו את העינים, בשעה שאבי־זקני הטעים לי, אגב הבּטה אילמת, את כּלוֹת־הנפש של הניגוּן בתנוּעת ידו.
בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו, ונר דולק בו; נר סטיאריני גדול תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..
- נלכה ונראה! – אומר לי אחי משה.
ואנו הולכים שנינו לאורך הרחוב השוקט; באים אל ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד; הכל על מכונו; הדלת נעולה, והמנעול, המוחלד משהו, מבהיק באור הירח…
VI
עם בוא הסתיו שׂכרנו את קוֹסטיוק, שיפקק לנו את סדקי ביתנו באניצי־נעורת. זה היה גוי עני, ערירי, זקן מאד ורזה־פנים, שדר בקרן־זוית אצל אִיבַן הבּנאי. “לא כלונס ולא חצר”, ורק על קרדומו חי.
ביום־הכיפורים, בבית־הכנסת, כשישב דומם אצל הפתח, מוכן להיטיב את הנרות בשעת הצורך, נכמרו רחמים אליו יותר מאשר אל המתפללים הללו, הבוֹכים בטליתותיהם. אצלנו היה מצוּי תכופות לשם איזו מלאכת קרדום. עכשיו ישב על שלבּי הסולם בחוץ והכניס את הנעורת לתוך חרכּי הבית באמצעותו של טריז עשוי לכך, בהקישו על זה בקורנס של עץ.
לאחר שגמר את מלאכתו זו, נשלחתי עמו אל רָחֶה, המוזגת במקצת, שתתן לו על חשבּוננו “סוֹטְקָה” (כוסית יין־שרף). ידיו רעדו בקחתו את קיתון־הנחושת הקטן והמלא הזה, ובבת־אחת (ולא טיפין טיפין, אף שידע, כי לא בקרוב יבוא שוב לידי־כך) הגיח את הנוֹזל החריף אל קרבּו, בהפשילו את ראשו הרחק לאחוריו. באותו רגע ראיתי את פּיקת־גרגרתו, זו הפּיקה הצמוקה, בת השמונים – צָמָא בל־יִרוה חילחל בה; איזה חורב!..
הקור התגבּר מיום ליום. עננה הרת־שלג נשקפה בחלון. והזגג החרש בא, גזר את הזכוכית ב“דימנט” שלו, ובלכתו, השאיר אחריו את הזגוגיות החדשות, השלמות, שאימצו את הרוח לקראת החורף הבא.
נערים חדשים נכנסו ל“חדר” סבא. רובּם היו נערים לבנוניים, זרוּעי נמשים, שהביאו אתם פּרוּסות־פּת מרוּחות במרקחת־שזיפים. אך הנה הופיע בביתנו נער חדש, שמשפּחתו באה הלום לפני זמן־מה ממרחקים. שַׁכנא היה שמו, שׁם לא־רגיל במקומותינו, ועור־פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי… זו היתה אהבתי הראשונה.
– נלמד “דניאל”, – אמר סבא והוציא ספר ישן, ירוק־דפים, מירכתי־המדף. “ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי־מראה”… מה־נפלאו חלומות־נבוכדנצר! הנפט בעששית השמיע המיה חרישית. פעמים נקנתה פתילה חדשה ופעמים גם “מכונה” חדשה, שריתקו אליהן את העינים. בשעת ההדלקה חצי־השלהבת ניתק, ממריא אל על ומרחף באויר…
באה אחותו של שכנא, דומה קצת אליו, ופנסהּ בידה, להוליכו הביתה. הרי היא חובשת לראשו את ה“בַּשליק” וקושרת לו את שתי הקצוות מאחוריו. חורף, חורף! סוֹאַר־לבֵנים בתוך הבית, לבנים אדומות. סֶמיוֹן עושה־התנורים נקרא לעשות כירה חדשה. הנה הוא מניח לבנה על גבי לבנה, מורח במגרפו הקטן, מחליק ושׁף. בינתים הוא משמיע “מיאוּ” שכזה, עד שהחתול האפור שלנו בא במבוכה. עוד מעט והוא כבר התחיל מקמר את סיפּוּן־הכּירה. – בואי הנה, כַּלנה (כּלה)! – הוּא קורא באידיש אל חַסיה, אחותי הקטנה, ומאיים ללטפה בכף־ידו הגדולה, המלוכלכת בטיט.
החלונות עמוסים כפור עבה, ואמי אומרת: “החלונות כדובּים!” באים ימי־אידיהם, שבהם הם עורכים בהמון את עבודת־הקודש שלהם על־גבּי הנהר הקפוּא. הכל משתוממים על הכומר, היאך הוא עומד ארוכות גלוי־ראש בקור שכזה. וימים רבים אחר־כך נראה שם, ליד מחצבתו, צלב־הקרח, הצבוע תכלת… ומרדכי מאחר בלילות ופוסל בעץ באולרו שחור הניצב: עושה הוא דפוסים שונים לסביבונים. בוקר אחד סיפר, שראה זאב הלילה בעד החלון, כשזה עומד באמצע הרחוב. כלב־טרישקא בחצרו מזה וכלב־טימוך בחצרו מזה נבחו־צעקו בכל כוחותיהם, אבל לא העזוּ לצאת.
אני קינאתי בו מאד, כי בשום אופן לא עלה בידי לראות זאב. לסיפורי הזאבים הקשבתי תמיד בקוצר־נשימה. לנגד עיני ריחף אותו זוג המגפים, עם השוֹקַים שבתוכו, שנשאר בשלג, בדרך, מההֵלך שטוֹרַף ונאכל… פעמים, בליל־ירח, כשהקיצותי משנתי על הדרגש, מיהרתי והצצתי בחלון, אבל זאב לא היה. הייתי מוכרח איפוא להסתפק אך באותן הגוּמות הקטנות, שנראו בבוקר לפעמים על־פני השלג של גינתנו; וגם אלה היו ספק עקבות זאב, ספק עקבות כלב. ראיתיו אמנם סוף־סוף, ראיתיו, אבל אז דוקא לא עשה עלי רושם מיוחד. כי זה היה ביום־קיץ, בשרב בגן־החיות, בשֶׁנְבְּרוּן!
VII
במקום ארון־בגדים וקוֹמוֹדה שימשה בביתנו תיבה עתיקה, גדולה ושחורה וחוֹר בדלתה. כשפתחוה והתכופפו לתוכה, צריך היה לאחוז בדלת הכבדה בזהירות יתרה, שלא תשוב ותפּול ותתיז את הראש. אגב נבירה בקרקעיתה של תיבה זו, מתחת לכבסים ושאר מיני חפצים, נתקלה היד כפעם בפעם בארנק־עור גדול, ישן־נושן, מחוּק, כרוּך ומהודק בחבל דק. מתוך סקרנות פישפשתי בארנק זה ומצאתי שם את גליון־ה“תנאים” של אבי ואמי, שהכּתב בו כבר נתכרכם מרוב ימים. “למז”ט יעלה ויצמח כגן רטוב" וכו'. ב“תנאים” אלה עיינתּי בחשאי ארוכות, תוהה ומתשאה. אבל מה נפעמתי, כשמצאתי שם פעם גם את “התנאים” של זקני וזקנתי, שעל הראשון נאמר בהם: “הבחור החתן”, וסבתא, זו מרת־הנפש, סתומת־העין, היתה כאן עדיין: “הכלה מרת חייענה…”
ובעוד שתי המלים: “הבחור החתן” הללו כתובות בגליון גדול זה, המשתמר מקופל בארנק־העור המכורכּם, עלה אבי־זקני ביום חורף אחד, בן חמשים ושמונה שנה, על מיטתו, שלא לרדת ממנה עוד.
נקראו חליפות הרופאים הנוצרים, גדלי־הקומה, וַרטמַן וקַלַמֵיצֶף, וגם הרופא היהודי, קטן־הקומה וכחול־המשקפים, זרחי. כל אחד העיף עינו בזלזול ברצפטים של חבריו. בבית־המרקחת נמשכו העינים אל מאזני־הפליז המבהיקים, הזעירים כל־כך… והרוקח הצעיר, מגולח סנטרו הכּחול הנתעב, גער בנזיפה:
– הסר את הכובע!
היגון הגדול העיק על כל הבית. ורק מרדכי לבדו עמד במרדו, לא הראה שום סימני צער, והתהלך, כמנהגו, מפינה אל פינה בטליתו ותפיליו. החוֹלה, ששכב בחדרו הקטן ועיין ב“אגרת בעלי חיים”, ספר קטן המטפל בהשארת־הנפש, לאיזה קלונימוס, קרא פעם לו, למרדכי, בנו היחידי, ושאלוֹ, אם יאמר קדיש אחריו.
– לא! – ענה מרדכי (טינה כמוּסה היתה בלבו על אביו). עד שבא אותו הבוקר הנורא, שבו הוטל ראש סבא לאלכסון הכר, ולעיניו האפורות, הפּקוּחוֹת למחצה, שּוּב לא היתה הבּטה… מרדכי, שחשב את־עצמו גם למומחה גדול בענין ה“מינטֶרן”, היינו להשיב נפש המתעלף אליו, ושלא אחת הֶחיה אותי, בהתעלפי לפרקים, מוּרעל אד־פחמים, אחרי רדתי מעל התנור, הֶחיה על ידי לחיצת־חוטם וזריקת־צונן, – אמר לעשות בלהטיו גם הפעם, אבל סבתא נתנה עליו קולה:
– הוא מת!
קשה כאבן נשאר מרדכי גם כל אותו היום ולא השתתף בכל הבכיות והצעקות, ורק בשעה מאוחרת בלילה – סבא נישא אל בית־עולמו, ונקבר לפנות־ערב – כשישב לבדו על־גבּי התנור, באפלה, בטרם שכב על יצועו הדל, פרץ פתאום ביבבה איומה מאד ולא נתן דמי לו עד בוקר. וגם קדיש אמוֹר אמר סוף־סוף.
VIII
האסון מטלטל למרחב. מי יודע, מתי הייתי רואה את בית־הנתיבות, את בית הנתיבות האדוֹם בנוף החורף, מי יודע. מתי הייתי מתנענע בקרון הרכבת, אלמלא מות זקני. כי בא אבי ולקחני אל עיירתו ק., ששם היה “חדרו” הוא, ואנו הסתופפנו שנינו בביתה של דודה. עולם חדש!
בעולם חדש זה – רחוב אחד ארוך מיער עד יער, שרוח הרבי הקוֹידַני ריחפה עליו – טבעתי כל־כך, עד שבנסענו לימי הפסח חזרה לביתנו, כבר הייתי כמפקפק במציאותו של זה, והתחלתי מאמין אך אז, בראותי מרחוק את הדניפר המלא “קריעות” ואת המעברה.
מפני שעיני רגילות היו במשך חצי החורף בדודתי הגדולה ומסורבלת־הבשר, נדמתה לי אמי, בצאתה לקראתנו, כל־כך קטנה, כל־כך רזה… ואני, נער בן־תשע, הרגשתי את־עצמי עכשיו גיבור, מי שהיה בנכר, במרחקים, ואת גבוּרתי הראיתי מיד, ברדפי בחמת־כוחי אחרי תרנגול, שנמלט מידי אמי – בחצר ומשם מעבר לגדר, אל גינת־הירק, עם שלָגיה הנפסדים, השחורים. וחטפתיו! אותו יום היה יום הכּיבּוּס והמירוּק, ואניוּטה הצעירה בת איבַן הבּנאי, שסדקי עיניה הצרים והארוכים נעצמים לגמרי בשעת חיוכה, תחבה את שולי שמלתה במתניה וגילתה את קיבּוֹרוֹת־רגליה עד למעלה מהארכובות. לפנות־ערב היא מגיעה לגמר עבודתה, והריהי גורפת את השופכין אל המפתן, ששם נקוה מקוה־מים גדול, ומערָתַם אל העביט. ועם חשכה, כשהרצפה היתה מוצעת תבן, ללא אור־נר, ובהרות הירח נחו על אדני החלונות הממורקים והמשוּפשפים, הורידה את שוֹבל־שמלתה והלכה לה. בליל ה“סדר” לקחתי לי את ההגדה הגדולה והרחבה, שאהבתיה והערצתיה ביותר, זו שטפסה טובע בשני ה“פירושים” הגדולים שמכאן ומכאן: האחד לרב מלַאדי והשני לתלמידו, ר' אהרן מסֵטַרוֹסֶליה. בבואת־פרצופי, בבואה סגלגלה, משונה, נשקפת אלי מתוך שני בקבוקי־היין השחוּמים, הגדולים, הכרסתניים.
איש איש וכוסו הדומה לו. הנה הכוס הקטנה והענוגה של חַסיה דמות־דיוקנה של חַסיה לה.
וביום־המחרת אחרי הצהרים קרא לי אבי:
– נלכה אל הדודה אֵידָה!
הדודה אֵידָה היא אשתו של אברהם הכהן. זו הדודה הטובה, הלטפנית, קצרת־הראות, שטעם ה“קניידליך” וה“חרֶמזליך” שלה אי־אפשר לשכוח כל השנה. הלכנו איפוא הרחק, לאורך כל הרחוב וממנו הלאה, ליד הכביש. אבי נהם קטע ניגון, שהתערב בהמולת הרוח ועמודי־הטלגרף. בשמש־פּסח הבהיקו אבני־הציוּנים וערימות האבנים המנוּפּצות, הערימות הללו שאין להן סוף.
והנה מימין הכביש בית אברהם הכהן, שהשחיר ונתעקם מרוב ימים ושאת התיתוֹרה של גג־התבן שלו אפשר להשיג ביד. הפרוזדור האפל משמש גם רפת לבהמות, וקרש מוטל כאן באלכסון על יוֵן־הזבל, טובע בזה תחת כּוֹבד הפסיעות ומוליך אל פתח הבית.
– גוּט יום טוב!
עלטה תחת התקרה הנמוכה והמפוחמה – כמו בבית־הרחצה. ממרומי הכתלים ניבּטים משה מוֹנטיפיורי והגאון מוילנה בטליתו ותפיליו. הקרקע הוא ערום, בלי רצפה; תלוליות ושיפועים. בעד החלונות האחורניים, הסמוכים לארץ, נראה הניר המפולח גדָל־הרגבים. אברהם הכהן סוגר את הספר, שהוא מעיין בו, מבלי הוציא את ידו הגדולה, יד־העובד, ממקום העיון. את אבי הוא מקדם בבת־צחוק אבהית, שמתוכה ניכּר אמנם, שאין הוא חושב אותו לבר־דעת גדול. מענין לענין הוא עובר אל הנושא התמידי שלו ומטעים תכופות, כדרכו, את המלה “קרקע” הטעמה מיוחדת. בבית־הכנסת יש שאבי משיג הרבה על דברי דודו, שאינם נקיים מאבק־מינות, אבל עכשיו, בשמעו את הדודה אֵידה מטפלת בתנור ומקשקשת בקערות ובפנכות, הוא מנענע לו בראשו ומסכּים בכל, בכל.
IX
התרוממות־הרוח עם בוא החגים עוד נתגברה ביחוד על־ידי זה, שמשה אחי שב אז אלינו מן הכפר, שבּו היה מורה כל ה“זמן”. בהיראותו בא ועובר על־פני החלונות מבחוץ, עלז הלב לקראתו, לקראת זה העלם הגבוה, היפה, הבּהיר, כאילו היה אח נמצא… מכּספו, שכר־הוראתו, שהביא אתו, היה קונה לי פעם כובע חדש ופעם מגפים חדשים. אלא שבענין זה, ענין קנית הבגדים החדשים, באותן הסימטאות הצרות שבשוק, היה קשה מאד ורב־יסורים. החנונים והחנוניות משני עברי הסימטה מושכים בשרווליך, והנך עובר כמו בין שתי שורות של מַלקים. עם כל ההתאמצות אינך יכול להעלות את המגף בשום אופן, אבל החנוני אינו חושש לכך והריהו זורה לתוכו את האבקה הלבנה, מה שמועיל קצת. סוף־סוף הנך הולך משם שמח במגפים החדשים, והלב מהסס… “הם יתרחבו במשך ההליכה!”
הבטיח החנוני, אבל הם אינם מתרחבים, אלא להפך, הולכים ומתכּווצים, ואחרי יום או יומַים הם לוחצים נוראות, בלי־הרף, בלי־הרף, מרעילים את שמחת החג וממררים את חייך. את כל משכרותו, כעשרים רוּבּל, שקיבּל בעד עבודת חצי־השנה, נתן משה פעם בעד חליפת־בגדים. באפלולית החנות, תחת מבּוּל הפּיתויים, נדמתה חליפה זו, כאילו יש לה איזה ערך, אבל משהתיר את הצרוֹר בביתנו והסתכל כראוי, לאור היום, – במה שקנה, ראה, כי הונוהו שם מכף־רגל ועד ראש! הוא היה עלם חזק ואציל־אבָרים כאחד, בלונדי, ועיגול קטן טבוע במרכז מצחו הלבן והנאה. היה איזה שלטון במהותו, הוּמוֹר מלבּב והוראת־דרך. זמן מועט אחרי עזבוֹ את ה“ישיבות”, יצא לו במקומנו מוניטין של אפיקורס, והוא הוא היה הראשון, שהכניס לביתנו ספרים חיצונים, כעבריים כרוסיים.
כל פעם כשהביא את הספר מהספריה היחידה שבעיר והניחוֹ על השולחן, מיד פתחתיו, הסתכלתי בפרצופו של המחבר וקראתי את הפסוק הראשון. הנה צורתו המופלאה של יצחק אֶרטר… והנה ספר המתחיל כך: “לרגלי האפוד אשר הציב ירוּבּעל”… איזה הלך־נפש נעלה!
– כבר הביא “טרֵף־פסול” חדש! – נזף אבי, ולא בלי משיכה פנימית הציץ לתוך הספר אף הוא, הציץ דרך־ויתוּר. אבל עתים, כשויכּוּח סוער על עניני אמונה ודת התלקח בינו ובין אחי, וזה התקלס בו וברבּי הקוֹידַני שלו יותר מדי, היה חוטף בחמתו את ה“טרֵף־פסול” הזה ואומר לחבטו בקרקע; בּרם, תוך־כדי־כך התאפק והחזירוֹ למקומו. רגש ההערצה אל הספר היה טבוע בו עמוק כל־כך, עד שלא היה יכול להשליך ארצה אפילו איזה קונטרס מסית לשמד. מעט מעט והספרים החיצונים התחילו מתרבים ודוחקים על המדף את הספרים הקדושים. ביניהם היו גם ספרי־התשורות של אחי הצעיר זֶליג ואחותי חַסיה, שניתנו להם בבתי־ספרם “בעד הצטיינוּת בלימודים”. בין ארבעתנו נתבצרה חזוּת־עולם משותפת, שלנו, זרה לאחרים, ואיש מבית אחר לא היה יכול להבין בשום אופן את שׂיחנו־ושׂיגנו וביחוד את צחוקנו.
באמצע כל אלה, בשעת־לילה מאוחרה, מתפרץ אלינו שכננו טרישקא שיכור כלוֹט. הריהו מתאנה, מתנכּר בשיכרותו ומוריד את אגרופו על השולחן. מנסים לדבּר אליו רכּות, לנגוֹע בנימים השכנותיות, אבל ממצחו החיור נושבת איבה פראית שכזו, עד שכּל מלה טובה נרתעת מפּניה; ביחוד מזה הקפל הזקוף שממעל לשורש חטמוֹ… משה מתמלא חימה, מסתמק ואומר להתיצב בפניו. ואז בא רגע נורא לי, רגע חרדה גדולה, על אחי הגדול הזה, שקודם לכן לא ידעתי עד־היכן הוא יקר לי, עד היכן הוא מעוֹרה בכל ישותי… אבל הנה נופלת הברה: "צריך ללכת ולקרוא למאיר!… וטרישקא כמו מתפכח פתאום ומתחמק מן הבית.
X
כה התקיים בנס עולם בתוך עולם. לסטים ארבו מאחורי כתלנו, וכפרים, כפרים מסביב. הגדולים אמנם לא יראו וליגלגו על הקטנים ועל פחדם; אבל כי צדקו הקטנים מהגדולים והם הם חשו נכוחה – הלא הוּכח באחרית הימים!
בלילה בלילה, לפני עלותי על משכבי, יצאתי אל הפרוזדור ובדקתי את דלת־החוּץ, אם היא סגוּרה ונעוּלה בבריח כדבעי. פעמים מצאתיה פתוחה, ואז חטפתי וסגרתיה, ובו ברגע נדמה לי תמיד, שאני מקדם בסגירה זו איזו יד, שאומרת לדחוף ולפתוח את הדלת מבחוץ…
פעם, זכורני, בעוד אבי־זקני חי, נגררתי אחריו בליל־קיץ ללווֹת את ידידו אבּא הושיע’ס, זה האיכּר היהודי, השני לאברהם הכהן, שגר במרחק שלוש וירסטאות מאונטר־דניֶפּר, ליד “שליאך”־דובּרובנה. זה רכב על סוסו לאט, ואנו הלכנו על ידו. תמה הייתי קודם־כּל על אבּא זה, היאך אינו מתירא הוא ללכת יחיּדי שלוש וירסטאות אלה, בלילה, בין שדות ויערות, ואחר־כך על אבי־זקני, כיצד הוא הולך עמו לשלחו עכשיו ומפליג בינתים אל מחוץ לעיר כל־כך. חשבתי, הנהּ ילך אך עד קצה משׂוּכת־הגדר של גינות־הירקות ואחר ישוב, אבל לא! הרי זו כבר מאחרינו, וסבא הולך ומדבּר עם אבּא עוד, עוד.
הקמה משמאלנו רוחשת באפלה, גבוהה הרבּה ממני. ודאי עד אילן בודד זה ילך, ומשם ישוב, אבל לא! הם מדבּרים שניהם בלי הרף, ואנו מרחיקים ללכת בינתים. על מה יש לדבּר הרבה כל־כך? אין קץ!
עכשיו עוד אבּא על סוסו אתנו, אבל איך נלך שנינו חזרה לבדנוּ? לא העזתי לאמר אל זקני: “די, נשובה נא!” כי־אם התחלתי מושך בחשאי בכנף בגדו – ואבך.
כן, הגדולים לא יראו, הלכו בלילות, בדרכים שוממות, אבל אנו הקטנים היטבנו לראות מהם, אנו הרגשנו את האמת. ונע־ונד בנכר, הרחק מחוץ לגבולות מולדתי, יש שאני כאילו מקיץ פתאום ורואה בבעתה את ביתנו זה, בעמדוֹ בודד־בודד בקצה שכוּנת הגוֹיים, נשקף אל פני השדות. מי יודע, מי יודע – מה שם עכשיו!.. כי בני זלַטה־גוֹלדה ודאי כבר זקנו וכוחם תש, ובריח דלתנו כה קטן וקל, כה קטן וקל.
כרך ג
מאתגרשון שופמן
אדם בארץ
מאתגרשון שופמן
1
האיכר השטירי יעקב פְּלַנק היו לו בנים כמספר בני יעקב הראשון: פֶטֶר, קַרל, פרַנץ וכו׳ וכו׳. כולם, כאביהם, אנשי־מידות ורבי־כוח. במות הזקן, ארך־הגבּוֹת, חילקו הבנים ביניהם את נחלתו הגדולה, ורק הצעיר שבהם, אלֶכּס, רוח שטות נכנסה בו, ביקש וקיבל את חלקו במזומנים והלך לוינה. בולמוס הנדודים תקפוֹ, בולמוס המרחקים. הלך ברגל דרך הזֶמֶרינג. בלילה לן ביער והשכּים כעלות השחר ואחז דרכו הלאה. אחרי זמן־מה באה אליו משטַיאֶרמַרק, מכפר אישֶלבַּך, אהובתו אמַליה. הוא למד את מלאכת הנפּחוּת, והיא עבדה בתור שפחה בבתים שונים. כּאן נישאו זה לזה בדת והתישבו באחד הרחובות שבמחוז העשרים. כך דאגה ההשגחה לוינה, שלא תכלינה הנשמות מגָלמי מגדליה, כנסיותיה, גשריה וספסלי חוצותיה, וגילגלה לכאן זוג זה, שנתן לה לקרית הדוֹנַאוּ ברוב הימים את בנותיו היפות, כדי לרשת את מקומן של הללו, שכבר עברה שעתן.
אלֶכּס ואשתו, שעד הנה לא נתן איש דעתו עליהם, קיבּלו כוח מיוחד, בשוטט הֶלֶנה בתם הבכירה, והיא נערה כבת שש־עשרה, ברחובות הכרך, מביתה אל המשרד שלה וחזרה. אגב ריצה אחריה, התרפסות לפניה ואגב מגע גנוב בה ליוה תמיד הרהור של זהירות, הרהור־פחד: אי־בזה ישנוֹ אב חזק, אב־ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני־הפלדה שלה…
כשהקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכּרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר. אחת מחברותיה נכנסת ומפסיקה אותה:
– הלנה, אל הטלפון!
והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו לשיחות־חולין של עסקי־מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי־הקפה את הקול הרועד של חולה־אהבה.
– אני אבוא, אני אבוא!.. – עונה הלנה, וקולה בטלפון משגע את הלה לגמרי.
אך תמול יצאה מבית־הספר העממי, וכבר עולה אליהם, אל מעונם הצר שבקומה הרביעית, ״דינסטמַן״ ופתקה בידו ״אל העלמה הלנה״.
– מי הוא זה?! – שואג אחר־כך האב.
– כלום יודעת אני? כלום חטאי הוא, אם הם רצים אחרי?
– אבל מהיכן זה יודע את כתבתך?! איני צריך אלא לראותך עם מי בחוץ. את שניכם אכּה, הכּה וּפצוֹע, באמצע הרחוב!
דרור קורָא לקטנה, בהישלח אביה אל שדה־המלחמה. עם האם החולנית אפשר היה להתפשר איך־שהוא. וגם אחר־כך, בשובו לביתו ברגל אחת, לא היתה לו עוד קפדנותו הקודמת, והוא הביט על הכל בעינים אחרות.
אחרי שלוש שנים של ראינוע, קרפפי־קרח, בית־ספר לריקודים וכו׳ השמיעה הנערה באזני אמהּ, בהיותן לבדן בבית, דברים כבוּשים בנוגע ל״אחד, שאינו דומה לאחרים״. האם מסרה את הדברים לאב, וזה אמר, בהוציאו לרגע את מקטרתו מפיו:
– נוּ, לדידי… הלא אני איני יכול לקחתהּ לי לאשה!
ולא ארכו הימים, והאיש הוזמן אל ביתם. הנה הוא עולה בשלבים אל אותו המעון, שקודם לכן לא העז אלא לשלוח לשם את הדינסטמן. זה היה אדם מישראל, מפליטי רוסיה, שמולדת אין להם וכל הארץ מולדתם כביכול. היפות הזרות ברחובות, בפרדסים ובטראם הוציאוהו מן העולם והוא היה זקוק לנערה כהלנה, שאך זו לבדה, נדמה לו, יכולה לקבּוע את המנוחה בנפשו.
– דויד לוֹטֶה! – הציג את עצמו.
צריך היה להוגיע את כל כוח־הדמיון, כדי למצוא חומר לשיחה, בין יתר עקיפי־הדברים כיון הזר את דעתו לאומנותו של חותנו לעתיד והראה לו את אולרו החדש, שקנהו היום.
– הפלדה טובה?
– זאת איני יכול לדעת אלא על־ידי בדיקה באש.
הנפּח סיפּר את הקורות אותו ״בשדה״, את דבר רגלו, דיבּר על הפרותיזה שלו, והוא אמר:
– סוף־סוף גם במפּחה אדם צפוי אֱלֵי אסון. הרבה מחברי נעשו אומללים לכל ימי־חייהם, על־ידי בעיטת סוס בשעה שפירזלוהו. מסוכנים הם ביחוד הסוסים הרוּסיים, קטני־הקומה. ״בּוֹלשביקי״ אנו קוראים להם.
וכולם מצאו חן איש בעיני אחיו.
2
פסו הדירות. בתים חדשים אין נבנים. הנהרגו הארדיכלים והבנאים במלחמה או תשו השרירים של המין האנושי אחרי כל מה שעבר עליו בשנים האחרונות, – איך שהוא ובתים חדשים אין נבנים. אשרי האנשים, שהספיקו להתבצר בבתים הקיימים מכבר, אבל מה יעשו הזוגות החדשים, המשפחות הנוספות? הנה הולכים הללו משער אל שער, תרים, מחפּשׂים ושואלים. באיזו קנאה, באיזו תאוה הם נושאים עיניהם אל כל בית, אל כל סוכה, אל כל צריף. מן החלונות מציצים אליהם המאושרים, נהנים מצל קורתם ואינם עוזבים את זה עכשיו אף לשעה קלה; אינם הולכים לטייל, אינם יוצאים. נשענים הם אל אדני חלונותיהם, מוציאים את ראשם החוּצה ומביטים אל העוברים והשבים בהרחבת־הדעת, בחדוה־לאיד גלויה.
כן, ענין הדירות נעשה עכשיו ענין קשה ומסוכסך מאוד, מסוכסך ביחוד על־ידי חוקים חדשים, ועסק לך כאן עם הרָשוּת, עם משרדים מיוחדים לכך, שלפתחיהם צובאים המונים המונים בשורה ארוכה יוצאת־זנב תחת השגחת שוטרים. אבל האם כלוּ כל הקצים? כלום באמת הכרח הוּא להצטופף ולהידחק דוקא כאן, בכרך?
– נלכה נא לשטַיאֶרמַרק, – אמרה הלנה אל בעלה, – לאישֶלבַּך נלך, אל מגוּרי דודתי.
– ושם?
– לדודתי בית בעל כמה חדרים. היא תאספנו אליה בשמחה. הלא זוּזי אחותי עובדת אצלה ואמי מתארחת שם תמיד בימות־הקיץ כחודש ימים.
ובאמת מי ומה לו ללוֹטֶה כאן? המכּרים והידידים והלצותיהם הנצחיות. אפילו הלבבי שבהם, הצנוע והמסור לך, לכאורה, בכל ישותו, זה שמלפף אותך תמיד בדבריו המתוקים, אפילו זה אוהב להבליע בתוך דברים מתוקים אלה דברים לא כל־כך מתוקים, להבליע בשפה רפה, כלאחר־יד, שבשעת־מעשה כמעט שאינך חש באלה. אבל אחר־כך, משנפטר ממך, הדברים המתוקים המרובים מתנדפים ומשתכחים, ודוקא אלה המעטים והרעים צפים ועולים ואינם מניחים לך לישון – והנך נהפך לו לאויבו בנפש!..
לנסוע מכאן, לנסוע.
הרכבת התפתלה, עלתה וירדה דרך הררי הזֶמֶרינג ונקרותיו, ובמדרונות ובגיאיות נראו בתים בודדים ויפים כל־כך, בתים אגדיים. אה, מה־טוב היה כאן לגור, מה־טוב היה כאן לגור!..
לאישלבּך באו כנטות היום. הדודה וזוּזי עבדו באותה שעה בנירם המפולח, האביבי, שליד ביתם הקטן, המסוּיד לבן והמוקף עצי־פרי אחדים. קבלת־הפנים מצד הדודה היתה קרירה, אגב קשירת המטפחת מתחת לסנטר ובמשהו חשדנות כלפי האלמנט העירוני, המפריע. אחרי שעה קלה נכנסו לבית והדליקו את העששית הקטנה, שהאירה שלושה חתולים: שחור, צהוב ומנומר. הוגש לחם ו״מוֹסט״ (יין־תפוחים). דיבּרוּ על דא ועל הא.
– מה שלום אבּא? – שאלה הדודה חדת־העינים. – מה שלום רגלו? מה שלום אמא? העודנה משתעלת? אני אמרתי לה אז, שתישאר בשטיארמרק ולא תלך לוינה, אבל היא מיאנה לשמוע בקולי. בוינה, בימי המלחמה, מתו אנשים ברעב, אבל אני הורדתי כאן את תריסי החלונות, נעלתי את הדלת מפני ה״הַמְסְטֶרֶר״ (אנשים הבאים מן הערים לאגור להם צרכי אוכל) ואכלתי את תרנגולותי!.. אני לא הרגשתי מהמלחמה כלום. לדידי, היו יכולים להילחם עוד חמש־עשרה שנה!.. זוּזי, הכבר האכלת את החזירים?!
זוּזי, יחפה, מגושמה, עם ידים ורגלים של גבר, סובבה באותה שעה את אחותה, שלא ראתה אותה זה כעשר שנים, סובבה סחור־סחור ועשתה רושם של אַוזת־הבּר, בהזדמנה עם אוזת־הבית.
והדודה הוסיפה:
– ורק את פרַנצל שלי קילקלו. הוא שב מן המלחמה לביתו אדם אחר לגמרי. קודם היה אוהב את העבודה כל־כך, ועכשיו הוא ישוב בברוּק ומשׂחק בקוביה. הביתה הוא בא רק לאחר שהוא מפסיד את הפרוטה האחרונה. מוציא ממני כסף וחוזר לבּרוּק!
ומענין לענין:
– נוּ, ירחים אחדים, ירחי־הקיץ, אתם יכולים לגור אצלי, אבל לאורך ימים – לא. בכסף אין לי צורך. אני אוהבת לחיות לבדי… עיניכם הרואות – הוסיפה בצחוק – שבניתי את ביתי הרחק מרחוב הכפר, באמצע השדה.
יצאו החוּצה. שלא להביא במבוכה את האורחים, איחרוּ הפעם להתיר את הכלב הצהוב הגדול, וזה פירכּס בשלשלתו בירכתי החצר, נבח והתפרץ. בּבּצה הקרובה קירקרוּ הצפרדעים עד כדי להמם, וזוּזי חיקתה את הקולות:
– ווֹאַקס, ווֹאַקס!..
חלק מהכפר רבץ במדרון, ואורות הבתים נוצצו משם, מתוך האפלה הרחבה, הזרה, נוצצו פזורים, בודדים, רומזים. אולי ברוב הימים שם לגור, אולי שם לגור?..
3
אדמה, אדמה, אדמה! אפשר ללכת יחף על חתחתּי הרגבים החמים ולהרגיש בכפּות־הרגלים את הכאב המתוק, כבימי הילדוּת. גבנוני ההרים באופק עם השֶׁקְל בראשם, ענני־נוצה ענוגים תלמים תלמים בשמים הכחולים־כהים, השמים החדשים, והתפּוּח בראשית לבלוּבוֹ מַשרה צללי ענפיו על רעמת התרנגול האדוֹם… הנוף היפה הבליט כאן את האדם המסואב, המלוכלך בדם בהמותיו ועופותיו, ושזפק־זוָעה לו, מכת המדינה. כן, האדם ניוֵל כאן את הטבע.
הנה ה״בּירגֶרמַיסטר״ (ראש המועצה) של הכפר בכבודו ובעצמו, האיכר הזקן גבה־הקומה, הדומה לבוקיץ עתיק זה שליד ביתו, יוצא החוּצה בבוקר בבוקר ושוחר לטרף. הנה הוא תולה תיבת־עץ עשויה לכך על אחד מעצי־הדובדבנים שבגנו, על־מנת שהזרזירים יטילו בה את קנם. אחרי ימים מספּר הוא מכוון את השעה, בה האפרוחים בתיבה לבדם, מוציאם וּמולק את ראשיהם ומבשל לו מהם ״גוּלַש״, – והזרזירה האם באה, והנה ריקה התיבה!.. את צעקותיה האיוּמות, בעוּפה כאן סחור־סחור, סופקת כנפיה ומטיחה ראשה אל הענפים, אי־אפשר לשמוע.
את תרנגוליו הצעירים, בבוא פקוּדתם, אינו כופת. הוּא חותך את ראשיהם בסכינו כליל, והם רצים פסיעות שתים שלוש על־פני הדשא –– בלי ראש… עד שהם נופלים אגב פרכּוס־כנפים.
ושאר האיכרים אינם טובים ממנו. הרי האיכר העשיר שוַרץ ובנוֹ הצעיר מתועב־החוטם. איך הם מתעמרים שניהם בעבדם הזקן והרזה, שחורש ומשׂדד בשארית כוחותיו את האדמה לא־לו. בשעת המנוחה הקטועה בצהרים הוא, העבד, מגפף את לחיי הסוס העייף, כובש בהן פניו, וכך הוא עומד עם אחיו־לעול שעה קלה, ומבּט אחד אז, מבט קופא, פּס־תקוה, לאדם ולבהמה. עד שאדונם בא ומעיר את שניהם בקולו הדק והצרחני; כפתורי־כסף על חזיתו, כדרך השטיריים, ו״גֶמזה״ נעוצה לו מאחורי מגבעתו.
באיזו שקידה הם גודרים כולם את גינות־הירק שלפני בתיהם וקולעים את חוטי־הברזל ובאיזו רציחה הם חופרים במעדריהם. ביחוד הנשים. נסה־נא להוציא מכאן בבציר בולבוס אחד – יהרגוך בלי ניד־עפעף!..
והדודה גופא? כבר היה מעשה שהסתערה על הלנה, עצמה ובשָׂרה:
– אל־נא תקטפי את דובדבניותי!
ובשעת הבּישול היא הודפת בצד ובכתף ובאחוריה הרחבים. את קידרתה של הלנה היא מסיטה הצדה מפני בלילי־המספוא הרבים, המתבשלים על הכירה וממלאים אותה עד אפס מקום, וצווחת בהתגלות לבה:
– קודם בהמותי, ואחר־כך אתם!
בהמותיה וביחוד חזיריה יָקרו לה מנפשה. אויה לזוזי, אם עשתה לאלה דבר שלא כהוגן, אם הבּליל היה צונן או חם יותר מדי. ומעלות השחר עד שעה מאוחרה בלילה נשמע קולה הנוגשׂ:
– זוּזי!!
לזוּזי כבר מלאו תשע־עשרה שנה. עובדת היא כאן משנתה העשירית. עובדת היא עבודת־פרך בבית, ברפת ובשדה. ואילו מאכלה רק ״שטֶרץ״ (דוּרה כתוּשה), פירורים ושיירי ארוחת דודתה, ושמלה אחת לבשרה בחול ובחג. אמה נתנַתה לאחותה האלמנה רק על־מנת שתאספנה לה לבת באופן רשמי, על־ידי נוֹטַר, כדי שעבודתה הקשה של הנערה לא תהיה לריק; כדי שחלק מאדמה זו, שאותה היא עובדת בזיעת אפיה, יעבור אליה ברוב הימים. ״לדידי, אַת יכולה לחיות עוד מאה שנה, – אמרה אל אחותה. – אבל״… ברם היא, הדודה, לא עמדה בדיבורה, את ענין הנוֹטַר דחתה מיום ליום והתעמרה בנערה כבשפחה חרופה. לפני חמש שנים, משנודע הכל לאם, באה והוליכה את זוזי בחזקת־היד; אבל לא היו ימים מוּעטים, והדודה באה לוינה, בכתה ונשקה את ידי אחותה, בהתחננה: ״רחמי עלי והשיבי לי את זוּזי!״… הבטיחה ללכת עמה תיכף אל הנוֹטר וגם לחלק עמה את תרנגולותיה הצלויות חלק כחלק. האחות נתרככה והחזירה לה את הנערה. ושוב נשתקע ענין הנוֹטר – ושוב ״שטרץ״, פירורים, רעב…
אבל השפחה כבר אהבה את דודתה־גבירתה למרות הכל. היא אהבה את הבית, את חלקת האדמה, את הבהמות. היא התעלסה עם הכלב, עם החתולים, עם הפרה, עם העזים, עם התיש, עם החזירים ונשקה לכל אלה בפיהם. פעם אחת, באין הזקנה בביתה, נכנסה לרפת ומצאה את הפרה, את זו מוּרֵל היפהפיה, המנומרת, כשכרסה נפוחה ומתוחה, עיניה מפולבלות והיא גוֹעה שלא כדרך־הטבע.
– הפרה גוֹוַעת!.. – פרצה זוּזי ביללה נוראה, שהחרידה את כל האויר מסביב. – אנא, מר לוטה, מהר וקרא להֶגְלֶר!
ולוֹטה רץ אל האיכר הגלר. זו היתה לו בחייו הריצה השניה… ככה רץ פעם בילדותו לקרוא אנשים אל זקנתו הגוססת. וּכמו אותם האנשים הזרים אז, כן גם עכשיו האיכר הגלר, – זז ממקומו לאט־לאט וּפסע פסיעות מתוּנות־מתוּנות. אין הם נחפזים, האנשים הזרים, כאילוּ מתכוונים הם לבוא דוקא אחר־כך, אחרי ככלות הכל.
בינתים שבה הדודה ופקדה על זוּזי, שתוציא את הפרה מהרפת ותריצנה על־פני האֲפָר אילך ואילך, תריצנה בשוֹט, כדי שתעשה את צרכיה וירוַח לה. הנערה עשתה כדבריה, והמטרה הושגה.
– היא עושה! – קראה אל דודתה מרחוק בשמחה גדולה מאוד. – היא עושה!..
4
עכשיו אין הדודה חוששת, שמה תילקח מעמה זוּזי שוב. כבר רואה היא בעליל, עד היכן קשורה נפשה של זו בכל אשר לה. כך שׂיחק לה גורלה גם בנוגע לכוחות־עבודה אחרים. למשל, אותו הגלר עצמו, שמלבד צריפו הקטן אין לו כלום, אף הוא היה נשכר לה לפעמים בחצי־חינם, ועבד את אדמתה בשרב היום, כדי שיוכל להיות בחברת זוּזי, שהגה אליה איזו חוּלשה. עובד הוא בסינר־בד ובמגבעת־קש ענקית (לשם הגנה מפני החמה), נוראה, שאין רואים כמותה בכל העולם, ושעושה אותו דומה קצת לדחליל־צפרים. אדרתו מוטלת אצלו גלומה על הקרקע; וכשהוא מפליג במעדרו כמה פסיעות, הריהו שב על עקביו, נוטלה ונושאה אל מקומו החדש. אומרים, שאיזה מטמון תפור בה. ועל־כן הוא חרד עליה כל־כך ואינו נפרד ממנה אף לרגע אחד.
אל בית־הדודה באות מן הגיא, מקום מגוּרי הפועלים העניים, נערות קטנות וכדים בידיהן. באות הן לקבל את ״חלֵב־החולים״, שהדודה נצטוותה מטעם הרשות למכור להוריהן. כספן בכֶליָן. על־יד המפתן הן מתעכבות ומסתכלות בחתול הצהוב, שאוכל את צידו בנהימה, צפור קטנה, אנקור או יִרגז, קוסס ומגָרם, ועוזב את המקום לאחר שהותיר בו שתים שלוש נוצות. הנה באה תחת שמשִיָתהּ האדומה, המבהיקה בחמה, גם אשתו של מי שהיה ״אוֹבֶּרסט״ (שר־לגיון) בצבא הקיסרי, אשה קטנה וארסית, וכדה בידה. זו מדברת גבוהה על הפוליטיקה, על ה״זאַוּוִירטשַפט״ של עכשיו, על השמוּעות המתהלכות בנוגע למלחמה חדשה.
– קודם, בהיות הקיסר, ידעו האנשים, לפחות, בשביל מי הם הולכים, אבל עכשיו?!
ברגע זה מוזגת לה הדודה את חצי הליטר שלה, והיא אומרת:
– גם אַת, ראיתי, מוכרת לזרים חלב הרבה, ולי הנך אומרת: ״אין לי יותר!״
– מי שמשלם יותר, מקבל יותר! – גוזרת הדודה.
על המיצר הצר, שבין חלקת הדוּרה ושדה־השעורים, מתנהל ובא אזרח עני מאזרחי אישלבּך ומוליך את עזוֹ הרזה בחבל. מוליך הוא אותה אל התיש של הדודה. זו מַכניסתם אל הרפת ומסדרת את הענין. התיש נמוך הרבה מהעז, מכוער ומזוהם, בעל בלורית וזקן. הדבר נעשה כהרף־עין.
– כבר? – לא האמין האיש ונתן כמפקפק את שלושת האלפים, מחיר הדבר, המוכנים בידו.
– כבר, כבר!..
כשעונת העבודה בשדה נכנסה בעביהּ, מוכרחת היתה הזקנה אף היא לעזור הרבה ולהזיע הרבה. והנה שׂיחק לה מזלה שוב. בבוקר אחד הופיע עלם יהודי, גליצאי, עלם חזק ורענן, עם ״רוּקסַק״ (ילקוט־גב) על שכמו, וביקש לעבוד כאן שבועות אחדים חינם, כדי להשתלם, לפי דבריו, בעבודת־האדמה.
פני הדודה נהרו. המעט לה בזוּזי והגלר, כי באים אליה פועלי־חינם מקצוי־ארץ. מן השמים שלחוּ לה, לאלמנה הזקנה.
העלם עבד כל היום בהתלהבות, ובלילה לן בגורן. כפוף על מעדרו היה מספּר לפעמים לזוּזי ולהגלר מתכניותיו לעתיד, ממה שבדעתו לעלות לארץ־ישראל וכו׳. אבל הללו, כנראה, לא ירדו לסוף דעתו, והגלר שמע ולא שמע ורץ רגע רגע להביא את אדרתו הגלומה, שנשארה מאחריו. פעמים הזדקף העלם ונשא עיניו אל האופק, אל עבר טריאֶסט… יחסו אל אדמה זו, אדמת שטיריה, היה כיחס שוליא של חייט אל הנייר, שהוא גוזר במספּריִם, על־מנת לגזור ברוב הימים את האריג. ורק על אחת הצטער, על שעדיין אינו יכול לקצור את החציר במגל כדבעי. הנה הוא מעופף את זה מימין לשמאל וכמעט שהוא פוגע בו ברגלו היחפה. באותה שעה שהה כאן פרַנצ׳ל בן־הדודה, זה העצל, הקוביוסטוס, שבא מבּרוּק להוציא כסף מאמו. זה הסתכל במלאכה וליגלג קצת.
– כלום כך קוצרים? – לא יכול להתאפק ונטל את המגל מידי היהודי הצעיר.
אם מפני שידיו כבר נשוּ עבודה או מפני שאופן חייו בעיר, בבתי־המשחק, החלישהו, אבל עובדה היא זו, שאחרי רגעים אחדים עייף ביותר וזיעה ביצבצה מתוך פניו החיורים והנאים. בו, בפרנצ׳ל זה, שמשך בעול האדמה מקדמת ילדותו, שאבותיו ואבות־אבותיו היו איכרים מעוֹרים בקרקעם, התבטא עכשיו כל צער־העבודה האנושי, כל עייפות הדורות… מתוך קוצר נשימה השליך את המגל לארץ ו״החלוץ״ הרים את זה בדחילו וכיסה את החציר, ככל אשר יכול, הלאה, הלאה.
5
כנקודה נאצלה בכפר מגושם זה היה הדואר בוילה המפוארה. אך שני אשנבים היו בו, אחד לטלגרמות ולעניני כספים, והשני למכירת בולים ולקבלת מכתבים באחריות. בעד האשנב הראשון נראה המכשיר הטלגרפי, שהמיה ערבה חילחלה בוּ תמיד, המית מרחקים נעלמים (מה זה? לאן נוהה הלב שוב?..). כאן ישבה פקידת־הדואר הזקנה, אשה שנזדקנה בבתוליה, מיוחסת, ממשפחת אצילים וגנרלים, ששקעה שמשם עכשיו, אחרי המהפכה המדינית. מאחורי האשנב השני ישבה הבלונדינה היפה, בת התשע־עשרה, היפה אולי בכל בנות שטיאֶרמַרק – פּאוּלה.
הזקנה אוהבת היתה להיכנס בדברים עם האנשים הזרים, לתהות על טיבם, לעמוד להם בשעת־דחקם בעצה טובה, ואגב לספר הרבה מחייה. היא היא שיסדה פה את הדואר; קודם לכן היו האנשים מוכרחים ללכת אל העיר הקרובה. את אומנותה זו למדה לאחר שנתיאשה מנישואין. את בחיר־לבה לא השיגה, ואת האחרים, שביקשו את ידה, וכאלה היו רבים, דחתה, דחתה.
באותה שעה שותקת פאולה, גאה ויפה, יפה ביחוד מאחורי אשנבה הסגור… על־גבי המכתבים הנמסרים לידה היא רואה: מוסקבה, קופּנהגן, ניו־יורק וכו׳, אבל היא אינה מתפעלת. היא מדביקה עליהם את תו־האחריות ״אישלבַּך״ ומקישה בחותמת שלה, כלומר: יהיה שׁם אשר יהיה, אבל כאן ״אישלבך״ ואני כאן!.. ומוסרת לך את ה״רֶצֶפּיס״ (קבלה) עם כתב־ידה הנאה, המוצק, האלכסוני.
– אין זה מן ההכרח כל־עיקר, שאתה תרוץ כפעם בפעם אל הדואר, – מתמרמרת הלנה, – נושא־המכתבים, אם יהיה מה, הבא יביא!
והבעל מתנצל:
– עד שהוא יביא! אני מוכרח לראות עכשיו.
כי כבר הגיעו ימים ללוֹטה, שבהם התחילה מנוחתו נטרדת שוב. שוב מציק עֵרגוֹן אל חדש וזר. בנסעו לפעמים לוינה לבדו, ליום או ליומַים, שב ועינה אותו אויר־הקוּפֶּה האֵירוֹטי. במסע זה מצויות בנות־טירול הגדולות, הגזעיות, וגם הנערות היוּגוֹסלַויוֹת עם חינן החצוף. ושוב, כבימי הרווקוּת, רע לו, בעזוב הנערה או בעזבו הוא את הרכבת ראשונה; הנערה, שעוד לא דיבר עמה אף מלה אחת. ובוינה גופא התרוצץ צמא למה, מחפש מה. גם את הלנה, את הלנה הראשונה חיפש כאן, כביכול. עד שפעם אחת לא יכול להתאפק וטילפן אל המשרד שלה לשעבר, כפי שהיה רגיל לעשות אז:
– במטותא, לשלוח את העלמה הלנה אל הטלפון!
– אין כאן עלמה הלנה, – ענה לו קול־נערה זר.
– כיצד אין כאן?! הלא היה היתה!
ותיכף ענה משם קול אחר:
– העלמה הלנה היתה כאן ואינה עוד.
– אם כן, במטותא להגיד לי, היכן היא עכשיו, – התחנן לוֹטה.
– זאת אין אנו יודעים. כמדומה, שכבר נישׂאה לאיש.
– כן, כן… חבל! תודה. אדיוֹ.
כדי להחיות את האוירה קצת, ביקשה הלנה במכתב את אמה, שתבוא אליה, לאישלבּך, לימים אחדים. והיא באה, האשה הקמוטה ולא־עת, שריאתה כורסמה בין אבני הכרך במשך שלושים שנה, באה בעינים דומעות מחמת שיעוּל ומטפחת־המשי על ראשה. אחותה הגדולה ממנה בשנתים, השמנה והבריאה, שנשאה באותה שעה מן הבאר עביט־מים על ראשה, כמנהג המקום, קידמה את פניה בהעוָיה שכזו, כאילו אך תמול ראתה אותה.
– יברכךְ אלוהים, אמַליה. טוב שבאת. תטליאי לי את הבגדים הקרועים. אני איני מוצאת לי פנאי לכך. כמה בדעתך לשהות פה?
– עדיין איני יודעת. מה שלום הילדים?
ובעוד שעה קלה ישבה בחדר בתה מסורג־החלון, ישבה על הספה עם הלנה ולוֹטה. הלנה באמצע. זו התרפּקה על אמה כתינוקת – והרבה הוּשב לה מחינה הראשון. היא ידעה מה שעשתה, בהזמינה את אמה לכאן!
נכנסה גם זוּזי, כרעה על ברכיה בצחוק וכבשה ראשה אף היא בסינר אמה. באותה שעה התחוללה בחוץ סערת־גשם בצירוף אבני־ברד, ברקים ממושכים ורעמים מהממים־מפתיעים וקול הדודה בקטע מבּין אלה:
– זוּזי, האפרוחים בחוץ! מהרי, מהרי, מהרי!!
הסערות פורצות כאן תכופות, והנן גועשות בעיָם, כבימי הילדות. כבר היו מקרים, שסערות קיעקעו אֵי־אלה בתים ישנים. אבל בית הדודה איתן. בשעת־סערה כזו הוגה לה הלב רחשי־תודה, למרות הכל, על שסוף־סוף נתנה לחסות בצל קורתה, ולוּ גם בעד כסף, ולוּ גם ״לא לאורך ימים״. שלוש הנפשות על הספה נצטופפו עוד יותר ונלחצו זו לזו.
מאורע מעציב נתרחש בבוקר למחרתו. אם הלנה הקיצה והתחילה גונחת דם. לוֹטה מיהר אל הרופא הכרסתן, הדוקטור שְטוֹס. זה אמר לו תחילה, שברגע זה אין לו פנאי, אבל לאחר שהציץ וראה את מבוכתו של הלה, נעתר ללכת מיד ונטל עמו את מזודת־המכשירים. הוא היה יהודי וינאי, שהשתקע פה לפני חמש־עשרה שנה ונתפרסם בכל הכפרים הסמוכים. נתפרסם, כנראה, ביחוד על־ידי דיבּורו, דיבּור חותך, מאַלף, שבו כמו היפּנט לטובתו את האיכרים מסביב. הוא הלך עכשיו עם לוֹטה ודיבר:
– ה״לַיֶה״, בראותו דם, הוא מתבהל. אבל אנו הרופאים יודעים, שאין זה דם במובנו האמיתי. אין זה דם טהור. אין זה – הביט עמוק לתוך העינים – אין זה סַנגוִיס! היודע מר לטינית? או הַאימה! הידע מר יוָנית? זהו אך לח מהול בדם. ואין הדבר מסוכן כל־כך…
אך בקרבם אל הבית המסויד הקטן, שלפניו הצהיר נוף־האילן בשפעת דובדבניותיו הבשלות, האדומות־שחורות, נאנח הרופא, בפסעו בראש, אנחה כבדה מאוד.
6
בסוף הקיץ התחילה הדודה דוחקת את הזוג לפַנות את חדרה. הלא מראש אמרה, שהיא משכירה את זה אך לימי הקיץ. קודם עוד מהססת היתה לדבר קשות עם בת־אחותה, מיראה לזוּזי. עכשיו, אחרי אותו המאורע המעציב, לבה גס בכולם. הדוקטור שטוֹס, שהיא עומדת עמו ביחוסים טובים מאוד (הוא רופאהּ הקבוּע, והיא משלמת לו בחָלב ובשומן), אמר לה בפירוש, שימי אחותה חוצצו; שלכל היותר תחיה עוד כשני חדשים. בלי ריאה, אמר, אי־אפשר לחיות! ורק תחת השפעתה של לחישה זו, נתנה לה, לחולה, בשעת הפרידה גדִיָה קטנה במתנה. ומה רוצים ממנה עוד? בשביל האחרים לא בנתה את ביתה. והיא כבר אמרה להלנה בנעימה לא כל־כך נעימה:
– עליכם לחפש לכם דירה!
אבל היכן למצוא דירה זו? כשמביטים בערב אל אורות הבתים והוילות, שנוצצים ורומזים פזורים מן המדרון, נדמה, ששם, באחד הבתים הנפלאים הללו, לא יקשה למצוא חדר קטן. אפס בעלותך לשם ביום המחרת, תקותך נכזבת. הכל מלא וממולא עד החדר האחרון. כי גם כאן בתים חדשים אין נבנים והישנים אינם מִתקנים. גם כאן כאילו נשתכחה אמנות הבניה. האיכר שוַרץ בנה לו רפת חדשה לבהמותיו, לבֵנים בנה אותה, ויהי הדבר לפלא. עוברים ושבים התעכבו והסתכלו ארוכות, כאילו ראו דבר שלמעלה מן הטבע. יש כאן הרבה בתים מטים לנפול, שבשנים כתיקונן ודאי היה חל בהם איסור הישיבה, ועכשיו גם מרתפיהם ועליותיהם מלאים אדם. בשבוע שעבר נפל בית־עניים בגיא, וראש־הכפר והשוטר התהלכו אובדי־עצות ולא ידעו מה לעשות במשפחות, שנשארו בחוסר־גג. ואם יש למצוא אי־בזה איזה חלל פנוי, הרי אי־אפשר להיכנס לתוכו בלי נטילת רשות. כי גם השלטון המקומי הקטן, ממש כזה הגדול שבבירה, מצוּדתו פרושה על הכל. גם כאן הכל רשום במספר ועל הכל עין רואה!
כשהגיעו מים עד נפש, כשאֵצל הדודה שוב אי־אפשר היה להישאר אף עוד יום אחד, קמה הצלה בהיסח־הדעת על־ידי פקידת־הדואר הזקנה. היא סירסרה להם מעון בעלית־גג קטנה על אחת הגבעות. פקידת־הדואר הזקנה היתה סוף־סוף האשה היותר טובה שבאישלבּך.
מעון חדש זה היה צר כקבר, והרוחות געשו כאן, ביחוד בלילות, קישקשו בתריסים של שני החלונות הקטנים. בעלת־הבית החדשה, שכּיסוּי־ראש שחור, ספק מטפּחת ספק מצנפת, על שׂערהּ הלבן, האשמאי, הסבירה והמתיקה את פרצוּפה ביום הראשון, אבל עוד לא עברו כשני שבועות, וכבר היתה נוהמת על לא־דבר, בלכתה אילך ואילך, ופוזלת בעיניה העיורות־למחצה כלפי בטנה של הלנה; עד שפעם אחת לא התאפקה והתריסה:
– אני הלא השכרתי את עליתי לזוג חשׂוּך־בנים!
מחמת הצפיפות שבבתים הנפשות מסתכלות אלה באלה סמוך־סמוך, פנים אל פנים, עין בעין, ורואות כמו בעד זכוכית מגדלת: את כל החטטים, האבעבועות והשוּמות הנוראים. בלילות הראשונים הנך ישן בדירתך החדשה מתוך הרחבת־הדעת ואשריך, שאינך רואה עוד את הפרצופים המנוּולים של בעלי הדירה הקודמת; אבל במרוצת הימים, ופרצופי הבעלים החדשים הולכים ומתנוולים ממש כאלה של הראשונים – ושוב קַצת בחייך כבתחילה!
– אי אפשי, שתמרקו את הרצפה תכופות כל־כך, על־ידי־כך הרצפה מתקעקעת. לא בשבילכם בניתי את ביתי!
בּכּל גסות, רוע־עין, פראות. נשיבת תרבות קלה מביאים הנה לפרקים אך שני הרופאים, הדוקטור שְטוֹס והדוקטור גְרֶסְוַנְג, בהיקראם אל הלנה, שבריאותה רפתה בעת האחרונה. הנה מתופף הרופא שטוֹס על השכם המעורטל – כּפּרופיסורים הגדולים בכרכים. נושם הוא בכבדות מתוך שומן, וכרסו בין שיניו. הוא מתגרד בזקנו הגזוז, המכסיף קצת, חובקו באגרופו ואומר: ״הלַיֶה סובר״… ובינתים הוא משמיע דברים, שגם ה״לַיֶה״ עומד על גיחוּכם.
– מה שלום האם? – הוא שואל את הלנה כפעם בפעם.
– תודה. היא כותבת, שהוּטב לה הרבה.
– נפלא, נפלא!.. – משתומם הדוקטור ומתקדר מאוד. ניכר, שהוא רואה בזה חתירה תחת סַמכוּתוֹ, תחת קיוּמו, תחת תורת הרפואה כולה.
– אדוני הוא מרוסיה? – פונה הוא אל לוֹטה, מתכּוון להשיא לענין אחר. – גם אני הייתי שם, עם צבאנוּ. מה סובר מר על הבּוֹלשביוּת?
אחר לגמרי הוא בן־אומנותו, הרופא השני, הדוקטור פרידריך גְרסְוַנְג, היושב בוילתו הקטנה לא הרחק מכאן. כולו צניעות ופשטוּת שבפשטוּת. לבוש הוא בגדי־עוני ממש, ואת הרצפּטים הוא רושם בעפרון על־גבי הארכּוּבה. עיני־אַילה לו, טהורות ותמימות, שאינן משתתפות בּבת־צחוקו המאוחרה, שבה הוא עונה על איזו הלצה קלה. בגינתו הקטנה רואים אותו בבוקר בבוקר עובד כגנן אדוק, באהבה יתירה; ואילו בחוליו הוא מטפל ברשלנוּת גלויה, כמי שכפאוֹ שד, כאילו כל זה אינו ענין חשוב בעצם, – מה שפועל על רוח החולה דוקא לטובה. בניגוד לדוקטור שטוֹס, דבריו מעטים מאוד. כשנודע לו, שלוֹטה מרוּסיה הוּא, לא דיבר על הבּוֹלשביוּת אלא שאל:
– היש למר בוּלים רוסיים? אם כן, הייתי מבקש מאוד, שיתן לי אחדים מהם…
ועיניו התלקחו כעיני גימנזיסט.
7
דוממים ההרים המיוערים; האחד ביניהם מבוֹרָא באמצעיתו, והריהו נראה כקדקוד, שהגלב העביר עליו את מכונתו אך פּעם… עם בוא הסתיו נזרק שם שלל גוָנים ובנות־גוָנים; בצד הצהוב הענוג והחיור – הירוק עדיין והאדום כדם. מאחורי כל אלה מזדקר השֶׁקְל הקֵרח, הסלעי למחצה, עתים מעורפּל ועתים זך, שקוּף־כחלחל, עד כדי לראות את כל שרטוטיו, לרבות בית־המלון שעל פסגתו.
– מה־נאה השׁקל היום! – אמרה פּאולה נערת־הפּוסטה, בהיפּגשה באחד המשעולים, בתור תשובה על ברכת־השלום.
ההשגחה הטובה אינה עוזבת לגמרי. תמיד, תמיד יש מי… ביחוד בסתיו. צריך יהיה לאמור לה פעם, עם איזו הזדמנות, שאת הרֶצֶפּיסים שלה כל־כך נעים לשמור בכיס… צריך יהיה לאמור לה זאת.
פה ושם נראו שנים שלושה תפוחים צומקים בראש אמיר חשׂוּף־עלה. בשקידה יתירה נעשה עכשיו ה״מוֹסט״: תפוחים גסים וחמוצים נכבשו ונסתננו. אבל זה עוד לא הרוַה את האיכרים חולי־האלכוהול. בלילות איחרו שבת בבתי־המרזח המרובים, שישנם כאן, ושתו את היין האמיתי. אחר־כך נעו ונדו באפלת החוץ ושרוּ את שיריהם המתרסקים ברוח. פעמים היתה גם הרמוניקה באמצע ופעמים נשמעה צעקת אשה קוראת לעזרה. הנה כי כן הם החיים בעינם, למימי הילדוּת ברוסיה ועד ימי העמידה בשטיריה: על־פני החלונות עוברים השיכּוֹרים בלילות, נעים־ונדים, שׁרים, מנגנים בהרמוניקה ומכים את נשיהם. ההרמוניקה הנצחית!
נכנסו ירחי החורף והתחילו ההכנות אל ״לילות־הקודש״. קרובים וידידים החליפו ביניהם דורונות. באחד מימים אלה, לפנות ערב, נתן לוֹטה לשתי הנשים בדואר, קודם לזקנה ואחר־כך לפאולה, קופסות־שוקולדה וקיבל חלף אלה לחיצות־יד וברכות שנה טובה. מתוקה היתה לחיצת־ידה של פּאולה בעד אשנבּה… לא פילל שידה, יד עלמה גבוהת־קומה וחזקה שכזו, רכה וענוגה כל־כך. שיכּור קצת תעה אחר־כך ארוכות במשעולי אישלבּך.
בלילות נתרבו הגניבות בגרנות וברפתים. בבוקר בבוקר – עקבות גנב על השלג הצח… נגנבו ביחוד החזירים המפוטמים העומדים לנחירה. הדודה לא ישנה כל הלילות. האקדח המטוען היה מונח אצלה על השולחן, והיא הקשיבה אל כל ניד, אל כל הברה שבחוץ. כי הן זה היה האסון היותר גדול, אילו נגנבו החזירים דוקא עכשיו, לאחר שכשנה תמימה טיפּחָתַם ופיטמָתַם יומם ולילה, דוקא עכשיו יום או יומַים לפני הנחירה.
– נוּ, כשמונים קילוֹ, ״שְׁפֶּק״ (שומן) יהיו לי מחזיר זה, – התפּארה פעם ברפת לפני הלנה, שעל־כרחה היתה באה אליה לקנות שומן או ביצים, וליטפה בתוך כל את הגדול שבשני חזיריה על גבו וגם מישמשה בו מתחת לסנטרו. זה כבש ראשו בסינרהּ, אחר־כך הטיל עצמו על צדו ונבר ביוֵן־הזבל. עיניו לא נראו כלל מחמת מַפּלי השומן.
– חם לו – הסבּירה הדודה.
הלנה שאלה:
– מה תעשי בשומן זה?
– אאגור לי, – אמרה הדודה וקשרה בנחת־רוח את קצותיה של מטפּחת ראשה. – אאגור לי. אין יודעים, מה יבוא עוד. אפשר שרעב יבוא לעולם. אפשר – מלחמה חדשה תפרוץ!..
ובאחד הלילות ננערה זוּזי משנתה המתוקה על־ידי דחיפה בכתפה. היא קפצה בבהלה וראתה את דודתה עומדת לפניה, נר בידה האחת ובשניה האקדח.
– זוזי, לכי עמי. אני שומעת דבר־מה בחצר.
– הלא אי־אפשר הדבר, דודה. הכלב אינו נובח.
– אבל אני שומעת!
ושתי הנשים יצאו אל החצר, הדודה בראש. הנר כבה והכוכבים רטטו. הזקנה חפצה לירות תיכף באויר, לשם הפחָדה, אבל האקדח לא נשמע לה. ברגע זה קפצו מעֵבר הרפת שני אנשים אל מעֵבר לגדר, והאחד קרא:
– לעזאזל!
ייברחו.
– פרַנצ׳ל!.. – צוחה זוּזי. – חי נפשי, פרנצ׳ל! את קולו הכּרתי.
– את אמו הזקנה אמר ללַסטם! – געתה הזקנה וחָרדה אל הרפת. – על־כן לא נבח הכלב!..
עכשיו יראָהּ לדחות את הנחירה, ועוד באותו יום בבוקר השכּם קראה לפְּלַטל הטבּח. פּלטל הלך ובא בסינרו המזוהם, הלך לאט, כשמטיל־משחַזתו הארוך מיטלטל לו על ירכו. בחזיר הגדול החלו. זה נהק תחילה ברפת ואחר הוּצא משם ונהק בחצר. הכלב פּירכּס בשלשלתו ויִבּב, והתרנגולים והתרנגולות נתכנסו בכנופיה צפופה מאחורי הגדר ועמדו בלי הגה… ליד מפתן־הרפת עקד פּלַטל את קרבּנו, עקדוֹ בקצות רגליו וזה נפל על צדו. אז גחן עליו הטבּח, דרך במגפו על תנוך אזנו ושׂם קץ לצריחה מהממת זו, בעשותו לו מה שעשה. זרם־דם נורא, מהבּיל, זינק בשאון… וזוּזי מילאה בו כלי אחר כלי, ליכלכה בו את ידיה הכחולות מקור ורצה מבוהלה הנה והנה בכלי המלא והחוֹמֵר. הדודה יצאה אליהם לאחר המעשה, כשהחזיר כבר מוּטל היה כבול־עץ.
– אני איני יכולה לסייע בדבר, – אמרה, – אני אוהבת את בהמותי יותר מדי.
הטבּח חייך.
והנה נסתלקו שניהם הצדה, וזוּזי נשארה כאן לבדה. לפתע־פתאום ננער החזיר וזע…
– יֶזוּס! – צעקה הנערה.
לקולה שב פּלַטל על עקביו. הציץ וניענע בידו:
– נוּ, נוּ…
הוא, רב־הנסיון, ידע, שהחזיר לא ישוב ויֶחי.
טבח גדול היה באותו היום באישלבּך. צעקת החזירים הקיפה את כל הכפר. ורק עם בוא הערב שבה הדממה. פּאולה היפה במצנפתה הלבנה, מצנפת־הצמר, הלכה מן הדואר הביתה דרך שדות־השלג.
8
עוד בראשית הסתיו ניתנה לאלכּס פּלַנק, כמו לאינבלידים אחרים בעלי־משפחה, חלקת־אדמה קטנה באחד מפּרברי וינה, לעשות לו בה גינת־ירק קטנה. האדמה היתה עזוּבה מימים ימימה, כולה אשפּה, חרסית וחצץ; אבל הוא, הנפּח האינבליד, שהורתו ולידתו בכפר, ושהאיכּר עמַם בו כשלושים שנה, התנפל עכשיו, באחרית ימיו, על חלקתו בצמא, בתאוה, סיקלהּ וטייבה, בחטטו בה בערב בערב אחרי עבודתו במפּחה עד שעה מאוחרה בלילה.
וסוכה קטנה בנה לו באמצע הגינה ומרתף עמוק חפר בה. פעם בחורף נסע לשטיריה, עבר בכל המקומות, ששם אחיו וקרוביו נחיתים, ואסף בשביל האביב הבּא תפּוחי־אדמה ודוּרה לזריעה. סר גם לאישלבּך ולן לילה אחד אצל הלנה שלו בעלית־הגג הקטנה. מחוסר מקום הצטמצמו שלשתם על שתי המיטות העומדות זו בצד זו. הלנה באמצע. היו ימים, ואימתו, אימת האב החזק, ביעתה את כל הבּא עם בתו היפה במגע, והנה הוא מוּטל כאן – השלישי!..
הוא השכים בבוקר, הסתכל סביבותיו ואמר:
– לא, ילָדי. אין זו דירה כלל וכלל. הבית ישן־נושן. אין זה משכּן־מבטחים… עליכם לחפּש לכם מעון. ביחוד עכשיו…
והוא השרה את מבטו רגע אחד על בטנה של בתו.
– אבל היכן?!
– בסוכת־גינתי, – חייך האב.
ומשנתגלגלו הדברים על גינתו הקטנה, קרנוּ פניו הרזים, מכורסמי־התלאות ועבודת־הפרך, בזיו־אושר. פגם רב־שנים תוקן אצלו בבת־אחת. סוף־כל־סוף, אחרי כל הגלגולים הארוכים, יש לו אחוזת־נחלה אף הוא.
ובאותו יום, לפני נסיעתו לביתו, ביצע באישלבּך עוד דבר חשוב אחד. הוא צלע אל הדודה ולקח ממנה את זוּזי. לעבוד חינם הלא תוכל גם אצלו. עכשיו יצטרך לה. שתי הילדות האחרות, בנות הכרך, מיצי וסטפי, אינן מבינות כלום בגינה.
הנערה נסעה הביתה, נסוֹע ובכה, ואביה חייך ודיבר על לבה:
– אל בכה, זוּזי! עז אחת תהיה לך גם אצלנו…
אז, בקחת אשתו החולה את הגדיה הקטנה מידי אחותה, נראה הדבר כמעשה־ילדוּת. עד שזו תגדל ותתן חלב!.. והנה ימים עברוּ, וזו גדלה ונותנת חלב. כשני ליטרים מדי יום ביומו. ואם מצב בריאותה של האשה הוּטב הרבה, השיעוּל הרפּה ממנה, והיא רצה לפעמים במסדרון־ביתה יחפה, עלה וירוד במעלות, כאילו שבה לימי עלומיה, – הרי אך לעז יפה זו, הגמישה והזקוּפה, חסרת־הקרנים, צריכה היא להחזיק טובה.
– להלנה שלנוּ היא דומה! – מסתכלת בה האם ומתענגת על מראֶהָ.
עז זו היתה עתה חברתה היחידה של זוּזי; רק היא, העז, הבינה לה והסבירה לה את פניה. אחיותיה הצעירות שׂנֵאוּה וליגלגוּ עליה ועל דיבּוּרה הכפרי. מתביישות הן בה ואינן הולכות עמה לשום מקום. הריהי כאן כחודש ימים, ועדיין לא היתה לא בקולנוע ולא בפּרַטֶר. רק פּעם אחת אחרי הצהרים ישבה כשעה אחת בבית־המרזח עם… הֶגלר! האיכר האלמן הזה לא יכול להתאפק ובאחד הימים צץ כאן לפניה, לאחר שארב לה אצל השער כשעות אחדות. במסבאה ישבו אל שולחן קטן באחת הפּינות; וכטוב לב הגלר ביין, התחיל מדבר דברים משונים ואמר אפילו את המלה ״נישואין״… אבל ברגע זה הציץ אל הקולב ולבו מת בקרבו: האדרת איננה!.. אותה האדרת, שכמעט כל שטיאֶרמַרק מדברת בה. מתחת החוטם נגנבה!.. שׂיבה נזרקה בו בן־רגע, ועוד בו ביום שב לאישלבּך.
זו היתה הפעם היחידה, שזוּזי היתה כאן בבית־יין – ולא יספה. אין לה כאן שום היכּרות ויחוסים. בשעה השמינית היא כבר שוכבת במיטתה, והאם אומרת:
– הפּרה הזקנה ישנה כבר, והקטנות עוד אינן!..
הקטנות, מיצי וסטֶפי, עודן אי־בזה בחוץ. לראשונה, לבּלונדינה, מלאוּ שש־עשׂרה שנה, ולאחרונה, לבּרוניטה, ארבע־עשרה. הולכות הן אל בית־הספר לריקודים, אל קרפף־הקרח. לאב כבר לא איכפת כלום. להלנה היה אסור, ולאלה הכּל מוּתר. ושוב לא שאג, בבוא פעם דינסִטְמַן ופתקה בידו ״אל העלמה מיצי״. עוד אתמול היתה תינוקת והיום כבר נשלח אליה דינסטמַן!
ופעם אחת נבהלה האם. בא דינסטמן ואמר:
– הבאתי מכתב אל העלמה סטפי.
– מה?! כּוונתו בודאי אל העלמה מיצי, – לא האמינה הזקנה.
– לא מיצי, כי אם סטפי, – הדגיש הדינסטמן.
הנערות לא היו באותה שעה בבית. כשבאה השחרחורת הקטנה, קלטה את פולסי השוט כראוי לה. אחרי שעה קלה שבה הביתה גם מיצי, ובראותה את אחותה עומדת בפינה ובוכה, נתנה את קולה הערב בשיר השגוּר בפיה ובפי חברותיה:
ויינע ניכא, מיין ליבכן, ויינע ניכט, –
אלעס קאנסט דוּ פאָן מי האבן,
נור דאס איינע ניכט…
אבל הנה באו ימים טובים לשתי הבנות הקטנות בהיסח־הדעת. אמא תסע לאישלבּך לאיזה זמן. נתקבלה טלגרמה: הלנה ילדה בן.
בּקוּפֶּה לא איכפת לה הפעם, שהאנשים עישנו את מקטרותיהם הארוכות ואת הסיגריות שלהם. העשן שוב לא הציק לה ביותר. בנקרות־הזֶמֶרינג היה חושך, ונראו אך ראשי־הסיגריות העוממים. והנה מירצוּשָלגְ, בּרוּק על נהר מוּר, ובעוד שעה קלה כבר היתה באישלבּך.
בבואה אל מעון בתה, מצאה את הדוקטור שטוֹס, שבאקראי בא לשם לבקר את היולדת. הרופא הכרסתן עמד אז באמצע דיבּוּרוֹ: ״הלַיֶה סוֹבר…״ והנה נפתחה הדלת, וזו נכנסת. הוא הציץ עליה מלא רציחה, כתליין על קרבּנו, בהינתק החבל וזה נשמט ארצה חי…
9
הלחץ מצד בעלת־הבית החדשה הלך וכבד מיום ליום ומשעה לשעה. כמעט בלי שום סיבּות ממשיות. זה היה פּשוט עֵירום־הרֶשע: מדוע יֶחֱסו אלה בצל קורתי בשעה שאין דירות בעולם?! מתאנַה היא על כל פסיעה ולא ניחא לה דא והא.
– אתם רוצים לכבּס את הלבנים היום?! אתם רוצים להיות הראשונים?! היה לא תהיה! את מדוֹר־הכּביסה לא אפתח לכם היום. קוֹדם אכבּס אנכי, אחר־כּך תכבּס אֶלזה שלי, ורק אחר־כך אתם!
אֶלזה זו נישׂאה לא־כבר לאיש, נישׂאה מפני שיש לה חדר נאה ומרוּוח בבית אמה בדיוטה הראשונה. הלא כמה נערות רוצות להינשׂא ואינן יכולות מפני העדר דירה, ועל־כן חטפה ונישׂאה לאיש, שכּן לה יש חדר.
יודעת היא, שהזוג הזר מצמצם את עצמו למעלה, בעלית־הגג, צמצום אחר צמצום, ולפיכך היא נוהגת להשהות את חדרה הגדול פתוח – למען יִראוּ!
ארוכה היא ודקה. ירוקה וארסית. בלי חתימת נַקבוּת. ביום הכּביסה שלה ירד גשם והלבנים לא יכלו להתיבּש. עכשיו, כשהם, הזרים, מכבּסים, החמה זורחת, הרוח מנשבת והלבנים מתיבּשים כהרף־עין. היא מתרוצצת כה וכה והארס מפעפּע בה.
– גם לפני פּתח־הבית מתחוּ חבל – ואין לצאת ולבוא!!
והרוח מנפנפת בינתים את הכבסים בחצר ובין אלה גם את כתנותיו הקטנות של הילד. הומה הלב לו, בהשתכשכוֹ ערום במי האמבטי; הומה הלב לו, בפלטו אנחה מתוך שנתו במיטתו המרושתה, הנראית כסוּגר; אבל עוד יותר – בהתנשב ברוח, תלוּיות על חבל, כתנותיו הענוגות, זעירות־השרווּלים…
ראשו היפה מחוטב, מיושר. לא כתינוקות האחרים, שבליטות משונות להם בקדקדיהם. עיניו אפורות־תכולות. והַבָּטָתָן – השכל העליון. כשאתה חותר להציל משפתיו בת־צחוק, הוא נעתר לך משהו וחוזר תיכף לעולמו הפנימי, לעולמו שלו, כאילו אתה הקטן והוא הגדול.
כבר קנו לו נעלים, והן נעלי־עור שחורות, עשויות ממש כנעלי הגדולים. בד בבד. והוא כבר הציג את רגליו על הארץ בחוץ, בפעם הראשונה. בערב הסתכלה הלנה לאור־העששית בסוליותיהן של הנעלים הזעירות הללו והתלהבה:
– הרפש הראשון!..
הנה הוּא מוּבל בעגלתו ברחוב הכפר, וכל הנפגשים עומדים תחתיהם ומשתאים לו: ״הֶרְצִיג!..״ (נחמד). הנה נפגשה גם פּאוּלה נערת־הדואר ומסתכלת בו אף היא.
– מוצא חן בעיניך, העלמה פאולה? – שואל האב.
– יפה באמת. שֵׂער יפה לו…
והיא נפרדת וממהרת אל הדואר. – שוב אין היא יפה כל־כך כאשר היתה בחורף. החורף יאה לה יותר. הבּלונדינות הכּמישה קופצת עליהן, ואם עוד רועדת איזו נימה אליה, אין זה אלא בכוח העבר.
הקיץ לא ארך כקיץ של אשתקד, כקיץ הראשון כאן. ימוֹת חמה וימוֹת גשמים לסירוגין. סערות געשו וזיעזעו את עלית־הגג הקלושה. הציקו הזבובים, וצריך היה לעמוד שעות שלמות על־יד מיטת הילד הישן ולהשיבם מעל פניו. בערב בערב התפרצו בעד החלונות הפּתוחים פרפרי־הלילה המונים המונים, אצו אל העששית, הסתובבו סחור־סחור והילכו אימים על הלנה בצלליהם הגדולים על הכתלים; ובערבי־הגשמים דפקו מבחוץ על החלונות הסגורים, סטרו ארוכות – אפורים על הזגוגיות השחורות.
ימים רעים ומרים הגיעו לדודה. מיום שזוּזי נלקחה מעמה נזדקנה בעשר שנים. את הכּל עליה לעשות עכשיו לבדה לבדה. בהיפּגשה ברחוב, קָבלה על כאב ברגליה, על שאינה יכולה ללכת, על שהכּל עזבוּה ואפילו הלנה אינה רוֹצה להציץ אליה לפעמים. אם תיהרג בלילה, לא יֵדע איש.
בעונת העבודה בשׂדה עזר לה הגלר. אף הוא ירד פלאים. פניו נפלו, ומגבּעת־הקש הגדולה גדלה מתוך כך עוד יותר. הזקנה הזדקפה לרגעים מעל מַעדרה, האהילה על עיניה והביטה אל עֵבר התחנה – אך העלם היהודי לא בא, לא בא.
והנה חיורון סוף־קיץ בשמים. מחנה גדול של צפּרים נזרק בהם לפתע, מתרומם על־על ונראה רגע כאבק־התה על־פני הכוס המלאה… זאטוטי־העניים מגרי־הגיא עיניהם נמשכות אל התפּוחים והאגסים הבשלים, שמזדקרים מעבר לגדרות. הנה השליך נער אבן אל נוף־האגוז של האיכר שוַרץ, הִשיר מפּריוֹ ארצה, לקט ושׂם בכיסיו. ופתאום עקר רגליו, רץ בחמת־כוחו וצעק בקול־פחדים – בן שוַרץ הסתער עליו.
הנער חתר להימלט אל הדואַר, אך על המעקה הדביקהו רודפו.
– בוא עמי, בואה, בּוּרשְל! – הדפוֹ בן שוַרץ לפניו, בהחזיקו בצוארון־חלוקו מאחוריו. אל חצרו, אל חצר־שוַרץ, המלאה קרונות ואופנים, הדפוֹ; ואך נעלמו שניהם מאחורי השער, בּקעה משם צעקה איומה פולחת שמים, צעקת נער עני מוּכּה בלי רחמים. ומסביב אין שוטר ואין ז׳נדרם. מבולבל קצת נכנס לוֹטה אל הדואר, מבצר־התרבּוּת היחידי כאן, וסח אל הדבר.
– זהו טוֹנֶרל (שם־הקטנה מאנטון), – הטעימה הבתולה הזקנה את השם באיזו הנאה משונה והציצה אל פּאולה, – בנוֹ היחיד של שוַרץ. כן, זהו עלם חזק מאוד…
– כן, זהו עלם חזק, – ענתה פאולה אף היא, וכל חינה וקסמה, שהעסיקוּ בחשאי במשך שנה וחצי, נסתלקו מעליה כהרף־עין. עכשיו היה ברור, שחטמה גדול יותר מדי, ובכלל… ככה הפסידו שתי הנשים הללו את עולמן ברגע אחד.
10
ולמטה ארב השונא. יומם ולילה הרגישוהו, בצאתם ובבואם, בשכבם ובקוּמם. רופא כי נקרא לילד לפעמים, מיד הורגשה הקשבה מצד שתי הנשים הללו, תהִיה וסקרנות רעה: הכבר בא האסון?.. הוֹ, מעולם לא ידעו, מה זה שונא, כפי שהם יודעים זאת עכשיו!
עכשיו ברי, שאילמלא השונא, לא היה שום אסון נורא כל־כך. נידון למיתה, כשמוליכים אותו אל הגרדום בהשכמת הבוקר, ודאי אך פרצוף אויבו מהבהב לפניו.
כי בבוא השוֹאה עליהם באחד הימים הללו – סערת־גשם שאינה מצויה נשאה את חצי־הגג מעל ראשם – ראו בקטע השמים הנורא, שניבעה לפתע, את שתי הנשים שלמטה, האם ובתה, את שתי הנשים־המכשפות הללו בשמחתן־נצחונן… והאסון היה גדול!
– מה נעשה עכשיו, מה נעשה עכשיו?! – חרדו זה אל זה, והלנה בכתה בקול. שניהם התכופפו על מיטת הילד. זה היה שקוע בשנתו, שוכב על צדו במכנסי־הטריקוֹ האפורים שלו, הדומים למכנסי אסירים, והפּרוֹפיל הקטן כבוּש בּכּר…
– את הילד להציל מכאן קודם־כּל!!
והאב נטלוֹ, עטפוֹ בשמיכה ורץ למטה, ואשתו אחריו.
– עלינו להביא את הילד למקום בטוח, ואחר־כך, אחר־כך…
הסערה שככה, בצאתם החוּצה, והם שאלו זה את זה:
– לאן?
– אולי נרוּצה אל הדודה?
– רק לא אל הדודה!
– אבל לאן, לאן?!..
והבעל מילמל:
– נימלט נא לפי שעה אל… הדוקטור גרֶסוַנג… הלא הוא אדם מיוחד… אני אספּר לו את הכּל… הוא יבין, ירחם… ויאספנו אליו אך לפי־שעה… ואחר־כך, אחר־כך…
והם שׂמוּ פעמיהם אל הוילה של הדוקטור גרסונג בנתיב הצר, המתפתל בחורשת הלבנים הקטנים, הדקים והענוגים, שנראו עכשיו כבתולות שעלו מן הרחצה. פלגים שקקו. חלונותיה של הוילה הנאה כבר הציצו מבעד למפלשי הגן. עכשיו מסר לוטה את הילד לידי אמו, שלא חדלה לבכּות, ודיבר:
– אני אלך בראש ואת תבואי אחרי. טוב שאני איכּנס שם תחילה לבדי… ואת אל־נא תבכי, הלנה! הלא עוד טוב, שהדבר קרה ביום ולא בלילה. אל־נא תבכי, חמודתי!..
ובדבּרו, גחן ונשק את ידיה, צוארה, את עיניה הדומעות – כבימים הראשונים. איככה יכול שלא לאהוב אשה־נערה זו אף דקה אחת? איככה היו ימים, שהרהורים רעים שלטו בו?!
והוא החיש את צעדיו, בעוד שהיא הלכה אחריו לאט. הכּל מסביב נתבהר ורָגע. הילד פקח את עיניו וחייך כלפּי הקשת בענן, הקשת השלִמה – מאופק עד אופק… בת־צחוק זו, כנראה, היתה מטרת הכוחות העיורים, שיצרוּ והרכיבוּ, יצרו והרכיבו ועשו נסיונות משונים. אבל באיזה קפנדריות עקלקלות הגיעו עד הלום?! הדודה, האיכּר שוַרץ ובנוֹ, פיטום חזירים ודקירתם, בעלות הדירה האחרונה וכו׳ וכו׳. איך שהוא, ויצור מתוק זה הולם, הולם את הדר הטבע מסביב, את זה הרטוב, המסוער, המזוקק. הכוחות העיורים, שכנראה, אינם עיורים כל־כך, השיגו סוף־סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה.
עינים ונהרות
מאתגרשון שופמן
בראשית היה הדניֶפּר ועיני ליבּקה, חברתה של אחותו הצעירה, חברתה לבית־הספר. על גבעה, ליד הנהר היפה הזה וכביר־התבונה כביכול, עמד בית־הוריה החדש, האצילי. אחר־כך באו עינים אחרות ונהרות אחרים. את הנדודים בנכר, בעודנו נער קטן, המתיקו הרבה העינים והנהרות החדשים, שמשכו את לבו בכל עיר ועיר. בויטֶבְּסְק הלכה אקרובַּטית צעירה ויפה על ״קַנַט״ (חבל עבה) ממעל לדְוִינָה – בזיו השקיעה… ומן הדוינה אל הויסלה ומן הויסלה אל – גדות הדוֹנַאוּ.
זמן לא רב נשא בעוֹל בית אביו. רק עד שנתו השתים־עשרה דאג את דאגות הבית, שעמד בקצה העיר, סמוך ליער; נשא מהחנות דברי־מכולת, כּכּר לחם או כד חלב – בערבי החורף עם חשכה, על פני השלג הכחלחל. ובלילות על משכבו ירא מפני לסטים, ירא ביחוד לנפש סבא ולנפש אחיו הגדול דויד, שנדמו לו כבחירי המין האנושי וכקבועים במרכז הבריאה.
העול כבַד הדאגות והחרדות היה מכריעו עד דכּא במשך זמן מוּעט, אילמלא גורלו, שחס עליו ועקרו משרשו וטילטלהו למרחקים. שם, בנכר, בכרך, אין עול, אין דאגות־הבית (מרחוק הכל אחרת!) ואין פחד בלילות. גשרים ישנם שם, גשרים, שמתנדנדים מעדנות תחת הפסיעות לקול שעטת הסוסים, עלה וירוד, עלה וירוד, והמבט גולש בעצלתים מעיני הנערות אל שבולת הנהר, מעיני הנערות אל שבולת הנהר.
כי מה יש עוד בעולם זה? וכך הוא הולך, הולך, הולך. לשבת בבית אינו יכול. כי איך ישב ויעסוק בדא או הא – ושם על ספסל, ברחוב או בגן, יושבת נערה לבדה! מדברים על האושר, כעל דבר בלתי־מושג, והנה נמצא זה על כל ספסל שני שבכרך. צריך אך להושיט את היד.
בעינים ונהרות קפאה ההויה. הכל מסביב מזדקנים ונובלים, חברים, מכרים קרובים ורחוקים, והוא – בעינו. אשה מעוברת זו, שכרסה בין שיניה, הלא הוא זוכר אותה מתוך ראִיה בחוץ בעודנה ילדה קטנה, תלמידת בית־הספר. ורופא רציני זה, עם שׂיבתו הראשונה ומשקפי־הקרן השחורים והאימתניים שלו, כאילו אך תמול ראהו בעודנו גימנזיסט עול־ימים. דורות עוברים על פניו, והוא – כשהיה.
כרעמים רחוקים ועמומים – מאורעות העולם הגדולים. מה זה פתאום ברחוב? הפגנה? על מה ולמה? הולך ושואג העם. דהרות־דהרות סוסי המשטרה. הכל כה רחוק, מטושטש, כבערפל, כבחלום. – בימי המלחמה הגדולה נתרבו הנערות על הספסלים, כי על בנות המקום נוספו הזרות, הפליטות, העקורות. על ספסל בּקיי (חוֹף) מצא בבוקר אחד את רבקה, נערה רכה בשנים מפליטי אוקראינה, שנקלעה לכאן דרך גלגולים וקפנדריות משונים. לאור הקרבּיד (מחמת קימוץ בגאז ובחשמל) ישב עמה בערבים בפינת בית־קפה, ואחר כך בלילה התהפך על משכבו מתוך ציפּיה חרדה לראיון של מחר. בחדר הסמוך איושו השפנים בסל (בעלת מעונו הביאה את אלה מהכפרים מסביב בין יתר צרכי אוכל), ובבוקר, בצאתו, גחן והסתכל בעיניהם הענוגות, המלאות בעָתָה אפלה.
ושוב אל בית־הקפה. וגם רבקה באה תיכף – מתוקת בוקר. – על פני החלונות מבחוץ צועד הנוער המגויס אל החזית, וכאן, בחלל המלא עשן, תועים יהודים ישישים, תשושי כוח, ילדי מורביה, ומתפלפלים על מהלך המלחמה. בלילות על משכבם הם מפחדים מפני המות, אבל פה, בין המלצרים, הם בטוּחים. כי על כן הם משכימים הלום כל כך. וכמה קשה להם ללכת הביתה בערב! הנה כבר התלבש האחד ועדיין הוא עומד. סוף־סוף מדדה הוא אל הדלת ופותחה. ״מטר סוחף!״ – נרתע לאחוריו בשמחה גלויה – ״עודני מוכרח לחכות כאן!״
ליהודים עוד היתה מנוחה אז בבתי־הקפה וברחובות. כוכב יעקב עוד דרך בטוחות, ותלמידי האוניברסיטה, כיהודים כנוצרים, הקשיבו בדחילו אל הרצאות הערב של הפרופסור הישיש, הדוּר השׂיבה, וילהלם ירושלם; זה הרצה בנחת מה שהרצה, ברם בקולו הישראלי נשמעה נעימה שלא מן הענין, נעימה אבהית, מוכיחה ומנחמת כאחת, כלפי האנושוּת המתבוססת בדמה. זקנו המגודל, זקן ראש־ישיבה, אלא מסורק ועשוי יותר, השפיע חסות.
אבל הנה שבו הגייסות המנוצחים מכל החזיתות מסביב – ורוח אחרת נשבה. את אויר הפרעות נשאו אלה הלום מארצות הסלוים בכנפי פרוותיהם הממורטות, העפרוריות והעקובות מדם. המשטמה התגבשה מיום ליום. במסדרונות של האוניברסיטה, בזה החלל הקריר וההֵדני, לא פסקו הקרבות בין התלמידים הנוצרים והיהודים. והפרופסור ירושלים מת!
לא בריונים, המונים ואספסוף, כי אם דוקא מיטב בני הארץ: תלמידים ותלמידות. ותלמידות ותלמידות. צלב־הקרס, תו־איבה זה, הלא הוא כרומז: האריים של כל העולם, התאחדו! ונושאיו הולכים ומתרבים. אתמול נראה על הקורסו (טיילת) אך אחד, היום שלושה, ועם דמדומי־ערב הנך מאמין לראות ציון נורא זה גם בציוני־חזה אחרים…
אמת, ישנם יהודים לא יפים, ולעבור את הגשר השוידי ולדרוך על אבני ליאוֹפּוֹלדשטדט – אין בכך משום הנאה יתירה. חטמי התגרנים ואנשי הבּוּרסה; המטרונות הגוצות, העטופות ב״פֶּלְצים״, שסוברות, כי כל העולם לא נברא אלא בשבילן; ועל כולם זה הקבצן המסואב, צהוב־הזקן, שיושב על הארץ השער הפּסז׳ ומנסר בכינורו סתם, ללא ידיעה לנגן כל שהיא… כן, לא נחת ביעקב! אבל האם אין גם אצלם בריות מכוערות? יש ויש! ולאידך – האם לא היו ואינם אנשים מישראל יפים? ראשית, אחיו הגדול דויד, יפה גוף ונפש זה, שנפל חלל במולדת, בימי המהפכה הראשונים, בעד סדר עולם אחר. או חברו הבלונדי, אפור־העינים, משה הלם, שכל הטינות הדקות עליו, על שהוא חותר לגנוב את לב רבקה בעקיפים שונים, נמחו מלב בבת־אחת, משבא פעם בערב למעונם רטוב מגשם קצת, בלי מטריה; אפילו כעין רחמים נכמרו אז אליו, אל חולה־האהבה… ולבסוף – רבקה זו עצמה! כלום אינה יכולה להתחרות עם היפות בבנות וינה? כלום לא היא זו, שקבעה מנוחה בלבו ביחס להללו? בנהיה אחרת לגמרי נמשך אליה – אליה, שמכילה, כביכול, את ילדותו, את ליבּקה, חברתה של אחותו, את אחותו עצמה… רעידות לבביות, מופלאות, בקולה, ורגש עמוק, איתן, עצור בכל מלה ומלה שלה. מה טוב לאמצה אל הלב, לנחמה ולהרגיעה: כאן, כאן לא יעונה לך כל רע! והנה הגיעו ימים, ששוב אי־אפשר לומר לה זאת בבטחה יתירה. זה לא כבר ראה ברחוב־הרינג את התהלוכה של הצוררים הפראים הללו, תהלוכה ארוכה־ארוכה, שלא היה לה סוף. מחנה עצום מאוד ומזוין. צלב־הקרס על זרועם ומשטמת־נצחים בעיניהם. וגם נערות בסך, גם נערות! הנה גם ישיש אחד, עם זקן פטריארכלי, צועד ביניהם, מלא רציחה, אף הוא. הנך עומד ומביט אל כל אלה – כחייל על שדה־קטל, שנתעה במהומה לתוך מחנה האויב: עוד מעט יכירוהו – ויבתקוהו בחרבותם!
פעם אחת שבו שניהם, הוא ורבקה, הביתה בשעה מאוחרה בלילה, ועל גבי השער הבחינו עיניהם באפלה: ״יהוּדים, צאו!״
באויר ארסי כזה קשה לנשום, ורבקה התחננה:
– נלכה נא אל אחת מערי השדה, או אל כפר, אל מקום שה״פּוליטיקה״ עוד לא חדרה לשם. ובכלל, כבר קצתי בכרך!
הצעה זו מצדה נהרה לו ושימחתהו בחשאי (הרי שהלם אינו תופס בלבה שום מקום!) – והם נסעו לדרומה של מדינה קטנה זו, שהמלחמה קיצצה את פיאותיה מכאן ומכאן, והתישבו אחרי כמה גלגולים בכפר אחד בקרנטן, בוילה קודרת וסמוכה ליער. בעלת הוילה, זקנה כבת שמונים ויותר, ערירית. דרה בעלית ה״מגדל״, תחת עצם הגג המחודד, והם קבעו דירתם באחד החדרים למטה.
כן, הפוליטיקה, כנראה, עוד לא חדרה לכאן. בין הזקנה וביניהם נקבעו יחסים טובים, אינטימיים כמעט. זו היתה בת אצילים, שירדה מנכסיה ומגדולתה הראשונה בתמורת העתים, ושלמרות זקנתה המופלגת עשתה בעצמה את כל המלאכות הנחוצות ולא נחה מבוקר עד ערב. בחדר הצר, בעליתה, שרר הבל קשה, כשמור ועומד מהדורות הראשונים. ״צלוב״ עתיק, יקר־המציאות, על הכותל – עם כתובת עברית מעל לראשו… בתוך כלוב־הצפרים על השולחן נראה קַנַרי מלאכותי.
– היה קנרי חי – ופרח. אני בכיתי כל כך. שלא יהיה הכלוב ריק, קניתי לי את זה.
רבקה קנתה לה בעיר קלגנפורט הסמוכה קנרי חי – ולאשרה ולרחשי תודתה לא היה גבול.
ומסביב שדות ואפרים רבי תנובה, שכוחם הוא שמפעפע בבני המקום הבריאים הללו, הרעננים ותכולי העינים. מבין כולם בלט ביותר יוהן קריגל, בעל החנות למכולת, זה הענק האדמוני, השעיר, הנראה כצץ ישר מן האדמה יחד עם הבוקיץ האדיר, היחידי בכפר, שליד ביתו. – והנה גם ה״וגנר״ (העגלן) הזקן יורי, יוגוסלוי זה, שהולך יחף גם בחורף, ושבשרטוטי פניו, בדיבּוּרו, בריח יין־השרף הנודף מפּיו, בעל השן האחת, וביחוד בזו המלה ״דוֹבְּרֶה״, שבה הוא מתבל תכופות את הגרמנית שלו, הריהו מזכיר הרבה את חוטב־העצים הזקן וַסיל שבמולדת. נמוכות הוא סוגד, כמשפטו, ואומר:
– הכל יודעים את יורי. אשה רעה, רעה לי מאד. אנכי המסכּן הכי־גדול בתבל!..
בליל חורף עז נולד בן. ישן הילוד, לא תואר ולא הדר, בנשימה־נשיפה עמוקה־עמוקה. איזו עייפות, איזו עייפות!.. האם סבל הדורות הוא שמאחריו, או סבלו שלו הוא זה, שמחכה לקראתו בדרך־חייו הארוכה, השלמה שלפניו – מין עייפות למפרע?
והנה מבלי שהרגיש, כיצד בא ונהיה הדבר, והרי הוא נתון שוב באותו העול כבד־הדאגות והחרדות שמכבר הימים. כתועה הזה, שמסתובב אילך ואילך ורואה לתמהונו־חרדתו, כי שב אל המקום שיצא משם. שוב הוא נושא צרכי אוכל הביתה ובאותו ״אימפּט״ ממש. ככר לחם או כד חלב – עם חשכה, על פני השלג הכחלחל.. ושוב, כבימי הילדות, אין בטיחות בלילות: שממה מסביב ויער, ובית־הז׳נדרמים רחוק.
חיי משפחה עם כל טרחם ומשאם. מה יודע הרווק?! הבו גודל לכל נשוי ואב לילדים! גיבור הוא, גיבור גדול. רק עתה הנך מעומד כלפי החיים פנים אל פנים. המציאות הנה הנה! התנדפו הערפלים, ועינים ונהרות עוד אינם. ברחובות קלגנפורט, בבואו לשם לפרקים, מבטו נצמד אל הסבּל הזקן, ההולך שחוח תחת משאו הכבד, או אל אשה גרומה ומרת־נפש זו, הרתומה לעגלת־משא, וביעותי־תהומות הוא רואה בעיני העוברים־והשבים הבהולים. עכשיו הכל, הכל אחרת! מלחמה בעולם, למשל, שוב אינה ענין־אהבים לאור־הקרבּיד, כי אם דבר־מה איום מאוד: את בנך אתה צופה, כשהוא עומד על הגשר, אינבליד, כמו זה כאן, ומנגן בהרמוניקה… מה יודע הרווק?!
מה יודע הרווק מהחיים כהויתם בימים המשונים הללו, ימים, שאין תקומה בהם לילוד־אשה עלי אדמות?! כשהגיע מחסור עד נפש וכשאין במה לשלם לא רק ליוהן קריגל, כי אם גם לרופא. לרוץ בחצי הלילה בסופת־שלג, אל הדוקטור זגודה: החום של הילד הגיע עד למעלה מ־39! הרופא הזה, המטופל בילדים רבים והחי חיי עוני אף הוא, מתנער משנתו כהרף עין, שׂשׂ לקראת הונורר. הוא הולך עמך דרך שדות השלג בצעדי און, במגפים, בריא, גבה־קומה ומגודל־זקן, ומספר בתוך־כך הרבה מעברו.
– היכן למד אדוני הרופא?
– בוינה.
– אצל חווסטק?
עד שהוא נכנס עמך לתוך הוילה האפלה, מאיר בפנס־הכיס החשמלי שלו וממלא פינה יתומה זו חיים והתעודדות. בפנס זה עצמו הוא מציץ אחר־כך לתוך גרונו של החולה הקטן, הצועק נוראות.
– טוב שהוא צועק – הוא אומר – על־ידי כך אפשר לראות את הכל כהלכה. נו, דיפטריה – אין זאת! אנגינה קלה.
כשאמרו לו, שעל שכרו יבוא לאחר זמן, הרגיע בהדגשה:
– אין רע, אין רע!
והנה באה גם הרשות ותובעת את שלה. מסים וארנוניות מכל המינים. הנך מצפה אל מכתב־כסף ממרחקים, ובמקומו – מכתב רשמי אפור מבית־הדין שבקלגנפורט. איומים בעיקול החפצים. ובעוד ימים מספר – וה״אֶקזקוּטוֹר״ עצמו כאן! אדם נוח לכאורה, חביב כמעט, בעל שיבה ומשקפי ניקל ישנים. מדבר בנחת, כך וכך, והרושם, שהוא יתנהג לפנים משורת הדין, וסוף־סוף יעלים עיניו ולא יחבול מאומה. פּותחים לו את ארון־הבגדים והוא רוטן: ״בעיקר אין מה לקחת כאן״ – ותופס בתוך כך את אדרת־החורף של רבקה.
חבוֹל חבל! והכל בניחותא. עתה רואים בעליל: מאחורי משקפי הניקל אורבות עינים איומות.
– אם הסכום לא יתקבל עד יום פלוני – הוא אומר – מכור אמכור אדרת זו.
– כיצד? הישאו את זו מכאן אל השוק?
– לא, – הוא מחייך משהו – כאן אמכרנה. אני אביא את התגרנים הלום.
– למה בחרת לך אומנות אַכזריה שכזו?
– אם לא אני, יעשה זאת אחר, – הוא מוסיף לחייך. בּרי, שאדם זה מסוגל להיות גם תליין.
מה לעשות, מה לעשות?! אובד עצות הנך משוטט בכפר הנכרי ונושא עיניך אל הגבעות המושלגות מסביב. נערים ונערות גולשים בעגלות־חורף קטנות בכל שיפוע ומדרון. ביניהם גם ילדי הדוקטור זגודה, לבושים קרעים כמעט ובלי אדרות. אַי־אַי־אַי – ובעד אותו הביקור הלילי עוד לא שולם לו!..
הנה מדדה לקראתך יורי, יחף ומבוסם, כמשפטו, וסח עם עצמו:
– המסכּן הכי גדול בעולם, אנכי הוא!
לא, יורי, עוד ספק גדול בדבר.
ובכן, אל מי לפנות כאן? אל מי? חנותו של קריגל פתוחה, ונראים הקונים והקונות, שעומדים שם צפופים. נפש ענוגה לו, לענק אדמוני זה. בשקלו את השומן, את הקמח ואת הסוכר, הוא נראה כעושה זאת מתוך רחמים בלבד, כי רובם של הלקוחות הללו נוטלים בהקפה, ולכל אחד מהם דפּים הרבה בפנקסו הגדול. מי יודע, מה היה בסופה של חנותו זו, אילמלא אשתו הקטנה, החולנית והארסית, שעומדת בפרץ כאן עד כמה שידה מגעת.
אולי להיכנס אליו? למרות מה שכבר חבים לו כה הרבה בעד דברי מכולת? אבל בחנות אי־אפשר – בפני האנשים הזרים וביחוד בפני אשתו. נס התרחש – והוא יוצא ושם פעמיו אל החצר. כאן, בין תלי עצים, פחמים וחביות, בּוצע הענין ודוקא לא בקושי.
– בחפץ לב, בחפץ לב, – ואצבעותיו הגדולות, המנומרות בנקודות־חמה, כמעט שלא יכלו להיכנס לתוך קפלי הארנק.
וככלות כל הקצים – אל משרד־המשכּונות שבקלגנפורט. כאן צריך לעמוד בתוור, בקצה השורה הצובאת אל האשנב הפתוח. גברים ונשים יחד ועבוטיהם בידיהם. הנה בין אלה איש בא בימים ומין ״קוּרְטְקה״ אפורה, מחוקה מיושן, גלומה לו על זרועו. כמי שנושא בגד עליון בעונת קיץ, כשחם לו. זה היה עני עליז מבני הארץ, מין קבצן מבודח ומבדח. הוא התלוצץ בלי הרף, הביא לידי צחוק קולני את הנשים מסביב, ופניו הנעימים נגעו עד הלב ברזונם הנורא, רזון־רעב בולט… וכך התלוצץ וצחק, מסיט את עצמו אגב־כך קדימה, עד שהגיע אל האשנב. כאן נעשה רציני פתאום. הפקיד מבפנים מישמש רגע ב״קוּרטקה״ שלו ופסק קצרות:
– ניכטס צו מאכן!
אז הפך זה פניו והסתלק חיש – בלי חיוּך כּלשהוּ. העבוט לא נתקבל. ״אין לעשות כלום!״
כן, רק עכשיו, רק עכשיו אתה תופס את החיים בשרשם. עכשיו מובנת שאגת העם ברחוב. עתה יודע אני את נפשך, דויד אחי, אחי! מי יתן מותי יחד עמך באשר נפלת – –
כי סוף־סוף טוב למות על גבי מִתרסים מאשר באיזו פינה נידחת ב״הינטרלנד״. והמות הלא אורב עתה בכל אתר ואתר! מאורעות מחרידים בסביבה חדשים לבקרים. חוסר העבודה בארץ עצום, והרהור שוד, לרבות רצח, מכיון שנאחז פעם בתא מוחו של האחד, שוב לא ירפּה ממנו על נקלה. אם לא היום, יבצע את זממו לאחר זמן. ביחוד אם הוא נפּח או מסגר על־פּי אומנותו, שכל הדלתות פתוחות לפניו. עונש המות בטל, והשופטים דנים לכף־זכות ומעודדים בזה לרציחות חדשות. בתי־הכּלא, אמנם, מלאים אנשים, אבל אלה הם מהתקופה הקודמת, מלפני המלחמה, מימים שבהם עוד ענשו בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך. הנה כנופית אסירים אפורים עובדת בשדה תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותה. מחמת השרב הכבד התפשט האחד עד מתניו, ונראה גבו הערום, הרזה. כמה טוהר ותום! זה עמוד השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק הדור!
ואילו הפושעים האמיתיים מתהלכים חפשים לנפשם. ביום הם באים בתור מחזרים על הפתחים, כדי לתוּר, ובלילה – לרצוח. והשוטרים נרפּים. הז׳נדרם הנמוך והשמן פאולנד אומר:
– אני עושה בלילה את ה״רונדה״ (הקפה) שלי והולך לישון. השאר לא איכפּת לי.
הנך שואל את הזקנה, בעלת מעונך:
– כלום לא יראת תחילה לדוּר כאן לבדך?
והיא מנענעת בראשה דרך שלילה:
– אני איני יראה!
הזקנה לא יָראה, בהאמינה, כי נמשכים עדיין הימים הראשונים. אבל בבוקר אחד נמצאה חנוקה במיטתה, וארגזיה – פרוצים ומרוקנים. ה״צלוב״ העתיק, יקר־המציאות, מתחת לכתובת העברית, לא סיפר כלום, והקַנַרי בכלובו שתק אף הוא… ודוקא בלילה זה ישנה המשפּחה הקטנה למטה, שעל דלת מעונה ודאי עברו הרוצחים בלאט, שינה מוצקה, מבלי שמוע מאומה.
באו שלושת הז׳נדרמים: ה״אינספּקטור״ הקרח, כחול־החוטם ומסומר השפם, ושני עוזריו־צעיריו: פאולנד ושרק. חקרו, ריחרחו ובדקו כה וכה. מצאו עקבות רגלים יחפות על פני אבק הרצפה (ניכּר, שהרוצח, או הרוצחים, שחדרו אל הוילה בלילה דרך המרתף, חלצו את נעליהם תחילה, שלא יהיו צעדיהם נשמעים), ומדדו את אלה בחבל.
– יא – ניענע המפקח בראשו, – כיום קשה הדבר, כי בינינו הם מתהלכים.
בחוּץ עמדה כנוּפיה מבני־המקום ויוּרי באמצע. הוּא דיבר:
– הלואי את אשתי הרגו, ואותה, את הבּרוֹנית הטובה הזאת חִיו!
– מהיכן הם באים? – שאל האחד.
– מהיכן? משם הם באים ומשם הם באים ומשם הם באים, – הצביע יורי חליפות לכל ארבע רוחות השמים.
טילגרפו אל קרובה העשיר שבוינה, יורשה היחיד, וזה בא עם בתו, בת השש־עשרה היפה, חטובת־החוטם, וסידר את הקבורה לאחר שנעשתה לה לנרצחת האובדוקציה בבית־החולים שבקלגנפורט. בשדה הקברות, עם הכנסיה הקטנה שבאמצעיתו, נקברה. שני כמרים ערכו את הענין כהלכתו. האחד צעיר והשני זקן מופלג, ששׂיבת מפרקתו הגזוזה קצרות הכסיפה ביותר מתחת למצנפת הכהונה. זקן האיש מאוד, כבן תשעים ויותר, ובעמדו ליד הקבר הפתוח, משוקע בספר התפילות שבידו ומדובב תכופות את השם ״אַנה״ (שם המתה), נראה כבן־בית באותו העולם, שלשם הוא משלח עתה אַנה זו.
הספד קצר נשא הכומר הצעיר. הוא דיבר בפתוס דברים בּנַליים, דברי הבאי כמעט, אבל מי התרגש לדברים אלה ועיניו רטבו? יוהן קריגל! דוקא הענק האדמוני הזה. קרקע בתולה הוא, ספרים לא קרא, וכל אלה הביטוּיים, שנשדפו ונתרוקנו מגרעיניהם זה כבר, זה כבר, הנה בו הם מחוללים סערה.
אחרי סתימת הגולל נכנסו המלוים המעטים לתוך הכנסיה הקרירה והתישבו על הספסלים מזה ומזה, כמו בראינוע, בשעה שהכומר הזקן עבר לפני התיבה. נכנסו גם הקרוב הוינאי ובתו היפה, עולת־הימים. זו שׂמה את סודרה האדום על כתפיה מפני הצינה. תכופות הפכה פניה אל עבר הפּתח ושׂימחה על־ידי כך את העלם שעמד שם, אלא שתיכף עמד הלה על טעותו: אל העוגב במרומים הביטה, אל העוּגב, שהפתיע בצליליו הראשונים, הצלילים הנשגבים הללו, שגזע־הדמים אינו ראוי להן; חוץ מיוהן קריגל.
כל זה אירע בסוף הקיץ, והסתיו גם הוא לא איחר לבוא. הבּוֹקיץ האדיר כמו נעשה נמוך פתאום, צפד ונתרפּט, נתכּרכּם ונזדקן, ועם דמדומי ערב נראו מרחוק כתמים סגלגלים בנופי יתר האילנות המפולשים: ספק שרידי עלים גדולים, ספק עורבים… והנה גם החורף ולילותיו הארוכים.
באחד מלילות אלה העירתהו רבקה משנתו:
– שמעתי כעין ניסיון לפתוח את הדלת מבחוץ. וגם פסיעות במסדרון…
הוא שאל תיכף:
– איזו השעה?
– חצי השניה.
לא טוב. כל המעשים האיומים נעשים בשעה זו.
עד הבוקר – נצח. עד שנושא המכתבים יבוא! לאדם קדמון נהפכת, לאדם קדמון ביַערו, ער על קנו, בהריחו את הסכנה – מוכן להרוג וליהרג.
והנה הקיץ הילד בבכיה קולנית והפיג את הפחד בבת־אחת. בזו הפּשטוּת, בזו הרגילות שבבכיה זו. ומי יודע – אולי פעל הקול הזה לטובה גם כלפי חוץ?..
אתא בוקר וגם נושא המכתבים. יום, יום!.. אלא שאין להחזיק בו, ביום חורף קצר זה. טרם תפנה כה וכה – ושוב לילה.
ברם, משנכנס פברואר היתה הרוָחה. הימים הולכים וגדלים ועתים בצהרים נודף ריח אביב.
ועם האביב ועם יוּרי התעוררה לחיים חדשים גם כל הפינה השוממה הזאת. כי בא יורש הוילה העשיר מוינה וניגש להקים על חלקתו־ירושתו בית־הבראה גדול. ראשית מעשהוּ היתה להכניס לכאן אור חשמלי. באו אדריכלים ובנאים. נחפרו בורות בשביל עמודי הפנסים. הפועלים בנו להם צריפים – חיים ועליצות וקולי קולות.
נסו הצללים והפחדים. בלילות אפשר לישון בבטיחות. אלא שיחד עם כל זה נשתרבבה הלום גם… ה״פּוליטיקה״. היסודות החדשים הללוּ התחילו מתערבים כאן בעסקי קהל, דרשו ברבים, וכשימי הבחירות הגיעוּ, נכנסוּ בעבי הקורה ונתנוּ להן לאלה את צוּרתן הכרכית. יורי היחף הוצא מתוך צריפו הרעוע שמחוּץ לכפר והובל אל הקלפי במכונית. כללו של דבר: הפוליטיקה כבר השתררה כאן בכל תקפּה.
על העמודים החדשים, המיועדים בשביל הפנסים החשמליים, על כל עמוד ועמוד, התותה יד נעלמה בקרטון את צלב־הקרס, ובבוקר אחד – ועל עצם דלת המעון מבחוץ: ״יהודים, צאו!״
– כבר קצתי בחיי מפני פינה ארורה זו! – לא יכלה לסבול יותר רבקה, שמכל יפיה הקודם כמעט שלא נשאר לה אלא קולה הלבבי בלבד, – עוד היום אתה מוכרח לנסוע לוינה ולתור לנו מעון. חזרה לוינה, חזרה לוינה!!
והוא נסע לוינה לחפש שם מעון. בשעת הפרידה הפצירה בו רבקה:
– אבל עוד מחר עליך לשוב. כי יותר מלילה אחד לא אוכל ללון פה לבדי. אם לא תשוב מחר, אלך עם הילד אל אשר עיני ישאוני!
לוינה בא בצהרים. אך יצא את בית־הנתיבות והרוח הוינאי חלף על פניו, נשם בצמא, כאילו כאן הוא האויר הטוב, המבריא, ולא בשדות קרנטן, שמשם הוא בא. בדעתו היה ללכת קודם־כל אל ידידו הלם, שלא ראהו זה כמה, ולבקשו, אגב, שיסייע לו בחיפושי־דירה, אבל משהפליג בכרך וראה את הספסלים המבהיקים בשמש אפריל, עם הנערות שעליהם, בָּרִינג ובַקיי (חוף), הספסלים הללו, שזכרונות מתוקים כל־כך קשורים בהם, שכח לשם מה בא הנה, שכח בבת־אחד את הכל, את הכל, והוא התחיל משוטט כה וכה, כמתכּוון למצוא עתה את כל אותם ה״אשרים״, שהחמיץ בשנים האחרונות על־ידי ישיבתו בכפר הנידח. שוב נתערפל העולם ושוב הוא הולך, הולך, הולך, ומבטו, כבימים הראשונים, גולש בשכרונו מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנַאוּ, מעיני הנערות אל שבולת הדוֹנאוּ.
אחת יפה מחברתה, אחת משכּחת את חברתה – טסו על פניו בנות האביב. כאלה עוד לא ראה מעולם! מכוכבי־לכת אחרים נפלו – עינים חדשות עם אור חדש, מופלא. אור חדש. אין להכיל, אין להכיל. ברי, שהיופי מוסיף והולך, נעשה מורכב יותר, מסובך יותר, חריף יותר. זהו, זהו – ולא מה שהיה בשכבר הימים! האם אין כל הנשים היפות מעתים עברו, שמשתמרות בציור ובפיסול, האם אין כולן כקופות בפני התלמידות הבוגרות הללוּ, שהגיחוּ זה עתה מבתי־ספרן? ואיזו נערות תהיינה בעוד מאה, בעוד אלף שנים? איזו עינים?
אבל מה זה? הפרצופים נעשו פתאום פגומים ומקוטעים. זה בלי חוטם, זה בלי סנטר. כתמי אופל בכל. הוא ניסה לשפשף את משקפיו – ללא הועיל. מה זה?! כעין צלבי־קרס של אש מבליחים באויר, מבליחים וכבים. אור עיניו פוחת והולך מרגע לרגע. מתמתחים כתמי האופל וחותרים להתלכּד יחד… החיים החמורים עשו את שלהם – הנה יסתמא תיכף באמצע הרחוב!
נפלא הדבר: הוא חישב בחייו קצים שונים, אבל קץ כזה לא עלה על דעתו מעולם. בשארית ראיתו, מגשש כמעט, מיהר אל הגשר הראשון – דאג נא, הלם יקר, לרבקה ול– – הדונאו חטפתהו ולחשה לו בהמולה: אני קולטת אותך ברצון, בן אחי הדניפּר!
אור חדש
מאתגרשון שופמן
הכפר אינו כפר פשוט: ״יחוס״ בלתי מצוי לו, שכן בו דרה אמו של אחד משלושת רבי המדינה שההגה בידם, האיכרה הזקנה שמיד (על שם בעלה השני). בנאומיו ברדיו הביע השליט לא אחת את גאוותו על מוצאו מגזע איכרים, ברם היא, האם, דוקא אינה מתיהרת בו, בבנה, כל עיקר. איכרה פשוטה, ענותנית היא; נוברת באדמתה, מטפלת בבהמותיה, והכל שחוח, שחוח, כשמטפחת חבושה לה על ראשה בצורת שביס. עתים נוטלת היא את חרמשה והולכת אל אפר רחוק, באשר שם, באפר הלז, צומח מין חציר, אותו אוהבות עזיה ביותר. טובת לב עד היסוד, ערפלים טובים, ערפלי הדור הקודם, בעיניה העייפות, ובהושיטה ביצה למישהו, היא מחייכת:
– חמה עדיין…
בערבים יש שבעלה קורא אליה פתאום:
– אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר…
אז היא מפסיקה את מלאכתה, אצה אל המכשיר הפלאי שבפינה, מרכיבה את שפופרות־השמיעה על אזניה הקשישות וקולטת בהנאה את קול בנה המדבר אל העם. ויותר שאינה מבינה את התוכן, יותר היא נהנית. את שיעולו הקל באמצע אוהבת היא במיוחד… מי זה, פילל אז, בעודנו כאן בכפר נער עם הנערים! הנה הוא מדבר קשות עם ״האדומים״ מזה ועם ״החומים״ מזה, אבל ניכר שאת האדומים הוא שונא יותר. ״האדומים״ – הוא מדגיש – ״הם אויבנו הראשי!״…
ומה שיש בעולם הגדול יש גם כאן, בישוב הכפרי הקטן הזה: ״אדומים״ ו״חומים״, והקרב בין שני המחנות קרב עקשני, לחיים ולמות. על פרשת־שבילים טבלה ס״דית עם ״שלושת החצים״ ודברי התעמולה שלה, ולעומתה טבלה נאצית עם צלב־הקרס וכרוזי השיסוי שלה. בבוקר בבוקר נמצאות שתיהן ממורטטות ומקולפות מדברי הדפוס שעליהן – מעשה ידי הצד שכנגד בלילה.
מפורסמת בנאציותה היא האשה לודמילה קולֶריטש (ממוצא סלבי, כנראה). אשה נוראה היא זו. פרצוף עגול, מלא בהרות־שמש. משקיפה רוב היום בעד החלון, כאיזבל בשעתה. הנה ראתה בחצר השכן היהודי (המשפחה היחידה בכפר) את הנער, הגימנזיסט, תלמיד המחלקה השלישית, והרי היא קוראת אליו:
– בוא נא, הוגו, ועזור נא מעט לפרַנצל שלנו בהכנת שיעוריו!
ואחר־כך במעונה, ברמזה כלפי התמונה הגדולה על הקיר:
– היודע אתה, מי הוא זה?
– היטלר.
– והיודע אתה, מה הוא רוצה? בבוא היום והוא יהיה השליט גם פה, נגרש את בעלי־החנויות היהודים שבעיר, כשם שעשו בגרמניה. הנה בעל הפירמה הגדולה לבגדים בוֹנדי. הוא בא הלום בעירום ובחוסר־כל, ורק כאן, מאשר לנו, עשה את כל העושר הזה. צריך לקחת ממנו את הונו וילך לו אל המקום שבא משם. בכם לא נגע לרעה, שכן אביך אינו סוחר. מהו אביך בעצם?
– היסטוריון. כותב ספרי היסטוריה.
– העיקר שאינו חנוני, שאינו מנצל את העם.
ופעם באמצע כל אלה:
– הכבר ראית, כיצד עושים לשפן? את השפן אין ״דוקרים״ כדקור את החזיר. בוא ואראך.
והיא מוליכה את הנער אל מדור השפנים בפינת החצר, נוטלת את האחד, תופסת ברגליו האחוריות בידה האחת, ובחוד ידה השניה היא מכה על ערפו בכוח, מתאדמת־משתלהבת, אחת ושתים. רק פרפורי־גסיסה אחדים בזנב – וחסל.
אשה נוראה היא האשה קולריטש!
הפירמות היהודיות בעיר אינן מניחות לה לישון. ודאי מחכה היא בחשאי ליום, בו תוכל ״לשלול שלל ולבוז בז״. ועמה עוד הרבה מחבריה וחברותיה למפלגה. מי יודע, אם כבר לא סימנה לה, בעברה על פני חלונות־הראוה, אי־אילו חפצים שהיא חומדת בסתר. ברם, לפי שעה הפירמות פירמות, מתנהלות כשורה, מבריקות בחלונותיהן הגדולים ברחובות הראשיים – ומושלות בכיפה.
מושלות כיצד? הנה צובאות־מרטטות בנות הארץ על חלונות־הראוה לאפנה, על המעילים והשמלות הנהדרים הללו, המרהיבים מבעד לזכוכית, על חלונות־הראוה של חנות־הנעלים הגדולה לארתור שפיץ; בעונת ה״פשינג״ במיוחד, כשמבין שאר הנעלים מבהיקות נעלי־הריקוד הענוגות, המוכספות, המוזהבות. והנה החנות לזהב ממש, יהודית אף היא, לאבני־חן ותכשיטים; בערבי סתיו ערפליים מציצים בשורה כלפי חוץ שעוני־הזהב הדקים ומגרים את תאבון החיים… האין זה שלטון?
ובפרוץ הקור במפתיע, השלג הראשון מלבין על דבשות ההרים מסביב, וילדים קטנים בבית ללא חומר הסקה, – מתלבט העם על הפירמה לפחמים הגדולה של האחים שוורץ. פירמה זו כבשה לה את השוק על ידי כך, שעמדה והכריזה במודעות ענקיות: פחמים לכל בית בתשלומים לשיעורים! מכחילים האנשים מקור ומביטים בתאוה אל פלח הפחם המשובח, המצהיר בחלון לדוגמה.
– האם עלי ליתן איזו מפרעה? – שואל אחד בהיסוס. והאיש מבעל ל״שַלטר״ (האשנב):
– אם מעון יש לך, אז אין צורך גם במפרעה.
ובאמת, אין הם צריכים אלא לכתובת. אם זו כאן, אין הם חוששים לכלום. יש דין ויש דיין. ועתה שלח לחמך על פני המים!
רעה חולה הוא ענין ה״ראטוֹת״ (תשלומים לשיעורים). עתה, בשעת הדחק, הם חוטפים ונוטלים, אבל מרה באחרונה, כשאין ידם משׂגת לשלם את ה״ראטוֹת״ כשורה. מכתבי תביעה ואיומים אין קץ. רע המעשה, שלכתיבת כתבי־עסק אלה נרתמת על־פי רוב הבת של אחד האחים שוורץ, הנערה הזקופה, הדקה והענוגה הַנסי.
לא, לא למלאכה כזו נוצרה! הרי היא הנערה היהודית היחידה כאן, שבכוחה להתחרות עם היפות בבנות הארץ, ה״אריות״. עתים בערבים רואים אותה בקפה ״טהליה״ משתתפת במחול הפוקסטרוט והטנגו. יש אז מה הנוגע עד הלב בבדידותה, בזו האחריות הכבדה העמוסה עליה, האחריות לגבי אומתה, לגבי גזעה. שלא בידיעתה היא ממלאת אז תפקיד גדול מאוד.
שחרורית וחמימות שופעות ממנה, כמו מנושא הפירמה שלהם – מה״יהלום השחור״. בקידה עמוקה מזמין אותה בחור ״אריי״, מתנענע אתה באכסטזה עליונה, ונפרד ממנה כשוך ה״ג׳ז״, מתוך נשיקת־יד ענוגה־ענוגה. הוא חוזר אל שולחנו, שבאקראי מיסב עתה אליו גם ההיסטוריון היהודי, יוסף קלימט.
– כלום אין מר חושש לחטוא לגזעו?..
– בלֶדזין (הבלים)!..
ההיסטוריון נהנה וטופח לו לצעיר הזר על שכמו בחיבה גלויה.
פתאום התקדר. בין הרוקדים תפסו עיניו גם את הבחור היהודי, הטרזן, מקורזל השׂער, בעל הפירמה לרהיטים, יוליוס פישר. השטן השיאו פעם להיכנס לפירמה זו ולקנות שם רהיטים בתשלומי שיעורים. לאחר שכבר סילק סכום עצום, הזניח אי־אילו ״ראטוֹת״, נכוה בריבית גבוהה, נסתבך, לא לכאן ולא לכאן.
עסק ביש זה רודף אחריו ומדריכהו מנוחה. יום־יום הוא מקבל מכתבי תביעה מהפירמה ואיומים במשפטים. פעמים הוא רוצה להסיח דעת מכל הענין בחזקה, אבל אינו יכול: בבית – מראה הרהיטים כשהוא לעצמו, וברחובות העיר – משוטט כה וכה האוטו של הפירמה! גם בקולנוע, בין המודעות העוברות על פני הסרט לפני המחזה, הוא קורא פתאום: ״אין נישואין בלי רהיטי פישר!״, ועתה, ב״טהליה״, – ה״תכשיט״ עצמו בצאתו במחול. בבוקר, בלשכתו, הוא מכתיב את מכתביו ומאיים בערכאות, ובערב הוא רוקד כאן להנאתו ומחייך מתוקות כלפי בת־זוגו.
זה כשנתים שהוא, קלימט, השתקע בכפר ההררי, מהלך חצי שעה באבטובוס מהעיר. לחקור את קורות היהודים בחבל־ארץ זה בא הלום, לחקרן במקומן. פינה זו, לפי דעתו, עדיין קרקע בתולה היא. לתכלית עבודתו הוא יוצא ונכנס תכופות בבית הרַבינר, שהוא גם מרצה ללשונות המזרח באוניברסיטה המקומית, הפרופסור בריסטיגר. זה ממציא לו כפעם בפעם תעודות היסטוריות חשובות הנוגעות לענינו מהארכיון הממלכתי.
– גנֶדיגה פרוי, עליך להביא לי את ה״טוֹטֶנשַין״ (תעודת מיתה)… – מצא את הרב מטלפן, בדרכו הפעם על מפתן חדרו. כרסתן, גוץ, זקן שיבה יורד טריז, זקן תלמיד חכם, ברם העינים חיוניות, ארציות יותר מדי. לפניו, על השולחן, מכונת־כתיבה קטנה, בה הוא כותב בעצמו את ה״ניירות״ הרשמיים שלו.
– לא טוב – הוא סח אל אורחו – קיבלתי היום מכתב מאת הרב הכולל ה–ץ. גם שם, בארצו, הוא כותב ״רשעות״ (מלה זו הוא מבטא במקורה, לא בגרמנית), ״רשעות״ בכל אתר ואתר.
ה״אוּרקוּנדן״ (התעודות), שהוא מוציא מתיקו, הם גוילי קלף מכורכמים מיוֹשן, מאבק הדורות, שהתאריכים שלהם מגיעים עד לפני אלף שנים ויותר. טפסים ערכאיים ברובם, כתובים גרמנית עתיקה, מובנת בקושי. הנושא החוזר ונשנה כאן – חובות. הנושא הנצחי! על פי רוב תובע יהודי חוב מנוצרי. יונה פרידמן מלפני שלוש מאות שנה תובע חוב מאלואיס פּלטל. אבל יש גם להיפך. פעמים שניהם יהודים, גם התובע וגם הנתבע. עסקי ריבית וריבית לריבית והוצאות לפועל – וחובות, חובות, חובות. חובות אין קץ! ההיסטוריה האנושית אינה בעצם אלא היסטוריה של חובות. דרך כל הדורות, מאז ועד היום, אינה פוסקת הצעקה: ״הנושה בא לקחת!״… אבותינו ואבות אבותינו היו אולי חיים וקיימים עד עצם היום הזה, אילמלא החובות והערכאות וההוצאות לפועל, שהוציאום מן העולם קודם זמנם והורידום ביגון שאולה.
– אלה הם דוקומנטים יקרי המציאות,– מטעים הרבינר.–עליך לנצל אותם כהוגן. אני, לצערי הגדול, אין לי פנאי לעבודה מדעית. עיניך הרואות, כיצד אני מתבזבז כולי בעסקי הקהילה.
– הספר שאני עובד עליו כעת – נתפאר קלימט – יעלה על הקודמים לו בשטח זה. היסטוריה צריך לכתוב בתקופה ״היסטורית״. עתה, עתה צריך לכתבה. ההיסטוריה, על ״אות הקלון״, על ה״יודנשלֶגר״ ועל שאר ״המגפות השחורות״ חזרה עתה, על פי חוק כמוס, לאכסניה שלה. ככוכב־שביט זה, המופיע ממעל לראשנו לעתים קבועות דרך סיבוביו הרחוקים במחזור מסוים.
ואחרי הפסקה קצרה הוסיף באנחה:
– על המרטירולוגיה שלנו צריך לזרוק אור חדש!
מה טיבו של ״אור חדש״ זה, בעצמו אינו יודע עדיין. אבל ברי לו, שההיסטוריונים הקודמים התעלמו מאיזו נקודה עיקרית. נדמה לו, אגב, שבכל הצרות והרעות נעדר היהודי־האדם הדרוש, ואילו היה הוא ״שם״, כך נדמה לו, לפעמים, כי אז היה הכל אחרת… בכל המצבים הנוראים הללו אין רואים את היהודי־האדם, האדם; אינו, אינו!
בניגוד לשאר היהודים בעיר (מספרם אינו גדול), בעלי הפירמות השונות, נמוכי הקומה והכפופים קצת, הרי הוא, קלימט, איש מידות, משכמו ומעלה, רחב גרם וזקוף, זקוף. את זקיפותו, בשעת טיוליו בחוץ, הוא אוהב להפגין ביותר, מתכוון, כביכול, ״להגיה״ ולתקן בה בזו את ההיסטוריה שלנו… שיבה כחלחלה עוטרת את ראשו הנאה, המזדקר ב״יהדותו״ מעל הרקע הכפרי־האַלפּי. עֵר הוא לרוחות המנשבות מסביב; עומד על המשמר, מוכן לקרב בכל צורה שהיא, לעמוד בשעת הצורך על נפשו ועל נפש בני ביתו. ב״ידידות״ שכניו אינו מאמין הרבה. ביום עברות תהיה האשה קולריטש ראשונה לידות בהם אבן.
פעם שב הוגו מבית־ספרו סר וזעף ולא אבה לאכול. ודאי אות הזמן באמצע. ודאי עלבוֹ אחד המורים שנתפס לצלב־הקרס. הנה הוא יושב אל השולחן, ראשו בין כפות ידיו; ניכר, שזה עתה, בפעם הראשונה בחייו, עמד הנער על טיב מזלו הישראלי…
אחרי חקירה ודרישה הגיד, שנער אחד משטרסְגַנג (כפר שכן), תלמיד מחלקתו אף הוא, נאצי, מתאנה אליו יום יום ומציק לו על לא דבר. והיום גם הכהו.
ביום המחרת התיצב האב ליד שער בית־הגימנסיה לעת צאת התלמידים. הנה יצא לבדו אחת ה״פרופסורים״, זלדקן ועקום־גב; המורה ללטינית ויונית הוא, קיזלינגר. והנה פרצה החוצה ה״חברה״ כולה – בצחוק, ברעש, בקולי קולות. סוער ים הראשים הבלונדיים, המבהיקים בחמה, ומכה גלים גלים. הנה הנם בעלי הארץ הבאים. ביניהם כולם, כולם: המדינאי, מנהיג המפלגה, השופט, המוציא לפועל, התליין…
– אבא… – קפץ לקראתו גם הוגו, קורן, יפה שבעתים, – הכבר זמן רב שאתה עומד פה?
– הראני את הנער!
– שם, שם הוא הולך. הלה עם התיק האדום…
– מה שמו?
– אוֹהרנשוה.
ושניהם אצו אחריו והדביקוהו.
– אוהרנשוה!
השגץ הפך פניו.
– אמור נא לי, מדוע הכית אותו אתמול? מה עשה לך רעה?! מדוע הכית אותו?! מדוע?! (מתאַווה היה להסתער: את חטמך הנתעב אנפץ! אבל הוא המשיך:) אני אעלה אל הדירקטור… וכי לשם כך קיימת הגימנסיה, שיהיו התלמידים בה נצים ומכים זה את זה?!..
בדומה לכך הפליג הלאה, וחש בינתים: לא הא! השגץ – אף אבק־פחד לא נראה בעיניו החצופות. האדמה תחת רגליו נותנת כוחה לו. בלי שענה כלום, פנה עורף, דרך עזות, והלך לדרכו הליכה נמרצת.
ההיסטוריון דעתו חלשה. הנה עתה היא הוא ״שם״–ומה? עתה, עתה עמד הוא עצמו כלפי ה״היסטוריה״ פנים אל פנים, וגם בו לא קמה התקיפות הדרושה. ונגד מי?! הרי שענין ה״הגהה״ אינו פשוט כל־כך. ״לא טוב אנכי מאבותי״…
וה״היסטוריה״ בינתים מתחדדת מיום ליום. בתחילה נראה ציון־האיבה אך בדשי האנשים המכוערים בלבד; עתה נִדַבְקו מאלה גם היפים. יוצאות בצלב־הקרס גם הנערות, גם הנערות… מתכוונות הן, כנראה, לשאת חן לפני הסטודנטים השולטים על הטיילת; הסטודנטים בכובעיהם המגוּונים ובצלקות־הסיוף בפרצופיהם, הצלקות הטריות, השותתות דם. מטיילים הם, הבחורים הללו, בסך, חסונים, יהירים, מאוהבים בעצמם – אחרי כל מה שדובר ונכתב בעת האחרונה על ״הגזע הצפוני״ שלהם.
תא נאצי מובהק היא החנות לנייר שממול בית־הדואר הראשי. מקום־ועד שם לאנשיהם, לבריוניהם, ובה, בחנות זו, נמצאים למכירה גם כל מכשירי המפלגה: ציוּני צלב־הקרס, תמונות מנהיגם ואנדרטותיו, ושאר דברי התעמולה שלה. על הקיר, משני עברי החנות, מודבקים כרוזי שיסוי, קטעים מעתוניהם, וקריקטורות־זוועה של יהודים. בני הארץ בעברם כאן – ועמדו. מצטברים, מצטופפים, נדחקים. מעיינים ארוכות בכל חומר־הקריאה הנורא הזה, מעיינים בלי אומר, וניכר שהם מאמינים בכל העלילות הללו אמונה שלמה. על המדרכה מאחריהם עברו עתה לתומם שלושה יהודים: העסקן הציוני החולני, המכורכם, טֶלר, חתנו הדוקטור הצעיר ועוד יהודי שלישי; שלשתם עברו בשורה – ללא צידוד־ראש כלשהו… הנה רצה אל הדואר, לבושה גלימת עבודתה, הנסי שוורץ: מעל המדרגות של בנין הדואר היא הופכת את פניה ומצליפה אל עבר ההמון המשוסה מנגד הבטה חטופה אבל נפשית מאוד.
מצב הפירמה שלהם שוב אינו מזהיר כל־כך, למרות הפלקטים הענקיים: ״פחמים לכל בית״ וכו׳. גם השלטון של יתר הפירמות היהודיות תש הרבה. איזה צל ירד על כולן, על כולן. אפילו שעוני־הזהב בחלון־הראוה כאילו הועמו פתאום… והרע מכל: אין בטיחות ממעשי אַלמוּת מן החוץ. הבעלים מסתתרים מאחורי גבם של משרתיהם ה״אריים״. וכבר היה מעשה, ואבן הושלכה וניפצה חלון גדול בחנות־הבגדים המפורסמת של סמואל בונדי.
אל הרועה רצים צאן עדתו. אל הרבינר, הפרופסור בריסטיגר. מאיצים בו, שיעמוד בפרץ, שידרוש הגנה אצל הרשות. אבל הרב, כנראה, לוחם אמיץ אינו, שכן דרכו להטעים:
– ראש המשטרה אמר לי: אדוני הפרופסור, איני יכול לכלוא במאסר את כל העם!
מרננים אחריו, שאינו נכנס בעבי הקורה, שיותר משהוא טוען ותובע הריהו מתרצה ומתרפס, ואף־על־פי־כן משכימים האנשים לפתחו בקומה השניה.
– האדון הרבינר בביתו?
– האדון הפרופסור – מתקנת אשתו – אינו בביתו, אבל הוא מוכרח לבוא בכל רגע.
מיד נשמעות פסיעותיו, כשהוא בא מן החוץ. עתה כשמביטים עליו מלמעלה, היאך הוא פוסע ועולה במעלות בקושי, קטן־קומה וכבד־נשימה, מוחלים לו את הכל: סוף־סוף רחמנות גם עליו.
– זה עתה הייתי אצל ה״לַנדֶסהויפּטמן״ (הנציב). הוא אמר לי: אדוני הפרופסור…
רע, רע.
והעיקר שגם בעלי ״שלושת החצים״, אשר אמרנו בצלם נחיה, ידם על התחתונה אף הם. גם המבצר החזק הזה, אליו נשואות העינים בחשאי, צפוי אלי נפילה. ״לא ננוח ולא נשקוט, מאַיים השליט ברדיו, עד אם הסירונו את הדגל האדום מעל מגדל העיריה!״ ברחוב הראשי במטרופּולין טייל לפנות ערב ראש־העיר הישיש, לוחם־החופש הותיק, אהוב הפועלים – וזיו השקיעה נח עליו. באהבה מהולה בחמלה קדו לעומתו ובירכוהו לשלום הנפגשים בדרכו. גבוה, זקוף, נראה עתה כאילן בשדה תחת עננה כבדה, הרת סערה; סערה שעוד מעט תעקרהו ותהפכהו על פניו.
והסערה התחוללה.
כל הלילה, ליל פברואר, לא זזה האיכרה הזקנה שמיד מעם הרדיו, בהקשיבה אל ה״הודעות״ הבהולות ממערכות הקרב, חרֵדה לשלום בנה. הנה היא שומעת אותו מדבר אל הפועלים המתקוממים פעם קשות, פעם רכות. קולו צרוד, נרגש. הנה הוא מתחיל תחנונים כמעט: ״אום דוטֶסוילֶן״!.. בינתים נזדעזעה תכופות, יחד עם כתלי ביתה, מיריות התותחים בעיר. באחרונה, ביום השלישי, הודתה לאל על שהקרבות שככו ולבנה לא אונה כל רע. אבל בשמעה את דבר התליות הראשונות (״פסק־הדין הוצא לפועל היום בארבע אחר הצהרים״), נעשה לא ניחא לה, לאם־השליט הזקנה, והלחלוחית בעיניה העייפות – ספק דמע. ניכר היה בעליל, שאיזו נימה פקעה בה. וכשבעלה קרא אליה אחר כך: ״אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר״… – ניענעה בידה:
– אין לי פנאי!..
אחרי דיכוי ״האדומים״ התנערו ״החומים״ והרימו ראש. לכאורה, צריכים היו להחזיק טובה לשלטון. אבל לא! השתוללו עוד יותר מבתחילה, ולתעלוליהם המסוכנים בגלוי ובסתר, ביום ובלילה, ביום ובלילה, לא היה קץ. לא היתה מנוחה.
והנה יום צרה ומצוקה.
כבר התחלתו היתה רעה. עוד קלימט במיטתו, הושיט לו נושא־המכתבים הזמנה למשפט: הפירמה פישר קיימה סוף סוף את איומיה. הנייר ה״רשמי״, האפור, כשהוא לעצמו, דיכא את רוחו והטיל עליו מרה שחורה כבדה מנשוא. ארורה השעה, בה הוליכוהו רגליו אל חנות זו. צעד אחד לא נכון – ובכיה לדורות.
הטיל את מכתב בית־הדין על שולחן עבודתו, אל גוילי הקלף, שלקח אצל הפּרופסור בריסטיגר: הֵילך עוד ״דוקומנט יקר המציאות״. ההיסטוריה מוסיפה והולכת!
ברם, באותו יום באה עליו דאגה־חרדה חדשה, שהשכיחתהו את הראשונה. הוגו לא שב בשעה הקבועה מבית־ספרו. בדעתו את פּיזור נפשו שירש ממנו, מאביו, ואת ריבוי המוטורים בעיר, הריהו דואג לו מאוד. הנה פנה היום, והנער איננו!
התלבש, יצא ושם פעמיו אל תחנת האבטובוסים. והכפר כמשפטו יום יום. יוהן קריגל, הזקן האדמוני, בעל בית־המרזח, שב מצידו, מזוין ברובהו, ונושא ארנבת ירויה. אי מזה, מאחת החצרות, בוקעת ועולה נאקת חזיר מוצא להורג; נוראה צריחתו מרחוק, אבל עוד יותר – השתתקותו.
בתחנת האבטובוסים מצא עוד המון אנשים ונשים מכפר זה וגם מהכפר הסמוך שטרסגנג, דואגים כמוהו לשלום ילדיהם, שלא שבו היום מבתי־ספרם בעיר אף הם. נתגלה, שנסיון של ״פוטש״ שני היה היום, הפעם מצד הנאצים, יריות בודדות נשמעו מהעיר גם עתה.
בינתים בא הערב.
– חושך בעיר. החשמל הופסק.
– גם התנועה הופסקה. האבטובוסים לא יבואו.
– הילדים, הילדים!..
אחרי ציפיה ארוכה נשמע סוף סוף טרטור אבטובוס מתקרב והולך. ניכר, שהמשטרה השתלטה על המצב, והסדר הושב לאיתנו במקצת. ילדים פרצו מהקרון אל בין זרועות הוריהם. ביניהם היה גם אותו הנער־הבריון, אוהרנשוה, מתועב־החוטם וחצוף־העינים. אמו חבקתהו ונשקתהו על פיו.
והוגו איננו!
בלב חרד עמד האב, מצפה, והביט למרחוק, כעלי הזקן בשעתו… הנה בא אבטובוס שני, וגם כאן איננו! מקרון זה יצאה האשה קולריטש ו״רוּקסק״ (צקלון) על שכמה (ה״רוקסק״ ריק; סימן שה״פוטש״ לא הצליח). בהתלהבות סיפרה לכל הניצבים כאן:
– גם אני כמעט הייתי בכל רע. אל תוך הלשכה של הפירמה שוורץ הושלכה פצצה, אבל איש לא ניזוק… ואת אודם הדליקה שם אתם רואים? – הטעימה עליזת־נצחון – זה בוער באש מחסן הרהיטים הגדול של הפירמה פישר…
ההיסטוריון היהודי כיוון מבטו אף הוא כלפי כתם האור הלז בפאת הרקיע הלילי, ממעל לעיר המזועזעת, השרויה באופל. אור משונה – ברגע זה בא אבטובוס שלישי, ומבעד לאשנב הקרון המואר נראה הראש היקר במצנפתו, ראש הוגו: ישנו, ישנו!.. – אור נפלא, אור חדש.
הסייד
מאתגרשון שופמן
הרגשה קשה היתה לי מדי עברי על הבית מספר 13 ברחוב מגורי שבפרבר: במרתפו תלה את עצמו אחד הדיירים. הדבר קרה לפני ימים מספר, ואז נתקהלו כאן השכנים הסקרנים לצעקת האשה והילדים.
והנה היום נאנחתי אנחת הקלה. בעד החלונות הפתוחים של אותו מעון ראיתי את הסייד על סולמו מחדש ומשפץ את טיח התקרה והכתלים. המשפחה האומללה עקרה אל מקום אחר, ועתה מתחדשת ומתכשרת הדירה לקראת דיירים חדשים. בחלל שנתרוקן מרהיטיו, רב־ההד, נשמע יפה קול האומן בזמרו חרש תוך כדי עבודתו ובעברו תכופות לשריקת שפתים. איזו שלוה בזמירות־שריקות אלה, איזו אדישות לכל האסונות שבעולם!
צרות רבות ורעות במעונות, בכל המעונות. עסקי־משפחה, חיכוכים, פירודים, לבטי־קיום, מחלות, ניתוחים, צער גידול ילדים. אַסכרה. נטולי שינה רצים ההורים בוקר בוקר אל בית־החולים, ושם רשאים הם לראות את הילד החולה אך מבחוץ, בעד החלונות העליונים; אנקורים על הכרכוב… דאגות מכל המינים, הסתבכויות, התאבדויות. עד שהדירה מתרוקנת מאנשיה ומרהיטיה הקודרים, העגמומיים, והסייד מגרד את הטיח הישן מעל גבי הכתלים יחד עם הצרות ומזמר בתוך כל את הניגונים החרישיים שלו. איזו שלוה, איזו אדישות כלפי כל האסונות שבעולם!
לכו אל הסייד, סובלים, אל הסייד על סולמו, הקשיבו אל זמירותיו־שריקותיו בחלל הריק, רב־ההד – ושאבתם ניחומים והרגעה.
טבטוֹנים
מאתגרשון שופמן
כולם, כולם כמעט, כגברים כנשים, רוכבים על אופניים. אופניים פשוטים וגם מוטוריים. כלתה רגל מכל שביל ורציף. רכב־ברזל זה מוסיף חוסן לנוער החסון; ברזל בברזל. אפילו ההורים הבאים בימים התחילו, בהשפעת בניהם ובנותיהם, להתאמן באמנות זו. הנה האלמנה גרובר, בת־החמישים, נישאת ברחוב על אופניה, והרי היא מושכת בשולי שמלתה כלפי מטה מפני הרוח – כנערה צעירה ממש. גם היא חוששת!…
האופניים חוסכים להם את הזמן היקר כל כך. מקפידים הם על כל רגע, שלא יעבור לבטלה. והעבודה בחצרות ובשדות “בוערת”. בזוהר השמש העולה מזהיב הזבל הנוזל, כשהוא אושד, אגב העברה בקרון, על השדמות הדשנות, רבות התנובה. בימי חול אין יודעים כאן בטלה מהי. הנה מכר הנגר הזקן שמיד את ביתו הקטן שבקצה המשעול, ובעודנו אורז את מיטלטליו ומטעינם על הקרון – בעל־הבית החדש כבר גוחן ומסייד את קנין־כספו, בהפכו עורף למוכר, כאילו שוב אין זה במציאות כלל. בעל־הבית החדש כבר נכנס כאן לעבודתו!
ורק ביום הראשון הם שובתים וממלאים את בתי־היין המרובים, המפוזרים בהרים ובגיאיות. כשקידתם בעבודה שקידתם בשתיה. סובאים לשכרה, מסתמקים ומתמלאים רציחה, ואם אין הם קמים איש על אחיו לרצחו נפש, הרי אין זה אלא מתוך יראה הדדית. כל אחד יודע להעריך את כוח חברו, ועל ידי כך מתבצר ביניהם מין שיווי־משקל.
הנה שני הקצבים הגברתנים, אלואיס וגנר והנס מייאר; אטליז אצל אטליז. שנאה וקנאה ותחרות. שניהם איש סכינו על ירכו. ואף על פי כן הם נזהרים זה בזה. פחד הדדי.
הקצבים הללו! בסתר לבם הם מתאווים לטבוח איש את רעהו וטובחים את הבהמות. עגל רך, נחמד, מוליך השוליא של וגנר אל ירכתי החצר, אל פינת הטביחה תחת עץ האגס. אשת־אדוניו הצעירה מופיעה על סף הבית ורואה ואינה רואה. לב־אשה לכאורה – אולי תחמול ולא תתן?… אבל לא. אינה מתערבת בדבר, אינה מתערבת!
את השוליא הזה, נער נאה דוקא, שאלתי פעם, כיצד אינו חס על יצור שכזה. בחיוך ענה:
– אצלי הדבר, כאילו אני חותך לחם…
כך ענה.
עבודה וטביחת בהמות בימי־חול, וסביאה והוללות ביום ראשון. כל הלילה, אור ליום שני, ירונן וירועע במלוא המרחב מסביב, בדרכים ובשדות, קולות בחורים ובחורות יחדיו, ובבוקר למחרתו נמצאות גומות בקמה, גומות כקומת איש – עקבות זוגות־האהבים…
מקרי־מות נדירים כאן מאוד. הנך נתקל בזקנים מופלגים, בני תשעים ומעלה. פעמון הכנסיה המקומית הקטן משמיע בכל־זאת לפעמים את צלצולו הקצר: אחד התושבים מת. האיכרים מפסיקים עבודתם, לובשים חליפותיהם הכהות (המכנסים לשוקיהם צרים ביותר), ומלווים את חברם אל בית־עולמו, אל שדה־הקברות המפואר, המיוער, שבמעלה הגבעה. בשקט, בשתיקה עובר טקס הקבורה, ללא דמעה.
פינה פינה בעולם והיפהפיה שלה. כאן היתה זו בת הז’נדרם הראשי, עולת־הימים, הרטה. בספורט־החורף נראתה במכנסים השחורים, ובקיץ – בטריקו־הרחצה. הנה היא טסה על אופניה כלפי מערב, קורנת כולה בזהרורי שקיעה… פעם התהלכה בתחבושת אלכסונית על פניה (מחמת איזו חבלה בעינה האחת), ואף על פי כן לא סר כוחה; בקטעי־פניה הנשארים בלבד ליבבה.
לעומתה, בחינת אנטיפּוֹד לה, העיק על ישוב כפרי זה הסיוט הכבד בדמות הבריון הצעיר והמסוכן, היינריך נובק, מפלצת המקום. “איינברֶכֶר” (פורץ וחודר לתוך בתים זרים בלילות) מובהק היה ואיש־הסכין. מעונש כלא לא ירא, כי שם ביתו. יושב במאסר זמן־מה, משתחרר וחוזר לסורו.
פעם, באישון־לילה, נתפס במחתרת, בעצם “מלאכתו”, על־ידי הז’נדרם הראשי, אבי הרטה. בין שניהם התלקח קרב לחיים ולמות – והבריון הומת ביריה. סוף־סוף! בחגיגיות, בשמחה גלויה, בחליפות־החג, עם המכנסים הצרים, ליווהו כל תושבי המקום אל שדה־הקברות.
כשהורידו את הארון אל הקבר הפתוח והתחילו זורקים עליו, כמנהג, את רגבי העפר, שמעתי מאחרי קול בכי נערה. פניתי ונפעמתי עד היסוד: הרטה!…
הבכי היחידי ששמעתי בין הטבטונים הללו בשעת קבורה.
בשלכת
מאתגרשון שופמן
עתה, בשלכת, לא קשה להציץ אל עבר “בית הזקנים” ואל הפרצופים הנוראים, שחרבו מזוקן. קודם, בקיץ, יראתי להפנות ראשי לשם. אבל עתה אחרת. העלים הנושרים מכסים על הרבה, על הרבה, ואתמול גם ישבתי על הספסל שלפני הבית והתחממתי בשמש־סתיו אחרונה יחד עם הזוג הזקן – איש ואשה כבני שמונים ויותר.
– היכן ילדיכם? – שאלתים.
– מתו, – ענו שניהם בבת־אחת.
שאלה־ותשובה זו זיעזעה, כנראה, הרבה מעברם, מימיהם הראשונים, והוא, הבעל, פנה פתאום אל אשתו:
– בני כמה היינו, כשהלכנו אל ה“אלטאר”?
– אני הייתי בת תשע־עשרה, ואתה בן שלושים.
שניהם שוב לא הרגישו במציאותי ושקעו בעולמם. האשה העירה:
– עתה הם הולכים אל ה“אלטאר”, כשכבר יש להם תריסר ממזרים, אבל אנו עמדנו לפני הכומר טהורים כמלאכים!
אחרי שתיקה קצרה נזכר הוא:
– אבל פעם בשדה־התירס – זוכרת את?… כששׂיחקנו במחבואים…
– מה היה אז? זה הלא היה הרבה קודם. אז הייתי כבת חמש־עשרה ולא יותר.
והוא:
– אילמלא אמי, מנוחתה עדן, שקראה לי פתאום בקול, כי אז ודאי היה בא בינינו לידי מה… אני זוכר היטב…
– באמת? אז זממת לעשות לי מה? לילדה בת־חמש־עשרה? לתינוקת?!…
והיא קפצה ממקומה, רועדת מכעס, וצריחת־זקנה פילחה את האויר:
– גֶמַיינֶר קֶרל!!!
הנה הנו!
בבוקר, אחרי ליל הגניבה, אנו מתהלכים נדהמים, הלומי מסתורין – למראה המחתרת או הדלת הפרוצה, למראה כל סימני ה“עבודה” החשאית, למראה עקבות הפסיעות על השלג. היה כאן בלילה אחד פלאי־אלמוני. מי?…
על כן אני מסתכל בכל מאודי בפרצופי האסירים לאור היום, כשהם מובלים ברחוב בידי השוטרים. אני מסתכל אז בכל פרצוף לחוד, בכל פרצוף לחוד. הנה הנו!
הנה הנו!
מאתגרשון שופמן
הנה הנו!
בבוקר, אחרי ליל הגניבה, אנו מתהלכים נדהמים, הלומי מסתורין – למראה המחתרת או הדלת הפרוצה, למראה כל סימני ה“עבודה” החשאית, למראה עקבות הפסיעות על השלג. היה כאן בלילה אחד פלאי־אלמוני. מי?..
על כן אני מסתכל בכל מאודי בפרצופי האסירים לאור היום, כשהם מובלים ברחוב בידי השוטרים. אני מסתכל אז בכל פרצוף לחוד, בכל פרצוף לחוד. הנה הנו!
לפי שעה
מאתגרשון שופמן
מפני המיחושים השונים בלילות נבעתים האנשים הבאים בימים. בעונת האביב במיוחד. הנה זה הלחץ בשטח הקיבה חשוד מאוד. סרטן?… הוא הוא!
קשה ההתיחדות עם “חשד” זה בחשכת הלילה. בוקר – וישר אל הפרופסור הישיש! אחת היא, מה יאמר, ובלבד שהדבר יסונן דרך בדיקתו; שהוא הרופא הגדול, ידע…
אתא בוקר וגם הגיעה השעה הגדולה. הפרופסור בחלוּקוֹ הלבן בודק. עוד מעט, עוד מעט יפול דבר.
– זה לא כלום!… – חותך חיים הפרופסור היקר.
עתה לשתות את ההויה לאט־לאט, טיפין־טיפין. לחוס על כל רגע ורגע. שכן “לא כלום” זה אינו אלא לפי שעה. לפי שעה “לא כלום”, אבל בעוד שנה, שנתים, כי תשוב ותבוא אל הפרופסור הגדול, אם בינתים לא ימות הוא בעצמו תחילה, ודאי ידבר אחרת.
על זה, על הקץ ההכרחי, מעידה עתה האבלות העצומה בחוץ. מבהיקים בשמש אפריל הסרטים השחורים על גבי הזרועות. כמו כן צעיפי האבל אשר לגבירות הענוגות, החיורות. בין אלה האחרונות נמצאת גם שכנתי היפה, שחצר משותפת לנו, סטפי רינטלן. בעיניה הבהירות עיקר יפיה, הבהירות־משונות, הלבנות כמעט… עוד בסתיו שיכלתה האסכרה ממריאנה הקטנה שלה, זו הילדה החמודה, שכולה היתה אורה ושמחה והחיים עצמם. חורף ארוך־ארוך, כבד־אבל, העיק על האם הצעירה, מיאנה הינחם, ורק עתה, עם אביב, חוזר ונובט, מזוקק ענות, חיוכה הנצחי.
מריאנה איננה, אבל עוד נשאר לה הנער קרל, והרי היא הולכת עתה אל בנין הגימנסיה, לעת צאת התלמידים, לקדם את פּניו. עוד כרבע שעה עד גמר הלימודים, וקרל יושב עדיין במחלקתו ומקשיב אל דברי המורה להתעמלות, המאלף, כיצד להתגונן מפני התקפת גאז, כשזו תפתיע ממרומים את בית הספר בעצם שעות ההוראה. אל המרתף הסגור, החתום הֶרמֶטית, לחוש מפלט, ושם, קודם כל לנהוג חסכון באויר המצומצם. לתכלית זו צריך להשתטח על הקרקע ולשכב בלי הגה, בלי ניד. כי רק מצב זה מצריך מינימום של אויר. שכיבה, שתיקה ואי־תנועה. אם על־ידי הזדעזעות עצבים אחד התלמידים מתחיל צועק, בוכה ומפרפר בידיו וברגליו, על האחרים להחזיק בו ולהשקיטו; ואם אי־אפשר – ירה יירה!
– כי טוב אשר ימות האחד, – מטעים המורה הצעיר עם צלקת הסיוף על לחיו, – משימותו כל תלמידי המחלקה!…
נשימת־הקלה נושם הנוער בהתפרצו החוצה – רענן, ריחני, טלול. צחוק ורעש וקולי־קולות. מה קלה, מה עמוקה הנשימה! כי לפי שעה טהור, טהור האויר, ואוירוני האויב רקיע האביבי עוד אינם.
לפי שעה!
הדירקטור וולף
מאתגרשון שופמן
כמבצר של ממון, חמימוּת ואושר בתוך העניוּת, המחסור והקור, עמד ה“בנק השטיירי” הנהדר ברחוב הראשי של העיר ג. טרודים ומטורדים, עם ביעותי תהומות בעיניהם עברו האנשים במדרכה הרטובה מגשמים ושלגים כרוכים יחד על פני בנין מוצק זה, שהצהיר כלפי חוץ, מתוך החלונות המסורגים, בשטרות חדשים של ולוּטה זרה ומטבעות־זהב גדולים. ובבנק פנימה, בתוך החלל הגבוה ורחב־הידים, מבהיקים פרצופי הפקידים – שׂבעים, מרוּצים, נטולי דאגות. חמימות נעימה מלפפת אותך כאן, בבואך מן החוץ הקר, חמימוּת השופעת, כנדמה, לא מההסקה המרכזית, אלא מתוך תאי הקופות, הקפות המלאות והגדושות.
במדור האחורי יושב לו בחדרו המיוחד הדירקטור וולף, היהודי היחידי במוסד כספי זה, שבעליו נוצרים כולם. רק בכוח מומחיוּתוֹ עלה לגדוּלה זו. עסוק הוא על פּי רוב בדיבור טלפוני בעניני ולוטה ודויזים וכו', ותוך כדי כך הוא חותם את שמו על ניירות, שהפקידים מהמשרד הכללי מביאים אליו לרגעים.
מוניטין יצאו לו, לדירקטור ווֹלף, של נדיב־לב, של בעל לב ישראלי אפילו, העומד להם, לסוחרים היהודים, בני עיר זו, בשעת דחקם ומציל אותם ברגע האחרון, בכלות כל הקצים, מאבדן, בסדרו להם הלואה מהבנק. ולא לחינם משכימים לפתחו בעלי פירמות שונות אחרי לילות של נדודי־שינה.
–… איני יכול – מנסה להסתייג הדירקטור – איני יכול, מר זילברשטיין! מה אעשה, אם לא תוכל לעמוד בדיבורך? אני מאמין בישרך, אבל אם לא תוכל? היש בידך לתת לי אי־אילו ערובות ממשיות? הלא יודע אתה, עד כמה עלינו היהודים להיות זהירים לעת כזאת. אתה זוכר את העסק שהיה לי בשעתוֹ עם הפירמה פישר?…
אבל הסוחר זילברשטיין אינו מתיאש. אחרי כל הדיבורים וההפצרות והתחנונים הוא פולט בקול בוכים כמעט:
– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאַבדות…
כהרף עין משתנית ארשת פניו של הדירקטור וולף, ואגב הבטה משתתפת לתוך עיני האומלל, הוא אומר:
– נו, טוב… אבל…
והנה הגיעו ימים, שהקרקע תחת רגלי הדירקטור התחיל רועד… הגה השלטון במדינה עובר לאט־לאט לידי הנאצים. אפילו מיניסטר הפנים כבר נאצי הוא! הלב התרפּק בחשאי על האיש היפה, הנאצל, במשקפי־הזהב שלו, על הקנצלר קוּרט שושניג. כל עוד הוא, שושניג, על כנו – עוד לא כלתה הרעה!
עד שבא אותו היום ה“מר והנמהר”, בו חרג הברדלס הנאצי ממסגרותיו וזינק החוצה בכל פראותו. מורי בתי־הספר שלחו בעצמם את תלמידיהם ותלמידותיהם להפגין ברחובות, ואלה מילאו את שליחותם כהלכה. פּלוגות־פּלוגות צעדו בסך ולא פסקו לצעוק: “שושניג וֶג, שושניג וֶג, שושניג וֶג!!!” (הלאה, שושניג!). מביניהם נזדקרה בחורה אדומת־שׂער אחת, משולהבת כולה, שתלתליה התלקחו כלשונות אש ממש, אש אוכלה אש… שרשרות שוטרים גדרו בעדם מלגשת אל בנינים ממשלתיים, אבל שוטרים אלה עצמם נראו כנרפּים, כמהססים. ובתוך הבנק ישבו עכשיו הפקידים ענודי צלב־הקרס כולם, דבר שלא העיזו לעשות קודם. התעוררות, שחץ, רהב. כלוא בחדרו המיוחד שבמדור האחורי, ישב הדירקטור וולף וציפה במתיחות לידיעות, שאשתו שידרה אליו כפעם בפעם טלפונית אי־מזה, מן החוץ.
לפנות ערב דפק על דלתו בעל חנות־הבגדים, הסוחר היהודי הישיש שוורץ. מבלי שים לב לכל הנעשה בעיר ובמדינה. שם נפשו בכפו הסוחר פושט־הרגל והתפרץ והרס אליו, אל המלאך המושיע, דרך כל שרשרות־השוטרים והתהלוכות המפגינות. בשיגרה הידועה התחיל מתחנן לפניו, אבל הדירקטור שמע ולא שמע. הפעם לא היתה דעתו פנויה לכל כמו אלה כלל ועיקר. לבו חרד מאוד.
צילצל הטלפון, ואשתו הודיעתהו: “זה עתה בא לעיר צבא מוינה. אין אֵמון בצבא ובמשטרה המקומיים. המצב רציני”…
והסוחר שוורץ מעתיר דיבוריו על אוזן לא שומעת. כבר ירדו דמדומים. והנה שוב צלצוּל: “ברגע זה הגיעה הידיעה, כי שושניג התפטר”…
חיור כמת הסיר הדירקטור וולף את השפופרת מעל אזנו, והסוחר שוורץ:
– אדוני הדירקטור, אני עומד לפני התאבדות…
– גם אני! היתה התשובה.
לבדנו
מאתגרשון שופמן
האדם היחידי בכפר, שהעיז להביע בקול רם את התנגדותו לצלב־הקרס בטרם הגיע זה לשלטון, היה הסנדלר נייהולד. סדנתו עמדה מבודדה במגרש, מחוץ לישוב הקטן, בשכנותו של קרון־הצוענים, ועם שאני יושב וממתין לגמר תיקון נעלי, המטיר אש וגפרית על הנאצים ותעלוליהם. שאר תושבי המקום, רובם איכרים, השתמטו מלדבר על “פוליטיקה” ולא הרבו שיחה בכלל. איש איש שקוע עד צואר בעבודת יומו – בחצר, בגינה, בשדה, והכל בנחת, בשתיקה. ואם נשמע איזה דיבור, הרי היה זה מכוון אל אחת הבהמות.
הנה מוליכה האשה קיגרל את עזה אל חצר בית־וגנר – אל התיש. העז מכירה את הדרך והריהי אצה־רצה בכל רמ"ח אבריה, כל עוד רוח בה, עד שהאשה אינה עוצרת כוח להיטיב צעד עמה והיא משדלתה:
– אל נא תרוצי כל כך! לא תאחרי לבוא, לא תאחרי!…
בתוך־תוכה של אידיליה זו קשה היה להכיר את הנארג בנפש הטבטונים השתקנים והחתומים הללו ולהיכן הם נוטים. ורק משנכנס המנוול למדינה ועשה ביקור־כיבוש גם בעיר הסמוכה, בירת שטיריה, נעשה ברור הדבר: כולם לבשו בגדי חג, סגרו ונעלו את הבתים והחצרות אחריהם, ובנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפם הלכו העירה לקבל את פני ה“מנהיג”.
רק אנחנו, המשפחה היהודית היחידה בכפר, נשארנו כאן לבדנו.
תעיתי במשעולים אילך ואילך, בתוך כל השקט הנורא הזה, בתוך כל הדממה האיומה הזאת, עד הגיעי אל המגרש הלז. סקרנות היתה בי: הגם הסנדלר נייהולד הלך? כן, גם הסדנה של נייהולד נעולה. אף הוא הלך, אף הוא!
צוענית מדובללת, מזוהמת, הציצה מאשנב־הקרון וזרקה לעומתי חיוך־שחץ, לאמור: “מה תעשו עכשיו, מה תעשו?!”
קיבוץ גלויות
מאתגרשון שופמן
עוד לא נחו, עוד לא שבו אל עצמם העולים העייפים מטלטולי הדרך, ואנשים ונשים משכימים לפתחם.
– התכירני?…
בני עיר הם אלה, בני קן־המולדת, שהרוח נשאָם וזירם בנעוריהם למרחקים שונים. ועתה, בהכרח הגורל המשותף, נפלטו מארצות פזוריהם ונקבצו כאן, בעיר הלבנה, הטהורה, הישראלית. לא ראו זה את זה עשרים, שלושים, ארבעים שנה ויותר, וגם לא פיללו להיפּגש באַחד הימים, והנה…
– התכירני?…
– משה פבזנר!…
–אַה, אַה!…
– הזוכר אתה?…
– הזוכר אתה?…
– הזוכר אתה את השוחט הזקן, ברה־מנדה?…
– ואת פייבוש המשוגע אתה זוכר?…
אכסטזה של זכרונות, זכרונות אין קץ. צוללים בתהומות העבר הרחוק. אבל הנה הגיעו לנקודת השׂוֹבע. עוד מעט, עוד מעט – ואפילו כעין מרה שחורה קלה התחילה מסמרת אותם. בעצם – מי, מה?…
– בבקשה לבקרני עוד ועוד!… – מזמין העולה החדש בפתח מעונו, אבל ספק גדול הוא, אם בני עירו וחברי נעוריו אלה עוד יוסיפו לבוא. כבר די להם, די!
לאחד, בא בימים, דפקה על דלתו אשה באה בימים אף היא.
– אינך מכיר אותי?
– לא!
– הסתכל־נא יפה־יפה!…
– ליוּבקה?… באמת?… אַי, אַי, אי!… – התפלץ – מה שהזמן עושה!…
בערב למחרתו ישבו שניהם על ספסל בכיכר־דיזנגוף.
– בגללך לא ישנתי כל הלילה, – התאוננה היא, – האומנם נזדקנתי עד כדי כך?
– אגיד לך את האמת: להתנקם בך נתכוונתי. פעם בשבתנו בגן העיר בסטרי, חתרתי לנשוק לך על לחיך, ואת התגוננת בכל תוקף. לא נתת!
– איני זוכרת…
– אבל אני זוכר. – נו, ועתה? אולי תתני לי עתה את לחיך זאת? אותה הלחי… אנו יושבים עתה בדיוק כמו אז בסטרי: שמאלך לימיני. אני זוכר היטב. הלא כמעט לשם כך באתי הנה…
והוא גחן אליה ללא היסוס כלשהו (עתה ודאי תהיה מאושרת!) ברם מה הופתע, כשגם עתה… התנגדה. ממש כמו אז, לפני שלושים שנה, בסטרי. לא נתנה גם עתה!!
ניענע בידו וקם. עם העבר לא כדאי לבוא במגע.
לא כדאי באמת.
אל הים, אל הים...
מאתגרשון שופמן
אוהב ונאהב, בין ראיון לראיון, אץ המאושר אל הים. חש, שרק הוא, הים, יבין לו עתה, בהתקפת־אושר זו. רק הוא, הים, יענה ללבו העולה על גדותיו.
בסערה פנימית, כבושה, התנענעה הסטיכיה, ליטפה והחליקה למשעי את שפת היבשה הזרועה צדפים. גלי אהבה היו אלה, דכיי אושר.
שיכרה המולה המתוקה, האדירה, ושוב לא היה תמהון: מהיכן כל היש הזה? מהיכן, מהיכן הכל מסביב? לא היה תמהון. אהבת בראשית מסתתרת מאחורי כל אלה, אֵם האהבות, והיא היא המחוללת, והיא היא המנענעת…
בראשית היתה האהבה!
כן, המאושר, בעלות לבו על גדותיו, הריהו אץ אל הים, אל הים – אבל עתים גם… האומלל – –
בעיגול
מאתגרשון שופמן
הספסלים בכיכר העגולה, מסביב לבריכה, ספסלים טובים הם, חדשים, מוצקים. אינם נופלים בטיבם מספסלי הרחובות והגנים שבחוץ־לארץ. אין עליהם הכתובת “רק בשביל אריים”, ואפשר לישב עליהם בשלוה, להישען מעדנות ולהביט אל הצפרים המשונות, המנתרות על הדשא הזעום, אל טוהר השמים, אל הבנין החדש בהיבנותו. יהודים זקנים, פליטי זוועות ועייפי צרות ונדודים, יושבים בנחת… אמנם האויב אורב גם כאן, ומי יודע מה ילד יום, אבל לפי שעה אַל מחשבות יתירות. שב ונשוֹם!
כן, טוב לשבת וטוב גם להסתובב מסביב לבריכה, להסתובב ארוכות־ארוכות, עד כדי סחרחורת־ראש. תכופות נפגשות נשים הרות; במין בטחון מופלא, מסתורי, נושאות הן את הדור הבא לקראת העתיד המעורפל. אין אנו חוששות!…
תלמידי בתי־הספר חולפים כאן, וילקוטיהם תחת בית שחיים, עליזים, צוהלים, ממש כמו התלמידים־השקצים בחוץ־לארץ. עגלות־ילדים, זו אחר זו, מוּבלות בידי אמהות צעירות. התינוקות מחייכים כלפי השמים החדשים, המסנוורים בזהרם, כאילו זה עתה יצאו מתחת ידי היוצר, ויחד עם זה הישנים־נושנים כל כך, שמי התנ"ך. תחת שמים אלה, אלה, נתרחשו כל אותם הדברים העתיקים. מהם דברים רבי־ענין. בדויד העלם, יפה העינים, נתאהבו שניהם: יהונתן ואחותו מיכל… מיכל בת שאול המתוּקה, היהירה, הנפלאה, היכן, היכן עקבותיך כאן?… לא לחינם הלך אחריך פלטיאל בן ליש, בהילקחך מעמו, הלוך ובכה, לא לחינם!
זוגות־אהבים בודדים בירכתי הספסלים בערבים. מאחרים שבת עד חצות ואילך. מקצוי העיר, מן הגבולות, נשמעים חילופי יריות. בעצם לא נשתנה כאן הרבה מאז. המלחמות עם הפלשתים עודן נמשכות. נהדפנוּ ונוּשלנו מכל הארצות, והנה הם חותרים גם הלום, אל מבצרנו האחרון, אל העיגול הקטן הזה! מתהדקים הזוגות ומתחשקים יחד יותר ויותר. כמו על שרטון בלב ים… יאמרו שם על טיב גזענו מה שיאמרו – ריח לחיך וצוארך משכר בכל־זאת!
ברם, לא על כל ספסל שורר האושר, כפי שנדמה לכאורה. יש ספסלים בלילות, שטרגדיות מתחוללות עליהם בחשאי. הנה זוג, שהענינים אצלם “לא בסדר”, לא בסדר כל עיקר. שכן שניהם נועדו הפעם כאן לשם בירור מכריע, והרי זה הראיון האחרון שלהם, הראיון לפני הפירוד. פרפורי נפש חולת אהבה, היאָבקוּת עם הגורל, נסיון להיאָחז בקש. אבל עם האמת אין להילחם! הפרצוף הנאהב תחת הכוכבים הרחוקים והקרים מבהיק עתה דוקא בכל הודו הנורא – והעוּבדה עוּבדה. אינה אוהבת!!
לברוח מפניה, לא לראותה עוד, לברוח ולשכוח אותה במרחקים, בעולמות אחרים – אבל לאן?! הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח. עוף דורס, כבאותה אגדה, מכרסם את הכבד – ואין לזוּז!…
ככה מסתובבים אנו בעיגול.
הידיד
מאתגרשון שופמן
עם כל אהבה ויסוריה נדמה לנו, שאך נערה זו, ולא אחרת, יכולה לגרום לנו כל אלה, נערה זו ולא אחרת, והנה אהבה הולכת ואהבה באה ושוב… אותה המתיחוּת, אותה הרגישוּת, אותם לבטי הנפש – ובעטיה של נערה אחרת לגמרי, שונה מהקודמת תכלית שינוּי. והכל חוזר ונשנה בדייקנוּת. את תבוסתך, את מכת־המות, אתה מקבל מידי הגורל, כרגיל, בעצם שיא אָשרך, דוקא אז. מין משחק שטניי כזה! תרדמה קטועה, סיוטית, בליל הזוועה, נופלת עליך אך לפנות בוקר. נוראה היקיצה עם הצער העמוּם, כשסיבתו אורבת עדיין מתחת לסף ההכרה; וכהרף־עין אתה נזכר בכל, אתה נזכר!…
מדוּכדך, נטוּל־יסודות, אתה תועה בחללו של עולם עד שאי בזה, בהיסח הדעת, צץ לקראתך הידיד – כמו מן הערפל. הידיד היקר! כיצד, כיצד יכולת להזניחו, להתרחק ממנו, כמעט לשכחו במשך זמן רב כל כך?! ריפאות בלחיצת ידו, בהסברת פניו, בצהלת צחוקו. ריפאוּת. הנה הוא מושיט לך את קופסת־הסיגריות המלאה… ונושאי שיחתו הפעם רחוקים, מוּפשטים, לא נשים ואהבה, לא, לא! אין הוא יודע כלום לחלוטין מכל אשר עבר עליך ואינו רוצה לדעת. לעולמות אחרים לגמרי הוא משיא אותך, לעולמות אחרים. רק עתה הרגשת את כל אצילותו, את טוהר נפשו ואת אהבתו אותך. הנך נושם עמוקות־עמוקות. הוא הצילך ממש. החיים מתחילים מבראשית…
האהובה אבדה – יחי הידיד!
את האדם נשקתי
מאתגרשון שופמן
עודני באניה הירהרתי הרבה בידיד נעורי, שאני עתיד להיפגש עמו, בהגיעי אל החוף. זה כשלושים שנה שלא ראיתיו, אבל דמוּתו כה רעננה בזכרוני, כאילו אך אתמול נפרדנו. זכורים לי הימים הראשונים אחרי נישואיו; אותה המסירות ההדדית של שני בני הזוג, מסירות, שכמעט לא ראיתי כמותה אצל אחרים. הנה אני רואה את שניהם שלובי זרוע ברחוב, בשלג, מהודקים ומחושקים, “בשר אחד” ממש, או בבית אביה, באחת הפינות של המעון הגדול, רב־החדרים, כשהם מתרפּקים זה על זה דוּמם, בדבקוּת. היה זה זמן קצר אחרי מות האם, אם האשה; רוח אבלוּת שוֹרה היתה בבית, והיא, הבת היחידה, האהוּבה, האוהבת, התנענעה, כנפש־מאזנים, בין הבעל והאָב, האָב הישיש, המדוכא, השבוּר, שישב לו בודד בחדרו המרוּחק, נשקה לו לאביה, בטרם עברה אל חדר בעלה, נשקה ענוּגות־ענוּגות: – פַּפּוֹצ’קה!…
והנה אני יוֹצא ונכנס אצל ידיד נעוּרי זה – שוּב… נזדקן האיש, שח; זה לפני שבועות מספר נתאַלמן. בחדר־המיטות משתמרת הספה בו במצב בדיוק, כמו שהיתה אז, באותה שעת־צהרים, בה מתה אשתו עליה, על ספה זו, מיתת פּתאום – עם הכר הקטן, המרוּקם, למראשותיה, ועם הספר הפתוח בצדו. דמות־דיוקנה מתהלכת עדיין באפלוּלית החדרים… רוּח אבלוּת שוֹרה בכל פּינה. הבת היחידה, היפה, בת־העשרים, שבקלסתר פּניה היא מזכירה את אמה מאותם הימים, אבל עוד עולה על זו ביפיה, מופיעה במעילה ובמגבעתה ובצעיף־אֵבל, מוכנה לצאת – בחיר לבה מחכה לה אי־בזה בחוץ – ונפטרת מאביה המדוכא, “פלג־הגוף”, מתוך נשיקה ענוגה־ענוגה:
– פַּפּוֹצ’קה!…
נשארנו בחדרו שנינו לבדנו. הערב איחרנו שבת עד חצות. הוא דיבר על הימים הטובים הראשונים, על ימי הנעורים שחלפו ואינם וכו' וכו'. אבל אנכי הסתכלתי בפניו הנאים והירהרתי: איזה הבדל! אז לא היה הוא בעצם אלא בחוּר שחרחר סתם, חלק, פּרצוּף־בוֹסר, ואילו עתה – יופי אנושי בשל. כל שלושים השנה, על תלאותיהן וסבלותיהן, חתרו, כביכול, אל מטרה אחת: להשלים את האדם, להעלותו אל שיא הדרו. השׂיבה, הקמטים, החריצים, עקבות הסערות הרבות, כאלה של קברניט זקן, חרוּש־הרפּתקאות, ולרגעים, מבעד לכל אלה, חיוך טוב דוקא, חיוּך נוגע עד הלב…
רחמים ואהבה תקפוני. רחמים ואהבה עד כדי גירוּי דמע, ואני לחצתי את ידו עם פרידה בפתח, לחצתי בכוח, ולא יכולתי להתאפּק מלבקש:
– תן לי את לחיך!…
לא את ידיד נעוּרי – את האדם נשקתי.
עם שקיעה
מאתגרשון שופמן
מתוך כך שהראיונות נקבעו ברובם על שפת הים, לפנות ערב, אָצלוּ שניהם מהודם זה על זה, הים על הנערה, והנערה על הים. נהדר הים עם שקיעה, אבל נהדרה גם הנערה ברדתה אליו, ברדתה פּלאים, דרך מלכוּת.
והוּא אהב את שניהם, את הנערה ואת הים, אהבה אחת. כשידה בתוך ידו, ידה הצוננת, המתוקה, המסורה, הסתכל ארוכות באופק הבוער בענניו, המלא מראות אלוהים. אניות עגנו שם, בעצם הזהרורים – הלא הן אותן אניות תרשיש, הנושאות זהב.
בעצמו נבהל מפני אהבתו הכפולה, מפני אָשרו הכפול… האם לא תרע בו עין הגורל? מה טמון בחיק העתיד? בחיק העתיד הקרוב? מי יודע?… אין בטחון מוחלט לא בנערה דקת־גו זו, עם זיו השקיעה בעיניה הנפלאות, אף לא בים שוקק זה, על כל הודו והדרו בו וממעל לו. אין בטחון. האם לא ילָקחוּ כלעומת שניתנו? המאהב הראשון עודנו אורב, אורב, מחכה לשעת כושר, וכאן משמאל, לא הרחק, בולטת יפו… ומי יודע, אם נושאי האהבה עצמם אינם נוהים בחשאי אחרי האויב?… מי יודע?…
והוא התחיל מציק לנערה בחקירתו:
– אמרי נא לי את האמת לאמיתה: אולי?…
– אַל תירא!…
ונרגע למחצה, נשאר עומד דומם, שוהה בקפאונו, כמצפה להד – להישנות התשובה גם מן האופק, מן האופק הזה, המלא מראות אלוהים.
המשורר
מאתגרשון שופמן
כל עוד הוּא מתהלך בינינו, הירהרתי לי תמיד, אַל נא יפּול רוּחנו. יפה גוּף ונפש, חוטר מגזע ישראלי משוּבח (מוצאו מקוקז, מאותם המקומות ההרריים, ששם דימוֹן נתאהב בתמרה), אין הזיקנה שולטת בו כלל (אולי גם מהיותו רופא לפי מקצועו ומיטיב לדעת מאחרים, כיצד לחיות?). רעמתו וּשׂפמוֹ המכסיפים, עיניו היפות, המלבבות – כל אלה אומרים חוסן, עידוּד, אַל יאוּש. בשעת דכאון, בשעת הרהוּרי היסוס בנוגע לטיבנו, לטיב גזענו, נסתכל נא בו, באדם מישראל זה – ורפא לנו.
דרך כרכי אירופה צעד האיש, גא וזקוּף; נלחום נלחם לתנועת התחיה מנעוריו, נאבק בתוך כך עם חבריו ה“אַריים” במסדרוני־האוּניברסיטאות, לא נכנע, לא חת, עמד על נפשו ועל כבודו־כבודנו בעוז, באשר הוא, עד הגיעוֹ הלום – משׂאַת נפשו מיום עמדו על דעתו. בשיריו פּלדה סייע הרבה לתקומתנו, “יצק ברזל בדמנו”, והנה הוא מתהלך מעדנות על פני המדרכות הרחבות של עירנוּ הבהירה, הנעלסה, קוֹרן כוּלו – סמל הנצחון והדרור.
בשום ארץ אחרת לא אהב כל כך את החיים, את עצמו… על שפת הים אני רואה אותו תכופות; בא הוא להשגיח על בת־הזקוּנים שלו, בת השש־עשרה, בהתרחצה – בלפוּריה. אוהבת היא, השובבה, הלהוטה אחרי הים בכל אבריה, בכל נימי נפשה, להתרחק מן החוף יותר מדי (פּעם גם היה מקרה, שמשוּה מן המים טבוּעה למחצה), ואפילו לקריאותיו־אזהרותיו של אביה ולנענוּעי ידיו היא מצייתת בקושי.
הוא אוהב את בלפוּריה היפה שלו, את כל הנערות הדקות הללו, הרטובות, המתעלסות עם הגלים. שם אסוּרה לנו הכניסה לכל מקום־רחצה עלוב, וכאן – הא לכם הים!…
הים, הים! מין בכחַנַליה של גוּפוֹת ערומים. כאילו זה עכשיו הוּצאוּ כולם ממחנות הריכוז, מבתי־הכלאים וממרתפי העינויים. משתכשכים במים האדירים, מתפּלשים בחול. משחקים בכדורים, משתוללים, משתגעים מרוב שלוה, מרחב, חופש ואור.
טוב יותר מדי!… – מהסס הלב. האם לא תרע בנוּ עין הגורל? האין קנאת אויבים אורבת לנו מקרוב ומרחוק? האם לא תמצאנו יד רודפינו, היד האחת, גם כאן? המשורר מתקדר. מי יודע, מה שמוּר לנוּ בבאוֹת? מי יודע?!…
ובאמת נתרחש דבר בכיווּן הניחוּשים הרעים הללו, נפל הדבר – וצנח כאבן על הלב. כלתה הרעה! טעם החיים ניטל בבת־אחת; אין שום חשק לכלום!… שׁח המשורר; רעמתו וּשׂפמו הוסיפו שׂיבה בן־לילה, הלבינו עד כדי להבליט את גילו האמיתי. פּניו נפלו וקיבלו ארשת תינוקית, מלבבת ומעוררת חמלה כאחת.
על שפת הים הוא עומד עכשיו, טבוּל בזהרורי שקיעה, ומביט אל האופק. לאט לך, בלפוריה השובבה! לבי חרד־חרד לך. בתאוה סוערת התנפלת המימה והרי אַתּ מתרפּקת הפעם על הים בכל להט אהבתך, בכלוֹת־הנפש, כמריחה מעין מזימה לגזלו מבין זרועותיך; הנה הפלגת, נבלעת בגלי הקצף, נעלמת – ואביך רואה ואינו רואה! נדהם, נבוך, הריהו מביט ממך והלאה, מביט פזורות, נוגות, נואשות – כאיש האלוהים מעל פּסגת נבוֹ.
פרַנצל
מאתגרשון שופמן
עינים כחלחלות היו לו, לפרנצל, וליבוב מיוחד להן. אהבתי לנגוע בחוד סנטרו, או להעביר ידי על חלקת מפרקתו (היה בזה מעין כיבוש עולם מלא; עולם רחוק וזר), בבואו אל ביתנו, אל בני, בן גילו וחברו לכיתה בבית־הספר. עתים, בהביטי אליהם מן הצד, מן הנמנע היה שלא להשתקע בהרהורים נוגים על ההבדל הגורלי שבין שני הנערים הללו. הנה לפי שעה הם מתעלסים יחד, צוחקים, דרך שויון מוחלט, אבל מה תהא עליהם בהפליגם קצת בדרך חייהם?! זה, בן הארץ, המושרש בקרקעו, יכול להביט במנוחה לקראת עתידו, כל הזכויות שמורות לו, יבוא מה שיבוא; ואילו זה שלי – נשיבה כלשהי, מאיזה צד שהוא, באה ועוקרתו והופכתו על פניו.
משפחת פרנצל היתה המשפחה הנוצרית היחידה בפרבר מגורינו, שהואילה להתידד עמנו. אמו, אשה יפה ועליזה, רגילה היתה להטעים עם כל הזדמנות, שאוהדת יהודים היא מנעוריה, ושעוד בילדותה, בעיר מולדתה, היו לה תמיד חברים וחברות מבני ישראל. בתור גנן ראשי בבית־הספר הממשלתי לחקלאוּת, הנקודה המרכזית בפרבר זה, שימש אבי המשפחה, ריכרד פּייטל. משרה ראויה לקנאה. דירה נאה, מרווחת, ניתנה להם חינם באחד הבנינים, בחצר המוסד, שלרגלי ההר המיוער, המלא פטריות ותות־שדה. מכאן ומכאן שדרות ארוכות של עצי פרי ושדות ואפרים רבי־תנובה, שפירנסו את המשק העצום, המעונף, אשר לבית־ספר חקלאי זה. בשפע התוצרת – ירקות, פּירות, חלב, חמאה וכו' – חצוּ עד צואר. בכוח הידידות עם משפחת הגנן נהנינו מכל אלה גם אנו. הכל נמכר לנו כאן בעין יפה, במידה גדושה, מכל המשובח והמעולה. התלמידים הבוגרים, הגזעיים, החסונים, הרעננים, קטפו בשבילנו את ביכורי הדובדבניות, את השזיפים, התפוחים והאגסים, פרי פרי בעונתו, ואת החלב ה“מפוּסטר”, המזוקק, מזגו לנו מתוך כלי־הפחים הגדולים המלאים; לא בחשו הרבה, אלא רדוהו כמות שהוא, דחוס, על שמנוניתו ולשדו, ובנשאי את זה הביתה, נקפני לבי בחשאי, למרות התשלום, נקפני לבי: “וינקת חלב גויים”…
ברם, ה“יניקה” האידילית אינה ניתנת לאורך ימים. כבר תססו הכוחות האפלים מסביב, ולאט־לאט בלעו את הארץ כולה. לא היה מעצור. רבי המדינה הקטנה, אמנם, עוד התחזקו על עמדם, התגוננו בשארית כוחותיהם, שידלו דרך הרדיו את העם, דיברו רכות וקשות, עד שסוף כל סוף הגיע אותו הערב האיום, ורדיו זה עצמו כבר הוליך את הקול שלו (הנאום הטריאומפטורי בלינץ), הקול הנתעב, המחוּטם, כבד־הניווּל… הוּגפה דלת המלכודת!!
ניחשנוּ אגב היסוּס: איזו עמדה כלפינו תנקוט מעתה משפחת פּייטל? היעמדו בנסיון? האם לא ייראו לנפשותיהם להתרועע עמנו גם לעת כזאת?…
והנה בבוקר למחרתו פגשנו את האשה בשדה, במשעול המוביל אל תחנת־החשמלית, כשהיא מהדקת מטפחת לעיניה. הלוך ובכה עברה על פנינו, מתנכרה, כאילו לא הרגישה בנו כל עיקר.
כמרחק מה אחריה נגרר פרנצל, קודר ונדכה אף הוא. אותו עיכבנו ושאלנוהו לפשר הדבר.
– את אבא פּיטרוּ היום ממשרתו. מצאו, שאין אנו “אַריים” טהורים…
תוך כדי הפתעה־הדהמה זו והמית הלב אל הנער הנבוך, “בהתודעו אל אחיו”, נבהלתי מפני עצמי (עד היכן הדברים מגיעים!): עיניו הכחלחלות הפסידו פתאום משהו מהליבוב הקודם.
אני רואה אותם...
מאתגרשון שופמן
אני רואה אותם, את הבאים אל קברי; אני רואה אותם בגשתם דומם ובהניחם את הפרחים. לא אמת, שהחיים אדישים אל המתים. יש נאמנות, יש. הנה אני רואה אפילו דמעה יורדת.
ואם בכל זאת מורגשת בהם במבקרים איזו התאפקות, איזה קוצר־רוח – מה בכך? מה יש לדרוש מילוּד אשה? אמת, הם כבר רוצים לצאת. אוירה זו מעיקה עליהם. אני מבין להם וסולח, סולח. כלום הייתי אנכי, בבקרי קברי ידידים, טוב מהם?
אבל הנה באו אלי, כנטות היום, שנים. ידיד וידידה, שתי נפשות, שבעולמי הפנימי מילאו בשעתן תפקיד חשוב מאוד. ארוכות־ארוכות שהו אצלי. בינתים החשיך, ובאמרם לצאת, מצאו את השער… נעוּל. שומר בית־הקברות, כנראה, לא הרגיש בהם בכניסתם, לא ידע ממציאותם כאן כלל, ובלכתו הביתה, כמשפטו ערב ערב, נעל את השער אחריו – וכלאָם! ברגע הראשון התביישו זה בפני זה בנפילת רוחם, ניסו להתלוצץ קצת, אבל עוד מעט והבהלה אחזתם בכוח. הם דפקו, הם טיפסו על גדר־האבנים, הם קראו. הם צעקו. מבולבלים, נבעתים, התרוצצו בינות למצבות האילמות, נדחקו בעד כל חלל צר, בעד כל מבוי מפולש, נשרטו בעוקצי שיחים וקוצים, תרו, גיששו וחיפשו מוצא. לצאת, לצאת, לצאת!…
מה כל החרדה, יקירי? הלא אנכי פה עמכם – ואתם כל־כך אהבתוני, כל־כך אהבתוני!
הגג
מאתגרשון שופמן
בילדותנו היה כעין תחנת־בינים בין ארץ ושמים – הגג. הגג המשופע, הגבוה, הבלתי מושג. הבטנו אל חודו בדחילו, ביראת הרוממות, בסקרנות עליונה. קינאנו בחתול, במנקה הארובות… ואם לעתים רחוקות קרה מקרנו גם אנו לשהות שם שעה קלה, נפעמנו מאוד – כשנאחזנו בקושי בשחיפים עמוסי האזוב עם ראשי המסמרים הגדולים, המוחלדים קצת; כשהסתכלנו בפגר האנקור על רגליו הזעירות־הזעירות… נפעמנו מאוד.
כן, העליה לגג היתה בבחינת־מה עליה למרום.
לא כן, לא כן הגגות השטוחים כאן. עליהם מטיילים האנשים, דרך חולין, כבחדר משכבם. תולים שם את הכבסים… אין תחנת בינים בין ארץ ושמים!
אכן, יתרון לגג המשופע על הגג השטוח, וקשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות.
האם
מאתגרשון שופמן
להרגיש את האם, את האם בגילויה הכי ענוג, הכי נעלה, להרגיש את האמהי –האלוהי, ניתן רק אז, אם חולה־אהבה אתה על הבת, והיא, האם, אשת חן וראויה לאהבה אף היא, סוככת בכנפה על כל הענין, חרדה עליו וגם תומכת בו עד כמה שידה, יד אֵם מגעת, וכל זה במין מסירות מופלאה, בהקרבה עצמית מסתורית ונוגעת עד הלב מאוד.
עם אֵם כזאת זכיתי אנכי פעם לבוא במגע.
בבוקר, אחרי ליל־סיוטים, ממחרת הריב־הפירוד הראשון, התהלכתי בחדרי, התלבטתי מפינה אל פינה, ופתאום צלצול: האֵם!…
מה חפצתי לנפול על צוארה! הלב ניחש טובות. סוף־סוף היא האם, ובידה, כביכול, המפתח… והריהי מדברת:
–… לא באתי לפשר, לא באתי לתווך, אבל… אינך צריך לשכוח, כי עודנה תינוקת, עוד לא מלאו לה שבע־עשרה שנה… אין לך שום יסוד ל“רוגז”… שובה אלינו, שובה!…
אבל השלום, כשלום הבין־לאומי, תלוי בשערה. לא ארכו הימים, ושוב סכסוך ושוב חשד ושוב פירוד ושוב אי־שינה, דכאון כבד מנשוא, ושוב, כמלאך מושיע, האם בבוקר:
– איני מתכוונת לפשר, איני מתכוונת להשלים, אבל… איני יכולה לראות בצרת נפשה… בכתה כל הלילה…
וכך חזרו הדברים חלילה. שלום זמני ו“ברוגז” וציפיה לאם, שלום וברוגז וציפיה לאם.
בביתם לא פסקה אצלי המתיחות המציקה, הידועה כל כך לחולי־אהבה. התרוצצתי מחדר אל חדר, מחדר הבת אל חדר האם וחזרה. עתים, כשהיא, האֵם, הרגישה בי קדרות כלשהי, שאלה בחיוך:
– מה, שוב לא טוב?…
והיו בו, בחיוכה היפה (אגב עצימת עינים), גם ניחומים גם אבק־לגלוג, ויחד עם אלה גם מעין קורת־רוח דקה מן הדקה, נחת אֵם מפרי בטנה: הנה איזה כוח לה, לקטנה!…
ככה פירפרה הנפש הפצועה והתרפקה עליה, על אמה, על האם הענוגה, שריח־היולדת בה עוד לא נמר, וחתרה לחסות בצלה, להשתפך אל חיקה ולחלק עמה את הכל, את הרעות ואת הטובות; וזו נענתה, נענתה והשתתפה באלה כבאלה בכל עדנתה האמהית.
באחד הערבים אצתי אל חדרה ולחשתי לה:
– הנני מאושר!…
לתמהוני, לא נהרו פניה הפעם כמשפטה ברגעי “אָשרי” הקודמים. לא נהרו פניה. בספקנות הציצה בי, בספקנות. הכבר ידעה את הסוד?… כך, לפעמים, מתלהב חולה אנוש לקראת רופאו: “אני חש את עצמי עכשיו טוב מאוד!” בה בשעה שהרופא יודע, כי ימיו ספורים.
וכן היה. כעבור ימים אחדים אחרי ה“אושר” בא הפירוד הסופי. כמו מן המארב זינקה האמת בכל אכזריותה, בכל עריתה, ונעשה ברי: הפעם גם האם לא תוכל להציל לא תוכל! כלתה הרעה! קץ!
עזבתי את הנערה לנפשה באמצע הרחוב, בשעת צהרים, והלכתי נכחי מבולבל, כושל, כהולך על פני רעידת אדמה… חסל!!
ונס לא נתרחש. עברו ימים, שבועות, והאם לא יספה בוא עוד. חדשים – ואיננה. הנה צעדים במדרגות מתקרבים ועולים – וצלצול… במעון הסמוך.
לא תבוא, לא תבוא!
זמן רב עבר מני אז, וזה עשה את שלו. הנערה עצמה כבר דהתה, התנדפה, התאדתה, אבל אל פעמי האֵם עוד אזני נטויה… אם אלוהית, הרת־הצלה, העוד בוא תבואי, העוד בוא תבואי?!!
בין גלבוע וגלעד
מאתגרשון שופמן
ללא מורך לב נהג את מכוניתו הנהג האמיץ שלנו בדרכים המסוכנות. הנה הוא צופר בעוז. צופר נמרצות, והערבים על גמליהם נראים תחילה כמסרבים, אבל סוף סוף הם מצייתים, נרתעים הצדה, אם כי לאט־לאט, בכבדות, בעצלתים, ומפנים את הדרך, מפנים.
הכל מסביב מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור, ועבר והווה בערבוביה. אל הרי הגלבוע מימין, על מערומיהם ושרטוטי חמוקיהם, נמשכות העינים בלי הרף. כאן, כאן, כאן!… מלמעלה, מעל השיאים הללו, פוקדים הם ביריות את בית־אלפא שלמטה, הם, הפלשתים־הערבים, כשביניהם מוטלים חללים שאול ויהונתן. הרי הגלבוע, כמה קרובים אתם – וכמה רחוקים!
הלאה, הלאה נישאת המכונית דרך העמק. כפר ערבי בצד הדרך על כל קדרותו, דלותו ואיבתו; אבל הנה התעופפה שם תרנגולת בקעקוע כה קרוב ללב דוקא, קעקוע מימי ילדותנו ממש.
בודדות, בטלות בשטח הריק מסביב, רובצות ה“נקודות” המעטות שלנו פה ושם. ובתוך הנקודה הרחש היום־יומי: הכביסה, הלול וצוחתו, הפרות ברפת, שהזבובים מציקים להן מאוד (רחמנות על הפרה קצוצת הזנב בדגניה ב', שאינה יכולה להתגונן כל עיקר). מגדל הצופים, הזרקור, העמדות. בבית־הילדים שקועים אי־אילו תינוקות בהרהורים…
“נקודות” בתוך ה“נקודות” הן הנערות היפות המעטות, אחת בקבוצה ושתים בקיבוץ. כשאחת מאלה נכנסת למעגל ההורה, הרי הריקוד מקבל טעם אחר לגמרי. הן, הן, יחידות הסגולה הללו, הן הן אולי שנותנות חשק לעבודה, לשמירה, לעמידה על הנפש. האחת, ליטי, מפליטי גרמניה, משמשת “אחות” בקיבוץ שעל שפת הכנרת. כמהים החולים למגע ידה, והם שלושה: חולה השפעת, הפצוע בהתנקשות האחרונה ונשוך הנחש.
היום ביקשה את אחת החברות, שתחליפנה בעבודתה, והיא נלותה אל שיירת האורחים בהפלגתם בסירת־המוטור לעין־גב. מעדנות הולכת הסירה וחוצה את הכנרת באלכסון. הנערה היפה במכנסיה מתפרקדת, חשׂוּפת שוֹקים, על הסיפון, ותפוסת הרהורים, נדמה, שהיא עושה עכשיו את חשבון עולמה־עולמנו ביסודיות, שאין אחריה כלום.
בנוער הגרמני רבים הם עולי הימים, שאך זה עתה עזבו את ספסל בית־הספר. לא חזקים, עדינים כנערות, ואף על פי כן הם מושכים בעול הקשה מתוך תפיסת גורלם עד לשרשו. עבודת־פרך, שמירה, הסתכנות, שינה קטועה באוהל־הבד והרובה לצדם…
הכל מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור. מציאות או חזון? הווה ועבר בערבוביה. אל הרי הגלעד שלפנינו, כמו אל הרי הגלבוע שמאחרינו, נמשכות העינים: מחפשות הן שם, בערפלי חריציהם, את… בת יפתח.
"לא לישון, לא לישון!..."
מאתגרשון שופמן
– לא לישון, לא לישון!… – צועק הילד ומתחנן על נפשו, בהינשאו בזרועות אמו מצריף הוריו אל בית־הילדים. מתאווה הוא להישאר כאן, עם אבא ואמא, ולהיות ער, ער.
כצללים תועים חברי הקיבוץ בחשכת הערב בינות לצריפים, ל“ליפטים” ולאהלי הבד. יחידים וזוגות זוגות, בוסים הם בחול העמוק אילך ואילך. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. קומקומי־האלומיניום הגדולים מצהירים מתוך המטבח המואר. הנה נפתחת דלת המקלחת לרגע ובחור ערוֹם נראה שם יחידי, כשהוא סומר משהו.
ה“עמדות” תפוסות, והזרקור מוליך ומביא פס אורו על פני השדות בחוץ ומאיר מין ספיח אדמדם משונה, הספוג, כביכול, דמי מלחמות־קדומים. הלאה, הלאה, הרחק, עד קצות תבל, זרוק אורך הבולש! כי כל העולם – מחנה האויב. מכל עברינו, מסביב, אורבים הם לנו. אינם סובלים, שמצאנו מנוח כלשהו לכף רגלינו; אינם סובלים, שעדיין אנו נושמים קצת. לא לשלול שלל ולבוז בז, אף לא לרשת את מקומנו, כי אם סתם, חיינו כשלעצמם כצנינים בעיניהם.
להתלכד יחד בנערינו ובנערותינו יותר ויותר, לעמוד על המשמר, להביט כה וכה בשבע עינים, לפלח את האפלה הזוממת ולהגביר את העֵרנות פי שבעים ושבעה – “לא לישון, לא לישון!!” חרד־חרד הלב על הילדים, על הנערה הנאהבת, וחפץ מתעורר לרגעים לסוך עליהם בגופנו כבר עכשיו… כי עין הפרא לא תחוס גם על הרך והענוג בנו, לא תחוס!
מעצם עבי־החושך מבהיקים שקי־החול בתחתית־הגדר, שקי־החול הללו, הרבוצים זה על גבי זה, שאינם נותנים לשכוח את המצב. רחוקים וקרים ואדישים נוצצים הכוכבים ממסילותם, כוכבי דבורה. רחוקים וקרים ואדישים, ושוב אין לסמוך עליהם, כבימי סיסרא, בהתלקח הקרב… יחידים וזוגות זוגות, בוסים חברי הקיבוץ בחול העמוק. “בורשה הכרתיה”… מספר האחד. ראש נערה כפופה על ספרה לאור עששית־הנפט נראה בעד אשנב־הצריף. עירום־ועריה סומר בחור יחידי במקלחת… הזרקור מאיר ערבה אדמדמת, עקובה מדם מלחמות־קדומים, וחותר למתוח את פס אורו הלאה, על פני כל השטח העוין, סביב־סביב, הרחק, הרחק, עד קצות תבל; והילד, בהינשאו אל בית־הילדים, צורח ומתחנן על נפשו:
– לא לישון, לא לישון!!!
"על צד"...: מרשימותיו של מעפיל
מאתגרשון שופמן
בניך מרחוק יבואו ובנותיך על
צד תיאָמנה
(ישעיה ס‘, ד’).
בלילות ההם, בעמדי נשען אל מעקה הסיפון ומביט אל אפלת הים, היתה לי מעין הרגשה של הישנוּת החויה, היינו, שפעם בחיי כבר נישאתי במצב דומה לזה. מתי? בילדותי הראשונה, עודני ילד כבן חמש, נפלה בלילה דליקה בביתנו (בית־עץ ישן־נושן, יבש ונוח להישרף), וה“בוֹבה” (המילדת), ציפה, זו העסקנית, רבת הפעלים, אשר עם כל אסון הופיעה תמיד כמלאך מושיע, הוציאתני ממשכבי ונשאתני הרחק, אל קצה הפרבר, אל בית אבי־זקני.
לא תפסתי אז את כל הענין, את ענין השריפה; נישאתי ללא הבנה – מן האור אל החושך… (בחוץ הלילי, אגב, חזיתי אז את משיח רוכב על חמור…).
אשת חיל, אשה נפלאה היתה ציפה זו. מלבד מה שהחישה עזרה בלילות כמילדת, הרי יש שהעירוה משנתה והבהילוה גם אל חולה סתם. היא ידעה להושיט כף מלח לחולה־ריאה בפרוץ קילוח דם דרך גרונו בחצי הלילה; ואחר־כך ערכה את השלפוחית עם גושי הקרח… היה היו לילות וימים!
בהופעתה בלבד עודדה; היא ריפאה, היא ניחמה, היא הצילה. עד שביום חורף אחד נשמע הקול: ה“בובה” ציפה מתה! על האחרים הרעישו האנשים עולמות, צעקו בקולי קולות, הבהילו אליהם את ציפה, ואילו היא, ציפה עצמה, מתה באלמנותה־בדידותה מיתת־פתאום – בחשאי־חשאים.
היא הצילה על ימין ועל שמאל – ולה לא היה מציל!
נפעם־נדהם ראיתיה מוטלת על הרצפה בביתה, מכוסה שחורים ושני נרות דולקים למראשותיה.
והנה כאותה האשה הנפלאה בשעתה מוטלת עכשיו מתה, סמוך לחוף, האניה המצילה. שחורה, מבולקה, מוטה על צדה… הלא גם היא נשאתני באישון לילות. ללא אורות שירכה דרכה בים הסוער, מתגנבת חתרה, טולטלה, התלבטה, הלוך ונטה על צדה, על צדה…
"על צד"… "על צד"…
מה עשיתם?!!
מאתגרשון שופמן
בשעה של דכאון ונפילת רוח בא הזוג הצעיר לידי החלטה זו (בעיקר מחמת חולשת האשה); בשעה אפרורית, כשהכל מסביב דהה פתאום, לרבות האהבה. האם כדאי להביא יצור לעולם משעמם ואפור־על־גבי־אפור זה? ועוד לעת כזאת? האם לא המאושר הוא “אשר עדן לא היה”?!
והנה הם יושבים בחדר־המתנה של רופאת־נשים. (הענין הותנה ו“סודר” ביניהם ובין הרופאה עוד קודם, ועכשיו הגיעה השעה הקבועה להוצאה אל הפועל). מתיחות כבדה מנשוא. עתונים מצוירים, ממושמשים, על הדלפק, ומתוך הכוננית מציצים גבי ספרים. ילד קפריזי מציק למשרתת, ואמו, הרופאה עצמה, בחלוקה הלבן, מתהלכת כה וכה בכבדות – וכרסה בין שיניה (דוקא!).
עד שרמזה:
– בבקשה!…
האשה נקראת אל חדר־הניתוחים, והוא, הבעל, מתבקש לצאת עכשיו ולשוב רק בעוד כשעה.
על המדרכה בחוץ, לפני שער הבית, הוא מטייל, הלוך ושוב. מתוך התוהו הנורא מצהיר השלט: “ד”ר נ. נ., מומחית למחלות־נשים". שם, למעלה, בקומה השניה, ברגעים אלה חיי אשתו מופקרים בידה. חרד, חרד הלב. האומנם היה צורך בדבר? המונים עליזים, שלוים, חולפים על פניו מזה ומזה, וביניהם גם נשים הרות. והרופאה גופה? בשביל עצמה היא יודעת מה עדיף! ומה אם הדבר לא יעבור בשלום?… איך יחיה הוא אחר־כך? איך ישא פניו אל הוריה, שהיא בתם היחידה, בבת עינם?! איככה?!…
אחד הידידים הטובים עובר לתומו ומצהיל פניו:
– מה אתה שוהה כאן? ראיון?… אני אספר זאת לאשתך…
אולי להגיד לו, למען יקל ללב? אבל כמו בערפל מבליח פרצוף־הידיד – פגום, מטושטש, רחוק־רחוק.
איומה הציפיה. נצח!
בחיוך קידמה את פניו לבסוף הרופאה: “הכל בסדר”.
הכניסתהו לפני ולפנים, לתוך החלל המלא ריח אתר כבד. על הספה מוטלת אשתו; עדיין לא ניעורה לגמרי מהנרקוזה. מבטו נתקל בעקבות הדם על הרצפה… והנה היא מתחילה מתעוררת; הוזה… לא פילל, כמעט שלא ידע קודם כלל, עד כמה יקרה היא לו, עד כמה קשורה נפשו בנפשה, עד היכן אהבתו אותה מגעת! אשתו הענוגה, הזקופה, הדקה, הריחנית. בדמע, מזועזע עד היסוד, גחן ונשק לה על חורון לחיה לעיני הרופאה המעוברת.
ולפנות ערב הוליכם אוטו הביתה. לאט, לאט. במסירות נוגעת עד הלב מאוד, כתינוקת, נשעה עליו אגב נסיעה – חלשה, חיוורת, מחוסרת דם… אפילו ברגעי ההתאהבות הראשונה לא הגה אליה רחשי־לב ענוגים כאלה עכשיו, בשעה גורלית זו. בזיו השקיעה רבץ הים תחת עדרי עננים, ואניות באופק נשאו זהב. באהבה וברחמים טבל עולם־יה, עולם נפלא – ותוכחה קשה, חמורה, עלתה ממעמקים:
– מה עשיתם, מה עשיתם?!!…
מסדה
מאתגרשון שופמן
ליל ירח על פני ים המלח. החופים השוממים מזה ומזה. על סיפון האניה ישנים הבחורים והבחורות בערבוביה, מהם ראשיהם כבושים בשולחן הארוך, ומהם צונחים ומתרפקים בלא־יודעים איש על אחיו. תרדמת אלוהים נפלה עליהם, על כולם. עייפות, או הסתתרות אינסטינקטיבית בתוך תרדמה זו מפני התוהו־ובוהו מסביב?…
הם סיירו את מפעל האשלג בסדום, השתתפו בחגיגה, רקדו שלושה לילות רצופים, טיילו בהרים, מזוינים ברובים, נכנסו לתוך מערות אפלות וקרות וכו' וכו', ועכשיו הם חוזרים איש איש לקיבוצו, לקבוצתו ולסבלותיו. נוגעות עד הלב הנערות הנרדמות בחיורון פניהן, בעייפותן – בין מים ושמים, לנוגה הירח המוזר. מערומי שוקיהן העלו “עור־אַוז” (סמרמורת) – מצינת הלילה.
– מסדה! – קרא האחד, כמי שהעירתוּ משנתו יד נעלמה.
וכל הנוסעים הקיצו אחד אחד והציצו מבולבלים אל אותו שריד המבצר, שהתחיל מסתמן בדמדומי השחר בין בתרי ההרים בחוף השומם שמשמאל.
הציצו – וחזרו ונשתקעו בשנתם. ורק העלם, שהקיץ הראשון, עוד נשאר ער והביט דומם, כמוני, לשם, לשם, אל אותו התל הבולט.
– מסדה, מסדה!…
רק זה עכשיו, כביכול, גוע שם הד האנחה האחרונה… כפליטי חרב נדמינו לפתע, כמורדפים, ואניתנו – כאחת האניות התועות, הנודדות, אשר חוף אין להן.
נכרים
מאתגרשון שופמן
גם הפועלים הערביים, שמעסיקים אותם, כאן במפעל, ושרואים אותם כידידים, באו להשתתף בחגיגה. הנה הם יושבים יחד בכפיותיהם ובמכנסיהם־שקיהם, איש פגיונו (בנדן־כסף) על ירכו. שחור־עינים ולובן־שינים. מסתכלים. את האורחים, שנקבצו ובאו לפינה נידחת זו מ“נקודות” שונות, הם גומעים בעיניהם ממש. איזו השתאות־סקרנות במבטם האפל, מין קפאון משונה בפני הופעה, שאינה בגדר השגתם כלל. לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין, להבין, להבין!…
לרגעים, בין הורה להורה, הם קמים ומפגינים ריקודיהם אף הם. ריקודים פרימיטיביים לנגינת חליל מונוטונית מאוד. נכנסים לתוך אכסטזה ורוקעים ברצפה בכל הכוחות, במסירות, בפולחן. בחורינו מסביב צוהלים, מוחאים כף וגם מסייעים להם אגב חיקוי הצריחות הפראיות, בה בשעה שעיניהם מחייכות חיוך היתולי דק מן הדק.
ורק בחורה אחת מבין האורחים, בהירת שׂער, הביטה אליהם ברצינות – ללא שמץ היתול, ללא אבק חיוך, כעצם מעצמם. חוט אינטימי נטוה בחשאי בינה וביניהם – למרות כל הריחוק. הם, הערבים, העלו על לבה עכשיו את ריקודי בני עמה בכפר מולדתה. בחורה זכסית היתה זו, מפליטי גרמניה, שטולטלה הלום בלכתה אחרי מאהבה היהודי. גיורת.
ידה בבלורית
מאתגרשון שופמן
לפני שלושים שנה, בברחו לכאן מחוצה־לארץ, מפניו ברח, מפני ידידו המסוכן. אחת אחת גזל ממנו את נערותיו. כוח מיוחד היה לו; הבהוּב מופלא באישוניו הזעירים ומסביב להם, בו משך אליו את כולן, את כולן. ומדי פעם בפעם התחיל הענין הרע בזה, שהנערה שלחה ידה פתאום בבלוריותו הוא ודיבללה בה דרך חיבה יתירה, כביכול, דבר שלא הסכינה לעשות קודם, בה בשעה שדיברה והביטה אל הלה, אל ידידו.
כן, במגע ידה בבלוריתו התחילה הקטסטרופה. הגיעו הדברים לידי כך, שמכיון שהרגיש באחד הערבים, בשבתם שלשתם יחד, את המגע הזה, כבר ידע, כי אבד! מצא נערה אחרת, והכל התנהג כשוּרה עד… עד… שידה בבלורית – שוּב!… גם זו! כך חזרו הדברים חלילה.
והוא ברח מפניו; אנוס היה לברוח.
אבל המאורעות העולמיים הביאו סוף־סוף גם אותו, את הידיד המסוכן, הלום, אל המקלט היחידי. מאוד רגשה הפגישה עם ידיד־נעוריו אחרי הפרידה רבת־השנים. אחרי אשר “ראות פניו לא פילל”. והוא הלא אהב אותו מאוד! עכשיו יוכל להתיחס אליו בלב שלם, באין עוד הגורמים הארורים, שעכרו את ידידותם שם, בימים הרחוקים ההם. עכשיו, בעמדם שניהם על סף הזיקנה, ואשתו בחינת “אחרי בלותה”; עכשיו, כשוך האהבים הסוערים וכל הכרוך בהם, והוא – בעל בעמיו ואב לבנים ולבנות מבוגרים.
במסיבה משפחתית יושב אצלו האורח היקר, הנאהב – עטור־שׂיבה וחרוש־חריצים מעשה שלושים השנה ותלאותיהן. ופלא: אותו משהו באישונים הזעירים ומסביב להם, אם כי דהה במקצת, שמור עדיין, על אף הכל, וחיוכו מלבב, מלבב… ככוחו אז כוחו עתה. היפה בבנות, צפרירה, התחילה מתלהבת ביותר בדברה עמו, ותוך כדי כך שלחה ידה פתאום בבלורית אביה (זה ישב והיא עמדה על ידו), בבלורית המכסיפה, ודיבללה בה כה וכה, מה שלא הסכינה לעשות מעודה.
קודר, דחה אותה וסטר על ידה סטירת־אב, ספק בהיתול, ספק במפגיע – על כל אותן הידים הענוגות והבוגדות סטר, על כל העבר הרחוק, על הגורל עצמו, אשר אין מנוס ומפלט ממנו עד הנשימה האחרונה.
"אני רוֹצה לראוֹת!"
מאתגרשון שופמן
עונת חורף זו אצל אומות העולם בחוץ־לארץ עונת ניחוּר חזירים היא. בוקר בוקר בוקעות ועולות הצריחות האיומות מתוך החצרות בכפרים ובפרברים. ביחוד קשה היה לי תמיד לראות את השתתפות הילדים ב“עסק” זה, את התעוררותם ומצב רוחם החגיגי. באיזו חמדה הסתכלו בכך, באיזו הנאה!
הרי לך הילדים, ה“מלאכים” הקטנים!
נער נאה, כבן שבע, היה בנו של הקצב וגנר בפרבר מגוּרינו. הנה הוא עומד בחצרו כחום היום, יום קיץ, וחבריו, בני גילו, קוראים אליו מבחוץ. ברגע זה מופיע אביו, כשהוא מוליך עגל רך, שזה עתה קנהו מאחד האיכרים השכנים. הנער אץ אחרי אביו והעגל אל ירכתי החצר, אל מקום הטביחה, לשם, לשם, אל תחת עץ האגס. תוך כדי הילוכו הוא מחזיר פניו בשתיקה כלפי חבריו וזורק אליהם מבט מתנכר, רחוק, מבט מעולם אחר. עכשיו לא יצא אליהם, עכשיו ענין לו חשוב יותר…
ילדי נכרים!
עד שסוף־סוף עלה בידנו להימלט מארץ “החיות הצהובות” וגוּריהן, וגוּריהן…
והנה –
לפני כלוּב־הפּתנים המזוגג בגן־החיות בעירנו החדשה צובאים הילדים – ילדינו, ילדינו! – ומצפים בקוצר רוח… מצפים הם לרגע, בו יבלע הפתן־הענק את השפן, טרף חוקו (מזינים את הפתנים בשפנים חיים), חיים יבלענו. ברם, “הפיתון”, אם מתוך שובע, אם מתוך רישול, אינו ממהר לעשות זאת; יש לו שהוּת.
הנה הוא, “הערוּם מכל חית־השדה”, משרבב ראשו המחודד בכיווּן אל קרבנו, שמשתעשע לו לתומו בקרן־זוית שלו ללא שום פחד, מבלי הבין כלל, עם מי הוא כאן, המתקרב והולך, הנה, הנה, סמוך, סמוך – ונרתע לאחוריו. הנה, הנה עוד אחת מעט – ולא! נער קטן אחד סבלנותו פקעה, והרי הוא מתופף על הזגוגית, גוחן ומקיש בקרקעיתו של הכלוב מלמטה ועושה כל מיני נסיונות לזעזע את הנחש, להעירו מתנומתו, מרישולו, ולהמריצו ולהמריצו…
– למה אתה עושה כל זאת?! – גערתי בו.
– אני רוצה לראות!…
אחרוֹן
מאתגרשון שופמן
מהיותי חי זמן רב בין הגויים, נתרשמתי כאן ביותר מבעלי־המלאכה היהודים. זה עידן ועידנים שלא ראיתי סנדלר יהודי, והרי אני יושב ליד שולחן עבודתו, ממתין לגמר תיקון נעלי, ומסתכל בהנאה בעשיית מלאכתו, כמו בקטנותי. הירשל הסנדלר עשבים כבר עלו בלחייו, אבל,נכדו" זה ממשיך את פועל ידיו באמונה, באותה החריצות ובאותה היכולת.
בימי אנדרלמוסיה אלה טוב לשבת כאן, בתוך ד' אמות הללו. המבצר היחידי. כאן, בסנדלריה, יש בטחון; כל הכאה בקורנס הודפת, כביכול, את האויב הבלתי נראה… גדולה מלאכה, שמרגיעה ומעודדת בכל מצב שהוא.
ומקורנס־הסנדלרים אל הקורנס הגדול, קורנס־הנפחים. הנה גם “צאצאיו” של ביינש הפחמי. אף הבחורים החסונים הללו, כאותו ביינש הגברתן בשעתו, מעסים את הברזל המלובן וצרים לו צורות שונות, כשנחילי גצים אופפים אותם. הנה הם מכים חליפות בפטישיהם הכבדים, הענקיים, מצייתים לקריאת ביינש מתוך קברו הרחוק: הכו, הכו, אַל תחמולו!
ומכאן אל הפטיש הקטנטן והנחמד והסדן הקטנטן והנחמד אף הוא – אשר לשען. ריח ילדותנו נודף כאן עם ריח הבנזין בו שרויים הגלגלים הזעירים, המופלאים, שלא יחלידו. כיענקל השען בשעתו, כך גם זה מסתכל במשקפתו, בעינו האחת, בתוך בני מעיו של השעון ובולש בהם במלקחיו הקטנים והענוגים – ודאי כדי למצוא ולתקן שם אותו ליקוי עצמוֹ.
ככה עובדים כאן בזיעת אפיהם גם שאר בעלי־המלאכה, איש איש במקצועו: הפחח, המסגר, הבנאי וכו'. כולם, כולם ממלאים את פקודת “אבותיהם”: המשיכו, המשיכו, איש איש בפינתו, ובנו את הארץ וכבשוה!
אבל, מאידך, גם זה הישיש התימני בחלוקו, הפושט יד – האם לא צללי אותם הקבצנים הקדמונים, הנודדים (מהטיפוס ההמוני), שבמקלם ובתרמילם נטו ללון בצל קורתנו הדלה, האם לא הם הם, שרומזים אליו מנבכי העבר הגיטואי: פשוֹט ידך, פשוֹט, ואת מקומך־מקומנו אל תנח!?…
והוא פושט ידו, התימני הישיש בחלוקו המסואב, פושט בלי הרף, נאמן לפולחן אבותיו אף הוא. במין “גרציה” גועלית הוא פושט אותה, את היד הרופסת, המדולדלת, שכאילו שותקה במצב הפישוּט. כסהרורי תועה הוא ממסעדה אל מסעדה, מחבורת אנשים אחת אל אחרת (אגב ניצול ההתקהלויות “הפוליטיות” למטרתו. מה לו המלחמה וכו', וספק אפילו, אם יודע הוא בכלל, כי יש מלחמה!) ובבוּאת עיניהם של כל קבצני הדורות בעיניו הטרוטות. חיוּניוּת היתולית הוצקה בו כתריס בפני יסודות התחיה העוֹינים, המסוכנים. ככה הוא משוטט כה וכה, ללא הפסקה כלשהי, אחוז בולמוס כבוּש, להוט אחרי כל מיל ומיל, הומה ומהמה אחרי נדבה, נדבה, נדבה. כדי שגם הלילה לא יעבור לבטלה, הרי הוא מלחית, מקופל כעין פקעת, באמצע המדרכה, תחת הרגלים ממש, נים ולא נים – בפישוט יד לתוך חללו של עולם…
והנה פעם, עם שחר, בעודנו מוטל כאן שריד־עבר אחרון בלב העיר החדשה, נשמע מרחוק הילוך מחנות. זה צעד בסך הנוער הרענן (טיול משכים אל מחוץ לעיר בעונת החופש בקיץ), דרך בעוז, בגבורה, כערוך־מלחמה – הנוער המרוחץ והמחושל בגלי הים… בשפעתם הציפו הנערים והנערות הללו גם את המדרכות משני צדי הרחוב, והרי הם מתקרבים ובאים עליו, עליו – והוא לא נע ולא זע! כאילו נתכוון לעצור בגופו העלוב את התקדמות האויב, כלומר: “רק על גופתי תעבורו!!!”
הז'נדרם
מאתגרשון שופמן
מסיפורי אחד הפליטים
את כל החפצים, שהם בגדר הולכה, התחלנו אורזים לאט־לאט; על כל מה שמטעמים שונים לא יכולנו לקחת אתנו, קבענו מודעות בעתון המקומי: כל הרוצה יבוא ויקנה.
בבהילותנו מכרנו בחצי חינם דברים חשובי ערך. כמה רהיטים ומכשירי מטבח נתנו לשכנינו הנוצריים. כל ישותנו מכוונת היתה לקראת יום הנסיעה: להימלט מן הגיהינום הזה כל עוד נשמתנו בנו, להימלט, להימלט!
ראש הקהילה הייתי בעיר מגורי ל., ובפרפורי שושניג ובנסיונו האחרון לערוך משאל־עם היתה במקצת, כביכול, גם ידי באמצע. שלחתי בענין זה מכתבים חשאיים לכל בני עדתנו בחתימת שמי. היה ברי לי, שאם יוָדע הדבר עכשיו לשלטונות הנאציים – וזה עלול היה להיודע בכל רגע, שהרי כל הניירות של הקהילה בידיהם הם – “אחת דתי!”
בבוקר למחרת הכיבוש ההיטלרי השכמתי לפתחו של רב העדה, הפּרופסור הישיש, שהייתי מבאי ביתו; בתמימותי היה בדעתי לבקש ממנו שאם יאסרוני, יואיל נא הוא, הרב, להשתדל למעני אצל בעלי השׂררה החדשים, כמשפטו במקרים כאלה מקדמת דנא. צילצלתי, ואשת הרב יצאה לקראתי בדמע: עוד בלילה נלקח הרב עצמו אל בית־האסורים!
יום יום ומאסריו החדשים. יהודי פּלוני נאסר, אלמוני נשלח למחנה הסגר. בגויעת לב חיכיתי לתורי אני. לא ישנתי בלילות אגב הקשבה דרוכה לכל פסיעה בחוץ, לכל רשרוש. בפגשי בשדה ז’נדרם זר, שלא הכירני פנים (אני ובני ביתי גרנו בפרבר, מחוץ לעיר, אֵזור הכפוף לרשות הז’נדרמריה, ולא למשטרה העירונית), עקבתי אחריו לראות, אם לא אלינו הוא הולך. ובעיר התהלכתי כצל; ופעם תעיתי על שפת הנהר ותרתי לי בחשאי מקום נוח לקפיצה… עד היכן הדברים הגיעו!
כשבוּי־חרב בתוך מחנה האויב הצוהל, הפראי, שכור־הנצחון, הנך מתלבט ברחובות תחת דגלי צלב־הקרס הענקיים. לפתחי החנויות היהודיות ניצבים חיילים מזוינים. על החלונות של בתי־הקפה, אחד לא נעדר, הכתובת: “ליהודים הכניסה אסורה”. בכתובת זו הנך נתקל גם ליד המרחצאות הציבוריים. הספסלים ברחובות ובגנים: “רק בשביל אריים”. ורגע רגע, בכל אשר את ה פונה, צועדות־שועטות לקראתך “פלוגות הסער”, התהלוכות האדירות הללו, שאין להן סוף, המרעידות את האדמה בלוית השאגה־הזמרה
היום לנו גרמניה,
מחר – תבל כולה!…
מה טוב היה, אילו הופיעו פתאום בשמים אוירוני מלחמה, נחיל עצום, והשליכו פצצות על ראשי החיות המתועבות הללו בעצם השתוללותן וריסקון אברים אברים; האח, מה טוב, מה נפלא היה הדבר, ולוּ גם “תמות נפשי עם פלשתים!”…
הסרטיפיקט כבר היה בכיסי, אבל מוכרחים היינו לסדר עוד אי־אילו דבירם פורמליים. בשל “חטאי”, שנשאתי בחובי, ארכו לי הרגעים כשנים, וכמעט שלא האמנתי בהתגשמות הנסיעה. המתיחוּת הציקה ללא נשוא עוד. עד שסוף כל סוף בא היום הגדול, והאוטו כבר חיכה לנו בחוץ
מזודותינו בידינו ירדנו במדרגות המעקה, והנה ז’נדרם לקראתנו, לבי הך: אבדתי! מעם האוטו יקחוני אל הגרדום!!…
מתוך ערפל מוזר הבליח לנגד עיני אחד מפרחי הז’נדרמריה המקומית, שהכרנוהו היטב, בחור צעיר, נאה, רענן, קורן, והרי הוא אומר:
– ראיתי בעתון מודעה, כי תנור־גאז נמצא כאן למכירה. אני נשאתי לי אשה עכשיו – הוסיף בחיוך – ואנו צריכים להסתּדר – –
היא וחברתה
מאתגרשון שופמן
היא היתה היא, וחברתה כגון צל שלה, ככוכב לואי. את צפור הנפש צדה היא, ואת חברתה ראית אך בקצה העין, ראית ולא ראית.
עתים בערב, תוך כדי התרפקות הדדית בחדרה, נשמע צלצול, והיא קפצה ממקומה:
– עפרה!…
היא כבר הכירה את הצלצול. נשיבה רעננה הכניסה הנערה עולת־הימים מן החוץ, נשיבה רעננה והקלה. הפיגה את כובד ההתיחדות…
ותיכף נתבקשה: – עפרה, נגני לנו את סונטת הירח! איש אינו מיטיב לנגן את זו כמוך.
סירבה קצת, כדרכה. ונעתרה.
השראה עליונה עם הסיום ומרפא לנפש המתוחה, הסובלת, חולת־האהבה.
– עוד פעם!…
– לא!
כי לחזור מיאנה. בזה אמרה להפגין את האני שלה: וכי כל עצמי איני כאן אלא בשבילכם?!
– עוד פעם, עפרה!…
– אחת אמרתי!…
ורק באותו הערב הגורלי, אור ליום הפירוד, נעתרה הנערה וניגנה את הדבר בשניה. לבה אמר לה, כי הפעם אסור לסרב. לפני ולפנים חדרה הסונטה האלוהית, מזיגה של תקוה ויאוש, והיא היא שהמתיקה אחר־כך את הדכאון והפכתהו למלנכוליה ענוגה.
את היצור הנאהב, על כל מתקו, הנך חש בשעת רצון בעונת השלום: אבל את כל כוחו, את כל הסטיכי, את כל המיטפיסי אשר בו אתה משיג רק עם הפגישות המרטיטות ברחוב הסואן אחרי הפירוד הסופי, בנפול כל הגשרים, הפגישות ללא אמירת שלום, ללא הבטה הדדית, כאילו לא הכרתם זה את זה מעולם.
הנה נזדעזעה ההויה בחשאי עד היסוד, עד כדי כשלון ברך וחשכת העינים – ואין איש מסביב רואה, ואין איש מסביב יודע!…
אך ברבות הימים גם זה עבר. הזמן מטשטש, מדהה, מאַדה. עוד מעט ומכל אותה התקופה הגועשת לא נשאר בנפש אלא הד הסונטה בלבד; נלותה עליו לפרקים חלקת לחיה של המנגנת עם אותו הסירוב העקשני: “אחת אמרתי!…”
ותוּ לא.
ופעם, בהיסח הדעת, נפגשה ברחוב הסואן היא, עפרה.
בגרה ותיף. כיצד לא הושם לב ליפיה עוד אז?! סונטת הירח עצמה בדמות נערה.
סערות העבר, בהן חלפה היא באקראי, השירו מחטי אורן דקות מן הדקות על ראשה הנאה, על ריסי עיניה… אי־בזה, הרחק־הרחק, בנבכי ערפלים, חברה לה כעין צלה, ככוכב לואי –
היא וחברתה – –
הנשיקה
מאתגרשון שופמן
מעולמות אחרים נמלט ובא, ממראות נוף אחרים. ובדרוך רגלו על האדמה הזאת, נזכר, כי היו אנשים, ובראשם אותו המשורר הגדול, אשר “חוננו ונשקו אבניה” – האם מסוגל לעשות כדבר הזה אף הוא?…
הנה הוא נוסע באבטובוס המסורג (הימים ימי ה“מאורעות” בעצם כבדם) אל אחד הקיבוצים ומביט אל השדות השחומים, הצחיחים – ונימה אינה זעה. גרמה לכך הרבה גם זו הרוח הרעה השורה בין הנוסעים הצפופים, זו ארשת־הפנים המשונה שלהם; כולם יושבים שבת אחים ואויבים גם יחד – כל אחד ירא לנפשו ומקוה בסתר־לבו להיות מוגן בגוף שכנו…
ורק בתוך חצר הקיבוץ היתה רוח אחרת.
באקראי התארחה כאן חבורה של תנועת־נוער מהעיר, נערים ונערות עליזים, קורנים, צוהלים, נלהבים. התרוצצו אילך ואילך בינות לצריפים ואהלי־הבד. בערב נערכה חגיגה, ונערה שחרחורת אחת, רכה בשנים, יפת עינים וקול, שרה בנעימה ענוגה, נוגעת במיתרי הלב, משירת רחל:
לא שרתי לך, ארצי,
ולא פיארתי שמך…
ולאחר שסיימה, הפצירו בה מסביב:
– עוד פעם, יעל, עוד פעם!
אחר־כך עלו אל מגדל הצופים ושהו ליד הזרקור. סילון האור הסתובב על פני מרחקי־מחשכים סביב־סביב, והברקה מיוחדת היתה לעיני יעל השחורות והעגמומיות.
הוא לן כאן, באחד האהלים, ובבוקר השכים עם כל בני החבורה אל המקלחת. ריצה, צהלה, צחוק. שני בחורים עסקו בבניית רפת ושתי בחורות עזרו על ידם. הקורות, הקרשים עם השרף הריחני הנוטף מהם, המסמרים החדשים – כל אלה, ברוחות הבוקר ובזהרוריו, הרנינו, העלו נשיבות מהילדות המתוקה והטעימו את המולדת, את המולדת.
תוך צפיפות, תוך שירה, נסע עם חבורת הנוער אחרי הצהרים חזרה העירה. לאשרו עלה בגורלו לשבת בקרון על מושב אחד עם יעל. עכשיו לא היסס לתפוס מקום סמוך לאשנב המסורג: מה טוב לסוך בגופו על גוף הנערה היקרה שלצדו!…
ושניהם נתידדו.
בעיר המשיכו את פגישותיהם, מהן נקבעות ומהן מקריות. אף בא אל ביתה. היא דיברה על עתידה, בהגיע תורה ללכת אל הקיבוץ. “רק זו הדרך!” דיברה בזלזול על החיים ה“בורגניים” בעיר, אף על פי שבעצמה בת בורגנים אמידים היתה (הוריה היו בעלי חנות גדולה למכשירי חשמל), ו“בורגנות” זו דוקא היא שהוסיףה לה לוית חן; ניכר בה חותם הקן הביתי המשובח: נקיונה, טיב תלבשתה, מעיל־החורף הטוב.
תומת־איתנים שפעה מכל מהותה, ולא קמה בו רוח לגעת בה (לא כמו עם אותן הנערות הקלות בכרכי אירופה!). כל ביישנותו ורפיונו מימים ראשונים, מימי נערותו, שבו אליו פתאום, ואצבעותיו, תקופות רטט, נגעו ולא נגעו בה, סלדו כמו מגוף מחושמל – היה בה, כביכול, מיסוד המקצוע אשר להוריה – בשבתו עמה בחדרה, או על ספסל לנוכח הים.
ופעם סיפרה לו בהתלהבות, כי הוזמנה לירושלים, לשיר ברדיו.
– לבי חרד לך, יעל. דרך זו מסוכנת עכשיו ביותר.
– איני יראה! יש לך רדיו בבית? אל נא תשכח לשמוע. אז, בקיבוץ, היה קולי צרוד קצת…
והוא ציית. כיוון את השעה ונצמד לתיבה המַגית. מאוד־מאוד נפעם בהישמע הקול המוּכר, הלבבי, עם צליל המתכת אשר לו:
לא שרתי לך, ארצי…
גל־אהבה הציף את לבו אל נערה קרובה־רחוקה זו, עם ההברקה המיוחדת אשר לעיניה השחורות והעגמומיות, אליה וגם אל… “ארצי”… בפעם הראשונה ספג את כל משמעותה־חמימותה של מלה זו, בהסתננה דרך הנפש הענוגה והוד קולה וגלי האויר הרחוקים. שוב לא היתה לו זו הברה סתם, מן השפה ולחוץ. צף ועלה אותו בוקר בקיבוץ, על זהרוריו ורוחותיו, חמרי־הבנין הריחניים, המסמרים החדשים… “ארצי, ארצי!”…
כשתשוב, יחרד לקראתה: “נפלא היה קולך!” – וישקנה. כן, הפעם ישקנה, ויהי מה!
כשתשוב… אבל היא לא שבה, לא שבה – –
הוא ביקר את המקום, על פרשת שבילים באמצע הדרך, בו נפלה חללה. פינה ארצית פשוטה מאוד: אדמה, שיחים, אבנים, שמים…
והוא כרע ונשק את האדמה הזאת, שקוּית דמה – בצמא, בדמע, בכלות־הנפש.
העצמות היבשות
מאתגרשון שופמן
הדיבור יוצא אצלם בקושי, “כאוב מארץ”. קולות חלשים, רצוצים. יהודים ישישים, תשושי־כוח, הרוסי־פרצוף. מקובצי כל הגלויות והגיטאות, פליטי צרות וזוועות לאין שיעור. חיורון, רזון, לסתות בולטות, מחודדות, שיבה מדובללת ועינים עששות, כבויות, במשקפים ובלי משקפים. החיוך ההיתולי הוא זה של שלד כמעט, של גולגולת. מצטופפים ונדחקים זה אל זה, כשהם צובאים אל אחד הספסלים שבכיכר העגולה, עם הבריכה בטבורה. כל אוזן כאפרכסת. שעת־לילה.
ורק ראש המדברים הוא יהודי בעל צורה, זה היושב באמצע הספסל, ומקלו בין ברכיו. זקנו עבות, נאה, מכסיף. נוהג הוא לתבל את דיבוריו בפסוקים ובפתגמים תלמודיים, שלשמעם ההדיוטות מצדדים ראשיהם, וניכר, שלא ניחא להם.
–… סכנת דרכים בלילות היא בכל מקום בעולם, בכל מקום, ולאו דוקא כאן. פעם נסעתי בלילה לקנות סחורה וביקשתי לסור לאותה “קרעטשמע” (פונדק)… שכחתי את שמה!… מי מכם זוכר אותה “קרעטשמע” על תלולית, בין קובנה ליאנובה?…
– כן, כן, אני יודע… אבל גם אני שכחתי את השם… חכה, חכה… “מונח לי על חוד הלשון”… – מתקמט ומצטער האחד על שגם הוא אינו יכול לזכור את שם ה“קרעטשמע” ההיא בשום אופן.
והנה הם עוברים פתאום אל הדברים שבין בעלי־הבתים לדייריהם.
– אבל אם אין לו במה לשלם שכר דירה?! אם אין לו?!…
– ומעשה בדייר אחד שנתרתח והכה את בעל דירתו ונקנס בחמש לירות.
– ואני אומר לכם, שיפה עשה. במקרה אני מכיר את בעל־הבית הזה עוד מלמברג. חמישה בתים לו ופושט את העור מדייריו. כל היום אינו עושה כלום, אלא מסתובב לפני הבנקים מיטן שטעקעלע (במקלו), כשם שהסתובב לפני שלושים שנה לפני בית־הבורסה בלמברג. באותו מקל עצמו…
– פעמים מכת־לחי הכרחית היא. אתם יודעים, שאפילו… (פירש בשם המפורסם) “חטף” פעם סטירת־לחי באמצע הרחוב.
– מידי מי?
– מידי סוחר ידוע אחד. שניהם כבר בעולם האמת… אלא שהלה נקנס אז בחמישים לירות!
– “הכל לפי המבייש והמתבייש” – העיר ראש המדברים, איש הצורה.
והם קופצים בבהילות מנושא לנושא, עד שהתחילו תוהים פתאום על אָפיים של היהודים השונים לארצותיהם: ה“יקה”, היהודי הגליצאי, היהודי ההונגרי…
– היהודי ההונגרי אוהב את הונגריה שלו יותר מהנכרי. אפילו כאן, אם תבוא אל היהודי ההונגרי ותדבר אליו הונגרית, את כל אשר לו יתן לך!
– מפני שהם ראו שם חיים טובים. שם התענגו על כל טוב. מי שישב בהונגריה זמן־מה, יודע זאת. האיכר הסלובקי הביא העירה את הכל בשפע ומכר בזיל־הזול, בחצי־חינם. האיכר הסלובקי הביא את תרנגולותיו כפותות וכרוכות יחד, שתים שתים, זוגות זוגות! והאוזים השמנים הללו! ב“פפריקה” אוכלים שם כל מיני בשר משובח, רק ב“פפריקה”!… מרוב שמנונית…
– “זכרנו את הדגה!”…
עם חצות הם מתפזרים אחד אחד, ורק היהודי איש־הצורה, התלמיד־חכם, נשאר יושב לבדו, מחזיק במקלו, כשזקנו מכסיף מתוך חשכת הלילה הצונן. עכשיו הריהו נראה כמשוקה בהרהורים אחרים לגמרי, שאותם אין הוא מגלה בחבורה. את חשבון עולמו־עולמנו הוא עושה עכשיו יחידי, בינו לבין עצמו, בכיכר הריקה.
הטוב בידידים
מאתגרשון שופמן
כחושים העורבים בפרברי תל־אביב, רעבים ומוסיפים כובד על הלב בצריחותיהם המרות. אין חלקם, כנראה, עם אבותיהם המאושרים, שהביאו לחם ובשר לאיש האלוהים. בימים האחרונים גברה עזותם. אינם יראים מפנינו כלל. הנה ירד האחד על דופן הגזוזטרה וזנבו אליך; אתה מנסה להחרידו ולהפריחו, והוא לא נע ולא זע, אלא הופך פניו וסוקר אותך.
גם פרה זו, שרועה באפר ליד שרונה בפיקוחו של בעליה, הערבי הזקן, גם פרה זו רזה מאוד והשובע ממנה והלאה. כר־מרעה עלוב זה, חרוך־השרב, שהעפר התחוח מרובה בו על הדשא, כבר נלחך קודם בלשון בהמה גסה ודקה עד ללא שיור כמעט.
מה זה? סירנה?… חמור נוער, והריהו מסיים את נעירתו בתאניה איומה, שהולמת מאוד את המצב בעולם בשעה זו.
והנה צפירת־אזעקה ממש. בא הדבר! לא אי־מתי בחיק העתיד, אלא עכשיו, עכשיו. כבר!… הורדת תריסים, והרחובות מתרוקנים מהמוניהם. אין נפש חיה בחוץ. איזה שקט, איזו שלוה! הערבי הזקן בשדה שרונה נכנס לפרדס, והפרה הרזה מוסיפה ללחוך בנחת את הירק הזעום – לבדה תחת השמים…
ובמקלט פנימה, באפלולית – זרוּת בין המתלקטים, פיזול לא נוח, הסתייגות. ברם, כל כגון דא מורגש בימים אלה גם בחוץ, גם בחוץ. לכאורה הלא צריכים היינו עכשיו להתרפק איש על אחיו, להתכרבל זה אל זה, אבל לא! התנכרות, התרחקות, השתמטות. הנה נפגשו השנים, שני מכרים טובים, בתוך ה“אפלה”, עיניהם הבחינו איש את רעהו, אבל לכל אחד מהם נדמה, שהשני לא הכירו – ושניהם חלפו זה על פני זה כזרים.
והפרצופים, פרט ליחידי־סגולה מעטים, כאילו נתפגמו פתאום, נתפגלו. איש לנפשו ואיש למקלטו. חיוכים קרירים, לא טובים, ואלה לאלה ממללים:
– מקלט יש לכם?
– היכן היית אתמול בשעת האזעקה?
– אותי מצאה זו תוך כדי התגלחי. לחיי האחת מסובנת, רצתי וירדתי למקלט…
– ואותי תוך כדי התקלחי…
והלצות, הלצות, הלצות.
והים אף הוא פניו אינם כתמול שלשום, האפיר, נדלח, נעכר. בחול על שפתו מתפלשות בבגדי־הרחצה נשים גוצות, סרות־טעם, ואוכלות את פת־בגן במין תאוה משונה. מעולם לא היו אנשים להוטים אחרי האכילה כל כך, כמו עכשיו.
אבל הנה מלבינה מתוך ה“אפלה” השׂיבה הטובה של הידיד הטוב. זה הבודד, הערירי, טהור־העינים וגלוי־הלבב. הפגישה חמה, נרגשת, מתוך געגועים הדדיים. יד את ידה מצאה בחושך, ורטט אינטימי בקולו:
– אתה נבהלת אתמול? אני לא. כל הדיירים אצו אל המקלט, ואני לא זזתי מחדרי. אמרתי: יהיה אשר יהיה! כלום מתוקים החיים כל כך? אני איני מתירא מפני המות לחלוטין…
אכן, הטוב בידידים הוא!
"אינני!"
מאתגרשון שופמן
אחרי כל תקפו וגדולתו, כעורך־דין מפורסם באחד מכרכי אירופה, הריהו מתרוצץ כאן, בארץ, בעוני ובחוסר כל. מטפס ועולה אל קומות עליונות, מצלצל, מתדפק, מבקש סיוע, המלצות וכו'. ממש כאותם המסכנים, רעי המזל, שהיו משכימים לפתחו שם, ושהכתבנית שלו שיקרה להם בפקודתו: “האדון הדוקטור איננו!”
כן, עורך־דין ממדרגה ראשונה היה האיש, עם “קונציפינטים” וכתבניות, ובחדר־ההמתנה שלו ישבו הלקוֹחוֹת הרבים, כמו אצל רופא גדול, ישבו מתוחים, מדוכדכים, איש איש ו“סרטנו”. אנשים ונשים, שנסתבכו במלחמת קיומם, נתערבלו, נסתחררו עד שנלכדו בצואריהם בעניבת החוק. והנה הם יושבים כאן, תחת ברד הנקישות של מכונות־הכתיבה – לפני עיקול הרכוש, לפני מאסר, לפני התאבדות.
מישהו מצלצל בדלת, והכתבנית פותחת לו ואומרת:
– האדון הדוקטור איננו!
אחד האלמונים, שבאים לא כלקוחות, אלא בענין “פרטי”, בבקשת עזרה סתם, בבקשת המלצה וכו'. לא אחת כבר נדחה כאן בלך־ושוב, ובכל זאת הוא מוסיף לכתת רגליו הנה, כנאחז בקש האחרון. לפי ארשת פניה של הנערה הוא מכיר, כי שקר בפיה, כי כך נצטוותה מגבוה, אבל מה יעשה?!
כן, שם, בכרך האירופי, איש תקיף היה, רב־השפעה, אחד מעמודי החברה התיכונים, עורך־דין מפורסם, ובמסדרוני בית־הדין נפגש היה בוקר בוקר עם חבריו כערכו, כולם בריאים, רעננים, שופעי חיים, איש תיקו תחת בית־שחיו. כל תיק ממולא ב“אקטים” הכבדים; כל מיני דין־ודברים, סיבוכים וצרות; כל תיק – נאד דמעות. התיקים הללו! הם ואותם אזורי־מכנסים, בהם האומללים תולים את עצמם – מעור אחד נעשו.
כזה היה האיש בשעתו ובמקומו – ועכשיו?! אפור בין אפורים, ירוד בין ירודים, אבק־אדם, אחד מני אלף.
אבל מה זה?! לפתע פתאום נזדקפה קומתו, הילוכו נעשה מאושש, ולפרצופו שבה ארשת־הזלזול מימים ראשונים. מה אירע? סיכויים ניתנו לו לעמוד כאן בקרוב בראש מפעל חשוב. אחרי העני הולכת העניות, ואחרי איש מצליח – ההצלחה. אדם כזה לא יאבד בשום מקום ובשום מצב. הנה יחודשו ימיו כקדם!
בטוחות הוא צוֹעד לאוֹרך המדרכה ומתכן תכניותיו לנוכח הבאות. כבר הוא רואה את עצמו שורר במשרדו החדש ורוֹדה בסרים למשמעתו. בתקיפות ינהג, ביד רמה. ולכתבנית ישנן גם כאן: כי יבוא מישהו “מפוקפק” וישאל לו, עליה לדעת אחת לתמיד: אינני!
קיבוץ בעמק
מאתגרשון שופמן
בסוף ימי הגשמים, לפני שנתים, נראה לי הכל כאן כה רענן, כה מופלא. משכים הבטתי ארוכות אל מעבר לגדר, אל השדות בזהרורי הבוקר, ונדמה, שהנערות הערביות הללו, שנוברות בסמוך, בערימות האשפה, מוצאות שם מטמונים. רוחות קלים, רוחות־ילדות, נשבו מגבעת־המורה מזה ומהגלבוע מזה; ברוחות האלה עוד התנשב, כביכול, מעיל יהונתן ב“התפשטוֹ”.
לכוד אריגת־קסם, אריגת עבר והווה, תעיתי כאן אילך ואילך, מצריף לצריף, מסדנה לסדנה. הנה הצייר, איש המידות ותפוס היצירה, הסנדלר־הפילוסוף, העלם־המשורר־הנאה, כחול־החולצה. אבל יותר מכל הרהיבתני הנערה־השוליה בסדנת המסגר – במכנסי חאקי ובכובע־גבר, ופניה וידיה מפויחות. עם הפטיש הגדול ביד ליבבה מאוד. היא היססה להושיט לי את ידה המפויחה, ולא שיערה, כמה נעים דוקא ללפות את כף־ידה זו!
כך היה כאן לפני שנתים, בתחילת האביב. והנה עכשיו, עם הביקור השני, בשלהי קיץ, בחמסינים, נגררים הימים בכבדות. במגבעות־שמש גדולות, בעצלתים, מקצצות הנשים בצמרות העצים. השושנים קודרות, כמושות. שוממה ומשעממת גבעת־המורה, הגלבוע החרב מעיק ביותר, ויהונתן על גבנוניו חלל! חריצים עמוקים במצח העלם־המשורר, כחוֹל־חולצתו דהה מאוד, והסנדלר־הפילוסוף רעיונותיו אינם אופטימיים כשהיו. ברם יותר מכל איכזבתני העובדה, שאותה נערה־שוליה שוב לא נמצאה במסגריה, אלא עברה משום־מה לעבודה במטבח, והרי היא עכשיו, בשמלתה ובסינרה, כאחת הבחורות!
בגולה
מאתגרשון שופמן
גדול הים ורחב־ידים, ימה של תל־אביב, אבל מי יתן והביטו עכשיו, כבימים מקדם, אל… הויסלה.
הויסלה, הויסלה!…
מביניהם מזדקר הקצין הישיש בלוית בתו היפה, שמשתלבת בזרועו. הזהב הפולני הועבר ללונדון, ואילו הנשמה הפולנית – בדמות בת־קצין זו – שמורה כאן, בתל־אביב.
פעם ראיתיה ליד תחנת־אבטובוס עירונית בחברת שני קצינים צעירים, בני עמה. בבוא האבטובוס נפרדו שניהם ממנה, העומדת לנסוע, ונשקו את ידה, זה אחר זה. נשקו ב“אבירות” פולנית, בדבקוּת, בדחילו – את פולין עצמה נשקו.
והיא אף היא חייכה אליהם אחר־כך מתוך אשנב־הקרון, כמעודדת: “יֵשצ’ה פּולסקה ניֶיה זגיניֵלה!” (פולין עוד לא אבדה!).
אל תאמין בעצמך!
מאתגרשון שופמן
אגב תעיה בשדות נפגשתי לפעמים עם האיכר השטיירי הזקן פּורגיי, כשהוא הולך אל אחד משדותיו המרובים (הוא נחשב כאן לאיכר עשיר ביותר, “גרוֹסבאואר” בלעז), וקלשון או מגל על שכמו. פנה כה וכה, הכיר תיכף סימני רמיסה ושפך לפני את לבו על הדור הצעיר, שלבו גס בשדות היקרים הללו. כדי לקצר את הדרך, לשם קפנדריה סתם, הרי הם נכנסים לגוף השדה או האפר ורומסים ודורסים ומשחיתים. וזוגות־האהבים וזוגות־האהבים!.. בכל יום ראשון הם נוהרים לכאן מהעיר ומתגלגלים במיטב הדשא ואפילו בתוך הקמה. טוב מהם הברד!
הרי הוא, פּורגיי, כבן שבעים, ועוד לא ניסה הציג כף רגלו מחוץ לשביל. פעם, במקום זה, זינק לקראתו נחש; בקלשון התנפל עליו, אבל מנקודת עמידתו לא זז, שלא לפגוע בתבואה.
– אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה!
כזאת וכזאת דיבר אלי האיכר התם ואהב לשמוע את תשובותי והערותי. אבל אחרי המהפכה הנאצית “נהפך בי” אף הוא, התנכר אלי והשתמט מפגישה עמי. מתוך פחד או מחמת בושה? עוד בראותו אותי מרחוק, התחכם לעקוף כל מיני עקיפות – והתחמק.
פעם קרה מקרה ושנינו הלכנו זה לקראת זה במשעול־שדות צר, אשר אין לנטות בו ימין ושמאל. מה יעשה עכשיו?.. לא עמד בנסיון האיכר הזקן – ונכנס לקמה, נכנס לקמה – –
אַּל תאמין בעצמך עד יום מותך!
אל מעבר לגבול
מאתגרשון שופמן
כך הוא גורלה של אומה זו בארצות פזוריה. בריחה ממדינה למדינה. בהלת־פתאום נצחית: אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול.
ברם, הפקיד במשרד־הדרכיות מתון־מתון, אינו ממהר לסדר לך את הנסיעה; הוא דורש דא והא, כל מיני ניירות, ועוד עליך לבוא אליו לא אחת. היתר־היציאה אין ניתן לך על נקלה, ומאיצים בך" “צא!”…
ובינתים נעשית הפקר. בכל רגע אתה עלול להיחטף באמצע הרחוב ולהישלח למחנה־הסגר. ומסביב קול עם הארץ ברעוֹ; תהלוכות־נצחון שאין להן סוף. רועדת האדמה. ההידרה הנאצית משתוללת בכל קדקדיה!
בשארית כוחותיו נאבק הקנצלר המסכן עם הגלים הזידונים, זה הדוקטור העדין, יפה־התואר, בעל משקפי־הזהב, נאבק לחיים ולמות, ועוד ברגע האחרון שלח פלוגות צבא בקובעי־פלדה לדכא את מהומות־המרד, אבל העם כולו, בנעריו ובזקניו, היה נגדו. המון ילדים קטנים התיצבו נוכח הכידונים השלוחים, התגרו בחיילים וליגלגו עליהם. והם, הזאטוטים הללו, ניצחו!
וכבר בו בערב הוליך הרדיו את קולו הנתעב מפנים המדינה – בצפרניו הנך!… כבר!… הוגפה דלת המלכודת!
מתלבטים האנשים במשרד־הדרכיות, והפקיד עושה את שלו בנחת, לאט־לאט, יש לו שהות. ממעל לו, ברומו של כותל, כבר ניבטת תמונת ה“מנהיג” במקום תמונת הקנצלר העדין, יפה־התואר, עם משקפיו־זהב, הקנצלר המסכן, אשר הושם במשמר. פקיד־הפספורטים מטפל בדרכיתך לאט־לאט, בנחת, בשלוה; יש לו שהות. הנה הוא מסתכל בך, כדי לקבוע את צבע שׂער־ראשך, ואין הוא יודע, כי שׂיבה זו נזרקה בך בשני הימים האחרונים.
שוב אין לשהות כאן אף רגע. אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול! וזאת מתוך ארץ, אליה חתרת לפנים ברטט זה עצמו: אל מעבר לגבול, אל מעבר לגבול – –
למה תכה אחיך?!!
מאתגרשון שופמן
לא אחת נזדמן לי לראות כאן, באמצע הרחוב, “שני אנשים עברים נצים” (תמול היכה את שניהם המצרי, והיום הם מכים זה את זה!). החזק מכה את החלש, הצעיר את הזקן, מכה בגסות, באכזריות. עוברים־ושבים מתאמצים להפריד ביניהם, וכרגיל הם בולמים דוקא את המוכה, דוקא לו אינם נותנים להתגונן, להשיב, לפחות, על שבע אחת, ואילו את המכה הם עוצרים ברפיון, ברישול, באופן שזה מצליח לתפוס את קרבנו ול“הרביץ” בו עוד ועוד – בעצם ההתערבות מן הצד.
ובמין חיוך כבוש הוא עושה זאת, במין לגלוג דק: “הנה נמלטת משם, מאגרופי הנכרים, אבל אני מוסיף להכותך גם כאן, גם כאן; בכדי נמלטת, בכדי!..”
שם הוכה הוא עצמו ולא העיז להניד יד, אבל כאן גיבור הוא! כאן אינו מתירא. כאן הוא מתגנדר בגבורתו ובאמנות־הבּוֹכס שלו.
שני רוכבי אופניים התנגשו ברחוב והתחילו לריב. ירדו מעל כלי הרכב, והצעיר המגושם התנפל על הבא בּימים – זגג לפי אומנותו וכלי־מלאכתו עמו – ו“מרביץ” בו בלי רחמים, בלי רחמים. זגג יהודי, חרוש־חריצים, שׂבע עמל ותלאה, עם זקן מכסיף. כמה נשא, כמה סבל, אני משער, עד שנתגלגל והגיע לכאן! הלא כל דרך חייו לא היתה אלא מין ריצה בין שני טורי מצליפים. הוכה באוקראינה, בפולניה, בגרמניה; היה בדאכאו… באנית־מעפילים נמלט, מוכן לסבול כאן מחסור, רעב, העדר צל־קורה, ובלבד שלא להיות מוכה – והנה קפץ עליו בריון משלנו ומכה אותו גם כאן, גם כאן!! מבולבל ומדובלל שותת זיעה ודם, חטף את פטישו, אבל העוברים־והשבים מחזיקים בו, דוקא בו, ואינם נותנים לו לעמוד על נפשו. מדוע?!
הכאה זו, שיהודי מכה יהודי כאן, ושאני נתקל בה תכופות, מעבירתני על דעתי ומזעזעתני עד היסוד. ברגעים אלה צר לי מאוד על שאיני אַתליט ושלא ניתן לי אגרוף־מחץ, כדי להכות את המכה בעצם הרמת ידו, להכותו, הכה ופצוע, לדכא את האלמות באלמות ולבער שערוריה נוראה זו מקרבנו בכוח, בכוח.
למה תכה אחיך?!!
מאתגרשון שופמן
לא אחת נזדמן לי לראות כאן, באמצע הרחוב, “שני אנשים עברים נצים” (תמול היכה את שניהם המצרי, והיום הם מכים זה את זה!). החזק מכה את החלש, הצעיר את הזקן, מכה בגסות, באכזריות. עוברים־ושבים מתאמצים להפריד ביניהם, וכרגיל הם בולמים דוקא את המוכה, דוקא לו אינם נותנים להתגונן, להשיב, לפחות, על שבע אחת, ואילו את המכה הם עוצרים ברפיון, ברישול, באופן שזה מצליח לתפוס את קרבנו ול“הרביץ” בו עוד ועוד – בעצם ההתערבות מן הצד.
ובמין חיוך כבוש הוא עושה זאת, במין לגלוג דק: “הנה נמלטת משם, מאגרופי הנכרים, אבל אני מוסיף להכותך גם כאן, גם כאן; בכדי נמלטת, בכדי!..”
שם הוכה הוא עצמו ולא העיז להניד יד, אבל כאן גיבור הוא! כאן אינו מתירא. כאן הוא מתגנדר בגבורתו ובאמנות־הבּוֹכס שלו.
שני רוכבי אופניים התנגשו ברחוב והתחילו לריב. ירדו מעל כלי הרכב, והצעיר המגושם התנפל על הבא בּימים – זגג לפי אומנותו וכלי־מלאכתו עמו – ו“מרביץ” בו בלי רחמים, בלי רחמים. זגג יהודי, חרוש־חריצים, שׂבע עמל ותלאה, עם זקן מכסיף. כמה נשא, כמה סבל, אני משער, עד שנתגלגל והגיע לכאן! הלא כל דרך חייו לא היתה אלא מין ריצה בין שני טורי מצליפים. הוכה באוקראינה, בפולניה, בגרמניה; היה בדאכאו… באנית־מעפילים נמלט, מוכן לסבול כאן מחסור, רעב, העדר צל־קורה, ובלבד שלא להיות מוכה – והנה קפץ עליו בריון משלנו ומכה אותו גם כאן, גם כאן!! מבולבל ומדובלל שותת זיעה ודם, חטף את פטישו, אבל העוברים־והשבים מחזיקים בו, דוקא בו, ואינם נותנים לו לעמוד על נפשו. מדוע?!
הכאה זו, שיהודי מכה יהודי כאן, ושאני נתקל בה תכופות, מעבירתני על דעתי ומזעזעתני עד היסוד. ברגעים אלה צר לי מאוד על שאיני אַתליט ושלא ניתן לי אגרוף־מחץ, כדי להכות את המכה בעצם הרמת ידו, להכותו, הכה ופצוע, לדכא את האלמות באלמות ולבער שערוריה נוראה זו מקרבנו בכוח, בכוח.
תל־אביב
מאתגרשון שופמן
ניתך ברד הפּצצות. מה שהשכל הבריא חייב מלכתחילה, נתקיים סוף־סוף. כל ההשערות האחרות לא היו אלא אשליות־שוא. זו האיבה הגלויה, המפורשת!.. עכשיו ברי: להשמידנו הם מתאווים. את החיוך השטני אני רואה, בו הריקו על קדקדינו את המטען האיום.
התכנפות־הצטופפות במסדרון של בית זר. נשים זרות החזיקו בך עם הרעש הלא־אנושי, המהמם, החדש לאוזן. נופלים הבתים הסמוכים?.. עוד מעט, נדמה, וגם הבית הזה נפול יפול! אנשים ידועי חולי וסתם בעלי מרה שחורה, שהרהורי התאבדות כבר נגעו במוחם, חשו את עצמם פתאום בריאים בתכלית. כל ה“מיחושים” נעלמו ואינם!
שקט נורא בחללו של חוץ, בין “רעם” לחברו. סוס רתום לעגלה שוטף נכחו מבולבל ומדובלל – ללא בעלים…
בבהילות משונה נתפזרו האנשים, בני החסות המשותפת, איש לעברו, משניתן אות הארגעה. שוב אינם רוצים להכיר זה את זה!
והנה הימים הראשונים אחרי הרעש. תלי מפולת. בתים הרוסים למחצה, לשליש ולרביע; בתים נטולי גזוזטרות. מתוך שלד־בנין מזדקר כלפי מעלה נדבך מדולדל, תלוי ועומד בפני עצמו, שמצטרף בצורתו אל בתרי העננים בשמי הערב.
נכאים קולחת שיחת נשים עם חשכה בסימטה הנפגעת. אשה זקנה נפטרת מחברתה מתוך אמירה אחרונה:
– מ’זאל זיך זעהען לעבעדיגערהייט!
נקברו החללים הרבים, בהם נערים ונערות בלבלובם, תינוקות, שוּטף הדם מעל גבי האספלט, והחיים שבים לאיתנם. זה הנער היפה ורב־המרץ, אשר לאחד הקיוסקים, חוזר ומשוטט בעוז על האופניים שלו אילך ואילך ומכריז על עתוני הצהרים כתמול שלשום. רק סריטה קטנה על חטמו – פגיעה רחוקה וקלה של רסיס – שמוסיפה לו לוית חן ומרי כאחד.
כגיבורים וגיבורות גדולים נראים כל העוברים והשבים ברחובות, כל אנשי המעשה, כל בעלי החנויות והנערות המוכרות. הלא בכל רגע, בכל רגע עלול האסון להישנות – והם איש על כנו!
ואיגודי־הנוער השונים ממשיכים “פעולותיהם” על הארץ עיגולים עיגולים בפרברי העיר ובמגרשיה־שדותיה ומאחרים שבת עד שחשכת הלילה בולעתם – –
אבל מבעד לכל זה נוגע עד הלב החיורון שלאחר איבוד דם; החיורון של מי שפגעו בבבת עינו, בצפור נפשו, בגחלתו הנשארה… בת תל־אביב השכוּלה, הנבעתה, המזועזעת, עתה עוד נתגברה האהבה אליך!
מערב עד צהרים
מאתגרשון שופמן
אוירת ילדותי מלפפת אותי בימים אלה יותר מדי, מה שמעורר בי אֵי־אילו חששות. אומרים, שזכרונות הילדות קופצים על האדם ברגעי חייו האחרונים. מראות ודמויות וריחות, עם דמדומי שקיעה, מאותה תקופה רחוקה, מטושטשת, נשכחה. ריח חדר־יולדת, ריח מתוק של תינוק בן־שעה… אלוהים יודע, מהיכן, מהיכן כל זה נישא ובא פתאום! ושמי הלילה ב“האפלה”, על צורות הכוכבים הידועות ו“נפילותיהם” התכופות ועל כתמי האור אשר לנתיב־החלב, הם שמי ילדוּתי ממש. והחלומות בשנתי אף הם מלאים עכשיו מאז, מאז. ובהשכמת הבוקר, בהביטי אל עדרי הצאן בשדה שרונה, אני מאמין לראות שם את הרועה החרומף קירילא בשוטו הארוך ובחצוצרתו הנוצצת, חצוצרת־הנחושת הגדולה. חצוצרה זו ותקיעותיה לא פסקו להעסיק את דמיוני הבוקר עד שעת הצהרים, אותה שעה – במשוך פתאום הסירינה המבהילה…
צפיפות במקלט הזר. העינים נתלות בשקי החול. אמהות יושבות וילדיהן על ברכיהן… נערים ונערות במכנסי חאקי. מבין אלה מזדקרת יפהפיה, כשהיא קולעת במנוחה אחת משתי צמותיה. במקום זה ובמצב זה הריהי מלבבת ביותר… שום נדנוד של פחד לא ניכר בה; יודעת היא, יודעת, כנראה, שהיופי, כסוד ההויה, אין הכליון שולט בו. טוב לעמוד אצלה; אצלה יש בטחון. בזכותה זכות קיום לכולנו, לכולנו.
הנה היא צועדת אל הפתח, ואני אחריה. איזה שקט בחוץ! שלוה עליונה, לא מעולם זה. ומה זכים השמים עכשיו, מה ענוגים ועמוקים! נפלאה היתה התכלת בילדותי, בהיותי מוטל פרקדן על הדשא שלפני ביתנו; אבל את “עצם השמים לטוהר” בכל עדנתו ראיתי רק עכשיו, בפתח המקלט, בטרם צפירת הארגעה…
אלה הם שמים!
דבורה
מאתגרשון שופמן
אנשי ה“עמק” עצמם, אם מתוך רגילוּת, או “מקוצר רוח ועבודה קשה”, לבם גס בנוף התנ"כי, בו הם נתונים, ודשים בעקביהם את המקומות ההיסטוריים. ואילו אני, כאורח, איני יודע נפשי ואיני יכול “לתפוס”, שהנה המעין הזה, לרגלי הגלבוע, הוא אותו המעין, בו “צרף” גדעון את אנשיו, שנחלקו לשני סוגי שותים: מלקקים בלשונם “כאשר ילוק הכלב”, ושואבים בידיהם אל פיהם. חרש מפכים המים הללו וזכים כשהיו אז, לפני שלושת אלפים שנה.
והגלבוע גופו! כמכוסה באריג־צבא נראה ההר, במין שמיכת־חיילים. שחום, צחיח, נקשה. “אל טל ואל מטר”.
קשה לגרוע עין משרשרת־גבנונים זו, והריני מתאמץ לנחש, היכן, היכן, באיזה גבנון כאן, באיזה מדרון נפלו שאול ויהונתן. רוח רעה עברה בין שניהם בימים האחרונים בשל דויד; נזיפה קשה (“בן נעות המרדוּת!”) נזף האב בבנו ואפילו הטיל עליו את החנית, אבל עכשיו, בשעה גורלית זו, נמצא הבן לצד אביו, עמו היה בצרה ויחדיו נפלו – “ובמותם לא נפרדו”. זה העלם העדין, חולה־האהבה, שהנאהב לא הבין לו ולאהבתו: “נפלאתה אהבתך לי”…
ארוכות־ארוכות אני מסתכל בגלבוע, עיני לא תלא, ובשום אופן איני יכול “לתפוס”, כי הוא־הוא – בעוד שהם, אנשי ה“עמק”, יש שימים עוברים ואפילו אינם מציצים לעברו!
ברם היום העסיקה את דמיוני יותר מכל – דבורה. גרם לכך הטיול (בחברת בן־לויה) בשדות יזרעאל אגב הבטה אל הר־התבור עם הבנינים הנכריים שבראשו. כאן, כאן בשדות הללו, התרוצצה עם בן־אבינועם וצבאו לנוכח הסכנה מצד סיסרא. כאן, כאן צעדה האשה הגדולה; מכאן הביטה, כמוני עכשיו, אל גבעת המורה… וכמה רעננים פסוקי שירתה, כמה אקטואליים: “בהתנדב עם”… “הולכי נתיבות ילכו ארחות עקלקלות”… “חדלו פרזון”… ואחרון־אחרון: “מן השמים נלחמו”… לימים רחוקים ניבאו כל הנביאים, ואילו היא, דבורה, לימינו ממש ניבאה.
הוספתי להרהר בה, ב“אם בישראל”, ובאהבתה־חרדתה לנו, גם לנו, עד שנכנסנו לקבוצה הקטנה והנאה, רבת הנטיעות והאילנות. נערה שחרחורת במכנסי חאקי עברה על פנינו בחיוך – מין יופי, שכמוֹתוֹ לא ראיתי זה כבר, ויחד עם זה משהו יתמותי, מרעיד נימה של רחמים.
– מי הנערה הזאת?–שאלתי את בן־לויתי, חבר הקבוצה.
– מהנוער העולה היא, מצ’כוסלובקיה.
– אולי תואיל להציגה לפני? – ביקשתי.
והוא נענה לי ברצון וקרא אחריה:
– דבורה!..
בינינו לבין עצמנו
מאתגרשון שופמן
אין שוער, סטרוּז' בלעז, ואין שוערת, זו האשה העבה, הכרסתנית, עזת־הפנים, עם צרור־המפתחות הכבד בחגורתה. הבתים פתוחים כל הלילה, ואין “פרץ” ושאר מעשי ליסטים. אין נעילת שער וכל הכרוך בה, ובלב קל הנך שב הביתה גם אחרי חצות, לא כמו באירופה בשעתה.
ובחוץ אין אתה נתקל בשוטר עם כל פסיעה. אותו, את השוטר, אם צורך בו, אתה מוכרח לחפש.
ואפילו התנועה ברחובות מתכוונת מאליה כמעט, ללא הוראות הידים בכסיות הלבנות. כלי־הרכב, אמנם, נוגעים זה בזה לפעמים, אבל לידי התנגשות רצינית, למרות האור המסנוור, אין הדבר מגיע אלא לעתים רחוקות.
שם, בכרכי חוץ־לארץ, אך נתעכבו על המדרכה שנים שלושה אנשים במקום אחד, מיד גערת השוטר: “אַל התקהל!”, ואילו כאן מתלכדים האנשים ברחובות וב“שדרות”, גושים גושים, ועוסקים ב“פוליטיקה” – ואין מוחה בידם. מאחורי אחד הגושים הללו עומד לו יהודי בצידוד ראש ומטה אוזן בדחילו, באמונה (ממש כמו אלתר המלמד בשעתו, לפני ארבעים שנה, בבית המדרש, בין מנחה למעריב – אל ה“פוליטיקה” של הימים ההם; זו הטיית־האוזן הנצחית…). ידונו, יתווכחו ויתפלספו להם כלבבם – בראש־חוצות!
הנה פרצה קטטה בין מצחצחי־נעלים, והחזק הרים יד על החלש ממנו. עוברים ושבים מפרידים כרגע בין הנצים, דוחקים את זה לכאן ואת זה לכאן – וחסל.
הכל, איפוא, מתישב מאליו, בינינו לבין עצמנו, ללא התערבות של שוטרים ומגלביהם, ללא דין ודיין!
מהומה קמה פתאום מסביב לעגלת קלחי־תירס שלוּקים על הטיילת שליד הים. מה אירע כאן? בעל התירס, תוך כדי טיפולו בלקוחותיו ובדוד הרותחין שלו, הרגיש בבחור אחד, ששלח יד בחשאי בכסף הפדיון שבקערה, תפסו בעצם גניבתו והתנפל עליו באגרופיו.
– אַל הכות! – נזדעזעו ההמונים מסביב – אַל תעשה דין לעצמך! להכות אסור!!
והם הגנו על העלם המוכה, חילצוהו ושלחוהו לנפשו.
שם, באירופה, היה מופיע תיכף השוטר־הענק, מוציא בנחת את פנקסו ורושם לו את שם האיש וכתבתו וכו', ואחר כך היה מוליך את קרבנו אל ה“קומיסריאט” (המשטרה) ומשם אל בית־הכלא – ואחריתו (של “הגנב”) עדי אובד! ואילו אצלנו –
– אַל הכות! להכות אסור!!
– הא כיצד?! – נשתלהב וצוח מוכר ה“קוקורוזות” – הנה זה בא ולוקח את כספי לעיני ואני אחריש?!!
– ואם לקח, אז מה? – נשתלהבה לעומתו אשה צעירה מתוך הקהל אף היא – ואם לקח, אז מה?! ובכן, לקח!!
האוסטרלי הצעיר
מאתגרשון שופמן
הישוב לבו בחזיתות. דבר זה ניכר לא רק מתוך חטיפת העתונים הקדחתנית, מתוך ההתגודדות אצל עיתוני הקירות, הטיית האוזן לרדיו וכו', אלא גם ובמיוחד מתוך כך, שגם החנונים, התגרים ובעלי האומנויות השונות אינם שומטים את העתון מידם. באחת ידם הם עוסקים במקצועם והאחת מחזקת העתון. כי גדלה המתיחות מאוד.
(יוצא מן הכלל, אגב, הוא רק אחד, בעל “קיוסק”, שבין קונה לקונה הוא מעיין לא בעתון, אלא… בגמרא. בגשתך אל דוכנו, הוא, מגודל־זקן ובעל צורה, נותן בך עינים ערפליות, קדמוניות, פרהיסטוריות… את העתונים והחוברות החדשים הללו, שזה עתה יצאו מתחת מכבש הדפוס, הוא מוכר, ואילו הוא עצמו אין לו חפץ אלא בגמרא ישנה זו בלבד. פצצות נופלות – והוא שקוע בבבא בתרא! ברם, כאמור, יוצא דופן הוא ואין זה מעניני הפעם).
אפילו מצחצחי־נעלים אלה, שברובם אינם “רוחניים” ביותר ונראים כאילו כל המתרחש מחוץ למקצועם לא איכפת להם כלל ועיקר, אפילו בין הדיוטות אלה אני מכיר אחד (לא תימני, אלא משלנו, מן ה“מעפילים”), זה היושב בקצה השורה, עם השׂיבה בשער־ראשו הדליל, שבאין לו מה לעשות הריהו מעיין בעתון ואינו רומז, כחבריו, אל העוברים והשבים.
הנה הוא קורא בהתלהבות על גבורת האוסטרלים ביון ובלוב. כמה גבורה על־אנושית! דוקא מגבעות רכות אלה, רחבות־השולים, כוחן יפה מכובעי־הצבא הקשים של הפרוּסים. מעטים נגד רבים, מיגרו את טורי הטנקים הגרמניים תוך הקרבה עצמית ממש. כאן, על שפת הים, ליד המסעדות ובתי־הקפה, הם מסתובבים כמרושלים, כנרפים, כרודמים, מבלי התעניין כלל בידיעות מן החזית, כאילו כל הענין אינו נוגע להם לחלוטין, אבל שם, במקום תעודתם, הם ממלאים את המוטל עליהם כהלכה. שם הם אנשים אחרים לגמרי. שם הם מחוללים נפלאות, ילידי הענק הללו, ארוכי הידים והרגלים…
מהורהר בכיוון זה, הפליג בקריאת העתון וכמעט שלא ראה, כי מישהו הציג בינתים את כף רגלו על השרפרף. הציץ– והנה חייל אוסטרלי לפניו! רך בשנים, נער כמעט, עם פרצוף רענן, עוטה כישות, פרצוף נאיבי, בתולי, נוח להסתמק. ריח קן־מולדתו הכפרי עדיין נודף ממנו, ריח אמו, האיכרה האוסטרלית הרחוקה… בהתרגשות יתירה התנפל הצחצחן על הנעלים החומות הללו – במשחה ובמברשות ובמטלית. את כל כושר ידיו שיקע הפעם בצחצוח זה ותשלום סירב לקחת, לא רצה לקחת בשום אופן – ולא לקח!
הנער
מאתגרשון שופמן
מציירים ומציירים ומציירים… למי ולמה הם עמלים? עוני ומחסור מנת חלקם. ממיתים את עצמם באהלה של אמנות. על מה ולמה?
הצייר עצמו מלווה אותי בתערוכה ומבאר והולך: ציור זה מנמל חיפה הוא, זה משפת הכנרת, נוף מסביבות ירושלים, תפוחי־זהב על קערה, בית ברחוב בוגרשוב, פורטרט של בידואי… אך כל אלה אינם אומרים ללב הרבה. הרושם, כאילו כל זה לא נעשה אלא בכוח איזו היפנוזה עיורת: חטוף וצייר מכל מה שעיניך רואות, ללא הבדל, בחינת “כי אינך יודע אי זה יכשר, הזה או זה”; העתק מן הטבע, מכאן ומכאן, חטוף וצייר!
נדתי לאמן בליבי וריחמתיו. הירהרתי בתמיהה: מה מקור שקדנותו, התמדתו והטיית שכמו לסבול? האם קטעי־נוף פושרים אלה ומציאות אפרורית זו? את טעם חייו וסבלותיהם מהיכן הוא שואב, מהיכן?..
והנה נתקלה עיני בתמונת נער בפאת הקיר. נער יפה להפליא, עם חתך־עינים יוצא מגדר הרגיל. לפני יופי כזה לא עמדתי זה כבר. לא יכולתי להינתק ממנו.
– מי הנער הזה? – שאלתיו.
– זה בני.
ואָבן.
הציירת
מאתגרשון שופמן
מסתכל יחידי הייתי בתערוכה זו הפעם. לנגדי הבליחו: מראות־נוף ארציים, פרחים, פורטרטים, אַקט… אבל את היופי האמיתי הרגשתי מאחורי, בציירת הצעירה עצמה, בהירת העינים וחטובת החוטם, שהתהלכה מהורהרת בתוך חלל דומם ואפלולי זה, בין יצירי מכחולה שעל גבי הכתלים.
– נו, ממה נתרשמת כאן ביותר? – שאלתני בצאתי.
– ממך.
בד חלק
מאתגרשון שופמן
שבתי וראיתי, כי האמנים הגדולים ברובם עיניהם ריקות, משעממות כמעט, ללא ליבוב. ומחיוב הטבע הוא. כי אין לצייר על המצויר, אין לטפול יופי על יופי, אלא על בד חלק, על הריק.
המלא אינו קולט.
מה שאין בו בעצמו, את החסר לו יונק האמן מהזולת, מן החוץ.
בגן־החיות
מאתגרשון שופמן
נהם החיות, צווחת העופות, הריחות – המשך הם לביברים של כרכי אירופה, החל באותו הקרקס הראשון אשר לימי הילדות, אל תוכו הצצנו בעד החרכים. כל החיים, כביכול, עברו עלינו באוירה זו.
כן, כבר ראה ראינו את כל החיות והעופות הללו, והרבה יותר מהם, שם, בחוץ־לארץ, אבל רק כאן, בהיות שמותיהם נקובים עברית, אנו רואים אותם על בוריים. רק עכשיו אנו רואים עין בעין, כי הנשר הוא “נשר” ממש, בפירוש. סוף־סוף באו על תיקונם.
הנה הוא, מלך העופות, אדיר־המקור (המקור נראה כעשוי ומחושל בידי נפח) עומד בכלובו מהורהר מאוד, עוצם עיניו מלמטה למעלה, פוקחן ומביט אל חללו של עולם, ממעל לראשי המסתכלים בו, וניכר, שהוא רואה את הכל אחרת, לא כמונו; הוא רואה את המהות האמיתית, את “הדבר כשהוא לעצמו”.
בלי שום הדרת כבוד פוזל אליו בעינו האחת העורב השחור הגדול מתוך הכלוב הסמוך. יחידי במדורו, מלא רוח מרד, הוא עומד ללא זיע, מהורהר אף הוא, ומקורו פעור מלוא חללו, פעור כשאול – מין רמיזה למבקרים, שלא ישכחו את חומר השעה.
צב־השריון הענקי בבריכה השחורה; הנחשים מאחורי הזכוכית; אי־אילו יצורים משונים, משוני מבט, יצורים מעבירים סמרמורת – כל אלה מעידים על כוחות אפלים ביקום, לא שיערנום עדיין, אשר מי יודע לאן עוד יוליכונו ומה עוד ימיטו עלינו.
ורק שפעת התוכים הססגוניים הקטנים ממתיקים את הרוח הכהה. הילולה וחינגה בעדתם. פלאי צבעיהם וגווני־גווניהם – לא תשבע העין.
ומכאן אל החיות. מתערסלים הקופים על הטרפציות, מתעלסים כילדים ופניהם פני זקנים, נטולי־צחוק וחרושי־סבל.
כאיכרים סיביריים בפרוותיהם מציצים הדובים, טובי עין, מתוך הסוגר, כשהם עומדים קוממיות, על רגליהם האחוריות. באהבה לוקקת הברדלסה המנומרה את גוּריה, ופרצופה הזועף אינו מתרכך תוך כך. אהבה וזעף. והנה זוג־האריות הנהדר; הוא, עטור־הרעמה, והיא, הלביאה היפהפיה, חלקת־השוֹקים. שניהם מתפרקדים על הרצפה ומתרפקים בפישוט כפותיהם כלפי מעלה, על דופן־האבן הקר, מפני החום, והזבובים, נחילים נחילים, מציקים להם מאוד, ממלאים את סדקי עיניהם – צער בעלי חיים!
ברם, יותר מהזבובים והחום מציק להם השעמוּם, זה שעמום ההויה הכבד מנשוא. מה נורא הפיהוק! ורק מתוך שעמום, כנראה, הוא מתרומם לאט, מעורר ומקים גם אותה ובא עליה בנהימה קטועה. הערביה הרעולה מחייכת חיוך־בושה מבעד לשחור־הצעיף – ומסתלקת.
הפלדפבל חריטונוב
מאתגרשון שופמן
המלחמות מרעננות ומקרבות את ימי הקסרקט הרחוקים, שעברו עלינו, מי שהיו חיילים. כשאני שומע עכשיו בשידור הרדיו הרוסי על מעשי הגבורה השונים של אנשי הצבא האדום לשמותיהם: סמירנוב, שבצ’נקו, קוּזניצוֹב וכו', מיד קמים וניצבים לנגדי חברי לגונדה, נושאי שמות אלה עצמם, שבמשך שלוש שנים כמעט, יומם ולילה, הייתי יחד עמהם בכפיפה אחת. הם הם! אם לא הם ממש, הרי אלה בניהם או בני בניהם. עכשיו, כשהם נאבקים בחמת כוח עם אויבנו המשוּתף, אל נזכור להם ראשונות. בשעה זו לנו הם, לנו.
כך מסתובבים הגלגלים. מאוד אפשר, שגם הנאצים תפקיד של תיקון שמור לבניהם ולבני בניהם. מי יודע? בכל אופן– עד הצורה הסופית בכלל עוד רב הדרך. והואיל ולא יתכן, שעוד לפני גמר המלאכה, לפני הליטוש האחרון יחזור העולם לתוהו־ובוהו, הרי זה סימן, שהוא, העולם, עוד עתיד להתקיים זמן רב מאוד. עתידו, כנראה, יהא ארוך מעברו.
כל זה – אגב.
ובכן, אני חוזר ורואה אותם, את הסמירנוֹבים והקוזניצובים והמיכייבים, – ובאור אחר לגמרי. כולם נעשו קרובים, חביבים, לבביים. מביניהם מזדקר קודם־כל הפלדפבל שלי, ליאוניד חריטונוב – ולו אני אומר להציב בזה ציון.
באמצע האימונים היה קורא לו מאת פני היֶפרייטור את הטירון המדוכדך, העייף, השותת זיעה, כדי למדוד עליו ולהכשיר בשבילו את ה“מוּנדיר” החדש או האדרת. הופכו לכאן ולכאן ומסמן בקרטון, כחייט מובהק, במקומות הדרושים. בתוך כך חמד לו דברי לצון קצת דרך אבהוּת ועידוד.
עינים יפות, בהירות, בתערובת אבץ; עינים חדות וטובות במהותן. בימים הראשונים היה נתון כולו לעניני ההלבשה ואת אימון הטירונים הניח לקפּרלים וליפרייטורים, ורק משהגיע האביב ועמו “תמרוני השדה” התחיל מתערב גם בשטח זה והפגין את כל מומחיותו בכל קפלי התורה הצבאית. אמן לכל דבר. קלע ממדרגה ראשונה, " קולע אל השערה ולא יחטיא". מקץ שנתים פרצה המלחמה הרוסית־יפנית, ועד היום נדמה לי, שאילו היה הוא שם, כי אז היו למלחמה זו תוצאות אחרות. אבל הוא לא זכה להיות שם מחמת סופו הטרגי: פיטורים והתאבדות.
בעולם־בתוך־עולם זה היה הוא, הפלדפבל חריטונוב, מושרש ומעורה בכל ישותו, ללא שיור. הוא אהב את חלל הקסרקט, את הרובים, את תבשיל הכרוב, את הדייסה, את ריח הנפטלין במחסן־הבגדים. בצאתו לפעמים אל מחוץ לחצר, אל הרחוב, נראה שם כדג, שהגלים פלטוהו אל החוף.
בהחזיקו בידית נדן־חרבו, התהלך אילך ואילך, מושל בכיפה, ועיניו פקוחות על הכל מסביב. למרות קומתו הנמוכה יראו מפניו כל החיילים, לרבות הקפּרל הראשי, הענק, דיאקונוב. אפילו שר־הגונדה בכבודו ובעצמו, הקפיטן דנילבסקי, דיבר עמו כדבר איש אל חברו. והוא, חריטונוב, בהתיצבו לפני הקצינים, חלק להם אמנם את הכבוד כהלכה, אבל לא עמד לפניהם “כעבדא קמי מאריה”. בשעת מיסקר פנה אליו הגנרל הזקן, כפוף־הגב:
– כמה זמן, פלדפבל, אתה נמצא בשירות הצבא?
מתוח, יד לכובע, אבל ללא התבטלות כלשהי, חיתך חריטונוב את תשובתו בקול רם:
– ארבע־עשרה שנה, רום מעלתך!
– “מוֹלוֹדיֶץ” (בן־חיל)!
יוהרת־איתנים הוצקה בו בצירוף ניצוץ אפיקורסי. הנה תפילת הערב. בפינה, תחת האיקונין, עומדים כל אנשי הגונדה ושרים: “אבינו שבשמים”…
– “קאק נישצייה!” (כפושטי יד) – גער בנזיפה. כי גם בתפילה צריך החייל להיות חייל. בנעימה אחרת עליו לשיר. אַל תחנונים!
או בשעת “סלובייסנוסט” (שיעורים שבעל־פה):
– אמור נא לי, קוזמין, הנה העמידוך תורן לשמור על הכלים ובא שר הגונדה הששית, הקפיטן אושאקוב, ורוצה לקחת את הקרדום. מה תעשה?
קוזמין, חוֹחוֹל מטומטם קצת, בא במבוכה.
– אַל תתן, קוזמין! תינזף נא אמו, שהוא קפיטן! אַל תתן!!
ורוח מרי זה, עזות זו, הם הם אולי שגרמו סוף סוף, במישרים או בעקיפים, לפיטוריו ולמסירת משרתו לדיאקונוב (ידיעות מדויקות על סיבת הדבר לא הושגו). באקראי עשיתי אותה שעה בעיר ולא ראיתי בעזבו, הוא ואשתו וילדיו, את מקום חיוּתו; אבל ראה ראיתיו כעבור חצי שנה, בבואו פעם, בערב חורף, לשוב ולהציץ לתוך פינת ממשלתו לפנים. ניכר, שהגעגועים תקפו עליו יותר מדי ולא יכול להתאפק עוד.
בגדי האזרח, המגבעת, לא הלמוהו, והוא נראה עלוב ביותר. הפלדפבל החדש, דיאקונוב יורשו, לא שעה אליו הרבה, והחיילים הטירונים, שבאו זה מקרוב ושלא הכירוהו כל עיקר, חלפו על פניו בזלזול ובתהיה: מה לזה בינינו!?
הציץ כה וכה, תעה אחת הנה ואחת הנה, ובחשאי, כמתגנב, שב ויצא דרך השער הפתוח אל החוץ הלילי, אל מערבולת השלג. לאן?..
למחר נודע, כי בלילה המית את עצמו ביריה.
חמסין בעמק
מאתגרשון שופמן
פלגים פלגים יורדת הזיעה, רגע רגע רצים האנשים אל המקלחת, ואת הצמאון אין לרווֹת בשום אופן. קומקומי התה הגדולים בחדר־האוכל מתרוקנים ומתמלאים חליפות. שותים בלי הרף, ספל אחר ספל, כצעירים כזקנים. אחד ה“הורים” פורש לקרן זוית, מתכוון ליהנות מן התה כבימי חרפו, בהיותו בעל בעמיו, והריהו שותה את זה מתוך כוס, שתיה “רוסית”, ומנפץ בסכין את הסוכר לפירורים כמו אז, ב“ביתו”.
התה בחדר־האוכל והמשק לכל גילוייו בחוץ מפיגים קצת את הכובד. טורי הפרות הנאות ברפת והמולת התרנגולים והתרנגולות הלבנים בלול (העינים מבקשות כאן את התרנגול האדום של ימי הילדות בגולה – ואיננו!) וכו' וכו', – כל אלה מרגיעים, משכיחים את המצב, אבל הנה מופיע בשמי הנחוּשה אוירון – כשליח מהעולם אחוז־הלהבות מסביב… השרב מתגבר, מתגבש. הפרחים בערוגות קדרו, הורידו ראשם. מהוּרהרים־מרוכזים מוטלים התינוקות, בני ירחים אחדים, בכלוביהם המרושתים, עייפים מאוד, שותקים, דוממים, ועיניהם הגדולות מלאות תהיה־בעתה, כמתחילים להבין אף הם את כל חומר השעה.
הקלה ועידוד ואפילו צינה נעימה יש למצוא דוקא במפחה, עם הברזל המלובן ונחילי הגצים. עלם עדין, רפה־שרירים, נער כמעט, מניף את הקורנס הכבד–לא בכוח, כביכול, כי אם ברוח.
ככה גם יחרוש החורש הצעיר את חלקת האדמה הסמוכה, מעבר לגדר. לא בגערות ונזיפות כלפי הסוס ולא בקולי־קולות: “היוֹ, היוֹ…” כאשר יחרשו הנכרים, אלא בשקט, בנחת, מתוך שליטה גמורה במלאכה. די לסוס ברמיזה והוא מציית ברצון, נוטה שכמו לסבול, והחרישה מתקדמת והולכת בקלות, כמו מאליה. כך חורשים אצלנו!
הוא, הבחור הזריז, בכובע אפור הולך אחרי המחרשה, ונערה רכה בשנים, במכנסי חאקי, מהנוער העולה, עוזרת על ידו בהטיית הקו, תלם תלם, כשהיא נועצת כל פעם את יתד־הברזל באדמה בכל כוחותיה. בשעת ההפסקה נחים שלשתם במפוזר, בריחוק מקום זה מזה, כל אחד שקוע בשלו. החמסין בעצם תקפּו. פתאום עקר הסוס והתחיל רץ נכחו, דהור ורוץ, כנס מן המערכה. מיד קפצה הנערה ומיהרה לקראתו מהצד שכנגד – לעצרו. התוכל לו? התעצור כוח הקטנה לבלום בשטף ריצתו את הסוס הגדול הזה? והנה תפסתהו ברסנו ועצרתהו, עצרתהו, אף טפחה לו על מצחו: “אין לאן לרוץ, חביבי!”…
בצורת משולש קהה־זוית מבליחים בחמה, אש אוכלה אש, שלושת ההרים: הגלבוע הגבנוני, התבור העגול עם המנזרים על פסגתו וגבעת־המורה השוממה והמשעממת, כולם שקועים בזכרונות־קדומים, ועיט מסתובב בעצלתים ממעל להם ומוליך את הרהוריהם מהר אל הר.
קוביוסטוסים
מאתגרשון שופמן
כשהם יושבים מסביב לדלפּק, בפינת בית הקפה, ומצליפים בקלפים, אדישים בהחלט לכל המתרחש מסביב, הרי הם נראים כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו, על כולנו. מעין ביטול מסתורי עצור בחובם כלפי כל מנהיגי הדור ואישי המדינות. ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו – אנו מבינים יותר: אנו משחקים בקלפים!
רק להרף עין הפסיקו, כשנערי העתונים התריעו בצהרים על הכרזת המלחמה – וחזרו למשחקם. את פרצופי הקלף שלהם הכרתי מיד: הלא הם אותם הקוביוסטוסים עצמם, הם ולא אחרים, שראיתים בפינת בית הקפה בוינה, לפני עשרים וחמש שנים, ברגע פרוץ המלחמה הקודמת. גם אז הפסיקו להרף עין – והמשיכו את משחקם.
מלחמה ושלום ושוב מלחמה… עולמות נבנים ונחרבים – והם בשלהם: משחקים בקלפים!
ההיסטוריון הישיש
מאתגרשון שופמן
ב“ספר היסורים” שלו, בו מיצה את כל המרטירולוגיה הישראלית עד היסוד, למן התקופה הקדומה ועד סמוך לימינו אלה, ביצר את עמדתו כהיסטוריון ממדרגה ראשונה. מגודל זקן ובעל צורה בכלל, הבהיק בצילינדר ובפראק בתוך עדתו וגם בין בני העם השליט, בהינתן לו קתדרה במכללה של כרך מגוריו בגרמניה הקודמת. ברם, בהגיעו לשיא אשרו – פרסום, רחבוּת חמרית וגם חיי משפחה מוצלחים – יש שנקפו לבו בחשאי; ופעם נגלה אליו ר' עקיבא במראות הלילה והוכיחו:
– את בשרנו סרקו במסרקות של ברזל – ואתה נבנית מכל זאת ורואה את עולמך בחייך!..
אלא שהוא, ההיסטוריון, לא נתבלבל וידע מה שישיב:
– אין האושר “נורא” כל כך. בו, באושר, כרוכה תמיד איזו אדישות, איזו עצבות אפילו…
והנה דוקא לעת זקנתו – מי זה פילל! – נהפך עליו עולמו, משורש נהפך. חזרה ההיסטוריה על אכסניה שלה. בני בניהם של אותם הברברים נקטו פתאום מעשי אבותיהם, לכל פרטיהם האיומים, כאילו למדו את כל אלה מתוך “ספר היסורים” שלו… טושטשו התחומים בין עבר והווה, והכל נעשה סבך־פורעניות אחד, מין מערבולת־אימים אחת, ללא מוקדם ומאוחר. מעוצר רעה ויגון נחלה ההיסטוריון הישיש; ופעם בהתהלכו בחוץ, מוּבל בידי המשרתת ה“ארית” שלו, התקיפוהו בריוני הנאצים, הפילוהו ארצה ורמסוהו במגפיהם…
– עכשיו אחינו אתה – שב וגחן עליו ר' עקיבא – ויכופרו לך הראשונות. עכשיו, עכשיו עמנו אתה, במחיצתנו…
וההיסטוריון השיב:
– בעצם אין היסורים נוראים כל כך. הנה אני חש אפילו מעין קורת רוח… הלא גם אתה הרגשת כזאת. אתה זוכר? “ובכל נפשך”…
נחכה נא!
מאתגרשון שופמן
צפופים יושבים הם בבית־הקפה הקבוע שלהם. כתרנגולים ותרנגולות תחת תיתורת גג בהיות הגשם. שחקנים, ציירים, פסלים, פייטנים. מתלוצצים, משטים זה בזה, אבל בפנימיותם גדולה המתיחות מאוד. הם צוחקים ולבם בוכה.
רובם רווקים, ערירים, קיימים בנס. מאחרים שבת כאן עד חצות ואילך. לאן ילכו? דוחק, צפיפות, עשן־סיגריות. אל תרימו ראש מעל דף־השחמט, מסכנים, אל תרימו ראש אל המציאות, אל המלחמה האמיתית!
אבל לכל קץ. הנה הגיעה שעת נעילה. האור פוחת והולך, והמלצר הופך את הכסאות ומרכיבם זה על גבי זה. הביתה!
חושך־אפלה בחוץ. האיפּול במילואו. אין לעשות צעד.
– נחכה נא עד שהעינים תתרגלנה אל החושך… – יועץ האחד.
כן, נחכה נא!
אכספרסיוניסט
מאתגרשון שופמן
הסתכלתי באחת מתמונותיו. גיבוב כתמים משונים בצבעים שונים. מיני גלגלים אדומים, כאופן בתוך האופן. תוהו־ובוהו.
– מה זה בעצם? – שאלתיו.
– בית ברחוב אלנבי – ענה האמן לתומו.
פעם בבוקר פגשתיו מטייל באחד הפרברים. חיור, שחוף, מדובלל־מבולבל. מביט הוזה כה וכה, וניכר, שהוא רואה את הכל אחרת, אחרת.
נתגלגלה השיחה על המצב.
–… הנאצים לא יפציצו אותנו – הנמיך את קולו כממתיק סוד – הלא קומוניסטים כולם. כל הצבא הגרמני רתום למרכבתו של סטאלין!
הפסלת היפה
מאתגרשון שופמן
בעצמה חטובת־גו ויפה להפליא, להוטה היא לפסל נערות צעירות במערומיהן. את היפות בחברותיה לבית־הספר פיתתה לבוא אליה ולשמש לה מודל (הפרצוף נשאר גלמי, שלא להכירן).
בשעת ביקור אצלה זכיתי לראות את הפסלים הללו על כל בליטותיהם, שרטוטיהם וקפליהם הצנועים, הענוגים, הנצחיים.
– אף על פי כן – אמרתי לפסלת הצעירה – מנחש לי לבי, כי יש יפי־גוף עולה על אלה, יש שלמות גדולה מזו…
הציצה בי, הבינה וענתה ב…חיוך־בושה.
בת־אדם
מאתגרשון שופמן
– עוד טוב הדבר, שאין בני־אדם משיגים את השמים. היו מחריבים גם את אלה!..
כה אמרה הנערה הענוגה, והמשיכה לפרוט על לב הפסנתר באצבעותיה הצוננות, הלבנות, סמל הטוהר והתום. המוסיקה בהסתננה דרך נפשה, יצאה מזוקקת, נאצלה, שמימית, כמנגנת עצמה. וכזו היתה. עתים בהביטה בעיניה היפות, הכחלחלות, כלפי מעלה, היה הרושם, כי אל מקור מחצבתה תביט. לא האמין הלב, כי בת היא לאותו המין, שהוא נתון־נתון עכשיו לפצצות ולגאזים ולהשמדה הדדית.
כיצד, כיצד צץ ועלה צמח אלוהי זה מבין החולות, הטרשים, השרב והחמסינים? בימים אלה, כשכל רגע־חיים כאילו נתון לנו במתנה, לפנים משורת הדין, נזדקר יפיה פי כמה. אל הראיונות עמה, שנקבעו ברובם בערבים על שפת הים, אץ המאושר מבלי שידע נפשו. למטה, בפתח הבית, נתקלו עיניו ב“הוראות ההתגוננות”: “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”… “שטף דם מן האף”… אבל עכשיו מי ישים לב לכל אלה?! הנפש מלאה על גדותיה. עוד מעט, ושניהם מתרפקים זה על זה בחשאי במקום הקבוע. אניה מוארה, בודדת, חותרת מרחוק, מתוך אפלת הים, הלוֹם, הלוֹם, אל חוף זה, אל… האושר.
ברם, לא לעולם אושר! מעצם השיא, כרגיל, מתחיל הכל גולש במדרון. התחילו הסכסוכים, החיכוכים, החשדות, ההתנקמויות, ואלה גררו אחריהם את הפירוד, את הפירוד הסופי. מזועזע עד היסוד, נטול־שינה, אץ אל מעונה בבוקר, אחרי ליל־זוועה – אולי עוד יש להציל?.. קשה כגורל עצמו, קידמה את פניו הנערה, מתנכרת, במין חיוך זר, דק מן הדק, חיוך לא טוב, הפסיקה לרגע את נגינתה, גזרה אומר, שאין אחריו כלום, במפורש, במפורש – והפכה לו עורף בשובה אל הפסנתר.
בשקט, בשקט ניגנה, במנוחת נפש מוחלטת. כל העריצות האנושית נסתמלה עכשיו בעורף זה. סוף־סוף בת היא לאותו המין, בת־אדם, בת־אדם.
למטה, בפתח הבית, הבליחו “הוראות ההתגוננות”. “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”…
אבל עכשיו למה להתגונן? לשם מה?!
השלושה
מאתגרשון שופמן
דקים, זקופים, רמי קומה. הצעיר בשלושת החיילים הבריטיים הללו נראה כבן שבע־עשרה, לא יותר, נער כמעט, ומשהו בתולי הוצק בו. נדמה: אך תפנה אליו באמירה איזו שהיא – והתאדם.
הנה הם מטיילים במדיהם להנאתם, מסתכלים בחלונות־הראוה, יושבים בבתי־קפה. אחר כל מעשי הגבורה שלהם בחזית, מעשי הגבורה הנפלאים, העל־אנושיים – האם אינם רשאים עכשיו, בחופשתם הקצרה, ליהנות קצת מן החיים “בעורף”?
בשאר החיילים אינם מתערבים. גם בינם לבין עצמם אינם מרבים שיחה. על מה ישוחחו? למעלה, למעלה מכל ענין… בני־נעורים בעצם לבלובם, בעצם אונם, דם ואש, וצריכים היו, לכאורה, להימשך אחרי המין היפה – ולא! אפילו הנערות הרטובות הללו, העירומות למחצה, שזה עתה עלו מן המים, אינן שואבות את מבטיהם. גס לבם בהן. תומת־איתנים. תום וטוהר ואומץ אין קץ.
ואל השמים אין הם רוצים להציץ לחלוטין!.. והימים הם אלה שלאחר ההפצצה, כשהעוברים והשבים פזלו כלפי מעלה רגע רגע.
כל צפירת־אוטו זיעזעה, כל נעירת־חמור – אך לא אותם, את שלושת הגיבורים הללו.
אבל הנה צפירת אזעקה ממש. בהלה, התרוצצות, איש למקלטו. כהרף עין נתרוקן חלל־החוץ מכל נפש חיה – ורק אלה השלושה לבדם, בהיותם מסובים ליד בית־קפה קטן על שפת־הים, לא קמו ולא זעו. כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה. במנוחה הוציא האחד את קופסת הסיגריות, במנוחה הושיט לו חברו אש; לא רעדה היד, לא כבתה השלהבת…
לא חיילים סתם – טייסים הם.
ודמעתה על לחיה...
מאתגרשון שופמן
– מה אתה תוהה עלי כל כך?
– איזו לחי היתה זו?..
פרצוף רזה היה לה בנעוריה, מוּארך, מחודד־סנטר, וכל אהבתו החשאית אליה נתרכזה אז בלחיה האחת, אותה נשק פעם, בין השמשות, בהיותה בבית לבדה, באין בעלה עמה. זכרון נשיקה גנובה זו כילכלהו במשך עידן ועידנים אחר־כך ומילא את כל הויתו. והנה היא ניצבת עתה לפניו – אחרי הרבה שנות פרידה – אשה זקנה כמעט.
– מה אתה תוהה עלי כל כך?..
– איזו לחי היתה זו?..
– עדיין לא שכחת?
– כשיכור הלכתי אז מעמך, כמעט שנפלתי בדרך. תבל ומלואה, הכל, הכל נצטמצם אז באותה לחי… החלקה, הרעננה, המשופעת…
אדמימות משונה פרחה בחורבת־פרצופה, והוא הפציר:
– ובכן, איזו משתי לחייך היתה זו?..
לא התאפקה האשה – ודמעתה על לחיה האחת היתה התשובה.
ההיסטוריה עצמה
מאתגרשון שופמן
למחרת ההפצצה ביקרנו, אני וחברי, את ההיסטוריון הזקן, הזקן המופלג, במעונו. בקושי פילסנו לנו מעבר באותה סימטה רעת המזל, בין עיי מפולת מזה ומזה. הבית, שהוא דר בו, לא נפגע – בדרך נס.
זקן האיש וכבד, ורק בעזרת אשתו הכירנו. הוא קידם את פנינו בהערתו הנצחית:
– כשידידי באים לבקרני, הריני יודע, שאני חי עדיין…
ריחות עתיקים נודפים כאן, בין התמונות המכורכמות על הכתלים ובין תלי הספרים. עובש העבר הרחוק. בילדותנו, בתחום־המושב, הריחונו ריחות אלה בחדרי אלמנות זקנות, בודדות. כן, זקן האיש וכבד מאוד. הנה הנה הזיקנה בכל בלהותיה! נדמה, כי כל אותם המאורעות מלפני אלפיים שנה, עליהם כתב בספרי ההיסטוריה שלו, הוא עצמו היה עד־ראיה להם.
אשתו “הצעירה”, בת השבעים, אשה יבשה ומרת נפש, שוחחה עמנו עליו, “מעל לראשו”, כמו על תינוק.
– מה אעשה – התאוננה – והוא אינו רוצה לרדת למקלט. אתמול בשעת־“הרעמים” “סחבתיו” למקלט, והוא לא רצה. מה אעשה?!
אבל ההיסטוריון הזקן עוד אינו “עובר־בטל” כל כך. כלל וכלל לא. וזה דבר “התנצלותו”:
– קודם כל – אני מתבייש להיכנס למקלט. אני מתבייש ממש. הרי אני כבן תשעים… ועוד זאת: כל ימי חיי היו קודש להיסטוריה; מורה להיסטוריה הייתי בכמה בתי־ספר, ספרי־היסטוריה הרבה פּירסמתי, על חשבונה, על חשבון ההיסטוריה, התפרנסתי. “ועכשיו שבאה לידי”, עכשיו שההיסטוריה עצמה נגעה עדי, גם עדי – מפניה אסתתר?! לא, לא ארד למקלט, לא ארד!..
נתיב־החלב
מאתגרשון שופמן
חצות בפרבר. האיפול במילואו. חושך ושחור. שאגות הארי בגן־החיות נשמעות כאנחות. בקולי קולות אנושיים מיבבים התנים בשדות הסמוכים, בקולי קולות אנושיים.
ורק נתיב־החלב ברקיע מושך אליו את העינים בכוח – חתימת אור יחידה באופל הכללי. הסתכלתי בו ארוכות, הסתכלתי עד בוש. בכתמי אור רוטטים אלה, שם, שם בשמי השמים, נתרכזה רגע כל ההויה –
נתיב־החלב אל נא יוקח מעל ראשנו!
שוב?!..
מאתגרשון שופמן
צרות רבות ורעות בגולה האוסטרית (עוד לפני ה“אנשלוּס”) היו לה, לאלמנה זו, מצד בית־הספר, בו למד בנה יחידה, שאחרי מות בעלה נעשה לה אישון עינה ממש. לא אחת מוכרחת היתה לילך אל המנהל (שהיה נאצי בחשאי) ולהתאונן באזניו על תלמיד זה או אחר, שמציקים לבנה וממררים לו את חייו. דיברה נמרצות, דיברה משפטים: מה ל“פוליטיקה” בבית־הספר?! תכופות חוזר הנער הביתה נדכה, מדוכדך, עם חבורות כחלחלות מסביב לעיניו. היא לא תחריש ולא תשקוט. היא תפנה אל המיניסטריון להשכלה!
והנה הם כאן, בארץ. סוף־סוף הגיעו אל־המנוחה, הגאולה והפדות. הנער ממשיך את לימודיו באחד מבתי־האולפן כאן, והיא, האֵם, יכולה לישב בבית בשלוה. אבל מה זאת?.. שוב?!.. שוב חזר הביתה נדכה, מדוכדך, עם חבורה כחלחלה בסמוך לעינו. הנער לא נער־אגרוף הוא, עדין, מהורהר, נוטה להזיה, והריהו מגרה את יצר ההכאה של הנערים־הבריונים שמצויים אצלנו, גם אצלנו.
מזועזעת עד שורש נשמתה, הולכת האם שוב אל מנהל בית־הספר, הפעם אל מנהל שלנו, ב“ביתנו”. כאן, עם מנהל זה, תדבר אחרת!..
אמו הזקנה
מאתגרשון שופמן
על ספסל, ליד תחנת האבטובוסים, היא יושבת, נחה מעמל היום ותלאותיו, ובזיו השקיעה נראית שׂיבתה, נראית דרך חייה, רבת הסבל, שצער גידול בנים, ודאי, תפס שם מקום בראש.
אמו הזקנה היא, אֵם שׂונאך…
כל האיבה אליו, בולמוס הנקימה והנטירה, עם כל הסיוטים הכרוכים בו, פגו פתאום, התנדפו – ורפא לך.
"אין מה לראות!"
מאתגרשון שופמן
אך זה אשתקד ראיתי בית־מידות זה, בן ארבע הקומות, בהיבנותו, וכבר ניצלה מתאבדת אחת את גבהו לתכליתה, בהתנפלה מעל הקומה הרביעית בעצם צהרים. וכי לשם כך עמלו בוניו בו – ברומו של פיגוּם, בשרב הנורא, בחמסינים?!
הנה היא מוטלת על המדרכה, הרוגה בידי עצמה – אשה צעירה – ושלולית־דם קטנה למראשותיה. מישהו כיסה אותה באי־אילו גליונות נייר, כיסה בצמצום, ונראים שיפולי גופה, הרגלים בגרביהן, הנעלים המצוחצחות בהקפדה.
גוון כהה מוזר הוטל באור היום, כזה של ליקוי חמה, והעינים רואות ואינן רואות. משוני פרצופים, מצטופפים אנשים ונשים מסביב, פרצופים נפולים, מכורכמים, מצומקים. האחד תבלול בעינו… אפילו זו הבחורה היפה, שנתת עינך בה מכבר, ושעם פגישה מקרית ברחוב הנך מאריך להביט אחריה, פניה נעווּ־נפסדו עכשיו כאן בעוית־פלצות. ואלה לאלה סחים, סחים, סחים:
– לפני ימים מועטים נצטלמה אצלי…
– מי היא?
– אין יודעים.
– בשלמה?
– בשל חוסר עבודה.
– בשל עסקי משפחה.
– אין לדעת!
כעין רעידת אדמה תחת כפות הרגלים וחלחלה בכל האברים. איש איש וחשבון עולמו: “ואני, בכל זאת, עודני מתאחז”… מתפרצים האנשים והורסים לגשת אליה סמוך־סמוך. אך הנה מופיע שוטר בריא, עז־עורף, והודף את ההמונים הסקרנים אחורנית אגב גערה: “אין מה לראות!” שטח־הרציף מסביב לה מתפנה יותר ויותר, מתרחב והולך, עוד מעט והריהו כבר שטח פנוי, עגוֹל, רחב־ידים, שבאמצעיתו מוטלת היא – לבדה, לבדה; גליונות הנייר מתנשבים ברוח וצונחים מעליה, אבל היא עצמה אינה זזה, אינה זזה!
והשוטר מוסיף להדוף אחורנית: “אין מה לראות!” כובע השרד בראשו המוצק, שרטוטי פנוי החדים, עיניו הבהירות – בכל אלה לא ניכר הרבה מדיוקן יהודי. השוטר הבין־לאומי הוא, השוטר העולמי, זה החולש על בני־אדם ואסונותיהם, המבטל־המעודד, המפיג כל מיני סקרנות וכל מיני זוועות ואימות, השוטר־הפילוסוף:
– אין מה לראות!..
בשל מה?!
מאתגרשון שופמן
מסיפורי חברי
שם, בגולה האירופית, ליווּ אותנו, באשר התהלכנו, הדמויות הנאהבות מימי נעורינו. מאחורי גבן של בנות ההווה הציצו אלינו בגניבה הראשונות: תלמידותינו הרכות בשנים, חברותיהן של אחיותינו, אחיותיהם של חברינו… הגעגועים החשאיים על הללו לא פסקו, לא פסקו. היכן פלונית עכשיו והיכן אלמונית? כן, הדמויות הדהות, דמויות העבר הרחוק, הנשכחות לכאורה, היו, בכל־זאת, ביודעים ובלא יודעים, תבלין החיים, מלח ההויה.
והנה עלינו לארץ ושבנו ומצאנו את כולן כמעט. הנה הנן!.. אבל מי יתן ולא מצאנון! (נס הוא, שהארכיאולוגים עוד לא מצאו כאן את שלדי דלילה, מיכל, תמר וכו'). נסו הצללים. נתערערו היסודות. הנה היא ניצבת לפניך – היא ולא היא! מה שהזמן עולל לה! רחמנות עליה ועליך. ההיא איננה, איננה. מ“גולם” הווה זה לא ישוב ויצא פרפר־העבר!
אבל, לאשרי, עוד נשארה האחת, שאותה לא מצאתי כאן, הלא היא אותה סוניה, בת השש־עשרה, שאני ובוגין חזרנו־רצנו אחריה כמטורפים באחד מכרכי אירופה לפני שלושים וחמש שנה. אותה לא מצאתי, אבל עמו, עם ידיד נעורי זה, נפגשתי כאן, אחרי הפרידה הארוכה. חויה עמוקה היתה זו בשבילי. גילגלנו בזכרונות משותפים. והנה הפתיעני בתצלום שלה, שנשתמר אצלו במשך הזמן הרב ושעמד בעינו. הסתכלתי ארוכות… נשיבה מהימים הרחוקים ההם לפפתני בכוח; נשיבה מאותו הסיוט המתוק, שזיעזע בשעתו את נעורי שנינו ועָלַק את לשדם.
– עכשיו, בוגין, הלא נוכל לדבר במנוחה. אז היססנו לנגוע בנקודה זו. את מי משנינו אהבה השובבה הזאת יותר?
– סבורני שאותי…
– מנין לך?
– היא התודתה לפני במכתב. אז לא חפצתי לצערך. גם המכתב שמור אצלי…
על סף הזיקנה עומדים שנינו, ואותה סוניה, אם עודנה בחיים, הריהי כבת חמישים אף היא, ואף־על־פי־כן הצצתי בו עכשיו הצצה לא טובה. במשך שלושים שנה הגיתי אליו מרחוק רחשי לב ענוגים כל כך; בין הגורמים לעלייתי תפס מקום לא מועט גם החשק העז להיפגש עמו, לראותו – והנה שנוא שנאתיו…
בשלמה?!
בעלים ראשונים
מאתגרשון שופמן
יום יום, לפנות ערב, אני רואה אותו, את היהודי הזה, רוכב על חמורו בשפת השדה, בכיווּן צפונה, בשובו אי לשם, לביתו. יהודי פשוט, מוצק, בכובע ליטאי, וזקנו זקן מרובע נאה בתחילת שׂיבתו.
כך, בשעתו, רכב אברהם, גדעון, יפתח, נחמיה…
גם גמלים ראיתי – כיצד פועלים יהודים (לא ערבים בעטיפותיהם ובסודריהם), אגב סלילת כביש, מעבידים אותם בנשיאת עפר וחול ממקום למקום, “מבריכים” ומקימים אותם – ככתוב.
קורת־רוח מיוחדת ניכרת בפרצופי הבהמות התנ"כיות הללו, מעין ערגון רב־שנים שבא על סיפוקו. סוף־סוף שבו אל בעליהן הראשונים!
קן־האושר
מאתגרשון שופמן
סדנה של מסגר־מכונאי בקצה העיר, בחוץ, לפני צריף־קרשים. העושה במלאכה לעיני העוברים והשבים הוא צעיר בריא, שזוף, מפויח, אדיר־שרירים. ברזל בברזל. מאחוריו, בתוך הצריף האפלולי, שדלתו פתוחה, נראית אשתו הצעירה.
האומנם כאן הם דרים? בצריף עלוב, אטום, נטול־חלונות זה? האין ידם משגת לרכוש להם דירה הגונה באחד הבתים בעיר? ברם, לפי ארשת פניו של האיש, עֵרנוּתוֹ וזריזותו וחשק־העבודה שלו ניכר, שהוא שמח בחלקו מאוד.
אני מטייל תכופות בפרבר זה, ומדי פעם בפעם, בעברי על פני הסדנה, הריני אוהב להציץ לתוך הצריף שמאחוריה, לתוך האפלולית, בה נבלעת האשה הצעירה…
מבתים חדשים נהדרים מורכבת העיר; ובבתים דירות מרוהטות נהדרות, מפוארות, נפלאות, אבל האושר האמיתי, נדמה, מקנן דוקא כאן, בתוך צריף אפלולי זה.
עמוס
מאתגרשון שופמן
ילד בלוֹנדי כבן ארבע. עינים כחלחלות, ערפליות, הוזות. לידתו וגידולו כאן, באחד הקיבוצים בעמק. מסביב שטחי־ערבה שזופי־חמסינים, הררי קדם כבדי־בתה וכפרים ערביים הנראים מרחוק כמערכות אבנים שרופות.
כל היום הוא משחק עם חבריו בגן הילדים. רוכב על סוס עץ. משתתף בטיול אל מחוץ ל“נקודה” בלוית הגננת. ורק לפנות ערב, בשוב הוריו מעבודתם בשדה, נוטלים אותו אלה אליהם, אל צריפם.
השעה היחידה, בה הוא מצוי ברשותם, בטרם ילך אל בית־הילדים לישון. עכשיו הוא מתרפק על אביו, איש גרם ומחושל־העבודה, על כתפיו ירכב, או שהוא מרצד מסביב לו על המדשאה הקטנה שלפני הצריף. השעה היחידה, בה הוא מתעלס עם אביו ואמו, בטרם ילך לישון.
ורק לעיתים רחוקות, בהיותו חבוק בזרועותיהם, הוא משתתק פתאום ונופל לתוך עצבות. אז הוא נוגע עד הלב מאוד. עיניו היפות מתערפלות ביותר, ונדמה, שעוד אחת מעט – ומפיו תתמלט התלונה:
– למה הבאתם אותי?!..
הגם אתה, אלוהים?!
מאתגרשון שופמן
שני לילות רצופים עם חצות שבנו ופקדנו את המקלט הקריר, העגמומי – אחרי ארבעת חדשי־נופש. שוב הסירינה הפראית, המטורפת, ובאישון לילה הלא תחריד שבעתים. שוב הצטופפות דיירים משוני־פרצוף בכפיפה אחת. ילדים תפוסי־שינה, שנעקרו ממשכבותיהם; האשה חולת־הלב, הזקוקה לטיפול. שוב!..
שני לילות רצופים עם חצות באותה השעה. האם עשו את הדבר קבע?
על כן שכבנו אמש מוכנים לביאתם השלישית. נרדמנו ולבנו ער…
עד שהקיצונו באפרורית הבוקר מתוך זעזוע. הם?.. לא! רעידת־אדמה…
הגם אתה, אלוהים?!!
טגורי
מאתגרשון שופמן
את “כוס חייו המלאה” הגיש למות, כאשר ביקש. לעולמותיו הנפלאים שב, כי שם ביתו… אך אורח נטה ללון היה אצלנו.
הוא לא שר על… כי אם השר והשיר והנושא אחד הם. כ“עב מטר תמוז השואף למטה עם סבל מימיו אשר לא שופכו”… כאחד מ“עדת העגורים השואפים הביתה, אשר יסעו לילה ויום אל קניהם בהרים”…
נפלאת לי אהבתו לאלוהים. עם הספר “גיטני’אלי” יש רגעים, שגם האתאיסט המובהק מתפעם: “אכן, יש!”…
מעל לכל הוי, מעל לכל חולין ויום־יום. לחולי ריאה הייתי יועץ לקרוא את טגורי: אויר־הרים אשר אין כמוהו לרום ולטוהר.
פעם, בשעת דחק, בגרַץ – את חטאי אני מזכיר – מכרתי את “הגנן” (בגרמנית, אכסמפלר חדש כמעט, בהוצאה נהדרה) לחנות ספרים אחת. בעל החנות סירב תחילה (רוחות הטומאה כבר השתוללו במדינה, והספרות הנאצית, עם “מלחמתי” בראש, מילאה את כל חללה), בטענו: אין חפץ עכשיו בספרים ממין זה! נתרכך בכל זאת – וקנה. ראיתי, כיצד תחב את הספר בטור־הספרים, בקצהו, בקרן־זוית, מתוך תנועת־ראש, שפירושה: אולי עוד תבוא שעתו שוב.
מתי?
אורשה
מאתגרשון שופמן
אמש ראיתי בחלומי את עיר מולדתי. הרחובות, המשעולים, הפרברים – כמו שהיו בימי ילדותי. דממה ותוגה; אותה התוגה האיומה, שאנו טועמים לעתים אך בחלום.
הכל מסביב כמו אז. דבר לא נשתנה. ורק הדניפּר החוצה את העיר – אדום.
לויה
מאתגרשון שופמן
שוחחו בחבורה על ענין פגישת לויה ברחוב, על הסימן הרע שבדבר לפי אמונה טפלה; ובמיוחד – על פגישת לויה עם כניסה ראשונה למקום חדש.
אז סיפר האחד:
בלב ולב נסעתי בשעתי בפעם הראשונה אל אחת הערים בארצות הגולה על מנת להשתקע בה.
בשמחה נסעתי – מדעתי, כי היא נמצאת שם; האשה המהוללה, שעוד אמנם לא הכרתיה פנים, אבל נכספתי להכירה, הואיל ואת שמעה שמעתי, את תמונתה ראיתי ועוד מרחוק הגיתי אליה רחשי לב ענוגים.
באי־רצון נסעתי – מדעתי, כי זה זמן רב, שגם הוא נמצא שם; האיש, אשר תכלית שנאה שנאתיו, שהיה למפגע לי בכל מקומות נדודי ושהרעיל לי את החיים באשר שנינו שם, הרעיל בהויתו בלבד.
כן, ברגשות מעורבים נסעתי.
ויהי אך יצוא יצאתי מבית־הנתיבות והנה לויה לקראתי! תהלוכה ארוכה, חגיגית, רצינית. דממה. ורק קול אחד בוקע ועולה – קול אשה צעירה מתיפחת.
ומה נפעמתי בהיודע לי, כי הוא הוא המוּבל לקברות וכי האשה הבוכה – היא היא.
תמהון
מאתגרשון שופמן
כל פעם, כשאנו נתקלים במקרה מות, מכה אותנו התמהון, כאילו אנו רואים דבר המתנגד לחוקי הטבע.
זהו מפני שאנו נמצאים תמיד בין החיים. אילו נמצאנו תמיד בין המתים, אילו גרנו בשדה־קברות גדול, בין אלפי מצבות, מצבות אין קץ – כי אז תקפנו התמהון, ותמהון גדול עוד יותר, למראה אדם חי.
אדם חי – הביטו והיתמהו!
במקלט
מאתגרשון שופמן
מאין מקלט ממש בביתם זה הצטופפו הדיירים המעטים, רובם נשים, אחרי חצות, למטה, בחלל הכניסה, לנוכח כוכב יחידי גדול בשיפולי הרקיע (מאדים).
– אמא, מה שם הכוכב הזה? – שאל נער קטן.
האם, מרת־נפש, מן המעפילים, פליטת צרות וזוועות והפצצות, ענתה:
– איני יודעת.
– היש שם אנשים?
– איני יודעת.
– שמעתי, כי גם שם יש אנשים – הפציר הנער – אמרי נא!
האשה יצאה מגדרה:
– למה לך אנשים שם, ילד?! המעט לך אלה כאן?! תן מנוחה!
הקטנים
מאתגרשון שופמן
המגל הגדול, שהונף על הזכרים, עושה את שלו באמונה. תכופות נתקלת העין בכפות רגלי־ברזל מוחלדות, בשרוולים נבובים, בפרצופים־שלדים, שכמו נחפרו מבטן־האדמה. “צלב־האומץ” על החזה ההרוס נראה כצלב שעל גבי הקבר. אך לא נחת גם בכל השרידים המעטים הללו, שהצבא בחל בהם והשאירם חפשים לנפשם. הנה הם נגררים על גבי אבני המדרכות – חיורים, אחוזי־עֲוִית, מדברים אל עצמם, ואזניהם פקוקות במוך. על כל מדרך כף רגל אנשים, שתבלולים בעיניהם. בקפה או בקרון־הטראם אתה עוזב את מושבך פעם בפעם – כל כך קשה לסבול את הפרצוף שמנגד.
כאחראי וטעון־עוֹל הנך נדחק בינות לנשים הרבות והבריאות, ששפעת לשדן חומרת עכשיו כנהר זה, שהוטל בו סכר. העינים לחות והצחוק אינו טבעי. הנה מביטות הן, העלמות שבגרו ביותר, אל הנערים עולי הימים, מביטות ותוהות, כאילו גילו לפתע מין חדש, שלא ראוהו עד עתה.
בלי הרגיש בזה כלל, עומדים הם, הקטנים, כנופיות־כנופיות לפני בתי־הספר ובגנים – בגילוי ראש, במכנסי־ספורט קצרים, וספרי־הלימוד תחת בית־שחים. הבלוריות החזקות והזכות, מעל לפרצופים השחרחרים והמכושתים, מתנשבות ברוח ומבהיקות בזיו־היום, שעם פרוץ־המלחמה קיבל איזה גון חדש, מבעית משהו – כמו בשעת ליקוי־חמה קטן…
דבר־מה מרעיד חמלה שורה עליהם עכשיו, כאילו סבל העולם כולו עמוסות כתפי־הבוסר שלהם. יתומים קטנים, שעליהם לשאת לבדם את הירושה הגדולה וכבדת־האחריות כל כך, מבלי להפסידה.
צחוקם ולהגם, משובתם ותעלוליהם, כל אלה כמעט שאינם מובנים לנו, הגדולים. כי כאן תוסס החומר הריחני של האדם הבא, ובעינים היפות הללו, הנוגות קצת והמפליגות־ראות, יש לקרות: “אנחנו נעשה כל זאת באופן אחר לגמרי!” אבל כבר מביט אליהם – באותה התהיה התאוָנית של העלמות – עוד מי. הוא מביט מאחורי הדגלים המתנשבים בעצלתים, מהאוירון המנסר ברקיע, נראה כעוף דורס חדש, ממכוניות־המשא האפורות והענקיות, שהאדמה מזדעזעת תחתיהן ואשר עוד מעט, עוד מעט, והנֶהג החלש שלהן יצנח מעל דוּכנו, ועיורות ובלתי־נעצרות, ישוטטוּ ברחובות ללא ניהוג.
הנביא
מאתגרשון שופמן
עוד בראשית המלחמה התהלך קדורנית וחזה שחורות וניבא שחורות. מאוד העיק על רוחי באיצטגנינות שלו. ודיבורו באכסטזה, באש זרה. אז הבינותי את השנאה אל הנביא בימי קדם; אותה שנאה, שהתלקחה לפעמים עד כדי הכאה.
אפילו בידיעות הטובות, שהגיעו מן החזית, פישפש ומצא תמיד בין השיטין איזה רמז רע. כעורב הזה: רק רע, רק רע!!
אני “התגוננתי” בכל כוחותי וביטלתי אותו ואת חזותו הקשה, אבל הוא בשלו:
– תראה, מה יהיה בעוד חודש, בעוד חדשיים!
בימים האחרונים יראתי לראותו. יראתי ממש. איך אשא עיני אליו?! איככה?!
בהיסח הדעת נפגשתי עמו היום פנים אל פנים; נבהלתי, והנה – פלא פלאים! – דוקא עכשיו התפרץ בקריאה:
– ואף על פי כן ועל אף הכל תישבר מפרקתו! אמן, אמן אני אומר לך!..
והוא קרן הפעם באור עליון – כנביא אלוהים.
חמישה ואחת
מאתגרשון שופמן
עם כניסה לחדר־האוכל בקרית־ענבים עיניך נתקלות בתצלומים שעל גבי הכותל מנגד. משמאל: חבורת החמישה, אותם חמשת הקדושים, חברי קרית־ענבים לשעבר שבימי המאורעות הלכו למקום עבודתם (סלילה) בבוקר ולא שבו (ושלשמם ולזכרם נוסדה והוקמה הקבוצה השכנה “מעלה החמישה” – בקרבת מקום הרצח) ומימין: תמונת נערה נעימה, מחייכת, זו צילה גור־אריה, מגידולי קרית־ענבים, שחלתה ומתה בעצם לבלובה, בשנתה השמונה־עשרה.
כשם שאין לשהות למעלה, במעלה החמישה, מבלי להרהר בחמשת החברים הללו, שצלליהם מרחפים לפניך בכל אשר אתה פונה, כך אין לשהות למטה, בקרית־ענבים, ולהסיח את הדעת מצפור־נפשה של קבוצה זו, מאותה הנערה הענוגה, ששאר־רוחה דובב אלינו מעזבונה: יומנה, מכתביה וחיבוריה (יצאו בחוברת מיוחדת: “צילה, בת הקבוצה”).
מי שהכרתו הישראלית־האנושית נעכרה עליו בעטיה של השיגרה העתונאית המדושדשת, זו הכתיבה מן הקולמוס ולחוץ, ילך ויטבול בחוברת צנועה זו – וטהר.
מיומנה:
“… בזמן האחרון אני חושבת: צילה, המסוגלה אַת למסור נפשך למען איזה רעיון? לוּ היו באים ואומרים לך שבמותך תביאי גאולה שלמה לעם ישראל, ההיית הולכת למות? כן, מוכנה אני לעזוב את החיים”…
והיא אז בת ארבע־עשרה!
“… הרבה מחשבות רוצה אני לרשום במחברת, כדי שבעוד איזה זמן אקרא ואדע על מה חשבתי, אך מתביישת אני לכתוב אותן. אינני יודעת מפני מה. איש לא יקרא במחברתי, ובכל זאת מתביישת אני מפני עצמי”…
"… עבדון נפצע. כדור דומדום קרע את בשר רגלו, אך הוא החזיק מעמד. הרבה דם אבד לו, בכל זאת השתדל כל הזמן להרגיע את החברים באמרו: מה יש? אין דבר.
הדור החדש אמיץ בגופו וברוחו ועל במת ההיסטוריה עולה עוד הפעם עם ישראל, בעל נשמת הגבורה שמימי קדם.
אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב".
בצד ההגות הפיוטית מצויים פכחון ואוריינטציה מעשית. בגרות מפליאה לגבי כל הבעיה הישראלית, ותפיסתה את מצבנו בכלל נוגעת עד הלב מאוד. כמה מחיבוריה מצוינים בדרגת השכלה הגונה וידיעת הענין.
אמה, מוכת־הגורל, בהבינה מה אבד לה, מיאנה הינחם, ובמו ידיה, בכוחות עצמה, נטעה גן־נוי בתוך חצר־הקבוצה – “גן צילה” – כדי להציב לה יד. גן נאה הוא, עם בריכה ועם אנדרטה ענוגה, סמלית, מעשה ידי אמן. “עוד הרבה יש לעשות כאן” – היא רגילה לדבר, והריהי שקועה בעבודתה מבוקר עד ערב: נוטעת, גוזמת, תוקעת יתדות וכו' – במגבעת־השמש ובמכנסיה השחורים. עיניה הבהירות ושערה המכסיף מבהיקים מבינות לחריצי השכוֹל והסבל. פנים אל פנים עמך ורחוקה־רחוקה, כי עמה, עם בתה היא, במחיצתה, כביכול, ושהייתה כאן אינה אלא שהיה ארעית, לשם מלאכתה בגן גרידא. כך הרושם.
בלוית חבר מקרית־ענבים שוטטתי בשתי הקבוצות האחיות הללו, העילית והתחתית. הדרך העולה מזו אל זו זרועה אבנים, אבנים אין קץ. גם שם, במעלה החמישה, כמו כאן, בקרית־ענבים, מושכים אליהם את העינים אהלי־הבד, שקולטים את הנוער העולה מגרמניה ומאוסטריה ומצ’כוסלובקיה. מה טובו אהליכם, נערים ונערות!.. קסמים לנוף מסביב. בתרי ההרים, הרי ירושלים, הגיאיות, החורשות – ואויר, אויר, אויר. כעין פס־ענן מזהיר באופק המערבי עם רדת היום, ורק לאחר הסתכלות מוגברת אתה מבחין, שאין זה אלא… הים. הוא הוא!
ובן לויתי, החבר הותיק של קרית־ענבים, אחד מהראשונים, דיבר:
– הרואה אתה את שני השבילים הללו? זה בצד זה? בשביל שמשמאל הלכו החמישה באותו בוקר למקום עבודתם, ובדרך ירו אליהם מן המארב, מאחורי סלע…
ללא התרגשות יתירה דיבר; הלא אחד מהם הוא, עצמם ובשרם, שרק באקראי לא נמצא אותה שעה ביניהם. הכל כה פשוט ומובן מאליו. כל מיני פגעים מאחוריו, כל מיני מחלות, קדחת, התנגשויות ליליות עם ערבים, ומוצק ומחושל ושוקט הוא ניצב כיום לקראת הבאות – יבוא אשר יבוא!..
ובערב עם חשכה, הוליכני אל שדה־הקברות הקטן שמאחורי קרית־ענבים, בצד החורשה. חמשת ארונות־האבן בשורה אחת משמאל, וארון־האבן של צילה מימין. גיבובי פרחים על זה האחרון ומביניהם מזדקרות המרגניות הגדולות והרעננות.
“…אם השנה שכבתי על הרצפה בשעת היריות, בשנה הבאה לא אשכב” –
והנה היא שוכבת כאן, תחת הברושים הרועשים ברוח הערב.
השארית המעטה
מאתגרשון שופמן
לא קיר־אבנים גבוה, שראשו בשמים, לא קיר קודר, שהעלה עובש, רקב ואֵזוב, כפי שנקבע בדמיון, אלא תשעה נדבכים, לא יותר, קיר נמוך בעצם, והאבנים דוקא בהירות, נקיות, חדשות כמעט, וגם כבודן עודנו חדש עמהן. אבנים גדולות, אבני ענק, וענקים, כנראה, היו הבונים, שהסיעון, הרימון והניחון זו על גבי זו. על הבכיות והיללות, על הפתקאות הנתחבות בסדקים שביניהן הן מגיבות בחיוך דק מן הדק… לב אבן!
בין הנשים הצמודות אל תחתית ה“כותל” ראיתי זקנה אחת, שלא בכתה ולא יבבה, אלא ליטפה את האבן ביד מכורכמה. מגוידה ומקומטה, ליטפה בלי הרף אילך ואילך, גם נשקה לה – בחשאי, באהבה כבושה. לא תפילה ותחנונים, שפתיה אף לא נעו, כי אם אהבה, אהבה, אהבה.
פתאום נזדעזעה, פרשה זרועותיה וגהרה על ה“כותל”, כאומרת להגן בגופה על השארית המעטה הזאת: ניסור אוירונים נשמע ממרוֹם.
אבנים
מאתגרשון שופמן
מעלות ומורדות, רכסים ומהמורות ואבנים, אבנים, אבנים. השבילים המתפתלים אל הנקודות הסמוכות מלאים וגדושים אבנים. אבנים אין קץ. עכשיו מובן ענין הסקילה בימי קדם. באבנים לצורך זה לא היה להם מחסור!
פליטי הנאציות עם “הנוער העולה” ממלאים את הקיבוץ עד כדי לטשטש ולבלוע את החברים הותיקים, מיסדי הנקודה ועמודי התווך שלה. אבל סוף־סוף העין מבחנת בהם, באלה הראשונים, הכחושים, המחושלים, חרושי־החריצים וזרוּקי־השׂיבה. מהם גם מגויסים, במדי צבא, השוהים עכשיו כאן בחופשה. את לשד נעוריהם, את מיטב כוחותיהם נתנו בשעתם לעבודת־פרך, לשמירה בלילות, לקדחת, ועתה לא נותרו בהם אלא גרמיהם בלבד, ובהם, בגרמי אבן אלה, התגייסו. אבנים, אבנים אף הם!
כי לא יכלו לשבת ולחכות עד ש… והם השכימו וקפצו לקראת האויב. בחדר־הקריאה, בערב, הם מספרים משם לא הרבה באזני הבחורים והבחורות הללו, שמצטופפים מסביב לרדיו, אבל המעט הזה, שהם מספרים, אף הוא דיו, דיו. והרדיו עצמו, בחדשות האחרונות, מוסיף על סיפוריהם ומשלים את התמונה. הנה גם יפאן נכנסה למלחמה. הלהבות מתפשטות והולכות. אש כי תצא…
וּבחוץ גדולים הכוכבים, גדולים וקרובים מאוד, עד כדי להיתפס ביד, ומתוך החושך מתחת מלבינות האבנים. קר. המקלט היחידי, השופע חמימות וחסות, הוא עתה – הרפת. במכנסיהן ובסינריהן ומטפחות לראשיהן מלחיתות הנערות תחת הפרות ההולנדיות הנהדרות וחולבות וחולבות. הנה הופכת פרה ראשה ומביטה אליך בעינים אפלות ונוגות. עצבוּת זו מהיכן לך, בת ארץ־השפלה? האם מפני שמולדתך נתונה בידי צר, או מחמת… ההפראה המלאכותית? ואולי איזו אבן אחרת מעיקה בחשאי על לבך הבהמי?
קשה עלי תוגת עיניכן בשעת־לילה מאוחרת זו, פרותינו היקרות!
הכינור
מאתגרשון שופמן
איני אוהב כלי־נגינה זה והריני מעיז למרוד ב“מלכותו”. עצם העובדה, שהקול יוצא כאן על־ידי חיכוך גוף בגוף, יש בו כדי להביא את הנפש לידי סלידה. כך, לפעמים, מתחככת כף בקערה ומעבירה סמרמורת בחוט השדרה. אי־נעימות גורמים במיוחד טוֹנים נמוכים מסוימים, טוֹני מעבר. והמיתרים, אגב, הם אבר מן החי! גם בזה יש משום טעם לפגם.
אולי עוד יש להפוך בזכותם של הכינורות המשובחים, סטרדיוריוּס, ובהיותם בידי וירטוּאוֹזים (אפילו אלה יש להשאיר, לדעתי, בצריך עיון!), אבל הכינורות הזולים, הגרועים, המצויים בידי התלמידים – טובה מהם המפוחית!
כאן עסק לנו עם צריחה בכיינית, צריחת תחנונים, שצורמת את האוזן והנפש כאחת ומטילה עלינו דכאון ומרה שחורה עד לבלי נשוא. כן, דכאון ומרה שחורה. כל הסיוט הגלותי־הגיטואי צועק מתוך כלי־העץ הבטנוניים הללו. הלא מין פולחן היה הכינור אצל היהודי בגולה. היהודי והכינור ירדו כרוכים. “אידל מיטן פידל”… לא היה בית בישראל, שאחד הבנים, בין שהיה מוכשר לכך ובין שהיה בספירה זו טומטום גמור, לא יהא “מנסר” שם בכינורו, למשוש־לבה של האם, אשר ראתה בזה את שיא אשרה. ויהי מה המצב, הכינור לא נעדר. צרות רבות ורעות, כל מיני דאגות, חובות ושטרות וערכאות – וכינור!
והם נשארו נאמנים לו לכינור עד הסוף, עד זיבולא בתרייתא. צלב־הקרס השתלט בכיפה בן־לילה, ודגליו הענקיים התנשבו בבוקר ברוחות הרעות. על גבי כל מקום ציבורי מזדקרת האזהרה: “הכניסה ליהודים אסורה”. אפילו על הספסלים בחוצות מתרה הכתובת: “רק בשביל אריים”. באמצע הרחוב, ובאמצע היום יהודים, בזקניהם ובנעריהם, נחטפים ונשלחים לדאכאו, וגם בלילה עלולה הגסטאפו להתפרץ לפני ולפנים ולהוציא מתוך המיטה ולהוליך לאן שתוליך. חייך תלויים לך מנגד ממש – ובשעה הקבועה אחרי הצהרים מוסיף לבוא המורה למוסיקה האריי ללמד את הבן כינור!
השעה היחידה היתה זו, בה הפחד פג משהו, כאילו יש בכוחו וברצונו של המורה האריי הזה להגן, להציל. כאילו… ככה כינרו הבנים עד הרגע האחרון – והתליין עומד עם גבם.
חלף עם הרוח
מאתגרשון שופמן
מי זה אמר, שהפקידים, הפנקסנים ואנשי המשרדים בכלל הם אנשים “יבשים”, ללא זיקה לדברים שבלב, לדברים שבשירה? לא נכון. עוד באירופה הכרתי פקידי בנקים, פקידי דואר, אשר יחסם לפיוט ולמוסיקה היה אינטימי מאוד. מהם אפילו פייטנים וקומפוזיטורים בעצמם. הנה הם יושבים אל שולחנותיהם, כולם מעשיוּת קרה וחולי־חולין, אבל כל אחד מהם איזו פינה חבויה לו, בה הוא… משורר. אַל זלזול!
כי על כן אין לתמוה כלל, אם המנהל של אחד המוסדות הציבוריים בארץ, איש “קשה” למראית עין, נתון למפעלו ולמקצועו, התרגש ביותר, בבוא לביתו אחד העולים החדשים ובהתודעו אליו כבן־עיירתו שבגולה הרוסית (פגישות מופלאות כאלה עם חברי נעורינו וילדוּתנו אינן נדירות כאן. קיבוץ גלויות!).
נפעם עד היסוד, הסתער על אורחו:
– הזוכר אתה את הרופא, הדוקטור זרחי? הזוכר אתה את מרדכי המשוגע? את שדות־השלג והזאבים בלילות? הזוכר אתה את שמעון החנוני ואת בתו קריינה, הנערה השחרחורת?.. – “המרשעת”?.. – כן, כן, “המרשעת”! הלא זה היה כינויה בפי כל. כי כגודל יפיה כן גדלה גם רשעותה. הזוכר אתה?..
כך הפליג האיש הלאה, הלאה, נתלהב יותר ויותר ולא התאפק אפילו מתוספת זו: – פעם נשלחתי לביתם בהשכמה מוקדמת וראיתיה, את קריינה זו, על משכבה, שקועה בשנתה, מכוסה לא כהוגן – באפלולית השחר… נער כבן שלוש־עשרה הייתי. כשלושים וחמש שנה עברו מאז, עולמות נהפכו בינתים, ואני עצמי עברתי דרך אלפי גלגולים, אבל זאת איני יכול לשכוח עד היום! והוא לא נלאה לשאוב מאותו עבר רחוק, אגדיי, עוד הרבה, הרבה, ופניו נשתלהבו במין השראה עליונה. איזו פגישה מופלאה! עם מי, עם מי היה יכול לדבר כל כך על כל אלה?!
סוף־סוף הגיעה שעתו של האורח ללכת. הנה הוא קם ואומר: – אני מוכרח להודות, שבעצם באתי אליך בענין בקשה אחת. אולי יש לאל ידך להמציא בשבילי איזו עבודה במוסד שלך? אני מוכן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, ולו גם בשכר מינימלי מאוד, ובלבד שתהיה לי אחיזה כלשהי… עולם הילדות על כל פלאי פלאיו נהרס כהרף עין. שדות השלג, הזאבים, קריינה היפה ו“המרשעת” – הכל, הכל נעלם פתאום, חלף עם הרוח.
כאן בארץ...
מאתגרשון שופמן
בנכר, בין הגויים, טושטשו זכרונות הילדות; הסביבה לא היתה יפה להם. אחרת כאן בארץ, מששבנו אל עצמנו. עם כל הזדמנות נוחה לכך חוזר וניעור העבר הרחוק, חוזר וניעור. ראשית ואחרית נפגשות.
המצה הטריה וריחה מעלים בזכרוננו את פסחי ילדוּתנו ואביביה. מתחת לשלג המשחיר, ההולך ונמס, מבצבצות בחצר האבנים המוּכרוֹת, אבן אבן וצוּרתה, אבן אבן וגוונה. נודף ריח דליי־העץ החדשים, שנשאנוּם במוט בשנים, מלאים מים עכוּרים, אבל משמחי לב ומרוממי רוח, מים של פסח, אותם שאבנו מהשטפונות הגדולים של הפשרת השלגים. רחש־נפץ בחללו של חוץ: נפץ המצה, בהינשׂאה ברחוב חבילות חבילות, ונפץ הקרח בנהר. שקקו ואָשדו הפלגים מסביב והממונו. ערגון וכלות־הנפש.
אחי הגדול, משה, הביא מהספריה ספר מספרי מאפּו. שנים רבות עברו מאז, ועדיין אני זוכר את המקום, בו העלם מנחש בלבו: האם אדיבות פשוטה היתה זו מצד הנערה, תודה על השירות שעשה לה, או… אהבה. הניחושים הנצחיים! שנים רבות עברו מאז, עולמות נהפכו משורש, למאפו (את חטאי אני מזכיר היום) לא שבתי במשך כל הזמן, ומקום זה בסיפורו לא נשתכח מן הלב, לא נשתכח. והלב באבוֹ, המלא על גדותיו, ריטט ברוחות הפושרות, חולה־אהבה. אייכן, בנות הארבע־עשרה, בנות החמש־עשרה, עם נמשי־האביב הראשונים על חטמיכן המופלאים? אייכן, הילדות הנאהבות, הראשונות? אייכן?.. כאן בארץ הן עתה, נשי השׂיבה.
דמויות־זכרונות
מאתגרשון שופמן
א
ילדה חוּמה, גדלת־קומה ודקת־גו. חוטם קטן וישר, עיני־רשעוּת, וחרמשי תכלת מתחת להן. יבלות על האצבעות השזופות, הדקות והארוכות. מיחוש לה בלבה, וכפעם בפעם באמצע הלימוד היא שמה ידה על חזה, ונושמת נשימה כבדה.
– נו, יהי הפעם די – קוראת אמה החנונית, אשה גסה, שפרצוף גבר לה, והמורה מתנשא ממושבו, חש רגע אחד את רטט יד תלמידתו בתוך כף ידו, ויוצא. שונאת היא את הלימודים, את הספרים, את המורה. – מה לך, קריינ’לה, כי תבכי? – גוחן אליה אביה־זקנה – הלב?
– הלאה ממני! – בועטת היא בירך הזקן, בועטת בכל כוחה, וניכר שרווח לה. יוצאת היא אל חנות אמה, ושם היא עומדת בפתח שעה קלה ומביטה החוצה. – הנה כבר הולכת אליך ה“מלמד’יכה”!
שונאת היא את הקונות העניות ואת שיחותיהן, והיא חוזרת הביתה, ששם מלחמה לה תמיד באחיה השחור, הצעיר ממנה. היא קוראת לו: – צועני! והוא עונה לה:
– מכשפה!
כל היום היא מבלה בבית. אינה אוהבת לטייל בחוץ, וביום השבת, כשהיא מתרחקת בלוית חברותיה אל מחוץ לעיר קצת, הרי היא הראשונה שמאיצה:
– נשובה נא!
אינה סובלת את המרחב, את כיפת־השמים מעל לראשה, את סדני האילנות, את מפלשי החורשה.
שונאת היא את הלילות עם חלומותיהם, את כתמי הירח על אדן החלון. מתכנסת בכסתות על משכבה ומקפידה להתכסות בשמיכה יפה־יפה, אפילו כשחם לה ביותר. יש שהיא מזדעזעת בשנתה על־ידי מגע־שפם בשפתיה, שפם לח וקר – והיא מקיצה ויודעת מיד, כי אביה־זקנה הוא זה. כל יום המחרת היא מוחה את פיה בלי הרף, מתמרמרת ובוכיה, ובועטת תכופות בירך הסבא בכל כוח רגליה הרזות.
ב
אם. תינוק בעריסתו. החדר צר וטחוב. רטובים הקירות, רטובה התקרה, ועל הדלת הצבוּעה זולפים מטה זילופי־מים. רותחים התבשילים על הכירה, וכשהיא יוצאת לשאוב מים, הם “גולשים”. טרחות ודאגות ועבודה, עבודה. רוחצת את הרצפה ומסתמקת אגב גניחות תכופות. הנה היא מתעטפת בסודרה הגדול והשחור, נוטלת סלה ויוצאת השוקה; שבה היא בעינים דומעות מהרוח, מסירה את סודרה מעליה ומעבירה קור בכל חלל החדר.
בלילות היא כובסת את חיתולי־התינוק, מותחת חבל מפינה לפינה, באלכסון, ותולה עליו את הסחבות הרטובות. עששית קטנה מאירה את הקערות ההפוכות התלויות על הכתלים. ובמיטתה אחר־כך נושף־ונוחר התינוק ויונק… – אל תרסק את בשרי! בעלה עובד אי־בזה עבודת־לילה. בבואו לארוחת הצהרים, היא מתאוננת לפניו, כי אין לה מה לאכול וכי התינוק מוצץ את לשד עצמותיה. אוכלת היא עמו מקערה אחת, ולאחר שהוא הולך היא אוכלת שוב, לבדה, גוחנת אל הקערה, מסתמקת וגומעת בכל נפשה, בכל מאודה.
ג
זקנה כבת ששים. מלחמה לה תמיד בנכדיה:
– תולעים יאכלוכם, יכרסמוכם!
שוכבת היא תמיד על גבי התנור – מפני הקור שבבית. וכשסוּפת שלג מתחוללת בחוץ, עד שאי אפשר לפתוח את דלת הפרוזדור, היא אוהבת ללכת בנעליה הקרועות אל החנות לקנות מה – דוקא. “מה לי חיי?!” קדירה משתברת לפרקים, והיא עולה אל עליית הגג להוריד משם קדירה חדשה מכלי הפסח. וכשהיא בתוך העליה הדוממה, אצל ארובת־העשן, ומסביב לה מתגלגלים “שמות”, בקבוקים, כפתן בעלה שמת עליה אשתקד, – היא אומרת לעצמה בקול:
– מי יודע, אם גם אחיה עד הפסח?!
מאכלה על־פי־רוב פת בבצל. קולפת היא את הבצל בידים רזות ומהירות אילך ואילך – כקוף. ויהיה הבצל גם מר מן המר – עיניה אינן דומעות.
חדש וישן
מאתגרשון שופמן
לזרא לי הנוף שבמקומי, לזרא לי האופק, וקצתי בחיי מפני האנשים מסביב, מפני שכני, מפני בני רחובי. והנה ביקרני אחד מידידי, בא מרחוק, וכולו התלהבות:
– הלא בגן־עדן אתה יושב! ההרים הללו, האפר, היער, ובני המקום החביבים, הנפלאים! אני מתפעל, אני יוצא מכלי!!
סבור הוא, שהכל כאן חדש, חדש, ואינו יודע, כמותי, כמה ישן כל זה, ישן עד לשעמום, ישן עד לזוועה. בטעות זו נכשלתי בחיי לא אחת גם אנוכי. צר נעשה לי באחד המקומות, ואני תקעתי יתד במקום אחר. בימים הראשונים התלהבתי מאוד, עד שנוכחתי וראיתי, כי בעצם לא טוב המקום החדש מהישן, כי בעצם ישן אף הוא. על־כן חדלתי לקנא בנוסעים, בתיירים. יבואו־נא ברכבת, בספינה או באוירון אל אשר יבואו, ויהי זה הקוטב עצמו, – הלא בעצם ישן המקום, כל כך ישן!
הכובע
מאתגרשון שופמן
הסוחרים ואנשי העסקים למיניהם, היודעים את סוד ההתעשרוּת – משהו, בכל זאת, יש בחיצוניותם, שמסייע להם בכך. יש זרחן בעיניהם, איזה פלואידוּם שופע מהם; מין מרץ מגי. לא לחינם!
עתה ניצלו את המלחמה לטובתם, ובן־לילה נעשו גבירים אדירים. הנה אחד מאלה סוקר מעל המדרכה מנגד את אחד הבתים החדשים, הנהדרים, לשם קניה. כמומחה לדבר הוא סוקר (פתאום נעשו מומחים לכל, לכל), ו“השגל אצלו” – אשה צעירה, הדורה בתלבשתה. בסמוך עומד האוטו הנאה שלהם ונושם ונושף כבושות מעוצר טובה ונחת.
בלוית בעל־הבית המוכר הם נכנסים אחר־כך פנימה ומציצים לתוך מעונות הדיירים. הוא, העשיר החדש, בעיניו החדות והעליזות, ואשתו – בעינים תוהות משהו, כי כחתף בא עליה האושר והממה. בקנאה גלויה מביטות אליה הנשים, אשה אשה בדירתה, משתאות לכובע המופלא בראשה. היכן וכיצד השיגתהו? אין כמוהו לנוי. כלפלא הטבע הן משתאות לו. ואיך יכול היה להיות אחרת? הלא במאמצי כל החזיתות הושג, במאבקי שדות־הקטל כולם. זו מלחמה וזו מטרתה!
סקרנות (כשרידי חורבות)
מאתגרשון שופמן
כשרידי חורבות מתקופת התנ"ך נראים מרחוק הכפרים הערביים. מה שם פנימה?.. מה?.. עצומה הסקרנות.
והנה ניתנה לנו, לי ולאשתי, ההזדמנות לבקר באחד המקומות הללו בלוית איש, שמשא־ומתן לו עם העם השכן. עולה ויורד האוטו בהתקרבו לשם, מזדעזע תכופות, דרך מעלות ומורדות, חתחתים ומהמורות. והנה נכנסנו לכפר… אבנים, שיחי צבר וילדים, ילדים, ילדים. אלה רצו אחרינו וצבאו אחר־כך פתח הבית, בו התארחנו.
אין כסא! הוכנסו מזרנים משומשים בשבילנו והוטלו על הקרקע לישיבה. בעל־הבית, ערבי בריא, שחור־עינים ולבן־שינים, שופע חיים וכוח, הסביר לנו פנים ועמל להנעים את ביקורנו ככל האפשר. בספלי־חרסינה קטנים, עתיקים, הוגש לנו קפה שחור, ממותק ביותר; טעם זר.
אפלולית, קירות אטומים, ללא חלונות. רוח כהה. בעטיפותיהם ובגלימותיהם יושבים ערבים קודרים (שכנים כנראה) על הרצפה הערומה, נשענים בגביהם אל הקיר, הוזים, תפוסי בטלה, כמחכים לביאת הנביא. האחד תבלול בעינו… אֵי־אילו בחורים זועפים נכנסו ויצאו, ומבטים נוקבים ננעצו בנו מכאן ומכאן (זכרתי את אברהם: “אמרי־נא אחותי את…”). במטאטא הניס בעל־הבית את המון הילדים מלפני הפתח הפתוח, ואלה נתפזרו בצחוק־שובבים ושבו ונתקהלו. אגב שרבוב־צואר הציצו אלינו בעד פתח צדדי שתי נערות חיורות, מכורבלות שחורים – תוהות, משתאות, נדהמות. הסקרנות עצמה! כאילו ירדנו אליהם מן השמים.
בן־לויתנו נשא ונתן בינתים בלשון־ערב עם בעל־הבית, ידידו משכבר הימים, באיזה ענין שביניהם, גמר וקם ללכת. אבל הערבי הפציר בו, שנשהה כאן עוד מעט, הפציר נמרצות, וכשזה סירב, לחץ עליו בידיו להושיבו על מקומו חזרה – בחזקה, בחמת־כוח, ב“רציחה” כמעט. סוף־סוף הושטנו יד:
– שלום
– שלום, שלום!
נשמנו עמוקות באויר השדות. ובכן, סיפקתי את סקרנותי במקצת. ואילו שאלוני: “מה ראית שם?” הייתי עונה קצרות.
– אך גוש־סקרנוּת אחד ולא יותר.
משה
מאתגרשון שופמן
קבוצת הנערים כבשה את המגרש מחוץ לעיר בקרב כדור־רגל. את כל צמאונם למשחק זה הם מרוים עכשיו כאן. כי שם הלא אסור היה להם לא רק להשתתף במשחק עם בני הארץ, אלא גם העמידה מן הצד בתוך ההמונים המסתכלים סכנת־נפשות היתה כרוכה בה.
עדיין לא החליפו את שמותיהם הראשונים: אוֹטוֹ, פּאוּל, הארי, וכו'. מתרוצצים, קופצים, מזנקים. חופש ודרור! רק על כך בלבד, על שעה של קורת רוח זו בלבד, הניתנת כאן לילדינו אלה – ויהי אשר יהיה – מוצדקים רחשי תודתנו לתיאודור הרצל!
כפוף תחת שק תפוחי־זהב, שהוא למעלה מכוחותיו, הולך ובא נער ערבי, מתעכב כאן, פורק מעליו את משאו, מתיצב מרחוק ומסתכל. פעמים, בנפול הכדור בסמוך לו, הוא מנצל את המקרה ובוטש בו בזה ברגלו היחפה, השחומה, המלוכלכת ברפש נוקשה. באושר גדול משתלהב פרצופו הנאה; ניכר, שאלה הם הרגעים הכי גדולים בחייו.
נחירים מורחבים לו, ועיניו, שלא כעיני רוב בני ערב, כחלחלות דוקא ושפע זוהר להן. דק־גו, גמיש, ונאמן למסורת אבותיו, הוא סוחב בסבלנות את סרח העודף של המכנסים השחורים אשר לו. יליד הכפר הסמוך, הוא מכיר היטב את כל הנערים הללו ויודע לקרוא לכל אחד מהם: אוטו, פּאול, הארי וכו'. והם אף הם מכירים אותו, את הנער הערבי, וקוראים לו:
– משה! כי זה שמו.
אחד במאי
מאתגרשון שופמן
השכמנו למוסיקה, לתהלוכת אנשי־העמל ובנותיהם החיורות, המקושטות ב“רוזיטות” אדומות – ברוחות הבוקר המתוקות הללו, למראה הפקעים הראשונים בגנים מזה ומזה. וקרל זייץ נאם!
רוח אחרת היתה אז. בני־אדם אחרים. בני־אדם יקרים. מהפועל בבית־החרושת ועד הרופא־הכירורג. כל הימים אחרי הניתוח, שהשיבך לאיתנך, חיפשת אותו, את מצילך, ברחוב, רק כדי לראותו בלבד, והנה עתה, בתהלוכה, נפגשת עמו – ותשמח! כל הטוב והעדין הפגין עתה, כל הנעלה והנאצל! האם לא בטהובן עצמו הוא זה, הצועד שם בפאת התהלוכה?
והנה בא האחד והרעיל והשחית והטיל זוהמה!
איככה נהפכתם פתאום לחיות רעות?! איכה איבדתם את צלם האלוהים?! איכה נהיתה כל הרעה הזאת?!
צלב־הקרס, זה תו־הקלון, תו־הזוועה, חקוק במצחך, בת־וינה, וטבעך לדראון־עולם. טומאתך בשוליך, וכל מימי הדונאו לא ישטפוה. ואפילו תשליכי עתה אלינו בעד החומה את ראש המנוּול – התטהרי? הלא העמק העמיק להטיל בך את ארסו הנורא נחש־הנחשים!
העוד נכון לך יום אחד במאי בזיוו הראשון?
בשֶלי...
מאתגרשון שופמן
טבח עמים הדדי מתמיד והולך “מראש מקדמי ארץ” ועד היום. מלחמה ארוכה אחת. תקופות השלום אינן אלא הפסקות ארעיות. היציבות והקביעות במלחמה. בשלמה? מערומי גוף האדמה עם שחר מחוץ לעיר, הנירים והאפרים עם זריחה, על כל הודם והדרם בזהרורי הבוקר הראשונים, עושים מובן דו־קרב נצחי זה. דו־קרב למאהבים הוא. והיא, האשה־האדמה, מתפרקדת לה בינתים מעדנות בחלקת שיפועיה, ערוּציה וחמוקי ירכיה, אדישה לאלה ולאלה, אדישה לכולנו, מחייכת בקרבה ונהנית: – בשלי!..
בטרם ארגעה
מאתגרשון שופמן
צפיפות במקלט עם דמדומי בוקר. חבלי שינה ושרידי חלומות נסוכים על פני בנות־השכנים הרכות בשנים. מבעד ללהג הרב קולטת האוזן כעין זמזום אוירון דק מן הדק.
קורא, מושך החוץ – ואתה עובר את הסף. הס!.. דממה וחוסר תנועה. ורק אנקורים מצייצים בשיחים הטלולים. הצצת אל השמש העולה, ומוכה־סנוורים אתה רואה רגע את הכל בגוון אדמומי. אבל הנה שבה לך ראייתך – והעולם זך וצלול מבראשונה. עמוק ומלא תוכן כל פּרט – כאשר יראה ויחוש אותו פרפר בן־יומו. הנה נזדעזע הזלזל לאחר שהאנקור חרד מעליו ופרח לו; והנה כאן איחרת ולא ראית את הצפור כלל – ורק את הזלזל הנך רואה ברטטו…
מה נהדר היקום בטרם אַרגעה!
שלושה שסיפרו
מאתגרשון שופמן
בעל חנוּת־עורות היה מכרי זה בוינה, חביב על לקוחותיו, הסנדלרים ה“אריים” שהיו באים לקנות אצלו את כל החומר הנחוץ להם אפילו תחת השלטון הנאצי; בחשאי באו, בצנעה. עד שבלילה אחד נאסר ונשלח לדאכאוּ. משנתקבל בשבילו סרטיפיקט והוא עמד להשתחרר, בדק את גופו רופא המחנה, פזל בעינו האחת כלפי סימני הפּוּלסים הטריים, השותתים דם, ופקד להשהותו עד שאלה יגלידו. בימים הראשונים עוד היו מתביישים קצת וחששו למה שיאמרו הבריות בחוץ־לארץ.
והנה סוכן־הפחמים נַגלר! יהודי כבן ששים, אבל בריא, עליז, ליצן וחומד חיים. אף הוא עבר את כל מדורי הגיהינום. אף הוא התענה במחנה הסגר. –…אין השד נורא כל כך – סיפר – האוכל טוב היה. אם הקפדת על הנקיון ושמרת על ה“סדר” כמצווה, לא נגעו בך לרעה. אמנם העבירונו לפעמים תחת שבט הנוגש, אבל אני השכלתי להתכופף ברגע הנכון והמצליף החטיא. עוד מרחוק עקבתי אחרי תנועת המגלב וכיוונתי את הרגע. צריך רק לכוון את הרגע הנכון!.. עכשיו אני כאן והריני מוכן ומזומן לעשות כל מלאכה, כל מלאכה, בעיר או בכפר, בשדה או בכרם, ובלבד שאוכל לחיות… מכר שלישי, יהודי מאמין ונוטה להזיה, סיפּר:
–…מצטופפים היינו בחדרי המשרד הארצישראלי לשם סידור הניירות והנה – הגסטאפּוֹ עלינו! הכונו מכות רצח, פּישפּשו בכיסינו, לקחו את כל תעודותינו ואחר כך פקדו עלינו לצאת שנים שנים. בשער למטה חיכו לנו שני בריוני ס.א., אחד מזה ואחד מזה, ומגלביהם בידיהם. בעברי בין שניהם, נדמה לי רגע, כי הבית התמוטט ונפל על ראשי, ורק משראיתי כיצד הם מחליפים חיוך ביניהם, הבינותי, שאין זה אלא הכאה במגלב. הלכתי נכחי ושמעתי קול אשה מאחרי:
– יקנח נא את הדם! כסהרורי צעדתי הלאה, הלאה. למדינה זו נמלטתי בשעתי בימי הדמים באוקראינה; את האדמה הזאת נשקתי בדרוך רגלי עליה – והנה!.. לא יכולתי להתאפק מבכי. נתמלאה הסאָה! עכשיו, הירהרתי, מוכרח לבוא הגואל. עכשיו אין הוא רשאי להתמהמה עוד אף רגע! פתאום – תשואות סוערות מכל צד, תשואות המונים מסביב, דגלים אין קץ ופרחים, פרחים, פרחים. הגואל?.. במעומד על גבי אוטו, במועל יד, צץ לקראתי הוא עצמו על כל זעוות־פרצופו – היתה זו כניסתו הטריאומפטורית לוינה – סמוך־סמוך, פנים אל פנים!! כה סיפר השלישי.
"Vater!"…
מאתגרשון שופמן
ביוהרה מיוחדת אוהבת היתה קיטי, בת הארבע־עשרה, להטעים קריאה זו, בפנותה אל אביה, בעל המסבאה, הנס קיזלינגר, כדי שהאורחים הזרים, שהיא משמשת אותם, ישמעו וידעו שאין היא כאן נערה משרתת־מלצרית, אלא הבת. הימים הטובים עוד היו במדינה. האנשים ישבו אל השולחנות הארוכים וסבאו יין ובירה ולא שעו בדברי “פוליטיקה”, הם ונשיהם וילדיהם. ניבול־הפה עבר כל גבול… עד שקיטי, בעצמה ילדה קטנה עדיין, קיטרגה:
– לוּ, לפחות, לא היו ילדים נוכחים כאן!.. כן, עוד שלום ושלוה מסביב. אשת המוזג, אף־על־פי שבת ישראל היא, חיבה יתירה נודעה לה מצד כל בני הפרבר, והקצב המגושם אלואיס וגנר, כטוב לבו ביין, שׂם ידו העקובה מדם על ירכה ברגע שזו העמידה לפניו את הכוס המלאה. והיא אף היא לא כיהתה בו הרבה, אלא סנטה: – כלום ביער אנחנו?!
ברם, האידיליה לא ארכה הרבה. רוחות חדשות התחילו מנשבות, ואת מקום ההלצות הגסות וניבול־הפה תפסו ה“פוליטיקה” והשטנה על היהודים. הקצב וגנר שוב לא שלח ידו אל המוזגת! בשארית כוחותיו נאבק הקנצלר, קטן־הקומה, עם הנחשול הנאצי עד שנפל חלל. פעמיים נפל: קודם הרגו הבריונים אותו גופו ואחר־כך ניתצו את האנדרטה שלו. וזה שבא אחריו, איש תואר, נכנע סוף־סוף אף הוא. בן־לילה השתלט צלב־הקרס, ודגליו הענקיים התנפנפו בבוקר ברוחות הרעות, הטמאות, הקטלניות. ברקיע־השמים הופיעו, להקות להקות מטוסי ה“רייך”, מסומנים בצלב־הקרס אף הם; אלה ניסרו וטירטרו וזימזמו בלי הפוגות, בלי הפוגות.
ימים קשים הגיעו לקיטי. חברותיה התחילו מתנכרות אליה, והאחת הנאמנה לה, מוכרחת היתה להתנצל לפני האחרות בדיאלקט השטיירי שלה: – הלא רק “האַלברטה” (יהודיה למחצה) היא!.. לבסוף בגדה בה גם זו, והיא נשארה לבדה, לבדה. אבל הנה קמה עליה רעה מביתה, רעת־הרעות: אביה נעשה פתאום נאצי קנאי אף הוא, אף הוא, והפירוד בינו ובין אשתו בוצע באופן ברברי. ככה נסתחפו גם שתיהן, היא ואמה, בגורל המשותף לכל בני גזען.
התחילו הריצות והפרכוסים ממשרד למשרד לשם סידור הניירות ורשיון היציאה. ושם, במשרדים הממשלתיים, יושבים הפקידים החדשים, איש איש וצלב־הקרס בדש בגדו, וברוּמוֹ של כותל, ממעל להם, כבר סולקה תמונת הקנצלר העדין, האציל, ובמקומה קבוע דיוקנו של “המנהיג” על כל תיעובו, על כל הזוועה שבו… הממונה על סידור הדרכיות הסתכל בה באשה וקבע בקול את סימני פרצופה ורשם בתעודה: החוטם ישר, צבע העינים שחור, שער־הראש.. מכסיף. ורק עכשיו נתחוור לה לעצמה, כמה סבלה במשך כל הימים והלילות הללו, כמה סבלה!
ברגע האחרון, בתא הרכבת, ההולכת לטריאסט, הופיע הנס קיזלינגר במדי ס.א., ומבלי הביט לצד האשה, ניגש אל בתו ונשק לה על פיה ושב ויצא. כהרף עין נתרחש הדבר. בעד האשנב הוציאה ראשה הנערה המזועזעת וצעקה אחריו: Vater!… והרכבת זזה.
כחולמת היא מתהלכת כאן, בעיר החוף – זרה, בודדה, מקשה להתאקלם. לא מזמן מתה עליה אמה, וסופה שהיא, קיטי, נכנסה לבית זר כמשרתת, מה שלשעבר, בבית־אביה, לא חפצה, שהאורחים הזרים יחשבוה לשכזו בטעות. בפרצופה מבליח משחק שני היסודות הגזעיים, העוינים זה את זה, ונפתוליהם. היאבקות פנימית, חשאית, גנוזה־גנוזה, לפני ולפנים; דו־קרב בנושא אחד. חיוך טוב יש לה בשביל החיילים הנכרים, המשוטטים ברחובות. גם לערבי הצעיר, המשכים לפתח גבירתה, עם הפירות והירקות, היא מסבירה פנים; זה מלחית לרגליה ותוחב לה, בתור תוספת חינם, שני תפוחי־זהב גדולים לתוך שני כיסי סינרה, אחד מזה ואחד מזה.
עתים, בשבתות, מוליכות אותה רגליה אל המושבה הגרמנית, ושם היא מטיילת לאט במשעול הצר, לאורך הגדר, ומציצה לתוך החצר פנימה. ארוכות־ארוכות היא מסתכלת בתרנגולות, טובות־המראה, על גבי ערימת הזבל, וסופגת בצמא את הקריאה הממושכת של התרנגול האדום הגדול, הבריא, החסון. עד שהשוטר היהודי, על משמרתו, נוזף בה מרחוק על שהיא מתעכבת כאן ומתקרבת אל הגדר יותר מיד.
געגועים על אביה ניעוֹרו בה בימים האחרונים. במיוחד תוקפים אלה אותה במקלט, בין אזעקה לארגעה, בראותה את בנות גילה מתרפקות על הוריהן. והנה פעם, עם חצות, בליל ירח, לא היתה האזעקה בכדי: זמזום רחוק־רחוק, דק־מן־הדק, קלטה האוזן מבעד ללהג הרב. “שקט!”… “אלה הם לא שלנו – זמזום זר”… אותו הזמזום – מאז, משם. הוא הוא! ברי: האויב חג עכשיו ממעל לראשינו. והנה… נפלה פצצה בסמוך־בסמוך והרעידה את האדמה ואת הבית. הנשים צווחו באנחה והבנות נשתלבו־נצמדו נערה נערה בזרוע אביה ומתוך כל זאת בקעה ועלתה צעקת קיטי, צעקה־קריאה, בה פחד־מות וסילוּד־פגישה נָשָקו: Vater!.. –
האדם
מאתגרשון שופמן
כמו על שרטון בלבב ימים עמדה החופה. מדיו האפורים של החתן־החייל, שאולי עוד היום או מחר ישוב לחזית, נזדקרו מתוך התלבושת הכהה, החגיגית, של קהל הקרואים. הוא חייך בשעת הטקס המסורתי, וגם הכלה הרכה בשנים חייכה, אגב סיבוביה, מבעד לצעיף השקוף. חייכו המסתכלים הסקרנים מעל הגזוזטרות מסביב. סדקי־עיניים צרים, “סיניים”, היו לרב, איש התואר, שסידר את הקידושין, ונראה כמחייך אף הוא.
ברם, אבי החתן, ידידי היקר לי, ששאר־רוח לו, לא חייך; אם לפני שעה קלה, בחדרי ביתו, קיבל את האורחים בסבר פנים, מתעלס ומתבדח, הנה עתה בחצר, תחת השמים, לנוכח החופה, עם הפסוקים ו“הברכות” היוצאים מפי הרב יפה־הקול בזו נעימת־הדורות הנעלה והענוגה, נעשה רציני מאוד. עמדתי משתאה לו, כי גם נתעדן האיש, נתאצל וייף.
והנה נתמלאו עיניו דמע, רטט־בכיו עבר אל אחרים וגם בי נגע. היתה זו בכיה חרישית, מאופקת, על הרבה, על הרבה, על כל הנעשה לנו בידי האדם־החיה, על הכל. ועמנו, כביכול, בכה במסתרים הבורא עצמו: “ניחמתי כי עשיתים!” אבל מבעד לדוק־הדמע לא חדלתי לראות תוך כך את הידיד היקר באבהותו־התעלותו, בכל הוד נפשו – “ברוך אתה ה' יוצר האדם”.
אם הדוקטור
מאתגרשון שופמן
לבושה שחורים, מתאבלת על בעלה, שמת עליה לפני שבועות מספר, הכניסה בשעתה, בוינה, את בנה־יחידה לגימנסיה. בנחמתה זו הבהיקה מתוך בגדי אלמנותה. עכשיו הלא פתוחה הדרך אל… “הדוקטור”, ולא דוקטור סתם יהיה מכס שלה, אלא דוקטור־רופא ורופא גדול!
הרבה כוחות ביזבזה האלמנה, כדי להחיות את נפשה ונפש בנה, עשתה כל מלאכה בבית זרים, לרבות כביסה, והעיקר – תשלומי בית־הספר. שלח לחמך על פני המים!.. באחרית הימים יכלכל הוא את שיבתה. הנה חדר־ההמתנה שלו מלא חולים עד אפס מקום. כולם יושבים ומחכים כאן בקוצר רוח, ואילו הוא, הרופא המהולל, שהכל מאמינים בו כבאלוהים, מתעכב אי־שם, בביקוריו בחוץ. היא, אמו, עוברת ביניהם ומרגיעה: "האדון הדוקטור מוכרח לבוא תיכף. ודאי ‘חטפוהו’ דרך הילוכו ברחוב. האנשים מושכים אותו מכל צד. דיאגנוסטיקן גדול הוא!.. "
בינתים קשים החיים מאוד. חבלי פרנסה מזה ויסורי הנער בבית־הספר הנכרי מזה. תכופות הוא חוזר הביתה וחבורות כחלחלות מסביב לעיניו. היא רצה אל המורים, אל המנהל, קוראת תגר, מדברת משפטים ודורשת לענוש את הבריונים.
אבל גם המורים וגם המנהל אינם מזדעזעים כל עיקר, שומעים ואינם שומעים. כל השעות לפני הצהרים לא ינוח לבה, והרי היא מתלבטת מסביב לבנין הגימנסיה ומציצה לתוך חצרו דרך סדקי הגדר. הנה שעת ההתעמלות; הכיתה, בה לומד בנה, משחקת בכדורגל, בפיקוחו של המורה, גועשת בלהט הקרב. בצער רב היא רואה את מכס שלה עומד מן הצד, ללא השתתפות במשחק, בגזירת המורה, כנראה, כבלתי מוכשר לכך… לבה, לב אם, מנחש בזה סימן רע לעתידו, למלחמת קיומו, לעמידתו על נפשו.
סוף־סוף זכתה ליום, בו ניתנה לבנה תעודת הבגרות, ולאחר כמה שנים גם ליום הגדול, בו קיבל את הדיפּלום של דוקטור למדיצינה. אבל בכמה זיעה וזעזועים ודמעות עלה לה הדבר!
כבת שבעים ומעלה, מקומטה ומחורצה, היא מתהלכת כאן בארץ, בעיר החוף, ותיבת ה“סחורה” הכבדה בידה, בשרב, בחמסינים. אל הקומות העליונות היא מטפסת ועולה, מצלצלת, דופקת על הדלתות, מסבירה פנים לפותח ומתחננת: “קנו נא אצלי משהו!” והכל כדי לכלכל את עצמה ואת… בנה הדוקטור.
טבלה של רופא קבועה אמנם על דלת מעונם המשותף, קבלת חולים בשעות כך וכך וכו', אבל חדר ההמתנה ריק. אין מזל לו!.. החולים פוסחים על דלתו, פוסחים. מעולם, אפילו בימי ילדותו, לא נכמרו רחמיה עליו כל כך, כמו עכשיו. ברם כל זמן שהנשמה בקרבה לא תתנהו לנפול. היא, בת השבעים, תתמוך גורלו עד הסוף. מה לעשות?! נתקלקל המוטור – והרי היא דוחפת את כלי־הרכב בכוחות עצמה…
בזיעת־אפיה, במסירות־נפש ממש, היא מספקת לו את מחיתו, ומקפידה על תלבשתו, שתהא הולמת את “תארו”. וכדי להפיג את חולשת דעתו, הריהי פוקדת לפעמים את חדר האורדינציה שלו ומבקשת ממנו, שיבדוק את ריאותיה הקשישות. את פקודתו תוך בדיקה: “לנשום עמוקות!” היא ממלאה עוד יותר מכפי הדרוש, ואז נדמה לה רגע, כי תקותה עוד לא נכרתה.
בדעתו מראש כי איש לא יבוא, יוצא הדוקטור לפעמים לטייל גם בשעות המיועדות לקבלת חולים. ופעם אירע, שדוקא עכשיו נתעתה וצילצלה כאן אשה אחת. בסבר־פנים יוצא מן הכלל קיבלה אותה הזקנה וביקשה:
- הואילי נא לשבת. האדון הדוקטור יבוא תיכף. הוא עוד לא חזר מביקוריו בחוץ. האנשים מושכים אותו מכל צד. אין דיאגנוסטיקן כמוהו!
עם לויה אחת
מאתגרשון שופמן
סיפורו של מורה
בית זה, בו דר בן־אומנותי ובן־גילי, בית פשוט זה, שאיש לא השגיח בו קודם, הודגש עכשיו ביותר, בהתעכב אצלו קרון־המות השחור, שמתוכו הציץ חצי הפסוק: …“וישם לדרך פעמיו”. יהודי מדובלל־זקן ומשונה־פרצוף, כמי שעלה מן הקבר, קישקש בקופסה, כמו לפנים בישראל, בימים ובמקומות ההם. המות, כשהוא לעצמו, לא היה נורא כל כך, אילמלא הקרון השחור הזה, הסיאוב, קשקושי הקופסה והפזמונות התפלים. למה עוד להוסיף זוועה בידים?! והנה מוציאים את המת מדירתו שבקומה העליונה ונושאים אותו במדרגות למטה, נושאים ביגיעה רבה, בשארית הכוחות. גם האנשים החיים עדיין כמה חלשים הם! איש עדין מאוד היה המנוח (תלמידיו ותלמידותיו אהבוהו) והקפיד תמיד, שלא יהא לטורח כלשהו על אחרים; ברם עכשיו נדמה, כאילו ניחא לו בכך: שאוני, שאוני!..
המלווים נתרבו מרגע לרגע. ביניהם חבריו למוסד־האולפן, בו השקיע את מיטב כוחותיו, וגם מורים מבתי־ספר אחרים, כמוני. נזדקר הנוער – תלמידיו ותלמידותיו בגיל 17־16. כולנו באנו ללוותו בדרכו האחרונה, מי מתוך חובה ומי מתוך ידידות או אהבה. אבטובוס מיוחד בא והובילנו, בעקבות הקרון השחור, אל בית העלמין שמחוץ לעיר. צפיפות ולהג הרבה, שאף מלה אחת מזה לא נקלטה בשמיעתי. לא חפצתי לשמוע!..
עם כניסה לחצר־הקברות פגשנו את האיש עם המעדר על שכמו וסימני עפר תחוח על המעדר. מה שבא אחר־כך הבליח לנגד עיני ואני ראיתי ולא ראיתי. הנה מורידים את הגויה, עטופה בתכריכיה, אל ירכתי הבור הקריר והאפלולי. ראיתי את הנערות הרכות והענוגות בהביטן בסקרנות, אחת מאחורי כתפיה של חברתה, כיצד שיכל הקברן את ידי המת, שתהיינה נחות כשורה. כן, ראיתי את התלמידות הצפופות הללו בהביטן אל תוך הקבר הפתוח והמורה בקרקעיתו. אחרי סתימת הגולל התחילו ההספדים. רפה מאוד היה קולו של זקן־המורים. חולשתו הורגשה ביותר. נדמה, עוד אחת מעט ונפל אף הוא. את כוח־המשיכה של האדמה, חוק הכובד, אנו חשים במקום זה, לנוכח טורי המצבות, מצבות אין קץ, בכל איתנותו.
בצאתנו מכאן לבסוף, נתחדש הלהג, ושוב איני קולט דבר, כשם שלא קלטתי כלום גם מדברי המספידים. אבל הנה נשמע קול־תלמידה: “סוף כל אדם”… וזאת ספגתי בכל ישותי, בחינת גילוי, כאילו שמעתי אמת זו בפעם הראשונה בחיי. הצצתי אל הדוברת: משהו מוּכר ולבבי מאוד בשחרחורת זו. לתלמידה אחת שלי דמתה, אשר בשכבר הימים, בראשית נעורי, אהבתיה בחשאי, שלא בידיעתה. אותן העינים, אותו החוטם ואפילו אותו הקול. תפסנו מקומותינו באבטובוס, בדרך חזרה, ובגורלי עלה לשבת עמה, עם “גלגול” זה, על מושב צדדי אחד. בנינים בודדים, פרדסים, תמרות חלפו בעד האשנב בערפל דק. והנה הרחובות הראשונים של העיר – זרים, חדשים. טסתי בספירות העליונות… עד שאחד מחברי, שקם לצאת, העירני דרך זירוז, ועקרני כמו מתוך חלום:
– עכשיו גם עליך לרדת!.
– לא – עניתי – אני נוסע הלאה.
השריד
מאתגרשון שופמן
מהיקום מסביב הצילה והעלתה על הבד קטעי נוף ברחובות, בפרברים ובשדה וגם על שפת הים, אבל בדרך כלל, כסוקרטס בשעתו, העדיפה על כל אלה את האדם, ובקורת־רוח מיוחדת ציירה פורטרטים.
תוך ישיבה אצלה, ישיבת מודל, קשה היה שלא להתאהב בה קצת, בנערה יפה וענוגה זו, ועם סיום, אגב אמירת שלום, הראתה את ידה המלוכלכת בצבע והתנצלה:
– איני יכולה לתתה לך…
כן, חויה עמוקה היתה הסיאנסה אצלה. ורבו המקרים, שהמצויר המשיך את ביקוריו בחדרה גם אחרי תום המלאכה. אבל מה נעכרה רוחו עליו, במצאו כאן באחד הימים התחלה של פורטרט חדש.
– מי זה?..
סערות־נפש חשאיות התחוללו בחלל חדרה של הציירת הצעירה, הספוג ריחות צבעים ואהבה־קנאה. והעליה במדרגות אל קומה שלישית זו לא פשוטה היתה; צליל הפעמון, צליל מוזר, התלכד עם הולם־הלב…
תמונה תמונה ושעתה. ישן סולק מפני חדש. ממעל למיטתה תלוי היה, כרגיל, פרצופו של האחרון, המנצח. ברם אריכות ימים יתירה לא נפלה גם בחלקו של זה, והסובלים, רעי־מראה, יש שנפגשו ברחוב, ודומם הבינו איש אחיו, הוי, מה הבינו!
עד שסוף־סוף נסחפה והפליגה עם האחד יותר מדי – והלכה אליו והיא עוד ילדה כמעט. פרחה מקנה צפור הנפש, ואמה – עולמה שמם עליה. אבל בחמלת ה' על האם “השכולה” שבה אליה בתה היחידה מקץ שנה – עגומה ומיואשת.
הציצה ונפגעה? השמימי בה סלד מהארצי?.. או אולי יד הזמן היתה גם בה? הנה חבריה, בני אוּמנוּתה, מציירים עכשיו רק שלדים וגולגלות וכל מיני מראות זוועה. מהורהרת, כנזירה אצילה, היא מתהלכת בחדר בתוליה. פסקו הביקורים. ורק הנער הקטן, בן השכן, הנער היפהפה והפיקח, נכנס אליה לפעמים.
וראה זה פלא: גם הנער בן השש נתאהב בה! הרי הוא מתרפק עליה על פי דרכו וגם נותן ביטוי לאהבתו במפורש.
– בוא־נא אלי מחר בבוקר, גדעון. אני אציין אותך.
וגדעון השכים ובא ודפק על דלת חדרה.
– היא ישנה עדיין – חרדה האם – אל־נא תעירנה!
– אבל אני רוצה לראות, איך היא ישנה… – ביקש הנער בלחש.
בפחם רשמה את דיוקנו. את כל כוחה שיקעה ברישום זה וגם הצליחה לתפוס את ה“נקודה” העיקרית בעיניו הבלתי־שכיחות. כמו בצבת תפסה וגם הדגישה את היופי הדק מן הדק, והמסתכל אינו יכול לנתק עיניו ממנו.
ממעל למיטתה תלוי עכשיו רישום־פחם זה, והוא נוגע עד הלב הרבה יותר מכל מעשי ידיהם ה“אקטואליים” של בני אומנותה. כנער הלז “מילדי העברים”, המשוּי מן המים… ואין פלא, שכל כוח כשרונה עמד לה הפעם –
השריד.
במלקחים
מאתגרשון שופמן
ביום ההפגנות, לפנות ערב, נקלעתי במקרה למקום, בו לא ראיתי את הנוער בגבורתו, מלא רוח קרב ונקם, אלא גוש “יהדות” ישנה, רצוצה, שהטילה מרה־שחורה כבדה, בחינת “עם כי יחרב”. פסוקי התהלים, הקינות וכו', שנשמעו כאן ביללה, היו חיורים מאוד לעומת הנעשה לנו שם עכשיו. שהרי אלה נוצרו בעבר הרחוק, בתקופת האבן, בתקופת הברזל, ואיך יהיו הולמים את “תכנית ההשמדה” החדשה, הטוטאַלית, את מכונות היריה, את “קרונות־המות”?! את כל חוסר הישע, את כל אפסות־התגובה הבליטו הפסוקים והפזמונות העתיקים הללו, שכוחם תש, תש.
אז, עם נצנוצו הראשון של צלב־הקרס על דשי בגדיהם, לא שיערנו כלל, מה טמון בחובו ולאן זה מוליך. הסיסמה “מות ליהודה!” לא היתה, איפוא, כדי לשבר את האוזן, אלא פשוטה כמשמעה, ממש! רק עכשיו נפקחו עינינו לראות את מצבנו על כדור־האדמה… כאן משהו, שהלב לפה לא יגלה! וכתום ההפגנות נתפזרנו איש לעברו, איש לסבלותיו, והזעזוע היסודי בעינו.
דגלים שחורים בעיר, עיר־החוף היפה, ובתולותיה נוגות. הנה ידידתי, אשה צעירה עדינה, שאחים ואחיות לה שם, ודמעתה על לחיה. בבית־מרקחת אחד שמעתי אנשים ונשים מטלפנים, אמנם, כתמול שלשום: איש איש ועניניו הפרטיים, איש איש ודאגותיו ושמחותיו הקטנות עם הגדולות; שיחות טלפוניות שונות עם קרובים וידידים, שיחות יום־יומיות לכאורה, אבל נימת העצב היסודית רעדה גם באלה.
בינתים אתה עומד על טיב העסקים השונים ומצבם. כמו כן הנך יודע עכשיו כי “אביבה כבר חדלה ללכת עמו, מפני שהיא מבקשת לה משהו טוב יותר”; כי כך וכך מעלות־חום לילד החולה, וכי “אבא עומד לפני ניתוח” ועוד ועוד. והנה מטלפן האחד לאמור: – מגיע לי מז"ט… בן נולד לי… היום בשתים… היה קשה מאוד… אבל הכל עבר בשלום… במלקחים… כן, במלקחים… על כרחו הוציאוהו לאויר העולם; לא רצה לצאת, לא רצה!
בגליל
מאתגרשון שופמן
אצים אל הברז ושותים ישר מן הזרם אגב הפשלת ראש. החמסין מעיק מאוד. בלי הפוגות, בלי הפוגות בוכים התינוקות ב“בתיהם”. לכאורה הכל כמנהגו כאן, בתוך הקיבוצים והקבוצות וכו', אבל בכל זאת מורגשת איזו מתיחות, איזו עצבנות; אין סחים במפורש, אבל המבטים אחרים הם עכשיו. אפילו התיאבון נתקלקל, והתורנית הצעירה, חשׂוּפת־השוֹקים, מקנחת את השולחנות בחדר־האוכל בעצלתים, מהורהרת קצת.
האויב מתקרב והולך! רוח כהה ירדה גם על ה“הורים”. הנפח הזקן, בן־השמונים, עיור בעינו האחת (מחמת רסיס ברזל מלובן, שניתז בה עוד בנעוריו בהיותו שוליא), מעיין בעתון, מפסיק פתאום, מתאנח עמוקות, ועינו הסמויה, המלבינה משהו, נראית כרואה יותר מחברתה. מצטופפים מסביב לרדיו, מקשיבים, אוזן כאפרכסת, ומתכוונים לשמוע “בין השיטין”. וניכר, שאין דעתם נוחה, אין דעתם נוחה! מה זה יהיה, מה זה יהיה?!
על גבעות מסביב לוהטים בחמה הכפרים הערביים. בתי אבנים כאלה של האדם הקדמון. תאות־החיים אינה נותנת לעסוק הרבה בבנין. אבן על אבן, אריח על גבי אריח – וחסל. חטוף ובנה, חטוף והיכנס – וסגור את הדלת אחריך! איש איש בצל קורתו, איש ואשתו, איש ונשיו. ארבעה כתלים וגג, יהיו אשר יהיו – ומה להם עוד?
מתוך פתחו של אוהל דל בולט חוצה זוג־רגלים, רגלי ערבי יחף, מוטל פּרקדן, שאינו נראה. כמה שלוה ברגלים נזקרות כלפי מעלה אלה, כמה שאננוּת! איזה בטחון, איזה בטחון!!
צפת
מאתגרשון שופמן
בה בשעה שב“נקודות” מסביב הומה ומהמה, בנעריו ובנערותיו, היהודי הצעיר, החדש, שוקטת על שמריה בצפת העתיקה היהדות הישנה־נושנה. כך, בחפרנו תפוחי־אדמה, אנו נתקלים פתאום בבולבוס־הזריעה הממועך – ה“אם”. ההויה כאילו קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. כך ודאי היה הכל כאן לפני מאה שנה וכך יהיה בעוד מאה שנה. ללא כל שינוי, ללא כל שינוי.
רוח כהה, נטולת נחת, ממלאה את החלל של בית־הכנסת הקטן של האר“י. הנך עט אל הספר היחידי המונח כאן על גבי אחד ה”עמודים". ולאכזבתך הרבה אין זה ספר קבלה קדמון, כבד־רזים, אלא… “סידוּר” פשוט, “עם־ארצי”! חום כבד בחוץ, חמסין, אבל בני הסימטה, יהודים חיורים, אצים אל “המרחץ” (יום ששי היה זה), מרחץ־הזיעה בנוסח מנדלי. רק כאן הם מוצאים מפלט להם מפני כובד החמסין.
מעלות ומורדות, מעקשים ומהמורות. אבני המרצפת עקומות, גבנוניות. ב“כוּכים”, בתוך החומה, יושבים האנשים מזה ומזה. ברית־מילה עכשיו בתוך אחד מהם; הנה בוקעת ועולה צריחת הנימול הרך, זו האחת בכל הזמנים ובכל המקומות ושאינה נוגעת עד שום לב מסביב, לרבות לב אמו־יולדתו! במדור־הכוך הבא סנדלר ישיש על סדנתו. אוהב שיחה האיש, והריהו מרבה לספר על תנאי המקום – “במתיקות”, בשפת חלקות.
– הגם לעשות נעלים חדשות אתה יודע?
– לא, רק לתקן ולהטליא.
כן, את החדש אל תחפש כאן. מלכות הישן היא זו, מלכות העתיק ורב־השנים. זקן בן מאה ניבט אלי מתוך המדור הסמוך. כך העידה עליו אשתו, בת השבעים. מבט קופא, מבט של “עובר־בטל”. הנה כי כן דחפוהו החיים לאט־לאט, הלוך ודחוף, במין ערמומיות עד שלחצוהו אל הקיר – וחסל. צער בעלי חיים! חולה סתם, ויהי זה חולה אנוש, עדיין ניתן להרפא ויש תקוה; אבל זקן בן מאה – מה נעשה לו?! מה תרופה נמצא לו?! מה?! ואף על פי כן מתפללים אנו לאריכות ימים. “עד מאה ועשרים”. הא לכם “מאה ועשרים!”
עוד אני עומד משתאה לבן־המאה, והסנדלר השכן מאחורינו יצא ממדורו, עם נעל ביד, ורמז לי: – אין להאמין להם. תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה שנה עוד לא מלאו לו. מאה – לא!
ההויה קפאה כאן; הזמן עמד משטפו. גם בעוד מאה שנה, בטוחני, יהא סנדלר זה עצמו עומד ומזהיר מפני ההפרזה היתירה לאמור: –…תשעים או מעט יותר – אולי; אבל מאה – לא!
סבתא
מאתגרשון שופמן
כאילן רענן האיש, איש־מידות, תכול וטוהר בעיניו, וילדיו יפים כמותו. הרי הוא אחד מעמודי־התווך של הקיבוץ, מקום חיוּתו, ואגב פגישה מקרית בעיר התקרבנו זה לזה. משפחה לו עצומה, מסועפת. פעם עשינו טיול יחד על פני העמק, על פני הגליל, ובכל מקום כמעט הציג לפני צעירה פנויה או נשואה:
– אחותי…
אין נקודה בישוב, שאין לו שם אחות! וכל האחיות הללו – אחת יפה מחברתה, הן וילדיהן וילדותיהן. כחול ענוג אחד בעינים, לא כחול־הפלדה ה“אריי”, אלא כעין בהרות־כחול הללו אשר לניצני הפרג. אלה הגדעונים והעמוסים החמודים, האיוֹת והצפרירות!
פעם לקחני אל קיבוצו, ושם הכרתי את המקור, את אמו הזקנה, אם הגזע המבורך ורב־הפארות הזה. הנה מהיכן שאבו כולם את יפיים! בת שבעים ומעלה, ועדיין יש לה עדנת־פנים. אותו הכחול בעיניה, אלא דהה קצת. עוד כוחה עמה לסייע במשק, כאן קמעה ושם קמעה, בחינת “סבתא בבית – מטמון בבית”. התארחנו בחדרה בבית ההורים; נקיון וגיהוץ. בדובשן כיבדתנו, מעשה ידיה, “לקח” ממש, שכמותו לא טעמתי למן עצם ימי הילדות; אותו ה“לקח”, שכל מיני אפיה שבעולם הם לעומתו כקליפת השום.
כמומחית לאפיה ולבישול הריהי מהווה כאן עזר לא מעט. ובשעות הפּנאי היא… קוראת, פשוטו כמשמעו, סיפורים מקוריים ומתורגמים (באידיש). שם, ברוסיה, לא היו לה לא פנאי ולא מצב־רוח לכל כגון דא; שם היתה טרודה ומטורדת בכלכוּל הבית הגדול, הילדים הרבים וכו‘, ואילו עכשיו כאן, לעת זיקנה, בהניח ה’ לה, התחילה קוראת. בהבנה, בחשק, בהתלהבות.
נכדיה ונכדותיה הרבים מתרפקים עליה כזלזלים על גזעם. כולה שופעת חיים ותאוות־חיים; אהבה לעולם־יה כמות שהוא. אל ריקודי הנוער בערבים היא מביטה בעין יפה, בהשתתפות פנימית. פעם נכנסה ל“מוזיאון” הקטן של הקיבוץ, שנוסד כאן על ידי הצייר המקומי, נכנסה בלוית חברתה, אשה זקנה אחרת. זו פלטה הברת־גינוי כלפי פסל נערה ערומה, והיא:
– דאָס איז דאָך די גאַנצע שיינקייט!..
זה כשנה שלא ראיתיה, אבל בנה, ידידי הותיק, עקב עסקי־שליחותו בעיר, מבקרני מפקידה לפקידה. בשעת ביקורו האחרון היתה ראשית שאלתי:
– מה שלום אמך היפה? מה מעשיה?
– היא קוראת עכשיו “אנה קרנינה” באידיש ומורידה דמעות.
הפר
מאתגרשון שופמן
שפע ברפת, שפע חלב ושפע חיים, והנערות החולבות נוהרות, צוחקות, צוהלות. המלאכה בבית־החלב “רותחת”. נוזל־החיים השמנוני, הדחוס, חומֵר, מהביל, מלא על גדותיו, והמולה נעימה עולה ממכונת ה“פּסטוּר”. אדים חמים, ריחניים, מלפפים כל נכנס.
במבודד, בירכתי הרפת, עומד כלוא במדורו הצר אבי כל החיים הללו ומחוללם, מקור כל השפע הזה, עומד זועף, עגמומי, קשה־מבט – הפּר.
באמצע השדה
מאתגרשון שופמן
ריח הפרדסים בלבלובם כובש את הפרבר ואת השדות הסמוכים. בעד הגדרות נראית התפרחת הלבנה בשכנותם של התפוזים האחרונים, רעי־המראה. ראשית ואחרית נפגשו.
זוג־אהבים השתטח כאן, על חתימת הדשא באמצע המגרש. שקועים בהתרפקות הדדית לא שעו אל העוברים והשבים. ערבי על חמורו משרך דרכו לאט, אגב צידוד ראש כלפי הזוג הזה. גם שיירת הרוכבים על סוסים, בחורים עם בחורות, מטעם האסכולה לרכיבה, האיטה צעדיה כאן. אבל אלה בשלהם! זה הביטול המוחלט לגבי עולם ומלואו מסביב פגע בי קצת, ברם סלחתי להם בזכרי, כיצד גירשו פעם בריוני “הנוער ההיטלרי” זוג צעיר יהודי מתוך אפר בסביבות גראץ וקראו אחריו: “לפלשתינה!”
עברתי והפלגתי בשדות. כעבור שעה, בשובי, פגשתי את שניהם (אלגנטיים ובעלי צורה) נבוכים ונכלמים, כשהם נרדפים ממש על ידי קבוצת נערות, בנות שתים־עשרה – חמש־עשרה, המתקלסות בהם בגרמנית משובשת: “אַ רנדיוואו’לי אין פעלד!..” והנער היחידי ביניהן גם עיפר אחריהם ברגבי עפר. הגבר יש שהפך פניו כמאיים, ואז נסוגו קצת, אבל תיכף חזרו והתקיפו.
– מה אתן עושות, ילדות?! – התערבתי – במה עוררו את כעסכן?
הגדולה שבהן ענתה בצעקה:
– שוכבים ומתנשקים באמצע השדה!!
הצגה בחוץ
מאתגרשון שופמן
חמסין העיק על הקיבוץ הקטן שעל שפת הים ועל ה“קמפּים” מסביב לו. החברים והחברות התלבטו בעבודתם היומיומית, הילדים הקטנים, עירום־ועריה, הרוו את צמאונם ישר מהברזים. בסנדלריה הפתוחה נראתה האשה העושה במלאכה, סנדלרית ולא סנדלר, אשה קטנה, שותתת זיעה. בכביש הסמוך עברו חיילים אנגליים, אנשי המחנות הסמוכים, המבלים כאן עכשיו את ימי חופשתם, וצידדו ראשיהם לעבר “הנקודה” תוך תהיה על טיבה. עולם בעולם ניגשו.
בכבדוּת מתמשך יום העמל, ובקורת־רוח הנך רואה את המודעה על ההצגה, שעומדת להתקיים הערב על ידי “אמנים” מהעיר, במגרש שבין ה“קמפּים”. מין ואריֶטֶה בנוסח המקובל. מדוע לא? האם אינם זכאים, גם החיילים (אנשי המחנה השמיני, אנשי מונטגומרי) וגם אנשי הקיבוץ, לשעה קלה של שעשועים והתעלסות?
בחפזון עברה סעודת הערב בחדר־האוכל, והאנשים אצו אל ה“איצטדיון” בשעה הקבועה. בחצי גורן עגולה, רחבת ידים, כבר ישבו החיילים, שורה לפנים משורה, מובלעים בחשכת הלילה, כלפי הבמה הארעית המוארה. אחד אחד יצאו האמנים אל ה“קרשים” מאחורי הפרגוד. פזמונות אנגליים שרה אשה בקול נגוע נזלת. אחריה הופיעו שני נערים אקרובטים. “אשף” בפראק עשה בלהטיו, אותם הלהטים הידועים, הישנים־נושנים, ולאחרונה – רקדנית, קצרת־שמלה.
דלים מאוד, עד כדי לעורר רחמים, נראו מערומי שוקיה תוך ריקוד, שוקים רופסות, חיורות. מה טעם לכל זה עכשיו?! אגב מחיאות־כפים קלושות, רק כדי לצאת ידי חובתם, קמו הגיבורים ונתפזרו עם חצות, איש לאהלו:
– נשובה נא לסבלותינו!
בין החולות
מאתגרשון שופמן
במפוזר רובצים בתי המושב הקטנים בלהט החמה. בית בית ומשקו: הרפת, הלול וכו'. קשה ההליכה ביניהם, בחול העמוק. חולות אין קץ. שדות־הזיבורית העגמומיים מסביב מפרכים, כנראה, את בעליהם־עובדיהם ומתישים את כוחותיהם. עקרת־בית זו, אצלה אתה מתארח, חבוטת־עבודה היא; נתכמשה ונתקמטה ולא עת. הרופא מאיץ בה, שתלך לבית־הבראה, אבל על מי תיטוש את הלול?
והרי היא מפליגה בדיבורה ומספרת הרבה על דא ועל הא. עובדים הם כאן מבוקר עד ערב ועתים גם בלילות, בהיאבקם עם הדיפיציטים. טובעים בחולות ובחובות. לא יחסרו גם חיכוכים בין איש לשכנו. נצים בשל דונם אדמה. ה“דונם” עומד כאן ברומו של עולם, והאנשים הוגים את המלה גם מתוך שנתם בלילות. והן לא איכרים מלידה הם ולא בני איכרים. אף היא, בת־שיחתי זו, אינה בת־כפר; לא על ברכי הטבע ועבודת האדמה נתחנכה. תלמידת־גימנסיה ברוסיה היתה ותעודת בגרות לה. ואת תלמודה לא שכחה, ועוד כיום היא עוזרת לבנותיה בהכנת השיעורים, באלגברה. וכאילו כדי לשכנע אות בכנות דבריה, התחילה מדקלמת את “שלוש התמרות” ללרמונטוב:
בערבות החול – –
ברגע זה יצאו מחדרן שלוש הבנות במכנסי חאַקי, בנות 15־12, גדולות לא לפי גילן, שחרחרות, זקופות, תמירות, דקות־דקות. כיצד צץ מנבכי החולות הוד מלבלב כזה?! האחת נזדקרה במיוחד, זו האמצעית, שהתביישה ביפיה… עכשיו נעשה מובן בולמוס־העבודה של האם; עכשיו ראיתי, למי היא עמלה.
הבטתי אחרי שלשתן, בצעדן בחול הכבד, זו בעקבות זו, בדרך אל בית־הספר, כדי לקבל שם עתה, עם גמר עונת הלימודים, את תעודותיהן. כשלוש התמרות הלרמונטוביות נדמו, כשלוש התמרות הללו, היהירות, הגבוהות והרעננות, בחורב הישימון, צפויות לגורלן – לאט לי לנערות!..
"בנדיט"
מאתגרשון שופמן
משפחה אמידה אספתהו, את הנער בן־התערובת, מפליטי גרמניה, אל ביתה. קרוב הוא מצד אמו למשפחה זו, ועתה הוא נער, היתום החי הזה (אביו הנוצרי נשאר בגרמניה, ואמו היהודיה אין איש יודע, היכן היא עכשיו), עם ילדי הבית, בני גילו, הילדים המפונקים, המטופחים, המפוטמים.
כי עד לאין שיעור, עד לזרא נוהגים הורים אלה לפנק את ילדיהם, לכנותם בכל כינויי חיבה שבעולם ולהעתיר עליהם גיפופים ונשיקות על דבר ועל לא דבר. בה בשעה מוכרח הנער ה“אסופי” להסתפק בכלכוּל ובצל־קורה בלבד.
ורק זה הרווק הזקן, פייטן והוגה, ידיד־הבית, היוצא־ונכנס כאן יום יום כמעט, מעביר לפעמים את ידו על חלקת המפרקת ה“אריית” למחצה וסונט בו: “בנדיט!”
בחיוך מתחטא עונה על זאת הנער הנאה, וניכר, שנפשו מתקשרת בנפש האיש הגלמוד, שאשה וילדים לא היו לו מעולם. ופעם, בהיותם לבדם בבית, הטיל הנער ראשו, ללא דיבור, על ברכי הזקן הערירי – – רגע גדול היה זה לשניהם.
עם נעילת החנות
מאתגרשון שופמן
אנו אנשי הרוח (רוח תרתי משמע) רגילים להביט אל החנוני וחנותו בזלזול־מה. אבל לפתוח חנות, להשקיע בה את כל ההון וגם להסתבך בחובות ולישב בה אחר־כך מבוקר עד ערב ולצפות לקונה, אשר, מי יודע, אם בוא יבוא – האם אין כאן הירוֹאיוּת יוצאת מן הכלל?
הנה הוא פורש לקרן־זוית אפלולית ובודק שם את פנקסיו בדיקה, שתוצאותיה בשבילו ובשביל אשתו וילדיו הן ענין של… להיות או לחדול! ואם אין הוא, החנוני האפור הזה, לו, מי לו?! מי יעמוד לו ביום תמוטה ומי יצילהו?!
עכשיו, עם שעת הנעילה, הוא אוסף את כלי החרסינה והזכוכית, כלים מכלים שונים, מעל המרפסת ומכניסם פנימה, לתוך החנות הקטנה. מברשות, מטאטאים, כוסות, עששיות. יהודי זקן, פליט צרות רבות ורעות. את נפשו הציל ונמלט אל המקלט האחרון, כדי שיוכל כאן למכור בשלוה עששית־נפט זו… ניצבתי עליו ועשיתי את חשבון עולמו־עולמנו עד שהוא הרגיש בי ובעמידתי והפך פניו וקרא אלי כמתרעם: – ובכן, אתה קונה דבר־מה או לא?!
סוכתנו הנופלת
מאתגרשון שופמן
גם על רוּסיה הלבנה, אדמת מכורתי, עברה הכוס. תלי שממה ועיי חרבות גם שם, גם שם. בכל זאת נדמה לי, שאותה הסוכה, אשר בנינו, אני ואחי, בנערותנו, עוד לא נהרסה כליל (אנחנו לא הרסנוה אחרי החג); משהו ממנה אולי שרד.
ניגשנו לבניה בלי שום תכנית כמעט. תקענו יתדות, הבאנו אלומות תבן מגרנות־האיכרים הסמוכות; קשרנו, צירפנו, הדבקנו – וארבעת כתלי התבן הוקמו. בשני הקרדומות עשינו במלאכה: בזה שלנו, המוחלד קצת, ובקרדומו של שכננו טרישקא, זה החד והממורט. מצב־רוח מרומם היה, בהגיע קביעת הכלונסאות מלמעלה, שתי וערב, לשם הנחת ה“סכך”.
הסכך, הסכך! ריחו הנפלא, הרענן ודקירות־מחטיו המתוקות… ואותה הצצה ראשונה בערב, בליל התקדש חג, כלפי מעלה: כוכבים כאלה, אותם ראינו אז דרך הסכך, לא הוספנו ראות, לא הוספו ראות.
עיי חרבות ותלי שממה ואדמה חרוכה, אבל כותל אחד, לפחות, מאותה סוכה, מעשה ידינו, אולי עוד נשאר. הלא כך היא דרכם של חורבנות – כותל אחד נשאָר.
נשיקת הנכד
מאתגרשון שופמן
את אורחיו בפנסיון שלו הוא משמש בכבודו ובעצמו – בזקן־השיבה המגודל ובכל הדרת־פניו. כבן שבעים ומעלה האיש, אבל עוד שפע חיים בעיניו השחורות והלבביות. בעל הון רב ועסקים אדירים היה במיינץ, באֶסן וכו', ועם נצנוצה של התנועה הנאצית (לא יכול לראות את המדים החומים) חיסל את הכל ועלה ארצה ויסד כאן, בעיר החוף, אכסניה־מסעדה זו – והריהו שמח בחלקו. בת ונכד לו בירושלים. בנו נשאר שם; לא רצה לעזוב את גרמניה. רצה להיות חכם מאביו!
הוא היה בשעתו אחד מראשוני הציונים במקומו, והנה הוא מוליך אותך אל התצלום שעל גבי הקיר, תצלומו של אחד הקונגרסים הראשונים, בו נמצא אף הוא, בעודנו כבן שלושים – יחד עם הרצל ונורדוי! הנה הם במרכז התמונה יושבים יחד… הרבה, הרבה ראו באיצטגנינות שלהם, אבל עד היכן, עד היכן יגיעו הדברים לא ראו אף הם! חבל ששניהם אינם עכשיו אתנו, חבל חבל!..
תוך כדי ישיבתו־שיחתו זו נפתחת הדלת, ונער יפהפה – נכדו מירושלים, שמתארח כאן עם אמו בימי פסח אלה – קפץ אליו, בירכו ברכת הבוקר ונשק לו לסבא על קרחתו…
נוגעת עד הלב מאוד היתה נשיקה ענוגה זו – עכשיו, כשאנו נהרגים שם ללא מעצור, זקנים על נכדיהם, זקנים על נכדיהם.
הקרב
מאתגרשון שופמן
כבן שבעים וחמש האיש, ועדיין הוא שלם בגופו. חוץ מאי־אילו מיחושים קלים הרי הכל כתיקונו. הסוף, כנראה, עודנו רחוק מאוד.
מעדנות הוא מתהלך בחוץ ומקיש במקלו על גבי האבנים כמתכוון לחוש את קיומו ביותר. פעמים אפילו לבו נוקפו. נדמה לו, שהוא נהנה מהאור ומהאויר לפנים משורת המגיע לו. כמי שנשאר בסינימה להצגה השניה בעוד שכרטיסו נפסל עם תום ההצגה הראשונה.
ברם סימנים חשודים, שמעידים על זיקנה, ניכרים בו בכל זאת. הנה מה שהיה תמול שלשום הוא נוטה לשכוח, ואילו מה שעבר עליו בשכבר הימים צף ועולה בזכרונו בחריפות יתירה. והדברים הישנים־נושנים הללו יש שמציקים לו מאוד. הנה הוא הולך ברחוב ונוזף בקול תוך שיחה עם עצמו: “מנוול שכמותו!” עוברים ושבים סבורים שהנזיפה מכוונת לאיש, שזה עתה התעסק עמו, ואינם יודעים, שהוא מתכוון ליריב מלפני חמישים או ששים שנה, שאולי כבר עלו עשבים בלחייו. פלוני אמר לו אז כך וכך… אילו בא זה עכשיו לקראתו היה סוטרו על הלחי!
פתאום צץ בזכרונו הנער ברוך, בן הסנדלר השכן בעיר מולדתו, אותו הבריון המנוּמש, שמירר לו את חייו. בן עשר היה אז, וברוך זה גדול היה ממנו בשנתים והרבה חזק ממנו. על כל צעד התאנה לו והכהו – ולא היתה הצלה.
כששים וחמש שנה עברו מאז – והנער הבריון עומד עתה נגד עיניו ממש… הנה הנו! על המדרכה, כאן בפרבר, הוא עומד, בעל הפרצוף המנומש, ופגיעתו רעה בכל נער העובר לפניו. ידו בכל. והנערים, כנראה, מכירים אותו ואת כוחו ומשתמטים מלהיכנס עמו בקרב. על תלמיד אחד, עובר לתומו עם ילקוט ספריו, התנפל על לא דבר, קרע את מצנפתו מעל ראשו והפילו ארצה.
הזקן נתמלא חימה, חימה כפולה ומכופלת…
– למה אתה מכה אותו?! בריון!!
– מה זה איכפת לך, זקן – התחצף הנער – הוא בנך?..
והוא הוסיף עוד איזו מלה.
– מה אמרת, מה? הנני אליך…
והוא הרים עליו את מקלו.
התלקח קרב לחיים ולמות. הנער תפס את המקל בקצהו השני והתחיל סוחב את אויבו, סחוב וטלטל אילך ואילך, וגם בעט בו ברגליו.
עוברים ושבים התערבו, בקושי הפרידו ביניהם והוליכו את הזקן לדרכו, מאחר שראוהו באפיסת כוחותיו. נושם־ונושף, ידו על לבו, נגרר אחרי התומכים בו ומילמל: “בריון שכמותו, בריון שכמותו!”…
אז לא יכול לו מחמת קטנותו, ועכשיו – מחמת זקנותו.
על שפת הים
מאתגרשון שופמן
בסער־אביב געש הים, חמר והקציף והשמיע את ההמולה המתוקה, המרגעת, המולת נצחים וכלות־הנפש – ואי־רצון התעורר כלפי בתי הקפה וה“בארים” שמנגד על יושביהם והשירה והזמרה שלהם. מחללים את הים! והנה הצצתי לתוך אלה פנימה וארא שם את הבחורים המופלאים במדיהם הכהים – וחזרתי בי. הם רשאים – טייסים.
בית־הנתיבות של רוסטוב
מאתגרשון שופמן
חדור לשונות־אש. פגרי טנקים מסומנים בצלב־הקרס. מתוך אחד מהם מוציא חייל רוסי מעיל־צבא, בודקו והופך בו. והנה עצם הזוועות, עין בעין: גויות־מתים קפואות מוטלות בשלג וכלב מכרסם בהן. ושוב הרוגים קפואים, שורות שורות, איומי־פרצוף, ונשים עמוסות־אסון, מחפשות כאן בדמע, אשה אשה את שלה. הנה מצאה האחת את בעלה, כנראה, גוחנת עליו ונושקתו בדבקות… עד שאי־אילו ידים תופסות אותה מאחוריה ומנתקות אותה מזה בכוח. הרוג אחד נשען אל הקיר, דרך ישיבה, ונראה כמחייך. הקריין הרוסי מלווה את כל אלה ב“יומן” הסרט בקריאות: “כך כילכלו פה הפשיסטים את מעשיהם… לא נשכח, לא נסלח! נקוֹם ניקוֹם!”…
והנה קורטוב מהנקמה שלעתיד יש לראות כבר עכשיו בפגר החייל הנאצי עם “הלם” (קובע־פלדה) בראשו, המוטל כאן, במרוחק קצת, אף הוא. אחרון לחיל המאסף של האויב הנסוג היה, כנראה, והרעה הדביקתהו. פרקדן מוטל הוא תחת האופנוע שלו, האופנוע המהופך, המוטור למטה והגלגלים למעלה. ידיו צמודות לידיות כלי־הרכב ופיו פעור. לא נדנוד, לא זיז. אופנוע ורוכבו. רק מעט־קט אילו הסב פניו אל הקהל בסינימה, הייתי מכיר בו, אולי, את בן שכננו בפרבר־גראץ, את קארל. אותו ה“בוּרש” הרזה, המנומש, שלבנונית־שׂערו גבלה עם עין־הכסף, עם שׂיבה כמעט. עוד בבית־הספר נתפס לתנועה הנאצית, ולא הועילו כל המכות שקלט מידי אביו, זה הקתולי האדוק והנאמן לדולפוס־שושניג. “תוכל להרגני – צעק – ואני משלי לא אזוז!”
(בחנופה גנב המנוּול את לבם. “האשה הגרמניה!” – צווח – הפקיד הגרמני!" וכו' וכו'. כל אחד הרגיש פתאום, כי “ער איסט וואַס”! לא מאן־דהו! כן, בחלקות, בחונף ביודעים, במחושב, גנב את לבם.
דרך חייו של קאַרל זה היתה, איפוא, קצרה מאוד. בית־הספר, רכיבה־דהירה על אופנוע (ודאי מהיותו בר־הכי, נלקח אחר־כך, בהתגייסו, לכוחות הממונעים) בעיר ובסביבותיה, עסקי התנועה, כשלוש שנים בחזית ו… המות ליד בית־הנתיבות ברוסטוב.
במצבים שונים ראיתיו. פעם כשהשוטר עצרוֹֹ באמצע הרחוב על שנסע על האוֹפנוֹע לא כחוק; פעם, בהשכמת הבוקר, כשהלך בפרבר וליקט מעל הקרקע את הניירות בצורת “שלושת החצים” (סימן הס"ד), שפוזרו כאן בלילה בידי יריביו המפלגתיים, ליקט וסילק את אלה אחד לאחד – בהתמדה, באדיקות; או, תיכף ל“אנשלוּס”, בתקעוֹ בהתלהבות את המוט הגבוה באדמת חצרו, עם דגל צלב־הקרס הענקי.
על פני היה עובר בעת האחרונה ללא אמירת שלום, ללא הבטה כלשהי לצדי. ורק ביום נסיעתי, כשנפרדתי מהשכנים, העיף לעומתי מבט־שחץ וקרא ברוב־משמעות: – להתראות בפלשתינה!.. והנה קיים את דברוֹ.
מהיכן?..
מאתגרשון שופמן
מגבעת־קש כזו שהרימוה מאשפתות, צוארון־חלוקו המופשל לאחוריו קרוע וממורטט – הכל מחושב ועשוי במכוון, לשם “המקצוע”. כך הוא מתלבט בינות להמונים המטיילים על שפת הים, לפנות ערב, ופושט ידו בריטון חטף באידיש: “אַ נדבה!”…
לא מחמת בושה הוא משפיל מבטו, אלא מפני שאינו מוצא אותך כדאי להסתכל בך. אבק־אדם אתה בעיניו, אפס מוחלט. כולו אומר ביטול לכל, לכל. רק הוא ו“הנדבה” – ותו לא.
גם משעת־חירום זו כאילו הוציא את עצמו. הרי זה מין יצור הנמצא מחוץ לזמן ופגעיו, למעלה מן הטבע כביכול. פצצות אילו נפלו עכשיו כאן, בו לא היו פוגעות!
בתוך מערבולת ההמונים הצפופים, מהם שוטפים והולכים, מהם עומדים גושים גושים, הוא מפרכס אילך ואילך, והארנקים נפתחים, נפתחים. מין בולמוס־נתינה אחזם, ומבולבל ממש, אין הוא יודע לאן ואל מי יפנה תחילה. ראשו סחרחר עליו מרוב שפע. גשם נדבות! ובעצם הסחרחורת חלפה את מוחו תמיהה חשאית: כל המוני האנשים הללו, שפושטי־יד אינם, מהיכן הם חיים, מהיכן?..
שני הפייטנים
מאתגרשון שופמן
מתוך חבריהם הרבים הם מזדקרים בזה, שאינם פייטנים סתם, אלא פייטנים־צדיקים. יסוד הקדושה, אם כי נעימותיהם שונות, משותף לשניהם, ושירתם־צעקתם בוקעת רקיעים, בהיותם בחינת “סובלי מכאובינו”, מכאובי האומה; בהיותם נושאים, כביכול, את כל סבל המין האנושי. אגב טיול בחוץ, איש במחוזו, הם מקדימים בשלום כל אדם, מאירים פנים אל כל הבא לקראתם, ואהבה ורחמים בבת־צחוקם, אהבה ורחמים. ורק במקרה אחד הם עוברים זועפים ללא אמירת שלום, באֵיבה גלויה – כשהם פוגשים זה את זה.
אבישג
מאתגרשון שופמן
והמלך לא ידעה
(מלכים א')
אותה חזיתי בילדותי בדמות אסנה בת בייניש הנפּח, היפה בבנות הפרבר. שחרחורת ויעלת־חן וכתמים כהים תחת עיניה המלבבות. עד בלי די ניגד ועיצב הנפח את הברזל המלובן עד שיצא הקרדום או הפרסה. כבתו כמעשה־ידיו – בתכלית השלמוּת.
אכן, לא היתה כאסנה “נערה יפה בכל גבול ישראל”, ואני ראיתיה בדמיוני, כיצד היא משרתת את המלך בסינרה הלבן, בבוא אליו בת־שבע לבקש אשר ביקשה.
לא פיללתי אז, כי יש יום ואני אהיה במולדתה, בשונם. כן, בשונם ממש.
לא בשמים היא! רק כמהלך שעה ממרחביה. אני הולך בלוית חבר, ששבילי הארץ נהירים לו, ותר אחרי עקבות עבדי דויד הנאמנים, שהלכו בשעתם בדרך זו עצמה, ברצותם להנעים לו למלך את ימיו האחרונים. שדות צחיחים, שחומי רגב, מזה ומזה. האם גלו מכאן כל קסמי הנוף יחד עם אבותינו? פה ושם, בצדי הדרך, משחירים סימנים של שריפת־קוצים. שיחי צבר, צבר־ענק. והנה שונם!..
סימטה עקלקלה בין בתי־אבן קטנים, אטומים, נעדרי חלונות. צבר ואבן וילדים וילדים וילדים. ובאמצע, על גג בית נמוך, עומדת אבישג ותולה כבסים על חבל… היא היא!
דמיוני לא הטעני. קלסתר־הפנים הוא של אסנה בת־הנפּח. אותם הכתמים הכהים תחת העינים המחייכות, אם כי ארשת זרה קצת לעינים אלה והן שחורות יותר. בבת־אחת טולטלתי הרחק־הרחק חזרה. קול פטיש במפחה אני שומע. הנה היא מדדה יחפה על גבי הגרוטות, מתקרבת אל אביה העושה במלאכה, ונחילי גצים אופפים אותה. והנוף בחוץ במלוא תפארתו. קשת בענן ורסיסי גשם על הדשא והכל שמור בעינו, בעינו, בכבודו הראשון – יחי המלך!
מתי?!
מאתגרשון שופמן
יותר מאשר את הנאומים הארסיים הידועים קשה לשמוע ברדיו הגרמני את קטעי התכנית היומיומית, הקונצרטים, קול זמַר וקול זַמֶרת. עשינו “יוּדנריין” כהלכה – ועתה נשירה נא!
הנה “שעת־הילדים” שלהם. אשה מנהלת שיחה עם הילדים מסביב לה ומתענגת על קולותיהם. אבל האם אינה שומעת, ידידת־ילדים זו, האם אינה שומעת תוך כך את הדומיה של הילדים האחרים?.. אותם, את הילדים האחרים, השמדנו, השלכנוּם מעל הקומות העליונות, קברנוּם חיים או מתים – ועתה, ילדים, נתעלסה נא!
הרצפה החלקלקה בקרונות המות וכו' וכו'. על מנגנוני ההמתה הללו, על כל פרטיהם ודקדוקיהם, עבד המוח הגרמני לא מעט. הלא יגיעת מוח והשכלה טכנית לא מעטה הוצרכו לכך.
כיצד היו ימים ואנחנו ישבנו עמהם אל שולחן אחד? כיצד יהיו הימים ואנחנו נשב עמהם שוב ולוּ גם בעתיד הרחוק מאוד? ואפילו אחרי עשרה דורות? כיצד נסתכל בפרצופיהם?!
רציחת הילדים… בזה אין להרהר כלל בלי סכנת טירוף־הדעת. ומה מתרחש בנפש ילד־שריד בהתחבאו אי־שם בגורן אצל איכר רוסי או פולני? ילד יהודי בודד, או ילדה יהודית בודדת, אי־שם במחבוא אצל איכר. מציצים מן החרכים… כולנו מצפּים לשעת־הגמוּל. אשרי שישלם לכם! הנה רבבות מפציצים באים ממזרח וממערב בבת־אחת. מכסים כארבה את שמי ארץ־הדמים ונוקמים את הנקמה הגדולה – מתי?!!
פסח לפנים בישראל
מאתגרשון שופמן
לרחל ולדויד זכאי
כל השנה, כל השנה חיכיתי לפסח. כי הכל יחד היה כאן: האביב, הפשרת־השלגים, השטפונות, כלי־החרס וכלי־העץ החדשים, הריחניים, ועל כולם הכוסות, הכוסות!..
המצות נשתברו, בהינשאן חבילות חבילות מבית־האפיה, בה בשעה שבנהר נשתבר הקרח.
קריאות התרנגולים האביביות השתפכו יחד עם אשדות הפלגים העכורים בתעלות. פסח ואביב וילדוּת. כן, לפסח על שני “סדריו” ציפיתי בקוצר־רוח כל השנה, כל השנה. ועכשיו שערו לכם את גודל הטרגדיה, כשהיה מקרה, ואני, עייף מרוב אושר ומשפע הרשמים ומכתישת המצות בתוך מכתש־העץ הגדול, “סטוּפּע” בלעז, בעלי הכבד, נרדמתי על הדרגש סמוך ל“סדר” והקיצותי רק בבוקר למחרתו! (“פארשלאָפען דעם סדר!”).
ערב פסח! זו הערבוביה המשונה והמתוקה: ריח הסיד, הסייד הנוצרי, המלבין את הכתלים ואת התקרה, התוהו־ובוהו, ובתוך כל אלה “אשמת שומרון” למאפו, שאחי הגדול משה, השב מ“קונדיציה” שלו, הביא זה עכשיו מהספריה.
חלל הבית נתרוקן מרהיטיו, שהוצאו החוצה לשם מירוק והגעלה, ומה מתוקה היתה שנתי בלילה ההוא על הרצפה, על מצע הקש, כשאור הירח רבץ על אדני־החלונות המשופשפים.
אהבתי את ה“הגדה” שלנו, היחידה במינה, שלא מצאתיה בבתים אחרים, עם שני הפירושים מזה ומזה: פירושו של ר' זלמן מלאדי מימין, ופירושו של תלמידו ר' אהרן מסטארוסֵליֶה משמאל.
ואותה צמרמורת בגב, כאשר פתחתי את הדלת לאליהו… “… כי אכלו את יעקב ואת נוהו השמו” – – המנצחת על המלאכה במטבח, כמומחית גדולה לאפיה ולבישול, היתה סבתא. צורה אחרת לבשה אז ופניה קרנו. “כרעמזלעך” כאלה, שאכלנו בפסחי ילדותנו, שוב לא נאכל לעולם, כי את סוד עשייתם לקחו עמהן הסבתות שלנו אל קברן.
כלי הפסח שמורים היו כל השנה, ארוזים בשחת, בתוך עביט, בעליית הגג, בצלע ארובת־העשן. בערב החג הורדנום וב“אסרוּ־חג” שבנו והעלינום; ברדתנו אחר כך עם סבתא באותו סולם רעוע, ששלב אמצעי אחד חסר בו, לקראת ימי החול הרבים־הרבים, יש שזו נאנחה: “מי יודע, אם בפסח הבא אחיה עדיין”…
בעצם לא ביקשה להאריך ימים סתם, אלא לחיות עד הפסח הבא ועד בכלל, ולא יותר. ומשאלה צנועה זו ניתנה לה, אמנם, במשך שנים מספר, עד… עד אשר פסח חדש הגיע, ואנחנו ישבנו אל ה“סדר” בלעדיה.
בבית־הדין
מאתגרשון שופמן
בתא הנאשמים, כמו בכלוב ביבר, יושב הנאשם, ועדיין לא הוכח אם הוא הוא הפושע, או אחר, נעלם, המתהלך חפשי בחוץ. נשיא בית־הדין על דוכנו, בין שני חבריו מזה ומזה, איש תואר הוא, והכל רואים כיצד יאַמץ את כל עיונו כלפּי נפש המאזנים, שמתנדנדת אילך ואילך, בין הקטיגור והסניגור.
ברם, יותר מכל מרתקת אליה את העינים העדה הראשית, קרבן הפשע עצמו, צעירה מפתיעה ביפיה – בגזרתה, בקומתה ובקלסתר פניה. נערה אחרת במקומה, אחרי זעזוע כזה, ודאי היתה יושבת כאן עכשיו רצוצה כולה, ואילו היא נשתיירה בעינה, באיתנה. על כל פגעים יכסה יופי!
האסון דוקא כאילו הרים אותה מעל לכולנו והוסיף לה ערפלי כוח והוד. פעם ליכסנה מבט סתום בכיווּן התא־הכלוב – ולא יספה. יהירה ובלתי־מושגת הביטה נכחה והשיבה על השאלות. והנה תוך חילופי דברים עם השואלים העלתה פתאום חיוך על שפתיה אבל מיד נתחרטה ודיכאתהו – והיא שבה אל הכובד ואל התעלומה ואל אויר־האימים אשר ללילה ההוא.
מושבה בדרום
מאתגרשון שופמן
צהרי שבת. צעירים, זוגות זוגות, חבוקי מותן, מטיילים יחד על פני רציפי־האבנים החדשים, הנאים, הנוחים להליכה. הנה נשקה האחת לבן־זוגה על לחיו… יש, כנראה, טעם מיוּחד לאהבה בציבור. האהבה הנצחית! היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – הבה אשקך! שובכי יונים בכל אשר תפנה. יונים אין קץ. מקור במקור מתלכדים – בתשוּקה, בכיסופים, בכלוֹת הנפש. אהבה, אהבה גם כאן!
אור, הרבה אור, זוהר מסנוור. שטחי חולות מבהיקים בחמה, בפאת האופק. קרון ערבי, מלא וגדוש תפוחי־זהב, עובר בכביש הראשי; מאחוריו מדביק אותו אוטו צבאי, ועשרות ידי חיילים משתלחות אל עומס הפרי בלוית צחוק־שובבים. סימני הארץ בולטים כאן יותר מאשר בעיר. זאת הארץ! אחרת נשמעת כאן נעירת החמור, זו אנקת הנכאים על לא דבר. גם אורחת הגמלים הארוכה נראית כאן אחרת. הנער הערבי, הרוכב על הגמל הראשון, עורר שוטו על היצור התנ"כי, האציל, המטה דבשתו לסבול, והגמלים כולם שירבבו ראשיהם כלפי מעלה עוד יותר, כלומר: “ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה”.
מנגד
מאתגרשון שופמן
כי מנגד תראה את הארץ
עבי זהב, גלשים גלשים, בפאת מערב, עם שקיעה. נהדרות השקיעות, אבל לא נופלות מהן גם הזריחות. ובצהרים – חיורון ענוג על פני משטח־הים. מרהיבים הפרחים בערוגותיהם ב“כיכר לונדון”; והנה גם הפרחים הצהובים בדשא, פרחי ילדותנו! סתיו עתה או אביב?
מעטים החיילים הזרים, והצלם הנודד מצלם כאן את הטייסים האחרונים. אחד זקן מתרחץ יחידי בים הצונן, טובל מתחת למים האדירים; ודאי נדמה לו, שאין כים מקלט מפני מלאך־המות. ושמש טבת עדיין כוחה אתה. על כסא־נוח מתפרקדת נערה חטובת־גו ומשתזפת להנאתה בפישוט אברים. מלמעלה, נשען אל המעקה כמאובן, מביט אליה ערבי עיור למחצה או לשני שלישים, מביט בשארית ראייתו, שהיום או מחר, תסתתם אף היא. – בנהם־תאוה לוקקת הסטיכיה את חלקת החוף. ואנית־הקרב מנגד עוד מגבירה את הכיסופים אל זאת הארץ המובטחת והניתנת בקושי; אל זאת הארץ הקבועה במזל “מנגד” מימי קדם קדמתה. מנגד – –
בין חיות ועופות
מאתגרשון שופמן
כבר נטה היום. הרקיע מעונן קצת. רק שנים־שלושה מבקרים הם התועים מכלוב אל כלוב. השבילים מטואטאים ומרובצים. רוח חגיגית. במזל המדינה שרוי גן־החיות אף הוּא.
גבוהות־גבוהות שתי הג’ירפות ועיניהן מלאות תמימות עליונה ויופי אלוהי. האחת הפשילה ראשה כלפי מעלה, שירבבה את צוארה הארוך־הארוך, כאומרת להתדפק על שערי השמים, והנה שלחה את לשונה ללחך את נופו של הברוש!
מעדנות טיילות שתיהן אילך ואילך בתוך הקרפף שהוקצה בשבילן, ורושם מופלא הן עושות כשהן נכנסות לצריף הגבוה שלהן. כנסיכות גדולות החוזרות אי־משם לארמונן. גם בנות־היענה שבפינת הגן מרתקות אליהן את ההסתכלות. העופות הללו, ארוכי הצואר והרגלים אף הם, הוד והדר להם, וראשם, שצורת מקבת לו, מעשה ידי אמן הוּא; עיניהם נעצמות לרגעים מלמטה, מתוך הרהורים עמוקים כביכול, והן תמימות ונאצלות כעיני הג’ירפה וכמוהן הן מביטות מעולמות אחרים.
בבדידות מוּחלטת שרוי חזיר־הבר השחור. בגלוּת, בגלוּת! הכעכוע שלו, כעכוע של חזיר פשוט, מזכיר את הזמנים והמקומות ההם. נראה בעליל שלא ניחא לו כאן, באוירה העוינת. לא ניחא. ולא נשאר לו איפוא אלא לעודד את עצמו בזה שהוּא נמצא בתהילים: “יכרסמנה חזיר מיער”… חוסר־דאגה וחדות־חיים, שאין דוגמתה, מפגינים שני הכפירים. משתובבים, מתחבקים ומתגפפים. נאבקים ומפילים זה את זה לסירוגין, מתפרקדים בפישוט אברים ומתענגים על כוח שריריהם. והכל מתוך נהם עצוּר, שופע־אונים. רק הצחוק בלבד חסר להם! הנה ראה האחד ילד קטן מהמין האנושי עובר לפני הסוּגר, ותיכף הוא כורע־רובץ, כחתול האורב לעכבר או לצפור – ומזנק… אבל רק עד מטילי השבכה. “עד פה תבוא ולא תוסיף!”
ואביהם, הוד מלכותו עצמו, מתהלך בד' אמותיו, בכלובו שלו, לא כתמול־שלשום: נציג מדינתנו הוא! בירה בירה וביברה. “בשנברוּן ובגני־החיות של ערי מטרופּולין אחרות מתהלכים בכלוביהם אריות אחרים, נציגי מדינותיהם הם, ואני בכלובי נציג מדינתי אני!..” ארי ישראל
זהב
מאתגרשון שופמן
מעניין לראות כיצד אנשי המדים הזרים, חיילים וקצינים סתם, או טייסים, מתעכבים ארוכות ליד חנויות הזהב ומסתכלים בחלונות־הראוה. ובאיזו רצינות! וזאת אחרי כל החויות הכבירות ביבשה, בים ובאויר. ולא רק עכשיו, אלא גם קודם, בימי החופשה הקצרה, בעוד המלחמה משתוללת בעצם תקפה. הרושם, כאילו התכשיטים והאבנים הטובות הללו חשובים בעיניהם מכל עניני המלחמה ומכל מעשי גבורתם העל־אנושיים. בעד שעון־זהב קטן זה יתנו לך את הטאנק ואת הצוללת וכו', ואפילו את הפּצצה האטומית!
שני הזקנים
מאתגרשון שופמן
מפקדי הדיויזיות הגרמניות באו מבוהלים אל המפקד העליון גודריאן כנבוכדנצר בשעתו לאחר שראה בתוך כבשן האש את הרביעי, וסיפרו כי בנסיגתם ברוסיה דרך יאסנאיה פּוֹליאנה ראו את הזקן קם מקברו, וּכמוֹת שהוא, בחולצתו ובחגורתו ובמגפיו, נכנס לשורה הראשונה של צבאות ארצו ופניו הולכים בקרב. ועתה מי יעמוד נגדם?!
המפקד העליון הירהר רגע והרגיע: – אין דבר. יחדרו נא לפרוסיה המזרחית ויקרבו אל שערי בירתה – אז יצא לקראתו הזקן מקניגסברג, הזקן שלנו, ויתמודד עמו. זקן זה שלנו חזק מ“הבוֹלשביק” הזקן שלהם, והוא יוכל לו.
ובאמת, אך קרבו הרוסים אל פרברי קניגסברג, קם מקברו בנה הגדול, הזקן בן השמונים, בקפלט וב“סיוּרטוּק” השׁחוּק והמהוה, כאילו זה עתה ירד מעל גבי הקתדרה, ופסע בנחת לקראת הזקן מיאסנאיה פּוֹליאנה, בן השמונים ושתים, שהציץ עליו בחיוך לא טוב וכמכיר אותו משכבר הימים. – אני איני מכיר אותך… – תהה הזקן מקניגסברג. – אינך יכול להכירני – ענה הזקן מיאסנאיה פוליאנה – הלא כאשר נולדתי כבר שכבת אתה בקבר עשרים וארבע שנה. אבל אני מכיר אותך. יותר מדי אני מכיר אותך. אתה נפעמת משנים: מהכוכבים ממעל לך ומהחוק המוּסרי בקרבך, ואני – משלושה: מהכוכבים ממעל לי ומהחוק המוסרי בקרבי ו…ממך. ולא עוד אלא שהחוק המוסרי הזה, שאתה גילית אותו, האבן הראשה הוא לתורתי אני.
והנה הביטה וראה, מה עוללו בני עמך, עצמך ובשרך, לחוק זה שלך! אתה אמרת: חוק. חוק הטבע, חוק האיתנים – כחוק הכוכבים במסילותם. היכן החוק, עמנואל?! מהורהר מאוד הסתכל הזקן מקניגסברג בפני הזקן מיאסנאיה פוליאנה, נתן לו לעבור – וחזר לקברו. ממכונו, מרחוק, הביט במשקפתו המפקד העליון גודריאן, עקב בחרדה אחרי הפגישה הזאת, ראה את סוֹפה וקרא נואשות: – עתה אבדנו!
"ימים נוראים" בנערותי
מאתגרשון שופמן
החמניות הורידו ראשיהן המשחירים. גן־הפרי של השכן מיקיטא נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב עוד אפשר היה למצוא אגסים נושרים, מרוּכרכים, מבוקעים.
בקוצר־רוח ציפיתי לאחי הגדול משה, שצריך היה לבוא היום או מחר לימי החגים מהכפר, בו, בבית המוזג היהודי, עסק בהוראה כל “זמן” הקיץ. לשמחתי לא היה גבול משראיתיו בעד החלון הולך ובא.
את הנושא העיקרי של שיחותינו היוו הספרים שקראנו בעת האחרונה. עכשיו, ערב ראש־השנה, דיברנו הרבה גם על “בעלי־התפילה” והחזנים השונים, באשר שנינו, אני כבן י“ז והוא כבן כ”ג, אדוקים היינו בנגינת פיוטי ה“מוסף”. יש שהלכנו בשעות התפילה מבית־כנסת לבית־כנסת, כדי למצוא חזן שקולו ערב ביותר. וכאשר מצאנוהו, הקשבנו שנינו בדחילו, בכלוֹת הנפש, ופעם, זכורני, תוך כדי שמיעת הנגינה, אמרתי לאחי:
– דוקא עכשיו אני נזכר במקומות היפים שבסיפורי מוֹפּסן…
והאכסטזה הגיעה לשׂיאה בליל “כל נדרי”. “יעלה תחנוננו”, “הס קטיגור”, “כי הנה כהגה ביד המַלח”…
בינתים חרד הלב על ביתנו, שנתרוקן עכשיו מאנשיו ונר דולק בו: נר סטיאַריני גדול, תחוב בחרס הנשבר (אותו שב“אדם יסודו מעפר”), העומד על השולחן מלא חול. מי יודע – אולי נפל הנר?..
– נלכה ונראה!
ואנו הולכים שנינו בסימטה השקטה, לאורך הבתים, שהנערות בהם הן עכשיו לבדן… אנו מגיעים עד ביתנו ומביטים פנימה בעד החלון: הנר עומד והכל על מכונו. הדלת נעולה כהלכה והמנעול החדש מבהיק באור הירח.
אבנים עגומות
מאתגרשון שופמן
עם אחד הניצולים מבני לבוב נפגשתי לפני ימים מספר. גימנזיסט כבן שש־עשרה היה אז, והיום – רופא בא בימים. הפגישה החיתה בזכרוני את תקופת־הזהב הלבובית על הנוער היהודי הנאה, המתעורר לתחיה לאומית ועל חייו השוקקים בטבור הכרך. שאלתיו על כל מכרינו המשותפים, אם כי ידעתי כבר מה עלה להם בסופם.
– מה עם ליוֹנק?
והוא סיפר לי את כל פרשת קצו הטראגי של הנאהב והנעים הזה.
– מה עם סימקה, סימקה כצוּבנה?..
סימקה זו, עם העינים הכחלחלות והחייכניות, נשמת ה“קורסו” היתה, ובוקר בוקר, בלכתה אל הגימנסיה עם ספרי־לימודיה, אחוזת שינה קצת – מאורע היה זה לגבי האיש אשר פגש אותה בדרכה. אפילו אדם מיצקביץ עצמו, ברגע שחלפה על פני האנדרטה הגבוהה שלו, ודאי חש רטט ביצורי גוו הברוֹנזיים. – נספתה ב“אַקציה” השניה… – ואיך ניצלת אתה? – בבוּנקר הסתתרנו כשנתים, אני ואשתי וילדי… הוא סיפר על כל האימים הללו, אשר עם כל היותם ידועים וידוּעים חידוּשם עומד בהם.
– האנשים, מהוּפּנטים ממש, התפשטו לפי הפקודה, וערומים רצו לקראת המות… עד… עד שהרוסים באו.
– כיצד נתרחש הרגע הגדול הזה?
– פעם בחצות הוצאתי את ראשי ממחבואי ושמעתי את שתי המלים הרוסיות: “דאַוואי נאזאד!”… (הבה חזרה! ניכר, שנתכוונו לתקן קצת את עמדתם) ואני מיהרתי עם הבשורה… והוא נאנח: – כן, הם באו, אבל הרבה איחרו, איחרו מאוד… לבוב! לא לחינם, אף בימים הראשונים הטובים ההם, נראו אבני הרציפים והמדרכות ברחובות היהודים עגומות כל כך, ביחוד בין־ערבים. יגונים רובצים על אבני המקום לא רק מחמת הנוראות אשר היו, אלא גם מחמת אלה אשר יהיו בו.
אכן גדולה הארץ...
מאתגרשון שופמן
שני הידידים מותיקי הישוב טיילו בחולות שבין הקיבוץ הצעיר והקטן ובין הכפר הערבי, שנתרוקן מיושביו, חשו בהנאה את המדינה תחת רגליהם, והאחד העיר:
– בכל זאת טוב היה אילו היתה ארצנו גדולה קצת יותר…
ברגע זה זימזם כדור מעל לראשם בלוית קול־יריה. אחריו שני, שלישי…
– כדורים תועים הם אלה מיריות־אימונים אשר במושב הסמוך – עמדו על הדבר, ושניהם התכופפו וחתרו להגיע בהליכה לא נוחה זו, ראשם כבוש בקרקע, אל צלע הגבעה הקרובה, ששם ימצאו מחוץ לשטח הסכנה.
רק כששים מטר לפניהם – ואיזה מרחק! והם הרגישו פתאום: “אכן, גדולה הארץ – ואנחנו לא ידענו!”
אחיה הקטן
מאתגרשון שופמן
דירתנו החדשה בקצה העיר הרחיבה את דעתי במרחב רב־החופש לנוכח השדות והפרדסים. ישר ממולנו עומד בית קטן בתוך גינת־ירק, ונערה רכה בשנים במכנסי־חאקי, חטובת אברים, עוסקת שם בחצר מבוקר ועד ערב (מעל הגזוזטרה שלנו אני רואה זאת), תולה כבסים, חובטת מזרנים, מצחצחת את החלונות, ויש שהיא מניפה גם את הטוּריה בכוח על רגבי הגינה הקטנה.
– יורם! – היא גוערת תכופות באחיה הקטן, נער כבן שמונה. – יורם, מה אתה עושה?!
הרי זה בית מאותם בתי האיכרים האידיליים, שהציירים מאז ומעולם אוהבים לקבעם בתמונות־נוף מסוימות. ומהיכן כל הכוח המושך לבתים אלה ולחלונותיהם, אם לא מהנערות הכפריות הרעננות הללו, המסתופפות בצל קורתם.
עמוקות־עמוקות נשמתי את אויר הפרבר הטוב, האביבי, כמי שעומד על סף תקופה חדשה בחייו, תקופה הרת אושר, בשעה שיצאתי בפעם הראשונה לטייל בסביבה ועברתי בסמוך לחצר הבית הזה. בתחתית הגדר בחוץ ישב יורם והשתעה בצחוק עם נערה זרה. לאחר שזו הלכה, שאלתיו:
– מי הנערה הזאת, יורם?
– חברה של אחותי – ענה הצבר הקטן דרך עזות.
– מה שמה?
– אביבה.
– ומה שם אחותך?..
על שאלה זו לא ענה.
השען האחרון
מאתגרשון שופמן
שען כזה, שען בכל רמ"ח אבריו, עוד לא ראיתי. המשקפת על עינו הימנית נאחזת שם מאליה, ללא אימוץ כלשהו מצדו, כאילו נולד עמה, לא כמו אצל שענים אחרים, שמכווצים את הגבין לשם הידוק.
כבר יצאו לו מוניטין בעיר. שעון, שכל השענים נתיאשו ממנו, מביאים אליו. אבל הנה פעם הובא אליו שעון־קיר, שגם הוא לא יכול לו. הציץ וראה מיד, שאין לו תקנה. שעון עשוי לפי שיטה עתיקה, וחוץ מזה חסרו בתוכו אברים מסוימים, תוצרת חוץ, שעכשיו אין להשיגם כאן כלל. השעון החליף אחר־כך את בעלוּתו, עבר מיד ליד, וכל אחד בא עמו אליו. “השעון כבר היה בידי”– מוכרח היה לדחות את האנשים– “אבל גם אני איני יכול לתקנו!” והנה פעם חלה ושכב בבית־החולים חדשים אחדים, ורק הודות לטיפולה האמהי של “אחות” אחת הבריא. עם יציאתו משם אמרה לו אחות זו, שהיא תבקרהו בקרוב, שכן יש לה שעון הטעון תיקון. והנה משבאה חשכו עיניו: אותו השעון! ברם, הפעם שוב לא יכול להשתמט, נטלו ועבד עליו שני ימים רצופים ותיקנו.
כזאת וכזאת, תוך כדי עשיה במלאכה, הוא מפליג בסיפוריו. ואומנותו לא בקלות ניתנה לו. הרבה נדד וסבל בחייו. בוינה למד, בשוייץ, בהולנד. ולא לשם פרנסה גרידא, אלא בעיקר מאהבת המקצוע. לא כן הדור החדש כאן. זה אין לו שום נטיה למלאכה זו. בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ. “וחָרש לא ימָצא בכל ארץ־ישראל”.
ברגע זה נכנס נער כבן חמש־עשרה וביקש ממנו סכום כסף.
– זהו בני. חפצתי לעשותו שען – ואינו רוצה! הכנסתיו לבית־ספר למסחר.
– מדוע אינך לומד את מלאכת אביך? – פניתי אני אל הבן. – הנה בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ!
– מה זה איכפת לי?!
ברוח נכאה יצאתי מלפני האמן. חשתי עתידות: בו ביום שלבו יעַמוד מדפוק – ועמדו כל שעוני מדינתנו עמו.
אביבה
מאתגרשון שופמן
מעדות המזרח הירושלמיות מוצאה. בין חמישים לששים (גם בגיל זה ישנן “אביבות”!). מה מספר שנותיה בדיוק אינה יודעת בעצמה. שתי צמות מדולדלות. יחפה. חיוּת רבה בעיניה ובחיתוך דיבוּרה. את מחיתה היא מוצאת כעוזרת בבתים שונים.
בבוֹאה: “מה שלומכם?” ותיכף היא יוצאת אל הגזוזטרה ומתחילה בחיבוּט המזרנים והשטיחים. את עבודתה הקשה בניקוי ובכיבוס היא עושה ללא התאמצות יתירה, וניכר שתוכל להמשיך בכך עד זיקנה מוּפלגת. כטבע הסבלים הזקנים, ששוּב אינם מרגישים בסבלותיהם.
בצריף רעוּע, בין יפו לתל־אביב, היא יושבת, ובימי ההפגזות וההפצצות סיפרה על כל האימים והזוועות שעברו עליה אמש. אבל לבה לא נפל. תופסת היא את גודל הימים ומתימרת בו. אזעקה כי נשמעה פתאום, ירדה למקלט אחרונה, ירדה לאט, וכאן לא התערבה בשיחות הנשים הפטפטניות, אלא ישבה לה באחת הפינות, בדֵלה ומכונסת בתוך עצמה.
בבתים, אצל נותני עבודתה, יש כל מיני דאגות וצרות, והיא, עוזרת קשישה זו, מביאה עמה תמיד הרגעה ועידוּד, ואפילו בעניני “פכים קטנים”. הנה משׂיחה בעלת־הבית לפניה את צערה על ספל־חרסינה נאה, שנפל מידה היום ונשבר.
ארבע־עשרה שנה היה לי הספל הזה, ואני כל כך אהבתיו. רק ממנו, מספל זה, שתיתי תמיד. מספל אחר איני טועמת בקפה שוּם טעם. ארבע־עשרה שנה – והנה היום נפל מידי ונשבר!
– בא הזמן… – מנחמת אביבה פילוסופית.
הרי זו סבתא ישראלית מהמין המשובח, העתיק. ועל כן, כשזו אינה באה לפעמים ביום הקבוע, אומרת האשה בצער:
– אביבה לא באה היום. ודאי עוד לא שבה מירושלים. כי בכל יום ששי היא נוסעת אל בנותיה הנשואות, היושבות בעיר־הקודש, בה נולדה וגדלה, ובה, לפי דבריה, היא מכירה כל אבן ואבן. אחרי סילוּק הערבים חזרה מלאה התלהבות וסיפרה הרבה על טיוליה עם בנותיה וחתניה בעיר ובסביבה.
הכל שם עכשיו שלנו. אנו לבדנו. אין ערבים, אין. היינו בעין־כרם, ושם שתיתי מים קרים, מתוקים, ישר מן ההר. יופי!!
ב"ימים הנוראים" ההם
מאתגרשון שופמן
החמניות בגינות השוממות מסביב הורידו ראשיהן המשחירים. אחרונים בלטו קלחי הכרוב. גן־הפרי של השכן טרישקוֹ נתרוקן אף הוא, ורק בדשא הרטוב, מסביב לעץ־האגס הגבוה, עוד אפשר היה למצוא אגסים מרוכרכים, מבוקעים.
ובערבים כבר התחילה ה“התכוננות” של ליפּא הבלן, שלמרות הקול הגרוע אשר לו, נתמחה כבעל־תפילה למוּסף. עם שני “משוררים”־עוזרים התכונן, והם: בנו ירוחם, בחור כבן עשרים, פגוּם־קול כאביו, ואני הקטן, נער כבן שלוש־עשרה.
כן, קול גרוע היה לו לליפא זה; בכל זאת קילסוהו הנשים לאמור: “ער דאוונט מיט הארץ”, מפני שהיה מרבה בבכיה. ברם, נדמה היה, שרק על שאין לו קול הוא בוכה.
לעומת זה היה עשיר בניגונים ובנעימות. פיוט פיוט וניגונו. נעימה מתוקה, מופלאה, זכורני, היתה לו לפיוט “חלילה לך אלוהי המשפט וכו' ואם כאדם עברו ברית”… אבל הקול, הקול!
והנה הגיעו “הימים הנוראים” עצמם. המקום, שלשם הוזמן ליפא לעבור לפני התיבה, בית פרטי היה, ששּימש בית־תפילה זמני, באחת השכונות הרחוקות שמעבר לדניפּר, פרבר זר, שמעולם לא דרכה רגלי בו ואת אנשיו לא הכרתי. בהגיע שעתנו, ניגשנו אל העמוד, ליפא באמצע, בנו ירוחם מימינו ואני משמאלו.
– “הנני”…
החרינו־החזקנו אחריו בהתאם למאוּלף. בתחילה הרגשתי מעין אימת הציבוּר, אבל אחר כך “כיון דדש– דש”.
שוררתי בחשק, בהתלהבות, בדבקוּת. סייעה לכך גם סיבה צדדית, והיא: בת בעלת־הבית, נערה שחרחורת כבת שבע־עשרה, ריפרפה תכופות בין המתפללים; ביופי חדש שברובע מגורינו לא ראיתי דוגמתו, פעלה עלי כעין התגלוּת…
–…זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה…" – השתפכתי בכלוֹת־הנפש, ותוך כדי כך היה קשה לי לשמוע כיצד המשורר־העוזר השני, ירוחם, מטעים מלים נעלות אלה הטעמה פגומה, הדיוטית, באשר לא ידע את פירושן.
חלף תשרי, רב החגים, ואחריו הגיעו ימי החול האפורים, הסתיו, החורף, אבל דמות הנערה ליוותני כצל. עד שיום אחד הממתני הידיעה שהיא עומדת להינשא ל…ירוחם!
דבר היותו משורר־עוזר לאביו באותה שכונה נידחת, דבר של מה בכך לכאורה, והוא הביא לו את האושר הגדול הזה!
היו אלה יסורי הקנאה הראשונים שלי.
בנים שובבים
מאתגרשון שופמן
בית־ספר למפגרים בפרבר. התלמידים והתלמידות בשעות ההפסקות מרעישים את הרחוב ומציקים לדרים בו וגם לעוברים ושבים. פורצים לתוך גינות הבתים הסמוכים, משמידים כאן כל חלקה טובה ומשליכים אבנים אל הגזוזטרות. והנערות אינן טובות מהנערים!
צרות רבות ורעות הם גורמים למורות (מורות להם ולא מורים). לאלה אין שום שליטה עליהם, הקשים והחזקים מהן.
עגלה כי תעבור כאן, מיד הם נתלים מאחוריה ומתגרים בעגלון להרעימו.
והנה נזדמנה ברחוב זה, מתנהלת בכבדות, עגלה טעונה מלט, רתומה לשני סוסים כחושים, גרומים, ונעצרה בבוץ. העגלון טרח הרבה להזיזה ממקומה, זירז את סוסיו בקולי־קולות, הצליף עליהם בלי רחמים – ללא הועיל. וּראה זה פלא! הנערים הפרועים חשו לעזרתו, דחפו את העגלה ברוב כוח – וחילצוּה.
היזהרו בבנים שובבים אלה, שלא עגלה אחת שלנו עוד עתידה להיחלץ על ידיהם!
הנביא (כנביא קדמון התהלך)
מאתגרשון שופמן
כנביא קדמון התהלך האיש ברחובות, פרוע ראש וזקן, בחלוק לבן; נדחק למקומות, שם קהל רב, ניפנף במקלו וצעק. מה? קשה היה להציל משטף הלהג הקולני הזה אף משפט אחד כתיקונו, דבר אי אפשר היה להבין, אבל הטוֹן, ההעויות, היו אלה של מוכיח בשער וצועק חמס. את המטבעות, שהאנשים שילשלו לתוך ידו בינתים, קלט ביוהרה, כעושה בזה חסד לנותן, והוא הגביר את קולו, התיז גצים בעיניו לכאן ולכאן, ונראה היה כמשתרר על ההמונים מסביב ביד חזקה, “כי דיבר כאיש שלטון ולא כסופרים” – ככתוב על ישוּ.
והנה בימים האחרונים יש לראותו ברחוב לבוש חליפה פשוטה, שער ראשו וזקנו עשויים וכו' – כאחד האדם. פתאום, כנראה, נשתפה האיש. אבל איך ירד פלאים! האש, השלטון, דמות הנביא – הכל גז ונעלם, ולעינינו משרך דרכו אדם סובל, מדוכא, מטופל ביסורים ודאגות וצרות. צער בעלי־חיים!
בלילה ההוא
מאתגרשון שופמן
מסיפורי חברי
כאשר הגיעתני השמועה על מות ידידי שם, בארץ הרחוקה, מעבר לאוקינוס, ידידי זה שתפס מקום כה חשוב בעולמי הפנימי, תקפוני הרהורים שיש בהם משום חשבון הנפש.
היה זה אחד מאותם הידידים המושרשים בנפשנו, שבלעדיהם אין חיינו חיים מלאים. אור פניו, חיוכו, הוקרתו־אהבתו אותי – כמה זקוק הייתי לכל אלה בימים הראשונים ההם! מזיגה מופלאה של תבונה ורגש היתה בו. גם מחלת לבו החמורה, שהיתה ידועה רק למעטים, הוסיפה לו אצילות מיוחדת, בהיותו נראה תמיד כפוסח על שני העולמות… (רופאו אמר לו פעם: “אתה עלול למות מחר, אבל גם לחיות עוד עשרים שנה”). והנה בערב אחד, דוקא ימים אחדים לפני נסיעתו־פרידתו, “נשלחה בינינו רוח רעה”, אם להשתמש בלשון הכתוב, מעשה שטן ממש, ושנינו החלפנו מלים בוטות. ברגע ריתחה זה אמרתי לו כנראה משהו שהכאיב לו ביותר (פי הכשילני!). שכן יצא מגדרו והטיח: “אם אמוּת הלילה – אתה הוא רוצחי!…”
בבוקר השכם למחרתו, אחרי ליל־סיוטים, אצתי לבית־הקפה הקבוע שלו ונפשי חיתה משראיתיו בעד החלון יושב במקומו – חיור קצת… אמנם, השלמנו, ומכתביו ממרחקים היו די לבביים (בהם הודיעני על נישואיו ואחר כך בהתלהבות על “בנו הנפלא”). אבל בין השיטין הורגש בכל זאת אבק־נטירה. והנה גם עכשיו, אחרי עשרים שנה, בבוא הבשורה הרעה, אין מצפוני נקי לגמרי. מי יודע?.. האם אין אנו עלולים לפעמים לא לישון כל הלילה מחמת מלה, שמישהו התריס כלפינו אפילו לפני שנים הרבה?
הפתעה! לפני כחודש בא לכאן מאותה הארץ הרחוקה – בנו. ראשית דרכו היתה אלי, כאל קרוב ומוֹדע (מתוך סיפורי אביו הכירני). בחור נחמד, הסתכלתי בו והירהרתי: הנה הנן עשרים השנה שהפרידו בינינו… נמשכתי אליו בכל ישותי, שכן ראיתי בו ידיד נעורי משכבר הימים. כל כך דומה היה לאביו, שגם אותו הכרתי לראשונה בהיותו בגיל זה. אותן העינים, אותן התנועות, אותו הקול ואותו חיתוך הדיבור. גל חם של רחשי זכרונות מתוקים הציף את לבי, והרגשתי היתה כאילו שבתי לימי עלומי. עד מהרה התידדנו. תכופות טפחתי דרך חיבה על שכמו, והוא גם הוא נענה לי בעדינות. יום יום נפגשנו. טיילנו יחד ארוכות, כאחוזי שכרון, ולא שׂבענו לספר זה לזה: אני לו מתקופת אביו הראשונה, מימי רווקותו, והוא לי מהתקופה המאוחרת, לרבות ימי אביו האחרונים…
פתאום פּלט בנעימה של מתודה:
יודע אתה, על מצפוני מעיקה אבן כבדה. פעם בערב, בשל ענין של מה בכך, נפלה בינינו החלפת־דברים קשה, והוא אמר לי: “אם אמות הלילה – אתה הוא רוצחי!..”
נכנסתי לתוך דבריו ומיהרתי להרגיעו:
– פליטת פה היתה זאת ולא יותר. הלא בדיוק כך אמר גם לי פעם…
עמוק עמוק הציץ העלם לתוך עיני והשיב:
– אבל… בלילה ההוא – –
הפטיש הקטן והפטיש הגדול
מאתגרשון שופמן
מת סבא ולא ארכו הימים וגם סבתא הלכה אחריו, ואת חדרם השכרנו לזוג הצעיר תיכף לנישואיו, והוא: הירשל הסנדלר, אשר מעיר רחוקה בא למקומנו, ואשתו פרידה בת שמואל־אידל הנפח.
חיים חדשים, בריאים, רעננים הכניסו דיירינו אלה לביתנו, ואני, נער כבן עשר, אהבתי לשבת אצלם, על יד הסדנה, ולהסתכל כיצד אוּמן זה, חשוף זרועותיו החזקות, השריריות, קובע בפטישו את מסמרי־העץ לאורך שפת הסוליה ואינו שובר אף אחד מהם. מאוד חיבבתי את כלי מלאכתו: את הסכין העקומה והחדה, את הפצירה, את המרצע וכו', ועל כולם את הפטיש, את הפטיש!
פרידה, בת הנפּח, אשה גברית היתה, ופרצופה ואבריה גסים, מגושמים, כאילו עוּצבו על גבי הסדן, ורק בשעה שראתה את בעלה מביא לידי גמר־מלאכה זוג נעלים חדשות ומושח בלכה הריחנית את עקביהן, קיבלה ארשת־פנים מעודנת וגם התרפקה עליו ברוֹך, נוסח נישואים מאושרים בראשיתם.
עתים שלחה אותי אל בית הוריה כדי להביא לה משם דבר־מה. עם הזדמנות זו הצצתי לתוך המפחה של אביה וראיתי עוסק במלאכתו גם את האומן הבא בימים הזה. הוא ועוזרו הכו לסירוגין בקורנסיהם הגדולים והכבדים על הברזל המלובן, התפוס בצבת על יד שלישי, והתיזו נחילי גצים. כמה קטן ודל הוא פטישו של הסנדלר לעומת הפטישים הענקיים הללו! אוּמן אוּמן ופטישו.
גם שרוולי הנפח חפותים, אבל בזרועותיו המעורטלות ניכרת הקשישות. אף על פי כן, כאשר נתגלגלו הדברים ובאו עד לידי קרב בינו ובין חתנו הצעיר, כפי שיסופר להלן, ניצח הוא, הישיש. כי כאיש גבורתו, ואיך יתחרה איש הפטיש הקטן עם איש הפטיש הגדול?
כי האידיליה בין בני הזוג לא ארכה הרבה. הילד הראשון בא לעולם והעוני והדחקות התחילו לתת פה אותותיהם. האשה האשימה את בעלה בעצלוּת, ברשלנות. הנה הלקוֹחוֹת “דשים את המפתן” יום יום ודורשים את נעליהם, שניתנו לשם תיקון – וזה עדיין לא נעשה! “מחר, מחר!” – הוא מבטיח תמיד, עד אין קץ. נרפה הוא, נרפה. בוקר בוקר הוא מאחר לישון. ופעם נתרתחה האשה כל כך, עד שחטפה וזרקה עליו מכל הבא ביד: אימומים, נעלים וכו'; אז יצא האיש מגדרו אף הוא, קם והוריד על קדקדה את אגרופו הכבד אחת ושתים. באקראי שהתה פה אותה שעה אחותה הקטנה ביילה, וזו רצה הביתה והזעיקה את הוריה.
בלב חרד ראיתי בעד החלון את שמואל־אידל הולך ובא וחבל עבות בידו. אחרי מאבק קצר הכריע הנפּח את לוקח בתו, כפתוֹ בחבל והטילוֹ עקוד על הדרגש – והלך לו.
כך ניצח החותן את חתנו, הזקן את הצעיר, כי כאיש גבורתו, ואל יתמודד פטיש־הסנדלרים הקטן עם פטיש־הנפּחים הגדול, הפטיש־הענק.
שלמה פוליאקוב
מאתגרשון שופמן
הגביר המפורסם היה זה, איש אוֹרשה עיר מולדתי, אביהם הישיש של שני האחים לזר וסמואל, שעסקים ממלכתיים היו להם בפטרבוּרג. בני אוֹרשה התיהרו בו, בהיותו להם סמל העושר והגדוּלה, ועתים, כאשר בא הנה מעיר־הבירה, ששם ישב בשנותיו האחרונות, במחיצת בניו, זיכוהו בכל מיני “כיבודים” מסורתיים, בחינת תפארת לו, ועוד יותר – תפארת להם.
ככה היה פעם סנדק ב“בריתו” של אחי הצעיר ממני בשלוש שנים, זליג, ואני זוכר את דמות דיוקנו, בשטריימל, מבעד לערפלים (ואולי היה זה עשן ה“פּיפּקות” של הקרואים הישישים?). זכר־ה“ברית” הזה מיום היותי בן שלוש – הוא הזכר הראשון שלי.
בשנותיו האחרונות, כאמור, ישב שלמה פוליאקוב בפטרבורג, אצל בניו הנ"ל, ורק לעתים רחוקות היה פוקד את עיר מולדתו אורשה. כעין חג היה אז לבני עירו, ובבית־המדרש, בו התפלל, התרפּקו עליו אנשים ושתו לו בחלקות. פעם – כך סיפּרו אצלנו – יצא לרגע והשאיר את משקפיו. זקני ר' יוסף המלמד הרכיב את אלה על חטמו ואמר:
– מ’זעט נישט אַ קאָפּיקע!.. (אין רואים אף פרוטה!)
אסון או אושר?
מאתגרשון שופמן
הרווק הזקן, הבודד, הגלמוד, נראה היה תמיד בחוץ, כשהוא מתעכב ארוכות על צומת־רחובות, פונה כה וכה, נזהר לנפשו, ומביט בשבע עינים לכאן ולכאן בטרם יעיז לעשות צעד. כי הוא תפס את גודל הסכנה במהומת כלי־הרכב הרבים הללו שאין להם סוף, המתרוצצים אילך ואילך כמטורפים. במיוחד ירא מפני רוכבי־האוֹפנים בערבים, הטסים ללא אור וללא קול, ואשר לא אחת חלפו לצדו אגב חיכוך ממש.
– אני יודע מראש – היה אומר – שבמוקדם או במאוחר ורוכב־אופנים ידרסני!
ואשר יגוֹר בא לו במקצת.
פעם בערב, כאשר חצה לתומו את אחת הסימטאות, חש פתאום את גוו נתון ללחץ חזק מאחוריו, כרע־נפל על הכביש ובו ברגע שמע אנחת־חרדה של נער קטן על אופניו בנפלו עמו אף הוא. חיור וחרד ותוהה הסתכל בו הנער – נער נאה וחביב כל כך – כנפש קרובה לו מאוד, כנכד, והזקן הערירי לא ידע נפשו –
אסון או אושר?
שמחת הבניה
מאתגרשון שופמן
בחשק מיוחד עובדים הבנאים בפיגום מסביב לבית החדש, הנבנה והולך באחד המגרשים.
– מתוך השראה עליונה הם עושים במלאכה – העירותי על הדבר לבן־לויתי – מתוך ההכרה שבבנין הארץ הם עוסקים, בבנין המדינה.
בן־לויתי, איש המעשה, צינן קצת את התלהבותי, בתתו לכך הסבר אחר.
– מלאכת “אַקוֹרד” הם עושים ומשכורתם רבה. אתה מבין?
אם כך ואם כך ובחדוה גלויה הם בונים את הבית. הלואי שדייריו יהיו שרויים במצב־רוח לא גרוע מזה – אלה העתידים לדוּר כאן זוגות זוגות, חדר לפנים מחדר.
הפרפור האחרון
מאתגרשון שופמן
בדרך כלל אין הרבנים נהנים כאן מתשומת־לב יתירה אליהם ומצד הנוער במיוחד. אבל תחת החופּה, כשהם מסדרים את טקס הקידוּשין, השלטון בידם. את מרוּתם והוראותיהם מקבלים אז חתן וכלה בהכנעה.
לחתונה “עשירה” אחת הוזמנו שלושה רבנים, שחילקו ביניהם את אמירת הברכות.
הרב השלישי מהעולים החדשים היה, והוא שׁר את חלקו בהברה האשכנזית ובהטעמה המסורתית הישנה־נושנה ובמין עזות מרדנית, פּרטיזנית כמעט…
היה זה כנראה, פּרפּור־הגלות האחרון.
דמעות
מאתגרשון שופמן
בשלוש הדירות, בקומה השניה, יושבים: הפסנתרן, רווק בא בימים; מימינו – האשה האלמנה, לבנת־השׂער ומרת־הנפש, אשר, באחרוֹ לנגן בערב, היא דופקת לו על כתלו שיחדל, וממולו, דלת מול דלת – האשה הגרמנייה, שזה לא כבר נתאלמנה מבעלה היהודי אף היא.
כוח נשים רענן מקרינה זו האחרונה סביבותיה, בצאתה ובבוֹאה (כבת ארבעים ומעלה), אבל הוא, הקומפוזיטור (כמה משירי הארץ מוּשרים בנגינתו), שוטם אותה. היא מסבירה פניה, מחייכת, אבל ניכר שאין תוכה כברה. זה כעשר שנים היא יושבת עמנו ואינה עמנו! את שתי בנותיה הרכות בשנים “שילחה החוצה”, כלומר, חיזקה את ידיהן לצוד להן שני חיילים אוסטרליים וללכת אחריהם, כתום המלחמה, אל ארצם. בתקוה שסוף־סוף תקחנה בנותיה אלה גם אותה אליהן, היא סובלת לפי שעה את בדידותה כאן באורך־רוח.
את מעוֹנה המפואר אין היא עוזבת כמעט; מזירה עצמה מבתי־קפה, מקולנוע וכו', כחוסכת את התענגותה בשביל החיים החדשים, השמורים לה שם. פעמיים ביום היא יורדת בכסוּת־בית אל תיבת־הדואר וחוזרת ועולה במדרגות לאט, שקועה כולה בקריאת המכתבים מאוסטרליה.
ולא ניחא לו למוסיקאי שעה שהוא תופס את עצמו ב“חולשתו”. בכל ישותו הוא עוֹין את האשה הזאת, ואף על פי כן הוא נוהה בחשאי אחרי קולה הצלוּל, הנגיני. בימי האזעקות היה נעים לו להזדמן עמה במקלט האפלולי; ועתים היא גונבת את לבו בשירוּת־מה, כגון בזה שהיא מצלצלת ומוסרת לו את המפתח שהשאירוֹ נעוץ בתיבת־הדואר למטה, וכדומה.
גם יש שהיא מעכבתוֹ על המדרגות ומספרת לו ממה שבנותיה כותבות לה. בימים הראשונים הודיעו אלה על חייהן גדולות ונצורות; ברם, עכשיו יש להכיר בין השיטין שהדברים יגעים שם, והסיכוּיים לנסיעתה נעשו קלושים ביותר. והימים חולפים בינתים ונותנים בה אותותיהם. קומתה שחה והילוּכה כבד.
רק עמו בלבד היא באה במגע קל מפּקידה לפקידה, ואילו משאר הדיירים היא מסתייגת מאוד ונזהרת לנפשה, שלא לבוא עם הנשים לידי התנגשות כלשהי. אינה מגיבה אם מי מהן תופסת את חדר־הכביסה שלא לפי התור; אינה מתרעמת על חיבוט השטיחים ממעל לראשה, וכיוצא באלה. כולה ותרנוּת והבלגה, כמי שנמצא ב“גלות”. מה לעשות?!
והנה קרה מקרה ופיה הכשילה. נער־הקרח העלה, כמשפטו יום יום, את שלושת ה“בלוקים” והטילם בין שלושת הדיירים, שעמדו בפתחיהם. פתאום הוכיחה את שכנתה לבנת־השער:
– אַת נוטלת לך תמיד את ה“בלוק” הגדול ביותר!
האלמנה מרת־הנפש, ששנאה כבושה בלבה אל שכנתה זו עוד מהיום הראשון לשבתה פה, השיבה לה קשות, נתרתחה יותר ויותר, עד שהטיחה בפניה:
– עוד תוכלי לשמוע מפי מלים אחרות!..
הגרמניה התחלחלה, התמוטטה, וכנרדפת על צואר “פלשה” למעון־המוסיקאי הפתוח, צנחה לתוך כורסה וגעתה בבכיה.
נבוך ואובד־עצות – דמעות מעבירות אותו על דעתו – טרח הפסנתרן לשדל ולהרגיע את האשה, אשר נמצאה פתאום בצל קורתו, דיבר על לבה וגם העביר אצבעותיו על קדקדה, שכבר התחיל מאפיר, העביר דרך רפרוף – הלא אומנותו בכך! – נוגע ואינו נוגע.
בכל זאת...
מאתגרשון שופמן
את אהובתו התמירה, הדקה, הענוגה קינא קנאה מופרזת, חולנית כמעט, ותמיד, תמיד חתר לסבב את פני הדברים כך, שאיש לא יגע בה מגע כלשהו. המתיחות הבלתי־פוסקת וההיאבקות הנצחית עם האויב הנעלם הלאוהו מאוד, וכאשר חלתה הנערה פתאום ומתה, הרי יחד עם הכאב הגדול היתה דעתו נוחה מעֵרנוּתוֹ, שעמדה לו עד הסוף, ואשר על כן הצליח לעזוב את הזירה כמנצח.
בכל זאת לא היה נצחונו שלם. הנה מורידים אותה אל קברה, והקברן הזריז טורח להשכיבה כהלכה, מרים את חצי־גופה העליון ולופתו בזרועותיו דרך חיבוק – ועיניו רואות.
טאטוּסיוּ!..
מאתגרשון שופמן
עלם עדין וחולה מפליטי פולניה, שניצלו בדרך נס, צילצל בדלת הרופא, שזה לא מזמן בא עם משפחתו מפולניה אף הוא. נערה כבת שבע־עשרה, מדהימה ביפיה, פתחה לו, הכניסתהו ישר לחדר־הקבלה הריק וקראה:
– טאטוּסיוּ!..
קריאה זו, שהכילה רוֹך כל כך, הידהדה באזניו כל שעת הבדיקה והוא שמע את דברי הרופא ולא שמע, ענה על שאלותיו ולא ענה. והנה זה שואל אותו:
– עוד אביך חי?
– לא.
– באיזו מחלה מת?
העלם קימט והקדיר את מצחו בזכרו את אביו, אשר נספּה עם הרבים בשוֹאה הגדולה, ונאנח עמוקות:
– טאטוּסיוּ!..
שירת הבולבול
מאתגרשון שופמן
באפרורית הבוקר, עוד בטרם יקיצו האנקורים הצייצנים, נטולי־הנגינה, אני שומע מהחורשה הסמוכה את שירתו הבודדה והענוגה של הבולבול המשכים. עתים יש להבחין כעין דו־שיח בין שני בני־הזוג: הוא שואל והיא עונה.
שירה אלוהית זו – וחרב אדם באדם?!
היא הנותנת – עונים הכופרים – אנו רוצים לשמוע את שירת הבולבול לבדנו!
– מתוך דבריכם ניכר, שאין אתם שומעים אותה.
– אנו שומעים ושומעים!
– לא, אינכם שומעים…
המנצח האיטלקי הישיש
מאתגרשון שופמן
עוד לא ראיתי איש האוהב את הים כמוהו. יום יום תמצאהו כאן, בין כסאות־המרגוע, מתהלך בכתפיות מעל למכנסיו, הלוך ושוב, מריח, עוקב בעיניו הכחולות והתמימות אחרי נענועי הגלים המקציפים ומקשיב־מקשיב. בהמולה המתוקה הוא שומע, כנראה, משהו העולה על כל המנגינות הנאדרות, עליהן ניצח בארצות שונות במשך כל ימי חייו.
אין הוא יודע כיצד לבוא עם הסטיכיה הזאת במגע קרוב יותר. לולא גילו, ודאי היה מתערטל וצולל בה בכלות־הנפש. עכשיו הוא מוכרח להסתפק בזה שהוא עולה ומפליג על אחד המזחים עד שזרועות השטף נוגעות בנעלי־הלכה שלו, או בזה שהוא מתכופף רגע רגע וחופן מים ומרטיב את פניו ואת שיבתו הכחלחלה.
קול־נפץ חזק הגיע פתאום מעבר יפו; אחרי רגעים מספר חלפו בשריקה שני כדורים בזה אחר זה סמוך לקדקדו – והוא לא נע ולא זע. סוף־סוף אין הוא כאן אלא אורח. ובכלל, האיש כמוהו יברח?
על קצה המזח הוא ניצב, ועמידתו עכשיו לנוכח הים הסואן כעמידתו אמש לפני התזמורת, שעה שניצח על הסימפוניה התשיעית: “כל בני־האדם – אחים”…
בן השבע־עשרה
מאתגרשון שופמן
אין לשכוח, שעליו, על הנער הנאה והעדין הזה, שמחברות בית־הספר נושרות מחיקו, שוּמה ללחום לא רק את מלחמת ההוֹוה אלא גם “להגיה” את מלחמותינו הקדומות. עומס־התגמוּל מכביד על כתפי־הבוסר שלו, ועליו לנצח עתה למען כולנו היום וגם להעלות “תיקוּן” לתבוסות אבותינו.
הנה הוא כורע־רובץ בעמדה ומכוון את רובהו לא רק כלפי האויב הזה, אלא גם כלפי אויבינו מאז ומעולם, כלפי כוּלם, כוּלם, לרבות גייסות נבוכדנצר וטיטוּס.
לא לחינם הוא מוגיע את כוח־ראייתו כל כך: אל מרחקים לא ישוערו הוּא קולע –
בשדות שרונה
מאתגרשון שופמן
במקומות ההם, משם נמלטנו, היססנו להפליג בשדות או ביערות גם בימים הראשונים הטובים. את טעם הנכר טעמנוּ במיוחד מחוץ לעיר. תמיד פונים היינו כה וכה. מי הולך שם?..
בנקודה זו מצאנו את המצב לא שונה בהרבה גם כאן, כי גם כאן נכרים עובדים בשדות הסמוכים. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”. ורק עכשיו, בימים האחרונים, פני הדברים אחרים, ולוּ רק בשטח מצומצם זה, בו הכתוב מדבר.
פועלים יהודים, ורק יהודים, משחיזים את מגליהם וכוסחים את החציר הרטוב. בתוך עמך אתה איפוא גם מחוץ לעיר. רסיסי ליל אמש רועדים על העשב הכפוף, הרענן. והנה שדה תלתן (כאן אין צורך לחפש דוקא את ארבעת העלים; גם בשלושה האושר!) וזוג פרפרים לבנים מרחף ממעל לו. שאננה, באפס דאגה, נישאת סיעת־צפרים גדולה, כעין אריגה, מעשה רשת, בשיפולי הרקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. האם לא בפעם הראשונה אנו רואים את כל אלה? שם, בנכר, הלא ראינו ולא ראינו. שם יראנוּ לראות…
הרחקתי תעוֹת בשבילי השדות “אל כל אשר היה רוחי ללכת”. הצצתי לתוך אהלי הבדוים, אהלי הפּחים המוחלדים – “והנה אין שם איש וקול אדם… ואוהלים כאשר המה”…
הרגשה תנ“כית זו גברה עם כניסתי לשרונה. היו ימים שרק את תרנגוליה וחזיריה המפוטמים ראיתי בעד הגדר, והרי אני בתוך תוכה. גינות־הירקות ומשתלות הפרחים עזובות. נשמות. מעל גבי דלתות מזדקרות הכתובות הגרמניות הנשארות. “לשאינם רשאים הכניסה אסורה”. והנה בית ה”בירגרמייסטר" (ראש המקום) לשעבר, ועל כתלו פסוק מתהילים: “ועוז מלך משפּט אהב”. גם את פסוקינו לקחו להם!
אצל המהנדס היהודי הדר כאן אני מתארח עם אחד מידידי, שנזדמן לבית זה אף הוא. אנו מתהלכים בתוך משכנות נוחים אלה, אשר הוחזרו לנו, לבעלים הראשונים. “ועוז מלך משפּט אהב”…
בת המהנדס הצעירה, נערה נאה ועדינה, עודרת במעדר בתלמי הגינה שליד הבית, עודרת בשקידה, בדבקוּת, בין הברושים, בצינת בין־השמשות, ולקול טרטורי היריות מסביב היא נראית כמהרהרת: על אדמתנו אנחנו כיום – יהיה אשר יהיה.
הבו גודל לה!
מאתגרשון שופמן
מי זה אומר שהאסון הגדול אין לו תקנה? הנה אני, ה“אחות” הצעירה, אינשא לו, לחייל קטוע־רגלים זה, הנמצא בטיפולי – ואצילהו…
כך ודאי אמרה בלבה הנערה היפה, הרכה בשנים, כאשר החליטה לעשות את הצעד המתמיה. אפשר רחמים היו כאן. אפשר אהבה (למרות הכל!), אבל יתכן, כמרומז, גם דבר־מה אחר ובלא־יודעים, והוא: מין אמביציה של נערה בטוּחה בכוחה – להתמודד עם הגורל עצמו – –
נערה קדושה – הבוּ גודל לה!
בית־הבראה לחיילים
מאתגרשון שופמן
בית־הבראה לחיילים. ליד קיבוץ. אחרי ישיבה ארוכה ורצופה בעיר הנך סוקר שוב את הנוף הכפרי, המוּכר, המלנכולי קצת; גבעה עגולה, בודדה, באופק, בולטת מתוך שממת השדות מסביב, מכוסה אניצי־שיחים…
בערב האדימה שריפה רחוקה את שולי הרקיע, ואיש לא ידע היכן היא בדיוק ומה טיבה. הגונג קורא לפת־ערבית. חיילים וחיילות עוּלי ימים, עם תחבושות, יושבים צפופים משני עברי השולחנות הארוכים והערוכים ואוכלים את השמנת, את העגבניות וכו' – בתיאבון, בצהלה. אחר כך הם עוברים אל חדר־הקריאה הגדול ושם הם מלהגים, שרים, מצפצפים, משחקים ב“דאמות” או בשחמט ומתרפקים על הרדיו ונגינותיו.
תשומת־לב מיוחדת מושך אליו החייל־הנער היפה, הגבוה, התמיר, שחסרה לו ידו האחת עד עצם הכתף, ודוקא היד הימנית, שהתלוצץ, השתובב והתקיף תכופות, דרך צחוק, את החיילת חבושת־הרגל, שהתגוננה בכל כוחותיה. לא ידע מנוחה. הנה התישב על כסא, וזה התמוטט תחתיו מכובד המשא, נשבר – וכמה צחק העלם, כמה צחק!
ורק בבוקר למחרתו ראיתיו יושב בפינה בשקט וקורא את העתון הפרוש לפניו על הדלפק, כשידו חובקת את סנטרו. ראיתי: יותר משהיד ריחמה את הסנטר, ריחם הסנטר את היד, את האחת.
מדוע?!
מאתגרשון שופמן
אתה, אתה, שהיופי, היופי הנשיי במיוחד, עומד אצלך מעל לכל; שלא רק אותו, את היופי, הנך מעריץ כל כך, אלא גם את הרגיש כלפיו, את המשתאה לו, – מדוע נתמלאת “רציחה” על זה האיש הזר, המשהה מבטו על אהובתך יותר מדי, ואתה מוכן לקרעו כדג?
מדוע?!
האפיקורס הזקן
מאתגרשון שופמן
כבן שמונים ומעלה האיש והילוכו בנחת, בכפיפה, לאורך השדרה, כשידיו לאחוריו, מכונסות זו בשרוולה של זו, כמי שעשה את שלו, ועכשיו יש לו הזכות לנוח. ובאמת, חלקו לא קטן בכל אשר קם פה ויהי. במאמריו השנונים הציף בשעתו את העתונות הציונית בגולה, הטיף השכם והערב ויעץ והסביר והלהיב. והנה זכה להגיע לזיקנה מופלגת וליהנות כאן, בארץ כיסופיו, מפרי עמלו, עמל חייו.
עודנו רענן ברוחו וגם בקלסתר פניו, ורק בעיניו הוטל משהו דוקרני, המעיד על הגיל. משהו זה, אגב, הולם את “אפיקוֹרסוּתו” הידועה, שהוא אוהב להדגישה עם כל הזדמנות. בעקבות יל"ג נלחם בימים הרחוקים ההם נגד “קוצו של יוד”. נגד כל אמונה טפלה ושאינה טפלה. פוזיטיביסט עד מוח עצמותיו היה תמיד וכזה ישאר עד הרגע האחרון!
קודם, בהיותו כבן שבעים, הציקו לו תכופות הרהורי מות. ברם, משנכנס לגבורות, יש לו הרגשה כאילו כבר עבר את האזור המסוכן, ה“ממוקש” – ושוב אין מה לחשוש. הנה חבריו הצעירים ממנו מסתלקים אחד אחד, ונראים הדברים, שעליו המות פוסח במכוּון. את כולם, את כל חבריו אלה, הוא מלווה אל בית־עולמם במסירוּת, בנאמנוּת, אבל לפני שער בית־הקברות הוא נשאר עומד ופניו כלפי חוץ.
– מדוע אינך נכנס? – שואלים אותו אנשי הלויה, ההולכים עמו.
– כוהן אנוכי… – משיב בלחש האפיקורס הזקן.
ה"בעל־תפילה" של ימי ילדותי
מאתגרשון שופמן
כשאני שומע את החזנות המהלכת ברחובות ב“ימים נוראים” אלה, בין זו של תקליטי הרדיו ובין זו של בתי־הכנסת – אני חש אי־סיפוק וגם כעין פגיעה בקודש־הקדשים שלי. שכן אין להשוות כלל את כל הקולות עם קולו של ה“בעל תפילה”, אשר לימי ילדותי, קוּליֶה (יעקב) דבוֹרקין. זה היה קול!..
“הנני”… שלו חד־פעמי היה. “ותגער בשטן לבל ישטינני”… ונפלאותיו בליל “כל נדרי”!.. “הס קטיגור וקח סניגור מקומו”… ואותם הפיוטים המופלאים למחרתו: “מגלוּמי גוּש, מגרי גיא, מדלוּלי פועל, מדלי מעשׂ” וכו', ניגוניו ונעימותיו והטעמתו רובצים בקרקע נשמתי עד היום, ולזכרם נשמעת החזנות החדשה פגומה, תפלה, חסרת־טעם.
כל השנה, זכורני, חיכיתי לו בקוצר רוח. להתפעלותי לא היה גבול. ורק בהגיע שעת “נעילה” נצטערתי, בשמעי את קולו הנפלא מצטרד והולך. סבלתי מאוד. דוקא את נעימוֹת ה“נעילה” היפות והענוגות כל כך מוכרח היה לשיר בקול צרוד. לשוא התחנן: “פתח לנו שער בעת נעילת שער” – הקול לא שב לאיתנו!
ברגע זה
מאתגרשון שופמן
בשעת טיול בחוץ עם חבר התחיל זה מקטרג על קשיחות־לבו של כל אחד מאתנו כאן כלפי אחיו ואחיותיו, שהרעה הדביקתם שם. בששת המיליונים מובלע כל פרט “ולא נודע כי בא אל קרבם”. והוא התרגש וסיפר:
– שלוש אחיות הכרתי בחוץ־לארץ, שבביתן הייתי יוצא ונכנס. שלוש נפשות עדינות, שבעצם לא היו אלא נפש אחת: כל כך קשורות ומעורות היו זו בזו. הבכירה והאמצעית נמלטו הנה, והשלישית, הצעירה והיפה בהן, נשארה שם וגורל המיליונים גורלה. משנודע לי הדבר ונוכחתי שגם הן, שתי האחיות הנשארות, יודעות זאת, נמנעתי מלהיפגש עמהן, כי איך אשא עיני אליהן?! והנה במקרה ראיתי את שתיהן באחד הערבים, ברחוב הראשי, כשהן עומדות לפני חלון־ראוה מוּאר של חנות גדולה לשמלות־נשים, עומדות ומסתכלות בהתענינות רבה – ומחליפות חיוך ביניהן… התחמקתי כגנב. אבל תוך כדי כך חשתי בחשאי גם מעין קורת־רוח. התבין?.. שהרי בזה כאילו הוֹרוּ היתר גם לאחרים. אם הן, הענוגות והנאצלות כל כך, רשאיות… ובאמת רק אתמול בא הפליט והביא לי את הבשׂוֹרה הרעה על אחותי הצעירה גם אני (הפליטים מספרים לנו את הדברים בקלות יתירה). אני שומע – ולבי אבן! נבהלתי מפני עצמי. התביישתי מפני האיש ושיקרתי לו: “אני ידעתי זאת קודם”. אמנם, ריחוק־מקום וריחוק־זמן הפרידו בינינו יותר מאשר בין האחיות הללו, אבל בכל זאת…
– מה לעשות – ניסיתי להרגיעו – טבע באנוֹש…
– טבע הוא באנוש… הלא באדישוּתנו־אטימוּתנוּ זו השמדנום שנית! בתיה אחותי, אשר כה אהבתיה ואשר כה חרד הייתי לה בהיותה חוֹלה. פעם ראיתיה מתעלפת – ואני נזדעזעתי עד היסוד בי. עודני זוכר אפילו כיצד הסתכלתי בה יום או יומים אחרי לידתה והריחותי את ריחה המתוק… מי פילל אז כי קץ כזה נכון לה וכי אני אקלוט את הידיעה הזאת בשלוה פילוסופית, היינו, בשלוה בהמית?!
פתאום הנמיך את קולו, כפונה אל עצמו:
– ברגע זה ניעור בי הכאב הגדול… עכשיו, עכשיו מתחיל הדבר… סוף כל סוף!
בת
מאתגרשון שופמן
– דליה בבית?
– לא!..
כך, וגם בטכסיסים אחרים, הרחיק את הבחורים אחד אחד, שהתלבטו בפתח. היתה זו היאבקות עקשנית עם הצעירים השונים, שהיו להוטים אחרי בתו היחידה, השחרחורת, הרכה בשנים. כי מחובתו היה להשגיח עליה השגחה כפולה, גם במקום האשה־האם, שמתה עליהם לפני שנים מספר.
והיא, דליה, רטנה, התלוננה, בכתה. כי הנה האושר מתדפק על דלתה, ואביה זה, האוהב אותה כל כך, דוקא הוא עומד לה כאן לשטן.
– הלא גם אתה היית פעם צעיר!.. – הטיחה בפניו הקטנה.
– עוד תספיקי. את צריכה ללמוד!..
הואיל ונדמה היה לו שאין כמוה, לא מצא בכל הבחורים הללו אף אחד ראוי לה. ואולי גם קנאה היתה כאן, זו המיוחדת במינה, קנאת האב.
עד שהחיים עשו את שלהם והיא נשאה למי שנישאה, והשלום בינה ובין אביה, אשר נכנע סוף סוף ועל כרחו ענה אמן, שב לקדמוּתו. עכשיו התגברה אהבתה אליו, הוסיפה והלכה והגיעה לשיאה כנטות יומו.
שלשתם טיילו בחוץ, טיילו מעדנוֹת וגם יש אשר ישבו יחד בתיאטרון או בקולנוע, ודליה חשה אז את אהבת הבעל מזה ואת אהבת האב מזה. ועל זאת הלא חלמה כל הימים!
נתגלגלו הדברים ועם שלישיה זו נתלוותה אחות־הבעל, חוה, נערת־משרד עליזה ונאה, הרוֹדה בטלפון ובמכונת־הכתיבה – והאב הבא בימים עולמו נהפך עליו…
כבר הם יושבים בקולנוע ארבעתם, הוא בין שתי הנשים, ושיכור מקירבת חוה ומחסד נעוריה – מימין, ראה תוך כך את העננה השוכנת על בתו – משמאל. אין טוב שאין בו קוץ!ובאחד הימים הבאים שאל את דליה (בהיותו חושד בה שידה באמצע):
– מדוע חדלה חוה לבוא?
– היא עכשיו עסוקה מאוד.
והוא התחיל חוקר ודורש בדבר, תחילה בהברה רפה, כמתבייש קצת, אבל לאט לאט התאושש וביקש:
– תני לי את מספר הטלפון שלה!
– לא אתן… – השיבה בחיוך, אבל ברצינות.
– מה יש?
– לא כדאי…
– מדוע?
– כך…
– תני, תני… הלא גם אַת היית פעם צעירה!.. צחק ורגז גם יחד.
כי הנה האושר רובץ לפתח, ואולי האושר האחרון – ובתו זו, שאוהבת אותו כל כך, דוקא היא עומדת לו כאן לשטן.
המאושרה
מאתגרשון שופמן
ערב ערב, בפרבר, אני רואה אותה, את הזקנה, עטופה בסוּדרה, לפני שער ביתה; או שהיא יושבת על מעקה החומה. או שהיא מתהלכת אט על המדרכה, הלוך ושוב, הלוך ושוב.
פרצוף־אדמה, פרצוף־חורבה. ודאי בת שמונים ומעלה. ורק עיניה עודן חיוניות מאוד, אותן היא נועצת בך בחשכת הערב. בסקרנות משונה היא מסתכלת בכל עובר ושב; מסתכלת בנחת, בהנאה, בתענוג.
אין היא רוצה יותר. רק לנשום ולראות, רק לנשום ולראות. ולא יותר.
והנה אמש, בשבתה על מקומה ובהביטה דוּמם לתוך חללו של עולם, היו פניה שטופים בנוֹגה הירח. היא קרנה ממש… בני־הנעורים חלפו על ידה בלהג, בצהלה; זוגות־אהבים תוך כדי חיבוקים ונשיקות – אבל איש מהם לא היה מאושר כמוה.
כאילו זה עתה הוציאוּה מתוך קברה.
אסור!..
מאתגרשון שופמן
הנאשמת הצעירה, שרק את גבה אני רואה, מצטדקת בחוסר מוצא, ביאוּשה הגדול, אבל השופט מעל דוכנו באחת:
– להתאבד אסוּר!
המעט מה שעבר ועובר עליהם, על האומללים הללו, העומדים על שפת התהום, עוד נתבעים הם לדין וענוֹש ייענשוּ. איזו ברבריות לכאורה. אבל לא. זה דוקא טוב. אסוּר – וחסל! כל הצרות והאסונות אינם חשובים – החוק ממעל לכל… האם אין כאן משום עידוד ומרפּא לרוח הנכאה? כן, כן, אבל רק כל זמן שבעבירה זו לא ייכשל, חלילה, השופט עצמו.
שופט, חזק ואמץ!
חלומות
מאתגרשון שופמן
וחתתני בחלוֹמוֹת
(איוב)
הם מתנדפים עם בוקר, אבל מה רב שלטונם בנוּ בשנתנוּ בלילה! ויש אשר שלטון זה נמשך גם אחרי היקיצה. כבדים החלומות במיוחד – כשאנו שרוּיים בצער מה; שום כוח־דמיון לא ימציא תרכובת תעתועים ערמומיים ומדכאים כאלה. להטי ארג ממלכוּת השגעון… כל צער שבעולם לא היה נורא כל כך, אילמלא חלומות־הלילה הרעים הכרוכים בו.
איני ירא מפני מחלה אנוּשה איני ירא מפּני המות עצמו, אבל ירא אני מפני החלומות הנכונים לי בלילות ההם.
היא היא...
מאתגרשון שופמן
הפרופסור הישיש הוזמן אל אחד המושבים להרצות על הנושא, שכל חייו היו קודש לו: על היהדות. אחרי הצהרים הגיע לשם, והותיקים מאנשי המקום ערכו לו קבלת פנים נהדרה. איכר אחד, מוקיר תלמידי־חכמים ובר־אוּריין בעצמו, הפציר בו שיתאכסן בביתו. האורח לא סירב הרבה ונכנס: האשה, שתי בנות צעירות ונער נאה כבן שתים־עשרה, מנוּקד־נמשים קצת.
– נער אסוּפי… הוּא כבר הוּבל בקרון־המות…
אחר־כך הראה לו בעל־הבית את משקו בחוץ: את גן־הפרי, את הכוורות, את הלוּל, את הרפת. שתי פרות הוֹלנדיות, כבדות־עטינים, העלו גירה. כאן נפגש שוב עם הנער הניצול, שברגע זה הביא מן החוץ את הסוס והעמידו בפינתו.
– הוא כבר נתאקלם אצלנו. – הסביר האיכר – אוהב את העבודה…
ובערב נתקיימה ההרצאה. מאין אולם מתאים וגם מחמת כובד החום נערכה זו בחוץ. המרצה התלהב ביותר (אולי המקום גרם?), לא ראה את הקהל כמעט, ולנוכח האילנות והשדות העגמומיים בעלטת הערב, עלטת קדומים, עלטת אברהם, כלתה נפשו אל הנושא הנצחי שלו; תפס את היהדות כיש מוחשי. וכיסופים מוזרים זעו בו לראותה ממש, עין בעין, ואיש־האלוהים בשעתו התחנן אליה בלבו: “הראיני נא את כבודך”…
אחרי ההרצאה סעד בבית מארחיו מה שסעד, ראה שוּב את הנער המנוּמש ופרש לחדרו.
בלילה נדדה שנתו. חוץ מרעיונות־סיוּטים וילל התנים מאחורי החלון המרוּשת הציקו לו “יתושי־החול” הזערערים, הבלתי־נראים כמעט, העוקצים כבמחטים. קם, העלה את אור החשמל, ובכסות־לילה התחיל פוסע אחת הנה ואחת הנה. בעד הפתח הפתוח אל חדר־האוכל הסמוּך ראה את הנער מוּטל על הספה, יחידי, שקוע בשינה עמוּקה־עמוּקה (בעקיצות היתוּשים, כנראה, אינו מרגיש כל עיקר!) כשהוּא מקופל ומכוּוץ, ואיזה בגד מכסה עליו. ארוּכות, ללא ניד, הסתכל בו הפרופסור הישיש, והארת־פתאום חלפתהו: “הנה היהדות עצמה… היא היא”…
חרש־חרש קרב אל הספה ובחרדת קודש נשק לו לנער על מצחו.
בין אין ויש
מאתגרשון שופמן
חן עליון לבנותינו הרכות בשנים אשר לתנועת הנוער הדתית. מסופקני אם אמותינו וסבתותינו המאמינות לפנים בישראל, במקומות ובזמנים ההם, ליבבו בצעירותן כמו אלה. כאן משהו חדש, שעוד לא היה לעולמים. כי אינה דומה האמונה ההיא, מלפני הכפירה, לאמונה מופלאה זו, שלאחר הכפירה. אחת מהנערות הללו היא רחל בת השבע־עשרה. ואין פלא שהמשורר הצעיר, יהושע, נתן בה עין. בעקשנות חתר אליה עד שהצליח לרכוש את ידידותה.
אהבה ענוגה היתה זו, עתירת גוונים, אם כי נצטמצמה בפגישות, בטיולים קצרים, במגע לא־מגע. הרשתה לו לבקר בחדרה (מחמת זיקה לבית־האולפן דרה כאן לבדה; הוריה ישבו בעיר אחרת). כל נסיון מצדו להתקרבות יתר נתקל בסירוב נמרץ, ברתיעת אדוקים.
סחור־סחור הסתובב מסביב לנקודה העדינה בהשקפת עולמה. כבש אפיקוֹרסוּתוֹ והיה זהיר ברגשותיה. והנה פעם – מתוך איזו שרירות פתאום – פיו הכשילו!
בסתיו לפנות ערב אירע הדבר. שניהם התהלכו על שפת הים. לנוכח הסטיכיה האפורה המשתוללת בסערה, נשארה הנערה עומדת רגע כמאובנת והשמיעה בדחילו:
– אלוקים!..
– אין אלוהים, רחל!
היא החוירה, הפכה עורף, עזבתנו כאן לנפשו ובצעדים מהירים אצה הביתה.
בלילה ההוא נדדה שנתה. ליל־זוועה ארוך־ארוך… עם דמדומי שחר, בהכחיל החלון בחדרה, קלטה אזנה מן החוץ את הציוץ הראשון, ציוץ־צפור אפה, אחוז תנומה… צפור קטנה, חלשה, בודדה, מופקרת, ללא חסות, ללא השגחה – כמוה…
ותבך.
ברגע זה דפק על דלתה יהושע!
חיור, כהה בעלטת ההשכמה, מילמל:
– מוכרח הייתי עכשיו לבוא אליך. לא ישנתי כל הלילה… לילה נורא היה זה… רק בלילה חשתי את כל כוחך… אַת – אלוהית…
היא עמדה לפניו עטופה בשמיכתה, יחפה וּסתוּרת שער, ודמעתה על לחיה, וענתה ברעדה:
– ובכן, יש?..
– יש, יש, יש!
היפרד – ורוח אלוהים ריחפה ממעל להם.
מאושרים נפלו זה על צוארי זה, התלכדו ומיאנו
עתה נהפך לבנו
מאתגרשון שופמן
בשעה הקבועה נתאספנו אל ההלויה. דוּמם עמדנו וחיכינו לפני הבית, אשר תו האסון על מצחו, “והעת גשמים”. כל הידידים והמכרים מסביב זיקנה קפצה עליהם פתאום. את כוח־המשיכה של האדמה חשנו בעליל.
עד שמן השער הוּצא ברוב יגיעה הארון המכוּסה שחורים ונישׂא אל הקרון. עמו יצאה משפחת הנפטר וקרוביה ובין אלה האשה היפה, שהבריות מרננים אחריה ואשר ראינוּה תמיד בעין לא טובה, והנה אף היא צדעיה התחילו מאפירים ובפרצוּפה הוּטל גוון הקלף.
עתה נהפך לבנו אליה – וסלחנו.
לב אם
מאתגרשון שופמן
בסקרנות מיוחדת היא, בת ארבעים נאה וענוגה, קוראת את שירי בנה הצעיר, כי על ידי קריאה זו היא חודרת הרבה לתוך עולמו הפנימי של העלם הנאהב.
והנה היום מכביד על לבה שירו החדש. לפני “אַתּ” אלמוֹנית הוא מתחטא בשיר־נכאים זה ומבקש ממנה “מלה טובה, מרפאת”. אך זה עתה עזב את ספסל בית הספר, וכבר אשה זרה דוקא בכוחה להצילו, ולא היא, האם!
ברחמים גדולים, מהולים ברחשי קנאה צעדה לקראתו בשובו מן החוץ, וכדי לקדם את “צרתה”, כביכול, נזדרזה ואמרה לו דבר, שאין כמוהו מרפא לנפש המשורר, ויהיו יסוריו החשאיים אשר יהיו, אותה אמירה מגית, ששום “מלה טובה” אחרת לא תוכל להתחרות עמה: – השיר נפלא!
הנכד
מאתגרשון שופמן
לאחר שנחל תבוסה בהיאבקותו על האשה (לו נדמה בכל זאת שבסתר לבו אהבתהו), שימר את חייו, כביכול, וציפה. כי אמר בלבו: יקרבו ימי אבל בעלה – ואז…
ואין פלא שהזיקנה לא שלטה בו כלל, למרות מה שכבר עמד על סף העשור הששי, כי לא חי האיש, אלא המתין. ואילו הזוג ההוא חי בתוך כך, חי את חייו במלוא הקיטור. העמידו ולדות רבים, בנים ובני בנים ומשכו יחד בעול הכבד. והבעל מכיון שחי גם נזדקן וחלה את חליו אשר מת בו. בא היום!
הרווק לא נחפז, אלא החליט לחכות עוד זמן־מה, עד אשר ישלמו ימי אבלה ודעתה תתישב עליה. אחר־כך יצא מחדרו־מאורתו, בו הסתתר וארב זה כשלושים שנה, ושׂם פעמיו אל בית האלמנה.
באדיבות קיבלה האשה את פניו; הזמינתהו לשבת. ישב ותיכף קם ושינה את מקומו בכיוון מהופך, כי ברומו של הכותל ממולו קבועה היתה תמונה גדולה של המנוח. אבל גם כאן, במקומו החדש, ניבט אליו תצלום אחר של איש־חרמו. וכך ישב בין שתי התמונות, אחת מפנים ואחת מאחרו, קטף ואכל מפרכילי הענבים והסתכל בפני האשה האהובה, שרק בעיניה בלבד עוד הבליח שריד־מה מהיופי הראשון. מצחה ולחייה שוב לא היו חלקים ורעננים כמו אז, אלא חרושי קמטים וחריצים וריצי־חריצים. כתקליטי נגינה נדמו, תקליטים, שסימפוניה של חיים שלמים, על כל סבלותיהם וזעזועיהם, חקוקה בהם.
והיא דיברה עליו, על ירוחם (שם המת), ורק עליו; על מחלתו דיברה, על ימיו ולילותיו האחרונים וגם על טיב המצבה, שהיא אומרת להקם על קברו בקרוב.
הוא ניסה להעביר את השיחה אל פסים אחרים ולא עלה בידו. הזכיר לה אי־אלו מומנטים אינטימיים מהימים הראשונים ההם.
– הזוכרת את?..
– לא. מי זה יכול לזכור דברים מלפני שלושים שה ויותר?!
בינתיים צילצלו בדלת ואשה צעירה נכנסה וכרסה בין שיניה.
– זאת היא כלתי. אשת בני הצעיר…
לא עברה שעה קלה ואשה אחרת באה; ירוקה, רזה וארסית, ונער כבן שש כרוך אחריה, נער חיור ומלא נמשים.
– כלתי השניה היא, אשת בני הבכור. וזה הוא נכדי, ילד שעשועיו של ירוחם. נפשו יצאה אליו ממש. אתה רואה, כמה גם דומה הוא לו בפרצופו. יוסי, בוא נא הנה!
והיא הושיבה את יוסי על ברכיה והעתירה עליו נשיקות עד בלי די. מבט־איבה ירה תוך כך ה“צבר” הקטן כלפי האורח ופיקד:
– שילך מפה!..
– מה אתה, יוסי? אסור!
– מותר!..
והאורח הערירי שוב לא שהה כאן הרבה, נתפכח במשך רגעים אחדים נזדקן אף הוא.
ככה נסתיים ה“רומן” החשאי, העקשני, רב־השנים.
חבלים
מאתגרשון שופמן
בסקרנות מיוחדת הבטתי בילדותי אל כל “אומן־יד” מסוג שהוא. עד היום אני זוכר את הירשל ישראל’ס הישיש, אמן־החיטוב, כיצד הוא עומד בבית־המדרש, בפתח, ומסתכל בדג־העץ, מעשה ידיו להתפאר, שהמזוזה גנוזה בו ו“שדי” בינו; מסתכל ומלטף בקורת־רוח את שיבת מפרקתו… משתאה הייתי גם לשלום הנגר, זה הצהבהב, החיור, הצנוע, ששתי אצבעות בידו הימנית כפופות פנימה מחמת איזו תאונה רעה, ואשר בכל זאת אמן גדול במקצועו היה. כל “רהיטי” בית־המדרש היפים להפליא: הבימה, ארון־הקודש, “הספסלים התיכונים” וכו' – כולם מעשה ידיו היו, והוא עצמו בשעת התפילה הסתופף בפינת “החדר הקטן”, בחינת רואה ואינו נראה.
והנה ביינוש, הנפח הגדול, לעומת אלתר, הנפח הקטן, או זלמן אידל, החייט המומחה, וכנגדו החייט פינחס, שאין כוחו אלא כמתקן וכמטליא. פעם, לאחר שזלמן אידל שמע בשבת אחרי הצהרים את “אמירת המדרש” לפני הקהל מפי ראש הישיבה הירש, פנה אל אחי הגדול משה בשאלה־תמיהה:
– הלא זהו אותו ה“מדרש” עצמו, שגם איצ’י המלמד “אומר” מתוכו – ואיזה הבדל!..
על זה ענה לו משה אחי מניה־וביה:
– הנה אתה ופינחס. לשניכם אותם חוטי התפירה, אותה המחט ואותם המספרים – ואף על פי כן!..
אוּמן ואוּמן ודרגתו. והנה בוקר אחד הופיעה בפרבר מגורינו אומנות חדשה, שלא הכרנוה קודם: עשיית חבלים. פנים חדשות ואומנות חדשה. ממוֹהילב, עיר־הפלך, באו שני האחים, עושי החבלים, “קאנאטניקים” בלעז, ותקעו כאן יתד. לייבה הבכור, הנשוי, בעל הדבר, ואחיו הצעיר, חניכו – שלמה, שניהם חסונים ורעננים, בהירי עינים, עליזים ושופעים הוּמוֹר.
שלא כמלאכות אחרות, שמצטמצמות בד' אמותיהן, הרי זו מלאכה שפורשת מצודתה על שטח גדול, על שטח חוץ, פעמים עד כדי פרסה ויותר – וללא פחד כלשהו מפני הגויים מסביב. איכרי הסביבה, בעברם כאן, הביטו בדרך־ארץ, כמו אל כל מעשה אומנות, ולא אין כחבל חפץ חשוב כל כך במשק הכפר.
מחוץ לעיר, בצד “השליאך” המוליך לדוּברוֹבנה, העמידו את הגלגל הגדול, תקעו באדמה בשורה ארוכה=ארוכה את הכלונסאות, שצורת מגוֹבים להם, עם השינים כלפי מעליה, שעליהם הם משעינים בשעת מלאכתם את החוטים הנטוים ונמתחים, עם שהם צועדים אחורנית וגוש הקנבוס על כרסם.
כובשי מרחקים, כובשי ארץ ממש! ועוד יתרון לה למלאכה זו, שכן במלאכוֹת אחרות החומר שממנו הכלי נעשה אינו משתנה בטיבו ורק צורה אחרת הוא לובש. העץ נשאר עץ, הברזל נשאר ברזל, ואילו הקנבוס הזה, חומר קלוש בעצם, סיבים סיבים, נהפך בכוח הטויה והשזירה למין חומר אחר לגמרי, למשהו מוצק מאוד, בל ינתק, ל“קאנאט” (חבל עבות), שדוברות וספינות נסחבות בו. פלא הטבע!
הרוצה ללמוד מלאכה זו, עליו לעבור שלושה שלבים. קודם בתור שוליא־מתחיל, לסובב את הגלגל; אחר־כך – לעבד את הקנבוס, לנקותו מהנעורת ולסרקו במסרקות של ברזל עשויים לכך, והשלב השלישי העליון הוא – הטויה. הטויה עומדת כאן ברומו של עולם. הטויין הגדול, כמו לייבה, למשל, החוט יוצא מתחת ידו שוה בעביו לכל ארכו, ללא פגימות וגבשושיות כלשהן. ולהיות טויין גדול (“א גרויסער שפינער”) לא כל אדם זוכה.
בחיפושיו אחרי נער־שוליא חדש נתן לייבה עיניו בי, ואני אז נער בן שלוש־עשרה, ומאחרי הגמרא לקחני במחיר חמישה רובלים לחודש (הדחקות בבית היתה גדולה, וענין ה“תכלית” ניסר אז באויר ברוב כוח), להיות מסובב אצלו את הגלגל.
לימים נתברר שגם הם, שני ה“קאנאטניקים” הללו עצמם, בני מלמד הם – כמוני. אביהם בא פעם ממוהליב לשם ביקור, ואז שמעתיו סח עם אבי שלי ומנחמו:
– מה לעשות?! גם אני היססתי קודם לעשות את בני לבעלי־מלאכה, אבל עכשיו איני מתחרט כל. האשה כיום תובעת פרנסה. “אהב את המלאכה ושנא את הרבנות!”
ובכן, ישבתי על הכסא ואחזתי בידית הגלגל. לייבה ושלמה, חבושי קנבוס, צובטים ומשחילים איש את אניצו על האנקולים המסתובבים, מתרחקים וטווים, מתרחקים וטווים, כשהם פוסעים אחורנית. יש שהחוט תוך כדי טויה ניתק באמצע, ואז עלי לקום ולרוץ ולתפוס את שני הקצוות ולקשרם יחד. במשך הזמן נסחפתי והפלגתי באוירה זו כל כך, עד שלהיות “קאנאטניק”־אמן היתה כל משאת־נפשי. בדחילו ורחימו דיברו ביניהם תמיד שני האחים על אחד מתתיהו במוהילב, שאין כמוהו טויין גדול. “א גרויסער שפינער” – זו היתה כאן מדרגה גבוהה מעל גבוהות.
פעמים שלחני לייבה באיזו שליחות, ואז נטל מידי את ידית־הגלגל ומילא את תפקידי בעצמו לשעה קלה. שלמה טוה עתה את החוטים לבדו, והוא לייבה סובב לו את הגלגל במקומי. האמן הגדול הזה, שכל השלבים כבר נשארו הרחק מאחוריו, חזר פתאום אל השלב הראשון! לכאורה, דבר קל ופשוט כזה, מלאכת הנער הטירון, אבל בידו, בכל זאת, הסתובב הגלגל אחרת; כמו מאליו, כאילו רוח חיים בו.
מקץ חדשים מספר עברתי אל השלב השני. נכנסתי למחסן, ששם למדתי לעבד את הקנבוס, לסרקו ולצרפו. יש שנשלחתי אל החנות לקנות ולהביא את החומר הגלמי הזה, הרענן, הריחני. פעם, כשנכנסתי לחנות המלאה והגדושה, אמרתי:
– “הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה?!”…
החנוני, יודע ספר, חייך ונד לי קצת:
– אביך, בכל זאת, לא טוב עשה, שנתן אותך ל“קאנאנטיק”.
והנה בא היום הגדול, שבו הגעתי לשלב העליון. חבשתי את גוש הקנבוס על בטני, השחלתי את האניץ על האנקול והתחלתי טווה חוט – גם אני! – ולייבה עומד על גבי. לא קל היה הדבר, אבל חשתי את עצמי ברקיע השביעי. כיעכעתי קצת, ולייבה קרא:
– אָ־אָ ער הוּסט שוין ווי א גרויסער שפינער (הוא כבר משתעל כטויין גדול)!..
ברם כתום השנה, בטרם הספקתי ללמוד את מלאכת הטויה על בוריה, נכנס אחי הגדול משה בעבי הקורה ובחזקה עקרני מתוך ספירה זו והחזירני לתלמודי.
שנים הרבה הרבה נקפו מאז, עולמות נהפכו, ועד היום איני יכול לעבור באדישות על פני חלון־ראוה של חנות־חבלים. אני מוכרח להתעכב ולהסתכל בפקעות ה“שפאגאט” או בטבעות ה“קאנאט”. כי שנת השלוש־עשרה שלי, על כל לשדה, שזורה בתוך חבלים אלה.
אם בישראל
מאתגרשון שופמן
משנשמע קול־הזוועה שלוֹ ברדיו מפנים המדינה וצלב־הקרס השתלט בכיפה גם כאן, באוסטריה, – נהפך למדבר איום הנוף היפה מסביב. היערות העבותים נדמו כחובקים תלויים. רבות סבלנוּ עד שזכינוּ להיכנס לרכבת המוליכה אל הגבול האיטלקי.
קטנים האיטלקים ועניים. בקולי־קולות מכריזים הם בתחנות על המשקאות והפרפראות, שהם מגישים אל אשנבי הקרונות. הנה, תוך קבלת תשלוּם מהאשנב, נפל מטבע על הארץ ואבד – איזו חיפוּשים, איזו צעקות, איזה יאוּש!
רוח כהה שורה על הבנינים והמדרכות בטריאסט. עד שהגיע הרגע הנעלה, בו ירדנוּ באניה הגדולה והמפוארה.
והנה זזה והפליגה… כת שחפים ליותה אותנוּ. הרי הם עולים ויורדים ונוגעים בכנפיהם אל ראשי הגלים; גוון צחור אחד לעופות הללו ולגלים המקציפים, כאילו מחוֹמר אחד קורצו.
שמים וים מזה ותאים צרים וחמים בירכתי הספינה מזה. יום דומה למשנהוּ. והנה פיסת־יבשה; קפריסין. כאן הועלוּ בני־בקר אל הסיפּוּן בחבלים; בעיני־בעתה התרוממוּ הפּרות באויר – איזה פחד מפּני הרוּם!
מבין הנוסעים נזדקרה האשה הגדולה, הלבבית, בעיניה תכלת ובחטמה המוצק, הנאה, המחוטב. אחת מנשי הישוב הותיקות היא, שיד לה בהנהגה, והריהי חוזרת עכשיו מאירופה ומאמריקה, ששם עשתה כשנה בשליחות מסוּימת. חזק בה היסוד האמהי, ועיניה היפות לחות משהוּ – כעין חתימת־דמע עצורה בהן…
ביום הששי לנסיעה, בהשכמת הבוקר, לבשה שמלת חג, כדי לקדם בה את פני הארץ. סיפּוּן האניה שוּטף ושוּפשף זה עתה, רטיבוּת וטוהר, ורוחות מופלאים ליטפוּ. האשה הגדולה פניה קרנוּ. בציפיה עצוּמה, נשענים אל מעקה הסיפון, הושקענוּ כולנו, עד שראשי בנינים עלו באופק, והאשה־האם הצביעה:
– תל־אביב!
מרפאה בקיבוץ
מאתגרשון שופמן
האופק מאחורי השדות המשופעים, מקופחי החמה, עגמומי קצת. הקיץ בעצם אכזריותו. בעצלתים מקנחות הנערות התורניות, חשוּפות השוֹקים, את השולחנות בחדר־האוכל.
פה ושם טורחים החברים לתקן את ההריסות, שהקרבות השאירו אחריהם, וביניהן גם את אלה של המרפאה, שממלאת כאן תפקיד ראשי.
כל המחלקות ישנן בה, במרפאה קטנה זו, אם כי בזעיר אנפין, אבל ישנן, והרופא הצעיר בחלוּקוֹ הלבן, הזריז, הגמיש, עם הרבה זוהר בעיניו, רודה ברשותו כפרופסור בבית־חולים גדול בכרך, ועוד עולה הוא עליו בזה שמומחה הוא לכל: אינטרניסט הוא וגם מנתח, הוא המיילד והוא גם.. המוהל. ברעננותו, בעליצות ובחיתוך־דיבורו השוטף הוא מעודד לא רק את החולים, אלא גם את הבריאים, שיש ואלה זקוקים לעידוד אף הם.
הנה יושבים בחדר־ההמתנה הצר שלושה, והם: נשוך־הנחש, נגוע־הפוֹרוּנקלים ופצוע־המלחמה. ובסמוך להם – “מנין” הורים ישישים מסביב לשולחן ערוך מיני מתיקה, גביעי יין. ובעוד אתה תוהה: מה זה?.. כבר נשמעה מחדר קבלת־החולים צריחת הנימול הרך, זו הצריחה הנצחית, שנעימה אחת לה מקדמת דנה ועד היום ואשר כולנו מקשיחים לבנו כלפיה, כולנו, כולנו, לרבות האם – –
רציני, בניגוד לארשת־פניו הרגילה, יצא הרופא אחר־כך אל קרואי ה“ברית”.
רציני רק רגע – ושב לאיתנו.
רבקה
מאתגרשון שופמן
יעקב ריבלין, רווק בא בימים, נצטער בחשאי כל שעדיין לא חש כהלכה את הכאב הגדול, אחרי כל אשר עוללו לנו שם, בארצות הדמים. התאבנות־לב זו עוררה בו יסורי מצפּוּן.
וסיבת הדבר ניתנה להסתבר. לגבי אדם כמוהו הרי כל הנוראות ההן, שהוא קורא ושומע עליהן, אינן כמעט אלא דברים שבמופשט. אחרים, אם גם אל עצמם ובשרם לא נגעה הרעה, מסוגלים להבינה. מי שנפשו קשורה בנפש אחת, בנפשות מיליונים הוא קשור, ואילו הבודד כאבן בשדה – כיצד יהא חולה ומרגיש?
כי עוד לפני שנים הרבה, בעזבו את הגולה, גלמוד עזב אותה, וערירי הוא עומד כאן על סף הזיקנה. חדר־רווקים שומם דירתו, ובוקר בוקר הוא אָץ דרך הרחובות הרועשים אל בית־הקפה הקבוע שלו, ששם הוא שותה בצמא את כוס הרותחים יחד עם תל העתונים. והנה פעם, כנטות היום, צעד תוך צפיפות ודוחק לאורך המדרכה והתחמק מהנשים המשוטטות שתים שתים והקופסה בידיהן. לא מתוך קמצנות, אלא מהעדר זיקה נכונה אל הכלל, וגם מיראתו מפני דקירת הסיכה, בהיות עתה, בעונת השרב, רק כותנתו לעורו. פתאום לפתע, כמו מן המארב, קפצה אליו ילדה רבת־חן, ובלי ששאלה את פיו כלל (בטוחה בכוחה!), הידקה לו על חזהו את התוית הצבעונית. מגע ענוג זה חישמל אותו ממש והוא אמר לה:
– אַת נעצת את המחט ישר לתוך לבי…
– אבל נשאת בחיים… – השיבה בצחוק הילדה הנפלאה.
צר היה לו להיפרד ממנה והוא התאמץ לעכבה אצלו עד כמה שאפשר.
– מה שמך?
– רבקה.
– בת כמה את?
– בת שתים־עשרה.
– בשביל מה זה?
הגידה לו.
– כמה?
– כמה שאתה רוצה…
ביד רועדת מהתרגשות הוריד את המטבע לתוך הקופסה שבידי חברתה, ובפעם הראשונה ניחת בו כתומו דבר השוֹאה הגדולה – כמה רבקות כאלה היו שם!! – ויתחלחל.
וברגע זה השלים עם עצמו.
רעש בתי־ספר
מאתגרשון שופמן
כשאני עובר על פני בית־ספר ושומע בשעת הפסקה את רעש הילדים הערב לאוזן, הריני נזכר ברעש בתי־הספר הנכרים בגולה, ברעש ילדי העם השליט, שקול התלמידים היהודים המעטים לא התערב בו. כי התלמיד היהודי לא העיז שם להרים את קולו יותר מדי. כמה סבלוּ ילדי ישראל בבית־הספר הנכרי, בין כתליו ובחצרו! יש שאי־אלו מהוריהם התלבטו מאחורי הגדר, הציצו מן החרכים, ראו כיצד בניהם קולטים סנוֹקרת מידי חבריהם ה“אריים” – וידם קצרה להושיע. מסופקני, אם בשטח אחר יש לחוּש פה עכשיו כל כך את ערך המולדת. בביתם, בביתם הם כאן, והרי הם גועשים במלוא אונם כילדי העם השליט שם. כאן הם האדונים!
כי אפילו אותו בית־הספר היהודי מטעם ה“קּלטוּס־גֶמיינדה” – כמה עלוב היה כלפי חוץ! ואותם ה“אויספלוּגים” (הטיוּלים) העלובים, שמוֹרי בית־ספר זה היו עורכים שם לפעמים עם כיתותיהם. להפליג אל מחוּץ לעיר, אל השדות והיערים, לא ערבו את לבם, אלא הגיעו עד בית־העלמין היהודי – וחזרוּ. וכיצד הלכו! ברפיון שׂירכו דרכם על פני הרחבות המשופעים, עקומי האבנים, בהיסוס, כשהם חשים מכל עברים מבטי איבה ורציחה.
אני הגבר ראה ענוּת ילדינוּ במשך שנים הרבה בנכר, ועל כן אני אוהב להתעכב כאן, אצל בתי־הספר, בשעות ההפסקות, ולהקשיב אל הרעש המתוק, שכרון־דרור כולו, הבוקע מהחלונות העליונים, לעמוד ולהקשיב ארוכות ולהתענג עליו עד בלי די.
עלוקות
מאתגרשון שופמן
כל ספסל ב“עיגול” יש לו יושביו הקבועים. דכאון כבד משרה ספסל הנשים הקשישות. אשה אשה ומרי שיחה. הנה הן מקשיבות לדברי האשה המופלגת בזיקנה, היושבת באמצע, שמספרת את כל אשר קרה את בניה ובנותיה שם, בפוֹלניה. מקומטה האשה ומצומקה, גולגולת־שלד לה, ורק חוֹרי העינים מלאים עדיין בינה ודעת, כאילו כדי להוסיף מכאוב. הדיבור קשה לה, והיא מגמגמת, והגמגום הזה עוד מגביר את רושם הזוועות, אותן היא מתארת. האם בעצמה היתה שם וניצלה בנס, או מפי פליטים נודעו לה כל הפרטים המסמרים הללו?
הנשים מזה ומזה שומעות ומתאנחות. ברם לאט לאט מתגלגלת השיחה ועוברת אל הצרות הרגילות, היום־יומיות, אל המחלות, אל לחץ־הדם הגבוה. לזו 170 ולזו 180. על הדיאטה הן מדברות, על הרופאים המחמירים בהלכות אכילה.
– אני אוכלת כל מה שאני אוהבת – הצהירה מרדנית אחת – אם נאכל – נמות, אם לא נאכל – נמות. ובכן, מוטב לאכול ולמוּת!
מתברר שגם הזקנה המופלגת, כבדת האבל והשכול, עסק לה עם לחץ־דם, והריהי מספרת בגמגום שהרופא המטפל בה כבר ניסה להקל לה בכל מיני תרופות – וללא הועיל. ורק תרופה אחת ויחידה, הוא אומר, עדיין שמורה אצלו בשבילה, בשביל גוף חרב ומצומק זה, שהסבל הרב והשנים הרבות כבר הוציאו ממנו את דם־התמצית, והיא: עלוקות.
ויטבסק
מאתגרשון שופמן
נער בן ארבע־עשרה נסעתי בדיליז’אנס על פני הכביש, בן שבעים הויוֹרסטרות, מאוֹרשה לויטבסק. גולה למקום תורה. לבית־המדרש בסלוֹבוֹדקה, אחד מפרברי העיר, באתי בין מנחה למעריב, בשעת אמירת “עין יעקב”. עייף מטלטולי הדרך נכנסתי ל“חדר קטן” והטלתי את עצמי על אחד הספסלים ונרדמתי. כשהקיצותי היה חלל בית־המדרש אָפל וריק, ואני הבינותי, שהשַמש כלאַני כאן בלכתו, מבלי דעת על מציאותי. למרות אפיקורסותי חשתי שהאמונה בשדים לא פגה מלבי לגמרי, ואני דפקתי על הדלת בחזקה והרעשתי את כף־המנעול עד שהקול נשמע בבית השמש, בחצר, והוא בא ופתח ואספני אל מעונו הדל, ששם לנתי בלילה ההוא.
שמש זה, רב־מרץ וטוֹב־לב, הוא שדאג לי אחר־כך והמציא לי את רוב “הימים” בבתי בעלי־מלאכה שונים. בין אלה האחרונים היה גם שמעון ה“פּלוטניק” (בנאי), הבנאי היהודי הראשון שראיתי בחיי. לא אחת נתעכבתי ליד מקום עבודתו, שם עסק עם בני־אומנותו הנוצרים בהקמת בית־עץ חדש. רחב וחד היה להב קרדומו, והילוכו של קרדום זה בקורה הריחנית, שותתה שׂרף, לאורך הקו המסומן, הרהיב את העין. כן, הקרדום הרחב וחד של שמעון ה“פּלוטניק” לא נפל מקרדומותיהם של חברים הנוצרים כלל וכלל.
בית־המדרש בסלובודקה שימש אכסניה לי ולשני חברי, בני גילי וגולים כמוני, ובוקר בוקר הלכנו עם הגמרות הגדולות אל בית־המדרש שבקצה העיר השני, בית ה“ישיבה”, לשמוע את ה“שיעור” מפי ראש הישיבה, ר' וולף רקוֹבר.
שלא כר' הירש, ראש־הישיבה באוֹרשה, וגם לא כר' שלמה בר, ראש־הישיבה בדוּברוֹבנה, שזרקו מרה בתלמידים, נוהג היה וולף רקוֹבר בנחת ובסבר פנים יפות. עיניו המעורפלות הביטו באהבה אל התלמידים הרבים הללו, שמכל קצוי ארץ התלקטו אליו, לקחת תורה מפיו, ואשר ישבו עכשיו בשורה ארוכה ממולו: פרצופים שונים ומשונים, שחרחרים ולבנים, מחוטטים ומנומשים. הנה אחד חיור, עדין כנערה, ועגיל באזנו האחת… את השיעור היה וולף רקובר “אומר” במין תענוג פיזי, ובחיתוך־דיבורו הבליע לרגעים מעין שקיקה־לגימה, כאילו שתה יין טוב.
הנערים הגלמוּדים, העקורים מקן־מולדתם, התרפקו עליו בדמיונם, כמבקשים חסות אצלו, והוא מצדו שעה שעה אל תלמידיו ועמד להם בשעת דחקם בכה או בכה. נער כי יחלה ונתן לו מכתב־המלצה אל ידידו הרופא, הדוקטור ליברמן, והלה הסביר פנים לנער וטיפל בריפויו ברצון.
ארוכות נסתכלתי בראש־ישיבה זה, בשעה שהתעמק באחת הסוגיות הקשות, ומתאווה הייתי לראותו במסיבה אחת עם שני ראשי־הישיבות שלי הקודמים, שהזכרתי לעיל. מתאווה הייתי לראות את שלשתם יחד, כיצד הם מתוכחים ביניהם על “תוספות” או על “מהרש”א – מי חריף ממי?.. “חולשה” זו, לעמוד על הכוחות, בהתמודדם זה עם זה, היתה נטועה בי מאז, ונתפשטה גם על ממלכת הדוֹמם. כך, למשל, בהיותי תועה על שפת הְדִוינָה, חזיתיה מתמודדת עם נהר־מולדתי, הדניפּר.
על גבי “קאנאט” (חבל עבוֹת), ממעל לנהר־ויטבסק זה, הלך פעם אַקרובאט, עלם יפה. לפני ה“הצגה” התהלך עם קופסה, לשם איסוף כסף, בין ההמונים הצפופים. מקום זה, על חוף הנהר, מלא היה מעקשים ומהמוֹרוֹת, מעלות ומורדות, וקשה להליכה, אבל האַקרובאט, לבוש טריקוֹ, צעד כאן, גמיש וקל, מתל אל תל, מגבעה אל גבעה. הנה הוא ניגש אל שתי עלמות; אלה הסמיקו, ובחיוך ביישני זרקו לו את המטבעות לתוך הלגינה…
והנה גם קרקס! בפרבר, לא הרחק מבית־המדרש שלנו, נטה אהלו. בעל הקרקס, גרמני, ישב, בריא וזועף, ליד הכניסה, וממעל לו, על מוֹט, נתערסל תוּכי־ענק. מבעד לכתלים הדקים נשמע נהם החיות ונדף הריח החריף. דרך סדק הצצתי לוך החלל האפלולי פנימה – ובהצצה גנובה זו ראיתי אז הרבה יותר מכל אשר ראיתי בביברים ובקרקסים ברוב הימים, כמבקר מן המנין.
ופעם התרומם ממעל לגגות כדור פורח… עוד לא הגביה, והנה נתכווץ, הוציא “נשמתו” וצנח ונפל ארצה יחד עם האיש, שנאחז בו מלמטה. כזאת וכזאת נתרחשו דברים לפני כחמישים שנה בויטבסק.
ברם, שעות מופלאות כאלה נדירות היו. בדרך כלל התנהלו ימי הקיץ בכבדות על פני הרחובות הזרים, עקומי־האבנים. שרב. נודף ריחו של אַספלט רותח… ובבית־המדרש הרוח הכהה, האפלולית, הדממה – לנוכח שני האריות משני עברי ה“שִוִיתי”. ערב ערב, בשכבנו לישון, אנו סוגרים את הדלת בעדנו ומבריחים אותה בקת המטאטא. ישנים היינו על גבי הרצפה של הבימה, באמצע האולם (“על הארץ תישן!”), ובגבור הצינה לפנות בוקר, קם האחד ומסיר את המפּה ה“מוזהבת” מעל גבי השולחן ומתכסה בה.
ובאחד הלילות, עם חצות, העירונו דפיקות חזקות מבחוץ; הורעשה הדלת, המטאטא־הבריח הושמט והושלך – ושוטרים התפרצו והסתערו עלינו: “מאין אתם ומה מעשיכם פה?!..”
בדמי הלילה, דרך הרחובות הנרדמים, הוליכונו אל בית־הסוהר, ושם התגלגלנו על גבי האיצטבה המשופעת והחלקלקה יחד עם עוד אסירים מכל המינים. צפויים היינו להליכה בדרך “אטאפּ”, כמחוסרי תעודות, בלוית “קוֹנבוֹיים”, נער נער חזרה אל עיר־מולדתנו.
למחרת בבוקר נקראנו אל לשכת המשטרה, ושם מצאנו את ראש־הישיבה ואת הדוקטור ליברמן, כששניהם משתדלים למעננו, לשם שחרורנו. כאן, בתוך חללה של רָשות, נראה לנו ראש־הישיבה אחר לגמרי. ים התלמוד פלט אותו לרגע אל החוף, אל המציאות. בעינים מהורהרות ונוגות מאוד הציץ עלינו, כאילו בפעם הראשונה עמד על טיב גורלנו, גורל הגולה, הזר, הנע־ונד, וחזה במקרה זה אך את ההקדמה למאסרינו וצרותינו בעתיד.
הנעזב
מאתגרשון שופמן
זמן רב עבר מיום היפּרדם זה מזה, ועדיין לא פג מעמו הרושם של נעזב. כל אימת שאני פוגש אותו ברחוב, הוא נראה לי כמהרהר בה ורק בה, ואם הוא נמצא בחברת נערה, הריהו נדמה כמפגין: הביטו וראו – כבר יש לי אחרת!
והנה נזדמן לי לראות פעם כיצד נפגש במקרה עם הראשונה, זו ששברה את לבו. נערה עדינה היא וטוֹבת־לב, והריהי מתעכבת ושואלת לשלומו ולמעשיו. ברגע זה התקרב אוטו ביעף, והיא נזדרזה ומשכה בשרוולו, כדי להרחיקו ממקום הסכנה. אללי! בתנועה אמהית זו הרגתהו עתה עד תום – –
היא עוד לא התעוררה כראוי...
מאתגרשון שופמן
כל אימת שראיתי את תָמִי (תמר) הקטנה, הנפלאה, בת השלוש, מתרוצצת בחצרה, מסביב לבית הקטן, “הכפרי” (העומד מול ביתנו הגדול), בין הערוגות, הנטיעוֹת והאבנים, שאננה, צוהלת, באפס דאגה וידיעה, היה לבי חרד לשעה, בה מוכרחים יהיו הוריה לרוץ עמה ולבקש מחסה באחד הבתים הגדולים הסמוכים.
והשעה הנה באה!
חבלי שינה היו נסוכים על פניה הענוגים, עם העינים הכחלחלות ורבות הזוהר, כשאמה הביאה אותה בהשכמת הבוקר אל פרוזדור ביתנו, בו התלקטנו כולנו מחמת הפצצת־הערבית הראשונה.
ניגשתי אליה והעברתי את ידי על שער־ראשה הפרוע ואמרתי:
– כבר יש לנו מדינה, תמי!
– היא עוד לא התעוררה כראוי… – העירה אמה.
צעקת הצוחק
מאתגרשון שופמן
“שלמה הגבוה”, אותו העני הזקן, “המחזר על פני העולם”, אשר בסיפורי “ליד הדרך”, שהיה מתאַכסן בביתנו בדרכו מעירו דוּברוֹבנה, או בחזירתו לעירו זוֹ, – הקו העיקרי במהוּתו היה… הצחוק. תיכף לאחר שבא והוריד מעל שכמו את תרמיל־העוני שלו, ניגש אלינו, אלי ואל אחי, נערים בני עשר, שבע, נעץ בנוּ את עיניו המחייכות והתחיל מדגדג לנו בבית־שחיינוּ, כדי להצחיקנו. תמיד צחק והצחיק בהלצותיו ובדגדוּגיו. תמיד רגילים היינוּ לראותו צוחק או מחייך.
והנה פּעם הגיעה לאזנינו מן החוּץ… צעקתו. כלב שכננו הנוצרי, אותו הכלב הנשכן, שהותר לרגע מן השלשלת, התנפּל עליו וקרע את שולי מעילו – והוּא, הצחקן הנצחי, צעק פּתאום וקרא לעזרה.
צעקה איוּמה היתה זוֹ… היא מהדהדת באזני עד היום. הוא, שלמה הגבוה, צועק?!…
בדומה לזה אני מזדעזע לפעמים, כשאחד מכר או ידיד, מצהיל פּנים מטבעו והחיוּך המלבב, הקורן, הולך לפניו תמיד, נתון פּתאום בצרה גדולה: תאוּנה, מחלה או איבוּד מקור־המחיה…
שבעתים מחריד הסבל, כשאנו רואים אותו פּתאום במקום… הסבר.
ים לאיש
מאתגרשון שופמן
ידיד יקר, ידיד־נפש, שאין לו תמורה, אדם שנולד ידיד…
והנה מחמת איזה אסון משפחתי, שנפל עליו פתאום ואשר לא רצה לדבר עליו, נפגמה הידידות כביכול. הריהו סח על דא ועל הא – ולבו בל עמו. ניכר שהצער הכמוס מוצץ בחשאי את דם־התמצית שלו בלי הרף, בלי הרף.
– רק כשאני מביט אל הים – התודה פעם – נעשה קל לי קצת. הים מרגיע, מרפא, מנחם…
רצה הגורל ואסון מעין זה קרה גם את השני, הנה הכאב הכבוש של ידידו. זהו!.. כמה מבין הוא עכשיו ללבו וגם לתרופה היחידה שלו. שוב אין כל חציצה ביניהם. והידידות זוקקה מכל פגם ועוד גברה מבתחילה.
עד שנפגשו ליד מעקה הים והביטו שניהם אל רחבי הסטיכיה, כדי לשאוב רפאוּת – ולשוא! כי ים לאיש, ים לאיש, אבל לא ים אחד לשנַים.
בת בראשית
מאתגרשון שופמן
בריקודיה הפומביים של נערה בת תשע־עשרה זו, בנושאים הפנטסטיים הללו ובביצועיהם וגם בזו התלבושת הססגונית, המופלאה, שהיא משנה אותה עם כל “יציאה”, בכל אלה ניכרת המגמה לבוא במגע עם עולמות אחרים, רחוקים. להטי הריחופים והנפתולים והנפילות וזו פשיטת הזרועות לקראת מישהו לא־נראה מתוך כלו־הנפש ממש – מה הם, אם לא כמיהת־איתנים אל אשר איננו?
כי מעולם אפור זה שלנו אין דעתה נוחה, כנראה. הנה ראו כיצד היא משיבה על תשואות הקהל. בקידה חטופה, קרה, ללא חיוך. כמי שכפאוֹ שד. רחוקה היא מאתנו, רחוקה.
שחוּמה היא ומחוּטבה. חוטם יוני, שפתים דקות, שׂער עתיר, רענן, רב־פאר – ועל אלה גאותה. יוהרה גובלת עם רוע לב. רק פעם עשתה חסד עם הצופים והבזיקה, תוך הסתובבוּת, את מחשוֹף שוקיה – ולא יספה. וכאילו מתוך חרטה על בזבזנות זו, יצאה אחר כך בגלימתה ובסודרה ובמכנסיה, כיסוּי על גבי כסוּי – האם אין בכך משום אבק רשעוּת?
נערה שתקנית ונעולה ומסויגת היתה מעודה. “אַל־תגע־בי”. פעם נזדמן לי לראות כיצד אמה אמרה לישר לה קצת את קפלי שמלתה מאחוריה. באיזו סלידה הגיבה על מגע זה!
צרות רבות ורעות יש למחזרים אחריה, וקרוב לודאי שלא תינשא לאיש לעולם. אינה אוהבת את המין האנושי, אינה אוהבת. כי חוטר מגזע בנות בראשית היא, אשר נתנו את דוֹדיהן רק לבני האלוהים.
לבוב
מאתגרשון שופמן
לולא בכחוס, בעל המסעדה, בסימטה בוז’ניצה, זה הלץ, שאהב בדיחות וצחוק, לא היו האמיגרנטים הרוסיים, שגל הפרעות של שנת 1905 טילטלם הנה, יכולים להתקיים כאן כלל. הודות לליצנוּתו ו“קלוּתו” היו מעיזים לאכול אצלו בהקפה – והוּא רשם את החובות בנתר על גבי מזוזת הדלת.
ברעבו כי חזק מאוד אוכל הפּליט הצעיר לעת עתה, בטרם ידע כיצד יסדר את הדבר באחרונה. לאשרו, הוא מרגיש פּתאום דגדוג בקש מאחורי אזנו, והוּא יודע כבר שזהו מעשה בכחוס עצמו, הלהוט אחרי תעלוּלים אלה והמומחה להעמיד אחר כך פּני תם, לא הוא, כמי שאינו יודע כלום. והיא שעמדה לו לפליט, ריק־הכיס, להיחתץ מן המיצר, ובקשת ה“קרדיט” שוב לא קשתה ביותר.
נקוּדת־אורה אחרת – בשטח האכסוּן – היתה פֶסיה, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שלמרות מה שמעוֹנה היה קטן וצר, ד' על ד' כמעט, השׂכירה בו שתים־שלוש ספּות לדיירים צעירים. בעלה, מכונאי בבית־דפוס, איש חולני היה וקשיש ממנה בהרבה. תכופות סיפרה על בעל בית מגוּריה, עשיר מופלג, שמת לא מזמן במחלת הסרטן, עד מה קשתה עליו הפרידה ממנה, באמרו לה: “איך אוּכל למות ואותך להשאיר!..”
לבי לא יתנני ללעוז עליה הרבה, על האשה הטובה הזאת, ולגלות דברים שהסוד יפה להם. יוּרד נא המסך על כל אותן הדרמות והטרגדיות, שנתרחשו כאן בחשאי, בין שנים־שלושת הדיירים, ביחוד בימי מלחמת הבחירות אל הפּרלמנט האוסטרי, בין המועמד הציוני שטאנד ובין יריבו, המועמד הס"ד, דיאמנט, כשבעלה היה עסוק בבית־הדפוס בהדפסת מודעות־התעמולה הענקיות כל הלילות, כל הלילות, עד אור הבוקר.
ומסביב צפיפוּת שכנים ושכנות, דלת אל דלת. אריבה, הקשבה, ריגוּל ולחישות. הלא הם אותם אנשי העמל השונים, סנדלרים, חייטים, קצבים, אופים וכו', שאהבוּ לבקר בערבים בפרבר זאמאסטינוב, אצל “זמרי ברוֹד”, ולהתענג על פּזמוניהם, שרמזו על דברים שבצנעה, עם הפּזמון הידוע “אידל מיטן פידל” בראש. לא ניתן לתאר כלל את ההתלהבות ואת סער התשואות, שהקיפו את כל העדה הזאת, כגברים כנשים, שעה שהזמרת העממית המפורסמת, פּפּי ליטמן, נתנה את קולה הערב בשׂיא הפּזמון ההוא:
קיין סטרוּנע פּלאצט ביי איהם
קיין מאָל – –
במעברה
מאתגרשון שופמן
תשוש־זוֹקן התבטל בחלל החוץ קולה של הזמרת הבאה בימים ומרת־הנפש, ובעלה, קשיש וחרוש חריצים אף הוא, ליוה אותה במפוחית־יד רעועה ומטולאה. “אמנים” מזדקנים, שמלחמת־קיומם נעשית קשה עליהם מים ליום.
הקהל הצפוף, לבנים ושחורים בערבוביה, לא נהנה הרבה, כנראה. גברים בפיז’מות ונשים מרושלות עם יונקי־שדים וכרסן בין שיניהן. זוג צעיר אחד מצטדד קצת, שקוע ב“פלירט”.
הזמרת ובעלה עם המפוחית בבית־שחיוֹ, לאחר שירדו מעל הדוכן, יצאו להסתכל כה וכה. טיילו בין אהלי־הבד הירוקים והציצו פנימה: תינוקות מזה וסבתא מזה, קליפות תפוזים, עששית־נפט במרומי יתד־התווך. אבל בחוץ מנשבות רוחות ממרחבי השדות הסמוכים. צוהלות הנערות הקטנות, ומבין אלה מזדקרת אחת “שחורה ונאוה”, דקה ותמירה, עם שתי צמות שחורות משחוֹר, שעניבות לבנות הבהיקו בשיפוליהן. ללא לאוּת וללא תקלה כלשהי הפליאה לקפץ ארוכות מעל לדלגית. הקפיצות הנצחיות הללו של הנערות הקטנות, ויהי הכל מסביב אשר יהיה!
אויר ודרור וחוסר עוֹל.
– בחשק רב הייתי נשארת כאן… – אמרה הזמרת אל בעלה ספק בצחוק ספק ברצינוּת.
אבל הנה שבה המכונית, בה הובאו הנה, לקחתם חזרה העירה – אל הדאגות, אל החובות, אל המסים, אל מילוי השאלונים…
ועל כרחם נכנסו לאוטו.
חטוֹף וּקרא, חטוֹף והבן…
סופרים, אמנים, אנשי־מדע וגו', בהתקרבם אל קצם נדמה להם (ואולי כן הדבר באמת), שדוקא עכשיו מדמדמים לפניהם אפקים חדשים – והנה!.. וכך הם יוצאים מן העולם וחצי סיפוקם בידם. “מנגד תראה הארץ”.
בהילוּת רוחנית בימי חירום, בהיות החיים תלויים מנגד, מצוּיה גם אצל אנשים אינטליגנטיים סתם, אנשי עיוּן, אדוקים בספרות וחסידי סופרים מסוימים. בימי ההפצצות פגשתי פעם ברחוב אחד מאלה רץ הביתה ו“רשימות מבית־המות” במקורן בידו, שנזדמנו לו במקרה זה עתה על אחד הדוכנים בשוק, רץ בשמחה, כמוצא שלל רב, כדי שיהא קורא את הספר ההזה עוד פעם – בטרם…
הכרתי בוינה יהודי אבטוֹדידקט, שהגה חולשה לפילוסופיה. כל ימיו חיטט ונבר בספרים פילוסופיים, עבריים ולועזיים. פעם נפל למשכב, ואני נכנסתי אליו לשם ביקור חולים. והנה גילה לפני את לבו לאמור:
– לא הייתי רוצה למות כל עוד הסוגיה שבין יוּם ובין קאנט אינה מחוּורת לי כל צרכה…
על כן חטוֹף וקרא, חטוֹף והָבן!
חטוֹף וּקרא, חטוֹף והבן...
מאתגרשון שופמן
סופרים, אמנים, אנשי־מדע וגו', בהתקרבם אל קצם נדמה להם (ואולי כן הדבר באמת), שדוקא עכשיו מדמדמים לפניהם אפקים חדשים – והנה!.. וכך הם יוצאים מן העולם וחצי סיפוקם בידם. “מנגד תראה את הארץ”.
בהילוּת רוחנית בימי חירום, בהיות החיים תלויים מנגד, מצויה גם אצל אנשים אינטליגנטיים סתם, אנשי עיוּן, אדוקים בספרות וחסידי סופרים מסוּימים. בימי ההפצצות פגשתי פעם ברחוב אחד מאלה רץ הביתה ו“רשימות מבית־המות” במקורן בידו, שנזדמנו לו במקרה זה עתה על אחד הדוכנים בשוק, רץ בשמחה, כמוצא שלל רב, כדי שיהא קורא את הספר הזה עוד פעם – בטרם…
הכרתי בוינה יהודי אבטוֹדידקט, שהגה חולשה לפילוסופיה. כל ימיו חיטט ונבר בספרים פילוסופיים, עבריים ולועזיים. פעם נפל למשכב, ואני נכנסתי אליו לשם ביקור חולים. והנה גילה לפני את לבו לאמור:
– לא הייתי רוצה למות כל עוד הסוגיה שבין יוּם ובין קאנט אינה מחוורת לי כל צרכה…
על כן חטוֹף וקרא, חטוֹף וְהָבן!
פעולה הדדית
מאתגרשון שופמן
להביט אל הגלבוע, אל הכרמל, או לישב בגן־אלנבי בחיפה ולראות את נחל קישון הצר, המזחיל מימיו בצד המפרץ – הרי זה אחרת לגמרי מאשר להביט אל הרים ונחלים בחוץ־לארץ. התנ"ך אוצל להם לראשונים פּיקנטיוּת מיוחדת. הנה… הנה… “נחל קישון גרפם”… וכדומה וכדומה.
אבל מאידך… מאידך פועלים מקומות אלה מצדם על התנ"ך ועושים אותו חול. כי מכיון שראית את תוכו עין בעין, ניטלה רחקוּתו־עתיקוּתו והריהו נראה כספר חילוֹני, אשר חוּבר ונדפס בימינו ממש.
מדינה
מאתגרשון שופמן
שם בנכר, בארצות נדודיו, עם כל שינוי משטר, עם כל “קוּרס” חדש, החרידוהו קודם כל התקנות והגזירות החדשות אשר לעניני מסחר, מטבע חוץ וכו'. אם הסוחרים הנוצרים נבהלו, מה יעשה הוא, הסוחר היהודי?! ומרוב חרדה נלכד ברשת באמת, נסתבך, נתבלבל, רץ אל עורכי־דין. “לפחד עינים גדולות” – והוא איבד את תאבונו, לא ישן בלילות, חש חולשה ברגליו, עד שפעם אחת תר לו מקום נוח על שפת הנהר המקומי, ששם, בבוא הרגע האחרון, ישליך עצמו המימה.
ברם, כוחות החיים העצומים, הרעננים, שתססו בו אז, מזה, וארץ הפדות, אשר רמזה לו, מזה, סייעו לו לצלוח את כל התהומות ולהינצל מאבדון. והוא שינס את מתנו, התפרץ וחתר וחתר… מתי, מתי יגיע עד החוף הנכסף?!
סוף סוף בא היום! כאן פיתח והרחיב את עסקיו ביתר מעוף. באוירה של חירות וללא שבט נוגשׂ. בתוך עמו, פחדים וחרדות, אַיכם? מתוקה־מתוקה שנתו בלילות.
והנה קמה המדינה ועמה תקנות וגזירות חדשות אף היא. כן, אף היא. ומהן אותן הגזירות עצמן. מה זה – גם כאן?! שוב נכשל, נסתבך, נתבלבל, רץ אל עורכי־דין. חזרו וניעורו הזעזועים הישנים – כעין רצידיב של מחלה מסוכנת. כל כמה שהוסבר לו שבעצם אין חטאוֹ חטא, שהוא רואה את צל ההרים כהרים, שאין זה אלא פחד שוא – הוא לא יכול להירגע. ההגיון לחוד וה“עצבים” לחוד. ולהיות עבריין בעיני בני עמו הלא קשה שבעתים מלהיות כזה בעיני הנכרים בגולה, דכאונו החלישוֹ, הכריעוֹ, השמיט את הקרקע מתחת רגליו, עד שתוצאות הדפּרסיה הכבדה התחילו להדאיגוֹ יותר מעצם סיבתה, בחינת “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו”. תמוטה מוחלטת – ואין מציל.
כלום יהא יושב ומחכה עד ששוטר – גם שוטר ישראלי שוטר הוא! – יבוא ויוליכהו אל בית־הסוהר ושכנתוֹ־אוֹיבתו הארסית רוֹאָה?!!
וכמו על שפת הנהר שם, התחיל תועה כאן… על שפת הים.
בבית־המשפט
מאתגרשון שופמן
עיני הקהל הצפוּף מכוּונות אל נשיא בית־הדין, איש התואר, השוקל במרוכז את דברי הקטיגור והסניגור. זה האחרון משעין תכופות את מרפקו על דוכן הכלוב, בו כחיה יושב הנאשם החמוּר, כממחיש בכך את הגנתו עליו.
ותמוה: דוקא אליו, אל הפושע עצמו, אין איש מביט כמעט. והלא, לכאורה, הוא הוא צריך לעמוד במרכז ההתענינוּת.
כאחוזי תרדמה יושבים שני השוטרים המזוינים מימינוֹ ומשמאלו. איזו אדישוּת! כפילוסופים גדולים, שכל הפשעים שבעולם שוב אינם עושים עליהם רושם.
והנה נתרוקן האולם מהקהל וּמחבר השופטים גם יחד, ורק השוטרים עם הנאשם לא זזו ממקומם. המון נערים משוּלחים, לא ידוע מהיכן, התפרצו הנה פתאום, התקרבו עד עצם הכלוב ונעצו באסיר עינים סקרניות. אלה, שלא כמבוגרים, יודעים במי להסתכל. אלה יודעים.
עד שמשרת הבית הופיע והמטאטא בידו.
– מה אתם יושבים כאן – פנה אל השוטרים – לא הפסקה היא זו, אלא גמר. היום שוב לא יהיה כאן כלום.
ועל הזאטוטים הרים את המטאטא:
– יאללה רוּך!!
בצחוק פרוע נסתלקו הקונדסים; צחוק הדורות הבאים היה זה – ספק לעג לפשע, ספק לעג… לחוק.
הכפר הנטוש
מאתגרשון שופמן
לא קלה ההליכה בחול העמוק אל הכפר הערבי, שנעזב מיושביו, אלא שהסקרנות מסייעת. עד שאתה מגיע אל חומת־הצברים הגבוהה והארוכה, צברי־ענק, הדומים לאתים.
במבוא הכפר חפירה עם שקי חול סביב – העמדה שלהם. מכאן ירו בלי הרף אל הקיבוץ הצעיר והקטן שממולם. הם נמלטו ואינם, אבל רוחם כאילו מרחפת פה עדיין, והאיבה תלויה באויר. דממה הרת “רציחה”.
ובבתים אפלולית וגרוטאות וריקנות. “ואוהלים כאשר המה”. כרים וכסתות מסואבים, ארוזים לחצה, מוטלים על הקרקע, שבעליהם, כארמים בשעתם, “השליכו בחפזם”. והנה שמלות־נשים על הסף, שמלות בלות, דלות, עלובות… אין נחת!
לפני כלוב הזאב
מאתגרשון שופמן
ובכן, זה הוא!..
בילדותי, אם כי ביתנו עמד בקצה העיר, בין שדות ויערות, שהזאב היה שם “בן־בית”, לא זכיתי לראותו. בלילות החורף על משכבי שמעתי לפעמים את נביחות כלבי השכנים הנוצרים בהתגברן פתאום – סימן שזאב כאן. קמתי והבטתי בעד החלונות – ולא ראיתי! מלא סקרנות הייתי ביחס אליו, כי המעשיות על פגישות עם זאבים בלילות הלהיבו את דמיוני באימים ובמסתורין.
והנה הוא לנגדי, עין בעין. ככלב גדול, שוקט, נוח, ביתי. ולמרבה רושם ה“נוחוּת”, אני רואה את המאַלף נכנס אליו, אל הכלוב, לפני ולפנים, וטופח לו בחיבה על ערפו…
– זאב?
– כן, כן.
הכירוּרג הגדול
מאתגרשון שופמן
כולו שלוה וקור־רוח, ואלה ודאי סייעוּ לו להתמחות במקצועו כאמן מפורסם, שמוניטין יצאו לו גם בעולם הגדול. אופי כבוש, מאוּפּק, ועל השוֹאה הגדולה, למשל, לא הגיב מעולם בצורה קולנית; ברם, משנתגלגלו הדברים ובתו היחידה נמשכה אחרי אחד הפליטים, שניצלו בדרך נס, הרי לא רק שלא כיהה בה, אלא גם ראה זאת בעין יפה. כל הרך והענוג בו מוצנעים עמוק־עמוק, לפני ולפנים.
והבת עצמה אף היא – משהו למעלה מענין פרטי היה לה הדבר ואוּלי שלא בידיעתה. כי בצעדה זה כאילו חוננה את כולם, את כולם. אמנם, גם הצעיר כשהוא לעצמו עשה עליה רושם ולקח את לבה בשאר־רוחו, בשפע הזרחן שבעיניו הכחלחלות ובזו הויטאליוּת האיתנה, אשר היא שעמדה לו שם ברגע האחרון. והנערה הנאה והעדינה התרפקה עליו, וברחמים גדולים הסתכלה בכתובת־הקעקע על לובן זרועו, באלה הספרוֹת הקליגרפיות (הקפידו על הנוֹי המרצחים!).
באוירה אינטימית, מיחדת במינה, הוחגה החתונה, וכמו מתוך ערפלי קודש הבהיקו וקרנו פרצופי המחותנים והמחותנות של המשפחה הענפה הזאת, רבת היחשׂ, המשתלשלת בראשוני החלוצים הגדולים ואשר לב ישראלי נאצל פועם בה ועובר מדור לדור. וגם הוא, הכירורג ה“קר”, לבוש בגדי חג, נראה עכשיו שרוי במצב־רוח מרומם, ובמגע־יד אבהי תיקן ויִשר לה לבתו תחת החופה את קפלי ההינוּמה מאחוריה.
ההשראה העליונה הגיעה כאן לשׂיאה, משנולד לזוג הצעיר הילד הראשון והוא דומה בהרבה לאביו. הנך נוגע אַט בזו הזרוע הזעירה, הורודה, המתוקה, ונדמה שבעד זכוכית מגדלת אפשר לראות גם עליה את כתובת־הקעקע.
וטקס ה“ברית” נערך כדת. המוהל הישיש, העטוף בטליתו, אמירת “הרחמן”, נעימת “ואומר לך בדמיך חיי” וכו' וכו' – הכל, הכל כפי המושרש מקדמת דנה. על הדוכן, לימין המוהל, עמד אבי היולדת, הכירורג הגדול, אבל הוא לא התערב בדבר; אפילו לא העיף עין… הרגיש, כנראה, שבמקרה זה במיוחד אין לדחוק רגלי מסורת הברית אף כמלוא נימה.
יש מקרים בהם גם הכופר ואיש־המדע לובש “חרדות”.
"נהיה נא ידידים!"
מאתגרשון שופמן
מחזה קטן בארבע תמונות
הנפשות:
אסתר: כבת 40 ומעלה
עפרה: בתה, כבת 19
עמנואל: כבן 48
תמונה ראשונה
חדר אורחים במעונה של אסתר, בין חדר אסתר מזה ובין חדר עפרה מזה. תחילת הערב. על השולחן מערכת־תה. אסתר ועמנואל.
עמנואל: כשעמדתי על סיפון האניה, נשען אל המעקה, והבטתי אל הים, הירהרתי בך הרבה. ידעתי שהנה כאן בארץ שמורה בשבילי נפש אוהבת. בכל זאת עד כדי כך לא פיללתי. ובכן, אַת אומרת, שאהבתך לא נחלשה במשך הזמן הרב הזה אף במעט?
אסתר: לא.
עמנואל: וגם לא אהבת שום איש אחר?
אסתר: לא.
עמנואל: אַת זוכרת כיצד היית באה אל חדרי בוקר־בוקר עם תיק ספרי־הלימוד? במקום ללכת אל הגימנסיה באת אלי. שם, בפרבר לבוב… בת שש־עשרה היית…
אסתר: לא אהבתני גם אז. למרות השש־עשרה!
עמנואל: לא נכון. קצת אהבתיך. (בחיוך) אמנם לא כמו את עפרה עכשיו, אבל…
אסתר: אין דבר. באהבתך אל עפרה אני באה על סיפוקי…
עמנואל: באמת?.. יודעת את, כשאני מהרהר בכל הפרשה שלנו, אני משתאה לך מאוד. איני יודע מקרה דומה לזה. הרי זאת אהבה בת שלושים שנה… השנים הרבות הללו על כל גלגוליהן וסבלותיהן וסערותיהן לא יכלו איפו לכבותה. קטונתי מאהבה זו, אסתר!.. אין אני ראוי לה כלל, אין אני ראוי לה. הרי זאת אהבה ככתוב. אַת אחת בדור, את האחרונה… אילו קמו עתה כל משוררי האהבה הגדולים מקבריהם, לא היו מוצאים את נושא שירתם אלא אצלך…
אסתר: היו מוצאים ומוצאים. בערבים, בשדרות רוטשילד, היו רואים את הזוגות החבוקים על הספסלים מזה ומזה…
עמנואל: גם כל האהבות האחרות מסביב כאילו ממך הן שופעות… ואפילו אהבתי אל עפרה – מי יודע אם לא… כי אַת מקור האהבה, אסתר, אַת האהבה עצמה…
אסתר (בחיוך): נחה עליך הרוח, משורר! אולי צדקת. אלא שהאהבה עצמה, לדאבוני, אינה נאהבת…
עמנואל: לא אמת. (נושק לה על מצחה) אלה החריצים האמהיים, היקרים, הקדושים… אין לך מושג, כמה אסיר־תודה אני לך בעד עפרה… לך וגם לבעלך המנוח. אגב, לחינם את מדברת עליו בזלזול. סוף סוף אבי עפרה הוא!… כאילו למעני גידלתם וטיפחתם את היצור הנפלא הזה. נשמה חדשה הכניסה בי הנערה. כמה העשירתני, כמה העשירתני!.. בעינים אחרות אני רואה את הכל מסביב – כמו בימי נעורי הראשונים, בימי אהבתי הראשונה. אני מתחיל את הכל מבראשית. ופגישותינו הקבועות בחוץ!.. הנני מתהלך לפנות ערב על עצם שפת הים וממתין לה. מתוקה הציפיה עם המולת הגלים… (משתקע בהרהורים ומתקדר פתאום) אלא שיחד עם כל זאת גם סכנה אורבת לי. הפכפך מזלנו ומלא שגיונות: מרים אותנו לפעימם עד שמי השמים, כדי להורידנו אחר־כך לתחתיות ארץ; בכוונה בולטת…
אסתר: אל תירא, אל תריא. עפרה בתי היא, כמוני כמוה, מחשבותי מחשבותיה ורגשותי רגשותיה; לב אחד לנו ונפש אחת. הלא עם חלב־אמה ינקה את האהבה אליך…
עמנואל: מסופקני. הלא אמרתי לך: אַת האחרונה. לא זה הדור… ואחרי ככלות הכל – צעירה היא יותר מדי, ואין לדעת את המתרקם בלבה. ואפילו אָהבה אתמול, מי יודע מה המצב היום? כי על כן כל פעם שאני והיא נפגשים, אני רגיל לשאול אותה לא “מה שלומך”? אלא “מה שלומי”?..
אסתר(צוחקת): אַל ספקות. הנה רק אתמול אמרה לי: “כשמכירים את עמנואל, קשה הפגישה עם אדם אחר.” והלא זה לא כבר התפרצת מחדר עפרה אל חדרי בקריאה: “אסתר, אני מאושר!..”
עמנואל: ואף על פי כן… מאוד אפשר שבקרוב אבוא אליך: “אסתר, אבדתי”!.. לבי מנבא לי. כבר יש סימנים שונים, לא טובים. הנה היא יודעת שאני כאן עכשיו – ואיננה. היכן היא מסתובבת?
אסתר: ודאי הלכה אל רות. היא מוכרחת לבוא תיכף. (צלצול) הנה היא!…
עפרה (נכנסת, נושקת לאמה ומושיטה ידה לעמנואל): שלום!
עמנואל (נושק בסילוד את קצות אצבעותיה): מה שלומי, עפרה?..
עפרה: מצוין!..
עמנואל: איני מאמין… (מתרומם ממקומו מעוצבן קצת; מציץ בשעונו) לי כבר עת ללכת… עפרה, תלויני קצת?
עפרה: טוב
עמנואל ועפרה (נפרדים מאסתר ויוצאים).
אסתר (מביטה אחריהם באהבה ובסילודי אושר).
תמונה שניה
המשך הערב. עמנואל ועפרה יושבים על ספסל בשדרות. פנס סמוך מאיר אותם במקצת.
עמנואל: החלטתי להוקיר רגלי מביתכם. אין לזה טעם…
עפרה: מה זה לך שוב?
עמנואל: מדוע לא מצאתיך כשבאתי?
עפרה: מוכרחת הייתי לראות את רות בענין שיעורי הפסנתר שלנו. מה יש? ישבת קצת עם אמא. אילו ידעת כמה מאושרת היא בחברתך. ביקוריך מרפאים את לבה החולה… במשך השבועות האחדים שאתה פה היא מבריאה והולכת. אני מגזימה.
עמנואל: אבל אַת יודעת שאני בא בעיקר אליך.
עפרה: אתה כבר מתחיל…
עמנואל: וכי מה אני מבקש ממך? רק שתאהביני קצת ולא יותר… רק מבט טוב שלך נחוץ לי… והרגשה שאַת אוהבת אותי… ולא יותר, ולא יותר… את מבינה?
עפרה: אני מבינה, אני מבינה. וזאת אני שומעת ממך לא בפעם הראשונה.
עמנואל: ובכן, את אוהבת אותי באמת?
עפרה: כן.
עמנואל: נשקיני נא!
עפרה (משיקה שפתיה אל לחיו).
עמנואל (מנענע בראשו): הרי זו נשיקה אילמת…
עפרה: האם חשוב כל כך הצליל?..
עמנואל: איני מרגיש את אהבתך… הייתי רוצה להרגישה כשם שאני מרגיש את אהבת אמך. מדוע אין לי ספקות שם?
עפרה: אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך… מה אני יכולה לומר לך עוד? אתה גורם לי יסורים בחקירותיך הנצחיות…
עמנואל: אבל מה טיבה של אהבה זו?
עפרה: זאת היא אהבה נעלה מאוד. כך אהבתי את אבי, כך אני אוהבת את אמי, ואולי עוד יותר…
עמנואל: ובכן, אין זאת אהבה פשוטה?..
עפרה: לא.
עמנואל: כך… עכשיו אני מבין… קץ לאַשליות. טוב כך. עכשיו באמת אין טעם לביקורי בביתכן…
עפרה: אל נא תדבר כך, עמנואל. (מלטפת את זרועו) אני ואמא נסבול מזה מאוד. אמא – התרגשות כלשהי עלולה לסכן את חייה… בוא נא אלינו, בוא. אתה מוכרח לבוא…
עמנואל: לאחר מה שאמרת אינני יכול לבוא… אני מוכרח להפסיק את ביקורי, כדי שאוכל להתנער מכל הענין…
עפרה: וכי מה אמרתי? אילו ידעת מה גדולה, מה עדינה אהבתי אליך. האם באמת חשובה דוקא האהבה הפשוטה?..
עמנואל: (מתרומם מעל הספסל ומושיט לה את ידו): שלום!
עפרה (מתרוממת אף היא. בנעימת תחנונים): נהיה נא ידידים!..
(נפרדים והולכים איש לעברו).
תמונה שלישית
בוקר בחדרו של עמנואל. עמנואל מתהלך בכסות־לילה אילך ואילך, פרוע, מעשן בלי הרף.
עמנואל (סח עם עצמו): זה שבוע שלא הייתי שם… אני בכל זאת סבור הייתי שיבוא איזה מכתב. לא כלום.
(צלצול ואסתר נכנסת כשידה על לבה. עמנואל נופל על צוארה) לא קשה היתה לך העליה אל הקומה השלישית?..(מושיבה על כסא) הלא הרופאים אסרו עליך לעלות במדרגות רבות. אסתר, אסתר!..
אסתר (נושמת בקושי): באמת קשה היה… אז, בלבוב, עליתי אליך ביתר קלות… (פונה כה וכה) מורגש חסרון יד־אשה… רחמנוּת עליך, עמנואל! עד מתי תישאר רווק?
עמנואל: לא אשה נחוצה לי, אלא אהבה… אהבת עפרה…
אסתר: וזו יש לך, עמנואל!.. שתדע! לא באתי לפשר, לא באתי לתווך], אבל “הרוגז” שלך אינו מוצדק כלל וכלל. אתה עושה עוול לה. מדוע חדלת לבוא? מה אמרה לך? אל תשכח שעודנה תינוקת…
עמנואל: לא, לא, כבר אינה תינוקת. לוּ שמעת כיצד היא מדברת. בראשונה האמנתי לך באמת, סבור הייתי: מי יודע את נפש הבת, אם לא האֵם? אבל עכשיו ברי לי שכל דבריך בטעות יסודם. היא עצמאית בהחלט…
אסתר: איני טועה. אני יודעת את נפשה. אמש דיברנו עליך ועל ה“רוגז” שלך – והיא פרצה בבכיה.
עמנואל: לדמעותיהן של נערות כאלה אין שם ערך. אז, על הספסל בשדרות, דיברה דברים ברורים. את כל לבה הגידה אז. אילו, לפחות, לא הוסיפה: “נהיה נא ידידים”!.. כמה מכאיבה אמירה זו מפי הנפש האהובה!.. הרי זאת הודאה מפורשת, סופית... “נהיה נא ידידים”… כלומר: כלתה הרעה! שוב אין כל תקוה!.. לא עצמתי עין בלילה ההוא… לילה איום היה זה, אסתר, לילה איום…
אסתר: ובכן אמרה… זה לא כלום… פליטת פה – ולא יותר. גם היא שבה אז הביתה נסערת מאוד. הסתגרה בחדרה ולא יצאה. אַל יאוש! האמינה לי. אני יודעת את האמת…
עמנואל: רפאוּת בדבריך, אסתר, רפאוּת. אף על פי שעדיין איני מאמין לך. אבל אני רוצה להאמין…
אסתר: ובכן, תבוא הערב? שובה נא אלינו, שובה. שתינו נשמח… נשתה תה… נשוחח… עפרה תנגן לך את “סונטת הירח” כאשר אהבת. ובכן תבוא?
עמנואל: אני עומד על שפת התהום. וגם אותך, אסתר, אני מוכרח להאשים. הלא אילמלא דיברת תמיד: “עפרה אוהבת אותך, עפרה אוהבת אותך” – לא הייתי מתאהב בה כל כך. עכשיו אני שרוי בסכנה… לשעבר, בצעירותי, היה בי כוח להתגבר על משבר נפשי כזה, אבל עכשיו קשה הדבר מאוד. באביב כל כמה שהסער מרעיש ומזעזע את האילן, עלה אינו נושר, אבל בסתיו?!
אסתר: אל יאוש! המפתח ללבה בידי הוא… אני האם… אני בטוחה באהבתה אליך. אנכי אערבנה, מידי תבקשנה… ובכן תבוא?
עמנואל: אבוא.
(נפרדים תוך התרפקות הדדית).
תמונה רביעית
בערב אותו יום, בחדר עפרה. עפרה יושבת אל הפסנתר, פורטת במרושל על המנענעים, ועונה בתוך כך למקוטעין על דברי עמנואל, שמתלבט כאן מעוצבן אחת הנה ואחת הנה.
עמנואל: ובכן, השלמנו למראית עין. אחרי הפסקה של שבוע לחצתי שוב על כפתור דלתכם ושמעתי שוב את הצלצול המוזר… ישבנו יחד בחדר האורחים, ופני אמא קרנו, ועכשיו גם ניגנת לי כאן את “סונטת־ ירח”, אבל ביסודו של דבר לא נשתנה כלום. העיקר חסר… אני מרגיש זאת…
עפרה: אתה כבר מתחיל שוב… (נאנחת עמוקות) אוי!…
עמנואל: איני מתחיל. אני רק ממשיך את שיחתנו שהיתה בינינו על הספסל בשדרות. אותו הספסל הפטלי… כל פעם שאני עובר על ידו צמרמורת חולפת אותי. ובכן אין זאת אהבה פשוטה?..
עפרה: (אינה פוסקת לפרוט על הפסנתר): זאת היא אהבה גדולה יותר… נעלה יותר…
עמנואל: עם האמת אין להיאבק… אני מתחרט על שנעתרתי לאמך ובאתי… (בלי להושיט לה את ידו) שלום! (יוצא).
עפרה (לבדה. אצבעותיה תועות במהורהר על גבי המנענעים. אחרי שעה קלה נכנסת אסתר וידה על לבה).
אסתר: עפרה!..
עפרה (קמה ומתיצבת מול אמה): עמנואל בחדרך?
אסתר: כן. מה אמרת לו שוב?
עפרה (שותקת).
אסתר (בהתרגשות רבה): מה אמרת לו? האם באמת קשה לך לאהוב את עמנואל? את עמנואל?!..
עפרה (מביטה אל אמה רצינית מאוד ואינה אומרת דבר).
אסתר (כושלת כמטה לנפול): אהביהו!.. אני אמך…
(בקול רם וזר, בקול לא־שלה, כמתחננת וכמצווה גם יחד)
אהביהו!!.. (נופלת)
עפרה (גוחנת אליה ופרצת בצעקה): עמנואל!!
עמנואל (נכנס מבוהל, מתכופף אל אסתר אף הוא; שניהם כורעים וטורחים להחיותה – לשוא).
עפרה (ביללה): אני ארוץ לקרוא לרופא. (יוצאת)
עמנואל (תוך כדי כריעה): אסתר היקרה, הקדושה, האחת… (נושק לה על מצחה בדבקות; קם, לופת את ראשו בשתי ידיו ומתרוצץ סביבותיו כיוצא מדעתו; קופא תחתיו רגעים אחדים כמאובן; אחר־כך הוא פונה אל מקום עפרה שליד הפסנתר הפתוח) מתה האהבה… מתה… נהיה נא ידידים!
המסך
שְׁלוּ נַעֲלֵיכֶם...
מאתגרשון שופמן
שְׁלוּ נַעֲלֵיכֶם מֵעַל רַגְלֵיכֶם וִיחֵפִים חוּשוּ אֶת הַקַּרְקַע!
הָיָה אֲשֶּר הָיָה, יִהְיֶה אֲשֶּר יִהְיֶה – הַיּוֹם אַרְצֵנוּ הָאָרֶץ
הַשָׁמַיִם שָׁמֵינוּ וְהַיָּם יַמֵּנוּ.
נֵצֶא הַשָּׂדֶה וְנִשְׁתֶּה בַּצָּמָא אֶת לֹבֶן הַמַּרְגָּנִיּוֹת
בַּדֶּשֶׁא,
אֶת זְהַב הַסַּבְיוֹנִים, אֶת רֶטֶט הַתִּלְתָּן.
הִנֵּה הַיְלָדִים, שְׁכוּרֵי דְרוֹר, מְשַׂחֲקִים בַּכַּדּוּר בִּמְלוֹא
צָהֳלָתָם; קָדְקֳדֵיהֶם מַבְהִיקִים בְּשֶׁמֶשׁ אָבִיב וְעֵין אוֹיֵב
לֹא
תְשׁוּרֵם.
שְׁחוּ וְנַשְּׁקוּ אֶת הָאֲדָמָה, אַל תִּתְבַּיְּשׁוּ. נְעָרִים
מָסְרוּ
נַפְשָׁם עָלֶיהָ וְאֵינָם! נַשְּׁקוּהָ, נַשְּׁקוּהָ – עָלֶיהָ בְּעֶצֶם
תֻּמָּתָן
נָפְלוּ נְעָרוֹת – –
וְדִמְעוֹת שְׁכוֹל אֲשֶׁר לְאִמּוֹת עֲנֻגּוֹת וְכוֹאֲבוֹת הִרְטִיב
רְגָבֶיהָ; אַדּמַת קֹדֶשׁ הִיא – שְׁלוּ נַעֲלֵיכֶם!
ראיתי נשיא בית־דין פולני בתפקידו, ראיתי נשיא בית־דין וינאי, והנה זכיתי לראות נשיא בית־דין ישראלי. משהו אחרת בכל זאת.
כאן, כאן מקום הצדק הטהור, צדק ללא רשע. תבונה וישרות וטוּב־לב. הנה הוא מתיר לקטיגור ולסניגור לפשוט את גלימותיהם השחורות מפני החום, אם כי על ידי כך נגרע הרבה מכבודם וממשקל טענותיהם.
הנאשם, מי שהיה “קאפּו” באחד ממחנות המות, בר־נש מנוּון, נראה בכלובו, לימין השוטר, כעכברוש במלכודת. העד שהכירו ברחוב ומסרו למשטרה, איש צעיר, אשר כרוב הניצולים השׂרידים, חתימת־דמע דקה מן הדקה מבלחת בעיניו, מגולל בעמידה את דברי עדותו הנוראים, ונשיא בית־הדין על דוכנו כותב מפיו כתלמיד מפי רבו. כיצד התעלל האיש בקרבנותיו, אחיו בני עמו, כאחד המרצחים הנאציים.
–…שני יהודים בלגיים נתלו באשמתו. הם עשו נסיון של בריחה והוא תפסם בכך והלשין עליהם…
כאן זקף הנשיא את ראשו, הציץ בפני העד והמשיך לכתוב כמהסס, כמאמין ואינו מאמין.
–…תלויים היו בחצר על העץ שליד שולחן־האוכל. מקומי בשעת הארוחה נזדמן לי דוקא תחתיהם…
– איך?.. ממעל לך ממש?.. תלויים?!..
– כן, כן!
ניענע בראשו נשיא בית־הדין אציל־התואר, כמי שדבר־מה רציני התחולל בינו לבין עצמו. אין זאת כי אם פתאום, בפעם הראשונה בימי כהונתו הנעלה, התפלץ מענין התליה בכלל, וכאילו ניתן עליון על כל בתי־הדין שבעולם, החליט: חסל עונש תליה! לתלות אסור, ויהי מי האיש!..
ברם… ברגע זה, ודאי, צף ועלה בדמיונו פרצוף־הזוועה, אשר כה נחקק בנפשנו ואשר ילוונו וירעיל את הויתנו עד סוף כל הדורות – והוא הסתייג ואמר אל לבו הרוחש דבר טוב:
– לאט לך.
כרך ד
מאתגרשון שופמן
במועל ידו...
מאתגרשון שופמן
לשלמה אוירבך
בן לילה נהפך העולם. עליזי נצחון התנשבו דגלי צלב הקרס ממעל לבנינים. אוירונים חדשים ניסרו במרום, מסומנים בצלב־הקרס אף הם. שעט קלגסי הנוער, פּלוגות פּלוגות, הרעיד את האדמה, פני להבים פניהם, ולא פסקה שירתם:
היום לנו גרמניה,
מחר לנו תבל כולה!
הנער היהודי, בן החמש־עשרה, יעקב אייזלר, הלך הביתה מהשיעור העברי ונשא בחיקו את התנ"ך, כשהוא לוחצו אל לבו ביד ימינו. כל כמה ששיכל את דרכו בארחות עקלקלות ובסימטאות צדדיות, באו לקראתו הקלגסים ההם. מכל צד באו, מכל צד!
בהתקרבו אל בית־הנתיבות, ראה את עצמו פתאום סגור ומסוגר בתוך המונים מריעים ואין לנטות ימין ושמאל. לחרדתו הנוראה עמד מיד על סיבת הדבר: “המנהיג” עצמו בא לעיר!
והנה הוא רואה אותו עומד על גבי האוטו שלו – במועל־יד. הוא הוא!… ובמועל־יד, בזה אות־הברכה הנאצי, הריעה לפניו כל האוכלוסיה המשתוללת: “הייל, הייל!” מתוך תדהמה ופחד הרים הנער את ידו אף הוא – והתנ"ך נשר מחיקו, נחבט בקרקע, נפתח – –
סנוקרות ניחתו בו מכאן ומכאן, הופּל לארץ, נרמס, אבל את הכאב לא חש מחמת הבושה הגדולה מפני עצמו על המעל האיום אשר מעל – במועל־ידו.
אוֹר
מאתגרשון שופמן
עוד הרבה זרחן בעיניו, שפע אור – אחרי כל אשר עבר עליו. כה חזק אור־עיניו זה מטבע ברייתו, עד שגם מחנה־המות, ממנו נמלט ברגע האחרון, לא יכול לכבותו, והוא ודאי שעמד לו. כוח־חיים, שגורל מיליונים עליו לא צלח.
מעדנות הוא מתהלך עתה כאן ותוהה עלינו, על כולנו, כיצד אין אנו נהנים מזיו היום כמוהו, כיצד אין אנו רואים את זהב הארץ ואבני־חן אלה, המשתפכות בראש כל חוצות. כיצד?!
מוצק הקרקע תחת רגליו, אל דברי אויב לא ישעה, לא ישמע אותם כלל, ולדאגותינו לא יבין. הוא והשמש, הוא והאור – אור, אור, אור.
כולו קוֹרץ, כנראה, מאותו היסוד, שלא ניתן לכליה. עידוּד ובטחון הוא משרה עלינו בעיניו המאירות. כי היד הנעלמה, אשר הצילתהו משם, לא היתה חותרת ומביאה אותו אל חוֹפנו, לולא היה זה חוף מבטחים.
כן, עידוד ובטחון במחיצתו, שאננוּת ואמוּנה. לחסוֹת בצלנוּ הוא בא – ובצלוֹ חוֹסים אנחנו.
עתה נרחיק לכת
מאתגרשון שופמן
לרחל ולזאב
את טעם העצמאות טוֹעם כל אחד מאתנו על פי דרכו. אני טועם אותה בעיקר תוך טיול מחוץ לעיר, בזו האפשרות להפליג במשעולי השדות ללא שום היסוס, הלאה הלאה, “אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת”.
כי שם, בנכר, הרחק לא הרחקנו. לא העזנו. “ולַיוֹצא ולבא אין שלום מן הצר”. וגם בבואי הנה, קשה היה לראות את המצב בנקודה זו והוא אינו שונה בהרבה. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”.
ורק עתה, אחרי כל אשר התחולל לעינינו בשנה האחרונה, הנך יכול להיענות לקריאת המרחקים המפתים, להתיחד עם הטבע בפינות רחוקות, בודדות, מוצנעות, כנפשך שבעך, ולהסתכל ולראות את הכל בשלוה, לראות כהלכה, עד תום. שם ראינו ולא ראינו; שם הלא יראנו לראות…
בצמא אני שותה את מראה הסביונים והחמציצים בדשא הרטוב, את התלתן הרוטט ברוח, את עדר הפרות המנומרות. שאננה־שאננה נישאת להקת ציפורים גדולה ברקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה, כעין אריגה מעשה רשת, אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. והנה נמלכה פתאום והפליגה אל האופק – ואני אחריה.
עתה כאן אַל נמהר, כמו שם, לשוב על עקבנו. עתה כאן נרחיק לכת, נרחיק לכת.
בקרקס
מאתגרשון שופמן
שוב אני רואה אותם, כמו לפני שנים הרבה, בילדותי, מפליאים לעשות בלהטי האַקרוֹבטיקה המקובלים, ה“מסורתיים”, הורים וילדיהם. דבר לא נשתנה, דבר לא נתחדש. עולמות נהפכו בינתים, והם בשלהם. לדידם, יחזור הכל לתוהו ובוהו – ובלבד שהקרקס יישאר!
בני־אדם של הפקר. אם איש מהם יפול וימוּת, מי ינוּד לו? הלא לכך נוצר. יצוּרים מפּלנטה אחרת כביכול, ללא קשר נפשי בינם ובינינו.
זאת יודעת האַקרוֹבטית הותיקה, ועל כן, בהגיע “הופעת” שתי בנותיה עוּלוֹת־הימים, הופעה מסוכנת ביותר, בטרַפּציוֹת התלויות במרומים, תחת עצם הגג, לא סמכה על אנשי הפרסוֹנל, אלא בעצמה בדקה את החבלים והכלונסאות, קשרה והידקה באצבעותיה החזקות, הגמישות, המאוּמנות. כי אם אין היא להן, לבנותיה אלה, הרכות בשנים והמשליכות את נפשן מנגד, מי להן?
והרי היא, אַקרוֹבטית ואֵם, ניצבת כאן, לבדה בפני עולם אדיש וזר, ערה וחרדה, ידה על הסולם המוצב לכל צרה שלא תבוא – “ועל גוזליה תרחף”.
קריצת עין
מאתגרשון שופמן
כל הימים הוא יושב בבית־הקפה הקבוע שלו, יושב בנחת, בהרחבת הדעת – לאחר שכל הארצות הקיאוהו בגלל הרפתקאותיו ומעשי תעתועיו. בעינים מעורפלות הוא מביט בעד החלון לתוך חללו של חוץ, כתוהה על הראשונות וכהוגה רחשי תודה עמוקים למדינה־מולדת זו, המדינה היחידה, שאספתהו תחת צל קורתה, כאסוֹף אם אל תוך ביתה בן מביש ומחפיר, אבל בן.
עכשיו קשה להאמין, שהוא הוא אותו ההרפתקן־הוירטוּאוֹז הבינלאומי. מרוכז ומכונס בתוך עצמו הוא יושב, מהורהר מאוד – כהוֹגה, כמשורר, כפילוסוף. ניכר שתחושת־תקוּמתנו נגעה גם בו, חוללה מהפכה בנפשו, והוא נעשה בעל־תשובה מהמין המעוּלה, זה העולה על הצדיק הגמור. זוּקק האיש ונתעלה.
פתאום לפתע ננער, פנה כה וכה, כמחפש בעיניו את מישהו – ומשראה את רעהו ואיש־סודו הולך ובא, רמז לו על דבר־מה הידוע, כנראה, רק לשניהם בלבד; בקריצת־עין מופלאה רמז. זו היתה קריצה!.. וכל השערותי הטובות התנדפו כעשן.
הצריף הארעי
מאתגרשון שופמן
הבנאים, כשהם עומדים לבנות בית חדש באחד המגרשים, הם מתקינים שם לפי שעה צריף ארעי, נקודת אחיזה בשבילם ובשביל הכלים והמכשירים וכו'. בית־לבנים קטן, מסויד ומשויף מבחוץ, לבן, מבהיק, תאוה לעינים, עד שהרהור מתגנב: הבית הגדול, שהם מתכוננים להקים פה עתה, למה?!
רק אשה אחת...
מאתגרשון שופמן
רבים היו הידידים והידידות בין באי הבית הזה, אבל רק אשה אחת עמדה לו לבעליו, לאיש הרוח, בן השבעים, “בנפול עליו הרעה פתאום”, במות עליו אשתו הצעירה ממנו, משען־חייו ופלג־הויתו ממש; רק אחת, ידידת־נפש עדינה ורבת־חן, נכנסה בעבי הקורה ותמכה בו ביום הקבורה. לולא היא ששילבה זרועה בזרועו, ודאי היה כורע בעת ההלויה תחת נטל אסונו.
כך הוליכתהו אחרי מיטת אשתו, הלוך והחזק בו, צעד צעד, עד שהגיעו אל בית־העלמין. ברם משעמדו בין המלווים הצפופים על שפת הקבר הפתוח והטבלה עם שם המתה – מפורש! – כבר נזדקרה על גביו והם ראו מה שראו, שוב לא יכלה האשה להתאפק אף היא, ובכי נורא תקף אותה, בכי איתנים (כאילו לא על מות ידידתה־אהובתה בלבד בכתה, אלא גם על ענין המות בכלל), ורגע נדמה, שהנה עוד מעט ושניהם יתמוטטו ויפלו יחדיו, אבל ככל שגברה הסכנה, כן הוסיפה כוח להחזיק באיש־חסותה, בעצמה התמוטטה כמעט וממנו לא הרפתה!
הזעזוע הנפשי הפיל את האומלל למשכב, אבל היא לא עזבתהו גם עכשיו והוסיפה לטפל בו, השכם והערב, במסירות, בהקרבה עצמית, כשם שהיא מטפלת בבעלה או בילדיה, בהיותם חולים, וחתרה להקימו על רגליו, ויהי מה. בטוחה בכוחה, שינסה את מתניה להיאבק עם הגורל עצמו… נשים אחרות בנסיבות כאלה אינן שוכחות לשמור על תחום מסוים: רק את ה“אנושי” בלבד תענקנה לך ולא יותר, ואילו היא, האשה הנפלאה הזאת, לא ידעה גבולות ולא הכירה תחומים: גם נשקה לו פעם בחשאי.
נשיקה נעלה היתה זו, נשיקה קדושה, והיא שהחזירה לעיניו את אורן הראשון בימי אבלו הכבד.
מלה חדשה
מאתגרשון שופמן
מפני מלה חדשה שלהם האנשים מפחדים יותר מכל…
דוסטוייבסקי
עוד בשעת כתיבה הרגיש הסופר, שמלה זו עלולה לגרום לו אי־נעימות. הרגיש זאת במעומעם. והנה רק עכשיו, בשעה מאוחרת בלילה, אור ליום, בו יופיע מאמרו בעתון הבוקר, צץ ועלה הדבר בעליל: “מה עשיתי!..”
יש בה במלה זו משהו ממרה; משהו פורץ את הקו המוסכם, המקובל. מלה מרדנית זו עלולה להרגיז את קהל קוראיו. כיצד יצא לרחוב?!
מה לעשות?! תמיד, תמיד הוא עומד על פליטות הקולמוס הרעות שלו לאחר זמן, בשעה שכבר לא ניתנו לתיקון. והוא כבר יודע מראש, שלא יוכל לישון הלילה.
אבל אולי, בכל זאת, עוד אפשר לעשות מה? התלבש ורץ לבית־הדפוס. עם חצות. אולי? נכנס והביט אל מנהל־הדפוס כמו אל מי אשר מות וחיים בידו. והוא פנה אליו כמתחנן:
– אולי עוד אפשר להחליף מילה אחת באחרת?
– לא. העמוד כבר יצוק. אי אפשר.
– אולי בכל זאת?..
– הדבר היחידי, שאני יכול לעשות לך – לגרד את המלה.
הדבר נעשה, ונרגע שב הסופר לביתו ושנתו ערבה לו.
פחדן! פעם אחת בחייך כתבת מלה חדשה, שלך – ואותה גירדת!!
בחצר בית־החולים
מאתגרשון שופמן
הנכנס לחצר בית־החולים הגדול הזה בפעם הראשונה מתבלבל במבוך של המחלקות הרבות והשונות.
– היכן המחלקה של פרופסור ז'?
והאחיות בשביסיהן ובסינריהן מצביעות לכל ארבע הרוחות – והמחלקה איננה!
– כאן המחלקה של פרופסור ז'?
– לא!
פרופסור ז' הוא הרופא הגדול, אשר שם עולם לו, אחד מאותם המומחים שמלאך־המות סולד מפניהם, כי על כן אשרי החולה הזוכה להתקבל בבית הזה.
והאיש מתרוצץ בחיפושיו אילך ואילך כמטורף (בשביל עצמו או בשביל אחד מבני ביתו?), מעלות ומורדות. לנגד עיניו מבליחות האחיות בשביסיהן ובסינריהן, צעירי הרופאים בחלוקיהם, חולים נישאים באלונקות…
– שם, שם, האגף האחרון! – הראה לו האחד.
בבהילותו הרחיק ועבר את האגף הזה והגיע עד ירכתי החצר. התחיל יורד במדרגות. מה כאן?.. קבוצת אנשים ונשים עומדת דוּמם. בניגוד למחלקות האחרות, רבות הלהג והמהומה, הושלך כאן הס.
– מחלקת הפרופסור ז'?
האנשים מביטים אליו בתמהון, כמו מעולם אחר… מה לזה בינינו?! רק עכשיו ראה את האיש, בעל זקן ופיאות, היושב ואומר תהילים בלחש, וגם את שני הנרות הדולקים – –
ויבן.
מחנה עולים
מאתגרשון שופמן
מרחוק, מעל אחת הגזוזטראות שבמושב הסמוך, מרהיב מחנה־העולים על טורי אהליו המיוּשרים, המבליחים בחמה, ואתה רוצה לקרוא עם החוזה הנכרי, שתוּם־העין: “מה טובו אוהליך!..” אבל מכיון שהנך מתקרב לשם ונכנס למחנה פנימה וצד את מבטי הזעם הנזרקים אליך מכאן ומכאן, מיד מתבקש פסוק אחר, פסוקו של משה: “וַתֵרָגנוּ באהליכם”… (הפסוקים, “כעצמות היבשות” הללו, קמים עכשיו לתחיה!).
בד־האוהל ירוק־כהה; לוּ, לפחות, לבן היה! באכזריות טופחת עליו החמה ומענה את האנשים בתוכו. צפיפות, בטלה, שעמום. בשעות הקבועות צובאים האנשים בנעריהם ובזקניהם על אשנב־המטבח, צובאים בתור, כדי לקבל את מנת־האוכל. נשים עם יונקי־שדים בזרועותיהן. התוֹר, התוֹר! מהם, ודאי, עמדו שם כך גם בתור ההוא…
אוירה כבדה, ציפּיה, מתיחות, צוֹעניוּת. אבל הנה צפה ועלתה מתוך כל ההויה הכבדה הזאת נערה עוּלת־ימים, יפת־תואר, עם זוהר מיוחד בעיניה, זוהר, אשר כל מדוֹרי הסבל העל־אנוֹשי, אותם עברה הנערה עד הגיעה הלום, לא יכלו לוֹ, וכמו רוח מרעננת חלפה כאן פתאום ושינתה את פני הדברים. הרי שסוף־סוף צדק בן־בעוֹר מבן־עמרם: “מה טובו אוהליך!..”
עשיתי אזני כאפרכסת...
מאתגרשון שופמן
אין נחת הרבה בשיחם ושיגם של ההמונים המצטופפים פה ושם בשדרות. אבל פעמים כדאי להתעכב כאן קצת ולהטות אוזן. מתוכחים, מתפלמסים, מתפלספים. ועתים, שלא בידיעתם, הם נוגעים אפילו בבעיה פילוסופית־מוסרית עמוקה, רצינית.
– אתם אומרים “נקמה” – טוען האחד – ואני בכל זאת לא הייתי יכול להרוג ילד גרמני. לא, לא הייתי יכול…
– אם אתה מדבר כך – נתרתח השני כנגדו – הרי אתה האכזר הגדול ביותר כלפי עצמנו. הרי שאין לך שום רחמנות על ילדינו אנו!..
השנַים הללו הם ראשי המדברים כאן, וערב ערב הם מתוַכחים על איזה נושא. מעוּטר בזר־נצחון יוצא תמיד זה הגבוה, רב ההוּמוֹר, משה שמו, והדברים הגיעו לידי כך, שאיש־ריבו הגוּץ, בעל ה“קסקט”, כבר התחיל עוזב את המערכה באמצע.
כל זמן שמשה איננו (זה, כרגיל, מאַחר לבוא), הוא הופך כאן עולמות, מתגנדר בידיעותיו הפוליטיות והאיסטרטגיות, אבל מכיון שהוא רואה את הלה מתקרב והולך, מיד קולו תש ושוב אין לו הבטיחוּת הראשונה. ופעמים אפילו מפסיק הוא את דיבורו באמצע ומסתלק.
הנה הערב פתח ואמר:
– אנו, היהודים, רעה חולה אחת יש לנו, שהיא מקור כל צרותינו ואסונותינו…
עשיתי אזני כאפרכסת… ברגע זה בא משה – ומה היא רעה חולה זו לא זכיתי לשמוע.
"אנחנו הבונים!"
מאתגרשון שופמן
נמשכתי אליו, אל ידיד נעורי זה, המשורר באידיש, משורר דק וענוג, כאשר בא הנה מאוסטרליה לשם ביקור במדינה. יפי תארו וחן מהותו נשתמרו עדיין. זכרנו ימים ראשונים, ימי לבוֹב, ורשה, וינה, את חברינו־ידידינו המשותפים, אשר נשארו במקומותיהם ונספו בשוֹאה הגדולה. התרפקתי עליו כפלים: עליו, על הפרט הנאהב וגם… כהתרפק על השריד.
משורר באידיש הוא, כאמור. תמיהני, אם בין כל חבריו נמצא עוד אחד הדבק ובקי כל כך בשפה זו כמוהו. עתים פולט פיו מילים, ביטויים והברות, שרק בילדותי שמעתים מפי סבתא שלי. אהבתו, מסירותו וקנאותו לאידיש אינן יודעות גבול. בוינה, זכורני, בימים “הטובים” הראשונים, בימי פרנץ־יוסף, בלב־לבו של הדיבור הגרמני, והוא עצמו תלמיד האוניברסיטה המקומית, אוהב היה לבקש: “האָט איהר אַ שוועבעלע?” (יש לך גפרוּר?). ובאיזה תענוג הגה את ה“שוועבעלע” הזאת!
על כן קשה היה לי לראות עכשיו, כיצד סובל האיש, שעה שהתהלכנו ברחובות ומסביב מהדהד הדיבור העברי הקולני של הנוער, התלמידים והתלמידות; אלה האחרונות, הגנדרניות, מטעימות תכופות את ה“בטח!” שלהן וּמערות לתוך השפה העתיקה את כל חיוּתן, לשדן, שובבוּתן ורעננוּתן. רוח כהה ירדה עליו, כמי שהבין פתאום שהענין שלו אבוּד.
והנה רחש לבי דבר טוב והולכתיו אל אחד הבתים ההולכים ונבנים, וכאן, מבעד לטרטור המערבל, קלטה אזנו את האידיש החריפה של הפועלים הקוראים את קריאותיהם אלה לאלה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. כאן האידיש היא עדיין המושלת בכיפה.
כהרף עין נשתנו פניו וקורן כולו הציץ בי כמתנחם: “אבל אנחנו הבונים!”
במקום נופש
מאתגרשון שופמן
במקום נופש, יפה־נוף, נזדמנו שלשתם: שני הפייטנים, בני ארבעים־חמישים, והסוחר העשיר, בן השבעים. קמעה קמעה נתקרבו זה לזה, שוחחו בחורשה מעל גבי כסאות־המנוחה, אף טיילו שלשתם יחד בסביבה הנאה.
מתוך אדיבות סבלו אנשי הפיוּט את איש העסקים ה“יבש”, ורק במרוצת הימים התחילו למצוא ענין בשיחות החולין שלו, שהרבו את ידיעותיהם “במילי דעלמא”, וגם בו גופו מפאת היותו, על אף גילו, שופע בריאות, רעננוּת ועליצות־חיים. איש תואר, גבוה, זקוּף. סגולות חיצוניות אלה הן ודאי שסייעו להצלחתו בעולם המסחר, עוד בשבתו בחוץ־לארץ. זה לא כבר נתאלמן מאשתו השלישית, אשה צעירה מאוד, אשר מתה בלדתה.
בסתר לבם, בכל זאת, הרגישו בו את היסוד הזר, ששפת־נפש משותפת אין בינו ובינם. ועתים הפליגו בהרהוריהם ובהסתכלותם כל כך, עד ששכחוּ את מציאוּתו על ידם לגמרי. כך, פעם בשעת טיוּל לפנות ערב על שפת הים, נזכרו בו פתאום והציצו אליו, כדי להיוכח, אם גם הוא מתרשם מפלאי השקיעה כמוהם, ואז, בהיותם מסוּנורים מדמדוּמי החמה, נראו להם פניו קודרים, טרגיים, מלאים כתמי אופל, כמי שנתפס בקלקלתו…
והנה בוקר אחד באו אליו אורחים מן העיר: שתי בנותיו הנשוּאות, נשים יפות ואלגנטיות, ועמהן המון ילדיהן, מחנה עצום מאוד.
– סבא, סבא!.. – הסתער אליו אחד הנכדים, ילד יפה להפליא, ולפת את ברכיו.
שני הפייטנים, רווקים, ערירים, הביטו אליו בקנאה, ולפתע חשוּ בעליל את כוחות־החיים העצוּמים, התוססים בו, בבן השבעים הזה, גם עכשיו. והם התחילו נוהגים בו כבוד מיוחד והשתאו לו, כהשתאות לאיתני הטבע הללו, השייכים – כך סבורים היו – להם ולא לו.
כרך ה
מאתגרשון שופמן
הזרוֹע
מאתגרשון שופמן
חברים היו שניהם בראשית נעוריהם אי־שם באחת המדינות. נתגלגלו הדברים, כפי שמתרחש עלי אדמות לא אחת, והאחד הצליח בכל אשר פנה, עלה מעלה מעלה ותפס מקום בצמרת השררה עד כדי כך, שמות וחיים היו בידו. לעומתו – השני, ביש מזל, ירד מטה מטה, נהדף מכשלון אל כשלון עד שנסתבך בענין רע ועונש חמוּר היה צפוּי לו.
אז זכר המסכן את חברו לשעבר ונדמה היה לו שאם רק יגיע עד מקום־כבודו, יתייחד עמו בחדרו, יזכיר לו ראשונות ויבקש על נפשו – ונוֹשע. רבות התלבט, התרוצץ עד שהשיג את היתר הפגישה הגורלית.
והרי הם יושבים שניהם לבדם, פנים אל פנים. זה מדבר תחנונים, וזה, השׁליט, מתנכר, שומע ואינו שומע, מרחיק מבטו אל מעֵבר לקדקוד איש־שיחו, עד שקם וענה:
– אני איני יכול לעשות כאן כלום. החוק מעל לכול!
כשלו רגלי האובד, חשכו עיניו והוא הגביר תחנוניו וגם נגע קלוֹת בזרוע ידיד־נעוריו – והנה היא קרה וקשה כפלדה, כאותה פלדה, ממנה הגיליוֹטינה עשויה.
רגעים נעלים
מאתגרשון שופמן
רחמנות על אדם העולה על מיטתו בערב ברוח נכאה.
לכאורה, עתה ינוח וצערו ירפה ממנו קצת, ותהי להפך. דוקא על משכבו, בחיק הלילה, הדבר המציק לו מתחיל משתולל, מקבל ממדים מבהילים, משתלט על קרבנו בכל אכזריותו – ובמצב שכיבה הלא קשה להתגונן… תמוטה גמורה. כבר הוא חש בלבו כחולה־לב מובהק; עכשיו כמעט ששכח את העילה הראשונה והריהו חרד לבריאותו. שבור ורצוץ הוא מתהפך מצד אל צד – ואין מציל.
והנה כעלות השחר – רעידת־אדמה. כה מובנת מאליה היתה הפעם, צפויה ממש. והזעזועים החזקים, הזועפים, מלווים רעם עמום, מה נעימים היו, מרפא לנפש. כל הסיוטים הליליים התנדפוּ בבת־אחת –הנה הנו הקץ הנכסף! ברם, הרגעים הללו לא נמשכו הרבה והכל נח ושב כשהיה.
כי כך הוא דרך העולם: רגעים נעלים, גואלים, נפסקים חיש.
מכתבים
מאתגרשון שופמן
הוא ישב ועסק במיוּן מכתבים ישנים, שנערמו עד לבלי הכיל. קצתם השמיד וקצתם שייר. ומכתבי הנערות? היו ימים שהמכתבים האחרונים מסוג זה שיכחו וטישטשו את המכתבים הראשונים; ברם, עכשיו כולם ישנים־נושנים, נחלת העבר הרחוק, אין יתרון לזה על זה ושוּב אין בהם חפץ.
ורק את המכתב של אהבתו הראשונה היסס לקרוע. היה זה מכתבה של מייטה, אחותו הצעירה של אחד מידידי נעוריו, ילדה כמעט, אשר כתבה אליו מעיר מולדתו, בהיותו נע ונד בנכר. ערב אחד שב לחדר מעונו, ובטרם העלה אור מצא את המכתב מוּטל על אדן החלון בתוך כתם של אור הירח. הוא זוכר היטב: השיקוֹ לשפתיו… לא, את זה אינו יכול לקרוע.
פּתאום צלצוּל בדלת והדוור הושיט לו מכתב־הווה.
מאיריס, מהנערה של עכשיו. האהבה האחרונה, כנראה. כאשר הכיר את זו לפני ירחים מספר, החווירו בדמיונו כל הנערות הקודמות אשר ידע בכל ימי חייו. כמוה עוד לא היתה לו! והנה היא כותבת:…“לא נוכל להיפגש עוד. אני מבקשת אותך לעקרני מתוך לבך”… וכו' וכו'.
והוא לקח את מכתבה של מייטה, צירפוֹ לזה של איריס וּבבת־אחת קרע את שניהם.
הסנדלר
מאתגרשון שופמן
תוך כדי טיפולו בנעלי, רחב גרם, גברתן, ישב על השרפרף ודיבר באידית, שלתוכה נשתרבבו: רומנית, גרמנית, רוסית, פולנית וגם עברית. על כל גלגוליו בימים הנוראים ההם סיפר, על כל אשר סבל והתענה תחת יד הנאצים ברומניה, ארץ מולדתו. הראה שסע מאחורי תנוּך אָזנו כתוצאה ממכת קת רובה. ואם אחרי כל אלה עוד יצא חי, הרי אין זה אלא בזכות סנדלרותו, שהיתה נחוצה להם כל כך.
– ורק משנתקרבו הרוסים נעשה המצב מסוכן. הם התחילוּ בורחים וחטפו והרגו את היהודים הנשארים, שלא יספרו…
– וכיצד ניצלת אתה?
– נכנסתי בערב לגורן של איכר רומני והתחפרתי שם בתוך ערימה של שחת וכך שכבתי שם שני ימים ושני לילות רצופים, ללא אכילה וללא שתיה, עד ששמעתי את קריאת בן־האיכר אל אביו: “הרוסים כבר כאן!”…
– אני מתאר לי, שהשכיבה בתוך השחת הריחנית היתה די נעימה.
– ואיך! שכבתי והנשמה היתה תלויה לי בחוד חוטמי…
– נו, ועם הרוסים מה?
– טוב מאוד. אלא שלקחו להם את השעון מכל עובר ושב. השעונים הרבים מחורזים היו לכל אורך זרועותיהם… נער אחד, יהודי, סירב לתת להם ומיד נורה ונפל. גם את שעוני לקחו. “פּוזַ’אלויסטה!” (בבקשה!) אמרתי ונתתי בלי כל שהיות…
כך הפליג וסיפר ארוכות על דברים ידועים ולא ידועים. כיצד התנקם בקצין נאצי. מתוך מכוניתו הוציאו ברגע האחרון, באמרו להימלט על נפשו, הכהו מכות רצח והסגירו לידי הרוסים. ועוד ועוד ועוד.
לאחר שקמתי והלכתי, עם גמר תיקון הנעל, עוד החזרתי פני אליו ואמרתי:
אותו שעון, שהחייל הרוסי לקח אצלך אז, שוב לא תקבל חזרה, כנראה.
– לא, לא, לא!!
– אבל היית מכיר אותו, את שעונך זה, אילו נזדמן לידך עכשיו?
– אפילו בלילה!
חמור נוער
מאתגרשון שופמן
משותק למחצה עסק הערבי הצעיר במכירת אדמה שחורה לבעלי בתים בעיר בשביל גינות הנוי אשר להם. את האדמה הטובה הזאת חפר מתוך קרקעיתו של ואדי לא רחוק, הטעינה על חמורו בשני שקים מלאים, אחד מזה ואחד מזה, עלה וצירף כאן גם את עצמו וברכיבה הגיע אל לקוחותיו. ביגיעות על־אנושיות עלה לו הדבר, תוך רעידות וּפרכּוּסים.
שבילים עקלקלים ותלולים, מעלות ומורדות, אבנים וטרשים, אבל החמור רגליו דקות וחזקות וכפותיהן רגישות ומששניות. בזריזות מפליאה הוא בורר לו את קטעי האדמה הרכה, עולה ויורד והילוכו תחת כובד משאו אֵיתן. בעליו הנכה יכול לבטוח בו.
כבלעם בשעתו, בכל זאת, לא נמנע הערבי מלהכותו. לכך, כנראה, הספיקו כוחותיו עדיין. ניטלטל אילך ואילך, כל עוד נשמה באפּו, ראשו מורכן, ובטוריה שבידו, בה חפר את האדמה, דירבּן ו“חצב” בירך הבהמה המסכנה הסבלנית. מיצמץ בשפתיו דרך חיבה כביכול – והכה הכה ופצוע. והנה הפשיל החמור ראשו כלפי מעלה והתחיל נוער ארוכות, ללא סוף – ספק צהלה ספק יללה – – האם ידע אשר יקרה עתה?
רוכבו נפל אחור ולא קם.
חיבוק
מאתגרשון שופמן
האיש ואשתו עסוקים כל היום אי־שם בחוץ, ומשק הבית וגם גידול הילדים מוטלים על שכם העוזרת, ערביה צעירה ומוצקה, ששׂערה שחור כפחם. ניכר שבכל מאודה אוהבת הנערה את הבית היהודי הזה ולא תחליפהו בשום מקום אחר בעולם. צריך לראות כיצד היא תולה את הכבסים על גבי החבלים בחצר, באיזו זריזות, באיזו מסירות, או כיצד היא נושאת את הסל המלא והכבד מחנות־המכולת והילד בן־השלוש תפוס בזרועה השניה.
רוחות וגשמים השתוללו אתמול על הר־הכרמל ומן הים גחו בזו אחר זו חשרות־מים והחשיכו את חללו של חוץ. הילד הבהיר נלחץ הפעם אל אומנתו השחורה ביתר עוז. בשתי זרועותיו לפת את צוארה וכבש בו את ראשו מתוך כלות־הנפש. לחיבוק כזה ממנו עוד לא זכתה אפילוּ אמו־יולדתו – וחבל שישעיהו בן אמוץ לא ראהו!
דור הולך ודור בא
מאתגרשון שופמן
על הר־הכרמל, ליד אשנב המסעדה, בעדו נמכרים כריכים וכל מיני מתיקה לעוברים ושבים, מתלקטים ערב ערב תלמידים ותלמידות הרבה, בני 16־14, וקולותיהם הצעירים מרעננים את האויר. כל כמה שנטה אוזן להם, אנו בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין. עולם אחר בתכלית. השמעתם פעם בשדרות־חן, בתל־אביב, את הצויצה הקולנית של שפעת האנקורים, שעה שהם מתכנסים שם בערב עם חשיכה לשנת־הלילה? הנה הושיטה האחת את ה“פלפל” שלה לאחד הנערים לשם נגיסה – הדבר היחידי המובן עדיין גם לנו.
הנערות במכנסיים, נערה נערה והאופניים שלה, כמוהן כנערים, כוּלם שקוּעים בשיחם ושיגם וצחוקם כל כך עד שנדמה, כי שכחו עולם ומלואו, שכחו את הכול ושוּב לא יזוּזוּ ממקום־פגישה זה. אבל כאילו לפי אות טמיר, ברגע מסוּים אחד הם עולים בבת־אחת על כּלי־הרכב שלהם ומתפזרים בכיווּנים שונים ונעלמים.
ריק ההר ושומם.
זכרון יעקב
מאתגרשון שופמן
ליעקב כהן
שוקט ומהורהר גן המושבה, וכמה מהאקליפטוסים שבו מוטים על צדם, דרך שכיבה למחצה, כחולים, והרי הם נשענים בצמרותיהם אל חיק אחיהם הבריאים, הזקופים. עגמומי הגן, והנערים והנערות המשתובבים כאן צר כוחם להחיותו.
את העיירה בגולה מזכיר השוּק. חנויות קטנות, דוכני פירות, מכירת בגדים ישנים בחוץ, כל מיני “סחורות” על הקרקע, ברזל מוחלד. פראי־עין ומוצקי־עורף, מזדקרים שרידי הערבים. להג הרבה וקולי קולות מקימים כאן “העיראקים” מהמעברות הסמוכות, כשהם מתרוצצים אילך ואילך מדובללים־מבולבלים. ורק הסנדלר ה“רומני” על השרפרף, עולה חדש אף הוא, המתקן נעלי עוברים ושבים, נראה “מסודר” ונטול־דאגות; המסמרים בפיו, כמשפט הסנדלרים מאז ומעולם, והאשה יושבת אצלו.
ובפרבר, מאחורי שדרת הברושים העתיקים, המאובקים חבוּיים בתי ההבראה, ובעד הגדרות נראים עתה, עם גמר העונה, כסאות המרגוע – ריקים ועזובים. הלאה, מעבר לכל אלה מוליך השביל אל הים, מוליך בין אבנים וסלעים, שהמון לטאות, זוגות זוגות, רוחשות על גביהם ובנקיקיהם – אפור על גבי אפור. אלה מסתכלות בך בעיניהן העגולות והזערוריות, שהחכמה העליונה נשקפת מהן.
עתה יצאת למרחב וצועד בנחת לאורך שׂפת הים. על גבעה משמאל, ניבט אל מול פני הסטיכיה הרוגעת, עומד בית־אבנים קטן, בודד, בית חדש, יפה להפליא, בית־צעצוע, ונדמה כאילו צץ כאן מאליו, מתוך שפעת האבנים הללו מסביב לו, אבנים אין קץ, הבהירות והעליזות כמוהו. צהרי חשוון. שקט ושלווה. שמים וים והבית הזה. דממת אלוהים. הנה נפתחה אחת הדלתות ואשה צעירה בגלימה אורירית יצאה אל הגזוזטרה, פנתה כה וכה וחזרה ונכנסה והגיפה הדלת אחריה.
אורח
מאתגרשון שופמן
כחולם תעה הזקן המוזר אילך ואילך בתערוכת הנשק. לא הביט אל שאר הצופים הרבים ורק אל הצנחנים־הפּוּחלצים, עמוּסי־תחמושתם, נשא עיניו העששות, כאילו אותם הכּיר אישית. תכוּפות התיישב על כל מקום־ישיבה, שנזדמן לו, על אבן, על זיז ופעם גם על הקרקע: כל כך עייף היה האיש. מקליטת הרשמים העזים, או מזוקן ורוב ימים? כלי המלחמה השונים והמשוּנים הבליחוּ לנגד עיניו, וניכר היה, שהוּא רואה אותם ואינו רואה: התותחים, המרגמות, המקלעים, המטוסים, הפצצות… עד אשר הפך עורף אל כל אלה והוּא התכופף אל כלוּב היונים הלבנות, יוני הדואר הצבאי, והסתכל בהן גם הסתכל – –
ישעיהו בן־אמוץ?
אנית־קרב אורחת
מאתגרשון שופמן
אנית־קרב אורחת עוגנת בנמל, והערב משכה את עיני האוכלוסיה בשפעת אורותיה. האם נערכה שם עתה פגישה רשמית בין קברניט האניה ובין ראשי העיר? או סתם נשף חשק והילולה וחינגה?
והאניה עצמה מה טיבה? מהי בלב לבה: הלנו אם לצרינו? ובעקב כל אלה מזדנבת השאלה הנצחית, השאלה הדניאלית: “עד מתי קץ הפלאות?”… נבואת האחרית מה יהא עליה?
אותה שעה שוטטו ברחובות המלחים הנכרים במדיהם הלבנים ובסרטי כובעיהם. עוּלי ימים, נערים כמעט, תמירים ויפים להפליא. שנים שלושה הצליחו למצוא להם בנות־לויה, מצא מין את מינו, והרי הם מפליגים אל פינות רחוקות ואפלות.
קץ הפלאות? נבואת האחרית?
להם, לזוגות־אהבים אלה, פתרונים.
על הגג
מאתגרשון שופמן
בשֶלו, בשֶל הנער השובב הזה, קיפחה את חייה. תמיד, בשעת הפצצה, בהיות כל אנשי הבית במקלט, הוא מפרכס לעלות אל הגג, כדי לעקוב אחרי אוירוני האויב – ולראות, לראות! והנה פעם, בראות האם, שהנער במקלט איננו (לא ידעה, שהוא שוהה עכשיו אי־שם בעיר), לא התאפקה ורצה ועלתה אל הגג:
– נחום!…
ותוך כדי קריאתה הדביקתה הרעה.
והחיים עשו את שלהם. אחרי זמן לא רב מילאה את מקומה אישה אחרת, אשר בדרך נס נמלטה מהשואה הגדולה, מעצם השלב הסופי. אשה צעירה ויפה להפליא, וההרהורים בכל אשר עבר עליה שם עוד מוסיפים לה כוח משיכה. והנער בינתיים אף הוא גדל וייף. וכבר הוא לבוש מדים. חייל נהדר – בן לילה! ונוסף על כך הריהו לא רק בשמו, אלא גם בקלסתר פניו, בקולו ובכל מהותו מזכיר לה לניצולת את נחום האחר, ידיד־נפשה הראשון בארץ מוצאה, אשר ביום הרג רב נוֹרה ונפל לעיניה – והנה הוא חי, הוא חי!
ויהי ערב והיא ביקשתהו, שיעלה אל הגג ויוריד את הכבסים, אף אם עוד לא נתייבשו כליל, שכן אין להניחם שם במשך הלילה. וכדי לסייע לו בדבר, עלתה אחריו כעבור שעה קלה אף היא.
– נחוּם!…
והפעם ענה.
אויר מרומים, אויר דרור על הגג, מעין אוירו של גג דויד. מכל הכיוונים מנשבות הרוחות, הסדינים הלחים מתלבטים ומטפחים על פרצוּפי שניהם, הים רועש ואורות הכרמל מנגד קורצים ורומזים ומבלבלים ומעבירים על הדעת.
וברדתם שמעו קול ממעמקים:
– המעט קחתך את אישי ולקחת גם את בני?!
והנער כסניגור השיב:
– סלחי נא לה, אמא – היא רשאית.
אם המשורר
מאתגרשון שופמן
בסקרנות מיוחדת היא, בת ארבעים נאה וענוגה, קוראת את שירי בנה הצעיר, כי על ידי קריאה זו היא חודרת הרבה לתוך עולמו הפנימי של העלם הנאהב.
והנה היום מכביד על לבה שירו החדש. לפני “אַת” אלמונית הוא מתחטא בשיר־נכאים זה ומבקש ממנה “מלה טובה, מרפּאת”. אך זה עתה עזב את ספסל בית־הספר וכבר אשה זרה בכוחה להצילו, ולא היא, האם!
ברחמים גדולים, מהולים ברחשי קנאה, צעדה לקראתו בשובו מן החוץ וכדי לקדם את “צרתה”, כביכול, נזדרזה ואמרה לו דבר, שאין כמוהו מרפּא לנפש המשורר, ויהיו יסוריו החשאיים אשר יהיו, אותה אמירה מַגית ששום “מלה טובה” אחרת לא תוכל להתחרות עמה:
– השיר נפלא!
חובות אבודים
מאתגרשון שופמן
בדרך מתל־אביב לחיפה נקשרה בין שנינו שיחה על המוסד, שהוא עומד בראשו: בנק להלוואות. איש תואר, בעל השׂכּלה אקדמית וידיד הספרות, והרי הוא משוחח:
–…מקובל לחשוב, שאנחנו הננו עם קשה־לב, שלהוציא מידנו פרוטה קשה כקריעת ים־סוּף, שאנו דורשים ערובות מופרזות וכו'. אבל אילו ידעת, כמה אנשים פרטיים וגם גופים ציבוריים נושעו על ידנו! מובן, שאנחנו זהירים מאוד, בורחים מפּני “קרן הצבי” ואנו חוקרים ודורשים קודם על טיב האיש ומעשהו.
בינתיים הציץ לצד הדרך, נתרשם מהממטרות על פני השדות והמשיך:
– וגם אַל תחשוב, שהיסוד האידיאַליסטי חסר לנוּ. אדם כי יבוא ויבקש הלוואה, אנו שואלים קודם־כל: לשם מה? אם ענין פרטי בהחלט הוא, “אינדיווידוּאַלי”, הרי ברוב המקרים אנו דוחים. ברצון אנו נענים, כשיש כאן משום טובת הכלל, כשיש בכך משוּם סיוּע לבנין הארץ וכו'.
– אבל פעמים אתם נותנים גם תוך ריזיקו?…
– בלי ספק.
הוא שלח מבט מעורפל שמאלה, אל הים הסמוך והנמיך קולו כמדבּר אל עצמו:
– יש גם חובות אבודים…
וברגע זה נראה היה כקדוש.
ערירי
מאתגרשון שופמן
כשרואים אותו צועד בפינה הררית זו, יפת הנוף, מעלות ומורדות, צועד בקלות, בעוז, אין להכיר בו לחלוטין כי בן שמונים הוא. עוד הרבה זרחן בעיניו הכחולות. בכוונה הוא מפגין את כוחותיו כלפי חוץ, שכן הסביבה כולה משתמשת בו כבמשרת נייד לכל מיני שליחויות ועל כך פרנסתו. ותחושה נעימה זו, שהזקנה הגמורה עוד לא קפצה עליו, נחוצה, כנראה, גם לו לעצמו. מבוקר ועד ערב הוא נושא מצרכי מזון, חבילות חבילות, פחי נפט וכו' ושמו (“היינריך!”) הולך לפניו ואחריו. נזקקים לו מכל צד.
יקה מובהק. אין הוא מתבייש בעיסוקו, אינו מתבטל בפני איש, יהיה מי שיהיה, ועתים הוא מתגנדר בהשכלתו תוך דקלוּם בעל־פה את הפתיחה של ה“אוֹדיסיאָה” במקורה היווני.
אשה וילדים לא היו לו מעולם. לא קרובים ולא ידידים. כאבן בשדה. סמרמורת הוא מטיל בעוברים־ושבים, כשהוא נושא אל אחד הבתים את בלוק־הקרח הכבד: קר בתוך קר – –
כך הוא רתום לעבודתו כל ימי השבוע ורק בשבתות ובחגים הוא לובש צורה אחרת. אז הוא מטייל להנאתו לאורך הרחוב הראשי, מטייל בנחת תוך שילוב ידיו לאחוריו. אנשים אחרים משלבים ידיהם לאחוריהם אגב טיול גם הם, אבל לא כך, לא כמוהו. כאן חוסר־דאגות מוחלט, כאן השלווה עצמה.
הוא והעולם.
רציני וכבד אחריות
מאתגרשון שופמן
יום יום ופשעיו. האויר מלא עבירות כרימון.
כמודאג מאוד למצב זה, רציני וכבד אחריות, פוסע היצור הנבון, מובל בידי אדוניו, לאורך הרחוב. בני מינו מסביב מתגודדים עכשיו חבורות חבורות, מתעלסים באהבים על כל מגרש, תחת כל עץ, אבל הוא אינו מביט אליהם ואינו רואה אותם כלל; אל בני האדם עבר.
פרחי ילדותנו
מאתגרשון שופמן
פרחים וציצים מסוּימים, שגדלו בנופי ילדותנו, המרגניוֹת, הדגניות וכו', כשאנו מסתכלים בהם בשדה עכשיו, הרגשה לנו, כאילו שבנו פתאום לימים הראשונים, הרעננים ההם. ולאו דוקא פרחים, גם עשׂבים סתם, לרבות הסרפּד, הסרפּד במיוחד. אבל יש ועינינו נתקלות באלה בערבים, ואז הם חוזרים ומטעימים אותנו מאותה עצבות רחוקה שהעיקה על לבנו, לב הילד, כאשר ראינום עם חשיכה; עצבות, אשר רק ילדים יודעים אותה.
"שלום!"...
מאתגרשון שופמן
רוח תרדמה נסוך היה אתמול בצהרים על גן־החיות. מהורהר מאוד עמד דום על רגל אחת המאראבו (מה רבוּ מעשיך ה'!). צריחות התוכיים אמנם פילחו את האויר לרגעים, אבל אלה עוד הגבירו את הדממה, דממת אלוהים.
כחולמת אף היא הסתובבה בחצרה הגירפה וראשה בשמים, עד שפנתה עורף ברוב אצילות, כנסיכה גדולה, ונכנסה לארמונה.
אדישות ועייפוּת ושעמום דיכאו את האריות הגדולים עם הקטנים, וכבהמות נדמו לשקט ולנוחוּת. הנה עבר איש־הביבר בסמוך לכלוּב של שני גורי הטיגרים, הכניס ידו פנימה וטפח להם, לבעלי החברבורות החסונים והיפים הללו, על ערפם. “לא ירעו ולא ישחיתו”.
על גבי השלטים פה ושם: חיות אלה נשלחו אלינו בתור שי מרחוק, אלה מארץ פלונית ואלה מארץ אלמונית. אחוות עמים קמה ונהייתה!
בצאתי, פגשתי בשער ערבים ישׂראליים בעטיפותיהם ועמם ערביה זקנה אחת, כשהם נכנסים אחוזי בולמוס הראִיה, צוהלים ומלאים שמחה וששון על העונג הרב הצפוי להם עתה כאן. בהטעמה מיוחדת קרא אלי האחד:
– שלום!…
כדי להשלים, כביכול, את חזון אחרית הימים עד תום.
אשרי המתאהבים...
מאתגרשון שופמן
אשרי המתאהבים, כי הם רואים פתאום את העולם אחרת: שמים חדשים, ים חדש, שדות חדשים; בניגוּד לאלה הרואים את הכל ישן־נושן ואפור על גבי אפור.
אשריך, חולה־האהבה, כי בעולם רב־ענין אתה מתהלך, והיה אסיר־תודה לנערה, ואפילו אינה מגיבה על רגשותיך כחפצך. כי את ההוויה כוּלה חידשה עליך.
כן, אתה משתאה לה לנערה מופלאה זו: דקת־גו ואורירית – והיא הופכת עולמות ומשדדת־מערכות!..
כל שכן לגבי המשורר.
כמעט שניתן להבחין ביצירה, אם יוצרה כתב אותה בהיותו מאוהב או לא. או שיש כאן הרטט המיוחד או אינו.
אם אינכם שיכורי־אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס.
אשרי המתאהבים, גם אם אוּמללה האהבה.
לא תראו
מאתגרשון שופמן
שתיהן נראות תמיד יחד, הנערה היפהפיה וחברתה הלא־יפה, ותמיד ניכר השעבוד של האחרונה לראשונה. את הכל, את הכל זו עושה בשביל ידידתה ברוּכת־האלוהים. שלטון היופי.
אבל פעם עשתה לה את השירות המבוקש בשקידה יוצאת מן הכלל. על שפת הים למטה נתרחש הדבר. שתיהן עלו מן הרחצה והיפהפיה אמרה להתלבש כאן, ליד כסא־המרגוע. כיצד טרחה זו המסורה לה לסוך עליה ולהסתירה מעין רואים. כיצד טרחה! בכל רמ"ח אבריה שקדה על כך. כהרף עין, בלהטי אמנות מפליאים הרכיבה והקימה מין פרגוד, לבל יגונב חלילה אף שמץ ממערומי חברתה היפה לעיני הצופים מלמעלה, מעל גבי המעקה.
לאמור: לא תראו כלום, לא תראו!
נצטרפה
מאתגרשון שופמן
הנערה העריצה את המשורר ואהבה את שירתו, שירה זו, שכולה אהבה ויסורי אהבה. ניכר, שהרבה, הרבה סבל האיש מבנות מינה, אשר ברשתותיהן נלכד. והנה נתגלגלו הדברים ונפגשה עמו אף היא.
ההיכרות עברה לידידות, הפגישות תכפו, עד שלבסוף נשתעבד הפייטן גם לה. בתחילה אמרה להיות נוחה לו ביותר, כדי לפצותו על עברו ולרפא את פצעיו הישנים, אבל נמלכה וחששה, שעל ידי כך תבַדה את כל יצירתו הכואבת, היקרה לה – הקשתה את לבה ונצטרפה לראשונות.
טלפון
מאתגרשון שופמן
איש גרם הוא אבי המשפחה הקטנה, אצלה נתארחתי באחד הערבים האחרונים. במו ידיו בנה את ביתו בפרבר רחוק זה, על עצם שפת הים. כחולם, כמכושף הבטתי מעל המרפסת: שמים וים ודבשות הרים ואורות, אורות, אורות! אשי הבתים, אשי האניות ו… הכוכבים.
ברם את עיקר כוחה וקסמה שאבה פינה מבודדת זו מהבת היחידה, הענוגה, בת השבע־עשרה, איילה, אשר ליבלבה כאן כאגדה בתוך אגדה. הרושם היה, כאילו רק למענה בנה אביה את קנו “הרחק מאדם העיר”. ובאמת, טוהר ותום לא ישוערו שפעו מתסרוקתה הבלונדית, מתנועותיה, מקולה, מחיוכה. ברי: עוד לא ניתנה בה עין, ואני הראשון שגיליתיה עכשיו.
ישבנו כולנו שבת אחים בחצי גורן עגולה ולפנינו מערכת תה. פתאום לפתע קרא הטלפון מהחדר הסמוך.
איש לא קם ולא זע, לא האב, לא האֵם ולא האח. ורק היא, איילה, קפצה ממקומה.
באמצע כל אלה
מאתגרשון שופמן
במעלה הכרמל, בדרך אל ישובי הדרוזים, מרהיב הנוף מזה ומזה, על גבעותיו וגיאיותיו וחמוקיו המוריקים, ושעת השקיעה עוד הוסיפה לו הוד בל יתואר.
והנה באמצע כל אלה, בטבורו של כל השׂגב הזה, שכמותו לא ראיתי זה כבר, זה כבר, צף ועלה לקראתי בית־חוֹמה רחב־ידים. אין זה – לחש לי דמיוני – כי אם בית אדוּקי הטבע והדרו; ביתה של כת, העורכת בסביבה נפלאה זו את פולחנה, פולחן הנוף והמרחב והדרור. כל היום, מהנץ החמה ועד שקיעתה, ודאי הם מטפּסים כאן על ההרים וגולשים מטה, מתרוצצים אילך ואילך, מגמאים את כל החמודות הללו, חובקים את הסלעים, מתגלגלים בדשא, משתוללים, משתגעים, ועייפים הם נכנסים בערב לביתם זה לנוח ולהחליף כוח, כדי להשכים ולחדש את הפולחן האכסטטי. כן, זה הבית!…
עד כה ועד כה והאוטו שלנו התקרב ועבר בסמוך לפני השער. הצצתי אל השלט: “בית־סוהר”.
חיפה
מאתגרשון שופמן
…אל עמים אדוקים, אותו יוקירו עדנה, הלוך הלך.
הלדרלין
מבהיקים ומושכים הכבישים המתעקלים, המוליכים אי לשם. בערפל שרוי הים ומתלכד עם השמים. פינות השראה בכל אשר תפנה. הנה נערה נפלאה, מאלה שנפגשות רק במקום חדש, הציצה בך במין סקרנות ותוך כך הדגישה את יפי עיניה והיא לא ידעה.
חיי נשמות אויר הכרמל. גיאיות ומורדות ושבילים עולים ומפתים. שיחים על גבי טרשים ופרחים, פרחים, פרחים! גדולים הכוכבים בלילות וקרובים וכמעט ביד יוקחו. במוחש מרחפת כאן רוח הקודש. אכן, היטיב מאוד האיש אשר קרא לנו. ואנחנו, כאֵל־השמש ההלדרליני, “אל אנשים אדוקים, אותנו יוקירו עדנה, הלוך נלך”.
כוח אבנים
מאתגרשון שופמן
אחרי כשנתיים ביקרתי שוב בבית המשפּחה הקטנה בירושלים, שהידידוּת בינינו נמשכת מימים ראשונים, ושׂמחתי לראות את ההורים הנאצלים, כיצד הספּיקו להתאושש מאבלם הכבד על בנם־יחידם יוסף, שנפל במלחמת־השחרוּר. גם אילנה היפהפיה, אחות יוסף והדומה לו מאוד, אשר נישׂאה לאיש בּינתים, חייכה לקראתי והיא חובקת בן. היא, אילנה, לא בּכתה אז, בהגיע הבשׂוֹרה הרעה, אלא שתקה, מכוּנסת בתוך עצמה, שתיקה שיש בה כדי לתַנוֹת הרבּה יותר מכל בכיה שבּעולם – והנה עתה ילד לה, ילד חמוּדות וּשמו – יוֹסף.
גזע יפה הוא מתחילת ברייתו, ויוסף, זה העלם העדין והמלבּב, שכל כּוּתוֹנת עליו נראתה כ“כתוֹנת־הפּסים” של בן־שמו הראשון, ניבּט עכשיו כאן מכל פּינה בצילוּמיו בגילים שונים, למן ימי ילדוּתוֹ, ימי בּית־הספר, ועד ימיו האחרוֹנים, בּהיוֹתוֹ עומד בּמערכה. האם הענוּגה, שעודנה שמוּרה בּיפיה אף היא, לא התאפּקה וחזרה לספּר עליו ועל מכתבו האחרון, בו ביקש, כהרבה מחבריו, “לא לבכּוֹת” – ותוך כּך רטבוּ עיניה. ככה ביליתי שם כל היום תוך זהרוּרים וכתמי־אופל בּערבּוּביה.
לפנות ערב נפרדתי מהנפשות היקרות לי וּפניתי אל האוטובוּס ההולך לתל־אביב. בּעוד יוֹסף חי, היה מלווה אותי בּדרכּי זוֹ ונוֹשׂא את מזוודתי. עתה הלכתי לבדי דרך הסימטאוֹת הירוּשלמיות, המלאות כּל מיני רוכלים וּפוֹשטי־יד, והירהרתי משתאה: מהיכן, מהיכן שאבו הנערים את כל הכוח והגבוּרה והמעוּף?
עד כה ועד כה ואני בתוֹך האוֹטוֹבּוּס. הרים וגיאיוֹת בצד הדרך מימין, הרים וגיאיוֹת וּמדרונות רבּי־הוֹד וּמרתקי־עין. בּרושים בודדים, תמירים וענוּגים כנערות, חבוּקים בזרועות אילני־המחט ויחד עמהם הם מתנועעים ברוּח. אבני־ענק בתוך דשא, אבנים נהדרות, כחלחלוֹת, אזוֹביות – עליהן רובצים צללי ילדותנוּ וּטלליה… בעונג הייתי מניח ראשי על אחת מהן, יעקב אחרי “בוא השמש” – –
וּברגע זה הבינוֹתים.
השרברב
מאתגרשון שופמן
(מסיפורי חברי)
יש סבורים, שכל מעייני הם בדברים העומדים ברומו של עולם ואינם יודעים, כמה “קטנות־מוחין” מצויה בי. כך, לדוגמה, הריני מסוגל לא לישון לילה בשל דבר של מה בכך, בשל שטות. קניתי חליפה חדשה ונדמה לי, שהחנווני הונני קצת והדבר גורם לי סבל בל ישוער. לא משום חסרון־כיס, אלא בגלל “בטלנותי” כשהיא לעצמה.
הרי מעשה ב“בוילר”. נתקלקל הדוד והשרברב לקחו אל הסדנה שלו לשם תיקוּן לאחר שנקב את שכרו ואני הסכמתי. והנה גם במקרה זה חשדתי באומן, שהוא ניצל לטובתו את אי־בקיאוּתי בדבר, מכיוון שנודע לי בינתיים, שגם בוילר חדש אינו עולה הרבה יותר. בבוקר הקבוע הופיע האיש והדוד הכבד על שכמו; כותנתו לעורו ספוּגה זיעה והיא פרומה פה ושם ונראים מחשופי בשרו.
סחתי לו את חשדותי והוא השיב בנחת: – לא רימיתיך…
נסתכלתי בפניו וראיתי עינים ישראליות־אנושיות נפלאות, שכמותן לא ראיתי זה כבר, תום וטוהר. האמנתי לו מיד. בנעימת התשובה ובכל מהותו הטיל אור נאצל על הכלל, ובפעם הראשונה בחיי טעמתי מה שקורין “אהבת ישראל”. לא רימו, איש לא רימה, ואפילו רימו – לא רימו!..
לאחר שסיים כאן המלאכה הסופית נכנסתי בשיחה עמו, שאלתיו לארץ מוצאו ולתולדות חייו ותהיתי על קנקנו. הוברר, שהוא אחד לא נטול־השכלה ואפילו “פילוסוף” על פי דרכו. והנה, לתדהמתי, התחיל שופך מרי שיחו, כמי שנתנסה הרבה בחייו בכיווּנים שונים, “על אופייה של אומה זו”. קשות דיבר. דוקא הוא, סניגור גדול בשתיקתו, נעשה קטיגור גדול בדיבורו!
ברם, אני כבר נתפסתי לראשון.
אמרי לי...
מאתגרשון שופמן
הוא התחיל עם נערה זו בפלירט קל, היתולי כמעט, עד שנסתבך באהבה רבת־סבל. מתוך שלא לשמה בא לשמה. התלבט בין סיכויים וסיוטים, ופעם, אחרי דין ודברים עמה באמצע הרחוב, הפציר:
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
לא ענתה. פנה עורף לה, לסוררת, ובהתאם לסדר־היום, שתיכנן לו בבוקר, הלך להצטלם.
הצלם־האמן התכופף והכניס ראשו אל מתחת לסינר השחור של המצלמה, והאַסִיסְטֶנְטית היפה המלאנכוֹלית קצת, שהוּא מכיר אותה מביקוּריו הקודמים כאן, ביקשתהו לחייך.
– מצב־רוחי עתה אינו מתאים לכך, אבל אחייך, אם תאמרי לי איזו מלה טובה.
– מה למשל?
– אמרי לי: “אני אוהבת אותך”…
צחקה הנערה, לא אמרה אף היא ובתום המלאכה קראה בסיפוק:
– בכל זאת חייכת!
– אבל מדוע לא אמרת מה שביקשתי?
– אני חשבתי זאת – התנצלה הענוגה ספק בצחוק, ספק ברצינות – וזה עוד יותר טוב…
– באמת? – –
והוא תפס את ידה, כמי שהבריא פתאום אחרי מחלה ממושכת, ואימצה אל שׂפתיו מתוך כלות הנפש.
אם הנער
מאתגרשון שופמן
ג’נטלמן ממדרגה ראשונה היה הבעל: התעלם מחיזורי ידידיו ובאי ביתו המרובים אחרי אשתו הצעירה רבת המשיכה ולא שׂם להם לב. כאיש אשר שאר רוח לו, הבין, שבשטח זה אין טעם לקנין פרטי מוחלט. כל שכן, כשכל החיזורים הללוּ לא היוּ בעצם אלא דרך צחוק, בחינת מן השפה ולחוץ.
בכל זאת חיבב ביותר את האחד, ידיד חדש, שזה לא כבר בא הנה ממרחקים, שהפתיע באדישותו כלפי עקרת הבית ובנקיטת דיסטאנס. לא מחמאות ולא כיווּני־חן. אם כי מתיחותו ועגמימוּתו בשעות ביקורו בדירה נאה זו היוּ חשודות קצת.
עד אשר פעם, באחד הערבים, העיר האורח:
– זה כמה שאני מבקר אצלכם ועדיין לא ראיתי את הנער שלכם.
– הוא תמיד אי־שם בחוץ עם חבריו… כדור סל…
– הגם עכשיו, בשעה מאוחרת זו?
– עכשיו הוא כבר ישן.
– הייתי רוצה לראותו, לפחות בשנתו.
והוא נכנס אחרי מארחו לתוך החדר האפלולי והסתכל בנער הישן במיטתו ופניו אל הקיר. הקשיב שעה קלה לנשימותיו ויצא.
אז חש הבעל, שבכל באי ביתו אין כידיד ה“אדיש” והסולידי הזה נוהה בלבו אחרי… אם הנער.
אשרי המחכה
מאתגרשון שופמן
מהו המרטיט בלבנו, ביחסי אהבים, את המיתר הכי ענוג?
לא העילוסים הקודמים, אף לא הכיבוש הסופי, כי אם… כי אם הראיון הראשון בחוץ, בשדרת האילנות, בחשכת הערב, בראותך צללית מתקרבת לקראתך, ספק היא, ספק לא היא, והנה – היא, היא – –
אשרי המחכה.
גם אַת
מאתגרשון שופמן
בפאת ה“מרכז” על הר הכרמל יושב האיש על שרפרף ומנגן באקורדיון. את לחן ה“מאַמא” הוא מנגן ומלווה את הכלי בקולו הערב: – “מאַ – מא”… ומטבעות לא הרבה בקערה.
שתי חיילות חברות במדיהן עברו על פניו והאחת הכירה בו את אחיה, לאחר שאבדו זה לזה במשך שנתיים, ושניהם נפלו איש בזרועות אחותו. והנה בשכרון הפגישה התקרב המנגן גם אל החיילת השניה, הזרה לו, ואמר לנשק גם אותה, אבל זו נרתעה לאחוריה.
מדוע? משהו מרעיש לב נתרחש לעיניך, נערה, ואת מחזיקה בתומתך. תני לו את לחיך גם אַת, תני!
"ויחל שער ראשו לצמח"
מאתגרשון שופמן
היטב נצבט לבנו, לב הילד, עם פרשת שמשון. דלילה. ו“תגלח את שבע מחלפות ראשו… ויסר כוחו מעליו”. נדכאנו מאוד, גם בכינו. רק תקוות מה שאבנו בחשאי מתוך הפסוק שלאחר כך: “ויחל שער ראשו לצמח” – –
בשבילנו
מאתגרשון שופמן
המות לכשעצמו לא היה נורא כל כך, לוּלא כל האבזרים הללו הכרוכים בו: השכיבה על הרצפה במצומצם, הנרות הדולקים, הקרון והארון השחורים (מדוע לא יהיו לבנים?) וכו'.
במרץ רב, בחיוּניוּת יוצאת מן הכלל עבדו הפעם במעדריהם, בלא להביט ימין וּשמאל, שני הקברנים החסונים ומילאו את הקבר בחולייתו.
ערירי היה האיש ולא נשמע קול בכי. אדישות קהה, מוצקה, כעין עופרת כבדה, העיקה על המלווים הצפופים. טמטום סתם או מחמת החמסין? ואדישות זו התפּשטה גם על המשעול העקלקל אשר מחוץ לבית־העלמין, ששם, בעוד כאן נשמעו הספדים, נראו שני הקברנים, לאחר שעשו את שלהם, כשהם מתרחקים ונושאים את הארון הריק, אחד מזה ואחד מזה, חזרה למקומו הקבוּע – בשבילנו.
אחיות לנו קטנות
מאתגרשון שופמן
הנסיעה ברכבת, לכאורה, כנסיעה בימים כתיקונם; בכל זאת – אחרת. הסתכלוּתי נמשכת אל זה האיש האלגנטי, איש הרוח לפי מראהו, שעתון־הבוקר מבהיק בידו כל כך. מתוך ארשת פניו ניכר, שהמצב לא טוב. האשה הצעירה והיפה, היושבת ממולו, סובלת, כנראה, מזה שאינו מזכה אותה במבט כלשהו, כה משוקע הוא בעתונו, אבל הנה קיפל את העתון והחזירו לתיקו, ורק אז הציץ בה במשך שניה אחת, לא יותר, בחצי העין – סימן שהמצב רציני באמת.
והשדות באור הבוקר מזה ומזה, הגבעות והגיאיות, מרהיבים מאוד. לא לחינם נשפך עליהם הדם הרב גם לפנים, גם היום – יש על מה להילחם! הנה עוברים אנו על פני בית קטן, נאה, אידילי, סמוך־סמוך והמון יונים על גגו – שאננות, אינן יודעות מאומה. מה קרובות אתן ללבנו עכשיו, אחיותינו הקטנות!
נפקחו עיניו...
מאתגרשון שופמן
(מימי האנגלים)
עדנת סוף קיץ על פני היום ובשיפוּלי הרקיע ממעל לו. צהרים. המתרחצים אינם רבים כל כך, ויפי הנערות הדקות והרטובות מזדקר עכשיו ביותר; תכופות הן מושכות בשולי מכנסיהן כלפי מטה. הנה הן משתזפות בשמש חשוון, מתפלשות בחול ומתענגות על יצורי גוון. ניכר, שהן הוגות תודה לבורא על שעיצב את גוף האדם כך ולא אחרת.
כיסופי תחילת הסתיו וערגון הדדי. ורק החייל האנגלי על כסא־המרגוע לבו גס בכל האנשים מסביב. אינו מביט לצדדים. עם חלב אמו ינק את השנאה – ואיך ייהפך עליו לבו פּתאום?
הנה קם ונכנס לים. הפליג, נלכד במלכודת, נאבק עם הגלים ולא יכול להם, לא היתה אחיזה. הנה ימצא את המות כאן, בימה של תל־אביב – לאחר שיצא בשלום מהמלחמה הארוכה, מכל החזיתות! ברגע הראשון התבייש לקרוא לעזרה, אבל בבוא מים עד נפש, לא התאפּק עוד – ויצעק.
כחץ מקשת אצה אליו סירת־ההצלה השטוחה והמחודדת ועליה שני המצילים החסונים והגמישים. נטול־הכרה ותלוי בחצי־גוּפו אל מחוץ לסירה הוציאוהו אל היבשה, הכניסוהו לתוך אחד התאים, פירקדוהו בחצי־שכיבה ושיפשפוּהוּ בידיהם לפי חוקי ההחייאה עד שנפקחוּ עיניו – עינַים כחלחלות, תועות־תוהות, נכלמות קצת.
והנה עמד על דעתו, נזכר, תפס כל אשר עבר עליו. הוּא חי, הוּא חי! מה נהדר הים!.. בחיוך־תודה לחץ את ידי מציליו והסביר פניו כה וכה.
נפקחו עיניו – –
בין קברים ומצבות
מאתגרשון שופמן
כל אימת שאני נתעה לשטח עגמומי זה, דעתי נתונה קודם כל על הליצנים הטמונים כאן למטה, בין אלה שהכרתים ובין אלה שלא הכרתים. הם משום־מה נוגעים עד הלב ביותר. הנה התלוצצוּ כל ימיהם, לעגו וליגלגו – וסליק!
“וימי החושך הרבה יהיו”. רחמנות על כולכם, על כולכם. אמנם, גם לנו החיים עדנה סבל וצרות לא מעט, אבל את כל אלה ודאי הייתם מקבלים באהבה, אילו ניתן לכם לצאת מקבריכם. רק לשוב ולהציץ לאויר העולם!..
כי איך שהוא, וכאן, בארצות החיים, בקרים רעננים, רבי זוהר, ונושאי־המכתבים הולכים, איש ברחובו, תיקיהם מלאים וגדושים, אבל בשבילכם, בשבילכם אין שם אף מכתב אחד. והקופּאים באשנַבּי הבּנקים הגדולים מפליאים למנות ו“לדפדף” באצבעותיהם הגמישות את השטרות החדשים, המבהיקים, הקולניים, אבל לא בשבילכם, לא בשבילכם. ורק נחמה אחת ויחידה נשארה לכם: גם נושאי־המכתבים וגם הקופאים, אם במוקדם ואם במאוחר, יבואו אליכם אף הם. בוא יבואו!
מסכות
מאתגרשון שופמן
המסכות בחוץ מעלות על זכרוני כל מיני תחפושות, שראיתי בימי הבלי. מתוך אלה מזדקרים במיוחד בני־הנעורים של שכנינו הנוצרים, שהתפרצו לתוך ביתנוּ מחוּפשׂים בערבי חג המולד שלהם, בערבי החורף הרחוקים הללו, שם, שם בפרבר מגורינו, רעננים ומושלגים ועוטי מסכות שונות ומשונות, עוררו רחשי חירות והפקרות (הכל מותר!..), ואני נער כבן חמש־עשרה, חתרתי להתקרב אל הנערות שבהם ולבוא עמהן במגע כלשהו. ברם, האכזבה לא בוששה לבוא. בהסתייגות עויינת נתקלתי וגם הוברר לי, שלא נערות הן, אלא נערים!
אל־עלמיין
מאתגרשון שופמן
ביוני 1942, כאשר כבר נשמעוּ פעמי רומל בכיווּן אלינוּ, אחרי נפילת טוברוק, היה הישוב כולו אחוז תרדמה משונה, כעין זו שהפתן מטיל על קרבנו בהתקרבו אליו. באיילת־השחר התארחתי אז. העיק חמסין כבד. בעצלתיים קינחו הנערות את השולחנות בחדר־האוכל.
אנשי הקיבוץ, שעבדו בחוץ יחד עם בני ערב, סיפרו, כיצד מדברים אלה בפרהסיה על “חלוקת השלל”. “רחם רחמתיים לראש גבר”.
והנה בדרכי חזרה לתל־אביב עברה אותנוּ וקידמתנו שפעת גיסותיו של אוקינלק: אוסטרלים וניו־זילנדים וסקוטים, טוּרים ארוכים־ארוכים, טורים אין קץ. כולם הוחשו ברגע האחרון לשם, לשם, אל הקרב המכריע – והם הם שהצילונו. ארשת קלסתרי־פניהם חרותה בזכרוני עד היום.
בהתייחדנו עם זכרם של בנינו שלנו, לוחמי מלחמת השחרור, אַל נא נשכח גם את בני נכר אלה, בנים יקרים אף הם, אשר נפלוּ למעננו בשדות אל־עלמיין הלוהטים, ואשר עדיין אין אנו תופסים כמו, מה צפוי היה לנו אז, לולא הבחורים הגברתנים הללו.
כבקרת רועה...
מאתגרשון שופמן
באוירה נאצלה נערך נשף המיעוטים בגן המפואר. סולקו המחיצות. הנוער הערבי הפגין את ריקודיו הלוהטים, ואני הסתכלתי בראשי העדות הדתיות השונות, בפּטריארכים הללו, עטופי גלימותיהם המבהיקות, והאמנתי לחזות בהם את ה“זקנים” התנ"כיים שלנו.
מתוך הקהל הצפוף צצה לקראתי פּתאום הפסנתרנית הצעירה, הבהירה והתמירה, הגיורת. בבת־אחת זינקתי מהעולם העתיק אל ההווה, אל ההווה, כי נעים לי להיפגש עם אשה רבת־קסם זו, ללחוץ את אצבעותיה הוירטואוזיות, השופּניות ולהשיקן לשׂפתי.
ברגע זה חלף על פנינו, בריא, דשן ורענן, ההגמון של עדה מסוימת, עם אשר על חזהו, והעיף עין בה, בנידחת – –
כבקרת רועה.
יותר קל
מאתגרשון שופמן
צלצול בדלת וּבן השבעים וחמש פּתח והנה בּנו עם הרובה על שכמו. לחופשה קצרה בא, לעשרים וארבע שעות. ישר מן ה“שדה”.
האב הזקן, מי שהיה בשעתו חייל אף הוא, נגע ברובה, כבידיד נעורים, אחרי פרידה של חמישים שנה, תפסוֹ כהלכה וניסה לבחון בו את עצמו, אם עודנו זוכר “גירסא דינקותא”.
והבן שאל:
– האם הרובה שלך אז היה כזה בדיוּק?
– יותר קל.
הרוקח הזקן
מאתגרשון שופמן
יש שהיה יורד ממעונו, נכנס לבית־המרקחת ועוזר לבנו הצעיר, זריז, רב המרץ. הוא, האב, התקרב לגבורות; עיניו העייפות, שתכלתן עוד לא דהתה כליל, כבר הציצו לא מעולם זה, אבל בקיטלו הלבן, בתוך החלל המלא תרופות, תרופות לאין קץ, הרגיש עצמו, כנראה, בטוח קצת. בניגוּד לבנו התנועע מתון מתון, בעצלתיים פנה אל הלקוחות, את המתכונים קרא במבט אַפּאטי, במבט ספקני מאוד, וציור ה“גולגולת” על גבי מדור ה“רעל” נזדקר ביותר.
עד אשר פעם פניתי אל הבן:
– זה מזמן, שאין רואים את אביך.
– אבי כבר איננו.
– האומנם? הלא עוד לא היה זקן כל כך.
– בן שבעים ותשע.
נזכרתי בפגישתנוּ האחרונה כאן. אז מסרתי לידו רצפּט של קליניקה וינאית (וינה עיר מוצאו היא) ועיניו העששות התלקחו רגע כהתלקח נר בטרם יכבה.
אמנים
מאתגרשון שופמן
יום יום לפני הצהרים הם מתכנסים בקפה הקבוע שלהם, ה“חלטורניקים” הללו, אנשי במות ליליות שונות. המוקיונים שבהם, המפליאים לעשות העוויות משונות, מעמידים עכשיו פנים סולידיים מאוד, וקשה לשפוט, מתי כשרונם השחקני בא לידי גילוי יותר, בשעת ה“הופעות” בערבים או עכשיו בקפה.
בוהימה. קריצות־עינים הדדיות. רמיזות מובנות רק להם בלבד. ברם, מאחורי כל אלה ניבט עצב כבד, סבל לבטי־קיוּם.
מבצר מעט מהווה להם חברם האתליט, שובר־הברזל. במבודד יושב הענק הזה, בירכתי הקפה, במקומו הקבוע ואינו מרבה שיחה. אבל כולם, כביכול, חשים עצמם שרויים בין כתפיו החסונות.
והנה הגיעוּ ימים, שגם מבצר זה התחיל מתמוטט. בהופעותיו תמול שלשום בקברט הזיע מאוד. אמנם, את מעשי גבורתו ביצע עד תום, אבל בקושי. כך לפעמים אנו רואים את הארי בכלובו, כיצד הוא מגרם את העצמות המוטלות לפניו ביגיעה רבה, בשארית כוחותיו. צער בעלי חיים!
עד… עד שכוס היגונים נתמלאה. ויהי יום ומקומו בירכתי הקפה נפקד. שובר הברזל נפטר אמש מהתקפת־לב.
“ויראו כי מת גיבורם” – –
פגישתנו הראשונה
מאתגרשון שופמן
עכשיו כאן בארץ טוב לי. שוב אין אני תלוּי על בלימה, היינו נטוּל נתינוּת ונטול “ניירות”. כמי שעזב את רוסיה באיסור, ב“גניבת גבול”, הייתי נע־ונד בחו“ל, ללא שום תעודה בכיס, ודבר זה היה למפגע לי ולאבן נגף בכל אשר פניתי. בלילה הראשון בלבוב הורידוני בלשים מעל מיטתי במלון והוליכוני אל בית־הסוהר, ולולא גרשום באדר שהופיע בבוקר למחרתו במשטרה וקיים בי מצוות “פדיון שבוּיים” כי אז הייתי בכל רע. “פּספּורט” ורק “פּספּורט” דרשו הקומיסרים בכל אתר ואתר, והיה הכרח להיזקק למכּר, נתין־המדינה, שישתדל למעני ויהא ערב לי. ועל כן, כאשר מקץ תשע שנים, בסוף קיץ 1913, עברתי מגליציה לוינה וכל הפרשה התחילה כאן מבראשית, חיכיתי יום יום לבלש, שיבוא לתהות על קנקני, כרגיל במקרים כאלה, ולחקור את ה”רוּסי" הזר הזה, שנרשם ב“קוֹמיסריאט” ללא “ניירות” – ביקור העלול להסתיים במעשה לבוב. חיכיתי לא בלי חרדה.
והנה בוקר אחד צלצול בדלת. פּתחתי ולפני איש־מידות, אדמוני וכחול־עינים. הנה הנוֹ!… והוא שואל:
– שופמן?…
– כן.
– אני יעקב פיכמן.
"אני אוהבת את מקצועי"....
מאתגרשון שופמן
בעד החלון מבחוץ נראה הפרופיל המאושר שלה שעה שהיא מסתכלת במשקפתה בבני־מעיו של השעון הקטן. שענת ולא שען. הרי היא האשה היחידה בארץ שאומנותה בכך, ואולי, מי יודע, בעולם כולו.
– “אני אוהבת את המקצוע הזה” – היא מבליעה בנעימה תוך שיחה עם לקוחותיה על פרשת עברה רב־ההרפתקאות, על נדודיה בעמקי רוסיה, שגורלה הדיחה לשם בימים הטרופים ההם. ורק מקצועה זה, הוא שעמד לה בכל אתר ואתר, בכל מצב ומצב, והצילה מכל רע.
כך היא מספרת והולכת, וניכר שעכשיו היא שמחה בחלקה ובמקום־מקלטה. קטן וצר חדר עבודתה, ד' על ד', אבל פניה נוהרים. את השעון הזערער היא מַחזקת אחרת, לא כשען־הגבר; באהבה, ברחמים היא מחזקת אותו, כאם את עוללה.
אנדרלומוסיה מסביב. יום יום וזעזועיו. מבית ומחוץ. ברם היא, האשה העדינה, לא תשעה אל כל אלה. משקפתה על עינה האחת, היא מחזירה נשמות ליצורי המתכת ומעמידתם על רגליהם. חיים היא חותכת להם, חיים. האם יש תעודה גדולה מזו?
גורמי חוץ וגורמי פנים, אחת אבקש מכם: אל נא תחרידו את השענת הזאת מקן אשרה!
"נאלוג"
מאתגרשון שופמן
יש שחזרתי הביתה מן החוץ והנה את מלוא חדרנו הצר תופס הגב הרחב והחסון של שוטר הפרבר שלנו, אַדם שמו, ורצועת־החרב מתוחה עליו באלכסון. בענין ה“נאלוֹג” (מס) בא, ומפני שלא מצא את אבי־זקני בבית, ישב כאן וחיכה לבואו ובינתיים עיין בכריסטומאַטיה הרוסית, שהיתה מוטלת על השולחן.
תכופות בא אלינו השוטר הענק הזה, וּכפעם בפעם שיחדתהו סבתא בחשאי ב“פּיאַטאַק” (מטבע בן חמש פרוטות), כדי לדחות, לפחות, לזמן־מה את רוע הגזירה. אבל זו היתה רק תרופה לשעה ולא ארכו הימים והוא הופיע שוב. ה“נאלוֹג” ההוא, זכורני, ניסר בחלל ביתנוּ כל הימים והעיק על לבי, לב הילד, לא מעט.
ו“הגורודובוי”־האתליט, אגב המתנה לסבא, ישב ודיפדף בכריסטומאַטיה. לכאורה, מה לו, לשוטר מגושם זה, ולמשוררים הגדולים הללוּ שבספר? אבל אין לשכוח, כי עצמם ובשרם הוא. סוף־סוף קרובים הם לו יותר מאשר לנו. הנה הוא קורא בקול, בקושי, הברה הברה, כתלמיד לפני רבו:
הוּא נְשָׁמָה צְעִירָה בְּחֵיקוֹ נָשָׂא
אֶל עוֹלָם שֶׁל יָגוֹן וּדְמָעוֹת – – –
דניאל
מאתגרשון שופמן
הנער היפה “מן בני גלותא די יהוד”, מן הילדים “אשר אין בהם כל מום וטובי מראה”, ודאי נהנה מחיבה יתירה בארץ שביו. נקרא לעמוד לפני המלך “ולאכול מפתבגו ומיין משתיו”. כל שכן לאחר שנתגלה כחכם הרזים, כמי שיודע לא רק לפתור לאיש את חלומו, אלא גם להזכיר לו את חלומו הנשכח. “אנת מלכא חזה הוית”… בכל זאת, בכל זאת נהה בלבו אחר אויר מולדתו. ו“כווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” (וחלונות פתוחים לו בעלייתו כלפי ירושלים).
הרבה פסוקים בתנ"ך עשויים לעורר ולהגביר את התרפקותנו על חלון של חוץ, בו אנו נושמים כיום, אבל פסוק דניאלי־ארמי קצר זה מכריע את כולם.
“וכווין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם” – –
דיותה
מאתגרשון שופמן
מים עמוקים עצה בלב איש
ואיש תבונה ידלנה
(משלי כ')
המשורר הבא בימים נשברה הדיותה אשר לו והוא חזר על החנויות וביקש דיותה חדשה. חבריו הצעירים כותבים רק בעט נובע, והוא מוכרח לטבול את העט בדיותה. רק בדרך כתיבה זו ההשראה נענית לו.
ברם, החנוונים מושכים בכתפיהם: הדיותות אינן עוד. עבר זמנן! אין מייצרים את אלה יותר. אפילו תינוקות של בית־רבן כותבים עכשיו בעט נובע. אין לנו דיותות!
רק נערה מוכרת אחת בחנות רחוקה הבינה לרוחו, חמלה עליו ואמרה:
– אחפּשׂ במחסן, אוּלי אמצא.
והיא חיפּשׂה ומצאה דיותה מהטיפוס הישן, דיותה כלבבו. כמוצא שלל רב אץ הפייטן אל שולחן עבודתו, אבל הדיבורים: “הדיותות זמנן עבר” וכו' הידהדוּ באזניו, הפריעו, השׂטינו – ורוח הקודש סירבה לפעמו גם עכשיו.
עתה ידענו
מאתגרשון שופמן
(מסיפורי חברי)
“האלמנה העליזה”, אופּרטה חדשה בימים ההם, משלה בכיפה, ה“שלאגרים” המתוקים שלה כבשו את האויר הלבובי והיא שהוסיפה כוח למלכל’ה היפה, זו האלמנה הצעירה, דקת־הגו, שאנחנו, בחורים אכסטרנים, דייריה היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה.
כולנו חזרנו אחריה בחשאי, תוך קנאה ותחרות וחשדות, ולא ידענו, למרות כל הניחושים, עם מי בינינו הענין רציני.
אחד הדיירים היה גם צעיר מקרובי משפחתה, סנדלר לפי מקצועו, פישל שמו, בחור עליז, ליצן, קצר־ראות, שהמשקפיים שיווּ לו צורה אינטליגנטית. כמה סימנים רמזו על כך, שהסנדלר הממוּשקף הזה הוּא הוּא. בעיקר, זו הנעימה המיוחדת בה הטעימה “האלמנה העליזה” את השם “פישלה”.
תכופות נפלו דברי ריבות בין מישהו מאתנו ובין אשת־מדוחים זו על דא ועל הא לכאורה, ואילו הרקע האמיתי לכל מיני חיכוכים אלה היה אחר לגמרי. מתקוטטים היינו קצת ומתפייסים. והנה בוקר אחד פרץ ריב בינה ובין… פישל. הפּעם יצאה מלכל’ה מגדרה, כפי שלא ראינוה בכך קודם לכן. שוב לא הכרנוה כלל. נסתמקה, נשתלהבה עד שצעקה בקול לא לה: “אני אשליך עצמי בעד החלון!!” ורצה אל החלון הפתוּח…
עתה ידענו.
מעולם החלומות
מאתגרשון שופמן
בחלומך יש שאתה רואה את מישהו מבני ביתך, את בנך או את בתך, והנה קלסתר־פנים אחר לו, לא שלו כלל, זר בתכלית ואף־על־פי־כן יחסך הרגשי אליו נשאר בעינו. אתה חובקו ונושקו, את ה“זר” הזה, עם פרידה או עם פגישה, בתחושה הקודמת.
לתופעה זו גדולים חקרי לב…
*
מתוך איזו קלות־דעת משונה, כאילו רוח טירוף נכנסה בך פתאום – כך אתה חולם – הנך מנסה לעשות קפיצה מעל גגו של מגרד־שחקים. כבר ראשך ורובך רכונים, כובד גופך הוכרע כלפי מטה, אלא שברגע האחרון ממש נרתעת לאחוריך, בקושי נרתעת, בשארית הכוחות, מעשה נס – ובפחד מפני עצמך הקיצות.
החשש
מאתגרשון שופמן
במסיבה של סופרים לפני כמה שנים נתגלגלה השיחה על הירידה בפולחן הספר, על “התלמידים שמתמעטים והולכים”, על האהבה לספר ששוב איננה ושאותה יש למצוא פה ושם רק אצל זקני תלמידי החכמים. אז ענה חלקו המדקדק הישיש אף הוא וסח לאמור:
– אשר לדביקות בספר מסוים, הרי אני עבדכם אחד השרידים שיודעים את טעמה. אני מתכוון ל“משפט האוּרים” ליהושע שטיינברג. לא רק מפאת ערכו כשהוא לעצמו, למרות כל הפגימות, שעמדתי עליהן במרוצת הזמן, אלא גם בעקב הרושם הכביר, שעשה עלינו עוּלי הימים עם הופעתו. כאן הכל יחד: אהבה, הערצה וזכרונות־נעורים. עד היום איני יכול ליטלו ביד בלי רטט עליון.
והנה בעת האחרונה סבלתי מהעוּבדה, שהכריכה נתרפטה ונתמרטטה והדפים התפוררוּ, עד שנתעוררתי ונשאתיו אל כורך־הספרים (מובן שאכסמפלרים לא מעטים נתחלפו בידי). לא תוכלו לשער לכם את שמחתי, כשבאתי אל האומן ביום הקבוּע והוּא הושיט לי את הספר בכריכה החדשה, הנאה, המוצקה. נדמה היה לי, שאני עומד שוב בן שבע־עשרה, אחוז־אושר, וקונה אותו בחנות־הספרים במינסק… ברם, יחד עם זאת לא שכחתי את גילי וכמעט שאני מתבייש להודות, מה היה החשש, אשר זע בי ברגע זה: שמא לא רחוק קצי ולא אספיק להתענג עליו בכריכה החדשה די שׂבעי.
כה גילה את לבו לפני שנים אחדות המדקדק הזקן והחשש שלו לא היה לשוא.
יתרו
מאתגרשון שופמן
אלפי דרוזים ואזרחים מכל הארץ חגגו אתמול את סיום החג הדרוזי נבי שעיב (יתרו) ליד קבר הנביא שבכפר חיטין.
חבל שלא הייתי גם אני שם. לפי פרצופי שיכיהם וכוהניהם הייתי אולי מקבל מושג־מה מדמות דיוקנו של חתן החגיגה, של יתרו עצמו, אבי אבותיהם, כי בעולם ילדותי תפס חותן משה מקום רב.
הנה הוא בא אל המדבר ועמו צפורה בתו ושני ילדיה, בא והציץ. סקר את עיסוקיו של משה, עמד מיד על הליקויים והעיר מה שהעיר ויעץ מה שיעץ. כרועה עדתו אף הוא, כוהן מדין, היה בשטח זה רב־נסיון יותר מחתנו הצעיר. ומשה קיבל וציית וגם ביקש שילווהו בדרכו הקשה, הגורלית ויוסיף לעמוד לימינו. “והיית לנו לעינים”.
ניכר שנוכחותו של חותנו השרתה עליו רוח עידוד ובטחון, ועל כן קשתה עליו הפרידה כל כך. “אל נא תעזוב אותנוּ”! – התחנן אליו ממש.
עם פסוק זה לפני רבי ב“חדר”, זכורני, נכספתי גם אני שיתרו לא ישוב לארצו, לבל יישאר משה נעזב במדבר לנפשו, בראש צאן מרעיתו.
ברם הוא סירב. הכל טוב ויפה, אבל… “כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך”. ואל נא נהרהר אחריו. כי חלף סירובו זה היה הוא הראשון בעצם, שהחדיר לתוך הכרתנו את חוק־העולם: איש איש וארצו, איש איש ומולדתו!
הנגזל
מאתגרשון שופמן
כשריד אחרון מהיהדות החרדית בגולה הוא נראה בעיני, יהודי בר־אוריין זה מהנוסח הישן, כּסוּף־זקן ועוטה “סיוּרטוּק” שחור עם השסע האחורי, המסורתי. בוקר בוקר ולפנות ערב אני רואה אותו בלכתו לבית־הכנסת; הליכה אדוקה זו, שלא ראיתיה מעצם ימי ילדותי. מפלס לו דרך בין נערי הרחוב, שמשחקים בכדור ועושים בלהטיהם גם ברגל וגם בקדקוד – והאיש אינו פונה כה וכה ואינו רואה ואינו רוצה לראות.
ברם, למתרחש בהוויתנו לבו ער. יש שאני מוצא אותו ב… קולנוע. בתחילה התמיהני הדבר, עד שהבינותי, שלשם ה“יומן” הישראלי בלבד הוא מעביר על מידותיו ונכנס. ובאמת עם תום ה“יומן” הוא קם ויוצא.
ישבתי על ידו, כאשר הופיע על הבד הר סיני ובחורינו־חיילינו מתרוצצים בתחתיתו. הסתכלתי בארשת־פניו, כדי לראות את הרושם… והנה עצבות גדולה ירדה עליו, כמי שעולמו התמוטט פתאום.
"מי זה?!!"
מאתגרשון שופמן
גם קודם היתה אהבת הנער הקטן, בן יחיד מפונק זה, אל אביו, סוחר נשוא־פנים, בלתי רגילה, ועכשיו, משנתייתם מאמו, גברה אהבה זו שבעתיים. התרפקותו, חיבוקיו לא ידעו גבול. במבט עוין, קנאתני קידם פני כל אורח, יהיה מי שיהיה, ובשעת טיול משותף עמו, עם האורח, בחוץ נתלה הקטן בזרוע אביו וליכסן עיניו כלפי הזר, כאומר: “לי הוא ולא לך!”
עתים, כשנשאר בבית לבדו, נכנס היה לחדרו של אבא כמי שנכנס לקודש הקדשים, ופנה כה וכה, חיפש, ריחרח. נדמה היה לו כאילו עוד מעט והוא יגלה כאן צפוּנות לא ישוערו. שלף את המגירות משולחן־הכתיבה (יש שלא היו נעולות), מתוך סקרנות מיוחדת התנפל על ערימת המכתבים ובנשימה עצורה הפך והפך בהם. מכתבים מסחריים היו אלה ברובם והוא לא הבין בהם הרבה. עד אשר פעם נתקל במכתב, בו קרא לאמור: “אבא יקר, זה שני חדשים שלא שילמת עבורי וכאן נאמר לי, שלא יוּכלוּ להחזיקני יותר”… הנער נתחלחל ולא יכול להמשיך. ברגע זה בא אביו מן החוץ והוא רץ לקראתו עם המכתב ביד ובקול לא שלו צעק איומות:
– מי זה?!!
כמוהו...
מאתגרשון שופמן
מסילוק־שכינה סבל המשורר. כמה פעמים טרח להעלות משהו על הנייר והעלה חרס. אפור העולם וריק – מה יש לכתוב?
והנה נזדמן לידו קובץ אגרותיו של המשורר הגדול, שחי לפני מאה שנה, אותו הוא אוהב ומעריץ עד לבלי חוק ואשר ממנו הושפע לא מעט, ושם, באיגרת אחת, מצא כתוב לאמור: “אני שרוי עכשיו בשעמום, בדכאון, בחוסר־השראה”…
דברי־נכאים אלה מלפני שנים מאה אשר לאלילו ניחמוהו, עודדוהו, הכניפוהו, והוא ישב אל שולחנו וכתב את הטוב בשיריו.
בזיעת אפיהם
מאתגרשון שופמן
חוץ מאותם שני העניים, המחזרים על הפתחים, אשר תיארתים בסיפורי “ליד הדרך”, השנַים הללו, שריח תורה היה בהם, נטה ללון מפקידה לפקידה עוד אחד, עם־הארץ גמור, בביתנוּ, שעמד בקצה העיר, על פרשת דרכים. האַלאַדץ היה שמו, מגושם ורב־כוח. על פי רוב הופיע האיש במקלו ובתרמילו לפני החגים בדרכו ברגל ממרחקים חזרה לביתו ולעירו. ככל בני “מקצועו” לא התבייש כלל, עד שפעם אפילו הביא עמו כ“שוליה” גם את בנו, משנעשה הנער בר־מצווה.
ובביתנו בחורף היה קר. את מקור החום היחידי היווּ העצים, עצי ליבנה, שהאיכרים מהכפרים מסביב הביאו העירה למכירה. את אלה צריך היה לבקע בקרדום, כדי שיהיו נוחים להסקה. עיסוקי שלי היה זה, שחיבבתיו מאוד. והנה פעם טרחתי בכל כוחותי על בול עץ מסוקס (הסיקוס, “סוק” בלע"ז, היה “שם דבר” במשכנות ישראל, בזמנים ובמקומות ההם), ולא יכולתי לו. ראה זאת האַלאַדץ, נטל מידי את הקרדום וניגש הוא אל המלאכה והנער עזר לו. ארוכות־ארוכות עמלו שניהם, האב ובנו, הזיעו, הלמו בעושף הגרזן על גבי טריז, עד שסוף־סוף ניצחו את ה“סוק” – ופני אמי נהרו.
דבר גדול נפל בחלל ביתנוּ אותה שעה, חג להוויה כולה: פּושטי יד בזיעת אפּיהם.
אחד בכה
מאתגרשון שופמן
בית־הבראָה לילדי מעברות בפינה יפת־נוף. צוהלים הזאטוּטים מלאים חדוות חיים, בפיקוּחן של ה“אחיות” בקיטליהן הלבנים ומסתכלים בסקרנות בכל הבאים הנה לשם ביקוּר. ואלה שואלים:
– מאין אתה?
– מעיראק.
– ואתה?
– מתורכיה.
– ואתה?
– מרומניה.
– ואַת?
– מפולניה.
“שׂאי סביב עיניך וראי: כוּלם נקבצו באוּ לך”.
קלסתרים שונים, לבנים ושחורים, ורק העינים, העינים הישראליות, מאחדות את כולם והעברית אשר בפיהם.
הנה התיישבו אל השוּלחנות הערוּכים, אוכלים לתיאָבון, וניכר שהמאכלים עריבים לחכּם. ורק נער יפה אחד לא נגע בצלחתו. ישב ובכה. כל שידוּלי ה“אחות” לא הועילוּ.
– מתגעגע הביתה, למעברה… – אמרה נואשות.
– הָרימו ראש, מעברות!
אבן גדולה הארץ
מאתגרשון שופמן
שני הידידים מותיקי הישוב טיילו בחולות שבין הקיבוץ הצעיר והקטן ובין הכפר הערבי, שנתרוקן מיושביו, חשו בהנאה את המדינה תחת רגליהם, והאחד העיר: – בכל זאת טוב היה אילו היתה ארצנו גדולה קצת יותר… ברגע זה זימזם כדור מעל לראשם בלוית קול־יריה. אחריו שני, שלישי… – כדורים תועים הם אלה מיריות־אימונים אשר במושב הסמוך – עמדו על הדבר, ושניהם התכופפו וחתרו להגיע בהליכה לא נוחה זו, ראשם כבוש בקרקע, אל צלע הגבעה הקרובה, ששם ימצאו מחוץ לשטח הסכנה. רק כששים מטר לפניהם – ואיזה מרחק! והם הרגישו פתאום: “אכן, גדולה הארץ – ואנחנו לא ידענו!”
חופה בחורשה
מאתגרשון שופמן
זהרורי שקיעה ריצדו בין עצי החורשה, מסביב לבית הורי החתן. עצי המחט העתיקים הללו, אשר נדמו כאֵלוני ממרא. נדמו? אולי… הם הם! והחופה באמצע.
נהדרים היו שניהם בשעה נעלה זו, גם החתן וגם הכלה. כל הטוב והטהור והאצילי בגזענו כאילו נתרכז עתה בזוג צעיר זה. בן־ישראל ובת־ישראל מצאו זה את זו; אני ואַת, אני ואַת ועלינו – מפני כל הנחשולים מסביב – סוככת החופּה.
החופּה הנצחית, אזרי עוז!
דו־שיח טלפוני חטוף
מאתגרשון שופמן
– את לבדך בבית?
– כן, אבל עלינו למהר. אמא צריכה לחזור בכל רגע.
– אמא שלך, שלפי דבריה, נערה צריכה לדעת לבשל ולאפות ולא לפרוט על פסנתר; שאינה אוהבת מוסיקה.
– אינה אוהבת מוסיקה והיא אשה יקרה בכל זאת.
– בכל זאת טוב שאינה בבית עכשיו. ובכן, ביום השלישי ניפגש שוב על אותו ספסל. בשש, “בשש אחרי המלחמה”, כפי שקבע החייל שווייק.
– הלא רק שלשום נפגשנו.
– אני מוכרח לראותך. קלסתר־פניך מתנדף מזכרוני. אצלי תמיד כך. אני יכול להעלות בדמיוני כל פרצוף שאני מכיר, רק לא את פני הנערה הנאהבת…
– מה בעצם מצאת בי? הלא יפהפיה מובהקת אינני, יפהפיה נוסח הוליבוּד, לא בלונדית ולא עינים תכולות.
– את עולה על בנות הוליבוּד. בריג’יט בארדו ואווה גארדנר ורומי שניידר צריכות לצחצח לך את נעלַיִךְ. משהו מַגי יש בך, משהו מטאפיסי, שאין להסבירו במלים.
– הכל צריכים ללמוד אצלך לתת מחמאות.
– כל עוד מחמאות אלה אינן מביאות אותך לידי סחרחורת, אינן ראוּיות לשבח; כל עוד אינך נופלת… (צחוקך מתוק). בכל אופן טובות הן מהמחמאות התפלות שהעניק לך נ. באותו נשף. לא יכולתי לשמוע. חילוּל הקודש.
– גם אני לא סבלתי אותן.
– ובכן, ביום השלישי! אבל בינתיים הלא תוכלי לטלפן אלי. בכלל, היי ילדה טובה וצלצלי אלי תכופות יותר, אחרת – חבל על הכסף שאני משלם בעד הטלפון (צחקי, צחקי!), צלצלי אלי מחר בבקר.
– מה עלי לומר לך?
– תאמרי מה שתאמרי. עצם הצלצול מפעים לב… אני חש מיד, שזה ממך… מוסיקה שמימית…
– אמא חזרה.
עכו
מאתגרשון שופמן
אָשר לא הוריש את יושבי עכו
(שפטים א')
אכן, אוירת קדומים בדחיסותה שוררת פה. אוירת יהושע בן־נון ואדוני־בזק. הסימטאות הצרות, שמתפתלות בינות לחומות העתיקות על יושביהן הצפופים, אנשים, נשים וטף. “ובחומה היא יושבת”.
כשריד הנוצרים הראשונים מתהלך בעיר החדשה כומר ישיש, הדור־שׂיבה, בגלימתו ובמצנפתו. נדמה, עוד מעט ויתלקטוּ אליו בני עדתו והוּא ישמיע באזניהם משהו מעין “דרשת ההר”; אבל לא! אל חנות הבדים נכנס והחנוונית שמוצאה מלודז' נושאת ונותנת עמו ללא התבטלות כלשהי. ארצנוּ הארץ.
שבט אָשר בימים ההם לא הצליח להוריש את יושבי עכו, עד אשר באו נערינו עתה והורישוּם. בנפשותם, אמנם, אבל הורש הורישום.
והנה אותו הבנין הקודר על אגפיו הרבים המעוקמים והמסובכים. בחצר הגדולה, על המדשאות ועל הספסלים, מוטלים במפוזר חולי הנפש ומדביקים אותך בדכאונם. מה מדכא אותם כל כך? אין זאת כי אם הציצו לתוך שני החדרים האיומים הללוּ אשר בירכתי הבית, החדר התחתי והחדר העלי, וראו שם מה שראו – – הקודמים.
הציצו ונפגעוּ.
אויר בראשית
מאתגרשון שופמן
מייגעת מאוד העמידה בתור בתחנה המרכזית והאוטובוסים מתמהמהים לבוא. תוך כך נזכרות שעות־עמידה כאלה במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, עד שנדמה, כי כל חיינו אינם אלא מין עמידה־בתור ארוכה אחת, עמידה בתור… לקצנו.
כי על כן משנה חדוה יתקפנו שעה שאנו תופסים מקומותינו בתוך הקרון. מתוק אויר השדות המתפרץ אלינו בעד האשנבים הפתוחים, ויצר החיים מתגבר עם כניסה למושב הגדול. קולות של נערות לא נראות… היום רד. זהרורי שקיעה רובצים על הכרמל מנגד, עם אניצי השיחים הקטנים המפוזרים על קרחתו.
בעלטת קדומים אתה תועה כאן, עלטת אברהם, בין גפנים ועצי פרי אחרים. במבודד קצת ניבטת מתוך הערב התנכ"י תאנה ענפה, נהדרה; הנה הנם העלים הרחבים והרעננים, אשר כיסו בשעתם את מערומי הזוג האנושי הראשון.
אויר בראשית.
נשמת היקום
מאתגרשון שופמן
ליעקב פיכמן
יום יום בני אדם נחלים, ובכן? אבל כאן משהו מיוּחד במינו. כי מעודו לא חלה האיש, זה המשורר הנעלה, הבא בימים, גבה הקומה ותכוּל העינים, משורר האביב והדשא והלבלוּב, והנה הוּא מוּטל המוּם בכורסה, תוהה על עצמו ועל מצבו החדש, מחריש־משתאה. מה זה היה לו?
כן, מחריש־משתאה. אינו מתאונן, אינו מתאנח וגם אינו מתלוצץ, כחולים אחרים, מתוך “הוּמור של גרדום”. והרי הוּא נוגע עד הלב מאוד, הילד הגדול הזה, חסר הישע. לא קשה לשער, מה רב סבלו במסתרים, בלילות.
עצב כבד ירד על כולנו. הדור־נאה זיו העולם כל עוד הוא מסתנן דרך תחוּשתו של המשורר; בדעוך זו ודעך גם זה. ניטל חשק הכתיבה, כי איך נכתוב אשר נכתוב ולבו אין אתנוּ, הלב הער והעונה. גם כמה מבני־הנעוּרים נוּגים, נערים ונערות עדינים, שהתחממו לאורו והראוּ לו את שיריהם המלאים נכאים ויסוּרי אהבה ראשונים. עתה מי ישעה אליהם, מי יקרבם וידריכם?
עד שבחמלת ה' עליו ועלינו החלים האיש כלעומת שנחלה, והאביב, האביב שלו, קידם את פניו בצאתו. בצמא, כמוהוּ לא ידע עד כה, הוא שותה את האויר והאור ואנחנוּ עמו.
על ספסל, על שפת הים, הוּא יושב בחַמה, גלוּי ראש, ומביט נכחו. סטיכיה מוּל סטיכיה. הכל שב לאיתנו ולכבודו הראשון ולמעלה מזה. מה טוב! יצר־הכתיבה חוזר וניעוֹר וביתר להט. הבה ניגש ונמתיק שיחה עמו כבתחילה, נמתיק שיחה עד לשכרון על כל בו חיי רוחנוּ, וגם אתם בני נעוּרים תוּכלוּ לשוּב ולהראות לו את שירי האהבה. ברם, את מי אתם אוהבים, את מי? הנה המצח היקר, מצח־המשורר המחוּטב, הנהדר עם החריצים האלוהיים – אותו לחונן ולנשק, את זו נשמת היקום, אשר חיתה והחיתה.
המשוררים
מאתגרשון שופמן
הם לוקחים יותר משהם נותנים, דולים יותר משהם משקים. איזו נביבות טראגית בעיניהם. גם האשה המשוררת עיניה נראות כמשבצות – והיהלומים אינם.
אל הנערות היפות הם נושאים את נפשם, אבל מכיוון שהם נותנים בהן עין – כוחן תש. כך הם ממיתים כל יופי, כל שגב, כל הוד וסותמים את מקורות ההשראה זה בפני זה. “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו”.
הנה הם מבקרים בגן־החיות כנטות היום ועוברים מכלוב אל כלוב. הארי בסוגרו שוכב לישון, פושט רגליו האחוריות, היחפות, ללא מכסה – צער בעלי חיים!
דלדול ומיעוט דמות בכל אשר יפול מבטם. את נשמת היקום הם מוציאים ומציגים אותו כלי ריק. על שפת הים, עם שקיעה, קולטות עיניהם בבואת זוהר כלשהי, אבל הים – אללי! – הים הגדול, האדיר, השגיא, מצטמצם תחת הסתכלותם, פוחת והולך מרגע לרגע; עוד אחת מעט ויחרב!
עוללות
מאתגרשון שופמן
א. “פָּתח” ו“פֶתח”
דליקה נפלה באחד הלילות בבית־המדרש בפרברנו, בנין נאה עשוי עץ, והוּא נשרף כולו, מהמסד ועד הטפחות. יהודים באים בימים ולא גיבורים גדולים שמו נפש בכף, קפצו לתוך הלהבות והצילו את ספרי התורה.
לא ארכו הימים ובית־מדרש חדש נבנה במקומו, לבנים אדומות נבנה. בצמא שאפתי אל קרבי, נער כבן שש־שבע, את ריח הסיד, שעה שבחשוהו בתוך הבור. המושג של יצירה ובניה קשור אצלי עד היום עם הרשמים הללו.
שלום הנגר, בהיר השיער והעינים, האמן הגדול, “ריהט” את חללו של “הבית השני” הזה: ארון־הקודש, הבימה, ספסלי־התווך וכו'. והנה בית־מדרש חדש, יפה מהראשון!
למטה קבע כאן את “חדרו” נחום־בר, הלמדן המופלג, ה“פוסק שאלות”, ולמעלה, בעזרת הנשים התיישב איצי, המלמד הקטן, עם “חדרו” הוא. והנה פעם אירע שהתלקח ויכוח בין שני אלה – ודוקא איצי ניצח. בפרשת “ואתחנן” עמדו, ולאזני איצי למעלה הגיע קולו של נחום־בר מלמטה, כיצד זה גורס לתלמידיו את דברי רש"י (על הפסוק “אתה החילות להראות את עבדך”): “פתח להיות עומד ומתפלל” – פּתח בפ' קמוצה. מיד רץ וירד בבהילות והעמיד את נחום־בר על טעוּתו: “פּתח” – פ' סגולית! המלמד הגדול ניסה לעמוד על נפשו, ולבסוף מוכרח היה להיכנע. הנה כי כן יש אשר מצוקים ינצחו את האראלים!
ב. בנימין השמש
חד עין וערוּם כנחש. ידע להחניף ולהתרפס לפני תקיפי העדה עם הגבאי בראשם, ושׂנאת־מות שׂנא אותנוּ הילדים, באי בית־המדרש, אשר, כפי שנדמה היה לו, חיבלו בדא והא, לטש עלינו עיני זעם וגם לא פעם צרם את אזנינו. בימי חג הסוכות הלך מבית לבית עם הלולב והאתרוג לתתם לידי הנשים והילדים לשם ברכה ונענוע; והנה אפילו עכשיו לא פגה איבתו לנו הקטנים, והוא עשה זאת בזעף, כמי שכפאו שד. ורק ריח האתרוג הרענן הוא שהמתיק את טיפולו זה בנו.
נוסף על זריזותו והצטיינותו כשמש בית־המדרש, היה גם אומן־יד ובקי בכל המלאכות שבעולם. אלא שמומחיותו רבת־צדדים זו היתה סוף־סוף בעוכריו. שומר הלילה, קירילא החרומף (רועה היה ביום ושומר בלילה), בהיותו סובב בסימטאות ומקיש בהלמן, ראה פתאום אור בחלונו של בית השמש העומד מחוץ לעיר; הדבר עורר בו חשד והוא קרב, הציץ ותפס את בעל־הבית במעשה פלילי: “סַמוֹגוֹנקה” (עשיית יי"ש). מיד הזעיק את המשטרה וזו לא ידעה רחם. צרות רבות ורעות נפלו עליו, וגם משׂרתו בבית־המדרש ניתנה לאחר.
ג. קרן אחת
יום יום לפנות ערב, בשוב העדר מן המרעה, נזדקרה מאמצעיתו הפרה השחומה, הגזעית של ה“גולובה” (ראש־העיר) אנדריי טיט, עם הקרן האחת (הקרן השניה ודאי נשברה לה באיזו תאונה). משכמה ומעלה גבוהה היתה משאר הפּרות, חלקת עורה הבהיקה בזיו השקיעה, ומומה עוד הוסיף לה הוד מיוחד. בדחילו הסתכלתי בה עד שנעלמה מעיני. לימים, כשהגעתי ב“חדר” לחזיונות דניאל המופלאים והגיתי באותה “קרן אחת”, אשר “גדלה עד צבא השמים והפילה ארצה מן הכוכבים” וכו', ראיתי את זו בדמות קרן פרתו של טיט, וכבוד הפרה היפה, האצילית, עוד עלה הרבה בעיני.
ומה נפעמתי בזמן מאוחר יותר, כשמצאתי אצל מנדלי אף הוּא: “פרה מחוסרת קרן אחת”. אכן, אמרתי בלבי, כל רז לא אנס לו!
ד. מלחמה
– בלוט גיסט זיך אין די גאסען!… (“דם נשפך בחוצות”) – כך הזעיקה את בני ביתנוּ בצהרי “שמחת־תורה” שכנתנוּ יודאשה והבהילתנו החוצה.
בני זלמן־אידל וזלאטה־גולדה, מאיר וחיים, הבקיאים בהכאה, אשר ריב ומדנים להם תמיד בבית־המדרש עם בעלי הבתים העשירים בשל “עליות” ומקומות־המזרח (“מלחמת־המעמדות” הראשונה!) לרבות תגרות ידים, הרי עכשיו, ב“שמחת־תורה”, בהיותם בגילופים, השתוללו כל כך, עד שהקרב התפשט והתפרץ אל הרחוב. קולות וצעקות, מהומה רבה ואגרוף איש ברעהו.
הנה חיים זלאטה־גולד’ס החייט ומנדל המוזג, שניהם כבני שלושים ובעלי קומה אחת, אוחזים איש בדש־בגדו של רעהו בשׂמאל, ובאגרוף־ימינם הם מנחיתים מהלומות כבדות, מהדהדות, זה על שכמו של זה. לסירוגין עשו זאת, בקצב מדוּיק, כאילוּ נדבּרוּ על כך קודם, מהלומה תחת מהלומה, אתה לי ואני לך. גם נזהרו שלא לפגוע בראש, בעינים.
כך התכתשו לפנים בישראל, בזהירות. סכינים ואקדחים – מאן דכר שמם!
ה. “אם זרחה השמש עליו”…
“אם במחתרת יימצא הגנב” – הלא הוא אותו הגנב היהודי הצעיר, שהוליכוהו פעם בצהרי יום־קיץ על פני ה“שליאַך” (דרך המלך) הסמוך לביתנוּ. הוּא הוּא.
ידיו כפותות לאחוריו, ישב בין שני ז’אנדרמים על גבי עגלה רתומה לסוס, ועיניו האפורות נבוכות בחללו של חוץ…
רע רע היה לו ממגע הנוגשים הנכרים, היושבים צפוּפים עמו, מזה, וממבטי אחיו בני עמו משני עברי השליאך, מזה. ברם, יותר מכל עינה אותו, את איש הלילה, אור היום.
“אם זרחה השמש עליו”.
ו. “אניוטה”
הבית היהודי היחידי בשכונה הנוצרית היה ביתנוּ. כאשר נמצאתי בערבים בחוץ, באיזו שליחות, הפחידוני מרחוק קולות השיכורים בלכתם מן המסבאה, ורק כשהבחנתי גם קול אשה ביניהם, נרגעתי קצת.
הנשים הבֶּלוֹרוּסיות שתוּ “ווֹדקה” יחד עם בעליהן, ופרצוּפיהן מגושמים היו, כמחוטבים בקרדום. לנשים אחרות נהפכו, כאשר חזרו לפנות ערב מן השדה, אשה אשה כפופה תחת שק מלא וגדוש עשב רענן עם המגל עליו, והן הולכות בסך ונותנות בשיר קולן.
אַניוּטה בת שכננו הסמוך פּאוול, נערה גבוהה, לבנה ורבת־כוח, אבל ללא ליבוב כלשהוּ, בהיותה מנכשת רבוצה את גינת הירק, אשר גבלה עם זו שלנו, השתפכה בלחן נפלא, צובט לב, שנסתיים במשיכת־קול סתמית, ארוכה־ארוכה. לפי תפיסתי אז, עשתה סיום זה בכוונה, כדי להעביר בו את הצביטה מעל לב השומעים ולטשטשה. כלומר, חסד עשתה בכך עמנוּ. ובאמת, מיד היה הרווחה.
כך ידעה אניוּטה זו לשיר. ואף־על־פי־כן זרקה פעם אבן אל סוכתנוּ, שעה שישבנו בתוכה בליל התקדש החג.
ז. “וארשה לא מוסקבה היא”
משנכנס ניסן, הרי בין יתר ההכנסות לפסח היתה גם כתיבת מכתב “בלשון הקודש” למוסקבה, לקרובנו העשיר ברוך ריינין (אני לא הכרתיו), בר־אוריין ובעל־עסקים גדולים, שלא ידענו מה טיבם, ובמכתב לבקש ולהזכיר לו את דבר המענק השנתי, חמישה רובלים, אשר קבע לנו לחג החירוּת.
זקנתי האלמנה שלחתני אל החנות לקנות גליון נייר קטן (אגב, קניית מכשירי כתיבה, הנייר המבהיק, העטים החדשים לצורותיהם השונות וכו', קשורה היתה בילדותי עם רטט מיוּחד: רחשושי הסופר הראשונים) ושנינו הלכנו אחר־כך אל בית־המדרש, אל “חדרו” של נחום בר, אשר מלבד היותו למדן מופלג, ידוע היה כ“ספרא רבּא”, וּלבקשוֹ שיכתוב את המכתב. בכתב נאה וברור, ללא מחשבות הרבה, פתח המלמד הגדול וכתב: “אני האשה הניצבת בזה” וכו' וכו'. והפעם נשלח המכתב לא למוסקבה, כי בינתיים חל גירוש היהודים מהבירה הרוסית, אלא לוארשה, לשם עקר הקרוב העשיר, הוא ועסקיו הגדולים.
ברם, השנה נתקבלוּ רק שלושה רובלים בלבד, בצירוף איגרת התנצלוּת, שנסתיימה ככתבה וכלשונה: “ווארשע לא מאסקווע היא”.
ח. סימן לא טוב
כבן חמש או שש הייתי, כאשר הוקמה מערכת טלגרף לאורך ה“שליאך” שלנו. נתרשמתי מאוד מהעמודים החדשים, הגבוהים, ממיכוַת הסְפָרות שעליהם וכו'. והנה ניגשו גם למתיחת התיל. מלמטה התחילו ולאט־לאט העלו את זה מעלה מעלה.
אני וחברי, בנו של שמעון החנווני, נער בן גילי, חפצנו ללכת הביתה והוצרכנו לפסוע אל מעבר לתיל המתוח, הגודר בעדנו. אבל זה נמצא בגובה שהקשה לנו את הדבר. אני באתי במבוכה, ואילו חברי התכופף וחמק תחת התיל – ואני אחריו. הוא, בן החנווני, ידע תיכף מה לעשות, ואני לא! סימן לא טוב היה זה בשבילי, סימן שאני נופל מאחרים באשר לעירות ולכושר מלחמת־הקיוּם.
ט. צלחות מעופפות
בילדותי ראיתין פעם ואין כל חדש תחת השמש.
בשבתות ובמועדים אחרי־הצהרים היו באים אל ביתנוּ קרובים מן ה“עיר”, היינו: מהחלק הגדול של עירנוּ, שהדניֶפּר חצה אוֹתה לשנים (אנחנו גרנו בחלק הקטן, בפרבר). בין אלה היתה קוּזינה של אמי, אשה צעירה, עדינה ושתקנית, עם בעלה הכובען, גברתן ועליז, ליצן ונוטה למעשי קונדס. אותנוּ הילדים הרים אל על, העמידנו על כתפיו החסונות והצחיקנו בכל מיני שובבות ותעלולים. עם כל ביקור שלו נתמלא ביתנו חיים ועליצות.
גם על דוכנו באמצע השוּק אהב לבדח את לקוחותיו, רובם מאיכרי הכפרים מסביב, וכשהכובע עם המצחה המבריקה התאים מיד, צוהל היה:
– הנה ראש מצוּין!
בשכונה רחוקה גרו, באחת הסימטאות שבקצה העיר השני, ועל כן עוד לא נזדמן לי לבוא בצל קורתם. אבל פעם ביום חול נתגלגלתי לאותו רובע, חיפּשתי ומצאתי את הבית ואמרתי בלבי: הבה אציץ לתוך מעונו של זוג קרובינו אלה, לתוך קן השמחה והצחוק והאושר. נכנסתי והנה… צלחות־חרסינה מעופפת באויר, נופלות ומשתברות. ככה כילה חמותו, אלוהים יודע מדוע, באשתו העדינה והשתקנית, הוא, הוא, הכובען, איש הפלאות – –
אותה שעה נתגלה לי הצד השני של ההוויה.
י. צוענים
בוקר קיץ אחד והנה אהלי צוענים פזורים על פני השדה אשר מאחורי פרברנו. עולם אחר.
וכבר הם משוטטים בין הבתים מסביב. שחורים, בעלי־גוּף, וכפתורים משונים, כעין כדורי כסף גדולים, מבריקים מעל דשי בגדיהם.
ובחלונו הפתוח, כאילו מן האדמה צצה, עומדת צוענית צעירה, נוטלת כף־ידך ומנחשת לך את עתידך.
התלבושת הצבעונית, האדום־האדום, נענועי העגילים, קטעי העירום ורושם ה“הפקרות”, כל אלה עוררוּ רחשושי־יצר ראשונים. לכאורה – צפור דרור… אבל לא! צניעות־איתנים מורגשת מבעד ל“ניחושיה” ומגע אצבעותיה, הסתייגות, שמירה עצמית ואפילו שנאה כבושה.
אל תעשה לך אילוזיות, בן־אדם!