רקע
רוברט הריק
רוברט הריק, משורר מַאי ובשמים

במאָה השבע-עשרה, בהתפלג אַנגליה לשתי השקפות-עולם, שתי תפיסות-דת, שתי שיטות בהנהלת החברה, הפוריטאנים כבדי-הדיעה והקאוואלירים רודפי-העונג, נתפּלג עולם-השירה אַף הוא לשניים, רובו, אם לא כולו, לפי קו הפּילוג הפּוליטי-דתי: מצד אחד, מילטון הענק – יחיד ונשגב, דומה לאחד נביאי ישראל, מקריב כוחותיו ומאור-עיניו למהפכה הנהוגה בידי איש-מלחמה קרומוול, ושר בעוורונו שירת-שרפים; ועל-ידו, מספר בעלי-מסתורין, המשרתים בקודש. מצד השני, המון פרפרי-שירה, מתעלסים בעגבים, משתעשעים בצורות-נוי של ליריקה משלבת שורות קצרות בשורות ארוכות בכל מיני צירופים, שואפי חן וקליל.

בין המשוררים הקאוואלירים ישנו אחד בעל קסם נצחי, הוא רוברט הריק (נולד 1591, נפטר 1662). מילדותו נשם אבקות-זהב, כי אָביו, ניקולאס הריק, צורף-זהב היה בלונדון, בטשיפסייד המוזהבת, – כן קראו לאותה שכונה על שם האומנים היושבים בה ועל שם הצלבים המוזהבים אשר בראשי בתי-יראָה שבתוכה.

נתייתם התינוק בנפול אביו מחלון גבוה – לא ידוע אם בידי עצמו או בידי שמיים. ובמשפּחה אם ושמונה בנים, רוברט הצעיר בהם, ועוד ילד נולד חודשים אחדים אַחרי מות האָב. עברה המשפּחה לדור אצל הדוד וויליאם בהאמפּטון; והדוד, אחי האָב, אף הוא צורף-זהב. למד הילד רובּרט אותה אומנות, והשכלה כללית סיגל לו בבתי-ספר שונים, פּעם בלונדון, פּעם בהאמפּטון. בהגיעו לכלל-דיעה, התחיל נושא נפשו למרחקים, ודרכו לא ברורה. עזב את בית-הצורפים של דודו, נדד הנה והנה, המיר לימודיו מעריכת-דין לציירוּת, מציירוּת לכהונת-דת, ולבסוף קיבל סמיכת-כמרים בקאמברידג'. ואַף משרה ניתנה לו בעיירה דיבונשייר שבמערב. שם כיהן בעצלתיים, וחי חיי רווקות. ויהי לו כלב וחזיר ושה ותרנגול ואַווז. בהיותו איש עליז ואוהב-חברה, השתעמם שם בעיירתו, הרגיש את מקומו כגלות, התגעגע על בתי-הקפה בלונדון. אַף-על-פּי-כן שהה שם שנים רבות, עד שהודח ממשרתו בגזירה שיצאָה (1648) על כל כמרי הארץ מטעם ה“קומונוולת”, זו הריפּובליקה של קרומוול. עם נפול הריפּובליקה ושיבת המלכות על כנה, הושב גם הריק אל כהונתו בדיבונשייר, ושם מת.

בחייו השקטים באותה עיירה נתן דעתו לצרוף וללטוש שירים כתכשיטי-זהב קטנים (הן זו אומנות-משפּחתו, שהורגל בה מנוער), ודוגמות לפניו: שירי-הרועים של הרומאים, והזמירות הקצרות המפוזרות במחוזותיהם של שכּספּיר ושאָר בני דור אלישבעת, ביחוד בן ג’ונסון. השדה והכפר, והנימוסים העממיים אשר מסביב לו – חגים וזמנים ומנהגי זרע וקציר ואָסיף – אַף הם נבלעו בשירתו הנוצצת והזכה, המתייפייפת בקישוטים קטנים, ואַף-על-פי-כן רעננה היא כאחד מגדולי-הטבע.

אָספי שיריו, “הספרידס” (נימפות הממונות לשמור תפוחים-של-זהב, כלומר, בנות-שיר נוטרות חמודות העולם הזה) ו“נובּל נומבּרס” (מזמורי-אצילות, כלומר, שירים העוסקים בענייני קודש), לא עשו בעיר-הבירה אַף מקצת מן הרושם שעשו שירי אברהם קאַולי, הצעיר ממנו. כן דבורו. אך כיום שמו של קאַולי מועם קימעא, ועל הריק הדיעה הכללית הוא זו של מאן דאָמר: “הוא מן השמחים והעליזים באַנשי-השיר; מזמר הוא כמו החרגול, כאילו לעולם לא תבואֶנו זיקנה. ירקרק הוא כאָביב, רווה כקיץ, בשל כסתיו… דומים שיריו לאָחו דשן, מלא גביעי-מלכות ופרחי-בר, או רקיע של חודש-יולי, נוצץ ברבבות כוכבים. דמיונו התפּרנס מכל הנחמד והמתוק שבטבע: זכרו כשושנים ויסמין; קליל ואַוורירי הוא כמו נוצות הברקן או בועות-הסבון המופרחות באַוויר בידי ילדים, והן צפות ומתגלגלות להן בקו חמדה”.

עצם החפצים המוזכרים בדפי שיריו מתנוצצים בזהבים וזהרים: פּלגים נפרדים הנפגשים שוב מעבר לאיים; ענבי-אַרגמן בטס-זכוכית; זבוב-פּז משומר בקופסת-שן, סיגליה בזר-בתולה; קן-החול (פיניכּס) ומזבח-קטורת; לב גיבור, חגור אַלון ונחושת; אודם ואַלמוג ושָּׁני.

רשימה מעין זו היא גם פתיחת המשורר עצמו לספרו “הספרידס”:

אֲנִי שָׁר עַל פֶּלֶּג, נִצָּן, צִפּוֹר וּמִסְתּוֹר-עָלִים,

עַל פִּרְחֵי אַפְּרִיל, מַאי, יוּנִי וְיוּלִי, מְבַצְבְּצִים וְכָלִים;

אֲנִי שָׁר עַל עַמּוּד-מַאי, עָגְלַת-בַּר, מִשְׁתֵּה-הוֹלְלִים וּסְעֻדַּת אַחֲרֵי-מוֹת,

עַל חָתָן וְכַלָּה וְעוּגַת-כְּלוּלוֹת;

אֲנִי כּוֹתֵב עַל נֹעַר וְגַעְגּוּּעִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ

אֲנִי מַגִּיעַ לִידֵי זֶמֶר-דּוֹדִים זָךְ;

אֲזַמֵּר טְלָלִים, גְשָׁמִים; וְאֶחָד-אֶחָד אֲנִי גַם שָׁר

עַל צֳרִי וָמֹר, רָאשֵׁי-בְשָׂמִים וּשְׂרַף-עִנְבָּר;

אָשִׁיר עַל זְמַנִּים חוֹלְפִים, חוֹמְקִים, וַאֲמַלֵּל

אֵיך בָּא לָרִאשׁוֹנָה אֹדֶם לַשּׁוֹשָׁן, לֹבֶן לַחֲבַצֵּל;

אֲנִי כוֹתֵב עַל חֹרְשׁוֹת וְעַל שְׁעַת בֵּין-עַרְבָּיִם; אַף אֲתָאֵר

מְאֹרְעוֹת חֲצַר מַב וְכָל הִדְרַת-פְּאֵר

מֶלֶךְ הַפֵיוֹת, אֲנִי שָׁר עַל גֵּיהִנּוֹם, וְלֹא אָסוּר

מִזַּמֵּר עַל גַּן-עֵדֶן, כִּי חֶלְקִי שָׁם שָׁמוּר.

(עמוד-מאי הוא מקל רם נטוע בארץ. לראשו סרטי-צבעונין, וילדים מרקדים מסביב לו, קצה-סרט ביד כל ילד. עגלת-בר שבכאן היא עגלה עמוסה דקן, מקושטת לכבוד חגיגת האָסיף. מב הוא שם למלכת-הפיות).

בעלי-אנתולוגיה מחבבים את השיר המזמין את הנערה קורינה לקום משנתה ולצאת אל השדה להשתתף בשמחות-מאי ביחד עם חברותיה. אמנות ועממיות נשקו בזה השיר, ונשמת הכפר האַנגלי נושבת בו. בית אחד:


קוּמִי, קוּמִי! הַבּוּשָׁה לָךְ! בֹּקֶר, מֵנֵץ מֵעַל,

עַל כְּנָפָיו נוֹשֵׂא חֶרֶס זְהוּב-תַּלְתַּל.

הַבִּיטִי! שַׁחַר רַעֲנָן, מָהִיר,

צְעִיפֵי-צִבְעוֹנִין זוֹרֵק בָּאֲוִיר:

קוּמִי חוֹבֶשֶׁת-מִטָּה מְתוּקָה, וּרְאִי מִשְׂחַק

הַטַּל הַמְיַהֲלֵם כָּל עֵץ וְיָרָק.

עוד שיר ידוע לכל הוא החרוז האיליגי הממשיל את האָדם לפרח-הדאפודילה הממהר לכמוש: והוא נושא מורגל בפי המשורר:


דַּאפוֹדִילוֹת נָאוֹת, אָנִוּ מְבַכִּים

חָלְפְכֶן עַד-אַרְגִּיעָה;

טֶרֶם הוֹד-שֶׁמֶשׁ מַשְׁכִּים

אֶל צָהֳרָיו הִגִּיעַ.

עֲמֹדְנָה עָמוֹד

עֲדֵי יוֹם מִתְבַּהֵל

יָשִׁית

פְּעָמָיו מַעֲרָבָה:

שָׁם יִסְגֹּד

בְּשִׁירַת-תְּפִילַּת עַרְבִית.

יַחַד אִתּוֹ אָז נִתְפַּלֵל,

וּמְקוֹמֵנוּ נַעֲזֹבָה.

גַּם אָנוּ תּוֹר-עָמְדֵנוּ קָצָר

וַאֲבִיבֵנוּ נָס מַהֵר;

כָּמּוֹנוּ כְּמוֹתְכֶן:

נִפְרַח, נִגְדַּל, אַךְ לִכְמֹש –

כְּמוֹת כָּל יְצוּר

מוּתֵנוּ וּמוֹתְכֶן.

עַד-בְּלִי-בוֹשׁ

נִיבַשׁ, נָסוּר

כְּרֹטֶב אַחַר גֶּשֶׁם,

אוֹ כְּטַל בֹּקֶר: הִנֵּה נִדְלַק

בָּרַק

וְגָזוּ שְׁבוֹ וָלָשֶׁם.

מהרגשתו את פחזות-החיים, הוא מייעץ לנערות:


לִנְעָרוֹת מְבַלּוֹת זְמָן

אֲרֶינָה שׁוֹשַׁנִּים כָּל-עוֹד אֶפְשָׁר,

הַזְּמָן עוֹדוֹ נֶחְפָּז:

וְזֶה הַפֶּרַח, הַיּוֹם יֵקַר,

מָחָר – הִנֵּה הוּא גָז.

הַשֶּׁמֶשׁ, מְאוֹר-שָׁמַיִם רָב,

כָּל-מַה שֶּׁיִּתְרוֹמֵם,

כֵּן הוּא אֶל קֵץ-דַּרְכּוֹ יִקְרַב,

כֵּן שְׁקִיעָתוֹ תַקְדֵּם.

יָפֶה הַגִּיל שֶׁהוּא רִאשׁוֹן,

כְּחֹם נְעוּרִים וָדָם;

וְאַךְ יֹאבְדוּ פְרִיחָה וָאוֹן,

זְמָן מִזְּמָן יֵשַׁם.

עַל-כֵּן, עָזוֹב צְנִיעוּת וְחָטוֹף

בַּעַל בְּמֻקְדָּם,

פֶּן, אִם-אַךְ פִּרְקְכֶן יַחֲלֹף

תְּחַכֶּינָה עַד-עוֹלָם.

חמודים דברי המשורר הרווק על ריפרופי-תפארת אשר לנערות; וביחוד זכתה בעיניו “יוליה”:


עַל נִשְׁמַת יוּלְיָה

נִשְׁמִי, יוּלְיָה, וְיָעִיד פִּי

בִּשְׁבוּעָה וְשַׁמְתָּא וְקוֹנָם,

כִּי טוֹבֵי בְשָׂמִים מִמִּזְרָח וְאִי

יַחְדָּו הִתְבּוֹלְלוּ שָׁם.

האם אין זה מזכיר לנו את העפרוֹת והצביוֹת של משוררי-ספרד העברים? מסתכל הוא ביוליה כהתהלכה ברחוב, ובגדי-משי שלה כנוזלי מים שוטפים, מתנועעים ומרשרשים סביב לה. מציץ הוא בחלקת-עורה, ומחליט: בד לבן, דק ושקוף, כשפּורשים אותו על תותי-גינה אדומים, – הרי זו דמות עור-בשרה של יוליה בהיראות בעדו סומק-דמה. זה הכומר האַנאקריאוני אינו חושש מקחת סיפּור-קודש או טקס-קודש ולהסב אותו לעניין-דודים: התערטל יוליה מעטיפותיה לנגד עיניו – הרי זה הופעת הקשת בענן, אות ברית-שלום לאַחר רוגז. המיטה היא מקדש ומזבח, בשרה – לחם-הפּנים, ריח בשרה – הקטורת, ונשיקות פּיה – יין-הנסך. אבל דברי-עגבים שלו הם שעשועי-אָמן קלילים, ואין בהם כדי להכתים תום. כאמרו: “השיר מתהולל, והמשורר צנוע”.


עַל יוּלְיָה בְּרָחֳצָהּ בַּנָּהָר

מַה נּוֹרָא הָיִיתִי אֲנִי בִּרְאוֹת

עֵינַי חֲמוּדוֹת יוּלְיָה בַּנָּהָר רוֹחֲצוֹת!

כֵּן חֲבַצָּלוֹת בְּעַד זְכוּכִית תֵּרָאֶינָה,

אַף כֵּן אֲבָנִים זַכּוֹת בְּמוֹ פֶלֶג הֵנָּה:

זֶה מַרְאֵה יוּלְיָה בַּנָּהָר

בְּמַשְׂכִּית אָדֶר-מַיִם בָּר.

הִשְׁלַכְתִּי עַצְמִי אֶל תּוֹךְ הַזֶּרֶם,

נֶאֱבַקְתִּי עִמָּהּ וּנְשַׁקְתִּיהָ חֵרֶם.

וְאוֹדֶה כִּי הָיִיתִי מַגְבִּיר חֲיָלַי,

אִלּוּלֵי הַגַּלִּים אָסְרוּ זֹאת עָלַי.

“מזמורי אצילוּת” שלו – מהם תפילות נוצריות, מהם הירהורים בעולם-הבא ויום-הדין, מהם דרשות זעירות על חג וטקס וצום. שיר אחד, מבנהו בדפוס הוא דמות אילן-צלב. וזה משחק רגיל אצל משוררי הימים ההם. הם היו כותבים שירים בדמות כוס-קידוש, או מזבח או כתר-מלכות.

יש בשירי-האצילוּת גם מימרות לקוחות מאבות הכנסיה ומנוסחות בחרוז, כגון הללו: אמר אמברוס הקדוש: עד שלא חטא אָדם הראשון, היו שושנים נולדות בלא חוחים; משחטא אָדם הראשון, יש חוחים בלא שושנים, אבל אין שושנים בלא חוחים. –

אָמר אַבגוסטינוס: שני וידויים הם: וידוי-חטא ווידוי-שבח. בעת צרה, התוודה על חטאיך: בעט טובה, חסד-האלוהים בשמחה. – אמר בואטיוס: המלה ה' אין לה מספר-רבים. – גם מימרות חז"ל (ב ציון מקור) מוצאות מקומן כאן, והכל בחרוז: מקום שבעלי-תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם-הבא. בלשון-הקודש הקדוש-ברוך-הוא נקרא מקום, מפני שהוא מקומו של עולם. ואלו דברים בלא שם אומרם: נאה דורש ואין נאה מקיים – מעלה גירה ואין מפריס פרסה; נאה דורש ונאה מקיים – מעלה גירה ומפריס פרסה. טבילת הנשמה מטבעת עוון. הידיעה אצל האלוהים – עצם היא ולא תואַר.

חינו של הריק מקשט גם את שיחו לפני האלוהים:


דֶּרֶךְ אֳנִיָּה

בִּרְאוֹתִי אֳנִיָּה בְּלֵב יָם נִסְעָר,

מֻכֵּית וְנֶהְדֶּפֶת בִּידֵי פִרְאֵי-מִשְׁבָּר,

וְאַבִּיט, הִנֵּה, בְּתֹהוּ וַהֲמֻלָּה

אֵין לְפָנֶיה דֶּרֶךְ סְלוּלָה –

אֹמַר: אַף אָנוּ לָהּ דּוֹמִים,

וְדֶרֶךְ לָנוּ – רַק הָאֱלֹהִים.

בְּעֵת בַּחֲשֵׁכָה נִנָּגֵף וּנְגַשֵּׁשׁ,

אַתָּה נֵר לָנוּ אוֹ שְּבִיב-אֵשׁ.

כנפי בת-השיר של אותו דור רחבות הן, ובחסותן גם השגב המרקיע של מילטון, גם הקמטים המיטאפיסיים של דון, וגם רחשי-הסוד של ווהון וקראשו. אבל “בירח מאי, פּליא-יופי, עת יציצו כל הניצנים”, טוב לאָדם כי ילך אצל הפּרחים הליריים של רוברט הריק, והם מלאכת-מחשבת ענוגה כדאפודילות הטבע עצמו. אַף הם קטנים הם, ורטובים מני טל, – וקמילה אין להם.


This essay includes AR’s translations of Herrick’s poems:

Hesperides: The Argument of his Book

Corinna’s going a-Maying

To Daffodils

To the Virgins, to make much of Time

On Julia’s Breath

Upon Julia’s Washing Herself in the River

The Way

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52730 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!