גם נוסע שאינו מעמיק בהסתכלותו, משיג הבדל זה שבין העולם הישן לבין העולם החדש: שם שיכבת תרבות אנושית, חיי נשמות-אדם מדורי-דורות, רבוצה כמעטה כבד על-פני כל הטבע כולו; ופה הטבע רענן, עירום ונקי, והאדם, עם כל מפעליו הגדולים, אינו אלא בונה קליפות דקות על חזה-הטבע הפראי, קליפות המתבקעות בחמה, נכמשות בגשמי-סתיו ונקברות עם כל סערת-גשם וסערת-אבק. מפירצה שבמידרכת-כרך יציץ העשב. יירף האדם עת-מה ממלאכתו, ומהרה יקום היער ויבלע הכל.

עוצמת הטבע של ארץ-המערב צוררת בכנפיה את בני הגזעים האירופיים העתיקים, ונוסכת בהם רוח חדשה. השאיפה אל הטבע בקדמות-פראותו היא תכונה מהותית בנשמת האמריקאי, אין מקום בעולם שבו עסקי ימי-הפגרה – המחנה, השיט, השחייה, המדורה – הם כה חשובים בעיני התושבים. בנפשות גסות לובשת זו הנהייה-אל-הטבע צורה של ציד ודיג. כנגד זה רבו ותקפו האגודות השונות להגנת צמחי-בר, עופות-בר, חיות-בר, ויש להן השפעה ממשית על התחוקה. אַף מרובים היחידים והאיגודים המתמחים בחקירת חיי ציפורים ודגים וחיות ורמשים על-דרך-השלום – היוצאים במכונת-צילום וכלי-תקליט, ולא ברובה וכדור. האידיאל הזה מבוטא על-ידי אמרסון, לאמור: “האם קראת שמות לכל הציפורים, שלא ברובה האם אהבת את ורד-היער, והינחת אותו על גבעולו? …כי אז היֵה לי ידיד, ולַמדני להיות ידידך אָתה”.

קדוש ופטרון לאותם האיגודים הוא אודובון, צייר הציפורים. חבורות-חבורות, ואַף ביחידות, מעריקים אנשים להיות ראשונים לטעום מתפוחון-הערבה, מן השזיף הקאנאדי ומגרגיר החוטים: לראות בפריחת חותמת-שלמה, אלדר שחור, סומק-קרני-הצבי, והשושן הקארוליני – הוא שושן-הביצה; ללקט תחת האילן האדום, האמזוג השחור, וערמון-הסוס; להתגנב אל מחבואם של צבי-ווירג’יניה, צבי-הפרד ואלק ומוס להתגנב אל מחבואם של צבי-ווירג’יניה, צבי-הפרד ואלק ומוס; להסתכל בחייהם האינטימיים של כלב-האגם, הנמייה, הבואש (זה הקטן שסכנה לעמוד בדל"ת אַמוֹת שלו מחמת ליח-סרחון שהוא יורה במפחידיו), הירוד (בעל התרמיל היחידי בארצות-הברית), הדוב-הזולל, והקרפוד; להבין בהשגת-מזון והקמת-קן אשר לאנפה הירוקה חדת-הציפרן, למלך-הדייגים, לקילדיר עקוד-הראש-והצוואר, לנקר אדום-הראש, נקוד-הגב, לטאנאגר-השני (שכל גופו אדום, וראשו וכנפיו שחורים, והנקבה – ירקרקת), ציפור-הפרה והברווז המכונה בעל גב-הבד. דומה, נכנסה בהם כמבוגרים וזקנים נשמת הילד האיאוואתה: “אָז הקטן האיאוואתה, למד מכל עוף לשונו, למד שמותם וכל סודותם, כיצד יבנו קן בקיץ. איך יתחבאו בחורף, דיבר איתם מדי פגעו בם, קראָם: אפרוחי האיאוואתה. מכל חיה למד לשונה, למד שמותם וכל סודותם, כיצד הביברים בונים סוכותיהם, איפה סנאים בלוטיהם טומנים, איך צבי-הראם כה קל-הריצה, על-מה האַרנבת כה מפחדת, דיבר איתם מדי פגעו בם, קראָם: אַחי האיאוואתה”.

ושני סוגי-ספרות אופייניים נתפתחו באַמריקה לנוי:

אל"ף: ספרות-הטבעונים, השוכנת על גבול השירה והמדע, ודוגמתה העליונה – הנרי דויד תורו, עושה-עפרונות ומודד-קרקעות על-פי אומנותו, ידיד וגנן לאמרסון, הוא אשר חי שנתיים בצריף שבנה לו על-יד עגם וואלדן בסמוך לעיירה קונקורד, מאסאטשוסטס, ללמד לעצמו ולעולם פרק בחסכונות – לא חסכון-כסף, כי-אם חסכון-חיים, שיהא אָדם מרבה ברגעי-השראָה, שלא יהא עבד מכור לדרישות-שכנים ולצרכים מלאכותיים, אלא ימצא פנאי לנפשו הוא ולשיח-ושיג עם אילנות ושקיעות וכוכבים. סכום-נסיונותיו באותן השנתיים נמצא בספרו הרענן “וואלדן” (1854), ויתר הרפתקאותיו בהגיון ובטבע – במסות ויומנים שלו. מסתו “על חובת המרידה האזרחית” היתה לעיניים לטולסטוי ולגאנדי. תמהֵני אם א.ד. גורדון קרא בכתביו. גיל-הרעדה, שבו יאנקי זה מנכש עשבים בגינת-פּולים שלו, היה מרונן מיתר פנימי אצל המורה העברי: “זרעתי כשני אקר ומחצה של אַדמת-מעלה. בטרם מרמיטת-יער או סנאי ירוץ ויעבור הדרך, בטרם תרום השמש מעל שיחי האַלון, בעוד הטל על-פני-כל – עצתי, שלעולם תעשו מלאכתכם בעוד הטל על הארץ – התחלתי מיישר את שורות עשבי-הבר הגאיונים שבשדה-פול שלי וזורק עפר על ראשיהם. בבוקר השכם עבדתי יחף, מטפל כאָמן פּלאסטי בחול הטלול והמתפורר; ואולם עם גבור היום, היתה השמש צורבת רגלי. השמש היתה מאירה פעמי אל עידור-הפּולים. הייתי צועד לאיטי אָנה ואָנה על-פני המעלה הצהוב, המלא צרורות-אבן, בינות לשורות הארוכות, הירוקות, חמישה-עשר רוד לאורך, תחילתן בחורש שיחי-אַלון, שם יכולתי לנוח בצל,וסופן בשדה תותים-שחורים. והיו פירות-התותים הירקרקים מעמיקים גווניהם עד שאני חוזר אליהם בשנית. להסיר את עשבי-הבר, לשים עפר לח מסביב לקני-הפול, לעודד את זה העשב אשר ידי זרעו אותו, להכריח את האדמה הצהובה שתביע את מחשבת-קיצה בעלים-של-פול וניצנים-של-פול ולא בלענה ופלפל ודוחן, להכריח את האדמה שתהא אומרת פולים תחת עשבים – היא מלאכתי יום-יום. ומאַחר שכמעט ולא היתה לי שום עזרה מסוסים או בקר, או גברים שכירים או נערים, או מכשירי-חקלאות מתוקנים, היתה עבודתי איטית ביותר, ונעשיתי אינטימי עם הפּולים שלי יתר-על-הרגיל”. (מתוך “וואלדן”).

ובי"ת: ספרות בעלי-החיים – סיפורים שבהם אַחת החיות או הציפורים היא הנפש הפועלת, כגון, “קול-היער” ו“שן לבנה” מאת ג’ק לונדון. המחונן בכל המסַפּרים מסוג זה הוא לאין-ספק ארנסט תומפסון סיטון, חוקר-טבע רשמי לממשלת מאניטובה, קאנאדה. ידועים ברוב הלשונות סיפוריו על-דבר ויקסן, השועלה-האם; קראג, איל-ההרים המפואָר: וואהב, דוב-גריזלי; ארנה, יונת-הדואַר עזת-הנפש, העושה שליחותה בשלימות גם כשבשרה קרוע על-ידי הבזים היושבים בחגווי הפּאליסאדות על שפת ההודסון; יאן, הנער-הצייד, הרודף מתוך סימור שער-ערפו אחרי צבי-זכר, ולבסוף, אחרי כמה ימי-יגיעה, כשהוא פוגש את הצבי פּנים-אל-פּנים, אין הוא יכול לירות בו, כי עיניו של היצור כה יפות, והנשמה הנשקפת מתוכן יפה כמותן, והנער לומד ברגע אחד את לקחם של בודהא ושל פראנציסקו הקדוש. ספריו של סיטון רווים חוכמת-יער ובינה לשקיקות-דם וחשבונות-אינסטינקט אשר ליצורים – בכללם יצור זה הקרוי ילד-אָדם.

דברי סיטון נמנים על פרוזה שירית. בשירה שקולה, מבוטאת אהבת-החי באופן צובט-לב בחרוז קטן “יונק-החול” מאת סיליה תאכסטר. יונק-החול הוא עוף קטן ארך-רגל, הדר על שפת-הים. חרטומו אָרוך ודק, דמות שפופרת, והוא רץ על-פני החולות ומנקר בהם למצוא חרקים ורמשים המסותרים שם. המשוררת – אָביה היה שומר מגדלור על אי אחד אצל ניו-האמפשיר – יצאָה פעם לפנות-ערב לקושש עצים פּלוטי-ים בשביל אש-האָח שלה.

היא מספרת בשיר:

“על-פני החוף הבודד אָנו דואים, יונק-חול אחד קטן, ואני. מהר-מהר אני מלקטת את עצי-הפליטה הזרועים, והם מלובני-שמש ויבשים. הגלים הפראים שולחים ידיהם להשיגם, הרוח הפרא מתהולל, הים בגיאותו, ואנחנו הנה והנה על-פני החוף אָנו דואים, יונק-חול אחד קטן ואני. מעל ראשינו העננים הזעומים אָצים, שחורים וחופזים, כנגד השמיים. מגדלורים לבנים מתבלטים בגובהם כמתים שותקים בתכריכיהם. הרחק כמטחווי-עין הספינות, סגורות-הסלעים, בורחות להן. ואנחנו מהר-מהר דואים על-פני החוף, יונק-חול אחד קטן ואני. אני מסתכלת בו ברפרפו בסמוך לארץ, והַשמיעוֹ את קריאָתו המתוקה, העצובה. אין הוא נבהל מזימרתי הקטועה או מנידנוד שמלותי המתנפנפות. שום רעה אינו עולה על דעתו. הוע מציץ בי בעין לא-מפחדת. ידידים עזים אָנו, בדוקים ומנוסים, יונק-החול הקטן ואני”.

היא זוכרת את הסופה המתרגשת לבוא, ורחמיה נכמרים על ידידה הקטן: “חבר, איפה תהיה הלילה, עת תפרוץ הסופה השלוחה בזעפה? אש-האח שלי תבער כה עליזה! מה מחסה חם מזומן לך, אליו תעוף ותימלט?” בחמלתה, היתה רוצה לאסוף אותו אליה, אבל לא ליצור-ים אש-אָח וגג. והיא מתנחמת: “אינני יראָה לך, ואם בזעם הסופה טסה על-פני הרקיע. וכי אין שנינו בנים לאלוהים, אַתה, יונק-חול קטן, ואני?”

אַף וולט וויטמן, בכמה מהימנוניו מתרפק על החיות, עושה אותן יסוד בשמחת-החיים שלו: “אַווז-הבר מנהיג את סיעתו דרך הלילה הקריר. יאהונק! הוא אומר, זורק ומשמיע לי הקול כהזמנה. פיקחים ידמו, כי אין פשר לקריאָתו, אַך אני, המיטיב שמוע, מוצא לה כוונתה ומקומה שם במרום על-פני רקיע-החורף. מוס-הצפון, חד-הפרסות, החתול על סף-הבית, כלבון-הערבה, ולדות החזירה המנהמת, המושכים עטיניה, אפרוחי התרנגולת ההודית, והיא עצמה על כנפיה הפרושות למחצה, – בקרבם ובקרבי אני רואה אותו החוק הקדמון”. (מתוך “שירת-אני”).

הכרת אַחדות האָדם עם כל בעלי-החיים, אצל רובינסון ג’פרס, האפּיקן הצפון-קאליפורני (בן-ימינו, יושב בכרמל, קאליפורניה), היא מגיעה למדרגת יצר בוער. חמלה הפקרית, אלוהית, קדושה מעבר לאנושי ולפנים משורת-הטבע, מפעמת את שירתו הנשגבה “הרועה האוהבת”. ארוכה ומופלאָה השירה הזאת מהינתנה כאן ברמז או בקיטוע. תחת זה, יובא תכנו של שיר קצר שלו – מעשה בבת-חווה שהיתה מינקת לעופר-צבאים. לשון-השיר בקירוב:

“הזקנה יושבת על ספסל לפני פתח-ביתה, ומתקוטטת עם בתה הרזה, החיוורת, המנוונת. פעם בעוברי, מצאתי אותה לבדה, והיא צוחקת בשמש, ואומרת כי בראשית ימי נישואיה גרה בבית-שדה במעלה נקיק-גאראפאטאס. (המקום ריק היום, הגג נפול, אך קירות-הבית עודם סמוכים על יסודות-האבן; עצי-האודם כולם כבר כורתו, האַלונים עומדים; בדידות-המקום רבה מאשר לפנים): – בהיותי מינקת את תינוקי השני, מצא בעלי עופר בן-יומו צפוּן במעבה-שרכים, ויביאנו. אני שמתי את פיו אל שדי בשביל שלא יגווע ברעב. אָז היה לי חלב כדי שלושה תינוקות והותר. הוי, היאך מצץ, החוטמן, כשהוא נועץ טלפיו הקטנים בבטני, כמו שרשי-נוצות. שמחתי בו יותר מאשר בשאָר הילדים. – פניה עקומים מזוקן, כדרך גרועה, חרשוה עגלות הולכות אל השוק; מדאגות משפּילות ומרקבון. היא הושלכה על-פני שטחם של הדברים, תא-עור יבש, אשר הארץ עתידה לזרקו מעל גבותיה העתיקות. ואולם רואה אני כי פעם, באביבה, חיתה בעורקים השוטפים, בפעימת-העולם, במנגינת-ההרים”.

האינדיאַנים, טרם בוא האנשים הלבנים, כך היתה דרכם בחקלאות: היו מוצאים חלקה שרופת-ברק באמצע היער, מחטטים את האדמה במקלות, וזורעים, בין גזעים חרוכים וסדנים מרקיבים, את התירס, ואת הפול המקומי – החום והקטן. שתי שנים, שלוש שנים, היו מהפּכים באותה חלקה. משכחשה שם האדמה, נדדו הלאָה לבקש חלקה אחרת שהיא בתולה, וחרשו וזרעו מחדש. המתיישבים הלבנים לא די להם בחלקה פנויה מאליה. הם השתמשו בגרזן, שרפו סדנים עד הקרקע, ועקרו שרשים עתיקים בכוח. ואולם אַף הם, בהכחיש שדה אחד מניצול בזבזני במשך שנים מועטות, נדדו אל נאות-היער והכינו שדה חדש. היה בכך קצת חשבון: מה יש לעדן ולזבל חלקת-אדמה אַחת, בעוד מילי-מילין של קרקעות-יער מחכות לעבודת האָדם? אַך יותר מחשבון, היה בכך משום דחיפה מסתורית, קסם שקסם היער לבן-האָדם המחדש נעוריו על יבשת חדשה: העמק בי פנימא! הינעץ והשרש בי!

נשאר פּולחן-היער ירֵשה ועיקר בשירה האמריקאית. וויליאם קולן ברייאנט פותח “הימנון-יער” שלו בשורות של הדרת-כבוד:

“היערות היו ראשית מקדשי האליהים. בטרם למד האדם לחצוב את חלל-היסוד, להניח הכרכוב, ולקרות את הגג ממעל להם – אָז במו היער המאפיל, בצהריים ובדממה, שם כרע והגיש לשדי הודיה ותפילה. כי לבו התמים לא יכול עמוד בפני ההשפעה הקדושה, אשר, מדימדומי-חרש אשר למקום, ומן הגזעים הישישים המסבכים במרום את ענפיהם מכוסי-האיזוב, ומקול-המשב הבלתי-נראה המניע כל צמרותיהם בבת-אַחת, – התגנב התגנבה עליו, וכופפה את רוחו במחשבה על כוח אין-גבול ומלכות אין-חקר”.

זהו בתחום-המסורת. מעבר למסורת בעיקריו, אם-כי רוב סמליו הם דווקא נוצריים, עומד סידני לייניר, בן-הדרום הענוג. סעיף קטן מיומן שלו – אולי תכנית לשיר שלא נכתב – מספר דבר-בריחתו מן המחלוקות של כיתות דתיות ואסכולות תיאולוגיות: –

“ברחתי בדמעות מן הקטטות הבלתי-אלוהיות שבני-אָדם מתקוטטים איש עם אָחיו בדבר האלוהים. ברחתי בדמעות אל היער, ושכבתי לי על האָרץ. אָז עלתה אלי מן האדמה כעין דפיקה של הרבה לבבות. הבטתי, והנה לחיי מונחת אצל סיגליה. אז התעודד לבבי, ואומר: ידעתי כי אַת דבר-אלוהי, סיגליה יקרה. והוי, לא אָרוך הסולם המוליך אל השמיים שלי. מדוד מה שיעור-קומתה של סיגליה ממעל לאדמה. נשמתי, והמלאָכים אינם צריכים לטפס ולעלות יותר מכך”.

אל היער היה סידני לייניר בורח ממצוקת עמל-יומו, לבקש לו גבורה לקראת סבלות יום-מחר. ב-“באלאדה על האָדון והעצים” הוא מספר כיצד ישו נכנס אל היער כולו נכלם מקלונם ואַכזריותם של בני-האָדם. באהבה קיבלו אותו עצי-הזית; העלים הקטנים, האפורים, ריחמוהו; האָטד נטה חסד אליו. אָז יצא מן היער כולו שליו בנפשו, ומוכן לקבל על עצמו קלון ואַכזריות ומיתה.

בּיצות-גלין העצומות בג’ורג’יה, מצמיחות העשבים הגבוהים, רחבי-העלה, שהאוקיינוס בגיאותו שוטפם כליל, – הביצות הללו בהוד-גודלן היו מפילות פחד-אלוהים על לייניר. כדי להסתכל בהן, היה מקדים ונכנס אל יער אַלונים-חיים אשר ביבשה פנימה, מעבר לביצות. מן האַלונים-החיים היה שואף כוח ועוז להביט אל שטח-הביצות הבלתי-מוגבל ואל חלל-המרחביה הנטוי עליו. ביער – ההכנה הרוחנית, צריפת המחשבה והכוונה; ופני-הביצות עצמם – גילום וסמל לאין-סוף, שהמשורר נאחז בו במלים אכסטאטיות:

“כמו עוף-הבִּיצה הבונה במחבואי האדמה המימית, הנה, אבנה-לי קן בגדולת-האלוהים! אָעופה-נא בגדולת-האלוהים, כמו עוף-הבִּיצה, יעופף בחירות הממלאָה את כל החלל אשר בין הביצה ובין השמיים! כהשרש עשב-הביצות ברבבות שרשים בקרקעית-המים, כן אַשריש ואיאָחז בלב תמים בגדוּלת-האלוהים! הוי, דומה לגדוּלת-האלוהים היא הגדוּלה אשר במרחבי הבּיצות, בּיצות-גלין הנדיבות”.

כי פילחו המתיישבים הראשונים את יערות החוף המזרחי, מצאו לפניהם את ההרים. ומעבר להרים – חמשת האגמים הגדולים אשר בטבור היבשת; ומעבר להם – מרחבי הערבה, ועמק-המיסיסיפי בתווך, ושוב הררי-הרים, ומדבריות ניוודה וקאליפורניה, והאוקיינוס השקט. אורח-החיים החלוצי-נומאדי מתוך כיבוש המערב, נכנס בדמם של האַמריקאים ועדיין הוא מפעפע שם; הוא מתבטא בדרך שטחית בנסיעות אַבטובוסים ומכוניות, בהעתקות ממדינה אַחת שבברית אל מדינה קרובה או רחוקה שאינה טובה ממנה; ובעיר אַחת – בחילופי-דירה תכופים.

תחת הריצה אל אושר רחוק ומדומה, לימד תורו את הטיול האינטנסיבי, את הזהבים המתגלגלים בכל חורשה קרובה, את כיבוש-הטבע הרוחני שאין עימו “שלי ושלך”. את המלה סונטר – לטייל – גזר משורש סן-טר – ארץ הקודש, – כלומר: כל טיילן הוא בחינת עולה-רגל אל מקדש-אלוהיו: והמקדש הוא כל מקום אשר שם פריחה וכמישה, ומאור-שמש, ושדמות-שלג, ובעלי-חיים קטנים חופרים גומות ומטפסים על עצים, ובני-אָדם עובדים בגרזן ומחרשה ומעמידים ולדות בריאים. אַך משכנות-אָדם עלולים לרדת מקדושתם בשל כניעה לרעיונות מיכאניים שאָדם חוזר עליהם מבלי בינה, בשל מכת-הרכוש, בשל קנאוֹת פעוטות. על-כן, הפראות היא מרחץ לנשמה, להחזיר לה טוהר-ראייתה. תורו ראָה פעם פרה אַחת משתגעת ורצה במשובת-חן בעת-האָביב, ואל גופה שבה לרגע הגראציה אשר לאבותיה הקדומים, שהיו קלים כצבאים, בטרם נהפכו ביתיים, מסורבלי בשר לקצבים. מין שיבה כזאת מביתיות אל חירות, ממחשבות-כלא אל סודות-אלוה הזרועים בכל כוכב ועלה נידף ודג-רקק, דרש תורו לכל ביני-האָדם כולם.

וולט וויטמן אינו מסתפק בתפיסת כיברת-אדמה קטנה על-יד קונקורד, לעשותה אַדמת-קודש ושער לשמי-השמיים. שירתו בפסיעות גסות מגמאָה את אמריקה כולה, את כדור-הארץ, את משטרי-השמשות, מזנקה אל סדרי-עולמות רוחניים, בלתי-ידועים. הצד השווה שבינו ובין תורו הוא לקיחתם מכל אשר בעולם בלא תשלום ומחיר, הנאתם מסעודת-החיים בחינם, והסעודה לא נפגמת ולא חסרה, וערוכה לכל נשמה ללא כרטיס-ייחוס. “שירת-הדרך” של וויטמן, אם-כי הדחף החלוצי להרחבת הספר (סמ“ך שוואית, פ”א קמוצה) הוא שרשה הממשי, הדרך עצמה נעשית לה מטרה ומופת, – שיטה של מרידה בכל היאחזות המעכבת בעד הנשמה בנסיעתה בנצחים, של מגיגת כל הנוסחאות הקבועות בשטף החיים הקוסמיים:

מִשָּׁעָה זוֹ וָאֵילָךְ אֲנִי דָן עַצְמִי מְשֻׁחְרָר מִגְּבוּּלוֹת וְקַוִּים מְדֻמִּים,

אֵלִךְ-לִי כִרְצוֹנִי, אָדוֹן לְעַצְמִי כּוֹלֵל וּמֻחְלָט,

אַאֲזִין לַאֲחֵרִים, אֶשְׁקֹל יָפֶה מַה יֵשׁ לָהֶם לוֹמַר,

אֶעֱמֹד, אֶחְקֹר, אֲקַבֵּל, אֶסְתַּכֵּל,

אֲזַי בְּרֹךְ, אַךְ בְּרָצוֹן לֹא יֻמְרָה, אַשְׁתַּחְרֵר מִכָּל הַקְּשָׁרִים הָאוֹמְרִים לְהַחֲזִיקֵנִי.

אֲנִי שׁוֹאֵף אֶל קִרְבִּי גְמִיעוֹת-חָלָל עֲצוּמוֹת,

מִזְרָח וּמַעֲרָב – שֶׁלִּי, וְצָפוֹן וְדָרוֹם – שֶׁלִּי.

גָּדוֹל אֲנִי וָטוֹב מִשֶּׁדִּמִּיתִי,

לֹא יָדַעְתִּי רָב-טוּבִי הַצָּפוּן בִּי.

הַכֹּל נִרְאָה יָפֶה לִי,

יָכוֹל אֲנִי לַחֲזֹר וְלוֹמַר לִגְבָרִים וְנָשִׁים: כֹּה הֶיטַבְתֶּם עִמָּדִי,

רְצוֹנִי לְהָשִׁיב לָכֶם כִּגְמוּלְכֶם,

אֶתְנַדֵּב לָכֶם בְּכֹל אֲשֶׁר אֵלֵךְ,

אֲזָרֶה אֶת עַצְמִי בֵּין גְּבָרִים וְנָשִׁים בְּלֶכְתִּי,

אֶזְרֹק חֶדְוָה חֲדָשָׁה וְגַסּוּת חֲדָשָׁה בֵּינֵיהֶם.

מִי שֶׁמִּתְנַכֵּר לִי, לֹא אֶצְטַעֵר בְּשֶׁל כָּךְ

מָי שֶּמְּקַבְּלֵנִי, יִהְיֶה מְבֹרָךְ וִיבָרְכֵנִי גַם אָנִי.

עַתָּה, אִלּוּ הוֹפִיעוּ אֶלֶף גְּבָרִים שְׁלֵמִים, לֹא הָיָה הַדָּבָר מַפְלִיאֵנִי,

אִלּוּ הוֹפִיעוּ אֶלֶף דְּמֻיּוֹת-יֹפִי אֲשֶׁר לְנָשִׁים, לֹא הָיִיתִי מִשְׁתּוֹמֵם עַל כָּךְ.

עַתָּה אֶרְאֶה אֶת סוֹד-הִתְהַוּוּתָם שֶׁל הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים,

הוּא: לִצְמֹחַ בָּאֲוִיר הַחָפְשִׁי, וְלֶאֱכֹל וְלִישֹׁן עִם הָאֲדָמָה.

בְּכָאן מָקוֹם לְמַעֲשֶׂה אִישִׁי גָדוֹל

(מַעֲשֶׂה כָּזֶה נִנְעָץ בְּלֵב כָּל גֶּזַע הָאָדָם כֻּלּוֹ,

מַבַּע הַכֹּחַ וְהָרָצוֹן מְנַצֵּחַ כָּל חֹק, וּמְלַגְלֵג לְכָל שִׁלְטוֹן וְכָל טַעֲנַת-מִתְנַגְּדִים).

בְּכָאן בְּחִינַת הַחָכְמָה.

חָכְמָה אֵינָהּ נִבְחֶנֶת לָאַחֲרוֹנָה בְּאַסְכּוּלוֹת,

חָכְמָה אֵינָהּ מִתְנַחֶלֶת מִמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ,

חָכְמָה מִן הַנְּשָׁמָה הִיא, אֵין לָהּ מוֹפֵת, הִיא עַצְמָהּ מוֹפֵת לָהּ,

הִיא חָלָה עַל כָּל הַמַּצָּבִים וְהָעֲצָמִים וְהַתְּאָרִים, וְנַחַת עִמָּהּ,

הִיא הַבִּטָּחוֹן בְּמַמָּשׁוּתָם וְנִצְחִיּוּתָם שֶׁל הַדְּבָרִים,

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בְּמַסַּע-הַפְּאֵר אֲשֶׁר לְמַרְאוֹת הַיְקוּם הַמּוֹלִיד אוֹתָהּ מִן הַנְּשָׁמָה.

עַתָּה אֲנִי חוֹזֵר וּבוֹחֵן פִּילוֹסוֹפִיּוֹת וְדָתוֹת.

אֶפְשָׁר הֵן מוּכָחוֹת יָפֶה בְּאוּלַמֵּי הַרְצָאָה, אֲבָל אֵין הֵן מוּכָחוֹת כָּל-עִקָּר

תַּחַת הָעֲנָנִים הַמְרֻוָּחִים,

וְנֹכַח נוֹף-הָאֲדָמָה וְהַנְּחָלִים הַזוֹרְמִים.

בְּכָאן הַהַגְשָׁמָה,

בְּכָאן אָדָם מַתְאִים – מַרְגִּישׁ אֶת אֲשֶׁר יֶשׁ בּוֹ,

עָבָר, עָתִיד, מַלְכוּת, אַהֲבָה – אִם הֵם רֵיקִים מִמְּךָ, אָתָּה רֵיק מֵהֶם.

רַק הַגַּרְעִין אֲשֶׁר בְּכָל דָּבָר, הוּא הַמֵּזִין.

אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַע וְיָסִיר אֶת הַקְּלִפּוֹת בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁבִילִי?

אַיֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר יְבַטֵּל נְכָלָים וְעִטּוּפִים בִּשְׁבִילְךָ וּבִשְׁבִילִי?

בְּכָאן הַהִדַּבְּקוּת – אֵין הִיא מוּכֶנֶת מֵרֹאשׁ, בְּעִתָּהּ הִיא בָּאָה.

הֲיָדַעְתָּ מַהוּ לִהְיוֹת נֶאֱהָב עַל יְדֵי זָרִים מִדֵּי עָבְרֶךָ?

הֲיָדַעְתָּ הֲגִיגָם שֶׁל אֵלֶּה כַּדּוּרֵי-הָעֵינַיִם הַנְּטוּיִים אֵלֶיךָ? – –

הַקְשֵׁב: מֵישָׁרִים אֲדַבֵּר עִמָּךְ.

אֵינֶנִּי מַגִּישׁ פְּרָסִים עַתִּיקִים, חֲלָקִים, אֲנִי מַצִּיעַ פְּרָסִים חֲדָשִׁים מְגֻשָּׁמִים!

אֵלֶּה הַיָּמִים אֲשֶׁר יְבוֹאוּךָ:

לֹא תִצְבֹּר מַה שֶּׁקָּרוּי נְכָסִים,

בְּיָד פַּזְּרָנִית תִּזְרֶה אֵת אֲשֶׁר אַתָּה מְסַגֵּל אוֹ יוֹצֵר,

אַתָּה אַךְ בָּאתָ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר נוֹעַדְתָּ לָהּ,

אַךְ הִתְיַשַּׁבְתָּ לַהֲנָאָתְךָ, וְהִנֵּה צַו תַּקִּיף

קוֹרֵא לְךָ לָקוּם וְלָלֶכֶת,

יְלַוּוּךָ מַבְּטֵי צְחוֹק וְלַעַג אֲשֶׁר לַנִּשְׁאָרִים מֵאֲחוֹרֶיךָ,

מָה רִמְזֵי-אַהֲבָה תְקַבֵּל – תַּעֲנֵם בִּנְשִׁיקוֹת-פְּרִידָה שׁוֹקְקוֹת,

לֹא תַעֲצֹר אוֹתְךָ תְחִנָּתָם שֶׁל הַשּׁוֹלְחִים אֵלֶיךָ יְדֵיהֶם הַפְּרוּשׂוֹת – –

נֵלֵךְ! אֶל אֲשֶׁר תִּכְלָה אֵין לוֹ, כְּמוֹ רֵאשִׁית לֹא הָיָה לוֹ – –

לָדַעַת אֶת הָעוֹלָם עַצְמוֹ כְּדֶרֶךְ, כְּהַרְבֵּה דְרָכִים,

כִּדְרָכִים לִנְשָׁמוֹת נוֹסְעוֹת.

הַכֹּל מְפַנֶּה דֶרֶךְ לְהִתְקַדְּמוּת הַנְּשָׁמוֹת,

כָּל דָּת, כָּל מוּצָק, אֳמָנֻיּוֹת, מֶמְשָׁלוֹת, כָּל הַנִּרְאֶה לָעַיִן

עַל הַכַּדּוּר הַזֶּה אֹו עַל כַּדּוּרִים אֲחֵרִים, בָּאִים

בִּנְקָרוֹת וַחֲגָוִים בִּפְנֵי מַסַּע-הַנְּשָׁמוֹת בְּדַרְכֵי-הָעוֹלָם הַשַּׂגִּיבוֹת.

לְהִתְקַדְּמוּת הַנְּשָׁמוֹת אֲשֶׁר לִגְבָרִים וְנָשִׁים בְּדַרְכֵי-הָעוֹלָם

הַשַּׂגִּיבוֹת, כָּל שְׁאָר מִינֵי הִתְקַדְּמוּת מְשַׁמְּשִׁים

לְסִימָן וּלְמָזוֹן. – –

[קטעים מתוך Song of the Open Road לוויטמן]

המוטיב הראשון אשר שלח אנשים מעבר לאוקיינוס האַטלנטי אל אַמריקה והמריצם לחדור מבואי-קרח בצפון ולהקיף את כף-הקרן ואת כף-התקווה-הטובה, – היה בקשת דרך אל הודו. הדבר נשאַר לזכר בשם אשר ניתן בטעות לילידים: אינדיאַנים (הודים). המוטיב הזה לא גווע מן העולם. אירופה העניה, העייפה, עודה מבקשת דרך אל גנזי-הודו הרוחניים. ואולם באמצע יש יבשת חדשה. אם נרשה לעצמנו לנסח נוסחאות כוללות (שמטבען הן לקויות), כך ננסח: אירופה מבליטה את עולם-האדם מול האלוהים ומול הטבע. הודו מבליעה את האדם והטבע יחד בתוך האלוהים. אַמריקה שביניהן היא עדות לשותפות האָדם עם הטבע כגילויים שווים לאלוהות הפורצת ופורחת בשניהם. העולם כולו – קהיליה חופשית, שבה כל היצורים שונים בתכונה ותפקיד, ושווים במעלה. הקהילה הזאת היא מאוחדת לא על-ידי כפייה מבחוץ, כי-אם על ידי נשמה אַחת – נשמת-הנשמות – השוכנת בכל היצורים והגורמת לאַחווה ודביקות בין כולם. חוקי-הטבע וחוקי-האדם אינם אלא ציונים חיצוניים, או אַמות-מידה, לדרכי-פעולתה והתקדמותה של הדביקות הפנימית הזאת. בעצם השחיטות של מלחמת-האזרחים ניבא וולט וויטמן על התחדש תור-אחווה, בה יחבק אָדם ממאסאטשוסטס לבן-מיזורי, ואָדם ממיין יקרא רֵעַ לאיש-קארוליינה. מנאומו: “רגיל יהיה בבתים וברחובות לראות חיבה גברית. נועזים וגסים בבריות, יגעו איש פני אָחיו ברוך. חירות על אוהבים תישען; שוויון על חברים יסמוך. אלה יחברוך, אלה יקשרוך (את המדינה), מחישוקי-ברזל לתוקף. אני בחרדת-קודש, הוי אחיוֹת, הוי ארצות, בברית-אהבה מקשרכן! האם דימיתם להיות מאוגדים על-ידי עורכי-דין? או על-ידי הסכם כתוב על נייר? או על-ידי כלי-זיון? לא! לא העולם, אַף לא שום יצור חי, יהיה מלוכד על הדרך הזאת”.

תוֹרוֹ, אשר הודה בכתבי-הקודש של כל העמים ולא של ישראל ושל תלמידי-ישו בלבד, הכניס את אמרסון למחיצת ספרות-הודו. תרגומים למאהאבאראטה, לריג וידה סאנהיטה, למחזה “סאקונטאלה” מאת קאלידאסה, לווישנו פוראנה, ווישנו סארנה, באגאוואט גיטה, והאופאנישדות, לא ירדו מעל שולחנו של אמרסון, והם העניקו מליהם להרצאותיו, מסותיו ושיריו. השיר “בראהמה” הוא ביטוי קלאסי לרעיון הפּאנתיאי:

כִּי יַחֲשֹׁב הָרוֹצֵחַ הָאָדֹם “רָצָחְתִּי!”

וַיַּחֲשֹׁב הַנִּרְצָח “נִרְצָחְתִּי!”

לֹא הֵיטִיבוּ דַעַת דַּרְכֵי-סֵתֶר,

בָּהֶם אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹר וְאָשׁוּב-אָבוֹא.

רָחוֹק אוֹ שָׁכוּחַ – קָרוֹב הוּא לִי,

צֵל וְאוֹר שֶׁמֶשׁ – אֶחָד.

אֵלִים חָלָפוּ, לְפָנַי יוֹפִיעוּ,

וּכְלִמָּה וּתְהִלָּה – אַחַת לִי.

מֵעַל חֶשְׁבּוֹנָם, אֲשֶׁר אִתִּי לֹא הִתְחַשָּׁבוּ;

מִמֶּנִּי יִפְרְחוּ – אֲנִי הַכְּנָפַיִם.

אֲנִי בַּעַל-הַסָּפֵק וְהַסָּפֵק,

וַאֲנִי הַהַלֵּל בְּפִי הַבְּרַהְמִין מְזֻמָּר.

אֵלִים אַדִּירִים אֶל מְעוֹנִי נִכְסָפִים,

וְשָׁוְא נִכְסְפוּ שִׁבְעַת הַקְּדוֹשִׁים;

וְאַתָּה, אוֹהֵב-טוֹב עָנָו,

אוֹתִי מְצָא, וַהֲפֹךְ עָרְפְּךָ לְגַן-עֵדֶן.

הטוב, שמבקש-בראהמה מצוּוה לאהבה אותו, אליבא דאמרסון, אינו טוב מופשט, שהוא אחד לכן הבריות. הוא נאמנותו של אָדם אל נפשו, בהכירו את כבוד-עצמו, את אלוהות-עצמו. במשלו: ההר נושא יערות על גבו, ואין הסנאי יכול לשאת אף עץ אחד. הסנאי מפצח אגוזים, ואין ההר מפצח אגוז. שניהם כאחד נחוצים בסדרי-הבריאָה, ואין לאחד מהם רשות להתגאות על-פני חברו. לא רצה אמרסון במשטר-חיים קטן, יליד-מוח, שהבריות מונהגים על-פיו ומשועבדים לו. הוא האמין, כי ההארמוניה הסוציאלית תקום לאַחרונה, אם יינתן לכל אָדם “לרתום את עגלתו אל כוכב” שלו. לא שלטון מיעוט על רוב, אף לא שלטון רוב על מיעוט, כי-אם שלטון היחיד על עצמו, עמידת כל אָדם על מוסרו הוא. והאיחוד והליכוד ממילא יבואו, מאַחר שכל הנשמות יונקות ממקור אחד, משמשות סעיפים ושלוחות לאילן-חיים אחד. ולא עוד, אלא שחייב אָדם להיות נאמן לעצמו כמו שהוא בזה הרגע, ולא להיות כפות ליום-אתמול שלו. מה שנראה לכתחילה כסתירות וסטיות, כתוהו-ובוהו, ייראה לבסוף כסיפור אחד, כמילודיה עליונה.

אַף וולט וויטמן אינו יגע מהדגיש את כבודו וערכו של כל פרט במקומו וזמנו. “החשבת כי יש רק עליון אחד? יש כמה וכמה עליונים. אין אחד מכחיש את חברו, כשם שאין ראיית-עיניים של פלוני מוציאָה ראיית-עיניים של אַלמוני, וכשם שאין חיי פלוני מונעים אפשרות-חיים מאַלמוני… הבו אישים גדולים! השאָר יבוא מאליו.” שוב: “כל אחד מאיתנו הוא מוחלט, כל אחד הוא בלתי-מוגבל, כל אחד יש לו זכות עלי-אדמות, לכל אחד ניתנו הכוונות הנצחיות אשר לאדמה, איש-איש מאיתנו נמצא כאן על-פי זכות אלוהית וצורך אלוהי”. שוב: “הלידות הביאו לנו עושר וריבוי; לידות חדשות תהיינה מביאות לנו עושר ורבוי. אינני קורא לאחד קטן ולאחד גדול. כל הממלא מקומו וזמנו, שווה הוא לכל השאָר”. אין-סוף של עמל-כוכבים נכנס ביצירת כל עכבר, כל יתוש. ונשמת-האָדם הוא סכום האין-סופים, הדעת והכוונה שבשבילה חוללו וחובלו כל העולמות. תפקידי היחיד הם בעת ובעונה אחת תפקידי-חברה ותפקידי-קוסמוס. “עצמיות יחידה ונבדלת אני שר – אף-על-פי-כן אני מבטא את המלה: בחבריה!” כיוצא-בו, רוברט פרוסט מן האַחרונים, בקצרו בשדהו בניו-האמפשיר לבדו, הרגיש בשותפותו עם כל העובדים על-פּני חבל-הארץ; הוא שמע את מגלו לוחש, לאמור: “כל בני-האדם עובדים יחד, בין שהם עובדים יחד ובין שהם עובדים איש-איש לנפשו”.

המחשבה הפאנתיאית הזאת – זו הכרת אלוהותו של כל עצם וכל נפש צומחת וחיה וכל יחיד מבני-אָדם – רוחשת בגוף השירה האַמריקאית בכל מקום שזו התפשטה את מחלצות העולם הישן והגיעה לידי עצמאות. היא נרמזת באמילי דיקינסון (1830–1886), זו הפיה הנסתרת המביטה פני נצח בתולעת זוחלת בפינת-גינתה ומוצאת אַוונטורה רבה בשריקתו של קטר עובר לתומו; הוא לופפת את שירת העשן והפלדה וחיטת-הערבה של קארל סאנדבורג; היא שוכנת בשקט והירהור אצל מלאכת-החווה של רוברט פרוסט, ומגעגעת בתפילותיו של ג’והן גולד פלטשר, העוטף בלשון זכה אַחרי סומפוניות כחולות וסומפוניות ירוקות שלו ושאָר גילגוליו המודרניסטיים. ברובינסון ג’פרס האלוהות הנתונה בחובם של הדברים פורצת באש מכלה, החופש נהפך להריסת כל גדר-מנהג וגדר-טבע; אפילו מידת- הרחמים נעשית אַכזרית ומשחיתה. הוא, היושב באַחרית-המערב של היבשת, כאילו שר את השקיעה של אַמריקה האמרסונית-וויטמנית: ובאמת, טרם זרחה זו מלוא-תפאַרתה, כי העיבוה שיעבוד-הכושים בדרום ועבדות-הרכוש בכל האָרץ. יותר נטוע ביום הבהיר הוא מזמור “התחייה” (1917) אשר לעדנה סיינט וינסנט מיליי.

הנערה המשוררת עמדה בעמק, כשהיא מוקפת שלושה הרים ויער אחד. ונדמה לה, כי המקום צר מאוד, כי הנה היא יכולה לגעת ברקיע באצבעותיה. ואולם אַך שלחה ידיה מעלה, פגעה נשמתה בתהום של האין-סופי, הבלתי-נודע, הנצחי. היא ידעה והרגישה הכל. מצוקות-רעב, פירכוסי-ייסורים ופירפורי-גסיסה אשר ליצור ויצור עברו עליה. היא ביקשה את נפשה למות בשביל שתימלט מן הסבל הנורא. ניתן לה לחיות את המוות ואת אופל-הקבר. אבל רוטב-הגשם הגיע עדיה בקברה, והיא התחילה מתגעגעת על “האצבעות הארוכות, הקרירות, אשר לגשם” ועל האדמה הרטובה, וניצנים נוצצים ברסיסיהם לאחר הגשם. גם תפילתה זו נשמעה. העפר הוסר מעל עיניה, והיא ראתה אדים דקים, רחוקים, הריחה את ריח התפוח בליבלובו, ותחי:

“אז קפצתי מעל האדמה, ובירכתי את הארץ בקריאת-שלום שאינה נשמעת בלתי-אם מאיש אשר מת, ושב וחי. ליפפתי את העצים במו-ידי. כמטורפת, חיבקתי את האדמה. הרמתי זרועותי הרועדות כלפי מרום. צחקתי וצחקתי מול השמיים עד שבכייה מחניקה תקפה את גרוני בעוז, ודפיקת-לב עצומה שלחה את הדמעות למו-עיני. הו אלוהים, – קראתי – שום התחפשות אפלה מרגע זה ואילך לא תוכל להסתיר ממני את יפעת- ישותך! לא תוכל לזוז על-פני העשב, ועיני המהירות לא תראינה אותך בעוברך. לא תוכל לדבר, ואַף אם בדממה תדבר, ולא יענה לעומתך קולי הדומם. ידעתי שבילך לרוח-הערב מדי יום ביומו. אלוהים, אַך מעט אחליק את העשב במו-ידי, והנה אצבעי מונחת על לבך! – העולם מתפשט מזה ומזה, ואין הוא רחב מרוחב-הלב. מעל העולם נטוי הרקיע, ואין הוא גבוה מגובה-הנשמה. יכול הלב לדחוף ולהרחיק ים ויבשה לכאן ולכאן. יכולה הנשמה לבקע את השמיים, עד יופיע בעדם זיו פני-האלוהים. ואולם מזרח ומערב ידחקו את הלב שאינו יכול לפנות לו מקום ביניהם; ומי שנשמתו שטוחה היא, ברבות-הימים יתמוטטו ויפלו עליו גם השמיים”.

באָמרנו “אמריקה”, כנהוג אָנו מתכוונים לארצות-הברית, אַך הטבע אימפּיריאַלי הוא, וגבולות-מדינה אינם גבולות לו. זו רוח-השיר הפּאנתיאית פושטת אל קאנאדה ומזדמרת, בעליצות עלי-תדהר אדומים ורקידת מרגניות, בפי בליס קארמאן. במכּסיקו כיסתה הקתוליות הספרדית את נשמת-האָרץ. ואולם במקומות נידחים, אשר שם האינדיאַנים עודם מתפּללים לרוחות עושי-הגשם, ומחוללים את המחול המצמיח את התירס, נשמה זו עודה מורגשת בעוזה, כי עתיקים לחשיה מימי הכובש האירופי.

ד.ה. לורנס, כותב הרומאנים (ואין לערבבו עם לורנס, גיבור-עֲרָב), הסתכל בריקודי הילידים, וניסה למצות את המסתוריה הנושמת מתחת לטקסים האלִילִיים, והנה הוא מעיד:

"אין האינדיאַני מדמה עצמו נברא, ולפיכך – כעומד מחוץ לאלוהים או כעשוי בידי האלוהים. בכלל, אין לאינדיאני מושג מוגדר על האלוהים. הבריאָה היא שטף גדול, שהוא לעולם זורם בגלים יפים ונוראים. בכל – ניצנוץ יצירה בהיווצרה, ולעולם לא גמר-יצירה, לא דבר עשוי ועומד. לעולם אין אבחנה בין האלוהים לבין מעשי-האלוהים, או בין הרוח לבין החומר. הכל, הכל הוא זה ניצנוץ-היצירה הנפלא; יש שהוא ניצנוץ ממית, כמו הברק או כמו הזעם שבעין-הדוב הקטנה; יש שהוא ניצנוץ יפה, כגון תנועת הצבי בהתהלכו או ענפי-האשוח בהתנדנדם תחת השלג. בקרב היצירה ישנם אויבים איומים עד-בלי-מלים, ובקרבה גם ידידות נחמדה על-בלי-מלים, כמו זו של הנערה המביאָה לנו מזוננו בעצם-החורף, ובעיניה געגועי חסד ורוך. ואולם גם מבט-רוך זה, סכנה בו ליצורי-היער, צבי ודוב וראם, אשר ימצאו מותם בגללו.

אין לאינדיאַני אלוהים. אין לנגדו מחשבה גדולה המנהלת את העולם. אך סוד היצירה, הפּלא והקסם שביצירה, מנצנץ בכל עלה ואבן, בכל קוץ וניצן, בשיני הנחש הקשקשן, ובעיני העופר הפּזיזות. דברים שהם ההיפוך הגמור זה לזה, אַף הם פלא-יצירה טהור הם: שאגת ארי-ההרים, והציפורים בתוך עלי הליבנה החרד. איש-המלחמה האַפּאשי, הצורח צריחת-קרב שלו, וחותך צוואריהן של נשים זקנות, אף הוא חלק מסוד-היצירה. אלוהי הוא כמו קני-התירס המשגשגים".

(מתוך “בקרים במכסיקו”)

מלכותא-דאַרעא כעין מלכותא-דרקיעא. הציור של אלוהים-מלך, ועל-ידו שרי-מעלה, ומשרתים ועבדים מתחת להם, – מותאָם לחברת-אָדם עשויה עליונים ותחתונים. ציור של עולם-מכונה, פועל על-כרחו על-פּי חוקים קבועים, – פירושו אָדם-מכונה פועל על-פי חוקים קבועים, משטר-חברה אשר סדר יש בו וחופש אין בו. ציור של עולם-תחרות, זירה של טורפים ונטרפים, פירושו חברה של בני-אדם מתחרים זה עם זה, והם טורפים ונטרפים. וראינו כיצד הפּאנתיאות מתמזגת עם הדימוקראטיה בהוגי אַמריקה ומשורריה. ציור של קהילות-חבל שכל ברואיה הם שותפים באלוהות יוצרת, מולידה שלימות על שלימות, הארמוניה מעבר להארמוניה, מתוך ריבוי שאיפות ופריחות והתלבטויות ונדודים, – מחייב חברה של בני-אָדם שכל אחד מהם הוא מרכז יצירה ופריחה.

זאת חוקת-האָרץ. וחוקה כתובה, ותקנות מחוקקים, ופירושי שופטים, חשובים רק במידה שהם מבטאים או מסלפים את חוקת-האדמה המהותית. עַם הנאמן לחוקת-אַרצו, לטבע-ארצו, לרחשי-השירה ואַזהרות-הנבואָה שהארץ נוסכת בטובי-בניו, הוא יחיה בה. ועַם הפושע בשירת-ארצו, הארץ ננערת ממנו. אַשרי העם המגוון של ארבעים-ושמונה מדינות-הברית אם יעמיד סדרי כלכלתו וממשלתו על-פּי שירת קרקעותיו ומימיו הרחבים. ולא – יילוו צללי האָדם הלבן אל צללי האינדיאַנים בסתרי ההרים.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

כשהוטל על המשרת הצעיר של להקת “אנשי פמברוק”, וויליאם שכּספּיר, להתקין מחזות להצגה, ועיתים גם לתת בעצם-ידו צורת מחזה לעלילה היסטורית, ודאי הרגיש שנתעלה בעולם. אבל מצפּון-המשורר שבו כירסמהו במסתרים. אָז טרם למד לעשות את המחזה ביטוי לשגב-רוח ופריקה לשירה תהומית וחוכמת-חיים כל-מקיפה; וזאת מלאכת העיבוד וההתקנה, עם כל הצלחתו בה, עבדות היתה לו ולא חירות. התגעגע על שירה חופשית, בלתי-קשורה בצרכי-במה וחולשות-שחקנים.

אולי פעלה כאן גם קנאַת-סופרים. בלונדון ישבו “חריפי-האוניברסיטה” – גרין, פיל, נאש, מארלו – ולהם חזקה על כתיבת-מחזות. כשזרחה שמשו של שכּספּיר, לא סלחו לו. מיהו האַברך הזה מן העיירה סטראטפורד, איש אשר “רומית שלו – מיצער, ויוונית – פחות מזה” (דברי אוהבו, בן ג’ונסון), איש לא חבש ספסלי אסכּוֹלות, והנה הוא בא ונוטל גדוּלה לעצמו, מעז לתקן מלאכת חבריו הטובים ממנו, יורד לפרנסת סופרים ותיקים?! האם אין זה “עורב רברבן, מתקשט בנוצותינו, לב-נמר מתעטף בעור-שחקן, מדמה בנפשו שהו יכול לקשקש בשורות לבנות כמעולים שבכם, ובהיותו קטינא כל-בו, מעלה בסברתו שהוא מנענע תפאורות Shakescene. (רמז לשם המשורר) יחיד במדינה?” (לשון רוברט גרין בכתב-פלסתר).

והצעיר, רענן מיערות-ווארוויקשיר, שם טייל עם כלתו אַן האתאוויי, עשיר בנסיונות-עוני מבית אָביו (סוחר כסיות-עורות-וצמר שנתרושש), מרגיש בעצמו שפע כוחות מתפרצים, אפשר אָמר אל לבו: אך יותן לי מעט פנאי לנשימה, ויידעו הני חריפי-האוניברסיטה הגאים, כי לא מטליא-מחזות בלבד אכונה, כי אם משורר-שירה!

הבטלה המפוללת ניתנה לו בסגור המלוכה את התיאַטראות בחושדה, כי הם משמשים בתי-ועד למורדים, עקב פרעות שקמו מהתגודדות שוליות-אומנים עם גמר-הצגה (אַחד-עשר ביוני, 1592). נסגרו בתי-התיאַטרון, ולא נפתחו כמה חודשים, כי בינתיים פרצה מגיפה גדולה בעיר, והיא גרמה לאִיסור התקהלויות פומביות מכל המינים.

בזו עת-הבטלה התמכר שכּספּיר ללימוד וכתיבה שאינם בכלל-פרנסה. עמד וכתב את השיר הסיפורי “ווינוס ואדוניס”, – עלילה רצה בשורות חורזות, מלופפות תאוות-האלילה לרועה האנושי, ומסוערות דמעותיה במצאָה אותו דקור בניבי חזיר-היער: שיר מוגזם, דרומי, נושם-להבות. בני-הנעורים נהנו עוצם-הנאָה, שמו את הספר מראשותיהם לילות; הפוריטאנים המתגברים בארץ מצאו דופי בשיר, – סכנה שיהיה מלבה את היצרים. בשיר שני שלו “אונס לוקרץ”, יצא גם ידי בעלי-המוסר, כי המאנס מקולל שם קללות מאפּליה וזעווה, אשר רק דור המלכה אלישבעת – דור רגיל בהצגת “הורדוסים” בועטים ושואגים ו“פאוסטים” מוכרים נשמותיהם לשטן ומורטים שערותיהם בחרטה, מעל עגלות-שחקנים נודדות – לא ראָה בהן משום גוזמה וצעקנות. שירה צעירה היא של תקופה צעירה, לא מתביישת בעודף-רגש.

אבל לא די לשכּספּיר באלה, בימיו הציף מבול של סוניטות את החוגים הספרותיים בעיר-הבירה. מאָז הביאו ווייאט וסורי את הסוניטה מאיטליה, הלכה הלוך והסתגל לנשמת השפה האנגלית. היא נשתחררה קימעא מקפדנות-צורתה: חודשו בה אָפני-חריזה שונים, וקשרי-שורות, לא ידעם פּטרארך. עתה היתה לאופנה כללית, שפתיחתה – הדפסת הציקלס הלירי “אסטרופל וסטלה” מאת סיר פיליפ סידני (1591). מיד באו המחזורים: “דילה” מאת שמואל דניאל; “מאָה סוניטות” מאת לוק; “אידיאה” מאת דרייטון (זה מיכאל דרייטון, אשר במשתה עימו ועם בן ג’ונסון חלה שכּספּיר לאַחרונה את מחלתו אשר מת בה); “אמורטי” מאת אדמונד ספנסר; והמון אחרים. כן המשוררים; ואנשי חצר-המלך, לא חשבו אצילותם שלמה כל-עוד לא כתבו מחרוזת ארוכה של סוניטות למלכת-הארץ, לאהובת-לבם או לרֵיעַ המחובב עליהם ביותר. וכי לא ינסה גם שכּספיר את ידו בצורת-שירה זו? הגה ורקם את מחזורו השגיא. הוא נמנע מהדפּיסו, כי רצה לנהוג בפרי-שכינתו זה מנהג אצילים, שמלאכת-השיר היא שעשוע להם ולא מקור-פרנסה; ומה גם שעיקר-המחזור – שירי-אהבה מגבר לגבר. מחברת-הסוניטות הועתקה מיד ליד, ונתפשטה הרבה, עד שהגיעה אל מדפיס אחד שולח-יד, שעמד והדפיס אותה בלא רשות-בעלים, והקדיש אותה ל“וו.ה., המוליד היחידי של הסוניטות האלה”, – ויהיו חוקרים מתלבטים מעתה ועד עולם לפתור את ראשי-התיבות, ולדעת מי היה אהובו של המשורר.

---

“במפתח זה פתח שכּספיר את מנעול-לבבו”, שר וורדסוורת בסוניטה על הסוניטה. סח בראונינג: “באמת כן עשה? כי אָז פחות מכּשכספיר היה!” בראונינג לשיטתו הולך, כי כבוד המשורר הדראמתי – הסתֵר דבר, והוא חייב בהצנעת נפשו והעמדת נפשות חיות זולתו שתהיינה מדברות בעדן. שכח בראונינג מה שהוא עצמו אומר במקום אחר, כי למען נשמה אהובה יכול המשורר לשנות פעם ממטבע רגיל שלו: “הנושב בברונזה, יש והוא נושף בכסף”. ואם רוצים אָנו להחמיר עם בראונינג, אפשר לנו להרחיק ולומר: לא במפתח-הסוניטות בלבד, אלא בכל מחזותיו כולם, גילה שכּספיר את לבו למי שמיטיב לקרוא בהם. כי הדראמה, אף היא לירית היא במהותה. יפה אָמר ברגסון: “חיינו הנגלים הם דבר שבבחירה”. איש-איש מאיתנו בוחר לו רגע-רגע חיים מסויימים מתוך אפשרויות-חיים רבות המרחפות בקרבו. המשורר הדרמתי לוקח את רמזי-החיים שבו שלא הובעו במפורש, את נבטי-החיים שבו שלא פרחו, את רחבי-החיים שבו שלא נכנעו לדפוס-המעשה, ומגלם אותם בדמויות חצובות. החיים המפעמים את הדמויות הללו – חיי המשורר הם.

והיא תשובה גם ל“יש אומרים”, כי כל המצב המתואָר בסוניטות מדומה הוא, וכל עצמותו של המחזור לא יצאָה מלפני שכּספיר אלא בתורת תרגיל ספרותי שחמד לו.

מצבים שיריים-דמיוניים לא מדומים הם, אלא אמיתיים הם לגבי החיים הפּנימיים. אָמר האחד: עד שאאמין כי שכּספּיר כתב את הסוניטות שלו בתורת תרגיל ספרותי, אאמין כי דויד המלך כתב את תהילותיו לד' כתרגיל ספרותי גרידא!

---

כדוגמה לצורת הסוניטה שלו, לקח לו שכּספּיר את המחזור “דליה” מאת דניאל. השורה היא יאמבית בת חמש צלעות, ורק לעיתים רחוקות היא מוסיפה הברה רפה בסופה. דרך החריזה הוא אבאב גדגד הוהו זז. השווה עם דרך החריזה של הסוניטה האיטלקית הקלאסית: אבבא אבבא גדה גדה, בסוניטה האיטלקית יש שמיניה (שמונה שורות ראשונות) עולה לפיסגת הרגש, ושישיה (שש שורות אחרונות) יורדת; או שמיניה מעמידה בעיה, ושישיה פותרת אותה; או שמיניה מגלה פנים לכאן, ושישיה – לכאן. בסוניטה השכּספּירית כובד ההדגשה הוא בשתי השורות האַחרונות.

הנושאים של סוניטות-שכּספּיר, מהם מצויים באותו דור: הזמן הנוטל כל תפארת, הכרח-המוות, נצחיות שהשיר זוכה בה, געגועי אוהב ממרחקים, וכדומה; מהם עצמאיים-שכּספּיריים: הכרת הטראגיות שבחיי-אנוש ועמידה על סף ההתאבדות, שבח ליפי-נשים בגבר, והיפוכו – תהילת אשה תקיפה ולא-יפה, אריגה דרמתית של מצבי-טבע עם מהלכי-רעיון יחד. אַף לא תחסרנה גוזמאות כמו-מזרחיות בנוסח המקובל על שאָר בעלי הסוניטות. בשתיים מן הסוניטות שלו, מלגלג המשורר עצמו על הגוזמאות המליציות הללו, ששירת-הדור שטופה בהן. במספר 21 הוא אומר: “אַל יהי חלקי עם בנים לבת-שיר שהיא מתעוררת לזימרה בגלל נאווה מצובעת, והם קוראים לשמיים עצמם להיות קישוט לשימושם, ומדמים כל תפארת לתפארת אהובתם; מזווגים אותה זיווג גא עם החמה והלבנה, עם אַבני-חן עשירי-מראה שבארץ ובים, עם פרחים ראשונים הנולדים לאַפּריל, וכל דברי-היקר שאַוויר-השמיים עוטפם בזה הכדור הענקי”. ובמספּר 130: “עיני גבירתי אינן דומות כל-עיקר לשמש; האַלמוג אדום הוא משיפתותיה; אם השלג לבן הוא, הרי שדיה שחרחורים הם; אם שערות – חוטי-תיל הם, הרי תיל שחור צומח לה בראשה; ראיתי שושנים מרוקמות אודם ולובן, אבל איני רואה שושנים כאלה בלחייה; אָכן, ישנם בשמים שם מהנים יותר מרוח-אַפּה של גבירתי; אהבתי לשמוע דבריה בדברה, אבל היטב אני יודע כי המוסיקה יש לה צלילים יותר נעימים; אני מודה כי מעולם לא ראיתי אלילה מתהלכת, – גבירתי, מדי לכתה, דורכת על האדמה”.

סימן לדור, ולמשורר כבן-דורו, הוא התעניינות יתירה במסחר. פעם, פעמיים, ושלוש פעמים, יש בסוניטות זכר לחוזים בחכירת נכסי-דלא-ניידי: “החוזה של קיץ, תאריכו רב-מדי קצר” (כלומר, מקץ ימים מועטים, אָנוס הקיץ לצאת את נווהו ואת שדותיו – מספר 18); “אין היא חוששת לפוליטיקה, זו הכוזבת, שכל פעולתה היא על-פי חוזים קצרי-שעה” (עניינו, אהבתי איתנה, ואינה תלויה בגדולה הניתנת מידי המדינה והחולפת עם חילופי פוליטיקה – 124); “על-מה הוצאות כל-כך גדולות, והחוזה הוא לזמן כל-כך קצר?” (כלומר, למה אָדם יגֵעַ להתלבש יפה, לדור בבית נאה, להרבות נכסים ותענוגום, וכל דירת-חייו, קצובה לו רק שעה קצרה לדור בה – 146). שתי הסוניטות האַחרונות שבמחזור – בסך-הכל מספרן 154 – הן מודעה מסחרית למעיינות חמים אשר בעיר בת '. כמובן, עדויות הן לשון-דודים: מעשה וקופיד (הוא אַמוֹר, אלוהי-האהבה) טייל בסביבות-המקום. ויהי בהיותו עייף, ויירדם. נשמט מידו הלפּיד, בו ידליק לבבות לאהבה. עברה שם נימפה אַחת מבנות האלילה דיאנה. גנבה את הלפּיד הבוער, והטבילה אותו באחד המעיינות, נתרתח המעיין, וחומו עומד בו עד היום הזה ומשמש מרפא לבני-אדם. אני – אומר המשורר – נתרחצתי באותו מעיין בשביל להתרפא ממחלת-האהבה, אבל לשווא. אש-האהבה יכולה להצית מעיינות, אבל מעיינות-מים אינם יכולים לכבות את האהבה. – וקופיד, מאחר שכבה לפידו, מהיכן לקח אש חדשה? מעיניה הנוצצת של גבירתי!

---

“מן היפים ביצורים מבקשים אָנו ברכה, למען נצח לא ימות שושן-התפארת. וככל אשר האָדם הבוגר הולך ומתכווץ עם הזמן, יורשו הרענן קם לשאת את זכר פּריחתו”, – היא הפתיחה למחזור-הסוניטות כולו, והרעיון המשתזר בשבעה-עשר המספרים הראשונים. מדבר המשורר על לב העלם אהובו, שלא ישמור יופיו לעצמו, ולא ימסור עצמו כליל לזיקנה ולמוות, כי אם יתן מחילו לאשה, ויעמיד בנים, ובהבול והתקמט האָב, יאמרו הבריות: הביטו בניו הנאים! כן היה גם הוא בשחרותו! גם פּרחים כי ימותו, יש הם זכר במעשה-בשמים. – חושש אַתה שהנישואים יפגמו באושר-רווקים שלך? ונהפוך הוא. אם אושר לך, יכפילו עשרה בנים את אָשרך פי עשרה. ראה השמש. מה עז והדור הוא ביציאָתו, ואיך הוא כושל ומתמוטט, בהגיעו למערבו. עד שאַתה מט כמוהו, הקם וולד בצהריך! הקשב למוסיקה. כל צליל כשהוא לעצמו אפס הוא, אבל אם מתווספים על הצליל האחד שני לעזר לו, ושלישי ללוויה לו, הרי הם עושים הארמוניה! כן תהיה גם אתה, עם אשה לך, והיא חובקת בן. הטבע אינו נותן לנו מתנותיו לצמיתות. אין הוא אלה מפקיד איתנו פקדון, למען נעניקו לאחרים. ואַתה, אוצר-יופיך אַתה חוסך ככילי, וסופך: אַתה מפסיד, והעולם לא נהנה. איכה תפשע באימון שהטבע שם בך, בחוננו אותך עדי-הקסם"?

העלם עומד במרדו, לא ישא אשה ולא יוליד, ולאַט-לאַט המשורר מתייאש מציותו של הלה, והוא הוגה בדרכים אחרות להנחיל לאהובו את האַלמוות. משביע הוא את הזמן: הקהה את ציפורני האַריה, עקור את שיני הנמר הנורא, עשה בכל חמודות-תבל כחפצך, אבל אַל תהין לעכור בחריצים וקמטים את טוהר תבנית ידידי! – לא יאבה הזמן שמוע לו, והמשורר מקבל על עצמו לחְיות את יפי-צלם אהובו ב“שורות נצחיות”. – “לא שיש, אַף לא מצבות מוזהבות אשר לנסיכים, יבלו את החרוז האַדיר הזה”.

בין המשורר ובין העלם, נופל צל של אשה אחת. אשה זו – שחורה, לא יפה, למודה בנסיונות, הרפתקנית, – לאַחר שלקחה שבי את לב המשורר, נתנה את דעתה לגנוב גם את תום-רגשותיו של ידידו הצעיר. העלם נפל לפניה, והמשורר דאב על כך, וסלח לו. “מותר לשמש-על-אדמות להיכתם, בעת ששמש-השחקים גם הוא מועב לפעמים”.

“שתי נפשות אהובות לי: האחת – מלאך, בדמות גבר בהיר-פנים; השניה – רוח רעה בדמות אשה שחורה” (144), האשה, המתוארת כבאושה למראה למוסר – פרט לעיניה – וכ אהובה אך באהבה שאינה תלויה בדבר, אין בידינו ראשי-תיבות לרמז על זהותה. וכי מי היתה “האשה הכושית אשר לקח” האיש משה? העלם (והוא, דומה ששמו הראשון כשם שכּספּיר, וויליאם, שהרי המשורר עושה משחק-מלים משולש מוויל, שפירושו רצון, ושני השמות בקיצורם, וויל), עדין היה, מנומס, חובב-שירה (מלבד הקנאָה על האשה, קינא שכּספּיר במשורר אַחר מהולל, שידידו הצעיר הראָה לו אותו-חיבה), אדום-לחי, בעל שערות חומות-אַדמוניות, קלסתר-פּניו ירושה לו מאמו. מתאוננת סוניטה אחת: הטבע נתכוון לעשות נערה, ולבסוף העדיף ועשאך גבר. התוספת, הוסיף לך הטבע, הוא הפסד לי וריווח לנשים. (י.י. שווארץ, בעל “קינטוקי”, בתרגמו עברית לקט מן הסוניטות, ניקב כל לשון-נוכח. וכן רוב האַנתולוגיות מדפיסות סוניטות נבחרות מאת שכּספּיר בין שירי-האהבה הרגילים).

מריבוי חזרות על רעיון אחד בנוסחאות שונות – כי כן דרך בעלי-הסוניטות האלישבעתיים לחשוף מלוא-כשרונם באמצאָה ומליצה – ומסטיות לצדדין, אין חוט-העלילה שבמחזור בהיר בתכלית. והתארים שייחסנו לאשה ולעלם מסתמנים קו לקו מתוך פסוקים מפוזרים. למשל, שחור-העיניים של האשה מודגש בי“ד שורות על מקומו של הצבע השחור בהערכת-צבעים אסתיטית (127). מבלי היכנס אל ניתוח מפורט לתוכן הסוניטות כסדרן, נציין כי יש בהן שלוש קבוצות ניכרות. מ-1 עד 99 מסיחות אל העלם מתוך אהבה חדשה ונלבבת. מ-100 עד 125 מסיחות אל אותו העלם לאַחר פירוד של שלוש שנים, והצטנן האהבה במידת-מה. 126 היא סיום לקבוצה הזאת, והיא לא סוניטה ממש, כי חסרה היא ב' שורות מן הי”ד הדרושות. מתרה היא בעלם, שהגם שהטבע לא חיסר מיופיו כלום עם עבור השנים, בכל זאת, הוא את חשבונו שומר, ולבסוף יגבה את חובו. מ-127 עד 152 מטפּלות באשה השחורה אשר קמה לשטן בין הידידים. 153 ו-154 הן המודעות הנמלצות בדבר מעיינות-החום.

מה שלעולם לא יבוטא הוא הטעם של לשון-שכּספּיר. דומני, כי במקצת יש לייחס את אופיה של זו לשעה הטובה בתולדות אנגליה, בה נפל המשורר.

גזע ולשון לא תמיד תאומים הם. התפשטותה של שפה אינה מקבילה להתפשטותה של אומה: יש אומה שלשונה ניצחה, והיא נכרתה; יש אומה שהמירה לשונה בלשון משעבדים או משועבדים. אבל בזה האי הבריטי הנבדל, אפשר לשער כי מזיגת הגזעים השונים – הבריטונים הקדמונים, הדאנים והקלטים, הרומאים המשתלטים, הצרפתים-נורמאנדיים שבאו עם וויליאם הכובש, – כי זה מזיגת-הגזעים עלתה בד בבד עם מזיגת ההיסודות הלשוניים השונים. העמים השונים נשפּכו והותכו יחדיו, כל אחד מביא איתו השפעתו הלשונית. ברומאַן “אַייוונהו” מאת וואלטר סקוט, מסופּר כיצד ה“סוויין” (החזיר) של הרועים הסאכּסונים, בשרו מתהפך ל“פורק” (צלי-חזיר) הנורמאנדי-צרפתי בעלותו על שולחן הכובשים האצילים. עד ימי המלכה אלישבעת כבר הספּיק הבדל זה להימחות הן מן הגזע הן מן הלשון, והיסודות הצרפתיים שכנו באַחווה גמוֹרה עם היסודות הגרמניים-סאכּסוניים העתיקים מהם בתולדות האי.

עצם-השם שכּספּיר הוא צרפתי במקורו. היא המלה הצבאית המורכבת Saquespee (שלוף חרב), שנשתבשה לאַנגלית הקרובה לה במובנה, Shakespeare (נענע – או איים – בחנית).

אולי בזה גמר תהליך ההיתוך של השפה ודם כאחד טמון סוד הופעת המרץ האימפּריאַלי של דרייק וראלי, והמרץ היצירתי של מארלו, ספּנסר, שכּספּיר, והאַחים פלטשר. אָז הושלמה נשמת הלשון האַנגלית, אבל יצוריה טרם קפאו עד כדי דיקדוק מלא, עד כדי מילון קבוע. עוד צפו בה חתיכות גלמיות קדומות, ובזרמה הכללי עוד ניכרו הצבעים השונים של הנחלים אשר הלכו אל תוכו. האידיום עוד המה וגעש, ובכאן הזדמנותו של היוצר הלשוני. יכול הוא לקרב גל אל גל, לערבב רובד עם רובד – להרכיב מלה סאכסונית ביתית ונמוכה על מלה צרפתית אצילית, ולקשרן יחד בפח מרוקע מלשון רומית של מלומדים. מה רבות האפשרויות של הרגעה והולדה, של פּריון וחידוש! ובאין חוק אוסר, לא יוּכּר וולד כשר על-פני ממזר, אלא כל שידוך מוזר, כל יציר לשוני, מצדיק עצמו בקסמו וכוחו. משחק שכּספּיר בלשון, עורם אותה להררים לאטיניים אדירים, ומפריח בה ציצי-עמק סאכסוניים. מנגן הוא בא בכישוף קלטי שגונב מאי-המערב. והכל לא מתוך חטטנות של בעלי-סברה, כי אם מתוך חוש וחופש, לפי הצורך החי של רחשי-רוח, זיווי-ציור ונצורות-מנגינה.

---

כל-כמה שיש ממלכות והוד במחזות המאוחרים, כבר הוא מרומז באלה הסוניטות. אהבת-הגבר לגבר הופכת סמל לכל מסירות-נפש, אם לאיש אם לאשה, אם ליקר-מורשה אם לחזון אידיאַלי:

– “בהסתכלי כי כל דבר הצומח עומד בשלימותו אַך עד-אַרגיעה, וכל הבמה הענקית הזאת אינה מציגה לפנינו אלא מראות-עין, עליהן יכתבו הכוכבים פּירוש של השפּעת-סתר; בהשיגי כי בני-אָדם כמו צמחים הם, פּרים ורבים, משומחים ומופרעים על-ידי אותם השמיים, מתגאים בליח-נעורים שלהם, ומפּיסגתם מתחילים מתנוונים עד יימחה מזכון מצב-גבורתם, – כי אָז רמיית השהייה האַרעית הזאת, מעמידה אותך עשיר-נעורים נגד עיני, במקום שהזמן המכלה נמלך עם הרקבון להפוך את יום-נעוריך למו לילה מגואָל; וכולי מלחמה עם הזמן מאהבתי אותך, וככל אשר יקח ממך, כן אוסיף עליו ואחדשך”. (15)

“כי אראה בדברי-הימים אשר לזמנים אָבדו, תיאורים של נהדרים בבני-אָדם, ותפארת המפארת חרוזים עתיקים בשבח גברות מתות ואַבירים נחמדים, – אזי בהאדרת מיטב התפארת החמודה אשר ליד, רגל, שפה, עין, מצח, אראה כי רצה עטם הקדום לבטא יופי, שאַתה הוא בעליו עתה. וכל תהילותיהם אינן אלא נבואות לזמן הזה, צופות אותך מראש. ומפני שהם רק בעיני-חזון ראוך, לא הספּיק כשרונם לזמר ערכך: אַף אָנו, הגם שזכינו לראות את הימים האלה, עיניים לנו להשתומם, אַך לא לשונות לשבח”. (106)

– “מאז עזבתיך, עיני היא בתוך רוחי; והיא, המוציאָה ומביאָה אותי, הפסידה תפקידה והיא עיוורת למחצה, דומה שהיא רואה ובאמת היא כבויה. כי אין דמות שהיא מוליכה אלי הלב, אם ציפור או פרח או צלם-החי, שיש לה אחיזה בה. רוחי, אין לה חלק בכל דברי-החלוף המשועבדים לה, ומה שתתפּוס עין-רוחי, לא שלה הוא; אם תראה את הגסים או הענוגים במראות, את המתוק במחמדים או העקום ביצורים, אם את ההר אם את הים, היום או הלילה, העורב או היונה, – את הכל היא מהפכת בצלמך וכדמותך: חסרת-יכולת להכיל עוד, מלאָה אותך, רוחי הנאמנה לא נאמנה (כלומר, הנאמנה לך, אינה נאמנה בתפקידיה”. (113)

– “בל אודה כי ישנם עיכובים לזיווג נפשות נאמנות. האהבה אינה אהבה, אם היא משתנית במקום שהיא מוצאת שינוי, או נוטה להסתלק עם הזמן המסלק. לא! אות ברית-עולם היא, הצופה סערות, ונצח אינה מתרופפת. כוכב היא לכל ספינה מהלכת, ואין איש מכיר בערכו¹גם כי ימדוד את רומו. האהבה אינה משחק בידי הזמן, גם בעת תיפּולנה שושני לחיים ושפתיים בהיקף מגלו העקום. אין האהבה חולפת עם קוצר שעות ושבועות אשר לזמן, כי אם סבול תסבול אד לסוף יום-הדין. אם זאת היא טעות, ואני המוכיח הטעות, כי אז מעולם אני לא כתבתי ושום איש לא אָהב”. (116)

הסוניטה 66 מעבירה תחת שבט הביקורת נגעי בני-אָדם למנותם: הנה, מי שראוי לעושר בשביל לפתח את נשגבות-רוחו, נולד קבצן; אימון שאָנו שמים בבריות, סופו אַכזבה; הכבוד ניתן לרמאים וטיפשים; אם בנערה ואם באָמן, תום-בתולים נמכר בכסף ומתחלל; בעלי-מום באומנותם מקפּחים את בעלי-הכשרון, אַף נעשים אדונים עליהם; התמימות זוכה אַף לליגלוג, באשר פתיה-תמימה היא; הטוב נופל לפני הרע ומשמש לפניו. עייף מכל אלה, המשורר משווע למוות רב-המנוחות, אלא שאין הוא יכות לעזוב את אהוב-נפשו.

כמו צלם-האָהוב, דברי-שירה של אמת אַף הם גואלים את הנשמה ממוות על-אף מצוקותיה, ובלשון קיטס, אָמן גאון בתלמידי שכּספּיר, הם “רוקמים שרשרת פרחים לרתק אותנו אל האדמה”.

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

ידוע לכל, כי האומה האַנגלית, כתבי-הקודש יצוקים בנפשה. השפה האנגלית, אַף היא נטלה כמה ממטבעות-דיבור ואָרחי-סיגנון שלה מן הבניינים הלשוניים שבעברית. הוחלט הדבר בתרגום התנ“ך אשר למלך אַלפרד, אישיות כמעט-אגדית, נמשך דרך תרגום-וויקליף שמצא לו מהלכים בקרב העם, ונתחזק וגבר עם התפשטות נוסח-התנ”ך של המלך ג’יימס. עוד מפורסם וידוע, כי משוררי-אַנגליה, למן ימים קדמונים ועד היום הזה, היו מחבבים לטפל בנושאים תנ“כיים. הגדיל ביירון, שחיבר סידרת-שירים שלמה בשם “מנגינות עבריות”. אַך מעטים היודעים את העובדה, מושכת-העין, כי השירה האַנגלית ינקה שפע רב ממקורות-ישראל אשר לאַחר התנ”ך. עובדה זו, היאך היא מתבארת? אפשר על-ידי כך, שמי שאומר “אלף” על-כרחו יאמר “בית”. מי שחייו ממוזגים עם התנ“ך העברי, מדרך-הטבע שתתעורר בו סקרנות להכיר מה שיצרה ועשתה האומה העברית גם בדורות מאוחרים. עקב זה עמדו כמה מגדולי-הרוח שבאַנגליה והתלמדו עברית, ואחותה ארמית, בשביל לקנות על-ידן כניסה לספרות הרבנית ולחיבורי חוכמת-הנסתר. כן עשו הרומאנטיקנים קולדריג' ובלייק בראשית המאָה הי”ט, וכן עשה רוברט בראונינג, הכל-כולל, אחריהם.

בכאן אנו מבקשים לתפוס, כדי טבילת-האצבע, אחד מענקי השירה האַנגלית, שהיה בקי ורגיל ביצירה הישראלית שלאַחר התנ"ך, והעמיד את כבירי-חיבוריו על השקפת-עולם שהיא ישראלית במהותה, זה יוחנן (ג’והן) מילטון.

ימי-חייו של מילטון נפלו במאָה הי"ז, בזמן של התקוטטות בין האצילים ובין המוני-העם. בהכרח המושגים השליטים בימים ההם, לבשה מלחמת-המעמדות צורה של מחלוקת דתית. המלך, בעלי-האחוזות, וממוני-הכנסיה הגבוהים, דבקו בנימוסים דתיים כמו-קתוליים, בתורת קידוש והצדקה עליונה לזכויותיהם בעולם הזה. שיכבות-העם העניות דרשו צורות-דת פּשוטות, נקיות ממותרות-יקר וטקסים חצי-אליליים: זאת היתה מחאָתם של בני דלת-העם נגד הזיווג שבין הכנסיה ובין אילי-הארץ, אדוני-הקרקע. הכת האַחת נקראה קאוואלירים, כלומר, רוכבי-סוסים. הכת השניה נקראָה פּוּריטאנים, על-שם שדרשו אמונה צרופה; עיתים נקראו הפוריטאנים גם מקיפי-ראש, מפּני שנהגו לספּר ולהקיף את שאר-ראשם. יוחנן מילטון, מכת-הפּוריטאנים היה.

“מתמיד” לבן-פּנים וכהה-עיניים, היה מילטון משחר-ילדותו מכור ללימוד שפות עתיקות – עברית, ארמית, יוונית, רומית – ושוקד על ספרי-המופת של האומות העתיקות. הוא נשא את נפשו לגדולות. נער היה, וגמר אומר ליצור יצירה “אשר השירה האַנגלית לא בנקל תרצה לשכוח אותה”. הרבה שנים עברו עליו מתוך הכנות ותכניות, ואַך מעט כתב. והנה פרצה מלחמת-האַחים בין נאמני-המלך ובין הפּוּריטאנים. הרגיש מילטון, כי לא זו עת ליטוש-חרוזים, והתמכר בכל לבבו ומאודו להרמת-הזרוע בעד החירות. היה למזכירו ויד-ימינו של מנהיג צבא-העם, אוליבר קרומוול. בשרתו במשרה זו, כתב כמה קונטרסים להצדיק את דיעות הפּוּריטאנים. לאַחר שניתן הנצחון לצבע-העם, הגן בעטו על הריגת המלך, צ’ארלס הראשון, ועל הקמת ריפּובליקה פּארלאמנטארית. כנהוג באותו דור, תיבל את טענותיו באסמכתות ומשלים מן התנ"ך ומכתבי-המופת של האומות. למדנותו הרחבה עמדה לו שיקיים מנהג זה בתפארת.

באחדות ממחשבותיו הרחיק מילטון ללכת מכל אחיו-לדיעה. הוא רצה למחוק בתי-תפילה לחלוטין, שהרי האלוהים ישנו בכל מקום, ויכול להאזין תפילותיהם של בריותיו מאיזה מקום שהוא. הוא רצה למנוע התפּתחותן של משרות-כהונה בעדות הפּוריטאניות, שכּן מעמד-כוהנים לעולם הוא נוטה להשחתת-המידות, ואפילו דברי-כיבושים של כוהנים רשמיים נהפכים לכר-נוצות רך בשביל להרדים מצפונם של עשירים. מאידך גיסא, כל אדם ישר הוא בבחינת כוהן לאלוהים. דרש מילטון הקלתם של דיני-גירושין. בהשגה שלו, חייבת אשה להיות משהו יותר מנוחיות המספקת לחשק המיני: חייבת היא להיות “עזר כנגדו”, שותפית וחברה לחיי-נשמתו של הגבר. דווקא מפּני שנשמת-אשה ונשמת-גבר שונות זו מזו, בדין שיהיה בהידבקותן-יחדיו משום חוויה נעימה ומשום השלמה לשתיהן. מילטון דיבר, וידע מה דיבר, כי שלוש נשים נשא במשך-חייו.

עוד דרש מזכירו של קרומוול חופש גמור לאזרחים בדיבור ובדפוס. מי שמנסה להגביל את המחשבה האנושית לפי שרירות-לבו או לפי שיעור-חוכמתו הוא, הרי זה כמנסה להגביל את רוח-האלוהים. רשות טבעית היא לבני-אָדם שיילכו אַחרי בינתם ואמונתם שלהם. באין חופש זה, אין דת ואין תורה. ישנו רק אונס. בשעה שניטל מאיתנו חופש זה, הרי אנו משועבדים לחוק אנושי שהוא נהפך לעריצות פראית. ובלשונו:

“כמעט טוב לנו לקטול בן-אדם מלקטול ספר טוב. הקוטל אָדם, הורג יצור בעל שכל, עשוי בצלם-אלוהים; ואולם המאַבד ספר טוב, הורג את השכל עצמו, פוגם בצלם-האלוהים בכבודו ובעצמו. קיימים הרבה בני-אָדם שהם טורח לאדמה, ואולם ספר טוב הוא דם-התמצית היקר של רוח גדולה, חנוט ואָצור לשם חיים מעבר לחיים. ודאי, אין שום תקופה יכולה להחזיר חיים לבן אָדם, שלא תמיד אובדנו – אבידה רבה. ואולם מחזורים של תקופות אינם מספּיקים להחזיר אבידתה של אמת הנדחית, אשר בחסרונה עמים שלמים – גורלם עדי אובד. ניזהר, אפוא, פּן נפתח ברדיפה על מפעליהם החיים של אַנשי-ציבור, פּן נשפוך לארץ את נפש-האָדם הבשלה, המשומרת וגנוזה בספרים. ואם הרדיפה מתפשטת על עדה שלמה של ספרים, הרי זוהי מין שחיטה כללית, ההורגת לא את חיי הבשר-והדם, כי אם את התמצית החמישית, האצילית, את נשמת השכל עצמה – רוצחת אַלמוות, ולא נפש בלבד”.

בשעתם היה בדברים הללו משום חידוש גמור, מפני שאפילו תנועות דתיות שוחרות-דרור, בהגיען לידי שלטון, היו רודפות אדוקי תנועות אחרות ושורפות ספריהם. וכמה יפים הדברים להישמע בימינו אָנו! אחד בפרוזה שלו ואחד בשיר ששר באַחרית ימיו, אין מילטון נלאה מלחזור על פיתגמם של חכמי ישראל: בנים אתם לה' אלוהיכם, ולא עבדי-עבדים!

בעבודת-מזכירות ועבודת-פולמוס שלו, איבד מילטון את ראייתו, שהיתה לקויה מכבר. “עננה לבנה” (הביטוי הזה שלו הוא) ירדה על עיניו, והוא נתעוור לגמרי.

קרומוול מת. הרפּובליקה נהרסה. ב-1649 הושב צ’אַרלס השני על כיסא-מלכותה של עריצות קמה לתחייה. נס אירע לו למילטון שלא הועמד למשפט. אולי חשבו אותו לכלי שבור, שלא כדאי לבזבז עליו טירחה יתירה.

בודד, גולה בעיירה נידחת, תקוותיו לעמו ממוסמסות, רצוץ בגופו ועיוור שתי עיניו, שוב התעורר ונדלק בו עכשיו, על סף-זיקנתו, חולם היצירה הספרותית. שלוש בנות היו לו למילטון: חנה, מרים ודבורה. חנה, כיבדת-פּה היתה, והניח לה. אַך מרים ודבורה הוכרחו על-ידו להקריא לפניו כתבים עבריים וארמיים ויוונים ורומיים, ביחוד אותם הפסוקים שהיו נחוצים למלאכתו. הן קראו מעשה-מכונה, מבלי הבין אַף מלה אַחת, כי אביהן לימד אותן רק אותיות ולא פרושי-מלים, וממילא מובן שקריאָתן היתה משובשת ביותר. אַף הן כתבו מפּיו את שורות-השירה שחיבר. עיתים נכנס תלמיד צעיר, ממכבדי אביהן, ונטל מקומן בקריאָה וכתיבה. בדרך זו נתחבר “גן-העדן האָבוד”, שהוא בעת ובעונה אַחת אֶפּוס של בריאת-העולם. “צידוק דרכי האלוהים לעיני בני-האָדם”, והימנון של אור – הן במובן הגשמי, הן במובן הרוחני – מאת המשורר אשר נגזרה עליו חשכת-עוורון.

בשורות לבנות אדירות-כנף, הורסות אל שמי-השמיים וטובלות בתהומי-תהומות, מסופּר שם כיצד שליש ממלאכי האלוהים, תחת הנהלת השטן, מרדו באדוניהם: הושלך מחנה שלהם אל ים די-נור בתחתיות, שם ישבו במכאובים עצומים, והתוועדו לאסיפה, היאך להיבנות מחדש. ראשיהם, שרפים ומלאכים ממדרגה רמה טרם נפילתם, משמיעים עצות שונות. מהם אומרים כי יש להרעיש את השמיים באַלימות. מהם אומרים כי יש לבנות פּה בגיהונום ממלכה חדשה, שתהיה דומה בתפאַרתה לממלכתם הקודמת, כי עוד לא נס מהם כוח-יצירה. ואולם השטן, מנהיג לכולם, מוכיח להם כי באַלימות וכוח לא יפעלו כלום. עליהם להזדקק לעורמה. צריכים הם להתחכם לשמיים. הנה ביקש האלוהים להתנחם על אובדן רבים ממשרתיו, עמד ויצר את הארץ, ושם, בגן-עדן, הושיב בן-שעשועים חדש שלו, את האדם. זה האָדם, וביחוד אשתו, אפשר לצוד אותם ברשתה של מרידה ביוצרים, שלא יישמעו למצוותו. ככה יאַבד האלוהים את בן-שעשועיו, וחילות-השטן ישפכו ממשלתם על האָרץ. מצוייר בשיר כיצד בא השטן בדמות נחש (זה “נחש הקדמוני” אשר למקובלים), הסית את אָדם ואת חווה לחטא, ומפּני חטא שלהם נקנסו עליהם גירוש מגן-העדן ומיתה. אָז הוחלו כל הייסורים והצרות והנגעים של דברי ימי האָדם לדורותיו. אף שם נשמעת נבואה לגאולת האָדם באחרית-הימים, בבוא יום ה', וממשלת חטא ומוות תעבור מן האָרץ.

אין ברצוננו פה לעמוד על המוסיקה הנפלאָה של שירת-מילטון, – מנגינת-מלכות כזו לא האזינה השירה האַנגלית לפניו ואחריו. אַף אין ברצוננו למסור מושג כל-שהוא מתיאורי-טבע ותיאורי-דמיון של המשורר, – ומה ישווה לתמונות שלו משעת-הזריחה בעדן, וממלחמות-הרקיע בין מלאָכים נאמנים ומלאָכים מורדים? גם לא נתור אַחר אמיתות פּסיכולוגיות שבשיר. פּה רק נהיה נוגעים בקווי-מחשבה אחדים, נטלם מילטון מן הקבלה הישראלית.

ייתכן, כי כל עניין נפילת המלאָכים עד שלא נבראָה הארץ, בא לו למילטון מרמזים במדרש חיצון עתיק, אחד מקדמוני-המקורות למדרשי-אגדה ועיוני-קבלה, הוא “ספר חנוך”. על חנוך נאמר: “ויתהלך חנוך את האלוהים, ואיננו, כי לקח אותו האלוהים”. וידועה האגדה, כי חנוך רצען היה, ועל כל הכּאָה והכּאָה בפטישו, בהכניסו מסמרות במו-נעל, היה אומר: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!” בשביל זה זכה לעלות השמיימה בעודו בחיים. כמו אליהו הנביא בדור מאוחר, ובשבתו בשמיים, עלה חנוך ממדרגה למדרגה, עד שלבסוף הוכתר עליון על כל מלאכי-השרת, ונקרא שמו: שר-הפנים, מטטרון. ב“ספר חנוך” מתגלים סודות מבריאַת-העולם וממאורעות שאירעו בשמיים בטרם נבראָה האדמה למושב-האָדם.

שמות מלאָכיו של מילטון, כולם ממקור-ישראל הם. מנהיג המלאָכים הנפולים, השטן, הלוא הוא מיודענו הזכור בספר איוב בין בני האלוהים. עוזריו של השטן נקראים בשמות אלילים מימות-התנ"ך, למשל: מולך (שהיה תובע קרבנות ילדים), בעל-זבוב, עזאזל (שאליו היה שעיר אחד משתלח ביום-הכיפּוּרים), בליעל (מן הביטוי: בני בליעל), ממון (זה יצר הרכוש החומרי, ומספּר המשורר, כי עוד בהיות זה בשמיים, לא היה מביט כלפּי מעלה, כי אם היה מסתכל בריצפת הזהב והספּירים). בסיפּוּר-המעשה של מילטון היו המלאָכים הנופלים לאלוהיהם של עמי כנען וסביבותיה. העליונים שבשרי-מעלה נקראים בפי מילטון: מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל. בתיאורי-המשורר, מקום שבתו של אוריאל הוא בגלגל-החמה.

כלל גדול בקבלה הוא “סוד הצימצום”, שיש לו זכר ב“זוהר”, והוא מוסבר באריכות אצל מקובלי צפת, רמ“ק והאר”י. פשר סוד זה, במלות מועטות, הוא, שכל הנמצא הוא חלק מן האלוהות. ואולם בשביל שיהיו נמצאים כל ברואי-העולם (מלאָכים, חיות, צמחים, עפר) ולא אלוהות טהורה בתכלית-האַחדות, מן הצורך שתהיה האלוהות מצטמצמת, כלומר נותנת את עצמה בכל דבר רק בהמעטה והגרעה ולא במלוא-כוחה. הכוח האלוהי נשפּע אל תוך כל יצור ויצור רק לפי המידה שהוא יכול לסבול אותה. משל למה הדבר דומה? נניח שיש אור לבן מתפּשט אל כל צד עד אין-סוף, ואין מקום לשום דבר אַחר להתקיים, זולת האור הזה. והנה חיתך האור האין-סופי חלל ריק בתוך עצמו, כמין כדור-של-אפס. אל תוך החלל הריק, התחיל האור חודר ומשתפך לאַט-לאַט. וכל מה שהוא מעמיק להשתפך, הוא הולך ונחלש, הולך ומתמעט. אגב השתפכותו, הוא משתבר לכל גווני-הקשת הכלולים מלכתחילה בתוך האור הלבן. כך האלוהות מאצילה מעצמה ספירות שונות, שכל מה שהן מרוחקות מן המקור, היינו, מאור האין-סוף המקיף אותן, פחות יש בהן מכוחו של האור ההוא. הספירה האחרונה והתחתונה שבכולן מזדהה עם עולם-המעשה, זה העולם הגשמי שאָנו חיים בו יום-יום. אַליבא דאמת, העולם הגשמי אַף הוא כולו רוחני, שכן כל הנמצא הוא אלוהות, אלא שהוא אלוהות במיעוטה, בגילוי נמוך ומוחלש שלה.

מילטון מביע את הרעיון בזה הלשון:

אֵין גְּבוּל לִתְהוֹם, כִּי אֲנִי הַמְמַלֵּא

אֵין סוֹפִיּוּת; וְלֹא רֵיק הֶחָלָל

אִם-כִּי אֲנִי, חַף מִשֵּׁעוּר, מְצַמְצֵם עַצְמִי

וְאֵינֶנִּי מְשַׁלֵּחַ מֵאִתִּי כָּל חַסְדִּי, שֶׁהוּא חָפְשִׁי

לִפְעֹל אוֹ שֶׁלֹּא לִפְעֹל.

כלומר, חסד-האלוהים, תבונת הנתינה העצמית שלו, שהיא עצם-קיומם של כל הברואים, יכולה להשפיע מכוחה פחות או יותר, לרצונה. מקובלי צפת היו תולים בספירה “חסד” את כל בניינו של עולם. אַף הם היו רואים את צד-החיוב שבצימצום – שהצטמצמות האלוהים, היא-היא התלבשותו בברואים, ומתנת-קיום שהוא נותן להם. הגירעון הוא הוספה.

מאָרחי הקבלה, שכל ספירה גבוהה מאצילה מתוכה ספירה נמוכה ממנה, והיא עצמה אינה חסרה כלום, “כמדליק נר מנר”. הספירה הנמוכה, שהיא בתה של הספירה הגבוהה, נעשית בת-זוג לה, ומזיווגם נולדת ספירה שלישית. למשל, “כתר” (ראש הספירות, אור ראשון הנאצל נן האין-סוף) מוליד מתוכו “חוכמה” (התורה השמיימית, שהיתה קיימת קודם בריאַת העולם). “כתר” מזדווג ל“חוכמה”, ומשיהם נולדת הספירה “בינה”.

ב“זוהר” ישנם כמה מיני “דבק” כאלה: הקדוש ברוך-הוא עם שכינתיה (מטרוניתא), “חסד” עם “גבורה” (או “דין”) שמהם יוצאת “תפארת”, ועוד. מה שחל בצד-היש של ההוויה, בספירות-הקדושה, חל בצד-האַין של ההוויה, בספירות-הטומאָה (סיטרא אַחרא). וכן אָנו מוצאים בשירת מילטון. השטן, הוא היצר-הרע, מאציל מעצמו בת, ששמה: “חטא”. הוא לוקח לו את “חטא” לאשה. ומה נולד מהם? המוות!

סמל-האור, שאינו מש מפי המקובלים אף רגע (אור צחצחות, אור בהיר, אור נעלם), אף אצל מילטון תפקיד רב מזומן לו. האלוהות שמה “אור”, והיא שוכנת בתוך אור, וכל העולמות יוצאים בקרניים מאורה.

הנה, שהה המשורר במחשכי-גיהינום. עכשיו, שוב שירתו עפה ומתרוממת אל גבהי-אור. והוא פוצח זימרה אל האור לאמור:

הוֹד לְךָ, אוֹר קָדוֹשׁ, יְלִיד-שָׁמַיִם, רֵאשִׁית-אוֹנָם!

אוֹ, קְרִינָה נִצְחִית אֲשֶׁר עִם הַנִּצְחִי,

טְהוֹרָה, אֶקְרָאֲךָ? כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אוֹר,

וְלֹא שָׁכַן בִּלְתִּי-אִם בְּאוֹר, בַּל גֶּשֶת אֵלָיו,

מֵרֹאשׁ וּמִקֶּדֶם – שְׁכֵּן אָז בְּתוֹכְךָ,

שֶׁפַע מֵאִיר מֵהֲוָיָה מְאִירָה, בּלְתִּי נִבְרָא!

אוֹ, הַאִם בָּחַרְתָּ שְׁמֹעַ: וָזֶרֶם-אֵיתָר זָךְ,

אֲשֶׁר מַעְיֶנוֹ מִי יַגִּיד? בְּטֶרֶם שֶׁמֶשׁ,

בְּטֶרֶם שְׁחָקִים, הָיִיתָ, וּלְקוֹל אֱלֹהִים,

כְּמוֹ בַשָּׂלְמָה, עָטַפְתָּ

אֶת עוֹלַם-הַמַּיִם הַגּוֹבֵר, אָפֵל וְעָמֹק,

נִכְבּוֹשׁ נִכְבַּש מִתֹּהוּ וָבֹהוּ, נֵעָדְרֵי סוֹף.

פָּנֶיךָ אֲנִי שָׁב וּמְשַׁחֵר בְּכָנָף שִׁבְעָתַיִם עַזָּה,

אַחֲרֵי בָרְחִי מִמְּצוּלַת-שְׁאוֹל, אִם-כִּי הַרְבֵּה שָׁהִיתִי

בַּמָּדוֹר הָאָפֵל הַהוּא. וּבְעֵת מְעוּפִי,

בְּהִנָּשְׂאִי דֶרֶךְ אֹפֶל תַּחְתּוֹן וְאֹפֶל בֵּינוֹנִי.

בִּרְנָנִים, לֹא יְדָעָם כִּנּוֹר-אוֹרְפֵיאוּס,

שַׁרְתִּי עַל עִרְבּוּבְיָה וְלַיְלָה נִצְחִי,

כִּי לִמְּדַתְנִי שְּכִינַת-הַשְּׁחָקִים לְהָעֵז רֶדֶת

אֶל מוֹרַד-הַחֹשֶׁךְ, וְשׁוּב עֲלוֹת,

וְאִם יִקְשֶׁה וְיִפָּלֵא.

המשורר שב אל האור, אבל אין האור שב אל עיניו:

אוֹתְךָ אֲנִי שָׁב וּפוֹקֵד בְּמִבְטַחִים

וּמְנוֹרָתְךָ – חִיּוּת וּמַלְכוּת – אַרְגִּישׁ. אֲבָל אַתָּה

לֹא תָשׁוּב תִּפְקֹד אֶת הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר לַשַּׁוְא תִתְגַּלְגֵּלְנָה

לִמְצֹא קַרְנְךָ הַנּוֹקֶבֶת, וְלֹא תִמְצֶאנָה שָׁחַר;

נֵטֶף כֹּה עָבֶה, שָׁקֵט, כִּבָּה אֶת כַּדּוּרֵיהֶן

אוֹ עִרְפּוּל כֵּהֶה אוֹתָן צָעַף.

נחמתו – כי עדיין ברוחו הוא יכול לנדוד, “חולה באהבת זימרת-קודש”, במקומות, שם בנות-השיר תתהלכנה עלי מעיין טהור, וחורש מצל, וגבעה לפופת-שמש, ומדי לילה בלילה הוא מבקר את הר-ציון ואת הנחלים הנושקים את רגליו והם מרננים תוך כדי זרימתם. אַף יזכור נביאי-יוון קדמונים, שהיו גם הם עיוורים: תמיריס, מיאונידס, תירסיאֵס ופיניאוס. ותחת האור החיצוני אשר ניטל ממנו, יהל אור-אלוה בנשמתו פנימה:

אָז מְזוֹנִי – הֶגְיוֹנוֹת אֲשֶׁר מֵאֲלֵיהֶם יָנִיעוּ

סְפורוֹת הַרְמוֹנִיּוֹת. כַּצִּפּוֹר הָעֵרָה,

בַּחֲשֵׁכָה תָּשִׁיר, וּבְמַחֲבוֹא-צְלָלִים נִסְתֶּרֶת,

תַּנְעִים מַנְגִּינַת-לָיְלָה. כֵּן עִם הַשָּׁנָה

מוֹעֲדִים יָשׁוּבוּ. אֲבָל לֹא אֵלַי יָשׁוּב

יוֹם, אוֹ פַעֲמֵי-נֹעַם אֲשֶׁר לְעֶרֶב אוֹ בֹקֶר

אוֹ מַרְאֵה צִיץ רַעֲנָן אוֹ וֶרֶד-קָיִץ,

אוֹ עֶדְרֵי צֹאן אוֹ בָקָר, אוֹ פְנֵי-אָדָם אֱלֹהִיִּים.

תַּחַת אֵלֶּה, עָנָן וְאֹפֶל לֹא יָמוּשׁ

יַקִּיפוּנִי, מִדַּרְכֵי-אֱנוֹשׁ עַלִּיזִים

נֻתַּקְתִּי, וְתַחַת סֵפֶר-הַדַּעַת הַיָּפֶה

מַתְּנָתִי הִיא רֵיקָנוּת כְּלָלִית

מִמַּעֲשֵׂי-בְרֵאשִׁית, לִי נֶעֶקְרוּ וְנִמְחוּ,

וְחָכְמָה, שַׁעַר אֶחָר נָעוּל בְּפָנֶיהָ כָּלִיל.

עַל כֵּן, בְּיֶתֶר-עֹז, אַתָּה, אוֹר עֶלְיוֹן,

זְרַח מִבִּפְנִים. אֶת הַנְּשָׁמָה לְכָל כֹּחוֶֹתיהָ

הַקְרֵן. שָׁם טַע עֵינָיִם. כָּל אֵד מִשָּׁם

נַקֵּה וּפַזֵּר, לְמַעַן אֶחֱזֶה וַאֲסַפֵּר

דְּבָרִים, בַּל תְּשׁוּרֵם עֵין בֶּן-תְּמוּתָה.

לא לחינם הלך מילטון אצל מקורות עבריים. כל מהותו ניצבת נצחית בבדידותה, כנושאת בה קווים מפוסלים מכמה גיבורי-ישראל. תשוקות-מין עזות שבו (והוא לא חשב אותן ליצר-רע, מכיוון שהאלוהים נטָען בתוכו) ועומק גורלו האנושי, יש באופיָם משהו שמזכיר את אבות-האומה, אברהם, יצחק ויעקב. מלחמתו נגד שחיתות הכמרים וטומאַת בתי-התפילה שבימיו, דומה למלחמתם של נביאי ישראל נגד חילול המקדש והכהונה על-ידי מתנותיהם, קרבנותיהם ותפילותיהם של אנשי-דמים וחוטפי-קרקעות. כעמידת המשורר ליד-ימינו של המצביא קרומוול, כן עמד פּעם רבי עקיבא ליד-ימינו של בר-כוכבא.

לפני מותו חיבר מחזה בחרוזים, על טהרת הצורה הקלאסית: “שמשון הנאבק”. שמשון הגיבור, עיניו נקורות (עיוור כבעל-המחזה, מילטון), לַעַג לשונאי עמו (כמו שהיה מילטון ללעג אצל תומכי-המלוכה המנצחים), נסחב אל בין קהל פלישתים פרוע, חוגג נצחונו. אַך גבורת-אלוהיו בתוכו, והוא יודע כי עוד כוחו עימו להחריב את היכל האליל ולשים קץ לחדוות הערלים. כן אישר המשורר את בטחונו, כי כתביו יישארו כוח להפיל את העריצות המריעה בחוצפת-כיבושיה.

במחזה על שמשון, חוזר מילטון ומבכה את גזל-האור:

“הה חושך, חושך, חושך. בעצם להט הצהריים, חושך עד בלי תקנה, ליקוי-מאורות גמור ללא שמץ תקוות-יום! הוי, קרן נוצרה בראשית עולם, ואַת, מה גדולה, יהי אור ויהי אור, למה נגזל ממני זה הצו הקדום? אָפל לי השמש, דומם כלבנה בעוזבה את השחקים ובהתחבאָה במערתה בספירתה הריקה. מאַחר שהאור כה נחוץ לחיים, והוא כמעט החיים עצמם, ואם אמת היא כי האור שוכן בנשמה, וזו הרי נמצאת בכל חלק מחלקי-הגוף, למה צומצמה הראייה רק בכדור אחד רך כזו העין, שהיא בולטת והיא נוחה להיכבות? למה לא תהיה ראייה כמו רגש, שתהיה מתפשטת בכל הגוף ולרצונה מציצה מכל נקב-עור?”

וכמו ב“גן-העדן האָבוד”, גם כאן מתנחם המשורר במאור הפנימי שבו. מזמרת המקהלה על שמשון:

אֲבָל הוּא, אַף-אִם עִוֵּר מֵרְאוֹת,

בָּזוּי, וְנֶחְשָׁב כְּכָבוּי כָּלִיל,

בְּעֵינַיִם פְּנִימִיּוֹת הוּא מוּאָר;

סְגֻלָּתוֹ-אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִתַּחַת לָאֵפֶר, לְמוֹ שַׁלְהֶבֶת-פִּתְאֹם…

השלהבת אָכלה את הפלישתים, אבל גם שמשון מתה נפשו עימם. בא אָביו מנוח מאַדמת ישראל, מן העיירה צרעה אשר בנחלת דן, לקחת את גוויית בנו ולקוברה בקבר-משפּחה. נאום אָביו (והמרהר בחיי יוחנן מילטון ופעולותיו, יודע כי ראויים הדברים להיאמר על המשורר עצמו):

לֹא עֵת בְּכִיָּה עַתָּה,

וְלֹא טַעַם רָב לִבְכּוֹת. שִׁמְשׁוֹן

כַּיָּאֶה לְשִׁמְשׁוֹן, פָּעָל; בִּגְבוּרָה

הִשְׁלִים חַיֵּי גִבּוֹר. בִּמְשַׂנְּאָיו עָשָׂה

נָקָם מָלֵא, שְׁנוֹת-אֵבֶל רַבּוֹת הוֹרִישׁ לָמוֹ

וְקִינָה לִבְנֵי כַפְתּוֹר

בְּכָל גְּבוּלוֹת פְּלֶשֶׁת. לְיִשְׂרָאֵל

כָּבוֹד הִנְחִיל וּדְרוֹר, וּמִי יִתֵּן

וְחָזְקָה רוּחָם לְהַטּוֹת הָעֵת לְטוֹבָתָם!

לוֹ וּלְבֵית-אָבִיו – תְּהִלַּת-עַד.

וְטוֹב וּמְאֻשָּׁר מִכֹּל, כִּי בְכָל-אֵל

הָאֱלֹהִים לֹא סָר מֵאִתּוֹ, כַּאֲשֶׁר פָּחַדְנוּ פָחַד,

כִּי-אִם סְמָכָהוּ חֶסֶד וְיֶשַׁע עַד הַקֵּץ.

[הקטעים המתורגמים, מתוך:

Areopagitica

Paradise Lost: Book 7, lines 168–172; Book 3, lines 1–21; 21–26; 37–55

Samson Agonistes: lines 80–96, 1687–1691, 1708–1720]

במאָה השבע-עשרה, בהתפלג אַנגליה לשתי השקפות-עולם, שתי תפיסות-דת, שתי שיטות בהנהלת החברה, הפוריטאנים כבדי-הדיעה והקאוואלירים רודפי-העונג, נתפּלג עולם-השירה אַף הוא לשניים, רובו, אם לא כולו, לפי קו הפּילוג הפּוליטי-דתי: מצד אחד, מילטון הענק – יחיד ונשגב, דומה לאחד נביאי ישראל, מקריב כוחותיו ומאור-עיניו למהפכה הנהוגה בידי איש-מלחמה קרומוול, ושר בעוורונו שירת-שרפים; ועל-ידו, מספר בעלי-מסתורין, המשרתים בקודש. מצד השני, המון פרפרי-שירה, מתעלסים בעגבים, משתעשעים בצורות-נוי של ליריקה משלבת שורות קצרות בשורות ארוכות בכל מיני צירופים, שואפי חן וקליל.

בין המשוררים הקאוואלירים ישנו אחד בעל קסם נצחי, הוא רוברט הריק (נולד 1591, נפטר 1662). מילדותו נשם אבקות-זהב, כי אָביו, ניקולאס הריק, צורף-זהב היה בלונדון, בטשיפסייד המוזהבת, – כן קראו לאותה שכונה על שם האומנים היושבים בה ועל שם הצלבים המוזהבים אשר בראשי בתי-יראָה שבתוכה.

נתייתם התינוק בנפול אביו מחלון גבוה – לא ידוע אם בידי עצמו או בידי שמיים. ובמשפּחה אם ושמונה בנים, רוברט הצעיר בהם, ועוד ילד נולד חודשים אחדים אַחרי מות האָב. עברה המשפּחה לדור אצל הדוד וויליאם בהאמפּטון; והדוד, אחי האָב, אף הוא צורף-זהב. למד הילד רובּרט אותה אומנות, והשכלה כללית סיגל לו בבתי-ספר שונים, פּעם בלונדון, פּעם בהאמפּטון. בהגיעו לכלל-דיעה, התחיל נושא נפשו למרחקים, ודרכו לא ברורה. עזב את בית-הצורפים של דודו, נדד הנה והנה, המיר לימודיו מעריכת-דין לציירוּת, מציירוּת לכהונת-דת, ולבסוף קיבל סמיכת-כמרים בקאמברידג'. ואַף משרה ניתנה לו בעיירה דיבונשייר שבמערב. שם כיהן בעצלתיים, וחי חיי רווקות. ויהי לו כלב וחזיר ושה ותרנגול ואַווז. בהיותו איש עליז ואוהב-חברה, השתעמם שם בעיירתו, הרגיש את מקומו כגלות, התגעגע על בתי-הקפה בלונדון. אַף-על-פּי-כן שהה שם שנים רבות, עד שהודח ממשרתו בגזירה שיצאָה (1648) על כל כמרי הארץ מטעם ה“קומונוולת”, זו הריפּובליקה של קרומוול. עם נפול הריפּובליקה ושיבת המלכות על כנה, הושב גם הריק אל כהונתו בדיבונשייר, ושם מת.

בחייו השקטים באותה עיירה נתן דעתו לצרוף וללטוש שירים כתכשיטי-זהב קטנים (הן זו אומנות-משפּחתו, שהורגל בה מנוער), ודוגמות לפניו: שירי-הרועים של הרומאים, והזמירות הקצרות המפוזרות במחוזותיהם של שכּספּיר ושאָר בני דור אלישבעת, ביחוד בן ג’ונסון. השדה והכפר, והנימוסים העממיים אשר מסביב לו – חגים וזמנים ומנהגי זרע וקציר ואָסיף – אַף הם נבלעו בשירתו הנוצצת והזכה, המתייפייפת בקישוטים קטנים, ואַף-על-פי-כן רעננה היא כאחד מגדולי-הטבע.

אָספי שיריו, “הספרידס” (נימפות הממונות לשמור תפוחים-של-זהב, כלומר, בנות-שיר נוטרות חמודות העולם הזה) ו“נובּל נומבּרס” (מזמורי-אצילות, כלומר, שירים העוסקים בענייני קודש), לא עשו בעיר-הבירה אַף מקצת מן הרושם שעשו שירי אברהם קאַולי, הצעיר ממנו. כן דבורו. אך כיום שמו של קאַולי מועם קימעא, ועל הריק הדיעה הכללית הוא זו של מאן דאָמר: “הוא מן השמחים והעליזים באַנשי-השיר; מזמר הוא כמו החרגול, כאילו לעולם לא תבואֶנו זיקנה. ירקרק הוא כאָביב, רווה כקיץ, בשל כסתיו… דומים שיריו לאָחו דשן, מלא גביעי-מלכות ופרחי-בר, או רקיע של חודש-יולי, נוצץ ברבבות כוכבים. דמיונו התפּרנס מכל הנחמד והמתוק שבטבע: זכרו כשושנים ויסמין; קליל ואַוורירי הוא כמו נוצות הברקן או בועות-הסבון המופרחות באַוויר בידי ילדים, והן צפות ומתגלגלות להן בקו חמדה”.

עצם החפצים המוזכרים בדפי שיריו מתנוצצים בזהבים וזהרים: פּלגים נפרדים הנפגשים שוב מעבר לאיים; ענבי-אַרגמן בטס-זכוכית; זבוב-פּז משומר בקופסת-שן, סיגליה בזר-בתולה; קן-החול (פיניכּס) ומזבח-קטורת; לב גיבור, חגור אַלון ונחושת; אודם ואַלמוג ושָּׁני.

רשימה מעין זו היא גם פתיחת המשורר עצמו לספרו “הספרידס”:

אֲנִי שָׁר עַל פֶּלֶּג, נִצָּן, צִפּוֹר וּמִסְתּוֹר-עָלִים,

עַל פִּרְחֵי אַפְּרִיל, מַאי, יוּנִי וְיוּלִי, מְבַצְבְּצִים וְכָלִים;

אֲנִי שָׁר עַל עַמּוּד-מַאי, עָגְלַת-בַּר, מִשְׁתֵּה-הוֹלְלִים וּסְעֻדַּת אַחֲרֵי-מוֹת,

עַל חָתָן וְכַלָּה וְעוּגַת-כְּלוּלוֹת;

אֲנִי כּוֹתֵב עַל נֹעַר וְגַעְגּוּּעִים, וּמִתּוֹךְ כָּךְ

אֲנִי מַגִּיעַ לִידֵי זֶמֶר-דּוֹדִים זָךְ;

אֲזַמֵּר טְלָלִים, גְשָׁמִים; וְאֶחָד-אֶחָד אֲנִי גַם שָׁר

עַל צֳרִי וָמֹר, רָאשֵׁי-בְשָׂמִים וּשְׂרַף-עִנְבָּר;

אָשִׁיר עַל זְמַנִּים חוֹלְפִים, חוֹמְקִים, וַאֲמַלֵּל

אֵיך בָּא לָרִאשׁוֹנָה אֹדֶם לַשּׁוֹשָׁן, לֹבֶן לַחֲבַצֵּל;

אֲנִי כוֹתֵב עַל חֹרְשׁוֹת וְעַל שְׁעַת בֵּין-עַרְבָּיִם; אַף אֲתָאֵר

מְאֹרְעוֹת חֲצַר מַב וְכָל הִדְרַת-פְּאֵר

מֶלֶךְ הַפֵיוֹת, אֲנִי שָׁר עַל גֵּיהִנּוֹם, וְלֹא אָסוּר

מִזַּמֵּר עַל גַּן-עֵדֶן, כִּי חֶלְקִי שָׁם שָׁמוּר.

(עמוד-מאי הוא מקל רם נטוע בארץ. לראשו סרטי-צבעונין, וילדים מרקדים מסביב לו, קצה-סרט ביד כל ילד. עגלת-בר שבכאן היא עגלה עמוסה דקן, מקושטת לכבוד חגיגת האָסיף. מב הוא שם למלכת-הפיות).

בעלי-אנתולוגיה מחבבים את השיר המזמין את הנערה קורינה לקום משנתה ולצאת אל השדה להשתתף בשמחות-מאי ביחד עם חברותיה. אמנות ועממיות נשקו בזה השיר, ונשמת הכפר האַנגלי נושבת בו. בית אחד:

קוּמִי, קוּמִי! הַבּוּשָׁה לָךְ! בֹּקֶר, מֵנֵץ מֵעַל,

עַל כְּנָפָיו נוֹשֵׂא חֶרֶס זְהוּב-תַּלְתַּל.

הַבִּיטִי! שַׁחַר רַעֲנָן, מָהִיר,

צְעִיפֵי-צִבְעוֹנִין זוֹרֵק בָּאֲוִיר:

קוּמִי חוֹבֶשֶׁת-מִטָּה מְתוּקָה, וּרְאִי מִשְׂחַק

הַטַּל הַמְיַהֲלֵם כָּל עֵץ וְיָרָק.

עוד שיר ידוע לכל הוא החרוז האיליגי הממשיל את האָדם לפרח-הדאפודילה הממהר לכמוש: והוא נושא מורגל בפי המשורר:

דַּאפוֹדִילוֹת נָאוֹת, אָנִוּ מְבַכִּים

חָלְפְכֶן עַד-אַרְגִּיעָה;

טֶרֶם הוֹד-שֶׁמֶשׁ מַשְׁכִּים

אֶל צָהֳרָיו הִגִּיעַ.

עֲמֹדְנָה עָמוֹד

עֲדֵי יוֹם מִתְבַּהֵל

יָשִׁית

פְּעָמָיו מַעֲרָבָה:

שָׁם יִסְגֹּד

בְּשִׁירַת-תְּפִילַּת עַרְבִית.

יַחַד אִתּוֹ אָז נִתְפַּלֵל,

וּמְקוֹמֵנוּ נַעֲזֹבָה.

גַּם אָנוּ תּוֹר-עָמְדֵנוּ קָצָר

וַאֲבִיבֵנוּ נָס מַהֵר;

כָּמּוֹנוּ כְּמוֹתְכֶן:

נִפְרַח, נִגְדַּל, אַךְ לִכְמֹש –

כְּמוֹת כָּל יְצוּר

מוּתֵנוּ וּמוֹתְכֶן.

עַד-בְּלִי-בוֹשׁ

נִיבַשׁ, נָסוּר

כְּרֹטֶב אַחַר גֶּשֶׁם,

אוֹ כְּטַל בֹּקֶר: הִנֵּה נִדְלַק

בָּרַק

וְגָזוּ שְׁבוֹ וָלָשֶׁם.

מהרגשתו את פחזות-החיים, הוא מייעץ לנערות:

לִנְעָרוֹת מְבַלּוֹת זְמָן

אֲרֶינָה שׁוֹשַׁנִּים כָּל-עוֹד אֶפְשָׁר,

הַזְּמָן עוֹדוֹ נֶחְפָּז:

וְזֶה הַפֶּרַח, הַיּוֹם יֵקַר,

מָחָר – הִנֵּה הוּא גָז.

הַשֶּׁמֶשׁ, מְאוֹר-שָׁמַיִם רָב,

כָּל-מַה שֶּׁיִּתְרוֹמֵם,

כֵּן הוּא אֶל קֵץ-דַּרְכּוֹ יִקְרַב,

כֵּן שְׁקִיעָתוֹ תַקְדֵּם.

יָפֶה הַגִּיל שֶׁהוּא רִאשׁוֹן,

כְּחֹם נְעוּרִים וָדָם;

וְאַךְ יֹאבְדוּ פְרִיחָה וָאוֹן,

זְמָן מִזְּמָן יֵשַׁם.

עַל-כֵּן, עָזוֹב צְנִיעוּת וְחָטוֹף

בַּעַל בְּמֻקְדָּם,

פֶּן, אִם-אַךְ פִּרְקְכֶן יַחֲלֹף

תְּחַכֶּינָה עַד-עוֹלָם.

חמודים דברי המשורר הרווק על ריפרופי-תפארת אשר לנערות; וביחוד זכתה בעיניו “יוליה”:

עַל נִשְׁמַת יוּלְיָה

נִשְׁמִי, יוּלְיָה, וְיָעִיד פִּי

בִּשְׁבוּעָה וְשַׁמְתָּא וְקוֹנָם,

כִּי טוֹבֵי בְשָׂמִים מִמִּזְרָח וְאִי

יַחְדָּו הִתְבּוֹלְלוּ שָׁם.

האם אין זה מזכיר לנו את העפרוֹת והצביוֹת של משוררי-ספרד העברים? מסתכל הוא ביוליה כהתהלכה ברחוב, ובגדי-משי שלה כנוזלי מים שוטפים, מתנועעים ומרשרשים סביב לה. מציץ הוא בחלקת-עורה, ומחליט: בד לבן, דק ושקוף, כשפּורשים אותו על תותי-גינה אדומים, – הרי זו דמות עור-בשרה של יוליה בהיראות בעדו סומק-דמה. זה הכומר האַנאקריאוני אינו חושש מקחת סיפּור-קודש או טקס-קודש ולהסב אותו לעניין-דודים: התערטל יוליה מעטיפותיה לנגד עיניו – הרי זה הופעת הקשת בענן, אות ברית-שלום לאַחר רוגז. המיטה היא מקדש ומזבח, בשרה – לחם-הפּנים, ריח בשרה – הקטורת, ונשיקות פּיה – יין-הנסך. אבל דברי-עגבים שלו הם שעשועי-אָמן קלילים, ואין בהם כדי להכתים תום. כאמרו: “השיר מתהולל, והמשורר צנוע”.

עַל יוּלְיָה בְּרָחֳצָהּ בַּנָּהָר

מַה נּוֹרָא הָיִיתִי אֲנִי בִּרְאוֹת

עֵינַי חֲמוּדוֹת יוּלְיָה בַּנָּהָר רוֹחֲצוֹת!

כֵּן חֲבַצָּלוֹת בְּעַד זְכוּכִית תֵּרָאֶינָה,

אַף כֵּן אֲבָנִים זַכּוֹת בְּמוֹ פֶלֶג הֵנָּה:

זֶה מַרְאֵה יוּלְיָה בַּנָּהָר

בְּמַשְׂכִּית אָדֶר-מַיִם בָּר.

הִשְׁלַכְתִּי עַצְמִי אֶל תּוֹךְ הַזֶּרֶם,

נֶאֱבַקְתִּי עִמָּהּ וּנְשַׁקְתִּיהָ חֵרֶם.

וְאוֹדֶה כִּי הָיִיתִי מַגְבִּיר חֲיָלַי,

אִלּוּלֵי הַגַּלִּים אָסְרוּ זֹאת עָלַי.

“מזמורי אצילוּת” שלו – מהם תפילות נוצריות, מהם הירהורים בעולם-הבא ויום-הדין, מהם דרשות זעירות על חג וטקס וצום. שיר אחד, מבנהו בדפוס הוא דמות אילן-צלב. וזה משחק רגיל אצל משוררי הימים ההם. הם היו כותבים שירים בדמות כוס-קידוש, או מזבח או כתר-מלכות.

יש בשירי-האצילוּת גם מימרות לקוחות מאבות הכנסיה ומנוסחות בחרוז, כגון הללו: אמר אמברוס הקדוש: עד שלא חטא אָדם הראשון, היו שושנים נולדות בלא חוחים; משחטא אָדם הראשון, יש חוחים בלא שושנים, אבל אין שושנים בלא חוחים. –

אָמר אַבגוסטינוס: שני וידויים הם: וידוי-חטא ווידוי-שבח. בעת צרה, התוודה על חטאיך: בעט טובה, חסד-האלוהים בשמחה. – אמר בואטיוס: המלה ה' אין לה מספר-רבים. – גם מימרות חז"ל (ב ציון מקור) מוצאות מקומן כאן, והכל בחרוז: מקום שבעלי-תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם-הבא. בלשון-הקודש הקדוש-ברוך-הוא נקרא מקום, מפני שהוא מקומו של עולם. ואלו דברים בלא שם אומרם: נאה דורש ואין נאה מקיים – מעלה גירה ואין מפריס פרסה; נאה דורש ונאה מקיים – מעלה גירה ומפריס פרסה. טבילת הנשמה מטבעת עוון. הידיעה אצל האלוהים – עצם היא ולא תואַר.

חינו של הריק מקשט גם את שיחו לפני האלוהים:

דֶּרֶךְ אֳנִיָּה

בִּרְאוֹתִי אֳנִיָּה בְּלֵב יָם נִסְעָר,

מֻכֵּית וְנֶהְדֶּפֶת בִּידֵי פִרְאֵי-מִשְׁבָּר,

וְאַבִּיט, הִנֵּה, בְּתֹהוּ וַהֲמֻלָּה

אֵין לְפָנֶיה דֶּרֶךְ סְלוּלָה –

אֹמַר: אַף אָנוּ לָהּ דּוֹמִים,

וְדֶרֶךְ לָנוּ – רַק הָאֱלֹהִים.

בְּעֵת בַּחֲשֵׁכָה נִנָּגֵף וּנְגַשֵּׁשׁ,

אַתָּה נֵר לָנוּ אוֹ שְּבִיב-אֵשׁ.

כנפי בת-השיר של אותו דור רחבות הן, ובחסותן גם השגב המרקיע של מילטון, גם הקמטים המיטאפיסיים של דון, וגם רחשי-הסוד של ווהון וקראשו. אבל “בירח מאי, פּליא-יופי, עת יציצו כל הניצנים”, טוב לאָדם כי ילך אצל הפּרחים הליריים של רוברט הריק, והם מלאכת-מחשבת ענוגה כדאפודילות הטבע עצמו. אַף הם קטנים הם, ורטובים מני טל, – וקמילה אין להם.

This essay includes AR’s translations of Herrick’s poems:

Hesperides: The Argument of his Book

Corinna’s going a-Maying

To Daffodils

To the Virgins, to make much of Time

On Julia’s Breath

Upon Julia’s Washing Herself in the River

The Way

(סופר נודד שמצא מנוח ביפּן)

גזירה קדומה רובצת על האָמן שיהיה בונה את החזון, הגואל את הדור, מהתלמדו בייסורים, מבליעתו לעג-שאננים, ומהמתת עצמו אגב החייאַת מלאכתו. דבר זה לימד לאפקאדיו הֶרְן באגדה סינית, ושנה בסיפּור מאורע שאירע לו בימי שבתו ביפּן.

תמצית האגדה: המלך יונג-לי לבית מינג ציווה על השר קואַן-יו שיעשה פעמון גדול מברזל, שיהא קולו נשמע בכל המחוז; ולא עוד, אלא שיהיה שיר-הפּעמון מחוזק על-ידי נחושת, מועמק על-ידי זהב ומומתק על-ידי כסף. השר מיהר לעשות כדבר אדוניו, השיג את המתכות, שכר את טובי האמנים לעבודה. פּעם ופעמיים מוגגו את המתכות בכור-ההיתוך, אבל ללא הצלחה. המתכות לא אָבו להתמזג, ויצאו מן הכור בעירבוביה מכוערת, וכתלי-הפעמון – מבוקעים ועקומים. שמע המלך ויכעס. שלח אַזהרה לשר, אשר אם לא תמצא ידו לעשות את מצוות המלך, יהיה ראשו מותז מעל צווארו. ולשר בת, קו-נגאי שמה, אשר אהבתהו מאוד. הלכה אצל אסטרולוג זקן לשאול בעצתו. שילמה לו בתכשיטיה. האסטרולוג הסתכל בזרם הכסף (זה שביל-החלב), בדק את מהלך המזלות. ופסק פסוקו לאמור:

זָהָב בִּנְחֹשֶת לֹא יִתְחַתֵּן,

כֶּסֶף לֹא יְחַבֵּק בַּרְזֶל,

עַד-אִם בְּשַׂר-בְּתוּלָה יֻתַּךְ בַּכּוּר,

עַד-אִם דַּם-בְּתוּלָה יְעֹרַב בַּמַּתָּכוֹת בְּהִתְלַכְּדָן.

שבה הנערה הביתה ושמרה את סודה. ויהי בנסות האמנים לאַחד את המתכות בכור בפעם השלישית, בהיות הלבות לוהטות בלובן – קפצה הנערה אל הים הבוער. ושלהבת רבת-גוונים התרוממה פתאום עד הגג, ותשקע במו רעם עמום. רצה האָב האומלל לקפּוץ אַחריה, אבל ידי-פועלים עזות החזיקו בו. ולא נשאַר מן הנערה ומתפארת-מלבושיה מאומה, זולתי סנדל-ריקמה אחד ביד אחת-שיפחותיה; כי שלחה השיפחה יד לאחוז ברגל הנערה כקפצה, ולא ניצל בלתי-אם הסנדל האחד. דבר המלך תקיף, ולא ישוב אָחור מפני צער; אנוסים היו האמנים לגמור המלאכה. והנה יצא הפּעמון ממוזג בשלימות מקשה אַחת לבנה וטהורה, בלי פגם וסדק. אַף לא ניכר בו סימן מגוף הנערה ומשמלותיה, כי היטב נתאחדו אלה עם הכסף והזהב והנחושת והברזל. ובצלצל הפּועלים בפעמון, נשמע קולו צלול וצח ועמוק וחזק מכל פּעמון אשר היה מעולמים. אבל, עם כלות כל צליל וצליל, התאנח הפּעמון קול-אנחה ממושך: “אַהאי!” ועד היום הזה, מדי צלצל הפּעמון ממגדלו הגבוה, והישמע האנחה אַחרי כל צליל וצליל, אומרות אימהות לילדיהן: “זאת היא הנערה קו-נגאי הבוכה על הסנדל שאָבד לה”.

דבר המאורע היַפני כך הוא: רגילים היפּנים להחזיק בבתיהם צרצרים כלואי-כלוב לנגינה, כי נעים לאָזניהם קול-הצירצור כנעום שירת ציפורי-זמר לאנשי-המערב. אותם צרצרי-הנגינה הם קטנים במאוד-מאוד, והם נמכרים בשוק בכלובים אצבעוניים בפרוטות מועטות. קנה לו הרן צרצר אחד, והיה מאכילו לחם-חוקו, חתיכת-חסה קטנה, יום ביומו. ולב הפּייטן היה נוקפו, כי הצרצר רווק הוא, ובת-זוג לא ניתנה לו, כי כן ציווה הנער המוכר אותו: “רצונך שלא תיפסק נגינתו – אל תיתן לו נקבה!” נגינת זה הכינור החי היתה, אפוא, זימרת-געגועים על אהובה שלא ראָה אותה ולא יראה אותה מעולם ועד עולם. אָמר המוכר כי הצרצר יחיה רק שנה אחת, והנה הוא חי בכלובו שנתיים, ושלום לו. לא ידע המוכר, כי הרן מחמם את חדר-ספריו יותר ממה שהיפּנים רגילים לחמם את בתיהם בחורף, והחום יפה לצרצר. ויהי היום, והרן נסע לימי-פגרה משך-שבועיים. ויצו את חנה, הנערה המשרתת אותו, על הבית: והזהר הזהיר אותה: “אל תשכחי להאכיל את הצרצר!” הנערה שכחה, וכשוב הרן הביתה מצא את הצרצר מת. גער בנערה, והיא בכתה. הצטער הפייטן: “בשל-מה גרמתי לנערה טובה שתבכה? בשל יצור שגודלו פחות מקטנייה וערכו פרוטותיים!” אַך זה היצור הזעיר, גם הוא פייטן היה, ואיך לא יספּוד אָח את אָח? ניגש הרן לקחת את הגוויה הקטנה לקבור אותה כדת, וראה, להגדיל צערו, כי הצרצר ברעבונו אָכל את רגליו! – אומר הפייטן: “יסלח האלוהים לכולנו, וביחוד לחנה המשרתת!… אבל, אחרי ככלות הכל, האונס לאכול את רגליו שלו, אינו הגרוע בגורלות אשר יפול בחלקו של יצור המקולל במתנת-השיר. ישנם צרצרים אנושיים אשר, למען ישירו שירתם, הם מוכרחים לאכול את לבם”.

על דמות לאפקאדיו הרן חופפת רומאנטיקה מעין זו שליוותה את חייהם של הצייר ואן-גוך ושל המשורר אדגאר אלאן פּוֹ. כל הקורות אותו, החל מלידתו היוונית-אירית, דרך עמלו כעיתונאי בסינסינטי, חיי על-חוק שלו באותה עיר ובניו-אורלינס ובמאַרטיניק, ועד אחריתו כבעל לאשה יפנית ומאמין בדת-בודהא – יקבעו אותו בדמיון מחבביו כיצור פאַנטאַסטי, מקושט בתפארת מערב ומזרח גם יחד. הרן היה קורא לעצמו “העורב”, על שם העורב הידוע של פּוֹ, שהיה מורדף סערה וחרטה, ורק פּזמון אחד יש לו: “לעולם לא עוד”. אבל עורב זה לא נמלאו לו ימיו, עד שהיה נוצץ כאחת הגחליליות שבשירת-יפן, אשר ברצותן להימלט מרודפיהן, הן מסתתרות באור-הלבנה; עד שהיה מצלצל צליל-זהב מתוך אנחה כפעמונה של קו-נגאי, ומצרצר זימרת-דודים עדינה כבני-החרגול בכלוביהם; עד שהיה רועד ברעיון ורחש כצלע החרסינה הסינית, אשר מדי נקוש בה אצבע, תגיד את שם יוצרה.

תולדותיו בקיצור יסופּרו, אם-כי כל תקופה מתקופות חייו עשירה בהרפתקאות; ואם לחייו הפנימיים נשים עינינו, הרי כל שעה משעותיו היתה עוברת עליו מתוך טעימת-מה, הנאַת-מה, אם מחפץ אמנותי, אם ממראה-טבע, אם מהירהור שצמח בו עם קריאת-ספר.

השם המוזר בא לו מאחד מאיי-יוון: לֵאוּקאדיה. הוא נולד בשנת 1850, בן לרופא אירי, אשר שירת בצבא-הכיבוש של אַנגליה, ולנערה יוונית, אותה לקח-לו הרופא לאהובה. מקץ שש שנים נדדה המשפחה הקטנה אל אירלאַנד, אבל כאן לא היו מאושרים. המזרח קסם להם בקסמיו. האם עזבה את בעלה ואת בנה, וברחה לבקש אַקלים יותר חם. היא נישאָה בשנית לאיש מבני-עמה, ובילתה סוף-שנותיה באַסיה הקטנה.

האָב אַף הוא נשא אשה שניה, הניח את לאפקאדיו ברשותה של דודה זקנה, ונדד אל הודו. עתיד היה לאפקאדיו, אַחרי הרבה שנים, לעזוב כמותם את נאות-המערב, ולייסד בית ביפּן.

חינוכו היה כולו דתי. הוא נשלח את בית-ספר ישועי בצפון-צרפת ואחרי-כן אל מכללה רומית-קתולית בצפון-אנגליה. פּינות אפלות שבבתי-היראָה היו מפּילות עליו אימה: היה מדמה שהוא רואה רוחות-מתים משוטטות שם. מהרה איבד כל אמונה שהיא. נער קטן-גוף וענוג, ציערוהו חבריו, ופעם בעת התרוצצו איתם נפצע, ואבדה ראייה מאַחת-עינו. אָסון זה השפּיע על כל מהלך-חייו, כי גם העין הנשארת לו היתה פגומה וקיצרת-רואי. נמחק מלפניו עולם-המציאות. כל תמונות-היקום כהו לו, עין-השמש כוסתה תבלול דק, והוא זומן לחיים בספירות-הרוח – אלו חיי-הדמיון אשר שירתו לו אחרי-כן ביצירת ספרות יקרה בזיווה ופלאָה.

בן שש-עשרה, אָנו מוצאים אותו בלונדון, סובל ממחלה ותכלית-עוני. לכפרים יצא, והיה לן בעליית-שחת, בשביל ליהנות מחומו של אד הסוסים האבוסים, העולה מן האורווה למטה.

בן תשע-עשרה, חסר-פּרוטה הוא בניו-יורק. משמש מלצר לעת-מצוא, וישן בגנים ציבוריים. לאַחר שנה, נדד לסינסינטי, שם עבד קודם כשליח, ואַחרי-כן כעוזר על-יד רוכל סורי מוכר-מראות. ליגלג עליו הגורל, שהנה צעיר עיוור-למחצה אנוס למכור מראות; אבל גם חייך לו ברמז, אשר יבוא יום והוא עצמו יהיה מראה ליפעת-המזרח לוטת-הרזים.

בסינסינטי נפגש עם הנרי וואטקין, אַנגלי מלומד כבן ארבעים וחמש, שהיה בעל בית-דפוס. האיש הביט על הצעיר, ואָמר:

– “ובכן, נערי, במה אַתה אומר להתפּרנס?”

– “אינני יודע”.

“האם יש איזו אומנות בידך?”

“לא, אדוני”.

“האם יש איזה דבר שאַתה יכול לעשות?”

“כן, אדוני, יכול אני לכתוב”.

“הה”, אמר וואטקין, “מוטב לך שתלמד איזו אומנות הנותנת לחם לבעליה, ותניח הכתיבה לשעה יותר טובה”.

נעשה הרן נער-שליח ושוליה בבית-הדפוס. הוא לא היה נחמד לעיניים. היה קטן במאד-מאוד. הילוכו היה רך ונקבי כמו של חתול. ראשו, המכוסה שיער אָרוך, שחור, היה מלא ואינטלקטואַלי, אבל סנטרו חלש היה, ועין אחת שלו היתה בולטת, וצבעה כעין-דר – גועל-נפש לכל רואיה.

הנער, העצוב על-פי טבעו, הרגיש בקטנות-גופו ובכיעור עינו, והיה מתחבא מן הבריות. לעיתים רחוקות היה פורץ בליצנות עליזה ומפתיעה – עדות לחוש-הומור כבוש.

הוא לא הצליח ללמוד את אמנות-הדפוס. הוא ישן בחדר קטן מאחורי בית-הדפוס וסועד על שולחנו של וואטקין. שניהם היו קוראים יחד בספרים, מטיילים בשדות ושטים בסירות על-פני נהר-אוהיו. יש והיו עוברים אל קנטוקי, ומקשיבים להרצאות של “ספיריטואליסטים” ושאר מטיפי אמונות תפלות, והיו ממלאים צחוק פיהם בשוחחם בינם לבין עצמם על ה“התגלויות” השונות. וואטקין זה נשאַר ידידו של הרן עד סוף ימיו.

לבסוף נתקבל הרן כעובד בעיתון היומי “אינקוויירר”. הוא לא היה כתבן מהיר, אבל האַנגלית שלו עוררה עליו את קנאַת חבריו. אַף שנאוהו בגלל עינו המכוערת. פאם הצטיין מאד: הוא תיאר דבר רצח-איש ושריפת הגוויה, מחדשות היום. תיאורי-זוועה שקרא באדגאר אלן פּוֹ שימשו לו מופת. שוב הצטיין בציירו את העיר סינסינטי, כפי שהיא נראית ממגדל בית-יראָה. המגוחך שבזה הוא הוא שהרן, קצר-הרואי, לא היה יכול לראות כלום, אפילו אילו טיפּס ועלה במגדל.

מסינסינטי היה מוכרח לברוח בגלל נישואים בלתי-חוקיים עם אשה כושית. הוא הלך את ניו-אורלינס, זו העיר הדרומית שתרבות-צרפת עדיין מחלחלת בה. העיר גינוני מזרח בה, והיתה קרובה ללבו. היה מהלך בחוצות העיר וכותב תיאורים מכל דבר נאה שראָה או חלם. הוא למד צרפתית בהתמדה, קרא בספרות צרפתות, ואָסף שירי-זמר מפּי הקריאולים, אלו בני-תערובת כושיים-צרפתיים. שם כתב “רוחות-סין”, קובץ של אגדות אליליות-סיניות, שעלו לו בירחי-עמל של לימוד ושל ליטוש. כאן כבר נראות סגולותיו הספרותיות בבגרותן: שטף צלול בלשון ריחנית ומוסיקאלית, מתרפקת על מסתורין, משחקת באותיות ותנועות לשם כוח-רמיזה שבהן, ומעוררת רגשות אימה וגעגועים מתוך מגע עם הבלתי-נודע המרטט מבעד לגווני-גוונים.

האַחרונה בהרפתקאותיו בניו-אורלינס היתה פתיחת מסעדה זולה בשם “האַרד טיימס” (זמנים קשים), עם שותף אחד. השותף ברח עם המבשלת, ועם – צרור-הכסף.

מניו-אורלינס הלך אל מארטיניק, באיי הודו המערבית. שם התפנק בחום-השמש, וכתב תיאורי-מסע אחדים בסיגנונו עשיר-הנימים. ב-1890, שנת-האַרבעים לימי חייו, הגיע אל יפן.

מיטב מלאכתי נעשתה ביפן. הרבה הכשרה היתה לו לעבודה בשדה הפולקלור והאגדה היפניים. במשך שתיים שנות-עצלותו במארטיניק הישרה את מוחו בפילוסופיה מזרחית. בבואו אל יפן עייף היה מנדודים; והתושבים, בנימוס וחסד ועדינות שלהם, היו בעיניו כטובים שבבני-אָדם. איש קטן-קומה היה, והרגיש עצמו כמו במולדתו באומה של אנשים קטני-קומה. בצניעותו ורגישותו היה נהנה, כשמישהו טעה בו וחשבהו ליפני מלידה.

הוא נשא אישה יפנית כדת בודהא ויפן, והיא ילדה לו שלושה בנים ובת אחת. נוסף על ילדיו, היו סמוכים על שולחנו, כמנהג המזרח הרחוק, כל משפחת אשתו, כשמונה נפשות. הוא נתקבל כמורה לספרות אַנגלית באוניברסיטה של טוקיו. לבני-יפן נעשה מפרש הספרות המערבית, ולבני-המערב מליץ לתרבות-יפן.

גם משכורתו וגם ההכנסות מכתביו לא הספיקו לצרכי הבית הגדול. מעולם לא התאונן לפני זולתו, אך בנו הבכור, קאז’ואו, מספר בזכרונותיו, כי עיתים היה שומע את אַבא שלו כשהוא מהלך בחדר אָנה וָאנה וצועק: “כסף! כסף! לא לי, כי אם לאשתי ולילדי!”

אומרים, כי מצא את אָשרו אצל האשה המסורה ובני-עמה אשר יקרו לו. אבל בסתר-לבו התגעגע לראות, ולוא רק בעיני בנו, את פּני המערב אשר עזב. הנה קטע ממכתב שכתב אל ידידו הזקן וואטקין בסינסינטי, והרן אָז אָב אך לילד ראשון שלו:

" – יש לי בן. עליו צערי וגאוותי. אין הוא דומה לא לי ולא לאמו. שערות-ערמון לו ועיניים כחולות והוא חזק מאד – הדם הגותי העתיק גבר. אי-אפשר לו להיות יאפַּני – נשמתו כולה אַנגלית היא, ומראהו אַף הוא כך. עלי לחנך אותו מחוץ-לאָרץ. כולו ראש ממעל לאָזניים – הבטחת שאָר-רוח בו. לעולם לא יהיה לי עוד ילד. יותר מדי אני מרגיש את אַחריות הדבר. ואולם הנער הזה מאוד-מאוד חי, ועלי להקדיש לו את כל יתר ימי חיי. אחת אני מקווה – שלעולם לא יעשה את הדברים הטיפּשיים שעשה אותם אביו. שמו קאז’י-בו או קאז’ואו. אין הוא בוכה, וכשרוני לגידול עצום הוא. והוא מדאיג אותי בדאגות רבות על עתידותיו". – –

מקדמותו ראָה את העולם בעד צעיף-פנינים, ואָרבה לו סכנת עוורון גמור. מלאכת-הכתיבה, מבחינת העמל הגופני בלבד, היתה קשה עליו, עד שהיה מוכרח לבלות שעות רבות בחיבור מכתב אחד. אף-על-פּי-כן הוציא מתחת ידו שני-עשרות כרכים ומאות מכתבים, ואין אחד מהם מרושל במחשבה או פגום בסיגנון. ראייתו כמתוך ערפל היתה – ובספריו הוא שש על צבעים באורח בלתי-מצוי גם אצל משוררים מרבי-צבע. איך ראָה או השיג את כל הדברים שתיאר – סודו הוא.

בספרות-המערב היה אוהב ביותר את בעלי הצורה השלמה, את המלוטשים והמסוגננים ביותר. וירטואוז במשקלי-שיר כמו סווינבורן, חביב היה עליו משֶׁלי רב-התוכן; רק בערוב-חייו התחיל דורש מן השירה כובד-מחשבה ועוצם-רגש, שאינם אובדים אפילו בתרגום פּרוזאי בלשון אחרת. והוא עצמו – סיגנונו אכּסוטי ומעולף רמזי-חן, כאילו הוא עשוי מלכתחילה לנוף רחוק ומופלא. עין היתה לו לכל חזיונות ניפּון (יפן) שלו, למן השחלת חוט במחט ביד אשה ועד השפעת שינטו (פּולחן-האָבות), ובודהיזם על האופי הלאומי ועל הספרות והאמנות. אמונות ודיעות יפניות, משלי-עם ושירי-רחוב יפניים, חיי-הבית והליכות-השוק של העם – כל אלה מצאו מסילות ללבו: וככל אשר רחקו מן העולם החדיש ומן הנצרות, כן יקרו בעיניו.

אומר אחד המבקרים: “כל חייו היו בריחה מן הנצרות, אשר למד לשנוא אותה בילדותו בין התלמידים שעינוהו. לבסוף יצר לו סינתיזה מספּנסר והוקסלי ורעיונות הבודהיזם. שיטה חדשה היתה זו, וכהתלבשה תחת עטו במחלצות תרבות-העם של היפּנים, היתה לתבנית-מחשבה אשר כמוה לא היה וכמוה לא יהיה. את מושגי-האבולוציה על שלשלת-חיים שאינה נפסקת, מן התא הקדום ועד האָדם המפותח, איחד עם עבודת-האָבות של שינטו, – ואת מרצי-האַטומים של המדע עם כארמה, זו תורת-הגילגולים”.

אותו מבקר כאילו מדבר על יצירת שיטה מקורית בעולם-העיון. אבל הרן לא נתכוון לפסוק הלכות פילוסופיות. לא רצה אלא לבטא באורח ספרותי הרגשות סתומות שהיו חיות בו, והוא מצא בהוגים מערביים ובמסורת-בודהא קצת עזר לו. אם נבוא להעמיד את הרגשות הרן על כללים מועטים, כך נעמידן: א) הכל חי. ב) אין “אני”; נסיונות ה“אני” הם חלום חולף ברוח נצחית. ג) זכרונות-עבר שבכל דבר קובעים את גורל-עתידותיו. – נקטע סעיפים אחדים המבטאים את הכללים האלה בלשונו של הרן:

“מרטט על-יד סריגי-החזרן אצל חלון ספרייתי, תלוי ודבוק אגל-טל יחיד. בכדורו הזעיר – משנה גווני השחר, גווני שמיים ושדה ועצים רחוקים. אפשר לראות בו בבואות הפוכות לאלה, אַף תמונות מיקרוסקופּיות של בית-איכר, כולו מהופך, ושל ילדים משחקים בפתח הדלת… תורת-בודהא מוצאת באגל-טל כזה סמל ל’עולם קטן' אחר, זה הקרוי נשמה… זה כדור-האור הזעיר, עם כל קסם צבעיו וציוריו ההפוכים, יחלוף וייעלם… אַטומיו יתפרדו וידאו ויתפּזרו בהיות בו יד השמש הגדולה. אל ענן ואל ארץ, אל נהר וים ילכו; ומתוך ארץ ונהר וים שוב יקומו, עד נפלם והתפּזרם בשנית… כהימוג אגל-הטל, כן, כמעט-רגע, גם אַתה וגם אני נימוגה… אישיותך? הדבר המציין אותך מכל הברואים, כלומר, רעיונותיך, רגשותיך, זכרונותיך? – התקוות והפּחדים והאהבות והשנאות אשר רק לך לבדך? הוי, בכל אחד מריבוא-ריבואות אגלי-הטל, ישנן רעידות-חלקיקים וגווני-תמונות, שהן שונות במקצת מאשר באגל-טל אַחר. וכן ישנם בפניני-הרוח הקטנות, העולות מתוך ים הלידה והמוות, סימנים זערורים המבדילים אַחת מחברתה. אבל בסדרי-הנצח, אין משמעות לתנועות המיוחדות שבנפשך רב-יתר ממה שיש לתנועות שבאגל-טל. אפשר לעולם לא תחזורנה ותשתקפנה תופעות-העולם בטיפת-טל אַחרת בדיוק באותו האופן; אבל לעולם תהיינה טיפּות-טל, ולעולם תהיינה רטיטות בקרבן. הזיית-ההויות היא כי המוות הוא אבידת-מה. אין אבידה, מפני שאין ‘אני’ אשר יאבד. מה שהיה, היית אַתה; מה שיש – אַתה הוא; מה שיהיה – לזה תיהפך אַתה. אישיות? עצמיות? תעתועי-חלום שבחלום! ישנם רק החיים הנצחיים; וכל הנראה כיש, הוא רטיטה בתוכם: שמש, לבנה, וכוכבים – ארץ, שמיים, וים – ומחשבה, ואָדם, ומקום, וזמן. כולם אינם אלא צללים. הצללים באים והצללים הולכים; עושה-הצללים יוצר אותם לעולם-ועד”. (– “אגל-טל”)

“במשך אַלפי שנה לימד המזרח כי מה שאָנו חושבים ומה שאָנו עושים, הם החותכים – על-ידי יצירת אילו נטיות באַטומים או חקיקת הרגל כל-שהוא בעצם – מה יהא מקום עצם-ובשר שלנו לעתיד-לבוא, ומה יהא מצב-רגש שלנו בימים ייוולדו. וכדאי להרהר בדבר הזה, אם-כי ההירהור אין בו כוח לא לאמתו ולא להכחישו. ייתכן כי יש כאן ניחוש לאיזו אמת קוסמית, שכן עשירות התורות הבודהיות באמיתות כאלו. אני מפקפק באמיתת מושג זה לפי פשוטו, כי בכלל אני מפקפק בכוחה של מחשבה. כל העבר האין-סופי יצר אותי מבית ומחוץ; והיאך תהא נטיית-רגע מועילה לשנות אותי, וכנגדה עומד לחץ-הנצחים מלוא-כבדו?… תורת-בודהא יש לה תשובה הוגנת על כך. מחשבות ומעשים הם כוחות יוצרים. כל העצמים הנגלים נעשו על-ידי מחשבות ומעשים, – אפילו עולם-הכוכבים; וכן כל אשר דמות לו ושם לו וכל מצבי-המציאות כולם. מה שאנו חושבים או עושים אינו לרגע, כי-אם לזמנים לא-ישוערו. מחשבה שלנו ומעשה שלנו משתלחים לתוך העולמות כהשפּעה לברוא אושר-עתיד או מכאוב-עתיד. אם נזכור זאת, אפשר לנו להתעלות עד ספירות-האלים. אם נתכחש לזאת, אפשר לנו לאַבּד אפילו את הזכות להיוולד כבני-אָדם, ולהיות דנים את עצמנו לחזור ולהיכנס למציאות בדמות חיות, או חרקים או שדים קטנים הקרויים גאקי”. (–“גאקי”).

הרן שיחק עם הרעיון הזה, עד שלבסוף כמעט נהפך לו לוודאות, והריהו מתנחם ואומר:

“באמת, לא מוכח לי כל-עיקר כי ברכה היא להיוולד בדמות-אָדם. ואם הגיית מחשבה זו וכתיבתה יש בהן כדי להשפיע ולהכריע מה יהא גילגול-עתיד שלי, הנני מקווה שהגורל המיועד לי אינו גרוע משל חרגול או זבוב-דרקון; או אָז אטפס בפרחי-קריפטומריה להקיש בצילצלי-שמע זערורים לעין-השמש, – או אהיה מסתובב, בהיבהוב אין-זימזום של ספיר וזהב, במו שתיקה קדושה אשר לבריכות-לוט”. (– שם).

מאמר על “גחליליות” – שירי-יפנים על-אודותם, מנהג בני-העם ללקט אותם לזרים נוצצים, והפלא הביאולוגי של יצירת אורם הקר – מסתיים בפסוק זה:

“איני יכול להיפטר מן הרעיון, כי החומר, באיזו דרך עיוורת והכרחית, זוכר; כי בכל יחידה של עצם חי רדומות אפשרויות אין-קץ; והטעם פשוט הוא: כל חלקיק-חומר קטן-שבקטנים, יש בו ושייכים לו כל חוויות-הנסיון האין-סופיות והבלתי-נפסדות של ביליוני-ביליונים עולמות אשר נעלמו ואינם”.

עלים מועטים, קרועים ממעשיותיו ואיגרותיו, יועילו להראות כיצד דמיונו של הרן צובע את המציאות, וכיצד מראות-המציאות מקשטים את היכלי-דמיונו:

"היא שמעה את המטיף הגדול – אֵיל פּריגונאדור – בהטיפו את דיבורו הקדמון, שהוא כאש וכפטיש יפוצץ סלע – את דבר-האלוהים אשר לים!…

בלי-משים למדה את ההבנה ההדדית אשר בין רוח-האָדם ובין נשמת-העולם; את העצבות הבאָה עם גוון-האפר, את ההירהור העונה לנדודי-ערפל, את ההתלהבות הנולדת עם תרועות-היקום בימי נשוב רוח עליזה, בשעות התגלות אור הגנוז.

היא הרגישה – בלא יודעים – את כובד השתיקות, את קודש-הקדשים של רקיע וים במקומות הנמוכים, ששם הכל דומה כחולם – מים ועשבים מתנדנדים – עצי-יערות מבוסי אזובי-ים מטפטפים וניגרים – – אופקים זרועי-אד – עגורים הוגים בביצותיהם – עזניות במרום-התכלת… אפילו ילדים משתתקים באותן השעות. נשים יושבות ותופרות בדממה. והפּועלים על-יד החוף, לעולם יחפי-רגל, לעולם לבושי חולצות כחולות, אף הם היו דומים כאילו כבר סיפּרו זה לזה כל אשר ידעו וכל אשר ניתן להם לדעת, ואין להם מה להגיד עוד. היו מביטים אל ניצנוצי הזרם – אך רגע הציצו איש אל אחיו, ושוב שמו עיניהם השחורות, העייפות, אל הים והרקיע. כן גם הסוסים ובני-הבקר, שהם נמלטים אל החוף מן הזבובים העוקצים, לרגע הם פּונים להביט איש אל אָחיו, ולעולם הם שבים להסתכל בגלים הארוכים, המתגלגלים ובאים, כתמהים על הסוד…" (מתוך “שיטא”)

"אָכן, חשבתי, אם נגזר על התינוק למות יומיים אַחרי היוולדו, הלוא טוב היה אילו לא נולד כלל. מן החודש השנים-עשר עד החודש השישי הייתי חולה מאד! והנה, הונח לי מעט, ושמחתי בהיוולד לי בן, והרבה בירכוני באָשרי – והנה הוא מת! גדול היה צערי. ביום העשירי בחודש השישי היתה הלוויה בהיכל הקרוי סינפוגוג’י בכפר אוקובו. והוצבה מצבה קטנה. וחיברתי אָז את השירים האלה:

א

אִלּוּ יָדַעְתִּי!

הָהּ, הַפְּרִידָה

מִזֶּה הַפֶּרַח –

מַה שָּׂמַחְתִּי לָתַת חַיַּי תַּחַת חַיָּיו –

הִרְטִיבָה אֶת שַׁרְווּלַי בַּטָּל!

ב

הָהּ, יֶרַח הַגֶּשֶׁם!

הַכֹּל רָטֹב;

וּקְצוֹת שַׁרְווּלַי רְטֻבִּים."

(מתוך “יומן של אשה”)

“ידיד שלי, ערב גסיסתו, אומר אל אשתו: פּתחי את החלון לרווחה, ויראה ידידי את הכריסאנטממות בגן! – והוא מסתכל בפני וצוחק, בשעה שאני עושה את עצמי כאילו אני נהנה מן הפּרחים… ישנן בעולם נשמות עשויות קטיפה, שהן עוטפות את הווייתך ברוֹך-רחמים וחמימות-רגש, שאין הפּה יכול לספּרם”.

(מתוך אגרת לא. הנדריק – טוקיו, מאי 1897)

“אהבת היפנים ליופי טבעי אינה מצוות אנשים מלומדה כמו שהיא במידה רבה אצלנו, אלא דבר שבנשמת-הגזע. ריבוא-רבבות מהם נוסעים מדי שנה בשנה להסתכל באשד-מים קטן ולשמוע לקול-צילצולו, ולהנות את מחשבתם בּשירים ואגדות הקשורים בו. הלב היפּני לא היה מבין את הסכמת האמריקאים לתת את אשד-ניאַגארה טרף למכונות של כוח-מים או חשמל… הוא היה מרגיש בה חטא לאומי, תועבה… ישנם יפנים והם מיעוט קטן, שאַף הם היו מסכימים לחילול היופי הטבעי, והם מנבאים את קץ תפארת-העולם; אַך רוב העם עודו מאושר בחלומותיו על היופי הקדמון והאלים הקדמונים”.

(מתוך איגרת למ. מ’קדונאלד – טוקיו, ינואַר, 1897)

“השירה ההמונית, לפי עניות-דעתי, אין שיעור לערכה. אסוף בשבילי בחודש זה, אם אַתה יכול, שירים על קול-הרוח ועל קול-הים. אם אין הרבה שירים שנושאיהם הם בבירור כך, כי אָז מצא שירים שהם נוגעים מאיזה צד שהוא לרוח ולים. רצוני להכיר מה רגש עוררו קולם ומסתוריותם של רוח וים בשירה היפנית”.

(מתוך איגרת למאסאנובו אוטאני – טוקיו, דצמבר, 1897. איגרת זו חתומה בשם היפני של הרן י. קויזומי)

“עלי לאכול עוגת-ענוותנות. מלאכתי במשך עשרת הירחים האַחרונים גרועה היתה. איני מבין למה, אלא שיודע אני שהעבודה עולה לי ביתר-יגיעה. מכל מקום, היה עלי לכתוב מחדש עשר מסות, ואגב תהליך זה שופּרו הרבה. כעת, אני משתדל לעטר אותן בפסוקים בודהיים, שעניינם בעיקר חיי-הנשמה בגילגולים קודמים וזכרון אותם החיים. ואלו הנושאים שלי: היופי הוא הזכרון; על-שום-מה דברים יפים מביאים לידי עצבות; סוד המגע – התעוררות הבאָה עם מגע עצמים ידועים; ריח-הנעורים; על-שום-מה מראה הגוון הכחול-בהיר מעורר רגש-עונג; הכאב הנגרם על-ידי מיני אַדמימות מסויימים; סוד-כוחן של מנגינות ידועות; פּחד-החושך, והרגש המתלווה אל חלומות. נושאים משונים – הלוא כן?… ואיני יודע מתי אגמור העבודה”.

(מתוך איגרת אל א. הנדריק – טוקיו, באוגוסט,1897)

“בנוגע לשמי. קויזומי הוא שם-משפחה. אני לוקח לי את שם-אשתי, כי היא אוספת אותי לבעל, ורק על-ידי כך אני יכול להיעשות אזרח יפּני. קויזומי, פירושו מעיין קטן או מקור קטן. השם השני (יאקומו ) פירושו הרבה עננים, ובשירה הוא משמש שם-נרדף למלה איזומו, שפּירושה מוצא-עננים; שכּן אני נעשה אזרח במחוז איזומו, ששם אני נרשם לפי הדין. מלה זו היא גם ראשונה בשיר הקדמון ביותר אשר בשפה היפּנית – שעניינו אגדה על כתובים קדושים. ואל-נא תפרסם זאת!”

(מתוך איגרת לפ. מ. בייקר – קוביי, מארס, 1896)

“אולי אתה סובר, כי בראותך את פוג’י או את מיאנושיטו (הרים ביפּן) היתה לך הרגשה חדשה. ולא כן. ההרגשה, שהיא חדשה בחייך אתה, היא בת מיליוני שנה. הקטן בתענוגים יום-יומיים שלנו, אינו פשוט כל-עיקר; הריהו רובד, מורכב עד אין-שיעור מריבוא-מליונים התרשמויות-אָבות. ננסה לנתח תענוג של ראיית-שקיעה או הרחת-שחת, ונאבד עד-מהרה… נשמה חזקה, אפשר לא נעים לה לחשוב כי כוחה אינו שלה במיוחד, אלא מגובב הוא מכוחם של אָבות ואבות-אָבות עד ראשית-המין. ואולם יש בזה משום נחמה ומשום שירה. הרי אַתה ידידי ב. ה.צ'. ואולם אַתה יותר מזה. אַתה גם הקברניט ב.ה. וגם המוני-המונים אישים אחרים – מסתמא וויקינגים ונורמאנים ודאניים – תהלוכה שהיא הולכת כלפי העבר ומגיעה עד השקיעה המופלאָה של האלים הצפוניים”.

(מתוך איגרת אל באסיל האָל צ’אמברליין – קוביי, אפריל 1895)

“בשעה שכל ספר שאני כותב עולה לי בהוצאות גדולות ממה שאני מקבל בעדו, הרי ברור שהספרוּת אין לה שכר בשבילי; וכאָדם בר-דעת, אשב ואעשה דבר-מה באמת טוב, שלא יימכר כלל. בינתיים רצוני שלא להרהר במו”לים ובכספים נחוצים. זהו ביטול זמן. תחת זה, אתכונן לעבור את האוקיינוס-השקט הגדול – אלא אם-כן אצטרך בקרוב לעבור אוקיינוס-שקט יותר גדול"…

(מתוך איגרת אל מ. מ’קדונאלד – טוקיו, אוקטובר, 1899)

הקוראים המערביים מוצאים בחיבורי לאפקאדיו הרן אוצר חוויות נעימות ומפליאות. הפרוזה שלו, הדקה, המתיחה, הרגישה, המלבלבת בקישוטיה והמתנוצצת ברטטיה – פּרוזה שהיא כולה שירה – מכילה סיפּורי נשים יפּניות עניות, מתכופפות תחת כובד-גורלן ובכל זאת מקיימות טקסי סידור-פּרחים וחיבור-שיר; מעשיות על כמרים רמאים ועל רוחות-אימה; התפלספויות על החיים הפנימיים של צמחים מוזרים ורמשים זעירים; סמלי אש וענן ושדי-שחת אוכלי-חלומות.

איך מגיבים אנשי-יפן לכתבי הרן ואישיותו?

אָמר מר אדאצ’י קינוסוקה, סופר-יפּן: “כל-כך אמיתי היה בכתיבתו עלינו ועל אַרצנו, עד שהמערב, המבכר דברים מזוייפים על-פני האמת, לא האמין לו. הלעיז עליו ואָמר: אַך בעל-חלומות הוא, והוא צופה בעד משקפיים ורודים! – אבל אנחנו, בני האדמה ההיא, השתוממנו מתוך הערצה. עליו אָמרנו, כי יותר יש בו מנשמת-ניפּון מאשר בקרבנו”.

וניגוצ’י, ציר יפן לאַרצות-הברית, שלח אל אמריקה מטוקיו את דבר הקינה הזאת, ימים אחדים אַחרי מות הרן והיקברו בצל עצי-קודש בבית-קברות בודהיסטי לפי דיני-בודהא הקדומים (סתיו, 1904):

“אכן כד יפני עדין וצפוי-לשבירה היה, עתיק כמו העולם, יפה כניצן-הדובדבן. אויה! נרוֹץ הכד הנפלא. איננו עוד איתנו. טוב לנו אילו איבדנו שתיים-שלוש אניות-מלחמה על-יד פּורט-אַרתור, תחת אשר איבדנו את לאפקאדיו הרן”.

לפנים כיסה הקרח את כל אדמת אנגליה החדשה; וכהיסוגו צפונה, קרע עפר מגבעות והרים, חשף מערומי סלעים, טחן ופורר ראשי-הרים סלעיים והניח שבריהם מפוזרים על-פּני כל העמקים, סתם נהרות ונחלים ברגבי-עפר וגושי-בוץ והפכם בריכות ואגמים. באו הפילגרימים ברוח פרישוּת, חסכנוּת ויראת-גיהינום, נאחזו בחופים הקודרים אשר כל חלקה רכה בהם כורסמה על-ידי הים, עקרו היערות והבריחו האינדיאַנים, והתפשטו יישובים-יישובים עם עשן-ארובות עולה מעל גגות משופעים סובלי שלגי-חורף כבדים. אחר שלחו במסחר ובתעשיה ידם, ויישוביהם גדלו לערים, ופגה אמונתם הקאלווינית, ונתרככו חייהם. וכל אשר צר לו המקום נסע מעבר ההרים מערבה לקצץ העצים, ולשרוף הסדנים ולנעוץ מחרשה באדמה לא-עובּדה, ומהם תושבי אוהייאו, קולוראדו ונבראסקה; וכבוא קריאת-הזהב מקאליפורניה, בקעו דרך לשם.

מאנגליה החדשה צמחה ראשית הספרות האמריקאית: משם המשוררים חביבי-העם ברייאנט, לונגפלו, וויטיאר, ולוֹאל; משם אצילי-המחשבה אמרסון ותוֹרוֹ, ממנה ומקירבתה הכיתות המשונות. המורמונים הנרדפים, אשר לבסוף מצאו מנוחה על חוף ים-המלח הגדול ביוטה; כנסיית המדע הנוצרי, המרפאה חולים באמונה ותפילה. שם נוסדו האוניברסיטאות הגדולות, הארווארד וייל, ותהי אנגליה החדשה אם ומחנכת לכל ארצות-הברית.

היתה ירידה לגזע. הצעירים זרמו אל הערים הגדולות, ההומות ממהגרים, לבקש משרות קלות “לבנות-הצוואורן”, תחת העמל אשר עמלו אבותיהם. אדמת-הטרשים רזתה יותר אחרי שלוש מאות שנה של ניצול. כל נועז וחזק יצאו מכבר אל אדמה יותר פוריה ברחבי הפריירי, בדרום הרווה. נשארו רק הזקנים, הנרפים; וגם העקשנים-הסרבנים: דקים, גבוהים, רזי-פּנים וקלושי-זקן כעצי-חורפיהם המדולדלים. באו גזעים חדשים לנחול את מקומותיהם: מצפון – הקאנאדים הצרפתיים, המגששים לאט לאט את דרכם אל הדרום; מערי-החוף ומעודף בתי-החרושת – פולנים, איטלקים, ואף גם יהודים אשר עייפו מן המחט. וניו-יורק ושיקאגו – לא בוסטון ולא הארטפורד – נעשו ראשים לאמריקה.

אך עדיין משפט-הבכורה לאנגליה החדשה. כי שם נווים של שני המשוררים הגדולים אדווין ארלינגטון רובינסון מהד-טייד, מיין, שזכה בשמני הפרסים הניתנים לשירה מדי שנה בשנה בארצות-הברית, וחברו, מיצער ממנו בשנים ובפרסים, אך לא בהערצה: רוברט פרוסט. בשניהם נתגלמה אנגליה החדשה על עמה ואקלימה: מצד הסיגנון, רובינסון יותר עירני ומרווח, מבריק ומפזר מתוך קדרות פנימית, לא בלי ניצוץ של אמונה בסך-הכל נעלם וטוב, כאילו היה אומר: אם אפזר ואם אקמץ – פשיטת-הרגל ממילא תבוא; פרוסט זהיר ומרוכז יותר, כאילו היה אומר: אקמץ ואהפוך עוני לעושר.

כאחת נפש עברית הגדלה בסביבה זרה, וכהביעה לשנות-נעורים תיצמד אל גזעה ביתר-עוז, תשקוד על מעיינות-הדורות בכפל-צמאון על כי נעתקה מהם בימי-היניקה הראשונים, כן רוברט פרוסט. כי הוא לא נולד בנחלת-אבותיו, באנגליה החדשה אשר נועד להיות משוררה, כי-אם בסן-פרנסיסקו, לשם העתיקו הוריו לפני יום-הולדתו, 26 למארס, 1875. בהיות אביו דמוקראטי ולא ריפּובליקני, שונה מבני-סביבתו, קרא שם בנו על שם הגנרל רוברט לי, מצביאם של חילות הדרום במלחמת-האזרחים. עשר שנים עברו על רוברט באותה עיר שבמפרץ האוקיינוס השקט, ומהן כמעט שאין רושם בשירתו, ואין יודע אם הוא מצפין את רשמי ילדותו לשירה שבעתיד ואם גם בחוף הקאליפורני דבק באותם מראות-טבע, באותם קווי-החיים, המזווגים מראש לנשמתו הניו-אינגלאנדית. בהיותו בן עשר מת עליו אביו, והסב, אבי אביו, הזמין את האם עם בנה האחד אל ביתו בלאורנס, ניו-האמפּשיר. שם סיים הנער אקדמיה. הוא ניסה ללמוד באוניברסיטה דדארטמאות, באוניברסיטה דהארווארד, וגם מזו וגם מזו יצא בלי תעודה. עסק בהוראת תלמידים, בעבודה גסה בבית-האריגה, ובכל לא הצליח. כסיים אלינור מרים ווהייט, נערה שאהב והיא יותר מתמדת ממנו, את חוק-לימודיה באוניברסיטה דסט. לאורנס, נשא אותה לאשה. הסב, לא מרוצה מתעיית נכדו בכמה דרכים ללא תכלית, קנה לו לבסוף חווה בדרי, בקצה הדרומי-מזרחי של ניו-האמפשיר, באמרו: הייה איכר כאבות-אבותיך, אם אינך מסוגל לדבר יותר הגון. אכן, האדמה העניקתהו מיופיה, מרוחה, אך רווחים מנעה ממנו. בספטמבר, 1912, מכר את חוותו ונסע עם אשתו לאנגליה. בלונדון ובנותיה ישב וכתב שירים: ספר ראשון רענן ומבטיח, “רצונו של נער”; ספר שני, מגובש וממיטב-עבודתו, “מצפון לבוסטון”. השירים העלו חן לפני מבקרי הבירה וסוג-משוררים קטן מגולי-אמריקה אשר שם. אז גמר אומר לשוב הביתה. איימי לואל, המטרונה של המשוררים הצעירים והמארגנת בלונדון את קבוצת האימאג’יסטים (ופרוסט לא מהם), קידמתהו לאמריקה כימי חצי-שנה, ופירסמה שבחו בעל-פה ובכתב. כרדתו מן האניה יום אחד במארס, 1915, ובשוטטו בחוצות ניו-יורק, עמד על-יד מדף של ספרים ועיתונים מחוץ לאיזה מחסן, וחיטט ודיפדף בנמצא שם. נתקלו עיניו מבלי-משים ברשימת-ביקורת מהללתו, שכתבה איימי לואל ב“ניו ריפּובליק” על ספרו “מצפון לבוסטון”. – “במאמר זה” – סח פרוסט אחרי-כן לפני איימי – “הרגשתי כאילו כל אמריקה כולה מחייכת לי ונותנת לי ברוך-הבא חמים לקראת שובי”. מהכנסת ספריו קנה לו חווה בפראנקוניה, ניו-המפּשיר, ועל אדמת-אבותיו, מחצב-נפשו, שב לעסוק בעצלתיים במלאכת-איכרים ובשקידה במלאכת-השיר. כרבות פירסומו, נקרא להיות מורה לספרות באוניברסיטה דאמהרסט. אך לא מהסיבה האקדימית זנח את שירתו, כי-אם מלאכתו כאיכר בין איכרים ושיחת עוברי-אורח בשכונת חוותו.

יש אופי של הזמנה לשירתו של פרוסט, לא כהזמנה הגרגרנית של וואלט וויטמן: קאמיראדו, לכה ונבלע עולם ומלואו, נפסע על כל הימים, נאמץ אל לבנו את כל הגזעים. מה נפלא כל גבר! מה נפלאה כל אשה! ציץ-עשב במקומו כארז במקומו. עכבר קטן, רבבות אפיקורסים לא יעמדו בפני הנס שבו. מה נפלאה הילדות! הזיקנה מה כבירה! מה גדול המוות! כל הפלאים שבחייהם חיוורים הם לעומת הפלאים שיגלה לנו המוות! – לא כזו היא הזמנת רוברט פרוסט, כי-אם בקשה חשאית של שכן טוב, אשר נעימה לו חברת אדם והוא רוצה בלוויית רֵיעַ כשהוא יוצא ובא לרגל עבודתו הפּשוטה.

“הנני יוצא” – הוא אומר בשמונה שורות ליריות – “לטהר את המעיין שבאחו. לא אעמוד אלא לגרוף משם את העלים (ואפשר אשהה להביט איך המים מצטללים). אך לשעה קלה אלך. – בוא גם אתה… הנני יוצא להכניס את העגל הקטן העומד על-יד האם. כה רך הוא, הוא כושל כשהיא לוקקת אותו בלשונה. אך לשעה קלה אלך. – בוא גם אתה”.

שוב הוא שר: “כשרֵעַ קורא לי מן הדרך, ומרשל סוסיו עד-כדי פסיעה שיש בה כוונה, אין אני עומד תחתי ומתבונן סביבותי על כל הגבעות שלא עדרתי, ואין אני קורא ממקום-עמדי: ‘מה יש?’ – לא, הואיל וישנה עת לדבר. אני נועץ מעדרי לתוך האדמה הבשלה, קצה-הלהב כלפי מעלה, וחמישה טפחים לגובה, וחותר לי: אני עולה וניגש עד לגדר-האבנים לשם שיחת רֵיעים”.

בניית גדר-אבנים כזו בין שכן לשכן, לאחר סתירתה בידי כוחות נסתרים, שימשה לפרוסט עניין לאחד משיריו היותר מעולים, הוא “תיקון גדר”:

“משהו ישנו שאינו אוהב גדר, המשלח את תפיחת האדמה הקפואה מתחתיה, ושופך את הסלעים העליונים כנגד השמש, ועושה פרצים שאפילו שניים יכולים לעוברם איש בצד ריעהו. מלאכתם של ציידים אחרת היא: כמה פעמים הלכתי אחריהם ועשיתי תיקונים במקום שלא הניחו אף אבן על-גבי אבן, בהתעקשותם להוציא הארנבת ממחבואה להנאתם של הכלבים המנבחים. הפרצים שאני מדבר בהם, איש לא ראה אותם בהיעשותם ולא שמע אותם בהיעשותם, אך בעונת התיקונים באביב, והנה שם הם! אני מודיע לשכני מעבר-לגבעה, ויום אחד אנו נפגשים לצעוד הלוך וצעוד בשורה והקם הגדר שנית בינינו. אנו הולכים והגדר חוצצת בינינו, לאיש, – האבנים שנפלו ברשותו, ויש מהן חלות, ומהן כל-כך דומות לכדורים, עד שאנו זקוקים ללחש על-מנת לאַזן אותן במקומן: שבנה תחתיכן עד שאנו פונים לכן עורף! אנו מפצעים אצבעותינו מרוב מישמוש בהן. הלוא זה עוד מין משחק תחת כיפת-השמיים שאנו משחקים לנו, לא הרבה יותר מכך. במקום שזו נמצאת, אין לנו צורך כלל בגדר. הוא כולו אשוחים, ואני פרדס-תפּוחים. עצי תפוחי לעולם לא יעברו ויאכלו האיצטרובלים לרגלי אשוחיו, אני סח לו. והוא אחת תשובתו: ‘גדירות טובות סגולה לשכנים טובים’. האביב נוסך בי רוח-הוללות, ואני תוהה אם אוכל לנטוע רעיון במוחו: ‘למה הן סגולה לשכנים טובים? האם לא מפאת היות שם פּרות? אך בכאן אין פרות. עד שאני בונה גדר, רצוני לדעת בעד-מה אני גודר מבחוץ ובעד-מה אני גודר מבפנים, ואת מי אני עלול לעלוב? משהו ישנו שאינו אוהב גדר, ורוצה בהריסתה’. הייתי יכול לומר לו ‘גמדים’, אך אין הם גמדים דווקא, ונוח לי שיאמר כך בעצמו. הנה אני רואהו מנגד, כשהוא מביא אבן אחוזה בראשה בחוזקה, אבן בימינו ואבן בשמאלו, כאיזה פרא מתקופת-אבן קדומה, ניגש מזויין. דומני, שהוא מתהלך בחשיכה, ואין זו חשכת-יערות או צללי-עצים בלבד, אין הוא רוצה לחדור מעבר למאמר-אביו, וכל-כך יאה בעיניו שהעלהו בדעתו, עד שהוא שונה ואומר: ‘גדירות טובות סגולה לשכנים טובים’”.

אליבא דפרוסט, ארבע מידות הן בשירה:

דברים מצויים מסופּרים באופן מצוי.

דברים שאינם מצויים מסופּרים באופן מצוי.

דברים מצויים מסופּרים באופן שאינו מצוי.

דברים שאינם מצויים מסופּרים באופן שאינו מצוי.

ודאי שמידת פרוסט היא השלישית. נפשות רגילות, מלאכת יום-יום, מעמדי-חיים תדירים, מראות-טבע מצויים – הם-הם תוכן שירתו. גם לשונו, עם כל צימצומה, אינה יוצאת מגדר שיחה רגילה, ועם כל הנואנסים הניו-אינגלאנדיים שבה, אין בה לא מן הקושי ולא מן החן שבדיאלקט. מה שמרומם את שירת פרוסט למעלה מתיאור מקומי, הוא נהימת-מסתורין דקה מן הדקה, אוויר של סמליות המרחף על-פּני דבריו. הסוד אינו בא בתורת תוספת לפשט, אלא הוא מובלע בו בחשאי. הקורא הגס יכול לגלות את המוצנע על-ידי הטעמת שורה או שורותיים, כגון: “דומני שהוא מתהלך בחשיכה, וגו'”, אך חס לו מעשות כן. תישאר הגדר גדר ממש, והאיכרים איכרים ממש, אך יפה שנרגיש יותר משנעלה במחשבה ברורה, כי מעבר לגדר מזה ומעבר לגדר מזה עומדים שני עולמות: התקדמות כנגד שמרנות, אנארכיות כנגד העמדה על החוק, כיסופי-אביב כנגד קפאון-חורף.

עיתים, אמנם, יתפלסף פרוסט בגלוי, כמו בדברו על הנחל החי אשר נחנק מתחת למרצפת עיר עם התפשטותה של זו, וממנו החלומות הרעים הבאים על אנשי-העיר; וכמו בשיחת הנערה אשר בילדותה הוגבהה על על-ידי ענף-עץ, ונאחזה ולא קפצה עד שבא אחיה הגדול להורידה: עדיין – מתוודה נערה זו – לא למדתי להרפות ולקפוץ מתוך עצימת עיניים, לא בהיתלותי על עץ ולא ברגשות-הלב. – אך בעצם דומה הסמליות של פרוסט כצבעם של התותים הכחולים הגדלים במקום-שריפה, אשר עליהם הוא אומר: “אין זאת כי בפחם-עצים הם מפטמים פירותיהם, ופעמים אני טועם בהם טעם פיח. הרי סוף-סוף קליפתם שחורה כהבנֶה. הכחול אינו אלא אך מנשיפת הרוח, עמימות החולפת תוך כדי מגע-יד, וקלה מן השזף נשתזפו הבוצרים”.

אינטמיים ונאמנים הם תיאורי-הטבע של פרוסט. הללו לא בדמיון ולא בשלהבת כוחם: אמיתותם הוא שירתם. על-פי רוב משולבים הם דרך-אגב בסיפורי-המעשה השונים המלאים את ספריו, אלה הספרים אשר שמותיהם בלבד מעידים על רעננות וענוותנות בתכנים: “מצפון לבוסטון”, “פרק בהרים”, “ניו-האמפשיר”, “נחל שוטף מערבה”. וסיפורי-המעשה מה הם? – מעשה בפועל זקן נע-ונד השב אל מקום-עבודתו על-מנת לגווע שם, מאין לו בית אחר; – מעשה בשכן קאנאדי-צרפתי, באפטיסט שמו, המזמין את המשורר אל ביתו ונותן לו במתנה בית-יד לגרזן, חטוב בעצם-ידו על-פי הקווים הטבעיים של העץ, תחת בית-היד העשוי בבית-חרושת עם אלפים אחרים מבלי התחשב עם גידולו הטבעי של העץ, על-כן הוא נוח להישבר; באפטיסט מרחיב את הדיבור על חינוך-ילדים ומציע גידולם בעבודה כפי מבנה-נפשם תחת גידולם בבית-ספר חטובים כולם במידה אחת, נוסח בית-חרושת; – מעשה באיכר שוכן בראש הר שמעד בקרח ליל-חורף, החלק וירוד כמין עוף משונה שבור-כנף, עד נוחו בשלום בעמק; לבסוף הוא אנוס לטייל כמה מילים מסביב להר בשביל להגיע אל ביתו; – עוד מעשה בזוג צעיר היוצא את העיר ובא לדור בכפר, ואחרי שנזרקו הרהיטים ערימות-ערימות בבית העתיק ותוקן התנור על מכונו, וסבּלי העיר הענקיים והרועשים הלכו להם, והם נשארים לבדם בערב עם צמחי-בר בחצר המוזנחת ועם צללי היער הקרוב, ננסכת עליהם רוח עצבות ובדידות, והכל נראה בעיניהם נושן ומדולדל, וגם בני-הזוג עצמם נראים ישנים ויגעים זה לזו; הם מתנחמים בזה, שבכפר אין צורך באופנות חדשות, לא בכלי-בית ולא באנשים; אחרית-דבר: “כשאפס פנס מחדר-הבישול, יצאה האש מבעד לסדקים שבתנור, ורקדה בדמות זוחלים צהובים על התקרה, מרגישים עצמם בביתם כאילו רקדו שם מאז ומקדם”.

יש שתואר-דברם ומצב-נפש וגורל-אדם מתלכדים והיו לאחד. כן בשיחת הבוצר שראשו הולך סחרחר מקטיפת תפוחים, והוא מרגיש עייפות, ריח תפוחים, ולחץ שלבי סולם בכפות-רגליו, הכל כאחד, והוא רוצה מאוד להירדם תרדמת-חורף ארוכה; וכן בשיר “ליל-חורף אשר לאיש זקן”:

“כל החורף כולו הביט עליו מתוך עלטה בעד הכפור הדק, כמו עשוי כוכבים בודדים, המצטבר על שמשות-חלון בחדרים ריקים. מה שמנע את עיניו משלוח מבט לאָחור, היה הפנס הנטוי סמוך להן בתוך ידו. מה שמנע אותו מזכור את הצורך שהביאו לאותו חדר חורק – הוא הזוקן. הוא עמד אובד-עצות, והחביות מסביב לו. ולאחר שהפחיד את המרתף מתחתיו בדרכו, דרוך והלום, בצאתו; והפחיד את הלילה בחוץ, שיש לו קולות משלו, ידועים לו, כרעש-עצים, הינתק-ענפים, דברים מצויים… מאוד לא היה האיש זולתי לעצמו, במקום שישב עתה, הוגה ואינו יודע במה הוגה, מאוד חרישי, ואף לא זה. הוא הפקיד ללבנה, במידה שהיתה לבנה בכלל, כי זה מקרוב זרחה – ללבנה הפגומה, כי יאה לה התפקיד יותר מאשר לחמה”– את שלגו על-פני הגג, ואת ציציות-גלידיו על הכותל, שתהא זו שומרתם. ויישן. הקורה, אשר זעה פעם מתוך נידנוד-פתאום בתנור, הפריעתו, והוא זע, הקל נשימתו הכבדה, וישן עוד. איש אחד, איש-שיבה אחד, אינו יכול למלא בית, חווה, נחלת-כפר; ואם הוא יכול, הנה כי-כן יעשה זאת בליל-חורף".

פעמים וייחס המשורר עצה ומחשבה לצומח ולעצם דומם: ענפי עץ האלדר, למשל, אוחזים מאחורי ערפו בגרזינו המונף כדי למנעו מקצץ בשרשי חבריהם. כשהוא עושה כך, מורגשת בדבריו לא אנתרופּומורפיות גרידא, אלא משהו של פאטאליות, של גזירה קדומה אשר בה פעולת הדומם מכוונת ומחושבת. הסתכלו במזימת המכונה בציור זה של מקרה אסון, הנקרא “דעך, דעך –” (פסוק הוא מ“מקבת” לשקספיר: “דעך, דעך, נר חולף! החיים אינם אלא צל מתהלך; שחקן דל, הצועה ורוגש מנת שעתו על-פני הבמה, ולא יישמע עוד; מעשייה מסופרת על-ידי שוטה, מליאת קול וקצף, ומשמעותה – אפס”.):

“גלגל-המשור חרק וקישקש בחצר, והקים אבק, והפיל גזרי-עץ ארוכים כאורך תנור, חומר הנותן ריחו כחלוף עליו הרוח. ומשם היו נושאי-עין יכולים למנות חמש שרשרות-הרים, זו מאחורי זו, מתחת לשקיעה הרחק לתוך ורמונט; והמשור חרק וקישקש, חרק וקישקש, כפי רוצו בקלות או סבלוֹ משא. לא קרה מאומה. היום כמעט פנה. ‘שלם היום!’ – כאילו אמרו לשמח את הנער בתיתם לו את חצי-השעה שהיא כל-כך חשובה בעיני נער כשהיא חסוכה מן העבודה. עמדה אחותו על-ידם בסינרה להגיד להם: ‘פת-ערבית’. לשמע המלים, המשור, כאילו להוכיח כי משורים יודעים מה פירושה של פת-ערבית, קפץ וחטף את יד הנער, או נראה כקופץ; בטח נתן הלה את ידו. מכל מקום, לא זה ולא זו מיאנו היפגש. ואולם – היד! שוועת הנער הראשונה היתה צחוק של חרטה, כשהוא סב לעומתם, מרים היד למעלה, חציו כמתחנן וחציו כשומר חייו מהישפך. אז ראה הנער את הכל – הואיל ודי גדול היה בשביל לדעת, נער גדול עושה מלאכת איש, ואם לבו – לב ילד, – אז ראה את הכל מקולקל. ‘אל תתני לו לכרות את היד – הרופא – כאשר הוא בא – אל תתני לו, אחות!’ כן! אך היד כבר היתה נטולה. הרופא שמהו באפילת-איתר. הוא שכב ושירבב שפתיו עם נשימתו. ואז – נבהל השומר את דפקו: איש לא האמין. הקשיבו אצל לבו. מעט – פחות מכן – לא כלום! ותם הדבר, אין כאן כדי בניין עוד. והם, מכיוון שלא הם היו המת, פנו איש איש לעסקיו”.

כי יודע פרוסט נפש הבהמה, מוכה מהשיר על “הפרה בעונת התפוחים”, שגם היא אינה סובלת גדירות:

“משהו מלהיב את הפרה היחידה לנהוג בימים אלה בגדר כאילו היתה שער פּתוח, ואך אווילים בעיניה כל בוני-גדירות. פניה כתומים מיץ-תפוחים, וקצף יין-תפוחים יז מפּיה. מאחר שטעמה פירות, היא בזה למרעה הנובל עד לשורש. היא רצה מעץ לעץ, אשר שם ינוחו וימתיקו מופלי-הרוח דקורי-קש ואכולי-תולעים. היא מניחה אותם נשוכים כשיצרה תוקף עליה לברוח. היא גועה בראש גבשוש כנגד השמיים. עטיניה צומקות, וחלבה – יבש”.

הבהמה בינקותה דומה לילד-אדם, והיא מעוררת אותה החמלה. מה רוך בשיר “הבורח” על סייח-מורגן (אחד ממיני הסוסים), אשר בעליו שכחהו בחוץ בשעת שלג:

“פעם, כרדת בראשונה שלג-השנה, עמדנו על-יד מרעה שבהרים, לאמור: ‘סייחו של מי?’ מורגן קטן החזיק כף קדומה אחת על הגדר, השניה מקופלת אצל חזהו. הוא נד בראשו ונחר כנגדנו. ואז היה נאלץ לרוץ. שמענו הרעם בזעיר-אנפין במקום אשר נס, וראינוהו או דימינו שראינוהו, כהה ואפור, כצל מבעד ליריעת הרסיסים הצונחים. – ‘כמדומני, שפּעוט זה ירא את השלג. איננו למוד-חורף. אין זה משחק כלל בעיני הפּעוט. הוא בורח. מסופקני אם אפילו אמו תוכל להגיד לו: בחיי ראשי, אין זה אלא וסת!… כסבור יהיה שאין היא יודעת. היכן אמו? הן לא ייתכן הדבר שיהיה עזוב בחוץ לבדו!’ והנה הוא בא שוב מתוך דירדור-אבנים, ושוב הוא עולה לגדר בעיניים מלבּינות, וכל חלק בזנבו, שאינו שערות, עומד הכן. הוא מרחיף מעילו, כאילו לגרש מעל עצמו זבובים. ‘מי איש הניחו בחוץ בעונה כל-כך מאוחרת, בשעה שכל שאר היצורים נאספו אל אורווה ואל אבוס, צריכים לומר לו שיבוא ויכניסו’”.

יסויים בשיר מיצער – ילדותי כמעט – על היות המשורר נוסע בשלגית רתומה לסוס קטן, והוא עומד בערב להסתכל בחורשה שבצד הדרך כנפול בה השלג; אך המרגיש ירגיש בו רמזים למלחמת החובה עם התפארת, עייפות מדרך קשה, וגעגועי שינה ומוות:

עֲמִידָה אֵצֶל חֹרֶשׁ בְּעֶרֶב מַשְׁלִיג

דּוֹמַנִי, יָדַעְתִּי שֶׁל מִי הֵם הָעֵצִים הַלָּלוּ.

הַלָּה גָר בְּתוֹךְ הַכְּפָר.

הוּא לֹא יִרְאֵנִי כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד כָּאן

לְהַבִּיט אֵיךְ חֹרְשָׁתוֹ מִתְמַלֵּאת שֶׁלֶג.

סוּסִי הַקָּטָן סָבוּר: מַה-מּוּזָר

לַעֲמֹד בְּאֵין בֵּית-אִכָּרִים בְּקִרְבַת הַמָּקוֹם,

בֵּין הַחֹרְשָׁה וּבֵין הָאֲגַם הַקָּפוּא

בְּעֶרֶב זֶה אָפֵל מִכָּל עַרְבֵי הַשָּׁנָה.

הוּא מְנַעֲנֵעַ פַּעֲמוֹנֵי רִתְמָתוֹ

לִשְׁאֹל, שֶׁמָּא יֵשׁ כָּאן טָעוּת.

מִלְּבַד זֶה, אֵין קוֹל בִּלְתּי אִם סְחִיפַת

רוּחַ קַל וּרְסִיס רַכְרָךְ.

יָפָה הַחֹרְשָׁה, בַּאֲפֵלָה וּבְעַמְקוּת,

אַךְ לִי יֵשׁ הַבְטָחוֹת לְקַיֵּם

וּמִלִּים לִנְסֹעַ טֶרֶם אִישַׁן,

וּמִלִּים לִנְסֹעַ טֶרֶם אִישָׁן.

שירים שתורגמו במסה זו:

בשלום עבר רש"י את מעשה-פירושו לחמישה חומשי-תורה ולכמה מן הנביאים והכתובים, והנה הגיעהו זמן כתיבת פירוש שיר השירים. ויחרד לבבו מאד. זה השיר שהוא קודש-קדשים, זו הגלוסקיה המנופּה והמעולה מכל מאכלי הנפש השכלית, היאך יהא ילוד-אשה מעז לפרשו? המלה “שלמה” עצמה, כשהירהר בה, הפילה עליו פחד: המלך אשר השלום שלו, העושה שלום בין אש ומים, בין טוב ורע, בין עליונים ותחתונים, הגוזר ומקיים אַחדות איומה זו שכל הניגודים נסבלים על-ידה, ופה שיר-שיריו של מלך זה! עוד הרגיש הפרשן מין בושה שבצניעות בגשתו אל שירה זו. אשה מסיחה עם בעלה דברי חיבה והתקשרות, כנסת ישראל שופכת נפשה לפני לב-לבבה (וכן פירש: ולבי ער – הקדוש-ברוך-הוא, שהוא צור לבבי וחלקי, ער לשמרני ולהיטיב לי), חוזרת ומעוררת בו חן שנשאָה לפניו במדבר בימי-נעוריה, והוא אַף הוא מחבבה ומנחמה בפיוסים ורחמים, – ויבוא הוא, שלמה הקטן לבית יצחק, ויקשיב בפתח-הדלת, וימסור שיחתם בלילות ללומדי בית-כנסת ולמטיילי-שוק?

אבל תוך כדי ספיקותיו וחששיו, ידע היטב כי יזכה לכתוב ולסיים גם פירוש זה. הוא נשען אל משהו בתוך-תוכו, – הוא לא קרא לזה רוח-הקודש; יותר הרגיש את הדבר הנעלם שבתוכו כמין אונס המרתק אותו אל שולחן-הסופרים, כמין אש חרישית המפעפעת בו עד שהיא מתאַכלת ומתחרכת בצורת אותיות שחורות, מגמאות גוויל אַחר גוויל. אש-סתרים זו שבנפש-אָמן לא תבער אלא-אם-כן יש לה חומר-דלק. ומה חומר היה לו לרש"י? כל מה שלמד מרבותיו הקרובים, ר' יעקב בן יקר, שהיה הפרשן מכנהו רבי סתם או מורי הזקן (עיין “דור דור ודורשיו”, כרך ד', עמוד 321), ר' יצחק הלוי, ר' יצחק בן יהודה ור' אליקום מאשפירא; ומרבותיו הרחוקים, תנאים ואמוראים ומפטמי ילקוטי-מדרש.

כשגמר רש“י בדעתו להסב את כוח פשטנותו ופרשנותו אל שיר השירים, חזר ועבר בזכרונו על כל מדרשי חז”ל, על כל התרגומים הארמיים ועל כל מה שהיה ידוע לו מחידושי חכמי ספרד וחכמי צרפת, כל הלכה ואגדה ודיקדוק שיש להם איזה צד של מגע עם שירת שלמה. ומה שמצא מטושטש באוצר-זכרונו, הבהירהו מתוך עיון בספרים. כן עשה הרבה חודשים. ועדיין לא ניגש לכתיבה, והיו אַנשי-הבית תמיהים, כי לא היה זה משפּטו לשהות ולהסס. בכתבו שאָר הפּירושים היה מתגבר כארי, דורש את ה' בחזקה, מזרז נוצתו על-כרחה מדי התעקשה, עד שהיתה זו נענית לו מאליה. אבל הפּעם קיים בעצמו: אַל תעירו ואַל תעוררו…

רגע רחפה לפניו דיעה שהוא צריך להתפלל תפילות מיוחדות, לטבול טבילות ולענות את נפשו. אבל לא רצה לשנות מהליכותיו הפּשוטות. אַף חשד, כי בתחבולות כאלו ישנו דבר-מה בלתי-כשר. משל למה הדבר דומה? לאַלמן או גרוש, שהוא רוצה למצוא חן בעיני צעירה והוא מסלסל זקנו, סורק פיאותיו, מתעטף בחלוק לבן ומקפץ קפיצות מזורזות ביותר. לא כן נער עובר לתומו, שהוא זוכה במבט-רצון מאת הצעירה גם בלאו-הכי. אם נכונו לפרשן העניו דודי-השירה, יינתנו לו גם בלא עורמות וכירכורים. חִכָּה והָגָה.

כרם היה לו לרש“י, אשר בהתקשותו בהבנת אחד המקראות, היה מטייל שם הנה והנה, עד שהיתה הקושיה מתיישבת עליו. ערב אחד (אני משער כי בסמוך לחג-הפסח היה הדבר) התהלך בכרמו, והוא תפוס בהירהורים על פסקי שיר השירים, מגלגל ברוחו מאמרי בבלי וירושלמי, משווה דרוש לדרוש, מבקש האָרה מפסוק שם על פסוק כאן, מסתייע באונקלוס ויונתן. ובהילוכו הגיע לאַפו ריח הסמדר. בן-רגע קמו בנפשו ערוגות-בושם בין תרצה וירושלים, כרמי בעל-המון ועין-גדי, שדות-דודאים ופרדסי-רימונים, נוף רחב – כרמל ימה וחרמון צפונה, ומגדל-לבנון צופה פני דמשק. קלחו קילוחי-אהבה בעורקי רש”י, והוא על סף הזיקנה. רחפו רגליו על ראשי-עשבים. אָמר: כל אהבה וכל חדווה שבחיי אָדם, הן צל וחיקוי לאהבה ראשונה. זה הכרם הצרפתי אשר לי, הוא בבואָה לכרמים אשר לרגלי הר-המור, במורד גבעת-הלבונה. כל הזמירות הן הד עמום ומקוטע לפרקי שיר השירים. התחיל מזדמר בנוף שבלבו משנה שיר השירים על-גבי שירת שלמה, כטירת-כסף על חומת אבנים יקרות. וחקוקים בטירה ההיא כל סיפּורי הרפתקאותיה של האומה הישראלית, תנאי בריתה עם אדון-נעוריה, מעילותיה בו ושובה אליו בהמון-תשוקה. משלי-נביאים היו לרש“י לעיניים בחזונו, מסורות-חז”ל סיקלו לפניו מסילות נפתלות, אור-נפשו האיר דרכיו.

לא חשב רש“י, כי יש לו איזו שייכות עם תיאַטראות ובמות-ישחק. אבל סגולות עושה-דראמות ודמיון איש-בימה עמדו לו במלאכתו. גם בפרשו הילכות קניין ונזיקין, היתה נפשו מציירת לפניו את בעלי-הדין; הוא קורא להם ראובן, שמעון, לוי, והיה יודע בדיוק מה טענה יוצאת מפּיהם. ראה, למשל, פּירושו, המאיר בדיגומיו וציוריו, לדין המקיף חברו משלוש רוחותיו, בבא קמא, דף כ‘, עמוד ב’. אַף יש אשר בקרוא רש”י פּסוק בתורה, מיד היה מבריק לפניו המצב הממשי שבו הפּסוק לובש בשר ומקרים עור. למשל: “לא תרדה בו בפרך – מלאכות שלא לצורך כדי לענותו. אל תאמר לו: החם לי את הכוס הזאת, והוא אינו צריך; עדור תחת הגפן עד שאָבוא. שמא תאמר: אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך – הרי הדבר הזה מסור ללבך; לכך נאמר ויראת” (פּירוש רש“י, ויקרא, כ”ה, מ"ו). עכשיו עמדו לפניו בהגשמתן שתי דמויות מופלאות, הדוד שלמה והנערה שולמית, והן סמלים לאלוהים חיים והאומה אשר סיגל לו מתוך להבות-אש. נשמת-העולם ונשמת-האומה פותחות ומתוודות אשה לפני רעותה. כן קם הפּירוש כדראמה של ההיסטוריה הלאומית, והמוסר הלאומי מחלחל וזורם בניביה, והתקווה הלאומית משמיעה קולה מגינת-האגוז ואיבי-הנחל. יש שהדברים הם צורבים ומלחכים, יש שהם זולפים בנחת כריחות-המור, יש שהם מדלגים ומקפּצים בהתלהבות, אַף יש שהם מתרפּדים בהירהור עמוק, ומאחורי הקלעים מקשיבים חברים – אלו מלאכי-השרת; וברגע שהרעיה נשארת בבדידותה, באות בנות, אלו האומות – ומקנטרות אותה בליגלוגים. אגב אותה החוויה הדמיונית-אמנותית נתאַחד האיש שלמה יצחקי עם שלמה הדוד, והיתה אהבתו של המשורר הארץ-ישראלי הקדמון אַמתלה ואמצעי לביטוי תשוקותיו של הפּרשן הצרפתי.

רש"י שלח מבט אַחרון אל הלבנה הדרומית, זו שבעטיפת ענניה המצובעים נראתה לו כאַפּיריון זהב, כסף ואַרגמן. והוא נכנס אל חדר-עבודתו, הדליק פּתיל-שמן, הטביל נוצת-סופרים, ויכתוב:

“אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי. מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מדי פשוטו ומשמעו. ואַף-על-פּי שדיברו הנביאים דבריהם בדוגמא, צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה, כמו שהמקראות סדורים זה אַחר זה. וראיתי לספר הזה כמה מדרשי אגדה. יש סודרים כל הספר הזה במדרש אחד. ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה מקראות לבדם, ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות. ואָמרתי בלבי לתפוש משמעות המקראות, ליישב ביאורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש, איש-איש במקומו. ואומר אני, שראָה שלמה ברוח-הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אַחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבּה ראשונה, אשר היו סגולה לו מכל העמים, לאמור: אלכה ואָשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אָז מעתה. ויזכרו את חסדיו, ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אָמר לתת להם באחרית-הימים. ויסד הספר הזה ברוח-הקודש, בלשון אשה צרורה אַלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפּקת על דודה, מזכרת אהבת-נעורים אליו, ומודה על פשעה. אַף דודה צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי-נעוריה ונוי-יופיה וכשרון-פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה; להודיעה, כי לא מלבו ענה, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה”.

נלקוט אנחנו מעט בשושני רש"י, ונטעם פרי-מגדיו בהגיון-דודים; בתבונת תולדות ישראל, אהבת-תורה וכליון-נפש לגאולה; ובחוכמת הלשון העברית, לשון שהיא לבדה יאה לשיר השירים.

בשקיקה צורבת נשפכים דברי הפרשן: “יישקני מנשיקות פיהו. זה השיר אומרת (כנסת ישראל) בפיה בגלותה ובאַלמנותה. מי יתן ויישקני המלך שלמה (הקדוש-ברוך-הוא) מנשיקות פּיהו כמו מאָז; לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד והכתף, אף אני מתאַווה ושוקקת להיותו נוהג עימי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פּה אל פּה”, – החזרה על המלה יפה, שהיא באָה בשיר לשם חיזוק והטעמה, כאן הוראָה מדוייקת ניתנת לה; ואגב, רש“י מעלה בכתיבתו עיון חז”ל, שיש בו עדות לדרך ישראל בנשים. יש עמים שבודקים הרגל תחילה או שער-הראש תחילה, ואילו ישראל מביטים לעיניים כי העיניים הן ראי לנשמה: “הינך יפה רעייתי. אני הייתי בושה בקילקולי, והוא חיזקני דברי ריצויים, לאמור: סלחתי בדבריך! והרי את יפה ויפה, כי עיניך יונים, כלומר, כלה שעיניה כעורות כל גופה צריך בדיקה, ושעיניה נאות, אין גופה צריך בדיקה. והדוגמא זו היא: מחלתי לך על עוונך, והרי את יפה בנעשה והינך יפה בנשמע, יפה במעשה אָבות, יפה במעשיך”.

רעננות ורוטב-טל שפוכים על דברי רש"י משהוא נוגע במראות-טבע, ואין לשכוח כי בלבו היה הטבע משל לתורה, כגון שתפּוחים הם אגדות ואגוזים הם הלכות: “כתפּוח. אילן של תפּוחים כשהוא בין אילני סרק הוא חביב מן כולן, שפריוֹ טוב בטעם וריח”. – “שושנת העמקים. נאה משושנת ההרים, לפי שמרטבת תמיד, שאין כוח החמה שולט בה”.

האהבה, מפני שהיא חושפת את תמצית-החיים, נוגעת במוות, והיא נוחה להתבטא בהמתה עצמית. ואולם פריונה שהיא נותנת לעולם הוא דווקא במיתות קטנות, בקרבנות וסבלות יום-יום.
“עיניך יונים (פרק ד'). גווניך ומראיתך ודוגמתך כיונה הזאת הדבקה בבן-זוגה, וכששוחטין אותה אינה מפרכסת, אלא פושטת צוואר. כך אַת נתת שכם לסבול עולי ומוראי”.

משורר-דורנו התאהב בשל תפוח. מדרך האוהב שהוא מתאַהב בצעצוע אחד השייך לאהובה, בכפתור שבחולצה, בסנדל שעל הרגל, וכן פה: “באחד ענק. באחד מרבידי ענקי קישוטיך, הם תכשיטי מצווה שישראל מצויינין בהם”.

מנגינת-נפש מתלווית אל כל מקום ששכנה או טיילה שם פעם האהובה; קדושת-אהבה אינה סרה מעל מקום כזה לעולמים: “מה יפו דודיך. כל מקום שהראית לי שם חיבה, יפה הוא בעיני: גלגל, שילה, נוב וגבעון…”

עם היות האהבה מוצאת גן-עדן בפינה צנועה ונידחת, היא גם שואפת לאַפסי מרחקים ונצח. “עורי צפון ובואי תימן. אַחר שערב עלי ריחך ונוי-משכנותיך, אני מצווה את הרוחות צפון ותימן להפיח בגנך, לצאת ריחך הטוב למרחוק; והדוגמא: על-שם שהגלויות מתקבצות, ומכל הגויים מביאים אותם מנחה לירושלים, ובימי הבניין יהיו ישראל נקבצים שם למועדים ולרגלים. וישראל משיבין: יבוא דודי לגנו. אם אַתה שם, הכל שם”.

סופה וגשם ומאפליה הם ממרבי החיבה.
“שראשי נמלא טל. לשון אָדם שבא בלילה, דופק על פתח אהובתו, אומר כן: בשביל חיבתי באתי בלילה בעת הטל או הגשם. והדוגמא: שראשי נמלא טל, שאני מלא רצון ונחת-רוח מאַברהם אָביך שערבו עלי מאשיו כטל. הנני בא אליך טעון ברכות, ושילום שכר מעשים טובים, אם תשובי אלי”. – אחת היא יונתי. ומכולן אַחת היא הנבחרת לי ליונה תמה, שהיא תמימת-לב עם בן-זוגה".

הנפש חפצה והלב מתרהב, אבל שכר-התאַפּקות – חיי-שלום בקדושה וטהרה. “קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור. כלומר, בלבב שלם ונפש חפצה, כמקשטת עצמה להתאַהב על אישה בריח טוב”. ודומני, כי הכוונה היא לא כפירוש רש“י, שהיא זולגת על עצמה מיני בושם, אלא שכל גופה מתמלא חסד ומתיקות לקראת תשוקתו אליה, והמתיקות כאילו עוברת על גדותיה ומטפטפת מן האצבעות על כפות המנעול). – " הסבי עיניך מנגדי. כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו, ועיניה נאות ואומר לה: הסבי עיניך מנגדי, כי בראותי אותך, לבי משתחץ ומתגאה עלי, ורוחי גסה, כי איני יכול להתאַפּק”. – – "כמוצאת שלום. ככלה הנמצאת שלמה ומוצאת שלום בבית בעלה".

כל קורות האומה, מאַברהם ומשה ועד בשורת-אליהו, מידותיה הטובות הנשמרות מדור-דור, נאמנותה לאדון-נעוריה מתוך שריפה וצליבה וסריקה כמסרקות-ברזל, כשלונותיה וחטאותיה, תקוותיה וייעודה ליום אַחרון, מגעגעים ומתכתבים בנפש הפּרשן, למקרא הפּסוקים המעולפים ברחמים, חיבּה וחסד. “על כן עלמות אהבוך. בא יתרו לקול השמועה ונתגייר, אַף רחב הזונה אָמרה: כי שמענו את אשר הוביש. וגו'…
עלמות – בתולות, לפי שהדיבור דימהו לבחור שאהובתו מחבבתו, ולפי הדוגמא, העלמות הן האומות”. – “שחורה אני ונאווה, וגו'. אַתן, רעיותי, אַל אֵקַל בעיניכן אַף אם עזבני אישי מפני שחרות שבי, כי שחורה אני על-ידי שזיפת השמש, ונאווה אני בחיתוך איברים נאים. אם אני שחורה כאהלי קידר, המשחירים מפּני הגשמים, שהם פרוסים תמיד במדבריות, קלה אני להתכבס להיות כיריעות שלמה. דוגמא היא זו. אומרת כנסת ישראל לאומות: שחורה אני במעשי, ונאה אני במעשי אבותי; ואַף במעשי יש מהם נאים. אם יש בי עוון העגל, יש בי כנגדו זכות קבלת תורה. וקורא לאומות בנות ירושלים על-שם שהיא עתידה ליעשות מטרופולין לכולן, כמו שניבא יחזקאל:
ונתתי אתהן לך לבנות (שם, ט"ז). כמו (יהושע ט"ו) עקרון ובנותיה.” – “הגידה לי שאהבה נפשי. עכשיו רוח-הקודש חוזר ומדמה אותה לצאן החביבה על הרועה. אומרת כנסת ישראל לפניו כאשה לבעלה: הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה צאנך בין הזאבים הללו אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהריים, בין הזאבים הללו אשר הם בתוכם, ואיכה תרביצם בצהריים, בגלות הזה, שהיא עת צרה להם כצהריים שהיא עת צרה לצאן”. – " אָנה הלך דודך. מענים ומקנטרים האומות את ישראל: אָנה הלך דודך? למה הניח אותך עזובה אַלמנה?"

אחד בצליפת שבטי-אש ואחד בדברי פּיתוי ואהבה, מבקשות האומות לכלותנו. ואָנו עומדים בעקשנותנו, ושומרים על קיומנו ועצמיותנו, מתוך ידיעה שאָנו עתידים לשיר שירת-גאולה בבוא היום המיועד. גאולת מצרים היא אַרכי-טיפּוס לכל הגאולות הצפויות לישראל.
“כשושנה בין החוחים. שמנקבים (דוקרים) אותה, ותמיד היא עומדת בנוֹיה ואַדמימותה.
כן רעייתי בין הבנות. מפתות אותה לרדוף אַחריהן, לזנות כמותן אַחרי אלוהים אחרים, והיא עומדת באמונתה”. – – “הנה זה עומד, וגו‘. סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא מודיע שהוא עומד ומציץ (מביט ורואה) מן חלונות השמיים את העשוי לי, שנאמר: ראה ראיתי את עוני עמי, וגו’”. – " עת הזמיר הגיע. שאַתם עתידים לומר שירה על הים".

אָמר הברזל לאילנות: עץ מכם אַל ייכנס בי, ואין אחד מכם ניזוק. אין קשה לנו משנאַת-חנם וריב-אַחים, ומה גם כשזר נקרא להיות שופט בינינו. פּירותיהם הרעות של מחלוקות שלא לשם שמיים, רק אהבת-עולם יכולה לכפר עליהן ולמחותן. “לא ידעתי. כנסת ישראל מתאוננת; לא ידעתי להיזהר מן החטא, שאעמוד בכבודי, בגדלותי, ונכשלתי בשנאַת-חינם ומחלוקת, שגבר במלכי בית חשמונאי, הורקנוס ואַריסתובלוס, עד שהיה מביא אחד מהם את מלכות רומי, וקיבל מידו המלוכה ונעשה לו עבד. ומאָז נפשי שמתנו להיות מרכבות להרכיב עלי נגיבות שאָר אומות”. – “מה דודך מדוד. כך היו שואלין האומות את ישראל: מה אלוהיכם מכל האלוהים, שכך אַתם נשרפים ונצלבים עליו?” – “שימני כחותם. בשביל אותה אהבה תחתמני על לבך שלא תשכחני, ותראה כי עזה כמוות אהבה – האהבה שאהבתיך (נחשבת) עלי כנגד מיתתי שאני נהרגת עליך”. – “מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. כשהאומות מתלחשות עליה להכחידה, כעניין שנאמר (תהילים פ"ג): לכו ונכחידם מגוי”. – “אם חומה הוא. אם תחזק באמונתה וביראָתה להיות כנגדם כחומת-נחושת שלא ייכנסו לתוכה, רוצה לומר, שלא תתחתן בהם והם לא יביאו בה ולא תתפתה להם, – נבנה עליה טירת כסף, נהיה לה לעיר-מבצר ולכתר ולנוי, ונבנה לה את עיר-הקודש ובית-הבחירה”.

אהבת התורה, זו חוכמת ישראל לעיני העמים וסם-חייו, אצל רש“י משתזרת עם אהבת-המקום ואהבת-ישראל לחוט אחד. והפּרשן נותן משלים נאים ונועזים מכוחה של התורה כסייג ותריס בפני “האל הזר”, כלומר, היצרים המהרסים הנמצאים באדם גופו. – “ושדי כמגדלות. אלו בתי-כנסיות ובתי-מדרשות המניקים את ישראל בדברי תורה”. – “קוצותיו תלתלים. על כל קוץ וקוץ תלי-תלים של הלכות”. – “שחורות כעורב. על שם שהיתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה”. “כיונים על אפיקי מים. כיונים שעיניהן צופות אל ארובותיהן כך עיניו על בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, ששם מוצאי התורה המשולים למים”. – “גלילי זהב. אלו הדיבּרות שבהן (בלוחות) הנחמדים מזהב ומפז רב. א”ר יהושע בן נחמיה: מעשה ניסים היו, של סנפירינון היו, והיו נגללין. דבר אַחר, על שם שמגלגלות טובה לעולם”. – “סוגה בשושנים. גדורה ומסוייגת בגדר שושנים. די לה בגדר קל, ואין אחד מהם פורץ בו ליכנס. הרי חתן נכנס לחופּה ולחיבּת חתוניו, בא ליזקק לה, אָמרה לו, וגו', – – הרי הופך פּניו לצד אַחר, ולא נשכוֹ נחש ולא עקרב עוקצוֹ… הרי שהוא עובר בדרך, ראָה בכורות בראשי התאנים, פּשט את ידו ליטול, אומרים לו: של ישראל הם, – הוא מושך ידיו מפני הגזל. הרי סוגה בשושנים!”

חוכמת-חיים עצומה מופיעה וזורחת באופן קשירת הדיבּרות אשה עם רעותה זוגות-זוגות, עד שהעובר על זו עובר על זו, “כשני עפרים תאמי צביה. דרך צביה להיות יולדת תאומים, כך שניהם שווים, שקולים זה כזה. דבר אַחר: שני שדיך, על שם הלוחות, תאומי צביה, שהם מכוונות במידה אַחת, וחמישה דיבּרות על זו וחמישה על זו, מכוונין דיבור כנגד דיבור. אָנוכי כנגד לא תרצח, שהרוצח ממעט את הדמות של הקדוש-ברוך-הוא (כלומר, האידיאה של האלוהות המתגלמת בבשרם ורוחם של בני-האָדם הממשיים).
לא יהיה לך כנגד לא תנאָף, שהזונה אַחר עבודה זרה – דרך אשה המנאפת, תחת אישה תיקח את זרים. לא תישא כנגד לא תגנוב, שהגונב סופו להישבע לשקר.
זכור כנגד לא תענה, שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו, לומר שלא שבת בשבת-בראשית. כבד כנגד לא תחמוד, שהחומר סופו להוליד בן שמקלה אותו ומכבד למי שאינו אָביו”.

הפּה העשוי לנשיקה, עשוי גם לדיבור; כלי-האהבה הוא כלי-התורה. כי טובים. לי דודיך מכל משתה-יין ומכל עונג-שמחה… ונאמר דוגמא שלו: על שם שנתן להם תורתו ודיבר עימהם פּנים אל פּנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע, ומובטחים מאיתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד-טעמה ומסתור-צפונותיה, ומחלים פניו לקיים דברו, וזה: ישקני מנשיקות פיהו.

ראינו לעיל שעשועי-לשון שהם קבלה לרש“י ממדרשי חז”ל: תלתלים – תלי תלים של הלכות; גלילי זהב – שהלוחות היו נגללין הגם שהיו עשויים סנפירינון, ודבר אַחר: שמגלגלות טובה לעולם. הנה, נראה היאך הפּרשן חודר לסגולות יסודות הלשון ושימושיהם. בין שהוא מגלה לנו ובין שאינו מגלה לנו, תמיד יש לו אסמכתא לביאוריו ממקום אַחר במקרא, או לפחות במשנה או בתרגום. “מישרים אהבוך. אהבה עזה, אהבת מישור בלי עקיבה ורכסים, מלשון: והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה”. – “לסוסתי. קביצת סוסי” (סוסים שלי). סוסה היא לשון קיבוצית, כלומר, הרבה סוסים הנזכרים בבת-אחת; והסוסה שלי – סוסתי. – “לבבתני. משכת את לבי אליך” (והשורש הוא אָח למשפחה: להב, לבה, לבלב). – “סמכוני. עתה, במידת החולים, באשישי ענבים או באשישות סולת נקיה”. – “רפדוני. רפדו רפידתי סביבותי בתפּוחים לריח טוב, כדרך החולים, כי חולה אני לאהבתו, כי צמאתי לו פה בגלותי. רפידה לשון מצע היא, כמו (איוב מ"א) ירפד חרוץ עלי טיט”. – “מתרפקת. מתחברת על דודה, מודה שהיא חברתו ודבוקה בו. רפּק בלשון ערבי רפקתא – חבורה”. “אָריתי. לקטתי, והוא לשון משנה (שביעית א‘, ב’): מלא האורה וסלו חוצה לו; ואַף לשון מקרא (תהילים מ'): וארוּהָ בל עוברי דרך”. – "שגלשו. שנקרעו, גבּה מתורגם גלוש. כשהבהמות יורדות מן ההר, נמצא ההר נקרח וממורט מהן“. – “שעלים קטנים – כתוב חסר וא”ו, על שם שהיה נפרע ביַמים שנמדדו בשעלו של מקום” (ומובן שזהו דרוש-לשון בלבד).

הרוצה לכפול את הרע, יהגה בו וידבר עליו; ואילו המחשבה הטובה והדיבור הטוב מתישים כוחו של הרע. וידועה דרך חז“ל, שהיו אומרים שונאיהם של ישראל, מדי דבּרם באָסון וצרה. ואולי הרצון לתפּוס לשון נקיה, הוא שגרם לכפילות-המשמעות אשר למלים עבריות כגון ברך, קלס; אבל ייתכן גם שהשורש של אלה היה פּאראדוכּסאלי מעיקרו. רש”י משתמש בדין זה של היפּוך-הכוונה, לתועלתו. “נרדי נתן ריחו. חילוף להבאיש. בעוד שהשכינה בסיני, קילקלתי בעגל. ולשון חיבּה כתב הכתוב נתן ריחו ולא כתב הבאיש או הסריח, לפי שדיבר הכתוב בלשון נקיה”.

תפארתה של ההתאָמה בין דבר אחד ובין חברו המזומן לו בגזירה קדומה, ההנאָה האסתיטית שבהסתכלות בעצם היושב בבית-קיבּולו הטבעי, מוכּרות על-ידי רש"י בביאור זה: יושבות על מלאת. כל זה לשון נוי, לא בולטות יותר מדי, לא שוקעות, אלא יושבות על מלאת גומא שלהן… והוא לשון כל דבר שעשוי למלאות גומא העשויה לו למושב, כמו (שמות כ"ה) אַבני מלואים; ומלאת בו מלואת אבן

“ונסו הצללים. חטאנו כעגל, חטאנו במרגלים; ונסו הצללים – זכויות המגינות עלינו; פרקתי עולו”. עד כאן לשון רש“י. והשווה הרמב”ם ב“מורה”, חלק א', פרק מ“ג; “ופרשת כנפיך על אמתך, פירושו אצלי, פרוש סתרך על אמתך. ולפי זה העניין אצלי הושאל כנף לבורא יתברך וכן למלאָכים”. אברבנאל מוסיף: “בדרך אָמרו, בסתר עליון, בצל שדי יתלונן, לבאר שכל כנף באל ובמלאָכים עניינו הסתר”. וזוהי גם כוונת הברכה הכלולה בשם הפּרטי בצלאל, וכאן רש”י, בעיקבות חז"ל, שם את המצוות שאָדם עושה בחייו לצללי כנפי מלאָכים השומרים עליו.

המלה יה בצירוף שלהבת יה, מתפּרשת על-ידי רש“י במובן של גדולה ועוז, כמו עיר גדולה לאלוהים או הררי אל. ויש בשימוש זה הן מן הרגש הפּרימיטיבי, כי כל מה שהוא חזק ונורא יסוד אלוהי בו, והן מן הרעיון המאוחר, שפיתחוהו מקובלים, כי כל כוח, גם כוח השטן במשמע, הוא אלוהי לפי שרשו ומהותו. לשון רש”י: “אש שלהבת יה. רשפים של אש חזקה הבאָה מכוח שלהבת של גיהינום. טעם הזקף הגדול הנקוד על רשפּי מלמדני על תיבת אש שהיא דבוקה לשלהבת יה, לומר, אש של שלהבת יש”.

הדוגמאות המעטות שאָרינו להראות חוכמת הלשון אשר לרש“י, מובן שהן אינן אלא מעט אבקת-רוכל שנגרדה מהרי-בשמיו או שבלים בודדות שנתלשו מערימות חיטים שלו. ויותר מאשר בהערות לשוניות שלו, מתגלים בו כשרון-מלה ושכל-סיגנון שלו בשפת פּירושיו כשהיא דובבת לתומה. ואילו באנו להלל סיגנונו והרצאָתו של רש”י, לא היינו מוצאים להם שבח הוגן מפּסוקי הממתקים והמחמדים, מריחות השמנים והנרדים, שבזה שיר השירים גופו.

הינך יפה דודי אַף נעים. פירוש רש"י: “לא היופי שלי אלא שלך – אַתה הוא היפה”. אָכן, סוד היופי שוכן בתוך הנפש האוהבת והיא פורשת אותו כצעיף על-פני הנפש האהובה. מעולם לא אהב איש אשה, ולא אהבה אשה איש. ומה אהב גבר? אידיאַל וחלום, חזון שבלבו, יצירה אמנותית שבנשמתו. וכן האשה, אהוב תאהב גבר יליד-נשמתה, ולא גבר ממש. ההתאהבות הבאָה על אָדם, אפשר, איפוא, לקרוא לה עבודת אלילים, כלומר, שהיא שמה יצור בשר-ודם במקום אלוהים רוחניים. עבודת-אלילים זו, הטבע מאַשר אותה, כדי שיהא המין מתקיים; כי הטבע יש לו אידיאלים משלו, והתמדת-המין לא הקטן בהם.

מאַחר שגבר-אָדם הוא חיה מאריכת-ימים, שלא כזכַר-הדבורה המת בנשיקת-כלולות, החולשה הבאָה לו לאַחר זיווג מתרפּאת, הריקנות חוזרת ומתמלאת, וממעיין החיים עולים שוב דמיונות והזיות. האל שב ונולד מתוך האפר. עד שקם האל, כבר מת האליל. לא בלי חרטה ולא בלי ייסורים חלפה האהבה מן היצור הממשי שנתלתה בו עד-ארגיעה. האשה האהובה על בשרה ורוחה, או שנשתנתה בפועל או שנתגלו בה צדדים בלתי-ידועים עד הנה, וההזיה פגה; ובאמת, מעולם לא היה בה מה שראתה בה עין המתאַהב. ולעומת זה, האשה מוצאת כי כסות הגבר האוהב בידה, ולא הוא עצמו; קליפּתו, ולא תוכו. יש גבר באכזבותיו מדלג ומקפּץ מאשה אל אשה, עוזב אליל על-מנת להשתעבד אל אליל אַחר, בבקשו את האידיאַל שלו. ויש נכנע להרגל ולחובה, ונותן לאליליות ביטוי שהוא כשר בעיני שכנים וקרובים, דהיינו, שהוא שם ילד הנולד לו מרכז לאהבתו תחת האשה שנעשתה חסרת טעם-אהבה בשבילו; והאשה לובשת ערך חדש בעיניו, שכּן היא הכוהנת והמשרתת לילד, זה האליל הקטן שהוא עובדו כעת.

אַך אהבה גדולה על-כרחה טראגית היא. רוצה היא בבת-זוג באמת, בהגשמת החלום באמת, ולא בתחליף. והיא בוחרת לעצמה או מיתה או חירות לנדוד ולבקש התגלמות חדשה לחלומה. ואולם יש עוד דרך לשמירת האהבה ברעננותה, והיא דורשת התאַמצות שבגבורה. האהבה, מתוך אכזבתה באליליות שבהזדווגה אל יצור בשר-ודם יכולה לעלות ולהתקשר עם משהו יותר רחב, עם ספירה מספירות התרבות, עם חיי-אומה, עם המדע או הפּיוט, שיש להם קיום נצחי בחיק כלל החברה האנושית. היהודי בן-המסורת עומד מוכן לו כלי-ההעלאָה בשיר השירים לפי מדרשי חז“ל ופירוש רש”י, באהבת כנסת ישראל והקדוש-ברוך-הוא. ובאמת, השתיים יחד, אהבת האלוהים את האומה ואהבת האומה את אלוהיה, חיות בו כאחד, מהוות בו ביטוי עליון אחד לאהבת-המין התחתונה. תשוקת-האהבה שבנשמת איש-ישראל, היא המניבה את שפתי הרועה והרעיה. לשם כך אין צורך לצייר את הנשמה בדמות אַנדרוגינוס, או לומר עליה שהיא חצויה לזכר ונקבה. במקום הגבוה הזה, אפשר לצייר אותה בדמות במה ששתי נפשות החזון משחקות בה יחד.

ההעלאָה אינה ממיתה את היצר התחתון באָדם, פרט לנשמות חולות אחדות. לאַחר שטיפסה אהבת אישי-ישראל בסולם, והיא יושבת בדרגה האצילית של שיחה בין האומה ובין אלוהיה, חיי-משפחה שלו נמשכים כסדרם, והם חלק מחיי-האומה וצומת קטנה להם. והנה בחג, בזבח-פּסח, העליונים יורדים למטה. משל למה הדבר דומה? כאילו היהודי, בקיימו מצווה קלה מתרי“ג מצוות, היה רואה מתוכה ומסביב לה את הקולות והברקים של הר-סיני. ברחה האהבה המינית, דביקות-ההזיה שבין איש לאשתו, משום חקיקות הזמן הקשה בבשר, משום טרדות-פרנסה, משום הגסת-הלב שבהרגל. ופתאום, ביום מבורך אחד, נפקחות עיני הזוג לראות כי באָה להם עשירות-חיים שבמשפחה תחת שלהבת-החלום המבריקה, הבלתי-משועבדת. כלומר, המציאות הפשוטה, שבאה מאליה ולא התגעגעו עליה כלל, נראית מרובת גוונים ופלאים, דווקא משום ייסורים שבה ואַחריות שבה, מן האושר הנוצץ, הקל, המקווה. וממרומים, מן הספר, מאימרות שיר השירים, מן המחזה המסתורי שבנשמה (ערכהו רש"י בכתב), יורדת השפּעה ומאירה על ראש בעל ואשה. היא נעשית לו כנסת ישראל, יונה וחבצלת ורעיה, והוא נעשה לה לאלוהים, לאָב, לרועה, לתפוח נותן צל ופרי. הסגולות הלאומיות מעניקות טעם להידבקותם של ר' אַברהם פּשוט בשרה פשוטה בעיירה דוויה בפולין, של יעקב בן-העם ברחל בת-העם בבית-חומות בריאו-די-ג’נירו או ניו-יורק, של שלמה חלוץ בשולמית חלוצה בחיאַם אל-וליד למרגלות הרי-הגולן. כן בא תשלום לתחתונים על העמל הרוחני שעמלו בטפסם לסנסיני-התמר העליונים; כן שלהבת-יה (עיין הפירוש לעיל) גומלת טובה ל”כוח שלהבת של גיהינום", שגם הוא נחוץ וקדוש; כן התרבות משלמת שכר עדין ליצר, שמשרשיו היא יונקת תמיד, הגם שכל-מה שהיא עולה ומסתעפת, היא הולכת ומתרחקת ממנו.

הומרוס וזמנו

הרודוטוס אומר: “כסבור אני, הסיודוס והומרוס קדמוּני כדי ארבע מאות שנה, ולא יותר”. אפילו העגיל מספרו, ולא דייק, אין טעם לפקפק בדבריו. ומאחר שהסיודוס מחקה את הומרוס, כותב “מגנו של הירקלס” בנוסח “מגנו של אכילס”, זמנו של הומרוס נקבע בתחילת המאה התשיעית לפני הספירה המקובלת. והוא השם הראשון הידוע לנו בכל ספרות אירופה. אריסטו מעיד כי היו משוררים לפני הומרוס, אלא שאין אנו יודעים מי הם. משוררי־יוון שלאחריו, מאתיים שנה ויותר מפסיקות בינו לבינם, והם כולם מכירים בכתביו, לווים ממנו מוטיבים ותכנים. ולדוגמא: סאפו שרה על הלנה: אלקיאוס שר על חורבן־טרויה ונסיבותיו.

כך נושא הומרוס ראשו בבדידות בין קודמיו והבאים אחריו. כולי עלמא לא פליגי שהומרוס חי זמן אחרי המאורעות שהם נושא לשירתו, ושהוא מצא לפניו מזמורי־אגדה ששימשו סממנים למלאכתו. מסתבר שאותם מזמורי־האגדה היו דומים לבאלאדות העממיות שבאנגלו־סקוטית, שאין שם מחברן קרוי עליהן, והן עוברות מקריין לקריין, וכמה גירסאות לכל אחת מהן, והן מהללות מעשי־תקפם של מספר גיבורים, ומרובות הסתירות ביניהן: מה שבאלאדה אחת מייחסת לגיבור זה, באלאדה אחרת מייחסת לגיבור אחר. כך היו מתהלכים בתקופת חיי־הומרוס (להבדיל מן התקופה של שירת -הומרוס) מזמורים בנוסחאות שונים ובמשקלים שונים – משקלים קצרי־שורה, קלים, בלתי מורכבים, – וקריינים וזמרים היו מנעימים את המזמורים המקובלים במשתאות־נסיכים, אף לפני ריבבות־עם, בהתכנס היוונים מן עריהם וכפריהם בכינוסים דתיים ואתלטיים. העם כבר הכיר את גיבורי המזמורים, ואת האלים הפועלים בהם, אף את עיקר המאורעות המסופרים בהם. ולא היה המנעים צריך לבאר הרבה, והיתה לו רשות להאריך במאורע או לקצר במאורע, להוסיף או לגרוע, כרצונו. והעם לא שבע משמוע.

כשם שלא היה גבול מפריד בין קריין לזמרן, שכן היה הקריין מקריא בנעימה, מתוך פירוט במו אצבעות על כלי־מיתרים, כך לא היה גבול מפריד בין זמרן למשורר, שכּן היה הזמרן מחדש פסוקים, בוחר במו פרט אחד שבמזמור המקובל לסלסלו ולהרחיבו, כאשר עם רוחו.

משוררים נפגשו בכינוסי־עם ובחצרות־מלכים, למדו זה מזה, אף נתאחדו לבריתות, שכל אחת שומרת סודות מקצועיים שלה, ואינה מפקידה אותם לזרים. כך קמה מסורת מקצועית, אף תודעה מקצועית. בין אנשי־בריתו, שהם מומחים־לדבר וטעמם מפותח, יכול היה משורר להראות כוחו בצדדים טכניים שבמלאכתו – להרכיב משקלים, להמציא משקלים חדשים, לקבוע מונחים לארחי־שירה שונים, ולהורות הלכה בתשמישם של אותם הארחים.

בצד תרבות־השיר העממית, צמחה תרבות־שיר יחסנית, כשרה למלומדי־טעם.

מה עשה הומרוס? נטל את מזמורי־העם המרובים, המפוזרים, הפרועים, – ניכש קוציהם, שיעבד חומריהם לאחד ממשקלי־המשוררים המורכבים, משקל שכבר הגיע לרום־מדרגה ביד אחרים, והומרוס הוסיף שגב על שגבו. כשקספיר לעומת מארלו בשימוש השורה הלבנה בדרמה האנגלית, כן היה הומרוס לעומת קודמיו בשימוש ההכּסאמטר באפּוס היווני. ומנין לנו שהיו לו להומרוס קודמים בשימוש המשקל הזה? אנו מוצאים אצלו קטעים, כמו “הקטלוג הגיאוגראפי” ב“איליאס”, שהכניס אל שירו מן המוכן לפניו. הוא הקציע אותם הקטעים, החליקם בשביל שיהיו מתאימים להרצאתו, ושלח חוטים מתוך הרצאתו בשביל לקשור אותם אליה. אף־על־פי־כן, ניכר שלא חיברם. אילו חיברם, היו מלכתחילה צומחים מתוך מלאכתו. כפי שהם עומדים עכשיו, ניכר שהם הרכב־חוץ שנקלט, ולא גידול־פנים.

חוץ משני האֶפּוֹסִים הגדולים, ה“איליאס” וה“אודיסיאה”, מיוחסים להומרוס (והוכח: בטעות, מפני שאלו כתיבתם בתקופה מאוחרת) גם החיבורים “הימנונים הומריים” ו“מלחמות הצפרדעים עם העכברים”.

כמה מאנשי־יוון למדו את שני האפּוסים בחלקם, ויש גם במלואם, בעל־פה. בערי־יוון התרבותיות, היו הטובים שבקרייני־הומרוס מושכים כנסיות של אלפי איש.

חקירת הומרוס נפתחת כמעט עם לידת הפרוזה היוונית. תאגיניס איש ריהגיום (במאה השישים לפני הספירה המקובלת), ותלמידו מיטרודורוס, היו חלוצים בשדה־מחקר זה. אריסטארכוס איש סאמותריס, ראש הספריה באלכסנדריה (בשנת 150 לפני הספירה המקובלת), הוציא שתי מהדורות לשירת הומרוס, מוגהות על־פי כתבי־יד עתיקים. לפניו, אף הוא מן האלכסנדרונים, טרח זינודוטוס איש אפיזוס להעתיק את הומרוס מתוך כתבי־פאפירוס, שהיו גנוזים בעירבוביה. מלאכת זינודוטוס היתה לעזר לאריסטארכוס בקביעת הנוסחאות.

מחקר הומרוס לא פסק עד היום הזה. ישנה מין “ביקורת הומרוס” המקבילה ל“ביקורת המקרא”. ואם האחת קו לחברתה, יש לשער כי גם “ביקורת הומרוס”, גרעיני־אמת מעטים שבה מסתתרים תחת תילי־תילים של השערות הובְלות. גדולים גילוייה של הארכיאולוגיה ההומרית, ועל בחיר־הארכיאולוגים ההומריים – מלה בסוף מאמרנו זה.

אם־כי זמנו של הומרוס חל מאות־שנה לאחר המאורעות שהם מרצפת לשירתו, ימי־חייו נעוצים בסופה של אותה תקופת־גיבורים, המושרה בפיו, והוא מישש בידו שמץ מדרכיה. שבע ערים מתקוטטות עליו: כל אחת מהן אומרת “בי נולד המשורר”. הרי הן: איזמיר, רודס קולופון, סאלאמיס, כיאוס, ארגוס ואתיני. כמעט כל החוקרים, אתיניים אלכסנדרוניים ומודרניים, הם בדיעה אחת כי הוא היה בנה של מושבה יוונית באסיה הקטנה. מסורת־העם מציירת אותו כמשורר עיוור, שנדד מעיר לעיר, זימר פרקי־שיר בלוויית לירה שלו, ומצא לחמו בזימרתו.

ייתכן כי הומרוס את דוגמת־עצמו תיאר, בהעלותו ב“אודיסיאה” את המשורר דימוקוס, “האיש האלוהי”, שיזמר לפני שולחן אלקינואוס, מלך הפיאקים, ואודיסס רב־התלאות אורח שם, לאחר שנשברה רפסודתוֹ.

שָׁב גַּם הַכָּרוֹז וְהוֹבִיל אִתּוֹ הַמְּשׁוֹרֵר הִנְעִים

יְקָר לַמּוּזָה מֵרַבִּים, חִנַּנְתּוֹ גַם טוֹבָה גַם רָעָה;

אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֵּן לוֹ זִימְרָה מַנְעִימָה.

הֶעֱמִיד לוֹ פַּאנְטוֹנוֹאוֹס הַכִּסֵּא הַמְסֻמָּר בְּכֶסֶף

בְּאֶמְצַע הַמְּסֻבִּים וְנִשְׁעַן אֶל עַמּוּד אַדִּירִים בַּהֵיכָל.

תָּלָה הַכָּרוֹז לְרֹאשׁוֹ עַל יָתֵד תְּקוּעָה כִּנּוֹרוֹ,

כִּנּוֹר רַם־שִׁירָה, וְהֶעֱבִיר עָלָיו אֶת כַּפּוֹ לְתָפְשׂוֹ…

וְאַחֲרֵי אָכְלָם וּשְׁתוֹתָם, וְתַאֲוַת רַעֲבוֹנָם נִמְלְאָה,

עוֹרְרָה הַמּוּזָה הַמְּשׁוֹרֵר לְהַרְנִין אֲנָשִׁים גִּבּוֹרים.

בָּחַר שִׁירָה שֶׁעָלְתָה תְהִלָּתָהּ עַד גָּבְהֵי־שָּׁמַיִם,

סִפּוּר הַמְּדָנִים וְרִיב אֲכִילֶס בֶּן פַּלֶס וְאוֹדִיסֶס…

המשקל

אין לי ידיעה ביוונית ואני נתלה במומחים.

מאחר שנתגלגלו פרקי הומרוס מדור לדור ומיד ליד, ודאי שחלו בהם שינויים. מה טיב השינויים הללו? האם בעיקרי־דברים הם, אם בתגים קטנים, בתכונות שטחיות כגון בכתיב ובנגינה דיקדוקית?

מזל אחד לכתבי־הקודש של ישראל ולכתבי הומרוס, – שאף האחרונים נחשבו קודש, ומשום כך נשתמרה מסורת שלהם. השיבושים בהומרוס קלים הם, ורובם באים מהעתקת לשונות אחרות ללשון אטיקה, ששם בית הקריינות ההומרית ושם מרכז מסחר־הספרים היווני. אף יש והוחלפה מלה עתיקה, שנשתכח פירושה, במלה מובנת לדור מאוחר. תלמידי־חכמים אתיניים ואלכסנדרוניים עשו הרבה לתיקון השיבושים והשינויים, ומקום שלא הצליחו הם, יש ויצליח שם החוקר המודרני, שמפתחות ארכיאולוגיים בידו. למעלה שיערתי כי “ביקורת הומרוס” כמו “ביקורת המקרא”, מרובים בה המסופק והמוטעה, ואולם בפרט אחד, יד “ביקורת הומרוס” על העליונה. שירת כתבי־הקודש היא חופשית בערך, משקלה הוא סדר־צלילים לאוזן, הרכב של חזרות כלליות, ולא דבר שבמניין מדוייק. שירת הומרוס משקלה מנוי ומדוד. משום כך, נקל יותר לחוקרים להחזיר עטרתה של זו האחרונה ליושנה. אבל במשקל־הומרוס מלכודות פרושות לחוקר, שאין טעם פיוטי סוחרה לו.

ניקח לדוגמא את “השורה הלבנה” של שקספּיר. “שורה לבנה” זו עשויה פנטאמטר יאמבי בלתי־מחורז, דהיינו, חמש צלעות, כל צלע בת שתי הברות, והנגינה בהברת־הזוג ולא בהברת־הפרט. וסימנו: רך־עז, רך־עז. רץ־עז. רך־עז, רך־עז. שקספיר, ככל אשר הזקין, נעשה יותר חופשי בשימוש שורתו. יש ושם טרוכיי (עז־רך), במקום יאמבי (רך־עז), יש והתיר לעצמו ספונדיי (עז־עז), יש והוסיף הברה רכה בסוף השורה, ויש שהשמיט צלעות אחדות – הכל לפי הטעמת העניין ולפי המוסיקה ההגיונית־פנימית.

ההכּסאמטר ההומרי הוא מורכב פי־כמה מן השורה הלבנה שבאנגלית. כפי ששמו מעיד עליו, הוא עשוי שש צלעות, וסימנו: ארוך־קצר־קצר, ארוך־קצר־(קצר), ארוך־קצר, ארוך־קצר־קצר, ארוך־קצר־קצר, ארוך־קצר. אני סידרתי הסימן על דרך שעיקרו דאקטיל (ארוך־קצר־קצר), ואולם אפשר לסדרו אחרת, שיהא עיקרו אנאפסט (קצר־קצר־ארוך). כמו שקספיר בשורתו הלבנה, היה הומרוס רשאי וחופשי להכניס בהכסאמטר שלו שינויי־משקל קלים, תוספת קצר, השלמת קצר בשביל לעשות ספונדיי (ארוך־ארוך), המרת דאקטיל (ארוך־קצר־קצר) באמפיבראך (קצר־ארוך־קצר), וכדומה.

קרוב לוודאי ששורת־ההכּסאמטר (בת שש הצלעות) צמחה מתוך צירוף של שתי שורות־טרימטר (בנות שלוש צלעות). משום כך קטיעה (כלומר, הפסקה) לאחר שלוש הצלעות הראשונות היא טבעית. ואולם הומרוס מניח קטיעות גם בסוף שתי צלעות, אף ארבע צלעות, ואין מעכבו אלא רעיונו. מפני שהקריינים היו מנעימים השורות בנעימה בלוויית כלי־מיתרים, היתה המוסיקה מכסה על כמה פשעים ויוצאים־מן־הכלל במשפט־המשקל.

הקורא הנבון השגיח, אשר בדברי בשקספיר סימנתי סימנים של רך ועז, ובדברי בהומרוס סימנתי סימנים של קצר וארוך. והטעם הוא כי המשקל האנגלי נוטל היותו מצירופים של הברות מנוגנות ובלתי־מנוגנות, והמשקל היווני – מצירופים של הברות ארוכות־הזמן והברות קצרות־הזמן. השירה האנגלית, וכמותה השירה העברית החדשה, שמה שיטות־נגינה במקום שיטות־זמן. (אוזן־משורר תופסת משהו של זמן מתלווה לשיטת־נגינה, ומשהו של נגינה מתלווה לשיטת־זמן. והדברים עדינים.) ויש דבר שהוא ביניהם – זו שירתנו העברית־ספרדית, העושה בצירופים של חטף ושווא נע עם תנועה מלאה.

טרשניחובסקי, בתרגומו להומרוס, תפס הכּסאמטר מאוד חופשי, בהברה האשכנזית.

הלשון

לשון הומרוס היא מלאכותית. מאי משמע מלאכותית?

ראשית, שהיא לשון שבמסורת פיוטית, משמרת בה כמה מטבעות־לשון עתיקות או נשגבות, שאינן מצויות בשוק־החיים. אף יש והיא נגררת אחר “מליצה” במובן הנמוך, כלומר, צירופי מלים קבועות ועומדות – כיוון שאמרת האחת, מיד השניה מתגלגלת אחריה. מאופי זה, הם התארים החוזרים כמה פעמים: זאוס מכנס העבים, אאוס (השחר) ורוד־האצבעות, אודיסס רב־המזימות, אגממנון העוצר־בגברים, ועוד.

שנית, שהיא מורכבת, בכוונה וביודעים, ביד־אמן, מסיגנונות ולשונות שהם נמנים על ארחי־הבעה בני דורות שונים.

שלישית, כשם שאינה בת זמן אחד כך אינה בת מקום אחד. המשורר נודד היה, ולא נכנע לדיאלקט מקומי. הוא אסף וצירף את הלשונות של רבים מעממי יוון ועריה, כדי לשון אחת פיוטית־כללית. מתוך כך, נתעשרו אוצרותיו הלשוניים, אף אופשר לה לשירתו להיות מונעמת בפי קריינים בכל מושבות יוון, ולא במושב אחד בלבד.

בחינה ראשונה במלאכותיות נמצאת בכל שירה, שיש לה מסורת־דורות, ונושאיה יורשים זה את זה, לומדים זה מזה. עיינו בשירתנו הספרדית, ותמצאו הרבה ניבים וציורים, שהם משותפים להנגיד, בן־בגירול, משה בן־עזרא, הלוי. כמה מרוזטי נמצא בקיטס, כמה מקיטס נמצא בספנסר, כמה מספנסר בסידני וצ’וסר… לא נביאי־שקר בלבד גנבו דברים איש מריעהו, אלא גם נביאי־אמת, והזוכה מתקרב למדרגה המתוארת באגדה: “אלוהיכם גנב הוא…”

והואיל והזכרנו עניינים תנ“כיים בקשר עם מסורת ספרותית, נתעכב לשאול: לשון המקרא, שדיקדוקה כל־כך נוח להגיון, שהיא כה נעלה וצרופה, האם היתה מעולם לשון־עם? אין בלבי ספק כי היו זמנים והעם הבין את לשון־המקרא למישמע־אוזן בלבד, מבלי תרגום וביאור, וכי לשון־המקרא הושתתה על לשון־עם מדוברת. שאלתי היא: האם כך דיבר העם? האם לא היתה מסורת־מליצים לחוד ולשון־עם לחוד? אמר האחד: “כתשוני במכתש, ולא אסבור כי עם־הארץ בשוק השדקק לוא”ו המהפך… קישוט־סופרים הוא”.

בחינה שניה במלאכותיות, יש דוגמא לה בתקופתנו בתופעת מנדלי מוכר־ספרים העברי. מה עשה מנדלי? הוא ליקט וצירף וחיבר ולש לשונותיהם של מקרא, משנה, ילקוט, סידור־תפילה, משפחת אבן־תבון, שאלות־ותשובות רבניות וכתבי־יראים, כדי סיגנון אחד, הסיגנון המנדלאי, שהוא אב ובסיס לעברית החדשה.

בחינה שלישית במלאכותיות, דוגמא לה מנדלי מוכר־ספרים האידי. בעברית, צורך היה לו למנדלי לאחד לשונותיהם של תקופות שונות; באידית, צורך היה לו למנדלי לאחד לשונותיהם של מקומות שונים: מינסק, ווהלין, גאליציה, אוקראינה – עד היתה בידו שפה אידית שהיא ספרותית־כללית, לא דיאלקט שהוא מדובר בחבל אחד בלבד.

שפה מלאכותית יכולה להיות רעננה מאוד. באנגלית, יש לנו דוגמא נאה זו: צ’וסר חי בסביבה, שבה היו עליונים מדברים צרפתית, ותחתונים אנגלו־סאכּסית. והתחילו הלשונות חודרות זו לתוך זו, משמשות בעירבוביה בפיותיהם של הבריות. אבל תהליך האיחוד לא בא לידי־גמר, ומשוררים כתבו או צרפתית או אנגלו־סאכּסית. צ’וסר מה עשה? הוא לא חיכה לגמר־בישולה של ההתפתחות הטבעית (זה בא רק בימי שקספיר ואלישבעת). הוא קדם ונתן “הכשר” ספרותי ללשון המעורבת, הנלעגת, בכתבו בה שירתו. ובשירתו היה הפלא. נתמזגו שתי הלשונות, והיו לשפה אחת, היא השפה האנגלית של היום הזה. ובכל השירה האנגלית אין דבר יותר רענן, יותר אביבי, מפתיחת צ’וסר ל“מעשיות קאנטרבורי”.

שפה מלאכותית לפי הבחינות הנ"ל, גדולה ברכתה למשורר, שהוא יכול למזג ישן עם חדש, לקרב רחוקים, לעצב בריאות חדשות־בהחלט, לזווג זיווגים פוריים, לחזק עדין על־ידי הרכבתו בחזק – יתמשל ללותר בורבנק העושה בצמחים, לכימאי העושה במעבדתו, – לבחור בין סינונימים רבים ובין נטיות רבות. מה טוב לעברי המודרני, שהוא יכול לשיר, לשורר, לזמר, לרנן, לפייט, לנגן, להנעים, לפרוט, ללחן, לנהום ולהגות. (סופר טיפש משלשלן בזו אחר זו; סופר חכם בוחר את האחת שהיא כשרה לתפקידה). ושורש אחד בן הוראה אחת, כמה שימושים לו לפי צורך המשקל וריח־המחשבה: שר, אז ישיר משה, וישר, וישורר, שורר, פצח שיר, והוא – שיר, ופיו – שיר, הוא בשירו, בשירו, ועוד.

כל הבחינות האמורות, לשון־הומרוס היוונית עשירה בהן, גמישה בהן, משתעשעת בהן – ועושרה עצור, גמישותה מרקדת לפי ריתמוס נשגב, שעשועיה משועבדים למשמעת עצמית של רב־אמנים.

דרך המשל

המשל, במובן של השוואה פיוטית בין דבר לדבר, אצל הומרוס הוא לובש חשיבות לעצמו, כלומר, המשל עודף על מידת ההתאמה לנמשל, והוא משמש קישוט המוציא את השומע לרגע מן ההרצאה הסיפורית ומעכב אותו להתבונן בחזיון־טבע או בנימוס־אדם. לא בכל מקום כך, אבל בהרבה מקומות כך. משלים שהם ברכה לעצמם, מרובים הם ב“איליאס” מאשר ב“אודיסיאה”. והטעם הוא, שעלילת ה“אודיסיאה” מגרה יותר, מושכת יותר, וכל הפסקה אגב הרצאתה תהיה פוגמת; מה שאין כן ה“איליאס”, שהוא מסובך־העלילה וסואן בקרבות, ואוזן השומע תובעת רגעים של חליפת־אוויר.

מתרומם הומרוס במשלו, מתבונן בפרטי־תופעה לשמם, סוטה מסיפורו להתענג על מאשי־בראשית. סטייה מדעת היא, והמשורר מושל בה, ולא היא מושלת בו. קצב לסטייתו, התאפקות בתענוגו, לא יאריך ויעמוד בהם. שורות אחדות – והריהו שב אל מרוץ־סיפורו, וסוס־רכיבתו קוצף כמקודם.

צא וראה מה בין משלם של נביאי־ישראל למשלו של הומרוס. העברי קולע אל המטרה, ואין לפניו יותר ממטרתו. היווני יש לו עניין בנידנודיו של החץ העף כשהוא לעצמו. העברי מוליד המוני משלים מן הטבע, והזדקקותו לטבע היא כלאחר־יד; אם הוא מוסיף איזה פרט, הריהו מקצר במאוד־מאוד. אש־תוכחתו בוערת בו, ולא תיתן לו מנוחה; או שהוא נמשך אחר חזון־ניחומיו, ולא ייעצר.

 "אהיה בטל לישראל, יפרח כשושנה, ויך שורשיו כלבנון: ילכו יונקותיו –"

“שם גפני לשמה, ותאנתי לקצפה; חשוף חשפה, והשליך; הלבינו”שם גפני לשמה, ותאנתי לקצפה; חשוף חשפה, והשליך; הלבינו שריגיה". וכן גם בעל־התהילים. הסתכלותו בטבע – רק מלה־מלותיים: “אשר שם ציפורים יקננו, חסידה – ברושים ביתה”.

הומרוס היה מתעכב להגיד לנו, איך החסידה בונה ביתה בברושים.

הרי לדוגמא משל אחד (והוא כפול) מהומרוס:

מָשָׁל לְסִיעוֹת מְרֻבּוֹת, צִפֳּרִים בַּעֲלוֹת כָּנָף,

סִיעוֹת בְּנֵי עָגוּר אוֹ־אָז, בַּרְבּוּרִים אֲרֻכֵּי־הַצַּוָּאר

עַל נְאוֹת־דֶּשֶׁא בְּאֶסְיִיס, אֵצֶל קַאַאיסְטְרַס הָאוֹבֵל,

עָפִים לְכָאן וּלְכָאן, מַשִּׁיקִים כְּנָפַיִם בְּגִילָה,

פִּתְאוֹם יָשְׁבוּ בִּצְוָחָה, וּלְקוֹלָם יִבָּקַע הָאָחוּ –

כָּכָה הִתְנוֹדְדוּ, שָׁקְקוּ הֲמוֹנִים אַכַאִיִּים מִתְפָּרְצִים

מִן הָאֹהָלִים וְהַסְּפִינוֹת אֶל עֵמֶק סְקַאמַאנְדָרוֹס, וַתֵּהוֹם

נוֹרָא הָאָרֶץ מִתַּחַת רַגְלֵי הָעָם וְהַסּוּסִים.

וְעָמְדוּ בְּאָחוּ סְקַאמַאנְדָרוֹס, הַמַּעֲלֶה פְּרָחִים הֲמוֹנִים,

רַבִּים מְאֹד, רַבִּים כֶּעָלִים וְכַפְּרחִים לְעִתּוֹת בַּקַּיִץ.

כְּאוֹתָם הַזְּבוּבִים הַמְרֻבִּים הַבָּאִים הֲמוֹנִים וּצְפוּפִים,

אֲשֶׁר יִשְׁרְצוּ שֶׁרֶץ בְִּמִכְלְאוֹת־רוֹעִים עִם תְּקוּפַת

תּוֹר הַזָּמִיר, וְהַכְּבָלִים מְלֵאִים חָלָב עַד־שְׁפוֹתָם –

כָּכָה רַב מִסְפַּר הָאַכַאִיים יְפִי־הַמַּחְלְפוֹת, שֶׁעָרְכוּ.

בְּמִישׁוֹר סְקַאמַאנְדָרוֹס מוּל טְרוֹיִים שׁוֹאֲפִים שָׁם

לְכַלּוֹתָם.

האגדה ההומרית

נמסור במלים ספורות את האגדה ההומרות, ומובן שאין אלו אלא ראשי־פרקים, שאין בהם אף משהו מהוד־התיאור, מלכות־השיחה ושפע־הפרטים שבמקור.

בקחת פיליאום מלך פתיאה את בת־הים תיתיס לו לאשה, באו כל האלות והאלים להשתתף במשתה־החתונה. לא הוזמנה רק איריס, היא קטטה. היא באה מעליה, וזרקה בין הקרואים תפוח של זהב, ובו חקוק: “בשביל היפה באלות”. לא ידעו האלים להחליט בין אפרודיטה מעוררת־האהבה, אתינה נותנת־החוכמה, והֶרה אשת זאוס, גדול־האלים. עבר שם הרועה פאריס. החליטו לעשותו שופט.

אמרה לו הרה: “תן לי התפוח, ואעשה אותך מלך גדול”. אמרה לו אתינה: “תן לי התפוח, והיפה בבנות־האדם תהיה לך לאשה”. פאריס ראה לתת לה את התפוח לאפרודיטה.

היפה בבנות־האדם כבר היתה נשואה לאיש. היא הלנה אשת מיניליאוס, מלך לאחד מעממי יוון. אך אפרודיטה עוררה בה אהבה לרועה פאריס, והיא ברחה עימו אל איליון (טרויה).

ואגממנון, מלך ארץ־מיקנה העשירה, אח למינילאוס. כשמעו כי פריאם, מלך־טרויה, ובעלי־עצתו ממאנים למלא את בקשת אחיו להשיב את הלנה היפה (כי חשבו את הלנה פאר לעירם), נתמלא עברה. ודבר אגממנון תקיף על כל מלכי יוון. נאספו מלכי יוון כולם להילחם על טרויה. אודיסס מלך־איתאקה לא רצה לעזוב את אי־מולדתו וללכת אל המלחמה בטרויה הרחוקה, ועשה עצמו כמשתגע. אבל עורמתו לא עמדה לו, והיה מוכרח ללכת עם כל המלכים והגיבורים.

באו האכאיים (היוונים) בספינותיהם, וצרו על עיר טרויה שבאסיה הקטנה. אנשי טרויה פחדו לצאת מאחורי חומותיהם לקרב גלוי נגד היוונים, כי בין היוונים היה הגיבור אכילס, ולא יכול איש לעמוד כנגדו. אפילו לא הקטור, בן המלך פריאם, החזק שבאנשי טרויה. אכילס לקח אל היכלו שבויית־מלחמה וחת, הנערה בריסייס. אגמנון מלך מיקיני, ראש הלוחמנם היוונים, חמד בבריסייס, והוציא אותה מיד אכילס. על־כן כעס אכילס, ולא רצה להשתתף במלחמה.

עד כאן – ממה שמרומז מפי משוררים שהם נפשות פועלות בהומרוס, או ממה שמסופר במקורות אחרים, כגון, ה“איניאס” לווירגיל. כאן, בעצם, מתחיל סיפור ה“איליאס”: “שירי, בת־אלוה, חרון־אף אכילס…”

באין אכילס איתם, ניגפו היוונים לפני אנשי טרויה. אגממנון בה לפייס את אכילס במתנות, אף הבטיח להשיב לו את הנערה בריסייס. אבל אכילס לא רצה להתפייס. בא אל אכילס ידידו הטוב, פאטרוקלוס, ודיבר על לבו שישאיל לו, לפאטרוקלוס, את שריונו הנפלא, העשוי בידי אלים. פאטרוקלוס, לבוש שריון־אכילס, הראה גבורות, אך יד הקטור היתה בו. ויהי שריון אכילס נחלה להקטור. שמע אכילס על מות ידידו פאטרוקלוס, שכח ריבו עם אגממנון, ונשבע לעשות נקם בהקטור, מכה־ידידו. תיטיס, בת־הים, אמו של אכילס, השפיעה על האל וולקן שיעשה שריון חדש לאכילס, תחת השריון אשר לקח אותו הקטור בהכותו את פאטרוקלוס.

לבוש השריון החדש, נכנס אכילס למלחמה. הוא הורג את הקטור, וסוחב את גווייתו לפני שער טרויה לשומו לחרפה.

פּריאם, מלך־טרויה הזקן, בא בעצמו אל אוהל אכילס, לבקש את גוויית בנו. אכילס מתרכך ומציית לזקן. סיפור ה“איליאס” מסתיים באבל אנשי־טרויה על גיבורם הקטור, וכל טקס לווייתו.

מסובכת עלילת־הסיפור על־ידי התערבות אלים לצד זה או משנהו, והיא מרובת אימות ודמים.

מה היה בסופה של מלחמת היוונים על טרויה? הומרוס אינו מספר זאת ב“איליאס”, אך באפּוס השני שלו, ב“אודיסיאה”, הוא מוסר (מפי המשורר דימוקוס במשתה אלקיניאוס לכבוד אודיסס), כי טרויה נפלה על־ידי מזימה, חרָשה אודיסס הפיקח. היוונים עשו עצמם כמתייאשים מן המלחמה וכשבים באניותיהם. הם הניחו מחוץ לחומת טרויה סוס־עץ ענקי וחלול, ובו הצפינו את מבחר־גיבוריהם. אנשי טרויה שמחו על המתנה הזאת והכניסו אותה אל עירם, אם־כי היו מהם שפיקפקו לקבל מתנה מיד האויב. בלילה יצאו הגיבורים היוונים מבטן הסוס, הרגו בשומרי שערי טרויה, והציתו את העיר באש. אנשי יוון שבו בספינותיהם, עלו ליבשה, עברו את חלקת־השדה שבין החוף ובין העיר (זו החלקה ששימשה שדה־קטל מקודם), ונכנסו אל העיר להכות את אנשיה ולבוז בה.

ספר ה“אודיסיאה” אינו עוסק כל עיקר במלחמת־טרויה, חוץ מהזכירו אזכרות לה. הוא פותח במצב שבבית אודיסס שבאיתאקה, בהיות אודיסס בדרכו מטרויה הביתה, שנים על שנים. “חתנים”, אלו נסיכים פרוצים, אוכלים על שולחן אודיסס, זוללים מיטב־בהמותיו וסובאים יינותיו, מצווים על עבדי אודיסס ושיפחותיו כמו על שלהם. והתירוץ: הם רוצים להתחתן בפנלופה, היפה והאצילה, אשת אודיסס, כי אודיסס ודאי כבר מת. הם מתעקשים שהיא תבחר באחד מהם, אז יתפזרו. ואם לא – יוסיפו לכלות את הונו של אודיסס. הוא דוחה אותם מיום ליום, משנה לשנה. הוא אומרת שהיא תבחר באחד מהם, אחרי כלותה לארוג פרוכת לכבוד האלים. אך בכל לילה הוא סותרת את האריג, והארג אינו נגמר.

בינתיים גדל טלמאכוס בן־אודיסס, והוא (על־פי עצת האלה אתינה, המופיעה לפניו בדמות מורה זקן, מנטור) יוצא אל מלכי האיים הקרובים, אולי ישמע חדשה על אביו. אך הוא שב ריקם. הוא בטוח רק בזה שאיש לא שמע על מותו של אודיסס. אם כן, אפשר שאביו עוד חי.

מה היה עליו על אודיסס שנתעכב עשרים שנה בשובו מן המלחמה? הוא חטא לפוסידון, אלוהי־הים. ופיסיידון הביא עליו רוב תלאות וייסורים, ולבסוף מסר אותו ביד בת־הים (הנימפה) קאליפסו; זו כלאה אותה, באהבתה אותו, באחד האיים ולא נתנתהו ללכת. לאחר שבע שנים הוכרחה לשחרר אותו, על־פי מצוות זאוס גדול־האלים ביד שליחי הרמס.

אודיסס יצא ברפסודה; פוסידון גורם שהרפסודה תיהרס. אודיסס עולה בעירום ובחוסר־כל על יבשה אחת, ובת המלך אלקיָנואוס, שיצאה עם נערותיה לכבס, מוצאת אותו, ומייעצת אותו לבוא אל היכל אביה. לפני המלך אלקינואוס מספר אודיסס את כל הקורות אותו, מאז עזבו את טרויה ועד הגיעו אל האי של בת־הים, קאליפסו. הוא מספר על־דבר הקיקלופים, וזה הענק בעל העין האחת פוליפימוס אשר רוצץ גולגלתם של כמה מאנשי אודיסס, ואיך עיוור אודיסס את עיניו של הענק, ונמלט; על־דבר האי של הקוסמת קירקי, ואיך הפכה קירקי את אנשיו לחזירי־בר, עד שהכריח אותה אודיסס להשיב להם צורת־אדם; אל הצור, שם יושבות הסירנות, ובקולן המתוק הן מושכות ספנים אל מיתתם; על המעבר המסוכן בין סקילה בת מאות הראשים, ובין כאריבדס המוצצת אל לועה כל ספינה עוברת; ולבסוף איך מתו כל אנשיו עד־אחד מפני ששחטו מן הבקר הקדוש אשר לאפולון, אלוהי־השמש.

המלך אלקינואוס נותן לאודיסס ספינה עם אנשים, ואודיסס מגיע אל אי מולדתו וביתו, איתאקה. מכירים בו רק שלושה: אומנתו הזקנה; הכלב ארגוס, שהוא זקן עד שכמעט אין בו כוח לעמוד, אף־על־פי־כן הוא קם וזוחל אל אדוניו להביע שמחתו; ורועה־החזירים הנאמן, אומיאוס.

על־פי מחשבה שניתנה בה מן האלה אתיני, מודיעה פנלופה, כי הנה היא גומרת את אריגתה, והיא תבחר לאיש לה את הגבר אשר יוכל לירות, דרך חורי להבי־גרזינים העומדים בשורה, אל מטרה אחת, במו קשת־אוריטוס (זו קשת שרק אודיסס יכול לדרוך אותה). כל ה“חתנים” מנסים לדרוך הקשת, ואינם יכולים. אודיסס היושב שם, מתחפש כעני וסובל עלבונות ומהלומות מן ה“חתנים” רעי־הלב, מבקש רשות לנסות ידו בקשת. ה“חתנים” לא היו נותנים לו, אבל טלמאכוס, אשר עתה כוחו כוח־גברים, אומר כי הוא המחליט מי ינסה קשת־אביו ומי לא ינסה. אודיסס דורך הקשת, קולע את המטרה דרך כל חורי־הגרזינים; אז הוא מכוון החיצים כנגד ה“חתנים” אשר היו מכלים הונו ומתפללים על אובדנו כל אותן השנים, והוא הורג אותם אחד־אחד.

הוא מתוודע לאביו הישיש, ליארטס, ולאשתו פנלופה (על־פי צלקת בבשרו מנשיכת חזיר־בר בימי־נעוריו), ושב למלוך בעירו.

אפלטון ו“השגעון האלוהי”

אפלטון, בדו־שיח אחד, עושה את הומירוס כלונס לקשור בו הוכחתו, כי השירה אינה ילידת המחשבה הנורמאלית כי־אם בת ל“שגעון אלוהי”, להשראת־שכינה, למגעו של רוח־הקודש.

יוֹן היה מצטיין בהקראת הומרוס והסברת הומרוס. לא היה לו כשרון להקריא ולהסביר שום משורר אחר. סוקרטס שואל את איך הוא יודע להסביר פרטיהם של כמה מיני מלאכוֹת הנזכרות בהומרוס. ויוֹן הרי אינו לא נגר, לא ספן, לא צבּע, והוא חוזר ושואל אותה השאלה על הומרוס עצמו: איך ידע הומרוס לשים מלים נכונות בפי קברניט בעת סופה, והמשורר אינו מומחה בהליכות־ספינה? איך הוא יודע מה נגר וחייט ושאר בעלי־מלאכה עושים, והוא לא אחד מהם?

אין ביאור אלא השראת־אלים. דיבר הומרוס מתוך שגעון אלוהי, ולא ידע מה דיבר. ושמץ מאותו שגעון נאצל על הקריין יוֹן, על־כן הוא יכול להקריא ולהסביר את הומרוס. כשרונו של יוֹן בא לו מהתלהבותו מהומרוס, מהיותו נדלק משגעונו של המשורר. קצת מהשראת־הומרוס נאצלת על יוֹן, וקצת מהשראת־יוֹן נאצלת על הקהל השומע, עד שגם זה הקהל, בהקשיבו ליוֹן, מתחיל להבין את הומרוס ולהתלהב ממנו…

אם נשים את התעוררות התת־ידע במקום השראה ממרומים, רעיונו של אפלטון הוא מודרני למדי. שמורים בתת־ידע זכרונות מכל מה שעבר על אדם. התעוררות, היא שמקפיצה כל פרט שבזכרון שיפול במקומו הנכון בתהלוכה השירית, אף מחוללת בו שינוי־צורה, שיהא אורח־השיר יכול לקבלו.

אפלטון, שמשורר היה, ודאי שידע גם כמה מן היגיעה צריך להילוות אל ה“השראה”, ומה־גם בשירה כגון זו של הומרוס, שיסודותיה מלוכדים למו אחדות שגיבה מתוך ריבוי לשונות ונוסחאות.

אריסטו ו“האחדויות”

קרה לאריסטו מה שקרה בימינו לאחד־העם.

אחד־העם פלט מלה: “מרכז רוחני”, הוא ביאר, וחזר וביאר, כי לא נתכוון שארץ ישראל תהיה רוחנית בלבד, בלי בשר ודם, אלא רוח מתלבשת בערים וכפרים וחקלאות ובתי־חרושת ובתי־משפט, וכל הנחוץ ליישוב־אדם. אם־כן, מה ההדגשה על “רוחני”? שיהודי ארגנטינה וארצות־הברית לא יוכלו למצוא פרנסתם החומרית מארץ ישראל, והארץ לא תהיה להם אלא מקור של הנאה רוחנית, השפעה רוחנית…

אחרי כל הביאורים והגדרים, המימרה של אחד־העם, בהיפוך לכוונת בעליה, עודה משמשמת סיסמה לכל הרוצים למעט את דמותנו הלאומית, להצר את צעדינו בהתיישבות, ולעשות את הר־ציון בית־מדרש למליצות “נביאיות” שאין עימהן הגשמה.

אריסטו פלט מלה: “אחדות”, כלומר, חייב חיבור ספרותי לשמור שלושה מיני אחדות: אחדות של נושא, אחדות של מקום, אחדות של זמן.

אבריפדס היה בראשונים ששיוו למחזותיהם אופי של חתך־חיים כדומה לחיי השוק, במקום פיאורו של גיבור אגדי אחד. קמו אחריהם מבקרים וצעקו: הרי הוא ותלמידיו עוברים את מצוות האחדות האריסטוטלית ביחס לנושא. כשבא שקספיר, ובתוך כל מחזה ומחזה שלו החליף זמנים ומראות ביד רחבה, אמרו עליו פיראנטים: אחדות־זמן ואחדות־מקום, מיסודו של אריסטו, היכן הם?

והאמת היא, כי חלו השפלה ועיוות־מובן לגבי דברי־אריסטו. שהדברים על “אחדות” נתפרשו שלא כהלכה כבר בימי חייו של אומרם – לכך יש לנו עדות אריסטו עצמו, שהוא מבאר וחוזר ומבאר:

“אחדות־נושא” אין פירושו שהסופר לוקח־לו גיבור אחד וחורז על שמו של הגיבור כל מה שאירע לו. לשון אריסטו: “הרי אין־סוף של דברים יכולים לקרות את האיש הזה, ומהם אי־אפשר להביא אותם לידי אחדות. כמו־כן, ישנם כמה דברים שאיש אחד עושה אותם, ואין הם מצטרפים לפעולה אחת”. לא זו הוא “אחדות־זמן” שמצמצמים את המעשה ליום או לשלושה ימים רצופים. כמו שיש דברים שהם באים בזמן אחד, ואין קשר ביניהם, כך יש דברים שהם באים בזה אחר זה, ואין המאוחרים מתקשרים עם הקודמים בשרשרת סיבתית. לא זו היא “אחדות־המקום” שכל המאורעות מתחוללים בנוף אחד. אלא – חייב חיבור פיוטי להיות אחד במובן של שלומות אורגאנית, כיצור הזה שכל איבריו מסייעים איש לריעהו במילוי התפקידים החיוניים של היצור כולו. חיבור פיוטי, דינו שיהיו בו ראשית, אמצע וסוף.

ואריסטו מעמיד את הומרוס למופת. אגב־כך הוא מוסר את תמצית שני האפּוסים ההומריים.

לא סיפר הומרוס ב“איליאס” את כל המאורעות של מלחמת האכאיים על איליון (טרויה), ואפילו לא את כל המוצאות את אכילס. סיפור ה“איליאס” מצטמצם בעובדה אחת: חרון־אף אכילס. מתוך שורש זה, מתפתח השיר לענפיו, לומר לנו: מה גרם לחרון־אפו של אכילס, איך משך ידו מן המלחמה בגלל זה, ואיך נדחף בכל־זאת להיכנס למלחמה, וחמתו עודה בוערת בו ומתבטאת באורח־מלחמתו, ואיך לבסוף שככה חמתו, ונתרצה לבריות ולאלים. אף סיפור ה“אודיסיאה” הוא פשוט מאוד: אדם, שהוא מרוחק מביתו ומולדתו, מתגעגע לשוב אליהם, אלא שהאלים עוצרים בעדו, והוא נתון להרפתקאות קשות. ובינתיים, באי־מולדתו, זדים מכלים רכושו, ואומרים לקחת את אשתו. אחרית־דבר: הוא שב, ועשה נקם בזדים.

הומרוס משמש לאריסטו גם יתד לקשור בה רעיון זה: מה בין כותב דברי־הימים למשורר? כותב דברי־הימים הוא עבד למקרה. כל מה שנפל במקרה בקרב־עמים אחד, בפרק־חייו של אדם – אותו הוא מיועד לספר, ואפילו אין המקרים מתקשרים בקשר הדדי. המשורר בוחר מן המקרים, ומשאיל למקרים מדמיונו. הוא מבטא את עיקרם של דברים, מה שמתחייב מטבעם, מה שמוכרח להתהוות בגזירה פנימית שלהם. משום כך, יש והמשורר מלמד אותנו בהילכות־היסטוריה יותר ממה שמלמדנו כותב דברי־הימים. ציור־המשורר הוא ארכי־טיפוס למאורעות־הזמן. מה שהזמן נותן מתוך עירבוב כמה יסודות זרים ובלתי־מהותיים, המשורר נותן בטוהר, כלומר, מתוך חוקיותם של דברים. אי־התאמה בין ציור־שבכתב לעובדה ממשית הוא גנאי לכותב דברי־הימים, ולא גנאי למשורר. גנאי למורר: חוסר־הכוח לצייר את שהוא מתכוון לצייר.

חיבור פיוטי, בשביל שיהיה יפה, אומר אריסטו, צריך שיהיה גם בעל סדר וגם בעל גודל מסויים. אם הוא קטן יותר מדי, הרי חלקיו מיטשטשים לעינינו, ואין סדרם ניכר. מאידך גיסא, אם הוא גדול יותר מדי, הרי רק צד אחד או חלק אחד שלו נתפס אל־ידינו, ושוב אנחנו מפסידים את הסדר הכללי של חלקיו.

חיבור שהוא בעל אופי גדול, וחלקיו מתאימים למידותיו, יכול להרשות לעצמו הפרעות שהן קטלניות לגבי חיבור בעל אופי קטן. לשון־אריסטו: “ההירואי (ההכּסאמטר) הוא הנכבד והכבד במיני המשקל, וזה שנותן לו כוח לסבול מלים זרות, משלים זרים”.

תרגומים אנגליים

מתיו ארנולד מנה שבחיו של הומרוס וגילה חולשותיהם של מתרגמי הומרוס אנגלית, בזו הלשון:

“הומרוס הוא מהיר בתנועה שלו, הומרוס הוא פשוט במלים וסיגנון שלו, הומרוס הוא תם ברעיונותיו, הומרוס הוא אציל באורח שלו. קאופר אינו מוסר אותו כעובן, מפני שהוא איטי בתנועתו ומרחיב בסיגנונו; פּופּ אינו מוסר אותו כהוגן, מפני שהוא מלאכותי הן בסיגנונו הן במלותיו; צ’פמן אינו מוסר אותו כהוגן, מפני שהוא פנטסטי ברעיונותיו; מר ניומן אינו מוסרו כהוגן, מפני שהוא משונה במלותיו ובלתי־אציל באורח שלו”.

עוד הוא אומר: בין קאופר להומרוס עומד הערפל של האורח המורחב, נטלהו קאופר ממילטון – אורח שהוא זר למהירות השטף ההומרית; בין פּופּ להומרוס עומד הערפל של האורח הספרותי־מלאכותי אשר לפּופּ – אורח שהוא זר לפשטות ההומרית; בין צ’פמן להומרוס עומד הערפל של עושר־הדמיון, נתברכה בו תקופת המלכה אלישבעת – עושר שהוא זר ליושר־הלב ותמימות־ההגיון אשר להומרוס; ובין מר ניומן והומרוס עומד ערפל, חושך מצרים, כי נוסח מר ניומן הוא בלתי־אציל בהחלט, בשעה שהומרוס כולו אצילות. (ניומן השתמש במשקל “יאנקי דודל” בלי חרוזים. סיגנונו נפוח, ולא היינו מזכירים אותו, אילולא שימש מסמר לדברי ארנולד).

צדק מתיא ארנולד רק ביחס לבן־דודו, ניומן. לא התחשב ארנולד עם הכלל: “דור דור וסיגנונו”. הליטוש המלאכותי והמונטוניות של חמישה יאמבים טהורים, לא הקימו בין מעריצי פּופּ בשעתם ובין הומרוס, אותו החיץ שהם מקימים בינינו ובין הומרוס.

קיטס, שאין כמותו במשוררים לשלימות־יופי, הוקסם מתרגום צ’פמן, עד כדי חברו אותה סוניטה מפורסמת: “בהביטי לראשונה בהומרוס של צ’פמן”. צ’פמן טעמו שמור בו עד היום הזה, אם־כי הוא בגדר מותרות ספרותיות.

עוד תרגומים הם: של בראיינט האמריקאי – עצור וקריר – ושל וויליאם מוריס – מתוק וחלק. ודאי, מבחינת הרוחב ההומרי, היה וויליאם מוריס ראוי להיות מתרגמו. והוא גם עשה בהידור, אלא שלשונו היא בשילת־תרבות יתר על המידה, והוא נוטה להעמיס את המקור בעושר לא־לו.

ישנם גם תרגומים בפרוזה, כגון של בוטשר ולאנג, ועיקרם, תרגיל בלמדנות. נסיונות מעניינים בפרוזה הם של סמואל באטלר, שכוונתו להביא את הומרוס לידי מודרניות חריפה, ושל וו. ה. ד. ראַוז, ש“אודיסיאה” שלו תפסה לשון־שוק המונית אף עשירה (הוצאת “מודרן אייג'”). ואיני סח כאן על עיבודים לילדים, שאין להם קץ.

להנאת הקורא סתם, דומני שקשה למצוא טוב מתרגום־קאופר. קאופר שמר בו משהו מן הדיוק ההגיוני של “המשוררים המטאפיסיים” בני המאה הי"ז, אף נפתחו לפניו האופקים של שירת הרומאנטיקה האנגלית; ואם אין הוא נותן לפנינו את הומרוס היווני, הרי הוא נותן לפנינו הומרוס אנגלי מתאפק וגרעיני תוך־כדי־רחבותו.

התרגום העברי

מכמה בחינות אין כלשון העברית ראויה להיות לשון־תרגום להומרוס. העברית המקראית והיוונית ההומרית, בת אסיה הקטנה, קירבת־זמן וקירבת־מקום ביניהן. בשתיהן מתגלה רוח־האדם בגבורתה הפרימיטיבית ובנימוסיה היסודיים (טרם כוסו עיטופי־דרוש ונכבלו במסורות שניות). כזו כן זו היא ביטוי לנשמת אומה גדולה, קדמונית, לחוף ים התיכון תשכון.

ובשם שאנו מכירים במה שמשותף לשתיהן, עלינו להכיר במה שמבדיל בינותם. היוונית בל ידעה זלעפות־מדבר ואין בלבה מורא ה' צבאות: פחדה הוא פחד אסון, פחדה הוא פחד אסון, פחד עונש, פחד מפני גורל גזור מראש – אבל לא פחד האבדון המוסרי. העברי הגה בבריאת־העולם, כלומר, הוא כאילו העמיד כוח שופט מחוץ־לעולם, וביקש צידוק לנפשו, לאומה, לעולם כולו, בפני אלוהים אין־סופיים ואלוהים נצחיים. היווני המתואר בהומרוס, אליו מוגבלים כשם שנוף־מולדתו מוגבל. ומה נוף־מולדתו? עיר קטנה, ומלך בה, על־גבי אי או באצבע־יבָּשה, על חוף מפרץ־ים, והשדות מוריקים על־יד העיר, גבעות עוטרים את תחום־השדות, ועל אחת הגבעות במה לאל המקומי. ועם יווני זה מפליג בים, אך הרחיק־מה, הוא מוצא אי כדומה לשלו ועיר כדומה לשלו. מלחמת־טרויה בגלל הלנה היפה, זיעזעה את עולמו של היווני ההומרי, הרחיבה את שטח עלילותיו והרפתקאותיו, אבל לא עשתה מהפכה שרשית ברוחו.

האלים ההומריים הם אנתרופומורפיים בהחלט. מיני בני־אדם הם, יתר־קומה להם ויתר־גבורה להם; יכולים הם גם לפשוט צורה וללבוש צורה; אך לעולם צידקת־אדם וחולשת־אדם בהם. אין הם בוראי־עולם; נמצאים הם בתוך העולם. האמונה ההומרית היא צרופה לגבי האליליות המצרית והאליליות הבבלית־כנענית. כבר אין בה עבודה לצורות החיה והבהמה, אם בגופן, אם בצלמן, אם בפלג־צלמן, דהיינו, אליל שגופו אדם וראשו נשר, או שמטבורו ומעלה הוא אדם ומטבורו ומטה הוא תיש, וכדומה. דמויות כאלו עודן נמצאות על אפסי־התודעה, כגון הקנטברוס, שהוא מורכב סוס־ואדם יחד; אבל אין הן נעבדות עבודת־קודש.

בספירה הדתית, התנ“ך והומרוס נפגשים רק במקום שהתנ”ך משמר בלשונו צורות הגשמה קדמוניות. אלא, מה שבתנ"ך הוא שריד מתקופה שחלפה, או מליצה, אופן־ביטוי, בהומריס היא היא האמונה עצמה. נפגשים גם הם בנמוך שבאפני־העבודה, בהקרבת קרבנות.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי מעיד, כי הוא עמד על הסוד ועל חרדת־הנפש שבזבח־קרבנות בישראל, רק עם קריאת הומרוס בתרגום טשרניחובסקי. מה טעם? – לבו של הלומד העברי גם בפרשות־הקרבנות שבמקרא ובהילכות־קרבנות שבתלמוד; המלים והסוגיות נתרוקנו בשבילו מרוב מישמוש בהן. ואולם בקראו פרשת־קרבנות בתוך הסביבה ההומרית, הנכרית, מיד עבודת־הכוהנים הישראלית מתחדשת עליו, והוא מגיע אל חקר צפונותיה.

תיאור זבח אחד ב“איליאס”:

וּכְשֶׁבָּאוּ לְאֹהֶל בֶּן־אֶטְרֶס, וַיִזְבַּח לְמַעֲנָם

זֶבַח פַּר בֵּן חָמֵשׁ שָׁנִים לְזֵיאוּס הָאַדִיר,

הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ שׁוֹר־פַּר אֲגַמֶּמְנוֹן הָעוֹצֵר בַּגּוֹיִים.

פָּשְׁטוּ אֶת עוֹרוֹ מִמֶּנוּ, אֵבָרִים אֵבָרִים פֵּרְקוּהוּ,

אַף נִתְּחוּהוּ יָפֶה לִנְתָחִים, וַיְּשִׂימוּם עַל שַׁפּוּדִים,

וְצָלוּם בִּזְהִירוּת יְתֵרָה וַיְסִירוּם מֵעַל פְּנֵי הַמּוֹקֵד…

אם לא בשטח התפיסה הדתית, הרי בשטח ההרצאה הסיפורית, יכול מתרגם־הומרוס העברי להסתפק יפה־יפה מן התנ“ך. פשטות ושגב של הסיפור ההומרי, מה נאה לו מפשטות ושגב שבאורח הסיפור התנ”כי?

הומרוס, כמו התנ“ך, מחבב רשימות: קטלוג גיאוגראפי של גבולות עמים ושבטים; שרשרת־יוחסין, בנוסח: אלה תולדות… פלוני הוליד את אלמוני, אלמוני הוליד את פלמוני… וגומר; מנין מתנות; בתנ”ך – מנחות שלוחות מֵעֵשָׂו אל יעקב, נידבת שבט ומשפחה למשכּן; בהומרוס – מנחות מובטחות מן המלך אגממנון אל אכילס, לכפר פניו של הגיבור, בשביל שישוב אל המלחמה: שבע מנורות, עשרים דוודים, עשרה כיברי־זהב, שנים־עשר סוסים מסוסי־המלך, שכל אחד מהם זכה בפרס במרוץ־הסוסים… שלוש ספינות עמוסות מעשה־זהב ומעשה־ברונזה ובגדי־יקר, ממלקוח העיר טרויה לאחר שתילכד…

(מאחד שכתבי הומרוס נחשבו קדושים ובני־סמך, שימשו גבולות עמים, המתוארים בהם, עניין למשא־ומתן פוליטי בין עמים שכנים, ודמיונו בימינו: סיוע שהתנ"ך נותן לנו בדרשנו גבולות צודקים לארץ־ישראל.)

ההרצאה התנ“כית נאה להומרוס, אך אין היא מקיפה את כולו. אמנם, מבחינה דתית, הומרוס הוא פרימיטיבי לעומת התנ”ך; אבל מבחינת ההתפתחות הספרותית, התנ"ך הוא פרימיטיבי לעומת הומרוס. כבר אמרנו שלשון הומרוס מורכבת מלשונותיהם של כמה דורות וכמה חבלי־ארץ, מלבד מה שהיא יודעת משקל פיוטי מורכב. ובכאן עדיף כוחה של העברית החדשה, שאף היא בת־הרכבה היא, ומרובות שיכבות־זמן שלה, ותרומות לה מאקלימים שונים. ואשר למשקל פיוטי, הרי נסיונות כל אירופה לפניה.

ושאול טשרניחובסקי, המשורר העברי החדש, שליח־ההשגחה היה, בחיר־הבחירים, לתרגם את הומרוס עברית. במי זולתו, בכל תולדותינו, נמצאו הסגולות הללו: ידיעת יוונית ולשונות־אירופּה החדשות; למדנות שקדנית; חיבה לשירה קדמונית, לאגדות־קדומים; הידבקות כמעט אטאוויסטית באלים מצריים, בבליים כנעניים; יושר־לב (ובשירה פירושו ישרות־מלאכה); פשטות־אופי (ובעבודת־תרגום, פירושה פשטות־גישה, כנות־מגע שאינה מוסיפה ואינה גורעת); תרבות גדולה, שהיא אינטימית עם האוצרות הקלאסיים אשר לאנושיות; ועם זה – נסיון עצום בשירה עברית, בכל מיני משקלים ותכנים, שליטה במיכמני הלשון לרבדיה ואופניה.

נוסיף ונאמר: שירת־טשרניחובסקי המקורית, סגולות הומריות בה; המרחב האפי; ההנאה ממראות־העולם, אם בתהליכי־טבע עם בתהליכי מלאכת־אנוש, ותהא זו המלאכה הפשוטה־שבפשוטות: תפירת־סנדל, תיקונה של כף שבורה, הכנת לביבות, האכלת עופות; ההנאה מטקס דתי רענן; בניין־סוכה, קטיפת־ערבות, מים שלנו; אהבת גבורות־גיבורים ו“תרועת שופרות־קרב”; גיאות על תפקיד המשורר, זה “האדם האלוהי” (בכינויו של הומרוס).

לא לחינם אחזה שכינת השירה העברית בציצית־ראשו של שאול טשרניחובסקי, וציוותה עליו: “קום, תרגם את הומרוס עברית”.

ולא ייפלא בעיני עם יתברר כי הדחיפה הראשונה לעבודת־התרגום באה לו ממחברת עברית קטנה, שנפלה בידו בילדותו. היא: “הריסות טריא” (ריש קמוצה, יו"ד פתוחה), למיכה יוסף כהן לבנזון, מחברת־מיכ"ל היא תרגום לשני פרקים מתוך האפוס “איניאס” להמשורר הרומי ווירג’יל, והיא מספרת דבר הכנסת סוס־העץ לאיליון (טרויה), והגיבורים האכאיים (היוונים) מסתתרים בתוכו, ובלילה הם יוצאים, מציתים את העיר, שוברים שעריה ומאותתים לאחיהם באניות שישובו, כי העיר פרוצה לפניהם. (בעלילת ווירג’יל, אחד מאנשי־טרויה שנמלט הוא איניאס, מייסד רומא).

דבר מיכ"ל בהקדמתו: “קינאתי לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו, שהיו לנו בימי קדם, וערבתי את לבי לקרבה אל המלאכה”.

בית אחד ממלאכתו:

אָז יְדַי צִינוֹן בֶּטֶן הַסּוּס פָּתָחוּ

וַיָּקִיא וַיִּפְלֹט הַנְּסִיכִים וְכֵלֵימוֹ;

וְשִׁכּוֹרֵי חֵמָה לִקְרַאת לֶחֶם שָׂמָחוּ,

בַּחוּצוֹת הִתְהוֹלָלוּ, גַּם אוֹלִיס בֵּינֵימוֹ;

חַלְלֵי חַרְבָּם נָפְלוּ הַשׁוֹמְרִים בַּלַּיִל –

הַטְּרָיִים הוֹזִים, עוֹד שֵׁנָה עַל עַיִן,

וּסְרוּחִים עַל עַרְשׁוֹתָם, הֲלוּמֵי יַיִן;

וּצְבָא יָוָן בָּא בַּשַּׁעַר, כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל.

ונשווה־נא קטע זה מתרגום מיכ“ל ל”איניאס“, עם קטע מתרגום טשרניחובסקי ל”איליאס“, ונשכיל כי המרחק ביניהם הוא לא המרחק שישנו בין הומרוס היווני לווירג’יל הרומי, כי־אם כיברת הארץ, אותה עברה העברית בהתפתחותה מימי אד”ם ומיכ"ל בווילנה ועד ימי ביאליק וטשרניחובסקי בתל־אביב.

העניין: שביתת־נשק ארעית. הוכרזה למען תת זמן להסיר את פגרי החללים משני הצדדים:

שֶׁמֶשׁ בְּגִיחוֹ שָּׁמָיְמָה מִמְצוּלוֹת יָם הָאוֹקְיָנוּס,

יָם רְחַב־יָדַיִם וְשׁוֹקֵט בִּזְרָמָיו, וְנוֹגֵהַּ מִקַּרְנָיו,

נָגַע בַּשְּׁדֵמָה, שָּׁם נִפְגְּשׁוּ גְבָרִים בִּגְבָרִים בַּשָׂדֶה.

קַשֶׁה מְאֹד הָיָה לְהַכִּיר מִי הֵמָּה הַפְּגָרִים הַמֵּתִים,

שָׁפְכוּ עֲלֵיהֶם הַמַּיִם לְהָסִיר אֶת כִּתְמֵי הַדָּמִים,

וְשָׂמוּם עַל פְּנֵי הָעֲגָלוֹת, וּדְמָעוֹת עֲלֵיהֶם שָׁפָכוּ,

אוּלָם פְּרִיאַמוֹס הוּא אָסַר עֲלֵיהֶם הַבְּכִיָה; מַחֲרִישִׁים

שָׂמוּ הַפְּגָרִים עַל עֲצֵי הַמּוֹקֵד, וְאִם נַפְשָׁם אֲבֵלָה,

שָׂרְפוּ בָּאֵש אֶת הַמֵּתִים אַף שָׁבוּ אֶל אִילְיוֹס הַקְּדוֹשָׁה.

וְחֵיל הָאַכַּאִיִים עֲדוּיֵי הַמְּצָחוֹת גַּם הֵמָּה נִקְהֲלוּ,

שָׂמוּ עַל עֲצֵי הַמְּדוּרוֹת הַפְּגָרִים, וְאִם נַפְשָׁם אֲבְלָה,

שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ אֶת הַמֵּתִים אַף שָׁבוּ לַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת.

מחונן ביותר הוא טשרניחובסקי כשידיו עובדות במתכת קשה, במעשי ריקוע וחריתה, על־כן, בולט מתרגומו לנאמנות ואיל (יו"ד קמוצה) פרק ה“איליאס” שבו האל וולקן מכין את מגינו של אכילס, ומשקע בו תמונות מדוייקות ואופייניות לכל מעשי היוונים בעיר ובשדה; בחגיגות דתיות במשכם הקרבן בקרניו, והחליל הולך לפניהם; בצאתם לציד, והכלבים העזים מתנפלים על ארי והוא נלחם נוראות על נפשו; וספנים ודייגים במלאכתם. על כל מלאכת־טשרניחובסקי בפרק הזה פרושה מין שמחה־שבזהירות, הוא רגש האמן היודע את כוחו הטבעי אך יודע גם את סוד כיבוש־הכוח מתוך התמכרות ללא־שיור לתפקיד־המתרגמים אשר לפניו.

ילדי־יוון הקטנים כעת

בשוחחי על יוון הקדומה, איני יכול לכלוא מלתי על יוון שבימינו, כל העולם השתומם בהכות יוון הקטנה את חילות־מוסוליני אחור, בראשית מלחמה זו. ולציון היתה הרווחה, כי נסתמה דרך זו אל גבולה. רק כשבאה מכונת־הנאצים מלוא־כוחה, היתה יוון למידרס.

ילדי־יוון הקטנים, מה היה עליהם? רבבות מהם הם יתומים; המלחמה קיפחה הוריהם. הרבה, הרבה מהם, יתומים ושאינם יתומים, מתו בתחלואי רעב וצינה וחוסר־טיפול. והנותרים מתלקטים יחד, מתאגדים לאגודות, להקות של בני־בלי־בית ערומים ורעבים. אומר אוטו זוף בספרו “יירשו ארץ”.

"הם ישנים במקום שהם נמצאים בנפול הלילה. הם גונבים כל אוכל המזדמן להם. הם נוטלים כל דבר המיטלטל. יש להם לשון משלהם, שאין זולתם מבין אותה, והם מאותתים זה לזה ברמזי־סתר של שריקות־שפתיים עזות. הם מייללים כלהקת־תנים. והם מלגלגים לכל עובר ושב, וביחוד אם הוא לבוש אפורות (בגדי־הנאצים).

"לעיתים קרובות הגרמנים מכוננים כנגדם רובי־מכונה שלהם על־מנת לפזרם. אין הם מתפזרים. הם מביטים במבט־שדים על החיילים, ומחכים – נורא מראיהם – מראה דחלילים להם בבלואי סחבות שלהם – ופניהם הרזות, המרות, מזרות אימה. החיילים הגרמנים קוראים להם ‘גורי זאבים’.

"בכל יום בסלוניקה יש ותעלה ערימת־נשק באש; רכבות יורדות מעל המסילה; בית, בו מתאכסנים חיילים, נשרף לאפר. ומה שמרגיז את השלטונות הוא זה: כשהם תופסים אחד מן ה’פושעים' הקטנים, הרי אין לפתות אותו שידבר, לא על־ידי איומים ומכות, לא על־ידי מילים רכות, לא על־ידי הבטחת סעודת־שובע.

"במשך הזמן, התחילו ‘גורי־הזאבים’ לברוח אל ההרים, כי גזל־האוכל שגזלו הגיע למידה ניכרת, והשלטונות שבעיר נקטו באמצעים קשים בשביל לדכא אותם. כנופיות־משטרה מיוחדות היו אוספים את הילדים מן הרחובות, כאסוף כלבים עזובים. לשוטרים חבלים דקים וחזקים, וילד הנתפס בחבל שכזה, והוא מנסה להשתמט, בשרו מחתך בעד בלואי־סחבותיו.

"משום כך ברחו כמה מן הילדים אל אדמת־ההרים. שם יש והם מתחברים אל חיילים יוונים, אנגליים ואוסטרליים, אשר מצאו מחבוא בהרים, והם מוסיפים לעשות מלחמה בנאצים… בהרים שוכחים הילדים חיי־בית שחיו בזמן מן הזמנים.

"חיילים נאציים רודפים אותם כרדוף חיות רעות. ומעשה ועל־יד יאנינה היה להם לנאצים ‘שק־ציד’ הגון, דהיינו, חבריה של שבעה ילדים, שנתפסו אצל מאורתם בהרים. הנאצים נטלו מהם נשק שהיה להם, והעמידו אותם, כשהם מוקפים עיגול של חיילים, באור־הלבנה הבהיר. הם חיכו מתוך בוז לאוסריהם. הם לא הבינו הלשון שהחיילים מדברים בינותם, אבל היטב הבינו כי הוויכוח הוא בנוגע לגורלם, אם יחיו ואם ימותו.

"אז התחילו צועקים כנגד החיילים בקולות נביחה והתגרות. אחד החיילים תירגם את דברם: ‘מאחר שנטלתם את הנשק שלנו, המיתו אותנו! מה לנו חיים בלא רובים?’

“הציידים כוננו את רוביהם בשבויים הקטנים. ואף אחד מ’גורי־הזאבים' לא בכה ולא התחנן על נפשו, אפילו לא הצעיר שבחבריה, שהיה בן אחת־עשרה שנה”.

עמדה בהם באלו תינוקות־יוון רוחם של אודיסס ואכילס!

האם אין זה מזכירנו את ילדי־הגיטאות מווארשה ולובלין? אחים קטנים מילדי־היוונים! תבוא גאולתכם ביום בוא גאולה לילדי־ישראל! ותהי ברית ביניכם ובין ילדי־ישראל לעד!

מוסר שבהומרוס

הגאוניות המוסרית שבאה לידי גילוי בישראל (ולא בכל ישראל, אף לא בכל הפרקים שבדברי־ימי־ישראל), אל תהא מחשיכה מעינינו פתילות־מוסר שנדלקו אצל עמים אחרים. כל הספירות נוטלות זו מזו. שירה גדולה, על־כרחה היא טוענת מוסר גדול.

פסוקי־הומרוס, בהיותם מקודשים בעם־יוון שימשו בפועל ללימודי־מוסר בפיות מטיפים ופילוסופים. כמה נימוסים, קבעם הומרוס בכתב, נשתמרו מניוון, אף נתעמק נירם, מטעם זה גופא שהעם שמר וזכר את התנהגותם של חביבי הגיבורים ההמריים בכל מיני עיתים ומקרים.

האלים ההומריים אוהבים גרים. רצויים לפניהם מידת הכנסת־אורחים, מידת כיבוד־זקנים, נאמנותה של אשה לאלוף־נעוריה, אהבת־מולדת וגבורה בקרב.

הטראגדיה היוונית היתה נוטה לראות את גורלו של כל אדם כגזירה גזורה מראש, שאין מיפלט ממנה. אף־על־פי־כן, גם בה, וגם באפּוס ההומרי, ישנם רמזים לרעיון כי האדם יש לו חופש־רצון, יש לו בחירה בין טוב לרע. אצל אפלטון, הרעיון הזה יוצא מכלל רמזים, ומתעלה עד לידי שיטה: האדם בוחר את כל גורלו מראשית ועד סוף (ע' האגדה על ער, כרך עשירי ב“המדינה”). בהומרוס אנו מוצאים אחד סח: “בני־אדם עושים, ואינם מחשבים את תוצאות מעשיהם – אחר הם מאשימים את האלים על התוצאות הרעות”.

אנו מוצאים אצל הומרוס גם מחאה נגד אותותיהם של הוברים וידעונים.

בהיות ראשי־טרויה מתייעצים איך תנהל הקרב, ראו

.> ..והנה

נֶשֶׁר מַגְבִּיהַּ לְעוֹפֵף בּוֹקֵעַ הַצָּבָא מִשְּׂמֹאלָם,

אוֹחֵז בְּצִפָּרְנָיו דְּרָקוֹן מְאֹד גָּדוֹל, אָדוֹם־חַכְלִילִי,

עוֹדוֹ בּחַיִּים וּמְפַרְפֵּר, עוֹד לֹא אָמַר נוֹאָשׁ וְנִלְחָם;

נָשַׁךְ אֶת־תּוֹפְסוֹ אֶת־טוֹרפוֹ בֶּחָזֶה סָמוּךְ לַצַּוָאר,

יַעַן הִתְעַקֵּל לַאֲחוֹרָיו; וַיִּזְרְקוּ זֶה עַל הָאָרֶץ,

מַר לוֹ מֵעָצְמָת מַכְאוֹבָיו, הִפִּילוֹ בְּקֶרֶב הַקָּהָל,

אֶפֶס הוּא טָס צוֹרֵחַ, נִשָׂא עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ.

ההובר רואה בזה סימן רע, והוא מייעץ להיעצר מקרב. נאום הקטור בזעם: “אחד האות, והוא הטוב: להגן על ארץ המולדת!”

מוסרית היא שירת הומרוס בפרטיה, וכן אף בכללותה.

מה ה“איליאס” אם לא תולדות שגעון מוסרי – חרון־אף, שבין שהוא מוצדק בין שאיננו מוצדק מלכתילה, הוא עושה שַׁמות בנפש בחיר־האדם אכילס, מביאו לידי אכזרויות גדולות ובלתי־טבעיות, ולבסוף מתנדף וחדל, וטבע־האדם הנדיב, הרחום והחסוד, המהדר רגש־אב ונותן כבוד לגוויית־אדם (ותהא זו גוויית שונא), יוצא כשמש לאחר סופה?

ב“אודיסיאה”, העוול של מעשי ה“חתנים” צועק לשמיים. אודיסס מתגלגל במרחקים – אולי אבד בתלאותיו. האשה פנלופה רפו ידיה מקום נגד בני־הבליעל. הבן טלמאכוס עודו צעיר. לכן נמבזי־אדםה יכולים להשתלט בבית אודיסס, לזלול את רכושו, ולהחריב את נחלתו. ונמבזי־אדם אלה אינם בלי תקיפוּת.

יש להם כוח לאיים על אנשי־העיר, להפיל אימתם על פחדנים ולשחד נבלים, וכן ממשיכים כסעודת־הוללותם, אשר דומה ואין לה סוף.

אבל הסוף בא. אודיסס שב! בראשונה הוא לובש מלבוש־עניות, והם בזים ל“קבצן”, עולבים בו, מתעללים בו בביתו. אבל הנה הוא מרים את הקשת, אשר יד איש אחר לא תוכל דרוך אותה!

אני מצטט מ“הילאס” לגיאורג ברַנדס:

"הנה הקשת ביד אודיסס! עכשיו הוא גדול. עכשיו הוא הגדוּלה עצמה! כאן יש לפנינו כל האפּוס כולו, מצומצם בסמל אחד כביר. סוף־סוף מקצץ עשרים שנה, הקשת שבה לידו:

מָשָׁל לְאָדָם הֵמֵיטִיב לְזַמֵּר וּלְנַגֵּן עַל נֵבֶל,

בְנָקֵל יִמְתַּח הַמֵּיתָר הֶחָדָשׁ עַל גַבֵּי הַיָּתֵד,

קוֹשֵׁר הַמְעִי הַקָּלוּעַ חָזָק לִשְׁנֵי קְצוֹת הַכְּלִי, –

כָּכָה הֵיטִיב אוֹדִיסֶס לִדְרוֹךְ הַקֶּשֶׁת הַגְּדוֹלָה.

שָׁלַח יְמִינוֹ לַיֶתֶר, בְּחָנוֹ וְנִסָּהוּ בְיָדוֹ.

נָתַן הַיֶּתֶר קוֹל יָפֶה דוּמֶה לְשִׁירָה שֶׁל סִיסִים.

"הוא סבל את כל חרפותיהם ולא נידנד עפעף. אויביו ציערו את גבירתו, עשו רצונם בשפחות, התנהגו כאדונים בארמונו, יומם ולילה שנה־שנה; הם העטוהו כל מיני אי־כבוד, כיתרוהו בעיטות ומהלומות, לא נלאו מלגלג עליו.

"עכשיו נטה קשתו, הקשת היקרה, השליך מעליו בלואי־סחבות שלו, והוא עומד הוד־מלכות על סף־ביתו, גא, אחד כנגד רבים, קשה כפלדה, איום ואין־רחם כיום־הדין.

"וכל חץ שנשלח מהיר מידו, מוות עימדו.

"מיהו אודיסס, ומה הקשת בידו? זהו אלכסנדר על גב בוקֶפאלס, יוליוס קיסר בראש לגיונו העשירי… דמוסתנס על במתו, מיכאל־אנג’לו והחרט בידו, רמבראנדט עם לוח־צבעיו… בטהובן על־יד פסנתרו – כל איש אשר הנצחון שלו, לא בקנייה ולא בשוחד, כי אם בגזירה טבועת־פנים, כל איש אשר בלא הכלי הנועד לו איננו הוא.

"השיר מתאר את הרושם הנעשה ברוחות ה’חתנים': פחד, התחננות, התקוממות, החלטה להילחם. אך שעת נקם ושילם, לא תדע רחם, הגיעה:

"הוֹי הַכְּלָבִים, וְאַתֶּם אֲמַרְתֶּם לְעוֹלָם לֹא אָשׁוּב

לְבֵיתִי מֵאֶרֶץ הַטְּרוֹיִים, וּתְכַלּוּ אֶת טוּבִי וּרְכוּשִׁי,

וְאֶת הַנָּשִׁים הַשְׁפָחוֹת בְּחֹזֶק־יָד פֹּה שְׁכַבְתֶּם;

עוֹד אָנֹכִי בְחַיִּים דִּבַּרְתֶּם עַל לֵב אֵשֶׁת־חֵיקִי,

לֹא יְרֵאתֶם הָאֵלִּים הַשׁוֹכְנִים בְּמֶרְחָבֵי רָקִיעַ,

גַּם לֹא נִכְלַמְתֶם וְלֹא בוֹשְׁתֶם בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם דּוֹר־יָבוֹא,

עַתָּה כְּבָר לְכֻּלְּכֶם מָוֶת וְאָבְדָן נְכוֹנִים!"

אני חוזר ושואל: מי הם ה“חתנים” הללו, ואודיסס מיהו?

הרי הם מבקשי נפש דויד וחושבי רעתו, עליהם אמר: בחנפי לעגי מעוג, חרוק עלי שנימו… וירחיבו עלי פיהם, אמרו: האח! האח! ראתה עינינו!" הם אשר גירשוהו מהסתפח בנחלת ה‘, והגדילו עליו, והתברכו בלבם: “בילענוהו!”… והוא מה תפילתו? כי ישוב וישב בבית ה’ לאורך־ימים, ושם יזמר זמירותיו: “ולשוני תהגה צדקך, כל היום תהילתך”.

הרי הם ה“מבקרים” הבהמיים, שאין מוחם תופס מה בין יאמב לאמפיבראך, ואין צריך לומר, מה בין שירה לבין פסיבדו־שירה, והם מעלים גירה וגועים ומנגחים ומקרטעים על שירה ומשוררים… ועל־מה הם נשענים? שאין תבונה, ואפס משפט, והקהל הוא בהמי כמותם, ועגל המרבה לקרטע, אותו יעבודו… עגל נגח כזה, לא את שמות החיים בלבד הוא מנבל: כאחד פרחי־הנאצים, הריהו פורץ גם גדרי בית־קברות לטמא ציונים קדושים…

הרי ים תגרי־“תרבות”, ספסורי “ספרות”, חנווני־“חינוך” – כל בני־עלי המכים בפארור, כל הופכי משכן ציבורי לאיטליז פרטי שלהם, כל ממציאי “תורה” פאראזיטית להצדיק מוסדות פאראזיטיים.

הרי הם שארלאטאנים זריזי־עט, לא קראו ולא שנו. אך הריחו במקום שהקיא שפנגלר או שכמותו, והרי הם מִתכנים “פילוסופים”, ממלאים כרכים גדולים קדים, על משה רבנו והודו וזמן ורצון וקארל מארכס, ובריקנותם הם מעיזים לדבר מגבוה על התלמוד… ומה תקוותם? שהקהל ימדוד כרכיהם־מידות, יביט סך־לשונם, ויאמר: אך גודל להם ומחשבה להם!

כאלה וכאלה הם ה“חתנים” המכלים נחלתו של אודיסס. אך אודיסס – זה משורר־האמת, זה מחנך־האמת, זה איש־הציבור הנאמן, זה ההוגה האמיתי – חי, וכבואו אל גורלו וקשתו, יתעורר הקץ על סעודתם של מלכלכי כל חלקה טובה, מנאצי כל קודש.

שותף הוא המשורר היווני הקדמון למשורר העברי הקדמון בבטחונו:

וְעוֹ­ד מְעַט וְאֵין רֶשַׁע,

וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנוּ.

וַעֲנָוִים יִרְשׁוּ אָרֶץ

וְהִתְעַנְגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם.

חפירות שלימאן

ספרי הומרוס – אגדה בלבד, או מעטה אגדי לעובדות היסטוריות?

נספר בקצרה תולדות־חייו של האיש שהאמין בהומרוס, וזכה לחפור ולגלות את חורבות טרויה השרופה, ולחשוף לעין־השמש את אוצרות מלכי־מיקנה.

ד"ר היינריך שלימאן נולד בגרמניה ב־1822, בן לכומר עני. אך הגיע התינוק לגיל־בינה, לקחוֹ אביו על ברכיו, והתחיל מספר לו סיפורים על־דבר הלנה ופאריס, ומלחמת טרויה, וכל התלאות אשר מצאו את אודיסס. נחקקו הסיפורים בלב־הילד, ככתבו אחרי־כן בבגרותו: “אהבתי את הסיפורים ההם. הם הקסימוני והביאוני לידי דביקות עליונה. רשמים ראשונים שהילד מקבלם, אותם הוא שומר כל ימי חייו”.

לאחר שמת האב, הוטל על הילד למצוא דרכו לעצמו. הוא נעשה משרת בחנות־מכולת, עמד מאחורי שולחן־המכירה ועטף לקונים דגים מלוחים, חמאה, קמח. אף היה טוחן תפוחי־אדמה בשביל מישרפות־יי"ש, ומטאטא את החנות. שעותיו מן 5 בבוקר ועד 11 בערב.

ערב אחד נכנס אל החנות טוחן־קמח. זה הטוחן שיכור היה. כמו שלימאן, היה גם הוא בנו של כומר, הגם שמלומד גדול היה, גורש מבית־ספר שלימד בו משום התנהגות לא־רצויה. בו־בערב הקריא בעל־פה מאה שורות מהומרוס בלשון־המקור: והנער שלימאן שומע, ועיניו זולגות דמעות. חסף הנער מלחמו, בשביל ליתן פרוטות לטוחן, שיקנה הטוחן יי"ש, ויקריא לפני הנער צמא־האוזן עוד פסוקי־קסם ביוונית.

“מאותה שעה ואילך”, כתב שלימאן, “לא חדלתי מהתפלל לה' כי יט אלי חסד ואזכה ללמוד יוונית”.

יום אחד הרים הנער שלימאן חבית כבדה. מתח חזהו, והתחיל יורק דם. לא יכול עוד לעבוד בחנות. מצא־לו עבודת־משרת בספינה ההולכת אל אמריקה הדרומית. לא הרחיקה הספינה ללכת, והיא נטרפה ליד חוף־הולנד. שלימאן פשט יד ברחובות, עד מצאו משרה נמוכה בחברת־הובלה באמסטרדם.

ממשכורתו הזעומה, קנה ספרים. לילה־לילה היה שונה בעליית־גג מדולדלת, חסרת־חום. סעודתו – כדי סנט אמריקאי. נכנס ללימוד לשונות: אנגלית, צרפתית, הולנדית, ספרדית, איטלקית, פורטוגזית, יוונית חדשה ויוונית עתיקה.

למד אף רוסית, ומורה שלו – יהודי רוסי שהיה נוטל משכרו פרוטות אחדות, לשמוע היאך שלימאן קורא רוסית בקול. הריצפה היתה דקה, והשכנים מתחתיו התנגדו למקרא הזה. “בעת שנני רוסית”, כתב שלימאן, “הייתי אנוס להעתיק דירתי פעמיים”.

לימודיו נשאו פרי. בן 24 שנה, נשלח על ידי חברת־ההובלה, שעבד בה, להיות לה לסוכן ברוסיה.

כימי עשרים שנה, נתמכר שלימאן למסחר. עבד עבודת־פרך, ונתעשר בעסק־איסטיס (אינדיגו). וכל השנים הללו, לא עזב את חלום־ילדותו: להוכיח כי טרויה עיר ממשית היתה, ולא ילידת־דמיונו של הומרוס.

לבסוף, בהגיעו אל גיל 46, נסע אל יוון. כשהודיע כי משנת חייו מוכיחה לו שטרויה מונחת מתחת לתל היסארליך, ליגלגו עליו ארכיאוליגים ומלומדים. אמרו: “זה שגעונו של איש עשיר”. אך הוא קנה את התל מיד התורכים, והתחיל חופר. מהרה הגיע אל חומת־עיר. לא עיר אחת בלבד מצא, אלא עיר על־גבי עיר. שיכבות־אפר סיפרו לו על מלחמות ושריפות. הגיע אל זו העיר טרויה המתוארת ב“איליאס”. אף השפיל אל עיר אחת שקדמה לה.

עוד העולם המדעי לועג לגילוייו, ושלימאן יצא לבחון את השערתו השניה: שהקברים האטראיים מונחים מבפנים לחומות מיקנה. חפר – ובלב נפעם, ראה בהופיע לפניו גוויות מלכי־מיקנה, שבע־עשרה היו הגוויות, סדרן בעיגול, והן עטופות זהב, והמסכות על פניהן – זהב. ומסביב להן ובקירבתן: גביעי־זהב עדינים, לוחות־זהב, עטרות־זהב, שרוינות־זהב, נדני־חרבות חרותי־ציורים, ושאר חפצים עד אין־ספור. שלח טלגרמה על מלך יוון, לאמור: “היבטתי פני אגממנון!”

את מציאותיו נתן מתנה למוזיאון הלאומי באתיני: הוא הוסיף לחפור עד שנת ה־68 לימי־חייו. סך־הכול למלאכתו: הסרת הלוט מעל פני ציוויליזאציה ששגתה כימי אלפיים שנה לפני שריפת טרויה בידי האכאיים בגלל אשה יפה. שלימאן נקבר באתיני על השפה המזרחית לנהר־אילוסוס, שורה כפולה של עצי־ברושים מוליכה (אם לא עקרוה הנאצים בימינו) אל מקום־קבורתו.

הנה, בכוח אמונתו בשירה גדולה, סבל ועמל וחלם, עד שקמו חלומותיו.

                                              *  *  *

אני מדבר בשלימאן, ומתכוון לטשרניחובסקי.

האם לא היה לנו טשרניחובסקי כאותו האיש שלימאן, שהאמין בהומרוס וגילה אוצרות־מלכים? ואת האוצרות הללו הביא טשרניחובסקי אל מקדש־העברית, להחיותם משנה־חיים בתחייתנו הלאומית.

קדמונים ואחרונים

– “ספרי המירס וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך, הקורא בהם כקורא באיגרת”.

– “ספרי המירס, שאינם חביבים, אינם מטמאים את הידיים”.

אלו דברי חז"ל, ואחד מהם התיר לישראלי ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה. אף הם הכירו כי “לעז לזמר”, כלומר, שהלשון היוונית נאה לחיבור שירים והגייתם על דרך מוסיקאלית.

המדרש “ספרא” מזכיר את הסירונית – היא בתולת־הים, שזימרתה היא מוות לספנים. המלומד ברנרד קלר מורה על משלים בספרות המדרשית, שכיוצא בהם נמצאים בהומרוס. לדוגמא: “ועשהאל היה קל ברגליו כאחד הצביים. ומה היה קלותו? שהיה רץ על סאסאי שבוליא ואינן משתברין”. וכדומה לכך ב“ספר הישר”: “כי נפתלי קל ברגליו מאוד כאחד הצביים הקלים, והלך על שבלי הזרע ולא נשברו תחתיו”.

מכאן אנו למדים, כי קדמונינו היו מציצים בהומרוס.

אך לא יערכו מגע מקרי והצצה בעלמא שבעבר, להשפעה החיונית העתידה להיות נובעת מהומרוס אל השירה העברית אחרי עשות טשרניחובסקי תרגומו. הבא לתאר את גבורות חלוצי ציון או את האפּוס של התקוממות הגיטו הווארשאית ועמידתה ארבעים ושניים יום כנגד חיל־הנאצים הגדול והמאורגן, וכן הבא לשיר מסעות יהודי תימן דרך המדבריות ציונה – נאה שיהיו בידם האמצעים ההומריים, הגישה ההומרית, מרחב־המבט ההומרי. ופועל־טשרניחובסקי יהיה מבורך בפירות שלו, שהוא ברוך בקרן שלו.

על-פי אלפרד טניסון (אנגליה 92–1809)

עֵמֶק בְּחֶבֶל-אִידָה יֵשׁ, לְחֶמְדַּת-חֵן

לֹא יַעֲרְכוּ לוֹ כָּל גֵּיאיוֹת גִּבְעוֹת-יוֹנְיָה.

אֵד-עֲרָפֶל כִּי יִגְחַן וְיָשׁוּט עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה,

שָׁלוֹחַ זְרוֹעַ וְזָחוֹל מֵאֹרֶן אֱלֵי אֹרֶן,

יִשְׁתַּהֶה, וְהָלְאָה יִמָּשֵׁךְ לְאִטּוֹ. מִזֶּה וּמזֶּה

כָּרֵי-דֶשֶׁא וְגֻנְדָּרִיּוֹת-אָחּו, עֲשִׁירֵי בִּפְרָחִים,

תְּלוּיִים בְּמָתְנֵי-הַמּוֹרָדוֹת, וְהַרְחֵק מִתַּחַת לָמוֹ

שׁוֹאֵג נַחַל אָרֹךְְ, הַמְזַנֵּק דֶּרֶךְ עָרוּץ בָּקוּעַ

וְחוֹפֵז-יוֹרֵד בְּמַפָּל אַחַר מַפָּל אֶל הַיָּם.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵמֶק הַר-גַּרְגָּרוֹס מָרוֹם נשָּׂא,

רִאשׁוֹן לְקַדֵּם פְּנֵי-שַׁחַר; אַךְ מִלְּפָנָיו

בִּתְרֵי-גְבָעוֹת, פְּתוּחֵי לִרְוָחָה, מְגַלִּים

אֶת טְרוֹיָה הַקִּרְיָה וְאֶת מָעוֹז-אִלְיוֹן עַל עַמּוּדָיו,

עֲטֶרֶת טְרוֹיָה.

הֵנָּה בְּצָהֳרֵי-יוֹם בָּאָה

אִינוֹנֵי הַדְּווּיָה, נוֹדֶדֶת בְּגַלְמוּד, זְנוּחָה

מִאֶת פָּרִיס, לְשֶׁעָבַר רֵעַ-שַׁעֲשׁוּעִים לָהּ

עַל הַגְּבָעוֹת. מִלֶּחְיָהּ הַוֶּרֶד אָזַל, וְשַׂעֲרוֹתֶיהָ

דָּאוּ מִסָּבִיב לְצַוָּארָהּ, אוֹ נִדְמוּ כְּדוֹאוֹת

בִּתְנוּחָה. הִיא, עַל זִיז-סֶלַע חֲגוּר-גֶּפֶן, נִשְׁעֲנָה,

וְשׁוֹרְרָה אֶל הַדְּמָמָה, עַד גְּלֹשׁ צֵל-הָהָר

מֵרֹאש-צוּר מַטָּה אֶל מְקוֹם-שִׁבְתָּהָּ.

"הוֹ אִמָּא אִידָה, אִידָה רַבַּת-הַמַּעְיָנוֹת,

יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי לִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

כִּי הִנֵּה שַׁלְוַת-צָהֳרַיִם חוֹבֶקֶת הַגִּבְעָה;

הַחַרְגּוֹל נָדַם בָּעֵשֶׂב; הַלְּטָאָה,

צִלָּהּ עַל הַסֶּלַע, בְּעַצְמָהּ כְּצֵל תָּנוּחַ,

וְהַצְּלָצַל יָשֵׁן. פִּרְחֵי הָאַרְגָּמָן נָדִים קָדְקֹד עָיֵף,

וּדְבוֹרַת-הַזָּהָב בְּחֵיק-שׁוֹשָׁן קָבְעָה עַרְשָׂהּ. אֲנִי לְבַדִּי עֵרָה,

מְלֹא-עֵינַי דְּמָעוֹת, לִבִּי שׁוֹתֵת אַהֲבָה,

נַפְשִׁי שִׁבָּרוֹן, עֵינַי עֲשֵׁשׁוֹת, וְעָיַפְתִּי,

מֶה-עָיַפְתִּי מִכָּל חַיַּי.

"הוֹ אִמָּא אִידָה, אִידָה בְּרוּכַת-הַמַּעְיָנוֹת,

יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת,

הַאֲזִינִי לִי, הוֹ אֶרֶץ, וְתִשְׁמַעְנָה אַתֶּן, הַגְּבָעוֹת,

וְהַמְּעָרוֹת, מְעוֹנוֹת לִנְחַשׁ-הַכֶּתֶר הַקַּר,

וְאַתֵּמָה, פַּלְגֵי הֶהָרִים, שְׁמָעוּנִי! כִּי אֲדַבֵּר, וְכָל יְגוֹנִי

בְּמוֹ שִׁירִי אֲקוֹמֵם כְּהָקֵם הַחוֹמוֹת הָהֵן

אַט-אַט לְמוֹ מֵנְגִינָה לְאִטָּהּ-נְשׁוּפָה,

כְּמוֹ עָנָן מִתְגַּבֵּשׁ לְמוּצָק. הֵן יִתָּכֵן

אֲשֶׁר בְּעֵת דַּבְּרִי בוֹ, לְרַגְעֵי-מְעָט

יִשְׁעֶה לְבָבִי מִצַּעֲרִי, מְאֹד-עָמַק.

"הוֹ אִמָּא אִידָה, אִידָה עֲשִׁירַת-הַמַּעְיָנוֹת,

יִקְרַת אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

חִכִּיתִי מִתַּחַת לִגְבָעוֹת עוֹטוֹת-הַשַּׁחַר;

מִמַּעַל טָלוּל-אַפְלוּלִי הָיָה הַדֶּשֶׁא הַהֲרָרִי,

וּטְלוּלִים-אַפְלוּלִיִּים הָאֳרָנִים בְּרוּם-הָהָר. פָּרִיס הַיָּפֶה,

פָּרִיס אַכְזָרִי-הַלֵּב, כְּנָהֳגוֹ אַחֲרָיו תַּיִשׁ שָׁחוֹר-מִשְּׁחוֹר,

לְבֶן-קַרְנַיִם וּלְבֶן-טְלָפִים, עָלָה, אֵין אִישׁ עִמּוֹ,

מִגְּדוֹת-הַגֹּמֶא שֶׁל נַחַל-סִימוֹאִיס.

"הוֹ אִמָּא אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

מֵרָחוֹק רִנֵּן לוֹ הַזֶּרֶם מִן הַנָּקִיק;

הַרְחֵק מִמַּעַל פָּגַע זַהֲרוּר-בֹּקֶר יְחִידִי

בְּרַצֵּי שֶׁלֶג בְּתוּל. בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת

יָשַׁבְתִּי בָּדָד, וְהוּא, לְבֶן-חָזֶה כְּכוֹכָב

נֹכַח הַשַּׁחַר צָעַד; פַּרְוַת בַּרְדְּלָס

שְׂרוּעָה מֵעַל כְּתֵפוֹ, וְשַׂעֲרוֹתָיו-זָהָב

הִתְאַשְׁכְּלוּ סְבִיב רַקּוֹתָיו, כְּאַחַד-הַאֵלִים כֻּלּוֹ.

אוֹרָה לֶחְיוֹ כְּהָאֵר קֶצֶף-אֲשָׁדוֹת

בִּנְשֹׁף הָרוּחַ בַּקָּצֶף, וְכָל לִבִּי

יָצָא אֵלָיו לְחַבְּקוֹ בְּבוֹאוֹ עַד לֹא בָּא.

"יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

הוּא חִיֵּךְ, וּכְפָתְחוֹ כַּף-יָד צַחָה כְּחָלָב,

גִּלָּה פְּרִי שֶׁל זָהָב הֶסְפִּרֵי טָהוֹר.

רֵיחוֹ כְּאַמְבְּרוֹסְיָה, וּבְעוֹד אָנֹכִי צוֹפָה

וּמַטָּה אֹזֶן לִשְׁמֹעַ, נְהַר-אֹמֶר מְלֹא-שִׁטְפּוֹ

נָחַת עֲלֵי לִבִּי.

'אִינוֹנֵי שֶׁלִּי,

אִינוֹנֵי יְפַת-הַמֵּצַח, נִשְׁמָתִי שֶׁלִּי,

הִסְתַכְּלִי בְּזֶה הַפְּרִי, אֲשֶׁר הַכְּתָב הֶחָקוּק,

בִּקְלִפָּתוֹ הַנּוֹצֶצֶת, “לַיָּפָה מִכֻּלָּן”, בְּדִין הָיָה מְחַיֵּב

הַעֲנָקָתוֹ לָךְ. הֵן חֲמוּדָה אַתְּ מִכָּל אוֹרִיאַדָה שֶׁהִיא

מִן הַמִּסְתּוֹפְפוֹת בִּתְלוּלִיּוֹת-אִידָה, חֲמוּדָה

בְּכָל חֵן-תְּנוּעָה וְקֶסֶם גַּבּוֹת תּוֹאֲמוֹת.'

"יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

אֶת נִצַּן-שְׂפָתָיו אֶל שִׂפְתוֹתַי הִדֵּק,

וְהוֹסִיף מֶלֶל: 'זֶה הָשְׁלַךְ עַל הַשֻּׁלְחָן

בְּנוֹכְחוּת פְּנֵי כָל הָאֵלִים, בַּהֲסִבָּם לְשׁוּרוֹתֵיהֶם

בּאוּלַמֵּי פֶּלֵיאוּס; מִיָּד קָמָה מַצּוּת

בַּשְּׁאֵלָה: אֵיזוֹ הִיא אֲשֶׁר לָהּ הַתְּשׁוּרָה יָאָתָה?

וְהִנֵּה, אֶתְמוֹל בְּנֶשֶׁף-עֶרֶב הֵבִיאָה אִירִיס קַלַּת-הָרֶגֶל

אֵלַי אֶת פְּרִי-הַזִּיו וַתִּמְסְרֵהוּ בְּיָדִי אַגַּב בְּשׂוֹרָה

כִּי קוֹל אֶחָד נִבְחַרְתִּי דָנָה וּמַכְרִיעָה. בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

תָּבֹאנָה הֲלוֹם הֵרָה, אַתֵּינֵי וְאַפְרוֹדִיטֵי, אִשָּׁה-אִשָּׁה מֵהֶן

תּוֹבַעַת לְעַצְמָהּ אֶת זְכוּת יְפַת-הַיָּפוֹת בָּאֵלוֹת.

אַתְּ, מִסֵּתֶר הַמְּעָרָה אֲשֶׁר מֵאֲחוֹרֵי הָעֲטָרָה הַמְלַחֶשֶׁת

שֶׁל זְקַן-הָאֳרָנִים הַלָּז, הֵיטֵב תַּבִּיטִי אוֹתָן

וְאַתְּ לֹא-נִבֶּטֶת, וְלֹא-נִשְׁמַעַת תִּשְּמְעִי הַכֹּל,

וְתִרְאִי אֶת פָּרִיס שֶׁלָּךְ שׁוֹפֵט בֵּין אֱלֹהוּת'.

"יִקְרַת אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

הָיָה זֶה בְּעֹמֶק הַצָּהֳרַיִם: עֲנַן-כֶּסֶף אֶחָד

אָבַד נְתִיבוֹ בֵּין כָּתְלֵי הַשּׁוּחָה הָאֲרֻכָּה,

אֳרָנִים יְכַסּוּם. עֵירֻמִּים בָּאָה לְשָׁם שַיֶּרֶת-שׁוֹטְטִים,

וְרַגְלֵיהֶם הַיְחֵפוֹת דָּשׁוּ בִּקְרוֹקוֹס, אַמַּרַקּוּס

וְאַסְפוֹדֶל, לוֹטוֹס וַחֲבַצֶּלֶת. נָשְׁבָה רוּחַ עַזָּה.

וּמִמַּעַל לְרָאשֵׁיהֶם נִשְׂתָּרְגוּ יַחַד

גְּפָנִים וְעַנְפֵי קִיסוֹס וּלְרַגְלֵי הַטַּיָּלִים פֻּחְפְּחוּ רְשָׁפִים

כְּמוֹ בִּדְלֵקַת-אֵשׁ.

"יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

עַל צַמֶּרֶת-עֵץ נָחַת טַוָס מְצֻיָּץ

וּמִמַּעַל לוֹ נִנְהַר עֲנַן-זָהָב, נִסְמַךְ אֵלָיו,

וְטַל-בֹּשֶׂם אַט עָלָיו טִפְטֵף.

אָז לָרִאשׁוֹנָה שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלָהּ שֶׁל הַהִיא,

אֲשֶׁר בְּצָעֳדָהּ בַּשַּׁחַק, כְּמָאוֹר הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וָרַב,

הָלוֹךְ וָזַךְ, הָאֵלִים בְּדֵעָה אַחַת

קָמִים לְפָנֶיהָ בְּהַדְרַת-כָּבוֹד. הִיא לְפָּרִיס

הִצִּיעָה מַתַּת שִׁלְטוֹן-מַלְכוּת, רִדְיוֹן בְּלי מְצָרִים,

בַּל יִתְעַרעָר, תְּרוּמוֹת גְּדוּשׁוֹת לִפְאֵר מַעֲמָד מַמְלַכְתִּי,

מִנִּי רַבִּים עֲמָקִים וּמֶרְחֲבֵי-שְׁדֵמוֹת עוֹטֵי-בָּר,

מִנִּי מִכְרוֹת-פָּז מְעֻבָּדִים, אֵין דְּלִילָה לְבַצְרָן –

כָּבוֹד וּמַס עוֹבֵר וִיהָב וְהֶטֵּל מִן עָרִים פְנִים-יַבַּשְׁתִּיּוֹת

וּכְרַכֵּי-חוֹף גְּדוֹלִים, מִתַּחַת לְצֵל מָעֻזֵּיהֶם

יִצְטוֹפְפוּ תָרְנֵי-אָנִיּוֹת בְּמִפְרָצִים כִּזְגוּגִית

וּבִמְבוֹאֵי-מַיִם בֵּין מִגְדְּלֵי-תַּלְפִּיּוֹת.

"הוֹ אִמָּא אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

עוֹד וְעוֹד דִּבְּרָה, וְרֹאשׁ-אִמְרָתָהּ עַל שִׁלְטוֹן

'שֶׁהוּא בְּחַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה תַכְלִית הַכֹּל; שִׁלְטוֹן יָאוּת לְשַׁעְתּו,ֹ

יְלִיד-חָכְמָה וְעַל כֵּס-בִּינָה יֵשֵׁב – מִכָּל כִּתְרֵי-הַשְּׁכֵנִים

בְּרִיתוֹת וּשְׁבוּעוֹת-אֱמוּנִים, עַד תִּבְטֹל יָדְךָ

מִשַּׁרְבִיט-מְחוֹקֵק. זֹאת הַבְּרָכָה

מִמֶּנִּי, מַלְכַּת הַשְּׁחָקִים, לְךָ, פָּרִיס יְלוּד-מֶלֶךְ.

כָּל יָמֶיךָ רוֹעֶה, וּבְכָל זֹאת יְלוּד-מֶלֶךְ.

הֵן בֶּעֱזוּז-רָצוֹן תְּקַבְּלֶנָּה, שֶׁכֵּן בְּנֵי-אָדָם רַק בְּשִׁלְטוֹן

יִדָּמוּ כָּאֵלִים, נוֹחֲלֵי מְנוּחָה בִּנְוֵה-אֹשֶׁר וְכִסְאוֹת-שַׁאֲנַנִּים

מִמַּעַל לָרַעַם, בְּעֹנֶג לֹא יָסוּף

מִתּוֹךְ דֵּעָה אֶת עֶלְיוֹנוּתָם.'

"יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

הִיא כִּלְּתָה דַבֵּר, וְיַד-פָּרִיס הֶחֱזִיקָה אֶת פְּרִי-הַיְקָר

בִּקְצֵה זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, כֹּה קָסְמָה לְרוּחוֹ

מַחֲשֶׁבֶת הַשִּׁלְטוֹן. אֶפֶס-כִּי אַתֵּינֵי, מִמְּקוֹם-עֲמִידָתָהּ

בְּרִחוּק-מָה, וְאֵיבָרֶיהָ הַטְּהוֹרִים, הַחֲשׂוּפִים,

חוֹסִים מֵאֲחוֹרֵי חֲנִיתָהּ, בַּעֲלַת רֹאשׁ-הַנְּחֹשֶׁת

הַנִּשְׁעֶנֶת קְרִירָה אֶל כְּתֵפָהּ הַפְּנִינִית,

בְּעוֹד מִלְּמַעְלָה עֵינֶיהָ הַמְלֵאוֹת, הָרְצִינִיּוֹת,

מֵעֵבֶר לְלֶחְיָהּ הַזּוֹעֶמֶת וַחֲזֵה-לִבָּהּ כַּשֶּׁלֶג קַר,

שׁוֹמְרִים הַמִּשְׁמָר, דְּרוּכוֹת לִקְרַאת חֲרִיצַת-הַדִּין –

הֵשִׁיבָה אֹמֶר:

"'יִרְאַת כָּבוֹד שֶׁל אָדָם בִּפְנֵי נַפְשׁוֹ, דַּעַת עַצְמוֹ, שְׁלִיטָה בְּרוּחוֹ,

רַק שְׁלָשׁ-אֵלֶּה מְבִיאוֹת חַיֵּי-אֱנוֹשׁ לִידֵי שִׁלְטוֹן כֹּל-שׂוֹרֵר;

אַךְ, לֹא חֲמֹד שִׁלְטוֹן לִשְׁמוֹ (הֵן שִׁלְטוֹן מֵאֵלָיו יָבוֹא,

בִּלְתִּי-קָרוּא) כִּי-אִם לְמַעַן חֲיוֹ לְאוֹר חֹק-צֶדֶק

וּלִבְלִי-חַת לְקַיֵּם הַחֹק שֶׁלְּאוֹרוֹ חַיִּים.

וּמִפְּנֵי שֶׁצֶּדֶק הוּא צֶדֶק, לִרְדֹּף צֶדֶק וְשַׁחֲרֵהוּ

הֲלֹא הִיא חָכְמָה, בַּל תֶּחֱרַד לְתוֹצָאוֹת.'

"יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

עוֹד הֶעֱרִיפָהּ שִׂיחַ: 'לֹא בְּמַתָּנוֹת אֲגַנֵּב לִבֵּךְ.

שֹׁחַד מִצִּדִּי לֹא יְשַׁנֶּה מַהוּתִי לְיֶתֶר-יֹפִי.

שִׁפְטִינִי כְּפִי מַה שֶּׁהִנֵּנִי, אוֹ-אָז תַּשְׂכִּילִינִי

הַיָּפָה מִכֻּלָּן.

וְאוּלָם, אִם חַלֹשׁוּ עֵינַיִם

מִלִּשְׁפֹּט תִּפְאֶרֶת אֱלֹהִית בְּמַעֲרֻמֶּיהָ

מִבְּלי מַשּׂוֹא-פָּנִים תְּמוּרַת טוֹבַת-הֲנָאָה,

יְהִי לִבֵּךְ בָּטוּּחַ כִּי אֹהֲבֵךְ נֶאֱמָנָה וּבָךְ אֶדְבַּק

עַד-כִּי עַצְמוּתִי מְְזֻוֶּגֶת לְדָמֵךְ בְּכָל דְּפָקַיִךְ

פָּעוֹם תִּפְעַם וּכְאַחַד הָאֱלֹהוּת תִּתְמַשָּׁלִי.

בְּשָׁלוֹם אוֹלִיכֵךְ קָדִימָה דֶרֶךְ מֵהֲלֻמִּים, סַכָּנוֹת, יְגִיעִים,

עַד-אֲשֶׁר עֲמִידָתֵךְ בְּכָל סֵבֶל וָמַעַשׂ

תְּחַשְּׁלֵךְ וְתַשְׂגִּיבִי, וּרְצוֹנֵךְ הַבּוֹגֵר,

בָּחוֹן בְּמַעֲגַל-נִסְיוֹנוֹת, יֵדַע חֹק טָהוֹר

הָעוֹלֶה חֵרוּת שְׁלֵמָה.'

"תַּם דְּבָרָהּ,

וּפָּרִיס שָׁקַל וְתָהָה. וָאֶקְרָא:

‘הוֹ פָּרִיס, תְּנֵהוּ לְאַתֵּינֵי!’ אַךְ הוּא לֹא שָׁמַע קוֹלִי,

אוֹ שָׁמַע וְלֹא חָפֵץ שְׁמֹעַ,

אוֹיָה לִי!

"הוֹ אִמָּא אִידָה, אִידָה רַבַּת-הַמַּעְיָנוֹת,

יִקְרַת-אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

אַפְרוֹדִיטִי הַיָּפָה, רַעֲנַנָּה כְּקֶצֶף-יָם,

זֶה-אַך עָלְתָה מִן הָרַחְצָה בִּבְאֵרוֹת-פַּפוֹס,

בְּאֶצְבָּעוֹת עֲנֻגּוֹת-וְרֻדּוֹת, מִמִּצְחָהּ וְשָׁדֶיהָ הַחַמִּים

הִשְׁעֲתָה אֶת שֶׁפַע-שַׂעֲרוֹתֶיהָ, רֵיחָן כְּאַמְבְּרוֹסִיָה,

הִקִּיפַתָּן אַשְׁדַּת-זָהָב מֵאַחוֹרֵי צַוָּארָהּ הַצַּח

וּכְתֵפָהּ. מִבֵּין הַסִּגָּלִיּוֹת זָרְחָה רַגְלָהּ הַקַּלָּה

וְרַדְרֶדֶת-לְבָנָה, וְעַל עַגְלִילֵי חִטּוּבֵי-גוּפָהּ

בֵּינוֹת צִלְלֵי עֲפָאֵי-הַגְּפָנִים, הִתְנוֹדְדוּ

זַהֲרוּרֵי אוֹר-שֶׁמֶשׁ, רִצְּדוּ עִם תְּנוּעַת-צְעָדֶיהָ.

"יִקְרַת אִמָּהוֹת אִידָה, הַקְשִׁיבִי בְּטֶרֶם אָמוּת.

הִיא – חִיּוּךְ עָרְמָה בְּעֵינֶיהָ מִתְנַצְנֵץ,

מְבַשֵׂר נִצְחוֹנָהּ – נִגְּשָׁה מִקָּרוֹב, וְאֶת-מִלָּתָהּ,

סָפֵק קוֹל סָפֵק לַחַשׁ, הֶעֶרְתָה לְאָזְנוֹ:

'מַבְטִיחַתְנִי לְךָ אֶת הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, כְּלִילַת-אַהֲבָה,

בְּכָל גְּלִילוֹת-יָוָן.' זֹאת אָמְרָה וַתִּצְחַק.

עָצַמְתִּי עֵינַי מִפַּחַד. כְּשֶׁפְּקַחְתִּין,

כְּבָר הָיְתָה זְרוֹעַ-פָּרִיס מוּרֶמֶת, וְרָאִיתִי

הַזַּעַם בְּעֵינֵי הֵרָה הַשַּׂגִּיבָה,

כְּהִתְכַּנְּסָהּ בַּעֲנַן-הַזָּהָב, רְכוּבָה.

וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי תַחַת הָאַפִּירְיוֹן,

וּמִן הָעֵת הַהִיא וְעַד הַיּוֹם אֲנִי שְׁרוּיָה בָּדָד

וּבָדָד אֶשְׁהֶה עַד יִפְקְדֵנִי מָוֶת.

"אִמָּא אִידָה, הַקְשִׁיבִי עוֹד בְּטֶרֶם אָמוּת.

הַיָּפָה מִכֹּל? שֶׁלָּמָה הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? וְאֵין אֲנִי יָפָה?

אֲהוּבִי אֶלֶף פַּעַם לִי מִלֵּל כַּזֹאת.

אֲדַמֶּה, אֶל-נָכוֹן יָפָה הִנֵּנִי, שֶׁכֵּן אֶתְמוֹל,

בְּעָבְרִי לְתֻמִּי, בַּרְדְלֵס פֶּרֶא וּפוֹחֵז,

זֶרַח-עֵינָיו כְּכוֹכַב-הָעֶרֶב, כָּרַע לְפָנַי בַּדֶּשֶׁא

בְּנַעְנוּעֵי זָנָב מִשְׁתַּעְשֵׁעַ, כִּי אֶת-יָפְיִי הִכִּיר.

הָהּ, רוֹעֶה-בֶּהָרִים שֶׁלִּי,

לוּ הָיוּ זְרוֹעוֹתַי חוֹגְרוֹת אוֹתְךָ, וּשְׂפָתַי הַיּוֹקְדוֹת

דְּבוּקוֹת הֵיטֵב אֱלֵי-שִׂפְתוֹתֶיךָ בְּטַל מָהִיר-נוֹזֵל

שֶׁל נְשִׁיקוֹת פּוֹרִיּוֹת, צְפוּפוֹת כְּמִטְרוֹת-סְתָו,

מִתְנוֹצְצֵי בְּזִרְמֵי מְצוּלַת-סִימוֹאִיס הַמִּתְעַרְבָּלֶת.

"הוֹ אִמָּא, הַאֲזִינִי לִי עוֹד בְּטֶרֶם אָמוּת.

הֵם בָּאוּ, הֵם כָּרְתוּ אֶת גְּבוֹהֵי-אֳרָנַי,

הָאֳרָנִים הַזְּקוּפִים, הַמְצִלִּים, עוֹטְרֵי גוּנְדְרִית-הַסֶּלַע

הַמִּתְנוֹסֶסֶת לָרוּם מֵעַל תְּהוֹם-הַתְּכֵלֶת

וְכָל אֲשֶׁר בֵּין פִּסְגַּת-הַשֶּׁלֶג, וְהָאֶשֶׁר הַקּוֹצֵף, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּין.

שָׁם נִדְגָּרים גּוֹזָלֵי-הַנְּשָׁרִים, רַכֵּי-הַפְּלוּמָה,

וְשָׁם בְּאַפְלוּלִית-הַבֹּקֶר, מִתַּחַת לָעֳבִי צֵל הָעֲנָפִים הַמִּסְתּוֹרִיִּים,

נִשְׁמָע בִּמְעֻמְעָם שַׁאַג-הַפַּנְתֵּר, בְּעוֹד אֲנִי יוֹשֶׁבֶת

בְּשֵׁפֶל הַגַּיְא. לְעוֹלָם-לְעוֹלָם לֹא עוֹד תִּרְאֶה

אִינוֹנֵי הַגַּלְמוּדָה אֶת אֵד-הַבֹּקֶר בְּרַחֲפוֹ,

רַחֵף וְגָלוֹשׁ, בֵּין הָאִילָנוֹת; לֹא עוֹד אֶרְאֵם

עֲקוּדֵי רַצֵּי-עָנָן מָדְלְקֵי-כֶּסֶף מִיָּרֵחַ,

בֵּין הַזֶּרֶם הַקּוֹלָנִי וְהַכּוֹכָבִים הָרוֹטְטִים.

"הוֹ אִמָּא, הַאֲזִינִי לִי עוֹד בְּטֶרֶם אָמוּת.

מִי יִתֵּן וְאֵישְׁהוּ בְּגִדְרוֹת-הַצֹּאן הַהֲרוּסוֹת

בֵּין נִפְצֵי-סֶלַע נְפוּלֵי-מִן-בְּקִיעִים

אוֹ בָּעֳבִי חֻרְשָׁה יְבֵשָׁה, פַּגוֹש אֶפְגֹּשׁ אוֹתָהּ –

אֶת הַנִתְעֶבֶת, אֲשֶׁר בִּלְתִּי-קְרוּאָה בָּאָה

אֶל בֵּית-הַמִּשְׁתֶּה הַמְפֹאָר עַל הַשֻּׁלְחָן

וְחֹוְלְלָה אְת-כָּל הַתְּמוּרָה הַזֹּאת – וְשָׁפַכְתִּי

בְּפָנֶיהָ מְלֹא מְרִירוּתִי וְאֵיבָתִי, וְהִגַּדְתִּי לָהּ

מַה מְּקֻלֶּלֶת הִיא לְאֵלִים וַאֲנָשִׁים.

"הוֹ אִמָּא, הַאֲזִינִי לִי עוֹד בְּטֶרֶם אמות.

וְכִי לֹא נִשְׁבַּע לִי אַהֲבָתוֹ אֶלֶף פַּעַם,

בְּזֶה הַגּיְא לְרַגְלֵי זֹאת הַגִּבְעָה הַיְרֻקָּה,

מַמָּשׁ פֹּה בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל הָאֶבֶן הַזּאת –

חָתַם אוֹתהּ בִּנְשִׁיקוֹת, הִשְׁקָה אוֹתָהּ בִּדְמָעוֹת?

הָהּ, דִּמְעוֹת אֹשֶׁר, שֶׁלֹּא כְּדִמְעוֹתַי הַלָּלוּ!

הָהּ, רְקִיעַ-אֹשֶׁר, אֵיכָה תוּכַל-תַּבִּיט פָּנָי?

הָהּ, אֶרֶץ מְאֻשֶּׁרֶת, אֵיכָה תוּכְלִי-תִסְבְּלִי עֻמְסִי?

הוֹ מָוֶת, מָוֶת, מָוֶת, עָנָן עַד-מִתְחוֹפֵף,

הֵי אֻמְלָלִים עֲלֵי-אֲדָמוֹת יֶשְׁנָם,

דַּלֵּג עַל נְפָשׁוֹת מְאֻשָּׁרוֹת, חֲפֵצוֹת-חַיִּים –

תְּחִנָּתִי לְפָנֶיךָ, עֲבֹר עַל פְּנֵי מְאוֹר-חַיַּי,

פְּרֹשׂ צִלְּךָ עַל נִשְׁמָתִי וְאֶגְוָעָה;

כְּבֵדָה אַכְפָּתְךָ עַל לִבִּי בְּקִרְבִּי –

תֵּן כָּבְדְּךָ עַל עַפְעַפַּי וּמוֹת אָמוּת.

"הוֹ אִמָּא, הַאֲזִינִי לִי עוֹד בְּטֶרֶם אָמוּת.

לֹא אֲנִי בִּלְבַד אָמוּת, כִּי מַחְשְּבוֹת-אֵשׁ

לוֹבְשׁוֹת צוּרָה בְּתוֹכִי, וְהֵן הוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וָרָב,

וּמַשִּׂיגָה אֲנִי תַכְלִיתָן. שׁוֹמַעַת אֲנִי בַּלֵּילוֹת

קוֹלוֹת-לְחִישָׁה, עוֹלִים מִלֵּב-הַגְּבָעוֹת

כִּצְעָדִים עֲלֵי צָמֶר. בְּעִרְפּוּל אֶחֱזֶה

פְּתְרוֹנִי הָרָחוֹק, הַמְפֻקְפָּק, כְּנַחֵשׁ אֵם

קַוֵּי דְמוּת-וְלָדָהּ עַד-לֹא נוֹלַד…

וְלָדָהּ! – רְתֵת יַעַבְרֵנִי: לְעוֹלָם בַּל-יְהִי לִי וָלָד פְּרִי-בִטְנִי

לֹא מְבֹרָךְ, לְהַרְגִּיזֵנִי בְּעֵינַיִם יְרֵשַׁת-אָבִיו!

"הוֹ אִמָּא, הַאֲזִינִי לִי עוֹד-זְעֵיר בְּטֶרֶם אָמוּת.

שְׁמָעִינִי, הוֹ אֲדָמָה! אֲנִי לֹא לְבַדִּי אָמוּת,

פֶּן, בְּדַרְכִּי נְתִיבַת-הַמָּוֶת הַקָּרָה בְּאֶפֶס-כּוֹכָבִים,

יַגִּיעֵנִי צְחוֹק-אָשְׁרָם הַצּוֹרֵם,

וַאֲנִי לֹא-נֻחָמָה כִּי הִנַּחְתִּי אֲהוּבִי-מִקֶּדֶם

בְּחֵיק הָאִשָּׁה הַיְוָנִית. אָקוּמָה וְאֵלְכָה,

אֶל טְרוֹיָה אֵרֵד, וְקֹדֶם צֵאת-הַכּוֹכָבִים

אֶעֱשֶׂה שִׂיחָה עִם קַסַּנְדְּרָה הַפִּרְאִית, כִּי אוֹמֶרֶת הִיא

אֲשֶׁר אֵשׁ מְרַקֶּדֶת לְפָנֶיהָ, וְתָדִיר מְצַלְצֵל בְּאָזְנֶיהָ

מַשַּׁק אֲנָשִׁים חֲמוּשִׁים. מַה פֶּשֶׁר דָּבָר לֹא אֵדָע,

רַק זֹאת יָדַעְתִּי, כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה,

בַּאֲשֶׁר אֵשֵׁב וְאֵלֵךְ, כָּל הָאֲדָמָה וְהָאֲוִיר

נִדְמִים אַךְ אֵשׁ-תַּבְעֵרוֹת."

הערה וביאורים

אלפרד טניסון – אב-טיפוס נערץ בשירה בריטית של עיקר המאה התשע-עשרה, זו התקופה הנקראת ויקטוריאנית על שם המלכה ויקטוריה. סימניו: מוסר נעלה, מלאכת-שיר מאופקת ומשוכללת, זיקה לנושאים מיתיים-קלאסיים ולאידיליות מחיי-אנגליה הקרובים לזמנו, אף לנושאים אגדיים (כגון “אידיליות המלך” על ארתור ואבירי שולחנו העגול).

היה ער לבעיות-דורו. ניבא מלחמות “ציים אווריריים” בטרם היו אווירונים, ואחריתן – ברית חובקת כל האומות על-ידי כינון “הפארלאמנט של האדם, הפדראציה של העולם”.

בשירתו ביטא את לבטי-האמונה של זמנו, לאור התורה הדארווינית על התקדמות מיני-החי באמצעות קטילת יחידים וגזעים נחשלים והישארות החזקים

והיעילים לפרייה ורבייה. שאל: “האם אלוהים והטבע סותרים זה לזה? מצד אחד – אל רחמן ורב-חסד, ומצד שני – טבע של שן וציפורן אדומות מדם?…” ושאף להתבצר באמונה תמימה על-אף עדות הטבע והחושים.

בין שיריו – פיזמוני-מלים, שאפילו קטני-תינוקות נהנים מהם. הנועם המוסיקאלי של פסוקיו מחבּיב אותו על בני-הנעורים: וגם כשטעמם המבוגר יותר מביאֵם לידי דביקות בשירה האוניברסאלית, כיבדת התוכן הגרעיני, של רוברט בראונינג, בן-דודו של טניסון, לעולם שמורה לטניסון אהבת-נעוריהם.

“אינוני” היא מיצירות-טניסון, שיסוּדתן בשירת-הומרוס וספיחיה.

אידה – חבל הררי באסיה הקטנה, צופה על עיר-טרויה ומגדלותיה.

יוֹניה – קבוצה מאוגדת של יישובים יווניים על חוף אסיה הקטנה והאיים הסמוכים.

כמו שקמו חומות העיר… למו נשיפת-זמר – העיר טרויה נבנתה על-ידי אלים שניים. אמר אז פוסיידון, אֵל-הים, אֶל אפּוֹלון, אֵל הזיו והזמר: “אם תהיה עימי לשיר, אהיה עימך לעמל”. אפולון ניגן ושר, פוסיידון מכוחו נתן, ותקום העיר על חומותיה, מגדלותיה ומעוזיה.

זהב הֶסְפֶּרֵיי – הֶסְפֵּר (על משקל אֶסְתֵּר) הוא כוכב-הערב. באיים אגדיים שבאפסי-מערב גדלים תפוחים של זהב טהור, ונימפות, הקרויות הֶסְפְּרִידוֹת, ממונות עליהם לנוטרם.

אמברוסיה – מזון-האֵלים.

אוֹרִיאַדה – נימפת-הרים.

איריס – אֵלת-הקשת, המקשרת בין אֵלים לשוכני-מטה.

ילוד-מלך – כשנולד פריס לפּרִיאַם, מלך טרויה, ניבאו נביאים כי הוא עתיד להמיט חורבן על העיר. פריאם ציווה את ראש-רוֹעיו שיקח את התינוק וימיתהו. ראש-הרועים לא מצא את נפשו להשתמש בחבל או חרב, והפקיר את התינוק על הר-אידה, שם הניקתהו דוּבָּה אחת. לאחר ימים אחדים, בא ראש-הרועים לפקוד את שלום-הילד ומצאוֹ חי, ודובה מיניקתהו. נוכח פלא זה, הביאהו אל ביתו בתרמילו (ומכאן שם הילד, פריס, שמתפרש “תרמיל”), ומסר אותו אל אחד-הרועים לגדלו.

1.

וְנָסֹק אֶל עֵדֶן-גַּן בְּמַדְרְגוֹת הָאַפְתָּעָה

(אמרסון)

הרי זו פיה, ספק ילוּדת-טבע, ספק קרוּצת-קסמים! – זה רושם שעשתה עלי המשוררת האמריקנית אֶמילי דיקינסון בראשית התוודעי אל עיצובי-חריזוֹתיה קטני-המידה ועתירי-הרמז, פורצי כל גדר-תקינוּת בהילכות חרוז וָאֳרחוֹת מקובלים בתורת-השיר. קופצת היא במפתיע מגחלילית ועש-משי אל חביקת חידות-יקום, מרתפי-נשמה ומסתורין של אהבה. הנה היא ממצה מר-טעמם של אכזבות ודיכדוכים – שורה-שורותיים והיא בלב אכּסטאזה אירוטית או דתית. עדינה ורכה – גע בה ותתמוגג כרקמת קרני-לבנה – ועד-ארגיעה היא מתיידדת עם צללי-מוות. נוסקת על נצחים או מתחצפת בפני האלוהים כאילו היתה בת-פּינוקים שלו. באורח-חייה – נזירה- כמעט, לובשת לובן וכלואת-בית, אבל בכתיבותיה, הן בשיר הן באיגרת, פראית היא ונועזת, ויש פורצת מבין חרכּים בבריקת-צבעונין ודימוי מרהיב, כפרח מציץ מתוך רובד-שלג, כציפור ססגונית מוחרדת מקן בדשאים.

מוֹלדוֹתיה של המשוררת – ב-10 בדצמבר 1830 בעיר אַמהֶרסט, מאסאצ’וסטס, לבית משפחה אשר דורות-ייחוס לה מראשוני המתיישבים הפוריטאניים באנגליה החדשה. קדם לה ללידה אח, וויליאם אוסטין (16 באפריל 1829), ואחריה באה אחות, לאוויניה (28 בפברואר 1833). אביה של אמילי, אֶדווארד, היה עורך-דין מצליח, ובפרקים שונים שבחייו – חבר בבית-המחוקקים של מדינת מאסאצ’וסטס, חבר במועצת-המושל של מדינה זו, וציר בקונגרס הפדראלי בוואשינגטון. אף היה מעמודי “הכנסיה הראשונה” בעירו וממייסדי מיכללת-אַמהֶרסט.

בימים ההם היתה עיר כמו אמהרסט נטועה באדמת-השדות מסביב. סתם בית היה מוקף רפת ואורווה וגינת-ירק וחצר-גינה לנוי, והיתה קיימת שם תוצרת-חלב ביתית, ומרתף שימש לשימורים. אומנים מבני-המקום היו מייצרים ומספקים כל הנחוץ במכשירים, רהיטים ומלבושים. חותם העיר הכללי היה מוטבע במסורת פוריטאנית, אך בלא הקנאות של ראשוני-הפוריטאנים. המסורת של העיר והמשפחה יש לה חשיבות לגבי שירת-אמילי. היתה זו הרקע והשורש של שְׂרִייָה עם אֵל ועם אמונה ושל זיקה לדימויים בּיבליים, הנותנות אותותיהן בכמה משיריה. אף זאת: מאחורי חריזותיה הנועזות והפרעות חבוי הד מן ההימנונים הפשטניים – כמעט כולם ביאמביים מנויים ומדוּדים – על לחניהם הפשוטים, המושרים בעדת-הכנסיה.

מה עשתה אמילי באותה התבנית של בתים יאמביים, בני ארבע דפיקות בשורות-הפְּרָט וארבע או שלוש דפיקות בשורות הזוגיות? היא קיצצה בשורות, שמה שתיים או שלוש נגינות במקום שלפי הדין מתבקשות ארבע; עירבבה סדרי-נגינות, ויצאו אצלה טרוכיאים ואמפּיבראכים תחת יאמבים; לא הקפידה במספר השורות לבית, שיהיו הבתים שווים. ומה בדבר החריזה? בזאת היתה לגמרי הפקרית. נזדמן לה חרוז מתוקן – ניחא; לא נזדמן לה – הסתפקה באסונאנץ רחוק, בדמיון כלשהו של אות או הברה בין המלים התואמות, או בכלל זנחה חרוז. לא שאמרה אל נפשה: אהיה מקורית, ואפשע בסדרים מסורתיים. שירים אחדים שלה מראים כי היא שלטה היטב בדקדוקי משקל וחרוז, ושמרה עליהם כשה“בשורה” השירית שלה נשאה פנים לכך. היא פשוט לא התעניינה בחריזה ושקילה כמצווה לשמה.

הדחף הפנימי שלה היה לתפוס ניצנוץ-רעיון תוך כדי בריקתו, לקשוט על גוון שבטבע ולצוד אותו במלה בטרם יחלוף מעיניה או מזכרונה, לההלים שורה לסער או קדרוּת או עלץ שבנשמתה. התנוצצויות פיוטיות, התדירות בשיריה, זרועות גם באיגרותיה אל המעטים אשר שמרה קשר איתם בתקופת-ההתבודדות שבחייה, עליה נשוחח להלן.

באיגרותיה כן בשירתה מזלזלת היא בפיסוק הנהוג באנגלית. במקום פסיקים, נקודות, סימני-שאלה, היתה שמה בין קבוצות-מלים (יש גם בין מלים בודדות), ובסוף-שיר, קו-הפרדה רחב (–). משאר סימני-פיסוק, סימן הקריאה (!) רוֹוֵחַ אצלה ביותר. קווי-ההפרדה המרובים שבכתיבתה מורים על פתאומיות של תפיסה, על רדיפה אחר הניב ההולם, וסגירת כף-היד עליו כשנתפס. עורכי-אנתולוגיות, הכופים על שירים שלה פיסוק שגרתי, תיחשב להם זאת לחטאה.

מעולם גרסתי: בהעתקת דברי-שיר מלשון ללשון, עדיפה פאראפראזה, מוסרת הרעיון והתמונה בנאמנות, מתרגום המעקם רעיון ותמונה מתוך אדיקות במשקל וחרוז. אותו הרגל של אמילי בהעמדת קווים מפרידים בין שורות וחלקי-שורות, יפה הוא משמש לי – שלא בעיקביות – ביציקת פאראפראזות עבריות לשירים-מספר שלה כדי להדגים כמה תכונות בדמותה הפיוטית:

אֲנִי, בִּהְיוֹתִי אִשָּׁה, קָשׁוֹת אִמַּק;

אֶחְיֶה עַל יְדֵי סָחֳטִי מֵאֶבֶן

מְעַט הַתְּזוּנָה, אִינַק.

   (אלינור ויילי)

נְשׂוּאָה אֵלָיו לֹא בִּבְרִית כִּי-אִם בְּפֵרוּד.

   (אדגר לי מסטרס)

באותיות נוגות, אשר יש ותפרוץ מהן להבה לוחכת וצורבת, רשומה אצל אמילי אהבה אחת ויחידה בחייה; והסיפור העובדתי של זו נשאר כמוס עימה – עד שקמו חטטני-ביאוגראפיה וגילו משהו:

בּוֹרֶרֶת הַנְּשָׁמָה חַבְרוּתָהּ שֶׁלָּהּ –

אֲזַי – סוֹגֶרֶת הַדֶּלֶת –

לִפְנֵי הַכְרָעָתָהּ הָאֱלֹהִית –

בַּל יֻצְּגוּ יוֹתֵר.

לְלֹא רְגֹשׁ – צוֹפָה הִיא הַמֶּרְכָּבוֹת – הַנֶעֱצָרוֹת

לְיַד שַׁעֲרָהּ הַנָּמוּךְ –

לְלֹא רְגֹשׁ – קֵיסָר

על מַחְצַלְתָּהּ כּוֹרֵעַ.

רְאִיתִיהָ – מִנִּי אֻמָּה רַבָּתִי –

בּוֹחֶרֶת אֶחָד –

אֲזַי – סוֹגֶרֶת שַׁסְתּוֹמֵי תְשׂוּמַת-לִבָּהּ –

כָּאָבֶן.

אחרי מותה, כשנתפרסמו ילקוטים מצרורות-שיריה, כל ילקוט גדול מחברו, ושמה החל הלוך וגדול בקרב שוחרי-שירה, התחילו חוקרי קורות-חייה בולשים: מיהו אותו קיסר, אותו הנבחר האחד? נמצאו מועמדים שלושה:

בּנג’אמין פראנקלין ניוּטוֹן, עלם בתשע שנים בוגר ממנה, והוא מתמחה במשפטים ועובד במשרד-אביה; הוא בנערותה הדריך אותה בקריאת-ספרות והביא אותה בסוד הרעיונות המשחררים של ראלף ואלדו אמרסון וכל אֶחיו להלך-הנפש הידוע בשם “טראנסצנדנטליסם”;

תומאס ונטווֹרת היגינסון, עורך כתב-עת, אשר הדפיס אחדים משירי-נעוריה: בחליפי-מכתבים עימה ביקש לרסן את פראיותה השירית, להשפיע עליה שתלטוש את מלאכתה כדי שתתואם לטעם קוראיו, דור-קוראים האמונים על טניסון ולונגפלו, והיא מרדה בעצתו, והתחילה מפייטת לנפשה בלבד, ואוגרת שיריה בצרורות-צרורות, מתוך בטחון נבואי שעתידים הם להופיע לאורה ולתהילה.

לבסוף הסכימו הדיעות כי האחד הוא צ’ארלס וואדסווֹרת, כוהן-דת בבית-יראה מהודר בפילאֹדלפיה, איש יפה-דיבור ומצליח בכל דרכיו.

בנסוע האב דיקינסון בדרך וואשינגטונה בתפקידיו הציבוריים, לקח את שתי בנותיו עימו שתראינה בשכיות-הבירה; נתעכבו לימים אחדים בפילאדלפיה. ביקרו ביום א' בבית-הכנסיה של הכוהן וואדסוורת ושמעו הטפה שלו לקהל-עדתו. אחרי-כן עשה האב שיחה עם הכוהן (בהיות אבא דיקינסון עמוד בית-יראה שבעירו, חזקה שהיו לשניהם עניינים משותפים לענות בהם), והציג לפניו את בנותיו. נפגע לב-אמילי מַחַץ-אהבה אין מרפא.

מה הרגיש הכוהן באותו מעמד? אין לדעת. אך סימן ישנו שאיזה רחש כלפיה עברהו גם אותו, שכּן, לאחר שנים אחדות כשנקרא לעזוב בית-כניסייתו המבוסס בשביל לקומם בית-יראה חדש בסאן-פראנציסקו, עיר צעירה וגולמית באחרית-מערב, נסע נסיעה מיוחדת אל אמהרסט בשביל להיפרד מן הדיקינסונים.

הוא בעל לאשה ואב לילדים, וכוהן מכובד, בכנסיה יונקת ממסורת פוריטאנית, ואמילי בת וחניכה לאותה המסורת. בחיי-המעשה אי-אפשר היה שתצמחנה תוצאות מן הברית הטמירה בין שתי הנפשות, אבל בעולם-היצירה שבנשמתה הולידה תולדות. טבילתה בנהר-די-נור של אהבה עידנה רגישותה לתפארת-העולם, חידדה חושיה לזוטות שבחיי-הטבע, וחישלה את כוחה להיאבק בזימרת-שיר עם מצוקות רעבון-חשק, עם מוות ועם אל נעלם.

עורכים של אסופות משיריה, מהם חששו מלהדפיס חיוויי-תאווה שלה, שמא תוחשד בעבירות שאין בה ויוטל פגם בשמה הטוב ובדמותה האידיאלית. אנו פטורים מחששות כאלו:ֹ

לֵילוֹת פְּרָאִים – לֵילוֹת פְּרָאִים!

לוּ עִמְּךָ הָיִיתִי –

כִּי-עַתָּה – לֵילוֹת פְּרָאִים הָיוּ

לָנוּ עֲדָנִים!

שָׁוְא הָרוּחוֹת –

לְלֵב שֶׁבַּנָּמֵל –

אָפַס מַצְפֵּן,

אָפֵס דִּפְתָּר!

שַׁיִט בְּעֵדֶן –

הוֹ, הַיָּם!

לוּ-אַךְ נִתַּן לִי לַעֲגֹן – הַלַּיְלָה –

בְּךָ!

לניירות-שיריה גם מסרה התפרצות-קנאה בנשים אשר חיי-זיווג תקינים להן. עד היכן? עד כדי חיקוי לצליל-ההתפנקות הגיאה בבטא אשה לחברתה את המלה “בעלי”:

זְכוּת-קִנְיָן אֱלֹהִית לִי!

אֵשֶׁת – בְּלֹא הַסִּיגְנִין!!

תֹּאַר מַמְאִיר – לִי הָעֳנַק –

קֵיסָרִית שֶׁל גָּלְגָּלְתָּא!

מַלְכוּתִית – בַּכֹּל חוּץ מִן הַכֶּתֶר!

מְזֻוֶּגֶת, בְּלֹא הָעִלָּפוֹן,

מַתְּנַת אֱלֹהִים לָנוּ לַנָּשִׁים –

עֵת נִפְגָּשִׁים

זְמָרַגְּדְּ בִּזְמָרַגְּדְּ –

זָהָב בְּזָהָב!

לֵדָה – כְּלוּלוֹת – תַּכְרִיכִים –

בְּיוֹם אֶחָד –

נִצָּחוֹן מְשֻׁלָּש.

“בַּעְלִי” – אוֹמְרוֹת נָשִׁים

בְּלַטְּפָן אֶת הַנְּעִימָה –

הַאִם כָּכָה?

(גּוֹלגוֹלתא – גבעה שעליה נצלב ישו, לפי יוחנן י“ט: י”ז).

וזה משל יפה שלה כנגד שליטת האהוב באוהבת למרות גזירת-המרחק שביניהם:

הַלְּבָנָה רחוֹקָה מִן הַיָּם –

וּבְכָל זֹאת, בְּיָדַיִם שֶׁל עִנְבָּר –

הִיא מוֹלִיכַתְהוּ – כְּמוֹ יֶלֶד נִכְנָע –

לְאֹרֶךְ הַחוֹלוֹת הַמְיֻעָדִים –

אֵין הוּא מַפְסִיד אַף מַעֲלָה אַחַת –

צַיְּתָן לְמוֹ עֵינָהּ,

יָבוֹא רַק עַד-כָּאן כְּלַפֵּי הָעִיר –

רַק עַד כָּאן – וְנָסוֹג.

הוֹ נָגִיד, שֶׁלְּךָ – הַיָּד הָעִנְבָּרִית –

שֶׁלִּי– הַיָּם הָרָחוֹק –

צַיְּתָן לַצַּו הַזְּעֵיר-מִזְעָר,

עֵינְךָ כּוֹפָה עָלָי –

2.

וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ,

וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי.

(יחזקאל ט"ז; י')

בִּלְבוּשׁ עֲרוּגַת פָּז וְרִקְמַת שֵׁשׁ, כְּבַת

מִתְעַנְּגָה בִּלְבוּשׁ וּמִתְפַּנֶּקֶת

(ארץ כילדה: יהודה הלוי)

אחיה של אמילי, בכור-המשפחה, נשא אשה והתיישב בעיר אחרת. אחותה הצעירה אף היא נישאה ועברה לדור בבית משלה. כשהלך האב לעולמו, נשארה אמילי לבדה עם אם חולה ומשותקת, ותהי לאֵם למטפלת. מקץ שבע שנים נסתלקה גם האם.

אחרי מות האב חלה תמורה בהליכות אמילי. התחילה מסתגרת מחברת בני-אדם ככל-האפשר. היו שכנים רואים אותה בעד חלון-ביתה או כשהיא מטפלת בגינתה, או כשהיא לעיתים מפליגה אל חורש או שדה בקירבת-העיר; לעולם בלבוש-לובן. יצא עליה שם כנזירה ותמהונית. ביוגראפים ראשונים שלה הפכו רושם שטחי זה לאגדה מגובשת. אותו רושם, הגם שאינו נטול יסוד, הוגזם הרבה.

בעלת-בית מסודרת היתה, רואה לנקיון-ביתה ולטיפוח-גינתה. בעלומיה, בתצוגת מעשי-מאפה בעת יריד-בקר בעיר, זכתה בפרס על כיכר-לחם שאפתה; לשנה הבאה נתמנתה שופטת לדברי-אפייה. תמיד היתה ערה למה שמתרחש אצל שכנים שבקירבת ביתה ואצל מיודעי-משפחתה שבעיר; ובמאורעות כגון שמחה או מחלה או אבל (אולי למדה על אלה מפי אחותה), היתה שולחת עוגה מעשה-ידיה, תבשיל מבריא, פרחים מגינתה או סתם תשורה, יחד עם הבעת השתתפות-רגש שלה במיכתם או פתגם, לפעמים במחרוז. אף קיימה התכתבות ענפה-למדי עם אחדים מכּירי-פנים ומכּירי-עט. הסופרת הלן הוֹנט ג’קסון היתה מן הבאים איתה בכתובים, ופעמיים גם ביקרה את אמילי בביתה.

מה בדבר הלבוש הלבן, אשר היה לה לחוק, לא סטתה ממנו? ודאי זה סימל לה משהו. מאוד נשיית היתה, עם כל החולשות שבכך. מכיוון שנמנע ממנה המוקד העליון של תשוקת-אשה – אהבת-גבר והעמדת-ולדות – גזרה חרם על יצרי-אשה כמוּסים שבה: ההימוּיים אחר אבנים טובות, סלסלה ומלמלה, כלי-זגוגות מתנוצצים, בגדי-חמודות, יריעות-יקר… אבל הללו לא אבדו לה. היא בלובן, ויצירתה בעדי-עדיים וצבעי-צבעונין.

נשיוּתה של אמילי דיקינסון נסוכה על כלל-שירתה. לשונות סריגה, תפירה, ריקמה, אריגים וכלי-לבוש שונים, ניצנוצי-תכשיטים, עיסוקי-בית של נשים – כלאחר-יד היא מטפילה אותן למראות יום ולילה, לעונות-השנה, לילודי-טבע אם צומח ואם חי.

בשיר אחד, שמי-המערב תיכף לאחר שקיעה נדמים לה כעין ריצפה אשר בעלת-בית פוחזת ולא-זהירה מכבדת אותה:

בְּמַטְאַטֵא-צִבְעוֹנִין הִיא מְטַאטֵאת –

וּמַנִּיחָה הַשְּׁיָרִים מֵאָחוֹר –

הוֹ עֲקֶרֶת-בַּיִת שֶׁל מַעֲרַב בֵּין-הַשְׁמָשׁוֹת,

שׁוּבִי, וְאַבְּקִי אֶת הָאֲגָם!

שָׁם פֶּקַע אַרְגָּמָן הִפַּלְתְּ –

חוּט-עִנְבָּר הִשְׁלַכְתְּ –

וְעַתָּה כָּל הַמִּזְרָח גִּבַּבְתְּ

בִּבְלוֹיֵי-זְמָרַגְדְּ.

וְעוֹד הִיא מַפְעִילָה מַטְאַטְאֶיהָ הַמְנֻמָּרִים –

וְעוֹד סִנּוֹרֶיהָ מְעוֹפְפִים –

עַד הַמַּטְאַטְאִים רַכּוֹת לְמוֹ כּוֹכָבִים נְמַסִּים –

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת לִי.

באקלים של אנגליה החדשה, שלהי-קיץ הם עונה של התהדרות הטבע בגמילת-פירות וששון-צבעים: והמשוררת לא תפרוש מן הציבור:

בְּקָרִים רַכִּים הֵם מִשֶּׁהָיוּ –

אֱגוֹזִים יֶתֶר-חוּם עוֹטִים –

לְחִי-הַתּוּת שָׁמֵן יוֹתֵר –

הַוֶּרֶד הוּא מִחוּץ לָעִיר.

הַתִּדְהָר סֻדָּר יוֹתֵר עַלִּיז לוֹבֵשׁ,

הַשָּׂדֶה – שַׂלְמַת-שָׁנִי.

פֶּן אֶהְיֶה כְּלִמַּת-אָפְנָה.

חֵפֶץ-חֶן אֶעֱדֶה.

נציץ בשקיעה אחת, כפי שהיא משתקפת בשעשועי דמיון-המשוררת:

בַּת-הַיּוֹם כָּתְנוֹתֶיהָ הִתְפַּשְּׁטָה –

בִּירִיָּתָהּ – שֶׁל זָהָב –

הַתַּחְתּוֹנִיָּה – חִלָּזוֹן פָּשׁוּט –

בַּדֶּיהָ – עַתִּיקִים,

בְּדִיּוּק – כְּמוֹ הָעוֹלָם –

אַךְ גַּם הַכּוֹכָב הֲכִי-חָדָשׁ –

הַנִּרְשָׁם מֵעַל חֲצִי-הַכַּדּוּר –

מְקֻמָּט – בְּעֵרֶךְ כָּמוֹהָ –

קְרוֹבָה לֵאלֹהִים – מִשֶּׁתּוּכַל הִתְפַּלֵּל –

קְרוֹבָה לַשָּׁמַיִם – מִשֶּׁתִּירָא אוֹתָם –

גְּבֶרֶת-הַמַּעֲרָב

פָּרְשָׂה-לָה בְּאֶפֶס דְּאָגָה –

נֵרָהּ כָּךְ גּוֹוֵעַ

שֶׁבְּלִיחָתוֹ תֵרָאֶה

בִּפְרִי-עַרְמוֹן שֶׁל בּוֹסְפּוֹרוּס –

וְכִפַּת-הֵיכָל – וְשִׁמְשַׁת-חַלּוֹן – –

(בוספורוס – יתפרש “מעבר-הפרה” – צוואר-מים המחבר את הים השחור עם ים-מרמורה. כאן – סתם אמת-מים שבריחוק מופלג).

ובחוכמת חוט ומחט – אומנות נשים – מסתייעת היא בהפילה תחינה על התעוררות משנת-המוות לעצמה אחרי שתשכון בּוֹר – ואולי לשירתה הקבורה בחבילות-דפים בארון שבחדרה:

אַל תְּסַלְּקוּ חוּטִי וּמַחֲטִי –

אַתְחִיל לִתְפֹּר –

עֵת צִפֳִּרים תִּפִצַחְנָה צִפְצוּף –

תְּכִיפוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר – כֵּן –

הַלָּלוּ עֲקֻמּוֹת הָיוּ – רְאִיָּתִי נִתְעַוְּתָה –

דּעְתִּי – כִּי תִישַׁר –

אֶעֱשֶׂה תְפָרִים – מַאֲמַץ-מַלְכָּה

לֹא יַסְמִיק לְהוֹדוֹת “שֶׁלִּי הֵם” –

שׁוּלַיִם – כֹּה דַקִּים, אֶצְבְּעוֹת-אֲצִילָה

לֹא תִמְצֶאנָה הַכֶּפֶת הַטָּמִיר –

מִכְפָּלוֹת – עֲדיִנוֹת-הִסְתָּרְגוּת –

כְּמוֹ נְקֻדָּה-נְקֻדּוֹתָיִם –

הַנִּיחוּ אֶת מַחֲטִי בַּמַּעֲנִית

שָׁם הִרְפֵּיתִי מִמֶּנָּה –

תְּכִיפוּתַי הָעֲקַלְקַלּוֹת אוּכַל-אֲיַשֵּׁר

עֵת אֶגְבַּר –

עַד אָז – בְּחָלְמִי שֶׁהִנְנִי תוֹפֶרֶת,

אַעֲלֶה הַתֶּפֶר הֶחְטֵאתִיו –

קָרוֹב-קָרוֹב – כָּכָה אֲנִי – בִּשְׁנָתִי –

עוֹד אֲדַמֶּה שֶׁאֲנִי תוֹכֶפֶת –

3.

הֲדָרָה לָאֵל עַל יֵשִׁים מִתְנַמְרְרים…

כֶּל אֲשֶׁר הֵם הָפְכִּיִּים, מְקוּרִיִּים, נְדִירִים, מוּזָרִים

(הופקינס)

חיבה יתרה נודעת מאמילי דיקינסון ליצורי-טבע משונים ו“יוצאי דופן” כביכול. והרי תגובתה לעטלף:

הָעֲטַלֵּף הוּא כְּתַמְתַּם, קְמוּט-כְּנָפַים –

כְּחֵפֶץ חִוַּרְיָנִי –

וְלֹא מִזְמוֹר נָסוּךְ עַל שְׂפָתָיו –

אוֹ לֹא לִתְפִיסַת-אֹזֶן.

מִטְרִיָּתוֹ הַגַּמָּדִית, חֲצוּיָה לְחֵן עַתִּיק.

מַתְוֶה בָּאֲוִיר

פְּלַג-קֶשֶׁט, כָּמוֹהוּ סָתוּם, סוֹדִי –

פִּילוֹסוֹף בְּגִלּוּפִין:

מִמָּה רָקִיעַ מְשֻׁגְרָר –

מִמַּה זְּבוּל-עָרְמָה –

מְיֻפֵּה-כֹּחַ לְאֵיזוֹ רִשְׁעוּת

בְּחֶסֶד מְרֻסֶּנֶת –

לְיוֹצְרוֹ חֲכַם-הַתַּחְבוּלוֹת

לֹא נַמְעִיט תִּהִלָּה –

אַךְ לְהֵיטִיב, הַאֲמִינוּ לִי,

זָרֻיּוֹתָיו.

ועל הפטרייה אימרתה:

"הפטרייה היא ננסית בצמחים – בערב היא לא-עוד – בבוקר באוהל שמרקעי נעצרת – כאילו שם לעד תעמוד – גם כי כל עידן-חייה – קצר משהיית-נחש – ומקמשון חָפוּז.

"להטוטנית בדשאים – תמצית של אליבּי – כמו בועה תקדִים-בוא – וכמו בועה תחלוף –

"מרגישתני כי נעים לעשב – שזו לסירוגין תבוא – בת-במתגנבים של קיץ פקוח-עין.

“אילו לתולדה פנים נואצות, או לוּא ביכולתה החרים נפש – אילו בתולדה משומדת נמצאה – הפטרייה היא-היא”.

וזאת על זוחל קטן ושעיר:

יְצוּר שָׂעִיר לְלֹא כְּרָעַיִם,

וּבְכָל-זֹאת מַה-מְּאֹד יָרוּץ!

מַרְאֵהוּ – קְטִיפָה,

וְגוֹנוֹ – שְׁחַמְחָם.

יֵשׁ וּבָעֵשֶׂב יַעֲשֶׂה בֵּיתוֹ –

יֵשׁ – עַל-גַּבֵּי עָנָף,

וּמִשָּׁם הוּא נוֹחֵת בִּפְלוּסִין

עַל אָדָם עוֹבֵר!

כֹּל זֹאת בַּקָּיִץ,

וְאוּלָם, עֵת רוּחוֹת מְטִילִים בֶּהָלָה

בְּקֶרֶב עַמְמֵי-הַיַּעַר,

הוּא מְסַגֵּל לוֹ, דִירַת-אֵטוּן

וּמִתְגָּאֶה בְּמֶשִׁי תָפוּר!

אֲזַי, יְפֵהפֶה מִכָּל גְּבֶרֶת,

הוּא גָח בָּאָבִיב!

נוֹצָה לְכָל כָּתֵף!

כִּמְעַט לֹא תַכִּירוּהוּ!

בְּפִי בְּנֵי-אָדָם זַחַל כִּנּוּיוֹ!

בִּלְשׁוֹנִי-אָנִי – אַךְ מִי אֲנִי

שֶׁאֲגַלֶּה אֶת סוֹד-הַיִּפְעָה

אֲשֶׁר לַפַּרְפָּר!

בכאן שיחה על הנחש, שהמשוררת שמה אותה בפי איש:

"בריון רצוּעי מזמן לזמן בעשב רוכב – ייתכן כי פגשם בו – לא כן? רחש-בואו – פתאומי!

"העשב נחלק כמו במסרק – מתגלה מוֹט בּרוֹד – ואז נסגר לרגליכם ושוב נפתח, מכם והלאה –

"פדן בוֹצי יחבּב – ריצפה קרירה מלהצמיח דגן – ואני בעודי נער, ויחף – לא אחת בצהריים עברתי על-פני מה שנראה לי כשוט מצליף, והוא מתפתל-מתרומם מול השמש – ובהתכופפי לאחוז בו, התכווץ קפלים-קפלים, וחלף –

"יש אזרחי-טבע שאני מכירם, והם אותי מכירים – כלפיהם ארגיש פעימה של לבביות –

“אבל בריון זה, מעולם לא פגשתיו – אחד אני בחבורה, ואחד לבדי – מבלי נשימה-לחץ ואפס בעצמות”.

(אֶפס – נקודת-קפאון במדחום).

מחמישה שירים שכתבה אמילי על העכביש, יובא כאן אחד. מי שרוצה, ימצא בזה משל כנגד בן-אדם, טווה מסכת-חייו מן אי-היות בטרם התרקמו ברחם ועד אי-היות אחרי הסתלקו; ואולי גם כנגד אימפריה, אשר לשעה היסטורית היא מרחיבה גבולותיה – ובבוא-עיתה נמחקת:

הָעַכָּבִישׁ מַחֲזִיק פְּקַעַת-כֶּסֶף

בְּיָדַיִם חֲבוּיוֹת –

וּכְרַקְּדוֹ רַכּוֹת בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ,

חוּטֵי-פְּנִינִיָּה יַתִּיר –

בְּאֻמָּנוּת תְּלוּיָה-עַל-בְּלִימָה,

מֵאַיִן אֱלֵי אַיִן שֶׁזֶר יִשְׁזֹר –

תּוֹךְ זְמַן-מְעָט בִּמְקוֹם טַפִּיטֵינוּ

אֶת שֶׁלּוֹ יִפְרֹשׂ –

בְּשָׁעָה אַחַת יְרוֹמֵם-לוֹ בְּאַדִּיר

יַבָּשׁוֹת-שֶׁל-זֹהַר –

אֲזַי הוּא נִתְלֶה בְּרִפְיוֹן

מִן הַמַּטְאֲטֵא שֶׁל בַּעֲלַת-הַבַּיִת –

וּגְבוּלוֹתָיו שְׁכוּחִים.

4.

פרחים גידולי-ידיה, ופרחי-בר העולים מאליהם בכל חלקת-אדמה חשופה לשמש וגשם, היו מראשי משיבי-נפשה של אמילי דיקינסון. אכן, בשירתה היתה כאחת מהמונם, צנועה ומשתובבת, כבושה ומתהוללת, אך תמיד ביופי. באקראי, נברך על שלושה-ארבעה משירי-הפרחים שלה:

…דַּאפוֹדִילוֹת

הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאָרֶת: סְגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת

אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי יוּנוֹ מָתָקוּ,

אוֹ מִנְשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה

בַּאֲשֶׁר הַדְּבוֹרָה יוֹנֶקֶת, שַׁם אִינַק אֲנִי

(שכספיר)

הנה, דרך אירוטית של דבורה בפרח:

“דבורה-זכר את רכבּוֹ-קלל הסיע אל ורד-נקבה. ביחד נחתוּ – כי הוא עצמו רכבּו היה. בּת-הוורדים קיבלה את ביקורו בשאננות גלויית-לב – לא מנעה אף סהרון אחד שלה מחמדנותו. הגיע רגע-ייחודם לרוויונו – לא נשאר לו אלא לנוס; לא נשאר לה אלא שפל-רוחה”.

ומן אירוטיקה כללית אל צערה הפרטי שלה:

רוֹעָה אֲנִי פְּרָחַי-לְמַעַנְךָ –

נֶעְדָּר נוֹהֵר!

תִּפְרֵי-אַלְמֹג אֲשֶׁר לַפוּכְּסִיָּה שֶׁלִּי

נִפְרָמִים – בְּעוֹד הַזּוֹרַעַת – חוֹלֶמֶת –

גֵּרַנִיוֹנִים – מִתְגַּוְּנִים – וְצוֹפִים –

מַרְגָּנִיּוֹת מָכוֹת – תִּנְק­ֹדְנָה –

צַבָּרָה שֶׁלִּי – מְפַלֶּגֶת זְקָנָהּ

לְגַלּוֹת צַוָּארָהּ –

צִפָּרְנִים – מַטִּים כּוֹסוֹת-בָּשְׂמָם –

וּדְבוֹרִים – גּוֹמְעוֹת –

יַקִּינְטוֹן – הִצְנַעְתִּיו –

מוֹצִיא רֹאשׁ פָּרוּעַ –

וְנִיחוֹחִים נִשְׁפָּכִים

מִבַּקְבּוּקִים – כֹּה זְעִירִים –

פֶּלֶא אֵיךְ הֵכִילוּ –

וַרְדֵי-כַּדּוּר – שׁוֹבְרִים עַלְעֲלֵּיהֶם-אֵטוּן –

עַל רִצְפַּת גִּנָּתִי –

רַק – אַתָּה – לֹא שָׁם –

טוֹב לִי לוּ נָשְׂאוּ

לֹא-עוֹד זְהוֹרִיתָם –

פֶּרַח – בַּת-שֶׁלְּךָ – עַלִּיזָה –

וַאֲדוֹנָהּ – הַרְחֵק!

לֹא לְשִׁבְחִי הוּא –

אָגוּרָה בְּגָבִיעַ – אֲפֹרָה –

מַה צְּנוּעָה – תָּמִיד –

מַרְגָּנִיתְךָ –

שָׁם עֲטוּפָה לְמַעֲנֶךָ!

השגיחה המשוררת בקטון-פרחים, אשר דווקא בצרה וכפור השפיע תפארתו לעולם, וראתה תקווה לאחריתה שלה:

אֱלֹהִים עָשָׂה יְרוֹאָר קָטָן –

וַיִשְׁאַף לִהְיוֹת וֶרֶד –

נִכְשַׁל – וְהַקַּיִץ מִלֵּא פִּיו צְחוֹק –

וְאוּלָם עַל סַף בּוֹא הַשְּׁלָגִים

קָם יְצוּר אַרְגְּמָנִי

אֲשֶׁר לִבֵּב אֶת כָּל הַגְּבָעוֹת –

הַקַּיִץ חָפָה מִצְחוֹ –

וְלַעַג נִשְׁתַּתֵּק –

כְּפוֹר הָיָה תְנַאי-חַיָּיו –

צֶבַע-צוֹר לֹא אָבָה בּוֹא

עַד שֶׁהַצָּפוֹן – אוֹתוֹ הֵעִיר –

הַבּוֹרֵא, הַאִם אֶפְרַח אָנֹכִי?

וכדרך ששׂמוּ מקוּבּלים את תבנית גוף-האדם תרשים לבניין-הרזים של עולמות וספירות, כן עשתה אמילי דיקינסון את פרח-הלילך דוגמא למלוא-היקום שבמטוחווי-עינינו, אף הוא התגלות כבוד-אל:

הַלִּילָךְ הוּא שִׂיחַ קַדְמוֹן

אֲבָל קַדְמוֹנִי מִכָּךְ

הוּא הַלִּילָךְ הָרְקִיעִי

עַל הַגִּבְעָה הַלַּיְלָה –

הַשֶּׁמֶש הַצּוֹלֵל בְּאָרְחוֹ,

פֶּרַח-הַשְּׁקִיעָה,

מַצִּיג אֵת הַהוּא צֶמַח-הַצְּמָחִים

לְהִסְתַּכְּלוּת – לֹא לְמַגָּע –

כּוֹתַרְתּוֹ הוּא הַמַּעֲרָב –

הַגָּבִיעַ הוּא הָאָרֶץ –

זֵרְעוֹנֵי-הַהֶלְקֵט הַמְצֻלְהָבִים – הַכּוֹכָבִים –

מַדָעַן-הָאֱמוּנָה

מֶחְקָרוֹ זֶה-אַךְ הֵחֵל –

לְמַעְלָה מִן הַתֵּזָה שֶׁלּוֹ

הַפִּרְחִיָּה, בַּל-תְּעֻרְעַר

גְּלַל הָאֲנָלִיזָה שֶׁל הַזְּמָן –

“עַיִן לֹא רָאֲתָה” אוּלַי

מַהְלְכִים לוֹ בְּקֶרֶב סֻמָּאִים.

אֲבָל חָלִילָה שֶׁהִתְגַּלּוּת

עַל יְדֵי תֵזוֹת תְּאֻכָּב.

5.

מִסָּבִיב לִי צִפֳּרִים נִתְּרוּ, שִׂחֵקוּ,

מַחְשְׁבוֹתָם לֹא אוּכַל שַׁעֵר,

אַךְ כָּל זִיז קַל שֶׁבְּקַל, אֵין חֵקֶר,

דְבֵקוּת-שֶׁל-עֹנֶג דִּבֵּר.

(וורדסוורת)

מעולם שימשו הציפורים סמל להתרוממות רוח-האדם, למעוף-דמיון וכוח-זימרה אשר למשוררים. מתוך מיזוג סגולות אדם עם סגולות עוף-כנף קם הציור על מלאכים מזמרים “קדוש”. פסוק-תהילים במליצת כפל-לשון מזהה כוכבי-בוקר עם בני-האלוהים לגבי רינה ותרועה.

כוכב-מלאך, פייטן, ציפור – אין לרינתם שום פשר אלא לפי האוזן הסופגת אותה. והיא שאמרה אמילי בהירהור-שיר:

לִשְׁמֹע זִמְרַת זַהֲבָן

אוּלַי דָּבֶר פָּשׁוּט הוּא –

אוֹ רַק אֱלֹהִי.

זֶה לֹא מִן הַצִּפּוֹר –

הִיא אַחַת תְּשׁוֹרֵר, בֵּין לְלֹא-שׁוֹמֵעַ

וּבֶין לִפְנֵי הָמוֹן –

מַהוּת טִיב הָאֹזֶן

הִיא הַמַּלְבִּישָה אֶת-תִּשְׁמַע

בְּקוֹדֵר, אוֹ קוֹרֵן.

וּבְכֵן, אִם רֹן-קֶסֶם יִהְיֶה

וְאִם לֹא-כְלוּם,

הַכֹּל הוּא מִבִּפְנִים.

“הַנִּגּוּן הוּא בָּעֳפִי-הָעֵץ,”

נְאוּם הַסַּפְקָן אֵלַי –

“לֹא, אִישִׁי, בְּךָ הוּא!”

ועתה – הסתכלות המשוררת בציפור, אולי בתוך גינתה:

צִפּוֹר צָעֲדָה בַּשְׁבִיל –

לֹא יָדְעָה כִּי אֲנִי צוֹפָה –

נָשְׁכָה תוֹלַע-חַכָּה לַחֲצָאִין

וְאָכְלָה אֶת הַבַּחוּרוֹן – נָא.

אָז גָּמְעָה אֵגֶל-טַל

מֵעֲלֵה-עֵשֶׂב נוֹחַ –

וְאָז קָפְצָה הַצִּדָּה אֶל הַקִּיר

לָתֵת מַעֲבָר לְחִפּוּשִׁית –

הֵצִיצָה בְּעֵינַיִם פְּזִיזוֹת

אֲשֶׁר אָצוּ סָבִיב-סָבִיב –

נִדְמוּ לִי כְּתוֹרֵי-זְגוּגַית נִפְחָדִים –

הֵנִיעָה אֶת רֹאשָׁהּ-קְטִיפָה

כְּמוֹ מֵחֲשַׁשׁ סַכָּנָה, בִּזְהִירוּת

הִצַּעְתִּי לָהּ פֵּרוּר –

וְהִיא בִּדְּרָה נוֹצוֹתֶיהָ

וְהַבַּיְתָה הִפְלִיגָה בְּרֹךְ

רַב-יֶתֶר מֵאֲשֶׁר מְשׁוֹטִים, גּוֹזְרֵי יָם

טְהָר-כֶּסֶף מִלְּגַּלּוֹת תֶּפֶר –

אוֹ פַּרְפָּרִים מִגְּדוֹת-צָהֳרַיִם

צוֹלְלֵי לְלֹא-שִׁכְשׁוּךְ בְּעֵת יִשְׂחָיוּ.

ציפור הומיה הוא כינוי לשאֵרה אמריקנית של משפחות הציפורים היונקות נופת-פרחים תוך כדי רחפן באוויר מבלי אחיזה. נציגתן בגינות-ארצנו היא הצוּפית. הצופית היא אטוּפת-שחור. אלא שהשחור שלה לרגעים נראה כאילו הוא מבריק במין ירקרק מתכתי חמיק. הציפור ההומיה נעלסת בכל צבעי-הקשת, ובעת שֶחרטומה הדק תחוב בלב-פרח, כנפיה המפרפרות משמיעות קול-המיה מוסיקאלי; מכאן שמה.

שני שירים חיברה אמילי לכבוד הציפור ההומיה, והנני למסור בלשוני (אודה, מתוך פשיעה באחדות המוחלטת שהשיגה כאן בין צליל לפשר) את תכנו של הקטן והמרוכז שבשניים. בזה קומץ שורות-השיר, אין גוף-הציפור מוזכר כלל. מה שנתפס בעין ובמלה, הוא רושם הפזיזות בפרוֹש הציפור מן השיח המלבלב ורושם הסערה הקטנה שהיא מניחה בניצני-השיח:

חָרִיץ שֶׁל חֲמַקְמַקּוּת

עִם גַּלְגַּל מִסְתַּחְרֵר –

תְּהוּדָה שֶׁל אִזְמָרַגְּדְּ

זִנּוּק תּוֹלַעַת-שָׁנִי –

וְכָל נִצָּן עֲלֵי-הַשִּׂיחַ

רֹאשׁוֹ הַסָּתוּר מְתַקֵּן –

הַדֹּאַר מִתּוּנִיס, מִן הַסְּתָם.

רְכִיבַת-בֹּקֶר קַלָּה.

תוּניס מסמלת מקום רחוק ורומאנטי, הציפור מביאה חדשות-פלא משם כאילו ממרחק-מעט.

6.

וּמָה הַמַּחֲשָׁבֶת? הַמָּוֶת

(שניאור)

בּוֹאָה, מָוֶת חָמִיד וְחַנּוּן

(וויטמאן)

בצורות מקוריות, מתוך גישות רבות-אנפין, הוגה שירת-אמילי במוות: ההתכוננות לקראתו, רגעי הגסיסה, מנוחת-הקבר, התמיהה על אחרית-הנשמה בחיק שדי.

באַחד-דמיונותיה של המשוררת מופיע המוות כרכּב אדיב, המזמין אותה לנסיעה במרכבתו, ויחד הם עוברים על-פני מראות עיר ושדה, עד שהם מגיעים אל גבשוש-עפר המתרומם מעט מעל-פני שטח-הקרקע – הוא הנועד להיות לה מעון-קבע:

"מפני שלא יכולתי לעצור בשביל המוות – הוא בטובו עצר בשבילי – במרכבה ישבנו רק אנחנו לבדנו – ואלמוות.

"לאט נסענו – הוא לא ידע חופזה, ואני גנזתי עמלי וגם מרגועי, מפני אדיבותו.

"עמדנו לפני בית-הספר, שם נאבקו ילדים בדרוֹר-הצהריים – במעגל – עברנו על-פני שדות-דגן סקרניים – עברנו על-פני שמש שוקע –

"או, ניתן להיאמר, הוא עבר על-פנינו – טללים ירדו, רוטטים וקרירים, כי רק קוּרים קלים – שמלתי, רדידי – רק משי דק.

"עמדנו לפני בית, דמותו – תפיחה של אדמה – ּהגג כמעט שלא נראה – הכּרכּוֹב – מתחת פני הקרקע –

“מני אז – זמן מאות-בשנים חלפו – ובכל-זאת הוא מורגש קצר מאותו היום, בו ניחשתי לראשונה כי הסוסים מכוונים ראשיהם – אל הנצח”.

עין של אשה גוססת, המתרוצצת סביב על-פני החדר, מה היא מבקשת לראות?… מיתמהה המשוררת:

“ראיתי עין גוססת רצה סביב-סביב בחדר – נדמתה כמחפשת מה – ואז בעירפול מוקדרת – אזי, בריתוך נעצמת – מבלי גלות מה-דבר – לברכה היה, אילו ניתן ניתן לנו לראותו”.

בבית-הקברות ביום-שלג – הרהור:

שֶׁלֶג אֲשֶׁר תַּחַת רֹךְ-קָרָתְךָ

מְתֵי-מְעָט אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא שָׁכָבוּ,

מוֹצְאִים בְּחֹרֶף זֶה רֵאשִׁית-מְנוּחָה לָמוֹ –

הִשְׁבַּעְתִּיךָ:

הֶרֶב-הַעֲשֵׁר שְׂמִיכָתְךָ עַל הֶחָבֵר

זֶה כֹּה-חָדָשׁ נְדַבְנוּהוּ

מֵאֲשֶׁר עַל יְצוּר מִכְּבָר מְאֻקְלָם לָךְ –

הַאִם כֵּן תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֶג קְשֵׁה-דִין?

כמו בחלום-אימים מדמה היא בנפשה איך היא עצמה תרגיש את המוות כי יבואָה:

הִרְגַּשְׁתִּי הַלְוָיָה בְּמֹחִי, וּמִתְאַבְּלִים

אָנֶה וְאָנָה דָרְכוּ דָרוֹךְ-דָרוֹךְ – עַד נִדְמָה

כִּי תְבוּנָתִי נִפְרֶכֶת-נִשְׁבָּרֶת –

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּתְיַשְּׁבוּ כֻּלָּם, טֶקֶס-אַשְׁכָּבָה כְּמוֹ תֹף

הָלַם הָלוֹם-הָלוֹם – עַד חָשַׁבְתִּי

שַׂרְעַפַּי קוֹפְאִים הָלוֹךְ וְקָפוֹא

אֲזַי שָׁמַעְתִּי, מְרִימִים אָרוֹן

וְשׁוּב חוֹרְקִים עַל גַּבֵּי נִשְׁמָתִי

בְּהָהֵם מַגְּפֵי-עוֹפֶרֶת, וְאָז הִתְחִיל

מְלֹא-הֶחָלָל לְצַלְצֵל

כְּאִלּוּ כָּל הָרָקִיעַ – פַּעֲמוֹן

וְהַהֲוָיָה – כֻּלָּהּ אֹזֶן אַחַת

וַאֲנִי וּדְמָמָה – מִין גֶּזַע נָכְרִי

טָרוּף, בָּדָד, פֹּה –

וְאָז נִשְׁבַּר קֶרֶשׁ בְּרִצְפַּת-שִׂכְלִי

וַאֲנִי נָפַלְתִּי מַטָּה-מַטָּה

וְעִם כָּל צְלִילָה וּצְלִילָה

פָּגַעְתִּי בְּעוֹלָם-עוֹלָם

וְלֹא יָסַפְתִּי דַעַת – אָז.

תמונת-דמיון אחרת לאורח-המוות אשר יפקדנה:

זִמְזוּם-זְבוּב הֶאֱזַנְתִּי – עֵת גָּוַעְתִּי –

הַדְּמָמָה בְּתוֹךְ הַחֶדֶר

דָּמְתָה לַדְּמָמָה בְּתוֹךְ הָאֲוִיר

בֵּין גַּעַשׁ-סַעַר לְגַעַשׁ-סָעַר.

הָעֵינַיִים מִסָּבִיב עַד יְבֹשֶׁת נִסְחֲטוּ –

וּנְשִׁימוֹת אָזְרוּ עֹז

לִקְרַאת הָעִיטָה הָאַחֲרוֹנָה – כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ

יוֹפִיעַ עַיִן-בְּעַיִן – בַּחֶדֶר –

צִוִּיתִי עַל שְׁמוּרֵי-נְכָסַי – הִנְחַלְתִּי

מַה-חֵלֶק מֵעַצְמִי

הוּא בַּר-הַנְחָלָה – וְאָז נִהְיָה

אֲשֶׁר זְבוּב נִתַּחֵב

בְּזִמְזּום כָּחֹל, מְפֻקְפָּק, כֹּושֵׁל

בֵּינִי וּבֵין הָאוֹר –

אֲזַי חָשְׁכוּ הַחַלּוֹנוֹת – וְאָז

לֹא יָכֹלְתִּי רְאוֹ לִרְאוֹת.

אחרי הסתלקה, מי יכבד בקמצוץ-גריסין את הציפורים החביבות, אורחות-גינתה? מי יושיט פירור-לחם לאדום-החזה החוזר ממסעיו עם אביב? והיא מצווה על אחות או שאֵרה:

אִם לֹא אֶהְיֶה בַּחַיִּים

בְּעֵת בּוֹא הָאַדְמוֹנִים,

תְּנִי לְהַהוּא עֲנוּב-הַזְּהורִית

פֵּרוּר – לְזִכְרִי.

אִם לֹא אוּכַל לְהוֹדוֹת לָךְ

מִפְּנֵי שֶׁאַעֲמִיק שֵׁנָה,

תֵּדְעִי, עֲמֵלָה אֲנִי לַעֲשׂוֹת כֵּן

בְּשִׂפְתוֹתַי-שָׁחַם.

שַחם, וכן שאר לשונות-אבן – שיש, בהט פורפיר, – משמשות לאמילי דיקינסון להורות על קפאון מוחלט, שתיקה עולמית.

7.

כִּי אֹזֶן מִלִּים תִּבְחָן וְחֵךְ יִטְעַם לֶאֱכֹל

(איוב ל"ד)

שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת כַּנְפֵי הַזְּמָן…

גֹּבַהּ-הַר וְעֹמֶק-יָם

אִזּוּן חָרֵד לָעַד שׁוֹמְרִים:

תְּמוּרוֹת-יָרֵחַ וּתְנוּדוֹת-גַּל

קְרַב כָּפָן-אֶת-שׂבַע מְשַׁקְּפוֹת

(אמרסון)

כלל בפיסוק האנגלי: אין נותנים אות רבּתי בִראש מלה שבאמצע פסוק, אלא-אם-כן היא שם-עצם פרטי, פותחת שורה שבשיר או משמשת לכינוי-אלהוּת. אמילי מורדת בכלל הזה. נוהגת היא פזרנוּת יתירה באוֹתיות רבּתיוֹת. בשיריה תמצאו אותן בראשיתן של מלות-קשר זעירות כגון: גם, אולי, אם; בתחילת שמות-עצם פשוטים ותארי-שמות; בראש מוּפשטוֹת כגון צדק, חסד, שאיפה. מה רבותא מוצאת היא בכך? על-ידי אות רבתי הופכת היא דוממים למוֹ אישים, מופשטות ותיבות-קשר למוֹ יֵשים קונקרטיים. ובהתאם לאותו אורח-מחשבה, מלוּבּשים אצלה כמה שירים בצורה הגדרה: אמונה היא… גן-עדן הוא… ראוותנות היא… תהילה היא… תמיהה לא-דווקא ידיעה היא… אתמול הוא היסטוריה… קומץ-דוגמאות:

מִי הוּא הַמִּזְרָח?

הָאִישׁ הַצָּהֹב

אֲשֶׁר לוּ נִתַּן לוֹ, אַרְגְּמָנִי הָיָה –

וְהוּא הַשֶּׁמֶשׁ מַכְנִיס.

מִי הוּא הָמַּעֲרָב?

אִישׁ-הָאָרְגָּמָן

אֲשֶׁר לוּ נִתַּן לוֹ, צָהֹב הָיָה –

בַּחֲזָרָה מוֹצִיאֵהוּ.

פעמיים ועוד פעם – בזמנים שונים – ניסתה לתפּוס ברשת-הגדרה את התקווה, זוֹ נחמת האדם האחרונה לאחר ששולחו בו כל המדווים והפוּרענויות שבתיבת-פּאנדורה.

הגדרה מכונאית:

"תקווה היא אמצאה מוזרה – פאטנט' של הלב – פועלת בלי הפסק, אך לעולם לא מתעייפת עד אפיסת-כוחות –

“על זה האביזר החשמלי מאוּם לא ידוע, אך התמד-המרץ שלו, היחיד-במינו, מנהיר את כל אשר לנו”.

הגדרה פיסיאולוגית:

"תקווה היא רעבתנית ערמומיה, מאכלה – היפה, אך בדקוה מקרוב – מה ציימנית היא!

“שלה – שולחן-הברכה, אליו תסב רק נפש אחת – וככל שהיא מרבה לבער, אותה ּהּכמות נשארת”.

ולבסוף, דימוי לציפור:

תִּקְוָה הִיא בַּעֲלַת-הַנוֹצָה

זוּ בַּנְּשָׁמָה תִשְׁכֹּן –

שָׁרָה הִיא אֶת הַנִּגּוּן בְּלִי הַמִּלִּים,

וְאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מִשִּׁיר –

רִנָּתָהּ מָתַי תִּמְתַּק בְּיוֹתֵר?

עֵת בִּסְעָרָה תָסְכַּת – וְקָשָׁה-מָרָה תְהִי הַסּוּפָה

אֲשֶׁר תּוּכַל תַּכְלִים אֶת הַצִּפּוֹר הַקְּטַנָּה,

זוּ כֹּה רַבִּים חִמֵּמָה.

שְׁמַעְתִּיהָ בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת-מִקֹּר –

וְעַל יַמִּים זָרִים-מוּזָרִים –

וּבְכָל אֵלֶּה, גַּם בְּעֹצֶם-מְצוּקָה,

מֵעוֹלָם לֹא בִּקְּשָׁה פֵּרוּר – מִמֶּנִּי.

בתורת קורא נהנה, די לי בטעם הכללי של השורות הבאות במקורן; בתורת מתרגם, הכרח לי להתחקות אחר הסממנים אשר יחד נמזגו כאן: חכליל-בּושה בלחיה של צעירה תמה – אלמנטאלי במשמעות מטיב יסודות-בראשית – סצינה במובן של מעמד בהצגה תיאטראלית:

בּוּשָׁה הִיא רָדִיר שֶׁל וְרוֹד

בּוֹ נַעֲטֹף הַנְּשָׁמָה

לְשָׁמְרָהּ מֵעֵינַיִם מְזַהֲמוֹת –

צְעִיף שַׁחַר-הָעוֹלָם,

תּוֹרִידֵהוּ תּוֹלָדָה חַסְרַת-יֶשַׁע

כְּהֵהָדְפָהּ אֶל מַעֲמָד

הַשָּׂנוּא עַל תְּמִימוּתָהּ –

בּושָׁה הִיא הַגָּוֶן הָאֱלֹהִי.

אצל אמילי, מה שאנו קוראים “טבע” מתואר בלשון-נקבה. על-כן אני נזקק פה למלה המנדלאית “תולדה”. והנה, עוד לקיחה מהגדרותיה:

הַתּוֹלָדָה, הִיא אֲשֶׁר אָנוּ רוֹאִים –

הַגִּבְעָה – אַחַר-הָצָּהֳרַיִם –

סְנָאִי – לִקּוּי-חַמָּה – דְּבוֹרַת-בָּר –

לֹא – הַתּוֹלָדָה הִיא שְׁמֵי-עֵדֶן –

הַתּוֹלָדָה הִיא אֲשֶׁר אָנוּ שׁוֹמְעִים –

צִפּוֹר-הָאֹרֶז – הַיָּם –

רַעַם – הַצְּרָצַר –

ל­א – הָתּוֹלָדָה הִיא הַרְמוֹנִיָּה –

הַתּוֹלָדָה, הִיא אֲשֶׁר אָנּו יוֹדְעִים –

אַךְ אֵין לָנוּ אֳמָנוּת לְהַגִּיד –

כֹּה עֲקָרָה הִיא חָכְמָתֵנוּ

מוּל פַּשְׁטוּתָהּ.

שיר אחר שבו היא נוקטת חריזה שיגרתית, חרזתיו פעם גם אנוכי, כך:

הַצְלָחָה תִמְתַּק רַב-יֶתֶר

לְלֹא זָכוּ הַצְלִיחַ:

יַעֲמֹד עַל טַעַם נֹפֶת

רַק צָמֵא בַּצְּחִיחַ.

מִכָּל חֵיל-הָאַרְגָּמָן,

הַיּוֹם הַדֶּגֶל כּוֹבֵשׁ,

אֵין אַף אֶחָד, כֹּה-בָּרוּר

יֵיטִיב נִצָּחוֹן לְפָרֵשׁ,

כְּמוֹ הַלָּז, מוּבָס, גּוֹוֵעַ,

וְעַל אָזְנוֹ הַחֲדֵלָה, מֵרָחוֹק

בּוֹקְעִים צְלִילֵי-הַיְשׁוּעָה –

בְּהִירִים – בְּמַר-מָעוֹק –

אף הוספתי לו הסבר “למי שאינו רגיל לסיגנונה הדחוס של א.מ.”, ואעתיקו כאן:

חיל-הארגמן – צבא טבוּל-דם; הדגל כובש – לוכד את הדגל, כלומר את המבצר הראשי, של האויב; אזנו החדלה – שכּוחַ שמיעתה נפסד ואוזל; במר-מעוק – החייל הגוסס, תוך כדי עוצם-ענוּתוֹ, תופס בחריפוּת אדירה-מוּאדרת את פשר תרועת-הקרן המבשרת ישע-עמו.

8.

…הִנֵּה פֵּרוּ הָעֲשִׁירָה

וְשֶׁם בִּפְנִים, אַלּוּפִי, הֵם מִכְרוֹת-הַזָּהָב,

אוֹפִיר אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה הָאַדִּיר

(בן ג’ונסון, “האלכימאי”)

ראינו לעיל איך הציפור ההומיה מקנה לנו – בשיר אחד של אמילי – הרגשת “חדשות מתוניס”, ואותו נוף-מרחקים מובא אלינו קרוב-קרוב, כדי “רכיבת-בוקר קלה”.

שמוֹת ארצוֹת רחוֹקוֹת נפוצים לרוב בשירתה, והם מעניקים לדברים קלי-הישג בחוש או ביד – מימד אגדי.

הרי שיר שבו, נוסף על התעלול של קירוב רחוקות, היא מייחסת מרחבים לזעירוֹת (“ממלכות – רחבוֹת בטל”) ומפּילה לשוֹנוֹת ממוֹן ומסחר על יצורי-טבע.

לא ידעתי פני-מי הם הפנים שבשוּרה הראשונה – של אלוהים או של אהוב אידיאלי. העובדה שהמלה his, ביחס לפניו של הנחשק, כתובה באות זעירה, בעוד שלהלן, ביחס לציפור אחת, היא כותבת His, מטה את הכף כלפי ההשערה השניה.

מֶה הָיִיתִי נוֹתֶנֶת לִרְאוֹת אֶת-פָּנָיו?

הָיִיתִי נוֹתֶנֶת – הָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת חַיַּי – כַּמּוּבָן –

אֲבָל זֶה אֵינוֹ מַסְפִּיק!

כַּתְּרוּ זְעֵיר – תְנוּ לִי לַחֲשֹׁב!

הָיִיתִי נוֹתֶנֶת אֶת הַגָּדוֹל בְּצִפֳּרֵי-הָאֹרֶז שֶׁלִּי!

וּבְכֵן, הֲרי שְׁנַיִם – אוֹתוֹ וְאֶת-הַחַיִּים!

מַכִּירִים אַתֶּם מִי הִיא “יוּנִי” –

הָיִיתִי נוֹתַנֶת לָהּ –

ְורָדִים רַק יוֹם אֶחָד מִזַּנְזִבַּר –

וּשְׁפוֹפְרוֹת-שׁוֹשָׁן – כְּמוֹ בְּאֵרוֹת –

דְּבוֹרִים – מְלֹא-פֵּרְסָאוֹת מֵהֶן –

מֵיצְרֵי-תְכֵלֶת,

צִיֵּי-פַּרְפָּרִים – מְפָרְשִׁים בָּהֶם –

וְגֵיאָיוֹת שֶׁל רַקָּפוֹת טְלוּאוֹת –

עוֹד יֵשׁ לִי “מְנָיוֹת” בְּתוֹךְ “בַּנְקִים”* שֶׁל בְכוֹרֵי-

אָבִיב –

נְדֻניוֹת שֶׁל דַּאפוֹדִילוֹת – קְנֵי-בֹּשֶׂם –

מַמְלָכוֹת – רְחָבוֹת כַּטַּל –

שַׂקִּים שֶׁל דּוֹבְּלוֹנוֹת** – דְּבוֹרִים הַרְפַּתְקָנִיּוֹת

הֱבִיאוּם לִי – מִיַּמִּים רְקִיעִיִּים –

וְאַרְגָּמָן – מִפֵּרוּ –

• shares מתפרש גם חבלים (חלקים, כמו “חבלים נפלו לי בנעימים”) וגם מניות; banks מתפרש גם גדות-נהר וגם בנקים; stocks מתפרש גם קנים-של צמח וגם שטרות-הון. משחקי כפל-משמעות כאלה נדירים מאד בשירת המשוררת.

** דּוֹבְּלוּן – מטבע-זהב ספרדי עתיק, חביב על שודדי-ים; והכוונה כאן לרצפית-הזהב של פרחים, מובאת על-ידי דבוֹרים מאוויר-התכלת.

וְעַתָּה, הַאִם מִקְּחִי מִקַּח –

“שַׁיְלוֹק”? אֱמֹר!

חָתְמָה-לִי הַשְּׁטָר!

"הֲרֵינִי מִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם

לָהּ – הָעֲרֵבָה לִי עַל זֹאת –

שָׁעָה אַחַת שֶׁל רְאוֹת פְּנֵי מַלְכָּהּ"!

חוֹזֶה גִלּוּפִין –

חֶסֶד קַמְּצָנִי –

שְׁוִי-מַמְלַכְתִּי בְּעַד בְּרַק-אֹשֶׁר!

“שיילוק” האמור בזה הוא שר-הגורל או מזל-חייה. חוץ מ“שיילוק” שכּספירי זה ואילו אזכרתוֹת בּיבּליות, לא פגשתי בכל שיריה זכר ליהודים. רק פעם אחת ובשורה אחת בא לפני: “הבוסתן התנוצץ כמו יהודי”; וגם זה, דומני, הוא הד לדמות אצל מחזאי (סולל דרך לשכספיר) ב“היהודי ממאלטה”, כּריסטופר מארלו. שם היהודי מצטייר כשטן-שבשטנים – מעין קאריקטורה לרעיון ההמוני הנבער על היהודים. בפיו של היהודי שם מארלו את כל הבוז שהוא עצמו רחש כלפי הצביעות הנוצרית, וכלי-קודש נוצריים מוצגים באותו מחזה כנואפים ותאבי-ממון. מה שנוגע לפסוק הנ"ל של אמילי דיקינסון, הוא זה: היהודי ההוא בציורו של מרלו מואס בכסף ובזהב, ותשוקתו רק לאבנים יקרות, שהן לדברוֹ:

עֳשָׁרִים אֵין-סוֹף בַּחֲלַל-מָקוֹם מְעָט.

רוח של חורף מנשבת משיר שלה על התרנית, זה עץ איצטרובלי, המצוי בחבלים מזרחיים-צפוניים של ארצות-הברית וקנדה (”Truga Canadensis”).

אֲדַמֶּה, הַתָּרְנִית מְאֵוָּה עֲמֹד

עַל שׁוּלֵי שְׁלָגִים –

זֶה הוֹלֵם פְּרִישׁוּתָהּ שֶׁלָהּ –

וּמְסַפֵּק לְיִרְאַת-כָּבוֹד

שֶׁבְּנֵי-אָדָם יְרַוּוּהָ בַּצִּיָּה

וּבְתַלְאוּבוֹת – יְשַׂבְּעוּ

יֵצֶר אֶל הַקַּדְמוֹנִי, הַמַּשְּמִים,

הָאֶבְיוֹנוּת שֶׁל לַפְּלַנְדְּ –

טֶבַע-הַתָּרְנִית מְשַׂגְשֵׂג בַּקָּרָה –

חֲרִיקַת רוּחוֹת-צָפוֹן

הִיא מְתוּקַת-תְּזוּנוֹתֶיהָ –

מֵיטַב יֵינוֹתֶיהָ הַנּוֹרְוֶגִּיִּים.

לְגִזְעֵי-אֱנוֹשׁ אֵתוּנִיִּים לֹא-מְאוּם הִיא –

וְאוּלָם יְלָדֳים עַל הַדּוֹן

מִתַּחַת לְסֻכּוֹתֶיהָ – מְשַׂחֲקִים,

וּמִתְגּוֹשְׁשֵׁי הַדְּנֶפֶּר יָרוּצוּ.

9.

…סְגֻלָּה תִזַּל

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז

(מילטון)

בטרם אפרוש מאמילי דיקינסון, אגיש עוד גרגרים אחדים מגינת-שיריה – מעין קלָיוֹת לאחר סעודה – ליהנות ולהנות.

זקנים כי יתאמצו לחמם דמיהם הצוננים ולשכך ייסוריהם במשקה חריף וקטורת-עשן, הרי זה דבר שהדעת סובלתו; צעירים כי יזדקקו לליהוּבים מלאכותיים – הרי זה מחוץ לגדר-הטבע.

אמילי דיקינסון ממה משׁתכרת?

נאזין אימותה:

אֶטְעַם שֵׁכָר – וְלֹא בֻשַּׁל –

מִקַּנְקַנִּים קְרוּצֵי-דַר –

לֹא כָל-גִּתִּים עַל-פְּנֵי הָרַיְן

יִתְּנוּ כָּזֶה כֹּהָל.

שְׁכוּרָה מִנִּי אֲוִיר אֲנִי

וְהוֹלְלָה מִטַּל –

חָגָה – בִּימֵי-קַיִץ לֹא-סָפִים

מִמַּרְזְחֵי תְכוֹל נָמֵס.

כְּשֶׁ“מּוֹזְגִים” – אֶת הַדְּבוֹרָה הַבְּסוּמָה

מִדֶּלֶת הָאֶצְבָּעִית יְגָרֵשׁוּ –

כְּשֶׁפַּרְפָּרִים עַל “כּוֹסִיּוֹתָם” יְוַתְּרוּ –

אֲנִי עוֹד אַכְבִּיר שְׁתוֹ!

עַד שְׂרָפִים יְנוֹפְפוּ כּוֹבְעֵיהֶם-שֶׁלֶג

וּקְדוֹשִׁים אֶל חַלּוֹנוֹת יָרוּצוּ –

לִרְאוֹת הַשַּׁתְיָנִית הַקְּטַנָּה

נִשְׁעֶנֶת אֱלֵי שָׁמֶשׁ.

האם לסמים צריך אדם כדי להפליג אל ארצות-דמיון? נאום אמילי:

אֵין פְּרִיגָטָה כְּמוֹ סֵפֶר

לְהַסִּיעֵנוּ אֶל אַרְצוֹת-מֶרְחָק

וְאֵין אַבִּיר, יִשְׁוֶה לַדַּף

של פּוֹאֶסְיָה דוֹהֲרָה –

זֶה הַמַּסָּע לְמָךְ-בַּמָּכִים נִתָּן

לְלֹא נֵטֶל תַּשְׁלוּם –

מַה-חַסְכָנִי הוּא הָרֶכֶב

הַנּוֹשֵׂא נִשְׁמַת אֱנוֹשׁ!

תמהונה נוכח סדרי-בראשית, שומרים חוּקם, מתבטא בהערצה ילדותית ל“אבא” שבשמיים:

קַלִּילוֹת צָעַד כּוֹכָב

אֶל מְקוֹמוֹ הָרָם –

הִתִּירָה הַלְּבָנָה אֶת כּוֹבָעָהּ-כֶּסֶף

מֵעַל פָּנֶיהָ הַמְטֹהָרִים –

כָּל הֶעֶרֶב רַכּוֹת הוּאַר

כְּהֵיכָל כּוֹכָבִי –

“אַבָּא”, סַחְתִּי לַשָּׁמַיִם,

“הִנְּךָ כֹּה דַיְּקָנִי!”

חמלתה על בעלי-חיים קטנים הנדרסים מהולה אצלה בהיתול דק על ציורי-העונג ב“עולם הבא”, המזומן לבני-אדם לפי תפיסת הדיותות. זה משתקף מתוך תפילה קטנה שלה למען עכבר:

אַבָּא בַּמָּרוֹם!

תֵּן דַּעְתְּךָ לְעַכְבָּר,

שִׁסְּפָהוּ הֶחָתוּל!

יַחֵד בְּתוֹךְ מַמְלַכְתְּךָ

“מָדוֹר” לָעַכְבָּר!

בַּנְּעִימִים, בְּמִזְנוֹנֵי-שְׂרָפִים

יְכַרְסֵם כָּל-הַיּוֹם,

בְּעוֹד תְּקוּפוֹת-נְצָחִים לֹא-מַרְגִּישׁוֹת

מִתְגַּלְגְּלוֹת וְאוֹזְלוֹת בַּקֹּדֶשׁ.

ומפני שיקרוֹת לי ביותר הצצוֹת-בטבע אשר למשוֹררת, יהא תיאור סערה הורסנית פאֵר-קיטועי ממלאכתה:

בָּאָה רוּחַ כַּחֲצְוֹצְרָה –

רְתֵת נָסְעָה דֶרֶךְ הָעֵשֶׂב

וְקֹר יָרֹק מְנַבֵּא-שׁוֹאָה

עַל-פְּנֵי הַחֹם רָכַב –

בְּרִיחִים לְחַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת שַׁתְנוּ

כְּמוֹ בִּפְנֵי רוּחַ-רְפָאִים עֵין-אִזְמָרַגְּדְּ –

סַנְדָּל חַשְׁמַלִּי שֶׁל גְּזַר-חֻרְבָּן

בּוֹ בָרֶגַע חָלַף

מֵעַל אֲסַפְסוּף מוּזָר שֶׁל עֵצִים נוֹשְׁמֵי-בִּכְבֵדוּת,

וּגְדֵרוֹת פָּרְחוּ-נָסוּ

וּבַאֲשֶׁר בָּתִּים הָיוּ, נְהָרוֹת שָׁטָפוּ –

זֹאת הִבִּיטוּ אֲשֶׁר חָיוּ – בַּיּוֹם הַהוּא –

הַפַּעֲמוֹן בְּתוּךְ הַמִּגְדָּל – פְּרָאוֹת

אֶת הַחֲדָשׁוֹת הַמְעוֹפְפוֹת הִגִּיד –

כֹּה-רַבּוֹת תָּבֹאנָה

וְרַבּוֹת תֵּלַכְנָה

וְעוֹד הָעוֹלָם קַיָּם.

בימי חייה הצטנעה הפיה-האשה מתהילת-שם ומחיאת-כפיים. כותבת היא אל נפש-אחות:

אֲנִי “לֹא-דָבָר!” מִי אָתְּ?

גַּם אָתְּ “לֹא-דָבָר”?

וּבְכֵן, יֵשֹ זוּג מִשֶּׁכָּמוֹנוּ?

אַל תַּגִּידִי! פֶּן יְפַרְסְמוּנוּ – דְּעִי-לָךְ!

מַה-מְּשַׁעְמֵם לִהְיוֹת “מִישֶׁהוּ”

מַה-צִּבּוּרִי – כִּצְפַרְדֵּעַ

מַשְׁמִיעָה שְׁמָהּ – כָּל יְמֵי-יוּנִי כֻּלָּם –

לִפְנֵי בִּצָּה מַעֲרִיצָה.

בשיר אחר היא מכנה צפרדע-זכר – “דימוסתינס”, זה הנואם גדָל-השם; לא הספיקה המשוררת למחוא כף לנאומו הצרוד, והוא קפץ אל ירוקת-האגם ונעלם.

האידיאל שלה לנפשה היה להידמות לאותה אבן קטנה, החבוקה בחיק היקום כולו, ואין לה יצר להתייפות בפני זולתה:

אַשְׁרֵי הָאֶבֶן הַקְּטַנָּה

אֲשֶׁר בַּשְּׁבִיל בָּדָד צַעֲנַנָּהּ,

וּלְהַצְלָחוֹת לֹא תֶחֱרַד,

וּמִתְּלָאוֹת כְּלָל לֹא תִפְחַד;

אֲשֶׁר מְעִילָהּ, חוּם מִן יְסוֹד-עָפָר,

הֶעֱטָה אוֹתהּ עוּלָם, עָבָר;

וְעַצְמָאִית כְּמוֹ הַחַמָּה,

תִּזְהַר לְבַד אוֹ בְּתוֹךְ עַמָּהּ,

וּמְקַיֶּמֶת גְּזֵרַת-קְדוּמִים

בְּפַשְׁטוּת, מִבְּלִי מֵשִׂים.

צעננה – נדודיה, היותה נקלעת ממקום למקום, על-פי “אוהל-בל-יצען” (ישעיהו לג: כ); צעננים – שם-עיר (יהושע יט:לג).

אבל לא עם אבני-דומייה חלקה. בת אֶרוֹס היא וחיצים לה. חיציה – אלה מלים, שהיא יורה אותן אל כוכב או ציפור או גון-פרח או מחזה-שחק חומק, בשביל לתפוס אותם במעופם או התנוצצותם. אֵרוֹס וחאנאטאס – אַהב ומוות – תאומים הם; ובהתבודדה עם הירהוריה, היא אורגת מלים אשר יהלמו אופל-מוות ונצחים חולפים.

היום, כתשעים שנה אחרי לכתה, עולם עייף משיגרתיות של מסורת-כתב ומשיגרתיות של תעתועי-כתב, אין-בינה ואין-תפארת – מתרפק על טלליה הרעננים המפתיעים, הייחודיים, של המשוררת הנחבאת.

עם וואלט וויטמאן, מגמא המרחבים הכדורארציים והקוסמיים, מגושם בחיצוניותו אך רוך אימהות בו, ועיתים הוא משמיע ליריקה נובעת מלב רחמן ורגיש; עם ג’רארד מאנלי הופקינס, האמן-האומן, המפסל וגולף במלים, אף יודע להגעיש ולהסעיר אותן, בתיאום מוחלט לבשורה ולפשר הנישאים בהן – עם השניים האלה, זו “השתיינות הקטנה” היא בסוללי מסילות חדשות, בכובשי רכושים לא-נודעו – המעשירים ומפרים את תרבות-השירה כולה.

• סוף -

השירים שתורגמו לאורך המאמר:

The soul selects her own society

Wild nights! Wild nights!

Title divine is mine

The moon is distant from the sea

She sweeps with many-colored brooms

The morns are meeker than they were

The day undressed herself

Dont put up my thread and needle

The bat is dun with wrinkled wings

The mushroom is the elf of plants

A fuzzy fellow, without feet

A narrow fellow in the grass

The spider holds a silver ball

A bee his burnished carriage

I tend my flowers for thee

God made a little gentian

The lilac is an ancient shrub

To hear an oriole sing

A bird came down the walk

A route of evanescence

Because I could not stop for Death

I’ve seen a dying eye

Snow beneath whose chilly softness

I felt a funeral in my brain

I heard a fly buzz when I died

If I shouldn’t be alive

Who is the East?

Hope is a strange invention

Hope is a subtle glutton

Hope is the thing with feathers

Shame is the shawl of pink

“Nature” is what we see

Success is counted sweetest

What would I give to see his face?

I think the hemlock likes to stand

I taste a liquor never brewed

There’s no frigate like a book

Lightly stepped a yellow star

Papa above!

There came a wind like a bugle

I’m Nobody! Who are you?

How happy is the little stone

אימתי מעבררים? / אברהם רגלסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

בא אלי חנוך תל-אורן, חלילן, איש-ירושלים, בבקשה. להקה מוסיקאלית שהוא בנוגניה עומדת לבצע בכלי ובקול אַריות נבחרות מתוך קנטטות של י.ס. בּאך, הקרויות על שמות שניים מקדושי הברית החדשה, יוחנן ומתיא. הוטל עליו על חנוך למסור לפני הקהל, במבוא עברי קצר, את תוכן המלים אשר תושרנה לועזית. הוא ניסה להכין את דיברתו בכתב, ולא עלתה לו. אולי אהיה לעזר לו.

קראתי את הטיוטה הכתובה של חנוך והסתכלתי במלות-הזימרה שבקנטטות המודפסות. התמלילים, המותאמים לתווי-האַריות, ניתנו בשתי לשונות מקבילות, גרמנית ואנגלית.

סחתי לחנוך: נאום-המבוא שלך רב-מדי הוא נאמן לתמלילים, והם מלאים כרימון אזכרתות לישו וייסוריו על הצלב, וניבי גאולה וישועה במשמעותם הנוצרית. האם בכמו-אלה נבוא לפני ציבור יהודי?

טען נגדי: בּאך נוצרי מאמין היה, וברוח זו חיבר מנגינותיו. כלום רשות לנו לזייף רגשותיו?

השבתי לו: קסם-הצלילים ותפארת-האדריכלות אשר למנגינות-בּאך הם נכסים כל-אנושיים. גם רגשותיו – המיית נפשו ותקוותיה ומצוקותיה – הם כל-אנושיים. אלא שמילדותו חוּנך לקשור את חייו הרגשיים עם סמלי-קודש ושמות-קודש של דתו. אבל אותם הסמלים והאזכרתות, אשר לבאך אומרים קדוּשה ורוממות, מה הם אומרים לרגשות היהודי וזכרונותיו? דובבים הם על נזירות ורדיפות ופרעות, עלילות-דם, שמד-מאוֹנס ושריפת-אנוסים; והגזענות הנאצית לא היתה אלא המשך וגילגול לאותה מסורת-השנאה. מטבען של נגינות-באך שהן סוחבות בשגבן את היסוד המילולי שבזימרה; והמילים, אפילו כשהן נשמעות ומובנות, הן טפלות ובטלות לעומת המוסיקה. ואולם אם יעמוד אחד וימסור את תוכן-המלים בדיבור עברי לפני קהל-שומעים עברי, תהיינה האזכרתות הנוצריות מובלטות בעירוּמן. דווקא אז יהיה שכזה מזייף בלבות-השומעים את הרגשות המגולמים בחיבורים המוסיקאליים של באך.

אינני יודע אם שיכנעתי את חנוך תל-אורן. מכל מקום, הוא קיבל את ניסוחי העברי לתוכן המילולי של האַריות. והרי הנוסח המעוברר לסעיפיו; לא נדרש ממני מאמץ רב להתקינו; כי המוטיבים של פסוקי-המלל אשר לבאך מתחילתם מילדי-העברים היו, אלא ש“הוטבלו” בברית החדשה:

דִּרְכִי, נַפְשִׁי, עֹז

כִּי אֱלֹהַיִךְ בָּא,

אַהֲבַת-חֶסֶד לָבֵשׁ,

יַעַלְזוּ לֵב וּנְשָׁמָה

כִּי בְרִיתוֹ לָנֶצַח תַּעֲמֹד

וְחַיֵּי-עוֹלָם יַנְחִילֵנוּ.

נִתְפַּלֵּל בִּמְעוֹן-קָדְשׁוֹ

כִּי יוֹם-יוֹם אֱמוּנָתוֹ מִתְחַדֶּשֶׁת.

מַעֲשָׂיו עִמָּנוּ נְשַׁבֵּחַ

בְּנִפְלְאוֹתָיו נָשִׂיחָה.

גַּם-כִּי לָאוּ שְׂפָתֵינוּ מִסַּפֵּר גְּבוּרוֹתָיו,

יִהְיֶה לְרָצוֹן הֶגְיוֹן-לִבֵּנוּ.

לֹא יָנוּב גַּרְעִין-חִטָּה

בִּלְתִּי-אִם לָאֲדָמָה נָפַל;

כֵּן בָּשָׂר-וָדָם בֶּעָפָר יִמּוֹג

וְרוּחוֹ בְּתִפְאֶרֶת-מְרוֹמִים תִּפְרָח –

בְּחֶדְוָה אַחֲרֶיךָ אֵלֵךְ

כִּי אַתָּה אוֹרִי וּמְשׂוֹשִׂי.

אַשְׂכִּיל דֶּרֶךְ, כִּי אַתָּה מְכַוֵּן פְּעָמַי

וּבְמַעַגְלֵי-צֶדֶק תַּנְחֵנִי.

הַלֲלוּיָהּ בַּחֲלִילִים, חֲבוּקֵי יְדֵי נוֹגְנִים!

יִכָּלְמוּ זֵדִים, בּוּשָׁה חֲבַצֶּלֶת וְחָפְרָה לְבָנָה,

וַאֲנַחְנוּ נְהַלֶּל-יָהּ

בְּמַשַּׁק כְּלֵי-קְרָב וּתְרוּעַת כְּלֵי-שִׁיר –

כִּי לְחַגֶּנוּ נָאוָה שִׂמְחָה,

עֹנֶג לַחוּש וְרִוְיוֹן לַנְּשָׁמָה.

שלוש צורות-לשון מציעים אחרוני-מילונינו בשביל תירגום מלועזית לעברית: לעברר, לעברת, לשעבּר – ללא נפקא מינה ביניהן. – עשירות זו היא עילה לבילבול-הדעת. טוב נעשה אם נוציא מכאן לשעבר לגמרי, וזאת משני טעמים: א) בפי “אשכּנזים” וצאצאיהם, שאינם מבחינים בהיגוי בין אלף לעין, ייהפכו שעבּר למו שבּר ושיעבּוּר למו שיבּוּר; ב) בעברית של ימינו המשקל שפעל יותר ויותר הוא נוטה ללבוש צביון של פעולה נשנית או נכפלת, כדוגמת לשכתּב – לכתוב מחדש, לשכפּל – להכפיל טופס כתוב או מודפס בכמה העתקים, לשתפּר – לתפּור מחדש, לשחזר – להקים כקדמוּתו מבנה שנהרס, מצב שחלף; ומאותו העניין, לשקם (משורש קוּם) – לקומם יחיד או ציבור, שנתערער מעמדו. מן הראוי, איפוא, להניח שיעבּור לאיזה צורך-עתיד, לסמן בו פעולה נחזרת לגבי אחד ממובני-העיבּוד, כגון עיבור-שנה, עיבּוּר-שבהריון, עיבּוּר-נשמה על-פי תורת-הרזים (ע' הורודצקי-רמ“ק עמוד רי”ב סעיף מ"ה).

הצורות עיברות ועיברור שתיהן כשרות, אך בדין שנייחס הוראות נבדלות. לעברת – הרי זה לתרגם פסוקים כעניינם ובהגיונם, דהיינו, למסור בעברית בהירה את התוכן של הרצאה מדעית או טכנית, חדשה עיתונאית, מודעה מסחרית וכל כיוצא באלו הניתּנות מלכתחילה בלשון לא-עברית. לעברר – הרי זה לשתול בלשוננו פסוק או חיבור מן הלועזית על דרך שיהא נקלט בגופה ורוחה של העברית, וזוהי מדרגה יותר נעלה מעיברות גרידא. ברם, גם מעשי-עיברוּת טעונים תבונה לשונית ותפיסה דייקנית. במקרים מסויימים יהיו עיברות ועיברור חופפים זה את זה בגופי-דברים או בשוליהם.

בספרות-האוּמוֹת ישנם חיבורי-כתב ששום יכולת לשונית לא תצליח לעבררם. יצירה שהיא נוצרית בכל מהותה, כגון “עיר-האלוהים” לאבגוסטין, או “דרך עולה-רגל קדימה” לג’והן בוניאן, גם כי העוברר מבחינת ריקמת הלשון, תישאר זרה לנשמת העברית ומורשת-דורותיה. אך חס לי מלגרוס איסור על תירגומם של הללו ודומיהם לעברית. בעצמי נזקקתי בשיחות-כתב שלי לפיסקאות משל אבנוסטין ושל בוניאן: מזה – על האפשרות של ראייה בלי עיניים, שכן הנשמה היא הרואָה ולא עין-הבשר, ובחלומות אנו רואים מחזות במצב של עצימת-עיניים; ומזה – על נחמת עולה-הרגל בנכסים שנשארו לו לאחר שנשדד כספו, ושמתיה נחמה לזקנים שהזמן גזל מהם סגולות ימי-תקפּם. מכל מקום, לא הייתי ממליץ על שילוב פרקים מתוך ספרים שכאלה במקראות-הספרות של ילדי-העברים.

ולבדח את הדעת, הרי שתי דוגמאות איך שלא להעתיק מלשון ללשון, מספירת-תרבות אחת לספירת-תרבות אחרת.

סיפר לי י.ד. ברקוביץ ז"ל: יהודי אחד תירגם לרוסית סיפור מן האידיש של שלום עליכם והדפיס את תרגומו (בלא ידיעת בעליו) בכתב-עת רוסי. נמצא כי מימרה עממית שבמקור האידי, “ער לעבּט ווי גאָט אין אָָדעס”, כך ניסח אותה המתרגם ברוסית שלו למען קוראיו הגויים: “הוא חי כמו ישו באודיסה”… (חקר מוצאה של אותה מימרה באידיש. אני מניחהו למורנו דב סדן. השערה הדיוטית שלי היא, כי המימרה נולדה מתוך קל וָחוֹמר מעין-זה: יהודי בן-עיירה שתקף עליו יצרו היה נוסע עם כיס-הכסף אל העיר הגדולה אודיסה, מקום שאין מכירים אותו, ושם היה פורק עול. אבל מה שיעור-כספו של יהודי בן-עיירה? אזל כספו, היה מוכרח לזחור הביתה. ואולם שוכן-מרומים, אשר האמצעים שבידו אין להם שיעור וגבול, כמה היה הוא יכול לשבוע תענוגים באודיסה!)

כיוצא בכך, ברומאן לועזי שכל סביבתו גוֹיית וכל אנשיו גוֹיים, נתקל מתרגם עברי ותיק במימרה המורה על פרק-זמן קצר: “מקריסטמס עד ניו-ייר”. עמד ותירגם:“מהושענא רבה עד שמיני עצרת”. נלהבה מכך מבקרת אחת ממעריצות המתרגם: “איזה הומור!”…

קסמו לי שני שירים של פראנסיס תומפסון ותבעו ממני: צק אותנו בעברית! נעניתי להם. את האחד שיבצתי בתוך שלישייה אחרי קטע שגיב מאת וורדסוורת ורסיס-פנינה מאת טניסון תחת הכותרת הכללית “לית אתר פנוי מניה”, משום קיצורו הריהו כאן במלואו:

לֹא בַּמֶּרְחַקִּים

עוֹלָם בִּלְתִּי-נִרְאֶה, הִבַּטְנוּךָ,

עוֹלָם בִּלְתִּי-מוּחָשׁ, מִשַּׁשְׁנוּךָ,

בִּלְתִּי-יָדִיעַ – יְדַעְנוּךָ,

לֹא נִתָּן לִתְפִישָׂה – לְפַתְנוּךָ!

הֲיַמְרִיא דָג לִמְצֹא הַיָּם,

אִם יִצְלֹל נֶשֶׁר לִמְצֹא הָאֲוִיר,

כִּי נִשְׁאַל כּוֹכָבִים בְּהִתְנוֹעֲעָם

אִם שָׁם שִׁמְעֲךָ שָׁמָעוּ?

לֹא בַּאֲשֶׁר מַעֲרָכוֹת חָגוֹת תַּאֲפֵלְנָה

וְשַׂרְעַפֵּנוּ מָדְהָם יִסַּק –

מַשַּׁב-כְּנָפַיִם, לוּ הוֹאַלְנוּ הַקְשֵׁב,

מִדַּפֵּק בִּשְׁעָרֵינו מוּגְפֵי הַחֹמֶר.

אֶרְאֶלִּים כְּקֶדֶם מְקוֹמוֹתֵיהֶם שׁוֹמְרִים! –

הֲפֹךְ רַק אֶבֶן, וְהֶחֱרַדְתָּ כָּנָף!

אַתֶּם-אַתֶּם, וּפְנֵיכֶם הַמִּתְנַכְּרִים,

חוֹטְאִים מֵרְאוֹת אֶת הַיְּצִיר רַב-הַזִּיוִים.

אוּלָם (בְּעֵת תֵּעָצְבִי עַד עַל-עֶצֶב אֵין הוֹסִיף)

שַׁוְּעִי – וּמֵעַל הֶפְסֵדֵךְ אַכְזָרִי

תָּהֵל תַּעֲבוּרַת סֻלַּם-יַעֲקֹב

מֻצָּב בֵּין דּוֹק וּבֵין צֵ’ארִינְג קְרוֹס.

אָכֵן, בַּלַּיִל, נִשְׁמָתִי, בִּתִּי,

שַׁוְּעִי – כְּדָבְקֵךְ בְּשׁוּלֵי-מָרוֹם

וְהִנֵּה, זֶה אֵלֵךְ וְתַנְוִיהוּ

לֹא עַל יַם-סוּף כִּי-עַל הַתֶּמְזֶה.

שתי השורות האחרונות בשיר דלעיל, כך מראיהן במקור האנגלי:

מה אילצני להימנע מלמסור בלשוני את השורות הללו כפשוטן? חסתי על שלימוּת-הרושם של השיר בלב הקורא העברי, אשר או שבכלל לא יכּיר מה מדובר בהן או שיהא רגשו נצרם מאותה אזכרתא “משיחית”. על-כן החלפתי את נס-כינרת בנס ים-סוף; לפי אגדת חז"ל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו יחזקאל וכל הנביאים. תיקון זעיר זה הציל את האוניברסאליות של לקח-המשורר בשירו.

שיר שני לתומפסון אשר פיתני לאָזרחו בעברית הוא “פּרג” – מעשה-חריזה כולו נושם שלהבת וטובל בגודש-צבע. פתיחתו:

קַיִץ שָׁת שְׂפָתָיו אֶל שַׁד-אֶרֶץ עֵירֹם

וְהִנִּיחַ רֶשֶׁם סוֹמֵק – פָּרָג – שָׁם:

כְּפִהוּק שֶׁל אֵשׁ מִן הָעֵשֶׂב בָּא,

וְרוּחַ מְטַפֵּחַ פִּחְפְּחָהוּ לְלֶהָבָה.

בְּפֶה יָצוּת, אָדֹם כְּשֶׁל אֲרִי, שָׁתָה

אֶת-דַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר שָׁחוּט שָׁקַע,

וְהִטְבִּיל גְבִיעוֹ בְּזִיו-הָאַרְגָּמָן,

זְמַן תְּעָלוֹת-מִזְרָח – יַיִן זִרְמָן;

עַד הָיָה הָלוּם מִנִּי גִיל אָיֹם

וְכַצוֹעֲנִי הַמְבֻסָּם חָמוֹם,

נָם, מִשְׁתּוֹלֵל בְּרִדְמֵי שָׁכוּר,

וּפִיו פָּעוּר לִנְשִׁיקַת-נוּר.

תמצית-העלילה: איש ונערה (ובעיניו היא ילדה, שכן הוא בוגר ממנה בעשרים שנה) מטיילים יחד בשדה בין-הערביים. במשוּבה תינוקית היא עטה אֶל הפרג הלוהט, קוטפת אותו ותוחבתו בכף האיש מתוך צו: “שמרהו, כל עוד תחיה!” פרח התרדמה והנשייה משרה עליו דווקא יקיצה וזכרון, ופתאום הפרג שבין כף-ידו לכף-ידה, לרגשו לא עוד פרח הוא כי אם עשרים שנה קמוּלוֹת. והוא חש ברוּר כי הילדה-אוהבתּוֹ עתידה לעופף ממנו אל אחר. ובלבו הוא דובב אליה:

X

הוֹ יַלְדָּה! אָהַבְתִּי כִּי אֹהַב וְאֵדָע;

אַךְ אַתְּ, אֲשֶׁר תֹּאהֲבִי וְלֹא תֵדְעִי כְּלָל,

מַה שּׁוֹנִים הַמְּדוֹרוֹת בַּהֵיכָל

שֶׁל הָאַהֲבָה, וּמִי רֶגַע יֶאֱרַח וְיִבְרַח

וּמִי (סוּגוֹ מְעָט!) תּוֹר-שִׁבְתּוֹ יֶאֱרַךְ,

וְאֵיךְ לִלְשׁוֹנוֹת אֵין-קֵץ

תְּרוּעָתָהּ בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן תִּתְפּוֹצֵץ.

                                                    _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

אֲהַבְתִּנִי, נָאוָה, שְׁלֹשָה עִדְּנֵי-חַיִּים – אוֹ יָמִים:

זֶה יַחֲלֹף אַךְ אֶחֱלֹף מֵעָלַיִךְ פָּנִים;

אַךְ בְּכֹל אֵלֵךְ אֲנִי, שָׁם גַּם דְּמוּתֵך תֵּאוֹר,

לְשָׁמְרֵנִי פֶּן לָךְ אֶשְׁקֹר.

                                                    _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

עַל כֵּן, בְּתֹם בָּגוֹדָהּ וּבְבָגְדֵךְ נֶאֱמָנָה,

לְחֶלֶד-חַיַּי הַקָּצָר אֶקַּח זֹאת הַמַּתָּנָה,

לִי יָפָה וְיָאָה – כֵּן אֲפַלֵּל –

זֶה פֶּרַח-הַחֲלוֹמוֹת הַנּוֹבֵל.

לאחרונה, האיש – הוא המשורר – מזהה עצמו עם “פרח החלומות”; גורל אחד להם בפריחתם ובכמישתם:

פֶּרַח-הַתַּרְדֵּמָה נָד קָדְקֹד-שֶׁכֶר

בַּחִטָּה, כָּבֵד בַּחֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ זוֹ – בְּלֶחֶם.

הַקָּמָה הַבְּרוּכָה, וּשְׁקוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנַּמְנְמָן

יִקְצֹר הַקּוֹצֵר. וְהַקּוֹצֵר – הַזְמָן.

בִּמְתִים אֶתְלֶה רֹאשׁ לֹא-יִצְלַח עַל שֶׁכֶם,

וּפִרְיִי – חֲלוֹמוֹת, כְּמוֹ פִּרְיָם – לֶחֶם,

הָאֲנָשִׁים הַבְּרוּכִים וַהֲזוּי-הַשֶּׁמֶשׁ הַנָּם

יִקְצֹר הַזְּמָן; וְאוּלָם אַחֲרֵי הִקָּצְרָם

יִלְקֹט הָעוֹלָם מִמֶּנִּי, אֲנִי הַנָּם.

רְחִימָה! פֶּרָח-חֲלוֹמוֹתַיִךְ הַכָּמוּשׁ

בַּעֲלֵה-חָרוּז, אֶצְפֶּה לָבֶטַח יָפוּשׁ,

בְּסִתְרַת-חָרוּז חוֹסֶה וְנֶחְסָן

מֵאֱנוֹשׁ קוֹצֵר, וּמִקּוֹצְרוֹ הוּא, הַזְּמָן.

רְחִימָה! אֲנִי נוֹפֵל תּוֹךְ צִפָּרְנֵי הַזְּמָן:

אַךְ בַּעֲלֵה-חָרוּז קַיָּם וְנִצְפָּן

כֹּל, עוֹלָם מִמֶּנּי יַחְשְׁבֶנּוּ יְקָר-שַׁי –

כְּמוּשֵׁי-קְמוּלֵי חֲלוֹמוֹתָי.

נחזור-נא למעלה אל שתי השורות החורזות:

וְאֵיךְ לִלְשׁוֹנוֹת אֵין-קֵץ

תְּרוּעָתָהּ, בְּאָזְנֵי הֶהָמוֹן תִּתְפּוֹצֵץ.

פּנטקוסט הוא חג של הנוצרים, המכוון כנגד חג-השבועות היהודי. עצם-המלה ביוונית מורה על יום-החמישים. דהיינו, היום שלאחר מ"ט בעומר. לפי מסורתם, בו-ביום ירדה “הרוח-הקדושה” על תלמידי-ישו.

מובן שלא יכולתי לייהד את פראנסיס תומפּסון, משורר קתולי, ולשים בשירו ביטוי כמו “שבועות” או “חג-הביכורים”. ושוב באה האגדה לעזרי.

במדרשים על מעמד הר-סיני נחזר בכמה גירסאות כי הדיברות מפי הגבורה נהפכו לשבעים לשונות כדי שישמעו כל האומות. גירסה אחת היא: “תנא רבי ר' ישמעאל: ובפטיש יפוצץ סלע – מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור ודיבור מפי הקב”ה נחלק לשבעים לשונות". מזאת נרמזתי, ויצא לי חרוז אשר על-כל-פנים יש לו שייכות כלשהי לחג-השבועות.

ועכשיו נשפיל אל השורה האחרונה בבית האחרון של השיר. באנגלית היא:

כאן עמדתי לפני הקושי, שבאנגלית סתם תואר-השם קודם לשם, ובלשונני – ההיפך. אילו כתבבתי “חלומותי הקמוּלים, חלומותי הקמוּלים”, היתה השורה נחלשת מאוד. נזקקתי איפוא לכפל-לשון בסמיכות המקדימה תואר לשם, על דרך המליצה המקראית (דברים ל“ג: י”ט), ושפוני טמוני חול, ותהי לי לשורה:

כְּמוּשֵׁי-קְמוּלֵי חֲלוֹמוֹתָי.

אבל בהיטפלי לפרט זה שבדיני-תחביר, הריני יוצא מתחומה של זו שיחתי, המזמינה הצצה באידרוֹן-מלאכתי לשם נסיכת אור-מה על קליטת רגש אנושי, עדוּי מכלוּלי אמנות נכריים, בנווה-העברית.

                                                                                  ***

The Holy Bible. A translation of the Holy Vulgate in the light of the Hebrew and Greek originals.

Translated by Ronald Knox. Authorized by the Hierarchy of England and Wales and the Hierarchy of Scotland. London, Burns & Oates, Publishers to the Holy See, 1955, 1961.

מי שקורא תרגום מעולה לחיבור אהוב, הידוע לו היטב בלשון-המקור, שכרו כפול ומכופל. אם נהפך לו המקור לשגרה, אשר הלב גס בה והחוש כהה לגביה, בא התרגום ומרענן לפניו את החיבור אשר דהה לנפשו מהכירות יתירה – מחדש לעיני-שכלו את זיו-הנוגה של קריאה ראשונה. אף זאת: כל תרגום הוא בהכרח גם פרוש – והנאה ועניין יש בהתבוננות כיצד התיך המתרגם בשפתו שלו מלה, ניב או פסוק שבמקור; מה עשה באימרה דו-משמעית או סתוּמה-למחצה בנוסח אשר לפניו; היאך כיוון או חידש מטבעות-בטוי בלשונו הוא כנגד מטבעות-בטוי ילידי תרבות אחרת, תבניות-מחשבה זרים. עוד: יש תרגומים שהם בעצמם בחינת מקור וברכתם ברכת-מקור; דהיינו, שהמתרגם שיקע במלאכתו מכוחן ורוּחן של נפשו ונפש-אומתו והביא לידי נשיקת-תרבויות פוריה.

נוסח המלך ג’יימס

מהולל, וזכאי לתהילה, הוא התרגום האנגלי לכתבי-הקודש (בכל המאמר הזה דברי-הביקורת מוסבים על “הברית הישנה” בלבד), הנקרא על שם המלך ג’יימס. היה התרגום הזה – פרי עמלם של חבורת-מלומדים, ראה אור ב-1611 – קניין-משפחה ממש בקרב המוני-עם, מעיין-השראה לסופרים והוגים, ובית-שפע להעשרת הלשון האנגלית גופא: שכּן נמזגו על-ידו אל תוך האנגלית (שעיקרה – הכלאת יסודות צרפתיים-נוֹרמאנדיים ביסודות גרמניים-סאַכּסיים) מאָפני ההגיון והארשת אשר לעברית; וזאת – לא בתיבות של קדוּשה-ודת בלבד אלא גם במליצת-דמיון, בניגון ובנשימה. התאַמצו המתרגמים לשמור ככל-האפשר על סדר-ההרצאה שבעברית; אך גם במקור שהם משנים מן התחביר העברי, מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם, אין השינוי בא אלא כדי לשמר איזה דיוק או איזו התאמה שבמקור. ואיני סח כאן על טעויות בודדות בתפיסות-הוראה או על החטאות בנוגע לפרטים מסויימים, מאותם השייכים לאקלים הכנעני ולדרכי-החיים הקדמוניים, והם הוחלפו בפרטים השייכים לנוף-הטבע הבריטי ובהווי של דור-המתרגמים. על טעויות והחטאות כאלו, שיסודן בחיסרון-ידיעה, התנצלו המתרגמים עצמם: כשם שתיקנו שגיאות שנפלו בנוסחאות-תרגום של קודמיהם – וויקליף, טינדייל, קוברדייל – כך הניחו מקום לתיקוני-עתיד.

עד היום הזה, נוסח המלך ג’יימס לתנ“ך – בקצת שינויים ושיפורים – הוא המקובל והמקודש על רוב הפרוטסטנטים דוברי-אנגלית בעולם כולו; כינויו בקירבם – “הנוסח המוסמך”. אף הוא שימש מצע לתרגומי-תנ”ך אנגליים שנעשו בידי יהודים (רק מזאת יסתייג קורא האמון עלי-עברית: ממקבילות אנגליות שדבק בהן סרח-עודף נוצרי, כגון המלים המסמנות גאולה, פּדות, ישועה. גם ה“לורד”, שנקבע כנגד השם המרובע, מוצאו – תואר-יוחסין לבעל-האחוזה הבריטי, וריחו – “משיחי”).

גישת הכנסיה הקתולית

הכנסיה הרומית-קתולית לא עודדה את קריאת את כתבי-הקודש על-ידי הדיוטות: סברה כי בינה בכתבי-הקודש איש כלבבו, עשויה להביא לידי סטיות וקרעים בהילכות-אמונה. ואכן, מדי קוּם בנצרות המערבית מתקנים ומורדים, חותרים תחת שלטון הכנסיה הרומית ופורקי עוּלה; הסתמכו על “דבר-האלוהים” הכתוב ב“ברית הישנה” וב“ברית החדשה”. קדש קידשה כנסיה זו את הנוסח הלאטיני של כתבי-הקודש, שאין לפשוטי-עם ולבלתי מלומדים מפתחות לו. והיו הללו קונים את ידיעת סיפורי התנ“ך באמצעות דרשות-כמרים או משחקי-תיאטרון פרימיטיביים, שבהם היה נוח או לוט מוּצג כשיכור-העירייה הידוע, ונבל המקראי כבעל-אחוזה אכזרי שבסביבה (אז היה דויד הצעיר מופיע כדמות ראש-השודדים האגדי, אהוב-העניים, רובּין הוד) – מעין ה”פּוּרים-שפּיל" של היהודים. והיה זה ראש-מאצמם של מפלגי הכנסיה ומייסדי העדות הפרוטסטנטיות בכל עם – להעתיק את כתבי-הקודש ללשון העממית (“דהי בייבל”) ביתר-הקדם מאשר בארצות-היבשת; ואבי המתרגמים האנגליים – ג’והן וויקליף (נ. 1330, מ. 1384).

תרגומי “בייבל” קתוליים

החיבה, הרווחת בעם הבריטי לכתבי-הקודש, לא פסחה גם על אדוקי-קתוליות שבו. וכשגברה יד הפרוטסטנטים בארץ, וקתולים נרדפים גילו את צרפת וייסדו שם עדה ו“מיכללה אנגלית” – ראו ראשי-הגולים צורך לספק לצאן-מרעיתם “בייבל” אנגלי על טהרת הקתוליות. מתחת ידי מורים שבאותה “מיכללה” (נוסדה בעיר-דואיי, 1568; הועתקה אל עיר-ריימס, 1578; חזרה אל דואיי, 1593) – בראשם גריגורי מארטין – יצא התרגום האנגלי לכתבי-הקודש, הנקרא על שם שתי הערים הצרפתיות, בהן חובר: “נוסח דואיי-ריימס”. לא על-פי התנ“ך העברי נעשה הנוסח הזה ולא על-פי תרגום-השבעים היווני, אף לא על-פי המקור היווני ל”ברית החדשה", כי אם על-פי הנוסח הלאטיני מקוּדש-הכנסיה, זה הידוע בשם “וולגאטה” ועורכו ומחברו חלקית – היאֶרוֹנימוס (באנגלית סיינט ג’רום; פעל בסוף המאה הרביעית ובראשית המאה החמישית).

נוסח דואיי-ריימס, לאחר שנוכּשו ממנו לאטיניסמים וארכיאיסמים, קשי-מובן, בידי הבישוף ריצ’ארד צ’אלונר (1749), אושר על-ידי הכנסיה, והוא מקובל על קתולים אנגליים עד היום; אלא שבימינו קם לו מתחרה, הכובש לו מקום לצדו: עליו – להלן. אך קודם יוזכר מפעל “בייבל” קתולי עוד אחד.

תרגום קתולי באנגלית לשתי ה“בריתות” על-פי מקורותיהן הראשונים, הוחל זה-מקרוב על ידי חבר-מלומדים בווסטמינסטר, אנגליה, בראשות קותברט לאטי (מ. 1954). מלאכת “הברית החדשה” הושלמה ב-1935; מלאכת “הברית הישנה” עודנה בעשייה. זה נוסח-ווסטמינסטר לא הוסמך על ידי-הכנסיה.

לסמיכה ואישור מאת ההירארכיה הקתולית זכה תרגום אנגלי אחר, בן המאה העשרים, לכתבי-הקודש – יגיע-כפיו של יחיד, מונסיניור רונלד נוקס. נוסח-נוקס נתקבל בסבר פנים שמחות הרחק מעבר לחוגי הכנסיה הקתולית, כי הוא כליל-חידוש וחינו רב.

הרי זה תרגום מן התרגום – גם הוא מן ה“וולגאטה”, אך לא מן ה“וולגאטה” של היאֶרונימוס, אשר שאפה לנאמנות למקורות, כי-אם מן ה“וולגאטה” הקלמנטינית, זו מהדורת התרגום הלאטיני שהוסמכה על-ידי האפיפיור קלמנט השמיני ב-1592, ומני אז היא-היא הנוסח הרשמי של הכנסיה הרומית-קתולית. הנוסח הקלמנטיני, מלבד היתפסו לשגיאות, בשרירות הוא סוטה מן המקורות. על-כן אַל תבקשו נאמנות מנוסח-נוקס. (יש מבקרים נבערים מעברית, מתלהבים מנוסח-נוקס: “מה נאמן!”… אך הללו הוטעו על-ידי אילו הערות-שוליים של רונלד נוקס, בהן הוא מודה בשינויי-גירסאות מן המקור העברי – כאילו בשאָר מקומות אין הוא משנה כלל!

ברם, אחרי כל האָמוּר, עונג הקריאה בפרקי-תנ"ך של נוקס הוא כטעם איזה ליקר-פירות משומר, שקוף-נוצץ ורווה-גוון וחריף: וכמו מַן-המדבר שבאגדה, טעמיו מתחלפים – לא לפי הקורא כי-אם לפי המקראות.

חכם־סיגנונות

תרגום אנגלי-שבאנגלי הוא. מן היסוד העברי נשאר בו רק מה שמכבר נספג ונטמע בגוף-האנגלית. לא שפה “ביבלית” כאן. ההקבלות הריתמיות שבשירה העברית הקדומה, הרגיש אותן נוקס כמונוטוניות באנגלית, והוא מעבירן מתרגומו, אם על-ידי מיזוג שתי דלתות-פסוק יחד, אם על-ידי הארכת האחת בתיבה-תיבותיים. בכלל הוא נוהג חופש בצורת המשפט העברי. הקישוט המליצי של העמדת שאלה אשר תשובתה בצדה – זה תעלול-הלשון המקנה דרמתיות לנאום (“שומר מה מלילה” וגו‘, ישעיה כ“א: י”א-י"ב; “מי נתן למשיסה יעקב” וגו’, שם מ“ב: כ”ב; “מי זה בא מאדום” וגו‘, שם ס"ג: א’; “תן להם, ה'! מה תתן? תן להם” וגו‘, הושע ט’:י"ד) – – נוקס נזקק לו לגבי כמה פסוקים, שבמקור הם חיוביים. וכן להיפך, יש ששאלה שבמקור נהפכת אצלו למשפט חיובי מודגש, מבלי נזק למשמעות המהותית.

הנה, שמונת הפסוקים הראשונים יחזקאל, פרק ט“ז – מכאן ב”נוסח המוסמך" הפרוטסטנטי, ומכאן בנוסח בנוסח-נוקס הקתולי. ויפתח-נא קוראנו העברי את התנ"ך שלו לאותם הפסוקים, ובעצמו ישווה ערכים וישפוט:

KNOX VERSION

Word came to me from the Lord.

2 And now, son of man, do thou confront Jerusalem with the record of her misdoings.

AUTHORIZED VERSION

AGAIN the word of the Lord came unto me, saying,

2 Son of man, cause Jerusalem to know her abominations

3 Tell her this, in the name of the Lord God: Root of thee, stock of thee, spring from yonder soil of Chanaan; an Amorrhite it was begot thee, a Hethite before thee.

3 And say, Thus saith the Lord GOD unto Jerusalem; Thy birth and thy nativity is of the land of Canaan; thy father was an Amorite, and thy mother an Hittite.

4 Born when thou wast, there was none to cut navel-string, in healing water wash thee, with salt harden thee, wrap thee in swaddling clothes;

4 And as for thy nativity, in the day thou wast born, thy navel was not cut, neither wast thou washed in water to supple thee; thou wast not salted at all, nor swaddled at all

5 never an eye melted with pity; none befriended thee; on the bare ground thou wert cast away, a

thing of abhorrence, that day of thy birth.

5 None eye pitied thee, to do any of these unto thee, to have compassion upon thee; but thou wast cast out in the open field, to the loathing of thy person in the day that thou wast born.

6 Who but I found thee, as I passed on my way, blood bespattered as thou wert, and trodden under foot; in that plight preserved thee, bade it live on, this defiled thing?

6 And when I passed by thee, and saw thee polluted in thine own blood, I said to thee when thou wast in thy blood, Live; yea, I said when thou wast in thy blood. Live.

7 Swift as the wild blossoms I bade thee grow; thou didst and thrive, and camest to woman’s estate, the breasts formed, new hair shewing; and still thou wast all naked, and blushing for thy nakedness.

7 I have caused thee to multiply as the bud of the field, and thou hast increased and waxen great, and thou art come to excellent ornaments: thy breasts are fashioned, and thine hair is grown, whereas thou wast naked and bare.

8 Who but I came upon thee, as I passed on my way? And already thou wert ripe for love; cloak of mine should be thrown about thee, to hide thy shame; my troth I plighted to thee, the Lord God says, and thou wert mine.

8 Now when I passed by thee, and looked upon thee, behold, thy time was the time of love; and I spread my skirt over thee, and covered thy nakedness: yea, I sware unto thee, and entered into a covenant with thee, saith the Lord God, and thou became mine.

9 Water to wash;

9 Then washed I thee with water;

שפה אנגלית רעננה היא זו של נוקס, ובכל זאת היא ספוגה אקשרתות והתבשמויות מן הספרות האנגלית לכל תקופותיה. עדות היא זאת לבקיאוּת, המשועבדת לשליטה אמנותית גמורה.

חכם-סגנונות הוא המתרגם דנן, כלומר, הוא מטה את אופן הבעתו לפי הפרשה שהוא עומד בה. בסיפורי-הבריאה, דומה כאילו הוא מוסר איזה מיתוס יווני עתיק באנגלית צחה ומשוכללת. בעלילות רומנטיות ומלחמתיות הוא כאילו נכנס לאווירה של הרפתקאות אבירי המלך ארתור בציקלס של סיר תומאס מאלורי. סתם סיפורים ניתנים בתמימות אגדית, אשר קסם לה. בתוכחות-נבואה על אסון רודף אסון, בפרקי-תוגה על טובה שנישתה, לובשות מידברותיו– פה צלצלנות קיצרת-הולם, שם נהימה רכה, בקירוב לאורח השירים-בפרוזה של אושיון בן פינגאל – משורר קלטי-צפוני אשר בדהו ויצרהו, אותו ואת שירתו גם יחד, ג’יימס מקפארסון (סקוטלאנד, נ. 1736, מ. 1796). הד לפיזמון עממי אצל שייקספיר, “דודך-אמת במה אדע?” אשר סיר וואלטר ראלי הרחיבהו (לא על דוד נאמן כי-אם על אהובה בוגדת) בשיר “וואלסינגהיים” – חופף על הפיסקה “מה דודך מדוד” בשיר השירים נוסח-נוקס.

קצת פירושים

“אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני” (תהילים קל"ז:ו').

מה זה “תשכח ימיני”? פירש מצודת-ציון: “אז הימין שלי תשכח את כוחה ואת תנועתה.” וזה הפירוש המקובל, שבעיקבותיו הלכו גם התרגומים האנגליים דנן. “הנוסח המוסמך” אומר: “תשכח ימיני את יכולתה.” נוסח-נוקס אומר: “תשכח ימיני את כושרה”. המלה האנגלית בשביל כושר (סקיל), שתי פנים לה: רצונכם, הרי זה סתם כושר עבודה; רצונכם, הרי זה כושרה של אומנות מיוחדת. ר' אברהם אבן-עזרא מדייק ואומר: “…דברי כל אחד מהמשוררים בלבם, וטעם אשכחך כנגד בזכרנו, וטעם ימיני בעבור כינורותינו, כי בימין ניגון היתרים. ופעול תשכח ימיני חסר, כמו המעשה”… – כלומר, מקבל הפעולה הושמט, ויש להבינו כמו המעשה שדובר בו – ניגון הכינורות. עוד מגיד אבן-עזרא: “ויש אומרים שפירושו תיבש, בלי חבר” – דהיינו, “תשכח” במובן זה אין לו אָח וריעַ במקרא.

נראה לי, כי “יש אומרים” זה של אבן-עזרא יש בו כדי להחכים, ולעשות כל תוספת כגון “כוח”, “יכולת” או “כושר” למיותרת. פשוט, סיכול-אותיות כאן, שכח – כחש, כמו: עיף – יעף, כבש – כשב. והפירוש של “תשכח” בפי המשורר הגולה הוא כמו לשון-כחישה בתלמוד: תרזה, תצמק, תיבּוֹל ימיני. וצידוק כפול יש לסיכול-האותיות בתיבה זו במקומה: האחר, משום גררא דלישנא – אמר “אשכחך”, אומר “תשכח” (כמו “מוצאיו” ומובאיו"), “צאינה וראינה”; ומטעם זה כותב יעקב כהן ב“חזון אריאל” שלו: “ילעצו-ילהטו” במקום יעלצו); והשני, משום תפארת-ההיגוי: הן קשה לבטא תכחש, כ“ף רפה וחי”ת בזו אחר זו.

“ואוֹמַר, אך חושך ישופני ולילה אור בעדני” וגו' (תהילים קל“ט: י”א, י"ב).

“הנוסח המוסמך” מתרגם: “אם אוֹמר, אל-נכון חושך יכסני, אכן, הלילה יהיה אור מסביב לי” – וההמשך: “חושך כסה לא יכסה ממך, כי הלילה יאיר כמו היום: חשיכה ואורה שווים לפניך”, וזה קשה. לאלוהים, “כחשיכה כאורה” – שניהם שווים; אבל לבשר ודם – איך יהיה “לילה אור”?

נוסח-נוקס מסלק את הקושי על-ידי תוספת דחוקה: “או שמא חשבתי לקבור עצמי בחושך; יסובבני לילה, ידיד טוב לי מיום. אך לא! חשיכה איננה מחבוא ממך, אצלך הלילה יאיר בהיר כעצם-היום; אור וחושך – אחר”.

ומה הנכון? ביד רש“י הפתרון. לשונו: “ולילה אור בעדני” – ולילה יהיה מאפיל לנגדי. אור זה, לשון אופל הוא כמו (איוב ל"ו) “יפיץ ענן אורו”… ומסייעת לרש”י לשון המשנה (פסחים א'): “אור לארבעה-עשר בודקין את החמץ לאור הנר”. פירש רבי עובדיה מברטנורה: “אור לארבעה-עשר – אור שלמחרתו יהיה י”ד. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיוור סגי נהור, ולישנא מעליא נקט".

האם יש צורך ב“לישנא מעליא” דווקא, כדי שיהא “אור” משמש במובן חושך? הסברה נותנת כי השורש “ארר” (קלל), עניינו הקמאי הוא: חשוך, ו“אור” בתורת לשון-חושך הוא אח לאותו השורש, או אפילו מקור שני לו, כמו “סוב” מן “סבוב”; ובידוע, מקור שני עיתים מקבל על עצמו תפקיד שם-עצם.

והקשב ללשונות-ארירה של איוב (פרק ג'): “היום ההוא יהי חושך… יגאלוהו חושך וצלמוות… הלילה ההוא יקחהו אופל… יקבוהו אוררי-יום…”

אגב, מה זה “יגאלוהו”? מצודת-ציון אומר: “עניינו טינוף ולכלוך, וכן לחם מגואל”. ובדיעה זו – כל המפרשים העברים הגדולים לפניו. אבל לרגש-איוב הלוא היו חושך וצלמוות הולמים את היום ההוא ויאים לו. למה, איפוא, “טינוף ולכלוך”? לתומי, סברתי תמיד כי “יגאלוהו” הוא מלשון קרוב וגואל. עכשיו, בפשפשי בפירושים, אני מוצא אצל ראב“ע: “ויש אומרים שהוא מן גאל ועניינו שיפדוהו וימשכוהו לנפשם – והוא רחוק”. ורלב”ג אומר: “יטנפוהו וילכלכוהו – או יהיה הרצון בו שיהיו גואליו וקרוביו חושך וצלמוות”. אותו “ויש אומרים” שראב“ע ריחקו, ואותו “או” שרלב”ג באי-דיוק מעביר בו את הפעולה מן חושך וצלמוות ומדמה אותו כרצייה אצל היום, חושבני שהם מתקרבים לכוונת-הפסוק לאמיתה.

ה“נוסח המוסמך” מתרגם: “יכתימוהו חושך וצילו של מוות”.

נוקס מבליע את החושך בצלמוות, ועושה אותם עניין אחד. בתרגומו: “צללים כצללי-המוות יתבעוהו בחזקת שלהם” – כלומר, כאחד שבדין הוא נמנה על משפחתם. ובזה קלע אל תוכו של “יגאלוהו”.

“ובליעל כקוץ מונד כולהם, כי לא ביד יקחוֹ. ואיש יגע בהם יימלא ברזל ועץ-חנית, ובאש שרוף יישרפו בשבת” (שמואל ב‘, דברי דויד האחרונים, כ"ג: ו’, ז).

גירסת “הנוסח המוסמך”: “ואולם בני-בליעל יהיו כקוצים נידחים, מפני שאין לקחתם בידיים. אך משיגע בהם, הכרח לו להיות מוגן בברזל ומטה-חנית; והם יישרפו כליל בו-במקום”.

גירסת נוקס: "אנשי-חטאים הוא (אלוהים) נוהג בהם כמו בחרולים, חזקים מהיעקרם ביד, כל הרוצים להסתכסך בהם יוצאים כשהם מזויינים במוטות חשוקי-ברזל (ניב-נוקס לדיוּקו: מוּנעלי-ברזל) ולבסוף מציתים אותם באש ושורפים אותם עד “אָפַע”. (מסתבר כי גרס “בּשָׁבֶת” – מלשון אשבית מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם").

לפני נסיוני אני בגידולים שוטים בחצר-גינתי ובקוֹצים שבכרם-הספרות, פשוטם של דברים כך הוא: “קוץ מונד” – קוצים מונדים ומוּסחים אל פינה מוזנחת, שלא יפריעו לגידולים רצויים. אדם הנוגע בהם בידו או בגופו, הרי בשרוֹ מתמלא מהם. העשבים הרעים ההם, יש מהם (כגון חילפה) חותכים עד-דם כמו ברזל, ויש מהם (כגון ברקן ודרור) דוקרים כמו חודו של עץ קהה. ו“עץ-חנית” מהו? עץ המשמש חנית: בזמנים שיד-ישראל היתה על התחתונה, ואויבים אסרו עליהם מעשי-חרש, השתמשו בחניתות של עץ באימוניהם, ואפילו במלחמתם. ועי' שמואל א‘, פרק י“ג, מפסוק י”ט ואילך: “וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלישתים, פן יעשו העברים חרב או חנית” וגו’. וזכר-העובדה נשתמר במליצת-שיר.

רוב המפרשים העבריים (והמתרגמים דנן קיבלו מהם במישרין או בעקיפין) גורסים כי “יימלא” (בניין-נפעל) עניינו הזדיינות. לשון רש“י: “צריך שילבש את בשרו ברזל וימלא ידו בכלי-זין לקצצו”. אישור לנחושי יליד-הנסיון מצאתי אצל רלב”ג: “רצה לומר, כי כאשר יגע ברשעים ויקרב אליהם, יימלא כל גופו ממכות-ברזל”… כדומה לניסוח-נוקס ושלא כסברה שלי, רואה רלב“ג “ברזל ועץ-חנית” ככלי אחד: “ר”ל שאחר היכנס בגופו ברזל-החנית ייכנס העץ”.

כולי עלמא לא פליגי: הקוצים – שריפתם בידי אדם, הרשעים – בידי שמיים.

הבדל בין שלהם לשלנו

הבדל מובהק אחד בין התנ“ך של ישראל ובין “הברית הישנה” של הכנסיה הקתולית הוא, ש”ספרים חיצונים" אשר זה פסל אותם מן החתימה וגנזם, זו נתנה להם מקום בין כתבי-הקודש שלה. על-ידי כך גמלה לנו טובה, שהצילה אותם מנשייה ואובדן ואיפשרה החזרתם אל חיק הספרות העברית בימינו.

ב“דהי הולי בייבל” של נוקס, ה“חיצונים” תחובים בין “כתובים” שבתנ“ך לפי חתימת-ישראל. “ספר טוביה” ו”ספר יהודית" באים רצופים בין עזרא ובין איוב; “חוכמת שלמה” ו“ספר שמעון בן-סירא” – אחרי שיר השירים ולפני ישעיה; “ספר ברוך” אחרי ירמיה ומגילת איכה ולפני יחזקאל; “ספר המכבים” אחרי מלאכי, ובאחרית “הברית הישנה” כולה. מן האמור, ברור כי גם סדרי נביאים וכתוּבים, אצלם הם שונים ממה שאצלנו. יש הבדלים קטנים גם בחלוקת פרקי תהילים ובמיספורם.

משעשועי נוסח נוקס: פרקי תנ“ך, שאותיות ראשונות של פסוקיהם סדורות אלף-ביתית (כ“ה וקי”ט בתהילים, ד' פרקים באיבה), נוקס בתרגומו עושה לגבם כיוצא בכך באותיות הא”ב האנגלי לפי סדרן. “הנוסח המוסמך” מתרגם את הפסוקים כעניינם ומכתירם באותיות עבריות בכתב אשורי, בצד כל אות עברית – שמה בכתב אנגלי.

אמר אמרסון: “התנ”ך הוא ספר טוב, אלא שהוא מעוטף שחורים“. הרמז הציוּרי שבאימרה זו הוא כנגד מנהגם של מו”לים לכלוא את ספר-הספרים בכריכה שחורה; אבל נמשלו הוא כנגד היחס של רצינות-קודש קודרת, שבו ניגשים הבריות אל קריאת הספר הזה, ומתוך כך הם מפסידים את יקרת הסגולות האנושיות העצורות בו – את חוכמתו הטובה ונוֹיוֹ וחמדתו.

התרגום של רונלד נוקס, כריכתו – אודם; עטיפתו – זהב, ניירו – דק-מן-הדק ומשובח שבמשובח (אוכּספורד-אינדיא); ותכניו מרהיבים ומתרוננים. אם אין בו מהדרת-השגב של העברית, יפיפותה של האנגלית מיטווסת בו. בתורת יצירה אנגלית ססגונית ונאווה, יצודד רבים – היום ומחר ולדור-דורים.

(אנגליה 1674–1591)

הגפן

חָלַמְתִּי כִּי זֶה גוּפִי, שֶׁסּוֹפוֹ לְקֶרֶץ,

נִתְגַּלְגֵּל בִּדְמוּת גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

וְהִיא, בְּזָחֳלָהּ כֹּה וָכֹה, כְּמוֹ בְּשַׁרְשְׁרוֹת

רִתְּקָה אֶת לוּצִיָּה שֶׁלִּי, עֲנֻגָּה בַּנְּעָרוֹת.

בַּהֲזָיָתִי: רַגְלֶיהָ וְשׁוֹקֶיהָ הַתְּמִירוֹת-קְטַנּוֹת

אֲנִי בְּזַלְזַלַּי רִגַּלְתִּי מַעֲדַנּוֹת;

אֶת בִּטְנָהּ, שֵׁתוֹתֶיהָ, לְרַבּוֹת חַמּוֹקֵי-מָתְנַיִם,

עֲצַבַּי הַנּוֹבְטִים חִבְּקוּ כְּבִנְחֻשְׁתַּיִם:

מִסָּבִיב לְרַקּוֹתֶיהָ נֶאְדַּקְתִּי צָמִיד-פָּתִיל

וּמֵאַשְׁכְּלוֹת-בְּרָכָה, כְּסוּיֵי עָלִים, קָלַעְתִּי לָהּ כְּלִיל –

עַד-כִּי דִמִּיתִי גֵו-לוּצִיָּה נִמְשָׁל

כְּבַכְּכוֹס צָעִיר עַל יְדֵי עֵצוֹ נִבְעָל*.

טַבְּעוֹת-סִלְסוּלַי הַחוֹרְגוֹת, עַל צַוָּארָהּ שַׁתּוּ

וְאֶת כַּפֶּיהָ וּזְרוֹעוֹתֶיהָ הֵיטֵב כָּפָתוּ;

עַד כְּלָל לֹא יָכְלָה הִתְנוֹדֵד וָמוּשׁ,

(הֵן כָּל אֵבָרֶיהָ – אַסִּיר אֶחָד חָבוּשׁ).

וְאוּלָם, עֵת פָּלַשְׁתִּי בְּעַלְעָלַי לְנַסּוֹת

אֶת חֶלְקֵי-הַגּוּף שֶּאוֹתָם בְּתוּלוֹת מְכַסּוֹת,

זִקֵּי-תַעֲנוּג חוֹלְפִים כֹּה הִרְהִיבוּנִי

עַד מִשִּׁכְרוֹן-חֲלוֹם הֵם לְפֶתַע עוֹרְרוּנִי,

וּמָצָאתִי (וַי לִי!) בֵּית-חָמְרִי זֶה

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְגֶפֶן לְבוּל-עֵץ דּוֹמֶה.

בככוס – אל היין; עצו – עץ הגפן.

עַל פִּטְמוֹת דַּדֶּיהָ שֶׁל יוּלְיָה

הַרְאִיתֶם פַּעַם (וְלִבְּכֶם עָלַץ)

וֶרֶד אָדֹם בֵּינוֹת פְּרִיחָה-כְּשֶּׁלֶג צָץ?

אוֹ דֻבְדְּבָן (נָגְהוֹ מָה רַב)

בְּמֶרְכַּז שׁוֹשָׁן לָבָן מָשְׁכָּב?

אִם תָּפְסָה עֵינְכֶם אֶת זִיו-הַחֵן

אֲשֶׁר תּוּת-שָׂדֶה, טוֹבֵל בְּשַׁמֶּנֶת, יִתֵּן?

אוֹ מֶבַּטְכֶם עַל יְקַר אֶבֶן-אֹדֶם נָח

מִבְּעַד פְּנִינָה זַכָּה-חֲלָקָה, בַּת-מִזְרָח?

אָכֵן, כָּךְ וְכָךְ, וּכְמוֹ כֻּלָם כְּאֶחָד,

הֵן פִּטְמוֹתֶיהָ הַטְּהוֹרוֹת בְּדַד וָדַד.

נֶחָמָה לַגְּבֶרֶת אַחֲרֵי מוֹת בַּעֲלָהּ

יַבְּשִׁי מֹתֶק-לֶחְיֵךְ, הֶאֱרִיךְ טְבֹעַ בְּגֶשֶׁם-עֲצָבִים;

עִם פֻּזֹּר עֲנָנִים, שׁוּב שֶׁמֶשׁ סָךְ אֲוִיר בִּזְהָבִים.

יָם יִגְאֶה, יִרְתַּח וְיִגְעַשׁ, שָׁטוֹף גְּדוֹתָיו בָּחֳרִי,

אַךְ עַד-מְהֵרָה שׁוּב יִשְׁקֹט כְּמוֹ שֶׁמֶן אוֹ צֳרִי.

רוּחוֹת – עֵת לָהֶן לִרְגֹּשׁ, אַךְ כְּשֶׁתֶּחְדַּלְנָה זְעֹם,

עֲלֵי-אִילָנוֹת מִתְנַעְנְעִים בְּדִמְמַת-שָׁלוֹם.

חָלְפָה סוּפָתֵךְ, גְּבֶרֶת, וְחֻקֵּךְ לְהוֹפִיעַ עַכְשָׁו

כְּאָבִיב מְחַדֵּשׁ נְעוּרֵי-שָׁנָה בְּנִצָּנָיו.

הִתְפַּשְּׁטִי, אֵפוֹא, לְבוּשֵׁךְ-אֵבֶל, וּבְצִבְעוֹנִין הִתְרַעֲנְנִי,

וְשִׁטְפִי, רִשְׁפִי, בַּעֲלִיצוּת-שָׁנִי.

קֶרַח לְרֶגַע עַל לֶחְיֵךְ הִתְכָּרֵךְ –

כָּעֵת שָׁם שׁוּב יִמְלֹךְ הַוֶּרֶד וּפִיךְ חִנִּים יְחַיֵּךְ.

על רוברט הריק – בן של צורף-זהב, ובהתייתמו בנעוריו שימש שוּליה לדוד צורף-זהב. קיבל סמיכה בקמברידג', ונספח למשרת-כהונה בעיירה דיבונשייר שבמערב-אנגליה. שם חי ברווקות בבית קטן. ויהי לו כבשה ופרה ותרנגולת וערוגת-דגן… חריזותיו הליריות הן רעננות-טל, בוֹשם וחמדה להם כפרחים, וברקן כזהב ואבני-חן. אף שירי-חשק שלו הם שעשועי-אָמן קלילים, שאינם פוגמים בתום. – (מן ההערה לשירי רוברט הריק בספר “חקוקות אותיותיך”).

הכותרות האנגליות של השירים המתורגמים:

The Vine

Upon the Nipples of Julia’s Breast

Comfort to a Lady upon the Death of her Husband

אחד-העם ראה את השארת-נפשם של סופרים אידיים רק בהיותם מתורגמים ללשון העברית. ראייה לכך: מה זכר היה נשאר להוגי-דיעות שלנו בספרד, לאותם מספריהם שנכתבו ערבית, אילולי ניתרגמו עברית על-ידי בית אבן-תיבון?

וכן ביאליק, בערכו תכנית לכינוס כל אוצרותינו הרוחניים, הכניס ברשימתו גם מה שבני-ישראל יצרו בלשונות אחרות, ובראש ובראשונה, באידית, זו שהיתה שפת-דיבור להמוני-עמנו במזרח-אירופה במשך שמונה מאות שנה, ובה למדו תורה – מלה מלה ותרומה האידי בצדה – ובה נתפלפלו כהלכה כמה סופרים אידיים זכו שיבואו כתביהם אל נצח-העברית, אם בידי עצמם אם בידי אחרים: מנדלי, שלום עליכם, י.ל. פרץ, פרוג (זה כתב אף רוסית), שלום אש ואחרים.

אבל מוריס רוזנפלד, ששיריו הליריים נודעו לתהילה בגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, פולנית, צ’כית ואפילו יפאנית, עדיין לא מצאו להם מעון בספרותנו הלאומית. והרי מעטים הם המשוררים האידיים זולתו שיש להם זכות-קדימה על זו השארת-הנפש בהיכל העברית.

רוזנפלד היה משורר בחסד עליון, לפי אמיתת הכינוי הזה. אין מלאכותיות וחיקוי והעמדת-פנים במלאכתו. כל שיר הוא להב העולה מלב נשרף. אוסף-שיריו הוא אש גדולה המבטאה ייסורי נשמת האדם באשר הוא אדם..

רוזנפלד יהודי היה, ופועל היה, ומשנה-סבל סבל כיהודי וכפועל.

הוא נולד ב-1862, בעיירה על-יד סובלקי, פולין. נעוריו עברו עליו בנדודים מארץ אל ארץ. רוב ימי-חיי בגרותו בילה ב“בתי-זיעה”, אלו בתי- חרושת של עבודת-פרך, בלונדון ובניו-יורק.

בהיותו יהודי פועל בבתי-חרושת של מחט, תמים ולא-לוּמד, שפך נפשו בשירה המביעה רוחו של כל פועל וקשה-יום בכל העולם כולו. אילו נערכו שיריו על-פי סדר מכוון, כי אז אפשר היה ללמוד מהם את פרשת ימי-חייו של אחד-הפועלים מלידה ועד מוות; יתר על כן: אפשר היה לדעת גם מה טעם חיי אשתו וילדיו וכל הנלווים אליו. אך משורר זה אינו מבקש לעורר רחמים, לשדל למעשי-צדקה. יושר הוא דורש, חירות הוא דורש, זכותו על אושר, על אור-שמש, על אוויר צח. יש וחלומו על שיחרור מגיע לידי מדרגת חזון ונבואה.

שיחרור הפועל הוא עיקר במנגינת רוזנפלד. אבל הוא יודע גם זאת: כי פועל מישראל צריך שיחרור נוסף על שיחרורו האנושי כפועל – זו פדות-עמו, גאולת-אומתו. מה אם המוני-הפועלים יזכו לחיי אדם, שערכם בתוכם, לחיי בני-חורין? בני-ישראל עוד משועבדים ואומללים יהיו, בתורת אומה וגם בתורת יחידים, כל-זמן שלא יקיימו חלום שנות-אלפיים שלהם, כל-זמן שלא תשוב האומה אל אדמתה, אדמת חייה ויצירתה.

צער גלות האומה וצער השיעבוד הפרוליטרי מתמזגים בנשמת המשורר, אם-כי בשירתו לא מצאו להם מיזוג ואיחוד. בהיותו לירי עד-תמצית, מעולם אין שיריו פרי ההסתכלות טובת-הלב כי-אם תולדה לנסיונות אישיים מרים. אך בזמרו ייסוריו, הריהו מזמר ייסוריה של כל האנושות הסובלת.

הוא נעשה מליץ לדמעות ההמונים. אין הוא מצפה לשכר מן האנשים שהוא שר ענותם; הרי הם עניים כמותו, ובמה ישלמו אם לא בדמעותיהם? “מה-שכר יתנו אלה אמולי-אדם? דמע תחת דמע יגמולו. הריני המאסף אל מליוני דמעות, ועל מיליונים אלה אבכה”.

כל הייאוש שבגורל העובד, המכלה ימיו ב“בתי-הזיעה”, ללא משוש, ללא חופש, ברפש וחשיכה, הריהו מבוטא בשירתו “ייאוש”, כלשון זו:

"מה צנועה מישאלת-לב אשר לפועל! מי יתן לו יום אחד, אך יום יחיד ובודד, בו יוכל לנוח ולשכוח עבודתו ומכאובו! אך קול בקרבו אומר לו כי רק בקבר יגיע אל המנוחה, חשק בה.

“טעם-אביב באוויר, הפרחים נותנים ריחם; לוּא ניתן לו אך פעם אחת לצאת אל השדה והיער למען ינשום את האוויר הצח והערב. אך היטב הוא יודע כי לא ינשום בלתי-אם טללי בית-הקברות הקרים והדביקים.”

“מה עזה תשוקתו לרחוץ במים הבהירים, הכספיים, להטביל גופו בגלים האודווים, החינניים. אבל רק בחדר בר-מינן ירוחץ בשרו כאשר חפץ.”

"הכל סביבותיו אפל, כסוי-פיח, מלוכלך. כמה הוא מתגעגע לבד נקי, לבן. אך בד נקי, לבן, יותן לו – תכריכים ". – –

נורא מסבל גופו של הפועל הוא סבל רוחו. מתאמץ הוא בכל מאודו לשמור על צלם-אנוש שלו, על השכל, בינה ודעה. אבל לאט לאט מחשבה ורגש מתנשלים ממנו, והוא הופך אבטומט גמור. “בית-הזיעה” של רוזנפלד מתאר את גוויעת הנשמה היתירה, הנשמה החושבת, מתוך ייסורים הנועדים אך לה, והפיכת האדם למכונה. מעטים השירים המודרניים שהם יכולים להידמות לשיר זה, לכושר אמנותי ולתיאור-מציאות טראגי. עצם הריתמוס הארוך והמונוטוני שבשיר מקנה לנו את המיית-המכונות והימשך האדם אל תוך גורלם, כאילו נבלע בקיבתה של מפלצת-ברזל עצומה, ולבסוף הוא מצעק: “לא ידעתי נפשי! לא אדע מאום! הריני מכונה!” רק בשפך-דמעות ימצא רווחת-מה.

והמשורר קם לספר מעשה בדמעה שנפלה על המגהץ:

הָה, קַר וְאָפֵל בֵּית-הַמְּלָאכָה;

הַמַּגְהֵץ אַחֲזִיק, אַחֲלִיק, אֶטְפָּחָה.

לִבִּי חַלָּשׁ, אֲכַעְכֵּעַ, אֵאָנַח.

כִּמְעַט לֹא יִתְרוֹמֵם חָזִי הַשַּׁח.

אֵאָנַח וַאֲכַעְכֵּעַ, אֲגַהֵץ,

וּמַחֲשַׁבְתִּי נוֹסַעַת,

רְסִיס חַם יִפֹּל מֵעֵינִי דוֹמַעַת.

הַמַּגְהֵץ לוֹהֵט, וְדִמְעָתִי הָאֻמְלַלָה

תּוֹסֶסֶת, זָדָה וֱלֹא חֲדֵלָה.

מעציבה עד-תהום היא שיבת הפועל אל בית-דירתו. אם נתאנחתם פעם על השיר “שוועת הילדים” לגברת בראונינה, קראו והתאנחו על השיר “ילד קטן” למוריס רוזנפלד:

יֵשׁ לִי יֶלֶד, בֵּן קָטָן,

מָתוֹק, מַהְגֶּה כַּסִּיס.

אֶרְאֶה אוֹתוֹ, וַאֲדַמֶּה:

עוֹלָם כֻּלוֹ יָשִׂישׂ.

אַךְ לֹא אֶרְאֶה מַחֲמָד שֶׁלִּי

בְּעֵת שֶׁהִנּוֹ עֵר:

תָּמִיד אֶמְצָא אוֹתוֹ יָשֵׁן –

לַיְלָה אוֹתוֹ אֲבַקֵּר.

עָמָל דּוֹפְקֵנִי לְהַשְׁכִּים,

וּבִמְאֻחָר אָשׁוּב,

וְזָר לִי זֶה נָפְשִׁי-דָמִי,

וְזָר– – מַבָּט אָהוּב

אָבוֹא בַּיְתָה זָעֵף, נִרְגָּז,

עֵת אֹפֶל שַׁחַק יִגְלֹֹם.

אִשְׁתִּי חִוֶרֶת סָחָה לִי

תַּעֲלוּלֵי הַקָּט בַּיּוֹם – –

שִׂיחוֹ מֹתֶק, שְׁאֵלָתוֹ – – חָכְמָה –

הוֹ אִמָּא יְקָרָה, אִמְרִי:

מָתַי אַבָּא בָּא? וְאִם יִתֵּן

לִי פְּרוּטָה, אַבָּא טוֹב שֶׁלִּי?

רַחֲמֵי אָב בִּי נִכְמָרִים,

וְאַחֲלִיט: כֵּן יִהְיָה!

וַיָּבוֹא עֶרֶב, וַאֲנִי רָץ: הַיּוֹם

בְּנִי פָּנַי יֶחֱזֶה!

אֶעֱמוֹד עַל-יַד עֲרִיסַת הַקָּט,

אַבִּיט, אַקְשִׁיב, הָס! הִנֵּה

חֲלוֹם שְׂפָתָיו-חֵן יְנוֹבֵב:

“אַיֵּה אַבָּא-לִי, אַיֵּה?”

עֵינָיו אֶשַּק: “בְּנִי”– – הֵן נִפְקָחוֹת

כְּחֻלוֹת מִנִּי תְנוּמוֹת – –

הֵן מְצִיצוֹת בִּי, רוֹאוֹת אוֹתִי!

וְשׁוּב הֵן עֲצוּמוֹת.

"כָּאן אַבָּא-לִי שֶׁלְּךָ עוֹמֵד!

הֲרֵי פְּרוּטָה, הֲרֵי!"

חֲלוֹם יְנוֹבֵב שְׂפָתַיו-נֹעַם:

“אַיֵּה אַבָּא-לִי, אַיֵּה?”

אֶעֱמֹד כּוֹאֵב, דַּךְ, עוֹטֵף

בְּמַר-נַפְשִׁי, וַאֲהַרְהֵר:

"שָׁעָה שֶׁאַתָּה עֵר, בְּנִי,

אֵינֶנִּי כָּאן יוֹתֵר!"

“אל עלים בסתיו” מביע הגיון- נכאים זה: מה-לי כי יבלו הפרחים ותגוז תפארתם, והם מעולם לא השתתפו בצער הנדכאים והנידחים, רק צמחו למען קשט שולחניהם של עשירים ובני-מרום, שכבר נתברכו בכמה ברכות מיד-הגורל.

ב“גן המוות” מוסר לנו חלום-בלהות. המשורר רואה פרחים צצים ועולים על קברי עשירי-עם. ופתאום הוא מרגיש כי הפרחים הם רקומים וארוגים מבשרם ודמם של הפועלים, נסחטו ונוצלו על-ידי אדוניהם העשירים בעוד אלה ואלה בחיים. אך הקברים של העניים הם עירום ועריה. קם פועל אחד, מת מקברו, והוא צועק אל העשירים: “הרי הפרחים הללו שלי הם? גנוב גנבתם אותם! ולא עוד אלא שקרשי-ארונותיהם, ואריגי-תכריכיכם, כולם, כולם שלי!”

בעלי אופי יהודי-לאומי הם: “מאי היהודי”, “נרות חנוכה” “,תהלוכת הגלות”. זה האחרון, בשברי-קטעי ריתמוס שלו המשתלבים עם פיזמונים צלצלניים, מעורר בדמיון-הקורא המוני-עם מהלכים ומזמרים בסך, וקול-צעדיהם עז וכבד.

החלשים שבשיריו הם אותם המנסים להביע שמחה לירית על הטבע, האהבה, זכרונות-נעורים. רב-מדי לקתה נשמת-המשורר בדאבון ועצבון, שתוכל לשיש באורח תמים. אמנם, גם רפי-שיריו יש בהם מביטויו המבורך והענוג. מוצלחים ביותר הם מקומות שבהם הוא נותן הבעה לליגלוג מר בנוסח כדומה לשל היינריך היינה. “לחם ותה”, “אלוהים לא יטשנו”, הן שתי דוגמאות. עוקץ בחריפות יתירה הוא שיר מכוון כנגד יריביו הספרותיים, שמנו בו, בין שאר חטאים, שאומנותו חייט; שם השיר הזה: "המטליא ".

זכורות לטוב הן יצירותיו בצורת הבלדה הדרמאטית. מתנוססים בהן השירים: “החייל היהודי”, "כלת ההרים ".

מוריס רוזנפלד הוא פה לפועלים של כל האומות, וביחוד לפועלים של האומה הישראלית. בתורת שכזה, מקום-כבוד לו בספרותנו הלאומית.

תרגום השירים מאידיש: אברהם רגלסון

[ארה"ב, 1878–1967; Carl Sandburg ]

פרס פוליצר ל-1951 ניתן לשני סופרים, כותב-הרומאנים קונראד ריכטר והמשורר קארל סאנדבורג.

ריכטר, יליד פנסילוואניה, הוא ממוצע מעורב: דרום-גרמניה, צרפת, אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. הוא מתמחה בסיפורים ומחקרים מראשית ההתיישבות באמריקה הצפונית. מחיבוריו: “אמריקנים קדומים”, 1936; “ים העשב” (על החבל הדרומי-מערבי של ארה"ב), 1937; “העצים” (על ראשוני המתיישבים ביערות), 1940; “טרייסי קרומוול” (מחיי כורי מתכות באריזונה), 1942. את הפרס קיבל בעד הרומאן “הקריה”, 1950.

סאנדבורג, ממוצא סקאנדינאבי, נולד וגדל בדרומה של מדינת אילינוי. הוא היה חייל במלחמה הספרדית-אמריקנית בסוף המאה הי"ט. הוא ערך עיתונים וחיבר שירים וסיפורים לילדים. בהיותו בן שישים ואחת באוהו המון תארי-כבוד מאוניברסיטאות באמריקה ובאירופה בעד ספרו העצום, הביאוגראפיה בת ארבעת הכרכים, על אברהם לינקולן, משחרר הכושים, גיבור סביבת-גידולו. את פרס-פוליצר קיבל בעד אוסף כל שיריו, שנתפרסמו בקבצים בזמנים שונים ועכשיו כוּנסו ביחד.

שירת קארל סאנדבורג היא בת כשרה לשירת וואלט וויטמן. מה שירת וויטמן מתגלגלת בשורות חופשיות, מוותרות על אמצאות-אונס הבאות למלא אחר דרישות משקל וחרוז – אף שירת סאנגבורג כך. מה וויטמן כוונתו לזמר את הנוף, את המלאכוֹת והתעשיות ואת האנשים והשמות הגיאוגראפיים של אמריקה המודרנית, אף כוונת סאנדבורג כך.

ואולם ישנן סגולות בתלמיד שאינן ברב. וויטמן, כמין אימפריאליסט פיוטי, מקפל תחת תליטו הרחבה את ארצות-הברית כולן ואינו מהסס לספח אליהן את קנדה מצפון ומכסיקו מדרום. סאנדבורג הוא איש משריש בנוף-גידולו, אילינוי הדרומית וסביבותה, ומיטב-מזמוריו – על ה“פריירי”, זו הערבה הענקית שבין נהר-המיסיסיפי ובין הררי-הסלע האדירים – מישור אשר לפנים היה מכוסה עשב ועדרי-ראמים היו רועים בו לרבבותיהם, ועכשיו הוא מכוסה חיטה ותירס, והוא חתוך פסי-רכבת אשר פה ושם הם מתרכזים בעיר מתחצפת לשמיים. גם כי ישיר סאנדבורג על שאר נושאים, למשל, על ניו-יורק, ראייתו היא ראיית ה“פריירי”; רגיל הוא בשקיעות על פני מרחבי-יה, בעננים המחבקים מרחקים.

עולם חופז

סאנדבורג הוא היראקליטי יותר מוויטמן, רצוני לומר, עולמו של סאנדבורג הוא יותר חופז, יותר רץ, יותר מתנצנץ וחולף, והמשורר תופס עולם אגב חפזונו. מרובה בסאנדבורג יסוד האור: לא אור בשלוותו, כי אם אור בגלישתו, בריצוּדוֹ. מרובה בסאנדבורג יסוד האוויר: לא אוויר במנוחתו, כי אם אוויר בדמות רוחות משחקות במחבואים בין הרים, או בין מקרצפי שחקים של אחת מערי-השדה, או בין קני-התירס הגבוהים בעומדם, עמוסי-קלחים, בשדה. הכלל ההיראקליטי, “הכל שוטף”, לעיתים קרובות לובש אצל סאנדבורג צורה איליגית: גיבורי ההיסטוריה הדגולים אינם אלא גרגרי-חול מטולטלים ברוח. החומות היותר בצורות של מין-האדם אינן כלל וכלל תריס בפני המוות והגשם ויום- המחרת.

וויטמן, כמו וורדסוורת האנגלי לפניו, נתן הכשר ודין-קדימה בשירה ללשונו של העם הפשוט; אך הוא עצמו, עם כל הזדקקוֹ למיבטאים לא-אנגליים וקריאות פראיות, היה (אף זה כמו וורדסוורת), רווי ספרות ועל אפו – סיגנונוספרותי. הוא, סאנדבורג, באמת בן-ההמון הוא. לשון-הרחוב שבכרכים, וניצנוצי האמצאה הפיוטית שבדיבורי בהמים וכורתי-עצים ועובדי-פלדה, הם הם שפת-ביטוּיוֹ הטבעית – ללא הדגש דיאלקט מקומי וללא רדוף אחר הברות-של-מהגרים. ביודעים סאנדבורג הוא גם חובב זמירות-עם (הוציא לאור “ילקוט-מזמורים אמריקני”) ואוסף משלי-עם (אלו שימשו יסוד לפואימה הארוכה “העם, כן”).

יש בו בסאנדבורג ניצוץ כלשהו מן המשוררת אמילי דיקינסון. לכאורה, מה לאיש-מרחבים זה את היאמבים הקטנים, המצומצמים, של אותה נשמה עמקנית, בת-גנים צנועה, מאנגליה החדשה? אך היטב למד מאמילי תעלול פיוטי אחד: לקחה דברים ביתיים פשוטים שבפשוטים – דלי, מטאטא, מסמר, מספריים – ולעשות אותם ואת פעולותיהם דוּגמא למראות-שמיים נהדרים, או אפילו למושגים מופשטים ועליונים: נצח, אין-סוף, שערי-טהרה ושערי-טומאה שבלב.

אזרוק לתוך שיחה זו, באפס-יד, שניים-שלושה קטעים משירת סאנדבורג. יחסר התרגום משהו מברק-המקור בשל הקושי להעביר את הניגון – אליטראציות של למ“דים ושל חירי”קים, המיית רוחות נעות סחור-סחור, געגועי רכבת משתקשקת על פסיה עד קצה-האופק, שהם באים אל סאנדבורג מאליהם. הרי שורות ספורות מן “ערבה”:

יְלַדַתְנִי הָעֲרָבָה, וַחֲלֵב חִטָּתָהּ וְאֹדֶם תִּלְתָּנָהּ, וְעֵינֵי נָשֶׁיהָ, נָתְנוּ לִי מִזְמוֹר וְסִיסְמָה.

פֹּה יָרְדוּ מַיִם, גָּלְשׁוּ הָרֵי-קֶרַח עַל-חַלוּקֵי-אֲבָנִים שֶׁבָּהֶם, תָּסְסוּ עֲרוּצִים וְגֵיאָיוֹת,

וּבָאָה הַקַּרְקַע הַשְּׁחוֹרָה, וַתָּבוֹא הֵקַּרְקַע הַצְּהֻבָּה, הַחוֹלִית.

פֹּה, בֵּין שִׁפְכֵי הַרֲרֵי הַסֶּלַע וְהֶהָרִים הָאַפַּלַּשִּׁיאָנִים, פֹּה כָעֵת כּוֹכַב-בֹּקֶר תּוֹלֶה סִימַן-

אֵשׁ מֵעַל זִכְיוֹנוֹת-הַחֹרֶשׁ וְכָרֵי-הַפָּרוֹת, אֵזוֹר הַתִּירָס, אֵזוֹר הַכֹּתֶן וּמִשְׁפְּתֵי הַבָּקָר.

פֹּה הָאַוָּזִים הָאֲפֹרִים נוֹסְעִים חֲמֵשׁ מֵאוּת מִילִין, רָצוֹא וָשׁוֹב, רוּחַ – תַּחַת כַּנְפֵיהֶם,

בִּתְקִיעַת-צְוָחָה עַל נָוֶה חָדָשׁ.

פֹּה, יָדַעְתִּי, אֵין דָּבָר כֹּה אֶחְמְדֵהוּ כּמוֹ זְרִיחָה, עוֹד אַחַת אוֹ עוֹד לְבָנָה-שֶׁל-מַעְלָה,

עֲשׂוּיוֹת אֵשׁ תּוֹאֶמֶת לִלְבָנָה-שֶׁל-נָהָר, עֲשׂוּיוֹת מָיִם.

הָעֲרָבָה רַנָּה לִי לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם, וּבַלַּיְלָה יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי נָח בְּמִבְטַחִים בִּזְרוֹעוֹת הָעֲרָבָה

וְעַל לִבָּהּ.

מעבודת יום שלם במכוות-השמש, הכה קילשוֹן בערימת-שחת והוֹסף גדיש-שחת אל גדיש-שחת עד שהם עומדים פניניים אפורים כתפילות קרירות בבין-השמשות, המשורר שלח מחשבתו אל הרזון על פני השדות האין-סופיים. וברכבת החוצה את הערבה, בעליצות וחריקה וחניקה ושריקת-גלגלים בתוך הערים, מתוארות ערי החיטה והפלדה. ערים צעירות, קמו מבקתות עשויות סדני-עצים וקליפות חלולות, והנה הן עזות, במקרצפי-שחקים ותחבורות-תיל, וצפירות אניות-קיטור. אך לעולם עם אביב הירהוריו שבים אל נערת-ערבה, שפתותיה פרגים, עומדת בתוך אדמה רטובת-גשם, מחכה לאוהבה. הסיום:

הוֹ אִמָּא-עֲרָבָה, אֶחָד מִבָּנָיִךְ אָנֹכִי,

אָהַבְתִּי אֶת הָעֲרָבָה כֶּאֱהֹב אִישׁ אֲשֶׁר לִבּוֹ מְפֻלַּח-מַכְאוֹבִים מֵאַהֲבָה.

פֹּה, יָדַעְתִּי, אֵין דָּבָר כֹּה אֶחְמְדֵהוּ כְּמוֹ זְרִיחָה עוֹד אֶחָת אוֹ עוֹד לְבָנָה-שֶׁל-מַעְלָה,

עֲשׂוּיַת-אֵשׁ, תּוֹאֶמֶת לִלְבָנַה-שֶׁל-נָהָר, עֲשׂוּיַת-מָיִם.

סָח אֲנִי עַל עָרִים חֲדָשׁוֹת וַאֲנָשִׁים חֲדָשִׁים.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הֶעָבָר הוּא פַּח-אֵפֶר.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אֶתְמוֹל הוּא רוּחַ שֶׁשָּׁקַע, שֶׁמֶשׁ שֶׁצָּנְחָה בַּמַּעֲרָב.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם חוּץ מֵאוֹקְיָנוֹס שֶׁל מְחָריִם, רָקִיעַ שֶׁל מְחָרִים.

אָח אֲנִי לִמְקַלְּפֵי-הַתִּירָס הָאוֹמְרִים עִם רֶדֶת הַחַמָּה:

  מָחָר יוֹם.

אחד-ההמון

אח הוא סאנדבורג למקלפי-התירס – אח להם ואחד מהם. אח הוא לכל ההמונים הפועלים. ובשיריו – יש בפירוש ובכוונה ויש בדרך-אגב – הוא מביע את חשדיו של איש-ההמון כלפי עורכי-דין חכמים-מחוכמים, מומחים ל“אף-על-פי-כן”, “אבל”, “אלא”, “מסתבר” ו“מאידך גיסא”; מחאתו של איש-ההמון נגד “כפיים משומנות” (לוקחי-שוחד), נגד אילי-כסף ואילי-נשק, מלכי פחם ונפט ומתכת – אנשי-מונופולין טוחני פני-עובדים, מפקיעי-שערים; השאננים היושבים על כיסאות-שררה, והם הופכים את המשפט לזונה ואת הצדק למלה מופשטת. המוני-העם המאריכים-אף וסובלים היותם מרומים ונמכרים – יש בהם “ממלח-הים ומכוח-הרוחות: צועדים הם לפי קצב והניגון של סגלי-הכוכבים, של חוקי תבל”. “העם – אמרה אשת איכר בחנות כפרית, בשעה שבעלה עמד וקנה מעדר חדש לחפירת יתידות-גדר – העם יהיה כאן זמן רב. העם הוא העושה את כל מעשי-האדם; אין הוא יודע זאת עדיין, אך חכה וראה…” ועל אותו אורח היא ציפיית המשורר-הפועל ליום-המחרת.

להדגים את שירת-הכרך של סאנדבורג, יוּקח – לא פיסקה מן “הערבה”, לא הפואימה “שיקאגו”, לא השורות האומרות בוז לראש-העירייה של גארי, אינדיאנה, איש חלק וקריר וטפיל, והערצה ליוצקי-הפלדה אשר שריריהם כפלדה רקועה ובשרם מחוטט מרשפי פלדה יצוקה, כי-אם – שיר קטן על עיר-“פריירי” אחת טיפוסית. אף כאן מובהרת הרגשת-המשורר, כי העבודה היא המקיימת את העולם:

אוֹמַאהַא

אֲסָמִים אֲדֻמִּים וּבְנוֹת-פָּרָה אֲדֻמּוֹת הֵם כְּתָמִים-כְּתָמִים

עַל עִגּוּלֵי-הָעֵשֶׂב הַיְרֻקִּים מִסָּבִיב לְאוֹמַאהַא –

הָאִכָּרִים סוֹחֲבִים דְּוָדִים שֶׁל שַׁמֶּנֶת, וּגְבִינָה מְלֹא-עֲגָלָה.

גִּבְעוֹת אֶבֶן-מִשְׁקָע כְּגַבּוֹת-חֲזִירִים מֵעֵבֶר לַנָּהָר בְּ“תִלֵּי-מוֹעֵצָה” –

וּצְרִיפִים תְּלוּיִים-בְּנִסִּים בְּשִׁפּוּעֵי הַגְּבָעוֹת מֵעֵבֶר מִזֶּה אֵצֶל אוֹמַאהַא.

זֶרֶת-פְּלָדָה מְקַשֶּׁרֶת אֶת שְׁאֵרֵי אַיאוֹבָה וְנֶבְּרַסְקָה

עַל פְּנֵי נְהַר-מִיזוּרִי הַצָּהֹב גְּדָל-הַטְּלָפַיִם.

אוֹמַאהַא הַמְגֻשֶּׁמֶת מַאֲכִילָה צְבָאוֹת,

וְהִיא עַצְמָהּ סוֹעֶדֶת בְּפָנִים מְגֹאָלִים, וּפִיהָ – אָלוֹת.

אוֹמַאהַא עוֹבֶדֶת לְסַפֵּק לָעוֹלָם פַּת-שַׁחֲרִית.

לולאות אור

דרך שסאנדבורג תופס את האור, ואת הצבעים שהם שברי-אור, היא מודרניסטית. הולמת היא את היזרק אור צהוב, דמות-משפך, מעל הערבה מתוך עין אחת אשר לרכבת בטיסתה הלילית; את עיגולי-האור הקולחים ממכוניות, והוחתכם לריבועי-נוגה בחלונות-ראווה שבערים; את בלוקי אור-הזהב – אלו חלונות מקרצפי-שחקים בהידלקם מזוהר טרם-ערב. רגיל סאנדבורג במעוף של משולשי-אור, לולאות-אור, ריקודי-אור סרגרגיים, תישבוצי-אור, אור מתפתל בצמר-עננים, מרצד על-פני גלי-אגם. הצירוף “עשן-ורד-זהב” מבטא את היענות המשורר לשקיעה על-פני עיר בערבה. בתמונת סוף-סתיו, הזהב הערפילי של דימדומי-חמה נדקר על-ידי קריאת-הכסף הדקה של חרגול אחרון ובודד.

כושפת לסאנדבורג הלבנה-של-הערבה, והוא כאשה בשמלת-כסף, אבודה בשטחי הרקיע, כלוליינית בקירקס עטופת שמלת-כסף, רוכבת ענן כמרקדת על סוס לבן, ומופיעה אדומה מעל אדי נהר רחב.

הלבנה הצעירה, כדוגית אינדיאנית מוקפת זר של שועלי-ערפל, שועלי-כסף, מעלה מתהומות זכרונות על האיש האדום אשר חי במקום לפנים – ונעלם.

להתנער משיעבודנו

אברהם לינקולן, הדמות האנושית שהיא מרכזית בפרוזה הפיוטית-מחקרית של סאנדבורג, היא המרחפת גם על-פני שדמות הערבה וכרכיה בשירתו. והוא לוֹוה פסוק מדברי לינקולן לעשותו מענה חוזר בהימנון שלו לכבוד זה חביבו-נערצו. אמר לינקולן:

"…יכולים אנו להצליח רק על-ידי פעולה שיתופית. עיקרי ה’אני מאמין' של העבר השקט אינם מספיקים להווה הסוער. השעה גדוּשה לגוֹבה בקשיים, ועלינו להתרומם עד לשעה. מאחר שהנסיבה שלנו היא חדשה, עלינו לחשוב בדרך חדשה, לפעול בדרך חדשה. עלינו “להתנער משיעבודנו….”

לקט, מוּרם באקראי, משמות שסאנדבורג נותן לאוספי-שירים, פרקים, חלקי-פרקים ושיים בודדים שלו, – אף הוא יש בו כדי ללמד על מהות השירה הסאנדבורגית כולה:

“שירי שיקאגו”; “דלתות בתי-חרושת”; “רוכל-דגים”; “עוברים ושבים”; “ברשימה השחורה”; “ברכת פרידה של בעל-עגלה”; “ניגר” (כושי, בלשון-ההמון); “רכבת-התחתית”; “מוביל-קרח”; “מתחת לשולי מגבעת”; “מתחת ללבנה של- קציר”; “שירים ופיזמונים לליבלוב תפוחי-אדמה”; “שקיעה מבית-מלון באומאהא”; “פורטרט של מכונית”; “מימי-פריירי בלילה”; “עשן ופלדה”; “עכבישי-סיסמאות”; “סינרים של דממה”; “צעצועי-הרוח”; “פרצופי באלוֹנים”; “תפוחוני-בר”; “אנשים אי-שהוא ובכל מקום”; “רוכבי שעת-השחר”; “ילידי-האש – מעונם באש”; “תיבות ותרמילים”; “זימזומי הרמוניקה”; “העם, כן”.

תרגומים מאנגלית: אברהם רגלסון

השמות האנגליים של השירים שתורגמו לעיל:

· I was born on the prairie and the milk of its wheat, the red of its clover, the eyes of its women, gave me a song and a slogan…

prairie mother, I am one of your boys… I speak of new cities and new people… · Omaha