ידוע לכל, כי האומה האַנגלית, כתבי-הקודש יצוקים בנפשה. השפה האנגלית, אַף היא נטלה כמה ממטבעות-דיבור ואָרחי-סיגנון שלה מן הבניינים הלשוניים שבעברית. הוחלט הדבר בתרגום התנ“ך אשר למלך אַלפרד, אישיות כמעט-אגדית, נמשך דרך תרגום-וויקליף שמצא לו מהלכים בקרב העם, ונתחזק וגבר עם התפשטות נוסח-התנ”ך של המלך ג’יימס. עוד מפורסם וידוע, כי משוררי-אַנגליה, למן ימים קדמונים ועד היום הזה, היו מחבבים לטפל בנושאים תנ“כיים. הגדיל ביירון, שחיבר סידרת-שירים שלמה בשם “מנגינות עבריות”. אַך מעטים היודעים את העובדה, מושכת-העין, כי השירה האַנגלית ינקה שפע רב ממקורות-ישראל אשר לאַחר התנ”ך. עובדה זו, היאך היא מתבארת? אפשר על-ידי כך, שמי שאומר “אלף” על-כרחו יאמר “בית”. מי שחייו ממוזגים עם התנ“ך העברי, מדרך-הטבע שתתעורר בו סקרנות להכיר מה שיצרה ועשתה האומה העברית גם בדורות מאוחרים. עקב זה עמדו כמה מגדולי-הרוח שבאַנגליה והתלמדו עברית, ואחותה ארמית, בשביל לקנות על-ידן כניסה לספרות הרבנית ולחיבורי חוכמת-הנסתר. כן עשו הרומאנטיקנים קולדריג' ובלייק בראשית המאָה הי”ט, וכן עשה רוברט בראונינג, הכל-כולל, אחריהם.

בכאן אנו מבקשים לתפוס, כדי טבילת-האצבע, אחד מענקי השירה האַנגלית, שהיה בקי ורגיל ביצירה הישראלית שלאַחר התנ"ך, והעמיד את כבירי-חיבוריו על השקפת-עולם שהיא ישראלית במהותה, זה יוחנן (ג’והן) מילטון.

ימי-חייו של מילטון נפלו במאָה הי"ז, בזמן של התקוטטות בין האצילים ובין המוני-העם. בהכרח המושגים השליטים בימים ההם, לבשה מלחמת-המעמדות צורה של מחלוקת דתית. המלך, בעלי-האחוזות, וממוני-הכנסיה הגבוהים, דבקו בנימוסים דתיים כמו-קתוליים, בתורת קידוש והצדקה עליונה לזכויותיהם בעולם הזה. שיכבות-העם העניות דרשו צורות-דת פּשוטות, נקיות ממותרות-יקר וטקסים חצי-אליליים: זאת היתה מחאָתם של בני דלת-העם נגד הזיווג שבין הכנסיה ובין אילי-הארץ, אדוני-הקרקע. הכת האַחת נקראה קאוואלירים, כלומר, רוכבי-סוסים. הכת השניה נקראָה פּוּריטאנים, על-שם שדרשו אמונה צרופה; עיתים נקראו הפוריטאנים גם מקיפי-ראש, מפּני שנהגו לספּר ולהקיף את שאר-ראשם. יוחנן מילטון, מכת-הפּוריטאנים היה.

“מתמיד” לבן-פּנים וכהה-עיניים, היה מילטון משחר-ילדותו מכור ללימוד שפות עתיקות – עברית, ארמית, יוונית, רומית – ושוקד על ספרי-המופת של האומות העתיקות. הוא נשא את נפשו לגדולות. נער היה, וגמר אומר ליצור יצירה “אשר השירה האַנגלית לא בנקל תרצה לשכוח אותה”. הרבה שנים עברו עליו מתוך הכנות ותכניות, ואַך מעט כתב. והנה פרצה מלחמת-האַחים בין נאמני-המלך ובין הפּוּריטאנים. הרגיש מילטון, כי לא זו עת ליטוש-חרוזים, והתמכר בכל לבבו ומאודו להרמת-הזרוע בעד החירות. היה למזכירו ויד-ימינו של מנהיג צבא-העם, אוליבר קרומוול. בשרתו במשרה זו, כתב כמה קונטרסים להצדיק את דיעות הפּוּריטאנים. לאַחר שניתן הנצחון לצבע-העם, הגן בעטו על הריגת המלך, צ’ארלס הראשון, ועל הקמת ריפּובליקה פּארלאמנטארית. כנהוג באותו דור, תיבל את טענותיו באסמכתות ומשלים מן התנ"ך ומכתבי-המופת של האומות. למדנותו הרחבה עמדה לו שיקיים מנהג זה בתפארת.

באחדות ממחשבותיו הרחיק מילטון ללכת מכל אחיו-לדיעה. הוא רצה למחוק בתי-תפילה לחלוטין, שהרי האלוהים ישנו בכל מקום, ויכול להאזין תפילותיהם של בריותיו מאיזה מקום שהוא. הוא רצה למנוע התפּתחותן של משרות-כהונה בעדות הפּוריטאניות, שכּן מעמד-כוהנים לעולם הוא נוטה להשחתת-המידות, ואפילו דברי-כיבושים של כוהנים רשמיים נהפכים לכר-נוצות רך בשביל להרדים מצפונם של עשירים. מאידך גיסא, כל אדם ישר הוא בבחינת כוהן לאלוהים. דרש מילטון הקלתם של דיני-גירושין. בהשגה שלו, חייבת אשה להיות משהו יותר מנוחיות המספקת לחשק המיני: חייבת היא להיות “עזר כנגדו”, שותפית וחברה לחיי-נשמתו של הגבר. דווקא מפּני שנשמת-אשה ונשמת-גבר שונות זו מזו, בדין שיהיה בהידבקותן-יחדיו משום חוויה נעימה ומשום השלמה לשתיהן. מילטון דיבר, וידע מה דיבר, כי שלוש נשים נשא במשך-חייו.

עוד דרש מזכירו של קרומוול חופש גמור לאזרחים בדיבור ובדפוס. מי שמנסה להגביל את המחשבה האנושית לפי שרירות-לבו או לפי שיעור-חוכמתו הוא, הרי זה כמנסה להגביל את רוח-האלוהים. רשות טבעית היא לבני-אָדם שיילכו אַחרי בינתם ואמונתם שלהם. באין חופש זה, אין דת ואין תורה. ישנו רק אונס. בשעה שניטל מאיתנו חופש זה, הרי אנו משועבדים לחוק אנושי שהוא נהפך לעריצות פראית. ובלשונו:

“כמעט טוב לנו לקטול בן-אדם מלקטול ספר טוב. הקוטל אָדם, הורג יצור בעל שכל, עשוי בצלם-אלוהים; ואולם המאַבד ספר טוב, הורג את השכל עצמו, פוגם בצלם-האלוהים בכבודו ובעצמו. קיימים הרבה בני-אָדם שהם טורח לאדמה, ואולם ספר טוב הוא דם-התמצית היקר של רוח גדולה, חנוט ואָצור לשם חיים מעבר לחיים. ודאי, אין שום תקופה יכולה להחזיר חיים לבן אָדם, שלא תמיד אובדנו – אבידה רבה. ואולם מחזורים של תקופות אינם מספּיקים להחזיר אבידתה של אמת הנדחית, אשר בחסרונה עמים שלמים – גורלם עדי אובד. ניזהר, אפוא, פּן נפתח ברדיפה על מפעליהם החיים של אַנשי-ציבור, פּן נשפוך לארץ את נפש-האָדם הבשלה, המשומרת וגנוזה בספרים. ואם הרדיפה מתפשטת על עדה שלמה של ספרים, הרי זוהי מין שחיטה כללית, ההורגת לא את חיי הבשר-והדם, כי אם את התמצית החמישית, האצילית, את נשמת השכל עצמה – רוצחת אַלמוות, ולא נפש בלבד”.

בשעתם היה בדברים הללו משום חידוש גמור, מפני שאפילו תנועות דתיות שוחרות-דרור, בהגיען לידי שלטון, היו רודפות אדוקי תנועות אחרות ושורפות ספריהם. וכמה יפים הדברים להישמע בימינו אָנו! אחד בפרוזה שלו ואחד בשיר ששר באַחרית ימיו, אין מילטון נלאה מלחזור על פיתגמם של חכמי ישראל: בנים אתם לה' אלוהיכם, ולא עבדי-עבדים!

בעבודת-מזכירות ועבודת-פולמוס שלו, איבד מילטון את ראייתו, שהיתה לקויה מכבר. “עננה לבנה” (הביטוי הזה שלו הוא) ירדה על עיניו, והוא נתעוור לגמרי.

קרומוול מת. הרפּובליקה נהרסה. ב-1649 הושב צ’אַרלס השני על כיסא-מלכותה של עריצות קמה לתחייה. נס אירע לו למילטון שלא הועמד למשפט. אולי חשבו אותו לכלי שבור, שלא כדאי לבזבז עליו טירחה יתירה.

בודד, גולה בעיירה נידחת, תקוותיו לעמו ממוסמסות, רצוץ בגופו ועיוור שתי עיניו, שוב התעורר ונדלק בו עכשיו, על סף-זיקנתו, חולם היצירה הספרותית. שלוש בנות היו לו למילטון: חנה, מרים ודבורה. חנה, כיבדת-פּה היתה, והניח לה. אַך מרים ודבורה הוכרחו על-ידו להקריא לפניו כתבים עבריים וארמיים ויוונים ורומיים, ביחוד אותם הפסוקים שהיו נחוצים למלאכתו. הן קראו מעשה-מכונה, מבלי הבין אַף מלה אַחת, כי אביהן לימד אותן רק אותיות ולא פרושי-מלים, וממילא מובן שקריאָתן היתה משובשת ביותר. אַף הן כתבו מפּיו את שורות-השירה שחיבר. עיתים נכנס תלמיד צעיר, ממכבדי אביהן, ונטל מקומן בקריאָה וכתיבה. בדרך זו נתחבר “גן-העדן האָבוד”, שהוא בעת ובעונה אַחת אֶפּוס של בריאת-העולם. “צידוק דרכי האלוהים לעיני בני-האָדם”, והימנון של אור – הן במובן הגשמי, הן במובן הרוחני – מאת המשורר אשר נגזרה עליו חשכת-עוורון.

בשורות לבנות אדירות-כנף, הורסות אל שמי-השמיים וטובלות בתהומי-תהומות, מסופּר שם כיצד שליש ממלאכי האלוהים, תחת הנהלת השטן, מרדו באדוניהם: הושלך מחנה שלהם אל ים די-נור בתחתיות, שם ישבו במכאובים עצומים, והתוועדו לאסיפה, היאך להיבנות מחדש. ראשיהם, שרפים ומלאכים ממדרגה רמה טרם נפילתם, משמיעים עצות שונות. מהם אומרים כי יש להרעיש את השמיים באַלימות. מהם אומרים כי יש לבנות פּה בגיהונום ממלכה חדשה, שתהיה דומה בתפאַרתה לממלכתם הקודמת, כי עוד לא נס מהם כוח-יצירה. ואולם השטן, מנהיג לכולם, מוכיח להם כי באַלימות וכוח לא יפעלו כלום. עליהם להזדקק לעורמה. צריכים הם להתחכם לשמיים. הנה ביקש האלוהים להתנחם על אובדן רבים ממשרתיו, עמד ויצר את הארץ, ושם, בגן-עדן, הושיב בן-שעשועים חדש שלו, את האדם. זה האָדם, וביחוד אשתו, אפשר לצוד אותם ברשתה של מרידה ביוצרים, שלא יישמעו למצוותו. ככה יאַבד האלוהים את בן-שעשועיו, וחילות-השטן ישפכו ממשלתם על האָרץ. מצוייר בשיר כיצד בא השטן בדמות נחש (זה “נחש הקדמוני” אשר למקובלים), הסית את אָדם ואת חווה לחטא, ומפּני חטא שלהם נקנסו עליהם גירוש מגן-העדן ומיתה. אָז הוחלו כל הייסורים והצרות והנגעים של דברי ימי האָדם לדורותיו. אף שם נשמעת נבואה לגאולת האָדם באחרית-הימים, בבוא יום ה', וממשלת חטא ומוות תעבור מן האָרץ.

אין ברצוננו פה לעמוד על המוסיקה הנפלאָה של שירת-מילטון, – מנגינת-מלכות כזו לא האזינה השירה האַנגלית לפניו ואחריו. אַף אין ברצוננו למסור מושג כל-שהוא מתיאורי-טבע ותיאורי-דמיון של המשורר, – ומה ישווה לתמונות שלו משעת-הזריחה בעדן, וממלחמות-הרקיע בין מלאָכים נאמנים ומלאָכים מורדים? גם לא נתור אַחר אמיתות פּסיכולוגיות שבשיר. פּה רק נהיה נוגעים בקווי-מחשבה אחדים, נטלם מילטון מן הקבלה הישראלית.

ייתכן, כי כל עניין נפילת המלאָכים עד שלא נבראָה הארץ, בא לו למילטון מרמזים במדרש חיצון עתיק, אחד מקדמוני-המקורות למדרשי-אגדה ועיוני-קבלה, הוא “ספר חנוך”. על חנוך נאמר: “ויתהלך חנוך את האלוהים, ואיננו, כי לקח אותו האלוהים”. וידועה האגדה, כי חנוך רצען היה, ועל כל הכּאָה והכּאָה בפטישו, בהכניסו מסמרות במו-נעל, היה אומר: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!” בשביל זה זכה לעלות השמיימה בעודו בחיים. כמו אליהו הנביא בדור מאוחר, ובשבתו בשמיים, עלה חנוך ממדרגה למדרגה, עד שלבסוף הוכתר עליון על כל מלאכי-השרת, ונקרא שמו: שר-הפנים, מטטרון. ב“ספר חנוך” מתגלים סודות מבריאַת-העולם וממאורעות שאירעו בשמיים בטרם נבראָה האדמה למושב-האָדם.

שמות מלאָכיו של מילטון, כולם ממקור-ישראל הם. מנהיג המלאָכים הנפולים, השטן, הלוא הוא מיודענו הזכור בספר איוב בין בני האלוהים. עוזריו של השטן נקראים בשמות אלילים מימות-התנ"ך, למשל: מולך (שהיה תובע קרבנות ילדים), בעל-זבוב, עזאזל (שאליו היה שעיר אחד משתלח ביום-הכיפּוּרים), בליעל (מן הביטוי: בני בליעל), ממון (זה יצר הרכוש החומרי, ומספּר המשורר, כי עוד בהיות זה בשמיים, לא היה מביט כלפּי מעלה, כי אם היה מסתכל בריצפת הזהב והספּירים). בסיפּוּר-המעשה של מילטון היו המלאָכים הנופלים לאלוהיהם של עמי כנען וסביבותיה. העליונים שבשרי-מעלה נקראים בפי מילטון: מיכאל, גבריאל, רפאל, אוריאל. בתיאורי-המשורר, מקום שבתו של אוריאל הוא בגלגל-החמה.

כלל גדול בקבלה הוא “סוד הצימצום”, שיש לו זכר ב“זוהר”, והוא מוסבר באריכות אצל מקובלי צפת, רמ“ק והאר”י. פשר סוד זה, במלות מועטות, הוא, שכל הנמצא הוא חלק מן האלוהות. ואולם בשביל שיהיו נמצאים כל ברואי-העולם (מלאָכים, חיות, צמחים, עפר) ולא אלוהות טהורה בתכלית-האַחדות, מן הצורך שתהיה האלוהות מצטמצמת, כלומר נותנת את עצמה בכל דבר רק בהמעטה והגרעה ולא במלוא-כוחה. הכוח האלוהי נשפּע אל תוך כל יצור ויצור רק לפי המידה שהוא יכול לסבול אותה. משל למה הדבר דומה? נניח שיש אור לבן מתפּשט אל כל צד עד אין-סוף, ואין מקום לשום דבר אַחר להתקיים, זולת האור הזה. והנה חיתך האור האין-סופי חלל ריק בתוך עצמו, כמין כדור-של-אפס. אל תוך החלל הריק, התחיל האור חודר ומשתפך לאַט-לאַט. וכל מה שהוא מעמיק להשתפך, הוא הולך ונחלש, הולך ומתמעט. אגב השתפכותו, הוא משתבר לכל גווני-הקשת הכלולים מלכתחילה בתוך האור הלבן. כך האלוהות מאצילה מעצמה ספירות שונות, שכל מה שהן מרוחקות מן המקור, היינו, מאור האין-סוף המקיף אותן, פחות יש בהן מכוחו של האור ההוא. הספירה האחרונה והתחתונה שבכולן מזדהה עם עולם-המעשה, זה העולם הגשמי שאָנו חיים בו יום-יום. אַליבא דאמת, העולם הגשמי אַף הוא כולו רוחני, שכן כל הנמצא הוא אלוהות, אלא שהוא אלוהות במיעוטה, בגילוי נמוך ומוחלש שלה.

מילטון מביע את הרעיון בזה הלשון:

אֵין גְּבוּל לִתְהוֹם, כִּי אֲנִי הַמְמַלֵּא

אֵין סוֹפִיּוּת; וְלֹא רֵיק הֶחָלָל

אִם-כִּי אֲנִי, חַף מִשֵּׁעוּר, מְצַמְצֵם עַצְמִי

וְאֵינֶנִּי מְשַׁלֵּחַ מֵאִתִּי כָּל חַסְדִּי, שֶׁהוּא חָפְשִׁי

לִפְעֹל אוֹ שֶׁלֹּא לִפְעֹל.

כלומר, חסד-האלוהים, תבונת הנתינה העצמית שלו, שהיא עצם-קיומם של כל הברואים, יכולה להשפיע מכוחה פחות או יותר, לרצונה. מקובלי צפת היו תולים בספירה “חסד” את כל בניינו של עולם. אַף הם היו רואים את צד-החיוב שבצימצום – שהצטמצמות האלוהים, היא-היא התלבשותו בברואים, ומתנת-קיום שהוא נותן להם. הגירעון הוא הוספה.

מאָרחי הקבלה, שכל ספירה גבוהה מאצילה מתוכה ספירה נמוכה ממנה, והיא עצמה אינה חסרה כלום, “כמדליק נר מנר”. הספירה הנמוכה, שהיא בתה של הספירה הגבוהה, נעשית בת-זוג לה, ומזיווגם נולדת ספירה שלישית. למשל, “כתר” (ראש הספירות, אור ראשון הנאצל נן האין-סוף) מוליד מתוכו “חוכמה” (התורה השמיימית, שהיתה קיימת קודם בריאַת העולם). “כתר” מזדווג ל“חוכמה”, ומשיהם נולדת הספירה “בינה”.

ב“זוהר” ישנם כמה מיני “דבק” כאלה: הקדוש ברוך-הוא עם שכינתיה (מטרוניתא), “חסד” עם “גבורה” (או “דין”) שמהם יוצאת “תפארת”, ועוד. מה שחל בצד-היש של ההוויה, בספירות-הקדושה, חל בצד-האַין של ההוויה, בספירות-הטומאָה (סיטרא אַחרא). וכן אָנו מוצאים בשירת מילטון. השטן, הוא היצר-הרע, מאציל מעצמו בת, ששמה: “חטא”. הוא לוקח לו את “חטא” לאשה. ומה נולד מהם? המוות!

סמל-האור, שאינו מש מפי המקובלים אף רגע (אור צחצחות, אור בהיר, אור נעלם), אף אצל מילטון תפקיד רב מזומן לו. האלוהות שמה “אור”, והיא שוכנת בתוך אור, וכל העולמות יוצאים בקרניים מאורה.

הנה, שהה המשורר במחשכי-גיהינום. עכשיו, שוב שירתו עפה ומתרוממת אל גבהי-אור. והוא פוצח זימרה אל האור לאמור:

הוֹד לְךָ, אוֹר קָדוֹשׁ, יְלִיד-שָׁמַיִם, רֵאשִׁית-אוֹנָם!

אוֹ, קְרִינָה נִצְחִית אֲשֶׁר עִם הַנִּצְחִי,

טְהוֹרָה, אֶקְרָאֲךָ? כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אוֹר,

וְלֹא שָׁכַן בִּלְתִּי-אִם בְּאוֹר, בַּל גֶּשֶת אֵלָיו,

מֵרֹאשׁ וּמִקֶּדֶם – שְׁכֵּן אָז בְּתוֹכְךָ,

שֶׁפַע מֵאִיר מֵהֲוָיָה מְאִירָה, בּלְתִּי נִבְרָא!

אוֹ, הַאִם בָּחַרְתָּ שְׁמֹעַ: וָזֶרֶם-אֵיתָר זָךְ,

אֲשֶׁר מַעְיֶנוֹ מִי יַגִּיד? בְּטֶרֶם שֶׁמֶשׁ,

בְּטֶרֶם שְׁחָקִים, הָיִיתָ, וּלְקוֹל אֱלֹהִים,

כְּמוֹ בַשָּׂלְמָה, עָטַפְתָּ

אֶת עוֹלַם-הַמַּיִם הַגּוֹבֵר, אָפֵל וְעָמֹק,

נִכְבּוֹשׁ נִכְבַּש מִתֹּהוּ וָבֹהוּ, נֵעָדְרֵי סוֹף.

פָּנֶיךָ אֲנִי שָׁב וּמְשַׁחֵר בְּכָנָף שִׁבְעָתַיִם עַזָּה,

אַחֲרֵי בָרְחִי מִמְּצוּלַת-שְׁאוֹל, אִם-כִּי הַרְבֵּה שָׁהִיתִי

בַּמָּדוֹר הָאָפֵל הַהוּא. וּבְעֵת מְעוּפִי,

בְּהִנָּשְׂאִי דֶרֶךְ אֹפֶל תַּחְתּוֹן וְאֹפֶל בֵּינוֹנִי.

בִּרְנָנִים, לֹא יְדָעָם כִּנּוֹר-אוֹרְפֵיאוּס,

שַׁרְתִּי עַל עִרְבּוּבְיָה וְלַיְלָה נִצְחִי,

כִּי לִמְּדַתְנִי שְּכִינַת-הַשְּׁחָקִים לְהָעֵז רֶדֶת

אֶל מוֹרַד-הַחֹשֶׁךְ, וְשׁוּב עֲלוֹת,

וְאִם יִקְשֶׁה וְיִפָּלֵא.

המשורר שב אל האור, אבל אין האור שב אל עיניו:

אוֹתְךָ אֲנִי שָׁב וּפוֹקֵד בְּמִבְטַחִים

וּמְנוֹרָתְךָ – חִיּוּת וּמַלְכוּת – אַרְגִּישׁ. אֲבָל אַתָּה

לֹא תָשׁוּב תִּפְקֹד אֶת הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר לַשַּׁוְא תִתְגַּלְגֵּלְנָה

לִמְצֹא קַרְנְךָ הַנּוֹקֶבֶת, וְלֹא תִמְצֶאנָה שָׁחַר;

נֵטֶף כֹּה עָבֶה, שָׁקֵט, כִּבָּה אֶת כַּדּוּרֵיהֶן

אוֹ עִרְפּוּל כֵּהֶה אוֹתָן צָעַף.

נחמתו – כי עדיין ברוחו הוא יכול לנדוד, “חולה באהבת זימרת-קודש”, במקומות, שם בנות-השיר תתהלכנה עלי מעיין טהור, וחורש מצל, וגבעה לפופת-שמש, ומדי לילה בלילה הוא מבקר את הר-ציון ואת הנחלים הנושקים את רגליו והם מרננים תוך כדי זרימתם. אַף יזכור נביאי-יוון קדמונים, שהיו גם הם עיוורים: תמיריס, מיאונידס, תירסיאֵס ופיניאוס. ותחת האור החיצוני אשר ניטל ממנו, יהל אור-אלוה בנשמתו פנימה:

אָז מְזוֹנִי – הֶגְיוֹנוֹת אֲשֶׁר מֵאֲלֵיהֶם יָנִיעוּ

סְפורוֹת הַרְמוֹנִיּוֹת. כַּצִּפּוֹר הָעֵרָה,

בַּחֲשֵׁכָה תָּשִׁיר, וּבְמַחֲבוֹא-צְלָלִים נִסְתֶּרֶת,

תַּנְעִים מַנְגִּינַת-לָיְלָה. כֵּן עִם הַשָּׁנָה

מוֹעֲדִים יָשׁוּבוּ. אֲבָל לֹא אֵלַי יָשׁוּב

יוֹם, אוֹ פַעֲמֵי-נֹעַם אֲשֶׁר לְעֶרֶב אוֹ בֹקֶר

אוֹ מַרְאֵה צִיץ רַעֲנָן אוֹ וֶרֶד-קָיִץ,

אוֹ עֶדְרֵי צֹאן אוֹ בָקָר, אוֹ פְנֵי-אָדָם אֱלֹהִיִּים.

תַּחַת אֵלֶּה, עָנָן וְאֹפֶל לֹא יָמוּשׁ

יַקִּיפוּנִי, מִדַּרְכֵי-אֱנוֹשׁ עַלִּיזִים

נֻתַּקְתִּי, וְתַחַת סֵפֶר-הַדַּעַת הַיָּפֶה

מַתְּנָתִי הִיא רֵיקָנוּת כְּלָלִית

מִמַּעֲשֵׂי-בְרֵאשִׁית, לִי נֶעֶקְרוּ וְנִמְחוּ,

וְחָכְמָה, שַׁעַר אֶחָר נָעוּל בְּפָנֶיהָ כָּלִיל.

עַל כֵּן, בְּיֶתֶר-עֹז, אַתָּה, אוֹר עֶלְיוֹן,

זְרַח מִבִּפְנִים. אֶת הַנְּשָׁמָה לְכָל כֹּחוֶֹתיהָ

הַקְרֵן. שָׁם טַע עֵינָיִם. כָּל אֵד מִשָּׁם

נַקֵּה וּפַזֵּר, לְמַעַן אֶחֱזֶה וַאֲסַפֵּר

דְּבָרִים, בַּל תְּשׁוּרֵם עֵין בֶּן-תְּמוּתָה.

לא לחינם הלך מילטון אצל מקורות עבריים. כל מהותו ניצבת נצחית בבדידותה, כנושאת בה קווים מפוסלים מכמה גיבורי-ישראל. תשוקות-מין עזות שבו (והוא לא חשב אותן ליצר-רע, מכיוון שהאלוהים נטָען בתוכו) ועומק גורלו האנושי, יש באופיָם משהו שמזכיר את אבות-האומה, אברהם, יצחק ויעקב. מלחמתו נגד שחיתות הכמרים וטומאַת בתי-התפילה שבימיו, דומה למלחמתם של נביאי ישראל נגד חילול המקדש והכהונה על-ידי מתנותיהם, קרבנותיהם ותפילותיהם של אנשי-דמים וחוטפי-קרקעות. כעמידת המשורר ליד-ימינו של המצביא קרומוול, כן עמד פּעם רבי עקיבא ליד-ימינו של בר-כוכבא.

לפני מותו חיבר מחזה בחרוזים, על טהרת הצורה הקלאסית: “שמשון הנאבק”. שמשון הגיבור, עיניו נקורות (עיוור כבעל-המחזה, מילטון), לַעַג לשונאי עמו (כמו שהיה מילטון ללעג אצל תומכי-המלוכה המנצחים), נסחב אל בין קהל פלישתים פרוע, חוגג נצחונו. אַך גבורת-אלוהיו בתוכו, והוא יודע כי עוד כוחו עימו להחריב את היכל האליל ולשים קץ לחדוות הערלים. כן אישר המשורר את בטחונו, כי כתביו יישארו כוח להפיל את העריצות המריעה בחוצפת-כיבושיה.

במחזה על שמשון, חוזר מילטון ומבכה את גזל-האור:

“הה חושך, חושך, חושך. בעצם להט הצהריים, חושך עד בלי תקנה, ליקוי-מאורות גמור ללא שמץ תקוות-יום! הוי, קרן נוצרה בראשית עולם, ואַת, מה גדולה, יהי אור ויהי אור, למה נגזל ממני זה הצו הקדום? אָפל לי השמש, דומם כלבנה בעוזבה את השחקים ובהתחבאָה במערתה בספירתה הריקה. מאַחר שהאור כה נחוץ לחיים, והוא כמעט החיים עצמם, ואם אמת היא כי האור שוכן בנשמה, וזו הרי נמצאת בכל חלק מחלקי-הגוף, למה צומצמה הראייה רק בכדור אחד רך כזו העין, שהיא בולטת והיא נוחה להיכבות? למה לא תהיה ראייה כמו רגש, שתהיה מתפשטת בכל הגוף ולרצונה מציצה מכל נקב-עור?”

וכמו ב“גן-העדן האָבוד”, גם כאן מתנחם המשורר במאור הפנימי שבו. מזמרת המקהלה על שמשון:

אֲבָל הוּא, אַף-אִם עִוֵּר מֵרְאוֹת,

בָּזוּי, וְנֶחְשָׁב כְּכָבוּי כָּלִיל,

בְּעֵינַיִם פְּנִימִיּוֹת הוּא מוּאָר;

סְגֻלָּתוֹ-אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

מִתַּחַת לָאֵפֶר, לְמוֹ שַׁלְהֶבֶת-פִּתְאֹם…

השלהבת אָכלה את הפלישתים, אבל גם שמשון מתה נפשו עימם. בא אָביו מנוח מאַדמת ישראל, מן העיירה צרעה אשר בנחלת דן, לקחת את גוויית בנו ולקוברה בקבר-משפּחה. נאום אָביו (והמרהר בחיי יוחנן מילטון ופעולותיו, יודע כי ראויים הדברים להיאמר על המשורר עצמו):

לֹא עֵת בְּכִיָּה עַתָּה,

וְלֹא טַעַם רָב לִבְכּוֹת. שִׁמְשׁוֹן

כַּיָּאֶה לְשִׁמְשׁוֹן, פָּעָל; בִּגְבוּרָה

הִשְׁלִים חַיֵּי גִבּוֹר. בִּמְשַׂנְּאָיו עָשָׂה

נָקָם מָלֵא, שְׁנוֹת-אֵבֶל רַבּוֹת הוֹרִישׁ לָמוֹ

וְקִינָה לִבְנֵי כַפְתּוֹר

בְּכָל גְּבוּלוֹת פְּלֶשֶׁת. לְיִשְׂרָאֵל

כָּבוֹד הִנְחִיל וּדְרוֹר, וּמִי יִתֵּן

וְחָזְקָה רוּחָם לְהַטּוֹת הָעֵת לְטוֹבָתָם!

לוֹ וּלְבֵית-אָבִיו – תְּהִלַּת-עַד.

וְטוֹב וּמְאֻשָּׁר מִכֹּל, כִּי בְכָל-אֵל

הָאֱלֹהִים לֹא סָר מֵאִתּוֹ, כַּאֲשֶׁר פָּחַדְנוּ פָחַד,

כִּי-אִם סְמָכָהוּ חֶסֶד וְיֶשַׁע עַד הַקֵּץ.

[הקטעים המתורגמים, מתוך:

Areopagitica

Paradise Lost: Book 7, lines 168–172; Book 3, lines 1–21; 21–26; 37–55

Samson Agonistes: lines 80–96, 1687–1691, 1708–1720]