רקע
אביגדור המאירי
מִכְתָּב לְתַלְמִידָיו שֶל "אַחַד־הָעָם".
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

בימים הללו אירעו שני דברים חשובים, שהעסיקו את עולמנו היהודי הקטן: מת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – ועלה לארץ־ישראל “אחד־העם”.

לא צריכים להיות מכהני־בוּדהה בשביל לראות את הקשר המסתורי־הסתורי שבין שני מאורעות הללו: בין עֲלִיָתוֹ של “אחד־העם” החי, שתורתו, המפורשת ומבוֹארת תרי“ג פרושים בידי תלמידיו, הולכת בידי אותם המתלמדים בעצמם ופושטת את הרגל מיום ליום – ובין המת ברדיצ’בסקי, שתורתו, הצנועה בלב אחדים ממנו, הולכת ומנצחת מיום ליום, הולכת וכובשת לה את כל מאויינו הבוערים ואת כל חלומותינו הנוגים – מבלי־יודעים. משום שכמעט בלא־יודעים הולכים אנו בנעורינו וּבזקנינו ומרגישים כאן כעין פחד מּכל אותם הדברים היפים שברוח, מכל אותם האידיאלים הרמים, שכל ימי חלומות נעורינו שקועים בהם – שנבראו בשביל עם חי על אדמתו לבטח מכבר, בשביל עם שכבר יצא ידי חובת ה”קמח“, וקמחו כבר טחון ועומד לאפיה, לעם שכבר קיים מצות “יגיע כפיך”, כן: מרגישים אנחנו שה”וברכת" לא נאמר אלא לעם שכבר קיים את ה“ואכלת ושבעת” – ודוקא: ואכלת מיגיע כפיך – ומיום ליום ומשעה לשעה הולכים אנחנו ונכנסים לתוך געגועיו הצורבים של “המתמרמר הגדול” ובלא יודעים מרגישים אנחנו, שאחרי כל הגעגועים והתורות, אחרי כל הספרים והאידיאות, ואחרי כל הוכוחים שבין אחד־העם וברדיצבסקי – אין לנו אלא אידיאל אחד בוער לפי־שעה:

– “יהודי שלפני מתן הספר!”

זוהי דעתם של “אחדים” מאחינו בני ישראל. דעת אותם היחידים, הרואים מה שרואים כאן ושם, הרואים את גאולתנו העלובה ואת טַפִּילֶיהָ לאלפים, האוכלים את תקותנו זאת האחרונה בכל פה ובכל כיס – – ובמקום לתבוע אוניברסיטה מניה־וביה – תובעים אנו בית חלוצים – מניה־ביה; במקום לנבא על האור החדש ועל התורה שתצא מציון – מנבאים נבואה נוראה ההולכת ונתקימת בנו מניה־וביה: נבואת המיסיה הנוצרית “הגואלת” את בנינו מניה־וביה; ובמקום להתגעגע על יהדות מיסודה של “טהרת הקדש” – מתגעגעים אנחנו על סינתיזה ערבית עברית בריאה ועליזה, בלי שום בושה וכלימה ובלי שום יראת שמים לבטלה. –

ומובן: שבשבילנו אנו, בשביל בני ברדצבסקי מובן הדבר, ש“אחד־העם”, אותו האיש־היהודי, שכל מהותו היא שֵכל ישר ואהבה לעמו הדל, שאחד־העם לכשיראה מה שרואים אנחנו עין־בעין, לכשיראה את הבַּכְּחַגַלִיָה המזוהמת של אלפי גואלינו־פַרַזִיטֵינו הקטנים, לכשיראה את מחולות־העגל, המחניפים את ארצנו בגנבות מפרוטות העם ובשקרים מוסכמים ושאינם מוסכמים של אנשי שלומנו רחמנים בני רחמנים – לכשיראה את כל אלה יפשפש גם הוא בארבעת כרכיו הנאורים ויבא ב“לא זו הדרך” חדש לתבוע בפה מלא – לא מרכז רוחני מיסודו של רבי יוחנן בן זכּאי, אלא פשוט – יהודים פשוטים וגסים אבל ישרים; אדמה פשוטה וגסה להעביד בה ידים פשוטות וגסות אבל יְשָרות, העלולות לתת לכל הפחות לחם פּשוט וגס אבל בלי גנבות ומרמות בשביל אלפי קיבות פשוטות וגסות, המעיזות לנמק ברעב תחת שלחנן של הקיבות העדינות, המתפנקות בכספי הגלות המרה – –

לנו מובן הדבר. מובן, משום שבשבילנו אחד־העם אינו תיאריטיקן־לשמה, אינו רופא בשביל המדע, אלא, כמו בר־פלוגתיה המר, בשביל המכה הגדולה, הצורבת אותנו עד כדי שגעון. –

לנו מובן הדבר ולפיכך: עכשו, בשעת קבלת פניו, אין אנחנו באים אליו בצרימוניות ואין אנחנו “מציגים” לו את מוסדותינו, ועדינו, משרדינו, ופקידינו – אלא מברכים אותו בברכה אחת פשוטה: יהי רצון מלפני אל־אלהי־עמנו העלוב, שעיניו הפקוחות־מאז תראינה מה שאנחנו רואים ואלהיו יתן לו כח לשאת את אשר עיניו רואות ולהגיד עוד מלה אחת פשוטה, הגיונית, אחד־העמית, העלולה לתקן אחד מני אלף אותן המעֻווֹת, הצועקות לתקון. –

אנו – – ברכה.

ואתם? –

אתם, חברינו, סופרים בישראל, “תלמידיו המובהקים של המורה הגדול” – במה אתם מקבלים את פני מורכם?

אתם שאינכם פוסקים מלדרוש על אחד־העם, מלפרש תורתו בק"ן פרושים ולהכריז על “המרכז הרוחני” ההולך ובא על כנפי הגאולה – איפה הוא אותו הזרע, אותו החומר ההיוּלי של המרכז הרוחני בישראל, שתלמידיו מטפלים בו, משכללים אותו לגדל ממנו עם בריא עִם נשמה ישרה, שהיה יכל להיות למופת בעמים?

מה תַראו לו לאחד־העם המורה הותיק?

מה תראו לו ולא יראה עין־בעין, שאתם, אתם בעצמכם: תלמידיו האדוקים, אתם הולכים ופושטים את רגלה של תורה יפה זו, שהוא הקדיש לה את כל נפשו וכשרונו?

ואל תחשדונו: לא מרכז רוחני נגמר ומשוכלל תובעים מכם. לא מסקנות גמורות ומסוימות. כלנו יודעים, שיצירת מרכז רוחני – זה ענין לדור שלם ואפילו לדורות שלמים. אך איפה היא ההתחלה לאותו המרכז הרוחני שבעתיד? איפה הוא הדור הראשון, החוליה הראשונה לשלשלת דורות הפלאים של תורה מציון?

רבותי, איפה החפץ שלכם לברא אותו בזמן מן הזמנים?

אתם הסופרים בישראל, תלמידי אחד־העם וחולמי חלומות יבנה ופומבדיתא, אתם גבורי הרוח היהודי ויוצריו – איפה היא שורה אחת בין אלפי יצירותיכם הנדפסות והמיוּבָלות, שורה אחת, שתראה לנו, שהתחיה היהודית זו, הכבירה ביסוריה, בצערה המנסר את ההסטוריה ובזוָעותיה המסמרות את השער, שתהיה יהודית זו והרוח היהודי בכלל מענינים אתכם ונוגעים עד לבבכם הרומנטי־הלירי? איפה היא אותה המלה הספרותית, או בלתי־ספרותית, הבאה מתוך לב קרוע דרך גרון נחר, כדי לקרוע את תוףך־האֹזנים שלנו ולהכריז מרה כּלפי עולמנו היהודי: שמיום שעמים קמים לתחיה עלי אדמות, לא נהיה כזאת: ש“פני העם” ונכבדיו ישתמשו ברציחה כזו ברעיון התחיה בשביל כיסיהם ושיעשו חנות מנפשות רעבות, מתקות עם שלם, מתקותו האחרונה לשוב אל אדמתו אחרי אלפים שנות אסון ומפלות?! –

חיים אתם כאן, יושבים אתם בתוך עמכם, בתוך זוהמה נוראה זו, רואים מה שרואים: את השקרים, את הגנבות, את ההתעללות בחלוצינו ובכל קדשינו, במוסרנו, בעמנו, בשפתנו – בכל – ואתם יושבים וממשיכים את עבודתכם הספרותית, את צעצועי־שירותיכם, את חרוזיכם הסימיטריים, את ספורי האהבה ואת החלומות הרקובים כאילו הכל כשורה אצלנו –

איפה היא השפעתכם על חיינו, על העם שיצא באירופה לתרבות של לסטים מזוין ושל ספסרים המעכבים בעד כל יפה וקדוש ובעד כל גאולה –?

מה אתם נותנים לעם, אתם שמנה וסלתה של האומה, ה“חושבים את מחשבת העם”, המתגאים ביפיו, בגבורותיו ובמסורת שלו, החיים את רוחו, המדברים על עתידותיו המזהירים – מה אתם נותנים לעם תמורת אלה, שהוא נותן לכם: תמורת רוחו, תמורת אהבתו וכבודו אליכם, תמורת יסורי ההסטוריה שלו המשמשים לכם חומר ליצירותיכם, וגאותכם, לגנדרנותכם בחרוזי יופי ובמחשבות אסתיטיות ולכל חיי רוחכם? – מה אתם נותנים לו, אם אינכם מראים לו את הדרך הישרה והפשוטה, אשר בא ילך ויצליח, אם אינכם שומרים וחסים על כבודו ועל חייו ואינכם רואים את טפיליו האוכלים אותו בכל פה? – ומה אתם עושים בכדי להציל אותנו מזוהמת אירופה זו, העוברת אלינו משם ומטביעה אותנו בטומאתה עד כדי חניקה –? ובמה, אתם מראים לנו ולרבכם אחד העם, שעולים אתם על סופריה של עיר בלקַנֵית, שסופרי הסֶנְסַצִיה ההסתורית אתם: של התחיה העברית, שתעודתה להעמיד לא עם של רוכלים־רמאים, של יושבי קרנות וזוללי קוטלטים, של גונבי קופות וגוזלי עניים – אלא עם של אידיאלים נצחיים, של אמת ויושר, של רחמים ואהבה, של דעת אלהים ואדם – – של מרכז רוחני בארץ הנביאים –?!

קבלו נא את פני אחד־העם והראו לו בבקשה את אוצרות הטוב והמועיל אשר בנו.

הַראו נא לו בבקשה את האינטליגנציה היהודית, העוקרת מפי אלפי חלוצינו הרעבים את פסת הלחם ומפי תינוקותינו – את השפה העברית החיה ומלעיטים את פי אלה, את פי החלוצים בתוכחות מוסר דתיות ובפרזות מדהימות בצחנתן ואת פי התינוקות – בשפּות זרות חדשות נוספות על הישנות.

הַראו־נא לו את המוסדות הלאומיים שלנו, המפטמים פקידים לעבודה זרה, לקוֹפיוּת טפשית ולאריסטוקרטיות מגוחכת, הנותנת אותנו לשמצה בקמינו. –

תראו־נא לו את המרכזים הרוחניים שלנו: את הסינומטוגרף הנחמד: את קתדרת הפרופיסורים “בַרַבַס השודד וסטנגרי הרוצח המפורסמים”, המשחיתים את כל חלקה טובה בקהלנו ובילדותנו הרכה, שברשותכם עורכים לה נשפים של פריעת מוסר ושל גבורות ליסטים מאוסטרליה.

הראו לו את התיאטרון העברי האמלל, שחולמיהם־משחקיהם האחדים גועים ברעב ובחסר אמצעים וספרים – בה בשעה שהאדון בַּרַבַּס מנצל את הקהל העברי בסנסציותיו הנפלאות – ואתם, סופרי ישראל ומוריו מביטים ומחשים.

או אפשר תראו לו את “התחריות המכבי” בכדור רגל, העורך נשפים ומזלזל בכבוד שׂפתנו זלזול פרהסיה, שלא זכינו לו אפילו בבודפשט.

או אולי את האופירה “העברית” תראו לו לאחד־העם? את חנות הזמירות זו, המרמה את הקהל ב“נסיונות אמנותיים” ואוטמת את אזנינו בלשון עברית, הצורמת בשבושיה יותר אפילו מן הזמירות עצמן? –

ובתור פרפראות למרכז רוחני שלנו – הראו נא לו את מכתבי־הזעה, הנשלחים על ידי העולים לא“י את מכתבי ההתראה – אל קרוביהם לחוץ־לארץ: שלא יעיזו חס ושלום לעלות משום ששום קומיסר בולשביקי לא ינצל אותם, כמו שמנצלים אותם ה”מעבירים“, ה”אכּספרס" וכל אותם המוסדות הלאומיים שלנו העובדים שכם אחד בשם המולדת עם מוסדנו הכי חשוב – עם האפ"ק המפורסם! –

והראו נא לו את אהלי החלוצים ואת מאכליהם שבכּבישים ואת המתגוררים בחוצות ברעב ובחסר עבודה לאין מספר – בה בשעה שפקידינו מקבלים מארבעים ועד מאתים לירה לחודש! –

והראו נא לוֹ את ספסרות־הדירות, המוציאה מעיני אלמנותיו ויתומינו המתגוררים על החולות, את דמעתם האחרונה. –

ועל כלם – הראו נא לוֹ את מסקנת עבודתכם “עבודת השלום הנצחי”, שלא עלתה אפילו על דעתכם לטפל בה – את היחס העלוב שבין עמנו ובין העם הערבי, ששבנו אליו אחרי אלפים שנות נדידה, כדי להפריח את אדמת שממתנו זאת ולחיות עמו חיים של תנובה ועבודה מברכת – הראו נא לו: מה עשיתם כל הימים, כדי לקרב אותם זה אל זה, כדי לחבב אותם זה אל זה וכדי להשרות ביניהם שלום? –

כן, רבותי, הראו נא להמורה את מעשי תלמידיו ופעולותיהם, איך הם שוקטים על שמריהם בשעת־רצון כבירה זו ואיך הם מחמיצים את עת־לבנות זו במנוחה, בשקט, בישיבת־חברים של פַיו־אוֹ־קְלוֹק ובמחמאות עד כדי געל נפש – ואינם שומעים את הזעקה הגדולה והמרה, את זעקת ההסטוריה היוצאת מידי אלפי עולינו הצועקים ואינם נענים – –

– – אחד־העם שב הביתה – ארצה ישראל חלום חלומותיו. ואתם תלמידיו קבלו נא את פניו והראו לו את הגוסס הגדול, שאתם, תלמידיו ממיתים אותו עוד טרם לידתו: הראו נא לוֹ את “ה”מרכז הרוחני" העלוב שלנו – –


המלצות קוראים
תגיות