בימים הללו אירעו שני דברים חשובים, שהעסיקו את עולמנו היהודי הקטן: מת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – ועלה לארץ־ישראל “אחד־העם”.

לא צריכים להיות מכהני־בוּדהה בשביל לראות את הקשר המסתורי־הסתורי שבין שני מאורעות הללו: בין עֲלִיָתוֹ של “אחד־העם” החי, שתורתו, המפורשת ומבוֹארת תרי“ג פרושים בידי תלמידיו, הולכת בידי אותם המתלמדים בעצמם ופושטת את הרגל מיום ליום – ובין המת ברדיצ’בסקי, שתורתו, הצנועה בלב אחדים ממנו, הולכת ומנצחת מיום ליום, הולכת וכובשת לה את כל מאויינו הבוערים ואת כל חלומותינו הנוגים – מבלי־יודעים. משום שכמעט בלא־יודעים הולכים אנו בנעורינו וּבזקנינו ומרגישים כאן כעין פחד מּכל אותם הדברים היפים שברוח, מכל אותם האידיאלים הרמים, שכל ימי חלומות נעורינו שקועים בהם – שנבראו בשביל עם חי על אדמתו לבטח מכבר, בשביל עם שכבר יצא ידי חובת ה”קמח“, וקמחו כבר טחון ועומד לאפיה, לעם שכבר קיים מצות “יגיע כפיך”, כן: מרגישים אנחנו שה”וברכת" לא נאמר אלא לעם שכבר קיים את ה“ואכלת ושבעת” – ודוקא: ואכלת מיגיע כפיך – ומיום ליום ומשעה לשעה הולכים אנחנו ונכנסים לתוך געגועיו הצורבים של “המתמרמר הגדול” ובלא יודעים מרגישים אנחנו, שאחרי כל הגעגועים והתורות, אחרי כל הספרים והאידיאות, ואחרי כל הוכוחים שבין אחד־העם וברדיצבסקי – אין לנו אלא אידיאל אחד בוער לפי־שעה:

– “יהודי שלפני מתן הספר!”

זוהי דעתם של “אחדים” מאחינו בני ישראל. דעת אותם היחידים, הרואים מה שרואים כאן ושם, הרואים את גאולתנו העלובה ואת טַפִּילֶיהָ לאלפים, האוכלים את תקותנו זאת האחרונה בכל פה ובכל כיס – – ובמקום לתבוע אוניברסיטה מניה־וביה – תובעים אנו בית חלוצים – מניה־ביה; במקום לנבא על האור החדש ועל התורה שתצא מציון – מנבאים נבואה נוראה ההולכת ונתקימת בנו מניה־וביה: נבואת המיסיה הנוצרית “הגואלת” את בנינו מניה־וביה; ובמקום להתגעגע על יהדות מיסודה של “טהרת הקדש” – מתגעגעים אנחנו על סינתיזה ערבית עברית בריאה ועליזה, בלי שום בושה וכלימה ובלי שום יראת שמים לבטלה. –

ומובן: שבשבילנו אנו, בשביל בני ברדצבסקי מובן הדבר, ש“אחד־העם”, אותו האיש־היהודי, שכל מהותו היא שֵכל ישר ואהבה לעמו הדל, שאחד־העם לכשיראה מה שרואים אנחנו עין־בעין, לכשיראה את הבַּכְּחַגַלִיָה המזוהמת של אלפי גואלינו־פַרַזִיטֵינו הקטנים, לכשיראה את מחולות־העגל, המחניפים את ארצנו בגנבות מפרוטות העם ובשקרים מוסכמים ושאינם מוסכמים של אנשי שלומנו רחמנים בני רחמנים – לכשיראה את כל אלה יפשפש גם הוא בארבעת כרכיו הנאורים ויבא ב“לא זו הדרך” חדש לתבוע בפה מלא – לא מרכז רוחני מיסודו של רבי יוחנן בן זכּאי, אלא פשוט – יהודים פשוטים וגסים אבל ישרים; אדמה פשוטה וגסה להעביד בה ידים פשוטות וגסות אבל יְשָרות, העלולות לתת לכל הפחות לחם פּשוט וגס אבל בלי גנבות ומרמות בשביל אלפי קיבות פשוטות וגסות, המעיזות לנמק ברעב תחת שלחנן של הקיבות העדינות, המתפנקות בכספי הגלות המרה – –

לנו מובן הדבר. מובן, משום שבשבילנו אחד־העם אינו תיאריטיקן־לשמה, אינו רופא בשביל המדע, אלא, כמו בר־פלוגתיה המר, בשביל המכה הגדולה, הצורבת אותנו עד כדי שגעון. –

לנו מובן הדבר ולפיכך: עכשו, בשעת קבלת פניו, אין אנחנו באים אליו בצרימוניות ואין אנחנו “מציגים” לו את מוסדותינו, ועדינו, משרדינו, ופקידינו – אלא מברכים אותו בברכה אחת פשוטה: יהי רצון מלפני אל־אלהי־עמנו העלוב, שעיניו הפקוחות־מאז תראינה מה שאנחנו רואים ואלהיו יתן לו כח לשאת את אשר עיניו רואות ולהגיד עוד מלה אחת פשוטה, הגיונית, אחד־העמית, העלולה לתקן אחד מני אלף אותן המעֻווֹת, הצועקות לתקון. –

אנו – – ברכה.

ואתם? –

אתם, חברינו, סופרים בישראל, “תלמידיו המובהקים של המורה הגדול” – במה אתם מקבלים את פני מורכם?

אתם שאינכם פוסקים מלדרוש על אחד־העם, מלפרש תורתו בק"ן פרושים ולהכריז על “המרכז הרוחני” ההולך ובא על כנפי הגאולה – איפה הוא אותו הזרע, אותו החומר ההיוּלי של המרכז הרוחני בישראל, שתלמידיו מטפלים בו, משכללים אותו לגדל ממנו עם בריא עִם נשמה ישרה, שהיה יכל להיות למופת בעמים?

מה תַראו לו לאחד־העם המורה הותיק?

מה תראו לו ולא יראה עין־בעין, שאתם, אתם בעצמכם: תלמידיו האדוקים, אתם הולכים ופושטים את רגלה של תורה יפה זו, שהוא הקדיש לה את כל נפשו וכשרונו?

ואל תחשדונו: לא מרכז רוחני נגמר ומשוכלל תובעים מכם. לא מסקנות גמורות ומסוימות. כלנו יודעים, שיצירת מרכז רוחני – זה ענין לדור שלם ואפילו לדורות שלמים. אך איפה היא ההתחלה לאותו המרכז הרוחני שבעתיד? איפה הוא הדור הראשון, החוליה הראשונה לשלשלת דורות הפלאים של תורה מציון?

רבותי, איפה החפץ שלכם לברא אותו בזמן מן הזמנים?

אתם הסופרים בישראל, תלמידי אחד־העם וחולמי חלומות יבנה ופומבדיתא, אתם גבורי הרוח היהודי ויוצריו – איפה היא שורה אחת בין אלפי יצירותיכם הנדפסות והמיוּבָלות, שורה אחת, שתראה לנו, שהתחיה היהודית זו, הכבירה ביסוריה, בצערה המנסר את ההסטוריה ובזוָעותיה המסמרות את השער, שתהיה יהודית זו והרוח היהודי בכלל מענינים אתכם ונוגעים עד לבבכם הרומנטי־הלירי? איפה היא אותה המלה הספרותית, או בלתי־ספרותית, הבאה מתוך לב קרוע דרך גרון נחר, כדי לקרוע את תוףך־האֹזנים שלנו ולהכריז מרה כּלפי עולמנו היהודי: שמיום שעמים קמים לתחיה עלי אדמות, לא נהיה כזאת: ש“פני העם” ונכבדיו ישתמשו ברציחה כזו ברעיון התחיה בשביל כיסיהם ושיעשו חנות מנפשות רעבות, מתקות עם שלם, מתקותו האחרונה לשוב אל אדמתו אחרי אלפים שנות אסון ומפלות?! –

חיים אתם כאן, יושבים אתם בתוך עמכם, בתוך זוהמה נוראה זו, רואים מה שרואים: את השקרים, את הגנבות, את ההתעללות בחלוצינו ובכל קדשינו, במוסרנו, בעמנו, בשפתנו – בכל – ואתם יושבים וממשיכים את עבודתכם הספרותית, את צעצועי־שירותיכם, את חרוזיכם הסימיטריים, את ספורי האהבה ואת החלומות הרקובים כאילו הכל כשורה אצלנו –

איפה היא השפעתכם על חיינו, על העם שיצא באירופה לתרבות של לסטים מזוין ושל ספסרים המעכבים בעד כל יפה וקדוש ובעד כל גאולה –?

מה אתם נותנים לעם, אתם שמנה וסלתה של האומה, ה“חושבים את מחשבת העם”, המתגאים ביפיו, בגבורותיו ובמסורת שלו, החיים את רוחו, המדברים על עתידותיו המזהירים – מה אתם נותנים לעם תמורת אלה, שהוא נותן לכם: תמורת רוחו, תמורת אהבתו וכבודו אליכם, תמורת יסורי ההסטוריה שלו המשמשים לכם חומר ליצירותיכם, וגאותכם, לגנדרנותכם בחרוזי יופי ובמחשבות אסתיטיות ולכל חיי רוחכם? – מה אתם נותנים לו, אם אינכם מראים לו את הדרך הישרה והפשוטה, אשר בא ילך ויצליח, אם אינכם שומרים וחסים על כבודו ועל חייו ואינכם רואים את טפיליו האוכלים אותו בכל פה? – ומה אתם עושים בכדי להציל אותנו מזוהמת אירופה זו, העוברת אלינו משם ומטביעה אותנו בטומאתה עד כדי חניקה –? ובמה, אתם מראים לנו ולרבכם אחד העם, שעולים אתם על סופריה של עיר בלקַנֵית, שסופרי הסֶנְסַצִיה ההסתורית אתם: של התחיה העברית, שתעודתה להעמיד לא עם של רוכלים־רמאים, של יושבי קרנות וזוללי קוטלטים, של גונבי קופות וגוזלי עניים – אלא עם של אידיאלים נצחיים, של אמת ויושר, של רחמים ואהבה, של דעת אלהים ואדם – – של מרכז רוחני בארץ הנביאים –?!

קבלו נא את פני אחד־העם והראו לו בבקשה את אוצרות הטוב והמועיל אשר בנו.

הַראו נא לו בבקשה את האינטליגנציה היהודית, העוקרת מפי אלפי חלוצינו הרעבים את פסת הלחם ומפי תינוקותינו – את השפה העברית החיה ומלעיטים את פי אלה, את פי החלוצים בתוכחות מוסר דתיות ובפרזות מדהימות בצחנתן ואת פי התינוקות – בשפּות זרות חדשות נוספות על הישנות.

הַראו־נא לו את המוסדות הלאומיים שלנו, המפטמים פקידים לעבודה זרה, לקוֹפיוּת טפשית ולאריסטוקרטיות מגוחכת, הנותנת אותנו לשמצה בקמינו. –

תראו־נא לו את המרכזים הרוחניים שלנו: את הסינומטוגרף הנחמד: את קתדרת הפרופיסורים “בַרַבַס השודד וסטנגרי הרוצח המפורסמים”, המשחיתים את כל חלקה טובה בקהלנו ובילדותנו הרכה, שברשותכם עורכים לה נשפים של פריעת מוסר ושל גבורות ליסטים מאוסטרליה.

הראו לו את התיאטרון העברי האמלל, שחולמיהם־משחקיהם האחדים גועים ברעב ובחסר אמצעים וספרים – בה בשעה שהאדון בַּרַבַּס מנצל את הקהל העברי בסנסציותיו הנפלאות – ואתם, סופרי ישראל ומוריו מביטים ומחשים.

או אפשר תראו לו את “התחריות המכבי” בכדור רגל, העורך נשפים ומזלזל בכבוד שׂפתנו זלזול פרהסיה, שלא זכינו לו אפילו בבודפשט.

או אולי את האופירה “העברית” תראו לו לאחד־העם? את חנות הזמירות זו, המרמה את הקהל ב“נסיונות אמנותיים” ואוטמת את אזנינו בלשון עברית, הצורמת בשבושיה יותר אפילו מן הזמירות עצמן? –

ובתור פרפראות למרכז רוחני שלנו – הראו נא לו את מכתבי־הזעה, הנשלחים על ידי העולים לא“י את מכתבי ההתראה – אל קרוביהם לחוץ־לארץ: שלא יעיזו חס ושלום לעלות משום ששום קומיסר בולשביקי לא ינצל אותם, כמו שמנצלים אותם ה”מעבירים“, ה”אכּספרס" וכל אותם המוסדות הלאומיים שלנו העובדים שכם אחד בשם המולדת עם מוסדנו הכי חשוב – עם האפ"ק המפורסם! –

והראו נא לו את אהלי החלוצים ואת מאכליהם שבכּבישים ואת המתגוררים בחוצות ברעב ובחסר עבודה לאין מספר – בה בשעה שפקידינו מקבלים מארבעים ועד מאתים לירה לחודש! –

והראו נא לוֹ את ספסרות־הדירות, המוציאה מעיני אלמנותיו ויתומינו המתגוררים על החולות, את דמעתם האחרונה. –

ועל כלם – הראו נא לוֹ את מסקנת עבודתכם “עבודת השלום הנצחי”, שלא עלתה אפילו על דעתכם לטפל בה – את היחס העלוב שבין עמנו ובין העם הערבי, ששבנו אליו אחרי אלפים שנות נדידה, כדי להפריח את אדמת שממתנו זאת ולחיות עמו חיים של תנובה ועבודה מברכת – הראו נא לו: מה עשיתם כל הימים, כדי לקרב אותם זה אל זה, כדי לחבב אותם זה אל זה וכדי להשרות ביניהם שלום? –

כן, רבותי, הראו נא להמורה את מעשי תלמידיו ופעולותיהם, איך הם שוקטים על שמריהם בשעת־רצון כבירה זו ואיך הם מחמיצים את עת־לבנות זו במנוחה, בשקט, בישיבת־חברים של פַיו־אוֹ־קְלוֹק ובמחמאות עד כדי געל נפש – ואינם שומעים את הזעקה הגדולה והמרה, את זעקת ההסטוריה היוצאת מידי אלפי עולינו הצועקים ואינם נענים – –

– – אחד־העם שב הביתה – ארצה ישראל חלום חלומותיו. ואתם תלמידיו קבלו נא את פניו והראו לו את הגוסס הגדול, שאתם, תלמידיו ממיתים אותו עוד טרם לידתו: הראו נא לוֹ את “ה”מרכז הרוחני" העלוב שלנו – –

– א –

ישנו עולם, שבו המלה “אופירה” היא שם־דבר קר. סוג ידוע של יצירה מוסיקלית, הנועד בשביל הבמה, וכו'.

וישנו עולם אחר. עולם, שבו האופירה היא מושג שלם: מרום החיים, חלומה הנשגב של המציאות. עולמו של בן האדם הקטנטן, האומלל, של הנשמה הערטילאית, השטופה בחיי יום יום של הקיבה, של הצער הגס, של הכאבים בלי טרגדיה ובלי גבורה. נשמה התלושה ממקורה ומתבוססת בחיי שעה, בחיי זבובים, הפרים ורבים, אוכלים – ומתים ביחד עם כל זמזומם והלאתם – – אך שם בעמקי הנפש הלזו ישנו ניצוץ של געגועים ליופי, לנצחיות, לגבורות, לאור – – לחג.

ובשביל נשמה זו – האופירה הוא: חג. סמל החגיגות שבחיים, שבחיי עולם זה.

– ב –

אופירה – זהו חג. חג בתוך ימי־החול. מועד־החול. בתוך העיר הגדולה, השואגת באלפי מכונותיה ועגלותיה, בזיעה של בצע כסף ומלחמת הלחם – פתאום והנה לפניך ארמון נהדר עם עמודים גדולים, עם שומר גדול ושמן, לבוש בגדים טהורים עם כפתורים נוצצים, עם תנועות נדיביות וחשובות, הארמון שפוך אור מסמא עינים, אור ששת ימי בראשית ובתוך האור – אנשים חגיגיים, יפים, שבעים, אוהבים, משיים, חביבים, ענוגים, מלכיים, רכים, צוחקים, ושבעי־רצון – ועמהם נשים יפות, חגיגיות, שבעות, אוהבות, משיות, חביביות, ענוגות, מלכיות, רכות, צוחקות, שבעות רצון המרחפות ולא מהלכות, ובמקום ידים יש להן פרחים, פרחי־בשר ודם, ובמקום עינים – כוכבים, כוכבי בשר ודם ובמקום רגלים – כנפים כנפי־שרפים ובמקום לדבר – כלם שרים, מזמרים מזמרים ומזמרים ואפילו את הדברים הפשוטים ביותר מזמרים הם:

– תנה לי כסא ואשבה – תנה – לי־י־י כס־א־א ו־א־ש־בה־ה־ה!

וזהר. זהר וזהר. וזהב, זהב וזהב. ואושר, אושר ואושר;

זוהי אופירה: צעצוע היופי של בן האדם, החפץ להיות לילד תמים, המתרפק בחיק נשמת־עצמו המתגעגעת ליופי – – המתגעגעת לטהרה, לתמימות, לאושר, לזהב טהור, לזהב פּרוַיִם, לצחוק של מוסיקה, ללחש הספירות – –

– לאופירה.

– ג –

באו אצל יהודי מינסקאי, שישב בחנותו והתחמם על סיר הגחלים שלו וספרו לו על ישוב ארץ ישראל – שאל היהודי: ארץ ישראל? הגם שם תהיה חנותי חנות? ענו לו: הן, אמר: אם כן למה לי לעזוב את חנותי זאת? בארץ ישראל חפץ אני להיות בלי חנות. ארץ־ישראל – זוהי ארץ של יום־טוב אחד ארוך. –

היהודי צדק.

באו אצל הגברת והביאו אותה לארץ־ישראל, הסתכלה מסביב ושאלה: – ואופירה היש כאן?

– זכרנו את האופירה באירופה –

– ד –

חפצים אנחנו לברא כאן באסיה – אירופה חדשה? נעשה אופירה בצלם דמות אירופה.

החנות – חנותו של אותו יהודי ממינסק – עברה הֵנה בכל מלואה; ואיפה היא האופירה? אופירה תנו לנו. אופירה. אוי, אופירה. נפשנו גועת לאופירה. הבריות מתחננים לאופירה. הבתים צועקים לאופירה. העצים מלבלבים לאופירה. אראלים צועקים חוצה ומלאכי השלום מר יבכיון: אופירה, למען השם: אופירה! אופירה! אופירה!

ועינינו נוזלות מבושה: עם פרא אנחנו, אין לנו אופירה.

היינו לחרפה ולשמצה בקמינו: אין לנו אופירה! אין אופירה!

– ה –

והנה בא היום הגדול ועל כנפיו שני מלאכי הגאולה – וגלו את חרפת אירופה מאלינו. נתנו לנו אופירה. וזה היה ביום הרביעי לחנוכה שנת התרפ"ב לבריאת עולם –

וארץ־ישראל היתה לרבתי במדינותּ, ובתולת ישראל לשרתי בגוים ותל־אביב לעיר בין הכרכים –

ונגולה האבן הכבדה¹ מעל לבנו היהודי. ונסתתמו² כל הטענות: טענתו של היהודי המינסקאי וטענותיה של הגברת המשתעממת והמתגעגעת ליופי: לאופירה.

אופירה? – הא לכם אופירה!

– ו –

ואחרי האופירה – הלא תבא הבקרת? כמו באירופה. האין זאת?

לפני האופירה רעשו הריקלמות – ואחריה – תנו בקרת. בבקשה בקרת. בבקשה, אין אופירה בלי בקרת.

ובכן: נבקר? נבקר. הבה, נבקר. – – את מה נבקר? אַה, כן: את האופירה? איזו אופירה? מי אופירה ומה אופירה? –

לא! – זוהי אכזריות שאין למטה הימנה. לבא ולהתעלל בכבשת הרש?

וכבשת־הרש זו לא באה בכלל להשתפך בזמירות של חגיגות ואופירות. כבשת־הרש זו באה לאכל. רעבה היא וחפצה לאכל. לאכול קוטליט שמן פשוט. ולשתות. לא מי־נחל, אלא פשוט, כראוי לכבשה עלובה, לשתות כוס בירה.

והיהודים, הקהל העברי, רחמנים בני רחמנים, באו ונתנו לה לכבשה לאכל. ולשתות. הקהל מלא את הארמון הנהדר והכבשה מלאה את כרסה קצת. והכל על מכונו בשלום.

– ז –

דימון ואביגיני אוניגין: שני האלילים של הגמנסיה הרוסית. וטטיאנה: מלכת־הגמנסיה היפה. ואנחנו – היינו כלנו לגמנסאים וגמנסאיות. ישבנו שם בין הספות, בשתיקה, בנמוס והקשבנו את כל הגה פיו של הדימון הנורא ואת כל צערו הנצחי של אובגיני אוניגין ושל לנסקי ואת כאבה הרך של טטיאנה. ישבנו – וכל ארצנו היתה בשבילנו לגימנסיה אחת גדולה. לגימנסיה עברית. ופתאום הרגשנו דבר נורא: הדימון משתבש בלשונו העברית. האדון המורה לא הרגיש בדבר ולא נזף בו. ואובגיני אוניגין גם כן. ולינסקי גם כן. אויה! משתבשים, מדברים בשבושים גסים והאדון המורה אינו שומע ואינו מתקן להם – וחפצנו לצעוק ולתקן להם! – לא, חלילה. בגימנסיה אינם צועקים. הדימון – לו מותר לצעוק. וגם לאוניגין מותר. לכלם מותר. להם מותר. אך לנו לא. אנחנו צריכים לשבת בשתיקה, בנמוס³, ככתוב. הם צועקים – ואנחנו נשב ונשתוק. הס.

– ח –

– אדוני המורה: מתי נעבור אל המחלקה השניה? אדוני המורה: שם בחוץ שכחו לצלצל. חפצים אנחנו לצאת – –

לא רצנזיה חפץ אני לתת בזה. אינני רצנזנט ר"ל ואין אני מן החובטים על השכם בתנועת מורה־מורינו־הרב: “זה יפה, וזה לא יפה” – מבלי לדעת לתת טעם לדבר, מפני מה יפה או לא יפה ומבלי לדעת בעצמם, מפני מה יפה ומפני מה לא יפה. – אך חפץ אני להגיד בזה, שבין כל אותם הגואַלדים והריקלמוֹת, הרועשות על דבר “נסיונות והתחלות, שמחויבים אנחנו לסמוך בהם” – אגדתי ולהקתו הם אותו הזרע הרך, שממנו יכל לפרוח אצלנו דבר שבאמנות. ישנו עוד זרע אחד אצלנו, העתיד לתת לנו דבר שבממש: “שולּמית”, כלומר הקבוצה המוסיקלית הקטנה של הופנקו ומילט, של שני אנשים אלה, שהראשון בהתמכרותו הקנאית לענין והשני בכשרונו המוסיקלי עובדים עבודת הפרך להפוך את תל־אביב למקור של טעם מוסיקלי משובח. אלא שהם עדיין לא באו כנראה, לידי ההכרה: שבכדי ליצור דבר מה, צריכים להזדיין בסבלנות גדולה ולא לערוך קונצרטים, לא לבא לפני הקהל, עד שישבו שבעה נקיים על כל הגה ועל כל תנועה. לא בקונצרטים תושע המוסיקה, אלא בלמוד, בהתמדה גדולה וסבלנות יוצאת מן הכלל. שהקונצרטים מכניסים את ההוצאות לעבודה? כן, אך הלא בזה מדבר הכתוב: בקרבנות ובקרבנות. והקרבנות עתידים להביא פרי – ולא רק פרי רוחני אלא דוקא אפילו פרי חמרי. והוא הדין גם בתיאטרון העברי העלוב שלנו. מאת חברי התאטרון אלה יכולים כלם ללמוד קצת סבלנות. יכולים ללמוד, איך לשבת וללמוד ברעב, בחסר אמצעים ולעת־עתה בבטול מצד הקהל ועל כלם – בחסר חמר לבימה. ומבוטחים אנחנו – שסבלנות זו לא תלך לאבוד. לא יארכו הימים – והקהל ילמוד לדעת, שחברי התאטרון ראוים להוקרה ולחבה יותר מכל. שכהן־ברנשטיין, אינה יוצאת לפני הקהל, עד שלא הביאה את קרבנותיה; שללצ’וק זו, שזה רק עכשו הולכת ומתפתחת בצעדי ענק – אינה משחקת בעד הגרושים האחדים, העלובים; שאהרן קוטאי מותר על ארוחת הצהרים – אך אינו מותר על תנועה אחת שבתפקידו ושבן־מנחם, שזה רק עכשיו התחיל להופיע פה לפני הקהל – בא הנה ארצה ישראל מאצל סיר הבשר דוקא – –

ואגדתי ולהקתו הצנועה הראו לנו בנשפיהם האחדים – שאפילו באמצעים אלו יכולים לתת לנו רגעים אחדים של עונג אמיתי, של אמנות צנועה ויפה. עוד “פולקא סגנונית” אחת כזו – והקהל יבין אותם לגמרי.

ואני כשאני לעצמי – במקום לכתוב עליהן רצנזיות – (הרצנזנטים שכחו “במקרה” לחבוט אותם על שכמיהם: ובאמת קשה קצת להתרומם על ילד ארוך זה – על אגדתי – העומד משכמו ומעלה מהם בגופו ובישרו ולחבוט אותו על שכמו) – אני מודה להם בתודה עמוקה על מה שנתנו ושנותנים לנו. תודה בשמי ובשם הרבה מן הקהל העברי. תודה להגברות פ. פ.; ש. וב.; ב. כ.; והאדונים י. ח. ואגדתי, שהפכו את “העדן” לרגעים אחדים לעדן באמת. –

שני הרצנזנטים הנכבדים!

סלחו נא לי, ידידי, שאני כורך אתכם ביחד כמו הלל בהגדה – אבל סבלנות יתרה נצרכה לי, סבלנות של הלל הזקן ממש, לקרא כפעם בפעם, את מה שאתם טָחִים (סליחה: מלה לא יפה קצת) על עמודי העתונים שלכם, המדפיסים את הטיח שלכם, משום שמאמינים הם בישרכם. ושלחנם מאמינים הם בכם, חי נפשי, להנס. אני למשל, ואתי ביחד עוד אחדים מיושבי תל־אביב אינם מאמינים לכם כלל וכלל לא. כן, למשל, אין איש מאמין ברצנזיות המוסיקליות שלכם, שאתם טחים כפעם בפעם על פניו של העתון ועל פניו של המחבר־המנגן המנוח בעצמו. ואיך אתם טחים?! אלי בשמים: איך?! בחוסר־ידיעה גאוני ממש. ואף על פי כן אינני מאמין לכם. אני, למשל, לא אאמין לכם לעולם, “שהאוברטיורה של אֶגמונט” ו“הקונצרט־לכנור” של בטהובן ואפילו “הקונצרט לפסנתר” שלו – הן שלש סימפוניות. לא. אמת, אני מאמין לכם ש“הסימפוניה שלא נגמרה” היא באמת סימפוניה – אבל נגד זה איני מאמין לכם שהיא של בטהובן, משום שדוקא שוברט כתב אותה. כן, דוקא שוברט. אסון: דוקא שוברט ולא בטהובן! והגברת בנטביטש גם כן לא תאמין לכם שהיא היא “הכנור הראשי” “להסימפוניה” – משום שהיא לא כנור ראשי ו“הקונצרט של הכנור” איננו סימפוניה. דוקא לא. ושכנור ראשי זה “עבד” בהצלחה רבה. לא. הכנור אינו “עובד”. החזן באמת “מדבר”. לפני התיבה, אך הכנור אינו עובד ומכל שכן לא בידיה של הג' בנטביטש. לא. אפילו ברצנזיות הגרועות ביותר. – ולבסוף: באמת אין איש בעולם – חוץ ממכונת הדפוס האמללה – שיאמין לכם, ש“וילהלם טֶל” כתוב בידי מנדלסון. זה לא. באַלף! ואפשר שהענין הוא כזה: הקונצרט של אֶגמונט הוא סימפונית וילהלם טל; הסימפוניה של הקונצרט הוא אוברטיורת בטהובן כתובה בידי אגמונט; והאגמונט של האוברטיורה הוא באמת קונצרט אוברטיורי של שוברט אבל כתוב בידי הרצנזנטים. ושניהם ביחד כמו שעשה הלל לקיים מה שנאמר: על מכות וטהורים יאכלוהו. – באמת, רבותי, ברצינות, אפשר תחדלו מכתוב רצנזיות מוסיקליות ורצנזיות בכלל ותתעסקו כלהבא במכירת כרטיסים, כך, במכירת בִילֶטים פשוט! פשוט, כך: יגיע כפיכם כי תאכלו – אשרינו וטוב לנו.

מה היו חייבים לעשות שני “חבּיבי הקהל” בשביל לתת אבק־אילוזיה של אופירה במקום מה שנתנו לנו?

ראשית: היו צריכים לאסוף את כל הציירים המוכשרים שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תפאורה הגונה.

שנית: היו צריכים לאסוף את חברי האגודה המוסיקלית שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תזמרת הגונה וכשרונות הגונים.

שלישית: היו צריכים לפנות אל הסופרים העברים שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תרגומים יפים במקום ז’רגון־עלגים, (והא ראיה, שתרגומיו של ה' “אזרחי” הם הגונים).

רביעית: היו צריכים לפנות אל הועדה האמנותית של התאטרון העברי ולבקש ממנה, שתשתתף בעבודתם ושתתן להם רג’יסור הגון.

חמישית: היו צריכים לשתף את כל אלה ביחד גם אל ההכנסות, זאת אומרת: מי מאלה המבקש שכר בּעד עבודתו, יקבל אחר כך חלק כחלק כמותם.

וששית: את אלה היו צריכים לעשות ולא לקמץ בהוצאות, לא להתאמץ לרֶוַח באופירה העברית הראשונה בארץ־ישראל – אלא באמת לעשות נסיון אמנותי טהור, באידיאליסמוס, בכונה לשמה, ובקרבנות, בקרבנות, בקרבנות. –

ועל כל אלה היו צריכים לזמר יפה. בקול יפה ובכשרון יפה.

ומה מכל זה קימו באמת?

לא קמצו בקרבנות באמת: את כל הקהל העברי הביאו קרבן על מזבח הריוח. כן.

בימים הללו הציג התיאטרון העברי קומידיה קטנה שלי בשם “כחה של מוסיקה”. זהו הדבר הראשון, שזכיתי, אני סופר עברי עלוב, להביא לעת עתה לפני הקהל העברי בארץ ישראל. יצירה לאו דוקא חשובה. קומדיה קטנה. אפשר לומר: מהתלה מיניאטורית. לא יותר. אבל יצירה. יצירתו של סופר עברי. ובארץ ישראל שלנו הקטנה עדיין, בארצנו זאת, שהכל שבה עומד עדיין על גובה לאו דוקא גבוה – גם יצירה לא חשובה לגמרי כזו אינה מורידה את הערכין. לא מורידה – משום שאינה באה בהבטחות, בסיסמאות של נסיונות גדולים. כתובה בלב רציני, ביזמה ספרותית, בהתחשבות עם הבמה שלנו דוקא ועם היכולת הבימנית בכלל.

ובכן – הכל על מכונו? לא. לא הכל.

באה הרצנזיה.

והרצנזיה אומרת ככה: “המשחק עלה יפה אף על פי ששני הדברים – כלומר: הדרמה של היירמנס, שהוצגה ביחד עם הקומדיה שלי – אינם בשביל הבמה”. כך. “אינם בשביל הבמה”. לא היירמנס ולא אני. בכל אופן: כבוד בשבילי; להיות עם היירמנס בגיהנם אחד. אלא שדבר אחד מענין אותי כאן: משום מה הדברים אינם בשביל הבמה? מה טעם? הלא שאלה היא: “החנינה” של היירמנס היא אחד החזיונות המשמשים ענין אמנותי לכל במה משוכללת באירופה, ושכל ארטיסט מומחה מנסה בו את כחו – ופתאם בשביל הרצנזנט הנכבד “אינה בשביל הבמה”. פשוט. בלי טעם ובלי נמוק. אך אפשר שהאדון הרצנזנט אינו יודע בעצמו ברור, מה בשביל הבמה ומה לא? ומשום כך אינו מנמק. אתה הקורא העברי הַאמן לו. כך. בהן־צדקו. האדון הרצנזנט לא כתב מעולם שום דבר שבספרות ושבאמנות, לא שיר, לא ספור, לא מסה של בקרת ולא כלום – ואם הוא יאמר, שזה לא בשביל הבמה – האמן לו. כמו שאתה מאמין למשל לג’ורג' ברנדס או לדוד פרישמן. –

וחוץ לזה: “המשחק עלה יפה”. נו – המשחק לאו דוקא שעלה יפה. לא. אפילו הארטיסטים בעצמם לא יאמרו את זאת. לא. הם יודו לכל, שלא עלה כל כך יפה. ראשית – משום שמקום הבימה, הגמנסיה, אינה מקום מכשר לדבר. זאת ראה כל הקהל בעצמו. ושנית – משום שבין המשחקים היה איש אחד, שזה לא כבר נכנס במקרה לחברת התיאטרון, במקרה נעשה למשחק, כביכול, ואיש זה לא שלא הבין לא את הדרמות ולא את התפקידים – אלא שאני בתור מחבר עלוב בשעה ששמעתי אותו מדבר את הדברים שלי וראיתי אותו מחקה את התנועות שלי – חליתי ממש. כן־כן: ממש חליתי. איש זה – בתור “פקיד בית האסורים”, ישב וקרא את התפקיד שלי מעל הניר – וגם את מה שהיה כתוב לנגד עיניו לא דבר כהוגן. ואין צריך לומר שלא נתן אף תנועה אחת של חובב פשוט, של גימנסאי צעיר אפילו! – וכשהציג את הקומדיה שלי, את תפקידו של הנגן המפורסם – אוי ואבוי לעינים שכך רואות – הוא הציג לא את התפקיד שלי, לא. אלא אותי הציג כלי ריק. כלי ריק הציגני.

וכל אלה לא ראה האדון הרצנזנט. ואפילו את החסרונות שבקומדיה שלי שבאמת ישנם – לא ראה. הוא לא ראה למשל, שיש בה מן ההומור, ששמו “הומור־המצב” והומור זה זול הוא במקצת. ואינו ראוי לסופר מודרני רציני כלל. ואם תאמרו: משום מה כתבתי כך? זוהי שאלה אחרת. אך הוא לא ראה את זה וביחד עם זה עוד חסרונות אחדים – וראה, שזה לא בשביל הבמה. פשוט. בלי כל טעם, ובלי כל ריח.

תאמרו: משום מה לא ראה את הכל? –

אַה – – בזה יש סוד גדול. ואני אגלה לכם: ראשית, משום שאין הוא מבין אפילו, על איזה עץ גדלה הבמה והדרמה בכלל. ושנית –

– האדון הרצנזנט לא היה אפילו בתיאטרון! –

כך נוהגים אצלנו הרצנזנטים.

הסתדרות הסופרים בתל־אביב ערכה נשף ברדיצ’בסקי. לא אזכרה, אלא נשף. נשף ברדיצ’בסקי. המודעות על דבר הנשף הודיעו על זה ימים אחדים לפני הנשף. מודעות קטנות באותיות גדולות. הודיעו, שהסתדרות הסופרים בארץ־ישראל, סניף יפו עורכת נשף לזכר ברדיצ’בסקי. והודיעו, ששני סופרים ישתתפו בנשף. שני סופרים. מן חצי מאת החברים של סניף ההסתדרות יספידו את ברדיצ’בסקי שני סופרים. סליחה: רק האחד. והשני יקריא מיצירותיו של ברדיצ’בסקי.

ובא הנשף. הנשף המעציב שבכל הנשפים שבעולם. כן: הנשף המעציב יותר מכל הנשפים. אך לא משום שהוא נשף של אֵבל. לא משום זה היה מעציב. לא. מעציב היה – מעציב מאד: משום שסך־הכל של הקהל, שבא על הנשף היה – ששים ושנים. שנים וששים איש מכל אותו הקהל הגדול שמלא ושממלא בכל יום את הסינמטוגרף ואת האופירות עד כדי חניקה.

שנים וששים איש.

אולם ריק.

תאמרו: זה לא חשוב, לא חשוב המספר. לא חשוב ה“רב־עם” והדרת מלך. חשובים אותם שבאו. היחידים, היודעים והמוקירים את הסופר העברי הגדול, והשקולים כנגד ההמון הגדול, שאינו יודע ואינו מוקיר את הסופר העברי הגדול. חשובים הם מכיריו של ברדיצ’בסקי, חבריו, מביניו: הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם שבאו לחלוק לו את הכבוד הנוגה והנצחי. כן, באמת זה חשוב. אלא – שדוקא הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם לא באו. מחצי מאת הסופרים העברים שבתל־אביב ויפו שכמעט כלם גם מורים, לא היו אלא – – כן, מנינו אותם באצבע – לא באו אלא אחד עשר. אמור: אחד עשר סופר. ושני המשתתפים בכלל.

תאמרו גם זה לא חשוב. לא חשובים הסופרים והמורים העברים, העולים אולי על הסופר העברי הגדול המת ביצירותים ובכשרונותיהם. אולי, מי יודע. ומשום זה לא באו. “אני אינני צם בצום־גדליה – אמר לץ אחד – משום, שאלמלי הייתי אני מת קודם כלום היה גדליהו בן אחיקם צם ביום מותי”? – אולי צדק הלץ. ובכן: לא חשוב. אבל חשובים אותם היחידים מן הקהל, שבאו משום שמוקירים הם ומבינים את הסופר העברי הגדול והשקולים כנגד הסופרים והמורים העברים שלא באו משום שאינם מוקירים ואינם מבינים את ברדיצ’בסקי. חשובים הם היחידים הללו היודעים מי הוא ברדיצ’בסקי, כן, באמת זה חשוב מכל. אלא – – שדבר מענין קרה כאן. דבר מענין מאד, דבר העלול להביא את הסופר העברי לידי השלכת עט־הסופר לעזאזל מצד אחד ומצד השני – לשבץ הלב: –

הסופר יעקב פיכמן יצא במקום יושב ראש ההסתדרות – יושב ראש הסופרים לא בא. יושב ראש הסופרים היה בין אותם שלא באו – ובכן יצא מר פיכמן והקדים הקדמה קצרה. קצרה אבל – נוגה ומעציבה. הוא הקדים בכעין־בקשת־סליחה, בכעין־התנצלות, על שהאולם ריק. “הקהל העברי – אמר – עסוק קצת בסינמטוגרף ובנשפים אחרים”. אחרים: האגודה המוסיקלית ערכה גם כן נשף באותו ערב. לא נשף ברדיצ’בסקי. מובן שלא. מה ענין האגודה המוסיקלית העברית בארץ־ישראל אל ברדיצ’בסקי? – סליחה. יש ענין: היא עורכת נשף חברים דוקא בערב יום מותו של ברדיצ’בסקי. דוקא. אין לה יום אחר. רק שבעה ימים לשבוע. רק שלשים לחדש. לא יותר. טוב. – הלאה: אחר כך נאם הסופר יעקב רבינוביץ. מר רבינוביץ נאם בחשאי. לא כמו “נואם מפורסם”. בחשאי, בהבנה, ברגש ובצער. והקהל הקשיב או לא הקשיב. אל אלהים! זה לא מענין כל כך. מענין יותר למשל הזַמר המפורסם פרנץ. כן כתוב בעתונים. והעתונים כתובים בידי סופרים. בידי סופרים הכותבים. כמו ברדיצ’בסקי. טוב.

הלאה: אחריו יצא מר הררי וקרא קטעים מיצירותיו של ברדיצ’בסקי. קרא גם כן בחשאי. לא כמו מדקלם מפורסם, קרא בחשאי, בהבנה וברגש. –

וכאן קרה דבר מה. דבר הראוי לחרות אותו על לב כל סופר עברי. דבר מעציב, ואם תמצא: דבר נורא. מר הררי קרא, קרא, את ה“התגלות” קרא. ועוד קטעים אחרים קרא – והקהל העברי, שבא לחלוק לברדיצ’בסקי הסופר הגדול בישראל את כבודו הנצחי, הקהל העברי הקשיב, הקשיב, פסוק אחר פסוק, משפט אחר משפט ובכל פסוק ופסוק – פקח את עיניו לעגולות, ובכל משפט ומשפט הלך הלוך והתפלא, הלוך והשתומם ועל פניו היו נראים אותות של הנאה יתרה, של הסכמה פנימית, ושל ספוק־נפש חדש, כן על פניו נראו אותות של המצאת עולם חדש ודברים חדשים – –

הקהל העברי המציא כשרון חדש ורענן בספרותנו העברית: את הסופר האמיץ, הנחמד, החדש והמוחה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. – –

וכמעט שלא נשמעו מלים כאלו: הזהו ברדיצ’בסקי,? ואנכי לא ידעתי; באמת סופר נפלא.

מלים אלו לא נשמעו, אבל נשמעו מלים אחרות. שתי מלים פשוטות יוצאות מפה אַחַד הקהל העברי:

• “סופר מענין”.

ואחד הקהל זה מדבר עברית יפה.

באמת מענין לדפדף קצת באלפי הכריסטומטיות שלנו ולראות, שבין אלפי השירים, הספורים, הציורים וכו' וכו' וכו', באותן הכריסטומטיות המלאות חקויי לרמונטוֹב ו“לנוכח פסל אפוֹלו” – כמה יש בהן מספורי ברדיצ’בסקי?

לא, סופרינו ומורינו הנכבדים. רציחה זו, רציחתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, לא תעלה בידיכם. לשוא השתקתם אותו כל ימי עבודתכם עבודת החנוך והספרות בישראל. ברדיצ’בסקי הולך וקם עוד הפעם לתחיה בתוכנו, ברדיצ’בסקי: הסופר – המשורר הגדול והיהודי בחסד אל אלהי ישראל חי ויחיה למרות – –

למרות כל הכריסטומטיות שבעולם.

עוד טרם באנו לתל־אביב – וכבר המו אזנינו מרעש הריקלמות: “מפורסם” חבר לאופירה הרוסית, חבר לאופירה איטלקית, פינומין ועוד מלים שלשוננו המודרנית עשירה בהם.

עד כמה מן האמת בדברים הללו – אינני יודע. סוף־סוף ישנם מפורסמים רבים בעולם, שאין אני מחויב לדעת אותם. ולא רק אני, אלא רבים כמוני אינם מחויבים. זה לא חשוב.

אבל חשוב כאן ענין אחר לגמרי:

באחד הנשפים זכיתי גם אני וגם רבים עמדי לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, לקחתי לי מקום הגון במקצת, לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, משום שהפרוגרמה היתה עשירה. עשרים גרוש ויותר – זהו הון קטן בשביל סופר עברי. אלא שהפרוגרמה היתה עשירה. אַאידה, יהודיה, ליאונקולה, בוהימה ועוד ועוד ועוד. יקחם אופל את העשרים גרוש ויותר! לא נאכל יום אחד קוטלטים! אבל נשמע את הפרוגרמה העשירה. מפי מפורסם. מפי ליאון פרנץ.

וליאון פרנץ הופיע על הבמה. ליאון פרנץ הופיע לאו דוקא כמו מפורסם. לאו דוקא כמו פינומין. לאו דוקא כאמן גדול. לא. אדרבה. הופעתו היתה דוקא גסה במקצת. ואוּלגַרית במקצת. מוקיונית במקצת. לא רצינית במקצת.

גם זה לא חשוב.

האמן האמיתי אינו מופיע כך. אבל – מותר לו להופיע כך. מותר. פרוגרמה עשירה אינה סובלת מזה הרבה. וקול עשיר גם כן לא.

וכאן מתחיל האסון.

הקול. לא בקרת חפץ אני בזה לתת. “הבקרת היא אוביקטיבית” – כך למדנו בבית הספר. ואני הנני להעיר בזה באופן סוביקטיבי לגמרי, שקולו של ליאון פרנץ אינו נעים בשבילי. לא. לא נעים. לא על אופן הזמרה אני מדבר, אלא על הקול. על הקול הבלתי נעים. משום שבשבילי לא זהו הקול הנעים, המנסר את האויר באוקטבים עליונים. בְצֵה עליונה שלישית או אפילו עשירית. לא. בשבילי הצֵה העליונה העשרים אינה עלולה להמתיק את הקול הבלתי מתוק.

וגם זה הייתי מוחל לו. ליאון פרנץ אינו עלמה צרפתית יפה – אבל גם הוא אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. צריך הוא לתת מה שיש לו, כלומר מה שהבטיח. והוא לא הבטיח לתת לנו קול נעים. אבל הבטיח לנו לתת פרוגרמה עשירה. ואולם מה תאמרו על זה – שלא נתן לנו אפילו מה שהבטיח? מה תאמרו על זה, שליאון פרנץ אחרי שגבה את הכסף מאת הקהל הגדול – התעשת פתאם ונִסֵר לנו חזנות מאת קוַרטין ומאת חזן אחר ואחר כך יצא ואמר:

– אִיך אִיזְוִינַיֶה מִיך פַאר פּוּבְלִיקֶה, דֶר גוֹלוֹס אִיז מִיר נִיט אִין פוֹרְיַאדקה הַיְנט – אַנְאַנְדֶרְסְמוֹל פוֹזַ’אלוֹסְטֶא! –

לא, הזמר המפורסם. כך אינם עושים אצלנו. אפילו אצלנו אינם עושים כך. אינם גובים את מחיר הכרטיסים בשביל לְאִיזְוִינַיֶנְזִיך פּוֹזַ’אלוֹיֶסְטֶה! – ואם הקול אינו כפוֹריאדקא – אז מודיעים להקהל הנכבד – שהכרטיסים נשארים בכחם להנשף הבא. כן־כן: כך עושים מזמרים הגונים ומחונכים. לי, כשאני לעצמי – די היה מה שקבלתי. די והותר. אך הלא היו שם גם כאלה, שנהנו מקולו של פרנץ. שהוציאו מכיסם עשרים גרוש ויותר וחפצו לקבל תמורתם דבר מה; פרוגרמה עשירה; כמו שהבטיח. ומזמר עברי בארץ ישראל צריך שיהא חס על ממונם של ישראל. ועל כבוד עצמו גם כן. לכל הפחות כשם שחס הוא על קולו. לכל הפחות.

_________

הערה: מר ליאון פרנץ עשה מעשה זה שתי פעמים בתל־אביב וחזר על מעשה זה גם בירושלם.

הרצנזנט של “דאר היום” מבקש סליחה על שלא התענין בנשף־ברדיצ’בסקי. הוא היה עסוק. הוא נאם נאום על נשף־החברים של האגודה המוסיקלית. הוא נאם שם נאום־ההרמוניה: הפסנתר, שנגנו שם עליו היה צרוד ולא־נמתח ולפסנתר צוֹרֵם זה דרוש היה גם נאום דומה לו. כך, בשביל הרמוניה. ובשביל הרמוניה כתב אחר כך גם רצנזיה מתאימה לזה. לפיכך לא היה הרצנזנט העברי של העתון העברי על נשף־זכרונו של הסופר העברי. לפיכך.