– א –    🔗

ישנו עולם, שבו המלה “אופירה” היא שם־דבר קר. סוג ידוע של יצירה מוסיקלית, הנועד בשביל הבמה, וכו'.

וישנו עולם אחר. עולם, שבו האופירה היא מושג שלם: מרום החיים, חלומה הנשגב של המציאות. עולמו של בן האדם הקטנטן, האומלל, של הנשמה הערטילאית, השטופה בחיי יום יום של הקיבה, של הצער הגס, של הכאבים בלי טרגדיה ובלי גבורה. נשמה התלושה ממקורה ומתבוססת בחיי שעה, בחיי זבובים, הפרים ורבים, אוכלים – ומתים ביחד עם כל זמזומם והלאתם – – אך שם בעמקי הנפש הלזו ישנו ניצוץ של געגועים ליופי, לנצחיות, לגבורות, לאור – – לחג.

ובשביל נשמה זו – האופירה הוא: חג. סמל החגיגות שבחיים, שבחיי עולם זה.

– ב –    🔗

אופירה – זהו חג. חג בתוך ימי־החול. מועד־החול. בתוך העיר הגדולה, השואגת באלפי מכונותיה ועגלותיה, בזיעה של בצע כסף ומלחמת הלחם – פתאום והנה לפניך ארמון נהדר עם עמודים גדולים, עם שומר גדול ושמן, לבוש בגדים טהורים עם כפתורים נוצצים, עם תנועות נדיביות וחשובות, הארמון שפוך אור מסמא עינים, אור ששת ימי בראשית ובתוך האור – אנשים חגיגיים, יפים, שבעים, אוהבים, משיים, חביבים, ענוגים, מלכיים, רכים, צוחקים, ושבעי־רצון – ועמהם נשים יפות, חגיגיות, שבעות, אוהבות, משיות, חביביות, ענוגות, מלכיות, רכות, צוחקות, שבעות רצון המרחפות ולא מהלכות, ובמקום ידים יש להן פרחים, פרחי־בשר ודם, ובמקום עינים – כוכבים, כוכבי בשר ודם ובמקום רגלים – כנפים כנפי־שרפים ובמקום לדבר – כלם שרים, מזמרים מזמרים ומזמרים ואפילו את הדברים הפשוטים ביותר מזמרים הם:

– תנה לי כסא ואשבה – תנה – לי־י־י כס־א־א ו־א־ש־בה־ה־ה!

וזהר. זהר וזהר. וזהב, זהב וזהב. ואושר, אושר ואושר;

זוהי אופירה: צעצוע היופי של בן האדם, החפץ להיות לילד תמים, המתרפק בחיק נשמת־עצמו המתגעגעת ליופי – – המתגעגעת לטהרה, לתמימות, לאושר, לזהב טהור, לזהב פּרוַיִם, לצחוק של מוסיקה, ללחש הספירות – –

– לאופירה.

– ג –    🔗

באו אצל יהודי מינסקאי, שישב בחנותו והתחמם על סיר הגחלים שלו וספרו לו על ישוב ארץ ישראל – שאל היהודי: ארץ ישראל? הגם שם תהיה חנותי חנות? ענו לו: הן, אמר: אם כן למה לי לעזוב את חנותי זאת? בארץ ישראל חפץ אני להיות בלי חנות. ארץ־ישראל – זוהי ארץ של יום־טוב אחד ארוך. –

היהודי צדק.

באו אצל הגברת והביאו אותה לארץ־ישראל, הסתכלה מסביב ושאלה: – ואופירה היש כאן?

– זכרנו את האופירה באירופה –

– ד –    🔗

חפצים אנחנו לברא כאן באסיה – אירופה חדשה? נעשה אופירה בצלם דמות אירופה.

החנות – חנותו של אותו יהודי ממינסק – עברה הֵנה בכל מלואה; ואיפה היא האופירה? אופירה תנו לנו. אופירה. אוי, אופירה. נפשנו גועת לאופירה. הבריות מתחננים לאופירה. הבתים צועקים לאופירה. העצים מלבלבים לאופירה. אראלים צועקים חוצה ומלאכי השלום מר יבכיון: אופירה, למען השם: אופירה! אופירה! אופירה!

ועינינו נוזלות מבושה: עם פרא אנחנו, אין לנו אופירה.

היינו לחרפה ולשמצה בקמינו: אין לנו אופירה! אין אופירה!

– ה –    🔗

והנה בא היום הגדול ועל כנפיו שני מלאכי הגאולה – וגלו את חרפת אירופה מאלינו. נתנו לנו אופירה. וזה היה ביום הרביעי לחנוכה שנת התרפ"ב לבריאת עולם –

וארץ־ישראל היתה לרבתי במדינותּ, ובתולת ישראל לשרתי בגוים ותל־אביב לעיר בין הכרכים –

ונגולה האבן הכבדה¹ מעל לבנו היהודי. ונסתתמו² כל הטענות: טענתו של היהודי המינסקאי וטענותיה של הגברת המשתעממת והמתגעגעת ליופי: לאופירה.

אופירה? – הא לכם אופירה!

– ו –    🔗

ואחרי האופירה – הלא תבא הבקרת? כמו באירופה. האין זאת?

לפני האופירה רעשו הריקלמות – ואחריה – תנו בקרת. בבקשה בקרת. בבקשה, אין אופירה בלי בקרת.

ובכן: נבקר? נבקר. הבה, נבקר. – – את מה נבקר? אַה, כן: את האופירה? איזו אופירה? מי אופירה ומה אופירה? –

לא! – זוהי אכזריות שאין למטה הימנה. לבא ולהתעלל בכבשת הרש?

וכבשת־הרש זו לא באה בכלל להשתפך בזמירות של חגיגות ואופירות. כבשת־הרש זו באה לאכל. רעבה היא וחפצה לאכל. לאכול קוטליט שמן פשוט. ולשתות. לא מי־נחל, אלא פשוט, כראוי לכבשה עלובה, לשתות כוס בירה.

והיהודים, הקהל העברי, רחמנים בני רחמנים, באו ונתנו לה לכבשה לאכל. ולשתות. הקהל מלא את הארמון הנהדר והכבשה מלאה את כרסה קצת. והכל על מכונו בשלום.

– ז –    🔗

דימון ואביגיני אוניגין: שני האלילים של הגמנסיה הרוסית. וטטיאנה: מלכת־הגמנסיה היפה. ואנחנו – היינו כלנו לגמנסאים וגמנסאיות. ישבנו שם בין הספות, בשתיקה, בנמוס והקשבנו את כל הגה פיו של הדימון הנורא ואת כל צערו הנצחי של אובגיני אוניגין ושל לנסקי ואת כאבה הרך של טטיאנה. ישבנו – וכל ארצנו היתה בשבילנו לגימנסיה אחת גדולה. לגימנסיה עברית. ופתאום הרגשנו דבר נורא: הדימון משתבש בלשונו העברית. האדון המורה לא הרגיש בדבר ולא נזף בו. ואובגיני אוניגין גם כן. ולינסקי גם כן. אויה! משתבשים, מדברים בשבושים גסים והאדון המורה אינו שומע ואינו מתקן להם – וחפצנו לצעוק ולתקן להם! – לא, חלילה. בגימנסיה אינם צועקים. הדימון – לו מותר לצעוק. וגם לאוניגין מותר. לכלם מותר. להם מותר. אך לנו לא. אנחנו צריכים לשבת בשתיקה, בנמוס³, ככתוב. הם צועקים – ואנחנו נשב ונשתוק. הס.

– ח –    🔗

– אדוני המורה: מתי נעבור אל המחלקה השניה? אדוני המורה: שם בחוץ שכחו לצלצל. חפצים אנחנו לצאת – –