עוד טרם באנו לתל־אביב – וכבר המו אזנינו מרעש הריקלמות: “מפורסם” חבר לאופירה הרוסית, חבר לאופירה איטלקית, פינומין ועוד מלים שלשוננו המודרנית עשירה בהם.

עד כמה מן האמת בדברים הללו – אינני יודע. סוף־סוף ישנם מפורסמים רבים בעולם, שאין אני מחויב לדעת אותם. ולא רק אני, אלא רבים כמוני אינם מחויבים. זה לא חשוב.

אבל חשוב כאן ענין אחר לגמרי:

באחד הנשפים זכיתי גם אני וגם רבים עמדי לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, לקחתי לי מקום הגון במקצת, לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, משום שהפרוגרמה היתה עשירה. עשרים גרוש ויותר – זהו הון קטן בשביל סופר עברי. אלא שהפרוגרמה היתה עשירה. אַאידה, יהודיה, ליאונקולה, בוהימה ועוד ועוד ועוד. יקחם אופל את העשרים גרוש ויותר! לא נאכל יום אחד קוטלטים! אבל נשמע את הפרוגרמה העשירה. מפי מפורסם. מפי ליאון פרנץ.

וליאון פרנץ הופיע על הבמה. ליאון פרנץ הופיע לאו דוקא כמו מפורסם. לאו דוקא כמו פינומין. לאו דוקא כאמן גדול. לא. אדרבה. הופעתו היתה דוקא גסה במקצת. ואוּלגַרית במקצת. מוקיונית במקצת. לא רצינית במקצת.

גם זה לא חשוב.

האמן האמיתי אינו מופיע כך. אבל – מותר לו להופיע כך. מותר. פרוגרמה עשירה אינה סובלת מזה הרבה. וקול עשיר גם כן לא.

וכאן מתחיל האסון.

הקול. לא בקרת חפץ אני בזה לתת. “הבקרת היא אוביקטיבית” – כך למדנו בבית הספר. ואני הנני להעיר בזה באופן סוביקטיבי לגמרי, שקולו של ליאון פרנץ אינו נעים בשבילי. לא. לא נעים. לא על אופן הזמרה אני מדבר, אלא על הקול. על הקול הבלתי נעים. משום שבשבילי לא זהו הקול הנעים, המנסר את האויר באוקטבים עליונים. בְצֵה עליונה שלישית או אפילו עשירית. לא. בשבילי הצֵה העליונה העשרים אינה עלולה להמתיק את הקול הבלתי מתוק.

וגם זה הייתי מוחל לו. ליאון פרנץ אינו עלמה צרפתית יפה – אבל גם הוא אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. צריך הוא לתת מה שיש לו, כלומר מה שהבטיח. והוא לא הבטיח לתת לנו קול נעים. אבל הבטיח לנו לתת פרוגרמה עשירה. ואולם מה תאמרו על זה – שלא נתן לנו אפילו מה שהבטיח? מה תאמרו על זה, שליאון פרנץ אחרי שגבה את הכסף מאת הקהל הגדול – התעשת פתאם ונִסֵר לנו חזנות מאת קוַרטין ומאת חזן אחר ואחר כך יצא ואמר:

– אִיך אִיזְוִינַיֶה מִיך פַאר פּוּבְלִיקֶה, דֶר גוֹלוֹס אִיז מִיר נִיט אִין פוֹרְיַאדקה הַיְנט – אַנְאַנְדֶרְסְמוֹל פוֹזַ’אלוֹסְטֶא! –

לא, הזמר המפורסם. כך אינם עושים אצלנו. אפילו אצלנו אינם עושים כך. אינם גובים את מחיר הכרטיסים בשביל לְאִיזְוִינַיֶנְזִיך פּוֹזַ’אלוֹיֶסְטֶה! – ואם הקול אינו כפוֹריאדקא – אז מודיעים להקהל הנכבד – שהכרטיסים נשארים בכחם להנשף הבא. כן־כן: כך עושים מזמרים הגונים ומחונכים. לי, כשאני לעצמי – די היה מה שקבלתי. די והותר. אך הלא היו שם גם כאלה, שנהנו מקולו של פרנץ. שהוציאו מכיסם עשרים גרוש ויותר וחפצו לקבל תמורתם דבר מה; פרוגרמה עשירה; כמו שהבטיח. ומזמר עברי בארץ ישראל צריך שיהא חס על ממונם של ישראל. ועל כבוד עצמו גם כן. לכל הפחות כשם שחס הוא על קולו. לכל הפחות.

_________

הערה: מר ליאון פרנץ עשה מעשה זה שתי פעמים בתל־אביב וחזר על מעשה זה גם בירושלם.