רקע
אביגדור המאירי
מִשְׂרַד הַקֶּרֶן הַקַּיֶמֶת בְּתֵל־אָבִיב, וְהִתְפַּתְּחוּת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

הָאָמָנוּת בְּיִשְׂרָאֵל .

חברי המשרד של “הקרן הקימת לישראל” בתל־אביב, ישבו ודנו על סך־הכל של עבודתם לטובת התחיה. חברי המשרד עשו דין וחשבון כללי ולאחר שהוברר הדבר, שמשרד זה הוא אחד המשרדים היחידים, המצטיין בכעין־סדר ועבודה של מסירות נפש קצת – החליטו פה אחד, שאי אפשר שימשך כך הלאה. אי אפשר. מוסד עברי אסור לו לעבוד בלי דפיציטים ובְלַמאז’ים. ואם לא דפיציטים כספיים – הרי לכל הפחות בלמאז’ים רוחניים. – ולמטרה זו הוחלט לעסוק קצת באמנות. ראשית עבודתם היתה – – לתת פקודה חמורה לחברי התאטרון העברי בת"א, שבמשך שבועים לא יעיזו להופיע על הבימה חלילה. בלי כל ערעור. בדיקטטורה מקיוב או מברדיצ’ב. – לא שהתאטרון ישתתף בנשפי הקרן הקימת ויעזר להם. אלא, שלא יופיע כלל. שיחנק לשבועים. הגאון פרנץ יקבל עשרים פונט בעד התנדבותו לקרן הקימת. הוא כן. הוא פינומין. הוא ינדב סקנדלים ביד רחבה. והתאטרון העברי – אליו צריכים להתיחס כמו אל חנות של שנוררים. כמו שמתיחסים אליו, אל התאטרון, כל המוסדות שלנו. למסור אותו בידי האדון ברבס, פשוט את עורו במסים, שחבריו לא ירויחו חלילה בנשף אחד יותר מפונט. – כן, משרד הקרן הקימת הוא גם כן מוסד של תחיה. ומוסדות התחיה שלנו תעודתם להמית. כך מקובלנו.

אחר כך התחילו חברי הקרן הקימת להמציא כשרונות חדשים בעולם האמנות. כשרונות המוכשרים להכניס “תוֹן חדש” בחיינו הנשפיים־הפינומיים־החזניים־הצרחניים. תון חדש של כשרון חדש. הכשרון החדש האחד היה המדקלם המפורסם בכל פנות משרד הקרן הקימת בתל־אביב האדון בַבקוֹף. המדקלם הפינומין הופיע על הבימה בתור “שְלַגֶר”, בתור “סיומי מילתא”, בתור “שלהי דקיטא”. הופיע ונתן תון חדש. תון חדש נתן. אל אלהים! איזה תון! איזה תון! בּריתון! מונותון! קיתון! – תון זה השאיר רושם עז בתוף־האזנים של הקהל. רופאי האזנים נדבו לקה“ק מעשר מהכנסותיהם שבאו להם ע”י נשף זה.

האמן השני הוא הארטיסטן הבלתי־מפורסם בכל העולם, הבוכהלטר־בכפלים, הדירקטור המשולש, המכונן־לכתיבה־המרובע וה – – הכפול־שמונה: האדון חזן. מי שלא יודע את האדון חזן – יקרא את המודעות שלו וידע. פינומין. האדון חזן אינו אמנם חדש אצלנו בשדה האמנות הבימתית. חלילה. הוא כבר קלקל לו להתאטרון העברי נשפים אחדים והקדיח את תבשילם באופן גאוני. ובהצטינותו זו קבל מאת הקהל את השם “דוּבִינָא”! (בול־עץ! בלע"ז) ביחד עם סימן הקריאה. אמת, מר חזן אינו מופיע על הבימה אלא מתוך שעמום. בכדי לשעמם את הקהל. אלא שאפילו בזה אינו מצליח, נֶבֶּךְ. הקהל לא השתעמם כלל. הקהל חרק בשיניו, צעק: “דובינא!” ויצא בשן ועין תוך כדי משחקו של מר חזן. ורופאי השנים נדבו לה לקה“ק חלק מהכנסותיהם, שבאו להם ע”י משחקו של הבוכהלטר הכפול־שמונה.

זהו ראשית עבודתו של משרד הקה"ק בתל אביב על שדה האמנות ואם ימשיך ככה – אחריתו תשנה מאד. דרך צלחה!

*

המלצות קוראים
תגיות