המוסד האמנותי־המוסרי־התרבותי היחידי בתל־אביב העירה העברית הראשונה, שכל מוסדותינו הלאומיים מתיחסים אליו בכבוד ובחבה ותומכים בו באמת בלי מחשבה זרה ובמסירות חומרית ורוחנית, שראויה להכריז עליה בכל תפוצות הגולה – הוא התיאטרון העברי הטהור, הנוסד על יסודות אידיאליים־מוסריים טהורים ושאין לו בעולמו אלא מוסר היהדות העליונה, שעל מזבחה הוא מקריב את כל הכנסותיו החומריות בחרף נפש – – – הסינמטוגרף “עדן”. בעליו של תיאטרון רומנטי־לאומי זה הם האדונים בַרַבַס וסטֶנגרי או בקיצור: האדון – אברבנאל. אין ברצוננו כאן לתת סקירה רחבה על מפעלותיו הרמות של תיאטרון זה ועל השפעתו הבלתי־אמצעית על הקהל העברי בכלל ועל בני הנעורים בפרט. דבר זה טעון זמן רב. זמן רב ונפש יפה ובעלת קיבה נוראה, היכולה לעכל חזיר־הבר חי עם טלפיו ועם זִיפוֹ־הדוקר בבת־אחת. דבר זה טעון קיבה מיסודו של בּרבּס בעצמו, אותה הקיבה האוכלת את ה“תאטרון העברי בא”י" העלוב עם כל הכנסותיו ועם כל אפשריותיו כאחת. ולפיכך נניח את זה לזמן אחר. נשאַל לנו את קיבתו של האדון בַּרַבַּס בעד סך קטן של עשרים פונט לערב – בעד סכום מצער כזה הוא ישאיל לנו גם את קיבתו הרעננה – ואז נעריך את השפעתו העדינה על טעם הקהל העברי בתל־אביב. לעת עתה די לנו להזכיר שני דברים משמחים. האחד: שהקהל בתל־אביב העומד תחת השפעת טעמו של האדום בַרבַס התבגר תהלה לאל כל כך, עד שבשום אופן אינו יכול כבר לשבת במנוחה ולראות ולשמוע למשל את סמרטוטיו של איזה היירמנס או איבסן, המכונים בשם דרמות ואינם מגיעים עד לקרסוליו של דרמאותיו האוסטרליות הענקיות, והמזעזעות והנפלאות וההסטוריות וההיסתֵיריות של האדון ברבס. כן, קהלנו אינו יכול לשבת ולשמוע למשל את חברי התיאטרון העברי, למשל את ברנשטין־כהן, לֶלצ’וּק, קוּטָּאִי ובן־ימיני שאינם לא ענקיים ולא אוסטרליים ולא מזעזעים ולא היסתֵיריים ולא כלום. ואם בשעת משחקם של האדונים בַרַבַס וסטינגרי, בתוך כדי ממשחקם הנפלא אפשר לפצוח זרעונים, לדבר ולצחק, להחליף מושבים ולצפצף צפצוף של חבה – הרי בתוך כּדי משחקם של חברי התיאטרון העברי על אחת כמה וכמה. עם גלותי אנחנו היהודים, עם של שעבּוּד ארוך וקשה – והאדון ברבס קרא לנו סוף כל סוף לדרור. חופש! חופש רבּותי ודרור! העיקר החופש והדרור! והפונטים היקרים! יש לנו כאן עסק עם עובדה היסטורית, רבותי. חופש. סלַאבּוֹדע! –

זוהי ההשפעה האחת.

והשניה היא – החנוך הטבעי לילדים.

אתם אינכם יודעים מה זאת חינוך טבעי? האדון בַרַבַס יודע מה זאת. חנוך טבעי הוא חנוך המוציא את ילדינו המסכנים מתחת עוּלָם שבבתי־הספר ומתחת סבלות הוריהם הארורים ומכניס אותם אל תחת כנפיו של האדונים בַרַבַס וסטנגרי. כנפים הללו נמצאים באיזה מרתף בנוה־צדק, תחת איזה חורבה נושנה, במרתף זה מסתתרים הילדים המבקרים את תיאטרון החנוך של האדון בַרַבַס, מסתתרים שמה כנופיות כנופיות, שלשה־ארבעה במספר, ימים ולילות אחדים וההורים – ההורים יוצאים בחפושים ויללות וידיהם על ראשיהם. תשאלו: ממה חיים הילדים תלמידי סטנגרי שם במרתף? אל תשאלוּ. לכו אל התאטרון “עדן” ותראו. ממה שחי האדון סטנגרי בעצמו: מגנבות, ומכל הבא בידם. הלא זה הוא “הכפתור ופרח” שבדבר! לגנוב ולחיות במרתף. מרתף זה נקרא בשם ספרותי טהור: “אַרְמוֹן הַנִּבְזוּת הַנִּצַחַת”. ארמון סטנגרי השודד הנפלא באלפים מֶטר! גונבים חצי פונט מכיס ההורים וגונבים מכשירים אחדים, כגון סכין־המטבח (זוהי “החרב האוסטלית”), חתול הבית (זהו “הנמר הבנגלי”), כלב קטן (זהו “סוס־הפלאות”), קדירה עם כפות אחדות (זהו “מטבח הכשוף”), וגם תכשיטים מאת אמא (השודד סטנגרי אינו שודד פשוט מדלת העם חלילה, הוא “חנוך הגימנסיה מבני האצילים”) ועוד דברים הרבה והרבה כאלה וגונבים גם לחם ותפוחי־אדמה וגפרורים וחוט של ברזל, ואקדוח וכדורים בקיצור כל אותם הדברים הנראים בתיאטרונו של האדון ברבס – וכך חיים במרתף החוּרבה חיי השודד סטנגרי ימים אחדים.

וכל זה בהסכמתו של – – – ועד תל־אביב.

ועד תל־אביב יש לו ועדת־בקרת וּועד בקרת זו יש לה זכות להתיר או לאסור על האדון ברבס ל“הציג” דרמה זו או אחרת ומכיון שיש לה זכות לאסור, הרי משתמשת היא בזכותה זו – ומתרת את הכל. ובלבד שהאדון ברבס לא יגוע ברעב חלילה.

תאמרו: מה המריצני לספר את כל אלה? לא לכם אני מספר את זה – אלא לשנים מאנשי שלומינו: לה' יש"י אדלר ולהאדון בּרכּוּז. להם אני מספר עובדות אלה על דבר הקהל התיאטרוני שלנו ועל דבר הילדים מנוה־צדק, שנעשו לתלמידיו של סטנגרי בבית־ספרו של ברבס. הילדים עם “מטבח הכשוף”, עם “האפַרַט התילפוני הנסתר עם היד השחורה” ועם “הלב השותת דם”. – והלב השותת דם – הוא לב ההורים.

ולמה שאני מתכון בעיקר הוא – “הסינסציה הכי אחרונה” של האדון בַרַבַס: ה“חלום”. חלום זה הוא המכסימום של קולטורה עברית בארץ־ישראל, זהו מרכז רוחני, שאפשר להפשר להחנק ממנו, זהו מרכז רֵיחָני נורא. זהו חלומו של האדון בַרַבַס. על חלום זה באמת לא חלמנו בגולה. חלום זה נתהוה בצרפת הנאורה האפפיורית, בצרפת: “בתו הבכירה של הקתוליציסמוס”. רק בת בכירה של הקתוליציסמוס יכלה לחלום חלומות כאלה. לוקחים רומן נהדר של זוֹלא, מסרסים אותו עד כדי בחילה, מהפכים את הלעג שלו לגעל ויוצא ממנו, שמרכז כל החים וכל היקום הוא הבישוף הקדוש, הבישוף הטוב, הבישוף העדין, לו כורעים ברך, לו נושקים ידים, לו אוכלים ושותים ולו נברא כל העולם ביחד עם אלהים חיים! ובישוף זה – הוא מחיה מתים. כן־כן: מחיה מתים ממש! עין־בעין. הא לכם תחית המתים על ידי בישוף. בארץ־ישראל. –

לא, רבותי הצנזורים בישראל: תחית המתים הוא באמת מן התורה לפי הרמב“ם ז”ל – אבל לא על ידי האדונים הבישוף ובַרַבַס! – על ידי הרב הגאון דיסקין וזוננפלד – מהיכא תּיתא! אבל על ידי בישוף לא ולא! – הבישוף איננו חבר עדיין באגודת ישראל! –