האפיפיורים הם, כידוע, ממלאי מקומו של ישוע בן יוסף הנביא מנצרת פה עלי אדמות ובתור ממלאי מקומו עליהם ללכת בדרכיו לשמור את מצוותיו ומעשיו הטובים. להטיף לאהבה, לשאת את מכאובי בני־האדם ולטהר אותם מחטאם.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד היתה אחרת. אחרת לגמרי. בא הגראף פון־סנני, הוא האפיפיור הנעלה והצדיק התמים אינוצט השלישי ויסד את “מלכות רומי” בשם היהודי ישוע הנביא מנצרת, ולאות הערצה למשיחו – הכתיר את אחיו היהודים ב“כתם הצהוב”. ומאז היה הוד קדושתו הואטיקאן למלכותא דארעא. ומלכותא דלתתא, כידוע, בתור מלכות, מלחמות יש לה, מלחמות וחזיות וחיילים, וגינירלים וגם דיפלומטים. –

ממש כמו שהטיף לזה ישוע בן יוסף הנביא מנצרת על הר הזיתים.

ומלחמה זו, כידוע, ערוכה לא נגד הרומים. ולא נגד האפסים, וגם לא נגד התסלוניקים אלא נגדנו. ומלחמה זו מלאה שנאה. שנאת מות. כידוע, דיפלומציה. –

ועכשו: האדמורים.

האדמורים הם, כידוע, חסידים ואנשי מעשה. האדמורים הם תלמידיהם של הבעש“ט ושל האר”י ז“ל. ובתור תלמידי הבעש”ט והאר"י עליהם ללכת בדרכיהם ולעשות את מעשיהם הטובים, להתיחד עם אלהים, להסתפק במועט, להתפלל באתערותא דלעילא, לסבול את צער גלות השכינה ולחפוץ בגאולה שלמה.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד התרוננו האדמורים משנתם ומתפלתם ונסעו הנה ארצה ישראל, אל הציוניסטען ר"ל.

מילא בזה אין כל חטא. גם האר“י ז”ל נסע הנה וגם הבעש“ט ז”ל רצה לנסע הנה בכל נפשו ומאודו אלא שלא נסתעייא מילתא.

אלא שהאדמורים נסעו הנה “לעשות שלום”. מילא גם זה דבר יפה ומועיל בעצם. האדמורים, אמת, אינם חביבים עלינו ביותר. והיה זמן, שהיתה מלחמה עזה בינינו, בין אדם מישראל אשר מן הישוב ובין האדמורים שליט“א. היה זמן, וספריו של ר' יצחק ערטער ושל ברנדשטטר וחבריהם היו לכל לעינים ואנחנו הרגשנו געל ובוז להאדמורים, ה”לוקחים קוויטלעך", עושים נסים ונפלאות ופותחים רחמי עקרות.

והאדמורים היו לנו לסמל החושך והמרמה.

אלא שבאו אחר כך אנשים כצוויפל כיהודא שטינברג, כברדיצבסקי ופרץ וצרפו צרופי ספרות מתוך החסידות, קלפו מתוכה את התוך ואת הקליפה זרקו לעזאזל.

ובינתים היתה החסידות לסמל הקדושה והמסתורין. ובינתים למדנו זכות גם על האדמורים עם הקויטלעך שלהם. ובינתים שכחנו לגמרי, שספרות לחוד ורביות וקויטלעך לחוד. שכחנו שקדושה לחוד ועקרות לחוד. ובינתים באה הכרזת בלפור ובכנפיה: הרבנות הראשית. ובינתים הציצו האדמורים בעין אחת, בעין רעה על כסא הרבנות הראשית וקנאו בו בכסא זה קנאת מות. ובינתים התעוררו האדמורים התמימים, עזבו את העקרות לרגע ונשאו עיניהם אל משרד הרבנות הראשית.

“למרבה המשרה על כסא דוד”.

ובינתים – מהומה נפלה עלינו: מהומת כבוד האדמורים שליטא, שבאו פתאוֹם לבדוק בציציותנו ולעשות פוליטיק ודיפלומטיה. והתחילו: קבלות פנים ובקורים וראיונות ואינטרויואים ופרוטוקולים והכל.

הכל כמו שכתוב בספר הזהר הקדוש.

ובינתים – עשו האדמורים שלום עם האפיפיורים שליטא:

– הם מסרו תזכיר לשליחו של האפיפיור, החשמן בורן, שבו הם מלשינים על העוסקים בישוב ארץ ישראל והאפיפיור שולח חוזרים אל פולניה ורכותיה, שיעכבו את היהודים לנסוע אל ארץ האבות.

אדמורים ואפיפיורים! –

לזה זכינו.

אתם משתוממים? – חכו קצת: בקרוב תקראו בכתבי העת של האדמורים, שהאדמור מגור והאפיפיור מרומא חבקו זה את זה ונשקו זה לזה ועיניהם זלגו דמעות. האפפיור הניח תפלין שמושא רבא והאדמור לבש את הצלב.

ואתם תשתוממו?

יען שכחתם בינתים, שהאדמורים הללו הם אותה הקליפה בעצם, שצווייפל, שטינברג, ברדיצבסקי ופרץ זרקו אותה לעזאזל.

הרב מגור והרב מסוקולוב.

מי אלה?

איזה ספרים או דעות נתן לנו הרב מגור חוץ מחצרו הגדולה, חצר נסיכים, החי על חשבון פרוטות ישראליות קדושות מזיעה ביחד עם אברכיו־חתניו ועם נשי־הארמון “הצנועות המהוללות” שכל ימי חייהן היא שורה ארוכה אחת של נבול־פה ונאפופים בצנעה –?

ובכלל, איזה ספר חשוב תורני יצא בתקופה האחרונה מתחת ידם של אותם “האדמורים הגאונים שליטא”, המלשינים על הציונות והמתנגדים לישוב ארץ ישראל? ואם יצא ספר כזה, הרי יצא דוקא מתחת ידי שני הרבנים הציונים: מידי הרב הישיש משה שמואל גלזנר ומידי הרב קוק, שכל אותה חברת קויטלעך, אפילו את שיחת החולים שלהם אינם מבינים!

ואנחנו נדהמנו פתאום להופעת האדמורים שליטא, המתנים אהבים עם “המלך הנאור”, עם החשמן בורן ושהדיגינראט ההולנדי הצהוב יוצק מי־נדה על ידיהם.

האיך זה טומטמנו במדה אשר כזו?

האדמורים והאפיפיורים שליטא.

הגיע הזמן להפיץ שוב פעם את הספר “מגלה טמירין”.

הגיע הזמן לכתוב רומן מחיי חצרות הרביים ומחיי נשי־האברכים שבחצרות הללו.

כי עוד מעט והחלוץ הרוצה לעלות לארצו יהיה מוכרח להחתים את הויזה שלו בידי האדמורים והאפיפיורים, והחלוצות תבודקנה על ידיהם אם כשרות הן לפי דיני מקואות.

ור' בנימין עומד וצועק: הבו גודל לאדמורים! –

הבו גודל גם ל' בנימין! –

*