רקע
אביגדור המאירי
בית פלסתר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

“בּית־הספר לאנרכיה” שלנו הולך ומתקדם באופן מצוין. במשך ארבע שנים קצרות קימה הממשלה שלנו את סיסמאתה האנגלית הידועה: היא שחררה את פראי־הערביים שחרור גמור. נפשם המדוּכאה תחת עול הטורקים, שלא נתנה להם אפילו לשדוד ולגנוב – משתובבת עכשו בכל פראותה היפה. ארץ הנביאים נעשתה למערת פריצים גלויה, שאפשר בה לנעוץ סכין לתוך בטן העוברים ושבים, אפשר לחמוס את הפרדה ולהתיז את ראש בעליה – ולשבת אחר כך במנוחה בבית־מרזח של נכבדי העם הנאור ולמוץ את הנרגילה בהנאה.

נעשינו ארץ יוצאת מן הכלל. כל הרוצה למות מיתה משונה אל יבקש אותה בשום מקום בכדור הארץ, לא באפריקה, לא באַסיה הרחוקה, לא בטהיטי ולא במעלה “התקוה הטובה”, אלא יבא ישר הנה. ואולם תיירי־העולם, שעברו ברגל את כל כדור הארץ – יותרוּ נא על ארץ הקדושה של שלש הדתות ושל ערש־האמונות ואחדות־אלהים אם רוצים הם להלל את אדני בחייהם.

זהו “הבית הלאומי” העברי.

בבית זה הכל מותר. מותר לעשות דיפלומטיה גבוהה עם כל הפרושים הידוּעים רק ליודעי־חן, מותר לכתוב שירים הולנדיים על משכב־זכר ולהפיץ שקרים אל תוך העולם הגדול והנאור בשם הדת והמוסר, מותר להרים את הגנב והרוצח הנאשם למדרגת מאשים ולשפוט את הנגזל למאסר עבודת פרך – הכל מותר ורק לא דבר אחד:

אסור אף רגע לחיות בּשלום עם שכנינו.

שם, בלב הממשלה הממונה, שם בלוֹנדון: – ממשלת פועלים, ופה־בירושלים: – מרותו החשאית של בּר־נש, אשר: – יען לא נתנו לו שלשת אלפים לירה “לא־יחרץ”, היה “לבא־כח עמו” העושה בקורים אצל הנציב העליון ליהודה.

– את מי להאשים?

הוי, לגמרי אחת היא, את מי להאשים.

כבר נמאס לנו להאשים את הנציב העליון, שהריטשמונדים מתעכנים סביבו כפתני־סתר ועושים את מעשיהם בגלוי, לעין כּל ולאזן כל.

ריטשמונדים אלה: – מידלית זהב להם! הם אשר למדו את תלמידיהם לצעוק “תפשו את הרוצח!” אחרי תקעם את הסכין בבטננו.

ומדוע לא? מי מוחה בּדבר? למחות יכל רק עם, לאום, או לכל הפחות חברה בריאה ומוצקה, המרגישה את עצמה נקיה בצדקה. עם כזה אינו בא אפילו לידי מחאות. מונע הוא את העלבונות עוד בטרם באים עליו. ואולם – אנחנו?

אנחנו? – שכל “מנהיגינו” חיים על חשבון השנוררות פה בארץ ואנשים, שעבודתם שוה פרוטה – עושים העויות של מיניסטרים רק בכדי לחפות על משכרתם ולהצדיקה?

* * *

אנחנו! – שחוסר־כשרוננו הולך ונעשה לראוה אפילו בעיני שונאי ישראל, שכל ימי חייהם חשדו אותנו בגאוניות? –

אנחנו? – שבמקום לשמור על קדושת פוֹעלינו־חלוצינו ועל בריאוֹתם ושריריהם ולבנות את המולדת העברית, מולדת הנביאים, היינו לעם “שׁומרי־שבת” ומלוי ברבית אפילו בלי התר־עסקא? –

האנחנו נהיה מוחים נגד העול מבחוץ?

אנחנו – יהודי מה־יפּית במהדרה יזונית חדשה, בּמהדורה אתליטית – אנחנוּ נתבע זכויות לאומיות הסטוריות? –

אלפים שנות צער סבלנו ונשאנו את הסבל בשם התקוה הגדולה והקדושה בּשם הגאולה – ולא יכלוּ לנו. והנה מצאו שונאינו את עקב־אכילס שלנו – ונצחו אותנו: "גאלו: אותנו, עשו את קדשי כל קדשינו, את הבית הלאומי פלסתר.

הצינונו כלי ריק – ונצחונו.

לנצח.

בן הדסה

*

המלצות קוראים
תגיות