בחוברת השמינית של “הלב החדש” אנחנו מוציאים אותו מרשות היחיד שלו.

“הלב החדש” איננו “עתון”. עתונים יש לנו יותר מדי צרכנו ויכלתנו. “הלב החדש” הוא בית־קבול לכל אתם התלוּנות, שאין להן מקום בעתונותנו “העדינה”, שמתוך “אֶאוּפוֹנִיָה”, מתוך “טהרת הלשון” כביכל מתקנת היא את הלב, המתפרץ בכאבו לכל הנעשה בחברתנו “העדינה”.

וש“הלב החדש” יהיה לבית־קבול אמתי לכל צערנו ופרכוסנו פה בארץ – זה תלוי בהשתתפות הקהל, הרחוב: הקורא עצמו.

אין “בלב החדש” התנגדות פרינציפיונית לשום אישיות – אך במעשים מגונים ובחסר כשרון נלחם בכל כחותנו. –

עזרו לנו. –

(אל אלפי התירים)

וכי תבאו אל הארץ, ארץ הקדושה, אשר נתן אדני לעמו הנבחר, לתור אותה ולראות בטובה – וזכרתם, כי על אדמת הנביאים רגלכם עומדת. היא האדמה, אשר אהבת האדם צומחת מעפריה ועל סלעיה חתת אלהי יעקב. וזכרתם את נביאי העם, אשר גלויי עינים קודרים התהלכו, וינבאו נוראות ונפלאות על גוי ועל אדם יחד. ואת נביא הנביאים תזכרו, את ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלם וְאַחַר נִשָא חזונו בפי בן=האדם הוא ישּוע בן יוסף מנצרת אשר אמר לגאול את כל יושבי תבל ולטהרם מעונם אשר לא יטהר. וראיתם את רחובות ירושלם הבנויה לתלפיות והנה הם נושאים את שמות הגבורים אנשי השם מעולם עלי מצחם. ואמרתם בלבבכם ואיה הרחוב אשר שם ישעיהו מתנוסס עליו לתפארת? והתשוטטנה עיניכם לכל עבר לתור אחרי שם נביא הנביאים, השוכן בלבב כל גוי ואמונה והנשא על שפת כל אום ורגליכם תכשלנה באבני ירושלם לחפש אחרי רחוב ישעיהו. ובדקתם את רחובות ירושלם העתיקה והקדושה ולא תמצאוהו. ויצאתם החוצה אל העיר החדשה וראיתם את הרחובות הרחבים וראיתם שם את רחוב המלך ג’ורג' תכון מצותו ואת רחוב־טנקריד אשר קִדֵש בחרבו את שם משיחו ואת רחוב־שולימן, אשר הדביר עמים תחתיו ואת רחוב לואיס הקדוש ואת רחובות בני אדם אשר את שמעם לא שמעתם מעולם. ואת רחוב ישעיהו תבקשו לשוא ולא תמצאוהו. אז תעזבו את רחוֹבות הפאר וסרתם והלכתם אל מבא צר ואפל, אשר יפרד מדרך המלך המובילה יפו, ויפרוש לו הצדה. והמבא הצר מלא סחי ומאוס, אשר לא יבקרהו משתין בקיר – וידעתם כי זה הוא רחוב ישעיהו.

וכי תשאלו, מי זה אשר עשה את התועבה הזאת למען הללו את שם ישעיהו בן אמוץ?

וידעתם כי חברת “פרו־דזשירוזאלם” היא.

*

“בּית־הספר לאנרכיה” שלנו הולך ומתקדם באופן מצוין. במשך ארבע שנים קצרות קימה הממשלה שלנו את סיסמאתה האנגלית הידועה: היא שחררה את פראי־הערביים שחרור גמור. נפשם המדוּכאה תחת עול הטורקים, שלא נתנה להם אפילו לשדוד ולגנוב – משתובבת עכשו בכל פראותה היפה. ארץ הנביאים נעשתה למערת פריצים גלויה, שאפשר בה לנעוץ סכין לתוך בטן העוברים ושבים, אפשר לחמוס את הפרדה ולהתיז את ראש בעליה – ולשבת אחר כך במנוחה בבית־מרזח של נכבדי העם הנאור ולמוץ את הנרגילה בהנאה.

נעשינו ארץ יוצאת מן הכלל. כל הרוצה למות מיתה משונה אל יבקש אותה בשום מקום בכדור הארץ, לא באפריקה, לא באַסיה הרחוקה, לא בטהיטי ולא במעלה “התקוה הטובה”, אלא יבא ישר הנה. ואולם תיירי־העולם, שעברו ברגל את כל כדור הארץ – יותרוּ נא על ארץ הקדושה של שלש הדתות ושל ערש־האמונות ואחדות־אלהים אם רוצים הם להלל את אדני בחייהם.

זהו “הבית הלאומי” העברי.

בבית זה הכל מותר. מותר לעשות דיפלומטיה גבוהה עם כל הפרושים הידוּעים רק ליודעי־חן, מותר לכתוב שירים הולנדיים על משכב־זכר ולהפיץ שקרים אל תוך העולם הגדול והנאור בשם הדת והמוסר, מותר להרים את הגנב והרוצח הנאשם למדרגת מאשים ולשפוט את הנגזל למאסר עבודת פרך – הכל מותר ורק לא דבר אחד:

– אסור אף רגע לחיות בּשלום עם שכנינו.

שם, בלב הממשלה הממונה, שם בלוֹנדון: – ממשלת פועלים, ופה־בירושלים: – מרותו החשאית של בּר־נש, אשר: – יען לא נתנו לו שלשת אלפים לירה “לא־יחרץ”, היה “לבא־כח עמו” העושה בקורים אצל הנציב העליון ליהודה.

– את מי להאשים?

הוי, לגמרי אחת היא, את מי להאשים.

כבר נמאס לנו להאשים את הנציב העליון, שהריטשמונדים מתעכנים סביבו כפתני־סתר ועושים את מעשיהם בגלוי, לעין כּל ולאזן כל.

ריטשמונדים אלה: – מידלית זהב להם! הם אשר למדו את תלמידיהם לצעוק “תפשו את הרוצח!” אחרי תקעם את הסכין בבטננו.

ומדוע לא? מי מוחה בּדבר? למחות יכל רק עם, לאום, או לכל הפחות חברה בריאה ומוצקה, המרגישה את עצמה נקיה בצדקה. עם כזה אינו בא אפילו לידי מחאות. מונע הוא את העלבונות עוד בטרם באים עליו. ואולם – אנחנו?

אנחנו? – שכל “מנהיגינו” חיים על חשבון השנוררות פה בארץ ואנשים, שעבודתם שוה פרוטה – עושים העויות של מיניסטרים רק בכדי לחפות על משכרתם ולהצדיקה?

* * *

אנחנו! – שחוסר־כשרוננו הולך ונעשה לראוה אפילו בעיני שונאי ישראל, שכל ימי חייהם חשדו אותנו בגאוניות? –

אנחנו? – שבמקום לשמור על קדושת פוֹעלינו־חלוצינו ועל בריאוֹתם ושריריהם ולבנות את המולדת העברית, מולדת הנביאים, היינו לעם “שׁומרי־שבת” ומלוי ברבית אפילו בלי התר־עסקא? –

האנחנו נהיה מוחים נגד העול מבחוץ?

אנחנו – יהודי מה־יפּית במהדרה יזונית חדשה, בּמהדורה אתליטית – אנחנוּ נתבע זכויות לאומיות הסטוריות? –

אלפים שנות צער סבלנו ונשאנו את הסבל בשם התקוה הגדולה והקדושה בּשם הגאולה – ולא יכלוּ לנו. והנה מצאו שונאינו את עקב־אכילס שלנו – ונצחו אותנו: “גאלו” אותנו, עשו את קדשי כל קדשינו, את הבית הלאומי פלסתר.

הצינונו כלי ריק – ונצחונו.

לנצח.

בן הדסה

*

האפיפיורים הם, כידוע, ממלאי מקומו של ישוע בן יוסף הנביא מנצרת פה עלי אדמות ובתור ממלאי מקומו עליהם ללכת בדרכיו לשמור את מצוותיו ומעשיו הטובים. להטיף לאהבה, לשאת את מכאובי בני־האדם ולטהר אותם מחטאם.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד היתה אחרת. אחרת לגמרי. בא הגראף פון־סנני, הוא האפיפיור הנעלה והצדיק התמים אינוצט השלישי ויסד את “מלכות רומי” בשם היהודי ישוע הנביא מנצרת, ולאות הערצה למשיחו – הכתיר את אחיו היהודים ב“כתם הצהוב”. ומאז היה הוד קדושתו הואטיקאן למלכותא דארעא. ומלכותא דלתתא, כידוע, בתור מלכות, מלחמות יש לה, מלחמות וחזיות וחיילים, וגינירלים וגם דיפלומטים. –

ממש כמו שהטיף לזה ישוע בן יוסף הנביא מנצרת על הר הזיתים.

ומלחמה זו, כידוע, ערוכה לא נגד הרומים. ולא נגד האפסים, וגם לא נגד התסלוניקים אלא נגדנו. ומלחמה זו מלאה שנאה. שנאת מות. כידוע, דיפלומציה. –

ועכשו: האדמורים.

האדמורים הם, כידוע, חסידים ואנשי מעשה. האדמורים הם תלמידיהם של הבעש“ט ושל האר”י ז“ל. ובתור תלמידי הבעש”ט והאר"י עליהם ללכת בדרכיהם ולעשות את מעשיהם הטובים, להתיחד עם אלהים, להסתפק במועט, להתפלל באתערותא דלעילא, לסבול את צער גלות השכינה ולחפוץ בגאולה שלמה.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד התרוננו האדמורים משנתם ומתפלתם ונסעו הנה ארצה ישראל, אל הציוניסטען ר"ל.

מילא בזה אין כל חטא. גם האר“י ז”ל נסע הנה וגם הבעש“ט ז”ל רצה לנסע הנה בכל נפשו ומאודו אלא שלא נסתעייא מילתא.

אלא שהאדמורים נסעו הנה “לעשות שלום”. מילא גם זה דבר יפה ומועיל בעצם. האדמורים, אמת, אינם חביבים עלינו ביותר. והיה זמן, שהיתה מלחמה עזה בינינו, בין אדם מישראל אשר מן הישוב ובין האדמורים שליט“א. היה זמן, וספריו של ר' יצחק ערטער ושל ברנדשטטר וחבריהם היו לכל לעינים ואנחנו הרגשנו געל ובוז להאדמורים, ה”לוקחים קוויטלעך", עושים נסים ונפלאות ופותחים רחמי עקרות.

והאדמורים היו לנו לסמל החושך והמרמה.

אלא שבאו אחר כך אנשים כצוויפל כיהודא שטינברג, כברדיצבסקי ופרץ וצרפו צרופי ספרות מתוך החסידות, קלפו מתוכה את התוך ואת הקליפה זרקו לעזאזל.

ובינתים היתה החסידות לסמל הקדושה והמסתורין. ובינתים למדנו זכות גם על האדמורים עם הקויטלעך שלהם. ובינתים שכחנו לגמרי, שספרות לחוד ורביות וקויטלעך לחוד. שכחנו שקדושה לחוד ועקרות לחוד. ובינתים באה הכרזת בלפור ובכנפיה: הרבנות הראשית. ובינתים הציצו האדמורים בעין אחת, בעין רעה על כסא הרבנות הראשית וקנאו בו בכסא זה קנאת מות. ובינתים התעוררו האדמורים התמימים, עזבו את העקרות לרגע ונשאו עיניהם אל משרד הרבנות הראשית.

“למרבה המשרה על כסא דוד”.

ובינתים – מהומה נפלה עלינו: מהומת כבוד האדמורים שליטא, שבאו פתאוֹם לבדוק בציציותנו ולעשות פוליטיק ודיפלומטיה. והתחילו: קבלות פנים ובקורים וראיונות ואינטרויואים ופרוטוקולים והכל.

הכל כמו שכתוב בספר הזהר הקדוש.

ובינתים – עשו האדמורים שלום עם האפיפיורים שליטא:

– הם מסרו תזכיר לשליחו של האפיפיור, החשמן בורן, שבו הם מלשינים על העוסקים בישוב ארץ ישראל והאפיפיור שולח חוזרים אל פולניה ורכותיה, שיעכבו את היהודים לנסוע אל ארץ האבות.

אדמורים ואפיפיורים! –

לזה זכינו.

אתם משתוממים? – חכו קצת: בקרוב תקראו בכתבי העת של האדמורים, שהאדמור מגור והאפיפיור מרומא חבקו זה את זה ונשקו זה לזה ועיניהם זלגו דמעות. האפפיור הניח תפלין שמושא רבא והאדמור לבש את הצלב.

ואתם תשתוממו?

יען שכחתם בינתים, שהאדמורים הללו הם אותה הקליפה בעצם, שצווייפל, שטינברג, ברדיצבסקי ופרץ זרקו אותה לעזאזל.

הרב מגור והרב מסוקולוב.

מי אלה?

איזה ספרים או דעות נתן לנו הרב מגור חוץ מחצרו הגדולה, חצר נסיכים, החי על חשבון פרוטות ישראליות קדושות מזיעה ביחד עם אברכיו־חתניו ועם נשי־הארמון “הצנועות המהוללות” שכל ימי חייהן היא שורה ארוכה אחת של נבול־פה ונאפופים בצנעה –?

ובכלל, איזה ספר חשוב תורני יצא בתקופה האחרונה מתחת ידם של אותם “האדמורים הגאונים שליטא”, המלשינים על הציונות והמתנגדים לישוב ארץ ישראל? ואם יצא ספר כזה, הרי יצא דוקא מתחת ידי שני הרבנים הציונים: מידי הרב הישיש משה שמואל גלזנר ומידי הרב קוק, שכל אותה חברת קויטלעך, אפילו את שיחת החולים שלהם אינם מבינים!

ואנחנו נדהמנו פתאום להופעת האדמורים שליטא, המתנים אהבים עם “המלך הנאור”, עם החשמן בורן ושהדיגינראט ההולנדי הצהוב יוצק מי־נדה על ידיהם.

האיך זה טומטמנו במדה אשר כזו?

האדמורים והאפיפיורים שליטא.

הגיע הזמן להפיץ שוב פעם את הספר “מגלה טמירין”.

הגיע הזמן לכתוב רומן מחיי חצרות הרביים ומחיי נשי־האברכים שבחצרות הללו.

כי עוד מעט והחלוץ הרוצה לעלות לארצו יהיה מוכרח להחתים את הויזה שלו בידי האדמורים והאפיפיורים, והחלוצות תבודקנה על ידיהם אם כשרות הן לפי דיני מקואות.

ור' בנימין עומד וצועק: הבו גודל לאדמורים! –

הבו גודל גם ל' בנימין! –

*

לרגלי נאומו של זנגביל אספו אחדים מסופרי ירושלים אספת־עם, להביע לו את הסכמתם. על אספה זו אמר היושב ראש מר ברכיהו: “ירושלים המדברת:” וכך נתקבל הדבר, שהפעם “ירושלים נתנה את קולה”. טוב. ואפילו יפה. נעים לנו לדעת, שישנה ירושלים בעולם, היכלה לתת את קולה בשעת הצרך. הלא זהו משאת נפשו של כל מצר בצרת מיתתנו הרוחנית, שבה שרויים סופרינו במשך כל הזמן. ואולם, אם יש לה לירושלים קול מסכים או מוחה – הרי יש לנו שאלה קטנה, אחת השאלות המרובות, הערוכות לירושלים זו.

השאלה היא:

– ישנה בירושלים מפלצת בצורה הולך על שתים, המתהלכת ברחובותינו ואורבת לכל מין תנועה עברית לאומית ובכל פעם שמוצאת היא איזו הזדמנות כל־שהיא – תיכף מפיצה היא דבות ושקרים עלינו ועל כל חיינו בחוץ לארץ ונותנת אותנו לשמצה בקמינו ואפילו בידידינו שם. מפלצת זו – סופר היא. מעשיה – מעשי ספרות הם. ובמעשי ספרות עוכרת היא שם ישראל במלשיניות שאין דוגמתן אפילו אצל עוכרי ישראל המובהקים.

אנו שואלים: מדוע “ירושלים המדברת” אין לה לא אזנים לשמוֹע את הדבות הללו ולא מלה אחת מוחאת נגד מפלצת זוֹ כלפי פנים וכלפי חוץ?! מדוע אין סופרנו, המרגישים את עצמם ל“ירושלים”, מקדישים שעה אחת קצרה בשביל לסתום את פיה של מפלצת זו סוף־סוף? ואם יש להם ה“עוז” להסכים לזנגביל־ מדוע אין להם העוז לכתוב מכתב גלוי אחד משותף לאותן המערכות, שבה זוכרת מפלצת־סופר זו את שמנו ואת כל קדשנו בלי הרף ובאין מכלים דבר?!

מי=שהוא

*

(מכתבים פרטיים)

I.

אדוני זוכר עוד את “סרט הקרן הקימת”, שראינו לפני חדשים אחדים בעינים תמהות וברגש כשלון לאומי הגון? ודאי זוכר עוד. הלא יצאנו מאותו “נשף” בשן ועין ממש. הלא לחלול־הקדוש של ארצנו המלאה יופי וצער והתהוות ורומנטיות וגבורה מאין כמוהם בשום ארץ – לחלול הקדש כזה: למסור במקום כל הקדושות הללו את “התיר האמריקאי בעל הכרס”, לחלול הקדש כזה לא זכינו עוד מאז שבנו לארצנו. ואיך אפשר לשכח את זה? –

ובכן, אדוני, נודע לי ממקור נאמן, ממקור ראשון, שהולך ומתכונן עוד סרט כזה, עוד חלול הקדש שני דומה לראשון. ועכשיו לא מצד הקרן הקימת, אלא מצד קרן־היסוד. ישר מלונדון. ישר מלונדון רוצים עכשו לחלל את כל הקדוש לנו ובמקום לתת סרט ארצישראלי יפה שבו משתקף לכל הפחות חלק אחד מני אלף מכל הנעשה פה בבנין ובצער ובתקוה ובחלוציות – במקום זה יוציאו מאות אחדות פונטים ויחללו אותנו שוב פעם.

הבה, נתכונן לקריעה.

מורה עברי

II

(מכתב מאת קצב אחד שבעיריה העברית הראשונה תל־אביב ת"ו.)

"אדוני הנכבד בעל “לב חדש”!

היות ורואה אנכי שהאדון מתעסק בעתונות חפשית וחפץ בודאי לדעת את כל הנהיה כאן בעניני מוסר וצדק ויושר, על כן יקבל נא גם דבר אחד מחיי שסבלתי אני ממנו הרבה ועתה כבר אני לא סובל, מפני כי נתיאשתי ואמרתי: השד יקח את הכל, האלהים שעזר לי עד הנה יעזור לי גם אחרי כן!

הדבר היה כך, שאני הנני כאן בארץ ישראל קצב מוכר בשר זה שנים רבות והייתי מן הראשונים הציונים שבאו לארץ ישראל ציוני ועבדתי עבודת פרך ופרנסתי את ביתי בתחלה בעוני ואחרי כן בריוח ב“ה עד שכל האריסטוקרציה שלנו בתל־אביב לקחו בשר מן החנות שלי ואני התאמצתי לעשות את רצון כל בחפץ לב ובאו אלי הקונים ואמרו לי לשלח להם את הבשר הביתה ואני עשיתי זאת בכל לבי כמו שצריך לקצב החפץ לחיות מיגיע כפו ולא רק אני אף גם אשתי ובני נשאו את הסחורה לבית הקונים ובני הקטנים נשאו בכל יום ובכל עת שצריך היה לשאת וכמובן שנתתי בהקפה שישלמו לי אחר כך בפעם אחת וגם זאת עשיתי בחפץ לב מפני שכך צריך לעשות מוכר בשביל הקונים וכך היה שקונים אחדים והרבה קונים חייבו לי סכום גדול המגיע עד לחמש מאות פונטים ואני חכיתי והייתי בטוח באנשי שלומינו שלא יעשו דבר כזה שלא לשלם אחר כך כל אחד פונטים אחדים ופתאום באה מלחמה והמהומות והגירושים והכל ועכשו אדוני בעל “לב החדש” הם אינה רוצים לשלם לי כלום ורק איש אחד מורה עברי שלם לי את החוב שלו והשארים אומרים שחובות שלפני המלחמה אין צריכים לשלם והם אינם חפצים לשלם אף פרוטה אחת ואיך אביא אותם למשפט והמשפט יעלה לי יותר מהכל משום שהחייבים הם הרבה אנשים שכל אחד חייב סכום לא גדול ועכשו אני שואל מאת האדון איך אפשר לחיות ולבנות את הארץ אם אנשים עשירים אינם משלמים את מה שאכלו מיגיע כפי והם הציונים האידיאליים שלנו העוסקים בבנין הארץ – ואיך אפשר דבר כזה נורא!”

(חתימה)

נו, “אריסטוקרציה” תל־אביבית שלנו? נו, שומרי שבת וקוראי ענג המקדשי שביעי? אנטי=בולשביקים כשרים? –

העיריה העברית. הראשונה.

ואולם, כל שאינו יודע – הרי עליו לדעת עובדה מקבילה לזו. נחמדה למדי:

–“האריסטוקרציה” התל=אביבית יש לה גם לה בעלי־חובות שלפני המלחמה. ובעלי חובות הללו הוזהרו והוזהרו אזהרה גמורה, שלא ירגישו את עצמם פטורים, חלילה, מחובת פרעון ודוקא עם רבית הגונה. “המלחמה לא באה בשביל שתרויחו אתם על חשבוננו!” אמרו להם. ולא עוד, אלא שגם יורשיהם של אלה אינם פטורים מלשלם את חובות אבותיהם כחוק וכדין.

הוי, “אריסטוקרציה” עברית! –

III

לעבודת בנין האוניברסיטה העברית בארץ העברים הוזמן חרש־נגר אחד, הידוע לציוני ותיק מזה דור שלם, ושכל ימיו נלחם בעד הרעיון הלאומי ובעד השפה העברית. כשגמר את המשא ומתן עם הפרופיסור פודור ועם המהנדס קורנברג הגישו לו חוזה כתוב בגרמנית לחתום עליו. הנגר העברי מאן לחתום על חוזה גרמני, שאיננו מבין אותו אפילו, סרב לחתום עליו מטעם פשוט ובריא: כל ימי חייו נלחם בעד השפה העברית ואחרי שזכה לראותה בתור אחת השפות הרשמיות – איככה יחלל אותה דוקא באונברסיטה עברית בארץ ישראל? – והתחילה ההפצרה הידועה. ואחרי ההפצרה – איומים. ולא הועיל, הנגר העקשן עמד על משמרת השפה העברית ולא חתם, עד שהגישו לו – אחרי וכוחים של שבוע שלום – חוזה עברי. וחתם עליו. ואולם – לא עברו יומים ופטרו אותו מעבודתו.

איפה זה היה –

בבנין האוניברסיטה העברית בארץ ישראל.

אנו שואלים את הפרופיסור פודור: האם גם בארץ מולדתו בהונגריה היה מחלל ככה את קדושת השפה המאדיארית בחוזים גרמניים? והאיננו פוחד, שהמתלמדים העברים יאמרו לו בקרוב שקלא טיבותך ושדי אחיזרא?

והמהנדס קורנברג? החושב הוא לבנות את האונברסיטה העברית כשידו האחת אוחזת באנך ובידו השניה מניף הוא חרב על התרבות העברית

הזהרו אדונים!

דוקטור

IV

הפסל גורדון הוא “ביש גדא”. “חבריו” אינם מאמינים בכשרונו. אמת שגם חבריו הם בבחינת “ביג גדא”. גם חברם הפסל גורדון אינו מאמין בכשרונם. ובכן: הדבר בסדר?

לא.

“אגודת האמנים העברים” עורכת תערוכה בחג הפסח. לתערוכה זו מזמינה היא כמובן, את כל האמנים העברים שבארץ. וכמובן, מבלי להתחשב עם מדת כשרונו של המשתף. וכך צריך להיות באמת. כאן לא הבקרת משמשת אמת מדה, כי אם הצד הפרופיסיונלי: פלוני ואלמוני עוסק באמנות מזה זמן ידוע, יצר יצירה כזו וכזו, הוחזק לצייר או לפסל ובכן לו הזכות להשתתף.

ואולם לא כן חשב ראש “אגודת האמנים העברים”, האדון מלניקוב. הוא חושב: אם הוא אינו מחזיק את מי שהוא לאמן – אינו מזמין אותו. ולא הזמין את הפסל גורדון לתערוכה.

היודע הפסל מלניקוב מה זאת?

זאת היא עובדה, שאסור לכנותה במלה המתאימה לא. יען יש בה משום סכנת משפט.

ומה יעשה הפסל מלניקוב, אם לשנה הבאה יהיה מר גורדון ראש “אגודת האמנים העברים” ואז לא ישתף אותו, את מלניקוב בתערוכה?

ואנחנו גם אז לא נהיה מוחים נגד זה אלא אך ורק מצד הפּרופיסיונלי שבדבר. יען הבקרת על כשרונו של מלניקוב – זה יהיה גם אז ענין בפני עצמו. –

צייר

דוד שמעונוביץ. “הכבשה הכשרה” שבסופרי ישראל הוא משורר גדול. “בזה אין כל ספק”, הלא כך כתבו עליו: “משורר האיתנים”. איש כשר וישר הוא דוד שמעונוביץ, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של אידיליות כשרות ואיתנים כשרים.

והוא, דוד שמעונוביץ, מתאמץ באמת לקיים את החשד הזה שחושדין בו. מתאמץ הוא להיות כשר. לעולם אינו נכנס חלילה בוכוחי ספרות ובמחלוקות לשם ספרות. אחרים כותבים מאמרים, קובלים, מתוכחים, רבים ומעליבים זה את זה – והוא, דוד שמעונוביץ הכשר וישר – כותב לו אידיליות. ותו לא מידי. ובינתים נהנה הוא מכל הענין. נהנה ומשפשף את ידיו בהנאה. ורק בצנעה, מפה לאוזן מחוה הוא את דעתו הזעומה על “החדשים מקרוב באו”. פולט בסתר איזה מלה גסה, כנהוג אצל הכשרים וישרים, המלה נכנסת בלבבו של המתוכח ויוצאת בדפוס – והוּא, דוד שמעונוביץ עושה מעשה זבוב־בית: לאחר שפלט את פליטתו על חטם האיש והאיש הנרגש רוצה לתפשו – עף הוא לא הצדה, עומד לו מן הצד ומשפשף את שתי רגליו הקדמיות בהנאה.

ככה

אלא שלא לעולם חוסן. זבובים כאלה נופלים פעם בפח. באונס או ברצון. נכשלים. ודוד שמעונוביץ לא היה נכשל, אלא שקפץ עליו רוּגזו של הגורל: הוא נעשה לעורך. ובתור עורך אי אפשר היה לו ללכת הצנע ולדבר בעלטה.

“והחדשים שמקרוב באו” לא נתנו לו מנוח לדוד שמעונוביץ. בתחילה היה רק אחד: אנכי האמלל, או כמו שאומרים בצניעות: “כותב הטורים הללו”. כשכותב הטורים האלה כתב פעם נגד המשקל הטוני ונגד – נורא! – ההקסמטרים ונגד – איום ונורא! – האידיליות, אז לא דוד שמעונוביץ כתב עליו: “צריכים להכות על הידים הטמאות”. לא הוא. כתב את אלה יהודי פחות דיפלומט משמעונוביץ. והוא, שמעונוביץ, היה מסכים לדברים הללו: “כן, צריך להכות, עם פוירשטין אי אפשר לדבר בסגנון אחר”. הוא “רק הסכים”, אך לא כתב בפירוש ובפרהסיה.

אלא “שבא עוד חדש מקרוב”. אורי צבי גרינברג. וגרינברג לא כתב לא נגד ההקסמקרים ולא נגד האידיליות. הוא לא כתב רק שירים. שירים, קינות על חורבן היהדות בגולה, על אבדן הדם והבשר, על החלוצים, על מסגד עומר, על מגזרים הדוקרים את חזינו בחודי מגדליהם ועל פרעות בישראל ועל חצאי־הסהר המזילים דם בירושלים. –

“ובשירים כאלה ספוגה סכנה” – אמר שמעונוביץ. כן: סכנה אולי עוד גדולה מזו אשר במאמרים נגד האידיליות. השירים הללו הם בעצמם מרצחי אידיליות. מרצחים ממש. ונוסף על אלה: שמעונוביץ הוא גם משורר הפועלים בארץ ישראל – ואורי צבי גרינברג בא ליום אחד – ובין לילה מופיע דוקא ב“קונטרס”.

זה אסון. “זוהי סכנה”. צריך לעשות דבר מה. – מה עושים? – יש עצה: “אינם מבינים אותו”, את “אורי צבי גרינברג המשוגע”. וזוהי עצה טובה מאד. יען הלא יש “יהודא ועוד לקרא”: גם רבינצקי אינו מבין אותו. ורבניצקי ודאי שאינו מקנא בגרינברג קנאת סופרים. זה אמת. רבניצקי אינו מקנא. רבניצקי הוא פשוט אחד מסופרי הדור הישן ואפשר מאד, שסגנונו של גרינברג קשה לו ובלתי מובן. זוהי הופעה טבעית מאד. הרי גם אחד העם לא הבין פעם מה שכל דרדקי דבי רב מבין היום: את שירו של צרניחובסקי “בעב הענן”. וודאי שיהיה זמן, וגרינברג לא יבין את סגנונו של הבאים אחריו. זוהי הופעה רגילה בספרות המתפתחת והולכת. רבינצקי כן. ואולם – דוד שמעונוביץ אם איננו מבין את גרינברג – דוד שמעונוביץ אם מופיע פתאום בזקנתו של רבניצקי – יקרע קריעה. ואם שמעונוביץ “משוררו של הדור החדש” תולה את ערך השיר בהבנה מתימטית, הרגילה באידיאליות – הרי זה אות לזקנה קודם זמנה.

וגרינברג זה הולך ועובר לאט לאט מן "הקונטרס: אל הפוֹעל הצעיר, אל מקדשו של שמעונוביץ. הוהו!

גְרִינְבֶרְג אַנְטִי פּוֹרְטָאס!

בא שמעונוביץ ומסיר מעל עצמו את האחריות. וכדי שלא יהיה הדבר מחוסר דיפלומטיה – מצרף הוא אל גרינברג גם את מאמרו של שטיינברג על ורדי ויואלית.

ובכן: “מחה תמחה”! מלחמה בעמלק. כמו מדור דור.

לץ אחד צחק על משה רבנו ע“ה ואמר: “טעה אדון הנביאים ושכח, שב”מחה תמחה” זה חורת הוא את שם עמלק בתורה לדורות עולמים!" –

דוד שמעונוביץ לא טעה: לא הוא יחרות את שמו של גרינברג לדורות עולמים. לא. ואולם – להלחם נחוץ. הסכנה גדולה. ומרחיבים את החזית. מה עושים? מביאים עליו את העכביש הרירני, המבקר אותו ברירו מכף רגלו ועד קרסולו ובינתים נאנח הוא אנחת־מלחמה עכבישית: “אין אמון, אין אמון”!

או מי יחיה: לדוב קמחי אין אמון. המבינים אתם? אין לו אמון. לא בגרינברג ולא באמלל שבאמללים: כי “ככותב הטורים הללו”, “החולה במחלת הספרות”. אין לו אמון להעכביש בכשרוננו. להתרפק על קרבנו בכל עת מצא ולריר אותו, להטפל בו בליחו הטפילי־הבקרתי, ולחיות על חשבונו – בזה יש לו אמון.

ואפילו יהודי משכיל כמו הד"ר גליקסון אינו בודק באמצעיו ונותן לו לעכביש לטפש בידים בהיכלו. –

ושמעונוביץ? הוא רק מסיר מעל עצמו את האחריות. לא יותר. וזה לא כבר לא עשה זאת שמעונוביץ. לא הסיר מעל עצמו את האחריות על נוונו של “מן הוא”. הרי לכם אותו הנוון:

“…לא לתת ארמון מיוחד… לפראים הספרותיים שבתוכנו לצאת בו במחולות כידונים”…

(א. המאירי, “עץ־הקורא”, דואר־היום מ"ח).

“במלים יפות מהלל המאירי את בן־אב”י, שהיה בו די מרץ לפרוץ את גדר הרוח המשמרת ואת מבצר ההשפעה המשמרת שבשפתנו ופתח את השער להתפתחות חפשית ולשמוש תרבותי מתאים בשפה"… (דואר־היום, נ"ב).

“המרצה מזכיר את עתוני “לב חדש”, שבהכרח הוציא אותו לאור משום שלא מצא מקום למאמרים חפשיים ולשאיפות היוצאות מגדר הרגיל” … (!) (שם)

“העיתונאי העברי שמוצאו מרוסיה איננו יכול לעלות ס”ס על עצמו ולהתרומם על… אותו בית־ספר לעתונות, שבו חנך… ועותונות זו, העתונות הרוסית… אין לה מושג קל מה פרושה של המלה: חפש הדבור". (א. ה., “כלפי פנים”, שם ל"ו)

"רואים אנחנו פה בארץ יחס שלילי לגמרי ולפעמים גם השפלה ועמדה של בוז נגד החלוצים… שני העתונים של הפועלים עמדו יותר קרוב אל השאלות היום־יומיות ואל מלחמת־החיים של החלוץ, אך לא במדה מספיקה " … (שם נ"ב).

גם זה כנראה, מוכה אלהים. “לב־חדש”, “פתיחת השער להתפתחות חפשית”, לשמוש תרבותי בשפת העברים" “חפש הדבור”, הגנה של החלוצים־פרנויה, מן דבוק דואר־יומי ר"ל!…

מן־הוא.

מזה לא הסיר את אחריותו. הוא רק בא ומודיע לי “שלא הוא כתב את זה”. שיבא מן־הוא דיגינראט מובהק זה הגונב קופסאות ר' מאיר בעל הנס והמכה את אמו החולה עד זב דם – ויכתוב על סופר עברי מלים כאלה במקום להראות את התורפה שבציטטים שלו – בעד נוון כזה ובעד חברותא כזו שמעונוביץ אחראי.

הוא צודק.

האיך אומר גרינברג הבלתי־מובן?

"הַכּוֹכבִים רָנִים טֵירוּף.

פֹּה הָאֵימָה! אֵין לְהַרְהֵר? תִּּפַּח רוּחֲךְ אִם תַּחְקוֹר, אֵי הָאוּרִים עֲלֵי חָזֶה

אֵי הַחָכָם הַיוֹדֵעַ!"

עלוב הוא הבית הלאומי שלנו, אם אין בו מקום לאדם חי וכואב.

אביגדור המאירי.

*

הנהלת הקרן הקימת מודיעה, שהחליטה להקדיש את הדף האחרון של ספר הזהב השני לברון רוטשילד ואת הדף הראשון של הספר השלישי לסיר הרברט סמואל. החלק הראשון של ההחלטה לא יעורר שום וכוחים. היהודי הנפלא, שביחד עם כספו נתן גם את נשמתו לבנין שאנחנו בונים, ראוי לזה שהעם יביע לו את כל תודתו על ידי האמצעי העממי של רשימה בספר הזהב; אך במה זכה סיר הרברט סמואל לעמד בהבעת תודתנו בשורה אחת עם יהודי־פלאים זה?

ארבעים שנה, כדור המדבר, עבד הברון את עבודת הישוב, שמח בשמחותיו המעטות, כאב בכאביו הרבים, עד שזכה לתודה זאת וכי יהיה צדק בדבר שאחר ישיג אותה בארבע או אפילו עשר שנים קצרות? ומה עשה סיר הרברט סמואל בשנים אלה בכדי לזכות בסמל התחלת תקופה חדשה? הברון רוטשילד יסד מושבות, הקנה נכסי צאן ברזל לעם ישראל הושיב אנשים על הקרקע, – ואיזה נכסים הקנה לנו סיר הרברט סמואל? אמנם, יגידו לנו, אם מעט עשה הנציב היהודי הראשון לטובת בנין הארץ, הרי זה מפני האפשרויות הקטנות, מפני המכשולים והחתחתים שעל הדרך. אפשר שהדברים נכונים. אך העובדה היא שהוא עשה אך מעט. כל אחד ואחד מאתנו יכול להגיד, שאלמלי היה מוכשר ולו היתה היכולת בידו, כי אז היה פועל גדולות ונצורות. וכי תספיק טענה זאת למי שהוא מאתנו, בכדי שיזכה להרשם בדף הראשון של ספר הזהב על ידי תרומות העם?

הקרן הקימת רצתה בסמל לתקופה. מה מסמל סיר הרברט סמואל? הוא מסמל את התקופה, שבה נעשה היהודי בארץ ישראל אזרח מהמדרגה השלישית אחרי האנגלים הערבים, את התקופה שבה צריך לו ליהודי להלחם מלחמת תנופה בכל פעם שהוא מבקש לקנות בול בדואר בעברית, את התקופה שבה התנוגו בתי הספר שלנו מפני שהממשלה נותנת את כל תקציב החנוך שלה לסוג תושבים אחד בלבד, התקופה שבה חיי היהודי בארץ קשים עד כדי מחנק ואחרון אחרון: את התקופה שבה עלה מספר היהודים העוזבים את הארץ על מספר הנכנסים. ואל תגידו, שבמקרה האחרון למשל, אין סיר הרברט סמואל אשם לגמרי. זה לא נכון. מדיניות נכונה של השלטת סדר ומשטר ורצון להגן על האפשרויות הכלכליות של הארץ היו מונעות מאתנו את כוס התרעלה של מספרי העליה והיציאה שבחדשים האחרונים.

תגידו לי שגם בנו תלוי הקולר, שגם אנחנו לא הראנו את הבינה ואת הכשרון ואת האומץ שהעבודה שהטלנו על עצמינו דרשה מאתנו? אודה ולא אבוש שהצדק אתכם. אך הבא מי שהוא לדרש, שירשמו אותנו, את הדור הנוכחי, את עם ישראל בתקופת 5־6 השנים האחרונות בספר הזהב לסמל ולתודה?

שגתה הקרן־הקימת; אם יש לסיר הרברט סמואל הרצון הטוב להשתדל או לכל הפחות, לעזר לנו בעבודתנו, הרי התנאי הראשון הדרוש לו היא הסיוע המוסרי מצדנו הבא מתוך הבעת האמון שלנו ביחס אליו. אם נביע לו אי־אמון באיזו צורה שהיא, הרי נקצץ את כנפיו לגמרי. ואני פוחד מאד פן תפגש החלטת הקרן הקימת מצד העם היהודי המוכן תמיד להודות ולשבח, אך הדורש בעומק נפשו מאזן צדק ביחס לכל אדם, יהי מי שיהיה, ביחס כל כך קר שסיר הרברט סמואל לא ימצא בו את כל מדת “הסיוע”, שהקרן הקימת חשבה לתת לו.

הברון רוטשילד לא זכה להיות לנו לסמל אלא אחרי ארבעים שנה של התמסרות ועבודה. סיר הרברט סמואל עודנו צעיר בעבודתנו, נחכה עוד שלשים ושתים שנה. עד אז בודאי יתבסס מצבו בעבודה זאת והוא יצליח להראות לנו את כל מה שהוא רוצה ויכול לעשות. עם ישראל אינו ממהר. הוא נצחי ועל כן יספיק תמיד להביע את תודתו לכל הראויים לה.

כבודו של דון יוסף נשיא, למשל, לא יועם גם אם לא תקרא תל־אביב איזה רחוב על שמו וערכו של אגריפס השני לא יורם בעינינו גם אם תמצא החברה “למען ירושלים” לטוב לקרא את שמו גם על שבעה רחובות הבירה.

א. טלמון

*

אגרותיו של אחד העם מראות לנו, שאותה המלחמה שבין אחד העם והמנוח ברדיצ’בסקי היתה יותר ממלחמה ספרותית־אידיאית. רואה אתה פה שתי הופעות זו בצד זו: ברדיצ’בסקי הענו, המהסס מתוך כבוד למתנגדו, ברדיצ’בסקי הכואב, הרוצה להתפרץ לפרקים מתוך צער שבאזיקים ויחד עם זה זהיר הוא ומדקדק בכבודו של אחד העם כחוט השערה. – ואחד העם “בעל השלטון”, הגא בתבונתו, הסומך על כחו והגיונות, המרגיש את ה“אני ואפסי עוד” והמעליב במתנגדו עלבונות אחרי עלבונות, שהנפש היפה סולדת בהם.

“אף על זאת אעירך, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז…”

“כנראה” שברדיצ’בסקי חושב ככה.

מובן שאחרי מכתב זה היה מענין לקרא גם את תשובתו של ברדיצבסקי על “כנראה” זה. ואולם לא זה העקר. העקר הוא, שאחד העם מודיע את זאת ברבים ואחרי שברדיצבסקי איננו בחיים כבר.

ובכלל: הופעה מוזרה מאד, שמי שהוא יפרסם את מכתביו הפרטיים בחייו, שהוא בעצמו יפרסם אותם. זהו ההבדל שבין אחד העם וברדיצבסקי. ברדיצבסקי אפילו את תמונתו לא הרשה מעולם להדפיס בשום מקום! וכמה שורות והטעים ישנם באגרות הללו, שלגמרי פרטיים הם ולגמרי אין להם ענין לקהל.

וכמה מכתבים, שאסור היה להם לבא בקהל מבלי להראות גם את התשובה עליהם!

“יהודי שכב=מרע כתב צואה: פלוני חייב לי סכום כזה, פלוני סכום כזה ואלמוני סכום כזה! – שאלו אותו: ואתה, כמה אתה חייב לפלוני ואלמוני? – מה זה עסקי? – ענה בעל הצואה – את אלה וכתוב פלוני ואלמוני!”

פולחן־האיש כבר עולה אצלנו על פולחן האידיאות.

– סופר מתחיל –

*

האדמור מסוקולוב הרצה לפני אספת ראשי אגודת ישראל בפולניה, שהשתתפו בה כ“ב האדמורים מגור סוקולוב רדזין ואביזרייהו. ההרצאה עדין לא התפרסמה כלה, ההמשך יבא עוד, ובעזה”ז כמובן; אולם גם מן המפורסם ב“קול ישראל” אפשר להביא ראיה על מה שיבוא בעז"ה.

בהרצאתו מוסר האמור הזה דו“ח מעבודת האדמורים בא”י, זהו דו“ח לדוגמא מצד האוביקטיביות שלו, בכדי להעריכו כל צרכו אין אדם צריך להיות חפשי, אפיקורס ואפילו לא מתנגד לאדמורים. השקרים הרבים שבוֹ מפיגים את הפחד גם מאת הירא ורך הלבב שלבו נוקפו לנגוע ח”ו בכבוד נכדים ובנשקיים.

אולם פרט אחד כדאי גם לנו לעמוד עליו, הוא אמנם מראה בעליל, עד כמה מדת האמת ויראת שמים של האדמור המרצה מגמיעה, אבל מסופקני אם גם אלה החרדים הנרגזים על משוא הפנים הבולט מן הדו"ח ירגישו בכל חשיבותו של הפרט הזה, מסופקני אם מסוגלים לכך.

מתוך אוביקטיביות כביכול הוא מציין לפני שומעיו גם את הקנאות הקצונית של הזונינפלדים שגם היום בוחרים לרשום את ההקדשות שלהם אצל הקאדי דוקא, ולא אצל משרד הרבנות, הוא רואה בזה רק קנאות קצונית ותו לא, מפני שכל הקלקול בסדור הקדשות אצל הקאדי מונח בזה שצריכים לכתוב שההקדש ימסר לערבים אם לא ימצאו יהודים בירושלים, בכונה מגלה חששא רחוקא ומעלים עין ומכסה גם מאחרים את נוסח ההקדש שנעשה אצל הקאדי, שאיננו אלא הודאה בע"ז ממש, כי לפיו כל המקדיש על דעת הדת המושלמית, נביאה וחכמיה הוא מקדש.

לקבלת פני האדמורים בשעתם נדחקו גם אנשים משלנו, במקרה זה נמשכו אחרי הסבור והמקובל אצל אחרים. ר' דוד ילין נשיא הועד הלאומי נדחק גם הוא בין הצובאים על פתחם, וחכה לשעת הכושר ועת רצון שיוכל לדרוש שלומם. בתל אביב סדרה העיריה ישיבה מיוחדת לכבודם, האינטילגנציה התל אביבית ותרה גם על “גלוי הראש”, דבר שהמורים אינם מותרים עליו גם לכבוד התנך, ועולה לנו משום כך לעשרות אלפי פונטים בשנה. מה עשו האדמורים בא"י ומה הגיע לנו מהם ידוע לכלנו, ואין אנו זקוקים להרצאתו של הסוקולובי. המלשינות והדילטוריה והבגידה הלאומית שהתחילה בימות נורטקליף חזרה ונשנית בכחם ואשורם גם ברבת־עמון.

והנה עוד אדמור אחד, אחד ומיוחד שבא לא"י – ומדה אחרת לגמרי נמדדת לו גם מצד העסקנים הלאומיים שבנו: האדמור מדרוֹהביטש שליטא, אוצר בלום זה של אהבת ישראל, כמעין נובע בלתי פוסק מפכה לבו הגדול אהבה לעם ישראל וכל קניניו, יחידי הוא בין האדמורים שנספח גלוי לעבודה הציונית והתמסר אליה בכל נפשו ומאודו ולא רק את כבודו שהיה גדול בעיני אלפי חסידים מצד יחוסו הרם ומעשיו הטובים, אלא גם את אמצעי קיומו הקריב על מזבח תחית הלאום. ולמרות היותו מטופל במשפחה רבת האוכלסין, כן ירבו, ומוגבל באמצעים, הנהו תמיד מן המנדבים הראשונים לכל דבר שיש בו משום בנין הארץ ותחית האומה.

בהיותי בוינה ספרו לי בימי המועצה בסן רימו והוא עודנו יושב בוינא שעבר אליה בתחלת המלחמה, נודע לו כי ישנה נחיצות לשלוח למועצה תלגרמות המביאות את דרישות העם העברי. היה זה במעלי שבתא ולא היה סיפק בידו להקהל קהלות לשם כך, אז המציא האדמור מדרוהביטש מכיסו אלפים כתרים (בימים ההם היה לכתרים ערך) ושלח את כל התלגרמות הדרושות, ואלפים הכתרים האלה היו אחרונים לו, אחרונים ממש, שאין אחריהם כלום ואפילו מזון לסעודה אחת…

לפני שנתים בא לשכון כבוד בירושלם. בא ברצון ומרץ לעבודה, ולא אסתייע מלתא בידיה. הוא חלה במחלה אנושה. חזר לוינא, שם עשו לו נתוח קשה ואחרי שהותו שם כחמשה חדשים חזר לארץ חלש, שבור ורצוץ וחולה אנוש. טובי הציונים ומנהיגיהם לא מצאו כל נחוצות לקבל את פניו לא בפעם הראשונה ולא בשניה לבואו, ואפילו מצות "בקור חולים הנהוגה אצל כל אדם אינם נוהגים בו.

זוהי אהבת הלאום, מסירת הנפש עליה וזה שכרה מצד העומדים בראש עבודת התחיה.

בושנו מכם מנהיגים ציונים, בושנו מיחסכם לטובי הצדיקים שבדור. בושנו מחוש הבחירה שלכם. –