רקע
אביגדור המאירי
למה נמהר?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ב

הנהלת הקרן הקימת מודיעה, שהחליטה להקדיש את הדף האחרון של ספר הזהב השני לברון רוטשילד ואת הדף הראשון של הספר השלישי לסיר הרברט סמואל. החלק הראשון של ההחלטה לא יעורר שום וכוחים. היהודי הנפלא, שביחד עם כספו נתן גם את נשמתו לבנין שאנחנו בונים, ראוי לזה שהעם יביע לו את כל תודתו על ידי האמצעי העממי של רשימה בספר הזהב; אך במה זכה סיר הרברט סמואל לעמד בהבעת תודתנו בשורה אחת עם יהודי־פלאים זה?

ארבעים שנה, כדור המדבר, עבד הברון את עבודת הישוב, שמח בשמחותיו המעטות, כאב בכאביו הרבים, עד שזכה לתודה זאת וכי יהיה צדק בדבר שאחר ישיג אותה בארבע או אפילו עשר שנים קצרות? ומה עשה סיר הרברט סמואל בשנים אלה בכדי לזכות בסמל התחלת תקופה חדשה? הברון רוטשילד יסד מושבות, הקנה נכסי צאן ברזל לעם ישראל הושיב אנשים על הקרקע, – ואיזה נכסים הקנה לנו סיר הרברט סמואל? אמנם, יגידו לנו, אם מעט עשה הנציב היהודי הראשון לטובת בנין הארץ, הרי זה מפני האפשרויות הקטנות, מפני המכשולים והחתחתים שעל הדרך. אפשר שהדברים נכונים. אך העובדה היא שהוא עשה אך מעט. כל אחד ואחד מאתנו יכול להגיד, שאלמלי היה מוכשר ולו היתה היכולת בידו, כי אז היה פועל גדולות ונצורות. וכי תספיק טענה זאת למי שהוא מאתנו, בכדי שיזכה להרשם בדף הראשון של ספר הזהב על ידי תרומות העם\?

הקרן הקימת רצתה בסמל לתקופה. מה מסמל סיר הרברט סמואל? הוא מסמל את התקופה, שבה נעשה היהודי בארץ ישראל אזרח מהמדרגה השלישית אחרי האנגלים הערבים, את התקופה שבה צריך לו ליהודי להלחם מלחמת תנופה בכל פעם שהוא מבקש לקנות בול בדואר בעברית, את התקופה שבה התנוגו בתי הספר שלנו מפני שהממשלה נותנת את כל תקציב החנוך שלה לסוג תושבים אחד בלבד, התקופה שבה חיי היהודי בארץ קשים עד כדי מחנק ואחרון אחרון: את התקופה שבה עלה מספר היהודים העוזבים את הארץ על מספר הנכנסים. ואל תגידו, שבמקרה האחרון למשל, אין סיר הרברט סמואל אשם לגמרי. זה לא נכון. מדיניות נכונה של השלטת סדר ומשטר ורצון להגן על האפשרויות הכלכליות של הארץ היו מונעות מאתנו את כוס התרעלה של מספרי העליה והיציאה שבחדשים האחרונים.

תגידו לי שגם בנו תלוי הקולר, שגם אנחנו לא הראנו את הבינה ואת הכשרון ואת האומץ שהעבודה שהטלנו על עצמינו דרשה מאתנו? אודה ולא אבוש שהצדק אתכם. אך הבא מי שהוא לדרש, שירשמו אותנו, את הדור הנוכחי, את עם ישראל בתקופת 5־6 השנים האחרונות בספר הזהב לסמל ולתודה?

שגתה הקרן־הקימת; אם יש לסיר הרברט סמואל הרצון הטוב להשתדל או לכל הפחות, לעזר לנו בעבודתנו, הרי התנאי הראשון הדרוש לו היא הסיוע המוסרי מצדנו הבא מתוך הבעת האמון שלנו ביחס אליו. אם נביע לו אי־אמון באיזו צורה שהיא, הרי נקצץ את כנפיו לגמרי. ואני פוחד מאד פן תפגש החלטת הקרן הקימת מצד העם היהודי המוכן תמיד להודות ולשבח, אך הדורש בעומק נפשו מאזן צדק ביחס לכל אדם, יהי מי שיהיה, ביחס כל כך קר שסיר הרברט סמואל לא ימצא בו את כל מדת “הסיוע”, שהקרן הקימת חשבה לתת לו.

הברון רוטשילד לא זכה להיות לנו לסמל אלא אחרי ארבעים שנה של התמסרות ועבודה. סיר הרברט סמואל עודנו צעיר בעבודתנו, נחכה עוד שלשים ושתים שנה. עד אז בודאי יתבסס מצבו בעבודה זאת והוא יצליח להראות לנו את כל מה שהוא רוצה ויכול לעשות. עם ישראל אינו ממהר. הוא נצחי ועל כן יספיק תמיד להביע את תודתו לכל הראויים לה.

כבודו של דון יוסף נשיא, למשל, לא יועם גם אם לא תקרא תל־אביב איזה רחוב על שמו וערכו של אגריפס השני לא יורם בעינינו גם אם תמצא החברה “למען ירושלים” לטוב לקרא את שמו גם על שבעה רחובות הבירה.

א. טלמון

*

המלצות קוראים
תגיות