רקע
נחום סוקולוב
צדיק ונשגב
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה


מתנה

מספרי ישראל // פון די יידישע ספרים אין פוילן

בפולין שנצלו // וואס זיינען ניצל געווארן פון דער

מן ההשמדה בשנות // פארניכטונג אין די אומקום-יארן הכליון ת“ש-ת”שה

1939–1945


הספריה המרכזית בורשה שע"י הועד המרכזי ליהודי פולין פון ועד הקהלות הקדושות בפולין

צענטראלע יידישע ביבליאטעק אין ווארשע ביים צענטראל קאמיטעט די יידן אין

פוילן

פארבאנד פון יידישע רעליגיעזע קהלות אין פוילן

תש"ח – 1947


צדיק ונשגב: ספור יסודתו באמת, בקורות חיי הרב הגאון ר' יום טוב ליפמאן האללר ז“ל, בעל התוספות יו”ט.

בעקבות הדר' פהיליפזאהן אשר כתבהו אשכנזית בהשרון (Saron)


מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ

בוֹ-יָרוּץ צַדּיִק וְנִשְׂגָּב:

משלי י"ח י'


מאת מנוח ווארשא שנת תרמ“ג לפ”ק.


 

א. לב בן אל אבותיו.


אולי כבר קרה מקרך, קורא יקר, לשוב לבית אביך ולפקוד נוה הורתך, אחרי אשר רחקת מהם ימים רבים, ולבך סמוך בטוח כי תשא חן וחסד מלפני המחכים לבואך והמצפים לקראתך לקדם פניך, ונפשך יודעת מאד כי פניך יאירו במסבת משפחתך בהיותך מלא כח עלומים וחן בני הנעורים, ולבך יעלוז בשעשועי תקוות מרהיבות ומרנינות את לבך מרחוק, יען באמת נאוה לך הכבוד הגדול אשר ישוו עליך, כי עלית כיונק בחין ערכך, וחלקך שמן בתורה ותושיה; האח, מה יגל אז כבודך ומה תרון נפשך, אם סוס קל ודוהר ישאך שמה או תשוה רגליך כאילות להגיע למחוז ישעך וחפצך, כמה תארך לך עת הדרך, כנטועה במסמרים תהיה בעיניך, אשר לא תמוש ולא תמוט, – לבך ישיש ויחרד, ירחב ויפחד, ובכבדות תשאף רוח, מי יתן לך אז אבר כיונה!

הנה שם עלם נחמד ירוץ אורח וימהר לעלות ברגליו על ראש הגבעה האחרונה, אשר ממנה יראה את ראשי טירות הקריה המצופים רקועי פחים, עת יפוזו מאור השמש כי יהל עליהם, את כובד משא תרמילו כמו לא ידע, נפשו כמו לא עיפה מעמל ותלאה, מטורח הדרך הרחוק, מה יפו פעמיו ומה קלו מצעדיו, הנה עלה ראש הפסגה.

עתה עיניו לנוכח יביטו על הקריה העליזה אשר בקרבה אורו עיניו באור החיים, וימי הילדות עברו לו בתוכה כנחלי עדנים. ממנה יצא על ארץ רבה לפלס לנפשו נתיב עלי חלד, עתה תראינה עיניו המפיקות נגה, את החומות הנשגבות הערוכות במדה נאוה לפאת הנהר הרחב והצח כעצם השמים לטהר, עד אשר יתעה מבטו בין הבתים השפלים אשר ברחוב הפרור. שם – אולי בצר-מעון ישכנו אהובי נפשו הנושאים אליו את עיניהם, ובהגיגם יפעם גם כן הרעיון הזה. עוד את פני הבית לא ראה, אך מרחוק הוא צופה לקראתו. “הנני, הנני”, יריע לבו אף יצריח, “הנני, אבי היקר, שבתי אל חיקך נחמד לעינים וטוב להשכיל, הנני אמי חמדת לבי, כי מרחוק אויתי מעון ביתך ודגלך עלי אהבה, הנני, אחותי היושבת בסתר לבי”. ובהמון עליצותו דממה עמוקה השליכה הס, ממשכיות לבו הומה קול שפל, עוד שם נפש אחת, אהובה ויקרה לנפשו.

אך רגשי לב האדם חליפות וצבא להם להתעופף מן הקצה אל הקצה. “מה שלומכם, יקירי, כי אדע?” ענה בקרבו רגש אחד בקול ענות חלושה, ולקול הזה נחת העלם וכל מחשבותיו צללו בים דאגה “אולי לא כן הוא, ורק תקוה כוזבה תכני בסנורי-קסם?”. הן בימים ההם לא נקל היה לקבל מכתב ממרחקים, ירחי עמל וכליון עינים עברו להעלם מעת בא אליו המכתב האחרון, אשר בו בקשהו אביו לבוא לביתו, והוא לא אחרת חשב בנפשו, בלתי כי ימצא את אבותיו ורעיו ושלום ושמחת עולם על ראשם; אך לפתח התקוה רבץ רעיון נורא כצפעוני מפריש “אולי לא כן הוא”, ובהתעורר הרעיון הזה בקרבו, אבדו עשתנותיו, זמותיו נתקו, ורסיס-דמע נראה בעיניו, אך לבו לא פג מקוצר רוח, ויחגור שארית אונו וירם את ראשו, את פניו הזכים והדלים מיגיעת למודים, ועיניו דלו למרום, ובחין קולו קרא: “אל נא תוביש מבטי ואל תמוגגני תושיה, צורי ומשגבי! הן אשורי תמכת ולא נתת למוט רגלי בארץ נכריה, אל נא תסתר פניך ממני בבית אבי! סורו מני דמיונות מחבלי נפש!”

ויתאמץ העלם ויאחז דרכו, ויצעד צעדי און מן הוא והלאה לרדת במורד הגבעה, ויט אשוריו לרגליה מדרך המלך אל חורש מצל אשר על האחו, כי קרוב משם הדרך אל העיר, וכצאתו משם עבר במסלה רחבת ידים אשר עליה נראו זעיר שם זעיר שם הולכים לשוח לרוח היום, ויעמוד מלכת, כי הגה מחשבות אם לעבור בה או לסור ממנה, יען בעת ההיא הרעימו בני עם הארץ פנים בראותם איש יהודי מתהלך לשוח בגני העיר, ולפעמים שלחו יד בהיהודי או התקלסו בו בדברים, ולכן מהר העלם ללכת דרכו, וישא עיניו וירא והנה לפניו גבירה מתהלכת מעדנות ואחריה שפחתה נושאת ילד עטוף במטפחת אדומה כתולע, ויט הצדה לפנות להן את הדרך; אך פתאום נבהל לשמע קול מר צורח ביליל נורא, כי שור פר עלה מסבכי העצים להתנפל על השפחה, וכראותה זאת נצבה כנציב שיש על מקומה ולא עצרה כח למוש משם. הגבירה מהרה אל השפחה והילד להציל ממות נפשם, והנגח הפרא השתער אף הרעים בקול פחדים, איום ונורא מראהו, צועה הוא ברב כחו וזרמת סוסים זרמתו, קול נחרו אימה, עיניו לוהטות כשביבי אש, ותועפות קרניו דרוכות כקשת לחבל; ויהי כראות העלם את האיד הנכון לצלעם, ולבבו הבין שרש דבר נמצא במהומת הנגח ובשצף קצפו, ויסוב וידלג חיש מהר אל הנשים, ויקרע את המטפחת האדומה מעל השפחה, ובעזוז קולו קרא אליהן: המלטו כי בנפשכן הוא, נוסו, נוסו…!"

לקול הזה התעוררו הנשים וינוסו עם הילד, אך הפרא רץ מבלי חשך כנשר יטוש עלי אוכל, בפרסות רגליו בקע רגבי אדמה ויעלה ערפלי אבק, יפזז אל חפץ חשקו, ומפיו יז קצף. הנה הוא על טרפו, אך העלם הקל ברגליו והמהיר בידיו התחמק וימלט ממוקשי הנגח, ויצנוף את המטפחת על ראש השור, על קרניו ועל עיניו, ויתפלץ הפרא בשאון קצפו ויפורר תחתיו רגבי ארץ, ובעים רוחו הפיל את העלם מלוא קומתו ארצה; אך כל ראשו התלכד בהמטפחת וקרניו מסובכים, ועד אשר נתפחו מוסרותיו נח מזעפו וחמתו שככה.

– “אודך ה', כי חלצת נפשי ממות” אמר העלם יוסף האללער בהתאמצו לקום, ובעת ההיא כבר נאספו אנשים רבים לשמע צעקות הגבירה ושפחתה, אלה הקיפו את העלם בחפצם להקימו ולהשיב את נפשו, ורבים מהרו לרדוף אחרי השור לתפשו לבל יוסיף להשחית; בין כה וכה קרב הלום איש גבה קומה לבוש הדר ואות כבוד כחשן משובץ מזהיר ממול לבו, ופניו חורו כשיד, ויגש אל העלם ויאמר אליו בשפת צרפת: “מפלטי ממות! הצלת את נפשי משכול ואלמון, מי אתה?”

– “קטונתי מברכת תודתך, ואין שוה לך לדעת את שמי”. השיב העלם גם כן בשפת צרפת.

עתה קמה סערת נפש האיש לדממה, ורוחו שב למנוחתו, ויוסף לשאול את העלם: “היליד צרפת אתה, כי תבין את שפתי אשר דברתי בהיותי נבוך ברוב שרעפי, והגידה נא לי גם כן, אם בשרך עליך לא יכאב אחרי נפלך מלוא קומתך ארצה?”

– “אף לא אחת משתים אלה היתה בי. לא צרפתי אנכי, כי נולדתי בעיר אשר לפנינו, ועתה אנכי שב ממעטץ, מבית שבת תחכמוני, כי הקשבתי שם בלמודים מפי אחד אנשי השם מחכמי עמי; וגם בשרי עלי לא יכאב”.

– “אשר אחזה לי, איש יהודי אתה – אך אחת היא לי, אתה גואלי ומושיעי ממות, שיתה נא עלי כופר, במה אוכל לשלם תגמוליך כרוב חסדך”.

– “לא נכון לפנינו להרבות דברים על אדות פעולת ידי אשר מאפס נחשבת היא. הן אמנם מהולל אקרא שם ה' אשר נתן עז בימיני להציל נפשות מרדת שחת, ויתמוך אשורי אשר כאין שפכו, אך לא איש מחסור אנכי כי אקח מידך מאום, אבי הוא הרב לעדת ישראל בעיר הזאת, וכל בית אבי מצפים לי כעת”.

– “אם כן הוא חלילה לי מעצור בעדך, אך כיום מחר נכון אני לקדם את פניך בביתי, הנני ציר הוד מלך צרפת”.

ויהי כאשר כלה האיש לדבר ויתקע כפו אל העלם וישב אל אשתו ואל שפחתו ויושיבן למרכבה רתומה לסוסים יפי תאר, ורכב לבוש מכלול דפק את הסוסים ויסע לדרכו. העלם הנבוך הביט אחריהם כמשתאה, ובהקיצו מחלום מבוכתו הרים את מטהו וילך. עד מהרה עברו רגליו בראשי הומיות, ויהי השמש לבוא וצללי ערב כבר נטו, ומחלונות בתי המסחר הציצו נרות מפיצים נגה כהה, וימהר העלם דרך חצרות ורחובות צרים, ולבו הכה בשאון, עורקיו ועצביו כמו שורגו, ורגליו הממהרות לרוץ רעדו מפיק ברכים, “הה, אהובי נפשי, איכם?” זאת מלתו על לשונו הגה ברוחו הקשה.

עתה הגיע עד הרחוב האחרון ונפשו קצרה בעמלו, עוד מעט והנה בית אביו מחוץ… עמוד אורח! מדוע יחשכו חלונותיו? האין גם נר אחד להאיר בו למען הבן השב לאור באור פניכם? העלם התאמץ וישען אל הקיר, רבים עברו לפניו ובשממון הביטו על בן רבם העומד כאיש נדהם למראה חשכת בית אבותיו, אך הוא התגבר ויחזיק בכפות המנעול, ובהלמו בו נשמע רק הד קול הלמותו. אין קשב בבית.. עוד הפעם הכה בו בכח וקול קורא נשמע באולם: “הנני הנני, מה החרדה הגדולה הזאת? הלא עמודי הבית ירופפו”.

הדלת נפתחה ולנגה אור כהה נראה איש הולך שחוח. “מי אתה? מה חפצך?” השמיע בעז קולו.

העלם בא אל הבית ויקרא בקול כחולה משברון מתנים: “הנני יוסף האללער, איה אבי?”

– “יוסף האללער? ממעטץ תבוא, אויה, אויה, למה באת, לעתות בצרה פקדת נוך.”

– “מה המוצאת אתכם? איה אבי, איהו?”

– “שוד ופרץ כתומם יחד באו עלינו, זה שלשה ימים תפשו השוטרים את רבינו, את הגאון הגדול, להושיבהו במאסר, ולא נודע אנה הוליכוהו”.

פני העלם חורו כמת – “ומדוע?”

– “גם זאת לא אדע, אך שמעתי קול מאחרי, כי הושיבוהו במאסר, יען אשר כתב דברי שטנה נגד הדת הנוצרית”.

– “אהה ה' אלהים! ואיה אמי?”

– " הגם זאת לא תדע? הלא זה שמנה ימים עלה רוחה אל האלהים, זכרה לברכה!"

לבנת מות כסתה את פני העלם, עצמותיו רחפו מפלצות, וגויתו התמוטטה תחת כבד משא הצרה, וירם את ימינו אל שפת בגדו ויקרעהו עד שוליו.. דומיה נוראה.

”ואיה אפוא אחותי?" קרא העלם כאיש אשר רוח רעה תבעתהו.

“אבחר לשכון בתחתיות דומה, מהשמיעך אך צרה ושבר גדול, שוד משדי בא ורבצנו שודד עד היסוד, כי בעת אשר תפשו את רבינו, התפרצו המון אנשים אחרים ויעטו מעיל גדול אל ראש שרה, ולא נודע אנה הוליכוה, וישובו ויסגרו הכל בחומר חותמים גדולים. ואותי – הלא בטח נודעתי לך, הנני השמש יעקב, אשר טפחתיך ורביתיך ועל כפים נשאתיך בהיותך עולל רך, אותי קרא אליו הפרנס מענדעל ויצוני לשבת בחדר הזה, לשמור את הבית ואת ספרי העדה, וזולת זאת לא אדע דבר, גם לא אוכל לאספך אל הבית, כי חלילה לנגוע בחותמים הגדולים האלה”.

עתה כלו דברי השמש יעקב אשר גלה את כל לבו.

העלם הביט בעיני דאבה ותמהון על פנות הבית, וישוטט במבטו במחשך, אולי תעלינה מני אופל תמונות אהוביו כאוב מארץ, ויזרו את בדי החלום הנורא ויבעירו ישועתו כלפיד נגה, אך החשך לא סר; ויתנודד העלם ויצא מן הבית ויעקב סגר את הדלת אחריו, וצעדי אונו נחתו בקרקע האולם, בהשמיעו את הדברים האלה: “ירחם עלינו אל חנון”.

הנך עוד הפעם ברחוב, עלם יקר, שבע נדודי נפש, אשר גרשוך מגו ויבריחוך מבית אבותיך שאליהם כה מהרת. הה, לבך הוא עתה כשדה המערכה, רוה דם חללים ופצעים, כי גבר עליך האויב ויקטוף כל פרחי חמד ולא חמל, וינף חרמש טבול ברעל על כל צמחי התקוה ונטעיה. “אבי במאסר, אמי בקבר, ואחותי נתפשה ושבויה. הה אלהי השמים, בידך אפקיד את רוחי לבל אכרע ואכשל”. כן הגה ברוחו, כי דבריו לעו מדאבון תמרורים, מפיו נעתקו מלים ולא נשאר בו כח, וישח עלי אבן לשבת עליה.

ממעל לראשו נטוי חוג תכלת בנועם זהרו. הירח כעין המגל יחץ מפלשי רקיע סביבו וילך הלוך ואור בגאון הודו, כוכבי נגה גם הם יפיצו נגהם על מרומי שחקים, הקריה עליזה בתשואות אדם רב, מרכבות אין מספר משתקשקות ומרקדות על רצפת חלוקי אבנים, כל איש פונה למלאכתו, והעלם הנואש ישב עלי אבן, לבו סחרחר, מעיו רותחו ולא דמו, לא ידע מדוע אביו במאסר, אמו בקבר, ואחותו בשביה?


 

ב. אחרית תקוה תוגה.


אחרי החזות הקשה אשר ראינו, קם יוסף ממושבו וישא את רגליו ללכת, כמו רוח עצה נוססה פתאום בנפשו המלאה צלמות ובלהה, וילך הלוך וזחול בלא כח ברחובות העיר. רוח צח חרישית נשבה על ראשו ותיבש אגלי יזע מעל רום מצחו, והוא התחזק להרחיב צעדיו תחתיו כאיש נחפז ומבוהל, כמו תקוה לרוח והצלה נשקפה לקראתו ותרהיב את לבו מרחוק. העלם בא אל מחוז חפצו, ויעמוד לפני בית חמדה עוטה אור כשלמה. מה נבדל הבית בתארו מבית אביו, אשר פנותיו נשמו ומחדריו צופה יגון ומות! האיש העשיר בעל הבית הזה, אוהב נאמן הוא לאביו, נכבד בעיני כל יודעי שמו, רב פעלים ורב העליליה בעיר הזאת ואמונתו רבה על כל סביביו, ובתו הלא היא העלמה העדינה אשר לב יוסף מלא אהבה אליה, אולם הס מהזכיר אמרי שפר הנכונים לשפתי רננות, במקום אשר מקרה אכזרי כסה עליו יגון ואימה חשכה.

יוסף עלה בסולם המעלות אל היציע העליון, וינוע לבו כנוע עצי יער מפני רוח. בראות העבד העומד אצל הפתח, את בגדי יוסף הקרועים, לא נתנו לבוא הביתה ויעצור בעדו במרמת ערומים לאמר: אורחים בבית אדוני. אך כאשר הגיד העלם את שמו, חפו פני העבד, ובבושת פנים מהר לקרוא את אדונו.

אם תשוו לנגד עיניכם לראות את האיש מענדעל כראות פני רוב הסוחרים העשירים מבני ישראל, איש אשר פניו עגולים וצוהלים, לחייו יושבים על מלאת ולא ינכרו אותותיהם כי נחלת שפרה על בעליהם והוא שמח במנת חלקו, ולפניו ערימת בטן רחב ידים אבוס ומסובל בעבטיט למכביר – אם כה תציגו לעיניכם את מענדעל, תשגו ברואה, כי אף לא אחת מכל אלה תחזו בו, גויתו הקטנה הרזה נטויה כקשת, פניו מלאים קמטים רבים, אשר ענו בו, כי על גביהם חרשו דאגות ותחבולות נפתלות מכלות שאר ונפש, והוא אוד מוצל מאש התאוה הנוראה אשר משלה בקרבו, לצבור הון עתק בעושק ומרמה, ועל ככה תעידנה גם עיניו הקטנות המזרות אש פלדות בהתרוצצן בחוריהן.

”הנה שבת אלינו, יוסף – החל מענדעל את דברו – שבת ותמצא רעה נגד פניך".

“הה, גדול מים שברי, עמוקה משאול צרתי”.

“ומדוע לא עצר אביך בהמון רגשותיו בערכו דבריו על מגלת ספר? לא טוב לאדם לגלות את כל מצפוני לבו. הנעלם ממך מאמר חכמינו “סיג לחכמה שתיקה”, שומר פיו ועטו שומר מצרות נפשו”.

“האמנם כן הוא? הכתב אבי הישר והתמים דבר שלא כדת?”.

“הלא ידעת כי ספרי אביך נכבדים ויקרים היו בעיני, חשבתים תמיד ללוית חן לחכמת ישראל בדור הזה, אך אכול צוף דבש הרבה לא טוב, ואם עבר אביך חק, מדוע לא שם אל לבו כי נכונו לו שפטים?”

“הה, הגידה נא אדוני, ודבריך יאירו את חשכת החידה הזאת, איה אפוא כתב אבי דברים שלא כדת השלטת בארץ? הן במעטץ קראנו את כל ספריו, ונבלע דבריו כבכורה בטרם קיץ, לא אחד מספריו נעדר מבית שבת תחכמוני, ובכולם לא דבק מאום”.

“מה לי לחקור זאת” – ענה העשיר עזות, ויעוה פניו ועיניו חצבו להבות אש אל כל עבר – “לשׂרי המלוכה נתכנו עלילות אלה, הם יודעים שרש דבר, ובקרב הימים יוציאו לאור את המשפט”.

“בי אדוני, נעויתי משמוע את הדברים אשר תדבר לתומך והמה פתיחות. הן אוהב ורע היית לאבי, ואיך היית כמסתיר פנים ממנו בצר ומצוק? האין בלשונך מלה לרפא מחץ לב בן אומלל, מלה אשר תחזק ידים רפות וברכים כושלות תחת משא היגון? העוד לא נסית דבר מאומה, לחוש לרוחתו לישועתו? או הודיעני נא, הורני את הדרך ואדע, אל מי מגדולים אפנה? מי יקשיב לשועי וישית לבו לחומלה, הן אתם אשמים באבי ועליהם תרבץ חטאת נוראה”.

“אמנם צדק תדבר, בזאת השחית אביך עלילה, כי לא רק על קדקדו חמסו ירד, אך גם ליד מעגלינו פרש את רשתו, ובנו הפגיע את עונו, על כן לא אוסיף להתערב בדברים יגעים אלה, רק אבקש דרכי להציל נקיים אשר לא פשעו, כי גם השופטים יקשיחו את לבם, יען גדול חרון אף הממשלה”.

“אל נא באפך, אדוני, דבריך יעידו בך כי לא אוהב אתה לאבי”.

“לא אוסיף להיות… כבר הגדתי לך את כל לבי, ולא אדבר עוד, כי אורחים מחכים שם לקראתי”.

“ואחותי האומללה”.

“האם לא נודע לך שמץ דבר על אודות אחותך?”.

“למה תלעג לרש, הן עתה באתי, וקויתי כי אתה אדוני תהיה הפודה והמציל”.

“גם אנכי לא אדע מאומה, יהי אלהים למגן בעדה”.

בדברו זאת הפך את ערפו אל העלם וילך אל החדר השני ואת הדלת סגר אחריו.

בעמוד העלם על מפתן הבית ידע בנפשו כי אובד עצות הנהו, הן קוה לאור והנה חשך, לנוגה והנה בלהה, אחיו איש לעברו תעו, מכבדיו יזילוהו ואוהביו יפטירו בשפה יניעו ראש, ואיה אפוא התהום לים צרה ולבאר שחת? החצים השנונים אשר מחצו כעת את לבבו, צמתוהו וידכאו לעפר חיתו – “אבי פושע, אחותי נחרפה ונדחה מקהל ישראל, הה, אמי, אמי, איך הפליא לך אל חנון את חסדו בהצילו אותך ממועצות אנשי דמים, טרם ראתה עינך חמס ועושק, הה אמי, אמי, אשריך וטוב לך בחיי נצחך בהתלוננך בצל שדי, הן את בנך את יחידך לא הוספת לראות, וגם אנכי לא אראך עוד כל ימי חלדי, ומי יודע אם אראה את אבי, את אחותי? ומדוע עזבתיני פה לאנחות?” סערת רגשות אלה התחוללה בקרב לב יוסף ויהמו ויחמרו דמעות כפלגי מים.

אך הרמש המובס תחת מרמס רגל, ידכה ישוח ועוד יתהפך וינסה כחו לשוב לתחיה, כן גם רוח האדם אשר צרה ומצוקה תשיבנה אותו עד דכא, עוד יתעורר ברב כח, עוד ירום ונשא. “לא, אבי לא פשע מאומה, נקי הוא מחטא, וגם אחותי לא תוכל להתמוגג ברעה על לא חמס בכפיה!” הרעיון הזה התגבר בלב יוסף – “ואם לא אשם אבי, ואחותי נקיה, הן יש אלהים במרומים, והוא ינתק חבלי שוא ויפתח חרצבות רשע אשר להם הוגשו התמימים העשוקים, יהותתו עלינו בני איש ויקלעו אותנו בעלי חצים בכף הקלע, יהפכו הרעים כתף סוררת ויבגדו ויתהפכו לאכזב, אך היושב בשמים ישגב קודרים ישע”. המחשבה הזאת שובבה את נפשו בנועם תנחומיה ותהי לו כמבטח עז, ולכן סר כעשו ומרי שיחו בעזבו את בית העשיר. ויהי ברדתו על המעלות לצאת החוצה, ואחת משפחות הבית יצאה לקראתו מן המסדרון ותרמוז לו ללכת אחריה, וילך אחריה דרך תאים קטנים אל חדר אחד בפנה נסתרה, ושם פתחה לפניו את הדלת. החדר היה מעון השפחה, ועתה עמדה בתוכו בת מענדעל היחידה, רבקה הנוה והמעונגה.

“אל תחשוב עלי און, יוסף” – החלה רבקה את דבריה – “כי קראתיך הלום, הנה מאחרי הדלת הקשבתי קשב, שמעתי קול תחנוניך ודברי אבי, וזאת הציקתני לחרוד עליך את החרדה הזאת”.

“תשואות חן חן לך, רבקה, העוד תכירי את קולי ואת מדברי ולא תחפצי לשכוח אותי מלב?”

“שמע יוסף, פגעים נוראים עברו עלינו, נוראים גם מאלה הגלוים עתה לעיניך. אולם אנכי עשויה לבלי חת, בנפשי לא חלו ידי חליפות ותמורות, בטח בי, כי שברי גדול משברך”.

“רבקה אהובתי, מה זאת, בארי לי דבריך ואדעה. ראשי עלי כגלגל, החזות הקשה אשר חזיתי מסכה בי רוח עועים, ובי אין כח אבנים. אביך הדיחני בדברים בוטים כמדקרות חרב, תחת מתק תנחומים השביעני מרורות, ומאין יבוא עזרי, אם לא מאוהב לאבי?”

“מאוהב לאביך? יוסף, האם אביך לא כתב לך במכתב מאומה? אביך הוא איש בר לב ולא חפץ להאדיב את נפש בנו, אולם אנכי ואחותך שרה, ואמך.. זכרה לברכה – (הן גם השבר הזה לא נכחד ממך) – אנחנו רבת שבעה לה נפשנו עמל ויגון”.

“מה זאת, עדינה, תני לי אור במו אופל זה, תני לי פתרון”.

"האמן לי יקירי, כי גם אנכי לא אדע את תהפוכות המקרים מראשית עד אחרית, רק קצות הדברים ידעתי ואתה הסכת ושמע. הן נפשך יודעת יוסף, כמה גדלה האהבה אשר נקשרו בה משפחותינו מאז, ויהי הקשר אמיץ.

אמך זכרה לברכה היתה אוהבת דבקה מאחות לאמי, על ידה נתנה אותי הורתי היקרה בטרם קטפה מר המות עודנה באבה, כן גדלנו כנטעי נעמנים אני ושרה, ושם ראינו אנחנו איש פני רעהו מדי יום ביומו. אבי אהב והוקיר את אביך בלב שלם, ואיה שוקל איה סופר את המגדלים אשר הקמנו אנחנו בתקותנו. בי יקירי, אל תקצוף עלי בעבור הדמעה הזאת, אשר זלגו עיני. זכרון הימים הטובים אשר ספו תמו מן בלהות, היה מאז נחמתי בעניי, אך מאז עזבתנו והלכת למרחקים, הטיל ה' רוח סערה גדולה אשר הסיעה כעץ תקותי, אבי הפך את לבו נגד אביך, ולהות נפשי שמעתי מפיו יום יום חרפות וגדופים. מן המקרה הזה אשר אספר לך התגלע ראשית מדון ביניהם, וזה הדבר: אבי נשפט עם איש מסכן יושב עיר קרובה ויצא רשע בהשפטו מלפני אביך, ורבים חרשי משחית הסיתו את אבי ויבעירו בלבו זיקי אש קנאה ונקם, ובין המסיתים האלה היה גם הדיין יצחק. הלא תדע יוסף את נפש אביך, הן אחזה בו כליל תפארת אדם וצלם דמות הצדק והיושר, אך הוא עשוי לבלי חת ומשוא פנים אין לפניו, הלא היה לו הדיין יצחק זה מאז כסלון ממאיר, על כן שש הדיין על המקרה להתנקם, ותהי ראשית פרי הריב, כי מנע אבי את רגליו מבית אביך, וכאשר נסו שלום ואהבה מביניהם, ויגדל הריב והרוגז הלך וחזק, בשגם עניני העדה נתנו להם ענין רב לענות בו, להתקוטט ולהכעיס איש את רעהו, וכדי בזיון וקצף. הה, רבת שבעה לה נפשי תמרורים, בכל פעם אשר ראיתי פני אמך ואחותך, פלגי דמעות ירדו עינינו, אך המקרה האחרון התיר ידו ויבצענו, וזה הדבר: אביך קבל פקודה מאת הממשלה, שׁם שׂם לו שר העיר חק ומשפט, והוא השלים חוקו מבלי שאול את פי ראש העדה ומבלי הודיעהו, אז נתכה כאש חמת אבי, ובקצפו גזר אמר להדוף את הרב ממצבו, אולם רוב אנשי העדה עמדו לימין אביך ויפצירו באבי להשיב את דברו אשר דבר, כי חלילה לרדוף באף ישיש חכם בעוז אשר רעה את עדתו במנוחות שאננות זה שלשים שנה. בחורי חמד אשר הקשיבו לקח מפי אביך הפיחו עיר ומתים, דברו קשות בבית ועד העדה, ובלשון מדברת גדולות הזהירו באבי לבל יזיד לנגוע לרעה בכבוד רבם, עטרת גאונם ותפארתם; אולם אבי העמיק לחתור ולמשוך בכחו את אדירי הממשלה לתמוך בימינו, וראשי העדה התקוממו נגדו לסכל את עצתו. אז פרצה המשטמה הנוראה, ואבי העיד בי במפגיע לבל תדרוך כף רגלי על מפתן בית משכנכם, ואני נגזרתי מנגד עיני אהובי נפשי, כי חזקה עלי פקודת אבי ותשך את רגלי בסירים. זה שנה תמימה מן היום הארור ההוא לא יכולתי להראות פני שרה, כי אם בהחבא בבית רעותנו, ובהתהפך אמך היקרה במכאוביה על ערש דותה אשר לא ירדה ממנה, לא יכולתי לשבת נגדה ולשאוף את נשימתה ואנחתה האחרונה, את ברכתה האחרונה אשר הביעה למענך, יוסף יקירי".

הרעים הקשורים מעדנות בחבלי האהבה – הלא בטח על ככה יכירם הקורא, אף כי סתר פנים ישימו להם – עמדו קודרים בלחץ יגונם “לוא הייתי גם אנכי פה” – היו הדברים אשר צפצף יוסף בקול דממה דקה.

העלם הבליג על מרי שיחו וישאל לתומו: “האם לא תדעי שאהבה נפשי את הבליעל אשר טמן מוקשים לאבי? את הבליעל אשר התעיב עלילה לגור בחרמו עלמה תמימה?”

“זאת לא אדע, יוסף אהובי, אך בקרב לבי ישוד קטב נורא, מוסר כליות ירעים בנפשי, ולזאת נפוגותי נדכיתי מאד”.

“אך מביא הדבה לא נוצרי הוא, כי איך קרא איש נוצרי ספרי אבי הכתובים עברית?”

“איש יהודי הוא הנרגן”.

“הה, אהובתי, המדנים בין אחים ישיתו למו קציר נורא, אוי ואבוי לנפשם אם יחלש אבי וילא שאת, אללי להם, אם תזרח השמש על תחבולות רצח אלה הקלות מני ארג, ויציץ המטה יפרח הזדון. הגידי נא, האין בפיך עצה למעני? הנדחה מני תושיה? אל מי אפנה ואל מי אחנן קולי? מוזר הייתי לאחי, ונכרי לכל בני עיר מולדתי, הוריני נא דרך אבחר”.

“איך תבקש עצה מאת עלמה חלושה ואנושה אשר לא נסתה באלה; הה, יהי כן אלהים בעזרי כאשר אדיר חפצי להושיע, עשה אעשה כל אשר תמצא ידי, עתה נפרד פן יודע הדבר לאבי, אך הגידה נא לי איה תמצא לדורשיך, לשלוח לך מכתב או דבר מה”.

“אבקש מפלט לי בבית דודי ברוך מוכר-ספרים, אם יואל לקבלני בטובו”.

העלם השפיל את ראשו על כף העלמה וישקה בפיו. מתוך בבת עינו נפל אגל דמעה על כפה. הנשיקה הזאת והדמעה הזכה חזקו את אגודת הנפשות היקרות אשר תקותם ואהבתם לבשו עתה מעטה כהה. יוסף יצא מן הבית, לבו נח מסערת רגשותיו בראותו כי גם בבית שוטנו אהבה צופיה לקראתו. האח, מה טוב ומה נעים למצוא בתוך מערת פריצים נפש נדיבה!.


 

ג. נטף תנחומים בכוס התרעלה.


עתה יארח נא הקורא לחברה עם העלם בדרך השלישי אשר הוא הולך, מבית הסוחר העומד למשגב בראש הומיות אחז יוסף את דרכו לרחוב היהודים, כי היה הבית ההוא הכלול בהדרו, הבית היחיד אשר בנה לו איש יהודי מחוץ לרחוב היהודים. העשיר מענדעל היה האחד הדגול מרבבות, אשר בני מרום עם הארץ חפצו קרבתו וידרשו לשכנו תמיד, על כן על פני כל אחיו שכן וינשא עליהם. יוסף הלך לדרכו ברחוב הצר והקטן, עוד הפעם נעו מעגלותיו במשעולים נלוזים, ויעמוד על יד בית שפל ורעוע העומד נלחץ וכבוש בין הבתים אשר מימינו ומשמאלו. מתוך החלונות אשר ביציע התחתון הציץ אור.

יוסף דפק על כפות המנעול, ולקול הקריאה הזאת נפתחה הדלת מידי בעל הבית, ויצא איש הולך שחוח, פניו קומטו מזוקן וזקנו הלבן יורד על פי מדותיו במחלפות קווצותיו המתנוצצות כרצי כסף על מעילו השחור.

עוד העלם מדבר, עוד המלה “דודי!” מרחפת על שפתי פיו, והזקן מהר לפתוח לפניו לרוחה גם את הדלת השניה, ויחבק את העלם וישימהו כחותם על לבו, ומה חם לב יוסף בקרבו בהתרפקו כעולל בזרועות דודו הזקן, במצאו נפש אחת המלאה אהבה ורצון אליו.

עוד העלם מתרפק על דודו הזקן, פניו חמרמרו מבכי, וקולו נאנק דום, והנה פתאום נשמע קול אשר הפריע את השמחה המהולה בנהי ואת הגילה ברעדה.

“אנה מהרת לצאת, ברוך, עם מי אתה עומד שם בחצר, שובה שובה כי יראתי פן יקרוך צנים בעמדך בביאה”.

“צדקה דודתך ממני”, ענה ברוך, “הבה יוסף ידך ונלכה מפה”, והזקן החזיק בימין העלם להביאו פנימה.

אם אמרתי אספר לך, קורא נעים, כמו, את תואר החדר ומערכת חפציו וכליו, אדע מראש כי צחוק אעורר בלבך.

בצלע אחורי החדר עמדו מלתחות וארגזים פתוחים, מלאים ספרים שונים כרוכים, בעורות תחשים או אילים מאדמים, בבד, או טלואים וקרועים.

על יד הארגזים נמצאו על קרקע הבית ספרים רבים באגודות ואלומות, בין הספרים עמדו כסאות לשבת וגם עליהם נטשו פה ושם ספרים, בגדים וכלים התלכדו בצנפה כדור, אך בצלע החדר פנימה היתה הרוחה – בתוכו עמד התנור הגדול והרם, ולשני עבריו כסאות גדולים אשר מלפנים היו מכוסים במשי ורקמה, אך בשכבר הימים נשכח שלל צבעיהם, כי שן הזמן אכלם וינצל את עדים. לפני הכסאות עמד שלחן, ממעל לו על הספון מנורת נחשת מורטה למען היות לה ברק, במנורה ההיא העלו נרות רק בשבת ויום טוב, אך בימי השבוע עמדה מנורה אחרת על השלחן, ועתה הפיצה אורה הכהה, ומנגה נגדה נראתה הארוחה הרזה והדלה אשר בה סעדו האיש ואשתו (כי זרע לא חיו על פני הארץ) את לבם, על הקיר נראתה תמונה משוחה ספונה בלוח שבור. התמונה תשוה נגד עיני רואיה את הכותל המערבי ועליה מזהירות אותיות גדולות: “מזרח”.

זה הוא מעון ברוך מוכר-ספרים, אשר אליו סר יוסף אחרי עזבו את ארמון הסוחר העשיר, אך דברי “שלום עליכם” אשר בהם קדם דודו את פניו בחן ורצון, צרי מרפא היו לפצעי לבו, לא יסולא בכל שכיות החמדה אשר בארמון מענדעל וברוב עשרו.

“ברוך, מה לך שם ומי לך שם, כי תתמהמה בחצר, בהיותך חלוש וכואב”, קראה לקראתם אשה זקנה.

“האם לא תכירי אותו, את העלם אשר כולו מחמדים, כי הוסיף הוד והדר ביפי מראהו וחזות פניו? הן כתב אלי ר' שלום ממעטץ על אודותיו כי עשה חיל בלמודיו ושמו כשמן הטוב, גם הגיע לו תור אדם המעלה ולחבר סמכוהו בבית המדרש”.

“ממעטץ הודיעו לך? אם כן, הלא הוא יוסף בן אחותך!”

“הנה הוא, אסתר, לפניך, מה מאד יגיל לבי על הכבוד הגדול אשר יכבדני, בהואילו לשחר בביתי”.

“שלום אליך, יוסף, היטבת כי באת הלום, אף כי מאז לא הסכנת בזה”..

“הוי, אסתר, חדלי לך!”

“אכן נפשי יודעת מאד כי נבלה היא להוסיף מכאוב ללב פצוע וקרוע, אך אחותך, עליה השלום (בדברה אל אישה), הגביהה עלי מאז רום עיניה וכגבירה התהלכה אתי, אולם גם גבירים ונכבדים בעמל אנוש הנמו ועם אדם ינוגעו, שוט שוטף כי יעבור, לארץ ינחת את כבודם וגאותם לעפר ישכין סלה, וכמקרה השפל כן יקרה גם את הנשא ורם; גשה נא הלום יוסף, קחה לך כסא וטעם מאשר תאוה נפשך”.

יוסף התנודד במר נפשו ולא מלא אחריה.

“כגודל חסדך סלח נא לפשע שפתים, השמיע הזקן קול תחנוניו, הן ידעת את דודתך ואת לבה הטוב לך, אם אל קרבה תביט ולא תשית לב אל מעט הבליה, אשר כצל יחלפו מפני ישרה וצדקתה. הבה נא לה את ידך!”

ויושט לה יוסף את ידו, והיא החזיקה בה באהבה, ואל אישה דברה לאמר: וגם אתה רק תנואות תבקש עלי, כי מה פשעי ומה חטאתי, האם לא קמתי ממושבי בכל פעם אשר העליתי את שם רבי האלליר על שפתי, הנה יד ה' הויה בו עתה והוא לצלע נכון, אך ה' יפלטהו ויציל נפשו. עוד אזכרה דבריו אשר דבר אלי אחרי אשר יסרני ה' בקחתו ממני את נפש בני יצחק. הנה שנים רבות חלפו, ועוד עיני רואות את יצחק בני בצלמו כדמותו עומד לפני, ועוד תצילינה אזני מדברי הרב, דברים נמרצים ואדירים.. התשכח אם רחמניה את יחידה? והוא היה דומה לך בגדלו ובתמונתו!.. ותבכה אסתר בכי תמרורים על אבידתה אשר לא תשוב, וברוך החזיק בימין יוסף ויגישהו אל השלחן, ויקח משם את ספריו וכליו וליוסף נתן כסא לשבת. הזקנים אכלו את ארוחתם, אך יוסף לא עצר כח לאכול כי חזק עליו כאבו. בתחלה נאלמו כולם דומיה, כי הצרה הנוראה הכבידה את אכפה על לבותיהם והעתיקה מפיהם מלים, אחרי כן החלה הזקנה דבריה, לאמר: “ברוך, הגד נא אפוא ליוסף, כי לא ישבנו בחבוק ידים, ולא רק בנסך דמעות אשר לא לעזר ולא להועיל השתפכה נפשנו, אך גם נסינו כחנו לחלץ את נפשות הנדכאים, – לא ישבנו כנרפים”.

“כן הוא” ענה הזקן “עשינו כל אשר היה לאל ידינו, ובאמת לא נקל הוא לאנשים כערכנו למצוא חפץ ולדבר דבר בענין גדול כזה”.

“האם לא תוכל דודי היקר לבאר לי פשר התעלומה הנוראה הרת עמל ושואה, אשר כסתה פניה בצעיף לזרות על נוה אבי גפרית, להדריכהו מנוחה ולהגישהו לנחושתים, מי זה ואי זה הוא המשחית לחבל? מה שמו ושם מקומו, האם לא עשית דבר?”.

– “אל נא תעמיק שאלה ואל תגביה למעלה, יוסף יקירי, אל תשסע אותי בדברים ואספר לך כל אשר ידעתי. הן תוכל לשער בנפשך, איך נבוכים ונפעמים היינו לשמועה אשר באה, כי אביך נתפש והובא לבית האסורים, ושרש דבר נמצא בזה, כי המליטה עטו דבר למרות רוח הנוצרים ולקללת דתם, ואני הלא כמסמרות נטועים בקרב לבי כל דברי אביך בספריו, ולא אוכל להשלות נפשי בשקר ולהאמין בשוא נתעה כי בעבור חטאו זה יצמתו בבור חייו; הן אמנם היה מאז דרך אביך בקדש, לכתוב דברים כבירים ונמרצים, חוצבים להבות אש דת ולוהטים ברשפי אהבה נצחת לתורה מורשה, אולם על דתי שאר העמים לא שפך בוז וקלון”.

“מהולל אקרא שם ה', כי משפט אבי לאור יצא, והעננים הכבדים הרובצים עליו יתפזרו לאחד אחד”.

“אכן לא ביום אחד המלאכה הזאת לגמור, ובין כה וכה יתמוגג הרב הזקן בזלעפות צרה ויגון קודר, ומי יודע אם יוכל מלט משא צרותיו לאורך ימים”, הוסיפה האשה לענות דברה.

יוסף התאנח, והזקן הוסיף לאמר: "הנה נועדנו פה חרש להתיעץ על צפונותינו ולהמתיק סוד מה לנו לעשות לעזרת הרב האובד בצרתו, ויהי זה משפטנו ומראשית כזאת הודענו כי אך יהודי הוא מלאך המשחית, הן דברי הרב הורקו מכלי אל כלי, נעתקו משפת קדש לשפת עם נכר, אפס כי המעתיק עשה מלאכתו רמיה ויעקש את הישרה וימט רעה על הנקי, והממשלה נואלה להאמין לדברי נרגן הקולע חציו ללב צדיק, ומי עשה כתועבה הזאת בלתי איש יהודי? אולם גם זאת חקרנו ונדע, כי לא עלילת שוא זאת לבדה ואין אחרת אתה העירה חמת הממשלה, לא למזמה ההיא הכוזבה נתכנו עלילות, יען לו כן היה, לו רק תנואות חמסו על הרב מפני הגבירו לשונו על דת הנוצרים, או אז נקרא אל שערי בית המשפט, לחקרו ולשאול את פיו, אם יצטדק או יכחד פשעו תחת לשונו; הלא איש כמוהו לא במחתרת ימלט נפשו ולא ינוס מנוסת קלון. זאת היא אשר אמרתי, כי הממשלה בשצף קצפה, בשלחה אליו את שוטריה להתנפל עליו כזאבי ערב ולהבקיע אל ביתו ואל נוה מנוחתו לשדד רבצו במו אופל, תאלפנו לדעת כי דבר בליעל יצוק בה, וכמו תאבה ותחפוץ להוכיח בעליל כי גדלה חמתה עד להשחית, יען העמיקו היהודים שחתו, ועל צבאם הרב הרבה לחטוא, ועל כן תראה הממשלה את פחדיה ואת מוראיה קבל עם, למען יקחו מוסר ויקשיחו את לבם מסרי סוררים.

והנה כל זאת תוכיח כי לא העלילה הבזויה נגד הרב הבעירה את המדורה הגדולה הזאת, אך דברים אחרים, דברים גדולים ועצומים. את זאת חזיתי בעיני רוחי, כי מי פתי יסור הנה ויואל להאמין בשמועת שקר, אשר דמיונה רק כמסכה נסוכה על הרזים הצפונים בתוכה, אשר כאבן במים יתחבאו".

“ומה אפוא עשיתם?”

“הנה ראינו ראשית לנו לחפש תוצאות ולכונן לחקר הנסבות הסבוכות ומסוכסכות, למען דעת מאין נפתחה הרעה, כי עד נדע זאת גם הושע לא יכולנו בפועל כפים, והנה היום בערב הגיע המועד להתאסף עוד הפעם בחדרי זה, ואיש איש יודיע את אשר נגלה לו מפי מיודעיו ואנשי בריתו; אמנם נפלאת היא בעיני, מדוע הם בוששים לבוא, הבי נא אסתר, טהרי את הבית וערכי את כליו כי בטח בוא יבואו”.

עוד הוא מדבר וקול דופק על הדלת נשמע בחדר, ויגש אליה ברוך ויפתחה, ואנשים שונים נועדו באו, וכמשתוממים הביטו על יוסף, וישאלוהו אם במעטץ הגיעה לאזניו השמועה הנוראה, והיא כוננה מצעדיו לבוא הלום, או לתמו בא וימצא רעה ועמל.

בין כה וכה נחפז ברוך לפנות את אגודות הספרים ואלומות הכתבים והבגדים הנטושים פה ושם, האורחים ישבו על מקומם מסביב להשלחן, ויכונו לדבר דבריהם, ולב יוסף פג בקרבו מקוצר רוח וכליון עינים, לדעת את גורלו ומנת חבלו בחיים, לשבט או לחסד, כי השפק הנורא היה כרקב בעצמותיו ויאכלהו מנפש עד בשר, הרעיד מורשי לבו, ויניעם וינידם כנוע עצי יער מפני רוח.

וברוך הזקן בחבורה פתח פיו לאמר: “למה אתם מחשים, הגידו נא, האם גליתם הלוט הלוט מעל תחבולות שונאי הרב אשר היו בעוכריו?” אנשים אחדים הניעו ראשם, ועל פני כל החבורה רבצה עננה חשכה, אשר בשפה ברורה הגידה, כי כולם תפושים ברוב שרעפים ונבוכים בעשתנותיהם, אך לא מצאו מלים במהרה, ולשונם נאלמה מרוב יגון.

“רבי משה” – ענה ברוך – “הן גדול כבודך בעיר ואמונתך רבה סביבותיך, מה אפוא נודע לך?”

ורבי משה – איש קטן הקומה ועב הכרש אשר הניע את גויתו הכבדה אל כל עבר – ענה לאמר: “נוכחתי לדעת לתוגת נפשי, כי הרב כלוא – בבית הסוהר האדום”.

“אנא, אל רחום חוסה נא!” – ענו כולם פה אחד. “בשם ה'! מה זאת, מה בית הסוהר האדום כי כן תרגזון?” קרא יוסף בלב נשבר, והאיש הקטן והעב השיב לאמר: בית הסוהר האדום הוא מאורה שפלה בעד החטאים בנפשותם הצפוים אלי מות, שם ינתן להם חק שלחנם, פתותי לחם יבש ומים באושים, שמה אור שמש לא יהל, רוח צח לא ישאפו, לא יראו פני איש ולא ישמעו קול אדם".

”הה, אבי, אבי!!" קרא יוסף בזעקת שבר, וכמעט נצמתה נפשו מעצמת חבליו לשמועה הזאת.

“איככה נודע לכם הדבר הזה?” שאל ברוך בקול איש נפעם.

“שומר בית הסוהר אותה הגיד לי. את השומר ידעתי מאז, כי אשתי מכור תמכור לו כפעם בפעם גלומי בד ומטפחות, ויהי הוא קונה מטפחת נאוה, וייקר מחירה בעיניו, ואשתי לחשה באזניו כי אם יגיד לה את אשר ידע על אדות הרב, תמכור לו את המטפחת בעד מחצית המחיר אשר הושת עליה, כשמעו זאת הפטיר בשפה ויניע ראש, כמו לא יחפוץ אף לא יוכל להפיק חפצה, ותוסף אשתי לפתותו בדברים ותאמר לתת לו את המטפחת חנם, והוא הניע ראשו; ותפנה אשתי את שכמה ללכת, אולם המטפחת כבר גזלה מנוחת אביר הלב ולא נתן את אשתי ללכת, ויגד לה בקול דממה דקה: “הנה זה שלשה ימים כלוא הרב בבית הסוהר האדום, אך מנוחת נפשו עליו לא נהיתה ושלותו לא חדלה, לא יגעש ולא ירעש כשאר יושבי הבית, אך נחמד הוא למראה ועל פניו שפוכה ענוה צדק וחן איש תמים, בסבר פנים מאירות יקדם את פני השומרים המביאים לו לחם ומים, ותהי זאת לפלא בעיני כי לא ראיתי עוד כמוהו בין אסירי עני וברזל בבית הסוהר האדום”. אלה היו דבריו ובמחירם לקח את המטפחת, ואשתי הלכה לה ותבוא ותספר לי את החדשות הנוראות”.

מעינות עיני העלם יוסף נבקעו ודמעות צחות ככסף נזלו על לחייו, שפתיו נעו אך קולו לא נשמע.

במשך רגעים אחדים שררה דומיה בבית, וברוך שאל לאמר: “האם בלתי זאת לא נודע דבר? ר' הירש! פניך יעידו בך כי יש מלה בלשונך”.

ור' הירש – איש רם הקומה ודל בשר, אשר הניח ידיו השלובות על ברכיו ואת גויתו הניע פנים ואחור, ועיניו הגדולות והשחורות התרוצצו בחוריהן, עד כי לא נסתר דבר מחמתן – ענה דברו: “הנני להגיד לכם דברים נוראים, אשר בשאט בנפש יעלם על פיו איש כמוני, על כן ראה נא ר' ברוך אם סגורים החדרים האלה בדלתים ובריח כי עת רעה היא”, וימלא ברוך אחרי דברי ר' הירש ויתבונן ויבדוק את הדלתות וישב אל השלחן, ועיני כל החבורה היו נשואות אל ר' הירש לדעת על מה זה חרד את כל החרדה הגדולה הזאת.

“הן נודעתי לכם, אחי ורעי – ענה ר' הירש קולו – כי יד ושם לי בין יודעי דת ודין, חכמתי זאת תחיני, כי כפעם בפעם ידרשו לשכני אנשים אשר דברי ריבות להם בשערי המשפט, ועל כן הקימותי את בריתי שלום עם כל היושבים על מדין,לא עם המליצים והשופטים לבדם, כי גם עם הסופרים והעוזרים היודעים כל נעלם; ולמה זה אכבירה במלין לבלי הועיל, הן לא להועיל לכם לדעת עם מי באתי בדברים, ולי תוכל להיות לבושת ולשבר לב, על כן לא אגלה לכם סוד כמוס זה, אך שרש דבר אודיעה נא אתכם, דבר אשר לשמעו יבוא בכם רעד. הן לא רוח נדיבה סמכה את הסופר והמזכיר בבית המשפט לחשוף לי את הרז הלז, ובכם בטחתי כי יחד נשא ונסבול וקרבן צבור נקריבה”.

“ולו גם בחרוזי פנינים אשר על צוארי אערבה את הכסף” השמיעה הזקנה דברה.

”אך גם לי תנו חלק, שכם אחד במעשה הצדקה" ענה ר' הירש.

”הסוף אל תרעשו, שמעו ודומו סלה, ר' הירש כלה נא דבריך".

“בעיני ראיתי כתבי דבה אשר כתבו בני בליעל נגד הרב, אליהם נלוה פרק שלם נעתק מספרו לשפת אשכנז, ואנכי לא יכולתי למשול ברוחי לקרוא עד תומם את הכזבים אשר הורו והוגו מלב הזדים ההם – בדור אחרון ימח שמם – אך ראה ראיתי מי ומי החתומים ולבי נמס בתוך מעי, – הלא המה: הדיין יצחק והפרנס מענדעל”.

כרעם בגלגל מחצו הדברים האלה את לבות הנאספים, “הכן הוא באמת? אכן מראש שערנו זאת בנפשנו!” קראו פה אחד ויקללו. ויהי אחרי שככה רגשת המונם, החל ברוך לאמר: "לא חדשה היא זאת לנו, כי תמול גם שלשום ידענוה, ורק אתה ר' הירש יספת לנו מופתים להוכיח לנו כי לא שגינו ברואה.

הן יצחק הדיין עוין את הרב זה ימים כבירים, כי קשתה עברתו נגד “הגאון” אשר “תוספותיו למשנה” יאירו עדי עד ככוכבי אור, ועוד מימים ימימה התהפך מסבות בתחבולותיו למגר לארץ את כסא כבודו ולרשת מקומו, ואך לריק קלע את חציו כי בכל פעם החטיא את המטרה, ועל כן לא נתמה על החפץ, אם הטה הפעם עקלקלותיו עד תהום הרשעה. גם מענדעל זעום נפש הרב אשר נבדל מתוך העדה וינזר לבושת, ויקם לו בית בין עם הארץ ואת אחיו לא יכיר, גם הוא צורר להרב ומבקש נפשו לספותה, ולו רק מצא און לו להשמידו מן הארץ כי אז עשה זאת – שנים אלה ראוים היו לגלגל על ידם אבן אופל וצלמות. – אך מבלעדי זאת לא תדע דבר. ר' הירש?"

“בדעתכם את מהרסינו ומחריבינו עוד לא תדעו דבר שלם, רק חצי דבר”.

“עצור במלין איך תוכל, הבה, פתח פיך ונשמעה”.

“הרז הסתום והנורא אשר נגלה לי, הוא: כי לא לרבי יום טוב האלליר לבדו טמנו הרשעים פח יקוש, אך על כל העדה היה קצפם, כל היהודים הנמצאים בעיר הזאת וביתר ערי המדינה מן גו יגורשו לבשתם ולבושת רבם אשר חטאותיו מאד עצמו, עד השמים הגיעו, ובהגלות מחשבות אונו נגד בעלי הדת השוררת בארץ, כמו נבעו גם כל מצפוני היהודים, על כן דבר יצא מפיהם לנשלם ולהסיעם מן הארץ, להחרים חוסן חילם ולתת רכושם ויגיעם למשסה… זאת אחזה לי למגנת לבי, וזאת הפגיעו בנו הדיין יצחק והפרנס מענדעל”.

“אוי ואבוי לשבר! הידעו שני אלה אשר המה עושים או כוננו חציהם רק לרבינו, ואנחנו מבלי משים נאבד?”

“לא ידון רוחי בהדיין יצחק, אך אם זמם זאת מענדעל השומר לנו עברתו, הרודפנו באף, מי יודע?”

וברוך קם ממושבו ויאמר: “שמעו נא אחי, הנה עתה עינינו פקוחות על העלילות אשר יתעוללו בנו שוטנינו, בצענו את חפצנו ונגיע אל המטרה: השכל וידוע את הנסבות, ויותר מזה לא יהיה לאל ידינו לעשות, קצרי יד אנחנו לחלץ נפשנו מהמצוקה אשר תעיק תחתינו, לכן נפרדה עתה איש מעל אחיו ודבר לאט נשלח חרש, למען ישמעו זאת יתר אחינו וחרדו ובקשו עצות לקדם פני הרעה, וגדולי הדעת וההון יחרגו ויצאו ממסגרותיהם, לעשות דבר לטובתנו”.

כל הנאספים הודו לדברי ברוך, ויגמרו אומר להתאסף בעוד ימים אחדים למען יתבררו ויתלבנו הדברים.

האנשים טרם יצאו ויוסף קם ויקרא “ומה יהי לאחותי? ומה תעשו לרוחתה לישועתה?” וכל בני החבורה החשו ולא ענו דבר, כי בהיותם נפעמים מאסון רבם ולשמע דבר הרעה המתעתדת להתפרץ גם נגדם, הסיחו את דעתם מן האומללה, גם עקבותיה לא ידעו; אך הבטח הבטיחו ליוסף, כי יחלו לחקור בקרב הימים על אדות מקרה העלמה, אשר בא כאח לצרה, וידו אוחזת בעקב אסון הרב.


 

ד. היכל השר.


מבית ברוך הצר והשפל אשר בו נכרתה ברית להצלת היהודים ורבם, אנהגך אביאך קורא יקר אל ההיכל הכלול בהדר תפארתו, ששם גם כן נאספו אנשים, אך לא לחבוש כי אם למחוץ, לא לבנות כי אם להרוס.

בארמון בצלע השמאלי ספון חדר המשכית אשר להשר, ומשם יש מבוא אשר דרך בו הלוך ילך השר כפעם בפעם אל הנסיך למצוא חפץ ולדבר דבר. השר ישב מוסב על כסא מחוטב ורבוד במרבדי משי, לפניו שולחן מכוסה במצע ירקרק ועליו נגולו מגלות ומכתבים שונים נטושים פה ושם; כמה פלגי דמעות וסערת אנחות תגיחינה ותפרוצנה מן השלחן הזה, אשר בחיקו הוטל גורל גוי ואדם, והיה למטבח לאומללים ולתפתה לאובדים, או יתגלגלו תחת שואה עד אשר תזרח עליהם שמש צדקה ומשפטם אור יצא, כי ממנו תוצאות לחיים ולמות! מן החדר הזה תצא סופה, או רוח צח שפיים אשר יביא מרפא בכנפיו!

ועבד אחד בא ויאמר: “הסוחר מענדעל יושב באולם ומבקש לראות פני אדוני”. השר הניע בראשו לאות כי הואיל להראות פני מענדעל.

בין כה וכה נשימה נא עין על צלם דמות הגבר המורם מעם ועל חזות פניו. הן אמנם כבר נטו צללי ערב על שמי חייו, בכל זאת לעיני המביט עליו, ימי השחרות והעמידה נפגשו, זקנה ובחרות נשקו, וכמו התחרו יחד יד מי מהם תצלח להתגבר ולשפוך רוחם על גוו ופניו. בגדי החמדה הצרים והמחושקים אשר כללו את יפיו, ובדי עורו וגזרתו המחוטבים תבנית ישרה והמשוחים בשלל צבעים, כחל וסרק ואפרסמון וכל אבקת רוכל; כל המחלצות התמרוקים והבשמים האלה השיבו אחורנית את צל המעלות לשנות חייו, ויציגוהו בתפארת אדם העומד על מפתן ימי הגבורה ועז גבר, כי גם קומתו דמתה לתמר, וכענק נראה בעבי גבי כתפותיו. אף כי לבו לא נח וכים זועף התחולל בלי הפוגות, בכל זאת רוח שקט ומנוחה חלף על פניו ואומץ לב עשוי לבלי-חת נשקף מבבת עינו, על רום חוג מצחו המוסב שערות צהובות אדמדמות, ילין הוד נורא, יופי ואימה יחד, אשר אותותיהם לא ינכרו כי בשפוני טמוני לב האיש הזה אשר כולו מחמדים וחלקלקות, מסתתר כצפעוני מפריש, יצר עמל ואון, רוקם מזמות ומשוטט על פני תהום תחבולות נוראות, על כן אך חריצות וערמה נחזה בו, מבלי צלם אלהים – הוא הדרת פני חכם ונועם דמות התום, חלק אלוה ממעל.

אכן יותר מכל אלה, קוי בדי עורו ושרטוטי אותות פניו מסביב לפיו המתעוה ומתעקם ושפתיו המתכנסות ומתכווצות בכל רגע, יגידו לא יכחדו כי שבע תועבות בלבו.

והעשיר מענדעל, ידיד הרב, בא הביתה ויקוד אפים ארצה ויגש אל השר אשר השתרע מלוא קומתו בתוך כסאו הגדול. הליכות מענדעל, מצעדיו ואותות פניו העידו בו כי ידע אשר הנסיך חכה לקראתו, והדבר אשר ידברו רק להם לבדם הוא, ואין לזרים חלק בם.

“חכיתי לך מענדעל יקירי – פתח השר את דבריו – כי הענין יובא בקרב הימים לפני הנסיך, ואנחנו עוד לא עשינו חוזה ולא כרתנו ברית בינינו, לא על אדות עצם הענין ולא על דבר אפניו ותנאיו”.

“אוחילה לדברי אדוני” השיב מענדעל בנחת ובנעימה, ויארוב במבטי עיניו לאותות השר והכרת פניו.

"הנה נא המסה והבחינה הראשונה אשר הוכנה למען הרב בידי השופטים אשר חקרוהו, לא עשתה פרי, את מגלת הדבה קראו לפניו והוא בקש לקחתה מידם ולהוכיח צדקתו, לגלול מעליו את העלילות להוציא אור משפטו, אך שאלתו זאת שבה ריקם אל חיקו, ואחת הוגד לו, כי לריק יקרא אלינו “לכו נא ונוכחה”, לא לנפתולי ויכוחים בעניני הדת נאספו השופטים, ועליו נטל רק להודות עלי פשעו או לכחד, אך הזקן לא חת ולא זע מפני התשובה הנמרצה הזאת אשר קפדה כאורג את תקותו, ויען במנוחה, כי המעתיק עשה מלאכתו רמיה, וציד בפיו לעקש את הדברים ולהטביע עליהם מטבע שטבע לו בזדונו והות לבו הרע, ועל כן הוגה מדרכו כל הגיון ישר, סלף ויעוה כל משפט נכון והאמת נעדרת. אמת כי בספרי – הוסיף הרב להצטדק – נשאתי חרפה על אמונות ההבלים, אך לא אל הנוצרים קלעתי את דברי רק אל העמים המתהללים באלילים, אשר נגדם גם אלופי הכנסיה הנוצרים לבשו קנאה כמדם. בדבריו אלה החל ובם כלה ויעמוד בתקפו ולא מש מהם כמלוא השערה, למרות דברי השופטים אשר התהפכו מסבות בתחבולותיהם להבהילהו ולהמס לבו, וישוו לנגד עיניו את הצרות והתלאות אשר הוא צפוי אליהן, כלי מפץ ומועקה ומקלות חובלים אשר ישפתוהו לעפר מות, כל זאת לא הפילה אור פניו, ובהשקט ענה דברו לאמר: אפסו חובלים ותמו מענים מן הארץ במצות הנסיך, ואת מצוקת בית הסוהר נכון הוא לשאת ולסבול במנוחה, כי כבר הסכין לצום מעודו. שוא עמלו השופטים להחרידהו, בהוכיחם לו כי הדת הנוצרים ככחה אז כן כחה עתה להציק להמלעיבים בה, הזקן לא נבהל ובמנוחת נפש ענה: “אקבל באהבה, אם כן הוא רצון אבינו שבשמים”.

“מראשית זאת ידעתי” ענה הסוחר מענדעל.

“ואיך נוכל לעשות בו המזמתה? הן הנסיך מדקדק כחוט השערה במדת הדין, מבקר בעין פקוחה, בוחן ובודק בישוב הדעת –, איך נכשילהו ונטיל אבק בעיניו למשכו ברשתנו?”

“הלא מצער הוא – ענה מענדעל – בינך ובין הנסיך מה הוא להוציא דבר קטן זה לפעלו, אם רק תשמור עברתך אל היהודים ותטה גם את לב הנסיך לשנוא את היהודים, אז יעשה זאת גם מבלי יחליטו השופטים, הלא המה בעצלות ובכבדות יתנהגו, וכל דבר ריב בשעריהם מצעדי חומט ילך וישרך דרכו לאט”.

“אבין לרעך, הנך רומז בדבריך אל המטרה אשר אליה עיניך נשואות, לגרש את היהודים, והיא לא תצלח בשערי המשפט, רק באורח פקודה וחק נמרץ מאת הנסיך לבדו”.

מענדעל החשה ולא ענה דבר.

“שתיקתך הודאתך כי כונתי לדבריך. רצונך, אדון נכבד, להכבד ולשבת בנוה שאנן ולנשל מפה את כל היהודים, וכאשר העתקת את משכנך מרחובם כן יסיעו המה את משכנותיהם מחוץ לעיר, אך הגד נא לי, מה זאת ימריצך להקשיח עד כה את לבך מבני ברית אמונתך? מדוע תתעבר בעדתך עד להשמיד? הן לא התקוה להפשיט עורנו מעלינו ולגרם עצמותינו ביתר שאת אחרי אשר כל אחיך יסופו, לא היא הבעירה בלבך את תאות הנקמה האכזריה הזאת”.

ועיני הסוחר בחנו את השר רגעים אחדים, ויאמר: “כן דברת, אדוני, שאלתך נכונה וצודקת. המכסה אני ממך את אשר אני חורש בסתר לבי מה זאת הציקתני, הן אם אמרתי הסתר אסתיר סודי מבני אדם, לא לאנוש כערכך אמרתי זאת, כי אתה חודר חדרי בטן וחקר הגיונך בוקע עד תהום הנפש, לכן טוב גלותי לך את מצפוני נפשי פנימה, למען תדע מה תקפני יצר שנאתי, ותוכל לבטוח ולהאמין כי לא תקות בצע תמשול בי, אך שנאה עזה כמות ותאות נקם קשה כשאול אוחזות בערפי, כופות עלי הר כגיגית, ואחריהן אלך בחמת כעשי. אבי היה איש מורם מעם וראש טובי העיר, אמונתו היתה רבה על כל סביבותיו, והוא הגדיל פעליו לטובת עדתו באהבתו את אחיו אהבת נפש; פעמים רבות הצילם מכף שונאיהם ויפץ כל יגיעו והונו להצלתם, וגם אנכי דבקתי בהם בימי חרפי, עמלתי באמונה לטובם ולאשרם, פזרתי כספי מלוא חפנים בכל עת אשר רדפום מנדיהם, אל כל אשר פנו הייתי עזר כנגדם, חרפתי למענם את נפשי ואת כבודי ושכתי בעדם ובעד רכושם וחילם, ואמרתי אני עם לבי, בעבור זה יסורו למשמעתי וישמרו את הברית ואת החסד לי ולזרעי אחרי, וישיבו לי תודות שבעתים כגמולי כבור ידי. כן חשב לבי, והם לא כן בדיהם, את לבבם הכבידו נגדי, ויקימו את בריתם עם הרב קשה העורף ואותי עזבו, מקור חייהם ומשגבם ומעוזם מאז ועד עתה, ויתגודדו ויתקשרו ויקראו אחרי מלא באספותיהם, אמרו להמיש מעל שכמי את המשרה הכבודה, כהונת ראש הקהל, ולתתה לאיש אחר, נבזה ונקלה, וישפכו עלי לעג כמים וכבודי לעפר השכינו, אל כל אשר נשאתי עיני ראיתי את פניהם המורים רוגז וחמה, בקולי לא שמעו וממנו נזורו אחור, על כן נשאתי באלה נפשי להתנקם בזרע מרעים אלה, והפכתי את לבי לשנוא אותם תכלית שנאה, הם שכחו את כל הטובות אשר עשיתי להם, ברדתי ממרום פסגת הצלחתי לסתר המדרגה אשר שם שכבו למעצבה ויתהפכו בציריהם, הבה ונראה אם יוכלו לשכוח גם את הרעה אשר אעשה”.

פתאום קול מליו נחבאו, לשונו נאלם בכעסו ואת ראשו השח, אך עוד מעט וירימהו בגאוה וזעם ויהי אודם לחייו וחכלילות עיניו כאש פלדות.

השר הקשיב אליו רב קשב והניע את ראשו בכל פעם אשר אבה לתת לו אות כי הבין לרעו.

“אם כדבריך כן הוא – ענה השר – כי עתה המירה את דתך בדת הנוצרית, והדבר הזה רב טוב צפון בו ותועלתו רבה לטובתנו, כי דרוש הוא מאד לחפצנו, ועדות פיך תוסף אמון פי שנים”.

“לא! היה לא תהיה! – ענה הסוחר בעז – אם כזאת אעשה, אזי אקצץ בידי מפעולת נקמתי את העוקץ החד, ואקהה את החדק הדוקר, את תאותי לא ארוה, כי כבוגד בעמו ובאלהיו תהיה נקמתי חלושה ונהלאה, וגילת נפשי נצחון של מה בכך, ולשמחה כזאת מה זו עושה? לא, לא נאוה לי..”

“עשה כטוב בעיניך, לא חרד אנכי על דבר חלקך לעולם הבא, לא אתאוה תאוה לעשות עוד נפש אחת, אך נדברה נא כענין. כעת אורו עיני וידעתי את הנסבות הסבוכות אשר הצעידוך אל בלהות תחבולותיך, על כן אדע גם לכלכל את מעשי בטוב טעם ודעת, הן הבא עד כה לא ישוב עוד מבלי הגיע עד מטרתו”.

הסוחר קרץ את שפתיו, לבו הבין כי אם יאבה או ימאן, הנה ידיו אסורות בכבלי השר ובמוקשי ערמתו, אך הנוחם לא מצא קן בלבו, כי מאז הציג כף רגלו על הדרך הזה, ידע כי שאול צעדיו יתמוכו, ורצונו המוצק והעשוי לבלי חת כבר התוה לו את כל הנתיבות הנלוזים האלה במחשבה תחלה.

“מה בצע כי נגרש את היהודים?” שאל השר את מענדעל.

“לשפת יתר אחשוב לבאר לך את גודל התועלת העתידה לבוא להנוצרים אם יצלח הדבר, להגות מן המסלה את היהודים המתערים כאזרח רענן על שדה המסחר וחרשת המעשה”.

“הדבר הזה לבדו לא יכריע את הדין, הן היהודים אינם מרבים לדרוש במחיר סחורותיהם, גם דרושים הם לחפצנו לעתות בצרה”.

“אך אם יגורשו היהודים הן כל משה ידם וחובותיהם ישמטו, והנקל לכם לפשוט להם את הרגל”.

“לא אכחד כי בדבר הזה ימצאו בני מרום עם הארץ חפץ”.

“החצי ירד לאוצר הממשלה, ולנושאי המשרות הגבוהות ינתן גם כן חלק כחלק”.

“רוח נדיבה סמכתך, אדוני מענדעל, לפזר כסף לא לך, אך כמה אתה נותן בעבור השארך בינינו”.

“שגגה יצאה מלפניך, אדוני השר, אימת הגלות לא תבעתני, כי לו גם נטל עלי לעזוב את הארץ, גם אז מאומה לא אשא עמדי, יען כספי נתון בידי נאמנים, ובלעדי המעט אשר אני נושה בך אדוני, שארית הפליטה ערוכה ושמורה בבתי השולחנים והחלפנים מחוץ לארץ”.

עתה קרץ השר את שפתיו ויאמר: “כמה זהיר אתה, אדוני!”

“הגדתי זאת לך למען תדע כי ידי רב לי למצוא עוד מנוס ומפלט, כי ראיתי ראשית לי בעוד אשר אחי קפאו על שמריהם. אך שמעני נא אדוני השר! מלבד אשר קרוע אקרע את שטריך, עוד עשרת אלפים שקל כסף ארצה על השלחן הזה למחרת יום גלות היהודים”.

“טוב הדבר, וביום ההוא תקבל תעודת רשיונך לשבת בעיר הזאת אתה וזרעך לעולם”.

“חן דברים שבכתב לא תבקש ממני, כי איש את אחיו נערוב”.

“כתב ידך למותר הוא לי, כחי ועוצם ידי המה העבוט והערבון ובהם אבטח”.

רגעים אחדים עברו ומענדעל שאל את השר לאמר: האם לא תדע מאומה על דבר בת הרב אשר התחמקה חלפה ולא נודע מקומה? השר נבהל לשאלה הזאת, אך במהרה הבליג על תמהונו ויען: “לא! האם רצונך לגור בחרמך גם את בת הרב, העלמה התמימה? ומה לי ולבת הרב, רב לי להתעולל ביהודים, הגם אל היהודיות אשים לב?” ויקם ויסב את פניו לטרוף בקלפי בין גליונות ומכתבים ולמענדעל נתן אות כי כלו דבריו, ויכוף מענדעל ויצא.


אחרי ימים אחדים הננו רואים את השר בלוית משרתו נושא אחריו תיק של מכתבים, הולך אל ארמון הנסיך להראות פניו. פני השר שנו מאד, צועד הוא לאטו, שח עינים וראשו נטוי לארץ, מצחו מלא קמטים גדולים וידיו גם כן מקופלות. בפרוזדור הארמון דממה ושקט, המשרתים יתלחשו בלט, כמו ייראו לבל יסוער מוץ נדף מהבל פיהם. למראה השר נסוגו אחור ביראת הכבוד, והעבד שומר הראש הלך לשאול את פי הנסיך וישב ויפתח את הדלת לפני השר.

הנסיך היה כבן ארבעים שנה, קומתו רמה וישרה ועל תפארת רום מצחו ילין הוד ואומץ לב יחד, אך פניו היו זועפים ונזעמים, והכרתם ענתה בבעליהם, כי מלחמות לב וכליות התחוללו בקרבו ברעם ורעש. מסבות התהפך הנסיך, ותחת שואת מקרים ופגעים רבים התגלגל, חליפות וצבא היו עמו טרם הגיע אל כסא הממשלה. בהיותו האחרון במעלות יורשי העצר על כן לא אמן עלי תולע, לא הסכין בהתענג ורוך, כי הסגירוהו ביד אמן פדגוג קשה, מדקדק ומחמיר, אשר אצל ממנו כל אשר שאלו עיניו, ולא נתנו לשאת שכם אחד בתענוגות בני האלופים, וגם אחרי מלאת צבא למודיו לא ראה טובה, כי לבו התחמץ בקרבו וכליותיו השתוננו בראותו יד מקרה אכזרי בשבט עברתו, כי אחיו נשאו וסבלו צרה ותלאה ולעומת שבאו לרשת כסא ממשלתם כן הלכו בפחי נפש, כל אלה הטוהו אל קנאת הדת והבלי הדמיון, הכבידו את לבו והקשוהו כצחיח סלע; בכל זאת לא החשיכו מאור שכלו, אך רוח כהה ועב קל היה פרוש על הגיונו ובינתו, באיצטגנינות שחורה ובאספקלריא חשוכה הביט על כל אשר מסביב לו, על כן לפעמים החטיא המטרה, כי לא בטח באיש ורק אל בינתו נשען, ומדבריו אשר דבר לא נטה כמלוא השערה, ואם עלה על לבו רעיון רוח והבל, והוא לא ידע כי בצדיה ובמרמת ערומים סלל נוכל אחד לרעיון הזה נתיב ללבו, כי אז החזיק ברעיון ההבל בכל עז, ויהיה ביד הנוכל כחומר ביד היוצר. זאת ידע השר הערום בדעת ומשים עצמו כבהמה, כי הוא חדר עד נבכי מחשבות לב הנסיך ומעלות רוחו עוד בימי עלומיו, ועל כן ידע עת לכל חפץ למשכהו ולהטותו אל אשר היה רוחו ללכת, והנסיך בתומו חשב כי הוא פועל, ובעיניו הטרוטות לא ראה כי הוא אך נפעל.

בבוא השר אל הארמון הישירו עיניו אל השלחן אשר אצלו ישב הנסיך, וישמח בראותו את הספר הפתוח.

השר כבר ידע תכונת הספר הזה המלא משאות שוא ומדוחים, שטי כזב ועלילות שקר ודבה כרום זלות על עם ישראל. בצדיה הובא הספר הזה אל הנסיך מטעם השר, למען הקדיר בעבי השנאה את שכלו והגיונו; המתבונן והבוחן היטב יראה שחוק קל מסלסל ומלבלב על שפתי השר, אך עד מהרה העמיד את פניו למען הראות בעיני הנסיך בכובד-ראש ובאותות התום והיושר על פניו.

“ידידי השר – החל הנסיך את דברו – מה דעתך על דברת היהודים ומעלליהם?”

השר התחכם ולא היה נחפז יתר מדי לחרוץ משפט, ויען לאמר: “אדוני הנסיך, העלילות לא תשאינה בד בבד, ומעולם לא עלה בידי לבוא עד חקר השאלה הזאת, אך אשר אחזה לי אני, לא לנו להתחקות על שרשי מחשבות היהודים והגיוני לבם, אם רק נשים משמרת למשמרת לבל ירעו ולבל ישחיתו.”

“אם כן, משגה ילין אתך, שר וגדול – ענה הנסיך – לא זו הדרך הנכונה לגדור רק בעד מעשי רשע ולא בעד המחשבות אשר הן הן אבות נזיקין, כי מה נעשה בעת אשר הפושעים יעשו במחשך מעשיהם? המלא עינים אתה להשגיח סביבותיך? הלא תנום ולא תישן, שומר ישראל?!”

“אדוני רב החסד, הן בני אדם כולנו, ואין איש אשר לא יחטא ולא ישגה”.

“כן דברתי, האם נשב ונדום עד אשר יוליכונו שולל? או נשים מעצור אל הרעה טרם תשטוף ועד צואר תגיע?”

“אבל איך נוכל לשלוט במחשבות אדם ותחבולותיו, הלא המחשבה צפונה פנימה, השמה נציע ושם נצור עליה לוח ארז ונאסרנה בעבותים ונקצץ כנפיה?”

“לא כן, שר נכבד, הפעם לא בנת לרעי, לא על דבר המחשבות אדבר, אך על אדות הפעולות, הכנים דברי סופרי עם ועם אשר ידברו על היהודים או לא? אם כנים הדברים, כי עתה סרבים וסלונים המה אתנו, ולמה נשב אל עקרבים לחכות עד אשר ישופונו עקב, נבער אחריהם ונסירם מעלינו!”

“לא ארהיב עוז בנפשי לפתור במהרה את השאלה הנשגבה הזאת”.

“לא תמים דעים אנכי עמך, אני מאמין בדברי הסופרים הנאמנים. הן אהבת אדם ויושר אך בחלקת מחוקקנו ספונים, היהודים מאז שנאו את כל שאינם בני בריתם, לכן אשים אני את פני בהם, ולעין השמש אעשה שפטים בבני בליעל ההם, אשר ישימו סתר פנים להם לנשוך את עמי.”

גם עתה לא נענע לו עוד השר בראשו, יען ידע כי בהתעקשו יוסיף הנסיך להחזיק בדבריו לבלי סור מהם. “אך אל נא תשכח, אלופי – ענה השר – כי אבני נגף רבים מתנגשים על הדרך אשר אתה הולך, כי בלא צדיה ומבלי משים תוכל לספות את הצדיק עם הרשע, או לשים את כולם למפגע לשגיאת השופטים.”

“כן דברת, ואמנם בעבור זה הנני דורש מיד השופטים חקירה ודרישה ובקורת בחונה, לא אחפוץ להכרית נקיים על לא עול בכפם, אך גם לא אחוס ולא ארחם על המשחיתים, לא אחפוץ לפרוש את צל חסדי על המלעיבים אשר יבוזו ליקהת דתנו וידכאו בשער את אמוניה ויכסו שנאתם במשאון ופניהם בטמון יחבושו. את מי תגיד מלין? הטרם נודעה לך תועבת הרב הנאלח? העוד תוכל לכחש במופתים נאמנים וחזקים כאלה?”

“שא נא אדוני, הן היהודים הביאו דבתם רעה עליו.”

“היהודים? לא! אך איזה מהם. העשו זאת מאהבת האמת והיושר אשר רחקה מהם כרחוק מזרח ממערב? גם הם מרשעה עשו מעשיהם. הן בהתקוטט אנשי תרמית תודע ערמתם בקהל, על כן אמרתי, לא רק הרב אך כל היהודים משחתם בם, ורק אחדים מהם – מסכלות או ממעל – גלו עונם, ולולא הם כי אז עוד עתה לא נגה אור על תהום נכליהם וחשכת צפונותיהם”.

“אולם, אדוני, הן עוד לא נודע אם צדקה הדבה”.

“וזאת היא אשר חפצתי לשאול את פיך”.

“הרב לא הודה עוד על פשעו וישתמט ויצטדק בתואנות נכונות”.

“ראה דבריך וחכם.. מבלי משים כן דברת.. “תואנות” אמרת! “תואנות נכונות”, אך בכל זאת תואנות הנה, נוקשת באמרי פיך ולמרות רוחך הצלתי מפיך דבר אמת”.

“אדוני הרם, מרום משפטך מנגדי, נשגב ממני”.

“עמוד, גם אתה ידידי, רק תואנות תבקש, אך בדי ריק.. ומה היה מענה הרב הנבזה?”

“כי לא אלה הם דבריו, אך נפרדו קרעים קרעים.”

“ולזאת תאמר: תואנות נכונות?” ידידי! הזהר, לבל יהיה כאן משוא פנים ודברים שבנו."

“לי תאמר זאת, אלופי, אם לא אתה צויתני לחקור משפט?”

“וליסר בתוכחות עלי עון.”

“אולם כל נאשם, טרם יתברר ויתלבן משפטו, עודנו כצדיק תמים.”

“מי יקשה אליך וישלם, כביר כח שפתים? אך לא להועיל לך.”

“ומה תצוני כעת, אלופי?”

“לחקור ולדרוש, לתור ולהתחקות על שרשי העלילות, לארוב ולרגל, ואם יגלה הפשע, אז לא הרב בלבדו אך כל היהודים עונם ישאו, גרש אגרשם ביד חזקה, כי לא אובה לעשות את ארצי לסיר אשר חלאתה בה. זה חפצי ופקודתי סלה.”

“דבר שפתיך, אדוני הנסיך, במהרה יצא לפעולות אדם.”

השר הלך דרכו בנחת.. ונפשו עלצה בשמחת נצחונו על היהודים ועל אדונו..


 

ה. בית האסורים.


תשוקה אחת, חפץ אחד משל בקרב לב יוסף, ולא יכול להתגבר עליו ולכוף את יצרו להשתעבד ולהתמכר אל שכלו והגיונו. החפץ הזה הרגיז מנוחתו ולא נתן דמי לו, כי גרסה נפשו לתאבה ועיניו כלו מיחל אל הרגע אשר יראה את אביו ויוכל להתרפק ולהתעטף כעולל על חיקו. אבל איככה יהיה לאל ידו להשיג מאויי לבו? ומי יוכל לקרבהו אל המטרה אשר אליה תאות נפשו ולהט חשקו וכל חושיו בו שוטפים בכח נמרץ כזרם מים כבירים? דודו ברוך הגביר ללשונו להשיבהו מתאותו זאת אשר הובישה את מוח עצמותיו וחיתו לארץ דכאה, ובאותות ובמופתים הוכיחהו לדעת כי לעת הזאת מרום החפץ הזה ממנו, ורק מפח נפש ונדודים ינחילהו, כי היוכל לדלג שור וחומות בית האסורים, לשבור דלתות נחושה ולחדור אל הלשכה אשר בה כלוא הזקן? או אם יאמר להטות לבות שומרי בית האסורים בשוחד, היאבו המה למעול מעל ולהפיר ברית כהונתם ופקודתם בעד כסף נמאס? גם הוגה ברוך את נפש העלם ויאמר לתקותו הבל ורעות רוח להתשוקה אשר נוססה בלבו, ותהי מלתו בפיו: “הדבר הזה לא לעזר ולא להועיל, אביך ירגז ממנוחתו וגם לבך ימס כמים”.

יוסף לא ענה דבר, כי לא מצא מענה. – יש לך דברים הרבה, אשר לא יוכל אדם לבארם לרעהו באומר ודברים, אף כי בקרבו ירעשו כרעם בגלגל. הן זה שנות מספר לא ראה פני אביו, לא נלבב ממבט עיניו הזכות, זה כביר לא שובבה ברכת הצדיק הישיש את נפשו הנהלאה בנועם תנחומיה, וישב עתה אל הורהו, והנה הוא רחוק ממנו – טמון במחשכי ארץ. והאם לא התחוללה התשוקה העזה הזאת גם בקרב לב האב הזקן? הן גם הוא ידע כי בנו מחמדו בחיים ישוב ויראה ברעה אשר מצאה את אבותיו; התוגה הזאת דכאה כחלל רוחו במחשכי הסוהר, במערות אופל, ואתה ברוך תקשיח את לבך להסיע במשיכה אחת כעץ את תקות העלם ולקפד כאורג פתיל חייו! אל נא תתאכזר, ישר באדם, להכאיב לב עלם תמים! אך זאת סכלות האדם וזה פרי גאותו, כי בעת אשר אין לאל ידו לעזור לרעהו, הוא מתהפך מסבות בתחבולותיו להסיח את לבו ולכוף הר כגיגית על רעיוניו; ומדוע ירעב האדם ללחם, גם כי אפס פת בסלו? ככה גם יתאוה תאוה, אף כי אין לאל ידו להשיגה.

והעלם לא עצר כח לכבוש את תשוקתו אשר דכאה כחלל את נפשו השוקקה. כחולם בהקיץ התהלך ויתע כאיש מוכה בסנורים. קדחת לוהטת אכלה את לבו במסתרים. בכל פעם אשר סבבה הדלת על צירה, האמין כי מלאך שלוח ממרומים לנחותו אל אביו.

ויבוא המלאך; תקות יוסף קמה ונהיתה, את אשר לא יכלו לעשות כל הכחות והמוחות, פעל הכח הנעלה והנשגב, כח “האהבה”. הן לבית מענדעל לא יכול עוד יוסף לבוא, אך רבקה היקרה בעלמות דרשה לשכנו למען תוכל לשלוח אליו בשורותיה, ובשורה כזאת הנה באה.

בכליון עינים ובחפזון קרא יוסף את המכתב המבשר ובו כתובים הדברים האלה: "יוסף יקירי! יודעת נפשי מאד כי כלו עיניך לראות את אביך היקר פנים אל פנים, ותשוקתך זאת תמשל בך בעוז ותעצומות, הנה כן ינבא לי לבי היודע מרת נפשך והנמס לאידך ולשברך. האח, מה מאושרה אני, מה נעים חלקי בחיים, כי הושיעה לי ידי להשביעך צחצחות עונג. אך צר לי כי לא זכיתי ליגיעה גדולה ולטורח רב בדבר מצוה, ולא אוכל להתפאר שהקרבתי על מזבח אהבתנו עולות מחים, עמל נפש ותלאה. עתה שמע את אשר אודיעך: שפחתי הנאמנה היא בת שומר בית האסורים מקום שם אביך כלוא ותחת ידיו הוא פקוד, השפחה ההיא יודעת צרת נפשי, וגם היא תנוד לך, ואבותיהם לא יכלו להקשיח את לבם נגד תחנוניה, כי גם הם השתוממו על הדרת פני הישיש הנעלה, הנושא וסובל את כל צרותיו ומכאוביו בתשואות חן ובסבר פנים יפות; הן גם לב מוצק כסלע ימוג כדונג למראה הזה, והשומר איש ישר הנהו, ומה גם אחרי אשר הפצרתי בו השכם ודבר, ובתו לא נלאה להתחנן לפניו, והנה נעתר לבקשתנו, לנהלך היום אל אביך. לפנות ערב לכה אליו, ובנשף הוא נכון להביאך אל אביך בלאט דרך ערוץ נחל עפר, שמה תוכל לשבת כשעה אחת, ואז יוציאך וישיבך אל ביתך, כי רק בחברתו לא נכון אתה למועדי רגל.

הנה האיש הישר מחרף נפשו למענך, על כן השמר והזהר לבל תסור מן הדרך אשר יורך. חזק והיה לאיש, הנה מנת כוסך, סף רעל וצוף, מרירות ונופת, מתוקים לנפש ומרפא לעצם “אך בל יפול עליך לבך. בחרדת אהבה ובעליצות ופחד אהיה עמך, ברוחי אלוה אותך בהלך נפש, ואדדה עמך בהגיון סלה, וקח נא ברכה מאת אביך הרב למעני, רבקה.”

בפעם הזאת הראשונה עד ארגיעה נסו יגון ואנחה מלב יוסף, וחדות תקוה ושעשועי תוחלת נוססו בקרבו. הן מה טוב ומה נעים להאומלל בהודע לו כי עוד לא אבדה תקותו לפתוח את שק האבל להסירו מעליו ולהאזר בשמחה, כי נפשו לא ארץ מלחה היא אשר כסה חול לוהט על שדמותיה כגלים על תלמי שדי, ואשר לנצח לא תחרש ולא תזרע ושממה תהיה – רק במת מוקדי צרה אשר מתחת ערמת אפרה, מתחת האודים העשנים, עוד יזהירו שביבי התקוה, ועל הריסותה עוד יקום בנין חדש כלול בהדרו. הנה משוש חפצו בא, ומי עשה לו זאת? הלא אהובתו העלמה העדינה, ומבלי אשר הגיד לה דבר, רק יען כי במשכיות לבה נוססו רעיוניו, והגיוני נפשה נשאו בד בבד עם מבחר הגיוניו, ישעו וחפצו וכל מעינו! אך עד מהרה ערבה שמחתו בזכרו את הצרה והמצוקה, בהגיגו התעוררה השאלה: “מה שלום אבי? אבי בכלא, אמי בקבר, ואחותי ביד צר, הידע אבי גם את האסון האחרון, את אסון בתו יחידתו, ואם לא ידע, האתאכזר אנכי להביא לו את השמועה הנוראה הזאת?”. העלם האומלל טבע בים דאגה, וכמעט עיפה נפשו לרגשי שחת אלה, לולא דאבון לבו וכליון עיניו לראות את אביו אשר השקיעו והשכיחו דאגותיו אלה, ובקוצר רוח מנה ויספור את הרגעים, כי בעצלתים התנהל מורה השעות.

היום רד, והעלם מהר ויאחז דרכו אל מחוז חפצו. השומר קדם את פניו מבלי דבר דבר, כמו יתנחם על הבטחתו, ובלא חמדה יבצע את הדבר אשר הבטיח, וינהגהו לתוך לשכה מוסתרה אשר חלונותיה אטומים, וירמוז לו לשבת עד אשר יתן לו אות להתנשא ממקומו. העלם ישב במר נפשו לבדד בתוך המערה, “כן יושב אבי בסתר כלאו זה ארבעה עשר יום ולילה – אמר עם לבו – ואנכי אתלונן בשבתי שעות מספר”. ויתאר וישוה בלבו את תמונת אביו, לבל יחרד בראותו אותו פתאום ולבל יהיה כאיש נדהם; אך כחלוף השעות כן חלפה שלות רוחו ויכוסה בצלמות, לבו הלם פעם, ולאזניו חלף קול צעדי און וצלצלי כבלי ברזל, אנקת אסורים ושאגת מוכים, וקול דברי הפושעים אשר שבו מלשכות המשפט מקום שם חקרום, ויוליכום אל תאיהם ומערותיהם. אחרי שבתו תפוש ברוב שרעפי נדכה ונאנח, שעות אחדות, נפתחה הדלת והשומר בא סר וזעף ובידו עששית מפיצה אור כהה, ויצוהו לחלוץ את נעליו לבל ישמע קול צעדיו, ובדממה לחש לאזנו “בשם ה', אל תשמיע קול”.

והעלם הלך בלאט בעקבות השומר ולבו רעד בהמון רגשותיו. במשעולים חשכים וצרים עבטו ארחות רגלם, בצעדים קלים כהולכים על קפאון הלכו דרכם בטמוני כיפים ובמערות עזובות; לפעמים נשמע מרחוק קול השומרים הסובבים, ויעמדו רגע מלכת לבל יראו ולבל ישמע קולם; כן שבעו עמל ונדודים עדי הגיעם אל מחוז חפצם, ויתיצבו על יד דלת חצובה ברזל, והשומר החזיק בהמנעול הכביר ויאר מנגדו באור העששית ויסב את המפתח בחור המנעול. עתה הכה לב יוסף בכח.. עוד רגע – והשומר פתח את הדלת והעלם בא החדרה, ואחריו סגר.

בלשכה אחת קטנה, צרה וחשכה, אשר ממעל לה בחוג הספון הכפוף היה חלון אטום במוטות ברזל, על במה שפלה של קרשים, שכב זקן רם הקומה, פניו צחים מחלב זכים משלג, זקנו הלבן כצמר צחר ירד עד חגורו, ומצנפת שחורה וקטנה תכסה את קדקדו המוסב קווצות תלתלים כלבנת הספיר. הזקן שמע את קול ההולכים ומשק המפתח בהמנעול, ויקם ממשכבו ויקרא בקול חזק “מי ומי ההולכים, מה חפצכם?”

ולא יכול יוסף התאפק ויפול מלוא קומתו על במת הקרשים, ויחבק בזרועותיו את הזקן השוכב ויניח את ראשו בחיק אביו, ובזעקת שבר קרא: “הנני יוסף בנך!”

“יוסף בני? בני יוסף?!” קרא הזקן ויעביר את ידיו וימשש חלקת פני העלם ומחלפות שערותיו המכתירות את קדקדו, ויוסף לאמר: “אמת, בני יוסף, בן מרים אשתי!” ויקם את העלם ויאמצהו אל לבו ויניח ראשו על שכמו, ומלים התמלטו מפיו “הנה שבת, ואיך באת הלום? אל חנון, אודך כי אנפת בי ותהפוך מספדי לשמחה, בהשיבך לי את בני, את יחידי.” והזקן בכה בדברו, ונטפי דמעות כבדים – אוי ואבוי להזדים הארורים אשר הגירום מעיניו – התגלגלו נפלו על פני העלם.

מי יברא עינים כבדולח לחדור אל נבכי שתי הנפשות האלה, לראות חרט רגשותיהם ומעלות רוחן ומחשבותיהן המתגעשות כמשברי מים אדירים, ומי יברא ניב שפתים לתאר את עומק מחשבותיהם בגיא חזיון ואת שטף רעיוניהם הרצים כברקים ומתרוצצים? הנה בן שב אל אבותיו, עלם מלא עלומים ותקוה כרמון, וימצא את אביו – בבית האסורים להחטאים, האב אהב בכל נפשו את בנו הנחמד, יפה פרי תואר ועולה למעלה למשכיל, ולא יכול לחבקו ולנשקו רק בבית האסורים על משכבו בעניו.

ככה שכבו שניהם, ושאלות ותשובות חליפות זורמו, ואנחותיהם התבוללו, אך הזקן התאושש ויאמר: הבליגה נא בני עלי יגון, הן נאמנה רוחך עם אל ועם קדושיו, חזק ואמץ, יגבר לבך לאמונה והתחמם כנגד חום אש דת, שבה נא אתי על המטה, והרגעים המעטים אשר מנו לנו אולי יועילו למלט משא היגון אשר יכביד את אכפו, מהולל אקרא שם ה', כי על ידך נחמני."

והזקן השתרע באין אונים על משכבו, ויוסף ספר לו את כל המוצאות אותו בבואו, את התלאה אשר נשא בהגיע לאזניו שמועה אל שמועה, גם הגיד לו את אשר החלו בני העדה לעשות לישועתו, ולא העלים ממנו דבר. הזקן הניע את ראשו בחמלה, ויוסף נזהר מאד לבלי הזכיר את שם אחותו לבל ילכד באמרי פיו, ויחכה בדברים למען דעת אם כבר לקחה אוזן אביו דבר או לא, והרב פתח את פיו ויאמר: “הסכת ושמע יוסף בני, אל נא נרף מקוות אל צור ישראל, כי הוא מעוז לתם ומחסה לחף מפשע. העל זה אתאונן, כי מחולל אנכי מפשעי העדה ובעדם אשא ואסבול? – הן לזאת נטיתי שכמי לסבול זה שלשים שנה. הלא דברי ימי עמנו והעתים אשר עברו עלינו נגולו כספר לפניך, הלא ידוע תדע כי אלף פעמים עמדנו על עברי פי פחת, וה' הטוב עשה זאת למען יראו כל עמי הארץ את גבורת ימינו ונפלאותיו אשר יפליא, למחוץ ולרפא, להשיב לבצרון אסירי תקוה ולשגב ישע את הקודרים מצרה, ואל עליון הפלה אותי היום, לצרור את נפשי עם נאמניו אשר העלו חייהם כליל לשמו ולכבודו, תמו לגוע בענות נפש, או על פי חרב נפלו שדודים לקדש את שמו הגדול. הן אתה יוסף בני גדלת בתפארתך, פרחת ותעלה נצה בדעת ותושיה, ואחותך גם היא עלתה כפורחת מלאה חן וענות צדק, רוח נדיבה בקרבה ועל פניה קסם היופי, על כן תוכלו לצעוד קדימה בארחות החיים באין משען ומשענה, בלא ימין אב תומך גורלכם, גם אמכם הלכה בדרך כל הארץ, ה' הסתיר עמל מעיניה, עוד מעט וגם אנכי אעזוב את האדמה, בגודל לבב אמותה מות ישרים ושלוה בו, כאיש יהודי נאמן, אשר רק זה כחו לאלוה”.

“בי אבי, אל תתן את פיך לדבר אמרי נואש, על מי תעזוב אותנו, כצאן בלי רועה? מי לי מבלעדיך, כשה אובד נדמיתי, לא גואל לי ולא מודע, לא אוכל לצאת ולבוא, ואחריך ארד שאולה.”

“לא כן, בני אהובי, הן עיניך הרואות כי ימי חוצצו; בצלם יתהלך איש, לא ידע יום מחר, לא יראה בעוד חרב מורטה לוטשת צור פיה ממול ערפו לכלות חיתו לממיתים. – על כן השיבה אל לבך, כי לא לך לשוות נפשך כגמול, התאושש ולך לבדד לדרכך על מסלתך אשר בחרת ואל המטרה אשר אוית.. – ומה יפעל אנוש אָנוּש בהתהפכו בתחבולותיו נגד עצת ה' אשר רק היא תכונן מצעדיו, לכן אין טוב לאדם רק לשאת בהשקט ובבטחה את החבלים אשר נפלו לו בעצבים, כי אותם מנה לו חסין יה, לשמוח ולעלוז ביום נחלה וכאב אנוש, לשיש על המקרים אשר קצרי הראות יקראו להם: פגעים ונגעים. ראה נא יוסף!” – ובדברו זאת הרים הזקן קולו וכמו כידודי אש התמלטו מפיו – “האם לא נעים עתה חלקי בחיים? האם לא יתברכו בי רבים? אם יגאלני ה' מכף חומס ומעול ויפתח חרצובותי, אז יראו כל יודעי שמי, כי אך חרשי משחית טמנו לי רשתם ומבקשי נפשי קלעוני בתוך כף הקלע, רבים ישומו ינודו לי על צרותי חנם, ישומו על עקב בשתם בראותם כי נפוגותי ונדכיתי לכבוד דת אל – לכבודה אמרתי לנפשי שחי ויעברו עליך עריצים; ואם יפתח ה' את נפשי ממסגרות גוה, כי אז הלא יראה במרומים את תומתי. הנה כן יבורך גבר ירא ה'.”

“אבי! אבי! כבוד אלהים אכבדך!”

“על מה זה תכבדני יוסף בני, הן ששים שנה חייתי באמונתי ובתורת ה' הגיתי, יומם ולילה לא ידעתי מנוח, ועתה בבחון ה' כליותי אבהל? ארגז ביסרו אותי למשפט? והנה שונאי לא יחרדו עלי חרדה, לא בחפזון יתנהלו, זה ארבעה עשר יום מאז כלאוני ועוד לא חקרוני כדת.”

“ועל כן אבי רעד יבוא בי, בראותי כי הם בכבדות יתנהגו, ואתה עיף ויגע, אָנוש ומר נפש, בודד ואין פונה אליך. אויה לי, דברי פיך מרפא הם לכאב לבי ברגע הזה, אך פן ישבות שלום מעצמותיך?”

“מי יחרד ליום אשר עוד ירחק חק, ויפחד בעוד שלום בעצמיו ושלוה בנפשו. עתה הנני בריא אולם, כל יד עמל לא תשיבני עד דכא, לבי שקט ושאנן, מחשבותי והגיוני כמי מנוחות ההולכים לאט, חימה אין לי ולא אקנא באנשי תרמית.. גם אתה בדרכי תלך ונצחת והתגברת על הפגעים ויכולת להם, וישיש לבך בנצחונך. ועתה למה נרדף אמרי רוח, הן קלה העת במרוצתה והשעה קרבה אל קצה.. – הגידה נא לי מה שלום שרה בתי?”

כרעם כגלגל מחצה השאלה הנוראה הזאת את לב העלם האומלל. עתה נודע לו, כי עוד נעלם האסון מעיני אביו, ובתומו חשב כי בתו יושבת בנוה שאנן מתרפקת על אחיה.. היודיע לו את האסון או ישים לפיו מחסום? הידכא כחלל את הזקן בחזיז הזה? אולם גם זאת השיב העלם אל לבו, כי דרך נפלא בחרו עושקי שרה ושוביה, אשר חכו לעת מצוא ביום מהומה ומבוכה, בעת אשר גלמודה היתה הנערה ואין מושיע לה, בתוך השאון וההמון ארבו לה כחתף ויבצעו את זממם, – ואולי היה מקרה בודד בשכבר הימים, אשר הוא יפיץ אור על האסון הזה, אולי מתמול שלשום התנכל הצורר למשכה בחבלי רשעתו, עד אשר עשה זר מעשהו בידי שלוחיו, אולי ידע זאת הזקן ותהיה תקוה לבקש עקבות האומללה ולהצילה? הרעיונות האלה התרוצצו עתה בקרבו רצוא ושוב, ויעתיקו מפיו מלים.

“בשם ה'”! מדוע נאלמת דומיה? הן דרשתיך לשלום אחותך.. לשלום שרה בתי."

“אחותי…” הגה העלם ברוחו הקשה ככבד פה, ולא יכול לדבר עוד.

“אהה, ה' אלהים, למה אתה מחשה, יוסף בני, דבר נורא תכחיד תחת לשונך” – קרא הזקן בקול אדיר וחזק, ויקם ממשכבו ופניו חורו כשלג – יוסף, ראה כי צויתיך להגיד לי במהרה מה שלום בתי?"

“אבי, אבי היקר, אל נא תריד בשיחך. את שלום אחותי לא אדע, כי לא ראיתיה מיום בואי.”

“את שלומה לא תדע?” קרא הזקן בצעקה גדולה ומרה “לא ראית אותה מיום בואך, הגד לי מהרה מה המוצאות אותה, ואם לא אמותה”.

“אויה לי, אחרי אשר תפשוך השוטרים, התפרצו אנשים אחרים ויתפשוה, ואנכי מצאתי בית נעזב וריק.” ויספר העלם לאביו באמרים קצרים את האסון הנורא ואת כל אשר עשה ועמל, ויכל דבריו לאמר: איפה לא דרשתי, ואיה לא חפשתי, אנה לא נעו מעגלותי? על בתי תפלת הנוצרים שקדתי, ועל דלתות בתי נזיריהם כצל נהלכתי.. ולא מצאתי."

הזקן היה כאיש נדהם, כתומר מקשה ישב על משכבו, פניו התעותו, גרונו נחר ושפתיו נעו ולבו המה במשק שאונו, ועיני יוסף נמקו בהביטו אל אביו, ונפשו דלפה מתוגה בהחזיקו את ידו והיא קרה כקרח.. “שרה בתי..” נשמע קול דבריו מצפצף – “ה' אלהים, מדוע עזבתני?”

ויוסף עמד בנהי יגונו, לבו נמס, ואגלי יזע קרים ככפור כסו את כל בשרו, כי כמראה הזה לא ראה עוד את אביו, המצחק מעודו לפגעי תבל ולפני רגע ישב כאמיץ לב בגבורים. “בתי בתי, איך? מי גזל אותך מזרועותי, יונתי תמתי? מי הוא זה העורב אשר חמס יונת בת ציון וישאה אתו בפרסותיו הטמאות? ההפילך מן הסלע לתת חית נפשך להורגים, או משכך סחבך אל מאורתו הנבאשה לטנף תומתך, ולשים מחנק לנשמת רוחך הטהור בדבר הוות צחנת תאות בהמות?” המלים האלה התמלטו מפי הרב, וגם קללה התפרצה מפה דובר ברכות, משפתי תנחומות אשר הטיפו תמיד עסיס מוסר ותום.. “תנה לי את בתי, את יחידתי, השיבה לי את תמתי, או תרחיב שאול פיה לבלעך חיים ונכרתה נפשך והיית לזעוה ולדראון עולם!”

הזקן נפל לאחוריו והעלם החשה ולא ענה דבר, כי היש נחמה בדבר שפתים?

הדומיה נמשכה רגעים מספר, הזקן שכב על יצועו וזרועותיו חשופות, עיניו קמו עמדו בחוריהן, כמו יחשב ימים מקדם, אחרי כן החל דברו לאמר: “הסכת ושמע יוסף, הנה הפכת את משכבי ליצוע קוצים, אשר ידקרו את בשרי וינקרו מוח עצמותי, אך היטבת לעשות, כי מי יפרוש צלו גנון והציל נפש בתו האהובה והיקרה לנפשו בלתי האב? הן אמנם לא נסתה עוד שרה במסות, אבל כעת תבחן ותצא כזהב מזוקק שבעתים; האף אין זאת, יוסף? לבי נכון בטוח, כי היא תגבר חילים”. ויוסף הזקן ויאמר בקול רם: “היא תגבר בגאון צדקתה ובעוז תומתה, ויהי נועם ה' עליה לבחור מות מעון, ומחנק נפש מקלון נצח, שאתה תבעתהו וחיל ורעדה יאחזוהו עד אשר יחונן עפר רגלה, או אם ברק חרבו ילטוש ויעופף על פניה, אז תושיע לה זרועה לתקוע את כלי חמסו בשרירי בטנו.. זאת תעשה בת האלליר ותוכל.”

ויוסף הזקן לאמר: “שמע נא יוסף, הנה כבן אוהב ונאמן באת אלי למען הקל משא צרתי, למעני דרכת עז במבואות האפלים ותשם נפשך בכפך, תשואות חן לך משען שיבתי וששון ישעי! אולם עתה שכחני נא שכוח! הסירה זכרי מלבך, ורק רעיון אחד יפעם וידפוק בעז על לוח לבך, למענו תאבק עם פגעי החיים, תחתור ותתור, תשוטט ותחפש לאור שמש ולאור האבוקה, וגם בחשך תגשש ותזחל כאשר תוכל, תלך במו אש ובשטף המים הזידונים, על הררי נשף, על אבני תהו ובהו, תסק שמים תציע שאול, כל מרחק לא ירחק ממך, כל מורא לא יפחידך, וכל מכשול לא ירפה ידיך, עד אשר תמצא את אחותך! ראה נא בני, אם ברכת אביך יקרה ללבך, היא רק אז תחול על ראשך, כאשר תגיע אל אחותך, רק אז ברוך תהיה מאתי, כאשר תחלץ נפשה, ואם גם נפשך כופר תומתה תתן.. עדי אז כזר תחשב לי ולא אדעך.. ואם פה בחשכת הלילה יבוא עלי כשואה מות ורוחי יעלה על, אז תגברנה עליך ברכות אביך מכל ברכות הורים, אם תשמע לקולי וכמצותי תעשה; רק חזק ואמץ, היה ערום כנחש, חכם כיונה, חזק כלביאה בהצילה את גוריה, איום כנמר.. תדד שנה מעיניך ומנוחה תרחק ממך עד אשר תציל את אחותך ותשיבה לי.”

ויוסף נשבע שבועת אמן, והזקן הוסיף לאמר:

“מדי אזכרה ימים אשר עברו, ראיתי אותו האסון הזה עוד לפני בואו. זה פעמים כאשר שבה אחותך מהתהלך לשוח ביום השבת, ספרה לי, כי איש גבוה ולבוש הדר הלך אחריה וישמור את צעדיה, ויהי היום והוא נגש אליה פתאום ויחזיק בכפה, אך היא נמלטה בחפזון לביתה, ועבד האיש ההוא מהר אחריה לראות דרכה. אנכי לא נבהלתי לשמע המקרה הזה ואצו עליה לשבת בבית, ותעש כדברי, ומה גם בחלות אמך, הן היא כלכלה מחלתה ותהפוך משכבה. פתאום והנה בא מכתב ערוך אל שרה עם ארגז מלא עדיים ואבני חפץ, וכתוב עליו: “לאות תשואות חן על נדיבות נפשה וחסד נעוריה”. קרעתי את המכתב ואת העדיים נתתי על יד גומלי חסדים לעניי הנוצרים, למען יודע הדבר ברבים, – והנה המקרה הזה לא ינכר אותותיו, כי האורב לשרה ושולח התשורות הוא אחד הרוזנים, והוא הבליעל אשר טמן את רשתו ליד מעגל בתי התמימה. על כן ראה ראשית לך לחקור ולדרוש מקום הרֶשַע ומקום הרָשָע, ויהי ה' עמך.”

עוד מלתו על לשונו והדלת נפתחה והשומר בא, ומצותו חזקה עליהם להפרד.

עוד רבת הזילו דמעות איש אל חיק רעהו, אך השומר אחז ביד העלם ויאמר: “שעת הפרוד באה”. עוד פעם הביט העלם אחריו והזקן הרים את ימינו למעלה, ואז הבדילה ביניהם הדלת החצובה ברזל.

בשלום בלי פגע שבו דרכם, וביום מחרת שב העלם ממחבואו אל ביתו.


 

ו. תלמיד ותיק.


“הנה שב הבחור “הגבוה” מחבואו ויהי בביתנו, ויאמר כי נחוץ לו לראות פניך”. בדברים האלה קדמה אסתר הזקנה את פני יוסף בהציגו כף רגלו על המפתן.

“השב דוד הגבוה? ואיה אפוא נעלם זה ארבעה עשר יום, כי לא שזפתו עין רואי?”

“גם אנכי שאלתיו על ככה, אך לא ענה לי דבר ויניע את ראשו ויצפצף מלים בקול דממה דקה, ולעומת שבא בדבריו “יוסף! ר' יוסף!” כן הלך לו, בבטאו בשפתיו: “יוסף! ר' יוסף!” וימחא כף כמקוננת ויורה אל מקום מעונו, ואנכי שאלתי את פיו לאמר: “האמנם גם אותך, דוד הגבוה, צוד צדו יחד עם שרה הנאוה?” ויעקש שפתיו כמו אבה לבלעני חיים ויצא מבוהל.”

“אם כן אפוא הנני ללכת אליו” – אמר יוסף ויצא בחפזון מן הבית.

ועתה, קורא נעים, אציגה נא לפניך נפש איש רב פעלים בגיא החזיון הזה, ואחת אשאל ממך אותה אבקש, אל נא תסוג אחור בהביטך על דמותו וצלמו באשר הוא בשר, עפעפיך יבחנו גבר אשר דרכו נסתרה וכל כבודו ותפארת נפשו צפונים פנימה, והאם לא נאוה כבוד להאנשים הנעלמים ההם אשר בשפל ישבו ושם צדקתם תזהיר בקרבם? הם יזרעו צדקה על כל מדרך כף רגלם, ואף כי לא תואר ולא הדר למו, ולמראה עין נבזים הם ונאלחים, אך בנחת ילכו דרכם, לא יתגאו ולא יתפארו, כל רואיהם ישומו ישרקו, וכל יודעיהם יאהבום, יען ידעו כי רק עשות טוב כל ישעם וחפצם, ואם גם לעג וקלס ירדפום כצל, שנאה ורכילות תשמורנה צעדיהם, אך אור פניהם לא יפילו ואומץ רוחם לא ירפו, יתנהלו לאטם, לא יכהו ולא ירוצו, לבל יתנגפו רגליהם ולבל יכשלו ברוכסי איש, אפס עין אחת צופיה הליכותיהם, יודעת חין ערכם, נותנת להם את האושר השמור לצדיקים ותמימים – שלות לב ומנוחת נפש – והם שמחים בחלקם.

הנה הכלב מהולל ברוב תשבחות בגלל האמון והדבקות האדוקה בבעליו – אך במה נחשב אמון הכלב נגד אמונת איש תמים? שם יפעל בחזקה ובעריצות ימשול כח נוגש מסתתר בחביון הבריאה, חק טבעי קשור במעשה בראשית, ופה נראה בחירת הנפש טהורה וזכה, דעה צלולה ומיושבת, אבוד עצמו לדעת, ובטול רצונו לטובת רעו האהוב.

“הבחור הגבוה”, “הבחור הזקן” או “דוד הגבוה”, בשמות אלה יחד נקרא האיש ההוא. זה ימים כבירים ורבים – ארוכה מזכרון צעירי בני העיר מדתם, בא הלום, לא נודע מאין, הבחור הזה, ויבחר לו מקום בבית מדרשו של רבי יום טוב האללער, ויהי כזית רענן בחצרותיו, לא נדף מרוח סועה מסער, לא ייבש משרב וחום, כי אהב את רבו וימאן לעזבו, וידור נדר לשרת אותו ולהקשיב תורה מפיו כל ימי חייו. תלמידים רבים חלפו עברו בבית המדרש בימי “הבחור הגבוה”, ומשם נפוצו ונפזרו לכל עבר, זה בכה וזה בכה, אלה לבשו חלוקא דרבנן ומטה הרועים אחזו בידם, וישבו מסובים על כסא ההוראה בקהלות קטנות, ורבים עזבו כותלי בית המדרש וספסליו ויסחרו את הארץ ויעשו להם שם בעשרם, אך “דוד הגבוה” נשאר כתומר מקשה על מקומו, אצל הבמה אשר ממנה הטיף הרב את רובי תורתו, וגם את בית הרב לא עזב “הבחור” כל ימי היותו פה. כצאת הרב החוצה הלך אחריו “דוד הגבוה”, בהתאסף נדיבי עם להמתיק סוד אתו, גם אז לא מש דוד ממנו, ויעמוד מוכן ומזומן “בדחילו ורחימא” להפשיט מעל הרב את מעילו או להלבישהו, לתת לו את מטהו או להושיט לו ספרים דרושים לחפצו. ביד חרוצים שמר דוד את כל פקודות הרב, ולא זאת בלבד, אך גם נחשב הבחור כענף עץ אבות ובן בית הרב, את שני הילדים, יוסף ושרה, נשא כאומן ויהי להם שעשועים בתענוגות הילדים, ואם חשו בגופם אז לא זז מעריסתם, ויהפוך משכבם ויושט להם סמי מרפא, ולכן היה חק שלחנו בבית הרב, וחברה של צדקה שלמה מקופתה בעד חדר משכנו ותכלכל כל מחסוריו, ומה היו מחסורי זקן הבחורים? מעטים היו צרכיו, וגמילות חסדים בעת ההיא בישראל גדולה מאד, והלא שפעת כל מעדנים וממתקי שלחן מלכים לחנינא בן-דוסא המסתפק בקב חרובין? אכן הבחור הזקן ראה חיי נעם לפי צמצום צרכיו, וינב בשיבה טובה!"

אמנם לא דל היה חלקו גם בתורה, ורבים מפרחי הרבנים אשר פנקו את נפשם ובגדל לבב התגאו על כס רבנותם, עטו חרפה וכלימה ויתלבשו בענוה מול דוד הגבוה, וגם רבי יום טוב האללער גדלהו כערכו. אך מום אחד היה להבחור, והוא: אשר כחו לא היה בפיו; שפתיו היו חותם לבבו וחכמתו במעיו גן נעול, ולא היה חכם לכשירצה דבריו משפה ולחוץ. לפעמים נזדעזע הבחור ושפתיו נעו ודבר נפל מפיו, ויהי כחזיז ברק מתפרץ פתאום מבעד לחשרת העבים, לפעמים כשבת רבי האללער תפוש ברוב שרעפיו וחושב מחשבות עלי דבר סתום, והנה דוד מצפצף בקול דממה דקה, ורמיזתו הקלה תורה דרך להרב, או כאשר יקשה דוד לשאול והביא את כל השומעים במבוכה, אך לערוך דבריו בנחת, דבר דבור על אפניו, לא הרהיב הבחור עוז בנפשו, כי ערלת שפתים וכבד פה היו בעוכריו, ויחסרוהו מכל בני גילו וישיבוהו עשר מעלות אחורנית, וכנטל החול הכבידו עליו, ובעוד המה נשאו בשער מדברותיהם והמטירו מטר לקחם, גשם פלפולים רביבי אגדה או טל מוסר, הנה דוד הגה כיונה אמרים חטופים ודבריו לעו וקולו נחבא, ואז סגר בחזקה את ספרו ויקם בחמת רוחו מר-נפש, ומפיו התפרץ קול שחוק פרוע ומוזר מאד, כמו ישנה את טעמו וישתגע, כי נקטה נפשו מפני גמגום לשונו ופּרפור כלי מבטאו באין אונים בפיו.

ואל נא תבקש ממני, קורא יקר, להציג לעיניך גם מראה דוד הגבוה וחזות פניו, כי אם תקוה להתענג למראה גבר נאוה, הלא תתאונן עלי כאשר אכזיב תוחלתך; – הנה יוצר האדם המסוכן תרומה, אשר יניף ויבחר לכל ברואי כפיו צלם ודמות אחר, בפעם הזאת עץ אלון בחר, עץ ארוך מאד, ויחליקהו במעצד ובן אדם חצב בו; כי כן היה האיש הזה ארוך ודק, ומתוח בקו ישר מכוון ומדוקדק כחוט השערה מכפות רגליו ועד קדקדו, ורק בזאת היה “האדם-עץ השדה” זה שונה מעץ צומח, כי גזעו, הרגלים, היה כפול, בחלק התיכון נטשו ממנו שתי דליות, כתפות, וממעל לו, על יד צוארו הדק והארוך כשבולת הציץ נזר העץ, גלגלת מתוחה וארוכה גם היא. הגויה הנפלאה הזאת היתה עטופה במעיל ארוך אשר שוליו דא לדא נקשן על רגליו ויצרו צעדיו, כמו ייסרוהו על מה זה ירמוס ארץ וידחוק בקומתו רגלי השכינה. צבע המעיל אשר עטה הבחור היה מוטל בספק, כי בצל נדמה לשחור וכזרוח עליו השמש נהפך לירקון. יבלות קטנות נראו על פניו, והשיבה אשר זרקה בהן העידו בהבחור כי כבר בא בימים. קמטים ארוכים נמשכו מעיניו עד שפתיו הקטנות, שנתעקמו בכל עת התמלט עליהן שחוק. עיני הבחור היו שקועות עמוק עמוק בחוריהן, ועין התכלת אשר כסה עליהן כמו הגיר בשפה ברורה, כי הנפש הנשקפת בראי הודה מבבת עין, כסתה פניה בצעיף הזה למען הצפין כל כבודה ותפארתה פנימה. אכן דוד הגבוה לא הרע לאיש מעודו, לא הרע גם לנערים שובבים אשר הרגיזוהו, אף לא לזבוב אשר נשכהו, אך הטיב לכל איש כאשר מצאה ידו, ויהי מעוז לאלמנות ולזקנים, וישרתם וינטלם וינשאם ולא חשך מהם דבר מכל אשר היה לאל ידו לעשות.

בלילה ההוא כאשר הושם הרב במשמר חמק נעלם גם דוד הגבוה. בשני ימים הראשונים אחרי האסון לא שם איש את לבו לדבר העלם דוד ולאבדן עקבותיו, אך ביום השלישי ספרה חנה הזקנה לכל גרי הרחוב, כי הבחור לא שב לביתו מאז לכתו זה איזה ימים, ולא אחד מהם התפלא לשמועה הזאת, כי איך יפלא הדבר אשר דוד נעלם אם הרב איננו? כן גם איש לא השתומם לו ישמע, כי הרב נאסף אל עמיו ודוד הלך עמו גם בדרך ההוא. הן אמנם יוסף דרש אחרי דוד הנאמן שאהבה נפשו, אך בראותו כי כל בני בית אביו נפוצים, לא התפלא כי גם דוד אבד; הן הבחור נחשב כחלק אחד אחוז ממערכת איברי המשפחה, על כן אמר יוסף בלבו, תעה דוד ומי יודע אנה הוליכוהו רגליו ואיה שפכו אשוריו?

עתה מהר יוסף ללכת אל הבית הקטן אשר בו שכן דוד, כי קוה להציל מפיו דבר אמת הדרוש לחפצו. רחוב היהודים אשר בו אנחנו חונים לרגל הפרק הזה, היה קבוצת בתים בנויים בלי סדרים מחולקים לארכם על יד הרחוב הראשי; הרחוב הזה הטה עקלקלותיו במשעולים צרים ומעוקלים אשר חוברו להם יחדיו, ולעומת אשר נמשכו כן התפצלו והתפרדו לרחובות מיוחדים. שני טורי הבתים לעברי הרחוב מזה ומזה לא עמדו בקו ישר, אך רוח בונה אוילי קצבם ופזרם הנה והנה, עד כי הרחוב אשר בראשיתו היה רחב ידים ומרווח עד מאד, התכווץ באחריתו ויהיה לגליד של בתים מבלי סדר ומשטר. אצל כל פנה נפרדו רחובות קטנים וחצרות גדולים, והאיש אשר לא נולד ולא נתחנך שם, לא יכול לעולם למצוא דרך לבדו במבואות ותוצאות ההם, אולם יוסף הלך לבטח דרכו אל מחוז חפצו. במקום אשר שם היה קצה הרחוב, עמד בית שפל, ויצג יוסף את רגלו על המפתן ויבוא אל החדר הקטן אשר נשקף אל הרחוב, ובהחדר נראו חפצים אלה: ארון עץ, מנורת נחושת להעלות נרות ביום השבת, וכיור לנטילת ידים.

וישאל יוסף את הזקנה גרת הבית ושמה חנה: “היש פה הבחור בבית?” וחנה התנשאה ממושבה ותענה ביראת הכבוד: “ר' יוסף, איך זכיתי לכבוד הגדול הזה, מה יפיפית ומה נעמת ותגדל במשך ימי למודיך במרחק, שלום לך ר' יוסף.” ויוסף שאלה עוד הפעם: “אודך על ברכת פיך אבל הגידי נא לי איה הבחור כי אמצאהו?” ותען הזקנה: “הנה פה בחדר” ותמהר ותפתח את הדלת באמרה: “הנה הוא לעיניך”!

עתה נבוא אל ביתך נשתחוה על מפתן היכל בחרותך, זקן הבחורים! החדר היה מלובן בשיד, קורי עכביש ואבק לא נראו, כי ידי הזקנה טהרו וינקו הדלתות החלונות וכל כלי הבית בבקר בבקר והרחיקו כל חלאה; החדר היה צר וקטן מאד, הנקל היה להקיפהו מאה הקפות מבלי יגיעה. בקצה אחד עמדה מטה, ובקצה השני עמד שלחן, וממעל לו ביתד התקועה בקיר תלוי הכיס עם התפלין, גם איזה ספרים נמצאו על השלחן – כי מה חפץ להבחור לאסוף ספרים אל ביתו בהיות ספרי הרב נכונים לו תמיד, גם כסא עץ עמד בפנה. זאת מערכת כלי הבית וזה היכל דוד הגבוה, היכל חזק ואיתן מכל טירות חוסן, כי בו שכן הבחור לבטח וימצא מחסה מכל סערות פגעי התבל.

בבוא יוסף אל החדר, קם הבחור מהרה ממושבו, ומפני תוקף רגשותיו ומבוכתו עמד כתומר מקשה בלי נוע, וישתאה בהביטו אל יוסף.

“מה לך דוד?” החל יוסף דברו "הנעתקו מפיך מלים כי תמנע ממני ברכת “שלום”? ויושט לו זרועותיו לחבקהו, והבחור התעורר ויחבק את יוסף בזרועותיו ויקרא “יוסף! ר' יוסף!” וינשאהו על ידיו למעלה ויאמצהו כחותם על לבו, ויוסף לקרוא בקול גדול “יוסף! ר' יוסף!” ויושיבהו על מקומו, ושפתיו נעות וקולו נחבא, ונטף דמע נפל מעיני הבחור הזקן. “אויה לי!” נשמע קולו המהול באנחות “לו היה הרב בביתו.. והרבנית עוד בחיים חיתה.. ושרה בנוה השלום.. ויוסף שב אלינו.. מה גדלה השמחה במעוננו.. אך עתה אין כל.. תהו ובהו”. ועוד נטף דמע נפל מעיניו.

ויוסף ידע כי אם לא יעיר אוזן דוד לדבר בשפה ברורה מענינו, אז יתע בסבך מחשבותיו ויסכסך דבר בדבר, על כן השכיל לשאלהו “אפוא היית דוד זה ארבעה עשר יום מאז בא האסון?”

“אספרה לך את כל ונוכחת, לא אכסה דבר מאתך, כי עליך לדעת הכל. כאשר תפשו השוטרים את רבינו – יהי ה' מגן בעדו – נדחקתי ללכת אחריו, כאשר הסכן הסכנתי לעשות כל הימים, אך השוטרים הרימו עלי מקלותיהם ויכוני עד אשר כלה כחי וגם זמותי נתקו ולא ידעתי מה עמדי – בדור אחרון ימח שמם” והבחור הוסיף לקלל קללה נמרצת, ויוסף העירו עוד הפעם בשאלתו: “ומה עשית אחרי כן?”

“עמדתי לימין אחותך שרה בצעקה ובספקה את כפיה, והנה פרץ אל הבית המון רב כנהר איתן, רובם בני האספסוף, וזעיר שם זעיר שם נראו ביניהם גם עבדי השרים, ובני בליעל אלה התנפלו כדובים שכולים על שרה ויעטו מטפחת גדולה על פניה וישאוה ללכת אתה, ואנכי בראותי זאת חגרתי שארית אונים, התנפלתי מלוא קומתי ארצה לרגלי שרה, הרימותי קול צעקה, נאבקתי בכל כחי, גזרתי על ימין ועל שמאל, איזה מהם פצעתי פצעים אנושים וילחכו עפר רגלי, אך כחץ מקשת חשו לעזרתם משחיתים אחרים ויפצפצוני, ובמכאובי כרעתי רבצתי על ידי החומה, והם הרחיקו ללכת”, והבחור הוסיף לקלל ולגדף את הנבלים אשר הלמוהו וימחצוהו, עד אשר שסעהו יוסף בשאלתו: “למה החשית עוד הפעם? ספר!”

“כרגעים אחדים לא ידעתי נפשי מרוב מכאוב ומבוכה, אך עד מהרה קמה סערת רוחי לדממה, אזרתי כגבר חלצי ואקום על רגלי, מהרתי כאילה לשוטט בחוצות למצוא המון שובי שרה ותופשיה, ולא לריק בקשתי. מרחוק ראו עיני בפנת הרחוב המון הולכים בחפזון, מהרתי לרוץ אורח, הדפתי ודחפתי בזרוע עוז את כל אשר פגשתי בדרך, עד הגיעי אל פנת הרחוב, ששם נסבו ללכת, שם הוספתי לרוץ בכל מאמצי כחי ברחובות שונים המשתרעים ונמשכים במרחק רב, כאשר יגעתי במרוצתי עמדתי לנוח מעט לבל תכשלנה רגלי, ולא הסבותי את עיני מן ההמון אשר רצתי אחריהם, לבל יעלמו ממני. ככה מהרתי בעקבותיהם עד קצה העיר, שם נפרדו מהם בני האספסוף, והעבדים נשארו ויגישו את שרה לשערי חומה גבוהה אשר מתוכה נשקף גן נחמד. ברגע ההוא באתי לקרבתם ויראוני, ואני חפצתי להרים קולי ולקרוא אליהם למען ישיבו את הנערה לבית אביה, אך הם התגעשו בקצפם וירעימו ברעם קולם לאמר: “הנה הוא, הכוהו, המיתוהו, הנה הוא, היהודי הגבוה” וכדברם זאת התנפלו עלי שלשה מהם ויאחזוני וישאלו “מה נעשה בו?” ואחד מהם אשר נראה כאלוף ומנהל לראשם ענה לאמר: “השליכוהו אל הבור ונחכה עד אשר יצוה אדוננו השר מה לעשות לו”, ולקול המצוה הזה נחו האכזרים מזעפם, ויסחבוני אל הגן, ועד הבית הרם והכלול בהדרו העומד שם. את שרה העלו שמה, ואותי הורידו לבור חשך ועמוק, שם שכבתי למעצבה נדכה ומחולל”.

“נכמרו נחומי עליך, בחור אומלל!” קרא יוסף בהמון רגשותיו.

ודוד הוסיף לספר: “שם בבור שכבתי מוכה ופצוע, נדהם ונדכא בגו ונפש, אנכי תלמידו של רבי יום טוב האללער – ה' ישמרהו ויחיהו – בבור כלא תחת ידי פוחזים וריקים, אך מה יכולתי לעשות?. כאשר שבה נפשי אך מעט למנוחתה, ואזכור את כל העמל והתלאה, ותהי לי זאת נחמתי בעניי, ורעיון שעשועים זה היה לי כטל של תחיה וכצרי מרפא מכבה מוקדי פצעי, בזכרי כי לא עזבתי את בת רבי ולא נפרדתי מעליה בצר לה, ולמועד שמור אוכל לעלוז בששון תומתי, ולאמר לה בעליצות צדק ובגאון יושר, כי למענה נפוגותי ונדכיתי.. אך”,, ופתאום עתרת קללות וגדופים כמטר סוחף נתכה עוד הפעם מפיו, עד אשר שאלהו יוסף: “עד מתי ישבת בבור כלאך ואיך נצלת משם?”

ודוד שב אל ספורו, לאמר: “חשך מצרים היה בבור ההוא, בעת אשר התעורר בקרבי רוחי המלא שממון, ואנכי לא העפלתי למוש ממקומי ולהזיז את גופי, כי לא חדר לתוך האפלה ההיא אף קרן אורה, ובפרשי את ידי סביב למקום אשר ישבתי שם, התדפקו אצבעותי בכלי עץ אשר עמדו שם, לכן שכבתי במנוחה מבלי הניע יד ורגל, לבל ארוצץ את גויתי בגזרי עץ ההם. ככה צפיתי עד ראש אשמורות, ותפול עלי תרדמה ואישן, אף כי יציעי היה רטוב וקר כקרח. בבקר הקיצותי לקול רעש הדלת הסובבת על צירה, ואחד העבדים הנבזים אשר השליכוני אל הבור, בא ויניח לפני פת לחם נקודים וכד מים באמרו: “אכול, יהודי, לבל תמות ברעב, הלא לולא שבתך פה לא טעמת משלנו”, ואך כלה לדבר ויצא מן הבור. הרימותי קולי ואצעק אליו להוציאני מן המצר, והוא סגר הדלת אחריו ויצחק, ובעד חור המנעול קרא אלי: האח חפצנו הצליח ותמצא כקן ידינו לאסוף שני צפרים, יונה רכה ועורב זקן, וירחיק ללכת”.

“האם בבקר ראית אור בבור-כלא ההוא?”

“אור כהה נראה לי, ואראה בספון מלמעלה חור נוקב וחודר עד הגן, וכאשר הסכינו עיני לראות בחשיכה, ראיתי גם חביות יין ערוכות וסדורות בשדרות, ונוכחתי לדעת כי במרתף יין נלכדתי. הריח העז אשר נדף היין מקרבו מלא את רוחי שכרון ויהי לי לזרא, אך מעט מעט הסכתני גם לריח העז ההוא. לחם חוקי ומים במשורה נתנו לי. ביום השני החלותי לשית עצות בנפשי ולחשוב מחשבות לשים קץ לעמלי, אך מה יכולתי לעשות לרוחתי? המרתף היה כפוף וספון בתוך חומה נשגבה וחזקה. לוא שברתי את הדלת, הלא אז בידי שונאי נפלתי; נשאתי את עיני אל חור המרתף, שם נפתח לי פתח תקוה, אבל האוכל לעבור בו? האוכל לשוות רגלי כחתול או כעטלף ולנתר ולטפס למעלה? על זאת השיבוני שעיפי כי גובה קומתי יעמוד לי. ערכתי לרגלי איזה גזרי עץ, עליתי עליהם וידי הגיעו עד החור. ראיתי כי הבנין חדש הוא, ונפשי השתעשעה בתקוה נעימה, כי ביגיעה אוכל לחתור בהחור ולהרחיבו, ואחפש בכל המרתף פשוטי כלי עץ אשר אוכל לחפור ולחטט בהם, ומצאתי את אשר בקשתי, אך גם זכרתי כי זהירות יתירה דרושה לחפצי, לבל יראה מעשי מחוץ, ולבל יבין העבד המביא לי את לחמי ומימי, את אשר אני עושה.”

“כמה חרוץ ופקח אתה, אשר לא פללתי מעודי!”

“אז שפכתי ממעמקי נפשי הנהלאה תפלה למתיר האסורים, ובתום אמונה קרבתי אל המלאכה. עבודתי היתה קשה מאד; גזרי העצים התפוצצו אל השיד הקשה, רקעתי ברגלי את רגבי האדמה אשר נפלו מן הספון על פני כל הרצפה, לבל יראם העבד ואבדתי. נתשתי את האבן הראשונה מן החור אחרי עבודת יום תמים, ושבתי וקבעתיו על כנו לבל יראה הבקיע. ביום השני פלחתי ובקעתי את האבן השניה, ועבודתי לא קשתה כביום הראשון. עקרתי את האבן, וראשי היה סחרחר ורגלי כבדו עלי כנטל החול, אגלי יזע כסו את מצחי וארדם באין כח. אך כרבות ימי עניי ומרודי, כן רוח וירחב פתח תקותי, חור הספון אשר מלמעלה. התקוה אשר קותה נפשי לצאת לדרור ולקום מירדי בור, היא החיתני כאשר התחמץ לבי בקרבי בכל עת אשר הביא לי העבד הנבזה להם צר ומים לחץ, – ועל המוגמר קללני ויגדפני בקללת פה דובר נבלה. פעם דחפני באגרופו על ירכי ולא יכולתי למשול ברוחי, ואתפוש בול-עץ והכיתיו על פניו ויתגולל בכאב נמרץ, ומני אז לא הוסיף להתקלס בי, וכאשר הרבה להתלוצץ בעמי ובמולדתי, דברי בעל ותהו ההם לא נכנסו לאזני, ולא השיבותי לו, אך בקרב לבי שקצתיו ותעבתיו. הגדלתי את חור הספון, וקויתי כי עוד מעט ואוכל לעלות. צפיתי לערב, הלילה השליך הס וחשך היה פרוש מסביב, ואמרתי עם לבי: עת מצוא היא להמלט מן הפח. נקל היה לי להסב נזק לאיש חמסי, יכולתי לקדוח ברזאות חביות היין, אך לא עשיתי זאת מפני איסור “בל תשחית”. צברתי גזרי עץ והקימותי לי מהם גל גבוה, עקרתי את האבנים מן החומה, הורדתי את טיח האדמה מסביב, פשטתי את מעילי והשלכתיו חוצה. שלחתי את ראשי, את כתפותי ואת ידי, מן החור. פתאום נדפק ראשי על החומה אשר התנשאה על שפת החור, והיא היתה לי למוקש ותעצור בעדי. שמתי ראשי כאגמון ונטיתי הצדה, למען הוציא חוצה את ירכי ואת רגלי הארוכות. החרדה והפחד אשר פחדתי פן יבהילוני מבקשי נפשי, בהיותי חציי בבור וחציי בן חורין, הוסיפו לי עוז ותעצומות, עצמות רחפו, הלכו עלי אימים, אך אזרתי כגבר חלצי לצאת מן החור אשר בו נתחבתי במצב ממושך וממורט, הפלאתי את מכותי, הפשטתי את עורי, ואזני שמעו ריסוק איברי וחוליות שדרתי המתפרקים בנטתי אנה ואנה, אך לא ידעתי מכאוב, עוד מעט ויצאתי, נצבתי על הארץ, ועל ראשי פרוש חוג הרקיע הצח ונחמד לעינים”.

“מהולל אקרא שם ה'!” קרא יוסף אשר עצר נשימתו בכל משך הספור, ורק עתה שאף רוח, ויחזיק בימין הבחור וישקה.

“הן תוכל לשוות בנפשך, יוסף אהובי, את אשר רחש לבי בעת ההיא. ארבעה עשר יום ישבתי במשמר בידי אנשי דמים ומרמה אשר דכאו לארץ חיתי, ועתה עמדה במרחב רגלי, יצאתי לדרור, אך עוד החומה מסביב תגדור בעדי.. ותהי לפני במחשבה תחלה להמלט.. אך מה שלום שרה כי אדע? הלא גם היא כלואה כמוני, ועלי לראות לפני כל את פניה!”

“ארחמך בחור נאמן רוח, ספר נא לי!”

“ראיתי ראשית לי לחקור לדעת תכונת הבית ותבניתו מסביב. חרש מצל עטר את הבית מכל עבר, וכר נרחב היה בינו ובין הבית. הלכתי דרכי בין הסירים הסבוכים וראיתי, כי בכל חלונות הבית חשך אפלה ומנוחת השקט, כמראה הזה ראיתי גם בעבר השני, רק בפנה אחת במקום הבור אשר ממנו עליתי, הזהיר אור בשני חלונות. לבי נבא לי, כי שם מנוחת שרה, או מקום ענותה. זחלתי עוד הפעם אל הגן, התנהגתי בכבדות אנה ואנה ומצאתי סולם גבוה, ביגיעה רבה משכתיו והצבתיו אל החומה ממול החלונות המאירים ועליתי עליו.”

“ומה ראית שם?”

“ראיתי את אשר קותה נפשי, שרה ישבה מוסבה בכסא בירכתי חדר גדול וכלול בהדרו. פניה נפלו מאד ובידיה כסתה את עיניה, ראיתי כי בגדיה אשר לבשה ביום הובאה אל הבית עוד עליה עתה, ולבי עלז בקרבי והודיתי לה' חסדו, יען זאת ענתה בה, כי לנו היא ולא לצרינו, ולא דבקה בה מכפו מאום. ברגע ההוא חפצתי לדפוק על החלון, אולי תשמע לקולי, אולי תלך אחרי ויחד נמלט ממערת פריצים, אך פתאום פתח איש את הדלת ויבוא אל החדר. האיש לא נודע לי, אך הכרת פניו המפיקים גאה וגאון ורום עיניו, וחפשו בכל תנועותיו והליכותיו ובכל פנות שפנה, העידו בו כי בעל הבית הנהו, ועל כן מתנהג הוא כאדם העושה בתוך שלו. אם למראה עין אשפוט – כבר בא בימים, גבוה וחסון כאלון, ואיך אתארהו ואציג תבניתו לעיניך, חי נפשי לא אדע, אך הכר אכירהו בין אלפים ורבבות. בבואו אל הבית התנשאה שרה ממקומה בחרדה ותסוג אחור. האיש החל לדבר בנעימה ובנחת כמו יחניף לעלמה וישית לה בחלקות. אך דבריו לא שמעתי כי נזהרתי ונטיתי הצדה לבל אראה, ככל אשר נסוגה שרה אחורנית כן קרב הוא אליה, שרה דברה בקול רם ובאומץ לב והוא דבר בלחש ובחן. בדרך הלוכם הגיעו אל החלון, ראיתי כי האיש התנפל פתאום בעז על שרה ויחזיקה בזרועותיו, ראיתי איך תדכה תשוח ותאבק עמו לנתק מוסרותיו ולהתפתח ממסגרות זרועותיו, אך הוא הוסיף אומץ להחזיקה ויחפוץ להדביק את שפתיו אל שפתיה, ותצעק הנערה ואין מושיע.. כראותי את החזון הנורא הזה, רותח דמי בקרבי וכל עצמותי רחפו, לא יכולתי התאפק, שלחתי את ראשי ואפוצץ את לוח החלון ובהמון כעסי קראתי אל האיש “אגגי ארור! אל תגע בבת רבי!”. לקולי זה חרד האיש מאד, רגעים אחדים עמד כנטוע במסמרים, אך אחרי כן התעורר ויצעק ברעם קולו: “הוי, יהודי!” ויוציא את חרבו, וימהר להתנפל עלי; למראה הזה נבהלתי, והסולם נפל לרגלי, עליתי על ראש החומה, אך לא יכולתי לעמוד על רגלי ואפול מן החומה לתוך סבכי עצים. שמעתי את קול הזד הארור בקראו להמון משרתיו: “רדפו אחרי היהודי הנמלט מקיר החומה חוצה, ושלחו בו גם את הכלבים להביאהו חי או מת”. ואני קמתי על רגלי, אף כי מכף רגלי ועד קדקדי לא היה בי מתום, ידעתי כי מהלך גדול לפניהם טרם ישיגוני, ועקרתי קנה גדול משרשו ונעצתיו בארץ, דליותיו למטה ושרשו למעלה לציון, אחרי כן מהרתי לרוץ בכל כחי, אז נדמה לי כי קול רעש פעמי העבדים והכלבים תשמע אזני, אך כהרחיקי לרוץ נחבא קול הרעש. באתי לתוך בנין שפל ואפול ארצה בלא כח ומתחתי ענפים סבוכים”.

“האח! אמיץ לב בגבורים, מי פלל זאת לדוד?!”

"גם אנכי לא פללתי,יוסף יקירי, אך היפלא מה' דבר? בלילה ההוא נדדה שנתי, אחרי חליפות וצבא אשר עברו עלי ביום. רגע דפק לבי כהולם פעם, כמו מלאך אכזרי שולח בי לקחת את נפשי; רגע מלאו מתני חלחלה, כמו נקראתי לפני כס יה.. לראש אשמורות הפך החזיון את פניו, ראיתי בהקיץ – ועוד יראה ורעד יבוא בי לזכר המראה – והנה לימיני ולשמאלי ארונות מתים, ויצוע זרי פרחים אשר כבר אבלו נבלו, כהגויות אשר להן סופחו מאת אוהביהם וקרוביהם. מהרתי ואצא מעמק רפאים ההוא, קרבתי לבאר מים הקרוב שמה, רחצתי למשעי את פני ואת ידי, וקרני השמש הביאו מרפא בכנפיהם לגוי הנדכה. בקשתי את דרכי באישון לילה, גם עתה מצאתיו, כי הכרתי את עקבות רגלי העבדים אשר רדפוני, וגם את עקבות רגלי אני, הכרתי, שבתי אל החומה, ראיתי את הקנה הנעוץ, וידעתי כי על יד בית האון עומדות רגלי. הנערות הנושאות כדי חלב מן הכפרים מסביב עברו לפני, אביתי לדעת למי הגן והבית הזה, ואשאלן. הנערות הראשונות לא ענו לי דבר, ואחרות הביטו עלי בשאט נפש ויקראו לי בבוז “מאשעל!”, אך נערה אחת קטנה השיבה בתומה על שאלתי, לאמר: “הן כל ילד ידע זאת, – הבית והגן הם אחוזת השר.. פֿאן סעניס.”

עוד דוד מדבר ויוסף קם ממקומו נבעת ונבהל.

הנה נקרעה פרוכת המסך, נחשפו נבעו מצפוני גיא החזיון, אך חזון נורא נראה שם, משובת זדון ומוקדי תאוה נוראה.


 

ז. יום הדין.


הנסיך צוה לחקור את משפט רבי האלליר ולחרוץ דבר עד מהרה לשבט או לחסד. בחיק המשפט הזה הוטל גורל היהודים, הוא היה נפש המאזנים, המכרעת את הכף לכה או לכה. אם יצא הרב רשע בהשפטו, גרש יגורשו היהודים וכל מוצאיהם יכום וירדפום עד חרמה, כי חשב זאת הנסיך למשפט ויושר להחרים את רכוש היהודים ולתת להם ביד פשעם כלי גולים. צוררי היהודים אשר זממו לאבדם לא נמו שנתם, לא התעצלו ולא צעדו מצעדי חומט, אך שקוד שקדו על הדבר, ויחתרו בכל עז ויתאמצו בכל כחם לעורר מדת הדין נגד הרב. השר.. פֿאן-סאניס, חשב לנכון להועיד את הרב עוד הפעם לחקר דין, וישב בסתר פנים בין השופטים, לבעבור יוכל לגור את הרב בחרמו בתחבולות ערמה, לרמוז אל השופטים לבצע את חפצו, ולנהל את הליכות המשפט לפי רוחו, רוח המושל אשר עלה על השופטים ויגישם לחרצובות הרצון השליט, עד כי נסתלקה בחירתם, ונמכרה ממכרת עבדות.

והבית אשר בו ישבו כסאות למשפט, הוא בית דין להחטאים בנפשותם. עננה חשכה רובצת על פני הלשכה הגדולה אשר בתוכה נועדו השופטים, וכמו התכנסו והתקדרו שם ערפלי צלמות מהבל פיהם של הפושעים הרבים, אשר הודו עלי פשעם ונשאו במקום ההוא את עונם זה מאות בשנים. מבעד לחלון קטן הספון במסגרת עופרת חדר אור כהה. מעקה עצים שחורים פלגה את הלשכה לשתים, עלי במה נשאה מעט עמד שולחן עגול מכוסה במצע ירוק, לעברו האחד הוצגו כסאות לשופטים, ולעברו השני כסאות לסופרים ומתרגמים. ממעל למושב ראש השופטים על יד הקיר נראתה תמונת פני הנסיך משוחה בששר, והכרת פניו כמו יביט בעינים בוחנות וחודרות חדרי לב כל האנשים הנמצאים בגיא החזיון הזה. מחוץ למעקה העץ, הוצגו ספסלים למען העתידים לדין ולמען העדים. קיטור ואיד נבאש כצחנת מרתף עמוק הוסיף על כל אלה לשים מחנק לנפש ולדכא את הרוח.

השופטים והסופרים ישבו איש על כסאו, ולימין ראש השופטים ישב השר רב העליליה, כי הנסיך חשב לו לצדקה את אמון רוחו, ועשותו לפנים משורת פקודתו, לשאת שכם אחד עם השופטים, בענין נכבד הערך כזה. לבושו היה כלבוש אחד השופטים, לבל תכירהו עין רואי. הראש נתן צו והרב הובא לתוך הבית. עוד מראשית הערימו השופטים להביא את הרב במבוכה, וככה החרידוהו פתאום ממנוחתו ויביאוהו הלום, מבלי הגד לו על מה זה ולמה. הישיש היה לבוש בבגדיו אשר ראינוהו בהם בבית כלאו, את פניו כסתה לבנת שלג, וכבר הבליג על יגונו ולא עזב עליו שיחו לשבר בתו העלמה אשר נפלה שלל לתאות עריצים. על פני הזקן נשקפו אומץ לב ותום איש מאמין ודבק באלוה. השופטים ידעו כי איש מורם ונעלה הוא, מראה פניו הרגיזם והכלימם, וכנבוכים היו נגד הזקן הבוטח בתומו, באמתו ובצדקתו.

וראש השופטים קרא: “נשפט! שבה על מקומך”. הרב ישב על מקומו, וכל השאלות הנהוגות וקבועות, על אדות שם הנשפט, שנותיו, עסקו, ומקום מגורו, והתשובות אשר בצדן, נשלמו.

“נשפט! – הוסיף ראש השופטים לדבר – התדע את הדברים אשר נקראו באזניך בעת חקרנוך בפעם הראשונה? התודה על חטאתך, כי דבריך המה ומספרך נעתקו?”

“איך אוכל לתת תודה על חטא שלא חטאתי” – השיב הרב – “הדברים ההם לא יצאו מפי עטי. הן את ספרי כתבתי עברית, ובאזני קראו דברים בשפת אשכנז, ועל כן הדברים לא לי המה ואין לי חלק בם”.

“אמרים תפלים תבטא בפיך – ענה השופט – הכתוב בשפה אחת נקל להעתיק לכל שפות עם ועם. הלא זאת היא העתקת דבריך לשפת אשכנז? ענני דבר דבור על אפניו?”

“אך רוח הוא במעתיק דברים משפה לשפה. מעתיק נאמן יריק את הדברים ורעיונותיהם בעצם תומם מכלי אל כלי, ומעתיק אוילי עושה מלאכתו רמיה, לא סדרים ותהפוכות, ויערב ויסכסך את מחשבות לבו בתוך ההעתקה, והאמת נעדרת, על כן לא דבר ריק הוא אשר אשאל, מי הוא המעתיק?”

“נשפט, השאלות לי הנה, ולך אך לשמוע, השיבה על שאלתי.”

“אדוני, השיב הרב, אבטח ולא אפונה, כי נועדתם הלום, לא לדונני לכף חובה בדוחק סברא ובפלפול עמוק של מה בכך, אך להוציא לאור את האמת, על כן עליכם להתחקות על שרשי הדבר, לדעת מי עשה את ההעתקה, אוהב או אויב, או איש שאיננו נוגע בהנאשם, אם הטעים את דעת המחבר ויסבירה בהעתקתו, או חזה רק משאות שוא ומדוחים. הן אנכי לא כשואל באתי אך תשובותי נתתי על שאלותיכם, כי מה אוכל להשיב בלעדי זאת, אחרי אשר מן הדברים אשר נקראו באזני, קצתם זרים לי, וקצתם משונים ולא יצפנו דעתי ורעיוני בקרבם?”

“זאת לא זאת – ענה ראש השופטים – ההעתקה נעשתה בידי שני אנשים מבני ישראל, האחד חכם ובעל בעמו.. שניהם נשאו באלה נפשם כי מישרים העתיקו את הדברים. הלא תראה כי צדק רדפנו עד כי נוכחנו לדעת כי ההעתקה היא טובה ונכונה, לכן לא לתשובת פיך נחכה, אם תתן תודה או תמאן, אל זאת לא נשים לבנו, אך מערכי משפט והליכות דת ודין נשמור.”

“אולם הלא שני המעתיקים ישימו אשם נפשי, שניהם הוציאו עלי דבה וינבלו את כבודי.. האם נמסרו הדברים לאיש בלתי-נוגע בדבר, למען יעתיקם הוא, ולמען תראו אם עקשו המעתיקים הראשונים, או זך וישר פעלם?”

“דבריך מאפס המה” – ענה השופט “הלא יודע דת ודין אתה, רבי, הלא תדע את הכתוב בתורתכם “על פי שנים עדים יקום דבר”, והאם שני האנשים אשר גלו את עונך לא עדים המה? גם לא נחפוץ ולא נוכל לתת את ההעתקה לאיש אחר לבקר, כי הוא בהעתיקו יבחר מלים אחרים, ויסכסך הענין ומשפט מעוקל יצא.”

“שמעני אדוני עוד הפעם, למה תמהר בחפזון לחרוץ משפט אשר חדשות ונצורות תצאינה לרגלו, וממנו תוצאות לענינים העומדים ברומו של עולם? הן אם גם אודה כי מביאי דבתי עדים כשרים המה, נסורה נא ונראה אולי ימצאו עדים אשר יענו כחשם? האם העדים ההם בקדושים יתקלסו ודבריהם אין להמיש ממקומם? האם יהיו דברי עד אחד, לקיר ברזל ולחומת נחשת, בל ימיטום ובל יסתרום דברי עד אחר? אשר עמך, אדוני השופט, לא אכחד, אכירם לעדים כשרים! אך אנכי אציג לנגדם עדים אשר יבררו יותר את העלילות, ויערו מקור שם רע אשר הוציאו עלי העדים הראשונים, ויתעוררו המסתוללים בחלומות שוא ובחזיונות כזב ויראו את האמת, ועדים נאמנים כאלה, מלוא כל הארץ כבודם, קראו לכל איש מבין שפת עבר ויבוא ויעיד? הן אמנם חוק לישראל הוא “על פי שנים עדים יקום דבר”, אך רק אז “יקום דבר”, אם אין עדים אחרים אשר יענו בהעדים הראשונים את כחשם.”

“כבר מלתי אמורה לך, כי לא זו הדרך ילכו בה השופטים, אך עדות מקוימת בשבועה נכיר בכל תוקף.”

“אם כן הוא כדבריך, הלא אחת היא, אם אכיר את הדברים אשר נקראו באזני, או לא אכירם.”

“אחת היא.”

“ביד ה' עתותי! – ענה הזקן – רב לי אשר שמעתם דברי. הלא לאלהים פתרונים להחידה הסתומה הזאת, ממנו תוצאות להמשפט. ביד האלהים הרועה אותי מעודי, אשר מספר שנותי חצץ, אפקיד את רוחי! אם תשימו לאל מלתי, בחפצי להוכיח לכם, כי הדברים אשר העתיקו הנרגנים כזר נחשבו לי, אם תאטמו אזניכם משמוע ותעצמו עיניכם מראות את אותותי ומופתי, הלא לזה עז בידכם וגבורה בימינכם לעשות כטוב בעיניכם, לרחק או לקרב, אך אנכי לא ארף ולא אחדל מכחש בכל תוקף ועז בדברים אשר תעמיסו עלי, ואומר לא לי הם! שלחו את ספרי לכל חכמי אשכנז, לחכמי הנוצרים ולחכמי היהודים, וישפטו המה אם כנים דברי הדבה או לא. בספרי אשר עליו הלשינו שוטני, ערכתי את תורת מחוקקנו הנעלה מערכה מול מערכה לעומת דתי עובדי האלילים; הפיצותי אור על פני למודי הצדק והנכוחה, אשר מחוקקנו נשא נסם בעוד חשך כסה ארץ וערפל לאומים. הן רוחי בקרבי יצקתי בספר הזה, הוא חותם תכניתו, הדברים הכתובים בספרי לא אל הנוצרים ירמזו, ולא אל אחד העמים אשר ביניהם ישכון ישראל לבטח אחרי גלותו מארצו, יקלעו, – בי נשבעתי, כי מעודי לא יצא מפי ולא מעטי דבר חרפה וגדופים על דת הנוצרים!”

בדבר הרב את הדברים האלה התנשא ממושבו, הדרת קדש ותוחלת אמונה התנוססו על פניו, על תפארת רום מצחו נשקף גאון הצדק והתום, ובקול אדיר וחזק הנחמד לאזנים וחודר ובוקע עד מעמקי הלב, שפתיו ברור מללו שבועת אמן. השופטים נבוכו ונפעמו למראה הוד נעלה זה, ואיש מהם לא הרהיב בנפשו עז לפתוח את פיו.

השר עמד על רגליו, ויתו אות לראש השופטים להניח לו את מקומו.

“שבועתך זאת אך למותר היא”, ענה השר בקול עוז ועיניו הפיצו ניצוצי חמת עכשוב, “כי לא בקשנוה מידך, וגם נודע לנו, כי הרבנים הורו להיהודים המקשיבים להם, נתיבות נלוזים, ויורום להשבע שבועת שקר הבטלה למפרע. אכן שבועתך נאמנה על פי פירוש המלות, ולא על פי פירוש הענין, אמת כי לא הזכרת את שמות הנוצרים ודתם בנשאך עליהם חרפה בדבר שפתים או בעט סופרים, אך מי גבר חכם ולא יבין, כי כמונו כעובדי אלילים הננו בעיניכם, ובדברכם על אודותם, תכוונו גם אלינו?”

“אדוני – השיב הזקן ויקם מר בחמת רוח ממושבו – דבריך פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו.”

“הלא זכור תזכור – ענה השר בגאוה כמתלוצץ – כי לא לנו לברר דברינו ולהביא אותות ומופתים, אך לך. שבה על מקומך וענה במנוחת נפש על שאלותינו, למען כבוד שיבתך, ולמען כבודנו.”

"הרב התנודד משבר-לב וישב על הכסא, והשר הוסיף לאמר: “העדים נשבעו באלהים, כי את דת הנוצרים חרפת וגדפת.”

“הן לדבריך – ענה הרב בשלות השקט – כפי אשר שמעתי זאת לראשונה מפיך היום, אך לשקר ישבעו היהודים, וכל שבועותיהם בטלות ומבוטלות למפרע, ואיך תאמינו לדברי המלשינים? מדוע היתה לכם שבועתם למבטח עוז ולחומת ברזל, ולשבועתי לא תשימו לב?”

“יען כי בהם לא ראינו רעה, כמו בך.. כחצים שנונים קלעת את גדופותיך אל הדת הנוצרית, ועתה בהגלות פשעך, תרמה כי בזאת תושע, אם תשוב תהפוך בדבריך, אם תמתיק את דינך הקשה, ותטעים ותבשם את לעגך.”

“אמרים ריקים יהגה פיך – ענה הרב בקצף – בכל ספרי לא נזכר שם נוצרי באחד מן הכינוים. נשאתי דברי על ימי קדם, ולמען משוך בעבותות אהבה את לבות תאבי לקחי אל דת קדשנו, גליתי תועבות העכו”ם הכותים והמינים, המשתחוים לצבא השמים; והנה המלשינים באו והכונו בשוט לשון כי את הנוצרים גדפתי, יבואו יעידו ויוכיחו את דבריהם, כי לולא זאת הלא עליהם תרבץ חטאת, בהם נראה נגע רכילות שוא, ולא בי."

“בידי חכמי עם ועם צפונותיכם”, – השיב השר בערמה, בחפצו לצאת ממשעול צר למרחבי עניני הכלל, ולהוציא את הות לבו על כל היהודים – “המה יגלו לנו עמוקות, יאירו אור על דרכיכם ויודיעו לנו, כי כעובדי אלילים הננו בעיניכם. זדון לבכם השיאכם לכחש בגואלנו, אין זאת כי אם תשטנונו ותבזונו.”

“לשונך אשר תקום נגדי עתה למשפט, אדוני – השיב הזקן – היא כחרב חדה ומלאה פגימות כאוגרת, אשר ישרטו שרטת ויקרעו קרוע. הנה על כל בני עמי נשאת חרפה, על כן לא בן-חורין אנכי להפטר מתשובה, ויהי נא ה' עמדי, לגול חרפת עמי מעליו. אמת הוא, אדוני, כי בדתכם לא נאמין, לכן תאמרו לנו: שתומי עין, כבדי עון, ערלי לב. אבל אנחנו בעינינו צדיקים. מי מאתנו יוציא כאור אמת? האם ברצוננו ובבחירתנו הננו ערלי לב? התחשבו, כי לא נקשיב לקול קריאתכם, אף כי נוכל? הלחנם נשבע בוז וחרפה כל הימים? הלא כל טוב הארץ לפנינו, לו שמוע נשמע לקולכם, ואיך יקשה עם כולו את ערפו, ויכון ברצון לקראת העמל והמכאובים אשר מנו לו, בגלל עקשות לבו? איך יתאכזר אב חנון, ואם רחמניה תקשיח את לבה לחנך את הילד אשר תאהב כנפשה, באמונה הקשורה בחבלי עקשות, ולמנוע ממנו כל טוב הנכון לבני אדם בתבל, לולא הטבעה אמונתם על אדני השכל והרגש, על למודי תורת קדם, אשר מיתריו לא ינתקו החיים? באמונה הזאת נולד, נתחנך, נחיה אף נמות; ואם נתן לנו ה' לב לדעת ולהאמין בתורה אשר רוב עמי תבל עזבוה, הן גם נדע נפש האנשים אשר יאמינו כמונו, וימצאו מנוחה ונעימות לנפשם באמונה אחרת, – ולא יעלה על לבנו לשמור להם עברה, מפני בקשם לנפשם את אשר אנחנו דורשים מידיהם למעננו, והוא אשר כל איש איש יקרא בשם אלהיו! חלילה לנו לשנוא ולתעב איש.. אנחנו אשר כבר ראינו עני, עמל ותלאה, אנחנו נבקש שלום ונרדפהו!”

דברי הרב הדבורים בעוז אשר יצאו מלבו, כמו לא נגעו נגיעה קלה עד לב השר, כי לא עצר רגע בלשונו וישב במהרה: “מליצותיך אלה המעולפות במעטה הדמיון, אך ברעיוני החכמים הגדולים מבני עמך תרוקמנה, המה ידעו להבדיל ברוח מבינתם, בין קדש לחול ובין יקר לזולל; לא אכחד כי יש ביניהם חכמים, ונער יכתבם, אשר עיניהם לא טחו מראות מה טוב ומה רע, חכמתם היא להם כאבן בוחן ולא תתנם לחזות שוא, אולם העם אשר לבו צפון משכל, העם כולו, עם בני ישראל, לא ישים לב לחזון רוח השרידים המעטים; העם ישנא את כל איש ואיש אשר לבבו איננו הולך אחרי האמונה אשר הוא יקדישה ויעריצה, ולא יאמר קדוש לאשר יאמר הוא קדוש, אותו ישנא בכל לבו ויצמיד עליו בסתר נפשו תחבולות און. הן מעשיכם אשר תעשו, המה יקומו ויעידו בכם כי שוא דבריכם, ורק פרי כחש הדמיון תקריבו לנו בהצטדקכם ללא אמת. הלא בכל פניות שאתם פונים תוכיחו ותגלו לעין השמש כי תשנאונו ותחפצו לבלענו.. את מי תגיד מלין? התמול אנחנו ולא נדע, כי בדם ילדינו תמצאו חפץ לעבוד את אלהיכם, כאשר העידו והגידו אלפי אנשים? העינינו לא תראינה איך יום יום תגזרו על ימין תחמסו על שמאל, תמלאו כרשכם מעדנינו, תתנו כספכם בנשך בעושק וברמיה, תסובבו אותנו במעל ובכחש, עד אשר נהיה לכם למשסה, ואתם על ראשינו תדרכו ברגל גאוה? העינינו לא תראינה, כי כל משוש דרככם, מטרתכם וחפץ לבכם רק לעכרנו, להשמידנו ולהצמיתנו במרמת ערומים לבל נרים ראש? ענה עתה, אם לא יהיו דבריך כמוץ נדף מפני כל הדברים והאמת האלה?”

"בכל גדופותיך אשר גדפת את ישראל – ענה הרב במנוחת נפש – לא אמצא דבר אשר יאמר עליו “ראה זה חדש הוא”. כבר השיאו אותנו עון אשמות כאלה מימים ימימה. בכל זאת תשואות חן חן לך אדוני, בגלל אשר המרצתני לגול מעל ראשינו חטאת שוא וכזב אשר תעמיסו עלינו. בי אדוני, שמעונו נא ואל ירע בעיניכם פתחון פי בבחרי משל ודמיון למען השיב חורפי דבר. שוו נא בנפשכם, כי פעם אחת נחלו שני אחים את בית אביהם חלק כחלק. האחד, והוא הצעיר, עלה בכחו ובאומץ זרועו על משנהו, כגבר אין איל היה אחיו הבכור נגדו, ויקם הצעיר ויגרש את אחיו מבית תענוגיו, הדפהו ממקומו גם סגר בעדו בדלתים ובריח, לבל ימצא לו החלש נתיבות באחת מפנות הבית או בקרן זוית מסותרה; והוא, הצעיר, התענג ברב טוב וענג הצפון לו שמה; לכן נאלץ אחיו הבכור, כי אכף עליו פיו, לבקש לו מקום על יד פתח הבית, ולשלוח ידו בכל אשר ישלך החוצה, במפל בר, במשארת כל אוכל אשר יאכל, ובשיירי עצמות כל עוף כנף העולה על שלחן העשיר, וככה החיה את נפשו הנהלאה, בלחם צר הרטוב מדמעות עיניו. האזינו לדברי, שופטים מחוקקים חוקי צדק! והגידו נא לי, מה עניתם להאח הצעיר לו בא לפניכם וידבר לאחיו הגדול הנדח משאתו בחרפה ובוז, כדברים האלה: “הוי פושע ובוגד, חומס ואיש מרמה, איך לא תדע בשת, איך תעיז לרפד יצועיך אצל פתח ביתי ולכלכל את נפשך במשארת מאכלי! הוי איש נכלים ומרמה, שולח ידו בחיל רעהו, אתה הנך בעוכרי, כי אך לרוששני ולהצמיתני מחשבות לבך כל היום!” אדוני השופטים, הלא צא טמא תאמרו להשודד העול המעולל עלילות ברשע, וכמו נגיד תקרבו את אחיו הבכור התמים הנספה בלא משפט!.. האין זאת?.. אם כן אפוא, למה לא תראו כי כגורל האח הבכור גורלנו, זה מנת חלקנו. בנאות שלום ישבנו, שקטים ושאננים היינו בארצנו, עבדנו את אדמתנו והיא נתנה יבולה לנו ופריה מתוק לחכנו, אך בעל היכולת קם ויתגבר עלינו וישדד רבצנו, ונלך לפניו בלא כח לארץ אויב. גם שם בתחלה נחלת שפרה עלינו, התענגנו על רוב שלום, גם כבוד נחלנו ולא חסר לנו מאומה ברומא האדירה, ואחינו הצעיר גם הוא ישב לימיננו כשבת אחים יחדו, וישמן אחינו זה ויגבר חיל וידריכנו מנוחה, ויגרשנו מנוה שאנן ויפיצנו לכל עבר, ויגזול משפטנו, וינבל כבודנו, ויגדע לפנינו את עץ החיים הנותן פריו בעתו – את עבודת האדמה, – גם שך בעדנו מפני המלאכה הנותנת לחם לכל עובד, ויסגור בעדנו את שערי הערים ולא השאיר לנו מאומה.. מאומה, בלתי לסחור בבגדים בלים ולתת כספנו בנשך.. ככה השכין אחינו הצעיר לעפר כבודנו, כסה עלינו בצלמות ובעד ארצות החיים גדר בעדנו..

“ועתה כי נשכבה בבשתנו ובשפלותנו אצל פתח הבית, עוד יתרגזו ויאמרו כי חרשי משחית אנחנו ורק לבצע מעקשות, ולנקמה עינינו נשואות! חלצו את נפשותינו מחרפת רעב, או פתחו לפנינו שערי בית אבינו, והניחו לנו לאור באור החיים, לגבר חיל, להשכיל ולהתקרב אל השלימות.. ועיניכם תראינה אם לא אזרחים ישרי לב אנחנו, ואם לא על לבנו חרות האומר הנעלה “ואהבת לרעך כמוך”.. יבוא יום, אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב, היום ההוא ירחק חק.. אך בוא יבוא, אז ידעו כל עמי תבל ויודו עלי חטאת שנות אלפים אשר חטאו לישראל, ועולתה תקפץ פיה, ופתחו לפנינו את שערי בית אבינו שבשמים, את שערי התבל הסגורות ומסוגרות לפנינו, והאח הצעיר לא יתמך עוד בחבלי חטאתו, אך ישיב לבצרון את אחיו הבכור, יחלק עמו חלק כחלק, וישים מדברו כעדן וישמחהו כימות ענהו.. אז יתנער יהודה, יתגבר כארי ויקום כלביא, וכחותיו וכשרונותיו הנרדמים והצפונים בסתר נפשו, יגמלו יבכרו, יוציאו ציץ ויעשו פרי, ורגזו כל הנחרים בו ועיניהם תמקנה בחוריהם; אך הוא לא ישיש על משבתם, לא ישמח בתקלתם, כי מגמת פניו תהיה קדימה להראות לכל העמים כי נאוה לו הכבוד והחופש אשר ענדו לראשו.. זאת היא תשובתי על גדופותיך אדוני, ואשר הצמידה לשונך באחרונה עלילת שוא וכזב, עלילה עקובה מדם, בהשענך על עדות פי מוכים ומעונים, אשר הוכחו במכאובים נוראים וקשים, ובדאו מלבם דברים מאימת מות אשר רחפה עליהם. על זאת אשיבך: בינה קורות שונות דור ודור, ותראה כי עובדי האלילים הקדמונים גם הם החפיאו על הנוצרים את העלילה, כי ידיהם מגואלות בדם ילדים, וגם הם נשענו על משענת קנה רצוץ כזאת, ואין בינינו ובין הנוצרים הקדמונים ולא כלום. קרא נא את דברי האפיפיורים, הקיסרים והחכמים הגדולים, ותראה כי המה הכזיבו את העלילה הזאת ויאמרו לא היא, גם נתנו לפני בני עולה את צוררינו אשר שמו להם את העלילה הזאת לחץ ברור, לספות עלינו הוה על הוה.”

הזקן כלה לדבר ונפשו עיפה מאד. אודם חכלילי שפך קסם על חורת פניו, ויענו בו כי כל חושיו בקרבו התעוררו ולבו יהמה ויסער, אך אויבו לא נתן דמי לו, וכמו יבקש תחבולות להכריעהו בהיותו עיף ויגע, ולכן הוסיף לאמר: “אתה תביע לנו חידות מני קדם, גם תגביר ללשונך לחזות לנו עתידות, ואנחנו רק אל העת החיה נשים עין ולב – לא אטייל עמך ארוכות וקצרות בחקר תהום הנסבות אשר חוללו את המצב הזה, אף לא אקומה לכחש בהמשא אשר נשאת לעתיד לבוא, אף כי על דעתי לעולם לא יכסלו ולא ישגו אחי למחות כעב פשעי שוטניהם ומנדיהם. אך זאת לא תכחד, כי האשמות יחולו על ראשיכם, והנך רק מגבב דברים להצדיקן אבל לא להכחישן, ואנחנו לא בזאת נצא ידי חובתנו, כי המשפט נטל עלינו, ליסר את הפושעים ולהיות למגן ולמחסה ליתר בני הארץ הסרים למשמעתנו. אל תדמה בנפשך כי נעלמו צפונותיכם מאתנו, לפנינו נגולו כספר כל סתריכם, נבעו כל מצפוניכם החבושים בטמון; מודעת היא לנו כי בבתי כנסיותיכם תשפכו שיח בתפלות מלאות משטמה ותאות נקם, ותחלו פני אל זועם לנקום נקמת דם אבותיכם השפוך: בבתים ההם, מקום שם לא תיראו ולא תחתו מפני שבט המשפט, שם תגלו את כל לבכם, שם תסירו את המסוה, ותוציאו את כל הות נפשכם המלאה שנאה עזה כמות.. ואתה עודך מחזיק בתומתך למראה עין, עודך עומד בתקפך ובמריך, ותתברך בלבך כי מעיל הצדק אשר לבשת יעור את עינינו להטות משפט… לא! לא אוילים ופתאים אנחנו כי תאמר ללכדנו במוקשי פיך”.

הרב חגר עוד הפעם שארית כחו ויקם ויענה לאמר: “הגם על פתחי בתי אלהינו תשקדו, גם שמה תציעו, להציל מפינו מעט מלים המתמלטות על שפתותינו הרועדות, לקט אמרים הנשארים לנו מורשה מאבותינו זה מאות בשנים אשר שפתינו דובבות אותם, יען גם הם אמרום? אדוני, אם אבותינו העשוקים והרצוצים, אשר אבותיהם או צאצאיהם, אחיהם או אחיותיהם נשרפו על מוקדי אש כעולות תמימות, בחרפם נפשם למות באמונתם, ויקראו לנהי ואבל, וישפכו צקון לחשם לפני אלהי מעוזם לחלץ את נפשותיהם מן המצר, וכתבו בספר והשאירום לדור נולד, וצאצאיהם יאמרו עוד היום דברי נהי אלה, בחושם עוד צרות אבותיהם, או כמצות אנשים מלומדה – אז תקחו שופר אל חככם ותריעו בחצוצרות כי חטאתנו עד שמים הגיעה.. הוי, צדיקים בעיניהם! ישרים נוכח פניהם! מדכאים עני בשער, אם תתפרץ אנחה מלבו בעל כרחו כמי שכפאו הרגש.. אכן בני אדם כולנו ולמה תדרשו ממנו כי נהיה כמלאכי אלהים!”

“כזאת לא עלתה על לבנו לדרוש מידכם, היו כבני אדם ולא כמלאכים. אבל נשובה נא לעניננו. האשמות אשר בהם יאשמו היהודים התבררו והתלבנו, הנה אתה נסית דבר להצדיקן ולא להכחיש את הדברים אשר דברנו באזניך.. כל מלה ומלה אשר יצאה מפיך עד נאמן הוא כי נוכח האמת דרכנו, ועתה אחרי אשר נוכחנו לדעת, כי דברי ספרך אשר נעתקו, דבריך הם, ולריק יגעת להוכיח כי לא אל הנוצרים ירמזו, נוכל לגמור את דברינו.”

“אדוני השופטים”, קרא הזקן בקול חזק בקומו ממושבו, “הדברים אשר שמעתי עתה שקר המה, דברי הבאי, דמיונות תלוים על בלימה, משאות שוא ומדוחים! הדברים הנעתקים לא לי המה! שקר הוא אשר אמרתם כי מחוקק הנוצרים מנואץ בפי! שקר הוא אשר תאמרו, כי בהכזיבי את העלילות אשר העלילו על עמי, הוספתי להם יתר תוקף ועוז, כל הדברים אשר שמעתי יסודתם בשקר וכזב, ולפניכם ערוכה עתה השאלה הזאת.. הנגלות לכם, איזה מאמרים מספרי אשר לא נזכר בהם שם נוצרי, ורעיונם וכל ענינם מדברים בעובדי האלילים הקדמונים, כזאת ראו ושפטו.”

וראש השופטים השיב לאמר: “לא הפרענו אותך עד עתה מדבריך הנחנו לך לגלות את כל אשר לך, והטוב בעינינו נעשה, ולא לך להורות לנו דרך נבחר. תם ונשלם חקר דין, לך לדרכך.”

“מה' מצעדי גבר כוננו” ענה רבי האלליר – יהי שם ה' מבורך, לעומת שבאתי כן אלכה, ושומר אמת לא יירא רע."

בדברו דבריו אלה התנשא מכסא מושבו ויכוף בראשו לפני השופטים, ויגש אל הדלת, מקום שם השומר מחכה לו, ויצא.


 

ח. אספת ראשי העדה.


עדת היהודים נבוכה. האסיפה בבית ברוך מוכר ספרים נשאה פרי, והשמועה עשתה לה כנפים כי שואה צפויה אל כל היהודים, לצאת מן העיר בראש גולים, ויהי אבל גדול ליהודים, חדלה כל שמחה, גלה כל משוש, בכל בית מספד ושממה, ושאיה יוכת שער. העם המפחד תמיד כבר חזה לו בדמיונו את החזות הקשה, קול המון עריצים, דמות עם רב, כהמות ימים יהמיון, וכזרם מים כבירים יפרצו אל רחובות מושב היהודים, ישוסו את הבתים, יהרגו את כל הבא בידם ויהפכו את העיר כמהפכת סדום ועמורה. גם בימי שלום לא מצאו מנוח, ותמיד העיקו תחתם צרות ומצוקות שונות, אך בני העם העמוסים מני בטן, כבר הסכינו למשוך בעול, הן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכל אלה כאין נחשבו לו נגד יום עברה הנכון לבוא. בין כה וכה הוסיפו על כל אלה שמועות שונות להגדיל ולהרבות חרדה ופחד. שמועות על דבר הרב האהוב וחביב לכל, מוכה אלהים ומעונה, ועל דבר מכאוביו אשר ישא בגבורה ובאומץ לב, גם הבחור הגבוה הנמלט מבור כלאו, הגדיל עליליה בגיא החזיון הזה, ופעלו והדרו נראה על כל העם, מפיו נודע כי שרה הנאוה והמעונגה נלכדה בפח יוקשים, בידי זד ארור החפץ להשביע בה את משובת חשקו הנורא. הבחור דוד נהפך כמעט לאיש אחר, המקרים הנפלאים אשר צנפוהו צנפה כדור העלוהו מעלה והרימו ערכו עד מאד. מאז שב מכלאו ראינוהו פונה וסובב אנה ואנה, פה ישא מדברותיו ויסביר דבריו בחן, ושם יענה לשואליו או ימתיק סוד. לו על פיו יקום דבר ולקולו ישמעו, כי עתה צוה לכל בני העיר מילד ועד זקן ועד הזקנה חנה אשר בביתה התגורר, לצאת במקלות ובקרדומות אל בית האון להציל את שרה מידי עושקיה. ברחוב הארוך, במדור היהודים, וברחובות הקטנים אשר מסביב, נראו אצל כל בית ואצל כל פנה אגודות אנשים משוחחים ונדברים איש את אחיו, מתוכחים בחזקה עד הרמת יד, צועקים בקול חזק, רוקעים ברגליהם וסופקים כפיהם, מספרים חדשות אשר היו, מגירים מראשית אחרית ומתיעצים כדת מה לעשות, על כל מדרך כף רגל נשמעו דברי הנושאים במרום קולם: “זאת חקרתי, כן הוא”, או “אינך יודע מה אתה סח”, או “אל תשסעני בדברי”, “השיבני כהלכה”. העם בקש להרגיע סערת רוחו בדברים, אחרי אשר לא מצא און לו לעשות דבר.

חמת העם נתכה כאש על שני הבוגדים אשר מהם יצאה השואה להכות את כל יושבי העיר חרם, וגדולתם של הבוגדים האלה הוסיפה עוד עצים לאש השנאה הנוראה. הדיין יצחק יצא במנוסה את העיר, ביראתו לבל יפול בעצומי ההמון בחרון אפם, אך מענדעל העשיר שכן מחוץ למדור היהודים, כי ראה ראשית לו להפרד מאתם בטרם עשה זר מעשהו, ויוקיר רגליו גם מבית מקדש מעט; אך לאסיפות הקהל עוד בא כתמול שלשום, בחשבו כי עוד לא סר צלו מעליהם, וזכר גדולתו, ימי משלו ממשל רב בהקהל, עוד לא נשכח.

אך גם ללבות ראשי הקהל מצאו להן השנאה והזעם מסלות, המה ראו כי עת לעשות היא להם, להסיר את הצרה הצפויה מרחוק. מן היום אשר נגלתה חרפת מענדעל ורעתו, היה לגדופים ולקלון. ההמון היה כים נגרש, לכן גזרו ראשי הקהל אומר להשקיט את רוח השואפים נקם, למען יחדל רוגז ההמון גם מאתם.

ויהי היום וראשי העדה נאספו יחד להמתיק סוד, איזה דרך יבחרו לגאול משחת חייהם ולמלא כלמות את פני מענדעל מפני בגדו ומעלו; בין הנאספים בא גם מענדעל, לא דרך הרחוב, לבל יראוהו אנשי ההמון פן יאבו לשלוח בו יד בהיותם מרי נפש, אך דרך חצרות ומבואות האפלים עבט ארחותיו עד בואו שמה. כל חברי האסיפה ישבו על מקומם, וחבר אחד ושמו ר' זכריה החל דברו, לאמר: “אדוני ר' מענדעל! ראשי הקהל כוננו את לבם לחקר הענין הרם והנשגב, אשר על אודותיו נשית עתה עצות בנפשנו, ועל כן הואילו לכבדני בכבוד הגדול להיות לראש המדברים בהאסיפה. אני הגבר ראה עני, חמת שדי שתה רוחי בכל ימי צבאי, מקרים ופגעים כאלה אשר באו עתה עלינו, לא זרו לי, כבר נבחנתי ונוסיתי במסות, צורפתי בכור צרה ותלאה, לכן הניחה לי את מקומך!”

פני מענדעל חורו כפני רפאים, ויפן כה וכה ואין איש מביט אליו, ויעזוב את מקומו, אך איש לא קם מפניו, וישב לקצה השלחן על יד אחד מצעירי החברים, מתניו מלאו חלחלה ושפתיו רעדו מכעס. אחריו ישב ר' זכריה על מקום ראש האסיפה.

ויען ר' זכריה ויאמר: “רבותי! למותר אחשוב להגיד לכם בדבר שפתים את מחשבותינו והגות לב כולנו. עינינו מרחוק תחזינה את השאת והשבר אשר הביאו עלינו שני בוגדים מקרבנו, יאשימם אלהים, יהי אחריתם להכרית, ויפלו בפח זו טמנו להם, (עצמות מענדעל רחפו, בראותו כי גם בבית הזה נגלתה תרמיתו ונגדעה קרנו), עתה עלינו להתיעץ למצוא דרך איך נחלץ את נפשותינו מצרה? רבים קמים עלינו, לא נבטח כי רב כחנו, גם לא נדע אל מי נפנה, אך בצור ישראל נבטח. מודעת היא לנו כי אחרי כן ישוב מחרון אפו וינחם על הרעה, כי כל מוסרו כאשר ייסר אב את בנו, מדוע כן הוא? על זאת לא נתחקה, הנסתרות לו, והנגלות לנו לעשות כל אשר בכחנו, להנצל מן הרעה האורבת לנו, והנה לזאת נאספנו, לראות מה יש לאל ידינו לעשות?”

וזקן אחד ושמו ר' נחמן קם ממושבו וירמוז כי דבר לו להשמיע. על פני הזקן שכנה עננה חשכה, עצמות לחייו הדלות והרזות שפו מאד ועליהן כסה אודם, וכאשר בחומו נדעכה נפשו וחושיו התעוררו, עלה האודם למראה לפיד אש כעין החשמל, ויניע ידיו לכל עבר, וקצות זקניו עפו כנוע עצי יער מפני רוח. הזקן ענה לאמר: “כן דברת, ר' זכריה, כי רק באלהים נעשה חיל, לכן פנו אליו ויחננכם, הבו גודל לו! עלינו לכוף כאגמון ראשינו, לענות את נפשנו, ולהפיל תחנתנו לפניו בלב נשבר ונדכה. נביא קדשנו אמר ברוח קדשו: מי יודע ישוב ונחם, – לפי דעתי נכון לפנינו להקדיש צום, לקרוא עצרה ולשפוך יחדו שיח לפני אלהינו, אולי יחוס אולי ירחם!!”

על אדות הדבר הזה נפלגו ראשי הקהל בדעותיהם. הצעירים לימים לא מצאו חפץ בהעצה היעוצה, ולא קוו כי ממנה תצמח ישועה. אחדים מהזקנים נענעו בראשם לדבר הזה, ואחדים מהם החשו ולא ענו דבר. מענדעל, אשר סערת רוחו קמה כמעט לדממה, ישב נשען על גב הכסא, ושחוק קל התמלט על פתחי פיו, כמו ילעג לדברים האלה, ויצחק לעצת הזקן.

“אכן חוק לישראל הוא – השיב חבר צעיר לימים – להקדיש צום. אולם רק אחרי בוא עלינו צרה, לא כן בעת אשר יבעתנו צר ומצוקה מרחוק ועוד לא נגעו בנו לרעה.”

“עשו כטוב בעיניכם” ענה ר' נחמן בחרי אף, “פתחו ספרי קדשינו ותראו כי משגה אתכם ילין, בנבא יונה: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, קראו אנשי נינוה צום וילבשו שקים, וה' הרחום הסיר את חמתו מעליהם. בעלות הצפרדעים, הגזם והארבה על ירושלים וישימו גפנה לשמה ויחשפוה וישליכו שריגיה, הקדיש יואל הנביא צום ויאסוף את הזקנים לבית ה' לקרוע את לבבם ולשוב אליו בצום בבכי ובמספד, וה' קנא לארצו ויחמול על עמו; וגם בימי ירמיהו, כאשר עצר ה' את השמים ולא היה מטר ימים רבים, קראו עצרה וצום; הלא תזכרו, כי לפני לכת אסתר המלכה אל המלך אחשורוש לבקש מלפניו על עמה, צותה לכנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן ולצום עליה שלשת ימים לילה ויום. כמקרה הזה קרנו עתה, המן מבקש את נפשנו, – אך תמו מרדכי ואסתר! – לכן נשפוך לבבנו אל ה' ונענה בצום נפשנו, הבני עמים עובדי אלילים אנחנו אשר בכח ידיהם יבטחו, או בני ישראל הנושאים עול מלכות שמים? ולמה זה תוסיפו להחשיך עצה במלין בלי דעת? איכה תאמרו עוד רחוקה הצרה, עוד לא נגעה עדינו, ימהר אל זועם יחיש מעשהו ואז נשוב? הן רבינו קדוש ישראל כבר נלכד בפח, והוא המחולל מפשעינו, ישא ויסבול מכאובים נוראים, ושם בבור כלאו, במערת אפל ומאורת פתנים, יאפפוהו מוקשי מות! העוד לא רב לכם, האם הדבר הזה לבדו לא מלא סאתכם, לכרוע ברך ולהתנפל לפני אלהי הרחמים והסליחות?” בדבר הזקן את הדברים האלה קמו רוב הנאספים ממקומם ופה אחד ענו לאמר: אכן מוצא שפתיו מישרים, “בית הדין” יקבע תענית צבור, למען יראה העם מה תיקר בעינינו נפש הרב.." כל החברים הביטו בעינים מזרות אש אל מענדעל.

וראש המדברים החל עוד הפעם דברו: “אחרי אשר נתן כבוד למלך הכבוד, עלינו עתה להתיעץ מה לנו לעשות. הן ה' יכונן רק מעשי ידינו ולא ילחם לנו ממרום אם נטמון ידינו בצלחת, ואף כי בה' נבטח כי ישלח את מלאכו הגואל אותנו, בכל זאת עלינו לבקשהו ולדרוש אחריו.” והזקן ענה: “אחרי אשר נשאנו עינינו ליה, נפן עתה אל “מלכותא דארעא” נשלח אנשים אל השר להתחנן מלפניו לשמור לנו את חסדיו ולרחמנו כרחם אדון על עבדיו”.

רבים לא חשבו את העצה הזאת לטובה ונכונה לפניהם. אחד מהם ענה: “השר לא יסעד בחסד כסאו, אין רחמים לפניו, אך מדת הדין היא לו לקו, ועל כן ישלחנו אל השופטים”; ואיש אחר ענה: “לא זו הדרך הטובה, הן אם ישיב חלילה השר את פנינו ריקם, ואבדנו בענין רע”; וחבר שלישי השקיט את רוח המתוכחים, ויהס את ההמולה ויאמר: "למה נכביר אמרים לריק, נדבר נא מענינו; מי יוציא כאור משפטנו? השר והשופטים. אם ישית הנסיך את לבו לחומלה עלינו, והשופטים יצדיקו את רבינו הצדיק ונצלנו, אולם איך נקוה כי יעטרונו חסד ורחמים? הן רחם לא ירחמו עלינו, ונהפוך הוא כי יחתרו בכל עוז להאבידנו, אך אם נבוא בידים מלאות אז יושיטו לנו שרביטם לרצון ויאמרו סלחנו. שאלו אבותיכם ויגידו, זקניכם ויאמרו לכם, אם לא בדרך הזה נושענו פעמים רבות במשך אלף וכמה מאות שנה? כלי נשק אין לנו להלחם בצוררינו על מרומי שדה, האהבה והחמלה למען בני עם אחר נתנו ולנו תסתירנה את פניהן, לכן היה הכסף לראש פנה וליסוד מוסד, לכל הנסים והפורקן, הישועות והנפלאות אשר נעשו לנו מאז!

“קחו את צרור הכסף בידכם, והביאוהו בתחבולות אל השר ואל השופטים, כי אז יש תקוה. מה תשתאו תשתוממו אלי חברים נכבדים? הטרם תדעו כי לבם תלוי בכיס; אנחנו לא נחפוץ לעור עינים בשוחד, אך המה יבקשו את הכסף מידינו, לכן לא בנו העול. מה נעשה אם באו מים עד נפש, הנצלול במצולת השחת? למה אתם מחשים רבותי, התעוררו ועשו דבר לרוחתנו ולישועתנו!”

רוח חדשה חלפה על פני ראשי הקהל, מן הדברים האלה מקור נפתח להם להשתעות ולהתיעץ, איש את אחיו נדברו ויבקשו חשבון, על דבר מכסת הכסף הדרושה אל החפץ, ועל דבר האנשים אשר אליהם יפנו. מענדעל ישב בודד במקומו, איש לא דבר עמו, ואיש לא פנה אליו.

ור' זכריה דפק על השלחן ויאמר: “אדמה כי הדברים הנאמרים בטוב טעם ודעת, חדשו בקרבנו רוח נכון ולב אחד בראו לנו. ראשי הקהל יבחרו מקרבם שלשה אנשים אשר ינהלו בתבונתם את הענינים המדוברים, אבל איה אפוא מוצא לכסף? עדתנו עניה ועמוסה בחובות משא לעיפה..”

זה הרגע שקוה לו מענדעל, הוא ראה מראשית אחרית. העצבון חלף הלך לו מעל פניו, את ראשו הרים ובגאון הביט סביבותיו ויאמר בלבו: עתה בטח יפנו אלי.

דומיה עמוקה שררה בבית.

“נקבוץ נדבות, למי זהב התפרקו!” קרא חבר צעיר לימים.

“לא נוכל לאסוף יותר מששית או חמשית הכסף הנחוץ לנו, מה יועילו לנו עשרים אלף שקל כסף, וגם כל כך לא נוכל לקבץ!”

איזה אנשים הביטו על מענדעל, והוא שם מחסום לפיו, אך גם הנאספים החשו. עתה יבואו ילחכו עפר רגלי כנחשים, אמר בלבו, אך הם לא פנו אליו, כולם ישבו ולא השמיעו דבר כמו התבלעה בינתם.

ואיש זקן אחד ההולך שחוח תחת רבץ משא שנותיו, אשר עד עתה לא דבר דבר, קם ויענה: “דעו נא רבותי כי לא לשוא דברתם. הן חכמינו זכרם לברכה אמרו: הרבה שלוחים למקום, ראו כמה נאמנו דבריהם. הנני להודיעכם כי ר' עזריאל מעיר ווארמייזא (ווארמס) אשר צרת רבינו נגעה עד לבו, הודיעני, כי הוא ואחיו נכונים לתת את מכסת הכסף הדרושה אל החפץ לפדות את נפש הצדיק. את הכסף ילוה לנו, ואנחנו נשלם ממנו יתרון שלשה למאה מדי שנה בשנה לעדת ווארמייזא, וממנו יוסד שם בית ללומדי תורה מבני העניים, והקרן יהי שמור באוצר קהלתנו לעולם.”

קול ששון ושמחה הריע בכל רחבי הבית, כאלו כבר שב הרב לנוהו, והצרה הנשקפת לבוא כבר עלתה בתהו ולא נודעו עקבותיה. כל החברים קמו, ומרוב שמחה נשקו ויחבקו איש את אחיו חליפות, כולם קראו בקול גילה ועליצות “אכן לא אלמן ישראל! זיק החמלה לא נכבה מקרבנו, וגמילות חסדים שנתנה לנו במעמד הר סיני לא אבדה מקרבנו! אכן זה הוא נשיא בישראל!”

והאחד אשר לא קם ממושבו, וישמור לפיו מחסום, היה האיש מענדעל.

ההמולה שככה, החברים ישבו על כסאותיהם, וראש המדברים הוסיף לאמר: “בכל לבבנו ונפשנו נודה לרבי עזריאל על חסדו וטובו; אך עוד דבר מר בפי, אשר צר לי מאד, כי נטל עלי להשמיעו על דל שפתים”. המדבר נח רגעים אחדים ויתנודד, כמו רוחו יתגעש ויהמה בקרבו. כל החברים החשו והמדבר הוסיף לאמר: “בשם ראשי הקהל הנאספים בבית הזה הנני אליך ר' מענדעל, לדבר דבר באזניך: זכרנו את חסדי אביך הנאמנים ואת כל תגמוליו עלינו, גם אתה עשית לנו חסדים טובים; אביך, עליו השלום, ישבע מפרי מעשיו בנחלת שדי במרומים, אך אתה בבגדך ומעלך אשר מעלת בנו, הפכת לאפס ותהו את כל מעשיך הטובים מאז, ותפתח מוסרותינו ונקיים אנחנו ממך. בך בטחנו כי מכל משמר תשמור את שלום העדה, ואתה הבאתנו אל עברי פי פחת, הרבית כזב, בגדת ונשבעת לשקר! אתה נהפכת לאיש נכלים ומרמה, לבוגד ולאיש בליעל, ועוד נועזת לבוא אל הבית הזה, ותתגאה בנפשך לשבת בראש כזאב בין כבשים ולנהלנו ברסן מתעה. לכן בשם כל הקהל! דע לך כי מן היום הזה לא תחד בסודנו, ובאסיפותינו בל תבוא נפשך.. שמך ימחה מכל ספרי זכרונותינו, לא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם.”

בדבר ר' זכריה את הדברים האלה, קם מענדעל מר בחמת רוח ממושבו, פניו נהפכו לירקון ועיניו עמדו בחוריהן.

“אתם תעיזו כזאת – קרא מענדעל – כלבים עזי נפש! נקם אקח ממכם.. זכריה, אתה תנחם באחריתך. אתה וכל אלה אשר אני נושה בהם, כולכם הכתובים היום בספר חובותי, עד הצהרים תשלמו לי את כספי, או מרה תהיה באחרונה, בנטות ידי עליכם, ואשימכם לעפר ואפר.”

“לבבנו נבא זאת לנו, כאחים נאמנים עזרנו איש את רעהו, נמלטנו מן הפח, כאשר תבוא לביתך תראה כי כל משה ידך שלמנו עד פרוטה אחרונה.”

“כה או כה תפלו בידי – קרא מענדעל –, לא יועילו הונכם, גם צומכם לא יועיל ביום עברה!”

“גש הלאה בוגד! צא טמא!” קראו החברים פה אחד.

מענדעל חפץ לדבר עוד. מפיו יז קצף, ובכעסו אחז את הכסא ויכהו לרסיסים על קרקע הבית.

“שמש! קרא ראש האסיפה – הוציא את מענדעל החוצה כי לא לנו הוא.”

האחרון הכביד, הקריאה הזאת מלאה סאתה. מענדעל התפרץ לצאת בלי כובע ובלי מקל, ובמבוכתו רץ החוצה, ושפתיו דובבות קללה נמרצת וגדופים. כראות ההמון את מענדעל הפרוע לשמצה הכירוהו, וקול אדיר וחזק נשמע ברחוב “הבוגד מענדעל!” האספסוף רץ אחריו ויקלללוהו ויגדפוהו. אחד הקנאים השליך בו אבן, ואיש אחר הרים את מטהו עליו ויכה בו על ראשו. מרגע לרגע גדלה סערת העם. מענדעל נפצע וכפשע היה בינו ובין המות, עוד מעט והומת מות נבל בידי ההמון, אשר במשובת קנאתו אבה לרגמהו באבנים.

ברגע הזה באו יוסף והבחור הגבוה, ויראו את כל הנעשה, וימהרו להציל את מענדעל מיד רודפיו. דוד עצר את בעלי הפרעות, ויוסף קרא בעוז קולו: “בשם ה' מה אתם עושים? בשם אבי אשביעכם, הרפו ואל תגעו בו!”

“יוסף האלליר! בן הרב!” נשמע קול בתוך ההמון, והסערה קמה לדממה.

“מה תחפצו לעשות – הוסיף יוסף לדבר אל אנשי ההמון – התחפצו להמנות את פושעים ומרצחים, ויאמר עלינו, היהודים המיתוהו ברחוב העיר לעין השמש? המעט לנו, כי עוד תוסיפו סרה להביא עלינו הוה על הוה ושבר על שבר? התחפצו לנחול חרפה ובוז באחריתכם ולהמנות את השבוים והנענשים? התחפצו כי עוד היום יפרצו שונאינו לרחובות מושבנו, להשמידנו ולכלותנו? הרפו ממעשיכם, מי לאבי אלי, ובהאיש האומלל הזה אל תגעו לרעה!”

דברי יוסף הצליחו להשבית את שאון ההמון. יוסף נהג את מענדעל הפצוע עד ביתו, העבדים חרדו מהרו לקראתו, גם רבקה באה ותרא את אביה אשר לא ידע את נפשו ודם פצעיו נזל מכל עבר, נהוג ביד אהובה. עד מהרה השכיבו את הפצוע על מטתו, הרופאים באו, ויוסף התחמק מן הבית, ואצל השער פגע בדוד המחכה לקראתו.


 

ט. ציר ממלכת צרפת


יום עברה נכון לבוא, הצרה קרובה ואין עוזר. המלאכים אשר שלחו ראשי העדה אל השר להוביל לו שי ולבקש מלפניו על עמם, שבו ריקם בתוחלת נכזבה. השמועה רחבה ונסבה בעיר, כי משפט חרוץ על הרב ופקודת גירוש היהודים הנם כתובים ונכונים להחתם ולצאת לפעולות אדם. יוסף לא מצא דרכו לראות פני אביו, שומר בית האסורים מאן לעשות עמו חסד עוד הפעם, כי ירא פן יבולע לנפשו. גם לשוא בקש נתיבות היכל השר, וישקוד מדי ערב בערב על שעריו, בתקותו לראות את אחותו, אנשי המשמר לא משו ממקומם, ובכן היה כאיש אובד עצות; לאולת חשב להודיע לפקידי העיר את חטאת השר המרומם והממונה עליהם, כי לא לעזר ולא להועיל תהיה לו, ולא יוכל להעלות לויתן בחכה ע"י דגי הרקק, ומה גם כי נקל היה להשר להושיב את הנערה במקום אחר אשר שם לא ימצאנה איש, ואולי כבר היא כלואה בבית אחר.

סער זלעפות היאוש נשף בכל צמחי התקוה וייבשו כציץ נובל. היש מכאוב שובר לב כמכאוב הזה, לראות את נפשו ואת אהוביו, הולכים וקרבים יום יום לעמקי תהום שחת, ואין מעמד, אין משען ומשענה אשר יוכלו להחזיק בהם לבל יפלו ולבל יסופו לנצח? היש ענות-נפש גדולה מזו, לראות את הרעה נגד פנינו ולחרוד ולהתפלץ בכל מוצאי בקר פן נצמת ביום, ובכל מוצאי ערב פן יבוא כשואה שברנו בלילה? צרה ופחד פתאום כאין וכאפס יחשבו נגד מצב נורא כזה, כי בעוד אשר הן תשיבנה אותנו עד דכא ותגזרנה מארצות החיים, הנה עקת לב ולחץ נפש כזה, והמצוקה הזוחלת והרומשת בעצלתים, תמוצנה כעלוקות לשד חיינו, טפה טפה, עד תומם ועד יבוש מקורם.

ויהי היום, ויוסף הלך ברחוב העיר, תפוש ברוב שרעפיו והוגה נכאים, והנה מרכבה רתומה לסוסים מרקדה ומשתקשקת לפניו. המראה הזאת עוררה בקרבו חזון נחמד, ויחשוב מחשבות ויזכור יום רדתו מראש הגבעה האחרונה בדרך בואו לעיר הזאת, בשובו לביתו ולבו מלא תקוה בהמון עליצותיה, למצוא מרגוע בזרועות אהוביו ולשבוע נעימות בימינם, פתאום והנה שור נגח עולה לפניו, ירוץ כפרא ויתגעש בעזוז אפו להתנפל על שפחה נושאת ילד רך ואל אשה הולכת לבדה, והוא מתאזר עוז וחילים יגבר להציל את הנשים ואת הילד, וכגבור משכיל הערה נפשו למות, ובאורח פלא נמלט. האם לא היו הנפשות אשר הציל ממות, אשת הציר הצרפתי וילדו? הלא אז חפץ הציר להשיב לו גמול על ישע גבורות ימינו, אך הוא ביקר נפשו ובענות תומו מאן לקחת מידו מאומה, וגם את בקשת הציר, אשר בקשהו לשחרהו במעונו, לא מלא, כי כאין נחשב בעיניו מעשהו. אולם עתה.. אולי יוכל הציר להחיש עזר. הלא נטל עליו, למענו ולמען כל העדה, לבקש עזר בכל מקום אשר יש לו מוצא? הלא ידע מדברי ימי עמנו, כי כבר פעמים רבות ארגה יד ההשגחה העליונה חוט דק כקורי עכביש ותעבתהו ותך בו על ראש צוררי ישראל. להפילם בשחת פעלו לישורון? עד מהרה נוססה בקרבו רוח עצה וימהר ללכת אל הציר.

יוסף דרש לשכנו, אף מצא את הציר בביתו. בהודיעו על פי העבד את שמו ובקשתו לראות פני אדונו, לא אחר הציר רגע ויקדמהו בפנים מאירות ויאמר: “אודך כי באת הפעם! הן שאול שאלנו אני ואשתי אחריך, ונבדוק אחריך באבוקות, למען הביע לך את רחשי תודתנו, על חלצך נפשותינו מצרה, ואתה נעלמת, ולא נודע מקומך איה.”

“אדון נשגב! – החל יוסף דברו – איך יכולתי להעלות על לבי כי תפקדני בגלל פעלי, מה המקרה הזה כי תזכרנו! אך יד הפגעים טלטלתני טלטלה גבר ותביאני עד כה, לחדש בקרבך את זכרון פעלי למען תכלית ומטרה נעלה – אף כי למורת רוחי הוא לחלות פניך, אולי תושע ימינך לנכשלים הזרים לך, אשר לא ידעתם מתמול שלשום.”

“מה החדשות אשר תספר, ידיד נעים? נכספה גם כלתה נפשי לדעת מה זה תסתיר תחת לשונך, בטח באהבתי ובאמונת רוחי! במה אוכל להיטיב לך?”

“אולי הגיעה לאזני אדוני השמועה”, ענה יוסף בקול תחנונים, “כי כלה ונחרצה היא לגרש מן העיר הזאת את כל היהודים נער וזקן נשים וטף, ואת הונם לבוז. למען מצוא תואנה לאכזריות לב זאת, שמו במשמר את אבי הצדיק והישר, הרב לעדת ישראל, כי חמסו עליו מזמות ותנואות מצאו על ספר כתב אבי, אשר בו יצא כמבקר ויער קנאה נגד דתי הגוים המתהללים באלילים, כאשר יחזה בו כל איש מבין דבר לאשורו, והם התהפכו תחבולות ופיהם יפצה שקר לאמר, כי אבי נתן לחרם את הדת הנוצרית השלטת בארץ. ככה עקשו הישרה ויטו ארחות משפט להמיט על נפש ישיש תמים און וחטאת –, ואחרי כן העמיקו סרה להרוות את נקמתם בעם זעומי נפשם.”

“שוד ושבר גדול..” ענה הציר.

“ולא זאת בלבד” הוסיף יוסף דברו – “לא בזה תמו מאויי רשע – איש גדול ורם, אחד מאדירי הארץ שלח את עבדיו ויקחו את אחותי, עלמה עדינה, בחזקה, ויכלאה בביתו למען ענותה..” ודברי יוסף לעו מיגון וכעס.

“ואיה אפוא מקור הרשע והעמל?” שאל הציר כמתפלא.

“איה המקור הנאלח אם לא בלב הזד הארור אשר טמן פחים לרגלי אחותי? כל המקרים האלה סבוכים ומסוכסכים יחד, עד כי רק איש אשר עיניו טחו מראות נכחות לא יראה את הבריח התיכון המבריח אותם מן הקצה אל הקצה. ככה שטים העמיקו להוליך שולל את הנסיך ויבנו מצודים וחרמים ללכדהו בערמה ויעיבו את מאור שכלו, בעננם ענן קנאת הדת מול עיניו, למען יחשוב בתומו ובשגיונו, כי היהודים הם בעוכרי עם הארץ, ואחרי גלותם ירוח להעם ומצבו ייטב עד מאד. אנשים אחדים מבני אמונתנו, העמיקו שחתו גם הם בבגדם ובמעלם, מתאוה נוראה אשר משלה בהם, הם הביאו את דבתנו רעה, אך מי ישים עין על אנשים כערכם בהזילם את דרכם לשפוך את חמתם על אחיהם, לולא האיש המורם מעם, אשר רוחו באופני המקרים המתגלגלים עלינו כחזיזי שואה, על לא חמס בכפינו, ובאפס אשם וחטא.”

“מה נמלצו אמרותיך! אכן מליץ כביר כח שפתים אתה!”, השיב הציר בשחוק קל על שפתיו.

“כן הוא, אדוני היקר, מליץ נותן אמרי שפר אנכי.. הצרות תלמדנה לשוננו לדבר בהמון רגש ובחום נפש. אנחנו בני ישראל בטרם נצא מרחם מליצים אנחנו, זאת מתת אלהים אשר חנן את עבדיו, כי במה נציל את את נפשותינו ונלחם בצוררינו, אם לא בדבר שפתים.. אויה לנו!”

“ומה אוכל לעשות לטובתך?”, שאל הציר.

“להושיע! לרחם! אדון רב החסד והחנינה!” השיב יוסף בקרבו אליו, “להציל נפשות אומללים, נפשות עשוקים ורצוצים הנכונים לצלע, מרדתם אל שחת; לחלץ נפש זקן צדיק, נערה תמימה, ועבדך הנצב לפניך, מרשת זו טמנו להם.. אדוני! הייתי בארץ צרפת במשך שנים רבות.. נפשי דבקה בארץ חמדה ההיא, ואף כי גם שם עוד לא נגה אור שמש צדקה על אחי בני אמונתי, אולם שם רק חוקים נושנים ישיבום לאחור ולא לפנים, ולא כן יושבי הארץ, המה ידעו כי בני אב אחד כלנו, ואל אחד בראנו! איה אפוא הצרפתי אשר יהפוך עורף למבקשי פניו, הקוראים בשמו, לחלץ עני מעניו, לפתח חרצובות, ולהקים כושל? אדוני, צרפתי אתה, לכן אקרא בשמך.. יד אל עשתה פלא, לעשות בינינו חוזה ולהקים בריתך אתי במקרה, ולהעמיס עליך חובה להשיב תודות לי.. גמלני כפועל ידי! שלם את נשיי אשר אני נושה בך על פי המקרה.”

“לא לחנם תקרא איש חמודות.” השיב הציר נבוך בהמון מחשבותיו – “השר פֿאן.S ינחם תחת חפצו להוליכני שולל זה מאז, משען הכסף אשר חלקה ידו לממשלת פ.. יהיה לו למכשול ולפוקה. לא השחת דבריך הנעימים, ידידי הצעיר! אל נכון לא אבטיחך, גדולות ונצורות תבקש ממני, בכל זאת אנסה כחי.. וכאשר ינסה.. (בדברו זאת הרים ראשו בגאון) ציר מלך צרפת דבר, ריקם בל ישוב. אך ראש דבר: שים מחסום לפיך, כמו לא ידעתני מעודך, ואם תזכיר את שמי בפני איש והייתי נקי מהבטחתי.. ועתה ספרה לי את כל ונוכחתי.”

לא נלאה את הקורא להשמיעהו עוד הפעם את הדברים הנודעים לו מאז. לב יוסף פג ויתר ממקומו בספרו כל אשר ידע. הציר הקשיב רב קשב לכל הגה אשר יצא מפיו, אך לחנם בחן יוסף בעיניו את אותות פני הציר, לשפוט על פיהם לתקוה או לתוגה, הכרת פני הציר לא ענתה בבעליהם מאומה. כאשר כלה יוסף לדבר רמז לו הציר ללכת לביתו, ויצוהו לבל יוסיף ראות פניו טרם יקרא לו. בכל זאת נמלא לב העלם, בצאתו מן הבית. תקוות נעימות, על פניו נשפך רוח חן ויופי, וברק העלומים נוצץ מבבת עינו. לשוא הפצירו בו דודו ודודתו, להודיע להם פשר דבר, הוא לא ענה מאומה, בלתי כי בטחונו באלהים יאמצהו ויסעדהו בצרה. הבחור הגבוה הביט רגעי מספר במבט בוחן אל פני בן רבו, ויגל לבו בראותו כי קסם החן והתקוה הוצק עליהם – ולא העמיק שאלה.


 

י. צדק ורמיה.


במקרה פלא קנו להם היהודים איש ברית גואל ומושיע אשר לא ידעוהו ולא ראו פניו בחלום. יודעי העתים ויועצי המדינות בימים ההם לא הלכו בדרכם דרך ישרה, אך הפליאו עצה, העמיקו תחבולות, החרו החזיקו בכל תואנה גרועה וקלת הערך לעשות ממנה כלי מפץ לרוצץ ראש אויב, ומכל תקות חוט דק אשר תרקם יד העת במקרה, ארגו וישלבו ויעשו ממנו חבל כעבות העגלה, לשים בו מחנק לנפש האיש השנוא ולהורידו דומה.

והציר נסע במרכבה כלילת יופי לבוש הוד והדר לפי המשרה הנכבדה אשר נשא על שכמו, אל הגבירה הנסיכה אם הנסיך מושל המדינה, ויתן לידה מכתב מלא אהבה ורצון מאת המארקיזע פֿאן… אשר משלה אז ברוח מלך צרפת ותטהו אל כל אשר חפצה, ויתן לה גם עדי עדיים ויריעות רקמה מעשי כפיה למנחת זכרון. הנסיכה שמחה מאד, לבה עלז בקרבה בראותה את הכבוד הגדול אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשה זה ימים כבירים וישש גם בנה המושל, כי אהב אהבת נפש את אמו אשר תמכתהו בתבונת רוחה ובתנחומות פיה בשנות ראה רעה, טרם עלה עד מרום הגדולה.

ויחלף הציר את שמלות התפארה אשר עליו בבגדים אחרים כאחד העם, ויקח דרכו במרכבה אחרת מבית הרצים ויסע לבית הסופר והמזכיר אשר להשר, איש נודע לו מתמול שלשום, ויהי כהניחו על שלחן הסופר תבת זהב משובצה באבני יקר, חריט אבק קטרת, כמו מנחה ההולכת לפני רב טוב הצפון והנכון להנתן לו חלף עמלו, אורו פני הסופר מיפעת ברק הזהב, ולבבו נמלא תאוה להשכר הגנוז לעתיד לבוא, כאשר יבצע את חפצו, ולא אחר להעתיק כתבים שונים הערוכים ושמורים באמתחתו. הכתבים ההם גלו את תועבות השר פֿאן S., נכליו ותרמיתו, חנופתו ושקריו, כי בעוד אשר שלום ידבר אל צרפת, לא כן בדיו, כי להוליך תועה בלבבו –, ויקח הציר את העתקות פתשגן הכתבים וילך לו.

בימים ההם אשר בהם נקרו ויאתיו כל הדברים האלה, החזיקו את רסן הממשלה בהמדינה ההיא בעלי המפלגה אשר תחזיק במעוז צרפת, וגם הנסיך נהה אחרי צרפת, מפני אשר שאר מלכי הארצות עמדו לו לשטנה טרם עלותו על כסא ממשלתו, ורק בחצר מלך צרפת קרבוהו כמו נגיד ויאצלו לו כבוד. גם זאת ראה הנסיך והתבונן, כי אך בצרפת לו מבטח עוז לממשלתו המתמוטטת מסערות העתים אשר עברו עליה במאת שנים האחרונות, תחת אשר שאר הממשלות עוינות אותו בעין משטמה. גם השר פֿאן.S למראה עינים תמך אשורו במעגלות אלופו הנסיך, ויסר מדרכו אשר הלך בה בימי משול המושל אשר לפניו, כי אז הלך לבו אחרי פרוסיא. אך כנוח הרוח החדשה על המושל אשר קם עתה, הפך את פניו ויגמור דברים נכבדים עם ציר צרפת, והוא הכינם גם חקרם, לחזק את אגודת האהבה ומוסרות הברית והשלום בין ממשלתו ובין ממשלת צרפת, על ידי אשר התחתן אחד מבני בית המושל עם אחת מבנות משפחת מלך צרפת. אך אחרי אשר תמו חסדי צרפת, וירא השר הערום כי לא טוב לו אשר אדונו הנסיך ידבק בצרפת באהבה נצחת, ויבוא בדברים בלאט עם ממשלת פ. אשר התהפכה אז מסבות בתחבולותיה לקנות לה חברים ואנשי ברית, לעשות אגודה אחת לצאת למלחמה על צרפת. ממשלת פ. השיבה אהבה אל חיקו, בדעתה את גדלו ורום ערכו. השר הוסיף רמיה, למען משוך אחריו את לב אדירי ממשלת פ. ויכתוב דברים אשר שם הנסיך המושל קרוא עליהם, מבלי שאול את פיו. אולם ביראתו לבל ימוטו פעמיו בדרכו הנלוז והמלא חתחתים, ראה ראשית לו ויחש לנפשו עתידות, להכין לו משרה נשאה בחצר ממשלת פ. להחזיק בה כאשר ידח משאתו, ולכן שלחה לו ממשלת פ. מכתב ערובה ובטחון; וגם העתקה מן המכתב הזה נתן הסופר לידי הציר. ככה נלכד הנוכל בהפח אשר טמן לאדונו, כי בוגד אחר, והוא הסופר, בגד בו וילך עמו בקרי.

עוד אחת נפלאת היתה בעיני הציר, מה ראה השר על ככה לרדוף באף את היהודים? הן בגלל בת הרב אשר נפשו חשקה בה, לא יגזור אומר לגרש את כל היהודים? הן רב לו, כי שם את אביה בכלא בגלל תאוה שובבה זאת! הציר הבין, כי עוד נסבה נעלמה מסתתרת בחביון העלילות האלה, ולא האמין כי לרוח השנאה ליהודים נתכנו כל העלילות וממנה תוצאות לפקודת גירוש ואבדן; קנאת הדת כבר רפתה וחדלה ממשול ממשל רב ברוח האדם, ותצמצם ותגביל את פעולתה בספר החוקים, הנדרים והסייגים נגד ישראל, אך כלי חמס ושוד לא הכינה לה עוד –, את כלי מפצה כתתה ותעש לה מהן עט סופרים כחץ שנון, לחוקק בו חקקי און.

טבעת אחת חסרה בהשלשלת הגדולה אשר התלקטה והתלכדה יחד, בלעדה לא היה לאל יד הציר לגשת להלחם את אויבו בשער. הציר הודיע את דבר החסרון הזה אל יוסף, ויוסף חשב מחשבות וישת עצות בנפשו, וירא כי אין דרך אחרת לפניו אך ללכת לבית מענדעל לחקור את פיו, ולהתחקות על המקור אשר הקר מקרבו את הרעה. יוסף הלך לבית מענדעל כדורש לשלומו, ורבקה באה לקראתו והיא נמוגה בדמעות, ותען ותאמר לו:

“יוסף אהובי, חליפות וצבא התגלגלו עברו על ראשינו מיום ראותי פניך בפעם האחרונה, לזכרם יהלכו עלי אימים! הן נפל אבי ממרום אשרו, כבודו לעפר נחת, וכעל עצב נבזה יביטו עליו מכבדיו מאז, ביתנו היה לשמה ושמנו לחגא; אך לא על זה אני בוכיה –, מעי לאבי יהמו, הנה הוא שוכב מוכה ופצוע בגו ונדכה ברוח; זה ימים מספר אפפוהו מוקשי מות –, לולא בעתוהו חזיונות איומים, כי עתה נרפאו פצעיו הקלים, אך נפשו בקרבו התחוללה כסער, חושיו התרוצצו והתגעשו וכמעט קפדו פתיל חייו, כי בא החלום ברוב ענין להחרידהו, ערכוהו בעותי אלוה ויבעירו בקרבו אש זרה וישימוהו כמרקחה, ובאין אונים שכב כמת בקבר, ככה עברו לו שלשה ימים ושלשה לילות – ואנכי ישבתי לימינו. ומה נמס לבי, בעת אשר שעפים מחזיונות לילה דובבו שפתיו! רגע מלאה נפשו חמת נקמה נוראה, פניו אדמו כאש פלדות, ויקלל קללה נמרצת את כל היהודים, את הרב, וגם אותך; רגע חנן קולו כמדבר לפני אדון נשגב, ויבקשהו למהר ולהחיש מעשהו אשר הבטיח, ואחרי כן אחזתהו רעדה, מתניו מלאו חלחלה, בשרו קר כקרח, פניו היה כפני איש נאבק עם מר המות, אות נוחם ומוסר כליות נורא נשקף עליהם, ויתהפך בציריו מצדו לצדו במרירות וחרדה –, נפשות אביו ואמי היקרה, עלו רחפו לנגד עיניו, וכמו יביאוהו במשפט וימלאו פניו קלון, כי ענה להם במספד מר, בקול אנקת חלל, ובאנחות שברון מתנים.”

“ומה שלומו עתה?”, שאל יוסף.

“הקדחת רפתה, ויישן זמן רב מנוחה, אך הקיץ משנתו חלוש ורפה כח, והוא שוכב עתה בהשקט ויהגה מחשבות. לפעמים יקראני אליו וילחש דברי אהבה באזני, גם לשלומך דרוש דרש, ומה החדשות בעיר שאלני, ויפציר בהרופא להקימהו מחליו, ובאזני לחש את הדברים: אל תיראי, אתקן את המעוות.”

“האוכל לדבר עמו?”, שאל יוסף.

“אל נא תבקש זאת יוסף יקירי, הרופא צוה עלי במפגיע, לבל אתן להפריע את מנוחתו פן יתעוררו חושיו בקרבו.”

“אבל, רבקה אהובתי, גדולות ונצורות תלויות בדבר הזה, הן ממנו תוצאות לשלומנו ולחיינו, ואם לא ואבדנו.”

“אם כן הוא אשאלה את פיו, אולי יאבה לראות פניך, הן זה איזה פעמים דרש לשלומך.”

רבקה שאלה את פי אביה והוא נדרש לבקשתה, ויוסף בא אל חדר המשכב. החולה ישב על מרבדי מטתו ובתו סעדה את ראשו, פניו היו לבנים כשיד, אך עינו הפיצה להט רגש. כמעט דרכו רגלי יוסף על המפתן, ויושט החולה את ימינו הדלה אל יוסף וירמוז לו לגשת אליו, ולרבקה צוה לצאת, כי אבה להתיחד עם יוסף.

ויוסף נגש אל המטה, והחולה אמר: “תשואות חן חן לך יוסף, כי הצלתני והושעת לי בזרוע עוז בהיות לי מגור מסביב.”

“השקט, רבי מענדעל, אל תעורר את נפשך, שכח כל.”

“לא, לא אשכח, – ענה החולה – אכן את הרעות אשר עשו לי אשכח ואמיש מלבי לעולם, אך לא את הטוב. זה כמה גרסה נפשי לתאבה לרגע הזה אשר תבוא בצל קורתי, הרגע הזה יקר לי מפז, שבה נא לימיני.”

יוסף ישב על המטה, ובשבתו עתה תחת יריעות המשי הפרושות מול מטת החולה המדוכא מכאב נעכר, זכר את היום אשר בו הדפהו האיש הגאה והרם בגאוה ובוז. מה נפלאה העת בתמורותיה!

“הסכת ושמע יוסף” ענה החולה – “רבת שבעה לה נפשי חליפות מאז ראיתיך באחרונה, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אכלה את אשר לי לעשות. ראה, עוד בינתי לא התבלעה, עודני מתברך בלבי לאמר, כי לא כל אשר נעשה לי היה בצדק ובמישרים –, התבין אתה את דברי, על דבר פטר מי מריבה וראשית מדון בעוד רחקת אתה ממנו ותשב במעטץ? הם הסכילו עשה, וגם אביך בתוכם, כי הכעיסוני והעירו בי כעש וחימה. לא אשים אשם נפש אביך, אך הלא זאת נודע לך, כי אחרי אשר פרץ ריב בינינו בפעם הראשונה, מהרה הפר את ברית אהבתו ושלומו אתי, לא ידע משוא פנים, ויתנהג כנאוה לו לפי גדולתו ושיבתו, וידיחני וירחיקני.”

“אך אולי..” החל יוסף לענות. אך מענדעל שסעהו בדברים ויאמר: “אבין לרעך, אדע את אשר יש את נפשך להשיב לי, לאמר אולי שגיתי, אולי חזיתי זאת בנפשי, ובאמת לא כן הוא; אך לא אוסיף להשתעות בענינים אשר עברו חלפו להם –, מאז נהפך האופן לא ידעתי נפשי, בקרבי התלקחה אש שנאה עזה, תאות נקמה אשר לא הרויתיה בדמעת העשוקים והאומללים, ולא אמרתי בהם די, עד שפך דם מבשרי, עדי נפלתי כנפול בן עולה, ונפקחו עיני לראות כי לצדק יסרוני.”

“אל נא תדבר כדברים האלה”, ענה יוסף, אך אחד הוא תוכן רוחות ושופט, רק לפניו נודה על פשעינו."

“הה, לא לי לתת תודה על חטאתי –, הן היא ברה כשמש וגלויה לעין כל –, ראה, על מצחי זה היא חרותה בצפורן שמיר כאות קין, על מצחי זה כתובה בלפיד אש קללה נוראה, לא קללת הרב באשר רב הוא, אף לא קללת הדת אשר מריתי ובגדתי בה בשפכי עליה בוז בדבה ורכילות, אך קללת העם הנרדף והאומלל אשר עכרתי, ואנחות האיש התמים אשר הורדתי לבור צלמות; כצרעת טמאה ולוהטת תפרח על רום מצחי, ועל לבי זה תכביד כאבן מעמסה, תלחץ בלחץ משא לעיפה, אף תבער כיקוד אש, – אויה לי, בלבי ערוך התפתה.”

“ה‘, ה’, אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים.”

“כלה יוסף, את האומר הנעלה הכתוב בתורת קדשנו! שפיל לסיפא דקרא! “נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה.” הה, לא נקה ה'.. בלילות חשך וצלמות העירוני משנתי קולות ברמה –, לא קול גדופות ראשי העדה, אף לא קול העם ברעה עלי – קולות אדירים ונערצים שברו את גאון עזי, הורידו לארץ כבודי, הוכיחו לי את כל פשעי – ואת שברי הגדול כים –, אזכרה, ועוד אזני תקשיב לקול תתם המון ורעש, בכף הקלע קלעוני, קרבם הרת רעם ושואה, וירעצוני וירוצצוני, וישחקוני לעפר דק, וישימוני כמוץ נדף – ובכל זאת צלצלו הקולות ההם באזני, כסוד שיח שרפי מעל ברן יחד כוכבי בקר ושנאני שחק ישתוננו וצבא המרום ינצחו בנגינות, ולבי עלץ עליהם בחרדת קדש –, הה, אבי, אבי, למה עזבתני ותשליכני כנצר נתעב ותדחה את ימיני הפשוטה אליך, הה אמי הורתי, ואשתי היקרה, אַתּ נפש עדינה ונעלה אשר אשרת דרכי בחיים, איך? מדוע נעלמת ממני למען אגשש כעור בצהרים, ואור פניך הסתרת ממני? אור פניך אין אתי, כי לא תאבי להפיץ נגה זרחך על רשע עריץ, אשר בערוב ימיו מכר נפשו לשטן! שובו, שובו, אל הנפש הנדחה והנהלאה כשה אובד! שובו שובו, לגאול נפשי משחת!”

החולה העמיק צלול בנבכי חזיונותיו, לחייו אדמו כאש, שמורות עיניו סוגרו ולפעמים נפתחו, כאשר יתפרץ הברק מבין מפלשי עב. יוסף חרד לחזות הקשה אשר ראה, לבו הגה אימה, לבל יהיה החולה למאכולת אש הקדחת אשר תלהטהו בתקפה, גם ירא פן יאבדו עשתנות החולה, והדברים אשר קוה לשמוע מפיו, ישימו קברם בקרבו לעולם.

כרבע שעה ישב יוסף יחיל ודומם ביראה ורעד. החולה שב לאט לאט למנוחתו, להט קדחתו סר, ועיניו נפתחו, וימח יוסף במטפחתו את אגלי היזע מעל מצח החולה ויאמר: אדוני היקר, אנא הרגע נא מסערת רוחך! הלא את הימים אשר עברו אין להשיב, ואתה בלב נשבר הודית על פשעך – אויה לי כי נטל עלי לדבר כדבר הזה באזניך; אדע בטח כי אבי התמים יסלח לך, כל העדה תקדם פניך באהבה ורצון, וגם אל חנון ברוגז רחם יזכור וישא לפשעך, אם."

“דבר נא, דבר עלם יקר, אם..”

“אם תחפוץ לתקן את המעוות.”

כצאת המלה הזאת מפי יוסף, התנשא החולה בכח איש בריא אולם במטתו, עד אשר כמעט נצב על רגליו ויקרא בקול אדיר וחזק, “לתקן! הן זה כל חפצי.. הלא זאת תאות לבי.. זה הוא סם המרפא אשר אליו נכספה גם כלתה נפשי.. הורני איך אתקן ותהיה המלאך הגואל אותי.. לא, לא אעזבך!” ובדברו משך בימין יוסף בכח, “לא אעזבך, לרגליך אתנפל אפים ארצה, והגידה נא לי איך אתקן.. קח את כל אשר לי,, הציגני כלי ריק, השליכני החוצה כנצר נתעב.. קח גם את נפשי ברגעי חיי האחרונים האלה.. אך תקן את אשר העויתי.. דבר נא דבר, דבר!”

“השקט נא, אדוני היקר, שכב במנוחה ואגידה לך את כל הנודע לי, אך אבקשך למענך ולמען רבקה בתך, הרגע.”

“למען רבקה..” נאנח החולה במרירות, וישכב.

“ראה, נא, ה' העיר רוח אחד האדירים להיות למגן בעדנו.. הוא יעשה כל אשר יוכל להצילנו, ויען כי גדול האיש מאד לכן יש תקוה כי על ידו נושע. שאני, אדוני אשר לא אגיד לך את שמו, כי מצות פיו אשמור, להעלים דבר.”

“ואי זה דרך יבחר?”

“גם זאת לא אוכל להודיעך, כי נעלמו ממני הליכותיו, רק אחת אדע, כי נגד השר פֿאן סעניס יצא לשטנה.”

“אין זה כי אם הציר הצרפתי.”

יוסף החריש וישתומם.

“מצב השרים ותהלוכותיהם גלוים הם לפני, ואין נעלם מעיני; אולם אם יחפוץ הציר להפיל את השר למשואות ולהבאישהו בעיני המושל, אז עליו לגלות את מזמותיו ואת נכליו.” החולה החריש רגעים אחדים כהוגה מחשבות, ואחרי כן הוסיף לאמר: “אם יצא הציר נגד פֿאן סעניס, הן בטח נכונו בידיו אותו ומופתים המגלים חטאיו, כי בדבר היהודים לבדם לא ימצא און לו להוציא מחשבתו לפעולות.. אך מה תועיל זאת לנו?”

“לנגה שכלך אדוני נראו לך בפעם אחת כל צפונות ענינינו, עד כי לשפת יתר אחשוב להשמיעך דברי. היטבת לשאול, מה בצע לנו.. אך הגד נא לי מה הסב לבב השר פֿאן סעניס לשנאנו ולרדפנו?”

מנדעל החריש רגעי מספר, אך הבליג על רוחו ויתאזר עוז ויקרא:

“אספרה כל ונוכחת!”, ויספר ליוסף את כל הדברים אשר היו בינו ובין השר, העלילות, התחבולות וההבטחות, אחת מהנה לא נעדרה.

אולם איך יצא כאור אמת? הן נזהר השר לבלי תת למענדעל כתב ידו, וגם בשטרי חובותיו לא נזכר דבר. מענדעל התעצב ויהי כאיש אובד עצות, ויוסף ענה לאמר: אדוני, עודני צעיר ורך לימים, לא נוסיתי עוד במסות, בכל זאת אאמין אמונה אומן, כי אמת מארץ תצמח. כתוב נא תודתך בספר, הודיעה את הנוחם אשר יצרף כליותיך ואת כל המקרים מראש עוד סוף, אולי יעמוד לנו מן הדבר הזה רוח והצלה.

מענדעל הודה לדברי יוסף, ויצוהו לכתוב על גליון את הדברים האלה:

“הנני עומד על ירכתי בור, עוד מעט ואבוא לפני כס יה, על כן אודה עלי פשעי בלב נשבר ונדכה, ולשוני תהגה אמת, כי ברחמי ה' אבטח. הנני מודה ומתודה, כי רבי האלליר לא נאץ בספרו את דת הנוצרית, ובאזני שמעתי מפיו כי רק את דתי עובדי האלילים שקץ ישקץ בלבו ובעטו. אמנם חטאתי חטאה גדולה בעוללי עליו עלילת שוא וכזב! הנני מודה ומתודה כי נתתי להשר פֿאן סעניס מכסת כסף.. ויתרה הבטחתי לתת לו, למען המיט רעה על אחי בני אמונתי ולגרשם מן הארץ. בדעה צלולה ומיושבת הנני כותב וידוי שכיב מרע זה, ואקוה לרחמי שמים!”

מענדעל חתם ביד רועדת על הדברים האלה, והשבע השביע את יוסף לתת אותם להציר, ויוסף יצא מאת פני מענדעל בתקוה מהולה בדאגה לנפש מענדעל אשר עיפה עתה מאד.


 

יא. לא יחרוך רמיה צידו.


דלתות היכל הנסיך סבבו על צירם, ורגלי ציר מלך צרפת דרכו על המפתן –. הוא ידע כי להגה הראשון אשר יצא מפיו נתכנו עלילות, אחת משתים אלה, או יכריע אויבו תחתיו, או יפול שדוד. הן אם יכבד לב הנסיך ולא ישים תהלה בעבדו אשר אהב, כי יבער כמעט אפו, אז נכון הציר למועדי רגל, כי הנסיך יבקש מאת מלך צרפת לקחת ממנו עמדתו; בכל זאת לא נפל לב הציר עליו, יען כי המשרה אשר על שכמו המריצתהו ללכת בדרך הזה, כי באמת נגע הדבר עד לבו ונפשו להטה גחלים, מאז נודע לו כי השר יחבל תחבולות נגד ממלכת צרפת.

בהיכל הזה נראה קץ הפלאות. המקרים התגלגלו ויתרוצצו כברקים ויבואו הלום עד משבר.. להתיר האגודה, ולהפיל חבלים לשבט או לחסד. מעבר מזה השר הערום ונבון תחבולות, היודע נפש אדונו, וכפלגי מים הוא בידו להטותו אל כל אשר יחפוץ –, ומעבר מזה, הציר המחוכם, מלאך מושל אדיר ורם, הבא באותות ובמופתים, במגלת ספר כתובה שחור על גבי לבן, כעד נאמן על כל מוצא פיו. מעבר מזה, חנפי לעגי מעוג, עושק ונלוז, ואפלת מזמות רשע ונשף חשק ותאוה –, ומעבר מזה תוחלת צדק, טהר לב, תם אמונה, ורגשי עוז למלט נפשות אומללים מיד שאול, ולהתיר אגודות מוטה הנטויות על עדת תמימים –, הראשון לויתן נחש בריח, והאחרון כלביא יקום נגדו למחוץ רהב; שניהם כבירי כח מלומדי מלחמה, שניהם ישתערו בזעף אפם איש על רעהו –, ועליהם מושל גדול העצה ורב העליליה. – את החזון הזה יראה הקורא המשכיל בהיכל הנסיך היום.

כראות הנסיך את הציר קם וילך לקראתו ויצג לו כסא לשבת, הציר הודיעהו איזה דברים הערוכים אליו במכתבים האחרונים מחצר מלכו, ואחרי אשר כלה לספר עד תומם הוסיף לאמר: “לא לחנם הרהבתי בנפשי עוז לערוך שאלתי לפני הוד מלכותך, למען תרצני לחזות באור פניך ולדבר דבר באזניך – דבר אשר לא אוכל לדברו באזני השר פֿאן סעניס.”

“ומה הוא הדבר הזה?” שאל הנסיך כמשתומם.

“הוא דבר נכבד הנכון רק להוד מלכותך לבדך.”

“אדוני הציר, הנך מעורר בקרבי את החשק לדעת מה אתך.”

“אדון רם, שא נא לפשע דובר צחות אשר הסכן הסכין לברוא ניב שפתים ולהביא אמרי שפר, אך הפעם יסור מדרכו, ויערוך את דבריו בענין נעלה ונשגב במעט מלים, יען כי יבטח לשמוע משפט חרוץ מכבוד הוד מלכותך.”

“הטרם תדע אדוני, כי זו היא הדרך אשר אהבתי מעודי.”

“לו היתה נפש איש אחר תחתי, כי אז כבר הביא דבות שונות באזניך, למען זרוע זרע שנאה על לבך לאט לאט; אולם נפשי יודעת למי אפנה, למושל צדיק וחכם, אשר לא לפניו חנף יבוא, אשר אך זך וישר משפטו, ובמופתים נאמנים יבטח.”

“אם ככה תוסיף לדבר, אדוני הציר, הן תכזיב את הבטחתך אשר הבטחתני לבלי לפתוח במשל פיך.”

“זאת לא זאת! הוד מלכות, הדברים אשר החלותי בהם הם דבורים על אפנם, למען הצדיק פעלי, לבל יחר אפך עלי ולבל תתנני לנבהל ברוחו, בהשמיעי אותך לפתע פתאום חדשות נכבדות. הלא תראה אדון רם, כי כני דברי, אם בלא הצעות והקדמות ובלא פתח דבר אודיעך, כי השר פֿאן סעניס בגד בנו.”

“מה זה תדבר?” קרא הנסיך ויקם בחפזו.

“כן הוא, הוד מלכות, בסלף בוגדים בגד השר בנו. הוא כרה שוחה לרגלי צרפת, אשר אתה באת עמה במסורת ברית האהבה והשלום, וגם לרגליך טמן פחים; כי בשמך דבר הות נפשו, ואתה, הוד מלכות לא ידעת.”

“לבי לא נכון עמי כעת לשמועה נוראה כזאת – ענה הנסיך –, ברר דבריך.”

“הוד מלכות! האם ברצונך ובדעתך תקע פֿאן סעניס לזר כפו, ויתמכר במחיר לממלכת פ. לצאת למלחמה על צרפת?”

“חלילה!!”

“הוד מלכות! הברצונך נגמר המשא ומתן בינם, ונכתב ספר הברית אשר בו פורשו כל האופנים?”

“חלילה!! הן זה מקרוב נתתי אות ברית שלום לצרפת, בהתחתני עם אוהבי, הוא אדונך המלך.”

“אם כן הוא הלא העמיק שטים עד אין קץ. אך הקשב נא הוד מלכות! הברצונך לקח השר מאת המלשין היהודי מענדעל מאתים אלף שקל כסף, למען גרש את היהודים מארצך?”

“שומו שמים! תועבה נוראה.”

“שמעני עוד הפעם הוד מלכות! הכן יעשה איש ישר, לכלוא איש תמים וזקן, הוא הרב לעדת ישראל בעיר הזאת, בחצר המטרה האדומה, ולתפוש בחזקה את בתו, עלמה רכה וענוגה, ולהושיבה בבית הקיץ אשר לו, להתעלל בה?”

“רב לך, אדוני הציר! די והותר, גם אחת מאלה דיינו – אך הבה מופתים, אדוני.”

“הוד מלכות! ציר צרפת לא ימעל פיו להכות בשוט לשון איש עוטה כמעיל צדקה, באפס עדים נאמנים. אדוני אשר הקימני על וישלחני לציר אמונים לחצר מלכותך, גם הוא סעפים ישנא, ולא יאשים איש לפי חזון לבו בלבד, אם חטאתו ורעתו לא תגלינה לעין השמש. הן כבוד מלכים חקור דבר. הא לך, אדון רם, מופתים אשר עדותיהם נאמנו מאד!” בדברו זאת לקח מצלחתו צרור מכתבים ויתנם להנסיך, ויוסף לאמר: “זאת מגלת ספר כתוב עליה המשא ומתן בין השר ובין ממשלת פ., גם עבדך הבוגד נזהר בהם לבל ילכד בשחיתותיו, ויכן לו משרה במדינה ההיא, כאשר עיני הוד מלכותך לנוכח תחזינה. זה הגליון רשומה עליו בכתב אמת תורת פי מענדעל על משכבו בחליו, והגליון האחר הכתוב פנים ואחור יכיל עדות פי תלמידו הותיק של הרב, על אדות העלמה.”

הנסיך לא ענה דבר, אך קרא בשים לב את כל המכתבים, ובכלותו לקרוא פנה אל הציר ויאמר: “תשואות חן חן לך אדוני, בגלל יגיעך להרים מכשול מדרכי. למותר אחשוב להגיד לך, כי לבי עלי דוי, כי בטחוני באדם היה לי למוקש. הן זאת מנת חלק המושלים, רק עמל וכעס תביט עינם. בכל זאת לא אעשה מאומה טרם אשמע מה בפי הנאשם –, את מוסרי הקשה אחשוך עד הגלות פשעו, ארחות משפט אשמור, ואחת היא לי, אם אשפוט נקלה או נכבד.”

“הוד מלכות! ידעתי גם ידעתי כי משפט וצדקה מכון כסאך, וחפצך לחקור במשפט את החוטא, יקר הוא בעיני מאז; אולם הלא עיניך הרואות, מי הוא האיש אשר יצאתי נגדו –, הוא ימצא תחבולות להטות ארחות משפט, יקום לכחש בהמכתבים ובדברי סתר אשר לו עם הממשלות. על תודת פי מענדעל יאמר כי הם דברי יהודי נוכל, ותעודת התלמיד ישים לאַל –, על כן למען האמת אשר אוית, אבקשך, הוד מלכות, לחפש בבית השר, בעת אשר לא יהיה שם, למען ראות כי הכתבים האלה נאמנים המה.”

“בצדק תבקש זאת, אדוני הציר. השר יושב עתה בלשכת החצר, אעצרהו עד בוש, ואשלח איש נאמן לחפש.”

המחפשים בבית השר הביאו להנסיך מופתים נאמנים אשר נתנו עדיהם בפשעי עבדו הנוכל, ועוד פשעים כאלה וכאלה מלבד הנודעים להציר, נגלו נחפשו.


 

יב. אמת מארץ תצמח, צדק משמים נשקף.


הרב ישב על מטת מענדעל החולה למות.

איך יצא הרב מבית הסוהר האדום ויבוא לחדר משכב האיש אשר על פיו היה כלוא שם? הסכת ושמע קורא יקר.

הנסיך נוכח לדעת כי עבדו השר העמיק סרה. מדברי הציר הצרפתי לא נפל צרור ארצה, ועוד נוספו עליהם חטאות ואשמות כהנה וכהנה, וירא כי עליו להפיק חפץ הציר, להחיש עזר ליהודים ולענוש את הבוגד כיד פשעו, ויצוה להביא לפניו את השר, כי נפשו השתוקקה לקחת נקם מן האיש אשר מעודו הטהו לב הותל להאמין בו. השר ראה את פני אדונו מורה מאד, וידע כי נהם ככפיר זעפו, אומץ לבו סר ממנו בראותו כי נגלו פשעיו ותועבותיו, וישמע את דברי הנסיך ואת מוסרו הקשה, ויבט על הכתבים אשר על פיהם נבעו מצפוניו, ויחריש ולא ענה דבר, ואף כי דרש ממנו הנסיך להצטדק ולגול פשעו מעליו, בכל זאת שם מחסום לפיו, יען ראה כי רק לשוא ישחית דבריו להפוך חשך לאור. בלב נדכה ובפיק ברכים שמע מצות פי הנסיך, בצוותו את עבדיו להוליכהו אל בית הסוהר האדום, מקום שם עצור הרב, ורק הקיר הבדיל ביניהם.

חתר נא בקיר, קורא נעים, לראות שני חדרי אופל, אשר באחד כלוא הרב ובשני השר –. בחדר האחד תראה ישיש נכבד, חוטר מגזע עם-עולם, אשר הסכן הסכין מאז לשתות כוס חימה מיד שוטניו וצורריו. מבית מדרשו, מעל כסא רבנותו לוקח פתאום והורד לגיא צלמות; אך צדק נגה אור פניו, רוח ה' ינחהו, ישביע בצחצחות נפשו, שוש ישיש באמונתו כי הפלה אותו אלהים בין חסידיו. את חליו ישא ומכאוביו יסבול ברוח שוקטה ובתוחלת תום, כל צרותיו לא מרו ולא עצבו את רוחו, לא יפחד מפני חמת המציק אשר כונן להשחית, רק באלהים ישים מבטחו, וישחק לבן אדם חציר ינתן. זאת נחלת עבדי ה' –. בחדר השני תראה שר רם ונשגב, אשר הורד שאול גאונו, נגדע לארץ, כבודו על עפר נחת, וציצת נובל צבי תפארתו אבלה נבלה, נגיד ומצוה אשר נהפך עליו הגלגל ויהי לעבד נבזה המחולל מפשעיו אבל וחפוי ראש. איש אשר נסה בהתענג ורוך ועתה יתמוגג ברעב ומחסור, איך נמס לבו, איך רפו ידיו, רוחו נבקה בקרבו, לא תאר ולא הדר לו, הנוחם יצרף כליותיו, הצרות שברו גאון עזו, זכרון פשעיו ירעים באזניו בקול פחדים, והיה כי יצר לו וקלל במלכו ובאלהיו, יהגה נכאים, יאמר נואש ויבקש לשלוח יד בנפשו. אכן ימי שבת הרב והשר יחד לא ארכו. הנסיך לא חפץ לגלות ברבים חרפת עבדו אשר בגד בו, ויוציאוהו מעבר לגבול, ויציגוהו כלי ריק, הפשיטו ממנו את כבודו ויחרימו את רכושו ואותו הגלו. לא נשים לב לדעת את המוצאות אותו אחרי כן, את המשרה אשר הכין לו בחצר ממשלת פ. בקש לשוא, ויהי נע ונד בארץ, ויבקש מנוס לו בבית אחד מקרוביו ושם חלה וימת ושמו נשכח מלב כל יודעיו.

המשפט החרוץ בדבר גירוש היהודים עלה בתהו –. אך לא כגורל משפט היהודים היה משפט הרב. נודע הוא, כי אם שוטני עם כולו חציהם לדולקים יפעלו לירות ללב איש אחד, יען פעלו והדרו יראה על כל העם, אז אם גם משפט העם לאור יצא ומזמת צורריו אל חיקם תשוב. בכל זאת קשה הוא להוציא בלעם מפיהם, לגול את החטא מעל ראש האיש ולמחות כעב פשעו. הלא השופטים הראשונים הרשיעו את הרב ויחליט לעצרהו בבית הכלא כל ימיו. לא נדע אם לא האמין הנסיך כי צדיק הרב באמת, או לא חפץ להשיב את דברו אשר דבר מאז להאשים את הרב; כה או כה, לשוא בקשהו הציר לבטל את המשפט החרוץ, ורק אחרי עמל ויגיע רב הטה את לבו, לצוות לשופטים אחרים לשפוט את הרב עוד הפעם. השופטים האלה גם הם הקשיחו את לבם ויצאו בעקבות הראשונים, לבלי הכיר את תוקף תעודת מענדעל, ותהי להם עדות הדיין יצחק למכשול עון תחת עדות מענדעל, ועל כן חרצו משפט הרב לגלות מן הארץ ולשלם כסף ענושים עשרת אלפים שקל. ראשי העדה שמחו בשמעם את המשפט החרוץ הזה. אף כי התעצבו אל לבם בפנות כבוד הרב מאתם –, ומענדעל שלם בחפץ לבו את מכסת הכסף הדרוש אל החפץ. ככה עזב הרב את בית הסוהר האדום כעבור חודש ימים אחרי השר, וארבעה עשר יום נתנו לו לשבת עוד בארץ. כנטות צללי ערב הובא הרב לביתו בלוית שוטרי העיר, ובביתו חכו לקראתו בנו בתו ותלמידו. כראות הרב את בתו, נגש אליה ויבט בה איזה רגעים במבט בוחן וחודר לב, אודם קל חלף על פניה ובגדל לבב ורוח נכון התיצבה נגדו כסמל דמות התום וטהר הנפש, כי הבינה אל מה רמזו עיני אביה, וגם אביה הבין את תשובתה, והזקן פרש את זרועותיו, והעלמה התרפקה על לבו, ולשונם הגתה ברכות ותפלות לאל חי. שלשתם בכו בדמעות גיל, וגם הבחור הזקן געה בבכיה. הרב התבודד בחדרו, מקום שם ספרו עודנו פתוח, וישב לשפוך שיחו בשירי נעים זמירות ישראל, ונפשו עליו השתפכה בהודות לאלהי ישעו על מפלאות מפעליו. אחרי אשר השיב הזקן את נפשו בתנחומות אל, פתר לו בנו את כל החידות אשר נשגבו ממנו; ומה שש לבו בהביטו אל בנו מחמד נפשו אשר בו בחר ה' להושיע לחוסים בו, יקר תפארתו, ספיר גזרתו, חן דבריו ואומץ לבו אשר נראו לעיניו בבור כלאו כבעד הערפל, הנה עתה נשקפו לנגד עיניו בהוד יפעתם, ורוחו התנשא אל על כמו ינוד לנפש רעיתו היקרה אשר מנע ה' שמחה ממנה.

שרה יצאה מן החדר, ויספר יוסף לאביו את כל המוצאות אותה: השר עצר אותה בבית הקיץ, גם אחרי אשר החרידהו שם דוד בפחד פתאום. העלמה היקרה אמצה את לבה נגד השר אשר שת לה בחלקות, ויתהפך מאד בתחבולותיו להשביעה חמדות החיים, ויהיו ימיה כנחלי עדנים מלאים תענוגים מרבה להכיל, כי דמה בלבו לצודד נפשה בשעשועים וחנופה –, גם הפך את לבו ויושיבה אל עקרבים, וימנע ממנה כל חפצי החיים, וימררה ויעציבה בתחבולות שונות, ויבטיחה להרימה על ולהושיבה עם נדיבות אם שמוע תשמע בקולו; אך היא עמדה בתקפה, לא נתנה שנה לעיניה, ותעז בתמתה. השר הנוכל בקש לו נתיב נלוז אחר אל לבה, הגיד לה, כי אליה נשואות עיני אביה וכל בני עמה, היא מבטחם עוז ובידה החיים והמות, גם הוגה את לבה במראה מוראה ונגאלה מן מצוקת אביה ומצוקת כל היהודים, ויאמר להוציא לאור צדקתם במחיר אהבתה. אך היא פנתה לו עורף ותאמר, כי גם אביה יבחר במות מתת את בתו יחידתו לשמצה ולדראון. ויהי כאשר עלתה חמתו עד להשחית ויאבה להשיבה עד דכא ולהכביד את אכפו עליה, והנה שלח ה' את מלאכו, את מקרה הפלא, להוציאה לחפשי. ביום אשר נגלו תועבות השר וחמסו על קדקדו ירד, נפתחו השערים לפני יוסף ואחותו אשר יצאו שלובי יד ושמחת עולם על ראשם.

ויוסף נגש אל אביו ויאמר: אבי היקר! עוד נפש אחת תצפה לך ותחכה לחזות באור פניך טרם תשוב אל מקור מחצבתה נקיה וטהורה מחלאת חטא ועון. אבי היקר! לא עת נקמה לנו, אך עת רצון, חמלה וחנינה, סליחה וכפרה לשבי פשע. הן אתה הוריתני ארחות חיים ויושר, למדתני משפט צדקך, נצר מטעך אני וכל דבריך אשא כחותם על לבי, אתה צויתני לסלוח לתאבי סליחה, לכן אבטח בך כי תסלח לאיש אשר ינחם באחריתו על פשעיו הכבדים –, הלא הוא מענדעל הנוטה למות, אליך נפשו תערוג, ותמאן לעזוב את בית חמרה טרם תאמר סלחתי.. הנה היום יצאת לחפשי, יהי נא חסדך לקרוא חופש ודרור גם לנפש אוהבך, אשר בגד בך ועתה הוא מת בעונו!". דברי יוסף אלה ישרו בעיני הרב, ויצו לתלמידו לתת לו את כובעו ומטהו, וילך לבית מענדעל נשען על יד בנו.

הלא תדע עתה, קורא נעים, איך בא הרב מבית הסוהר האדום לבית מענדעל אויבו, ולחדר משכבו.

בבוא הרב לחדר החולה המתהפך במוקשי מות, הושיט לו החולה את ידיו הדלות והרזות כפורש כפיו לתפלה. הרב נגש אליו ויחזיק את ימינו וישקה, ונטף דמעה נזל מעיניו ויפול על פני החולה. החולה בכה כילד קטן, בקול דממה דקה השמיע יללתו בדברים בלולים בלי סדרים, ויחל את פני הרב לסלוח לו, ויתופף על לבו ויודה על פשעו. הרב נחמהו וירגיע את רוחו, אך הוא לא נח עד אשר גלה את כל לבו, אף כי דבריו לעו וקול מליו נחבא מכובד מחלתו.

לא נסיר הלוט הלוט מעל פני החזות הקשה הזאת, לא נרים את הפרכת, לא נארוב בסתר למען יגונב אלינו דבר מתודת פי מענדעל, ולשמוע תנחומות הרב אשר דבר בעזוז הדת, ויבינהו כי עוד לא אבד נצחו ותוחלתו, והמות יכפר על פשעיו. הדברים יצאו מפי הרב, ולב מענדעל נח מזעפו, ורוח כהה חלפה מעל פניו. אז התפלל הרב על מטתו, ויקרא ליוסף ורבקה, ויקשרם מעדנות ויביאם במסורת הברית, וישם את ידיו על ראשיהם ויברכם.

כשעה אחת אחרי כך התהפך מענדעל על צדו, ויגוע במנוחה וינם לנצח.

הרב כלה את כל עניניו בהעדה, ויעזוב את הארץ אשר בה רבת שבעה לה נפשו עמל ותלאה, וילך הוא ובני ביתו וגם רבקה כלתו, ועוד מעט ויהי בשלם סכו, ויורה הוראה וירביץ תורה בעיר ואם בישראל, בקראקוי, ויחיה בשיבה טובה זקן ושבע ימים וסביביו בני שלשים אשר גדל על ברכיו. למותר נחשוב לספר, כי גם הבחור הזקן הלך עמו, ושבועות אחדים אחרי מות הרב הלך גם הוא בדרך כל הארץ, ויוסף שמר לו את חסדו ואת אמונתו, ויצו לחצוב לו קבר אצל קבר רבו. יוסף יצא בעקבות אביו, אך לא הפליא כמוהו לעשות בחכמת סופרים ולהפיץ מעינותיו חוצה, כי ימי הרעה והפגעים האלה זרעו על תלמי לבו זרע שנאה וגועל נפש לכל המושכים בשבט סופרים ולכל בעלי אסופות, וזאת היא אשר קצצה כנפי רוחו לבלי עלות עד מרום השלימות, והפילה תרדמה על כשרונותיו. מכל הנפשות הנראות בגיא החזיון הזה, האחד הוא רבי יום טוב האלליר אשר שמו עומד למשגב בין גדולי חכמי עמנו, וספרו תוספות יום טוב נחשב כאבן חן משובצה בכתר התורה, ובנקל יכירוהו כל קוראי הספור, וידעו גם להבדיל בין הדברים כהויתם אשר היו לנו ליסוד מוסד, ובין מעט בושם וציצים, כפתור ופרח, אשר שמנו עליהם להטיב את טעמם ולכלול את יפים.

המלצות קוראים
תגיות