הקדמה
כל התנועות אשר קמו בישראל בשבעים השנים האחרונות, החל מתקופת ההשכלה וכלה בתנועת התחיה הלאומית, מצאו להן סעד ומשען באישיות רבת־הגוונים ורחבת־ההיקף של נחום סוקולוב. בכל מפעלי התרבות אשר נוצרו לביסוס התנועות האלה ולחיזוקן היה הוא המנהיג והדבר. את פעולתו התחיל ב“הצפירה” של הז“ס בסוף שנות השבעים במאה התשע־עשרה, והוא אז טרם הגיע לשנתו העשרים, והמשיכה במשך ימי חייו הארוכים בכל ענפי הציבוריות היהודית, ואף ליום אחד לא פסק מפעולה והסברה, ממלחמת דעות והשפעה על המוני העם היהודי. בשלושים השנים האחרונות לחייו עמד במרכז ההנהגה המדינית הראשית ומשנת 1931 עד 1935, מהקונגרס הי”ז עד הקונגרס הי"ט, היה נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארץ־ישראל.
על דבר השקל 🔗
כל העמים מתעוררים ושמחים ומתגאים, כשהם יכולים להזכיר אחד המקרים, המוסדות או הפעלים, שכבר נמצא אצלם באביב חלדם. עורכים חגיגות, מדברים גבוהה, בונים מצבות זכרון, אף כי כל אלה למותר להם, יען כי יושבים הם בארצותיהם לגוייהם, וישיגו ארחות חיים גם בלי זכרון העבר. “נצחנו בגרוניוואלד” – “כבר לפני 500 שנה היינו גבורים” – הנה טעם מספיק להתעוררות יפה. האבירים הפרשים עליזי הגאוה בימי הבינים, ברכבם למלחמה או לציד, היו מפריחים ומאבירים לפניהם נצים (פאלקען), על כן מתגדרים כעת בני חברות חילוץ־עצמות הפולנים בשם “נצים”, וזיו העבר אוצל עליהם מהודו, ומרומם בצדק את ערכם בעיני הבריות. היה מלך בשוידיה, וגוסטאב אדולף שמו, ויהי מעוז ליוצרי הריפורמה בדת הנוצרית, על כן היו שמו וזכרו לדגל לחברות גדולות ועשירות שסוככות על הפרוטסטנטים, ומושכות הן ממנו את שפע הקדושה ומתגאות הן בזכרון זה, כי כבר גוסטאב אדולף זה מאות שנים הגה את הרעיון הזה.
ומתפארים הם בדברים שהיו, אף כי אין רוח הדור הזה נוחה מהם ואין הדעת החדשה סובלתם. “אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן”. היו, והיותם הקדמונית מקדשתם. אך אם מוצאים הם בין קורות עברו דבר אשר מקומו יכרוהו גם בדור הנוכחי, דבר שיש לראות בו סמני השערת רעיונות חדשים ועיבורם מכבר – אז ישישו שבעתים. הנה דברים כאלה כבר ידעו אבותינו! “אנחנו כבר שאפנו אל שיווי זכויות האזרחים בימי קאזימירז הגדול”, “אנחנו כבר היינו דימוקרטים בימי מלכי בית יאגילו” – דברים שהם באמת לכבוד ולתפארת – או: “אנחנו כבר נתנו את זכות הבחירה לכל אזרח בימי בארבארוסא”. טרייטשקה כתב ספר גדול, שכל תוכנו הוא, להעלות במצודת חקירתו. שהאשכנזים כבר הבינו בימי בארבארוסא את צורך זכות הבחירה.
כשהמפלגות החדשות שבחדשות, למשל הסוציאליסטים, מעמידים את פניהם כלועגים לכיבוד העבר, אין זאת אלא מתוך וויכוח ודקדוקי עניות כנגד המפלגות האחרות. כשהם לעצמם, הנם נוטעים גם הם את אשל־יחוסם, וחוגגים את ימי זכרונותיהם ומקימים את שמות מתיהם על נחלתם, ואורגים את יריעת המסורת שלהם, ואין ספק שבהמשך הזמן תתרחב גם מסורת זו, אף תוסיף כח אל ההווה.
החוש של סדר הדורות והמשכם החי ומפעם בכל אומה ובכל מפלגה, העירוני לקרוא את התרומה השנתית הציונית בשם “שקל”. שקל! כמה מן ההוד והעתיקות יש במלה זו, ובמה נחשבים לנגדה דברי ההגדות התלויים בבארבארוסא והספורים על דבר גוסטאב אדולף! במה נחשבים הם כנגדה לא רק בזקנה, אך גם בתוכן! בזקנה – כשהיה השקל קיים בינינו, עוד לא היה אבי אביו של האשכנזי או של הנורמאני, כמו שאמר דיזראלי: “רועה חזרים”. – למדרגה זו של קולטורה טרם הגיע אז. והרעיון של השקל – היש רעיון – אם אשתמש במלה חדשה – יותר דימוקרטי מזה? עם כולו בונה משכן לאלהים אשר קראהו מן האפס אל היש, מן העבדות אל החרות. עם כולו, בלי אצילים ושליטים, מלא התעוררות רוחנית אמיצה קדושה שעלה מתוך אפלת החרטומים והאלילים. רוטפש ומלא ליח מזרמת חיים חדשים ורעננים, בונה זבול ללוחות־עדותו וכבר בימי נודו אל הארץ הוא מוצא בקרבו את הכוח המרכז, המשוה קטן וגדול, שעמים אחרים לא הגיעו אליו אף בשבתם במשך דורות רבים בארצם.
על דבר עמודי מצרים קרא נפוליאון הראשון: “הנה ארבעים מאות־שנה מביטות אליכם מן העמודים האלה”. אבל מה מספרות ארבעים מאות־שנה אלה? עריצות, עבדות, זדון, סכלות! ממוסד השקל נשקפות גם כן כארבעים מאות שנה, והן מספרות על דבר עבודת הקודש ממשה עד נחמיה, על דבר מעשים זכים כגלגל החמה בספרי קורותינו.
ובכן – יש לנו השם, יש לנו המטרה, ומי ישער את ספר ערך המוסד הזה בתור קופת הצבור! אלפי האלפים של רוטשילד ורבי הרבבות של הירש ומאות האלפים של החברה כי"ח בפריז, והסכומים הגדולים היוצאים שנה שנה מבתי הנדיבים האחרים אשר צדקת פזרונם גדולה מאד – כולם כקליפת השום הם מול מטבע זו שטבע המחוקק לפני אלפי שנים – אם יתננה העם כולו, ומדוע לא יתננה העם כולו? היש אדם מישראל שיחלוק על המטרה? יש חולקים על האופנים, אבל תת את היכולת לכל אדם מישראל לחוות דעה בדבר האופנים הלא נקבעה תרומה הזאת.
אין זה לנו זכרון בלבד, לנו – העבר וההווה הם “יומא אריכתא”, כשלשלת ארוכה גדולה בעלת טבעות הרבה משולבות אשה אל אחותה. המדבר, העליה לארץ, וחובה גדולה לבנות מעונה אלהי קדם היא – לבנות משכן לעם נגש ונענה! גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. השכינה תמצא לה מקום, השמים ושמי השמים לא יכילוה. אך לשארית העם להכין מקום לחיות את ערמות העפר.
האבנים, אבני ארצנו המיחלת לתחיה, זועקות; הלב העברי רועד מכעס ומרירות: האמנם יהיה אדם מישראל אשר לא יזכור ולא יקיים את השקל?
נ.ס.
“הצפירה”, גליון ד', י“ז תשרי התרע”א (1910).
השקל יסודו ומטרתו 🔗
שקל זה ששווים בו כל ישראל מה היה משמש? במדבר נעשו אדני כסף שהיו יסוד ובסיס למשכן, בו נעשו “הקרסים” שהיו מהדקים בו את “העמודים” ומחברים אותם “לאהל אחד”. נמצא שהמשכן נתיסד מתרומתם של כל ישראל. רמז רמזו לישראל, שמצאותם של דברים משותפים לכל העם כולו איננה תלויה במתנתם של יחידי סגולה, אלא בכוחו ורצונו של הכלל כולו.
הגע בעצמך שהוא כן: שהרי מה תועלת היתה בנדבותיהם של הנשיאים ובתי האבות באבנים טובות ויקרות שלהם, באין אדנים וקרסים, שהיו באים בנדבה מכל אחד ואחד בלי הפרש? על כרחך אתה למד, שכל עם, קהל ועדה, אעפ"י שנמצאים בהם אנשים מצוינים, אפשר להם להיות הולכים ומתמוטטים, כשאין כלל העם נוטל חלקו בעסקי הציבור ובסיפוק צרכיו.
ובזמן הבית מה היו עושים בתרומה זו? – כך שנינו: לוקחין בה תמידין ומוספין ונסכיהם, העומר ושתי הלחם וכל קרבנות הציבור. מכאן אתה למד, שלא היו התמידין וכל קרבנות הציבור קרבין משל יחיד, אלא משל ציבור; לפיכך, כשעמדו הצדוקים הגאותנים, ורצו לתקן תקנה, שלא יהיו זוכין בתמידין אלא העשירים בלבד – שהיו הצדוקים אומרים: מביאין תמידין משל יחיד, – אמרו להם החכמים: אין אתם רשאים לעשות כן, לפי שאין קרבן ציבור בא אלא משל כל ישראל, וקבעו הלכה, שכל הזכויות שזוכין בהן כל ישראל, אין מזכין בהן את היחיד בלבד, ושהיו קרבנות הציבור קרבין לא מתרומה העשירה של העשירים, אלא ממחצית השקל, שהיא תרומה עניה, שווה לכל נפש מישראל, והיו מצווין למשכן עליה ולגבותה בזרוע, ואפילו ממדינות רחוקות שישבו ישראל בהן, שלחו שקליהן לירושלים; ואחרי שנחרב הבית ובטלו הקרבנות, מחצית השקל לא בטלה, כי הנשיאים בארץ ישראל היו שולחים את משולחיהם לחוץ לארץ לגבות את השקלים הללו, ולהפסיק בהם מזונות לראשי הישיבות ותלמידיהם, עד שעמדו שני מלכי רומי וגזרו גזרה על ישראל, שלא ישלחו שקליהם לארץ ישראל. ואף על פי שאחר חמש שנים חזרו ובטלוה, מכל מקום כ“ה שנים אחרי כן, בשנת שנ”ט אחרי החורבן, חזרו וגמרו, שיהיו גובין שקלים הללו מס למלכי רומי.
כשהיה ישראל שרוי על אדמתו, ובית המקדש קים, היו משמיעין על השקלים באחד באדר, כדי שיביאו ישראל את שקליהם בעונתם, וכדי שתותרם תרומת הלשכה מן החדש בזמנה, באחד בניסן. ומשחרב בית מקדש התקינו, שיהיו קורין בשבת הסמוכה לר“ח אדר פרשת שקלין – “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט”, ושיהיו מפטירין מענינא דיהוידע הכהן לענין שקלי ישראל שהם שוקלין במקדש, ושלא ישתכח דבר זה מישראל; ומשנפזרו ישראל בין האומות, היו מכבדים שבת זו בשירים ותשבחות, והיה ר' אליעזר הקליר מקונן בלב נשבר: “די שקלי עד לא שקלתי הגם למס עובד היום שקלתי”, והיה מתפלל: “אור פניך עלינו אדון נשא, ושקל אשא בבית נכון ונשא”, עד שנעשה השקל – לא מצות אנשים מלומדה, אלא תוחלתן של אבותינו ותקותם בגלות ורמז לחירות ולתחיה. ולפיכך נזכרין המידות והמשקליות בחרוזים ופיוטים, בכדי להזכיר מעמד ארץ־אבותינו וגדולתה ותפארתה, ובכדי לידע שעיקר חוק לאומי זה לא בטל – כי תשא את ראש… בכל מנין שמונים את העם אתה מוצא בני אדם נבדלים זה מזה בעושר ונכסים, ביחוס ומעלה, לכך נצטוו שלא יהא כל אחד מישראל, בין שהוא עני בין שהוא עשיר, נותן אלא מטבע מסוים, בכדי שיהיו יודעים שהם שווים שיווי גמור לפני המקום ולפני האומה ויעודיה. ולפיכך – אומרת ההגדה הקדמונית – הוציא הקב”ה כמין מטבע של אש, והראהו לו למשה, בכדי שיהא חוק לאומי זה מאיר ומזהיר, מעורר ומאחד לעד.
כוונתו הלאומית העמוקה של המוסד הזה נשתכחה, וגם שמירתו במעשה הלכה ונתנוונה, עד שבאה תנועתנו הציונית הלאומית, ונפחה בו נשמת חיים, והחזירה את עטרתו לישנה, ויהי השקל עוד הפעם לסמל האחדות הלאומית ולאבן השתיה לכונן את בנין ההסתדרות אשר לנו, שכל מגמתה והשתדלותה היא – לשוב ולבנות – לשם העם כולו, ובידי העם כולו – את חרבות ארץ אבותינו. אין הדבר תלוי אלא בהבנה, וחובתנו היא: לבאר ולהורות וסוף האחדות לבוא, וכל אדם מישראל ישלם את השקל, להראות במעשה, שה“אות של אש”, שהראה לו הקדוש־ברוך־הוא למשה, לא כבה.
נחום סוקולוב
העולם, גליון כ“ג לונדון, ד' סיון תרפ”ד. (1924).
מס האזרח 🔗
רעיון האזרחות הציונית עוד טרם הכה שרשים עמוקים במחננו. אולם בהצלחת הרעיון הזה הרי תלויה במידה לא פחותה הגשמת הציונות. כי מהי הציונות ביסודה, אם לא תנועה מדינית, השואפת לטעת בלבות חבריה־תומכיה את ההכרה האזרחית, את הנאמנות וההתמכרות לשאיפותיה המהוות אזרחים נאמנים. באומות נורמליות מרובים הם סמלי ההכרה האזרחית, – על כל צעד ושעל נפגש בהם האזרח. התנועה הציונית הולכת ומנגדת זה שלושים שנה את ההכרה הזאת ובתור סמל לה יצר הגיניוס הציוני את השקל. מי נאמן לתחית היהודים במובן המדיני ולא יבין שהרחבת ההיקף של אזרחי התנועה באמצעות השקל היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות?
ההסתדרות הציונית העולמית פונה אל הציונים מכל הסוגים והזרמים שישתדלו בכל מאמצי כוחותיהם להרים את קרנו של השקל בעיני המוני העם ולהביאו לידי מעלת מס־אזרח למדינה הציונית. ידע כל ציוני, כי על־ידי הקנית שקל ליהודי הריהו מכשיר עם זה אזרח ציוני ומקרב את המדינה הציונית להגשמתה. ידע כל שוקל וכל מפיץ־שקלים שהוא נעשה שותף להסתדרות הציונית בעבודתה הענקית בשביל בנין הבית הלאומי.
נחום סוקולוב
“העולם”, תמוז תרפ"ח. (1928)
לעבודה בעד השקל! 🔗
מצות־עשה ראשונה של כל ציוני מסודר היא לשלם את השקל. זה אות סידורו, שלט איכותו, חותם תכניתו ותעודת אזרחיותו בקרב ההסתדרות העולמית. בזכות השקל יש לו זכות הבחירה וההבחרות לכל האסיפות והכנסיות המכריעות את השאלות הכי גדולות בכל פנות התחיה הלאומית ובכל ענפי עבודת העם בעד ארצו וחרותו.
שאלת השקל היא להסתדרות הציונית שאלה: להיות או לחדול? כל הרוצה בקיום ההסתדרות הציונית, אם יש בי ניצוץ של הגיון ונסיון ועקביות, הרי הוא מושבע ועומד לאסוף שקלים. אגודת ההסתדרות נוסדה בעצם וראשונה על יסוד קים ונאמן זה. כל הרוצה בבנין ארצנו בזריזות ושכלול, בהגדלת כוח ההשפעה שלנו עם הכרעת המכשולים מצדדים אחרים, והוא פונה בדרישות צודקות אלה אל ההסתדרות הציונית, הלא יבין, שההסתדרות הזאת, בכדי שתוכל לפעול, היא צריכה להתקיים, ואם קופת ההסתדרות תהיה ריקה, אז גם דברי ההסכמה וגם דברי הבקורת ירחפו באוויר, ונשארו רק מעין שקלא וטריא אקדימית!
מכל הצדדים נתבטא הרצון הכביר, לא רק לעודד ולהחזיק את הסתדרותנו, אך גם לתת לה עוז ותעצומות, יותר מאשר עד עתה, בעולם היהודי ובארצו הלאומית. במידה שהרצון הטוב הולך ומתפשט בקרב חוגים רחבים בעמנו לסייע לבנין ארצנו, בה במידה צריכה ההסתדרות הציונית, שלכך נוצרה, ואשר זאת היא כל זכות קיומה, להתחזק ולהתרחב, כיאות לה, על פי תפקידה ההיסטורי, כדי לרכז את כל העבודה, וכדי לשמור ולשקוד בדעת ובאומץ על היסודות.
אבל הדבר הזה, המאחד בלי ספק את כל הציונים המסודרים בתור הכרה, ישאר בהכרח, למרות כל הנימוקים והמאמרים הכי מעוררים, רעיון מופשט ותיאוריה ערטילאית, אם לא יגישם במעשה התנאי הראשון: השקל.
מעשינו יקרבונו ומעשינו ירחקונו. יותר ציונים מסודרים – יותר השפעה; פחות ציונים מסודרים – פחות השפעה, ואמת המידה של הציונות המסודרת היא השקל. אין כוחנו אלא בשקלינו בכל הנוגע להשפעה ההסתדרות. מכאן ואילך מתחילות החובות הגדולות האחרות, אבל נקודת המוצא והסיס הראשון היא השקל.
השקל הוא לא רק דבר נחוץ, שהשעה צריכה לו מאוד ושאין לאחרו ולהחמיצו בשביל ההסתדרות ומשרדיה כשהם לעצמם. השקל הוא גם הפלס של כוחנו כלפי חוץ. על פיו שוקלים ואומדים אותנו, עד היכן כוחנו מגיע, ואם אנו שואפים למרבה המשרה, הן לא נוכל לדרוש מאת אחרים אמונה סמויה, מפני שהאחרים ידרשו דבר שבמנין ומופת שבמספר. נתרבו או נתמעטו הציינים המסודרים בעולם? – על שאלה זו אין תשובה בכל תכסיסי חגיגה, התעוררות והפגנה, שכולם טובים וחשובים לשעתם למטרות שונות. על שאלה זו אין גם תשובה מספקת בזה, שעמנו בכלל מרבה להקריב קרבנות גדולים בשביל בנין הארץ, מה שהוא חוב קדוש, ומה שיש לנו הרשות להתפאר בו. התשובה צריכה להיות ממין השאלה, באופן ישר וגלוי. העובדה שעמנו אולי ברוב מנינו מתיחס בחיבה גדולה וברוח נדיבה עצומה לבניין ארצנו, כבר היא ידועה, ואנו מקווים שהעובדה הזאת עוד תתגדל ותתרחב יותר. אבל השאלה היא בדבר ההסתדרות הציונית, כמה מבני עמנו מנויים בה, כמה מהם נתנו לנו, להסתדרות הציונית, את יפוי הכוח להתוועד בקונגרסים ולהחליט החלטות, לגשת אל הממשלות ואל חבר־הלאומים בהצעות ובדרישות? והתשובה המדויקת על שאלה מדויקת זו היא, לפי חוקי הסתדרותנו, אך מספר השקלים!
מי לא יבין, איפוא, ששאלת ריבוי השקלים או מיעוטו היא גורם מכריע בציונותו המדינית? שבע עינים פקוחות אלינו, מונים אותנו – ובצדק, מפני שאנחנו בעצמנו קבענו את הסימן הזה! אנחנו מראש לא בסתר הודענו בהיוסד הסתדרותינו: נשא את ראש הציונים המסודרים על פי השקל!
ובכן – העבודה לקיבוץ השקלים היכן היא? לא נחפוץ וגם לא יועיל הדבר להאפיל על זה בטלית השתיקה. העיני האנשים ננקר? העבודה הנחוצה הזאת היא מונחת בקרן זוית לרגל התרשלותנו, לא לא נוח לחברינו הנכבדים ונשואי־הפנים לטפל ב“דבר קטן” שכזה. נפשם קצרה בעמל תפל, בעבודה משעממת ואבטומטית.
אל הגיונכם וחכמתכם אני קורא:אחי־לדעה, הציונים המסודרים! האין זאת שגיאה נוראה? שעמום, קטנות? זו היא התנוונות וליאות המרץ הלאומי, שמטרתו להיות כמעין המתגבר, רענן לעולם, מתחדש לעולם. אמנם בינינו היו אנשים שבאו אך להנאתם לעורר עצביהם, או לשעשע נפשם בדברים חדשים וברעיונות אדירים, ואחרי אשר נושנו הדברים בעיניהם ויסתעפו לשריגים קטנים, היו להם למשא כבד ויבולו. אך אתם גבורי הרוח, הסובלים והמתמידים, שנוסיתם ביותר מעשרה נסיונות, הן לא גירוי עצבים ולא התעוררות תיאבון לדברים גדולים מפלאים אתם מבקשים, אך עבדים נאמנים אתם לעמכם, וידעתם, כי עבודת בנין ארץ ועם איננה בדיחת דעת וזעזוע עצבים, ולא ניתנה להמדד במידת דברים גדולים או קטנים, כי כל חלקיה ישאו בד בבד, והם עולים בסך למפעל אדיר ונצחי אחד! קיומה וצורך התרחבותה של הסתדרותנו דורשים מידינו בקול נגיד ומצוה לעבוד את העבודה הגדולה הזאת! ולוא ידרשו מאתנו לחזור על הפתחים – נחזור על הפתחים! ננצל את כבודנו ונלבוש דמות קבצנים, אם נחוץ הדבר בעד ארצנו וחרותנו!
נאסוף שקלים ולא נלא! השקל כערכו אז כן ערכו עתה! עמד טעמו וריחו לא נמר, לא פנה זיוו, לא פנה הודו – פנה אך בעצבינו הנהלאים1– לא בלבנו וברוחנו ולא במצב הענין ותנאיו. הבה ננצח עייפות מבישה זו! נאסוף השנה שקלים במספר רב, אחרי שנת הבצורת בשקלים שהיתה לנו, לבשתנו ולחרפתנו, אשתקד. הבה נזכור כי כל עמלנו יהיה לתוהו, עצתנו לא תקום וידינו לא תעשינה תושיה, אם לא תעמוד הסתדרותנו על תלה כסלע איתן ועל גובה מעורר כבוד שיתבהר ויתבלט במספר השקלים.
הנה אחינו הצעירים! כחצים שנונים כן בני הנעורים, ורב טוב לבית ישראל צפון בלבותיהם. יהיו הזקנים לגבורים אשר יקחו את החצים ההם בידיהם ויכוננום על יתר לשלוח אל המטרה.
אספו שקלים! הרבו שקלים!
חלום הזהב אשר רקם הרצל, כי כל היהודים עתידים לשלם את השקל, לא פרח! בידינו להגשימו, לעבודה בעד השקל!
נחום סוקולוב
העולם, גליון ז‘, לונדון, ה’ אדר א', תרפ"ט. (1929)
-
“הנהלאים” במקור המודפס, צ“ל הנלאים – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.