א.    🔗

השיך כמאל אבו־פאדל, אימאם המסגד של הכפר הגדול חלחוליתא, ישב בחדרו עם שניים מתלמידיו וסיפר להם על מנעמי גן־העדן ליראי־אל ויסורי הגיהינום לרשעים ולעוברי עבירה. היה זה יום קייצי של רמדאן, חודש של צום ויראת־שמים, שלהט החום המגיע לשיאו מיבש את ליח העצמות, וצמאון עז מענה את הצמים. בצבעים מדושני שחור תיאר לפני תלמידיו בני השתים־עשרה והארבע־עשרה את יַמי אש־הזלעפות ונהרי־נחלי הגפרית הרותחת המתמש­כים מהם, והכל כאחד מתלקח ללהבה אחת ענקית המתרומ­מת לגובה הררי־אל; ומלאכי חבלה, השחורים כזפת מטילים לתוך מדוּרות־האימה את העבריינים והפושעים והכופרים שאינם מקיימים את מצוות ה“דין”, כלומר, הדת הנכונה וְהַלָלוּ ניצלים, וכמו מתבשלים שם; ומפעם בפעם מוציאים אותם מעומקי להבות האש הרותחת ומשליכים אותם ככדור לעבר שדי־שחת שאין כמותם לאכזריות, המענים אותם בכל מיני עינויים, ובסופם מלקים אותם כך וכך מלקות באלות־ברזל מסוקסות ומושחזות. דברים אלה וכיוצא בהם סיפר השיך אבו פאדל לתלמידיו המיוגעים ותשושים מרעב וצמאון קשה.

אשתו של השיך, בהיג’ה, שישבה בחדר השני סמוך לפתח, האזינה שלא ברצונה לסיפורי הגיהינום, שלא אחת כבר שמעה אותם. קול בעלה, עבה, מחוספס ורם, המספר בתיא­בון מיוחד על נוראות הגיהינום, היה מהדהד וחודר לכל מקום בדירה. “בעלי מרבה ומאריך כל כך לספר על הגיהינום וענוייו כאילו התגורר שָנים בשמַיים וראה כל זאת במו עיניו, אבל לשם מה סיפורי הגיהינום בעולם הבא, כאשר גם כאן, בעולם הזה, יש גיהינום, די והותר?”

לא פחות מאבו־פאדל יכולה בהיג’ה לספר על הגיהינום בעולם הזה, אלא מה? הוא מספר למאזיניו במסגד ולתלמי­דיו בבית ממה שקרא בספרים עבים שדפיהם עבשים וריח של טבק־הרחה נודף מהם, אותיותיהם זעירות־זעירות ובשוליהם מימין לשמאל, כגרגירי הפרג לגודל –, פירוש ופירושים לפירוש, כפי שהוסבר לה; ואילו היא מכירה את הגיהי­נום מקרוב, מגופה היא, שאש שלו שולטת בה ואוכלת בה בעודה בחיים, צולה את הגוף ואת הנפש כאותם נחלי זפת רותחת שבעולם הבא, שעליהם מספר אבו פאדל. ארבע שנים לאחר כלולותיה לא ילדה ובעלה השיך היה רוטן ורוגז כל הימים, כאילו בידה הדבר, כאילו במתכוון היא מסרבת ללדת. כמה קינאה בנשים היולדות מדי שנה. בשנה הרביעית החל בעלה מרמז, כי לא ייתכן לחיות עם אשה שאינה מביאה פרי בטן; ולא דיבר בלבד אלא חיפש דרך כיצד לשאת אשה שנייה על פניה, זו המכונה מדורי־דורות “צרה”, מהיותה צרה צרורה לאשה הראשונה, אך למזלה לא נתקיים הדבר, כי עני ואביון הוא אבו־פאדל, כאז כן עתה. כל רכושו דונאמים ספורים, רובם קרקע זיבורית, ולולא עבודת הקודש, ששכרה אמנם זעום, לא היו יכולים להתקיים; ובאין כסף אין מוהר, ובאין מוהר וסבלונות אין אשה, כי בנוסף עליהם מוטלות הוצאות החתונה על שכמו של הארוס. בשנה החמישית לנישואיהם ילדה בת. רצתה לקרוא לה מְדאלאלה, שם המורה על עינוג ופינוק, אבל הוא, בעלה, שרגיל לעשות ההיפך מכל מה שהיא אומרת ומבקשת, פסק שיקראו לנול­דת אלמאזה – יהלום. התינוקת היתה אהובה עליה לאין שיעור. מלכתחילה לא היה השם אלמאזה מקובל עליה, משום שנכפה עליה על כורחה. במשך השנתיים הראשונות היתה מכנה בחשאי, ובאין איש איתה, את התינוקת מדאלאלה – ענוגה ומפונקת, שראתה בה חזות הכל. אור רב נגה מן הפנים הפעוטות, העגלגלות והשמנמנות כלשהו של התינוקת הוורדרדה, אור שמילא את נפש האם בתחושת אושר שלא היה בכוחה לתארה במילים. רק אשה שנמנע ממנה פרי־בטן במשך שנים, – וכבר נפלה הברה בכפר שעקרה היא, – עשוייה לזכוֹת בתחושה נדירה זו כשתינוקה איתה, הוא ממש ולא תינוק שהיתה הוזה־רואה תכופות בחלומות־לילה, ובבוקר, במקום ילוד חי, נושם, בוכה, מחייך ובועט ברגליו הקטנטנות – רק מפח־נפש, ופנים נזעמות של הבעל ובני משפחתו.

שעה שבה היתה מיניקה את הפעוטה היתה לה שעת חדווה גדולה שאין לתארה. ופעם אמרה לעאישה שכנתה וידידתה, כי כאשר היא מניקה את אלמאזה שלה תחוש כאוכלת מעד­נים ושותה משקאות יקרים, העולים רק על שולחן מלכים ואמירים. השיבה לה עאישה: “נראה מה המאכל ומה המש­קה שיטעמו לך כאשר תהיי מיניקה אחד־עשר ילדים כמוני אני…”

הוא, אבי הנולדת היה מלא מורת־רוח, וכך היה טוען: “אם כבר ילדת ולד כעבור שנים, למה הבאת לעולם דווקא בת ולא בן?” גם לידה שנייה לא הביאה את הבן הנכסף, ושוב רגז הבעל ורטן, והפעם בערה חמתו להשחית והיה מרעים תרעומותיו לעיתים תכופות, אם ליד השולחן ואם ביצוע המרופד כריות ומזרונים על רצפת החדר, המשמש משכב לזוג. למשמע דברי התרעומת שלו, שלא היה בהם מן החוכ­מה וגם לא מן היושר, נזכרה בהיג’ה, שאינה יודעת קרוא וכתוב, ממש ככל נשי הכפר – בפסוק מן הספר הקדוש שאביה, שהיה כמו אבו־פאדל אימאם המסגד של כפר מולדתה הסמוך לחלחוליתא, הקריא אותו פעם לבני הבית; וזהו פסוק מפרשת “הדבורה” ובו נאמר: “וכי יבוּשר לאחד מהם כי בת נולדה לו, יקדירו פניו וישחירו, משתנק מכעס ויסתתר מעיני הבריות מרוע הבשורה אשר בשרוהו, ולא ידע מה עליו לעשות: היחשוב זאת לחרפה – ודי לו, או יקבור חיים את הנולדת בעפר האדמה”. כך ייסר הנביא מוחמד את בני עמו עובדי האלילים, שרבים מהם היו קוברים כפי שאביה סיפר לה, את בנותיהם חיות, אם מחמת מצוקה או מחשש שמא תיפולנה בשבי האויב וכבודן יחולל.

רצתה בהיג’ה להטיח בפניו את הפסוק של אחרון־הנביאים, אך נתייראה מפניו שמא יקום וירים ידו עליה. רבים הם היסורים, העלבונות והביזויים שסבלה מאבו־פאדל שלה, אך לידי מכות לא הגיע; ואולם כנגד אשה המעזה ללמד את בעלה – וכל שכן שהוא כלי־קודש, דברי אללה מספר הקדוש, הוא הקוראן, היה הוא ודאי יוצא מגדרו ומלקה אותה על ימין ועל שמאל, ומי יודע אם לא היה מגרשה מן הבית.

אביה אהב את בנותיו; חמש אחיות היו לה ושני אחים. הוא, ירחם־אללה על נשמתו הטהורה, היה אומר, כי כל הבז לאשה וגורם לה רעה, כאילו הוא עובד עבודה זרה. ואם זרעו של הנביא היה כולו בנות, פרט לבן אחד שמת עליו בילדותו, האם שנא את בנותיו?

דמות אביה עומדת כמו חיה לנגד עיניה, שונה מכל הגברים, בני־המשפחה והשכנים. הוא לא היה מטיל מרוּת, אלא מסביר ומשדל בדברי נועם ושכנוע. זוכרת היא יפה את סיפוריו על חייו בנכר, שהיה מספרם בלילות חורף גשומים וסעורי רוחות זעף. סירובו לשרת בצבא הסולטן התורכי הוא שגלגל אותו לארצות־חוץ. גורלו של חייל בצבא הסולטן היה כולו סבלות ומצוקות קשות. ממלכת הסולטן השתרעה לכל ארבע רוחות השמיים, פעמים מורדת מדינה זו או אחרת, לעתים מתקומם אזור זה או אחר ויש שעולה על דעת הסולטן, בעצת יועציו, שכדאי לו ל“מלך המלכים” לקום ולהחזיר חבל מארץ זו או אחרת שנשמט מידיו. ואך נסתיימה מלחמה ארוכה וקשה, שדם רב נשפך בה, וכבר מלחמה חדשה ממשמשת ובאה. נוסף על כך, בני ערב בגייסות של התורכי היו מבוזים ומושפלים; תחת להיות מושפל, רעב ומוכה וחולה במחלות מידבקות ומסוכנות, העדיף אביה לקחת את מקל הנדודים בידו ועקר אל מעבר לים. היא אינה זוכרת את שם העיר או המדינה, אבל זה היה אי־שם באמריקה. כמה יגיעות יגע, כמה סבלויות סבל, עד שהחל לעבוד ולהרוויח פת לחמו בזיעת־אפו; ואיזו זיעה – זו היתה שוטפת את גופו סילונות־סילונות – היה מספר – עד שבגדו שדבק לבשרו היה טעון סחיטה. הוא, שנולד באזור הררי, לא היה רגיל למחנק ולרטיבות הרבה, ומשום כך חייו שם לא היו קלים. מהגרים מוסלמים מעטים היו באותה מדינה, והרוב – נוצרים, ואף על פי כן היה נזהר מאכילת חזיר, זה שעיקר הבשר שם, ממנו הוא. וכך שמר על מצוות דתו ככל שיכול וככל שאיפשרה לו עבודת הפרך. ולמד שם בנכר דברים, שלא זו בלבד שאינם פוגעים בדת, אלא מחזקים אותה. ואפשר ששם גם למד להוקיר את האשה, ולא לקחת אשה שנייה על פני הראשונה. אמה סיפרה לה שאחד מתושבי כפר הסמוך לכפר מולדתם הציע לאביה של בהיג’ה אחת מבנותיו, צעירה ויפה, ורמז כי המוהר יעלה לו בשווה־פרוטה וכי הוא יתן לו כסף מכיסו כדי שיקנה סבלונות לבתו הכלה. מאוד רצה אבי הבת כי חתנו יהיה מתלמידי החכמים המשמשים בקודש. אך אביה סירב. רק לאחר מעשה סיפר אביה את הדבר לאִמה. אמא שלה היתה מתפארת במעשהו זה ואמרה כי בעלה הוא אחד ממלאכי מרום, החש תמיד לעשות טוב וחסד לבני אדם ולכל יציר מיצירי האל, גם לחיות ולעופות. אביה היה אוהב בעלי־חיים, במיוחד חתו­לים; והיא זוכרת יפה את סיפורו על אחד מחברי הנביא, פוסק הלכות גדול ושמו אבו־הוריירה, כלומר אבי גורי החתולה, משום שבשעה שהיה הוגה בתורת הדת והאמונה היו לא אחת גורי חתוליו מצויים בחיקו. מה רב ההבדל בין אביה, נשמתו עדן, ובין בעלה השיך אבו־פאדל, ומה רב יתרונו עליו כיתרון אור היום המשמח לבבות על חשכת הלילות בסופי ירחים.

כעבור שנתיים וחצי נולדה כאמור, בת שנייה, אך עיקר אהבתה של בהיג’ה היתה נתונה לבכירה אלמאזה. השנייה, עודנה תינוקת וכבר ניבטה מפרצופה הפעוט דמות דיוקנו של אביה, ודבר זה לא היה בו כדי לחבב את הקטנה עליה, אף כי פרי בטנה היא. באותה מידה של כבוד שאביה התייחס לאמה, באותה מידה עצמה של זלזול מתייחס בעלה אליה, זלזול המגיע לא אחת להשפלה גמורה. ולא תמיד ההשפלה היא פועל־יוצא של גסות־רוחו, אלא נובעת מאיוולת וטמטום־הלב. גם כשילדה לאבו־פאדל, שהיה כמיה לבן זכר, שני בנים תוך חמש שנים, שהיו השנים האחרונות לפריונה, לא שפר חלקה. גם כשהיתה עייפה כבהמת־משא מעבודת הפרך של היום, ועם בוא הערב נופלת כחלל על יצועה בלי לאכול פת־ערבית, הוא לא התחשב בכך וכמעט מדי לילה היה מענה אותה במיטה. “אבו־פאדל,” היתה לוחשת, מתחנ­נת, “תן לי מנוחה, עייפה אני עד מוות. היום קוששתי עצים להסקה שעה שהרוח השתוללה, ובאמצע דרכי הביתה הפילה זו את הערימה שהחזקתי על ראשי בכל כוחי. כמה עמלתי ונתייגעתי עד שאספתי שוב את הזרדים ואת הייחורים היב­שים, שנתפזרו לכל עבר. עזבני נא!” אך הוא לא היטה אוזן כלל והיה נוזף בה קשות וטוען כי מורדת בבעל היא, ועל־ פי־דין היא ראוייה לגירוש מוחלט, לגט פיטורין; אחר כך היה מחרפה ומגדפה בביזויים שמעולם לא שמעה כמותם. לא תיארה לעצמה שייתכן כי אימאם המשרת בקודש יעלה גידופים כאלה על דל שפתיו.

אך מה כל אלה לעומת המעשה האחרון, נסיונו להכניס אשה שנייה אל הבית, “צרה”. סבורה היתה כי לאחר שאללה יזכה אותם בבנים שניים והוא, בעלה, שוב אינו צעיר, בעצם קשיש, ולפי האמת כבר זקן ממש, לא יחשק כלל באשה “ג’דידה” כלומר חדשה (ממש כשם שהראשונה מכונה בפי הבריות “עתיקה” כלומר, נושנה). מה לו ולאשה צעירה? עם השנים נחלש והלך כוח־הגבר שלו, וכיום, יש ושבועות עוברים עד שהוא פוקד אותה; ולא לילה אחד מאותם לילות מעטים שהוא לידה נהפכים העינוגים שלה, כביכול, לעינויים קשים ומשפילים.

זה כשנה שנתקלה בסימנים על גבי סימנים המרמזים שבע­לה תר ומחפש אחרי אשה “טרייה” – כפי שקלי־הדעת, ולא רק הם, מכנים צעירה שמשיאים לאחד נשוי. סיפרו לה כי לאבו־פאדל שיח־ושיג עם אותם מתי־מספר מבני הכפר המכונים “מתווכים”, שהם המומחים במתן עצות לגברים השואפים לשאת אשה שנייה על פני הראשונה, אלא מתק­שים בכך, אם מחמת מחסור בממון או מחמת סיבות אחרות. המתווכים עושים מלאכתם בספקם הדרכה ותחבולות לחושק בחדשה, ולא בלי עזרת נשים מבוגרות וזקנות מהמשפחות שמהן באה הנערה או האשה שמדובר בה; כמעט כולם עושים זאת שלא על מנת לקבל פרס, אלא מתוך ידידות או קירבה משפחתית, ורבים חושבים זאת לדבר־מצווה.

בחלומה הקודר ביותר לא חזתה בהיג’ה כי יום אחד יעלה על דעתו של אבו־פאדל לקחת את בתם אלמאזה, שהיא כבת שבע־עשרה, ולשימה בחיקו של פתחאללה, חנווני הכפר, כבן חמישים, שנפשו חשקה באשה שנייה, צעירה ויפה כבתה, ותמורתה שלח ישלח מביתו הוא את בתו סעדה בת השש־עשרה להיות שוכבת־חיקו של אבו־פאדל בעלה ואשה “צרה” לה בביתה. אמנם בחודשים האחרונים שמעה מפי שכנות, ששמעו מפי בעליהן, כי האימאם אבו־פאדל מתרועע תכופות עם פתחאללה החנווני – ודברים בגוֹ; אך היא לא שמה לב לכך וצחקה על הרמיזות שנרמזו לה בסיפור מוזר זה. משרווחו השמועות והתמידו, אזרה עוז פעם אחת לשאלו בעניין הידידות החדשה; כי כרגיל אין פלחית מעזה להת­ערב בדברים שבין בעלה לגברים אחרים. הוא פתח בגמגום וסיים באי־רצון מפורש וסופו שלא אמר כלום; מנימת אמי­רתו נצטיירה לה מעין חידה אך בשום פנים ואופן לא עלה על דעתה לקשרה עם סימנים מובהקים של חיפוש אחר “טרייה”. בינתיים עבר זמן ודומה היה כי כל שאיפתו של אבו־פאדל להינשא בשנית נתבטלה והתנדפה.

יום אחד, מוקדם אחר־הצהריים, שעה שבעלה לא היה רגיל לסור אליה, הופיע פתאום כשזקנו מסורק ושפמו עשוי. הוא פתח בדרך הפנייה האינטימית של בעל לאשתו: “שמעי נא, בת דודי! בספר קודשנו, בפרשת ‘הנשים’, כתוב: ‘הוּתר לכם אשה שנייה, שלישית ורביעית.’ אני החוטא כבר לא אזכה לשאת נשים שלוש כמו אבי־סבי, ירחמהו אללה וישכינהו במבחר גן־עדנו; אבל הביני, אין גבר הראוי לשמו, שיהיה שרוי כל ימיו עם אשה אחת בלבד, בו בזמן שאללה יתעלה, יוצר נשים יותר מגברים, כדי לאפשר לבן־תמותה ליהנות מההיתר, ואולי גם כדי שהנקבות שהן מיעוט לעומת הגברים לא תשארנה בבתוליהן עד זיקנה ושיבה. ובכן שמעי, אֵם מחמוד בכורי, מטמונים אין לי, כידוע, ואינני עשיר ובעל נחלאות כמו אבי־סבי בעל השלוש ומשום כך אין לי ברירה אחרת אלא לעשות חליפין כדי לרכוש לי אשה. אילו היתה לי אחות פנוייה הייתי נותן אותה לפלוני או לאלמוני והלה היה נותן לי תמורתה את אחותו לאשה, דבר הרוֹוח בינינו המאמינים, כדי שלא להזדקק לתשלום דמי־מוהר שאינם בכיס. אמנם אחות רווקה אין לי, אבל בת יש לי. אתן, איפוא, את אלמאזה שלנו לפתחאללה, שגם הוא זקוק לאשה חדשה וצעירה, והוא יתן לי בתמורה את סעדה בתו.”

בהיג’ה החווירה, פניה כמו נתעוותו ורגליה מעדו. פתחה פיה לומר משהו, אך הוא היסה אותה בהרמת יד סמוך לפיה, והגביה קולו כפקודה שאין מערערים עליה, ואיום מפורש באם תהין לשים מכשול על דרכו.

“רצוני צריך להיות גם רצונך. אף לא מלה! שמעת? פתחאללה הוא אדם טוב ובתנו תחיה אתו בנעימים ובאושר; הפרוטה מצוייה בכיסו בשפע והוא נדיב־לב. בתו סעדה היא בת טובים ובת־חיל ותשא יחד אתך בעול הבית. היא צעירה וכוחה איתה לא כמוך את, ואת, אשה, תוכלי לנוח אחרי שנות עמל ארוכות, ככל שתרצי”.

“אף מלה, אף מלה אחת” צעק בראותו שהיא פותחת פיה, אך היא לא לדבר רצתה, אלא לזעוק מנהמת לבה זעקה גדולה ומרה באזניו, לאמור: “אבו־פאדל! מה אתה הולך לעשות? האם זקוק אתה, אתה שהזדקנת עוד לפני כמה שנים, לאשה שנייה? האם סבור אתה שהנערה שתשכיב לצדך תחזיר לך את כוח עלומיך? מה רצונך מן הכבשה התמה, פחותת־השכל, שקוראים לה סעדה? ראה נא כמה קורבנות אתה מקריב במעשה זה שאתה עומד לעשותו. אני הקורבן הראשון, כי אתה מביא עלי אשה ‘צרה’ במחיר פרי בטני, במחיר אלמאזה הבת היקרה לי מכול; היא הקרבן השני: אתה מאלץ אותה, את בתנו, מאור עיני, להיות על כורחה הגורם להבאת ה’צרה' לביתי, וגם היא, נשמת אפי, תיאלץ להיות ‘צרה’ לעפיפה, אשתו של פתחאללה, ומצבה של אלמאזה בתנו עוד יהיה גרוע בהרבה ממצבי אני, משום שאנוכי נשואה, מבוגרת דיי ובעלת נסיון בחיים ואוכל לעמוד נגד מעשים קשים ותעלולים, אם תעולל כאלה אשתך הצעירה. והלא פתחאללה קשיש הוא פי שלוש מאלמאזה בתנו, ומכוער עד אימה. וראה גם ראה בתו של פתחאללה שאולי לא מלאו לה עדיין שש־עשרה שנים תמימות, היא תהיה הקרבן הנורא ביותר, ואתה יודע יפה, למה אני מתכוונת…”

אך היא לא אמרה אף מלה אחת מכל מה שרצתה לזעוק בפניו, כי אילו היתה אומרת כך או בדומה לכך היה מגרשה מן הבית, ולאן תלך ולמי תפנה כשאביה אינו בחיים, אח אחד מת מיתה חטופה, והשני חי מעבר לים? גם אילו היה לה מקום מקלט היתה מפסידה את הילדים, כי לפי הדין הילדים, בין בנים ובין בנות, פרט לפעוטים, שייכים אך ורק לבעל אם הוא מסלק את האשה מן הבית.

היא לא אמרה דבר, רק החזיקה ביד איתנה בקצה שרוולה הרחב של ה“ג’ובּה”, – אדרת תלמידי־חכמים שלו. בפניו מגודלי הזקן הסתמנו כעס, קוצר רוח ורצון להסתלק, מהר ככל האפשר, מן הבית. היא נתנה בו עיני תחנונים, שטופות דמעה בלי כל יכולת לעצור, כמבקשת על נפשה ונפש בתה. בטלטול־יד חזק הוציא את קצה שרוולו מידי בהיג’ה ויצא מן החדר. בכייה ואנחות התייפחותה שלווהו עם צאתו העלו בו חימה; טרק את הדלת והסתלק מן הבית.

 

ב.    🔗

השיך אבו־פאדל דחה מיום ליום את השיחה עם בתו בענין נשואי החליפין. אמנם לפי הדין אין הגבר מחוייב לקבל רשות מאשתו, קל־וחומר מבתו, בכל זאת אם הכל נעשה תוך הסכמה, הריהו פטור מטענות ומענות ואין דין ודברים ולא קובלנות וטרוניות, וכאשר הכל מתבצע קל וחלק גם השמחה רבה יותר. אלמאזה שלו, הרהר, דומה לאמה, ולגבי כיבוד־אב אינה מקדימה נעשה לנשמע, כפי שעשו בני ישראל בעמדם על הר סיני, דבר שקרא בספר “אגדות הנבי­אים”, אלא היא מצייתת לו כמי שכפאו שד. משנופלים דברי מחלוקת בינו ובין בהיג’ה הרי כמעט תמיד היא לצד אמה, אם כי בהסתר, אך הוא חש זאת יפה יפה. אולי כדאי שמישהי מנשי משפחתו תקח דברים עם אלמאזה בענין כלולותיה וכלולותיו הוא, האחוזים יחד כשלהבת בנר. הוא ילך, איפוא, אל אחותו חאמדיה ויספר לה את המעשה העומד להיעשות ויבקש ממנה לשוחח על כך עם בתה סאלווה, וזו, שחיבה יתירה נודעת ממנה לבת־דודה אלמאזה, תשדל אותה להס­כים לשידוך. אחייניתו סאלווה גדולה מאלמאזה בתו בחמש שנים וכבר הומים ומהמים בביתה שלושה ילדים, כולם בנים, והאחד שובב ומתפרע יותר ממשנהו. כשהוא סר לפע­מים לבית אחייניתו הוא נהנה משפע הזכרים שנוספו למש­פחת אבו־פאדל, אולם את רעשם והמונם אין ביכולתו לשאת. נתקלקל הדור: מתי היה ילד מהין להשתובב עד כדי התפרעות בנוכחות מבוגרים?

אחותו חאמדיה קיבלה את הבשורה בשמחה. מזמן היה עליו להביא לביתו אשה צעירה. כיצד תלמיד חכם שכמותו, לא מצא עד כה, עוד כשהיה צעיר יותר, עצה לנישואיו השניים? אך הנה לבשו פניה שמחה ופסקה לו את הפתגם הרווח, בלשון נופל על לשון: “כּוּל תאח’ירה, פיהא ח’ירה” – “בכל איחור צפון משהו טוב”. “סעדה היא כשושנת־גן זורחת, בת־טובים ונערה צנועה ותראה איתה, ברצון אללה, חיי אושר ונחת.”

אבו פאדל יצא מבית אחותו בלב קל ובוטח. בעומדו בחוץ הרים ראשו השמימה כמחפש, ומשראה את החמה מנסרת בטבור הרקיע לחש אימרה בשבח חשיבותה של התפילה, ושם פעמיו לעבר המסגד שבמעלה הגבעה, לתפילה של צוהרי־היום.

סאלווה, שהיתה מתפארת בפני חברותיה וידידותיה בדודה אימאם המסגד ירא השמים והלמדן המופלג, כפי שכינתה אותו אמה, קיבלה את השליחות בשמחה, והתגאתה בלבה על כך; היא תהיה הראשונה לבשר לאלמאזה את הבשורה ותשדלה בכל מיני שידולים לעשות כמצוות אביה ברצון טוב ובחפץ לב.

באה סאלווה לאלמאזה וביקשה ממנה לצאת לשוטט קצת בסימטאות הכפר. וכשזו לא גילתה רצון לכך, אמרה לה סאלווה כי דבר חשוב מאוד יש לה אליה. הסתקרנה הנערה והלכה איתה.

תוך שהתרחקו והגיעו סמוך לשדות דיברה סאלווה על דא ועל הא מחדשות חלחוליתא. מה דעתה של אלמאזה על החתונה אצל שכנם אבו־עודה? אמרה זו: “חתונה ככל החתונות בכפר, אותן רננות, אותן נגינות ואותם ריקודים, אבל החתן שונה. אימי אמרה שהוא בן ארבעים ואילו לארו­סתו לא מלאו עדיין שש־עשרה.”

“מה רע בזה?” נקטה סאלווה לשון זקנות חכמניות, “לא הגיל קובע, אלא האמידות והעושר. וליבו של האדם, אם טוב הוא או רע, אם נבון הוא או מטומטם. הגיל כלל אינו חשוב. הנה הנביא מוחמד התחתן בהיותו צעיר לימים עם האלמנה חדיג’ה, שהיתה גדולה ממנו בהרבה שנים. סוחרת עשירה היתה והנביא היה עובד אצלה ונשא אותה לאשה וסופה שנעשתה גם צדקת, ‘אם המאמינים’.”

“מה אנו מבינים בדרכיהם של נביאים ושליחי אללה?” השיבה לה אלמאזה באותו נוסח ששמעה לא פעם מפי אחת השכנות, “הנביא עושה מה שאללה מצווה עליו; לא הוריו ולא קרוביו קובעים אם לעשות מה או לחדול, אלא בורא עולם.”

“כן, חביבתי, את צודקת,” השיבה לה סאלווה כשהיא מלט­פת שערה, מעשה גדולים לקטנים, “אנחנו, שפלחים פשו­טים אנו, צריכים לשמוע בקולם של ההורים שלנו וקרובי המשפחה, שקשישים הם ובעלי־נסיון, והקוראן מצווה שנציית להם ולעשות כמצוותם בלא להרהר אחר דבריהם. כך שמעתי מפי האימאם דודי, הוא אביך, ומפי אבי שיודע כמעט את כל הקוראן על פה.”

סוס שדהר בסימטה קרובה אילץ את השתיים לחוש אל כרם עבות של עצי זית, אשר בשוליו עצי תאנה וחרוב עבי־גזע, ובדיהם שלוחים הרחק כלפי חוץ. כשמצאו להן מסתור מן הסוס המשתולל, עמדו ממתינות עד שייתפס וירוסן. ובעוד מחשבות שונות מתרוצצות בראשה של סאלווה כיצד להגיע לעיקר השיחה עם דודניתה – חשה בדחיפה שדחפתה אלמאזה קלות בשכמה. “רצית לספר לי דבר חשוב? ספרי, סאלווה!” דחקה בה.

החזיקה סאלווה בכף ידה, קירבה אותה אליה ומלמלה על אוזנה: “יקירה שלנו! אושר גדול ומזל מאיר ממשמשים ובאים אליך. ולי איכשהו נודע הדבר, ואני שמחה לבשר לך ראשונה בשורה טובה זו. בואי ונצא מכרם־הזיתים. הסוס נתפס ותופסו כבר רוכב עליו.”

יצאו מן הכרם והיו מהלכות בקרבת הגורן. החזיקה אלמאזה בידה של סאלווה ובקוצר רוח האיצה בה לפרש דבריה ולספר לה הכל, הכל.

“ובכן, יקירתי,” אילצה את עצמה לשוות לקולה נימה משמחת – “פתחאללה אבו־רחמה החנווני, אדם אמיד, בעל נכסים, מבקש את ידך. אַת כבר הגעת לפרקך. למה לך, בעצם, לחיות חיי דוחק, כאשר בו בזמן את יכולה לחיות בנעימים בבית מלא כל טוב?”

הפסיקה, ולאחר אתנחתה קלה המשיכה בדיבור מהיר, כבדרך אגב: “אף על פי שפתחאללה אינו מחוייב לשלם מוהר עבורך, כי אביך נושא את סעדה בתו, הוא, כלומר ארוסך, נכון להעניק לך שפע מתנות ותכשיטים ובגדים עד בלי די.”

כך שילבה סאלווה בנשימה אחת את כל העוקצים שבבשורה. השילוב הערמומי של פרטי העיסקה בלבל את הנערה. האם שמעה יפה מה שסיפרה לה סאלווה? אולי טעתה? והיא נשענה אל עץ האלון עב־הגזע שבעיבורו של הכפר, וחזרה בינה לבין עצמה מילה במילה על דברי סאלווה, מה, מה? האם תפסה כהלכה את דברי בת־דודתה?

“הגידי לי סאלווה” – אמרה אלמאזה וקולה רועד ומקוטע – “האם חושב אבי הזקן להכניס אשה שניה לביתנו, ‘צרה’ לאמי, ואותי ישלח מן הבית לפתחאללה כתמורה לסעדה, למען אהיה ‘צרה’ לעפיפה אשתו? זהו האושר הגדול וזהו המזל המאיר שאת מבשרת לי? אוי לי מאושר זה ואבוי לי ממזל שכזה!”

נסיונות נוספים, שעשתה הדודנית בתחבולות מהולות התחס­דות כדי לשדל את אלמאזה לראות בשידוך הזדמנות נדי­רה לאושר רב, נתקלו באוזניים אטומות. לא הועילו לה מאמציה להוכיח לאלמאזה, שאביה אינו היחיד המנצל את מנהג החליפין לנישואים וכי רבים הם ה“עולמא”, חכמי־הדת, הנוהגים כך, והוא ממנהגי המוסלמים מאז ומעולם. “אינך הראשונה ואינך האחרונה. יהיה לך טוב, לא רק טוב אלא מצוין. שפע עושר ואושר והכל יקנאו בך”.

דיבורים אלה וכיוצא בהם נשפכו־נידרדרו מפיה ללא הרף כקטניות המתגלגלות בשיפוע. אלמאזה שמעה את טירטורם המטריד, אבל המלים הנמהרות והחפוזות היו כמתעופפות וחולפות דרך אוזניה בלי להיקלט. היא עמדה עמידה שכולה מאון, צער וכאב צורב. כמה רצתה שזו תסגור סוף סוף את פיה, אך סאלווה לא הרפתה ממנה. “אולי את מפחדת מעפיפה, אשתו של פתחאללה? – דעי לך שאני מכירה אותה יפה, הלא היא שכנתי, כי בית פתחאללה הוא בקצה הסימטה שלנו. שקטה ונוחה היא ואם יעלה על ליבה לעשות לך צרות הרי היא ה’עתיקה' ואת החדשה, הצעירה והאהובה, ותוכלי לסכל את תעלוליה. אך מבטיחה אני לך שלא תזדקקי לכך. כי כפי שאמרתי לך ידועה עפיפה כיונה שקטה. פתחאללה הוא עשיר ונדיב־לב, ורבות מחברותיך יקנאו בך. ועוד נזכרתי, פתחאללה עולה לרגל השנה למכה ולאל־מדינה ובוודאי יקח אותך לשם ותהיי ‘חאג’ה’, עולת־רגל, והלא את יודעת שרק האמידים מחוייבים לקיים מצווה זו, כי זו תלוייה בהוצאות רבות ומי שאין לו – פטור ממצוות עליית הרגל – עד שירחיב. איזה אושר הוא לדרוך על אדמת הקודש, במקום שבו נולד ונפטר נביאנו – שלומות אללה וברכותיו עליו! – תתפללי ותקיפי את הכּעבה במק­דש מכּה, תכרעי ותשתחווי במסגד אל־מדינה מקום קבורתו של הנביא, תפילות אללה ושלומותיו עליו, – ותשתי ממימיה של באר זמזם, שהם, יקירתי, סגולה לכל מדווה.”

תמהה ומאוכזבת ניצבה סאלווה וכולה רוגז משנוכחה שכל השידולים והפיתויים שהעלתה בלשונה החרוצה לא הניחו רושם כלשהו על אלמאזה. דומה כי השטן – יקללהו אללה! – אטם את אוזני דודניתה, והיא כחרשת לא תשמע דבר. כל דברי החלקות שסאלווה שקדה להחדירם ללבה, נשארו תלויים באווירו השליו של הכפר, וגזו־נעלמו כאילו רוח נשאם.

“אלמאזה! עקשנית אַת ובאמת אינך יודעת מה טוב ומה רע. לא נאה לשכמותך, בת אימאם, לנהוג בסרבנות, באמת לא נאה!” אמרה בקול ניחר, מגרון שנתייבש מרוב דיבור, והתכעכעות דבקה בו מחמת רוגז על כשלונה.

“עכשיו,” אמרה בנימה מרושעת, “לפני שאנו נפרדות קבלי ממני עצה טובה, טובה מאוד למענך אַת, אלמאזה. שמעי בקול אביך ואל תתנגדי לו, כי אין להתנגד לגברים שידם על העליונה, משום שהם גם חכמים ונבונים מהנשים. מה אנו, נשים עלובות, ומה הם חיינו? שמעתי מפי אבי כי בקוראן כתוב לאמור: ‘הגברים הם מעל לנשים.’ אל תשכחי שאלה הם דברי אללה ישתבח ויתעלה. אם אַת דוֹחה חיי עושר ואושר שאביך האימאם מגיש לך, אל נא תשכחי, אלמאזה, את סדרי העולם שלנו, משום שלא תוכלי לנהוג אחרת מכפי שמאמינה כשרה מחוייבת לנהוג. היזהרי לבל תגרמי לעצמך רעה גדולה.”

“די!” התפרצה אלמאזה בקול בוכים, “מספיק, מספיק.”

הפליטה “שלום” חטוף וחשה לביתה.

 

ג.    🔗

לא אחת עמדה בהיג’ה לגלות אוזן בתה על המתרקם ומתארע סביבה, אך ברגע שעמדה לעשות כן, עלתה מחשבה על ליבה, כי קודם יש לנסות ולהפר מה שכינתה “מזימת השטן הארור”, כפי שהשטן מכונה בספר הקדוש. ראשית כל גמרה אומר לגשת אל הקאדי, הוא הדיין העוסק ופוסק בענייני נישואין וגירושין וירושות ועניינים אחרים שבין איש לאשתו; אלא שהיא, כאשה, לא תוכל לבוא לבדה לפני הקאדי באין גבר ממשפחת אביה איתה, שישמש אפוט­רופוס לה, ובלעדיו אין באפשרותה לבוא לערכאות. אשה ירודה מהגבר בכמה וכמה דרגות. לא מזמן נחשדה שכנתה ימאמה בגניבה והיה צורך להישבע בפני שני המוכתארים של חלחוליתא, שנקייה היא מהמעשה שחושדים בה; אבל היא עצמה לא נשבעה, כי כאשה אין היא נאמנת על שבועתה ואחיה נשבע במקומה. רק אז שמה בהיג’ה אל לב, כי האשה בעדת המאמינים אינה מהימנה על שבועתה, ובמקרה הצורך אחיה, אביה או דודה הם הנשבעים תחתה והאחריות לשבו­עה היא כמובן על הנשבע. היא שאלה את אבו־פאדל בעלה על שום מה אין אישה של ימאמה נשבע במקומה. השיב לה, כי הבעל חשוד במשוא־פנים לאשתו ואין סומכים על שבועתו. אך מפי בן־דודה, הלומד בבית ספר דתי ומתעתד לדיינות, שמעה גירסה אחרת: אשה אפילו נשואה עשרות בשנים לבן־משפחה אחרת, היא עצמה שייכת לחמולה של אביה ולא לחמולת בעלה; ורק האב, האח והדוד הם האפוטרופסים שלה כמו בימי בתוליה, ולכן הם הנשבעים תחתה אם חשודה היא בעבירה, חטא או פשע; אבל מדוע דווקא הגברים מהימנים? הלא רבים־רבים מהם שקרנים וכזבנים; כמה מהם, למשל, נאמנים בדבריהם והבטחותיהם? ומדוע, איפוא, סומכים על שבועתם לא רק בנוגע להם עצמם, אלא גם לגבי נשותיהם, אחיותיהם ואחייניותיהם? אך בעצם, לא זה שהעסיק אותה עכשיו, אלא מי יתלווה אליה בביקורה אצל הקאדי.

נזכרה בעאמר, קרוב שלה בכפר־מולדתה, בן־דוד שני שב­שלישי. באה אליו וסיפרה לו את סיפור השידוכין כולו, מא' עד ת'. לאחר שסיימה אמר לה: “אולי כדאי שאדבר עם הזקן שלך ואנסה להניאו מן המעשה. מה לבן ששים ושתים ולנערה כבת שש־עשרה?” השיבה: “הלוואי שאתבדה, אך זאת תהיה שיחה לבטלה. והרי גלוי וידוע, כי זקן מבינינו, שנתחשקה לו נערה רכה בשנים, לא ישקוט ולא ינוח עד שימלא תאוות ליבו, ובייחוד כשהוא משיג מבוקשו בקלות, במחיר בתו בת השבע־עשרה”.

לא יכלה להבליג ובכתה. ומתוך הדמעות שאלה את עאמר: “אבו־חאפז! אולי נתחיל קודם אצל הקאדי ואחר כך תקח דברים עם בעלי?”

“אני סבור להיפך; הקאדי מתחיל בספרי דת ופוסק על פיהם, וכידוע מתירה הדת לגברים חיתונים שונים. מוטב לנסות ולשכנע את בעל־המעשה שיחזור בו, ואם נצליח לא נצטרך לכתת רגלינו אל הקאדי; אמנם, קאדי נבון, שליבו טהור והוא טוב לבריות, יכול להזמין את הגבר שנתאווה למעשה, העלול להכניס מהומה במשפחתו, ולעוץ לו להימנע מכך; ולפעמים זה עשוי להועיל. אבל היכן מצויים דיינים שוחרי־טוב כאלה? גם לא אחד מרבבה.”

אותה שעה זכר עאמר עסקי ירושה שהיו בינו לבין שניים מאחיו, שהיו משתי אמהות אחרות: בצעירותו נשא אביו שתי נשים תוך זמן קצר, וכשמתה האחת, היא אמו, שהשאי­רה שני ילדים קטנים, הוא ואחותו – הכניס אביו אשה חדשה לביתו, וכל אחת מן השתיים ילדה בנים ובנות. הוא זוכר יפה את המשפט בין שלוש קבוצות האחים, בבית־הדין השרעי לפני הקאדי, וכיצד יצא משם פשוט־עור, ולא זכה לקבל מקרקעות אביו, אלא חלקה אחת של כלום. ומי גרם שיוצג ככלי ריק אם לא כבוד דיין־הצדק? עכשיו הוא אריס מדולדל, בו בזמן שאחיו נהנים מכל טוב שמניבה להם אדמת הירושה, הכוללת מטעי זית וגפן נרחבים. האחים עשו אגודה אחת וקשרו קשר נגדו ושיחדו; וכך יצא הוא, עאמר, מבית־הדין וידיו על ראשו.

שעה ארוכה ישב עאמר אצל השיך אבו־פאדל והעלה חרס בידו. כל הטענות ונסיונות ההוכחה של עאמר כי המעשה רע מיסודו וצרות רבות צפויות לו, ומוטב שיניח ידו מזה – נענו בהמון פסוקים ואמרות של ראשונים ואחרונים, כי טוב ונכון הוא המעשה והוא, אבו־פאדל, לא יוותר על זכותו כגבר, כבעל בעמיו.

עאמר קבע יום שבו תבוא בהיג’ה לכפרו ושניהם ילכו אל הקאדי. הוא אמר לה, כי בשלב זה אינה זקוקה לאפוטרופוס, אלא אם הקאדי יסכים לעשות משהו בשבילה. אז יצטרך עאמר לקבל ממנה יפוי־כח, הטעון אישור של שני עדים, כדי שישמש לה אפוטרופוס. ואילו עכשיו הוא מתלווה אליה לבית־הדין השרעי, למען לא יימצא הדיין בלשכתו עם אשה, באין גבר מבני המשפחה לידה.

אולם־ההמתנה של לשכת הקאדי המה מקהל, שבא לסדר עניינים התלויים בבעיות נישואין ועסקי ירושה וכיוצא בהם. בין הגברים שחיכו לתורם הכיר עאמר בעלי־קובלנה על נשותיהן ש“מרדו” בהם, בבעליהן, כלומר ברחו מבתיהן אל בית הוריהן לאחר סבל ממושך מידי הבעל או מתעלולי ה“צרה”. גברים אלה באו אל הדיין לבקשו שיכריז על נשו­תיהם כמורדות, ויפסוק שיש להחזיר בכוח עריקות ממרות אלו לרשות הבעלים.

הגיע תורה של בהיג’ה כמאל אבו־פאדל, כך הכריז עליה השמש בשמה המלא, ששם הבעל צמוד לו כשם־משפחה. עמדו בהיג’ה ועאמר ליד פתח הלשכה, עד שניתן להם להי­כנס. הקאדי, שזקנו גזוז במחודד ושפמו מגודל, מעשה גבר בעמו, ישב לבוש “ג’ובּה”, היא אדרת־השרד הרחבה, לבושם של תלמידי החכמים וכלי־קודש, על כורסה רפודה ובהסתכלו בבהיג’ה נראה לה חמור וזעוף. הוא רמז לה לגשת.

“מה שאלתך, הצנועה? האם מישהו מקפח אותך, חלילה? ספרי את העיקר בקיצור נמרץ, כי רבה עבודתנו, רבה מאוד!”

סיפרה לו קיצורו של עניין מה עומד אבו־פאדל בעלה לעשות אחרי כעשרים שנות נישואין. אמרה שאין בעלה זקוק לאשה למען תלד לו בן, כי יש להם שני בנים, רמזה שאשה נוספת לא תוכל, לפי מיטב ידיעתה את בעלה, לגרום לו בשום פנים ואופן איזו הנאה שהיא ומנתה את הקרבנות העתידים ליפול אם יוציא זממו לפועל.

השיב לה הקאדי כי לאשה כשרה אסור אפילו לרמוז על עניינים הנוגעים לכוח הגבר, פרט לאשה התובעת גט מבעלה אחרי כמה שנות נישואין, משום שתש כוחו להוליד. “יש לכם, ברוך השם, חמישה ילדים”, הדגיש בנימת תוכחה.

היא ישבה כהמומה, כי מאותו רגע שהלה פתח את פיו, ראתה, כי כלתה אליה הרעה והוא, כבוד הקאדי, אינו מוכן לעשות ולא כלום כדי למנוע ממנה את האסון המתחולל ובא. רצתה לומר לו כי מה שרמזה במפורש על עניינים שבצנעא מוכיח עד כמה כל רצונו של הזקן שלה הוא חסר שחר ושרירותי, אבל הקאדי רמז כנגדה באצבע מאיימת לבל תפסיק אותו.

“אשר לרצונו של בעלך להנשא שוב”, משך דבריו מתון מתון “הרי אין בידנו למנוע זאת ממנו. אללה יתעלה אמר: ‘אכן הותר לכם להנשא לשתים, שלוש וארבע,’ אך באותו פסוק עצמו נאמר: ‘והיה אם תחששו כי לא תנהגו בצדק עם נשותיכם הרי מוטב לשאת רק אחת’. פירושו של הפסוק הוא, שמוסלמי שיש לו יותר מאשה אחת מחוייב לנהוג בצדק, שווה בשווה עם כל אחת מהן. ומה הם הדברים שלגביהם יש לנהוג בשוויון ובצדק כלפי כל אחת מהן? שארה, כלומר מזון ומשקה שלה, כסותה – תלבושת שלה ועונתה – התייחדות כדרך גבר ואשה נשואים. רק לאחר שיתחתן בעלך עם האשה החדשה וחלילה לא ינהג בך בשוויון מלא, יקפח אותך אם במזונות או בבגדים או בענייני אישות, רק אז יכולה את להגיש קובלנה נגדו ואנו, בעזרת הכול יכול, נשפוט משפט צדק לפי הלכות דתנו הנכוחה”.

הוא הפסיק לרגע קט כדי לגמוע קפה מספלון־הקפה הזעיר והמצוייץ שהוגש לו, נאנח אנחת־הנאה לאחר המש­קה המריר והחריף, והוסיף: “שמעי נא, הצנועה! אין אנו יכולים למנוע מהמוסלמי לבחור לו אשה שמצאה חן בעיניו. אסור לנו להתערב בעניינים כאלה. ענייני חליפין הם מנהג מדורות, ורוב המנהגים נעשו מסורת, שהדת מכירה בהם”.

הקאדי שנראה מרוצה מעצמו, סיים במאמץ לשוות לעצתו נעימה אבהית: “אֵם מחמוד בכורך! לכי הביתה ומלאי את רצון בוראך, צייתי לבעלך, שהוא, כפי שסיפרת לי, האימאם במקום מגוריכם. וּודאי שתלמיד חכם וירא שמים הוא. היי נאמנה לו ובטחי בו והריני מאחל לכולכם ברכות מזל טוב, אמן ואמן”.

היא יצאה מלשכת הדיין כאחת שהוכתה באכזריות; כל דיבור שלו – מהלומה, כל מלה של עצה טובה שלו – צליפה בשבטי חזרן קשים ולחים, לא צליפות בלבד, אלא מלוּווֹת יריקה בפנים. מה לעשות? מה לעשות? – היא ראתה בקאדי, אבו־פאדל שני. כל ההבדל ביניהם שהלה כאיש כהונה זקן ורגיל, יודע לצחצח את דיבורו בישוב הדעת ובמתינות, דיבורים המהולים וממותקים בפסוקים רבים ובפי­רושיהם. “אשה פשוטה אני, פלחית מחלחוליתא, שלא למדה ולא קראה ואינה יודעת אף צורת אות, הרהרה, אך אינני מאמינה שהנביא, שהיה כל כך טוב לבריות, ואפילו לבעלי חיים, מתיר לקחת שתי כבשות תמימות כמו אלמאזה שלי וסעדה של פתחאללה ולהקריב אותן למען תאוותיהם של שני גברים, אחד זקן ואחד מזדקן. אולם מהיכן יבוא עזרי?”

וכך, בפסעה ברגלים רופפות, משרכת דרכה אל תחנת האו­טובוסים הפכה בעניין המענה אותה וחיפשה דרכים ותחבו­לות, כיצד להנצל מן העומד להתחולל על ראשיהן של ארבע נשים, ששתים מהן נערות רכות, כתינוקות שלא חטאו.

דודנה הקשיש, שבתור מלווה היה שותק כל הזמן כאילו ניטל ממנו כוח הדיבור, נתעורר פתאום תוך כדי הליכה וביקש לעודדה ולפזר את הרהוריה הקשים, שמקצתם סיפרה לו, אבל בינו לבינו, הודה שאין עימו מלים הולמות להרגי­עה ונזהר מאוד מלהשלותה, ומשום כך התקפל בשתיקתו, עד שעברו את כברת־הדרך לתחנה והיא עלתה על האוטובוס, שהיה מלא וגדוש פלחיות ופלחים שחזרו מיום השוק.

כל הדרך חשבה על הביקור אצל הקאדי, שדחה את בקשתה לקרוא לבעלה ולהשיאו עצה טובה, להימנע מלעשות את הדבר שיחולל צרות ובלבולים קשים ומסובכים בשתי משפחות.

מוחה התלבט בדברים שניראו לה ממש ככפירה, וכל כמה שהתאמצה להסיח דעתה מהם, לא עלה הדבר בידה. האִם שכנתה, נעמה חדת־הלשון, שמחמת פקחותה היתירה מכנים אותה “בת שועלים”, לא צדקה באומרה: “אילו האלוהים היה נותן את הקוראן לא רק באמצעות הנביא, אלא יחד אתו היתה גם נביאה, דוגמת עאישה הצדקנית, אשת הנביא זכותה תגן עלינו, או דוגמת פאטמה־הזוהר, בת הנביא – כי אז בוודאי היה ספר המקרא הקדוש שלנו מתחשב יותר בנשים. עכשיו עיקרו של הספר הקדוש הוא לטובת הגבר. רוצה, הוא מתחתן עם שתיים, שלוש וארבע; רוצה, הוא מגרש אותן על לא דבר באמירת שלוש פעמים ‘גרשתיך’ – וחסל; והמיסכנה נאלצת לעזוב את הבית, ואסור עליה לקחת איתה שום ילד, אלא אם פעוט וקטן הוא. אם אין לגבר כסף למוהר, מצווה הוא על אחותו להינשא לזה שליבה אינו הולך אחריו, כדי שהוא יוכל להתחתן עם אחותו של הלה. מדוע נמנע ממני, נעמה עדנאן, להינשא לבחור אחד משכנינו בכפר מולדתי, בחור זהב שהתאהבתי בו והוא אהבני. מדוע לא יכולתי אני, למשל, לצוות על אחי לאמור: ‘שמע! עליך להתחתן עם אחותו של פלוני, כדי שאוכל אני להנשא לאחיה.’ והלא אהבנו זה את זו מאוד, ובסתר בערתי כולי באהבתי אליו וכן גם הוא אלי. אך קרוֹה קרה ההיפך הגמור, כי לפי המקובל מדורי־דור פקד עלי אחי להתחתן עם אדם אחד, כדי שהוא, אחי, יוכל להתחתן תמורתי עם אחותו של הלה, כיוון שלא היו לאחי דמי מוהר. אילו היתה נביאה בזמן מתן תורה שלנו אולי הייתי חיה עם זה, שלא שכחתיו עד היום ולא אשכחהו כל ימי.” ופעם שאלו את נעמה: “הגידי נא, מניִן לך, פלחית שלא קראה ולא שנתה, כל כך הרבה פסוקים ודברי־מסורת?” השיבה: “בעלי הראשון היה ‘מוּקרי’. בעל ־קורא, שמלאכתו היתה קריאת קוראן בחתונות וחגיגות ברית־מילה ושמחות אחרות וכן, לא עלינו, בהלוויות מתים ואזכרות לזכרם ביום הארב­עים לפטירתם.” כיום, בעלה השני הוא פלח כפשוטו, ואם רוצה הוא לדעת אם קרוב החג או רחוק שואל הוא אותה, את נעמה. יום אחד אמרה בחבורת נשים: “כתוּב על דפי הספר הקדוש: ‘ואם תמרה האשה הכה תכּנה.’ ושוב אני אומרת לכן, כי בטוחה אני, שאילו היתה נביאה בשעת מתן הפרשה שבה כתוב פסוק זה, היתה בלי כל ספק אומרת לאללה: 'אתה אל צדק, יושר ורחמים! וכי הגברים שבראת בעולמך כולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ברורים, ואינם זקוקים לפעמים למנת אגרוף ולחבטת מקל או לפחות לסטירת־לחי עקב מעשים לא יפים, שהם חוזרים עליהם ללא בו­שה? אל אלוהי הרוחות! הורד נא לנו פסוק באמצעות המלאך גבריאל, – שעל ידו אתה שולח את דברי קודשך לנביא – פסוק מפורש, מתי זכאית אמתך האשה להרביץ לבעלה כדי להחזירו למוטב. וודאי שאללה רחום וחנון, גדל־הצדק, החכמה והיושר, היה מוריד פסוק כזה בחפץ לב”. דברי נעמה נפוצו איכשהו בכפר. שני המוכתארים של חלחוליתא עילית ותחתית הזמינוה כדי לחוקרה. אבו פאדל כאימאם המסגד הצטרף גם הוא לצוות החוקרים. היא הכחישה הכל, מכל וכל, ובכל התוקף. אף אשה אחת מאלוּ ששמעו דבריה לא הלכה להעיד שכך דיברה נעמה, מה גם שעדותן של נשים אינה קבילה ביותר. בינתיים הודיע בעלה כי יגרש אותה גירוש מוחלט אם החקירה תקבע, שאומנם חֵרפה נעמה את אלוהים. אז התערב אחיה של נעמה, בא אל המוכתארים ואל אימאם המסגד ואמר להם: “רבותי, לא היו דברים מעולם”. אמרו לו: “הישבע על כך, הרי ידוע לך שאין שבועתה של אשה תופסת”. הלך האח ונשבע לפני חבר החוקרים – וזוכתה. ואף־על־פי שיצאה זכאית בדין אסר אבו־פאדל על בהיג’ה להיפגש עם נעמה, וציווה עליה להשתדל לא לעמוד בד' אמותיה, שמופקרת היא וכופר­ת וסופה יורשת גיהנום. וזוכרת בהיג’ה יפה מה אמר לה שעה שהזהיר אותה: “אילולא היה שולט במקומותינו האינגליזי, ואילו המוסלמים היו נוהגים כהלכה, כמו בימי תפארת הקדומים שלנו, היתה כופרת חצופית זו מוצאת אל מחוץ לכפר והיו סוקלים אותה באבנים עד צאת נשמתה הטמאה.”

 

ד.    🔗

בהיג’ה גמרה אומר לנסות בכל דרך אפשרית, שאחדים מקרובי בעלה או שכנים־ידידים יתערבו כדי להניא את אבו־פאדל ממסחר החליפין, כפי שכינתה את המעשה העומד להיעשות – ובינתיים להראות פנים שלוות, כדי לא להטיל על בתה מרה־שחורה; ומשתיווכח שכלו כל הקיצין, תיזום פעולות שארבע הנשים הנוגעות בדבר תצטרכנה להשתתף בהן ולקיימן, כל אחת לפי דרכה.

מאז נתבשרה אלמאזה על האושר הגדול הצפוי לה מנישואי החליפין, לא מצאה הנערה מנוח לעצמה. היתה מתישבת באפלולית בין־הערביים בפינה דחוייה ליד הבית, ומהרהרת כמה ציפתה ליום אירוסין שלה ובכל הקשור בציפיות אלו. כיצד תיארה לעצמה את ארוסה כאחד בחור טוב, אשר כל הבנות בנות גילה, שיציצו בו הצצה חטופה בצנעה, – שכן יותר מזה אסור – יקנאו בה כולן כאחת; ואילו עתה, מה האושר הגדול והמזל המאיר המזומנים לה בבית פתחאללה הקשיש והמכוער, כאשה שנייה, “צרה” לעפיפה אשתו. תוך כך נצבה לעיניה סעדה שהיתה בת גילה כמעט, ובילדותן היו חברות טובות ומשחקות בקרבת המעיין וליד בית הקברות ולעיתים מבקרות זו אצל זו. אמנם היא ידועה בכפר כנערה לא פקחית, אך כשלעצמה הוגנת היא וטובה. האם באמת תינשא לאביה הזקן ותגור בביתם ותהיה “צרה” לאמה? – אלמאזה תפסה בשתי ידיה את ראשה בתנועת בהלה. כשעבר אדם, או כך נדמה לה, בקרבת מקום מושבה, נכנסה לגינה שמאחורי הבית, ישבה תחת התאנה העבותה ומיררה בבכי.

מדי פעם עמדה לשאול את אמה על אמיתות מה שסיפרה לה סאלווה, אבל מכיוון שלא הבחינה באמה סימן כלשהו של דאגה ועצבות, סבורה היתה שאין זו אלא שמועת שווא, מאותן שמועות שמפריחים בכפר חדשות לבקרים, שאין איש יודע כיצד נבראו והופצו וכיצד נעלמו פתאום ונמוגו כלא היו. היא מכירה את אמא שלה, שאפילו היא נתונה בצרה גדולה יודעת היא להבליג ופניה אינן מעידות עליה ולא כלום. ברי, שאם יש אמת בסיפורה של סאלווה היה אחד ההורים לבטח אומר לה משהו. ואם יאמרו לה תשיב ותאמר אלף פעם: “לא ולא! איני רוצה בפתחאללה! אינני רוצה להיות ‘צרה’ לעפיפה אשתו וגם אתנגד בכל כוחי, שבאמצעותי יביאו ‘צרה’ לאמי הטובה. למה, בכלל, צריך אבי להתחתן?” – שאלה את עצמה לא פעם אחת בלבד, – “הריהו זקן וכולו שיבה וכבר מהלך כפוף ובלילות שיעוליו וכעכועיו אינם פוסקים ומהדהדים בכל הבית. וכי אמא שלי אינה עקרת בית טובה? מאכליה טעם גן־עדן להם. כל שכנה שטועמת מהם חוקרת ודורשת כיצד עולים בידה התבשיל והמאפה כל כך יפה, מַהם התבלינים המיוחדים שבהם היא מתבלת. בבית שוררים תמיד שקט ושלווה. היא, אמא שלי משרה אותם בכל אשר תפנה. לפעמים, כשעולה ברצונו של אבא להראות את גברותו, כראש המשפחה, ומרעיש קצת בדיבוריו ובטענותיו, היא יודעת יפה כיצד להסתדר אתו. פעם שמעה כיצד אמה אומרת לאביה בניחותא, שעה שהוא רגז וזעם בקולי־קולות: ‘יא אבו מחמוד! למה אתה מטיל את מרותך ללא צורך? מה קרה? מה קרה? הכל יודעים שאתה אבי המשפחה ושאתה השיך אבו־פאדל, אימאם המסגד, ואנו מצייתים לך וממלאים רצונותיך’ – במלים נוחות ומפייסות כאלה ובחיוך טוב היא מצליחה לא אחת לשכך חמתו. מה קרה עכשיו? וכי באמת רוצה הוא להכניס אשה על פניה לביתם?”

צחקה לעצמה על שאלתה. הלא כל ימי חייה היא רואה ושומעת, כי גברים בכפרם ובכפרי הסביבה נושאים יותר מאשה אחת. אפשר להבין אם אדם, שאשתו עקרה, קם ונושא אשה שניה נוסף על הראשונה. אבל אחד שיש לו חמישה, ששה, שבעה – ויש גם בעלי עשרה ויותר – מה לו להכניס לביתו אשה חדשה? לשם מה? כדי שתתקוטט עם האשה שילדה הרבה ילדים ומסרה את כל כוחותיה לבעלה ולביתה? כדי שהילדים של שתי האמהות ה“צרות” יריבו ויכו זה את זה כל הימים? – – – וכמה יסורים ותלאות יש בנישואי החליפין! הנה בשכנותם גר זוג, שמו של הבעל ניזאר ושמה של האשה נאזרה, כאילו בכוונה מתוך אהבה נבחרו להם שמות דומים. ניזאר נשא את נאזרה בלי לשלם מוהר, כי אחיה עבדאללה נתן אותה לניזאר לאשה תמורת אחותו של זה, ראמזיה שמה, שנכנסה לחופה עם עבדאללה. עוד בראשית דרכם היו חיי ראמזיה ועבדאללה, הגרים בקצה השני של הכפר, מרים מאוד. המצב הורע דווקא עם לידת התאומים, שניהם זכרים, אך תאומי הבנים לא עמדו לזכותה. מריבות, חרפות וגידופים, ואחר־כך גם מכות, היו מנת חלקה של ראמזיה המיסכנה. שכנים של הזוג סיפרו, כי כל־אימת שעבדאללה חוזר מן השדה בלתי מרוצה בשל דבר־מה הוא נוהג לשפוך את זעמו על אשתו האומללה ומתוך הזעם ירים עליה יד וינחית אגרופים. וכשהידיים נראות לו כבלתי־מספיקות להעניש באמצעותן את “הכלבה הסוררת” (כך רגיל הוא לכנותה) יקח מקל או אַלה וירביץ בה בחמת זעם. מוכה ופצועה ברחה יום אחד מבית הבעל האכזר אל בית אחיה ונשבעה לא לשוב לשם לעולם. אך איזה עולם, איזה עולם! למחרת היום נאלצה גם נאזרה לעזוב את בית בעלה וללכת לבית אביה, אף־על־פי שלא נפל כל דבר רע ביניהם כי חייהם כל הזמן חיי זוג נאהבים ונעימים ואף פעם לא קרה שניזאר יהא פוגע באשתו במלת עלבון כלשהי. אבל לפי חוקי החליפין גורל אחד לשתי הנשים המוחלפות: אם יאונה רע לאחת הנשים מידי הבעל וזו בורחת, נאלצת גם השניה לעזוב את בית הבעל, ואין מנוס מכך. סיפרו, כי ניזאר ניסה לבקש מהמשפחה לא לאלץ את אשתו לעזבו, אבל הם אמרו בפירוש כי לא ימחלו על כבוד משפחתם, שחולל מחמת עזיבת ראמזיה… אם זו ברחה, ולא חשוב מדוע עשתה כך, נאלצת גם נאזרה לעשות כן, ואפילו על כורחה. שלוש פעמים ברחה ראמזיה וכל פעם נאלצה גם נאזרה לקחת צרורה ולמצוא מחסה בבית אביה. בשתי הפעמים הראשונות פייס עבדאללה את אשתו והחזירה וכך חזרה גם נאזרה לניזאר, אך הפעם נראה כי הנפגעת והנעלבת והמוכה לא תחזור וסוף לחיים היפים של נאזרה וניזאר. אכן משו­נים ורעים המנהגים שלנו בין איש לאשתו וקרוביהם המת­ערבים תמיד בחיי הזוגות – סיכמה אלמאזה בעצב את הרהוריה.

פתאום נזכרה באביה המזעיף פנים אליה במיוחד בימים האחרונים. האם נדמה לה כך? לא, הרי קודם נהג לומר לה מלה טובה לפעמים, מעין אמירת חיבה אבהית לבת הבכירה. ומשהירהרה באביה החל מענה אותה לפתע זכר משהו חשוב מאוד, הקשור בעניין שאיננה יכולה להזכר בו בשום פנים ואופן. הנה קצה חודו של העניין שנתעלם ממנה, מציץ אליה ונעלם, מתגלה שוב, אך כהרף עין חומק ממנה כאילו להתגרות בה ולהקניטה. עצמה עיניה בראש מורכן, מת­אמצת לצוד מתוך חשרת הזכרונות מן השבועות האחרונים אותו עניין מבוקש ששקע בהם כמו במצולה. ובעודה יושבת כך תוהה ומהרהרת, צפה ועלתה לפניה דמות אביה מלפני זמן לא קצר, אולי ממש מאותה תקופת זמן שבת־דודה סאלווה הביאה לה את הבשורה על האושר הגדול והמזל המאיר המזומנים לה – והנה הוא, אביה הקפדן, הנוקשה, התחיל פתאום מסביר לה פנים תכופות שלא כרגיל, ושלא כטבעו קנה לה אז מטפחת במתנה, מתנה ראשונה שזכתה מעודה לקבל ממנו. שמא עשה זאת כדי להקל על עצמו את עיסקת החליפין, כדי לזכות בסעדה תמורתה היא?… ברור לה שכך הוא ואין מקום לספקות. “לבטח היה זה הוא שהניע את בת־דודתי לדבר אתי שאסכים להינשא לחנווני פתחאלְלָה… האם אין קשר בין סבר הפנים היפות של אבי אלי לפני שבועות מספר ובין פניו החמוצות אלי כיום?”

משהחשיך מיהרה אלמאזה לחזור הביתה. מצאה את אמה עסוקה בחצר בהבערת אש בזרדים ובגללים מיובשים, כדי לבשל ארוחת ערב, ובבית ראתה את אביה עומד ממלמל תפילות־רשות, שהיה נוהג לאומרן אחרי תפילת ערבית.

 

ה.    🔗

בהיג’ה, שבעקבות מקרים קשים, מסובכים ויוצאי־דופן שנתרחשו בכפר, ידעה עד מה גדול כוח השפעתו של איש־דת מן הדרווישים־החסידים, המוחזק כעושה נפלאות, החליטה על דעת עצמה, בלי להתייעץ בדודנה הקשיש עאמר, לפנות בעניינה אל השיך דאוד, ראש מיסדר דרווי­שים מפורסם בסביבה. שיך דאוד לא היה מסתפק בכתיבת קמיעות וליחוש לחשי־סגולה לחולים, לנגועים ולמשובשים בצרות ותלאות, אלא נתפרסם גם כיועץ בשעות צרה ומצוקה, שאדם לחוץ בהם ללא מוצא, ובראש ובראשונה בצרות ופורענויות הצצות ומתרבות ככמהין ופטריות לאחר הגשם, במעונותיהם של אלה הנשואים ליותר מאשה אחת. על צרות כגון אלו היתה עיקר פרנסתו של השיך דאוד, שהיה מכונה בפי כול “סידנא”, כלומר “אדוננו”, ולעתים גם “מאולאנא” – “מורנו ורבנו”.

השיך דאוד למד תורה בבית־האולפנה הדתי הגדול “אל־אזהר”, בקאהיר, שגידל במשך למעלה מאלף שנות קיומו “עולמא”, מורי הוראה חשובים, אשר נתפרסמו בשמרנותם הקיצונית בתקופה שהחלו מבצבצים בארץ־היאור ובמקצת גם בשכנותיה, ניצנים ראשונים למאבק נגד הישן והבלה; רק מעט הוגי־דעות נאורים, שיצאו מבית־מדרש זה, הבינו את הצורך החיוני בתיקונים ובחידושים. מקצתם של חדשנים אלה ניסו לפרש את תורת מוחמד – תורה שבכתב, ואת דברי המסורת המרובים שנמסרו בשמו – תורה שבעל־פה, ולהתאים הלכות לרוח הזמן המתקדם. אולם קולם של “אזהרים” מעטים ונועזים אלה הושתק על ידי ה“עולמא”, תלמידי החכמים הרשמיים; דברי החי­דוש האמורים להקל על חיי המאמין, הוכרזו כאפיקורסיים בגזירתם של אלה, שכל אחד מהם נושא את התואר המכובד “עאלם” – ידען ובקיא, שלפי קביעתו של סידנא דאוד הם נושאים תואר נכבד זה לשוא, שכן לא אור הדעת הם מפיצים לטובת האדם המאמין, אלא “אורות של אופל”, “ברקי כזב”; וכל הטפותיהם ופלפוליהם מנוגדים לרוחו של “אחרון הנביאים” והוגי האיסלאם הגדולים, ועומדים בניגוד משווע לדת הצרופה. כך היה דאוד טוען בחוג מצומצם של ידידים ומקורבים.

כחסיד נלהב של המיסטיקן והמשורר הפרסי הגדול מן המאה השלוש־עשרה ג’לאל אד־דין רוּמי, היה מתעב כל קנאות שהיא שורש־כל־רע והיה מדגיש בכל הזדמנות נאותה, שכל קנאוּת פסולה מעיקרה, אם בין עם לעם, בין שבט למשנהו, בין “חמולה” לרעותה, ובמיוחד זו הקיימת עדיין גם בין שלוש הדתות השמימיות, דתות הייחוד שעודן מתנכרות זו לזו, אף־על־פי ששלושתן הן ממקור אחד. הוא היה אומר, שגם את עובדי האלילים אסור לשנוא ולבזות, כל שכן שמתועב הוא לדכאם ולקפחם, לצודם כחיות השדה ולמוכרם לעבדים ולשפחות, כפי שבני דת “המאמינים” היו נוהגים בהם עד לפני כמאה שנה ויותר. רע היה בעיניו גם המעשה שהעבירו המונים מהם על אמונותיהם, והללו נעשו מאמינים רק מלבר ואילו מלגו נשארו עובדי אלילים כשהיו, ולא מעט גרמה לכך העובדה, שדת הייחוד הובאה אליהם על ידי כובשים וציידי אדם.

בשובו מלימודיו ב“אל־אזהר” ובידו תעודת “עאלם”, כלומר תלמיד חכם בענייני דת, לשון וספרות ערבית עתיקה, הלכה ומקצועות של הגות סכולסטית, סירב דאוד לקבל משרת “כלי־קודש” מידי הממונים, שאינם יודעים ואינם רוצים לדעת את האור הגנוז בתורת האיסלאם; אלה, כפי שהיה אומר, מכרסמים רק את הקליפה החיצונית של הפרי האלוהי ואל תוכו לא יגיעו, כי אינם יודעים, ומסרבים להכיר בקיום התוך המאיר נתיבות. ברור היה לו, כי לא יעבור זמן והוא יסתבך עם הממונים עליו, פרשני הלכה פשטנים ויבשים המתעלמים ביודעין ובלא יודעין מהאדם החי ובעיותיו החיוניות; וכך ייסד את המיסדר הדרווישי ברוח השקפת עולמו ההומאנית־מיסטית של ג’לאל אד־דין, גדול פייטני פרס, אשר בשירתו הנשגבה כשהיא לעצמה, נתגלה כאחד הענקים בין הוגי הדעות באיסלאם, ותורתו היתה נר לרגליו.

סידנא דאוד חי בעיירה בסביבת חלחוליתא, מהלך חצי שעה מהכפר, בבית אבנים המוקף בוסתן־פרי מטופח וגן של שיחי שושנים, וורדים ופרחי נוי שונים. הכול ידעו, כי דאוד ומשפחתו הגדולה, אשה ושמונה ילדים ואחות בכירה שלו, רווקה שאין לה עוזר ומפרנס אלא הוא – מתקיימים די צורכם מה“פדיונות” שהוא מקבל ממבקשי עזרתו ומת­רומות קבועות שמרימים לו כמה מחסידיו הנאמנים, המע­ריצים את רבם.

בהיג’ה נתקלה בחבורות של נשים הצובאות על פתחו. בראותה שם אחדות ממכרותיה באה חרטה בליבה על שהלכה לכאן, ונתעורר בה הספק, שפקד אותה לפני לכתה, אם תצמח בכלל מסידנא דאוד תשועה כלשהי לה ולבתה. בכל זאת גמרה אומר להיכנס אל השיך באומרה בליבה: אם לא יועיל לא יזיק. עליי לנסות ולעשות הכל.

הלקויות בגופן או ברוחן היו מיעוט בין הצובאות על פתחו של השיך דאוד. אף גבר לא נראה שם, כי לגברים מועד אחר לביקוריהם. רוב המבקרות באו לקבל תרופות ועצות כיצד להסתדר עם הבעלים ההולכים אתן בקרי, כיצד לסכל את מזימות ה“צרה” המשתלטת או המנסה להשתלט על בעל נעוריה. ואולם רבות מן המבקרות סיפרו לידידותיהן ומכרותיהן, כי באו לכאן מחמת מיחושים קשים ושונים. גם בהיג’ה בדתה מליבה מיחוש מטריד בגבה, כאשר נשאלה לסיבת ביקורה.

חדר מרווח שכתליו מקומרים וחלונו היחיד מרושת שימשו כ“דיוואן” – לשכת קבלה, שבה ישב סידנא דאוד על מיסב מוגבה מרופד כרים ומזרונים קטנים ושטיחונים מגוו­נים. דאוד נראה לעיניה גבוה וצנום מסיגופי צומות לשם התפשטות הגשמיות והגברת הרוחניות. כותלי ה“דיוואן” גדושים בפסוקי קוראן, אימרות מסורת של הנביא וכן מאמרותיהם וחרוזיהם של רבי־המיסתורין המוסלמים.

מוצנעת בפינה דחויה במעלה אחד הקירות, היתה תלויה כתובת של חרוזים בלשון פרסית ובכתב ערבי נוסח פרס ועניינה הדבקות בבורא ואהבת הבריות שהן אחד, משל יצירתו של המשורר ג’לאל אד־דין רוּמי:

"מה אעשה, הוי מוסלמי! את עצמי

הכר לא אכיר!

לא נוצרי אנוכי ולא יהודי, לא צורואסתרי,

ואף לא מוסלמי,

לא גוף אני ולא נשמה,

אני כל־כולי שַיכות לרוח אהובי."

האותיות וכן מילות החרוזים שזורות ודחוסות אחת בשנייה, אותיות יורדות ועולות המשמשות בו־זמנית, בלהטוטים גראפיים גם בית וגם תיו וגם יוד וכיוצא בהן אותיות אחרות, שכל אחת מהן משלימה או פותחת יותר ממלה אחת, והכל מעוקל ומפותל מעשה תשבץ ערבסקי, שידו של אָמן־כְתב מיומן ניכרת בהן, אלא שהקורא, גם זה שיודע פרסית, לא יחשוף את ראשיתה של התשלובת המתוחכמת ולא את אחריתה. חרוזי פיוט אלה, שבעלי הנגלה האורתודוכסיים חושבים אותם למינות ולאפיקורסות מסוכנת, שהמפיץ אותן והמאמין בהן הוא כופר בעיקר (ויש גם הפוסקים לו מיתה בידי אדם) – תלויים על הקיר למען בעל־הבית בלבד ולשם השראתו הוא ובכוונה ניתנו בלשונם הפרסית ונכתבו בצורה מסובכת, שהקריאה בהם אפשרית אך ורק למי שיודע את החרוזים הללו במקורם על־פה.

בהיג’ה, שלא ידעה אף צורת אות העיפה עין על הכתובת שנראתה לה כיוצאת דופן, לעומת שאר כתבות־התשלובת של פסוקי קוראן ופתגמי חכמה ומוסר, שביניהם הכירה אחדות הדומות לאלו התלויות בביתה.

היא הוסיפה להסתכל במסגרות המזוגגות שבהן קבועות הכתבות המתוחכמות, כשהיא ממתינה לתורה. בקיר הצפוני נתבלטה לעיניה מסגרת גדולה ובה משובץ קלף, שעליו מצויירים בכתב מודגש סימנים מסתוריים מוזרים – עי­קולי קוים, נקודות עבות ודקות בצירופים שונים, צורות סגלגלות המשולבות בתוך מרובעים, ומשולשים מקוטעים וצורות הנדסיות אחרות. באלה גלומים היו סמלי סתר ורזים של החסידות הדרווישית, הידועים רק ליודעי ח"ן. בהיג’ה הסתכלה בהם ארוכות כמבקשת פשרם.

עיניו של סידנא דאוד, שעניוות של חסיד ותיק והבהובי פקחות של איש מציאות ניבטו מהן, היו עצומות למחצה. כך היה נוהג בדברו עם אשה, ראשו מורכן כמו כבוש בקרקע. בקצה החדר המרווח לא רחוק מהדלת יושב המשרת, כושי מוסלמי גברתן, שישיבתו שם באה בעיקר כדי ששיך דאוד לא ישאר לבדו עם אשה, ולשונות יריבים ושונאים לא יוכלו להלעיז עליו. בשומעו את סיפור המעשה אמר לה, כי יתן לה קמיע של קלף שיהפוך בעזרת הכל־יכול את לב בעלה עליה לטובה ואז אולי ימשוך את ידו מנישואי החליפין. הוציא קמיע מצרור המונח על שטיח מעבר לפרגוד מושבו, הרים ראשו אל לוח סימני הרזים התלוי על הקיר מולו, העתיק ממנו וכתב על גבי הקמיע למעלה ולמטה, שם אותו בנרתיק עור, ליחש ליחוש קצר והניח אותה ליד בהיג’ה.

משמסר לה את הקמיע אמר לה שכל המקבל קמיע ומפקפק בכוח סגולותיו אין סיכוי רב שהקמיע יפעל את פעולתו. יש להאמין באמונה שלימה בכוח השמות והמימרות הקדו­שות הכתובות בו ועם זאת להתפלל ולבקש תשועה מאלו­הים. התפילה צריכה להיות בכוונה רבה ובאמונה שלימה לבורא העולם שמלוא כל הארץ כבודו.

בהיג’ה לא נתנה אימון יתר בקמיעות ולא עוד אלא ראתה בהם מעין אחיזת עיניים. זכור לה שאביה היה מלגלג על הקמיעות ועל כותביהם ומכנה אותם בכינויים של גנאי. סידנא דאוד היה מפורסם כאיש חכם בעל עצה, וכבר שמעה לא אחת שעצות שלו סייעו לפלוני ולאלמוני. מדוע סירב לבקשתה? כיצד פיטר אותה בקמיע בלבד? – “יותר מקמיע לא אוכל לתת לך”, אמר. “מה טוב אם תוכלי לתפור את הקמיע בתוך אחד הבגדים שבעלך לבוש בו תכופות, ואללה יהיה בעזרך”.

משניסתה לשדלו, שאם לא עצה טובה יואיל נא לפחות לכתוב לאבו־פאדל מכתב, שלפי דרכי יראת־שמיים חטא גדול הוא אם זקן שכמותו ילך בשרירות לבו, השיב לה השיך דאוד, שמכיוון שבעלה הוא מאישי־הדת אין בידו לעשות יותר ממתן קמיע.

“אבל איש־דת זה עומד לעשות מעשה רע ואומלל מאוד”, טענה בהיג’ה במרירות, “וקורבנותיו יהיו ארבע נשים וגם הגברים עצמם לא ישבעו נחת, בסופו של דבר. האין זה מחובת השיך דאוד החסיד, האוהב את הבריות ומסייע להם, כפי שהכל מספרים עליו, שיעשה משהו יותר ממתן קמיע, כדי לסכל את מזימתו של בעלי? ימצא נא איזה פסוק טוב וחזק של הנביא ופירוש קולע בצידו שישכנע אותו, שאפילו אם הדבר שבעלי עומד לבצע, שאם זה מותר לפי ההלכה, אין זה הוגן וגם לא רצוי שמא הוא עצמו יהא נכווה באש שהוא עומד להצית. יש לנסות ולהפחידו בדברי קודש, אולי זה ירתיע אותו מהמעשה הרע והנורא.”

משסיימה נפלה דממה מעיקה בחללו של ה“דיוואן”. בראש מורכן ועצום עיניים למחצה הסיט סידנא דאוד את ה“עמאמה” הירוקה־בהירה העוטפת את ראשו, ניגב את טיפות הזי­עה שנתגלגלוּ על מצחו הרחב, והירהר במרירות של התייסרות עצמית, כמה תמימה היא אשה נבונה זו, הסבורה שמכתב שלו או פגישה עמו ישפיעו על בעלה עד כדי כך שיניח ידו מהמעשה שהוא חושב לעשותו. הרי אני מוחזק בעיני אבו־פאדל ושכמותו כמין־ואפיקורס, שמצווה גדולה היא לבערו מן העולם – אכן, צדקה וצדקה בטענתה נגדי, שמלבד קמיע אינני מוכן לעשות כלום נגד “האימאם בפרוטה”, כפי שהיא, אשתו בת־הטובים, כינתה אותו בשטף דברי הקובלנה המרים שלה. הצדק איתה, ועוד איך! זוהי הפעם הראשונה בימי חיי שאני נתקל באשה המוציאה מפיה דברי טעם כאלה. בעלי ההלכה הנוקשים והנבערים היו יכולים ללמוד משהו מאשה פשוטה זו, אבל אין היא יודעת עד כמה הוא עצמו, איננו חי כאן על מי מנוחות. “שלטונות הדת, אחותי היקרה”, – מלמל לעצמו בחשאי, – “צוררים אותי ואינם פוסקים לחפש עילות, כדי להכריז עלי כמורד בדין־שמיים ולקברני חיים. כך הוא המצב לאמיתו. אכן, אלמלא השלטון הנוצרי הזר, שבוודאי אין לו כל זכות לשלוט בארץ לא לו, ואילו השליטה היתה כולה בידי אנשי המועצה הדתית העליונה בבירה, הנמנים עם אותה המשפחה שהשלטון הזר רוצה ביקרה, היו הללו מסיימים איתי את הוויכוח הדתי־פילוסופי בעזרת הרובה ורימון־היד”.

הוא נתעייף והיה כאחד סחוט מביקוריהן של עשרות נשים, אשר הביאו לפניו במשך היום, את תלאותיהן ומצוקותיהן, וביחוד אלו שאין זה ביקורן הראשון אצלו, והן חוזרות על מה שסיפרו לו כמה וכמה פעמים והתובעות ממנו במפ­גיע להחיש את הישועה, כאילו באמת רק בו תלוי הדבר. ובעוד בהיג’ה יושבת לפניו תקפתו תנומה, מחלפות ראשו הארוכות והמכסיפות נתפזרו ונשתלשלו על צוארו וכתפיו והרוח שהתנשבה מבעד לחלון הפתוח הפכה בהן ועשאתן כמשהו חי הנע וזע ללא רגיעה. ובעודו רדום למחצה הת­לבטו בו מחשבות על נגלה ונסתר, שהראשון קליפה עבה ומחוספסת, ואילו השני – פרי מגדים ואור רב כאור שבעת הימים, וצריך אדם להטהר ולהסתגף, ללמוד ולעיין יומם ולילה כדי לרדת למעמקי החקר האלוהי ולתפוס מקצת מן המקצת של האמת; אבל הוא, במה הוא עסוק רוב זמנו? בשמיעת סיפוריהן של נשים שאין להם סוף ובאותם קמי­עות שהוא נותן לתמימות, לבּוּרות ואומללות שכמותן. קמיעות אלה המכילים שמות קדושה וסמלים מתורת הסוד, כלום יש בהם כדי להועיל ולהושיע לאלה שאין להם מושג כלשהו מתוכנם? והאם יש בטחון שמי שיודע מה שכתוב בקמיעות יוושע על ידן? כמה מרוצה הוא בבוא אליו גבר לשאול בעצתו בענין רע, בעסקים שנסתבך בהם עם בני אדם והוא, דאוד, מייעץ לו לפי מיטב הבנתו ושיקוליו. ואז מצפונו שקט משום שקיבל את שכרו, אם מעט או הרבה, ביושר. בעצם, היה עליו להפסיק את עניין מתן הקמיעות, אך הלא עליהם עיקר פרנסתו… אם יחדל יהא נידון הוא ומשפחתו הגדולה למחסור וחרפת רעב…

עינתה אותו השאלה, אם עובר הוא על חוקי המוסר, כפי שהם מפורשים ומבוארים בספריהם של גדולי המסתורין. הוא ניחם את עצמו נחמה פורתא, בנשים חולות גוף ונפש, שמתוך אמון עיוור בו ובסגולות שהוא מעניק, לרבות הקמיע, נושעו על ידו, במידה זו או אחרת. ואם חוטא הוא אולי, בהונאה, תעמוד לו זכות זו. אבל רע מכל דבר – חולשתו, שאין הוא נאבק עם השקר והזיוף של אלה, שדרכי האמונה שלהם הן מצוות אנשים מלומדה, ושאין רחמים בלבם על בני אדם.

זכר התלהבותו בשובו הביתה עם גמר לימודיו בנכר, צעיר שופע מרץ ותוכניות כיצד להפיץ את תורת הסוד, תורת חיי אמת ולהיאבק למען רעיונותיו הדתיים והאנושיים של המורה והמשורר הגדול, וכיצד דחתה אותו הסביבה בגסות רוח ולעיתים באלימות עד כדי סכנת נפש. זוכר הוא נסיון להסביר לצעיר, תלמיד בית־ספר דתי בעכו, שבא לביתו לפגרת קיץ, כי כבוד אלוהים מלא כל מקום, והוא מתגלם בפרח הגינה, בעצי היער, בשדה ובסלעי המדבר. זה היה יום של ראשית אביב הפורח בכל עוצמתו, אשר הזכיר לדאוד חרוזים פנתיאיסטיים נשגבים של המורה המשורר הדגול ג’לאל אד־דין. בטיילו עם הבחור, הרצה לפניו בדוגמאות, במשלים ובשילוב פסוקים על אללה שכבודו מלא עולם; אמר לו הבחור: “מדבריך ניכר שאתה שליחו של השטן הארור. הכל יודעים שאללה ישתבח ויתעלה יושב על כיסא רם ונישא בשמי השמיים העליונים וסביבו מלאכיו, שרפי־קודש משרתיו עושי רצונו, ואתה בא ומחלל שם שמיים ומספר מעשיות של כפירה, שהאלוהות נמצאת בסלעים ובעצים? בוש והכלם! האם זהו מה שלימדוך ב’אל־אזהר', עובד־אלילים בזוי שכמותך!” – לא נתקררה דעתו של הבחור שדיבר בזעף ובשצף־קצף, עד שסטר לו אחת ושתיים והזהירו כי לא יישאר ממנו וממשפחתו שריד ופליט אם לא יחדל להפיץ רעיונות הבל אפיקורסיים כאלה, שלפי הדין הוא חייב עליהם סקילה, כדינו של מפיץ דברי כפירה.

נים־ולא־נים דיקלם בלבו את החרוזים של ג’לאל אד־דין, המזהה עצמו עם הטבע אשר אלוהים מצוי בו בכל, אם צומח ואם חי או דומם, ואשר האדם שנברא בצלם האל הוא חלק ממנו:

"אני חלקיק מקרן השמש,

אנכי עיגולה של חמה,

אני זוהר הבוקר,

אנכי משב־רוח של ערב."

אך מה שייכות יש לעניינים אלה אשר לכשעצמם הם נעלים ונשגבים, ולאשה אומללה זו, קורבן המנהגים הנבערים והאכזריים? הריהי באה אליך לבקש ממך עצה וחושיה… על כורחו עשה עצמו סידנא דאוד כנופל לתוך שינה עמוקה, כי חשש מדבריה של בהיג’ה, שמא תוסיף לשאול ולבקש ולא יהיה לו כל מענה של ממש לאשה, שאסון עומד להתחולל עליה ועל בתה.

בהיג’ה חיכתה עד בוש, כדי לנסות ולבקש שוב מ“סידנא” עצה או פעולה ממשית מצדו. וכשנראה לה שלא כל כך מהר יהא השיך דאוד מקיץ מנמנומו, הניחה לפניו תשלום כסף ואת הקמיע שמה בקצה השטיח שליד השיך והלכה לה.

אך יצאה, וסידנא דאוד ניעור. משהבחין בדבר האיץ במשרתו למצוא את האשה ולהחזיר לה את הכסף ואת הקמיע ששכחה. הכושי הגברתן רץ החוצה, מְצאה והושיט לה את הכסף ואת הקמיע.

“אדוני ציווה עלי להחזיר לך את הכסף וגם הקמיע ששכחת”, אמר בקול מחוספס וצרוד. השיבה: “הכסף ש’סידנא' אינו רוצה לקחתו ממני, מתנה הוא לך”. את הקמיע לקחה משום שכתובים עליו גם שמות־קודש וגם כדי שלא תיראה ככופרת, שהרי המשרת הכושי עלול להפיץ ברבים שסירבה לקבל קמיע של קדוּשה; החליטה שלא תגניב בשום אופן את פיסת הקלף לתוך בגדי בעלה.

בשובה דרך השדות לביתה נתקלה במחזה: נץ פרץ לתוך עץ חרוב עבות, גדוש קינים של יוני בר, אנקורים ושאר ציפורים. קודם לפריצה התרומם העוף וטס גבוה גבוה כעורך תצפית ממרום מעופו, ומיד החל נוחת נחיתות גסות, בזו אחר זו, אל החרוב. בעלי הכנף הגדולים והקטנים נתעופפו ונתפזרו כעלי שלכת נושרים בנשוב בהם הרוח וברחו על נפשם בצפצופים וציוצי בהלה. הנץ החל לרדוף אחרי יונת־בר מגודלת ואפורה, הדביק אותה ותקע את מקורו המאונקל והחד בצווארה, וכהרף־עין נסק עם טרפו מעלה־מעלה.

“כך גם הנשים נלכדות בציפורני הגברים,” – אמרה בהיג’ה לעצמה, שכל דבר רע שנזדמן לה בזמן האחרון זקפה על חשבון הגבר. היא הגביהה ראשה כדי לתפוס את הכיוון אשר לשם נשא הטורף את טרפו. “יונה תמה ותמימה” – מילמלה ברחמים, – “האם גם אלמאזה שלי…” – הפסיקה מילמולה, דחתה אל מחוץ מחשבותיה את בתה והוסיפה להרהר: הניצים כמוהם כגברים, אלא הנץ ממית את טרפו בבת אחת והגבר מוצץ את דמה של האשה אט־אט, מכרסם מבשרה החי יום־יום, שעה־שעה, ומזקין אותה טרם־עת בילדים שהוא מוליד ללא־מספר, ובעבודה קשה ומפרכת, ובתורת בקשיש מגלגל על צווארה “צרה” היולדת גם היא ילדים ללא חשבון, ושתי הנשים ממררות זו לזו את חייהן, עד שהן דועכות והולכות.

תוך כדי הליכה פיזמה לעצמה פזמונים על נשים אומללות, שמזלן הרע זימן אותן לחיקם של גברים אכזריים, והן נטרפות על ידם קמעה־קמעה. “כן, כן,” – חשבה, – “ודאי יש נשים שגורלן אחר, אבל כמה הן בכלל? – מיעוט שבמיעוט. אפס. כמעט כל אימותינו, אחיותינו ובנותינו עשוקות הן ומקופחות, מבוזות ומושפלות. והיכן אלוהי החסד והרחמים? האם אללה קיים רק לגברים ולא למען אלה היולדות אותם?” – אכן, אילו ידע בעלה שמתחצפת היא ואם גם במחשבותיה בלבד – כלפי מעלה, היה אומר לה במפורש, שאין מקום בביתו לזו המחללת את השם, ישתבח ויתעלה, ומדיבור למעשה היה נועל בפניה את הדלת אחת־ולתמיד, והיתה נשארת ללא קורת־גג. היא אינה כשכנתה חוסניה, שגרה בסימטה השנייה מביתה, אשר לאחר שבעלה התעמר בה, ביזה וגם היכה אותה, היא לקחה, בהיעדר בעלה, את שני ילדיה הקטנים בני ארבע ושש ובאה לבית אביה. אביה הישיש של חוסניה כבר לא היה בחיים, ולכן מצאה מקלט אצל אחיה הבכור, שירש את בית ההורים וראשות המשפחה. אבל היא, בהיג’ה, מלבד אח אחד שחי מעבר לים לא נשאר אף אחד מבני משפחתה הקרובים בחיים. מה ערך לאשה נשואה אצלנו באין לה אב או אח?

כל כמה שניסתה להרחיק מחשבותיה לעניינים אחרים חזרה לסיפורה היא וניסתה לרקום תכניות לפעולה. בהיותה במרחק־מה ממעונה החליטה לחדול מחיפושי עזרה מאישי־הדת, שאינם פוסקים מלמנות באצבעותיהם במחרוזת שבידם את תארי אללה: “טוב ומיטיב, צדיק וישר, רחום וחנון, זן ומפרנס, מחליא ומרפא, עוזר ומושיע”, וכן הלאה, וכן הלאה, עד תשעים ותשע שמות הפאר וההדר של הבורא, – הללו אינם אלא שקרנים, צבועים ונוכלים, כי אותה שעה שהם מתפללים ומפילים תחנוניהם לבורא העולם הם מתאכזרים לנשותיהם ולילדיהם וביחוד לצאצ­איהם הנקבות. הללו גברים הם ככל גבר המתעמר באשתו, אלא שספרי־קודש בידיהם, ומי יודע אם הם אינם מתעלמים מהכתוב בהם לטובת האשה, כי לא יתכן שאללה הרחמן והרחום כבש את רחמיו לגמרי מייצוריו הנשים, בנות חוה אמנו, עליה השלום והברכה.

בינתיים נפוץ הענין בכפר והבריות החלו מסיחים בזה ומספ­רים על כך סיפורים מסיפורים שונים, שגירסאותיהם סתרו אחת את השניה. בהיג’ה פנתה אל שני המוכתארים של חלחוליתא עילית ותחתית, אבל הללו סרבו להתערב בדבר. המוכתאר הישיש של חלחוליתא תחתית, שנשותיו שלוש, יעץ לה לא להתנגד, שלא זו בלבד שאותו דבר שהיא קובלת עליו אינו בגדר איסור, אלא רצוי הוא וטוב. “עד מתי יהא האימאם שלנו שרוי עם אשה אחת בלבד?” טען – “הלא הוא בעל בעמיו, ואם כך רצונו, עליה עצמה לתמוך בדבר. אשה כשרה עושה רצון בעלה, וחזקה על השיך אבו־פאדל שלא יכניס אשה רעה לביתו. שלוש הנשים שלי,” שידל את בהיג’ה, “חיות ביניהן בשלום ובחיבה, כאילו אחיות הן מבטן ומלידה. הגבר צריך רק לדעת כיצד להחזיק ברסן ולשמור על סדר ושקט בבית. בזמן האחרון נזהרים גברים מלשאת אשה שנייה, אפילו כאשר מצבם החומרי שפיר, ואני אומר שזהו סימן שאינם גברים הראויים לשמם. אבו­תינו הטובים וישרי הדרך לא היו נוהגים כך.”

כשניסה הישיש להעתיר עליה דברים על הטוב הצפון לה ולבתה מהשידוך, התנצלה בהיג’ה ואמרה לו, כי אל לו לטרוח ולהסביר לה, שכן כבר החכימה די ויותר מהסברים כגון אלה.

כחולייה אחרונה בשרשרת הנסיונות להניא את אבו־פאדל ממעשה החליפין שימש ביקורו של נג’יב פרחאן, קרוב מש­פחת בעלה, אצל השיך אבו־פאדל. פרחאן, פקיד ממשלתי בכיר בעיר הקרובה, היה נחשב כאחד יוצא דופן, וכינוהו “אבו־אלמוֹדה” – אבי האופנה, משום שהיה נוהה אחריה ומקפיד להתנהג לפיה, בעיקר בלבוש. היו אומרים עליו, שאינו נוהג כבן־ערב, שהולך הוא בדרכי הפראנג’ים, האי­רופים. הרבה עמלה בהיג’ה עד שהביאה לפניו את עניינה וקיבלה את הסכמתו לנסות דבר אצל אבו־פאדל. שבוע קודם הודיע נג’יב פרחאן על בואו. הוכנה ארוחת ערב כדת וכדין לכבוד האורח, ולארוחה הסבו, כנהוג, רק הגברים. בהיג’ה ואלמאזה בתה טרחו אותו יום רבות והשקיעו מיטב מאמציהן, שהתבשילים יהיו טעימים ביותר לחיך, ומשום כך הרבתה בהיג’ה לתבל בתבלינים מיוחדים ויקרים, שרק העירוניים משתמשים בהם.

עם גמר הארוחה, שקינחוה בקפה מריר וחריף, ישבו שני הגברים, האורח ומארחו, לשיחה. הדיון נתמשך ונתארך. על כל שידוליו וטענותיו של פרחאן השיב אבו־פאדל, שהמעשה שהוא עומד לעשותו, תואם את חוקי הדת ומשפטיה, לפי כל ארבע אסכולות־ההלכה של האיסלאם, וכי השידוך עם פתחאללה הוא לטובתו־הוא ולטובת בתו אלמאזה; פתחאללה הוא אדם מכובד, אמיד וטוב־לב. הוא גינה את “שבּאבּ אליום”, אלה “בחורי ימינו”, שמקולקלים הם ואינם מקפידים במצוות העיקריות והיקרות, וגם עוברים על איסורים חמורים.

לאחר הפסקה קצרה אמר, כשהוא נאנח אנחות צער מול פני בן־שיחו: “והרי יש בינינו כאלה המפירים בסתר את צום חודש רמדאן, שהיא אחת מחמש מצוות־היסוד באמונ­תנו. כמה טוב שהמימשל האינגליזי הזר, השולט בארץ, נעתר לבקשתם של ראשי הדת שלנו ואימץ לו אותו חוק איסלאמי קדמוני, חוק צודק ונהדר, הקובע שהאוכל בפר­הסיה בחודש הקדושה ויראת־השמיים נעצר והוא כלוא עד גמר החודש ונשאר במעצר גם למשך שלושת ימי החג שלאחר גמר הצום. לולא חוק זה, כמה בעצם היה מספר הצמים בעדת המוסלמים? ועכשיו, חכה, חכה!” – היישיר מבטו אל אורחו, “וישנם מוסלמים, בערים בעיקר, שאינם מתנזרים כלל וכלל גם ממשקאות חריפים, שנביאנו, שלו­מות אללה וברכותיו עליו, אסר בתכלית האיסור לשתות מהם אף כלשהו, שמשכרים הם את האדם ומביאים אותו לידי חטא. שמעתי אומרים, כי יש גם כאלה הסובאים עד כדי כך שהנכרי יכול לחשוב למראם שהם מקיימים מצווה חשובה באהבה ובדבקוּת, ולא שעוברים עבירה חמורה. קללת אללה עליהם!”

נג’יב פרחאן התרתח לשמע דיבורים אלה מפי אחי־סבו, – זקן ממרה ועובר־ובטל זה, – כפי שכינהו בליבו. נכון שהוא עצמו אינו מקיים מצווֹת, כרוב הצעירים המש­כילים, אלא שאין חלקו עם השתיינים והסובאים, משום שהעראק, השיכר והיין פשוט מעוררים בו בחילה. דווקא ציווי זה, להימנע משיכרות, הוא ציווי נהדר והלוואי והיו מקיימים אותו, כי יפה הפכחות לכל אדם ובמיוחד לאדם הערבי, שבדרך כלל הוא שיכור ולא מיין, שכן הוא מתלהב ער כדי שיכרות מדיבור חוצב להבות, וממילים מצוייצות ומפורכסות וחסרות משמעות, או מחרוזים נמלצים ומגונדרים שמשורר בדואי מימי מתושלח, מערבות ערב האלילית, תיאר בהן את עכוזו של הגמל. לגבי נג’יב פרחאן עיקר גדולתו של הנביא מוחמד היה בפעלו לאיחוד ולליכוד הער­בים, שהפכם משבטים נבערים, מפורדים ומפוצלים הלוחמים זה בזה, לעם אחד שעזב את חולות הישימון וסלעי המדבר וכבש ארצות פוריות ומרחבי עולם ויסד ממלכה גדולה, שנתפרסמה בעושרה ובתרבותה; ובשעתה שימשה גם מרכז לחוכמה ומדעים לעולם כולו, עד שנסתאבו בני־ערב ונידרדרו לשפל־המדרגה, מאחר שהשליכו אחרי גוום את העסי­סי והמזין באמונת האיסלאם, ודבקו בקליפת המצוות, שנתגבבו במשך הדורות, קליפה יבשה כחול וכסלע. עכשיו שרויים אלה שעמדו בראש הקידמה – בפיגור, בשיעבוד, בעוני, בחולי ובבערות. והנה לפניך כאן תוצר חי, האופ­ייני לתקופת הירידה והשפל.

השתוקק נג’יב להפסיק את אבו־פאדל לבל ימשיך בנושא הדת והאמונה, ולומר לו, שלא בא לחלחוליתא כדי לשמוע דברי מוסר ותוכחה על צעירים שאינם מקיימים מצוות; ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לולא גרמה התרגזותו העזה של אבו־פאדל על סובאי עראק ויין, עד כדי כך שתקפוֹ שיעול ממושך. האורח מצא, שזוהי שעת הכושר לשים קץ לפטפוטיו של זה. עוד מארחו מתכעכע, עם גמר שיעולו החזק, כדי להצליל גרונו לקראת המשך דיבוריו, מיהר נג’יב פרחאן וניצל את ההזדמנות של שתיקתו הקצ­רה ואמר לו: “דודי המכובד! מי כמוך זוכר את מְשָלוֹ של המלך סולימאן איבּן־דאוד, מלכם־החכם־מכל־אדם של בני ישראל הקדמונים: ‘לכל זמן ועת לכל חפץ’. נעים לי מאוד, כמובן, לשהות בצל קורתך, אבל לא באתי לכאן לשמוע דברים שבאמונה, והטפה ומוסר שמקומם וזמנם הם מעל במת המסגד בימי שישי וחג. אנו הלא מסיחים ודנים בעניין רציני וחמור, הנוגע לארבע נפשות ושתי משפחות! אתה טוען שמותר לך לעשות אותו דבר שאנו דנים בו, וזה לגמרי לפי הדת, לפי כל ארבע אסכולות ההלכה; אבל זכור נא שלפי הקוראן, שהוא יסוד דתנו, אין אתה מחויב לעשות מה שנאמר שם בעניין נישואי הגבר. שים נא לב, דודי המכובד, לכתוב בפרק ‘הנשים’ שבספר הקדוש: ‘מותר לכם לשאת אשה שנייה, שלישית ורביעית’. לפי פסוק זה אין אתה מחוייב לשאת יותר מאשה אחת, אלא מותר לגבר הרוצה או הזקוק לכך, לשאת נשים עד ארבע במספר. אין זו מצוות־עשה ממצוות הדת, לא לפי דברי אללה בספר קדשו ולא לפי אסכולות ההלכה, המבססות את פסקיהן על פסוקי הקוראן. זאת ועוד; באותו פסוק עצמו נאמר: ‘ואם תחששו פן לא תוכלו לנהוג בצדק ובשוויון (עם הנשים), מוטב לשאת רק אחת’. כאן רמז ברור, דודי היקר, לך ולחנווני של הכפר, שותפך לחילופי הבנות, שאסור לכם מכל הבחינות לעשות מה שאתם אומרים לעשות לבנותיכם השתיים. אם רק תואיל להתעמק בפסוקי פרשת ‘הנשים’ מרשה אני לעצמי להיות בטוח שהתלמיד־חכם, השיך המכובד אבוּ־פאדל, ישנה את דעתו וינהג לפי כוונת הכתוב בספר הקדוש.”

אבו־פאדל נזעם מדבריו של “הפרחח העבריין”; שתי מילוֹת הביזוי עלו על לשונו כדי להטיחן בפני בן־שיחו ולשפוך חמתו עליו, אבל ברגע האחרון כבש את יצרו; סוף־סוף אורחו הוא ולפי זכויות־אורח יש ויש לכבוש את היצר ואפילו אם האורח עבר במקצת את הגבול.

“בני, שמעני!” אמר לו בקול מאופק ומרוכך. “אילו היה לך אורך־רוח והיית זוכר את משל הקדמונים שלנו ‘החפזון – מהשטן, והמתינות – מהרחמן’, והיית ממתין בלי להפסיקני ומניח לי להמשיך דבריי, היה מוסבר לך על שום מה העליתי בשיחתנו ענייני דת. פתחאללה, העומד להיות חותני וחתני, נאמן ומסור כולו לדת הצדק והיושר שלנו, וברוח זו חינך גם את בתו המיועדת לי לאשה; וזהו דבר חשוב לי מאוד, כמוסלמי. ואם אתה, אחייני, דואג לדודתך בהיג’ה, חובתך היא לייעץ לה ולשדלה שתקבל ברצון את נישואי החליפין. ומשתיכנס, בעזרת הכל־יכול, המיועדת לי, אחרי ימי הכלולות לשכון בביתי, לא ירבץ שוב עול משק הבית רק על שכם דודתך ומקווה אני שבמשך הזמן תוכל להשתחרר ממנו לגמרי. אינני תופס כלל מה רע יש במעשה שאני עומד לעשותו ברצונו של אללה יתברך. אני אומר לך, רק טוב צפון בו, שכן הוא נעשה כולו לפי חוקי ומשפטי דתנו הנאצלה, וטוב הוא לכל אחד מהשותפים למעשה מבורך זה, והשבח לאללה!”

הוא נשתתק, ובראותו את פניו הקפואים של נאג’יב פרחאן ועיניו המנצנצות כלפיו לא ביתר־כבוד, החל מחליק בזה אחר זה את זקנו כשידו רועדת, נשף באפו נשיפות רעשנ­יות מטבק־הרחה, התעטש בהנאה והחל להזיז ממחרוזת־השבחים, היא ה“מסבחה” חרוזית אחר חרוזית ומונה לפיהן את שמות העוז, הגבורה והחסד של רבון העולמים. ניראה היה שאין לו מה לומר וגם אינו רוצה להשחית דברים לפני בן שיחו הסורר ומורה. נאג’יב פרחאן, בפנים מגולחים למשעי, היה מסלסל בשפמו כשהוא רוחש סלידה כלפי בן משפחתו, אימאם המסגד; וכך היו מסתכלים לרגעים כל אחד בפני השני, כאילו בחנו זה את זה בחון היטב, והיה ניכר, שהמארח מחכה בקוצר רוח שאורחו יסתלק למקום שממנו בא, וכי האורח שואף לעקור מכאן בהקדם. כשקם האורח ואמר כדת וכדין: “בּחַ’טְרַכ!” – ברצונך (ולא מתוך רוגז אני עוזב אותך), קם אבו־פאדל וכמנהג מארחים הפליט לעומתו: “בּאדרי!” – “מוקדם”, כלומר אל נא תמהר, הישאר נא עוד אצלנו; אבל לאוזנו של נאג’יב פרחאן נשמעה אמירת הנימוסין כמו: “ברח לך לכל הרוחות, למען לא אראה פרצופך הנאלח, כופר בצורת מוּסלִם!”.

אחר שיחת־סרק זו, שהיתה בגדר נסיון אחרון להשפיע על אבו־פאדל, נגול מעל כתפיה של בהיג’ה העוֹל המייגע והמטריד של חיפוש אנשים שינסו דבר אל בעלה. מעכשיו היתה שרוייה בשקט נפשי. משהו כמו לחש לה ועודד אותה, כי העיסקה המאוסה והאכזרית, כפי שכינתה את שאיפת בעלה, תסתיים בלא כלום. אך בנסותה לשאול עצמה על סמך מה היא חושבת כך, וכיצד ובאיזה אופן יקרה הדבר, לא ידעה לתת לעצמה כל תשובה, ולו גם תשובה כלשהי.

 

ו.    🔗

אחרי חגיגת אירוסין קצרה באו חגיגות הכלולות של שני הזוגות, שאליהן נהר קהל של חוגגים ששים ושמחים, שרים ומרננים, רוקדים במעגלי “דבּקה” ושאר ריקודי־עם כפריים. וכנהוג מאז ומקדם נתקהלו הגברים בבתיהם של שני החת­נים, אימאם המסגד וחנווני הכפר, והנשים נתאספו לחוד במעונותיהם של הורי הארוסות אלמאזה וסעדה – מחניים, כדי לא לערבב מין בשאינו מינו, כמצוות קדמונים. חגיגות החתונה נמשכו כמה ימים. כל יום היה טבוע בחותם של הילולה מיוחדת, שהחשובה שבהן היא “לֵילת אל־חינה” – ליל צביעת ידיה ורגליה של הכלה בצבע ה“חינה” החגיגי, וכן “יום הגזיזה”, גזיזת שער ראשו של החתן; ועל כולם חגיגת הסיום הגדולה, ה“זפה” – הולָכת הכלה אל ביתו של החתן, אל חדר הייחוד. וכשמוליכים את הכלה בסך, הריהי רכובה על סוסה או גמל מקושט בכל מיני שנצים וסרטים צבעוניים, שרוכים ורצועות שונות ומגוונות וכיוצא בהם קישוטים; ומהדדים באויר שירי פרידה של בני משפחת הכלה לזו ההולכת מאתם, שירים המפליגים בשבחי בתם הארוסה, המושלמת בכל המעלות – כיד הדמיון הפיוטי של שיר העם הפלחי; שירים המביעים צרת־ליבם על צאת פאר הבית ממעון אביה ומתחום ה“חמולה” אל הנכר; ובצד שכנגד – פזמוני “ברוכה הבאה” מפי בנות משפחת החתן לאשה החדשה, הבאה להסתפח אל ה“חמולה” שלהם.

חלחוליתא חגגה בצהלה, שמחה וששון. ישישים שבה העידו, שמיום היווסדה לא ראתה שמחה גדולה ורבת־עם כזו (כי נתקהלו לכאן מחותנים ומוזמנים גם מהכפרים והעיירות שבסביבה); כאילו אין זו חתונה של שני זוגות, אלא חלחוליתא כולה מתחתנת. ומה הפלא? הלא הארוסים הם חתנים וגם חותנים זה לזה, האחד הוא התלמיד־חכם המשרת בקודש והשני, החנווני, הוא העשיר ביותר בחלחוליתא.

נשים בכפר היללו את התנהגותה השקטה של בהיג’ה, שקיימה בצורה כה נאה, כה חופשית וטבעית כל המנה­גים לא רק בחתונת בתה אלמאזה עם פתחאללה, אלא גם בחתונת סעדה, צרתה, אשתו החדשה של בעלה. ואמרו שבהיג’ה נראתה בהתנהגותה בשעת הילולת הכלולות, כאילו כל ימיה כמהה נפשה לשמחה זו. אלה שידעו קצת מה שמתהווה מאחורי פרגוד השידוך הכפול הסיקו, כי מאחר שנוכחה שאין בידה להפר את עיסקת חליפי־הנישו­אין, החליטה להתנהג בשבעת ימי הכלולות של שתי החתו­נות, כפי שנהגו אמהות וסבתות בכל הדורות, ולקיים מה שמוטל עליה בנישואי בעלה ובכלולות בתה הבכירה.

היו נשים ובראשן נעמה יודעת־כל, שחששו שמא תארע תקלה על סף כניסת סעדה צרתה, עם רדתה מן הגמל המקושט, אל הבית. שהרי עד כה היתה היא, בהיג’ה, עקרת־בית יחידה בו, ואבו־פאדל היה בעלה שלה בלבד, ללא כל שותפות; אך היא עמדה בנסיונה הקשה עד הסוף וקיימה גם הפעם את המוטל עליה. משעברה סעדה צרתה את מפתן הבית נגשה בהיג’ה אליה ונגעה, כמנהג קדמונים – בבטנה, ולחצה במקום שבו חבוי הרחם; ובעשותה זאת בירכה את סעדה בברכת “פרי ורבי” ושזרעה יהא כעפר הארץ וכחול הים. ובאומרה ברכה קדמונית זו, בלשון כפרית ומחורזת, כשהיא משתדלת להראות לצרתה פנים מסבירות ושמחות, כאבה וצחקה בקירבה חליפות; כאבה על סעדה הרכה בשנים, בדומה לאלמאזה בתה, וצחקה על הזקן שלה, ישיש־תשוש זה שנפשו חשקה דווקא בנצר רך ורענן. הוא יגרום במשך זמן קצר לכמישתה ולקמילתה הגמורה של זו, אם הזיווג יאריך ימים. “אך לא, לא,” – לחש משהו בקירבה, שעה שהרבתה באמירות “ברוכה הבאה” ו“יאיר מזלך” וכיוצא בהן אמירות־איחולים – “יהי רצון מלפני ריבון העולמים שהחבילה תתפרד ותתפרק חיש מהר.”

כשבועיים לפני החתונה שוחחה בהיג’ה ארוכות עם בתה אלמאזה ושידלה אותה בדבר עד שעלה בידה לשכנעה, שאין כל דרך אחרת, אלא להיכנס לחופה. היא אמרה לה: “אין, ילדתי היקרה, אין לנו אף אדם אשר לו השלטון והסמכות ואשר ירצה או יעז להפריע למעשה העומד להיע­שות בעוד זמן־מה. כולם נגדנו, גם כלי־הקודש וגם הנכב­דים. מתי־המיספר שניסו לעשות משהו נגד העתיד להתר­חש, מי הם ומה כוחם? אין לנו, לך ולי, שום מקום מקלט, כמו בית אבא וסבא, אח או דוֹד, כדי להימלט לשם בשעת צרה. אנו נתונות ממש כמו במצור.” אחרי שתיקת תדהמה ופחד התייפחה הנערה מרות, נפלה על צווארי אמה וגעתה בבכי קולני. בהיג’ה אחזה בידה ודיברה אליה רכות ונמרצות לסירוגין. “אל לך לבכות. אל תתייאשי, בתי היקרה לי מכול! הקשיבי לדבריי, הלא נבונה אַת מאז ילדותך. יש בך, השבח לאללה, משהו משכלו הטוב של אבי, הוא סבך, ירחם האלוהים על נשמתו הטהורה במרומים. מי זה אומר, כי עם קיום החתונה נגמר ונחתם העניין? אני אמך אומרת לך: לא ולא! אל תכנעי לגבר שלא אני ולא את רוצות בו. עליך להתחיל להתנגד לו לחתן שלך מאותו רגע שאת מובאת אל ביתו, בהמון חוגג בשירה ובריקודים בתהלוכת ה’זפה‘, כדי שתיהפכי לאשתו. אל תרפי מזה כל הזמן, כל הזמן, אני אומרת לך. אין זה דבר קל ונעים, אבל אם רצונך חזק להשתחרר מפתחאללה ומהיותך אשה שנייה לו ו’צרה’ לעפיפה אשתו, עליך לא להרפות מן הדבר שאני מבקשת ממך.”

אותו לילה לא הצליחה אלמאזה לעצום עין עד שעה מאוח­רת, שעת קריאת התרנגולים סמוך לחצות. עינוּ אותה מחשבות על כוונות אמה כשאמרה וחזרה והדגישה בפניה לא להיכנע, אלא להתנגד ולהתנגד לפתחאללה. כיצד מתנג­דים? מה צריך לעשות? הוא גבר שיש לו כבר בת בגילה. האם באמת סעדה זו, שהיתה חברה שלה בימי ילדותה, תהייה עכשיו אשה שנייה לאביה, צרתה של אמא שלה? סעדה בוודאי אינה רוצה להתחתן עם אבי הזקן, האם גם היא תתנגד? אך מה עושים, אלי שבשמיים? אמה לא אמרה לה ולא כלום מה עליה לעשות. מול עיניה ניצב פתחאללה עם שפמו המגודל כגודל זנב הסנאי. אולי אמרוט את שערות שפמו קמצים־קמצים ואחר כך – שערה אחרי שערה? אחרי כן אעבור לראש. מעט מאוד שערות נשארו לו, כי קרח הוא. לפתחאללה נשארו קווצות־שער אחדות, אבל לאבא לא נשארה אף שערה אחת. הוא קרח לגמרי. איך יערכו לו את חגיגת התספורת בחתונה שלו? הוא ודאי ישב לו סתם על הכורסה המרופדת והמקושטות, בכיכר החתונות, ישירו וינגנו, אך הספר שיבוא לחתונה, שהרי הוא בא לכל החתונות, יקבל כסף חינם. “אילו שטויות יש לי בראש. אמא אומרת כי לאחר שיביאו אותי בתהלוכת ה”זפה“, רכובה על גמל או סוסה לביתו של פתחאללה, לחדר מיוחד, ולאחר שיעבור הלילה – יחדל להיות ארוס וייהפך לבעלי, ואני לא אהיה שוב ארוסתו, אלא אשתו. היא ודאי תספר לי עוד דברים, הכול, כי היא נשואה הרבה שנים וכבר ילדה ילדים.”

אלמאזה הוסיפה להרהר ברמזים שנרמזה על הבתולים מפי זקנות ומפי נעמה, שבכפר קוראים לה, נוסף על כינויים אחרים גם “נבלתנית”, משום שהיא מנבלת פיה. המעט ששמעה הטיל עליה פחד רב; אולם הנערות סיפרו, בשם נעמה, כי תענוג רב יש גם בליל ה“זפה”, אך תלוי מי הוא החתן. “אמא בוודאי תספר לי הכול. עלי לדעת הכול כדי שאוכל לעשות לו צרות, צרות צרורות.”

ואכן, למחרת הבוקר נטלה בהיג’ה את בתה אל שדה בוּר הרחק מהכפר ושם דיברה אתה ארוכות כיצד ואיך להתנגד לארוס שהוטל עליה בעל כורחה, לאחר שתובא לביתו אל חדר מיוחד, לפנות ערב, ביום האחרון לחגיגות הכלולות. היא סיפרה לה למה שואף הגבר כשהוא ישן עם אשה, ומה צריכה היא אלמאזה לעשות כדי להפריע לו; ואם הוא נוהג בחוזק יד עליה לעשות הכול כדי להפריע לו ולהדפו מעליה, למרוט ולשרוט ואם יש צורך גם לבעוט בו, ולהתמיד בכל אלה בשארית כוחותיה.

השיחות הללו, שהתנהלו במקומות סתר במשך כמה ימים, הפיחו רוח בטחון בלב האם, כי בתה תיאבק ותתמיד בהתנגדותה לבעל שהטילו עליה, והאל הטוב יהיה בעזרתה. השאלות שבת השבע־עשרה הציגה לאמה בענינים דקים ביותר של היחסים האינטימיים שבינו לבינה, ואשר לא על כולן יכלה לתת תשובה ברורה, הגבירו בכל זאת את בטחונה שזו תדע לבצע כהלכה את מרייה נגד פתחאללה. אמנם, לא הכל הבינה, אבל כללו של דבר תפסה. ואכן, בהאזינה להסבריה של אמה על חיי בעל ואשה יש והסמיקה ויש שציחקקה, אך מפעם בפעם תקפתה איזו אימה לקראת הנעלם. בהיג’ה אמרה לה, כי בת שבע־עשרה העומדת על סף נישואים רעים כאלה צריכה לדעת הכול, כדי שתוכל למנוע את בוא האסון הגדול, למשך כל חייה וחייהן של כל אלה שיהיו כלולים באסון העומד להתחולל. “אל לך לפחד מפני פתחאללה,” הטעימה לה, “הוא איננו לא ענק ולא גיבור גדול וגם לא גדול בחכמה, רק שפמו גדול.”

באחד הלילות ראתה אלמאזה בחלומה את פתחאללה מגומד כילד בן שמונה ושפמו, הגדול פי שניים ממנו, מסתרח על הקרקע. היא קרבה אליו בריצה, תפסה בקצוות שפמו שהיו כמושכות בידיה. היתה קוראת כל הזמן – “דִייו” “דייו”, כאחת המחמרת אחרי החמור, והוא, הגמד בעל השפם הנורא, היה נוער כהולך על ארבע.

בפגישת הסתרים האחרונה שאלה בהיג’ה את בתה אם יש לה עוד שאלות לשאול. “כן, כן,” השיבה אלמאזה והטתה פיה אל אוזן אימה ולחשה את השאלה. וכך נתעכבו האם והבת על דברים שבצנעא, כי כאן, אמרה בהיג’ה לנפשה, שדה־הקטל, ונצחון מרייה של הבת יהיה, אם יהיה – רק במיטת הכלולות. אוי למיטה זו ואוי ואבוי לכלולות אלה.

ימי הכלולות נתקרבו לקיצם והכל היו מדברים על החדווה הרבה ששררה בחתונותיהם של האימאם אבו פאדל והחנווני פתחאללה ושתי בנותיהם המוחלפות. “לא פלא הדבר”, הגיב בשיחה אחת המוכתאר הישיש של חלחוליתא תחתית, כשעיניו העששות, שגבות שיבה עבותות סוככות עליהן, נוצצות במעומעם – “האימאם והחנווני הם נכבדים וחשו­בים מאוד בכפרנו. האימאם הוא בן־תורה ולחנווני צרורות הכסף. אכן חליפין מצויינים וברוכים, תורה עם סחורה: ‘כפתור ופרח’. אני אומר וחוזר ואומר: פשוט חרפה היא לחלחוליתא שעד כה היה האימאם שלנו שרוי רוב ימי חייו עם אשה אחת. יהא נא הכל־יכול בעזרו ויראה בנים, זרע של קיימא, מאשתו החדשה”.

 

ז.    🔗

שככה־חלפה המולת הרעש והסקרנות שעוררו הנישואים הבלתי שגורים, ששני אבות קשישים, אחד זקן ואחד מזדקן, מתחלפים בבנותיהם הרכות בשנים. מצהלות השמחה שהד­הדו משך שבוע ימים באוירו של הכפר, נמוגו כלא היו ושיחת היום בגורן, בכרם וליד המעיין בבוא השואבות, על נהירת האורחים מהסביבה ומתנות הכסף ודורונות אחרים שהביאו איתם – פסקו.

בינתיים התרחשו מאורעות אחרים שעוררו עניין ויצרו מעשיות חדשות לבקרים ושיחות ערות בין בני חלחוליתא. סובחי, המפורסם כרתחן, יצא מגדרו שעה שכעס על אשתו בּדיעה על דבר־של־מה־בכך והטיח בפניה שלוש פעמים בזו אחר זו: “טלקתיכּ!” כלומר “גרשתיך”, שלפי ההלכה, אם כך אמר מוסלמי או ביתר קיצור: “גרשתיך בשלוש (פעמים)”, הרי זה גט פטורין לכל דבר. לקחה בַּדיעה את מעט חפציה האישיים והלכה לבית אחיה, אשר קיבל אותה ברצון ובאהבה, אהבת אח לאחותו, כנהוג. למחרת התחרט סובחי על מעשה פחזות שלו והשתוקק להחזיר לביתו את אשת חיקו. אמרו לו הבריות: “יא סובחי! וכי אינך מוסלמי, ח”ו? האינך יודע כי תועבה היא להחזיר גרושה הביתה ואם תחזירנה ותתייחד אתה, הרי כאילו שכבת – אללה יצילנו! – עם בתך. מהר ורד העירה אל הקאדי והוא יתן לך עצה טובה על יסוד פסק־דין של הלכה, וכהרף עין תוכל להחזיר לביתך את בּדיעה, שתהיה לך אשה כדת וכדין".

וכנגד מעשה סובחי – עניין משמח: בנו של טהא אבו ח’ליל, בעל הנכסים שבכפר, המשופע גם במטמונים חזר לאחר שהייה של כמה שנים בביירות, והוא רופא. “יצא פרחח מקהל פלחים, חזר ובא כרופא־חולים,” – אילתרה עליו נעמה חרוז, ספק שימחה ספק לגלוג ואי־אמון ברופא הצעיר מזרע הפלחים.

יום לאחר גמר חתונת האימאם אבו־פאדל (משום שהוא קשיש מפתחאללה הקדימו את כלולותיו ביום אחד) נערכה ה“זפה” של אלמאזה, והיא הובאה בהמון חוגג, מרנן ורוקד, מריע ומסלסל בסלסולי דיצה וחדווה, עד לדלת ביתו של פתחאללה. ההמון נסתלק ונתפזר כל אחד לביתו והארוסה אלמאזה עברה את מפתן הדלת. מיד יצאה לקראתה עפיפה אשת פתחאללה, קיבלה פניה ב“ברוכה הבאה” וב“את היי לאלפי רבבה” וכיוצא בהן ברכות, ומיד לחצה את בטנה של צרתה לחוץ היטב במקום שם טמון הרחם, כדת וכדין. מיד לאחר זה נסתלקה עפיפה ונסתגרה בחדרה.

הארוסה במקום להיכנס לחדר הייחוד, שמחצית דלתו היתה פתוחה, נעמדה ולא זזה ממקומה. זכרה שאמה לא אמרה לה לבל תיכנס לחדר הייחוד. אבל אמרה בלבה: אמי אמרה לי להתחיל נגדו בהיותי בפנים. אני אקדים ואראה לו שמלכתחילה אינני רוצה בו, אם אתחיל בהקדם אולי אשתח­רר ממנו בהקדם.

הוא חיכה בפנים, פשוּט בגדים למחצה, לארוסתו, לאשתו הצעירה, היפה, הטרייה והרעננה. כל רגע של המתנה נתמשך אצלו כשעה ארוכה. מדוע אינה נכנסת? מה קרה שם? יצא מן החדר, אחז בידה ומשָׁכָה אחריו, אך היא סירבה. כעשר דקות עברו והוא עדיין מפציר בה להכנס, ומדבר אליה דברי אהבה ותשוקה. היא שמעה בקוצר רוח ולא נענתה לו. כשניסה ללטפה ולחבקה דחתה אותו מעל פניה. בסוף נכנסה והתיישבה על הכורסה שעמדה סמוך לדלת. ובעוד היא יושבת, מנומנמת למחצה כפי שהיה ניראה לו, פרש פתחאללה לקרן־זווית והחל להשיל את שאר בגדיו. במחצית עין פוזלת ראתה אותו פשוט־בגדים, רק כותנתו לעורו, ותקף אותה בליל־רגשות שמבוכה, פחד, איבה וזעם התרוצצו בו. עייפה עד מוות היתה מכל ימי הכלולות שלה ושל אביה, ומתוחה מאוד לקראת העתיד לבוא.

“בואי, חביבתי,” ריכך פתחאללה את קולו, כשהוא מוצת כולו מתאוותו אל הבתולה הרכה בשנים. “בואי אלי, גוזלי הרך, בואי,” אמר כמתחנן בקול נחבא מהתרגשות, שהסעי­רה אותו עד כדי אובדן שלוותו.

שותקת, דוממת, הסתכלה אליו בעיניים עייפות, העומדות כאילו להיעצם בעוד רגע. אמר בליבו: עוד מעט תירדם ואז ארימנה ואביאנה אל היצוע.

כל כמה שהתאמצה להחזיק מעמד, אחזתה תנומה. אך רק חשה בידיים שמטפלות בה, ניעורה וקפצה מעל הכורסה ועמדה מולו בידיים נטויות, כערוכה להתגונן מפני תוקפן.

“קומי, התפשטי,” קרא בנימה, שפקודה ותחינה נשמעות בה. “הלא אשתי את, כשם שסעדה בתי היא אשת אביך. מהרי, מהרי אלי, אלמאזה,” סיים בקול חנוק מחשק גואה והולך.

ומשראה שהיא מישירה נכחוֹ עיניים זועמות ואינה זזה, קרא: “וכי יצאת מדעתך, חלילה? מהרי, מהרי והיכנסי אל יצוע בעלך!”

ומשהסמיך את גופו קרוב אליה דחתה אותו בשתי ידיה, ובכל כוחה. תפס את ידיה השתיים, שקטנות היו, וכינסן בתוך כף יד ימינו וקמץ אותה לאגרוף. אלמאזה, שידיה היו כבולות באגרופו, החלה טופחת ברגליה ועוררה רעש גדול.

“מה את מעוללת?” – וכאן כמעט שהתמלט מפיו דיבור של ביזוי, שהיה רגיל בשעת כעסו להטיחו בפני אשתו עפיפה, אלא שעוד הספיק לבלעו בגרונו. “עוד תעוררי את יושבי הבית. מה לך, אשה?”

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעה קוראים לה “אשה”, דבר שצרם את אוזנה והעלה את חמתה על הגבר השואף לכובשה. פתחאללה המגודל והמגושם עמד מול הנערה בת השבע־עשרה כאחד עלוב ומנוצח. הרי ראוייה היא שישסענה שסעים שסעים וירסקנה לרסקים. הסתכל בפניה הפור­חות, תלה עיניו במצחה הנאה ובשפע שערה אשר לכבוד נישואיה נקלע לעשרות צמות קטנות, ובשתי הגבשושיות המגרות שבלטו דרך שמלתה. גופה הרענן הסעיר אותו, עד כדי תחושה שרגליו מועדות והוא נופל. הוא עמד לפני מרייה של קטינה זו אין־אונים. פשוט אין הוא יודע מה יעשה. ואולי צריך הוא לגרש אותה אל חשכת הלילה, שתחזור לבית שמשם הובאה לפני שעה קלה בסך, בהמון חוגג ועולז. לגרש בליל הנישואין?! – כמה גדולה תהיה החרפה. תסבוכת תיווצר, כי כתגמול מיד יגרש השיך אבו־פאדל את סעדה בתו. כמה בכיות בכתה עפיפה אמה על ששילח אותה, כפי שטענה האם בתרעומת קשה – אל האימאם הזקן. ואולי קום יקום ויכה אותה תיכף ומיד הַכה היטב, ירביץ בה כהלכה ויכניע אותה במהלומות עד שתיענה לו? – אבל אז היא תקים קולי קולות וצווחות, כדרך נשים מאז ומעולם, עפיפה תתעורר ותשמח לאידו; היא תאמר בליבה; “צרה” נתאווית להביא לי, והריהי צרה צרורה לך, עוד מהלילה הראשון. לילה ראשון איתה".

פתחאללה היה עובד, עוד בטרם יפתח את חנותו בחלחוליתא, בעיר הנמל הגדולה שבה התגורר כמה שנים; ובעל נסיון לא מועט בנשים היה. רובן יצאניות ופרוצות למיני­הן, אבל היו לו, כפי שהיה מספר, התעסקויות והרפתקאות רבות גם עם נשים לא מופקרות, אשר לדבריו ניתן לכנותן בלב שקט “בנאת חלאל”, בנות הגונות. וכמה היה נהנה להתפאר לפני ידידיו המקורבים על בקיאותו בהליכותיהן של נשים, תחבולותיהן, מזימותיהן ונכליהן, וכיצד הוא יודע לכלכל איתן דבר, כל דבר, ללא קושי ובעייה, וסופו משיג מהן כל מה שיחשק ועל הצד הטוב ביותר – והנה ראו נא מה עלה לו עם פרחחית זו, שספק הוא אם סיימה את שנתה השבע עשרה, ועכשיו היא אשתו שנשא כדת וכדין, אשר עלתה לו גם כסף רב. אמנם דמי־מוהר לא שילם, שכן ניתנה לו אלמאזה בחליפין, אך מה על המון התכשיטים, הבגדים והמתנות – סיבלונות לאלמאזה זו הסוררת ומורדת בו עד להתפקע, שכמוהם, באותה כמות ואיכות קנה בצינעא ומסרם בסתר לשייך אבו־פאדל, על מנת שיעניקם לארוסתו סעדה… כי מניין יש לאימאם המסגד הדלפון כסף לתכלית זו?

ומשהרהר בחותנו, שהוא גם חתנו, הגה לבו בוז עמוק לו. כיצד חינך איש־דת זה, שליח־ציבור ודרשן המסגד, את בתו? כמוה ככופרת בעיקר, שאינה מכירה לא בכלולות ולא בכתובה. והרי אינה תינוקת. נזכר באלמאזה, לא זו היושבת עכשיו על הכורסה, מכורבלת, עיניה סגורות למחצה וכל־כולה מרי, אלא בזו שהיתה ילדה בת עשר, ונהגה לבוא אל סעדה בתו לשחק יחד. עוד אז נשאה חן בעיניו והוא היה נותן עינו בה ומחשבה חלפה אז במוחו, שבעוד שש־שבע שנים תגיע לפירקה ותהיה ראויה להיכנס אתו לחופה. באותם ימים הקניטה אותו עפיפה אשתו, זו הנוחה ושקטה לכאורה, ואז עלתה על לבו המחשבה, כי ראוי להכניס אשה שניה לביתו, כדי שעפיפה לא תרים ראשה יתר על המידה. והנה במשך שש־שבע השנים מאז ראה לראשונה את בתו הקטנה של האימאם, היה בידו לא פעם לשאת אשה שניה אך מדי פעם כאשר ידיד טוב הצביע על אשה זו ואחרת שכדאי לשאתה, זכר את אלמאזה הקטנה רבת־החן והחליט להמתין. וכשעברו שש־שבע השנים שב להתעניין בה ואחת השכנות לבית האימאם, קרובה של פתחאללה, מסרה שהנערה עולה כפורחת והיא אחת, לשם ולתפארת. בינתיים נרמז לו שאבו־פאדל שואף לשאת אשה שנייה, אך צרורו נקוב. ובעוד הוא, פתחאללה, עומד לשלוח שליח ולבקש את ידה של אלמאזה ולשקול לו דמי המוהר, הקדימוֹ השיך אבו־פאדל ושלח אליו שליח לבקש את ידי סעדה בתו על יסוד חליפין. ועכשיו, בליל הייחוד, הרי לך עניין שגם בחלום הרע והמתעתע ביותר לא שיער, כי כך יעלה לו. הלא מעשה כזה גם ב“אלף לילה ולילה” לא תמצא כמוהו.

אך מה להירהורי שטות ולזכרונות הבל אלה בשעה מאוחרת זו של לילה, כשהסוררת רובצת לה בכורסה והיא כולה עקשות ומרי? מה לעשות, מה לעשות? החליט לנסות אליה דבר בפעם האחרונה. התלבש והתבשם וקרא לה כמה פעמים ממקום שבתו על היצוע המרופד לגשת אליו, ומשלא נענה קרב אליה, דיבר אתה רכות ומתוקות. הבטיח לקנות לה שתי שמלות־חג וזוג נעליים וחצי תריסר מטפחות משי דמשק וחפצים שונים שכמוהם טרם ראו בחלחוליתא, ובכלל כל מה שתחפוץ. היא נשארה דוממת כאבן, וכשהרימה ראשה, שהיה מוּרד כל הזמן אל חזֶה במכורבל, נדמה היה לו, שאילו עמד בה כוחה היתה עושה בו כלה, מחסלת אותו עד תום. כה רבה שנאתה אליו.

ואף על פי כן שלח ידו ללטפה, לחבקה ולגפפה, אך מיד גילתה התנגדות בכוח ידיה, רגליה, בראשה ובכל גופה. וכאשר תפס בה והרים אותה מן הכורסה להביאה אל יצוע־הכלולות, אמרה לו: “אם לא תרפה ממני אקים צעקה כזו שכל הכפר יתאסף כאן.” מיד החזיר אותה למקומה על הכורסה. אילו היתה בתולונת זו, שהיא לחרפתו הגדולה אשתו כדת וכדין, אילו היתה במקום אחר ולא בביתו, היה אונס ומאנס אותה פעמים לאין ספור, מפנים ומאחור. כמה חבל שאין הוא והיא נמצאים עכשיו יחד במקום שהוא מחוץ לחלחוליתא.

התאווה העזה לגופה הבתולי, שהסעירה את כל ישותו, פשטה צורה ולבשה צורת תאווה לרצח. גופו ונפשו מורת­חים ומזועזעים, ולא מצא לעצמו רגיעה כלשהי. באחת משתיים עשוי הוא להירגע; שידבק בה כשהיא מתמסרת לו כל כולה, ודמה שיסער ירווהו ללא תכלה וישכרהו בשכרון אין קץ, או שישלח בה יד וישפוך דמה עד שיוציאוה מכאן, מחדר ההתייחדות, גופה קפואה מתה.

להוֹרגה? – מעולם לא רצח ולא הרג. בסכסוכים, קטטות והתנגשויות קשות, גם בשיאם, לא עבר את גבול המהלומות. לרצוח אשה? – הרי אין פשע גדול מזה, ואין כל כפרה לו. בשל פרחחית זו יחריב את עולמו, יהרוס את ביתו? – חייתי כחמישים שנה בלי נערה זו ואוסיף לחיות בלעדיה, וכשארצה להינשא הרי אללה יתברך ברא ובורא הרבה נקבות, עד בלי די. ובכסף אפשר להשיג אחת חמודה, שקטה ונעימה וצייתנית. אל אלוהים! השטן הארור השיאו לעיסקה זו של חליפין.

תאוות הרציחה חלפה; מחשבה צלולה שצצה במוחו גירשה יצר מסוכן זה. השבח לאללה הכל יכול! ומשפקדו אותו שוב יצריו לנערה הלבושה בגדי כלולות, עזב אותה ואץ לחדר אשתו ושכב לצידה כקודח בקדחת לֵילית, קדחת נדירה המוּכרת לעפיפה. ברגע הראשון לבואו הפתאומי התחלחלה, שהיתה סבורה כי זר פלש למיטתה, שהרי לא יכלה להעלות על דעתה בשום פנים ואופן, כי בלילה הראשון לכלולות יעזוב הארוס את ארוסתו הצעירה, ויבוא אליה. עפיפה הנדהמת ניחשה, כי בחדר־הייחוד של הזוג אירע מקרה לא לגמרי טהור – וליבה עלז בקרבה.

 

ח.    🔗

בחלחוליתא, כמו בישובים כפריים אחרים, יודעים הבריות מה מתבשל בקדרת הזולת, גם אם מעונותיהם של הכפריים מרוחקים זה מזה וחבויים בתוך חצרות מגודרות ומסוייגות היטב. חלחוליתא הוא אחד היישובים המפורסמים בהקפדתו על הצניעות לפי המסורת, ועד היום נשמר כאן המנהג לא לבחור ל“מואזין” אלא אדם שהוא סגי־נהור – כיום, הילאל העיוור. וכל כך למה? – לבל יחטא בשוגג או במזיד ויציץ אל הבתים פנימה, שעה שהוא קורא, חמש פעמים ביממה, את העם לתפילה, ממרומי מגדל־ה“מנארה” הנישא מעל משכנות הכפר.

גם חלונות בתיהם, של “המאמינים” ששכניהם קרובים לדירותיהם, קבועים כך, שלא לאפשר לעין זר להציץ לדירתם. ה“מאמינים” בכפר או בעיר מצווים בתוקף ציוויים מהקוראן והמסורת לשמור על הבית לבל יחולל בעינו הסקרנית של הזר ואפילו בהעפת עין כלשהי, ולו באקראי; משום כך קבועים החלונות בקירות האחוריים, ואם אין מנוס מכך שהחלון יהא פונה לרשות הרבים, אוט­מים אותו ברוב שעות היממה, לבל ישמש החלון אמצעי לשכן לחטוא בראיית עין המגרה את הגבר לחמוד את עקרת הבית או כל אשה אחרת הנמצאת שם. עצם החמידה היא חטא; ועל אף כל דרכי ההסתתרות וההצטנעות יודעים הבריות מה שמתרחש בביתו של הזולת, ולעיתים אף יותר משיודע הבעל־דבר עצמו.

וכך עבר מלמול בכפר שלא הכל כשורה אצל שני הזוגות פתחאללה ואלמאזה והשיך אבו־פאדל וסעדה. סיפרו, כי צעקות וצווחות בוקעות מביתו של פתחאללה והקולות אינם כלל של הנשים הצרות זו לזו, אלא של בני הזוג החדש עצמם, ומשום מה לקולות אלה גם של הגבר וגם של האשה הצעירה החדשה, המהדהדים מעל לגדרות והסייגים ומגיעים לרשות הרבים, נשמעים מוקנטים ונזעמים ביותר. דבר דומה סיפרו גם על הזוג השני – שקולות עבים ורוטנים של אימאם המסגד וצוויחות דקות של סעדה הצעירה, מגיעים אל סימטאות הכפר. אשה אחת סיפרה, כי לאזניה הגיעו דברי עזות וחוצפה של אלמאזה נגד פתחאללה, דיבורים אשר מעולם לא עלה על דעתו של מישהו, כי שכמותם עלולים להישמע אי פעם מפי אשה לבעלה. הבריות, ובעיקר הגברים, לא האמינו לשמועות שרווחו והלכו, משום שאמרו, כי לא ייתכן שבשבוע הראשון לירח הדבש יתחוללו מריבות וקטטות בין איש לאשתו. מכיוון שהלבבות לא רצו להאמין בשערוריה זו, נמצא מי שהעלה, כי מעשה שדים בדבר, שדים שחדרו אל מעונותיהם של שני הזוגות, בעצם לא שדים אלא שידות, ממין נקבה, המתאוות לבני אנוש וחושקות בהם ומפתות אותם למעשה מישגל וזיווג ושאיפתן היא ללדת ולדות, שחציים אנוש וחציים שד. הללו, זרע אנוש ושידה, הם מבחירי המזיקין בעולם הרוחות והשדים ועבדיו הנאמנים ביותר של מלך השדים. ועוד סיפרו כי משרתיהן ומלוויהן של שידות־מפלצות אלו, גונבים מדי לילה את הכלות הצעירות, והמיסכנים אבו־פאדל ופתחאללה אין כוחם עומד להם לספק את תאוותיהן של בנות־השדים המיוחמות ללא גבול, ומכאן הקטטות, הצעקות והצוויחות. השידות מחקות את קולותיהן של אלמאזה וסעדה, כדי להתעות את שני האומללים הלכודים ברשתן. כך סיפרו נשים את הסיפור בגירסאות שונות שנפוצו בחלחוליתא עילית ותחתית.

אבו־ראשד, מנחש ומגיד עתידות בכפר וסביבותיו, הבקי במעשי כשפים ומקובל כמומחה לשדים ותעלוליהם, צחק במלוא פיו לשמע הסיפור וסתר אותו מכל וכול. “איזה בר־דעת יתאר לעצמו שבנות השדים, שהן נשי לפידות ולהבות אש, תבחרנה לעצמן למאהבים ובועלים דווקא את פתחאללה המכוער תכלית כיעור ואת האימאם אבו־פאדל מעולם הנמושות?”

אך כלל הקהל הכפרי לא הפך בעניין, והתייחס אליו באדי­שות. עסוקים הפלחים יום־יום בעבודתם הקשה והמפרכת, ורק מעטים מביניהם חופשיים מנטל צרור הפורענויות והצרות מכל המינים, כגון פרנסה, בריאות, עסקי משפחה מסובכים ועניינים שבינם ובין המלכות, המטרידים ומכבי­דים גם הם; ועל כן לא השגיח רוב החלחוליתאים במעשיות על השדים המקננים בבתי הזוגות והופכים ומהפכים שם את העולם. שקולי־הדעת חיוו את דעתם לאמור: – “אם חלו, חס ושלום, סיבוכים קשים בבתי הזוגות מיד עם חתונ­תם, חזקה על פתחאללה, שראה עולם והתנסה במשך שנים בעיר גדולה, וכן חזקה על תלמיד־חכם כמו השיך אבו־פאדל, שיתירו את הסבך והכל על מקומו יבוא בשלום, בעזרת אללה שחלק מחכמתו ובינתו לבשר ודם.”

אך בינתיים נעלמה חכמה, נסתרה בינה ובהיעדרן נוצרו סיבוכים המתנפחים והולכים שהתגלגלו ככדור מישחק אומ­לל הרה אסון ויצרו אנדרלמוסיה קשה במעונותיהם של אבו־פאדל ופתחאללה. כל הלילה ישנה אלמאזה על הכורסה. משהשכימה קום אמרה “בוקר טוב” לעפיפה, אכלה יחד איתה פת־שחרית וסייעה לה בעבודת הבית. ופתחאללה, בעוד החושך פרוש על הכל, חמק מן הבית ולאחר סיור במטעי הזית הלך לחנותו. יחסה של עפיפה אל האשה הנערה היה כמו אל אחות צעירה הנתונה במצוקה; היא כבר ידעה מליל אמש, כי נוצר בין בעלה לבין אשתו הטרייה קושי היוצא מגדר הרגיל; מפיה של זו למדה, שהיא מסרבת לפתחאללה סרוב מוחלט. די היה לראות ארשת פניה של אלמאזה כאשר פתחאללה פותח את הדלת ונכנס הביתה; וכמה מיוגעים, מתוחים ורגוזים הם פניו; ביום התנהל הכל כשורה, כי מאחר שבדרך כלל אין גברים ונשים באוכלוסיה שומרת מסורת אוכלים יחד, היה פתחאללה נמצא כל היום בחנותו, כמדי יום ביומו, כאילו אין הוא שרוי כלל בירח של דבש.

היכן סעדה בתי ומה שלומה? הרהרה עפיפה בהציצה מפעם בפעם לעבר אלמאזה, שפניה המביעים תבונה ופקחות עוררו בה קנאה. האם נוהגת בתי בתבונה כנערה החכמה, שבעלי חשק בה? – שאלה את עצמה; בוודאי לא. טובת לב היא סעדה בתי וגם חרוצה, אלא בשכל ובינה לא חנן אותה אללה כמו את בתה של בהיג’ה, צרתי כיום.

* * * * * * *

משהובאה סעדה בהמון חוגג וצוהל מבית פתחאללה אביה עד לפתח ביתו של השיך אבו־פאדל ולאחר שבהיג’ה קיבלה את פניה לפי מנהגי המסורת כדת וכדין, נכנסה הארוסה לחדר הייחוד. היא מצאה שם את אבו־פאדל עומד ומתפלל בכוונה. משסיים התפילה שהחל בה לפני בואה, ניגש אליה והושיב אותה על כסא שרופד רכות ואמר לה בקול רך: “המתיני לי קצת, מיועדת מפוארת ויקרה שלי, עד שאגמור את תפילותי.” הוא כיבד אותה במיני מתיקה, גרוגרות, תמרים וסוכריות שהיו מוכנים בחדר.

לא הבינה סעדה מה זאת “מיועדת מפוארת שלי”. “שאני שלוֹ, כבר ידוע: אבי נתן אותי לשיך אבו־פאדל, כי הוא נתן לו את בתו אלמאזה, הם החליפו אותנו זו בזו, אז אני ארוסה שלו, אשה שלו, אבל אינני מבינה ‘מיועדת מפו­ארת’ מה זאת? איך אוכל להיות שלו – כבר שכחתי איך אמר זאת – כשאינני מבינה מה שאמר לי? – הוא מדבר בלשון של שיכים, הוא הלא אימאם המסגד ואיך אבין מלים כאלו ולא לימדוני קרוא וכתוב? מדוע מלמדים בחלחוליתא רק את הילדים ואת הילדות – לא? אולי כתוב בספרים הקדושים כי הדבר אסור, מי יודע?”

הסתכלה בפניו של הארוס שלה שהאריך בתפילה, התבוננה בזקנו העובר על המידה הרגילה, זָקָן המלבין והולך עד שהשחור שבו בטל בשישים ועוד מעט וייעלם. הוא, בעל הזקן המגודל והלבן יישן איתה… בגלל זה הביאוה הנה. כך אמרו לה חברות שלה, אבל אף אחת מהן לא ידעה לומר למה הארוס והארוסה ישנים יחד. אחת מהחברות, הכי חכמה בסימטה, אמרה כי לאחר שישנים יחד פעם אחת או פעמים אחדות יולדת הארוסה בעזרת אללה בן או בת ולעיתים תאומים. “אני שעוד לא מלאו לי שבע־עשרה, כפי שאמי אמרה לי, כבר אלד? זה קשה, קשה…”

זכרה חבלי הלידה של אמה בלדתה את אחיה הקטן, שהוא כיום בן שנתיים וחצי, ונתמלאה פחד רב. נדמה לה שעוד עכשיו היא שומעת את צעקות הכאב ויללות הבכי וכיצד המיילדת הזקנה דיברה אליה כדי להרגיעה ואמרה לה, כי עוד מעט תלד בן וכולם ישמחו בו. מדוע שמחים כל כך בבנים ולא בבנות?

השיך התפלל “ורָדים” – תפילות־רשות שאינן מחייבות כריעות והשתחוויות כמו תפילות־חובה. ב“ורדים” מצויים בקשות ותחנונים מאל עליון שימלא משאלות הלב, הרבות והשונות, של דרי מטה. בעמידת דום ובראש מושפל חילה אבו־פאדל את פני ריבון העולמים שישפיע מחסדו עליו למען יראה חיים טובים עם האשה, שזומנה לו משמיים, ואשר איתה בא היום בברית הנישואין; ושהזיווג יהיה כולו מחמדים ושיוקם לו ממנה זרע של קיימא, בנים יראי אללה שיכבדו את הוריהם ויעשו הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם.

בימים האחרונים היה אבו־פאדל גומע מישרות של עשבים מיוחדים ובולע גרגירים מסויימים, סגולה לכוח גברא. הוא התנזר במשך זמן מבהיג’ה אשתו, כדי לאסוף און לליל הייחוד, אך מכיוון שלתרופותיהם של בני אנוש אין ערך בלי הסכמתו של הכול־יכול, מילמל תפילה קצרה שאילתר לאותה מטרה.

משסיים תפילתו זו ניסה את דלת חדר הייחוד אם ננעלה כהלכה. משנוכח שהכול בסדר נטל בידו את ה“מסבחה”, היא מחרוזת־התשבחות, וקרא את שמות־השבח והפאר של אללה: – אחד ואין שני, רחום, חנון, סולח, זן ומפרנס, חובש ומרפא, מחלץ מצרה, נותן לעיף כוח (על שבח זה חזר כמה וכמה פעמים), עזוז וגיבור, מושיע ומציל, כול־יכול, וכולי, מאה תארים חסר אחד. בבטאו בדבקות כל אות ואות של התואר האלוהי, למען לא ייצא, חלילה, השבח פגום כלשהו, הזיז חרוזית אחת אחרי השניה עד תום תשעים ותשע החרוזות ב“מסבחה”, כמניין תארי התהילה, ההוד וההדר של בורא העולם.

ניגש אליה, ליטף ראשה ונשק לה במצחה. בראותו שאינה יודעת או אינה מעזה, אמר לה להתפשט ויצא מן החדר. סעדה זכרה יפה מה שאמר לה אביה, שעליה לשמוע ולע­שות כל אשר יאמר לה ארוסה השיך, שהוא למדן וחכם גדול ואיש טוב. אמה היתה שותקת כל הזמן ולא אמרה לה כלום, כאילו אין הדבר נוגע לה. היתה תמֵהה על כך, אך התביישה לדבר איתה בעניין זה.

הכול הכירו בקהות שכלה של סעדה. “טובה אך קהוייה” – היו פוסקים עליה בני משפחתה ושכנים. לא היה צורך לשהות הרבה במחיצתה, כדי להכיר עד כמה מוגבלת בינתה של בת השש־עשרה; אך אפשר היה גם להיווכח מהר עד כמה נהנית היא בסייעה למישהו, וכמה חרוצה היא בעשיית טובה לזולת, ובמיוחד לילדים.

מלכתחילה היה נראה שלא תפסה את דברי אביה כשהודיע לה יום אחד, כי בקרוב תיארס ואחר כך תינשא לשיך אבו פאדל. תוך כדי שיחה הבין אביה, כי טעה בחושבו שלא תפסה מה שאמר לה, מקוצר שכל. לאחר שהסביר לה עניין שתי החתונות והעתיר שבחים על חשבון השיך, פרצה בבכי. היא ראתה כמה פעמים את השיך נכנס אל חנותם, קונה משהו ומחליף דברים עם אביה. מזוקן עד לאימה, לובש “ג’ובה” כחולה־כהה, אותה אדרת כלי־הקודש הארוכה והרחבה שלא כרגיל, ששרווליה הרחבים ביותר הסבו במיוחד את תשומת לבה, והיתה אומרת לעצמה שקל מאוד להכניס בתוך כל אחד מהם תינוק בן חודש, מתינו­קות השכנים שכה אהבה לכרכר סביבם. בזקן השׂיבה שלו, המגודל והמדובלל ובלבושו המיוחד ש“עמאמה” לבנה היתה צנופה סביב ראשו הקֵרֵחַ, היה נראה בעיניה זקן מאוד, ישיש גמור, והיתה מכנה אותו בלבה “סבא”. עכשיו עליה להתחתן עם סבא…

לחינם בכתה, בכיָה לא יועיל. ברור היה לה שעליה לציית למבוגרים בכל שיאמרו ויצוו, אם רע ואם טוב בעיניה, אם רוצה היא או אינה רוצה.

כשמועד הכלולות התקרב, והיא שמעה מפי אמה במפורש דבר שלא האמינה בו עד כה, כי אביה עומד להתחתן בזמן אחד אתה, עם בתו של השיך, עם אלמאזה, זו שהיתה חברה שלה בהיותן ילדות קטנות, בכתה סעדה שנית. מאותה שעה נתבלבלה לגמרי. שכן כל מה שנתרחש שוב לא היה לפי יכולת תפיסתה. משהיתה מהרהרת במתארע והולך היתה תוקפת אותה סחרחורת קשה ולבה נצבט. פעם עלה על דעתה של עפיפה לדבר בסתר על לב בתה שתסרב לשידוך, אבל חזרה בה מיד; היא חששה שמא בתה התמימה מדי תקלקל יותר משתתקן וכך העדיפה את השתיקה על הדיבור.

כשחזר אבו־פאדל לחדר הייחוד מצא את סעדה ישנה על היצוע הרחב שעל הרצפה, מיטת הזוג. כל כמה שהתאמצה שלא להרדם, לא עלה הדבר בידה מחמת עייפות יתר שהטילו עליה תכונות החתונה, ביחוד יומה האחרון של השמחה, – שהיו עליה לטורח ולמעמסה אין נשוא. השירוֹת והפזמונות, הרננות והנגינות, שליווּה אל ביתו של ארוסה השיך אבו־פאדל הכבידו על אוזניה, וראשה כואב. היא נשמה לרווחה כאשר סוף כל סוף נָדמוּ הקולות והתרועות עם הגיעה אל פתח ביתו של השיך אבו־פאדל ואל חדר שקט זה.

הוא הדליק נר דל ורזה שהיה תקוע בפמוט של חימר. הסתכל בפניה הרכים והרעננים, בשערותיה הקלועות שפע צמות קטנות, ולחש: “הוי כבשתי התמה! כמה נאה וחמודה את. אנוכי, העני ממעש, נותן שבח והודייה לריבון העול­מים על שזימן לעַבדו הנקלה נערה עדינה ורכה. הלילה, בעזרתו יתעלה, תהיי לי לאשה, מעכשיו ועד זיקנה ושיבה, ברצונו יתברך, ונתענג יחד, אמן ואמן.”

ראה כמה מיוגעת היא ונמנע מלעוררה, לא בקול ולא ביד. קם והדליק נרות אחדים. אמר בלבו: האור הרב ודאי יעורר אותה ואז יתחיל ליל העדנים, שיהיה – הלוואי ריבון העולמים – הפתח לאושר. והלא שמה “סעדה” מלשון “אושר”. אך אור הנרות לא הטריד אותה כלל, כיוון ששקעה בתרדמה, ואז לחש בינו לבינו: “מוטב שתנוח ותהיה כשרה לַבָּאוֹת בלילה זה”. בינתיים חיטט בזכרונו ומצא תפילות־רשות היפות לאדם ללילה ראשון עם אשתו, מילמל אותן תחילה, ומאחר שלא הקיצה, וקצרה עליו רוחו, החל לאומרן בקול רם, סמוך למיטתה.

התפילות שעלו היישר למרום, כאמונת השיך, פסחו על אוזניה של סעדה, שנשמה קצובות והוסיפה לישון. קוצר רוחו נתגבר עליו ואז פשט את שארית בגדיו ונכנס למיטה. הוא רעד מהתרגשות יצרים. ידיו החלו מטיילות על פני צווארה, שמצָאוֹ חלק, גמיש ורענן להפליא, עד שנתרעש והצמיד אליו את שפתיו בשקיקה חמדנית, נשוֹק וגנוֹח גניחות תאווה מקוטעות בלי הרף. וכך היו אצבעותיו מהל­כות ומלטפות, ממשמשות ומחטטות בגבה, בבטנה ובשאר אברי גופה עד לכפות רגליה. אחר כך תפס את שדיה הקטנים והקשים, – ממש רימונים עסיסיים ומתוקים, לחש בהתפעלות של הנאה, ותפסם באלימות. משחש בהתנגדות־מה מצידה של סעדה, מישמש, ליטף ומעך אותם, כשהוא רועד כולו כאחוז קדחת.

סעדה ישנה־למחצה לא נעה ולא זעה. המגע, הליטופים, המישמושים והמעיכות נעמו לה. ספק אם ידעה מי השוכב לצידה, ושקעה בחלום מוזר ונעים. גופו של השיך החל גועש בהתרגשות עזה, ובהיותו כמו צָבוּת ביצרי התאווה פירקד בחזקה את סעדה, שהיתה שוכבת על צידה, נתונה בין שינה חזקה ליקיצה מעורפלת – ועלה עליה. שערות זקנו שנתפשטו וכיסו פניה וחלק מחזה, כובד גופו המסורבל, נשימותיו הבלתי פוסקות הנושפות בפניה, והחיטוטים המחוספסים והגסים שחיטט בידו בפשוקת רגליה, גילו לה מי הוא העושה לה כל העשיות הקשות, המכאיבות והמעליבות הללו.

“אתה כבד מאוד, אתה מכביד, עזוב אותי, עזבני,” התחננה תוך אנחות־כאב ומצוקה מביכה.

“עוד מעט, גוזלי היקר, עוד מעט, נשמתי. עוד רגע, עוד רגע קט. חכי קצת, רק קצת, ותראי כמה טוב יהיה לך אתי,” – אמר בדיבור מרוסק וקטוע מהתרגשות, שלא לפי כוחותיו, ושכמעט שמה מחנק לגרונו. פתאום חשה הנערה רטיבות מזדחלת על ירכיה, ודימתה שאיזה שרץ קר זוחל שם. היא נגעה בזה בידה, ואצבעותיה נתלכלכו בנוזל סמיך ודביק. היא פרצה בבכי, והוא נאנח בחשאי כואב ומיצר: “אבד אוני, הלך אוני ואיננו.” הוא ירד מעליה ושכב באפס כוח נושם כבדוֹת, כשידו על ליבו. סעדה נשארה שוכבת בחדר האפל, גוש חשיכה סמיכה ודחוסה, והיא חשה עצמה גלמודה ומיותרת. דימתה שגוש האפלה האיום שבו היא מקובעת מוצף כולו באותו נוזל דביק ומאוס, שהגעיל אותה עד להקיא, וכי אבו־פאדל שוב מתמתח כולו עליה, מכביד ולוחץ אותה ללא רחמים, והנוזל המאוס זורם ממנו כסילונות של גשם עז ועומד להטביעה ולגורפה כליל. כך שכבה הוזה וכואבת תוך פחדים. אבו־פאדל נפש בינתיים והחליף כוח, דפיקות ליבו המהירות, כדוהרות, הואטו, ונשימתו שקטה. הוא התקרב אליה ושוב החל למשמשה וללטפה, לחבקה ולנשקה. סעדה ניסוטה ממנו ברתיעה עזה, ובחילה קשה תקפתה. פתאום משך אותה אל עירום גופו, חיבק אותה בחוזקה ולאחר שניים־שלושה גלגולים שגלגל אותה ימינה ושמאלה, פירקד אותה על כורחה, עלה עליה, – אך הכל דמם וקפא בקירבו, משל הוא אבן. הפך אותה והשכיבה על הבטן. ושוב ניסה לעשות בה מעשה אך אברו רפה־אונים ושמוט, כמו משותק. ניסה להסתייע בידיה של הנערה, שמשכן למקומות צנועים בגופו. אך זו נתחלחלה, צמרמורת אחזתה, וכולה מכווצת פרצה בבכי חרישי ומר. היא קמה ועזבה מהר את היצוע, רצה לעבר הדלת כשהיא מגששת בחשיכה המעובה, ומשנתקלה בדלת ניסתה לפות­חה, אך זו היתה נעולה על בריח.

“בואי אשתי היקרה, שובי אלי,” התחנן, “הלא בעלך אני. סעדה, סעדה!” קרא מיצר וכואב. הוא הרגיש עצמו נעלב מבריחתה, גער בה ואמר כי חטא גדול הוא, שאשה תימצא ערומה מחוץ למיטת בעלה. היא חזרה, אך משניסה שוב להתעסק בגופה, ברחה ואמרה: “לא אחזור אם השיך לא יחדל מהדברים הלא יפים.” רצתה לומר “גסים” אבל חזרה בה, כי אימאם המיסגד הוא, ואסור להגיד לו מילה כזאת.

בשובה אל היצוע החם נשכב לידה כשהוא משתעשע בצמו­תיה, ממשש פה, מגשש שם. והיא, מהססת מחמת הפחד מפניו, זזה ממנו קמעא־קמעא ונתרחקה מזקנו העבות, ככל שיכלה. וכך תוך גיפופים ומלמולים, שחלקם לא תפסו אוזניה וחלקם לא הבינה, נרדם אבו־פאדל.

לפני עלות השחר הקיץ. זכר את קורות הלילה וגילגוליו, ונפשו נעכרה עליו והיה מיצר מאוד. הסתכל בפניה של הנערה הישינה, בשפתיה הוורודות והרעננות, כמו עקבות החלב שינקה משדי אמה לא נמחו עדיין מהן, ובשפע צמות־השחור הדקות, צמות הארוסה, שקצתן נפלו על פני מצחה הילדותי. כמה היא נאה טלייה זו שלי, – הירהר בהנאה. – אבל כיצד נהגה בי הלילה? הכול תלוי באשה וכל שכן צעירה, שאם היא רוצה בלב שלם, ביכולתה להפוך זקן לצעיר. והרי אני טרם הגעתי לשבעים. אולי במשך הזמן אוכל לחנכה למען תהיה אשה נאמנה ומסורה לבעלה. וכלום היא תינוקת? – הנה סבתי, מנוחתה עדן, בהיותה בגילה כבר היה כרסה בין שיניה עם ילד שני. אכן, לפנים היה הכול שונה וטוב יותר. היכן הימים הטובים ההם? – חלפו ואינם, נמוגו כעשן. עולם חוטא, כולו חטא ועווֹן!

סעדה פקחה עיניה, הביטה מעלה, ימינה ושמאלה. היכן היא, בעצם? איפה אמא, אבא, הילדים? מי הוא זה העומד על ידה, – השיך אבו־פאדל, הוא ולא אחר. נזכרה במאורעות הלילה, בידיו שלא נתנו לה מנוח, ובכל השאר שהרגיז והפחיד והבחיל, וגעגועים עזים לבית אמה ואביה נתעוררו בה. רצון פתאומי תקף אותה לברוח מכאן הביתה.

ציפה שתברכהו ב“בוקר טוב, מאיר ומבושם,” כדרך האשה המקדמת בברכה את בעלה ואלופה, ומכיוון שהיא לא עשתה כך, ואף הבחין שהיא שקועה במחשבות, החזיק בידה והמטיר עליה שפע דברי חיבה ולטיפות. לא עברו רגעים ונשתטח לידה ללא סרבליו הרחבים, עירום מחצי גופו ומטה. כל עוד התעסק בגופה במזמוזי־חשק קלים, התאזרה סעדה בסבלנות ולא מיחתה בידו, אך משהטיל עצמו בכל כובד גופו עליה וניסה לחזור על מעשי ליל־אמש, החלה להתחנן לפניו בקול חיישני רועד, כי ירפה ממנה, שעייפה היא, רק מעט ישנה אמש ומאוד־מאוד זקוקה היא לקצת שינה ומנוחה.

הזעים אבו פאדל פניו והשתלהב, משום הכעס שבער בו. הוא קם ונתיישב לידה ישיבה נוחה כשהוא מקופל רגליים, הפנה פניו הַיְשֵר אליה ואמר לה: “מה לך אשה? וכי לא אמרו לך הוריך לשם מה מתחתנים בני אדם? וכי לא הורתה לך אמך יולדתך כיצד עליך לנהוג עם ארוסך, עם בעלך? מעייפות ומתרדמות שלך, מטרוֹנית שכמותך, לא יצא דבר, שום דבר! נתתי תמורתך לאבא שלך, משהו יקר אשר לא יסולא בפז, ושום מוהר, גם אם יגיע לאלפים ולרבבות – לא ישווה לו; נתתי לו את בתי אלמאזה, אשר כשמה כן היא: יהלום. ולבטח לבטח היא נוהגת עם ארוסה־בעלה כאשה הוגנת וצנועה. העולם, יא סעדה, אינו הפקר. לאשה יש זכויות: שארה, כסותה ועונתה, אך גם לבעל זכויות, – ואיזה זכויות! – ככתוב בספר קדשנו.”

שיעול עז תקפוֹ פתאום. נשימתו נתקצרה והיה מחזיק ידו על ליבו, שחש בו לחץ. ומשהירפה ממנו השיעול, גנח רגע קט, נאנח אנחת־רווחה שהיתה מלוּוָה מלמולי “השבח לאללה”, נשתטח על היצוע ומשהחליף קצת כוח נתיישב, גירד פדחתו בשתי ידיו ואמר לה: – “חכי רגע קט ואל תירדמי, עלי לרחוץ ידיי ורגליי לפני שאומר לך פסוק אחד או שניים מ’הקוראן‘. – יצא וחזר כעבור שעה קלה, ולאחר שכיעכע קרא בהטעמה פסוק מפרשת ‘הנשים’ – ‘הגברים הם מעל לנשים, כי האל העניק להם יתרון עליהן.’ הוא אמת ודבריו אמת! ועכשיו האזיני ביתר הקשבה כי זה נוגע לך, כאשה. ואלה הם דברי האל יתעלה בפרשה הזו: ‘הנשים ההגונות נשמעות לבעליהן והן שומרות על צניעותן בהיעדר בעליהן. אך אותן נשים אשר תחששו פן תמרינה, והזהרתם אותן. ואם לא תועיל האזהרה והרחקתם אותן מחדר־המישכב והיכיתם אותן. אך כאשר תשמענה בקולכם, אל תוסיפו להענישן’. אכן עליון וגדול הוא האלוהים. הוא אמת ודבריו אמת’ –” סיים שוב באימרה הנאמרת אחרי קריאת פסוק כלשהו מהספר הקדוש.

בלי להבין הרגישה סעדה כי משהו רע, רע מאוד עבורה, מצוי בדברים שהוא קרא לפניה. היא לטשה עיניה אליו, כי דיבורו הצח בלשון ספרי־יראים היה זר ומוזר לה. הוא היה סבור שהיא מבקשת ממנו להסביר לה את הפסוקים במילים רגילות, בלשון יום־יום, ועמד ופירשם לה באריכות יתירה ובלוויית פירושים ודברי־אגדה, עד שנפלו עליה אימה ופחד מעונשה של גיהינום, כי האריך לספר לה על מוקדי־הלהבות ומדורי הזוועה בתופת, שמיוחדים לנשים המַמרוֹת. “סעדה שלי!” ריכך קולו, “עליך להשתדל ולהי­טיב דרכך ולהיות צייתנית לי, כי אחרת את חוטאת לאל ולנביאו, שציווה להוקיר את הבעל ולמלא כל משאלותיו, ואז הוא יאהב אותך אהבה רבה וימלא כל משאלות לבך. ואל תשכחי כי לאחר מאה ועשרים שנה תשכני יחד איתי במדור אחד הכי טוב ויפה בגן־עדן, שנועד לאימאמים של מסגדי אללה, ואת תהיי מיעלות־החן המפארות את גן־העדן והמיועדות ליראי אל ולשומרי מצוותיו. הריני נשבע לך, סעדה, כי אני, שבלי ספק אמות קודם לך, אולי כארבעים־חמישים שנה לפניך, ואהיה שרוי בלעדיך בשמיים במחיצה אחת עם יראי־האל משך עשרות בשנים, לא אסכים לקבל מידי אללה שום יעלת־חן, ותהא חמודה ככל שתהיה, כי אבקש מריבון העולמים שידחה ויניח לי לחכות עד אשר יִשְלמוּ שנות חייך, עד זיקנה ושיבה, ונשמתך תעלה למרומים ושוב תהיי אשתי ויעלת־חן שלי; ורק לאחר שנהיה בני זוג במדור אחד בגן־אללה, אבקש מבורא העול­מות שיוענקו לי, נוסף עלייך, כמה “חוּריוֹת” שהובטחו בספר הקדוש ליראים ושלמים משוכני העולם הבא.”

 

ט.    🔗

כשהשיך אבו־פאדל הלך אל המסגד לתפילת־בוקר קמה סעדה והתלבשה. ברתיעה וביד רועדת מחמת היסוס, פתחה בזהירות את דלת חדר־הייחוד והציצה בחיפזון אל החדר השני. חששה להיפגש עם ה“צרה”, שעד אתמול היתה אשתו היחידה של אבו־פאדל. לתמהונה, חשה אליה בהיג’ה והזמינה אותה לפת־שחרית. זו הבחינה בכתמים הכחולים שמתחת לעיניה הצבות, שמה לבה לשריטות קלות פה ושם בצווארה, ולפניה המיוגעות והמגורות. בהיג’ה כאילו קראה בכל אלה קורות לילה ראשון, ליל העידונים והעינוגים של אבו־פאדל בעלה עם אשתו הנערה, אשר נראתה נפחדת ממה שהתרחש, ועוד יותר ממה שעתיד לבוא, והיתה סבורה שעוד מעט תפתח הנערה־ה“צרה” שלה את פיה ותצעק כילדה קטנה: “אני רוצה הביתה, הביתה אל אמא!”

בינתיים תקפוה צער וגעגועים על אלמאזה בתה. איך עבר עליה הלילה הראשון? השׁערות מהשׁערות שונות עלו על ליבה, אך הלא אלמאזה אחרת לגמרי היא, ואיו להשוותה כלל וכלל לסעדה בתבונתה ובתכונות אופייה. את טיבו של בעלה כגבר היא מכירה בעשר השנים האחרונות די והותר, אף־על־פי־כן נתעורר בה חשש־מה, שמא הצעי­רונת תגביר בו את גברותו; אך מראה הנערה מעיד שלא היה כל יסוד לחששות – והשבח לאללה! – אך מהו פתחאללה? האם הוא גבר כהלכה או כאחד הגברים המזדקנים, השואפים לחדש נעוריהם ואוֹנם באמצעות פרחחית? חרדה גדולה תקפה את בהיג’ה בהרהרה בעניין ליל־הייחוד הרא­שון של בתה.

* * * * * * *

התרחשויות הלילה השני בחדר הזוג פתחאללה־אלמאזה היו כמעט חזרה על קורות הלילה הראשון, אך בשינוי אחד, הנערה נעשתה בטוחה בעצמה ונועזת יותר. היטב ידעה שהגבר הנשוי, בעל המשפחה הגדולה והמעמד הנכבד, שכפוהו עליה, נזהר מאוד משערוריה. בשעה מאוחרת של לילה, אחרי התלבטויות ונסיונות כושלים לכובשה, כשהחל גורר אותה מהכורסה שעה שהיתה שקועה בשינה, החלה צועקת בקול גדול. עם צעקה ראשונה סטר פתחאללה על לחיה וברח מן החדר. כעבור זמן־מה חזר והחלטה נחושה בליבו, עמד לפניה עמידה זועפת ופניו מביעים ספק זלזול ספק תיעוב, והכריז: “אשה, גרשתיך בשלוש! אינני רוצה שוב לראות פנייך, ארורה מזרע הארורים. מחר כשרק ייאור היום עלייך להסתלק מכאן ולשוב לבית אביך. זכרי, אשה, כי תישארי בבתולייך כל ימי חייך, בת השטן!”

גט הפיטורין המובע בשתי המלים “גירשתיך בשלוש”, שמשמעותן “הרי את מגורשת באמירת שלוש פעמים” – ללא אפשרות חרטה; והחירופים והגידופים שנאמרו בזעם אין־אונים – הציפו את אלמאזה בגלי שמחה עזה, כאילו נתבשרה במיטב הבשורות; אילו היה בידה היתה קופצת ורוקדת מחדווה עכשיו, באישון לילה. אילו רק יכלה ברגע זה לרוץ לביתה ולבשר לאמה שלה… עיניה נשטפו בדמעות גיל. הקץ לעינויים ולביזויים הקשים. הקץ לכורסה ששימשה לה כלוב־מקלט צר ולחוץ משך שני הלילות, שנתייסרה בהם נוראות.

הוא עזב את החדר והיא נרדמה, אך מיד ניעורה, כי עדיין חששה שמא יהא פתחאללה נטפל אליה ויעשה לה איזה מעשה רע, שאף היא עצמה אינה יכולה לנחש מהו.

משהפציעו דמדומי־אור ראשונים פשטה אלמאזה את בגדי הכלולות הלבנים ולבשה בגדי חול שלה, הכהים. פתחאללה הופיע על מפתן הדלת, כולו זעם וסלידה, והאיץ בה ללכת. נסתבר לה, שאיננו רוצה כי עפיפה אשתו תראה אותו בחרפתו ובכשלונו הגדול, שנערה, פרחחית אחת, ניצחה אותו, את הגבר, ולא סתם גבר אלא גבר בעמו, הגדול ממנה בשנים פי שלושה.

אלמאזה השתדלה ללכת לביתה דרך סימטאות אחוריות ונידחות, למען תיראה פחות עד כמה שאפשר לעיני תושבי הכפר המשכימים קום. חששה שמא המעשה, שהיא עוזבת את פתחאללה יומיים אחרי החתונה, יכול להתפרש אצלם לרעתה, כגון שנתגלה שאינה בתולה כשרה, ויזעיקו עדת נשים שתקראנה אחריה מלא. מקרה בלתי רגיל זה עשוי לגרום שתושבי הכפר הרואים אותה משוטטת עם אור הבוקר יהיו טופלים עליה האשמות הפוגעות בצניעותה, ומוציאים עליה לעז העלול לסכן את חייה.

היא נחה רגע קט ליד עץ זית, נטלה ענף בידה והחלה מחישה רגליה בפסיעות גסות, כשהיא מסתכלת לעיתים אחורנית, כי מדי פעם דימתה לראות מישהו עוקב או דולק אחריה. המעטים שראוה מעורפה סבורים היו כי עינם הטעתה אותם, שהרי לא ייתכן כי הדמות הפוסעת חיש מהר בשעה מעין זו היא בת האימאם אבו־פאדל. פלחית סקרנית אחת החלה עוקבת אחריה, ואז שינתה אלמאזה את מסלולה, ירדה אל גיא מגודל קוצים וחצתה אותו, אחר כך חזרה ובדרכי עקיפין הגיעה עד לביתה.

כשראתה בהיג’ה את בתה סברה שלפניה חלום לילה או חזיון שוא. נתבלבלו עליה השעות והחלה מפקפקת אם עכשיו בוקר, ערב או לילה. מה בעצם קרה, שכה מהר ויתר עליה פתחאללה ושילחה? – שמא יד “צרתה” של בתה בדבר? – העלתה סברה רחוקה. רצתה לשאול משהו ולא יכלה. “זו אני אלמאזה, אמא. חזרתי הביתה אמא, חזרתי, השבח והתהילה לאללה.”

לא ידעה בהיג’ה מה עליה לעשות, הסתכלה וחזרה והס­תכלה בפני הניצבת מולה, אם באמת בתה היא, ואז נפלה על צווארה ונשקתה ארוכות. בלי שתספר הבת הבינה מייד מה שנתרחש. נתעורר בה רצון עז לסלסל בלשונה ובג­רונה אותן תרועות שהנשים מריעות בעת שמביאים את הארוסה אל חתנה עם תום כל טכסי הכלולות או בשעות חדווה אחרות.

נפלה אלמאזה על צווארי בהיג’ה, נשקה לה, והמילים נתמלטו מהירות ושמחות מפיה: “אמא, אמָתי! הוא לא הצליח לנגוע בי. סבלתי קצת, אמא, אך אין דבר, ניצלתי מלהיות אשתו של המכוער הזקן הזה. עפיפה היא דווקא אשה טובה ויחסה אלי היה ממש נפלא. אחר כך אספר לך. עוד ועוד. היכן סעדה?”

שתקה בהיג’ה כאילו נמנעת מלהשיב. לאחר מכן אמרה לה בלחש: “היא נמצאת בבית, אבל אם את כבר כאן היא לא תאריך שבת בביתנו.”

* * * * * * *

השיך אבו־פאדל ניעור בעוד חושך. הוא השתעל ללא הרף, נשימתו היתה קצרה ומקוטעת והוא נאנח תכופות. “במה חטאתי לפניך, אלי,” – לחש בינו לבינו – “כי זימנת לי זיווג כזה? הלילה השני הוא כלילה הראשון. אשה סוררת היא בתו של החנווני. אינה נשמעת לי, אינה עושה רצון בעלה, כפי שנצטוו נשי המאמינים, גולם ולא אשה! לשם מה נתתי לאביה את אלמאזה בתי, אשר כשמה כן היא, יהלום יקר־מציאות. אני בטוח שהיא מצייתת לפתחאללה ועושה כל רצונו כמנהג אשה כשרה לבעלה. היא גָדלה בצל קורת ביתי ואני חינכתיה ברוח דתנו הנכוחה, ובשום פנים ואופן לא תעז לנהוג בבעלה שלא כדין.”

ואף־על־פי שהטיל בדברי לחש אלה שתינה בינו לבין עצמו, האשמות קשות בסעדה, נזכר במצבים כושלים שהת­רחשו בליל אמש על היצוע המשותף, ורוחו עכורה עליו מאוד. הנה אשתו הנערה שוכבת לצידו והיא מיוחמת כלשהו ונכונה לדבוק בו בעקבות גירויים מסויימים שעורר בה, אך להוותו נעכרת עליו רוחו פתאום, ותחושות קודרות של נחיתות גברית משתלטות עליו, וסופן רפיון וחוסר או­נים גמור. לשווא ניסה לשכוח כיצד עברה סעדה מהתרגשות הנובעת מכמיהה גופנית שנתעוררה בה, להתייפחות מרה. וכיצד שמט את עצמו מעליה ונאנח ארוכות וקשות; הוא יצא חיש מחדר הייחוד מרוב בושה וצער, ובשובו לשם כעבור שעה קלה לא הניחה לו הנערה השקטה והכנועה לשכב על ידה, בשום פנים ואופן. ובמשך זמן־מה נאלץ להיאבק איתה עד שניאותה שהוא ישכב על ידה, סתם.

העשבים והגרגרים הגדלים בכפר, שמהם הכין לו שיקוי ושקד על שתייתו, לא הועילו לו. הוא החליט איפוא לנסוע העירה ולנסות תרופות עירוניות לתיקון מצבו עם סעדה. לא מזמן הגיעה אליו שמועה, שעשתה לה כנפיים בחלחוליתא, כי רופא אחד, בעיר הסמוכה, הוא מומחה גדול לאותו עניין, ואנשים נזקקים נושעו על ידו. אחד סיפר, שאבו־נאסיף הקרוב לגיל הגבורות, עתיר הנכסים בעיירה הסמוכה, נושע על ידי אותו רופא, ואשתו השנייה, אלמנה צעירה שנשא לפני כחמש שנים, נפקדה והיא הרה ללדת; אך האם בידי בן־תמותה הכוח והיכולת לתקן בעניין זה? ספק ניקר בליבו. אני זקוק לאשה בשלה יותר מפרי־בוסר זה של החנווני, אבל מהיכן אשיג אחרת? אין לי כסף למוהר וגם לא אחות או בת שנייה, לחליפין.

בשוב השיך אבו־פאדל מן המסגד וראה את אלמאזה, פרצה מפיו צעקה נואשת: “מה לך כאן? מה את עושה כאן ביום השלישי אחרי הכלולות? הלא במשך שבעה ימים אחרי החתונה לא רצוי כלל שאשה תזוז מבית בעלה ותראה פניה בחוץ, מחשש שדים ומזיקים האורבים לה?! מה את עושה כאן?” – הגביר צעקתו, “הלכת ברשות או התגנבת? אלי, אלי! מה מתרחש כאן?! הגידי דבר אמת, הגידי מהר!” – צווח בקול לא קולו.

“הוא גרשני,” השיבה. “שמעתי מפיו שלוש פעמים: ‘הרי את מגורשת’. וציווה עלי להסתלק מהבית.”

“הוא גירש אותך, את אומרת? מדוע? מה אירע, אלמאזה? בשל מה ולמה גירש אותך בעלך יומיים בלבד אחרי החתונה? על מה ולמה גורשת? אל־אלוהים! מה קרה, מה מתארע כאן, רבון העולמים!”

שאלות אלו וכיוצא בהן נידרדרו מפיו תוך רוגזה ודאגה, כשהוא חוזר עליהן כמה פעמים במעורבב ובלי להרפות, תובע תשובה מיידית שתסביר ותספק, ואינו פוסק מלהפריע בשפע דיבוריו לאלמאזה להחיש תשובתה.

“אבא! פתחאללה הוא אדם רע וגס־רוח,” קיצרה אלמאזה, “הוא פגע לא רק בי, אלא העליב קשה גם את משפחתנו.”

עלבון משפחתו, שעליה גאוותו, כמו פגע בציפור נפשו והסיח את דעתו ממאורע גירוש בתו בידי פתחאללה, מאורע אשר על אודותיו דרש קודם במפגיע תשובה מהירה ומספקת.

“אוי לאותה בושה, אוי לאותה חרפה!” הרים אבו־פאדל קולו. “בּוּר, ריקא זה ממצוות וממעשים טובים, קל־שבקלים זה, יעז לחלל את כבוד משפחתנו הכבודה? מי הוא תגרן עלוב זה ומי אנחנו – משפחה של משרתים־בקודש ותל­מידי חכמים!”

לאחר אתנחתה קצרה שינה את נעימת דיבורו ונקט לשון לימודים: “לפי מנהגי מסורת של אבות אבותינו, שהם כידוע, כפסק־הלכה לכל דבר, אין כעת כל מקום לשאלה למה ומדוע נהג כך פתחאללה. טרם יעשה פורק־עוֹל זה מעשה רע ופסול כמו גט פיטורין חפוז, יומיים אחרי הכלולות, מחוייב היה, ארור שבארורים זה, להביא את הבעייה בפני, ושנינו, כידידים ובו בזמן גם חותנים וחתנים, היינו מבררים ומלבנים את העניין, ובעזרת הכל־יכול היה הכול בא על מקומו בשלום. הכול יודעים, כי נהוג מדור ודור בנישואי חליפין, שאם האחת מגורשת או בורחת מפני בעלה מאיזו סיבה שהיא, גם השנייה, המוחלפת, נאלצת להתגרש, או לברוח, ואפילו בביתה־היא שורים שלום ושלווה והכל בסדר בינה ובין בעלה. מגורשת האחת באופן זמני על ידי בעלה, צריכה גם השנייה להיות מגורשת, מסכים הבעל לגרשה או מסרב; וכך גם לגבי גט־פיטורין מוחלט, כי גורל אחד קושר ומקשר את נשי־החליפין זו בזו.”

כעבור כמה רגעים פנה אל אשתו, שישבה דוממת כל הזמן, אולם הכול בקירבה שש ועלץ, ואמר לה תוך מאמץ להראות פנים שמחות: "ועכשיו, בהיג’ה, ברור שסעדה תיאלץ, בתורת מידה כנגד מידה, לחזור לבית אביה. כך נגזר הדבר ועלינו לקבל בתודה מידו יתברך גם את הטוב וגם את הרע. כמו שנאמר: ‘אין מודים על פגע ובַלָהָה, אלא לאללה, ויהא שמו מהולל עדי עד’. ובספר קודשנו כתוב לאמור: 'המאמינים! ואולי דבר מה שאתם שונאים אותו, אללה הופכו לתשועה גדולה. ' "

בחיפזון ובמאולץ אמר מה שאמר ומייד עזב את אשתו ובתו סר וזעף. נכנס אל החצר ושוטט בה טרם ייכנס אל סעדה. חרף כל הכשלונות עד־כדי־חרפה־וכלימה, שנחל בשני הלילות הראשונים בשבוע הדבש שלו, צר היה לו מאוד לוותר עליה. שוב לא תהיה לו שום הזדמנות להכניס אשה־נערה לביתו, שתחמם דמיו המצטננים והולכים, ותחזיר לו במשך הזמן, בעזרת הכול־יכול, את כוח עלומיו. מעכשיו אין לו אלא להיות אדוק באמונתו פי כמה, להרבות בתפילות וצומות ולעשות מאמץ כדי לעלות־לרגל למכה הנאצלה ולזכות אחרי פטירתו באחת יפיפיה מבין יעלות־החן, שחורות־העין ושופעות־החזה, שאללה מעניק ליראיו בגן־העדן. כמה טוב ונעים ונחמד היה אילו היתה לו אחת כזו, או דומה לה, בעולם הזה, בחלחוליתא, ואם לא כמוה, לפחות אילו אפשר היה להשאיר בביתו את סעדה… אבל דבר זה לא יתכן, כיצד התחולל מאורע מר וקשה זה כאסון־פתע? במי, במי תלוי האשם?

ידע שכל מה שאירע הוא כמו כד שהתנפץ ואין לתקנו. הוא סר לחדר הייחוד. סעדה עוד שכבה שקועה בהרהורים על ביתה, על הוריה, על אחיה הפעוט שכה היא אוהבת אותו: איך אמא עכשיו כאשר יש אשה חדשה, “צרה”, בבית? האם כל הזמן יהיה אביה עם אלמאזה? האם יריבו אמא שלה ואלמאזה כמו שקורה בבית שכנם דייף־אללה, ששתי הנשים הצרות אינן פוסקות מלהתקוטט בקולי קולות בייחוד כשהבעל איננו בבית; או אולי יהיה כמו אצל השכן השני אבו־עדנאן, ששתי נשיו חיות להן בשקט ובנעימות, כאחיות ממש, וכל אחת מהן אוהבת את ילדי השנייה ומט­פלת בהן בשעת הצורך. כך טוב, מדוע לא יחיו שתי נשים בבית אחד בשלום? הנה בהיג’ה כמה היא חמודה, כמה היא טובה אליה. אילו רק יכלה גם לקחת לעצמה כל לילה את השיך אבו־פאדל, הבעל המשותף שלנו, אל חדרה… כל כך קשה לישון אתו, אף שהיצוע, שעל רצפת החדר, רחב. הזָקָן המגודל שלו שבכל מקום אליו אני מזיזה את עצמי הוא רץ אחרי. אם הוא לצידי אין זה כל כך נורא, אך כשהוא מתחיל עם כל הדברים (ובהיזכרה הסמיקה וגרונה נשתנק) אני פשוט נחנקת. אך מה עלי לעשות? לצאת מכאן ולשוב הביתה אין אני רשאית כי מה שהגברים מצווים צריכות נשים לעשות, אם לא תעשינה כרצונם אוי ואבוי להן. והאם אלמאזה רוצה להיות אשתו של אבי ו“צרה” לאמי? אלמאזה כל כך יפה וחמודה ויש לה הרבה־הרבה שׂכל, הלואי והיה לי רבע מהשׂכל שלה, אולם גם היא לא יכולה לעשות מאומה. לאבי אין זקן אבל יש לו שפם גדול נורא כמו זנבו של הסנאי, שצד דודי בעבר הירדן והוא מגדלו בביתו.

זכרה בחיבה את בהיג’ה המתיחסת אליה כל כך טוב. אהיה נכונה לעשות את העבודה בבית ובחצר ככל שאוכל ואפילו יותר מזה רק שתיקח ממני את ה“סבא” בלילות.

והנה נכנס ה“סבא” ופניו עגומים ורגוזים. מיהרה לברכו בבוקר טוב ומאושר כפי שציווה עליה אביה. הוא השיב לה בשפה רפה, הסתכל בה כמו במי שאינו מכיר, ואמר: “שמעי, סעדה, התלבשי, אכלי פת־שחרית ושובי הביתה. הרי את מגורשת בשלוש, בגט פיטורין.” לא הבינה את הפסוק האחרון על גירוש וגט פיטורין אבל נדמה לה כי שמעה בפירוש “לכי הביתה”. היתה תמהה ושמחה כאחת. “אולי הוא חומד לצון,” – הרהרה, – “אבל פניו ודיבורו אומרים שהוא מבקש ממני פשוט להסתלק מכאן.”

“האם עלי ללכת לבית אבי, לצאת מכאן?”

“כן, כן, כמו שאמרתי, ואל תשאלי מדוע.”

היא שתקה. בכלל אינה רוצה לשאול על מה ומדוע, שמא סבא יתחרט. למה לשאול? “אַמְרַכּ, יא סידי,” – “לפקו­דתך, אדוני”, אמרה כפי ששמעה לא פעם מפי מבוגרים, כשהם מביעים נכונות למלא מייד בקשה או משאלה של קשיש או אדם נכבד.

אמר לה: “תספרי כיצד נהגתי בך יפה וכיצד נהגה בך כך גם אשתי. אל תשקרי ואל תבדי בדיות עלינו.”

“חי אללה שאינני שקרנית,” אמרה כשעיניה מלוחלחות בדמעות, “אינני יודעת כיצד משקרים. מה שאני רואה ושומעת אני יכולה לספר, גם זה לא כל כך טוב, כי אינני זוכרת הכל וקשה לי לספר כמו שצריך. אינני יודעת, סבא, איך בודים דברים…”

“מספיק לפטפט, אשה!” גער בה, ויצא מר נפש ומעוצבן, כשאכזבה קשה וטורדנית אינה מרפה ממנו.

התלבשה ויצאה בדלת אחורית בלי לאכול פת־שחרית ולבה מלא על גדותיו ששון ושמחה על סילוקה; היא אף לא ידעה על מה ולמה סולקה, ומדוע נמנעה מלהיפגש עם בהיג’ה פגישה אחרונה. חרפה ובושה לא להיפרד ממנה ולא לומר לה יפה יפה, כפי שנוהג כל אדם בכפר הנפרד מחברו: “בחאטרִיכּ” – “ברשותך וברצונך אני עוזב” ואחר כך להוסיף לה ברכות כמו “אללה ינצור את צאצאיך” וכיוצא בהם איחולים. ואפילו ראויה היא בהיג’ה שאנשק את ידה. היא בוודאי מתגעגעת עכשיו אל אלמאזה בתה ומשתראֵני הולכת הביתה, אולי תבכה. לא נעים, לא נעים לראותה כך.

סעדה הלכה בדרך הרגילה אל ביתה. תושבים על פתחי בתיהם ועוברי דרך לטשו עיניים אליה, האמינו־לא־האמינו למראה עיניהם, שזאת היא סעדה בת החנווני, היא ולא אחרת. והיו ששאלו אותה מה פתאום יצאה בשעה מוקדמת כל כך מבית אישה האימאם. על ברכת הבוקר השיבה, אך על שאלתם עברה בשתיקה.

בואה לבית הוריה לא עורר פליאה יתירה, כי גם פתחאללה וגם אשתו עפיפה ידעו שהתגמול לא יאחר לבוא. האם שמחה מאוד והיתה מלטפת את ראש בתה, ואילו האב היה חמוץ, סר וזעף.

לאחר שאמר לה אותם פסוקי “ברוכה הבאה” המורגלים בפי אבות לבנות נשואות שלהם המסתלקות או מסולקות מבתי בעליהן, שאל: “מה אמר לך השיך?”

“זה היה השכם בבוקר,” חשבה תוך כדי דיבור איטי, למען תוכל לספר דבר כהווייתו, “ועדיין היה כמעט חושך, הוא נכנס ואמר לי לקום ולהתלבש, לאכול פת־שחרית וללכת הביתה.”

“ולא יותר? אף לא מלה?”, – חקר את בתו.

“כן. אמר משהו אבל לא הבנתי, כי דיבר בלשון השי­כים” – אמרה כמתנצלת.

– “ודאי גירש אותה בשלוש”, אמר פתחאללה לעפיפה – “כך טוב יותר, בלי גט פטורין יש בלבול מוח וכאב ראש. כן, כך פשוט יותר,” סיים באנחה שהיתה ספק רווחה וספק צער.

כשיצא האב מן הבית שאלה סעדה את אמה, כנזכרת בדבר חשוב מאוד: “היכן אלמאזה? רוצה אני לראותה. היכן היא?”

“היא בביתה. אביך שילח אותה לבית אביה לפני זריחת החמה.”

“השבח לאללה, התהילה לאללה!” קראה במלוא פיה, – “לא טוב היה כל זאת, רע, רע, באמת רע.”

רצתה לפרט, אך המילים שנרקמו במחשבתה לא עמדו לה, המון־המון מילים שלא נצטרפו אצלה לפסוקים. היא סיפרה לאמה, כי חמקה מן הבית של אבו־פאדל מיד לאחר שציווה עליה ללכת הביתה; היא לא רצתה לאכול שם פת־שחרית, אם כי היתה רעבה, וכי מעט מאוד אכלה שם ביום אתמול מחמת הגעגועים העזים לביתה. היא אמרה מילים טובות על בהיג’ה, אולם אף מילה אחת, לא לטובה ולא לרעה, על השיך אבו־פאדל.

לאחר שסיימה לאכול את ארוחת הבוקר היתה מציצה ומסתכלת פה ושם. פתאום שאלה: “אמי! מה על הבגדים, התכשיטים ויתר המתנות שהשיך קנה לי בהיותי מאורסת? השארתי אותם שם, האם יישארו אצלו? לא איכפת לי אם יישארו בביתו, אבל רוצה אני לדעת.”

“הסִבלונות שהשיך נתן לך, עליך לדעת, שאביך נתן לו את הכסף לקנותם, – אותם סבלונות עצמם, בדיוק גמור, קנה אביך לבתו של השיך לפני חתונתו איתה. כשם שאת הלכת ורק בגדך, בגד חול, לעורך, כך גם היא. הנה הם שם, בחדר” – הורתה באצבע על תיבת עץ שבה מונחים מתנות החתן לכלה.

סעדה חשה אל החדר, כדי לראות את התכשיטים, השמלות, המטפחות, הנעליים וכיוצא בהם. היא הפכה בהם, מהרהרת: “כמה נחמד שיש לי כל אלה ובלי ה’סבא' השיך. וכל אותם דברים שהשארתי שם בבית השיך יהיו של אלמאזה, ובלי אבא שלי, כמו שאני בלי אבא שלה. ודאי גם היא שמחה על כך.”

היא מדדה את השמלות, נעלה את הנעליים והתקשטה במח­רוזות, בטבעות, בצמידים ובאצעדות, חבשה את מטפחת המשי היפה ביותר וכולה ששון ושמחה.

 

י.    🔗

המעיין “עין הזהב”, המפכה במורד ואדי אל־גוזלאן הוא “גיא האיילות”, אינו משמש את חלחוליתא אך ורק במימיו הקרים והטעימים; בשעות קבועות של יום, משמש המקום גם מעין מועדון לנשי הכפר. כחום היום מוצאות הבנות והנשים מחסה בצילם של עצי החרוב, התאנה והזית, עצים עבותי־בד, מסועפי־ענף ועבי־גזע מרוב שנים, הגדלים קבוצות־קבוצות בתבנית מעגלים בוואדי רחב־ידיים זה. נשים מבוגרות וקשישות, שבנותיהן נישאו ואשר זכו להכניס לביתן כלה או שתיים, או שבעלן חשק והכניס לביתו אשה שנייה צעירה, – מבוגרות וקשישות אלו פטורות מהעבודה הקשה והמפרכת של מקוששות עצים להסקה ושואבות־מים, כי עבודות אלו מוטלות על הצעי­רות. לכן הקשישות והזקנות באות לכאן, כל עוד כוחן עומד להן, לשם בילוי חברתי. עם החברות הכבודות ב“מועדון” נמנית נעמה, והיא, כאחד מכינוייה – “אוּם אל־ליסאן” – “בעלת הלשון”, מראשי המדברות במקום, אם לא הראש והראשונה שבהן. זה כשנתיים שנעמה פטורה מלהיות מקוששת עצים ושואבת־מים.

שיחת היום ליד המעיין היתה הסתלקותן של אלמאזה וסעדה מבתי בעליהן כעבור שני לילות בלבד לנישואיהן. מתוך שפע הגירסאות שרווחו בחלחוליתא על המאורע, ניחשה נעמה את גילגולו של סיפור המעשה כהוויתו, וסיכ­מה אותו באוזני הנשים שייחלו למוצא פיה.

פתחה נעמה ואמרה, תוך כדי תיקון מטפחת־הראש הלבנה שלה, ששובלה הארוך הסתבך בנשוב רוח קלה בענפי החרוב שאליו נשענה – “מה אתן אומרות, יקירותי, על המעשים הנוראים והמאורעות המפליאים שנתגלגלו ובאו עלינו, ואשר גם הזקנים המופלגים בכפרנו נשבעים, שכמותם לא נתרחשו מעולם בחלחוליתא? חידושים לא אחדש לכן, אבל עודני נדהמת ומלאת פליאות ותמיהות על כל מה שקרה ונסתיים כה מהר. עניין השיך אבו־פאדל והחנווני פתחאללה היה חבילה בעלת עומס גדול מדי, כבדה מנשוא ומסובכת מאוד; סופה חביבותי, שנתפרדה ונתפוררה, אבל במהירות שכמותה לא ידענו במקומנו ולא במקומות אחרים בסביבתנו. היה זה כמו אחד המזיז אבן מקיר של גדר ומיד תידרדרנה כל האבנים והגדר מתמוטטת כולה. כיצד, כיצד נשים טובות, ייתכנו שני בני אדם, שכל אחד מהם הוא גם חתנו וגם חותנו של השני? מוחי מתנפח ואינו תופס זאת. המתינו נא נשים, המתינו קצת.”

כאן החלה לפרט: “האימאם חותן לחנווני, כי נתן לו את אלמאזה בתו לאשה, וחתן – כי קיבל מידי החנווני את בתו סעדה לאשה, ואותו דבר אמור לגבי פתחאללה החנ­ווני, שהוא חתן, כי נשא את אלמאזה בת האימאם, והוא גם חותן, כי נתן לו את סעדה בתו לאשה. האם לא יכלו סעדה ואלמאזה להיות אמהות חורגות זו לזו?…” שאלה תוך צחוק.

את כינויי היחס המשפחתיים החדשים שהיו אמורים לחול על אחים, דודים וכל קרוביהם וצאצאיהם של שני הגברים עקב נישואיהם לבנותיהם המוחלפות, הגתה נעמה מתון־מתון, כשהיא מסתבכת־שוגה ומתקנת חליפות את טעויותיה. ניתן היה לראות יפה מה רבה הנאתה משהצליחה להתגבר על המכשולים הקשים ולהגדיר כהלכה את יחסם המשפחתי החדש של שלושים וכמה מקרוביהם של שני החתנים־החותנים, – לולא התחולל מה שהתחולל – בהכלילה בני משפחה רחוקים שייחוסם לא היה צריך להשתנות, אבל נעמה בדתה בשבילם ייחוס מבדח, שעורר רעמי צחוק בין המאזינות.

מרוב מאמץ תקפו את נעמה כיעכועי שיעול. אחת השואבות חשה להגיש לה גמיעת מים מכדה; ומשלגמה קצת בירכוה המאזינות בברכת הנהנין והיא השיבה בנחת: “אחיותי! אללה יהַנה אתכן!” והמשיכה בשיחתה. “ואחרון, אחרון: חדלו ‘צרות’ בשני הבתים, חדֵלו. אמרנו, יקירותי, שכל ‘צרה’, גם הטובה והנוחה ביותר היא צרה צרורה לאשה הראשונה, לאשת־הנעורים, אך לולא קרה מה שקרה, היתה זאת לא רק מצוקה, אלא קללה איומה לבהיג’ה ולעפיפה, כי עליהן חל המשל המר: ‘צרתה מבִטנה יצאה’… הגדנה חביבות שלי. האם יש עונש משמיים אכזרי וגדול מזה לאשה? בת ילדה וגידלה, בא הבעל ועושה בה חליפין, נותן אותה למי שנותן ותמורתה מקבל לרשותו עגלה צעירה ושמנמנה, ו’צרה' לאשתו. כך בהיג’ה וכך עפיפה. עכשיו כל זה, השבח לאללה אלף פעם ופעם, – נידף כמוץ מפני רוח, פרח ואיננו.”

ובסיימה הרימה ראשה למרום ואמרה בלשון תחינה: “ריבון העולמים! שמור אותנו ברחמיך הרבים ואת בנותינו ואת נכדותינו מצרת ‘הצרה מבטן’!.”

“ועכשיו, מה יהיה על סעדה ואלמאזה?” נשמע קול ציוץ דק ורופף מפי אחת השואבות, נערה כבת חמש־עשרה, שהחזיקה בכדה והאזינה כל הזמן בנשימה עצורה לשיחתה של נעמה.

“אללה יעזור להן!”, השיבה נעמה. “הן זקוקות – ועוד איך זקוקות! – לרחמי האל וחמלתו. מספרים, כי אלמאזה לא נתנה לפתחאללה לנגוע בה אף באצבע קלה וסופה שלאחר תלאות ויסורים שעברו עליה, ניצחה את ענתר הגיבור. ודאי יד האלוהים היתה בדבר, אבל שׂכלה והעזתה, שגם הם מידי אללה, עמדו לה גם הם. אני חושבת, שאמה, בהיג’ה, בת טובים ופיקחית מאוד, לימדה את בתה לַמד היטב כיצד לנהוג; אלמאזה היא היא שהצליחה להוציא את האבן הראשונה מחומת החליפין שהתמוטטה עד היסוד. ואשר לסעדה, מוטב שאשתוק. אין זה סוד, שאבו־פאדל הזקין כהלכה ושוב לא יצלח. אם כן, למה עשה זאת ובחר לו נערה כבת שש־עשרה? – הגדנה לי, נשים טובות, האם הוא הראשון העושה כך? וכי הוא ישיש־תשיש ראשון החושק דוקא בבתולה קטינה – וללא כל תועלת?… לא אמרתי כלום, נשים חביבות.”

היתה מי שצחקה ארוכות בקול ואחרת שציחקקה לעצמה בחשאי. לאחר אתנחתה קלה הוסיפה נעמה: “נכון הוא שהשתיים שלימות ותמימות הן, ואפשר גם לומר בבטחון גמור ובפה מלא: בתולות כשרות ותמימות, שחזרו לבית הוריהן ממש כפי שיצאו וכמו בטרם כניסתן לחדר הייחוד, אבל מי גבר ויאמין, שנערות צעירות, ששהו בבית בעליהן לילות שניים, עודן בתומתן? הלא אצלנו די אם גבר נוגע אף כלשהו באחת משלנו באצבע קטנה וללא כל כוונה, או אם אחת משלנו חוטפת שיחה קלה עם גבר ולוּ יהא זה גם קרוב משפחה, מייד כבודן של נשים אלו מחולל בעיני הגברים וחייהן בסכנה. לא פעם נערפת אחת כזאת בגרזן, נוֹרֵית באקדח או ממיתים אותה בחנק ובמכות רצח. וכך יקירותי, אין ספק שאלמאזה וסעדה, שתי המיסכנות, תשבנה בבתוליהן עד זיקנה ושׂיבה, אלא אם יקרו ניסים, כמו כאלה שקרו מייד לאחר נישואי־החליפין שלהן, ואז נשמח כולנו ונרקוד, ברצון אללה, בחתונותיהן.”

 

יא    🔗

הנערות השואבות, שישבו בכפיפה אחת בדֵלות ובריחוק־מה מהנשים המבוגרות והקשישות, היו מקשיבות קשב רב, רובן בפיות פעורים למחצה ושפתיים רוחשות כשותות בצימאון את דברי שיחתה של נעמה הידענית, על המאורע שתתחולל בחלחוליתא. מוּזנה, בתו של נפח הכפר, ישבה מבודדת לעצמה מחבורת הצעירות, מרת־נפש, דואבת ומדוכדכת ונראתה שקועה כל־כולה בעשיית חשבון חייה שהגיעו עד משבר. הנה מלאו לה כבר תשע־עשרה שנה ועדיין היא פנויה. אחת בגילה נחשבת כמעט לבתולה זקנה, ששוב אין לה תקנה, אף־על־פי, שגם כיום הכל מעידים עליה שנאה היא ובעיקר – “בּינת חַלאל”, כינוי לְשֶבח שמשמעותו רבּה, ואצוּר בו מכלול של תכונות יושר והגי­נות, חריצות ותבונת־כפים ושאר מידות טובות. רבים, רבים ביקשו את ידה מאז מלאו לה ארבע־עשרה וחמש־עשרה שנה, אולם מה מצבה כיום?

זכרה מה שסיפרה לה אמה, כי שנים על שנים היתה מפילה בחודש השני או השלישי להריונה – עד שבשנה אחת נתמזל לה מזלה והרתה כל תשעת הירחים בשלימותם והביאה אותה, את מוּזנה, לעולם. אביה, עבּד־אל־חלים, שמח בה, כפי שסיפרה לה אמה, והוא שקרא לה “מוּזנה” – “עננת ברכה”, עננה המורידה גשם רב, שמרווה את הקרקע להניב דגנים, פרי וירק בשפע והמרבה מים חיים במעיין. אביה קיווה, כי מעכשיו הכל יסתדר בכי טוב ואשתו תלד מכאן ולהבא גם בנים וגם בנות, אבל תקוותו לא נתקיימה, שכן אמה עמדה מלדת ובטרם זמנה “נעשתה עקרה”, כפי שהיו מכנות אותה שכנות רעות, אשר קינאו בה על חיים שלווים ונוחים שלה ועל בעלה האוהב אותה ומתחשב בה, שלא כבעליהן של אלו, ומחמת הקינאה היתה עינן צרה בה.

אביה החליט להסתפק במה שיש לו ולא לשאת אשה שנייה: כסף אין, עבודת הנפח מפרכת ומכניסה בקושי למחייה, ואשתו עקרת־בית טובה, נוחה לו ונוחה לבריות. הוא עצמו היה טוען ואומר, שאין לו כל צורך באשה שנייה ודווקא אשתו, מתוך אהבה ומסירות יתירה לבעלה, דיברה על לבו לשאת אחת נוספת למען תלד לו בן זכר. עבּד־אל־חלים השיב לאשתו כך: “בת־דודי היקרה” (לא בת דוד היתה לו, אלא מתוך חיבה קרא לה כך), “הבה ונסתפק במה שיש לנו בחסדו של בורא עולם; מוּזנה בתנו תגדל ותינשא לאיש והיא תלד לנו בנים ובנות.” אך סירובו נחלש בהש­פעת עצותיהם של קרובים ושכנים, שנטפלו אליו והיו מפ­צירים בו ולא היו מרפים מטענות ושידולים, שאדם משלנו צריך לעשות הכל כדי שיהיו לו בנים זכרים שיסייעו אותו בחייו ויירשו אותו בבוא שעתו להחזיר את נשמתו למי שבראה. בינתיים נמצאה לבעלי־ הדאגה גרושה צעירה והיא שנישאה לאביה במוהר זעום ובהוצאות לא רבות לשמחת החתונה. אולם לא יצאה שנה לנישואיו אלה ואסון התחולל על המשפחה: סוס בעט באביה בשעת פירזולו והיתה זו בעיטת מוות. הוא השאיר את אשתו השנייה בסוף הריונה. חודש לאחר מותו נולד בן וקראו לו על שם אביו – עבּד־אל־חלים, ובבית קיצרו את שמו לחלים.

וכמה איום ונורא, הירהרה מוּזנה, רותחת מזעף וכאב שלא הירפו ממנה, שאחי רוצה למסור אותי לעבּד אל־ג’אוואד, גיבן מכוער, הרווק הזקן שעבר את החמישים, כדי שהוא, אחי, יוכל לשאת את אחותו של זה וללא כל מוהר. בקיצור, עיסקת חליפין נהדרת… כמה מזווע, מילמלה לעצמה תוך שטף דמעות שלא הצליחה לעצור בהן, אחי מחליף אותי באחת צעירה ויפה ובו בזמן הוא מכריחני להיות אשתו של אחד ישיש שכולו כיעור, מפלצת. ונוסף על כך קמצן הוא, הכילי הגדול ביותר בכפר. גם בחג הגדול הוא לבוש כקבצן, כאחד מפושטי היד שליד המיסגד, או ביריד השבועי, והרי הוא לגמרי לא עני. להיפך, הוא חוסך הרבה כסף, אבל צר לו לפתוח את צרורותיו כדי לשאת אשה. למה לאדם כזה להוציא כסף על מוהר, תכשיטים ומחלצות לארוסה כיאות ולהוצאות חתונה כדת וכדין? במקום כל אלה גידל את אחותו אחרי מות אביהם כעֶגלה זו, כדי לעשות בה חליפין, ועלי נפל הגורל המר להיות עֶגלה מוחלפת לאותו בר־נש מלוכלך ומאוּס. בת שנה היתה אחותו של ג’אוואד כשנתייתמה, אך מלך הקמצנים של חלחוליתא חיכה חמש־עשרה שנה עד שגדלה ועד שאחיה החורג של מוּזנה חשק בה. עכשיו הגיעה השעה, שמאוס זה ישיג אשה בלי להוציא אף אסימון שחוק.

זה יותר משנה, שחדלו לבקש את ידה. לא זו בלבד שהיא נחשבת לרווקה זקנה, אלא הכול יודעים, שאחיה חלים לא יתן שתינשא למישהו אחר. הוא יקח את נפשו של כל מי שיהין לעשות כך. אמה מתנגדת לחלוטין לשידוך זה, לפי תוכנית בנה החורג, אבל אינה יכולה לעשות דבר. בעלי השררה בבית הם חלים, האח החורג ואמו. – “בשום אופן לא אסכים לשידוך מזווע זה. לא אסכים, לא, לא, לא ובשום אופן לא. אטרוף את נפשי בכפי, אשרוף עצמי. לא, לא. מוטב שאטביע עצמי באגם. אין לדחות זאת, יש לעשות זאת מייד, כדי לא ליפול בידי חדל־האישים הליכלוכי והכילַאִי, ושכל חיי יהיו גיהנום אחד ארוך ונורא.”

זה כמה חודשים שהיא נושאת בחוּבה מחשבות על הת­אבדות ומטפחת אותן בכיוון מעשי: כיצד, איפה ומתי. היא נזהרה שלא לחשוב על כך בנוכחות בני משפחה או שכנים, שמא מראה פניה, שעה שהיא מהרהרת בנטילת נפשה בידה, ישתנה עד כדי כך שיסגיר אותה, שכן כבר קרה פעם כאשר שקעה בהרהורים קשים על אובדנה בידיה היא, בשבתה עם סמירה בת שכנתם, על האצטבה בחוץ, כמעט והסגירה את עצמה. “מה היה לך, מוּזנה? מדוע כה החווירו פניך?” שמעה את קולה של סמירה מתוך ערפילי הזיותיה השחורות, שבהן שקעה כמו בתוך תרדמה. מאז נזהרה שבעתיים לחשוב בפרהסיה, שמא פניה יגלו את מזימתה ויהיו עוקבים אחריה וביחוד אחיה החורג שיהיה שומר צעדיה, שהרי עם אוֹבדנה תאבד לו המיועדת שלו, שהשיג אותה תמורתה היא, היא פרייחה אחותו של הגוץ הנאלח עבּד אל־ג’אוואד.

משגמלה בפעם הראשונה ההחלטה בלבה שאין לה מנוס מליטול חייה במו ידיה, נזדעזעה, כי ניצבה נגד עיניה דמותה של זאהיה, המכונה “אוּם איברהים” שהציתה את עצמה בנפט ששפכה על בגדיה ואחר כך רצה־התרוצצה בסימטאות הכפר כאבוקה חיה ועצומה, כי גבוהה ובעלת גוף היתה – וזעקה בקולי קולות שעוררו זוועה: “הצילו, בני אדם! הצילו!!” – במיתה כזאת לא תבחר. עבר זמן לא מועט עד שעלה בדעתה, כי מוטב מיתה במים ולא באש. ודאי קל יותר למות במי האגם העמוקים. אין כוויות ואין שריפה המאלצות להתרוצץ כמטורפת, הבוערת בלהבות אש. המים קרירים. יותר קל, קל יותר, – שידלה את עצמה ובסוף צוללים במעמקים, וחסל. מי גרם למותה של “אֵם איברהים” המיסכנה? – בעלה האכזר ו“צרתה” המרושעת וגם ילדיה של זו, צפעונים קטנים, שכולם כאחד חברוּ עליה וירדו לחייה של זאהיה האומללה.

עתה הגיעה השעה לגמור, מוטב היום מאשר מחר. מעיק עליה עד ללא נשוא נטל המשא הכבד של המחשבות, ההר­הורים והוויכוחים המרים בינה לבינה משך שבועות וימים ארוכים. בה במידה ששקדה להסתירם מחשש פן יוודע למישהו במשפחה מהמתרחש בקרבה, באותה מידה הכבידו לחצם עליה, החניקוה ולא אחת חשבה שהיא משתנקת מחמת אי־האפשרות להשמיע אף מלה, אף הגה על כך. לא יום אחד בלבד סברה שדעתה נטרפת עליה מנטל המח­שבות השחורות המתרוצצות בהמון בתוך־תוכה, אשר כולן סבבו על מיתה בידי עצמה ועל הקבר שתיטמן בו והיא כה צעירה. לשוא חיפשה איזו נפש אומללה אחת בכפר, שגם לה אין טעם בחייה, כדי לשתפה במתחולל בקירבה, – ואולי זו תהיה מוכנה גם לצאת אתה יחד לדרך האובדן העצמי. עכשיו, כאשר עוד מעט יעזבו הנשים את המקום וישובו לבתיהן, יכולה היא להפסיק את האֵלם הממושך והאכזרי כל כך, כדי להקל על עצמה בשעות חייה האח­רונות.

סלסולי גרונו של ה“מואזין” הזקן העיוור הילאל הקורא ממרומי מגדל־ה“מנארה” בקול מחוספס וצרוּד, את ה“מאמינים” לתפילת מינחה, הקימו את קהל הנשים ממקו­מן, אשר כשעה או שעתיים לפני השקיעה הן מתפזרות כרגיל ושבות כל אשה לביתה.

מייד החלה מוּזנה להעלות על שפתיה, תחילה בחשאי, בקול דממה, שלא יגיע קולה לאוזני הנשים ההולכות, וּככל שהת­רחקו כן קולה גבר והלך. מתא חבוי בלבה, שהיה בחודשי מצוקתה כנעול על שבעה בריחים, נדחקו ויצאו דחופים ההרהורים השחורים והויכוחים המרים והמייגעים עם עצמה, שהצטברו שם ונהפכו בפיה למילים ופסוקים וכולם יגון ויאוש. מקצתם היו משורבבים ומעורבבים, סבבו על חיי הגיהינום המיועדים לה בעולם הזה ועל המוות הפודה והגואל, שהוא המיפלט היחיד לה. ככל שהוסיפה לדבר, קלחו דבריה קל ומהר אך נפסקו מחמת התייפחות כבוּשה שהתפרצה מפעם בפעם בקול זעקה. לאחר זה חשה פורקן־מה. היא ישבה כשראשה כבוּש בקרקע ונתנה קולה בשיר “השריפה” של החרזן־הזמר העממי הגר בעיירה הסמוכה, על פרשת־זאהיה הטראגית, “אם השיבעה שאיבראהים הוא בכורה, עלובה וסחופה, מרורים שָׂבעה, כל ימיה מכאובים וחייה מלענה מרים. כָּשל כוח סיבלה, קצרה רוחה ותשאל את נפשה למות. נפט כמים על עצמה שפכה, גפרור הציתה ותתלקח האומללה ללהבה, ותהי למאכולת אש כזרדים היבשים שבשדות הבוּר מתגוללים – – – וַי, וַי לחייה הצעירים שנגדעו, ועל המיסכנים השיבעה שנתייתמו; ואללה הרחמן המבין ללבבות, על חטאה ועוונה יכפר.”

משהתרחקו הנשים משדה ראייתה וקמה ממקומה כדי לבצע מה שהחליטה, תקפוה אֵימים קשים. ניראה לה שמולה עומד “עזראין” – מלאך המוות, כולו שחור משחור, ועי­ניים לו למאות, מלפנים ומאחור והן יורות זיקים וכל זיק – ברק מתלקח באור מזווע. והנה הוא פורש עליה את כנפי הזפת שלו הענקיות, שבקיפוליהן נשמות רבות שנטל זה עתה מבני אדם, והוא תוקע את ציפורניו הארוכות והרח­בות, שכל אחת מהן כמאכלת חדה בתוך גרונה, כשהיא נמצאת כבר במעמקי האגם…

אך הנה צצה פתאום לעיניה דמותו של ג’אוואד, הגוץ המרו­פט והמלוכלך, הארוס שהועיד לה אחיה והנה הוא שוכב איתה על היצוע, וריח רע של סירחון קשה נודף ממנו. היא מנסה לברוח ממנו, אך הוא מחרף ומגדף אותה וממטיר עליה מהלומות רצח. מיד נעלם מעיניה “עזראין”, עם מאות העיניים שלו וכנפי האימים. ג’וואד ארוסה ובעלה בעתיד הקרוב, הוא לגבּיה מלאך־מוות אכזר ונורא מ“עזראין” שבמרומים. זה בא ונוטל את הנשמה באחת, אולם “עזראין” מחלחוליתא הוא מלאך־החבלה שיהא מענה ומתעלל בה כל ימיה. שוב נתעוררה וחזרה אליה הכמיהה העזה המושכת ומפתה להיפטר מחייה, מיסורי הגיהינום שהיא עומדת לשקוע בהם למשך כל שנות חייה.

ארוכה הדרך מהמעיין לחלחוליתא. עוד הנשים מחבורת המעיין צועדות ומשוחחות ביניהן הבחינה אחת מהן בהעדרה של מוּזנה. שלוש נערות קלות־רגל רצו אל המעיין לחפשה. מצאוה עומדת אדומת עיניים מבכי ומדברת אל עצמה בקול רם דיבורים שהפחידו אותן. עוד בהיותן במרחק־מה ממנה שמעו מפיה משהו מוזר על האגם בכפר שהוא טוב ומיטיב לבריות, נותן מים לאדם ולבהמה, אך יכול הוא גם להנחיל מנוחה לאיש ביסורים קשים שאין להחלץ מהם. אחת הנערות טענה שהמדברת היא שִׁידה המתחפשת כמוּזנה ויש להימלט מכאן בעוד מועד. אך השתיים עמדו על דעתן שהמעיין נקי משדים ואין דרכו של שד לבוא לכאן אלא בחסות הלילה, וכך נתקרבו שלושתן אל מוּזנה.

משראתה את הנערות צעקה בקול: “לכו הביתה, הסתלקו ממני מייד! מה לכן פה? הניחו לי. לא אתחתן בשום פנים ואופן עם חתיכת הכיעור, עם הגוץ הזקן עבּד אל־ג’אוואד, עם הכילי שאינו מחליף בגדיו גם בשני החגים הגדולים! אטביע עצמי באגם, כן! אשים קץ לחיי ולא אפול בידי ג’אוואד המפלצת, שאחי רוצה להשיאני לו תמורת פרייחה אחותו.” היא רצה בכיוון האגם. אך הנערות תפסוה והלכו איתה עד שהביאוה לפני נעמה. מוּזנה לא פסקה מלחזור על הדברים שהשמיעה באוזני הנערות ומשסיימה חזרה עליהם שוב. הנשים מתאמצות להרגיעה, אך ללא הועיל. אז לקחה אותה נעמה הצידה, ליטפה ונשקה לה ודיברה על לבה. ידעה נעמה שאין עניינה של מוּזנה דומה כלל לחליפין של אבוּ־פאדל עם סעדה ופתחאללה עם אלמאזה, אך כדי לשכך את רוחה הסוערת אמרה לה: “ראי־נא נערה טובה, כיצד נגמרו חליפי הבנות בין האימאם שלנו ובין החנווני. אם הנערה נבונה וקצת שׂכל לה בקודקודה, אין הגבר יכול לעשות בה כל מה שמתחשק לו. קחי לך דוגמא מאלמאזה, בת האימאם, כיצד התמידה בהתנהגותה בשׂכל רב, וכל החליפין נמוגו כעשן. כאשר אלוהים רואה שהאשה נבונה ואינה יושבת בחיבוק ידיים, הוא, יתעלה, עומד לימינה ועוזר, כי הוא רב להושיע.”

ברוח זו ובנוסח זה דיברה נעמה בלי הרף, בעוד שבליבה לא פיקפקה כלל שמוּזנה סופה שתוּבל בעל כורחה לאותו עבּד אל־ג’אוואד חדל־אישים, סמל הכיעור ומלך הקמצנים, אלא אם תקדים הנערה ותעשה בה עצמה מעשה – לפני יום הכלולות. בדיבורים שהכבירה עליה ניסתה נעמה להר­גיעה ולהניאה מלרוץ לבקש גאולה לעצמה במי האגם. אך, ישמרנו אללה, סופה במעמקי האגם במוקדם או במאו­חר. אמנם עכשיו, לאחר שגילתה מה שבליבה, לא תעשה זאת מייד, כיוון שאחת מנשי החבורה נרמזה ומיהרה אל אמה של מוּזנה להזהירה שעליה לשמור באלף עיניים על בתה; אולם כמה אפשר לשמור על אדם שקץ בחייו? מספיק להסיח דעת כהוא־זה, וכהרף־עין הוא טורף נפשו בכפו. הלא כך קרה לזאהיה “אוּם־איברהים”, שכל השמי­רות עליה לא הועילו, לרבות סגולותיהם של השיכים היד­ענים ובעלי־המופת, שהובאה אליהם כדי לגרש את ה“דיבוק” מקירבה. ביום קציר אחד, כשהכול נמצאו בשדה וזאהיה נשארה בבית, אם חולה או מתחַלָה, שׂמה קץ לחייה בשריפה.

על שידוליה של נעמה השיבה לה מוּזנה בקול־לא־קולה: “שום דבר לא יעזור לי. אינני אלמאזה, ואילו הייתי כמוה, ומתמרדת, היה אחי ממית אותי במהלומות, בסכין או בגרזן. מוטב שאעשה בי מעשה ואיפטר מצרות וייסורים כל ימי חיי.”

הקשישה שבחבורת הנשים, ה“חאג’ה” עאלייה, שעלתה עם בעלה למכּה הקדושה לפני כמה שנים, והיא היחידה בין נשי חלחוליתא הנושאת את התואר המכובד “עולת־רגל”, ניגשה אל מוּזנה ושידלה אותה בדברי מוסר ויראת־שמיים, מן המעט הזכור לה ממה שלמדה מפי ה“מוטאוויף”, – “מורה־הדרך” במכּה, הממונה על הדרכת עולי הרגל במצוות החג' ומנהגיו. היא אמרה לה כי ראשית חוכמה עליה לבטוח באל הגדול והכל־יכול המחולל דברים, ששום אדם, ואפילו החכם והלמדן ביותר, לא יעלה על דעתו שאכן ייתכנו.

אחר כך אחזה בידה ואמרה לה בנוסח אדיקות וחסידות: “מוּזנה חביבתי! האם יודעת את, למשל, מה הם העונשים המיועדים לאלה שמאבדים את עצמם לדעת? גיהינום לוהט נצחי! דעי לך, כי למתאבד מיועדים מלאכי חבלה מהאכזרים ביותר, איומים מ”עזראין" מלאך־המוות, המענים עולמית את אלה הטורפים נפשם בכפם… את רוצה להציל את עצמך מצרות ויסורים, שאולי גם לא יבואו ולא יהיו, וליפול אחרי מותך לתוך עינויים איומים ואכזריים, פי שבעים ושבעה מאלה, שאת חושבת להינצל מהם על ידי רצח עצמך? מה את עומדת לעשות? חלילה לך, מוּזנה יקירתי, לעשות כדבר הזה!"

מוּזנה לא פסקה מבכייה, בכי מר ורצוף. מתוך ההתייפחויות הממושכות נשמע לעתים: “עלי למות, עלי למות”, ודומה היה שלבכייה אין קץ. כשנוכחה ה“חאג’ה” שדיבוריה היו לשווא, החזיקה בידה ניגבה את לחיֶיה שטופות הדמעות וביקשה ממנה לחדול מבכי, רגע קט לפחות, כי בפיה דבר חשוב הנוגע לה מאוד. “אומר לך דבר שתיווכחי לדעת שלא רק אסור בתכלית האיסור שאדם יטרוף נפשו בכפו, אלא אוכיח לך, יקירתי, שזה גם לא כדאי. זהו עניין של חשבון פשוט, פשוט ביותר.”

כמה נשים בחבורה שנתעוררה בהן סקרנות, – נוסף על חמלתן על מוּזנה – מה חדש ישמעו מפיה של עולת־הרגל, הפצירו במוּזנה ושידלוה להקשיב למה שתאמר לה ה“חאג’ה”; כל אחת מהן תיארה בלשונה היא, והוסיפה מה שהחסירה קודמתה, על חשיבותה של עאלייה, שזכתה לדרוך על אדמת מכּה, עיר החסד והאצילות, ושתתה ממימיה של באר הפלאים “זַמזַם” שבחצר מקדש הכּעבּה – מקדש־אל שבנוּהוּ אברהם וישמעאל בנו, כפי שנאמר בספרי הקודש; אחר־כך דרכה רגלה על אדמת אל־מדינה רבת־האורה, והשתטחה שם על קבר הנביא, שלומות אללה עליו. וכך בלחץ ההפצרות מכל צד, כש“חאג’ה” אוחזת בידה ומלטפת וכמו מגפפת אותה – נשתתקה הנערה. “ובכן, מוּזנה חביבתי,” אמרה לה ה“חאג’ה” שלא הרפתה מידה, “בואי ונעשה חשבון פשוט: אפילו נאמר שנכונו לך, חס ושלום, צרות וייסורים בעולם הזה – כמה הם בסך הכל ימי חיינו? בדרך כלל חמישים או שישים שנה ולא כולן זוכות לכך; אבל חיי העולם הבא – ובני אדם כידוע לך, חיים שם חיים שונים לגמרי מחיינו כאן – נמשכים עד אין סוף. ה’מוטאויף' שלנו במכּה עיר־האצילות, המפורסם בלמדנותו, שהורנו מצוות החג', אמר לנו, כי שנות חיי העולם הבא עד בוא יום־הדין הגדול יהיו כמניין הכוכבים, שמספרם מיליונים. עכשיו תארי לך, כי על החטא האיום של רצח עצמי, את מכינה לעצמך יסורים ועינויים, שאין כמותם לאימה ולזוועה, למשך מיליוני שנים! – ובכן, אמרי נא, מוּזנה יקרה, במה יש לבחור: ביסורים, שכמעט כל אשה שנייה בינינו סובלת כמותם משך עשרות שנים, או עינויים אכזריים מידיהם של מלאכי־חבלה איומים במשך מיליוני שנים? החשבון הוא פשוט וברור. ועכשיו הישבעי לי כי לא תיטלי חלילה את נשמתך במו ידך, כי היא נשמה טהורה, שאללה נפח אותה בך, והיא רק פיקדון בידך, וכי תעקרי מראשך את המחשבה הפושעת, שהשטן הארור החדיר אותה בלבך.”

נשי החבורה היו מלאות התפעלות מהחשבון הפשוט של ה“חאג’ה” עאלייה, והשתוממותן גדלה כשנוכחו שהחשבון לא עשה כל רושם על מוּזנה. אחדות מהן גם הוכיחו אותה על פניה והפצירו בה לקיים את בקשתה של עולת־הרגל, אבל מוּזנה לא נשבעה ולא הבטיחה, והיתה שותקת בשפתיים צמודות ולא נענתה בהגה כלשהו גם לדיבוריהן של האדוקות שבין הזקנות, ששידלוה על יסוד דברי עולת הרגל וחשבונה. מוּזנה, התמירה כמיתר מזקיפת גווה יום־יום בשאתה את כדי המים הכבדים על ראשה מהמעיין הרחוק, וכן מהחבילות הגדולות של עצי ההסקה שמקוששת היא בשדה, ואשר גם אותן תעמיס, כמו כולן, על הראש, – הלכה עתה שחוּחה וקודרת ובצעדים איטיים כעקודת רגליים למחצה, וכל כולה אדישות גמורה כלפי חבורת הנשים והמולתן.

עולת הרגל היתה הראשונה לעזוב את החבורה, כיוון שביתה עומד במבואות הכפר. אחרי שתי סימטאות עזבה מוּזנה ושבה לביתה. משהלכה לה, פנתה נעמה לנשים ואמרה: “אחיותי היקרות! מיסכנה מוּזנה שלנו, אומללה מאוד. אביה עבּד אל־חלים, ירחם אללה על נשמתו בעולם שכולו טוב, אדם נוח בתכלית היה, טוב לב ונבון, מהגברים המעטים מאוד הנוחים לבריות וטובים לנשותיהם. אך בבנו, אחיה החורג של מוּזנה, אין אף טיפה ממידותיו המצויינות של אביו. חלים קשה כסלע ועיקש כפרד סורר, והוא אכזרי וגם אווילי כחוּשם. נכון אמרה המיסכנה, שהוא, אחיה החורג, השורר בבית אחרי מות אביו, יאלצנה להינשא לאותו בזוי ומאוס בתכלית המיאוס, – כשגרזן מונף בידו עליה; ואם תוסיף לסרב, ערוף יערפנה. בקיצור, מוּזנה אבודה. שום שמירה עליה לא תועיל וסופה לטרוף נפשה בכפה לאחר שתוּבל ככבשה לשחיטה אל ביתו של אותו ברנש; ואולי, חס ושלום, עוד לפני זה. איני רוצה לומר מה יותר טוב בשבילה – חיי מיאוס ועינויי יום־יום בביתו של הברנש המעורר זוועה במראהו בלבד, או מיתה בידי עצמה. אם המיסכנה לא תדון את עצמה באש, בשריפה, הרי ודאי שיהא זה במים; פשוט תשליך עצמה לתוך מימי האגם העמוק. וכאשר ימשו את מוּזנה האומללה ללא רוח חיים, לא יביאוה אל המסגד להתפלל לזכר נשמתה ולבקש רחמים עליה מאת הבורא יתעלה, כשם שעושים לגבר נפטר, ויהיה הניקלה שבנקלים, אלא יובילוה היישר לבית־הקברות ויטמנוּה, ללא אמירת תפילה בבית־אללה, כאילו מן הכופרים היא, חלילה, ולא מן המוסלמים ה’מאמינים'.”

כאן הפסיקה לרגע קט, כנזכרת בדבר חשוב השייך לעניין, שיש לספרו תיכף ומייד לבל יישכח: “ועכשיו, הטינה אוזן נשים טובות ומאמינות! דודה יש לי, אחות־אמי, באל־קודס, אשר לשם עברה לפני שנים, לאחר שנישאה. ופעם, בימי ביכורי הענבים, כשהתארחה אצלנו, סיפרה לנו הרבה נפלאות על המיסגד הגדול בעירה ועל קברות צדיקים וחסידים שהעיר משופעת בהם; וכי אנשי העיר והסביבה משתטחים על קבריהם, והזקוקים לעזרה וישועה נעזרים ונושעים בהם. שאלו אותה על מנהגי חתונה, ברית מילה ושמחות אחרות בעיר מגוריה, וגם על מנהגי קבורה, לא עליכן. ועכשיו, שימעו נא אחיות יקרות, מה שסיפרה דודתי: ישנן שם משפחות, באל־קודס, שחוצבות או חופ­רות להן קבר משותף לכל המשפחה, שנקרא ‘פוּסקיה’. כל הנפטרים מבני המשפחה, גברים ונשים, זקנים וטף וגם תינוקות, אם זכר ואם נקבה, נקברים בקבר המשפחתי. אך מי אינו נקבר בקבר המשפחתי הזה? אשה שלא נישאה, ונשארה בבתוליה עד יום מותה. זו נקברת לחוד, מחוץ לקבר המשפחתי, בודדה וגלמודה. ואתן הלא יודעות, כי מלבד בעלות המום, שנדונו מראש לרווקוּת עולמית, הרי רוב הבנות שלנו הנשארות ברווקותן, בעצם רובן ככולן, – מי הוא הגורם לכך? – האב, שדורש מוהר יקר עבור בתו ומחזיק אותה כסחורה יקרה כדי להפקיע את השער ולמוסרה רק למי שיַרבה במחירה; ויש גם אבא המקפיד על יחוּס מכובד ועל קירבה משפחתית, שהחתן יהיה דווקא בן־דוד; ואם אין קופצים על הסחורה היקרה מדי, עובר בינתיים הזמן ובטל קורבנו. גבר משלנו מביט על בת שמונה־עשרה או תשע־עשרה כעל אחת שהיא כמעט זקנה, שאין משגיחים בה שוב; וכך עוברות שנים, שׂערותיה מלבינות והיא מתקמטת ומתכמשת ללא עת, וסופה של מיסכנה זו שמתה ללא בעל וילדים, כלומר ללא משפחה משלה, נקברת מחוץ לקבר המשפחה. ואם לא האב הוא הגורם לרווקותה, בא יורש השררה בבית, הבן הבכור והוא הקובע מי יהיה הארוס שלה וכמה יש לשקול על ידו מוהר־ומתן במחיר אחותו. אחר כך בא עניין החליפין, ששני אחים מתחלפים באחיותיהם וכך הם פטורים מהמוהר. ואם יקרה שבת ירושלמית, שרוצים להטיל עליה בעל בזוי וחדל־אישים, כמו עבּד־אל־ג’אוואד הננס והכילי על מוּזנה האומללה – ובהשתלשלות המקרים ניצלת ממנו, אך נשארת ברווקותה, תיקבר גם היא מחוץ לקברות המשפחה. לא די שהבנות האומללות הללו נענשו בחייהן ללא כל חטא ונדונו לחיים ללא בעל וילדים, ולאכילת לחם חסד, ברבות הימים, על שולחן אביהן, אחיהן או דודן, והן גלמודות ועריריות, עוד גזרו עליהן שגם במותן תשכבנה בודדות וגלמודות עד בוא יום הדין הגדול ותחיית המתים, שרק האל הגדול והנורא יודע מתי יבוא ויגיע.”

משעברה נעמה לדבר על אפליות משפילות כלפי נשים גם אחרי מותן, נתחלף קולה והיה זועם ורועד חליפות ונראתה כעוסה וסעורה הרבה יותר מאשר בשעה שהעלתה עניינים של יסורי האשה בחייה. שטף דיבורה הנלהב גבר ופיה היה פולט דברי לעג וגידוף כלפי הגברים, דברים שהיו מתוּבּלים בפתגמים ומשלים שהצינעה יפה להם, ושבדרך כלל נשים משמיעות אותם רק לעיתים רחוקות, ומפה לאוזן. נראה היה, שעלבון האשה לאחר מותה זיעזע את נעמה יותר מהפגיעות הקשות והאכזריות שהן מנת חלקה בחייה. כבר נפטרה מן העולם, היא גופה מתה, ועדיין הגברים מתעללים בה…

הנשים בחבורה, פחד וחרדה תקפוּן למשמע דבריה הנועזים של נעמה, ובמיוחד כשצעקה חמס על האפליה שאין מביאים גופת אשה אל המסגד לפני קבורתה ואפליות אחרות המעליבות ופוגעות בנשים, לאחר שכבר הלכו לעולמן ואינן.

אינשיראח היפהפיה, שהיו אומרים עליה שאפילו צילה היא מטיל עליה אימה, – אצבעותיה נאחזו בשרוולה של נעמה, משכה אותה והתחננה: “יראי את אללה והנביא והפסיקי דברים נגד הדת!”. שתיים־שלוש נשים התחמקו מהחבורה באמצע הדרך, ובדרכי עקיפין חזרו לבתיהן, אך רובן, ובמיוחד הצעירות, נהו אחרי נעמה ושתו בצימאון את דבריה.

משנתקרבה לסימטת מגוריה ועמדה להיפרד מהחבורה, קימצה נעמה אגרוף, נופפה בו כבאיוּם וסיננה מבין שיניה בחימה עזה: “אי לכם זכרים מנוולים, עוד יבוא יומכם!”