לא אחת נזדמן לי לראות כאן, באמצע הרחוב, “שני אנשים עברים נצים” (תמול היכה את שניהם המצרי, והיום הם מכים זה את זה!). החזק מכה את החלש, הצעיר את הזקן, מכה בגסות, באכזריות. עוברים־ושבים מתאמצים להפריד ביניהם, וכרגיל הם בולמים דוקא את המוכה, דוקא לו אינם נותנים להתגונן, להשיב, לפחות, על שבע אחת, ואילו את המכה הם עוצרים ברפיון, ברישול, באופן שזה מצליח לתפוס את קרבנו ול“הרביץ” בו עוד ועוד – בעצם ההתערבות מן הצד.
ובמין חיוך כבוש הוא עושה זאת, במין לגלוג דק: “הנה נמלטת משם, מאגרופי הנכרים, אבל אני מוסיף להכותך גם כאן, גם כאן; בכדי נמלטת, בכדי!..”
שם הוכה הוא עצמו ולא העיז להניד יד, אבל כאן גיבור הוא! כאן אינו מתירא. כאן הוא מתגנדר בגבורתו ובאמנות־הבּוֹכס שלו.
שני רוכבי אופניים התנגשו ברחוב והתחילו לריב. ירדו מעל כלי הרכב, והצעיר המגושם התנפל על הבא בּימים – זגג לפי אומנותו וכלי־מלאכתו עמו – ו“מרביץ” בו בלי רחמים, בלי רחמים. זגג יהודי, חרוש־חריצים, שׂבע עמל ותלאה, עם זקן מכסיף. כמה נשא, כמה סבל, אני משער, עד שנתגלגל והגיע לכאן! הלא כל דרך חייו לא היתה אלא מין ריצה בין שני טורי מצליפים. הוכה באוקראינה, בפולניה, בגרמניה; היה בדאכאו… באנית־מעפילים נמלט, מוכן לסבול כאן מחסור, רעב, העדר צל־קורה, ובלבד שלא להיות מוכה – והנה קפץ עליו בריון משלנו ומכה אותו גם כאן, גם כאן!! מבולבל ומדובלל שותת זיעה ודם, חטף את פטישו, אבל העוברים־והשבים מחזיקים בו, דוקא בו, ואינם נותנים לו לעמוד על נפשו. מדוע?!
הכאה זו, שיהודי מכה יהודי כאן, ושאני נתקל בה תכופות, מעבירתני על דעתי ומזעזעתני עד היסוד. ברגעים אלה צר לי מאוד על שאיני אַתליט ושלא ניתן לי אגרוף־מחץ, כדי להכות את המכה בעצם הרמת ידו, להכותו, הכה ופצוע, לדכא את האלמות באלמות ולבער שערוריה נוראה זו מקרבנו בכוח, בכוח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.