– עוד טוב הדבר, שאין בני־אדם משיגים את השמים. היו מחריבים גם את אלה!..
כה אמרה הנערה הענוגה, והמשיכה לפרוט על לב הפסנתר באצבעותיה הצוננות, הלבנות, סמל הטוהר והתום. המוסיקה בהסתננה דרך נפשה, יצאה מזוקקת, נאצלה, שמימית, כמנגנת עצמה. וכזו היתה. עתים בהביטה בעיניה היפות, הכחלחלות, כלפי מעלה, היה הרושם, כי אל מקור מחצבתה תביט. לא האמין הלב, כי בת היא לאותו המין, שהוא נתון־נתון עכשיו לפצצות ולגאזים ולהשמדה הדדית.
כיצד, כיצד צץ ועלה צמח אלוהי זה מבין החולות, הטרשים, השרב והחמסינים? בימים אלה, כשכל רגע־חיים כאילו נתון לנו במתנה, לפנים משורת הדין, נזדקר יפיה פי כמה. אל הראיונות עמה, שנקבעו ברובם בערבים על שפת הים, אץ המאושר מבלי שידע נפשו. למטה, בפתח הבית, נתקלו עיניו ב“הוראות ההתגוננות”: “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”… “שטף דם מן האף”… אבל עכשיו מי ישים לב לכל אלה?! הנפש מלאה על גדותיה. עוד מעט, ושניהם מתרפקים זה על זה בחשאי במקום הקבוע. אניה מוארה, בודדת, חותרת מרחוק, מתוך אפלת הים, הלוֹם, הלוֹם, אל חוף זה, אל… האושר.
ברם, לא לעולם אושר! מעצם השיא, כרגיל, מתחיל הכל גולש במדרון. התחילו הסכסוכים, החיכוכים, החשדות, ההתנקמויות, ואלה גררו אחריהם את הפירוד, את הפירוד הסופי. מזועזע עד היסוד, נטול־שינה, אץ אל מעונה בבוקר, אחרי ליל־זוועה – אולי עוד יש להציל?.. קשה כגורל עצמו, קידמה את פניו הנערה, מתנכרת, במין חיוך זר, דק מן הדק, חיוך לא טוב, הפסיקה לרגע את נגינתה, גזרה אומר, שאין אחריו כלום, במפורש, במפורש – והפכה לו עורף בשובה אל הפסנתר.
בשקט, בשקט ניגנה, במנוחת נפש מוחלטת. כל העריצות האנושית נסתמלה עכשיו בעורף זה. סוף־סוף בת היא לאותו המין, בת־אדם, בת־אדם.
למטה, בפתח הבית, הבליחו “הוראות ההתגוננות”. “איך להתגונן מפני פצצות מבעירות?”…
אבל עכשיו למה להתגונן? לשם מה?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.