רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בצהרים, בהיסח־הדעת, נפלה השמוּעה, כי הנציב נהרג, ובמשך שעה קלה כבר נתפשטו בכל רחבי הכרך הפרטים המרוּבים. איזה עלם יפה־עינַים ושחור־תלתלים היה הרוצח. בצאתו מהטרקלין, חיור ואחוּז־בּלשים, פנה אל האיכרים, שעמדו בפרוזדור עם “בקשותיהם”, מצפּים להכנסה.

– את נקמתכם נקמתי!

ועוד סיפּרוּ: בלילה, אור ליום המאוֹרע, שב הנציב עם אשתו מן הציִד והביא חזיר־בּר הרוּג. ושוּב: כששׂמו את הנחוּשתיים על ידי הרוצח הצעיר, אמר זה בבת־צחוק אל הניצבים עליו:

– בבקשה לתקן לי את המגבעת על הראש! ותוּ, ותוּ.

ההמון בלע כל פרט, כל מלה, כל הגה. לכוּלם היה עתה ערך מיוּחד, ערך ענקי.

ולפנות ערב – היה סתיו מוקדם, סתיו מוזהב – כבר התנפחו ברוח, כמפרשׂים, דגלים שחורים והטילוּ צללים דקים על הנערות, שטיילוּ עתה על פני המדרכות הרחבות, שיכּוֹרוֹת מאהבה מסוּתרת, מכליון־נפש גנוּב.

בני־זוּגן, שהלכו עתה על־ידן – נתמעטה דמותם. העלובים! אהובותיהם בגדוּ בהם, והם לא ידעו.


המלצות קוראים
תגיות