רקע
גרשום שופמן
היא היא...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

הפרופסור הישיש הוזמן אל אחד המושבים להרצות על הנושא, שכל חייו היו קודש לו: על היהדות. אחרי הצהרים הגיע לשם, והותיקים מאנשי המקום ערכו לו קבלת פנים נהדרה. איכר אחד, מוקיר תלמידי־חכמים ובר־אוּריין בעצמו, הפציר בו שיתאכסן בביתו. האורח לא סירב הרבה ונכנס: האשה, שתי בנות צעירות ונער נאה כבן שתים־עשרה, מנוּקד־נמשים קצת.

– נער אסוּפי… הוּא כבר הוּבל בקרון־המות…

אחר־כך הראה לו בעל־הבית את משקו בחוץ: את גן־הפרי, את הכוורות, את הלוּל, את הרפת. שתי פרות הוֹלנדיות, כבדות־עטינים, העלו גירה. כאן נפגש שוב עם הנער הניצול, שברגע זה הביא מן החוץ את הסוס והעמידו בפינתו.

– הוא כבר נתאקלם אצלנו. – הסביר האיכר – אוהב את העבודה…

ובערב נתקיימה ההרצאה. מאין אולם מתאים וגם מחמת כובד החום נערכה זו בחוץ. המרצה התלהב ביותר (אולי המקום גרם?), לא ראה את הקהל כמעט, ולנוכח האילנות והשדות העגמומיים בעלטת הערב, עלטת קדומים, עלטת אברהם, כלתה נפשו אל הנושא הנצחי שלו; תפס את היהדות כיש מוחשי. וכיסופים מוזרים זעו בו לראותה ממש, עין בעין, ואיש־האלוהים בשעתו התחנן אליה בלבו: “הראיני נא את כבודך”…

אחרי ההרצאה סעד בבית מארחיו מה שסעד, ראה שוּב את הנער המנוּמש ופרש לחדרו.

בלילה נדדה שנתו. חוץ מרעיונות־סיוּטים וילל התנים מאחורי החלון המרוּשת הציקו לו “יתושי־החול” הזערערים, הבלתי־נראים כמעט, העוקצים כבמחטים. קם, העלה את אור החשמל, ובכסות־לילה התחיל פוסע אחת הנה ואחת הנה. בעד הפתח הפתוח אל חדר־האוכל הסמוּך ראה את הנער מוּטל על הספה, יחידי, שקוע בשינה עמוּקה־עמוּקה (בעקיצות היתוּשים, כנראה, אינו מרגיש כל עיקר!) כשהוּא מקופל ומכוּוץ, ואיזה בגד מכסה עליו. ארוּכות, ללא ניד, הסתכל בו הפרופסור הישיש, והארת־פתאום חלפתהו: “הנה היהדות עצמה… היא היא”…

חרש־חרש קרב אל הספה ובחרדת קודש נשק לו לנער על מצחו.


המלצות קוראים
תגיות